יש לפעמים שאני פוגש פה ושם בצעירים בני טובים, אברכי משי, שקשה מאוד להכנס אתם בדברים, מפני איסטניסותם, מפני שהם משתדלים להטמין את צערם ויגונם.

צעיר שכזה פגשתי היום במקרה, השתדלתי לבוא עמו בשיחה, התחלתי לשאול אותו דבר מה, והוא התחיל לגמגם. הוציא איזה מלות קטועות, איזה רמזים, ומיד פנה והלך בצעדים מהירים, כאילו ירא פן ארדוף אחריו…

ואמנם מתוך המלים הקטועות, מתוך הרמזים המועטים הספקתי, כמדומני, להכיר למדי את עברו של הצעיר הזה ואת מצבו בהוה. מה מאוד אני רוצה לחזקו במה שאפשר לי וביחוד להצילו מרגש הבדידות, שכנראה מעיק עליו יותר מהכל.

אבל איך אפשר לעשות זאת, אם דברי הפשוטים והתמימים מתקבלים אצלו כעלבון, כאילו אני רוצה סתם, משום סקרנות גרידא, להכנס אל תוך דביר נפשו, אל תוך רגשותיו הכמוסים? ובלב כואב אני מתרחק ממנו, והוא מתרחק ממני, אולי גם כן בלב כואב. הלא בודאי גם הוא מרגיש שרעות וידידות דרושה לו, וסוף סוף אין לאדם ידיד יותר נאמן מהאדם.

מצטער אני על שחדל ממנו אותו היחס הפשוט והתמים שהיה בין יהודי וחברו בימי קדם. צעיר זר נכנס לבית המדרש, מיד סובבים אותו אחיו, תוקעים לו את היד ב“שלום עליכם”, שואלים אותו: מנין יהודי? מה עסקו בעיר זו? והוא היה עונה על הכל גם כן בתמימות ובפשטות, והיה מוצא עזר וסעד בקול וגם בממון, בעצה טובה ובטרחה, ולא היה בודד.

ומה מאוד צריכים אנו ליחס שכזה עכשיו בארץ ישראל. יחס של אחוה פשוטה ותמימה, אבל היא לצערי איננה.

ומשום כך אמרתי לנפשי טוב כי אדבר בכתב. יקרא מי שיקרא, אפשר שיקרא גם אותו הצעיר שאליו מכוונים דברי יראה שלא כל א"ה שפגש כאן זרים הם לו. ידע שגם כאן נמצא חבר נאמן, ידיד ואח בצרה…

בכתב מותר לי לדבר קצת על אודותיו. את שמו לא אגלה. ובודאי שלא ימצא את עצמו נעלב על ידי דברי.

אבותיו היו עשירים גדולים וחסידים. והוא היה כמו שנאמר “אמון עלי תולע”. בהיותו תלמיד מקשיב למד תורה במדה הגונה ובתור פרפראות למד חשבון, שפת המדינה. בקיצור: בחור מושלם.

בעת שהתחילה המלחמה ברח מרוסיה מפני פחד הגיוס, ובא לארץ ישראל, אי אפשר לומר לשֵם ארץ ישראל, אלא, איך שיהיה, המקום היחידי ליהודי הוא ארץ ישראל. אבל כאן אי אפשר היה לו לשבת. הוא ירא פן בימי המלחמה ינתק הקשר בינו ובין אבותיו, ומאין יקח כסף למחיתו? ועל כן יצא לאלכסנדריה וישב שם עד כלות המלחמה, ואחר כך שב לארץ ישראל.

והנה בעיר מגורי אבותיו היתה מהפכה בולשביסטית, והם נהפכו פתאום ויהיו לעניים, ובעינם הלכה האם לעולמה ואחריה האב, ומכל המשפחה לא נשאר רק הוא הצעיר הבודד, גר עני, סובל יסוריו בצניעות, אינו מבקש עזרה ואינו מחכה לעזרה, אינו שופך שיחו ואינו קובל על גורלו.

הוא אמנם מרגיש שצריך היה לעשות איזה דבר, שצריך הוא ללחום על קיומו. אבל אינו יודע איך. היבקש משרה? ממי יבקש? מי צריך לו? – עבודה? אנה ילך לבקש עבודה? הילך אל הפועלים, והם הלא רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב – הוא צעיר אדוק, ירא שמים בסתר ובגלוי, והם – אפיקורסים גמורים…

אמנם הוא איננו קנאי. מה לו ולהם? ילכו המה בדרכם והוא ילך בדרכו הוא. אבל איך אפשר לו ללכת אליהם. הלא הוא יהיה לשחוק וללעג בעיניהם…

כך מצאתי את הצעיר הזה, כך הוא, נדמה לי, הלך מחשבותיו, שלמדתי מתוך איזה דברים קטועים שנתמלטו מפיו. מתוך איזה רמזים.

ואם גם הוא איננו כזה, אבל הלא בודאי אפשר ואפשר שיהיו כאלה. אנחנו, בעמדנו עכשיו בהתחלת הגירה גדולה, צריכים להיות מוכנים לקבל גם פני אורחים כאלה.

ובאמת צער הצעירים האלה אין לשער. הם עקורים מעולם אחר, מסביבה אחרת, מתנאי חיים אחרים לגמרי וכשהם נכנסים אל תוך רשות הרבים של עולם זר ומוזר, הם אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם, והם גועים בסתר.

ולבי הומה עליהם ביחוד מפני שאני מכיר רבים מהם שהם בעלי נפש טהורה, נשמתם חצובה מכסא הכבוד, הם יוכלו להיות תפארת עמם ועלולים לקלוט כל מה שיש טוב ויפה בעולם.

אל נא תאבדנה הנפשות החביבות הללו מתוכנו!

ובשבילם אני בא בדברים האלה. לעודדם עד כמה שאפשר לי ולהורות להם את הדרך. חובתי היא ואעשנה. אינני חושב שיש בזה משום יוהרא…

א. ראשית כל יחדלו נא צעירי־משי הללו לחשוד בצעירים הילידים, שהם מתיחסם בבוז אליהם. מפני שהמה נאמנים לדת זוהי חשדנות מבלי כל יסוד. מלפנים אמנם היו קנאי ההשכלה ששנאו את “מורדי האור”, אבל התקופה ההיא כבר חלפה. הצעירים העובדים בארץ ישראל מעריצים את העבודה העברית וקניניהם הלאומיים, ומה שנוגע לעניני הדת הם מתיחסים לא רק בסבלנות אלא גם בכבוד. אם הם רואים שמי שהוא ירא שמים בתמימות הריהו גם חביב עליהם. סוף סוף הלא גם אני אינני מה“חפשים”, ואף על פי כן נוכחתי שאפשר לי לחיות בכפיפה אחת עמהם, אלא להרגיש את עצמי ביניהם כאח בין אחים, ואני משתתף בצערם ובשמחתם באמת ובתמים. סוף סוף עניני הדת הם דברים המסורים אל הלב, צריך לתת בזה חופש גמור לכל אחד ואחד שילך על פי הכרתו הפנימית ואם לאו– אפשר להפוך את גן העדן לגיהנום, ושוב תקפוץ הצביעות ותעלה בראש, ושאפי בצע וממשלה יסכסכו את בני עמנו זה בזה.

נקבר נא את קנאת הדת יחד עם החשדנות והיתה לנו הרוָחה.

ב. נחדל נא מהתפאר בזה שאבותינו היו עשירים ואכלו צימס גם בימות החול. אין בזה כל תפארת. ר' יהושע בן חנניה היה פחמי קבצן, ובשום אופן אין מעלתו פחותה מר' אליעזר בן חרסס העשיר. ואם נבוא לחטט בעושר, אז בודאי שנצטרך לסתום את חטמנו יפה יפה. לכל הפחות, להתפאר בזה לא כדאי. ולי נדמה, כי מי שזכה להפטר מכבלי העושר, ובפרט אם הוא צעיר, שיכול להסתגל לחיים יותר מוסריים, צריך לברך בפה מלא: ברוך שפטרני!

ובמה יתהלל המתהלל בזמן הזה? בעבודה, ביגיעת כפים ממש בכלל ועל אדמת ישראל בפרט. העבודה הכשרה צריכה לרומם את הנפש, לשמח את הלב ולהכניס זרם של חיים חדשים, יפים וטהורים בכל המובנים.

ואני כבר ראיתי כאן צעירים תלמידי חכמים, בני רבנים, ששלשלת היוחסין נמשכת אחריהם מתקופות קדמוניות, לובנים לבנים, חופרים בורות, הולכים אחר המחרשה, וקומתם זקופה, ועיניהם מאירות. אין שמחה יותר גדולה, ואנכי הייתי אומר: אין עבודת ה' יותר גדולה, מזו של העבודה הכשרה, שהיא מתקנת את הגוף ואת הנפש יחד.

ג. וכשצעירי משי הללו באים כאן לתקן את פגימות חייהם ע"י עבודה כשרה, חלוצים יעבדו יחד עם שאר אחיהם העובדים, שכם אחד ועבדו באחוה וברעות. לא יתנכרו ולא יתבודדו. התקון יבוא רק על ידי קשר פנימי של רגש אחוה. יעבדו יחד עם אחרים, ישוחחו יחד, יתוכחו, ידונו. בודאי ימצאו גם הם מה להגיד לאחרים, ידלו גם הם מפנימיות נשמתם את הפנינים האצורות שם ויושיטו באהבה לאחיהם, ומאחיהם יקבלו מה שהם מושיטים להם באהבה. – אל תחשדו, אל תתבודדו, חדלו מקונן על העבר – עבדו וחיו!

קונטרס, ניסן תר"פ.

הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה

איכה תרבי בצהרים? (שה"ש א' ז').

הסטיריקן הגדול הרוסי, שצדרין־סלטיקוב, ספר כדברים האלה: מעשה היה באחד הפריצים העשירים שישב לו בארמון הקיץ שלו על ספל קהוה עם סיגרה מפיצה ריח טוב והביט בהנאה רבה דרך החלון על יופי הקיץ, וראה את האכר איבן עומד בשעה שהשמש לוהטת, והוא מניע בחרמש שבידו תנועות יפות ומדודות, והעשבים נופלים לרגליו גלים, גלים.

– נעים מאוד, איבן, לעבוד בשעה שכזו בשדה! – קרא הפריץ ברגש. – הנני חושב שאין תענוג יותר גדול מזה… מרחב, אור עבודת שרירים… נחמד!…

– נסה נא אדון! השיב איבן.

הספור הזה משום מה עלה על לבי עכשיו…

אכן, נעים מאוד במושב רעים, בשיחת חברים לדבר על כוס תה, ומכל־שכן על כוס יין, על הגאולה, לשמוע נאומים נלהבים מעורבים בפסוקים יפים של נחמה. הגאולה כשהיא לעצמה היא כל כך חשובה, כל כך נשגבה ואין תענוג יותר גדול מאשר לדבר ולחזור ולדבר בה, לשכוח ולהעלים עין מכל אשר יוכל להזיק לנחת רוח הכללית שתוקפת את כולנו, את כל עסקנינו הטובים ואת כל סופרינו היודעים להקטיר קטורת ניחוח באף הגואלים, גדולי אומתנו וקברניטיה.

ובאמת מי יכול לחשוב אחרת? גאולה היא מלה מקסימה. עם גולה ונדח. בזוי וכבול, ופתאום – הנה הוא נגאל. היש נס גדול מזה? היש שמחה גדולה מזו?

ואף על פי כן יש שמחשבות נוגות עולות על לבבי, מחשבות שיכולות כנטפי מרה לקלקל את כל חבית הדבש שלנו…

ולצערי איני יכול להעלימן אעפ"י שגם אנכי הייתי רוצה לשיר בקול אחד עם כל המהללים והמשבחים והמפארים…

הגאולה צריכה לבוא, אבל מי יגאל?

אין גואל אחר אלא הצעיר העובד, הסולל כבישים, החופר בורות, המסיע אבנים, המיבש בצות, אם הוא לא ילך לעבוד, אין גאולה לנו, וכל הנאומים, וכל הדקלרציות, וכל השירים והתשבחות – הבל המה.

והעבודה אינה קלה כלל. ביחוד קשה היא לאלה שבאים באמצע הקיץ, שלא הספיקו להתאקלם, וחסרים הם תנאי חיים היגיינים: אין מקומות לינה, אין שמלות נקיות ואין מזון בריא ומספיק. מרמים החלוצים הצעירים את עצמם שיוכלו לפתור את כל השאלות האלה בשה“י ופה”י, בהתלהבות של אידיאה ושאיפה לאידיאל. אבל הגוף הוא בעל גבול, ובוכהלטריה מדוקדקת ישנה לכל הכנסותיו והוצאותיו. הכל נכתב בספר; כלומר בתוך אברי הגוף, ואם ההוצאות רבות על ההכנסות ובאה הקדחת, ובאה המלריה ובאה הדיזנטריה עם כל המרעין בישין ומפילות את הגבורים, עושות אותם ל“לא־יוצלח”ים, שוללת מהם את החיים ואת טעם החיים.

אחריהם אמנם יבואו גדודים חדשים, וגם הם יכרעו ויפולו ועד אשר תבוא הנחמה, תצא הנשמה…

והחומר הוא יקר מאוד, חומר אנושי הוא, ואנו יהודים, על ברכי התורה חונכנו, בנשמתנו נשתרשה הדעה ש“כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”: נפש האדם – עולם מלא, לא כמו שנחשבו הפועלים החינאים בעיני הינקים שבאמריקה, שאם רבבות מהם יפולו וימותו – מי ישים להם לב? העיקר שהעבודה תעשה, וחיי האדם לא נחשב לכלום.

לא כן אנחנו, אין אנו יכולים לשמוח בגאולה שתבוא ע"י התנונות ומפלת עובדים חלוצים. כנסת ישראל צריכה לחוס על חיי האדם מאיזה עם שיהיה ומכל שכן על חיי בנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו. הדאגה לקיומם, לבריאותם צריכה להיות ראשונה לכל מי שדוגל בלאומיות ישראל. יהודי שאינו דואג לחיי הפועל היהודי – אינו יהודי כלל, ומכל שכן שאינו לאומי…

ההגירה באה, ההגירה תבוא. גדולה כשטף נהרות. עבודה אולי תמצא לעובדים – אף כי גם זה… מי יודע? – אבל האם יכשירו את תנאי החיים שלא יכשלו המהגרים בעבודתם הקשה? עסקן פלוני הוא בודאי ציוני טוב, אבל יחיד, מהו יכול לעשות? פה צריכה הסתדרות גדולה, אמיצה וביחוד מטובי העולים בעצמם יחד עם החברים הנמצאים במקומם, להכין הכל מראש לשמור על החומר האנושי שיהיה תמיד רענן ומסוגל להמשיך עבודתו.

מדרך המצביאים להביא יחד עם הצבא את כל הדברים הנחוצים: אהלים, מזונות, רופאים, רפואות, ורק על ידי זה הם מקוים לנצחון… וגם אנו במלחמתנו בעד גאולתנו צריכים לדאוג ראשית כל על בריאות הצבא, שיהיה הכל מוכן בשבילו מראש: מזון ודירה ורפואות. ורק אז נוכל להשתעשע בזמירות הגאולה היפות.

הנה טובי עמנו מתאספים יחד לועידה ציונית. על כל לשון נשא שם הגאולה. אל נא ישכחו רגע את גורל הגואלים האמתיים, את הפועלים העובדים, ויקדישו את כל תשומת לבם להכשרת העבודה ולהגנה על העובדים, כי זה עיקר הכל, ומבלעדו אין ואפס.

קונטרס. תמוז תר"פ

רבנו ראי"ה קוק הוציא קונטרס “התחיה השלמה או תחית הקודש”. הוא אינו יכול להסתפק בתחיה של חול בלבד, רוצה הוא שיחיה גם הקודש, או יותר נכון שהקודש יחיה את החול, ישפרהו ויעלהו.

לא אכחד, כי גם אנכי רוצה בזה, ובכן אנסה לחפש את הדרך…

במבואות מטונפים אין מהרהרים בדברי תורה, בשוק החיים שלנגד עינינו אי אפשר שתהיה הקדושה שורה.

אפשר היה בגולה, שיהודי יהיה יושב על יד חבית יי“ש, מוכר ממנה לנכרים ומזמן לזמן פונה לעיין ב”משניות", הפתוח לפניו, או גם בספר הזוהר, ועושה מחיצה בין חולי החולין שגופו שקוע בהם לרגלי פרנסתו הבזויה, השפלה והארורה, ובין האידיאות הרמות, הצפונות בתורתנו הקדושה, עד שכמעט לא הרגיש את ההתפלגות את הסתירה הנוראה שבין חיי החולין שלו ובין קודש האידיאות שביהדות. ורק לפרקים, היתה אנחה מתפרצת מלבו: שכינתא בגלותא, ווי ווי! ושוב חוזר לו למזיגה ולשאר העסקים, שתחילתם אונאה ותרמית וסופם עושק וגזל… ובתוך – תפלה בכונה, פרק בחובת הלבבות, במסילת ישרים, בתניא…

עכשיו אנו עומדים על פרשת דרכים. רוצים אנו לעזוב את חיי הגלות ואת טנופת הגלות ומבקשים תחיה, תחיה שלמה…

עכשיו עינינו נפקחו, עכשיו אנו רואים בעינים בהירות את הסתירה האיומה שבין חיי החול שלנו ובין חיי הקודש שלנו, ואנו מבקשים להסיר את הסתירה הזאת. ובפרט כשאנו באים לבנות בית חיינו בארצנו עלינו לפקח, שלא נשקע גם פה בטומאת הגלות…

נגיד נא גלוי את האמת המרה: בגולה היו חיינו בכלל מקולקלים. פרנסתנו היתה מבוססה על אונאה ותרמית: נניח – מתוך הכרח. הפועל רמה את האומן והאומן את הפועל ושניהם את הסוחר, והסוחר את שניהם. סרסרות, הפקעת שערים, רבית ורבית דרבית – אם גם על פי היתר עסקא, – צפיה לחורבן אחרים כדי להיבנות ממנו. וכל כך הורגלנו בזה עד שלא היינו מתפלאים בראותנו בבית המדרש מלוה ברבית יושב במזרח, מפקיע שערים נוחל שלישי ומפטיר, ורבנינו – כמובן היו יוצאים מן הכלל – מחניפים לפרנסים העשירים ההם מיראה.

ואם אנחנו כאן בארץ־ישראל נמשיך את טומאת החיים הגלותית, איזו תחית קודש יכולה להיות? איפה תחול הקדושה, אם הכל יהיה טמא ומזוהם?

רוצים אנו בתחיה, אנו, כל נושאי דגל הלאומיות וחבת ציון באמת, ובשביל שאנו רוצים בתחיה, אנו צריכים ראשית כל לעזוב את הפרנסות ה“קלות” שמהן התפרנסנו בגולה ולבסס את חיינו על העבודה הכשרה, פשוט, כמו שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל, בלי מנצלים ומנוצלים, בלי מרמים ומרומים, בלי נושכים ונשוכים. ואז, אנו בטוחים, יהיה מקום לקדוֹשה שתשרה בתוכנו, קדושה אמתית, הנובעת מתוך לב טהור וממלאה את הלב הטהור.

ויודע אני, כי הדבר הזה קשה הוא עד מאוד. קשה הוא לעם להשליך בפעם אחת את הרגלו, ובפרט אם מסביב הכל מתנגד לתחיתו האמתית. אבל אני נזכר מימרא ששמעתי מפי הרא“י קוק הנ”ל: "עז שבאומות הוא עם ישראל! מלפנים, בעת שמסביב לארץ־ישראל היו ממלכות אדירות עובדות אלילים, עמד לו לוי קטן ודל, בעל עינים נוצצות, עם כנור קטן על דוכנו בבית־המקדש ומנגן לו ושר לו בעוז ובודאות גמורה: “יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים, השתחוו לו כל אלהים!”

הן, הממלכות האדירות, אילי הכסף והצבא – יבושו, מובטח לו שיבושו, והוא הקטן והדל ינצח! איזו חוצפה!…

כך, רבנו היקר, אנו שומעים מעין זה גם עכשיו ממבשרי התחיה (אם הם לא מזכירים את שם ה' בשירתם החדשה, אבל אנו בטוחים, כי משירת התורה והנבואה היא נובעת), הקוראים לעולים: בנו ציון ובצדק וחיו במשפט וביושר! חדלו מפרנסותיכם ה“קלות” המשפילות אתכם, חדלו מרדוף אחרי מותרות ואוצרות זהב! אל תשימו לב אל כל ההדר החיצוני של העולם הגדול, אכול הרקבון והמגואל בדם ובגזל. הטהרו, יהודים, והסירו את האלילים מקרבכם! עבדו עבודה כשרה וחיו!

וקול מבשרי התחיה הלוך ילך וגדול, וחדר אל תוך הלבבות עד קצוי־ארץ ואיים רחוקים, והאלילים יחתו וינופצו מאליהם, ובני האדם יבושו מכל מעלליהם ורעים וחיו חיים טהורים, חיים אנושיים.

וכאשר תעבור הטומאה מן הארץ, תופיע הקדושה בכל גודל זהרה ותרומם את הנפש הזכה של העובד הישר, וידעו כל יושבי תבל, כי יש אלוהים בישראל.

קונטרס, תמוז תר"פ

ידוע הוא שסוקרטס היה בימי שעבוד העבדים, אפשר איפוא לחשוב, ששעבוד העבדים גרם למציאותו של סוקרטס, וכדי שיהיה סוקרטס בעולם יש זכות הקיום לשעבוד העבדים. טולסטוי וטורגניב היו בני “פריצים”, החיים על שעבוד האכרים, ואם כן יש זכות קיום לשעבוד האכרים. מרכס ולסל היו בני סרסורים, ואם כן יש זכות הקיום לסרסרות. בגלות קמו אידיאליסטים נפלאים ולפיכך יש זכות הקיום לגלות.

כך יוצא לפי “ההגיון” של המטהרים את השרץ, המשתדלים להכניס עבודה זרה ופרזיטיות ביסוד בנין ביתנו הלאומי בארץ־ישראל.

אבל מי לא יבין שזה “הגיון” מהופך? שעבוד העבדים בודאי השחית את מדת המוסר של התקופה ההיא וכן שעבוד האכרים וכן הסרסרות וכן הגלות, אלא שהצד הטוב שיש באדם, הזיק האלוהי, שאינו נכבה לגמרי, לפעמים מתלהב ומתפרץ ועושה מהפכה שלמה. למרות הסביבה המקולקלה עולים אחדים, בעלי נשמה, ובהשפעתם המוסרית חותרים וחותרים מתחת היסוד הרקוב של זמנם, עד שהוא נופל מעצמו. ועכשיו אנו יכולים לומר בלי פקפוק: אין זכות קיום לשעבוד אכרים, אין זכות קיום לסרסרות ואין זכות קיום לגלות.

ואמנם מה שהיה מלפנים אי אפשר שיהיה עכשיו. הדעות נשתנו ולפי הדעות מוכרחים גם המעשים להשתנות. מלפנים לא הרגישו אבותינו את הכיעור שיש בפרנסות של “עושר וכבוד”, ומשם זה נמצא שהיו הרבה אנשים שהחזיקו בפרנסות הללו ואעפ“כ היו מצד אחר אידיאליסטים גמורים: רחמנים, נדבנים, בני תורה. אבל עכשיו נפקחו העינים, עכשיו הכל מכירים את הכיעור שיש בזה. שהאדם מתפרנס מזיעתו ודמו של חברו, רק מפני שבתחבולות שונות השיג את הצבת, שבה אפשר ללחוץ ולהוציא את הזיעה והדם, וכל אלה ה”בריות" הלוחצים והמוצצים, מכירים כבר בעצמם בעול שהם עושים ואומרים: אף על פי כן! הפרזיטים של דורנו הם “קולטוריים”, “בעלי הכרה”, ולפיכך אי אפשר שיהיו יחד עם זה אידיאליסטים, והם נעשים פרזיטים גמורים, בלי רחמנות, בלי נדבנות, בלי תורה ובלי דרך ארץ…

כמדומני שבזה הכל מודים, שכל הרעיון של בנין ארץ־ישראל הוא שאיפה לאידיאל נשגב, וכדי לשמור עליו שלא יזדהם, צריך שתתגבר יותר ויותר ההכרה, שהפרנסות הפרזיטיות הן מכוערות ובזויות, שעושר וכבוד הם “תרתי דסתרי” (אם לא עושר רוחני, שאליו בודאי כוון מיסד התפלה “יהי רצון”).

בזה יש כמדומני תשובה מספיקה למשיגי בה“עולם” שנה זו, מספר 42, שחותם בשם “הצופה”.

הסופר “הצופה” אומר: “הביטו אל המון האכרים הרוסים, חצי הבהמות וכו' ואלה הלא בודאי אוכלים יגיע כפיהם… התבוננו אל חיי הערבים, שאינם מרמים ואינם מנצלים, הרבה גדולה תמצא ביניהם וכו'?”

על זה אענה" הרע שיש באכר הרוסי, בפלח הערבי הוא רע, ואנו איננו צריכים ללמוד ממעשיו, אבל מה שהם אוכלים מיגיע כפיהם, זהו צד טוב מאוד, ואת זה צריכים אנו ללמוד מהם. וברור הוא, כי הסופר הנכבד “תלי תניא בדלא תניא”, כלומר לא העבודה הביאה אותם לידי קלקול המדות, אלא קלקול מדותיהם בא בסיבות אחרות לגמרי, למשל: העריצות שמשלה בהם, שלא נתנה להם להתפתח ועצרה בעד כל חינוך מוסרי, וכדומה.

לא צדק, כלל לא צדק ה“צופה” בהוציאו דבה על פועלי ארץ־ישראל “שהם–מלבד יוצאים מן הכלל– רק חובבי עבודה… עוסקים יותר בדבורים ובוכוחים מאשר בעבודה ממש” – הוצאת דבה שכזו אפשרית רק למי שהוא שיושב בלונדון וחולם חלום רע על ארץ־ישראל, או למי שיושב בארץ־ישראל ויש לו ענין לקטרג על עדת העובדים…

יפה הוא הפינל של ה“צופה”: “יבואו נא המונים במסחריהם ובכשרונוֹתיהם, במלאכתם ובסרסוריהם ויכינו להם פרנסה בארצנו”…

ממה? שואלים אנו. הכי לא יהיה זה מעין חליפין, שצוענים עושים ביניהם בעת היריד, בזמן שאין לפניהם את מי לרמות?…

כמדומני, גם אלה הסרסורים והספיקולנטים השונים צריכים להשתדל תחילה, שיהיה בארץ־ישראל קהל עובדים, שאז יהיה להם מה לסרסר…

ואנכי גם כן אומר: יבואו נא הנה המונים הסוחרים והסרסרים וכו', וישליכו את אליליהם, את פרנסותיהם הבזויות, ונלוּו גם הם על מחנה העובדים הכשרים, כי כשלנו בעווננו – די!

קונטרס אלול תר"פ

מכתב קבלתי היום שהביאנו לידי הרהורים… והנני נותנו בזה לפני הקוראים.

ידידי! היום עברה שנה מעת שנכנסתי במזל טוב לעבודה.

שבתי בערב שבור ורצוץ מעבודתי, המפרכת את גופי הענוג והחלש, ובשכבי על משכבי הקשה, אחרי אכלי את ארוחתי הדלה, התחילה אצלי עבודת המוח: מחשבות שונות התרוצצו בי, נלחמו והשתדלו להכריע אחת את השניה. עשיתי את חשבון הנפש.

שנה עבדתי, שנה עמדתי בנסיון קשה…

הן לא לעבודה נתחנכתי. אבותי ואבות אבותי לא ידעו מה זו עבודה, והתפרנסו שלא בצער, להיפך, ברווחה גדולה, בהיכלים מקושטים עם משרתים ומשרתות. אכלנו מעדנים ולבשנו מחלצות. והורי היו בטוחים כי גם אנכי אתפנק כמוהם, אחיה חיים טובים, ונתנו לי חינוך יפה, חינוך ממדרגה עליונה, עברתי את הגמנסיה הרוסית במדליה של זהב, נכנסתי בפוליטכניקה, סוף דבר: חינכוני שלא לעבוד, שאחרים יעבדו בשבילי.

ובטרם גמרתי את הקורס השלישי, בא המשבר, לא משבר חיצוני אלא פנימי…

ראיתי כי “לא זו הדרך”.

נטיתי אחרי הציונות, זו הדורשת פתרונים לשאלת בנין עמנו בארץ אבותינו.

וכשהתעמקתי בשאלה זו ראיתי, כי ראשית כל צריך לשנות את כל ערכי חיינו, שצריך להעמיד בתור עיקר העיקרים, שהיהודי חייב להיות עובד.

די לשבת ולהתפנק על שולחן אחרים וליהנות ממה שאחרים מכינים, איננו רשאים לחיות כך הלאה. לא יתנו לנו לחיות כך הלאה.

ואפילו עבודה זו, הנקראת פרופסיה “חפשית” גם היא פרזיטיות, מפני שהיא משתלמת יפה על חשבון העובד הרעב והיחף.

אנכי הצטיינתי תמיד במטימטיקה, והמחשבות הללו עמדו לפני בהירות כאמיתיות מטימטיות ולא נתנו לי מנוחה.

לעבוד בשביל העם אתה רוצה ובשביל לתקן את פגימות נשמתך, את קלקול הדורות של חיי הגולה, – אין לפניך דרך אחרת אלא דרך העבודה, העבודה הממשית.

ואם יצטרך העם לאינטלגנטים ולעבודה אינטלגנטית, מתוך העובדים יקומו ובתוך העובדים יחיו. הם לא יבקשו מותרות, בזמן שאין לעובד מותרות, לא יאכלו שוקולדה, בזמן שאין לעובד לחם לשובע…

מוכרחים אנו לרדת. וירידה זו צורך עליה היא. כי הירידה היותר שפלה, היותר בזויה, היא הפרזיטיות בכל צורותיה, ואפילו בצורת אינטליגנציה…

– הקולר תלוי בצוארך – חשבתי בלבי. – דוקא מפני שאתה אינטלגנט, בעל הכרה, ואתה מכיר באשמתך. לך והיה לעובד… הכנס לתוך שורת העובדים, סבול עמהם יחד!

ואני נכנסתי…

באתי לארץ ישראל ונהייתי לעובד. האם שמח אני בחלקי? – הן ולאו.

שמח אני שעזבתי את דרך הפרזיטיות, שאני יוצר דבר מה, שאני עוסק בבנין עמי וארצי.

אבל מהצד השני אני תמיד מרגיש, כי אנכי עלוב בקהל העובדים, כי לא נתחנכתי בעבודה וידי רפות, ובפרט בימי הקיץ החמים; וכשלפעמים עוד מזדמנת עבודה קשה, נדמה לי אז, כי גם אחרי כל התאמצותי, איני יכול לחשוב את עצמי כעובד גמור, וכשאני יושב לאכול יחד עם חברי, אני מרגיש כאילו אחרי כל התאמצותי ויגיעי, אוכל אני משלהם, יען כי לפי עבודתי לא מגיע לי חלק כחלק שאני מקבל, כי אינני שוה להם בעבודה. ולפעמים נדמה לי, שהם מביטים עלי ברחמנות (רחמנות ובוז הם שמות נרדפים): גם הוא, כביכול עובד! כאילו מרמזים זה אל זה. ויש שמראים את הגות לבם בפועל. היום כשעבדתי אחר הצהרים, נגש אלי אחד מחברינו הפועלים, הביט אל עבודתי והניע בראשו.

– מה? שאלתי.

הבה רגע את המעדר!

והוא לקח את המעדר והכה פעמים אחדות בקרקע, וראיתי מה בין זה שנתחנך בעבודה ובין זה שלא נתחנך בה ועובד רק לשם משאת נפש…

כן, אנכי אינני עובד גמור ואולי גם כל קהל ישראל. כולנו לא נתחנכנו, לא אנו ולא אבותינו, בעבודה. הרבו לפטם אותנו בידיעות מידיעות שונות, ממה שנעשה בשמי השמים ובתחתית השאול, מעמק רום ומשפל התהום, ואת כשרון העבודה לא פתחו בנו, ועכשיו כשאנו נגשים לבנות את בית חיינו, הננו עומדים עלובים, מלאי בושה וכלימה.

הנעזוב את העבודה הזאת לאחרים, לבני הנכר היודעים לעבוד יותר ממנו?

אולי כדאי באמת לשוב אל ה“עבודה החפשית” המפרנסת בכבוד ושבה בודאי אצליח יותר?

לשוב? למה? – לפרזיטיות, לכעור להשחתה מוסרית, לשוד ולחמס? – לא, לא אשוב. עכשיו אני עובד כמה שאני יכול, אבל עובד. את כל נפשי אני נותן בעבודה, יותר מזה אי אפשר לתת.

אבל כמה עלובים הם החיים הללו! – מנקרת במוחי המחשבה ואינה נותנת מנוח…

ענני, ידידי, שפוט נא אתה וענני, כי אכול ספקות אני…

ידידך…

* * *

עננו ה' עננו! הבה מכוחך הגדול לבני עמך החלש, הבא לבנות בידיו הרפות את דביר קדשך, את הארץ אשר בחרת בה. הצילהו מפקפוקים ואמץ את לבו, השואף לחיי צדק ויושר. “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”.

קונטרס. סוף שנת תר"פ

ז. ז’בוטינסקי וחבריו, שנאסרו על שבקשו להגן על כבוד עמם, קבלו חנינה ויצאו לחרות ממאסרם, יחד עם הפראים, שהטיפו למעשה רצח…

“מקרה אחד לצדיק ולרשע – שלמה בנה את בית־המקדש ומלך ארבעים שנה, ונבוכדנצר החריבו ומלך ארבעים שנה” (קהלת רבה ט' ב').

שני אלפים שנה ויותר עברו מעת שנאמרו הדברים הללו, והעולם לא זז…

אנו באים בתביעות: היכן הוא הצדק? היכן הוא היושר? אבל ממי נתבע? הכי איננו רואים כי המושגים הללו רחוקים לגמרי מלב בני האדם, ומכל שכן מלב אלה שבידם העוז והממשלה. כל הדברים החמורים בעיני חכמי המוסר: עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל ומרמה – נחשבים בעיני רבים כדברים של מה בכך. “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”, יתקעו נא את החניתות איש בלב רעהו, יפול זה או זה או שניהם ביחד – מה איכפת? העיקר שיהיה משחק, ישחקו לודים (גלאדיאטורים) יחידים על הזירה ברומא, או ישחקו קבוצים, מחנה דניקין ופטלורה וכדומה – ובלבד שיהיה משחק בעולם… הכל מותר, הכל יפה!

ואל מי תבוא בתביעות, אחי התמים? לאוזן מי יכנסו דבריך ותרעומותיך? למה תהיה לשחוק ולבוז בעיני החכמים, “אנשי המעשה”?

עצור ברוחך, אחא ושתוק!

עולות יותר גדולות ויותר נוראות נעשות בעולם וגם הן נחשבות לדברים של מה בכך, שה“חכם” עובר עליהן בחיוך של ביטול גמור.

ומה נאמר ומה נדבר? כשאנו פונים מאת העולם הגדול ומסתכלים קצת בעולמנו הזעיר והדל, הכי איננו מוצאים גם פה שלילת יסודות הצדק? אלה אבות הישוב, מתעשרים מהפרוטות שהעם נודב לארץ־ישראל, וחיילים משוחררים מבקשים עבודה גועים ברעב: ומי שמאזר כוחותיו ומבקש לעזור לחלשים, לנופלים – הריהו מהרס, “בולשביק”, רחמנא ליצלן…

ואיך נוכל לפתוח פה ולדרוש צדק מאחרים, אם הוא איננו בתוכנו?

מבראשית אנו צריכים להתחיל לנטוע בקרבנו את הצדק ואת היושר לא באמרות ובפתגמים, אלא במעשים; ליצור יצירה חדשה, יצירה של עבודה פוריה שכל מה שנרכוש יהיה רכושנו באמת, לא רק על פי החוק הרומאי. ואז נוכל לתבוע את עלבון הצדק מאחרים, ואולי אז יבוא שינוי הדעות בכלל, ומשחקי הגזל והרצח יסופו מהעולם כולו.

אלה יהיו ימות המשיח שעליהם נבאו נביאנו. זאת תהיה גאולתנו האמיתית, שאליה שואפת כל נפש המבקשת צדק ויושר.

ועד שיבואו הימים הטובים הללו, עד שתופיע הגאולה השלמה, יסתפקו נא יחידי הסגולה שבתוכנו בזה, שהם עומדים איתן בתוך הגלים הזדונים של רשעת העולם הגדול; שאינם שוחים עם הזרם העכור והמזוהם…

“ואתה תגיל בה', בקדוש ישראל תתהלל”.

שמחה פנימית תמלא תמיד לבכם, אחים מגינים. דבר גדול עשיתם. ברגע שדגל נביאנו, דגל הצדק והיושר, נעשה למרמס בחוצות ירושלים, קמתם אתם ובכוחכם הרוחני האדיר הרימותם אותו והראיתם לכל תקיפי עולם, שדגל הצדק ירום ויתנוסס על הררי ציון. וזכרון המעשה הגדול הזה שעשיתם יהיה לכם לעונג לאורך ימים ובדרך זה בחרתם, תוסיפו ללכת ולהוליך גם אותנו.

“אל תעצבו, כי חדות ה' היא מעוזכם”!

קונטרס, תמוז תר"פ.

גמלה הרעה: הפוליטיקנים האירופיים שסו בנו את ההמון הערבי ויהי פוגרום בירושלים. את הנבלות שעושים רודפינו בנו בארצות אירופה באו לעשות בנו גם בארצנו, בירושלים עיר קדשנו.

חושבים הם להטיל עלינו אימה, שלא נוסיף לבקש את אבדתנו, להשיב לנו את הגזלה שגזלה ממנו רומא הרשעה, אבל טעות היא בידכם, חורשי אָוֶן!

מכותיכם יעוררו בנו את הכוחות הנרדמים, ישיבו לתחיה גם את אלה אשר כמתים נחשבו כי הגיעה השעה הגדולה להתנער מעפר שפלותנו.

ברורה היא לפנינו דרך הגאולה, וידי שודדים ומרצחים לא יסירו לבנו ממנה.

לא קליפורניה היא ארץ־ישראל ולא מפני שעפרות זהב לה אנו חוננים את עפרה, אלא מפני שהיא ארץ נביאנו, ובה אנו מקוים לגשם את האידיאל שלהם, ולתקן את פגימות נשמותינו, שנפגמו ע"י הגלות הארוכה…

לכונן בה ממשלה אנו רוצים, ממשלת הצדק והיושר המוחלט, מלכות שמים.

אבל לא מלכות שמים, המחנכת עצלים וחנפים, לא מלכות שמים, הנשענת על השוד והחמס, אלא מלכות שמים, הנוסדה על עבודה כשרה, יגיע כפים, העלאת בן האדם מחיה טורפת למדרגה עליונה של תרבות טהורה, טהורה משפיכות דמים, מחמס גלוי ונסתר.

בפוליטיקה אין אנו מאמינים, לא בפוליטיקה שלנו ולא בפוליטיקה שלהם. הפוליטיקה אינה יכולה להביא את הגאולה שאנו מקוים.

לחנך דור של עובדים אנו רוצים בארצנו – זוהי חפצנו. העובדים הישרים המה יביאו את המשיח, הם בעצמם יהיו המשיח…

ומה נעשה עכשיו?

נעשה כל מה שאפשר לעשות לבני אדם, השואפים לחיים מוסריים, באיחוד הכוחות נבצר את מעמדנו ונעמוד נגד האויבים הגלויים והנסתרים. אם השעה תדרוש להגן על עצמנו – לא נהסס, ואם נגזר עלינו למות, נמות מות ישרים בהכרה שעשינו כל מה שיכולים לעשות בשביל השגת האידיאל המרומם שאליו אנו שואפים. ובמקומנו יבואו אחרים בכוחות חדשים וימשיכו את העבודה.

קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה‘. אמר ר’ פנחס בר חמא: “קוה אל ה', ואם קוית ולא נושעת, קוה שוב ותושע”.

קונטרס, ניסן תר"פ.

היתה מניפסטציה בחיפה. היתה התנגשות בין המפגינים הערבים ובין המשטרה. נהרג ילד אחד ערבי ונפצעו יהודים וערבים אחדים.

מה זאת? שואל אני שאלת תם. למה נשפך הדם הנקי ולמה נפצעו בני אדם? למי יש צורך בדבר הזה?

יותר מעשר שנים הייתי בארץ־ישראל תחת ממשלת התורכים, ולא היו אז כל הפגנות, ולא היה למי שהוא צורך לסכסך את הערבים ביהודים ולהכניס אל תוך הארץ קטטות ומריבות ושפיכות דמים. ומדוע זה עתה נשאו הנרגנים ראש, מסכסכים בתחילה בסתר, עד שפעולתם נגמלת ונגמרת בהרוגים ופצועים. מפני מה נשתנו העתים?

יודעים אנו שאין סיבה ממשית לזה. הערבים העובדים לא נתדלדלו מעת שהתחילו היהודים לשוב לקנם, לארצם, לבנות את הנשמות ולעשות את המדבר למקור ברכה. ולמי מביא תועלת הסכסוך והריב?

ובושה תכסה פנינו בזכרנו, כי ידי אנשים אירופיים קולטוריים באמצע, כי הם המחנכים את המזרחיים הפראים לשוד, ולבזה ולשפיכות דמים. וכמובן לכל זה מוציאים כסף הלא הוא המניע העיקרי בכל הסכסוכים. יש כנראה מי שהוא מזיל כסף להסית את ההמונים הערבים.

מי הוא הנותן כסף לתכליות כאלה? ומה היא כוונתו ב“נדבנותו” זו?

אני חושב, שאין הדבר סוד. יש כאלה שיודעים אותו על בוריו. יבואו ויגלו את הסיבה הראשונה למעשה הנבלה הזאת. ואם יש צדק בעולם ימהרו לבער את הרעה מקרב הארץ.

קונטרס, תרפ"א.

אבן הבוחן לכל רעיון היא, שהמחזיקים בו נכונים למסירת נפש בעדו. מסירות נפש עדות היא שיש שרשים עמוקים לרעיון הנלבב בנפש, ונוח לו לאדם להפרד מחייו מאשר לבגוד במשאת נפשו.

ארץ־ישראל היתה תמיד משאת נפש של בחירי האומה, שהיו נכונים להקריב את עצמם על מזבח אהבתה. כשאנו עוברים בסקירה אחת על פני כל המאורעות של הדורות שעברו, אנו נפגשים תמיד בקדושים שמסרו נפשם על חיבת הארץ.

ועל קדושי ארץ־ישראל נלוו הצעירים הגבורים, הרוגי תל־חי, ואפשר לומר בבטחה שאיזה זוהר מיוחד הולך ומקרין מאור הקדושים האחרונים.

כל הקדושים הראשונים בקשו בעד עינוייהם ומותם חלק לעולם הבא, העונג הפרטי שיש לכל נפש דתית, אמונתו ותקותו המאזרות אותו חיל. אמנם הענין של עולם הבא הוא גם כן שאיפה אידיאלית, אעפ"י שהיא פרטית. הקדוש במסירות נפשו אינו מתכוון חלילה להנאה פשוטה, אלא הנאה של דבקות במקורו העליון, כמליצת החכמים “צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה”, אבל בכל זאת יש בה בהנאה זו, משום פרטיות.

לא כן קדושי תל־חי. לא לשם עצמם הפרטי מסרו את נפשם. בפרפורי גסיסתם לא חשבו אפילו על דבר חלקם בגן־עדן. זה לא היה מענין אותם אם יהנו שם בעולם הבא או לא יהנו – העיקר שיחיה עם ישראל ותהיה הארץ בנויה. “טוב למות בעד המולדת”, היתה קריאתו האחרונה של יוסף טרומפלדור. מחשבתם של הקדושים הללו היתה מרוכזת רק בעם ישראל וברכישת המולדת על ידי עבודה כשרה ויוצרת, ואם יש צורך נכונים ומזומנים למסור את נפשם על זה.

את החזיון הזה ראינו בעינינו, ואנחנו עומדים ומשתאים לו ותמהים: “אלה מי גדל”, מאין צצו לנו מלאכי מעלה כאלה, אשר בלבם אש יוקדת וכנפים להם, להתרומם מעלה מעלה אל שיא־מרומים, שאותו לא השיגו הקדושים שקדמום? ממי ירשו את הטוהר הנפשי לדאוג רק דאגת עמם וארצם, ולהרחיק מקרבם כל פניה פרטית ואפילו העדינה שבעדינות?

יש, כנראה, גרעינים כאלה הצפונים בעם עמוק, שאינם נגלים אלא בשעה שהשעה צריכה להם.

האירו לנו, אתם קדושי עליון, בזוהר פניכם את דרכנו הקשה ותנו עוז לכל אחיכם הצעירים.

קונטרס, אדר תרפ"א

חשוב חשבנו: הנה באים היהודים לארץ אבותם לעבדה עבודה ממשית, עצמית, יוצרת. בודאי שכל העמים שבארץ ושבחוץ־לארץ יעזרו לדבר הזה, כי מי יכול להתנגד לדבר כשר שכזה?

אבל טעינו: דוקא מפני שהדבר כשר הוא לגמרי, ימצאו לו מתנגדים הכי תקיפים. המתנגדים הללו הם העומדים בראש החברה הקיימת, אלה שחיים חיים טובים מעמל אחרים, הם יתיצבו לנו לשטן.

ואם אתם רוצים, הצדק עמהם. הלא העובדים באים להביא שינוי ערכין גמור, להוכיח לכל באי עולם, שלא אלה, שבתחבולות שונות עולים לרכוב על העם, הם בחירי ההשגחה. טובי העם והאנושיות הם אלה העובדים הכשרים, המעשירים את החיים ביצירותיהם. והשאר טפילים הם, הניזונים ממה שאחרים מכינים.

ואיך אפשר שהאפנדים והפוליטיקנים וסרסרי הדתות יראו בחילול כבודם וישתקו? נכונים הם לקבל בזרועות פתוחות את כל יהודי ספיקוליאנט, היודע לעשות עושר מעמל אחרים, כי בו יכירו חבר ורע, ולו יחלקו כבוד ויקר, ועליהם נאמר: “לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא שבן מינו הוא”. עם יהודים שכאלה הם יכרתו ברית שלום, והיהודים האלה ידעו להוקיר את בעלי בריתם ולחלק עמם בשלל.

אבל היהודים החלוצים, שהעבודה הכשרה היא להם אידיאל מרומם והמביטים בבוז על החמסנים, המתכבדים “משוד עניים, מאנקת אביונים” – הם אלמנט כלל לא רצוי ואותם צריך לבער מן הארץ.

והחברייא הזאת יודעת לשים מכשולים על דרך העובדים הכשרים, כי יש להם הרבה כסף ויש להם הרבה ימים בטלים, שבהם יוכלו להמציא המצאות שאול להרחיק את השנואים עליהם. דבר מובן הוא, שלא אלה הרוצחים שירו ביהודים ודקרו בהם, הם האשמים העיקריים, אלא הראשים עושי הפוליטיקה, המסכסכים עמים בעמים, כדי לצוד דגים במים עכורים. ואילו היתה אפשרות בידם, כי אז בודאי שהיו משסים את היהודים בערבים.

לפני איזה שנים, עוד בימי התורכים, זכורני, שאחד מהקונסולים אמר ליהודי, שפנה אליו לבקש עזרה נגד ערבי שהתנפל עליו ושדדו: למה אתם באים להתאונן על הערבים? ולמה אינכם עושים כך, שיבואו הערבים להתאונן עליכם, אז יהיה הרבה יותר טוב בשבילכם?! אבל, כנראה, קשה הוא ללמד את בני ישראל דרכי ליסטים. ולהפוליטיקנים לא נשארה דרך אחרת, אלא להסית בנו את ההמון הערבי, שהם תלמידים יותר מקשיבים בתורת הליסטנות. וכמובן, אם אחר כך מי שהוא מעושי דברם נלכד ברשת המשפט לא יצטערו הרבה, כי תחת האחד ימצאו עוד עשרות… ולא לחנם רוב הנהרגים ביפו היו ממשפחת העובדים החלוצים, עם משפחת יצקר וברנר בראשה, והסנדלרים פלהנדלר, האב והבן. כי רק המה העובדים הם השנואים על הפוליטיקנים והחמסנים, שרואים במציאות העובדים מחאה אלמת נגד הטפיליות.

ואת כל זה צריכים העובדים לדעת ולהכיר. אל יחשבו כי רק עצם תנאי העבודה קשים הם, בפרט לאנשים שהם במידה ידועה אינטליגנטים, וקל וחומר לאינטליגנטים יהודים, שעל פי סבל ירושתם רחוקים הם מעבודה גופנית; לא רק זאת – אלא מה שיותר קשה – זהו שהם מסוּבבים פוליטיקנים, השוזרים רשתות ומכמרות כאן ובאירופה, וקשה לפעמים להבחין ולהכיר את הפרובוקציה, הטמונה בליטוף של יד בוגדת, ובאמרה יפה של פה חנף.

אבל העובדים הכשרים, בעלי ההכרה, מכיון שברור להם, שאין להם דרך אחרת אלא דרך העבודה הכשרה, ואין להם פינה בעולם לגשם את האידיאל שלהם אלא בארץ־ישראל, הם ימשיכו את עבודתם למרות כל הקושי שבה, למרות כל הסכנה שבה. קדושים תהיו ואפילו אם בשביל זה תמותו מות קדושים! התרחקו מהפוליטיקנים ומהפוליטיקניות, שיכולים להשחית את נפשותיכם בערמה ובזיופים, דרככם היא אחת – דרך העבודה הכשרה על אדמת האבות.

ויהי נועם ה' עליכם, אחי הכשרים, בחייכם וברגעי גסיסתכם על קדושת העבודה. אל תפחדו מפני המות, כי דרככם דרך אל־מות.

“גליון”, סיון תרפ"א.

מיתתו של ברנר מעיקה כמטיל עופרת. יודע אתה שהוא נהרג ומת ובעצמך נשאת את גויתו אל בית הקברות, ולפני עיני רוחך הוא מוסיף להתיצב תמיד כמו חי, ואתה מרגיש תמיד קרבתו… איך אפשר בלי ברנר?

הוא מופיע נגדי תמיד גם בהקיץ וביחוד בחלום.

הוא עומד נגדי ומחייך, בחיוכו המיוחד…

– מה אתה מחייך, ברנר? שמח אתה על שנפטרת מהחיים ומסבל החיים?

– לא. אני שמח שחייתי. עכשיו, כשנפסקה שלשלת חיי, אני מסתפק בזכרונות העבר, ואני שמח שחייתי…

– אתה ברנר, חיית? אוי ואבוי לחיים שכאלה! הלא תמיד היית מלא יסורים. יסורים מבקשת השלמות, לנפשך אתה, שמצאת אוֹתה מלאה סתירות, חולשות, פגמים, ועוד יותר גדלו יסוריך מהסביבה העברית, מגורל עמך השוקע בבוץ העוני והגלות. די לקרוא שורות אחדות בכתביך שהשארת לנו להבין, מה גדולים היו יסוריך, ואנכי הלא זכיתי להכירך פנים אל פנים, ולראות ברשמי פניך מה שהשכלת להסתיר בין השורות…

– כן, גדולים היו יסורי, המחשבות היו דוקרות את מוחי, את כל קרָבי. ולפיכך גדולה היתה שמחתי כשמצאתי להן בטוי. ואלמלא לא באתי לעולם אלא בשביל זה – לבטא את צערי הפרטי – שהוא גם כן חלק מצער העם – ואת צער עמי דיֵני… ואני שמחתי על חלקי זה ברגעי ההשראה שמחה גדולה, וביחוד אני שמח עכשיו בעת שאני כולי חי רק בזכרונות… ויותר מכל אני שמח, כי בסוף ימי זכיתי להכנס לתוך מחנה העובדים הישרים… אז כאילו נפתח לפני בור כלאי הצר, שנחנקתי בו כל ימי, וראיתי את אור החיים בכל יפיו והדרו… מחנה של עובדים יהודים, שאין להם כונה אחרת אלא עבודת יצירה ובנין ארץ־ישראל… מאושר הייתי ואין קץ לאשרי! אז הרגשתי בכל לבי את דברי הנביא: סולו, סולו, פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי"…

– אתה הרגשת את דברי הנביא? הלא אתה כתבת שהנך בן־חורין מהיפנוז של התנ"ך?

– כן, אני אמרתי זאת, – הוסיף הוא ופניו התקדרו. – אני ראיתי, כי בשם התנ“ך דוגלים אנשים שבחייהם אין להם שום יחס אל התנ”ך, גם רוצחים נושאים את שם התנ“ך על שפתותיהם. מההיפנוז של התנ”ך שלהם נשתחררתי… התנ“ך שלהם הוא לא התנ”ך שלי. הנביא שלהם אינו הנביא שלי. וגם את האלהים שלהם שנאתי… הן זה אלהים שנישא בפה בעת שהלב ריק והידים טמאות…

– עבודה כשרה – סיים ברנר את דבריו – רק עבודה כשרה, על ידה יתעלה התנ"ך ויוקדש האלהים.

קונטרס. אב תרפ"א

לא נעים לשבת באהלים, והנה שבות המשפחות למשכנותיהם בשכונות הערבים; יש הבטחה, כי מקרי מאי לא ישונו עוד. השבים עוד לבם מהסס: מי יודע, מה צפון בחיק העתיד? אבל אנשי תל־אביב בודאי שמחים. כמה לא נעים להביט אל האהלים – סימן דלות ואי קולטורה! ועכשיו כשיש הבטחה, למה לא להפטר משכנות בזויה שכזו, שמקלקלת את כל היופי של העיר?

אבל לדידי לא הייתי מיעץ לשוכני האהלים לעזוב את מקומם, עד שימצאו באמת משכנות מבטחים בשכונה חדשה עברית. יוסיפו נא שוכני האהלים לשבת באהליהם, ונכבדי תל־אביב יוסיפו להסתכל ולראות בבשתם; ואז נקוה, כי ההתאמצות שנתעוררה בקהל העברי שלנו ונגעה עד לב העסקנות הציונית, לבנות שכונה חדשה לאלה שנמלטו מתוך ההפכה, לא תעלה בתוהו, אלא תבוא מהרה לידי מעשה, ואם לא – תרפינה הידים, ההתאמצות תתנדף, והמצב לא ישתנה.

“פנקס”, תמוז תרפ"א

בראי־נוע ביפו הראו את עבודת החלוצים והחלוצות בכביש וריקודיהם אחרי גמר עבודתם. ועל לבי עלו לרגלי זה הרהורים וחששות.

הצד המעציב שיש בחיינו בארץ־ישראל ידוע הוא מזמן שהיא מעין תערוכה הבאה למשוך את העין. הטעם הוא פשוט מפני שחיי יושבי ארץ־ישראל תלויים בחסדי הגולה, וצריך איפוא למשוך את לב האורחים, שיש להם איזו השפעה ולהרבות את שפע הנדבות. וכידוע באה על ידי זה התחרות בין המוסדים, שכל אחד מבקש להפנות את תשומת לב האורח אליו. ועל ידי זה נזדהמו גם אותם המוסדות, שביסודם היה בלי ספק ענין אידיאלי.

ההיסתוריונים מספרים, שהפדגוג פסטלוצי לא הצליח בבית הספר שיסד רק מפני שבית־ספרו היה מעין תערוכה בשביל האורחים הרבים שהיו מבקרים אותו מרמי המעלה וכדומה. אבל אנו בני ארץ־ישראל איננו צריכים לראיות מן החוץ…

ושיהיו החלוצים שלנו משמשים לתערוכה – לא הייתי חפץ כלל. הפינה היחידה שנשארו לנו מהאידיאליות הטהורה הוא עבודת החלוצים, הבאים להקריב נפשם על מזבח בנין האומה. וראשית כל דורשת עבודת קודש זו – “והצנע לכת עם אלהיך”, עבודה לשמה ושמחה של מצוה. שמחה פנימית צנועה, שאינה צעקנית ואינה מתראה בשוק החיים, שדרישותיו כל כך רחוקות מאיזו אידיאליות שהיא… ולא נעים להעלות גם על הלב, שעבודת החלוצים תשמש ענין לבטלני העיר, שבעד השילינג שלהם יצאו לפניהם החלוצים במחול.

יפה עשה החזן מינקובסקי, שלא הסכים בשום אופן, שמנגינת התפילות שהוא משמיע בבית־הכנסת, תשמע ע"י הגרמופון בבתי המשתאות. והייתי חפץ מאוד, שגם החלוצים ידעו להוקיר את מעלת עבודתם בארץ האבות. והיו למורי דרך לכל עושי טוב בארץ־ישראל, שיעבדו לשמה, ותחדל הצעקנות והדיקורטיביות, שמשחיתה את הכל.

קונטרס, אדר תרפ"א

הייתי בשבת באספה. אחד מהצעירים בא למסור דין־וחשבון ע"ד ועידה של פועלים. הצעיר מתחיל בעברית, מתנצל שקשה לו הדיבור העברי, אינו יכול למסור כל מה שהוא רוצה להגיד וכן הוא מבקש שיתירו לו לדבר אידית. אבל השומעים אינם מתירים. מנסים איזה פעמים להשתיק את הקהל, מבקשים את אלה שאינם רוצים באידית, שיצאו וילכו להם, אבל הם אינם יוצאים והמהומה מתגברת, ואנכי הזקן שתש כוחי להלחם, עוזב את האספה ויוצא מהרהר…

הצעיר המרצה אינו כלל מהצעירים שנלחמים נגד העברית, אלא קשה לו קצת לדבר עברית ובשביל הבעה שלמה של התוכן נדמה לו שיותר יפה יהיה לשומעים אם ידבר אידית.

נזכרתי מה ששמעתי שספרו מהרב הקדוש מאפטא. הוא נסע עם איזה כפרי גוי בדרך ועגלתו טבעה בבוץ: הלך הכפרי וטרח להוציא העגלה ובקש גם את הרבי שיעזור לו, אמר לו הרבי: איני יכול. ענה האכר: יכול אתה, חביבי, אלא שאינך רוצה… ומאז היה הרבי הקדוש, בכל פעם שהרגיש עצלות בקרבו לאיזה מעשה טוב, נזכר בדברי הגוי: יכול אתה, חביבי, אלא שאינך רוצה…

צריך לרצות באמת, בלי התנודדות לכאן ולכאן, ואז תַרצה בעברית, ויפה תרצה, וגם אם תהיינה איזה פגימות בהרצאה, העיקר לא יחסר. כי עיקר העיקרים היא השלטת השפה.

וכשיראו עולי הגולה, שיושבי ארץ־ישראל אוהבים את שפתם באמת ומוסרים את נפשם עליה, יתאמצו כולם לסגל אותה ולהתגבר על הקושי שיש בדבר. סוף סוף הלא יודעים עולי הגולה לשם מה באים הנה: לבנות את שממות ארצנו ולהחיות גם את שממות שפתנו.

קשה, קשה, אבל עם הרצון באה גם היכולת…

קונטרס. אדר תרפ"א

קול צוחה נשמע מרוסיה: עשרות מליוני בני אדם גוועים ברעב.

הצוחה מקיפה את כל העולם, כי גדול מאוד האסון.

והנה אנשים ידועים, המכונים בשם פוליטיקנים, משתמשים באסון הרעב לשם פוליטיקה, והנה גם הם עומדים וצווחים: החישו עזרה! ואין כל ספק שהם יתיצבו בראש גובי הצדקה ובראש המחלקים, כי על כן אין קץ לחוצפתם ואין סוף לנכליהם!

אבל לכל מי שעינים בקדקדו נקל לראות מראש, שאלה הצעקנים החצופים יגדילו את האסון שבעתים. כי במקום לחלק את העזרה לנצרכים לה, יפזרו את הכסף למרגלים, לצידי נפשות, למרצחי חרש, למסכסכי עם בעם ומפלגה במפלגה. כי אבדן חיי בני אדם לא נחשב בעיניהם, והעיקר הוא להם הפוליטיקה…

אל יהא חלקכם, פועלי ארץ ישראל, עמהם! בני אברהם העברי אתם ואת מצותו תשמרו להושיט יד עזרה לרעבים, רק מפני שהם בני אדם כמותכם והם זקוקים לעזרה. התרחקו מהפוליטיקנים! נגועי אוקריינא יספרו לכם עד כמה אפשר לסמוך עליהם בכלל… אל תתנו לרמות עצמכם, כי בנפשכם הוא.

וגם זאת עליכם לדעת, אם אתם באים לעזור, אל תשכחו מהעיר את חבריכם העובדים שלא יעלימו עין מצרת היהודים, שהם אומללים יותר מכל העמים. עדיין ההכרה, שגם היהודים בני אדם הם, חלשה מאוד בעיני העמים האחרים ואפילו אצל הטובים והישרים, מלבד יחידי סגולה. וצריך זאת להגיד ולחזור ולהגיד בלי הרף. מה לעשות אם הם קשים לשמוע?

קונטרס, אב תרפ"א

שאלת העליה עכשיו היא שאלת חיים. צעירי ישראל, הרוצים להקדיש את עצמם לבנין ארץ־ישראל, מסכנים את נפשם ובגלגולי מחילות עוברים את הדניסטר דרך כדורי החיילים, השומרים את הגבול, ובאים לרומניה, לוינה, לקושטא, מחזרים על פתחי עסקנים ושאר בעלי טובות, מתבזים ואוכלים לחם חסד במשך עשרות חדשים, נעשים לבוז ולחרפה בעיני הגויים יושבי הארצות, שמביטים בעין רעה על האורחים המוזרים הללו, ואחרי צרות רבות בא הספק ואוכל את לבם של צעירינו כעש, אולי יגועו מהתנונותם בגליות ולא יזכו אפילו למות בארץ־ישראל…

אם ההסתדרות הציונית הוציאה כסף לבטלה בשביל, למשל, נסיעת הקומיסיה של די לימה, נצטער ונאמר, כזה וכזה תאכל הפקידות, אבל בזבוז בחומר כל כך יקר, בזבוז בחיי צעירים אידיאליים, ששואפים להחיות את ארצם ואת עמם על ידי עבודה כשרה ויוצרת, על בזבוז שכזה אי אפשר לסלוח!…

אומרים שאין ההסתדרות הציונית יכולה להיות אחראית בעד הצעירים הבאים כל זמן שלא הוכנה בעבורם עבודה מסודרת ולעבודה מסודרת צריך קפיטלים גדולים. אבל הכי אין ההסתדרות הציונית אחראית בעד הצעירים בזמן שהם גולים מארץ לארץ ונתונים לחרפה בעיני עמי הנכר? וכי רק כשהצעירים ההם נמצאים בארץ־ישראל ההסתדרות הציונית צריכה לדאוג להם ולא בזמן שהם נמצאים בדרך לארץ־ישראל? וכי אין העומדים בראש הציונות מרגישים שאם הצעיר מתמקד בגליותיו המרובות הוא מאבד את כוחותיו החמריים והמוסריים להבל ולריק, וכשיבוא אחר כך לארץ־ישראל, יבוא חלילה רק קנקן שבור וריק? הלא יש מידה גם לסבלנות, והגבורים היותר גדולים כורעים תחת נטל המשא של יסורים שאין להם סוף “אלו נגדו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא” – אמרו חכמים. ואת הפסד החומר היקר הזה מי ימלא? אותו לא תמלאנה כל הקרנות שבעולם!

כן. ההסתדרות הציונית אחראית היא בעד כל הנפשות היקרות של צעירים הפורשים כפיהם ומבקשים: תנו לנו לבוא לארץ־ישראל! אחראית היא בעדם גם כשהם בגולה… אחריותם היא כפולה בחו"ל ומפני ששם הם אחראים גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. אסור להסתדרות הציונית לעמוד על דמי אחיהם ואסור לה לתת את שם ישראל לשמצה בעיני רומנים, אוסטרים ותורקים… אל תצטדקו באמתלאות. תנו לצעירים לעלות לארצם! חדלו מבזבוז נפשות.

קונטרס אדר תרפ"א.

הספרות שלנו נמצאת במצב קשה. האמידים שבנו פנו עורף לספרות בכלל ולעברית בפרט. “בעל הבית” שהיה מלפנים בארון הספרים שלו עם הש“ס הכרוך בכריכת עור יפה עם אותיות זהב נוצצות על גבן, אינו עוד בעולם. גם ההתלהבות של תקופת ההשכלה וראשית חיבת ציון עברה, ותחתיה באה קרירות ואדישות לכל ענין שיסודו לא ב”תועלת ממשית". אין יראת שמים ואין אהבת תורה וגם להשכלה אין דרישה. חכמנו כבר די. יודעים אנו שהכל בשילינג נמכר – וחסל!…

אולם לשמחתנו אנו רואים כי תומכים חדשים נגלו לספרותנו והם העובדים. למרות חייהם הקשים מאוד, הם תורמים מפרוסתם האחרונה ונותנים לספרות, כי גדול מאוד צמאונם לדברים רוחניים. וברור הוא, שכאשר יהיו בארץ־ישראל רבע מיליון עובדים, אז תהיה עדנה גם לספרותנו, וקיומה יהיה קיום נורמלי.

והדבר הוא מובן מאוד. העבודה בעצמה היא רעיון גדול ונשגב. היא כבר עברה את התקופה שבה היתה העבודה קללה ועוסקיה שאפו להיפטר הימנה… עתה נפקחו עיני העובדים ויראו כי רק בעבודה מתגשם האידיאל של הצדק והיושר, ורק בעבודה יש יופי של יצירה (כמובן, צריך להזהר מאוד שלא תהפך לקטורגה). והשקפה זו על העבודה מצד העובדים מושכת לבם לכל הנשגב וגם לדברי ספרות.

ושינוי המהלך הזה גורר אחריו בהכרח שינוי גם במהלך הספרות. הספרות החדשה שלנו, היונקת בעיקרה מהספרות העולמית, עוסקת ביחוד בחיי בטלנים, שנטיותיהם ושאיפותיהם נתהוו מתוך בטלה נצחית. והסופרים היודעים את המלאכה הצליחו ליפות את התיאורים שיהיו מגרים את העצבים הרפויים ומגרשים את השעמום. גם החיטוט בפרטי פרטים של הנפש האינדיבידואלית הוא גם כן פרי הבטלנות, ויפה לבטלנים. העובד אינו מחטט הרבה ברגשותיו האינדיבידואליים, בנטיותיו הפרטיות. הוא יודע שאין לעובד קיום אלא כשהוא אחד מרבים, כשהוא מתאחד עם הרבה חברים יוצרים. ואין ספק שסוף סוף ימרדו העובדים בספרות הבטלנית, המחלישה את העצבים ומביאה בברק יפיה המזויף לרכרוכית הנפש ולבחילה בחיים…

העובדים ידרשו ספרות אחרת, ספרות המדריכה לאהבת עבודה, לשנאת הבטלנות, לחיי צדק ויושר, לחסד ואמת. ספרות המגלה את אוצרות חיי הנצח ברגעי ההוה.

ודרישת העובדים תחדש את פני הספרות ותפיח בה נשמה חדשה־עתיקה הגנוזה באוצרות נביאנו וחכמינו, שכמעט כולם היו עובדים, בני עובדים.

הדרישה הזאת תבוא, היא באה, והסופרים, הרוצים לא רק לקבל דמי שורות, אלא לתת דבר מה לעם, לעודדו ולחזקו ולהחיותו, יתעוררו מתרדמת ההרגל ועזבו את מדבר העמים, את המודרניות שהיא “כסף סיגים מצופה על חרש”, וישקיעו את מחשבתם ואת לבם בעולם העובד ומשם ישאבו השראה ליצירותיהם, שיהיו בהכרח מתאימים לאותם האידיאלים הגבוהים שנגלו בחזון לנביאי ישראל וחכמיו.

קונטרס, ניסן תרפ"א

הספרות העברית שבה יחד עם עמה אל מקומה העתיק, אל ארץ הנביאים והחכמים, מיסדי הספרות שלנו. מגלויות שונות שבים היהודים לארצם, ועמהם מתלקטים אחד אחד גם הסופרים עם רכושם הרוחני.

בארצות הגולה נהרסו המקומות ואין מקום קבוע שם לכוהני הספרות לעלות לדוכן, ורק תקוה אחת נשארה: להקים מחדש את בית ספרותנו על אדמת האבות.

ואולם צריך לדעת מראש, כי עבודת הסופרים בארץ־ישראל היא רבת האחריות, ולא כל מה שהוא כשר וישר בחוץ־לארץ, הוא כשר וישר בארץ.

וקול ברמה נשמע: סופרי ישראל! בבואכם לשיר את שיר ה' על אדמתכם, יהיו לכם הנביאים והחכמים מיסדי ספרותנו למופת. את המתנה הטובה, את הכשרון הספרותי שלקחו מיד ה' לא מכרו בכסף לשטי כזב, להוסיף עונג לשבעי תענוגים ולגרש את השעמום מלב בטלנים ופרות הבשן. רק לחנך את העם היתה מגמתם, לפשט את העקמומיות, ליסר את הזדון ולעודד את החלשים.

גם המה, הנביאים והחכמים אהבו פרחים, להלביש את רעיונותיהם במעטה הוד, אבל מעולם לא עלה על לבם לכסות את הרקבון ביפי מליצה וליַשן את המצפון הנרדם בשירים ערבים.

וזוהי גם חובתכם, סופרי ישראל, בשובכם לעמכם ולארצכם.

הנה נוצרה בארץ־ישראל “הסתדרות הסופרים העברים”. בכוח מאוחד ומסודר בודאי שאפשר לעשות גדולות, ובלבד שתהיה מטרת העבודה ברורה להם, ואליה יקדישו כוחם…

אפס להצלחת הספרות דרוש עוד תנאי – שיהיה לה קהל קוראים. בבית ריק אין עומדים להטיף, ובשביל ליצור קהל קוראים צריכה להיות הסתדרות מיוחדת: הסתדרות של חובבי הספרות ומפיציה. התחבולות שבהן אחזו מפיצי הספרות עד היום אינן נותנות כבוד לספרות ולסופרים, המול"ים דאגו להצלחת מסחרם, ולעתים קרובות מבלי להתחשב כלל עם טובת הספרות והסופרים.

צריך איפוא לחדש את הקשר שבין הסופר והעם על ידי הספר. צריך שכל שדרות העם יתחילו להתענין בספרות וידרשו אחר הספר.

יבנו הסופרים והעם מחדש את במת ספרותנו בארץ הנביאים והחכמים ואין כל ספק, כי היא תהיה לאור האנושיות כולה.

קונטרס, אלול תרפ"א

פבריקה היתה בנוילאנארק אשר בשוטלאנד שפועליה נתפרסמו בתור גנבים, שודדים, שכורים וכו', בא אוֹאֶן לנהל את הפבריקה ובזמן קצר נתהפכו הפועלים ויהיו לבני תרבות ממדרגה גבוהה. הוא לא השתמש בעונשים ואף לא באיוֹמים, אלא ידע למצוא מסילות אל הרגש האנושי הצָפון בלב כל אדם, ואפילו הרשע, ולהדריך בדרך טובה. והם היו נשמעים לו ברצון. הם הרגישו שזהו אח, חבר משתתף בצערם ורוצה בטובתם באמת, ובזה הציל נפשות והגדיל את התוצרת.

חבל שאין לנו אואֶן! אני משער בנפשי: אילו היה איש כאוֹאֶן מנהל לא את הפבריקה, שפועליה מושחתים ורעים, אלא עומד בראש העבודות הצבוריות והלאומיות שלנו, ותחת הנהלתו היו עובדים הפועלים שלנו, שאינם לא גנבים ולא שכורים, אלא להיפך, כולם במדה ידועה בני תרבות, ומהם בני תרבות במדה גבוהה, הלא היה בונה בזמן קצר ש"י עולמות.

ואסוננו הוא שאין לנו אואֶן.

יודעים אנו שפועלינו אינם בני פועלים, אלא באים ברצון להקדיש את עצמם דוקא לעבודה פשוטה, בתקוה שבבואם לארץ ישראל ימצאו כאן פגישה של אחוה, והנה באים ומוצאים: איזו מין בורגניות שאין כמוה לרוע באירופה. הבורגני האירופי מעונין בזה שיהיו לו פועלים, והעסקן הצבורי־הלאומי בארץ־ישראל רואה בפועל העברי רק קוץ ממאיר, שטוב היה להשתחרר ממנו… ובתנאים כאלה – לך ובנה את הארץ!…

* *

היה אינצידנט בתל־אביב בין הפועלים ובין איזה קבלנים הפועלים סבלו, סבלו וסוף סוף נתפקעה סבלנותם ועשו מה שעשו. והנה באה עירית תל־אביב הנאורה והדביקה מודעה חמורה כלפי הפועלים לאמור (אני מוסר, כמובן, לא מלה במלה, אבל התוכן זה הוא); “דעו לכם, שקצים, שאם לא תתנהגו בדרך־ארץ, מוכנים לנו בשבילכם שוטרים ובית הסוהר וכל הני מילי מעליותא, הנמצאים בכל כרך תרבותי.”

ומהו הדרך־ארץ? לסבול רעב, עלבון, דחיות של לך שוב וכו' וכו'.

זהו היחס לבנים הבונים. לאלה שנותנים את זיעתם ודמם בשביל תחית עמנו…

רבש"ע! מתי יחדל הטמטום הזה מקרבנו?!

קונטרס, תמוז תרפ"א

במכתב אחד מחו"ל קראתי: “יראים (הם העשירים שבחו"ל) מן החלוצים החדשים אשר מקרוב באו לא לעבוד ולבנות רק לתקן עולם ולחלק שלל לפי תכנית מרכס ולנין”.

והכותב הוא מטובי חו“צ הזקנים, שעבד הרבה לשם ציון והשקיע גם סכום כסף הגון בקנית נחלאות בא”י.

“אכן גם זה מוסר אלהים”, שגם טובי חו"צ היושבים בחוץ לארץ אין להם כל מושג משאיפות החלוצים ומעבודתם פה בארץ.

לסתם עשירים איני רוצה לדבר. סתם עשיר הוא בעל בטחון גדול בחסדי גויים, ואפילו אחרי כל המהפכות והטביחות שברוסיה ושבאוקריינה ואחרי ששבעו רוק וכלימה בפולין, בלטויה, ברומניה ועוד, הם עדיין לא זזו מבטחונם, שיוכלו להמשיך את חייהם המנוולים בגולה, שהגאראדאוואי עוד יסוכך עליהם באברת חסדו, ורכושם ילך ויגדל. – אליהם לא נדבר ואותם לא נקרא הנה. כי אם במקרה באו הנה אחד או שנים, לא לבנות הארץ באו, אלא למוץ דם עניים. והם חושבים שגם החלוצים קנינם הם, והם המפיצים דבות רעות על ארץ־ישראל ועל קהל העובדים, מפני שבטבעם הם מרגלים.

אבל הטובים, אלה שהיו והווים חובבי ציון באמת צריכים לדעת, כי החלוצים באים הנה לא לחלק עם מי שהוא את הרכוש הקיים, אלא לייצר אוצרות עושר מתוך טבע הארץ בעמלם וביגיעם ולהכשיר אותה שתהיה מקלט בטוח לעמנו האובד והנדח בארצות הגולה. וכל מי שעינים לו יוכל לראות ולהוכח כי כן הוא. ישנם מהם רבים שהיו יכולים לחיות חיים טובים בכרך, והם הלכו דוקא למקומות שוממים לעבוד שם עבודת פרך בסכנת נפשות ממש מהבצות המפיצות רעל ומשבטי הבידואים שהחמס הוא משלוח ידם. והחלוצים הללו שמחים בגורלם, מפני ההכרה העמוקה שבלבם, שתפקיד גדול הם ממלאים לפנות את שדה העבודה בשביל כל צעירי ישראל. הם אינם חפצים בלחם הקלוקל של נדבות, ומכל שכן שאינם חפצים ברכוש של אחרים. הם אמנם חפצים שיהיה כל עם ישראל לעם עובד, הנהנה מיגיע כפו ממש ויושב בכבוד בארצו. הם אמנם חפצים שבני ישראל לא יצטרכו לחיות מניצול יגיעת אחרים ומכל שכן מניצול זרים, שסוף סוף מוכרחים להיות לנו שונאים בנפש, אבל כמה זה רחוק משיטת הבולשביקים, מחרימי הרכוש שנאצר כבר בידי יחידים אלה, כדי להנחילם לידי יחידים אחרים…

אל נא יפחדו עשירי חוץ־לארץ מפני החלוצים שבארץ־ישראל. שם יש להם ממה לפחד, כי כלל גדול למדונו אבותינו: מי שאינו נותן ליעקב, נותן לעשו. הם יתמו בגולה ורכושם עמם, אם לא יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ויפנה למזרח לבקש מקלט לו ולעמו בא"י בעוד מועד.

והחלוצים העובדים, למרות כל הדבות הרעות, כל המכשולים וכל המפריעים יצליחו, כי ה' אלהי ישראל עמם.

האידיאה הטהורה תאיר את דרכם, תנחמם ותעודדם, וגם אלה הנופלים מתים במערכה הכבדה, מתים מות נשיקה וצחוק על שפתיהם.

כרעו ברך, אלים שבורים, אלילי ממון, כי במה נחשבים אתם נגד הדר ה' ההולך לפני חלוצי עמו.

קונטרס, שבט תרפ"ב

מכתב קבלתי מצעיר אחד לאמור:

שבע שנים אני עובד בארץ, פעם פה ופעם שם. בקשר אמיץ הייתי מתקשר במקום על ידי העבודה, אבל לא יכולתי להשאר תמיד במקומי, החיים נתקו אותי ביד חזקה והסבו קרע בנשמתי. וכך הלכה נשמתי ונקרעה לקרעים קרעים, ושלמות נפשי נפסדה. ואני נודד כצל זה שבע שנים!

בכל מקומות נדודי היו יחידים שנתקרבתי אליהם קורבה נפשית. ברגעי המרגוע היינו שופכים איש לפני רעהו את כל מה שנצטבר בתוך הלב, את עינויינו ואת תקוותינו, ובמשך הזמן נתקשרתי עמהם בכל נימי נפשי… אולם כשהגיעה השעה ונדחתי ממקומי, נתקו גם הקשרים הנפשיים, שקשרו אותי אל ידידַי־יחידַי והשאירו לי פצעים עמוקים בלב…

היה זמן, שבאמונה ובבטחון עבדתי את האדמה וחשבתי על דבר התרחבות אפקנו והשתלמותנו. והנה אחרי נסיונות קשים ומרים התחלתי להרגיש שהאמונה הזאת הולכת ורופפת. ועכשיו אנית חיי צפויה להשבר, ואני עוד מעט אטבע וארד אל המצולה…

והנה אני מתחזק להלחם נגד הטביעה, ואני חושב לנתק את שרשראות המציאות המכווצות את שרירי ולצאת לחפשי. הבה אלך לחפש מה שדרוש להשלמת רוחי. הן תמיד שאפתי להשתלמות, והיא עדיין ממני והלאה. ומה אני שואל להשתלמותי? כל מה שיש בו מן המרחב ומגילוי הכוח הגנוז. חידוש הכוח! כן, אני מוכרח לחדש את כוחותי, לצאת מהסביבה המעיקה והמדכדכת את נפשי. שם בחוץ, רחוק מעולם הפרפורים, אולי אזדקף, אלמד באופן חפשי, את תורת היצירה, אחדור לתוך תוכה של העבודה היוצרת ואשלוט בה. ואז אשוב אל הארץ ברצון חדש, ברצון יוצר וברור.

ומאידך גיסא קול מדבר אלי: אל תעיז! חפור ומצוא פה מרגוע לנשמתך התוהה, פה בארץ התהוותנו. חלילה לך מעזוב את צרור עברך וללכת לנוע על חידוש חיים בארץ זרה! הנה חבריך מצמצמים את רצונם ומוצאים תוכן בעבודתם וסיפוק נפשי. היה גם אתה כאחד מהם.

כאחד מהם! ומי יודע מה גנוז אצלם בתהום נשמתם? אולי גם הם תוהים כמוני, אלא שאינם מגלים לשום בריה. גם לא תמיד מוצאים את הנפש שלפניה אפשר לשפוך את מרירות הלב, הגעגועים והספקות. לו מצאתי נפש קרובה בשעה זו, אולי על ידי אחדות הנפשות היו מתאחים גם קרעי נשמתי. אבל היכן הנפש הזאת? ובתוך כך אני קלוע בכף הקלע, תועה בישימון. ואין מוצא.

* *

רושם מדכא עשה עלי המכתב הזה. רואים צעיר מתחבט ביסוריו, יסורים של נפש, הנמצאת במועקה ונחלתה עבודת פרך עולמית, הכזבת כל התקוות להתפתחות, להשתלמות, לנחת רוח.

אבל מה שמדכא ביותר הוא, שבשעת חירום זו, שכל גורל עמנו נתון בכף המאזנים וצריך לאזור את כל הכוחות – כל הכוחות – להכריע את הכף ולהציל את שארית הפליטה מכליון גמור, באים צעירים עם דרישותיהם הסוביקטיביות, הפרטיות ומחלישים את עצמם ומרופפים את אחרים מעבוד להצלת הכלל… אוי לו לעם שגבוריו מגיניו מפקפקים בעמדם במערכה, וכל אחד חושב: אולי הגיעה השעה ואשתמט אני והצלתי את נפשי!

אמנם הצעירים חושבים לא על דבר בריחה לגמרי, ולא על בגידה בדגל הלאומי. הם רק כרגע, לפי שעה, חושבים לצאת למרחב, לחופש כדי להשתלם, ואחר כך, כעבור איזה שנים, כשהכוחות יתחזקו, הגופניים והרוחניים, אחרי שיספגו אל קרבם סכום מדע ידוע, ישובו אל ארצם, ואז יעשו גדולות…

יעשו גדולות… יקבלו מאה פונט לחודש שכר בטלה. כשיהיו מזוינים בתעודות משובחות, בהמלצות יפות ויהיו קרובים אל הקערה…

עכשיו הצעיר אמנם אינו חושב על זה. עכשיו – אני מאמין – הוא חושב רק על השתלמות. אבל כך הוא דרכו של יצר הרע. היום אומר לו: השתמט מטעם אידיאלי, ואחר כך יאמר לו: כל כך הרבה עבדת להשתלמותך, צריך אתה לא למכור אותה בזול, אל תהא שוטה! ואז יעשה מה שאחרים עושים. מתחיל בטובתו הפרטית – ומסיים בטובתו הפרטית ובנזקי הרבים…

קיום העם הוא בסכנה. כל מי שטובת העם נגע עד לבו, אל יעזוב את המערכה.

פה נחיה או נרקב, מארצנו לא נזוז… נחפור את האדמה במכונה, באת, בצפרנים ונבסס את קיום עמנו בעבודה. אין דרך אחרת להצלת העם…

כמובן אין זה פוטר את העומדים בראש ההסתדרות שלנו מדאוג להמעטת היסורים של הצבא העובד… זוהי חובתם. אבל הצבא שלנו, שהוא על פי הרוב די מבוגר, צריך ביחוד לזכור תמיד את חובתו, ואפילו אם מפקדיו מתרשלים למלא חובתם. הוא במסירותו צריך להיות סמל בשביל אלה שההנהגה נמסרה לידם.

זוהי חובת צבא עובדים עברי.

ואת זה אני מוצא חובה לעצמי להודיע, כי כל מה שכתבתי כאן לא נתכוונתי אל הפרט, אל הצעיר שפנה אלי במכתבו. אדרבא. יפה עשה שהביא לידי ביטוי מה שנצטבר בלבו. אלא שצריך להתגבר על הרגש הפרטי. בנין העם והארץ דורש מסירות נפש, ובמקום שיש מסירות נפש שם הכל ניחא…

קונטרס, תשרי תרפ"ב

שנה חדשה באה והישנות מתחדשות. הבטחות לחיי שקט… הפגנה בירושלים… יהודים הרוגים ופצועים… ושוב תהיה חקירה ודרישה… ושוב הודעה מועדת החקירה… ואחרי ירושלים… הכל כנהוג… הכל כסדר…

ומה נעשה אנחנו?

הכוהנים לא עזבו את המזבח ביום שרפת בית אלוהים גם כשאחזה בו הלהבה. ולנו כל הארץ מזבח, כולה קודש הקדשים. נתחזק ונמשיך את עבודתנו עד נשימתנו האחרונה.

אנחנו למודי הפוגרומים, מהמות לא נחת, וממזבחנו חיים לא נרד.

ר“ח חשון תרפ”ב. עם מאורעות ב' נובמבר בירושלים.

קשה לדבר בשעה זו. אנחנו קבלנו את בשורת המנדט וגם איזו ערבים רוצחים כנראה קבלו אותו. אנחנו קבלנו אותו בהכנה לעבודת יצירה, להראות בפועל מהו תפקיד האדם בארץ בכלל והיהודי בארץ־ישראל בפרט: לפאר ולשכלל את מקדש אלהים זה, את הארץ שנתן לבני אדם לעבדה ולשמרה, והם קבלו אותו בהבנה להרבות שפיכות דמים, דמי קדושים וטהורים, ולהראות בפועל שתפקיד האדם הוא לטרוף ולשדוד ואמתלא מצאו להם – המנדט…

אנכי אינני רוצה להעמיד אותם על טעותם. בשביל זה בודאי לא תועיל המלה הכשרה הנדפסת בעברית. היא אולי תועיל בזמן מן הזמנים, כשרעיון העבודה, הממלאה עכשיו את לבות צעירינו, יחדור גם אל תוך הפנות החשכות של הערבים. אבל – אראנו ולא עתה. אשורנו ולא קרוב!

אחת היא מה שלבי אומר אל עצמנו: אל פחד! המלה “פחד” צריכה להיות נמחקת לגמרי מתוך המלון שלנו, מתוך כל חדרי הלב. גבורה עקשנות יחד עם מתינות בכל הדרכים שאנו הולכים. הולכים אנו ביד רמה לקראת החיים, אבל לקראת המות גם כן אנו יכולים ללכת. על הארץ או מתחת לארץ – כמו שאמר אחד מחובבי־ציון הנאמנים – אבל ממנה לא נזוז. זאת היא החלטתנו האחרונה.

קונטרס, ער“ח אלול תרפ”ב

דרכי החיים אינם רפודים שושנים, זוהי אמת נושנה, כל שכן לבני ארץ־ישראל, השואפים לחיים ישרים, וקל וחומר בנו של קל וחומר לעובד היהודי בארץ־ישראל! כמה חתחתים נפגשים לו על דרכו, כמה קוצים מכאיבים, וכמה חיות רעות אורבים לו על כל צעד ושעל. הדרך בעצמה אינה סלולה לגמרי, בסכנת נפשות צריך לסול אותה בתוך הישימון, בלי כל הכנה והכשרה מוקדמת. מעולם אחר בא העובד וכאן בארץ־ישראל, צריך לשנות את כל ההרגלים שנעשו לטבע שני, להתחיל הכל מבראשית, לשדד – אם אפשר לומר – את כל מערכות הטבע. ולהיות פתאום ליוצר, למסור את עצמו כולו לעבודה כשרה, לעזוב את כל שמחות הכרך המזויפות והמתוקות כסאכארין, ולשמוח רק בשמחת היצירה.

קשה הוא השינוי הפתאומי הזה מצד עצמו ובפרט, כשחיות רעות אורבות על דרכו בצורת ערבים אפנדים, מסיתים ומדיחים, ומה שגרוע יותר בצורת יהודים טפילים, החיים על השנוררות או סתם על המקורות הגלותיים של סחר־מכר, והמביטים בעין רעה על היהודים הצעירים הבאים לעבוד את הארץ ולסול דרך לישרי לב, שיוכלו לחיות מפרי עמלם.

ומאין ישאבו צעירינו, סוללי הדרך, כוח לעבודתם הקשה?

* *

מת עלינו חברנו, א. ד. גורדון.

הוא צוה שלא יכתבו עליו כלום במשך שנה… “אל המת – הוא כותב – צריכים להתיחס כמו אל סוד עולמי ואם רוצים לכבדו, אין לו כבוד אלא בשתיקה. יתיחד לו כל אחד בפינתו בסתר נשמתו, יהרהר או יבכה “במסתרים”… האם זה לא די?”

זה לא די! אענה אנכי אחריו בהחלט.

לגועל נפש המה לי ה“אזכרות” הפורמליות עם הכבוד בקימה ועם ההספדים הבנליים, עם כל שיקוציה של החברה הליברלית שקבלה מהאירופיות המזויפה עד היסוד. מכל אלה בודאי יפה השתיקה, אבל פה שאלה אחרת, לגמרי אחרת…

אלה הצעירים, שמפקירים את עצמם בעד בנין ארצנו הנשמה, יפה להם אם יראו לפניהם דוגמא של מסירות נפש שלמה, של ישרנות בלי גבול, של נדיבות שאין לה שיעור, של הבנה עמוקה בכל צדדי השלילה, של עין בהירה, החודרת לתוך תהום הנפש, של השתתפות בצער העבודה והרגשת אהבה ורחמים גדולים לצעירים העובדים, וביחד עם זה להיות תמיד מוכן לעודד, לחזק, לשמח, שלא תרפינה הידים הרפות.

כמה יכולה דוגמא זו להביא ריוח והצלה ממש לכמה צעירים, הנופלים תחת כובד משאם!

אלה שידעו את א. ד. גורדון, ובאורו התחממו, אלה יכולים אפילו לשתוק, את דמותו שלו ישאו בסתר לבם תמיד, אבל אלה שלא ידעו אותו, להם לא תועיל השתיקה.

לא די בשתיקה, אחי היקר, לא די!

אבל אתה גזרת ואני נכנע.

קונטרס, אדר תרס״ב

האסונות של איבוד עצמו לדעת בארץ־ישראל נעשו יותר מדי תכופים…

הגורם לזה הוא בכלל קושי החיים, קשים הם החיים ביחוד לצעירים שבאים לעבוד את בנין העם והארץ. והשאלה היא: במה אפשר להתגבר על הקושי הזה?

כל זמן שיש תוכן בחיים אין מקום לאיבוד עצמו לדעת.

ואפילו אם החיים קשים מאוד, הפגעים מרובים, אבל כל זמן שיש איזו נקודת תקוה מאירה, האדם בורח מהמות.

אצל המאמין באלהים תוכן חייו הוא עשיית רצונו של הקב״ה שבידו נפשות החיים והמתים. הוא לא יחת מפני הקושי שבחיים. “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי”. ואולם גם האיש שהאמונה באלהים רופפת בידו, אם איש מוסרי הוא גם כן יוכל להתגבר על הקושי שבחיים…

אפשר לומר בודאות גמורה שאין אדם מאבד את עצמו לדעת אלא מתוך שבוש המחשבה. הנני זוכר מעשה שצעיר אחד אבד את עצמו מפני שהמורה העמיד לו ציון רע. הצעיר הזה העמיד לו בשגיאה את תוכן החיים בקבלת ציון טוב או מספיק, ואם נאבד הציון הטוב, אז כבר אין תוכן לחיים. וכמו שטעה הצעיר הזה בחשבו תוכן חייו ציון טוב, כך טועים רבים ממאבדי עצמם לדעת, שחושבים את תוכן חייהם בענין אחד מוגבל; וכשהענין הוא אבוד, אז אובד עמו בעיניהם טעם החיים.

השיבוש היותר רע הוא אם האדם מציג במרכז הכל את האני שלו וכשאני שלו נפגש על כל צעד בפגעים רעים יש מקום להוציאו מדעתו ולהביאו לידי איבוד עצמו לדעת. “כשאני לעצמי מה אני”. אמר לפני אלפים שנה הלל הזקן. הקיום של האני הפרטי הוא כל כך עלוב עד שבאמת אין טעם בחיים, את החשבון המפורט כבר עשה קהלת ושופנהויאר… אבל מי שאינו חושב את האני הפרטי למרכז, הוא ימצא תמיד טעם לחייו, ובפרט צעיר ארצישראלי שקבל על עצמו עבודת העם, עבודת הגאולה. אכן גאולתנו נגלית במידה זעומה, ובכל זאת הלא יש איזו גאולה, בכל זאת איזו קיבוץ – ואפילו אם הוא קטן – אוזר שארית כוחותיו ובונה את קנו ההרוס על אדמתו, על אדמת אבותיו, איך אפשר לעזוב פתאום את העמלים ולהשתחרר על ידי המות?

אם אנה קרנינה מאבדת את עצמה זהו עוד מובן. הן חייה שלה וכל הסביבה שלה מות הם. חיים של חמסנות, של בטלה, חיים של זוהמה. נוח להם ולעולם שיפרדו ולא ישחיתו את השאר בצחנת־רקבונם. אבל צעיר או צעירה שעובדים בארץ־ישראל עבודה כשרה, למה ימאסו הם בחייהם, ואפילו אם הם קשים מאוד?

עוד שיבוש אחד יש בדעת המאבד עצמו לדעת, שהוא חושב שהחיים שלו הם רכושו הפרטי, ואין למי שהוא לחוות דעה אם לשמור עליו או להפקירו. הדבר הוא לגמרי לא כך, לכל אדם קשורים בנימים נפשיים הרבה נפשות שמחוץ לו. נפשות הוריו שסבלו הרבה צער עד שגדלוהו, נפשות קרוביו ואוהביו וגם נפש העם כולו, שקיומו תלוי בקיום הדור הצעיר. וכשהלה מאבד עצמו לדעת הרי הוא כורת ביד אכזריה את כל הנימים הדקים האלה המקשרים אותו אל הוריו, אל משפחתו, אל עמו; הוא פוצע פצע עמוק ונורא בהרבה לבבות. הכי יש דבר אי מוסרי יותר גדול מזה?

יש שמאבדים עצמם לדעת מפני שבושי היצר המיני. כשיצר המין נעשה למרכז החיים, הריהו גורם ליסורים גדולים, עד לידי איבוד עצמו לדעת.

ביחוד קשה הוא המצב עכשיו, בשעה שאנו עומדים על סף שחרור האשה, והיחסים בין שני המינים נעשו יותר חפשיים ממה שהיו בדורות הקודמים, ועוד לא נמצא הריגוליאטור שישמור על שיווי המשקל, שלא תתפרץ התאוה ותעשה שמות.

ולפיכך חייבים הצעיר והצעירה להתרגל יותר בחשבון הנפש. כל צעיר שיש רגש אדם בקרבו חייב להזהר בדבר הזה שלא ישפיל את כבוד האדם שבו וכבוד האדם שבאשה. צריכים לדעת מראש, שפתרון לא נכון של הפרובלימה הזאת יכול להביא לידי אסונות נוראים. אל נא ימשכו לבות הצעירים אחרי נביאי הזימה! ואל יאבדו צעירינו את נפשם ונפש אחרים. חשבון הנפש! ויראו כי עוד לא פס תוכן החיים. כי עוד יש דברים חשובים אשר בשבילם כדאי לחיות.

איבוד עצמו לדעת נעשה מתוך רצון כביר, רצון יוצא מהכלל. ישתמש נא האדם ברצונו הכביר לחיים ולא למות.

קונטרס, אייר תרפ״ג

ירמיהו י. ב.

נזדמן לי לקרוא ידיעה רשמית מהדפרטמנט לבריאות העם בארצות הברית בסוף שנת 1919, שבסך־הכל נהרגו מהפועלים בעת עבודתם בשנה אחת עשרים ושלושה אלפים ונפצעו שלושה מיליונים!

לא ב“מלחמת־מצור” של עם בעם, ממלכה בממלכה, אלא מתוך העבודה סתם באיזה בית־חרושת מתוקן ומשוכלל, נאבדו מהאנושיות באמריקה בלבד נפשות במספר מבהיל שכזה.

“בחסד רק עניים מתים”, אומר המשל העממי. בשביל עניים לא כדאי להרעיש עולמות, לא כדאי אפילו להוציא איזה פרוטות למנוע בעד המשחית, להגן מפני הסכנה.

כך הוא המנהג אצל הגויים.

אמריקה היא ארץ חפשית. חופש גמור ניתן שם לעובד לשבר את רגליו, את ראשו ואפילו להכניס כדור אל לבו.

אבל אנו… אנו בני ישראל הלאומיים, הציוניים, הדואגים לקיום העם, – השומרים אנו על המסורת, שהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא?

הנה צעירים מאבדים את עצמם לדעת. מי מתבונן בהופעה הנוראה הזאת? מי מבקש עצה במה לעצור בעד הרעה?

הנה חוסר עבודה. האם הלאומיים, הציונים, הדואגים בעד קיום העם, ההם מצמצמים הם את עצמם כדי לתת אפשרות לעובד היהודי שיעבוד ויתקיים ולא יבוא לידי יאוש ולידי אבוד עצמו לדעת?

לפני אלפים שנה היתה מחלוקת בין ר׳ עקיבא ובין בן פטורי: שנים שהיו מהלכין בדרך ובידו של אחד קיתון של מים. אם ישתו שניהם – שניהם מתים ואם אחד ישתה – ימות השני. בן פטורי אומר: ישתו שניהם ואל יראה אחד במיתתו של חברו, ור׳ עקיבא אומר: חייך קודמין לחיי חברך.

ומה היו החכמים הקדמונים האלה אומרים על דבר המאושרים בבני דורנו, שבשעה שמסביב להם רבים גועים ברעב, הם זוללים וסובאים יותר ממה שהאדם צריך ויש להם מוכן לא רק די להתפרנס בעצמם מאה ועשרים שנה, אלא גם להוריש לבניהם ולבני בניהם? ועוד יש להם החוצפה להתהלל במידת לאומיות, ציונות, בשעה שדואגים באמת לעצמם ורק לעצמם.

*

קשה לי להטיף מוסר לאחי הצעירים העובדים ביסורים וברעב. הן אנכי אוכל ג׳ פעמים ביום, וגם דירה יש לי. ואיך אפתח פי להוכיח את אלה המשיגים בקושי פתקה לארוחת צהרים ומתגלגלים בלילות על פני השדה?…

ואף על פי כן, חביבים, אין להתיאש! בני עם קשה־עורף אנחנו! נראה את קשיות ערפנו בשביל להגיע אל המטרה הנשגבה שהצגנו לעצמנו בבואנו לארץ־ישראל. ההסתדרות שלנו החזקה, הנאמנה, סוף סוף תעבירנו בשלום את כל הכֵּפים והסלעים ותביאנו אל החוף המקווה.

החזיקו חברים איש ביד אחיו וצעדו קדימה.

קונטרס אייר, תרפ״ג

ראשית החורבן היתה מפני שאנשים פרטיים מישראל – הורקנוס ואריסתובל – שכל אחד מהם חשב בודאי שעמו הצדק וחברו הרשע, מבלי יכולת להתפשר, קראו לפומפיוס הרומאי שהוא יהיה הדיין להצדיק הצדיק ולהרשיע הרשע.

והוא הכריע: את שניהם שלח לעזאזל, ואת ידו הכבדה שם על יהודה להחריבה.

והדבר הזה נשנה, הולך ונשנה בתקופה הארוכה של חורבננו, מאז ועד היום הזה…

הפועלים היהודים אמנם יכולים להשתוות ביניהם. הפועלים המזרחים אינם רוצים להתאחד עם שאר אחיהם העובדים גם בדבר שהם כולם מעונינים לכאורה יחד במידה שוה, למרות שכלל גדול הוא “אין בודקין למזונות”, ובפרט אחרי שכולם באים לשם תכלית אידיאלית לבנות את הארץ בזעת אפם. ואף על פי כן השטן מרקד: הפועל המזרחי עושה לו הסתדרות מיוחדת. לא רק לעניני־הדת. אלא גם לעסקי קבלנות. ואם יש בקהל העובדים שאינם מהסתדרות המזרחי רעבים ומחוסרי עבודה – הלא הם אנשי הפקר, מסוג “מורידין ולא מעלין”, ומכל שכן שאין נזקקים להם לזונם ברעב.

והצד השני, הפועלים של הסתדרות העוברים הכללית, טוען: יהודים אנו כמוכם, פועלים אנו כמוכם, ובשביל הגנת העובד והצלחת העבודה, אי אפשר שאתם, הפועלים המזרחיים, תבנו לכם במה לעצמכם ושלא תשתתפו בצער כלל העובדים, ותבואו עוד להתחרות בנו ולהכרית את הפרוסה הדלה מפינו.

ובכן אלה אומרים שזהו עסק פרטי שלנו ואין לאחרים להתערב בזה, ואלה אומרים הרי זה כאותו שקודח חור בספינה ואומר: הלא במקומי אני קודח ואין לאחרים להתערב בזה (מדרש). זה עומד על דעתו וזה עומד על דעתו, והמריבה אינו פוסקת. ומה עושים דַבָּרינו? שולחים אחרי גויים, והם מאהבתם לישראל, מכים ופוצעים את כולם, מבלי הבדל בין צדיק לרשע, זכר לחורבן.

יהודים רָבים ומתקוטטים, וגויים מכים ופוצעים.

פועלי המזרחי! אתם באים לבנות את ארץ־ישראל ברוח הדת. עפר אני תחת כפות רגליכם!… בכל ישותי אני מרגיש שבלי רוח התורה שלנו, שיסודה הוא “ואהבת לרעך כמוך”, בלי אהבה ואחוה אמתית, הנובעת מעומק הלב העברי, ארץ ישראל לא תבנה. והאהבה והאחוה הזאת מוכרחת להתפשט לא רק על כתה זו או על כתה אחרת אלא ראשית כל על עם ישראל כולו, וגם על כל העמים, אפילו עובדי עבודה זרה. ואם במידת האהבה, מוכרחים אנו מפני טעמים שאינם תלויים בנו, להצטמצם בהיקף של עם ישראל בלבד, אבל משנאה צריכים אנו להתרחק אפילו במה שנוגע לעם אחר. זהו היסוד של תורתנו. ומי שאינו שם על לבו את יסוד התורה עליו נאמר: “וי למאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד”. מה יועילו כל דקדוקי המצות אם העיקר חסר מן הלב? ואיך אפשר שארצנו תבָּנה אם כל אחד ישים לב רק להפרט שלו, לפרט היחיד או לפרט הכתה?

ובכלל איך אפשר לפועל כשר, העובד עבודה בשדה, בזעה, בעמל, בתמצית דמו, איך אפשר שהוא, הפועל, יהיה רחוק מחברו, שגורל אחד לשניהם? ואל מי יהיה קרוב? אל השבֵעים השאננים? כלל גדול הוא: הרעב אינו חבר לשבֵעַ. לא מפני שהשבע רע הוא מטבעו, אלא מפני שהשובע אינו יכול להרגיש בצער הרעב. הוא אינו יכול להבין את כל הקושי שיש בחיי העובד, ביחוד בזמן הזה, שהוא נמצא בשפל המדרגה וניתן למרמס לכל רגל מעַול וחומס. והנה אתם, הפועלים המזרחיים, מתרחקים מאחיכם שגורלם גורלכם, מפני שנראה שכך יותר נוח לכם. אבל זוהי טעות גמורה, ואני בטוח כי מהרה תעמדו על טעותכם. ואם היום אתם קרובים למלכות – מי יודע מה ילד יום? ואם גם לאורך ימים תתגברו – וכי יש בזה משום אידיאליות דתית אם היא מוגנה ע״י מקלות שוטרים? ומה תרויחו בזה? עולם הזה? בזה כבר קדמוכם אחרים, והם לא יתנו לכם להציג כף רגלכם על ספו. ועולם הבא? אותו אי אפשר לנחול אפילו בכוח המשטרה המעולה.

אם לדת אתם חרדים, השתדלו לאַהֵב אותה על ידי מעשים יפים, ע״י העמקת רגש האחוה והרחמים והשתתפות איש בצער רעהו. הרבו אור תורה במעשים טובים, ובזה תקדשו את שם הדת ואת שם ארץ־ישראל, שהקב״ה זיכה אתכם להשתתף בבנינה.

ברוסיה היתה חבורה Социалисти союза русского народа.

בודאי ששמה יעורר גועל נפש לכל יודעי דרכיה. יסודה היתה שנאה וקנאה והשתמשות בנַגַייקות של הקוזקים.

אנו בדרכיהם לא נלך.

אהבה, אחוה, שלום ורחמים אלה – הם היסודות שעליהם נבנה את בנין ארצנו, יסודות הסוציאליות שלנו.

ורק בזה נקים את ההריסות, נרפא את החורבן.

קונטרס, ד׳ אב, תרפ״ג

היו מלפנים ימים טובים.

מי שמזלו גרם לו להתפרנס מיגיע כפיו מאיזו מלאכה שהיא, היה אביו העני או אפטרופסו (אם היה יתום) מוסרו לבעל מלאכה להתלמד שלוש שנים. החניך הילד (או השוליא) היה עובד תחילה כשתי שנים אצל בעל המלאכה כל עבודות הבית, לנענע את העריסה של הבן או הבת הקטנה של אדוניו, ולנקות את הזוהמה ולשפשף ולהדיח את הקדרות ואת הקערות, וביחד עם זה למלא כל מיני שליחות, ובעד כל עבודתו הרבה והקשה מהבוקר עד שעה מאוחרת בלילה היה מקבל פרוסת לחם יבשה עם מרק קלוש ומכות – מכות רבות מאוד…

וככלות שנות לימודו, שלוש שנים של קטורגה, היה נחשב כבר לעוזר. עוזר לאדוניו במלאכה, ומקבל פרוטות אחדות בכל שבוע. כמובן ללמוד כראוי את המלאכה אי אפשר היה. ראשית, האדון בעל המלאכה לא ידע למסור את מעט הידיעות שרכש לו בהרבה שנות נסיון, ושנית – וכי שוטה הוא בעל המלאכה שימהר להקים לו חבר מתחרה ומקפח פרנסתו? אין לו פנאי? יסבול גם הוא, שוליא זה, כל מחלה וכל פגע עד שידע לעבוד כמוני… וכי לי עלה הדבר הזה בנקל? ידע גם הוא ויטעם מה שטעמתי אני…

והנה העוזר לומד עוד איזה שנים בתור עוזר, לפעמים הוא נשאר במדריגה זו עד סוף ימיו, מוסיף לעבוד עבודתו הקשה תחת רשות אחרים ולעמידה ברשות עצמו לא יגיע לעולם. אבל אם חרוץ הוא באופן יוצא מן הכלל, אז יעלה בעצמו למדרגת בעל מלאכה – “בעל הבית” כביכול, ואז הוא מקבל חניכים – שוליות, והוא מחלק להם מכות ופרוסות לחם יבשות…

כך היה הסדר הנהוג אצל בעלי מלאכה במשך דורות, ואיש לא פקפק בישרות הסדר הזה ובתועלתו הגשמית והמוסרית…

ומי יודע, אולי גם עכשיו עוד נוהגים כך בקצת קהלות קדושות, ששם המסורת נשמרת בכל תקפה והמנהגים קבועים ואינם זזים כפירמידי מצרים.

ומה היה גורלו של בעל המלאכה עצמו? גורלו היה גורל בעל מלאכה, גורל מיוחד. אין מה לדבר שהעשירים ותופשי התורה ביזו אותו, אלא אפילו המלמדים הלא־יוצלחים ג״כ היו מתגאים על בעלי־המלאכה. וכי סנדלר אני? היה אומר גם “בעל הבית” העני המתפרנס מתוהו ובוהו, שאין לו בית כלל, והוא זקוק מאוד לסנדלר מפני שנעליו קרועות, אעפי״כ הוא מבזה בלבו את בעל המלאכה.

והנה זמירות חדשות נשמעו: זכות העבודה צריכה להיות לכל בני אדם. העבודה היא לא רק חובה, אלא גם זכות, מפני שרק בעבודה מתעלה האדם ומתגלה מעלת אנושיותו. ולא רק בעל המלאכה, אלא גם השוליא, מכיון שהוא נכנס בקהל העובדים צריך להזהר בכבודו, כבוד האדם, לא להכותו ולא לחרפו ולגדפו ולא להעבידו בפרך כבהמת משא. ולא לבד לשוליא כי אם ל“יחף”, זה שאין לו מקצוע קבוע בעבודה, אלא פעם עובד בגן ופעם סולל כביש, גם הוא זכות העבודה לו ומעלת אדם ככל העובדים.

והנה באו ימים שהעובדים מתאחדים יחד להגן על זכות העבודה שלהם, על מעלת אנושיותם וכל אחד משתתף בצערו של חברו ומחלק עמו את פרוסתו…

כך משמיעות הצפרים החדשות זמירות חדשות!

וכי על זה לא תאבל הארץ ולא יזדעזעו לא רק העשירים ובעלי הבתים, אלא גם בעלי המלאכה ועובדיהם? מה זה, וכי העולם הפקר? אנחנו סבלנו כל כך הרבה מכות ורדיפות עד שנעשינו קצת דומים לבני אדם, והנה הם באים ודורשים להיות כאחד מאתנו.

אַ קְרֵיינְק! הָיֹה לא תהיה! את המשטרה נקומם, את אחינו הערבים, דם ישָפך ואנו לא נעמוד עמהם בשורה אחת…

והצפרים החדשות, מזמרות להן את שירתן ויש ששירתן נכנסת לאוזן וגם עד הלב מגיעה… אין מפלט!

קונטרס, טבת תרפ"ד

(לכ"א סיון, בשנה השניה לפטירת זאב ברזלי)

ישנם בינינו סוציאליסטים (בודאי במספר מועט), החושבים שאין בין בעלי הרכוש המנצלים ובין העובדים המנוצלים, אלא שהמנצלים רוצים עד כמה שאפשר לתת לעובד פחות ולקבל ממנו עבודה עד כמה שאפשר יותר, והעובד המנוצל רוצה להפך: לתת עד כמה שאפשר פחות ולקבל שכר עד כמה שאפשר יותר.

רק בזה נבדלו שני המעמדות זה מזה ולא יותר. ולפיכך אין לו לעובד, ולא צריך שתהיה לו, מטרה אחרת אלא להיטיב את מצבו הכלכלי, ולא שום שייכות למטרות אחרות ולטובת הכלל…

אכן, אם דברים שכאלה נשמעים מפי “בעלי נכסי דלא ניידי”, זה מובן וטבעי. “בעל נכסי דלא ניידי” רואה בהתחרות חפשית זו לא רק זכות משפטית, אלא גם התגשמות של אידיאל החרות: יתפוש כל אחד בגרונו של חברו, וכל דאלים גבר – “עלמא דחירו!”

אבל כשאנו שומעים דברים שכאלה יוצאים מפי סוציאליסט כביכול, הם פשוט מעליבים. הם משפילים את ערך הסוציאליזם, שהוא אידיאל אנושי, ומעמידים אותו בשורה אחת עם הפרינציפ של “בעל נכסי דלא ניידי”, שגם הוא חושב לעיקר העיקרים הטבת מצבו הכלכלי.

למי שיש עינים פקוחות ולב לא מטומטם הוא רואה בשאיפת העובד בכלל וביחוד העובד העברי בארץ־ישראל לא רק הרצון להיטיב את המצב הכלכלי של העובד – אכן, גם זה דבר חשוב, כמו שנאמר להלן – אלא הרמת קרן העבודה, הרמת הערך האנושי שבעבודה. כל אדם חייב לעבוד עבודה כשרה ויוצרת. ומי שאינו ניזון מעמלו הכשר, הריהו טפיל ואינו אדם כלל. הרי שעצם העבודה הכשרה היוצרת כשהיא לעצמה ערכה גדול מאוד וחובה אנושית שאסור לזלזל בה ולהעריך אותה בפּרוטות, שרגילים לקבל בעדה בשוק. כתיבת־התורה משתלמת בפשיטי דספרא, אבל התורה בעצמה חשובה לאין ערוך מכל הזוזים שמשלמים בעד כתיבתה.

תקות העובד היא, שכל האנושיות – וביחוד עם ישראל – יהיה כולו לעם עובד. “ועמך ישראל כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ”. הטפילים המתפרנסים מעמל אחרים יסופו מעצמם, כי כל אחד יחשב לבושה ולחרפה אם אינו עובד עבודה כשרה. זוהי תקותנו ולזה אנו שואפים.

ובהתאחדות הפועלים אני רואה לא רק התאחדות לשם מלחמה בעושקי שכר העובד – אף־על־פי שבלי זה, כמובן, אי אפשר – אלא התאחדות של אחוה, של חסד ורחמים, של עזרה הדדית. זוהי לא התאחדות צבאית בשביל הנפת חרב, לא התאחדות של “בעלי נכסי דלא ניידי” וכל מיני טרוסטים, אלא התאחדות של אהבה ורחמים – אידיאל אנושי טהור ומרומם את הנפש.

וביחוד גדולה ורוממה היא העבודה של העובד העברי בארץ־ישראל. כאן, מלבד אלה הרעיונות המשובחים שאצורים בתוך חובת העבודה הכשרה, היוצרת, יש עוד אידיאל גדול של תחית עם תרבותי עתיק על אדמת אבותיו.

הבוגדים שלנו, היבסקציה שברוסיה, מלעיגים עלינו. הם, האוחזים בכנף בגדו של הפרולטריון הרוסי שהממשלה בידו, חושבים שמותר להם לעַפֵּר בעפר נגד כל אלה שיש להם צרכים רוחניים, ושכל זמן שהצרכים הרוחניים אינם מתמלאים, אינם יכולים להסתפק כמוהם בּפַּיוֹק (מנה) שהם מקבלים בעד עבודתם היפה – להעליל על הציונים. אולם העובד העברי בארץ־ישראל לא יחת מהמלעיגים עליו. לבו לב טהור ונאמן. הוא מכיר בעומק נפשו שהוא בן לעמו ונכון למסור את נפשו בעד תחיתו. והוא יבוז בשאט נפש לכל אלה שיבואו להוריד את ערך האידיאל הזה לבקשת הטבה חומרית.

אמנם הטבת המצב הכלכלי של העובד הוא גם כן דבר גדול וחשוב מאוד. אינה דומה הטבת מצבו הכלכלי של העשיר שאינו מסתפק בריוח של חמש לירות ליום ומבקש עשר לירות ולא איכפת לו אם יקבלן מזיעת העובד ומדמו. הטבת מצבו הכלכלי של העובד היא שאיפה לא לחיי מותרות, אלא לחיים אנושיים, שיהיה בו כוח לעבוד ושלא ירד למדרגת בהמה שאין לה בעולמה אלא מעט המספוא שבאבוס ועבודת פרך כל הימים.

כן, הטבת המצב הכלכלי היא חשובה מאוד, אבל לא זהו העיקר.

למופת יכולים לשמש לנו חיי זאב ברזלי ז״ל. כלל לא לשם הטבת מצבו הכלכלי הוא בא לארץ־ישראל, אלא לעבוד בחומר ובלבנים. הוא היה בן עשירים מפונק, חכם ומפותח ויודע היטב להבחין בין טוב לרע. אבל בו היתה רוח יתירה ולב עברי. הוא ידע שצריך סוף סוף להפוך את עם ישראל העוסק בגולה בסחרנות לעם עובד בארצו. הוא בקש להרים את קרן העבודה, את קרן עם ישראל, את קרן תרבות ישראל, ועלה לארץ־ישראל לעשות חובתו במסירות נפש ממש, מבלי לחשוב חשבונות הפרוטה.

וכך עושים ויעשו כל אלה הבנים הנאמנים ־־ הסוציאליסטים שיש אלהים בלבם ונפש יהודית.

קונטרס, סיון, תרפ"ד

בעלי המלאכה שלנו אוזרים חיל: רוצים הם דבר קטן – להרוס את הסתדרות העובדים בארץ־ישראל. כשרק תהרס ההסתדרות של העובדים אז מהרה, כמו במטה קסם, תצמח קרן ישועה, הארץ תבָנה מאליה והכל על מקומו יבוא בשלום.

נראה נא אם כך הוא הדבר.

אינני רוצה חלילה לזלזל בכבוד בעל המלאכה בכלל ובעל־מלאכה בארץ־ישראל בפרט. לבי רוחש כבוד לזקן בעל המלאכה, שבא לארץ ישראל ונעשה לבנאי וסלל הדרך לפני רבים שיהפכו לאומנים. וכן עוד רבים מחבריו. אבל חוג פעולתם בהכרח היה מצומצם ונוטה לטיפוס של בעל מסחר זעיר, שגם בו אפשר למצוא כמה מדות משובחות, אבל סוף סוף אי אפשר לו להתרומם לידי השקפה לאומית כללית ולהציג לנגד עיניו תכלית עליונה של הרמת קרן העבודה בכלל. כידוע בעיני “בעלי נכסי דלא ניידי” המלאכה בזויה, כמו שהיתה בדורות הקדמונים, ובשום אופן לא יחנך את בניו במלאכה. ובכל השתדלותו של בעל־המלאכה להיות “לייטען גלייך”, להתלבש כמו שנאה ל“בעל־הבית” ולשבת במזרח בבית הכנסת שבנה לעצמו וכדומה – מצבו ירוד ושפל. אין כוח להתרומם.

ואפסות הכוח באה מפני שבעל־המלאכה, כמו הסוחר הזעיר, על פי טבעו מתכון רק להיטיב מצבו הפרטי, הסוחר הזעיר שואף להיות בעל נכסי דלא ניידי, ובעל המלאכה – להיות בעל בית־חרושת. ולמרות השתדלותם להתחבר יחד למלחמה נגד ההסתדרות בודדים הם, כל אחד לבדו… כך הוא טבע הדבר.

והנה בא מחנה הצעירים החלוצים ושינו את סדרי בראשית. הם באו לכתחילה לארץ־ישראל לא לשם תועלתם הפרטית, אינם שואפים להיות בנקאים ולא בעלי בתי חרושת, אלא להפוך את עם ישראל לעם עובד בארצו ההיסטורית. והצעירים הללו ראו שאי אפשר להשיג את המטרה הזאת בלי מסירת נפש ובלי הסתדרות מוצקה, שכל הרוחות לא יזיזוה ממקומה. ובראש ההסתדרות עמדו אנשים בעלי השכלה עברית ועולמית גבוהה ורחבה. הם לקחו את כל הטורח הגדול הזה של הנהלת ההסתדרות על שכמם, גם כן לא לשם קבלת פרס – הדרגה של שכר העובד בהסתדרות הפועלים ידועה למדי. – והנה צצו וקמו מוסדות עובדים חשובים מאוד, שבעלי המלאכה והסוחרים הזעירים לא ראום גם בחלומם: קופת הפועלים א״י, בנק הפועלים, המשביר, קופת חולים, ועדת תרבות, והנה – גם בית־ספר לילדי העובדים (שבודאי גם הוא לא יהיה יחידי) ועוד כמה וכמה דברים שאין לפורטם כאן. והם שהרימו את מעלת העבודה עד שגם הרכושנים האמתיים הכירו שזהו כוח לא רק חמרי, אלא גם כוח אינטלקטואלי גדול, שיכול להיות למעוז ולמשגב לעמם. יחס הבוז לעבודה חדל לגמרי וישנם כבר הרבה שהוגים לה כבוד. וזה עשו הצעירים החלוצים שמרימים לא רק שכר העבודה, אלא גם את ערך העבודה כשהיא לעצמה בתור יסוד מוסרי גדול.

קונטרס, אב, תרפ״ד

לפני מונחת פתקה כחולה, שעליה נדפסו הדברים האלה: “עובדים צעירים! הספחו לשורת הנוער העובד העברי שעל יד ההסתדרות הכללית של העובדים העברים ויחד נלחם את מלחמתנו במנצלים”.

הנוער העובד קורא את חבריו למלחמה.

אגיד את האמת: לא כך תארתי לי מלפנים סדרי חיינו בארץ־ישראל. לא חשבתי שכאן יחלק העם למעמדים ושתצטרך להיות הסתדרות חזקה של העובדים העברים וביחוד הסתדרות הנוער העובד…

לא פיללתי…

חשבתי: לארץ־ישראל הלא עולים אלה שחיבת ציון שוכנת בלבם, חיבת ציון ממש, לא בתור פרַזה נבובה ולא בשביל כבוד גבאות, אלא לבנות את העם ואת הארץ. מי יקדיש לזה כספו ומי שריריו, וביחד יחיו את הנשמות, יקימו את הנהרסות. מטרה אחת ומשאת נפש אחת לכולם. ומובן מאליו שאלה שיש אמצעים בידם ידאגו בשביל העובד שמקדיש את שריריו לבנין הארץ, שלא יתנונה מחוסר מזון, מחוסר דירה, מחוסר תנאים היגיניים. הלא יודע הוא בעל האמצעים הכספיים, שההמון העובד הוא רכוש הלאום (מלבד מה שהוא אדם ואח עברי), וצריך לשמור עליו ולא לזלזל בו כאותם השרלטנים המבזבזים את רכושם עד שיצטרכו לבריות…

והנה אני רואה שלארץ־ישראל באים יהודים, אולי גם חובבי ציון, אלא שחיבת ציון שלהם היא ממין גרוע מאד. הם חושבים שדי בשבילם אם הם עלו לארץ־ישראל והתישבו בה. בזה קיימו כבר את הכל. וכשהם יושבים בארץ־ישראל מותר להם לנצל את העובד העברי, להשפיל את כבודו ולבזבז את האינבנטר החי הלאומי (סלחו בעד גסות הביטוי, רוצה אני שיבינו אותי) בזבוז שַרְלַטַנִי…

והעובדים מוכרחים להסתדר ודוקא בהסתדרות חזקה לעמוד על נפשם, כמו שנוהגים בגולה. כי במקום שיש דררא דממונא שם פוסקת חיבת־ציון; מפני הריאליות של הפרוטה מתנדפת הרוחניות כליל…

שמא תאמר מבינים זאת המעולים שבחובבי ציון שלנו ונותנים הם לכל הפחות תוקף להסתדרות העובדים שמגינה על עצמה, את ההסתדרות שבפרוטותיה האחרונות הקימו מוסדות גרנדיוזיים, שהציונים בעלי הרכוש לא חלמו עליהם מעודם, חושב אתה שהם שמחים על הצלחת ההסתדרות של הפועלים שהראו כבר כוחם בבנין הארץ… חלילה! הטמטום גדול כל כך עד שרואים בהסתדרות העובדים רק רעה רבה (כנגד מי?), מהרסים ומחבלים, שצריך להלחם נגדם ולבטל את הסתדרותם… ואז… אז הכל יבוא על מקומו בשלום. מי שירצה יפשוט ידו ויבזבז את האינבנטר החי הלאומי ויעשה אותו כעפרא דארעא. ולא יהיה נודד כנף ופוצה פה…

וכשועד הקהלה צריך לבנות בית אינו רוצה למסור את הבנין בקבלנות להסתדרות העובדים, שמא בזה יחלק כבוד להסתדרות. וזה אסור לחלוטין. צריך לתת את העבודה לפועלים מסכנים ומטומטמים, שאינם יודעים מה זה ארגון ולמה צריך ארגון, הועד יהיה למופת לאחרים לזלזל בכבוד הסתדרות העובדים ולמנוע מהתקשר עמו בחוזה.

וזה עושה לא מאן דהוא, אלא חובב ציון ותיק, ובודאי בגולה ידע להוקיר את העברי העובד בארץ־ישראל, ובודאי שרצה בטובתו, אלא אוירא דארץ־ישראל כל כך החכים אותו עד שאבד ההגיון הבריא, ונוסף גם הוא על שונאי הסתדרות העובדים.

והנה הנוער העובד גם הוא צריך להסתדר, גם הוא צריך להלחם. עוד טל הילדות על עיניו. והוא כבר טעם את טעם העבדות, טעם הסבל הנורא להיות מנוצל; הוא עובד שתים־עשרה שעה ביום, ניזון בפרורים, שומע חרפות ואין לו פנאי לשאוף רוח, להשתלם. נגדרו בעדו מסלות החיים ואין לו דרך אחרת אלא להלחם…

והלב כואב מאד על הדבר הזה. לא הייתי רוצה שהנער העברי באביב ילדותו יהיה כבר מלא ארס של שנאה למי שהוא. חשבתי שכאן בארץ־ישראל יהיה הנוער העובד נשוא על כפים. הן הוא תקות העתיד שלנו, הן רק בו תבטח האומה, כי יכיר את מעלת ארץ־ישראל ועם־ישראל, ושהוא גם יראה בנחמת ציון. ופתאום גם הוא מתכונן למלחמה… אי אפשר עוד לסבול. ותחת אהבה לבו מתמלא שנאה לעושקים. למנצלים…

אילו היו אחינו היושבים בארץ חובבי־ציון באמת לא היו נותנים לנוער העובד להיות משועבד ומדוכא תחת ידים גסות. הם היו מוצאים תחבולות להגן על הילד העובד. יש ויש אמצעים לזה אצל אנשים קולטוריים בעלי לב, ובפרט אצל חובבי־ציון. ואיך אפשר לחובב־ציון להיות אדיש לגורל הנוער העובד?

אבל הנה באה המציאות והרסה את האילוזיה שלי. העובדים מוכרחים להיות מאורגנים בהסתדרות אחת חזקה כברזל, והנוער העובד גם הוא מוכרח ללכת לעת עתה בדרך זו, כי אם הם לא ידאגו בשביל עצמם, אין מי שידאג בשבילם…

אבל האהבה מאין תמצא? ואיך אפשר לבנות משהו בלי אהבה? ומה יהיה גורל הנוער היקר העובד אם לא ידע, חלילה, בָּשְׂמֵי האהבה?

ואצל מי ימצאו את האהבה אם לא אצל חובבי־ציון?

איפה אתם, חובבי־ציון, איפה אתם ואיפה חיבתכם?

קונטרס, טבת תרפ״ה

הרכושנות רעה לא רק מפני שהיא מנצלת, משעבדת, אלא ביחוד מפני שהיא גורמת לכל אחד ואחד שיתבדל, שיתרחק גם מאחיו הרכושני כמוהו. הוא שומע תמיד קול קורא באזניו: הזהר! מוקשים ומכשולים צפונים לך על כל צעד. פלוני עומד להתחרות עמך ואלמוני סתם מבקש להכשילך, קשה לו לראות שאתה עשיר כמוהו.

וזהו לא מפני שנפשו של הרכושני מקולקלת כשהיא לעצמה. “נשמה שנתת בי טהורה היא” – זוהי האמרה היפה שקבעו חכמינו בנוסח התפלה, – אלא שהרכושנות איננה נותנת ל“נשמה הטהורה”, לרגש היהודי והאנושי שבאדם להתפתח על פי דרכו. “האדם הוא מדיני מטבעו” והרכושנות מכריחה את האדם לבדידות, לפחד מעין הרע…

אנו לאומיים. כביכול, דואגים לאחדות לאומית, ובשביל זה אנו באים לארץ־ישראל. מקוים אנו שארץ האבות תקשר בזכרונות העבר הגדול שלה את אישי האומה, אבל איך אפשר שיהיה קשר של קיימא בשליטת הרכושנות? יותר קל שיתאחדו האירלנדים עם האנגלים מאשר יתאחדו רכושנים מבני עם אחד.

וזוהי הסבה שלמרות שקמו בינינו עוד לפני אלפי שנה נביאים שבדברות אש הכריזו על חובת המוסר הלאומי והאנושי, למרות שבני ישראל התחנכו על התורה הזאת והפכו בה בכל עת ובכל שעה, השחתת הפירוד ושנאת־האחים אינה פוסקת עד היום הזה.

מדת הרכושנות שרויה לאו דוקא באלה שיש להם בתים גדולים, כרמים ופרדסים, אוצרות זהב, אלא גם באלה שאין להם כלום, או כמעט כלום, כמו שאומר המשל הרוסי Стрец старца ненавидит (הקבצן שונא את חברו הקבצן). גם הוא, הקבצן, במדה ידועה רכושני: תרמיל יש לו והוא דואג שתרמילו יהיה מלא, והוא רואה בקבצן האחר מתחרה מסוכן. וסוד גלוי הוא, שגם אלה שדברי הנביאים שגורים תמיד על פיהם, גם חכמי־ישראל היראים והשלמים תמיד עומדים במלחמה זה כלפי זה. מוסר הנביאים והחכמים לחוד והפסיכולוגיה הרכושנית שבתוכם לחוד.

ומדה זו של רכושנות, שבתוכה טבענו בכל ימי גלותנו הארוכה ולא מצאנו ממנה מוצא, היא לופפת אותנו גם עכשיו. לא רק בוני בתים בתל־אביב ופרדסנים בפתח־תקוה, אלא גם בין העניים, העמלים, יושבי השכונות; אין לצערנו ביניהם אותה ההתאחדות הפנימית, האהבה של אחים באידיאה, של העזרה ההדדית היום־יומית (באקראי בודאי שישנה). זו שאנו מוצאים אצל הדוחובורים וכדומה, מפני שחייהם סודרו לא על בסיס הרכושנות לכתחילה.

וצריך אני ללכת עוד צעד. גם בקומונות שלנו אין עוד שלמות האידיאל של הנבואה. הקומונה כל זמן שהיא סגורה הרי היא קומונה רכושנית, הדואגת לקיבוץ שלה, אבל אין בה עדיין משום התאחדות לאומית ומכל שכן התאחדות אנושית…

עקירת הרכושנות מהלב, כמו היבלית, עם כל שרשיה האוכלים את כל הקרקע, – זה מה שדרוש לחלוצי ארץ־ישראל בראשונה, ואז יהיה מקום לרגש האדם־היהודי שבהם לצמוח ולפרוח.

קונטרס, אדר ב׳ תרפ״ה

עוד שנה עברה מעת פטירתו של אהרון דוד גורדון – זו השנה השלישית.

לא בשביל להתאבל עליו באתי להזכירו הפעם, אלא להפך: נעים מאד לדבר על אהרון דוד גורדון, היחיד והמיוחד שבקהל העובדים. בשעה שאתה מדבר על אדם שכמותו, הנך מרגיש שבמדה ידועה הנך מתקרב אליו ומה נעימה קרבת טהור־נפש שכזה!

לא לחנם היו זקני החסידים אוהבים להשתעשע בספורי מעשיות של הצדיקים והחסידים שהלכו לעולמם. גם לא להתאבל היתה כונתם. המגיד ממזריטש כתב בצואתו מפורש שביום הפטירה שלו לא יתאבלו, אלא יעשו סעודה. רצה הצדיק הזה שהחסידים בזכרונם ישמחו על שהם מתקרבים אל נשמת הצדיק, שהיא מעוז ומשגב לכל הדבקים אליו, כל חד לפום שיעורא דיליה.

ומעלתו החסידית של אהרון דוד גורדון היתה השמחה שהיתה שרויה בו. למרות כל היסורים והמכאובים, פגעי משפחתו ופגעי חבריו בעבודה – השמחה לא פסקה ממנו.

וזו לא היתה שמחה של אופטימיסטן גרידא, שהעתיד המזהיר משחק לפניו ושאליו הוא מכון את צעדיו בדרך המלאה חתחתים, לא זו בלבד היתה שמחתו. אלא הוא היה שמח גם בהווה. הוא ראה בו כל כך הרבה ניצוצות של אושר, עד שגם בשבילו בלבד היה כדאי לסבול, כי במה נחשבו כל היסורים נגד האושר הגדול שלנגד עיניו עכשיו.

הוא אהב את ארץ־ישראל לא בתור ארץ מולדת סתם, אלא בתור ארץ הספוגה אור עליון של הנבואה, ארץ האבות, הנביאים והחכמים, גדולי הדעה וגדולי המעשה. והוא הרגיש בכל עת ובכל רגע שהוא בארץ־ישראל. הרעיון הזה די היה בשבילו למלא את לבו תמיד שמחה אין קץ.

ויחד עם זה העבודה היוצרת היתה לו לאידיאל נשגב, אידיאל מוסרי, שמשמח תמיד את הלב. כל מעשה, כל תנועה שהוא עושה הוא מפרה בה ויוצר. האדמה היקרה, העזובה, הנשמה מטוהרת בעבודתו מהיבלית האוכלת אותה, והנה היא עדורה במעדר, נטועה עצים, זרועה ירקות, ואהרן דוד מרגיש כי גם הוא מטוהר מכל מיני הגלות, מכל הפסולת של ההשחתה העירונית, והוא מתעלה ומתקדש.

והוא היה גם גדול באינטלגנטיותו. הוא איש הספר, יהודי עמקן וקולט פניני מחשבה מספרות עמו וגם מהספרויות העולמיות: מ“חובות הלבבות” ומטאגורה, מהרמב״ם ומטולסטוי, מר׳ יהודה הלוי ומגיתה – מכל המקורות ידע לספוג מה ששייך לשורש נשמתו.

ומי שיש לו רכוש רב שכזה איך לא יהיה תמיד שמח וטוב לב?

זוהי שמחה של מצוה, מעין עדנים שאינו פוסק.

ואנו, הדלים והאביונים, מזכירים את שמו של אהרן דוד גורדון ושמחים, שאנו דבקים בו דבקות כל שהיא, שאם גם אין אצלנו העושר הגדול שבו חוננה נשמתו הברוכה, אבל אנחנו אוהבים אותו, מוקירים אותו ואנו מרגישים כי אהבה זו היא גם כן סגולה יקרה ומשמחת את הלב; משמחת עד לידי דמעות…

אהרן דוד גורדון היה אומר: “מי שמוסר את נפשו הלא גם הוא נותן מה שהוא (עפעס – בלשונו הלועזית)”. ואני מוסיף: מי שאוהב את אהרן דוד גורדון נוחל גם כן משהו…

והמשהו הזה מי יודע ערכו!

קונטרס, תרפ״ה

דבר שלא נשמע כמוהו בעולם נעשה עכשיו בארצנו, צעירות עבריות מבקשות לעבוד בחצץ. משתדלות בכל מיני השתדלויות, מקבלות הבטחות, וסוף סוף העבודה נמסרה (או עומדת להמסר) לערבים, בשעה שהצעירות גועות ממש מרעב.

הצעירות, כשלושים נפש, ישבו על הקרונות ולא נתנו לפרק את החצץ. הוזמנו שוטרים עם שוטיהם לגרשן בחזקה, אבל כנראה אין יד השוטרים מלומדה להכות בצעירות רעבות… ועדיין הדבר לא נגמר.

הצעירות דורשות זכות של עבודה, עבודח כשרה, עבודה גופנית קשה, והמעט שהקהל אינו משתדל למלא את דרישתן הצודקת הזאת, אלא עוד מאיים עליה בשוטים!…

לצעירות בשאר הארצות אם אין להן עבודה יש להן “דודות” המספיקות כל צרכיהן…

ומי שאינו רוצה שהארץ הקדושה תהפך לארץ קדשות, עליו לא לשתוק בדבר הזה. צריך לתת לנערות אלה עבודה כשרה. ואם דרוש בשביל זה קצת התאמצות, אסור למנוע מזה. צעירותינו צריכות לחיות, ולחיות בכבוד. וארורה היד שתפגע בצעירה הנלחמת בעד זכות העבודה הכשרה! וארורים יהיו כל אלה שיש בידם למחות ולא ימחו!

“דבר” תרפ״ה.

על דבר החובה הקדושה המוטלת על כל אחד מישראל, היושב בארץ־ישראל, לדאוג לאחיו העולים – אין לדבר הרבה. כל אחד מאתנו יודע ומכיר כמה תלאות, פרפורי נפש, תעיות, סובל העולה לארץ־ישראל אפילו כשהוא בא עם סכומים מסויימים, ומכל שכן ההמון הגדול המשולל כל אמצעים, אבל אמצעי אחד גדול יש בו בנפשו: רצון כביר להשתתף בבנין הארץ ואנרגיה יוצאת מהכלל. וכדי שלא יתבזבז ולא ילך לטמיון הרכוש הגדול והיקר הזה נחוצה עזרה והדרכה מצד אלה שכבר התישבו בארץ. והעיקר יחס לבבי אמתי, הרצון להשתתף בצער העולה. כמובן, שכל יהודי ארצישראלי צריך ליתן נדבתו להכנסת אורחים, אבל זה לא מספיק. אם אדם נותן את נדבתו ומסתלק לא יצא בזה ידי חובתו. אסור לנו לשכוח אף לרגע את חובתנו הלאומית להגביר את עלית חלוצינו ולתת להם אפשרות להתקיים בארץ. זוהי לא רק חובות המוסדות הציוניים והפילנטרופיים, אלא חובת כל יהודי באשר הוא יהודי. אנו נמצאים ברגע מכריע, לממש את התקוה בת אלפים שנה, שטובי עמנו שמרוה בלבם. ואנחנו, בעמדנו עכשיו בבחינה, חייבים לאזור את כל כוחותינו שנגמור אותה בהצלחה. הענינים הפרטיים, הטובה הפרטית, הנוחיות ובקשת חיי שלוה של הפרט צריכים להיות נדחים מפני גודל הפרובלימה הלאומית. כל מי שהוא יהודי נאמן לעמו לא יחדל רגע מחשוב, שעולים באים, שעולים צריכים לבוא, ועלינו לצמצם את עצמנו, את מאויינו, כדי לתת מקום לאורחינו הבאים להתישב בתוכנו.

הנה הולכים ומתקיימים דברי הנביא: עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיהו מ״ט, כ׳).

נגש נא ונתקרב איש אל אחיו להרבות את הקליטה של העולים.

“הארץ”, אדר תרפ״ה

ביום ט״ז באב התאספו הפועלים לחגיגה בתל־אביב ברחוב הירקון, להניח אבן הפינה לבית־פועלים.

כולם מלובשים בגדי חג, בגדי כהונה – כתונת בד לבנה מכנסי בד, פניהם שזופים ועיניהם מבריקות.

לעומתם שחק הים, צהלו פניו. השמש השוקעת, המנשקת את ראי התכלת, רואה בזריחת הנוער העברי, העולה בגאון על במת החיים, בשורת התחיה בפיו ודגל העבודה בידיו האמיצות,

נאספו הצעירים לכונן בית ועד ובית תרבות בכוחם, בעצם ידיהם, בשמחת יצירתם.

יתקשרו בו העובדים יחד בקשר יותר חזק ויגינו יחד על כבוד עמם, על כבוד התרבות העברית־האנושית.

ומי לא ישמח לחזיון הזה?

אנחנו, בני הדור החולף עוד זוכרים הימים ההם, שהצעירים העברים היו מתביישים בעמם ושאפו להתבולל בין עמים אחרים; אנחנו עוד זוכרים את הימים שהצעירים העברים שאפו להשכלה כדי שאחר כך, אחרי שיקבלו את הדיפלום, יוכלו לחיות חיי לוכסוס על חשבון העובד הרעב, והנה נהפך הגלגל, ולטובה נהפך.

צעירים נכנסו בעובי הקורה לשאת את משא עמם, ושאיפתם היא לחיות חיים ישרים, חיי עבודה של יצירה ועמל. והם מקוים שלא יהיה הבדל בין האינטליגנט ובין העובד, כי אם יעזרו זה לזה וישלימו זה לזה.

ומי לא ישמח לחזיון הזה?

אבל, כנראה, עוד ישנם שחושבים אחרת… ואולי לא חושבים כלל… המחשבה לפעמים מקלקלת את עיכול הקיבה… יותר טוב שלא לחשוב…

ה״נכבדים", גם אלה שבשם ציונים יקראו והמורים שלנו וגם הסופרים – מושלי הכסף ודעת הקהל – עמדו מרחוק לחגיגה זו (מלבד ראש העיריה, מר דיזנגוף).

מה זאת? קפאון או סנורים?

זכורני, לפנים, בהיותי בגולה, היו הציונים עֵרים לכל דבר קטן הנעשה בארץ־ישראל, והמורים היו תמיד החלוצים בכל ענין אידיאלי והולכים לפני המחנה. ולמה נשתנו כאן? למה קפצה עליהם זקנה?

יש אומרים מפני שחגיגה זו היא חגיגת מפלגה ידועה, והם “הנכבדים” כלליים הם, בלתי מפלגתיים. איני רוצה הפעם להכנס בוויכוח על דבר פרינציפים. אמנם לפי דעתי, בלתי מפלגתי אמיתי הוא בבחינת לא “סור מרע” אלא “ועשה טוב”… אבל נניח שזהו לא כך, נניח שיש איזה פרינציפ רם מעל כל רמים, שכל המפלגות מתבטלות לפניו. – מילא, יהי כך, אבל איך אפשר שציונים, יהיו מי שיהיו, יעמדו מרחוק למעשה כביר כהקמת בית־עבודה ובית־תרבות? וכי חושבים הם הנכבדים, שאפשר לבנות את ארץ־ישראל בלי צעירים ובלי עבודת צעירים?

אַל יאוש, אחים צעירים! אתם באמתכם, בישרנותכם, באהבתכם את עמכם ואת ארצכם תמשכו גם את הנמושות אחריכם.

“ולא יהיו עוד אסופי רעב בארץ ולא ישאו עוד כלימת הגויים”.

דבר, כ־א אב תרפ״ה

מהו ענין אספה״נ?

העם העברי מסתדר לשמור על קיום הכלל ולהגן עליו מפני עושקיו מבפנים ומפני עושקיו שמבחוץ.

כאן אין ענין לחלוקי דעות בין “הודו” ל“ברוך שאמר”, בין השגחה פרטית להשגחה כללית וכדומה. כאן עצם ענין של קיום העם, של כלכלתו העממית, של זכותו העממית בתור יחידה, שיש לה אינטרסים כלליים.

ושיש לנו אינטרסים כלליים הלא זה כ״כ ברור. מי אינו מרגיש שזכותנו הלאומית נקפחת ולפעמים גם עומדת בסכנה בירושלים וגם בשאר מקומות?

מי אינו מרגיש? ויש הרבה, הרבה שאינם מרגישים. הם אמנם יודעים, אבל לא זה אצלם העיקר. העיקר הוא אצלם היזמה הפרטית, ובשביל היזמה הפרטית לעתים קרובות טוב הכאוס, התוהו ובוהו. "בתוך מים עכורים יפה לצוד דגים״ ־־ אומר המשל הרוסי.

ובעלי היזמה הפרטית רבים אצלנו בין שהם לבושים איצטלא דרבנן ובין שהם לבושים פראק עם סמוקינג. העיקר שיוכלו לצוד דגים בשביל סעודתם הם…

וה“ראשים” שלנו, החפצים מאוד להיות ראשים, הם עושים את רצון העם. כלומר אותם הרבים, שאין להם צורך באיחוד הכוחות ובסידורם, ושהם ה“טון־געבער”…

ומשום כך היה אפשר ששאלה חמורה שכזו של ארגון הישוב תדחה מפגי השתתפות האשה ושיטילו את פתרונה על הקונגרס, כלומר על אספה של אנשים שאינם יושבים בא״י ושעניני א״י הם אצלם לא ענינים חיוניים כלל, ואינם יכולים להכיר אותם מפני ריחוק המקום.

ולפיכך ברור הוא, שכל זמן שהדור אינו מתוקן, כל זמן שבני ישראל יבואו לא״י לא לשם תיקון נפשם, למצוא עבודה כשרה יוצרת, אלא לחיות ממה שהוא, מהפקעת שערים, מסרסרות, מרמאות, משכרון, מזימה (כל אלה ישנם בקרבנו, אל נא נעצום את עינינו כאותו עוף התוחב את ראשו בחול שלא ירגיש בציידים) אין תקוה מהם לארגון. ואם גם יעשו קלפי ויבחרו ראשים, הלא הראשים יהיו כפי הדור, ומה יוכלו אלה להועיל לאיחוד, אם העיקר חסר מן הספר, אם אין כלל מטרה לשם מה להתאחד (אם לא נביא בחשבון את האיחוד של בעלי נכסי דלא ניידי)?

יש צורך ויכולת באיחוד העובדים. הם מרגישים כי גם עניניהם החיוניים, היום־יומיים תלויים באיחוד, ויש להם גם אידיאל שבשבילו הם באים לא״י. לא לבצוע בצע, אלא להכין בסיס כלכלי כשר לעם ישראל מעבודה כשרה ויוצרת. אידיאל שהוא גבוה רם ונשא מכל האידיאלים, מפני שאם אין הבסיס הזה, אז גם תורתנו ותפלתנו תועבה. ואנשים שיש להם אידיאל המה יכולים להתאחד ולהתארגן, ואחריהם ילכו כל אלה שעומדים קרוב אל העובד, אלה שנשמתם לא נתקלקלה עד היסוד, אלה שמפני צוק העתים ושאר הגורמים אינם יכולים בעצמם לעמוד בשורת העובדים, אבל קרובים אליהם בלבם ־־ כל אלה יתארגנו יחד לשם קיום עם ישראל, לשם בנין א״י, והשאר על כרחם יענו אמן.

יתארגנו העובדים ויתאחדו באחדות שלמה וישמרו על ארגונם ועל אחדותם ־־ הוא הגרעין שממנו מקור כל התפתחות העם הבריאה. ידעו העובדים שאין מי שישא באחריות מבלעדיהם.

בנין א״י דורש מסירות נפש ולמסירות נפש מסוגלים רק העובדים.

“דבר” תרפ״ה

שאלו לחכם מהו הפירוש “אשמנו מכל עם”? הלא גם אם יש בתוכנו קלקולים, בשום אופן איננו גרועים מכל העמים.

ענה החכם: אמנם איננו גרועים, לכאורה, מכל העמים, אבל כשנתעמק בדבר נמצא כי באמת “אשמנו מכל עם”. תקח למשל אחד מעמי אירופה, תשוה את מצבו מלפנים, לפני אלף שנה ומצבו עכשיו ותמצא שהוא התקדם התקדמות רבה. ממצב פראי לגמרי עלה ונעשה לעם תרבותי. אבל אנחנו אם נשוה את מצבנו התרבותי שהיה לנו לפני שלושת אלפים שנה לנגד מצבנו עכשיו וראינו כי ממדרגת עם תרבותי גבוהה ירדנו עד לידי פראות.

ודברי החכם הזה נתאמתו ביחוד כשאנו באים לדון בשאלת זכויות האשה.

אנחנו היינו הראשונים שלפני שלושת אלפים שנים הכרנו בזכויות האשה ובכמה דברים נתַנו לה את היתרון על זכות הגבר. “וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים” – צותה תורתנו. ואם העבדות בכלל היתה שנואה בעיני היהודים, עבדות האשה קל־וחומר.

זה היה לפני שלושת אלפים שנה ועכשיו “אשמנו מכל עם”. ירדנו מהמדרגה ההיא למדרגת הפראים שרוצים בעבדות האשה.

כי מהי שלילת זכות הבחירה מהאשה אם לא עבדות? העבד היה משולל זכות בחירה, האדון היה בוחר ולא העבד. ולא מפני שהאדון היה יותר חכם ונבון, – מההיסטוריה למדנו שלפעמים היו עבדים חכמים ונבונים, והאדונים טפשים ומטומטמים,– ורק מפני שביד האדונים היה הכוח גזלו מהעבדים את זכותם הטבעית להיות חפשים.

ועכשיו לגברים ניתנה זכות־הבחירה, לא לנשים. מדוע? כל הגברים חכמים ונבונים וכל הנשים טפשות ומטומטמות? כמה גברים ישנם נעדרי־שכל, וכמה להיפך יש נשים חכמניות, והנה לגבר הטפש ניתנה זכות הבחירה, והאשה החכמה משוללת זכות זו, וכי אין בזה משום פראות וירידה תרבותית?

מהיכן קבלו הגברים זכות הבחירה? מפני מה הם רוצים שזכות זו תהיה רק להם ולא לנשים? הזכות הזאת מתנת ה׳ היא לכל בני־האדם, שלא ירכיבו לראשם אפוטרופסים שאינם רוצים בהם, ומובן מאליו שגם האשה יכולה לומר אי־אפשר בפלוני שיהיה אפוטרופוס עלי נגד רצוני.

ופלא הוא שהחרדים הם המתנגדים לצדק האלמנטרי הזה. גם בזה אפשר לראות ירידה תרבותית־מוסרית. האידיאל האצור בתורה נסתתר, ותחתיו באה חרדוּת הדומה לריליגיון של המכרים.

כששאל אלכסנדר השני את הארכי־בישוף פילאריט מה דעתו על דבר שחרור האכרים, ענה: לא איכפת לי אם האכרים יהיו משועבדים לפריצים, ובלבד שיהיו נוצרים טובים.

והנה גם לחרדינו לא איכפת אם האשה תהיה משועבדת ומשוללת זכות אדם, ולא רק שלא איכפת להם, אלא שהם עוד משתדלים שהאשה תשאר בעבדותה לנצח נצחים, ואינם מרגישים שבזה עושים את התורה פלסתר.

משאל עם! רוצים מנהיגינו שבני עמנו יחתמו בעצם ידם שצריך למחוק מן התורה את הלאו “ולא תגזול”, הלאו היותר חמור, כי שלילת הזכות של האשה הלא היא גזל גמור!

ואם כך הוא, בודאי שאנו צריכים לדפוק על לבנו בחזקה ולקרוא “אשמנו מכל עם”. התורכים וההוטנטוטים נכונים כבר להכיר בזכות האשה, והיהודים בני התרבות הגבוהה של שלושת אלפי שנה רוצים בשלילת הזכות האלמנטרית הזאת.

בושה!

“דבר”, תרפ״ה

קרוב יום הבחירות לכנסת ישראל.

השם הקדוש והיפה “כנסת ישראל” מכריח אותי לעמוד על טיבו, מהו הגרעין העיקרי של “כנסת ישראל”.

אי אפשר לומר שאלה הפרדסנים, שכל שאיפתם היא להרבות ממונם ע״י ניצול עבודה זלה וזרה – שאלה הם עיקר כנסת ישראל. חלילה! הם לא “כנסת” ולא “ישראל”, אלא “ערב רב”, שמרבים צרות לישראל.

עיקר “כנסת ישראל”, עמוד התוך, הוא היהודי העובד, היוצר ובפרט העובד בחקלאות, כי עליו נשען כל בית ישראל בארץ־ישראל.

היהודי העובד, היוצר, לא לעצמו הוא דואג, – אילו היה דואג רק לעצמו, היה מוצא די קומבינציות שיעבדו אחרים בשבילו כאן או בחו"ל – דואג הוא לכנסת ישראל ממש, לשלמותה, להתפתחותה, לתרבותה, להתערות בארצנו, להחיותה ולהפרותה.

לא לחנם מתנפלים כל צוררי ישראל מהגויים ומהיאהודים על העובדים העברים בארץ־ישראל ועל הסתדרותם – כי אמנם, טול העבודה העברית והסתדרות עובדיה, והארץ תשוב לשממותה.

ולפיכך, כל חובב ציון באמת הדואג לקיום כנסת־ישראל צריך לשים עינו ולבו להצלחת העובד, היוצר העברי, השם על שכמו משא הסבל הגדול של היצירה העברית בארץ־ישראל. אין כאן ענין של מפלגה, זוהי לא הסוציאליות בנוסח אירופה, זהו יסוד הקיום של העם העברי על יסודות הצדק הלאומי־האנושי.

וכשם שרבה מאוד העבודה לעובדים היוצרים המשקיעים את כוחם בבנין הארץ, כך רבה העבודה הרוחנית עליהם בשביל להכיר את כנסת ישראל – היא התמצית האידיאלית שהחיתה את עם ישראל בגלותו הארוכה שעליה מסר תמיד נפשו. צריך לעורר בלב העברי העובד את החפץ להכיר את עמו, להכיר את כנסת ישראל, לדעת את התמצית האידיאלית שבה ולהרתם בעולה של כנסת ישראל.

מאז התחילו בני ישראל להכיר את הסביבה הגויית ולנהות אחרי הספרות הגוית, הרבו להשליך שיקוצים על עם ישראל ועל תורת ישראל. כנסת ישראל היתה בעיני ה“נאורים” שלנו לזועה. הכל יפה מה שאצל הנכרים, הכל מכוער מה שיש בו מן היהדות.

אך העובד העברי בארץ־ישראל שנשתחרר מהשקפה הצרה של המתבוללים בעמי הנכר, הוא יכול לפתוח את עיניו ולראות באורה של כנסת ישראל, של האהבה והחמלה, של עזרה ההדדית, של קדושת המשפחה, של טהרת המידות, כל אלה שהם מורשה קהלת־יעקב.

ואפריון נמטי להאינטליגנציה שלנו מפרנסי התרבות של העובדים בא״י שמקרבים את לבות שומעיהם להכיר, מה היא “כנסת ישראל”, לאהוב את הטוב והיפה שהנחילונו אבותינו ולהיות מוצקים ואיתנים בהמשיכנו את שלשלת היוחסין שלנו.

והעבודה הזאת סוף סוף תביא ברכה גם לשכנינו הערבים ולאנושיות כולה. יראו, במה עסוקים היהודים בארץ־ישראל ויתלמדו לחקות אותם, יחדלו מצחצוח חרבות, משאיפת נקמה, משנאת עם לעם ואיש לחברו, כי קרוב יום ה׳, יום גאולת האדם, אותו “עלמא דחירו”, שאליו שאפו גבורי כנסת ישראל מאז ומעולם מעמקי מעמקים.

אין כנסת ישראל יכולה להתקיים אלא במקום שיש אהבת ישראל, שיש יצירת ישראל, יצירה גשמית ורוחנית מלאה ורוממה.

ומשאיפתנו זו לא יעצרונו כל המפריעים, נמשיך את עבודתנו, והאויבים סופם להיות לנו לאוהבים.

“דבר”, תרפ״ה

חושבים אחינו החרדים להפרד מאתנו בשביל שער שבאשה, או בשביל… הרבה “בשבילים” לאחינו החרדים, ומי יוכל לפורטם?

אבל טעות גמורה היא בידם. עם היהודים הלאומיים אי־אפשר לעשות מה שנעשה לפני אלף שנה לקראים. אנחנו חושבים את כל יהודי, חרד או שאינו חרד, שהוא אחינו, וגם בין טוב ובין רע לא נבדיל. מהטוב אנו נהנים ומהרע אנו סובלים, אבל כולנו יהודים, ואפילו את הרב חיים זוננפלד גם כן לא נוציא חלילה מן הכלל. ואם יתעקש ויעמיד לנו פנים של ברוגז, אנחנו בכל זאת לא נרפה ממנו, ואם הוא לא יעמוד בשורותינו לעזור לנו בהקמת הריסותינו, בניו ונכדיו בודאי שיהיו עובדים יחד באדמת אבותינו ובשם יהודי ידגלו.

אין אנו מתיאשים מכל יהודי, אם רק לא יצא מכלל ישראל, יהיה מי שיהיה. שנויי הדעות אינן מעכבות ללאומיות. ואם איזה צאן יתרחק מהעדר לא נרפה ממנו ונשיב אותו אלינו באהבה, כל זמן שהזאבים האורבים לנו, לכולנו, לא יטרפוהו.

טפשות, עקשנות וכל מרעין בישין, שישנם בתוך אלה הרוצים להתרחק מאתנו, נשא ונסבול. לא נותר על מידת היושר והצדק בשביל כזב, אבל הכרתנו הלאומית לא תתן לנו גם לותר עליהם: שובו, בנים שובבים, שובו אל עמכם ועבדו עמנו שכם אחד להקים את חורבות ירושלים.

אנחנו לגריזים לא נלך ואתכם לא נתן ללכת לגריזים. נמשוך אתכם בכוחנו הלאומי לירושלים, ההולכת ונבנית, כי בני עם אחד אנחנו. יהודים כמוכם כמונו.

“דבר” תרפ"ה

הנערים “הגבורים” שלנו קוראים לאלה שאינם יודעים לשבור זגוגיות ולרוצץ גולגלות בשם “צמחוניים”, כאלו זה שם גנאי. ואפשר לחשוש שימצאו עוד צעירים שיבקשו לחקות את הגבורים הללו. הגבורה הלא מידה מהוללה, והחלש יאמר גבור אני… ולפיכך באתי לבאר להם את טעותם, שאין בשבירת זגוגיות ובריצוץ גולגלות שום גבורה ולהיפך, בשם צמחוניות אין שום חרפה.

הצמחונים חסים על החיים שלהם, של חברם, של כל בעלי החיים השקטים. החיים הם להם דבר שבקדושה, ולדעתם אין רשות למי שהוא להרוג את מי שהוא, אם אינו קם עליו להרגו.

ואני אומר בפירוש: חיי אדם איזו שהוא, ואפילו מי שהוא רוצח ומאנס, קדושים הם, ורק החותך חיים לכל חי, בידו ליטול ממנו את הנשמה.

אחד קדמון אמר: הקב״ה בעצמו אמר לאברהם שיעלה את יצחק בנו לעולה, “ואל תשלח ידך אל הנער” קרא מלאך ה', ולא הקב״ה בעצמו. ללמדך, שבשביל שלא להרוג אדם יכול גם המלאך לבטל את פקודת הקב״ה, כביכול. ואם ישאלוני מה יותר יקר בעיני: השפה העברית או חיי הקנאי לז׳רגון – אני אשיב בלי פקפוק: כי אין דבר יותר יקר בעולם מחיי אדם.

לרגלי המלחמה העולמית, ואחרי כך לרגלי הריבולוציות, נעשו חיי אדם הפקר. לרמוס אדם, לרוצץ גלגלתו הוא מן הדברים הנוהגים בכל יום, בכל שעה. טרוף הדעת אחז בהמונים רבים לקום איש על חברו ולטרוף נפשות. אבל הטרוף הזה צריך לחדול. הגבורה היא יפה כשהיא באה להגנת חיים, לכבוש את הקנאה ואת השנאה, לעזור לכושל, לחלש.

וגם אין בשביל מה לפוצץ זגוגיות ולרוצץ מוחות, בארץ ישראל אין כל סכנה נשקפת לעברית. קנאי הז׳רגון לא יצלחו בשום אופן לתקוע לו יתד בארץ ישראל. אם להם אין ענין אחר בחיים, אלא לשמור על קיום הז׳רגון, הם לא ירחיקו ללכת ממפתן הלשכה שלהם והלאה, ומה איכפת לנו? יעסקו בזה ואל יתעסקו בדברים גרועים מזה.

אצלנו השואפים לבנין עמנו בארצנו, ישנן הרבה שאלות חמורות יותר, הדורשות התאמצות גדולה הן במה שנוגע לבנין ארץ ישראל העובדת והן במה שנוגע לכבוד כלל ישראל. אל נא נאבד את המרץ שבנו בשביל קנאות לשם קנאות, אל נלך בדרכי היבסקיים, ההיטלרים והקוקלאנים שהם, כביכול, גבורי השעה. העתיד לא להם.

“דבר”, תרפ"ה

את חג הפסח העבר בליתי באיזה נקודות בעמק. ראיתי מה שראו רבים… את היצירה החדשה שיצרו חלוצינו על אדמת עמק יזרעאל השומם, את השדות הירוקים, את הנטיעות, הכבישים והבצות שנתיבשו, מעינות מים שמפכים ועוברים בארץ לברכה, ראיתי שיש אפשרות, כי יתאספו ארבע מאות איש בנקודה אחת ויחיו יחד בלי כפיה ובלי שוט, חיי אהבה ואחוה, חיי עבודה ויצירה, חיי סדר וסבל. ואולי זה הוא מהנפלאות היותר גדולות בחיי האנושיות כולה, ובפרט בחיי עם ישראל התלוש והנודד והבודד, שלכאורה כל אחד הוא עולם בפני עצמו, ופתאום והנה נשתנה טבעם עד שכל אחד רואה את עצמו מקושר עם הכלל, וכל מה שהוא עובד, לא טובת עצמו הוא דורש, אלא טובת הקיבוץ כולו. וגם במושבים החדשים שבעמק, אפילו אלו שאינם קומוניסטיים, עזרה הדדית מקובלת במידה מרובה ואין צריך לומר שאין שום ניצול נוהג בהם, אחרי שאי ניצול הוא הפרינציפ הראשי שלהם. וגם זה ראיתי: הצריפים המדולדלים שהם מסתתרים בהם לשוא אחרי עבודתם הקשה ברוח קרה ובדלף טורד. בכוח לא אנושי מתגברים הם על כל הקושי והמפריעים העומדים לשטן על דרך התפתחותם. וכמה דואגים הם לדור הצעיר שעליו משליכים יהבם, שהמה ישלימו את הבנין הגדול הלאומי שאבותיהם מניחים לו את היסוד. צריך לראות את בית הילדים, את הסדר ואת הנקיון, את הטיפול הרחמני בכל הילדים מבלי הבדל. בעצמם לפעמים ירעבו ולילדים לא יחסר דבר. מי שרואה את כל אלה, יהיה הספקן היותר גדול, יתמלא אמונה ובטחון שסוף סוף יצליחו במפעלם ואת כל הקשיים ינצחו.

ורק מחשבה אחת מטרידה והיא מיעוט צנורי התרבות בכלל והעברית בפרט.

אחד מהמעולים של חלוצי העמק אמר לי: דע לך, כי זה זמן רב שלא קראתי ספר. אנכי שהייתי תמיד שונא את המספרים, מוכרח עכשיו להקדיש את הרגעים שנשארו ברשותי דוקה לסמני המספר, לבחון את עניני המשק, ואין פנאי לקרוא איזה ספר שהוא. זה הוא דבר מובן מאוד. אחרי יגיעה קשה תמידית אי אפשר לאדם, אפילו אינטיליגנטי, להשקיע את עצמו בקריאת ספר איזה שהוא. די אם קוראים את ה“דבר” וכדומה מן העתונות והעינים מתעצמות והתרדמה אוחזת בכבליה את גבור היום.

ויחד עם זה צריך לדעת שלא כל הספרים והעתונות שלנו מגיעים לידם בזמן הקשה הזה. כפי שידוע אין יד ועדת התרבות של הסתדרות העובדים משגת לקנות ספרים חדשים. ואין צריך לומר שאין ועדי הקבוצות והתושבים יכולים לרכוש להם את הספרים החדשים. וכך הולך ונסתם בפניהם הצנור התרבותי של ספרותנו, שגם היא אמנם לא עשירה ביותר.

אכן אינני ירא מפני ירידת הדור הנוכחי. אצלו יש כיוון ויש דרך שמביאה אותו לידי שלמות נפשית, העבודה כשהיא לעצמה וביחוד לבנין עם ישראל בארץ־ישראל נותנת סיפוק גמור בעד כל הסבל וקשי העבודה. אבל מה יהיה עם הדוד הבא, שלא ידע את עקת הגלות ולא את צמאון הגאולה? הדור הבא אפשר שלא ירגיש את מתיקות הנצחון שאבותיו נחלו במלחמתם הקשה. האידיאל שהוא עכשיו מעודד ומחשל את העובדים אפשר יהיה בעיני הדור הבא כדבר של מה בכך. מה יחזק אותם שלא ירדו, שלא ישתפלו בחיי חולין, בחיי עבודה סתמית שאין בה מניצוץ השבת?

ולא צריך לשכוח כי הכרך בקסמיו יתחיל למשוך אליו את לבבות הדור הצעיר לקראת חיים “קלים ונעימים”. הרשע ישאל את הקושיא: מה העבודה הזאת לכם? בואו אחרי העירה, ושמה תלמדו לשפוך מן הנבוב אל הריק ולקבל שכר הגון ותתענגו שם על מוקיוני בלפוריה ושייקה פייפריה. ומה נשיב על שאלות הרשע?

“דבר”, תרפ״ו

הרעיון הציוני הולך ומתפשט בין העם העברי. אם נשוה את ראשית תקופת חבת־ציון, שהיתה נחלת יחידים, אם אפשר לומר – נחלת משפחה של ידידים קרובים, עם הכנסה של איזו אלפים רובל בשנה, לעומת הציוניות של ההווה עם האפרטים הגדולים, שהכנסותיהם עולות למיליוני לי״ש, בודאי שצעדנו קדימה, צעד גדול ובטוח, ושיבת ישראל אל ארצו ההיסטורית חדלה גם כן מהיות אילוזיה של אידיאליסטים בודדים, כבר תפסו המתישבים מקום חשוב בארץ־ישראל גם בעיר גם בכפר, בחקלאות ובתעשיה. ואף־על־פי־כן עדיין יש איזה דבר דוקר בלב והאוזן מקשיבה להֶמְיַת כנסת־ישראל, זו נשמת האומה – לאמר: הרעיון הקדוש והנשגב הזה עוד לא חדר לתוך לבבות העם כדבעי, ואלמלי היה העם חדור ברעיון הזה, כי אז היה מצבנו אחר לגמרי, ולא היה מקום לאותה ההתלבטות שעסקני הציוניות מתלבטים בהשגת הכספים הנחוצים מאוד לרכישת קרקע ולישוב החלוצים, ולא היה מקום לבזבוז נפשות יקרות המתנונות באין עבודה, באין אוהל למשכן, באין לחם. והעינים רואות שיש בארץ־ישראל מקום לעבודה, יש אפשרות לתקן הכל, ורק מחסור הכספים בעוכרינו. ואם היה העם חדור ברעיון הציוני, אם היה מרגיש תמיד שכל הישועות והנחמות, – כמאמר ר׳ שמעון בן לקיש – צריכות לבוא רק מציון, שכל זמן ציון שוממה ועזובה מבניה אין תקוה לכל עם ישראל לחיות חיי עם לפי רוחו ולפי כבודו – אז לא היה מחסור בכסף ומה שיותר חשוב, אז היה העם מאוחד עם הציונים והציונים עם העם בקשר נפשי אמיץ ומנצח את הכל.

ומפני מה אין הרעיון הציוני מושל בתקיפות גמורה בלב העם?

אכן זוהי חולשה של ההמון מאז ומקדם: וירא ישראל את היד הגדולה וכו׳ ויאמינו. אין ההמון מתפעל ומתרגש עד לידי “יציאת מצרים”, אלא כשהוא רואה לפניו נס גדול יוצא מדרך הטבע, אז הוא מאמין בה׳ ובמשה עבדו. אבל בזמן שאין נסים כאלה, בזמן שהכל מתנהג בדרך הטבע, בצעדים אטיים, אין מקום להתפעלות ואין – לצערנו צריך להגיד את האמת – מקום לאמונה. הכל נעשה בעיני ההמון אפור, חד־גווני, מצטמק ומתהפך לשבלון, ל“מהיכי תיתי”…

ועל זה ידוו הדוים: בתקופה שכזו לא היה צריך העם כולו בכל ארצות פזוריו לעמוד מרחוק ולבחון בלב קר מה שנעשה בארץ־ישראל ומה שצריך להעשות. לכאורה, אמנם, אין מעשה נסים בארץ־ישראל ואין ממה להתפעל ולהתרגש. קונים לפי היכולת אדמה, חורשים, זורעים וקוצרים, הכל כדרך כל הארץ. אבל מי שמסתכל בעין בוחנת יכול לראות גם במעט הזה שנעשה נסי־נסים: עם תלוש חוזר ומתערה בקרקע שלו, צעירים אינטיליגנטים, חסידים־חנונים מוסרים את נפשם על תחית עמם וארצם. מי שרואה בעיניו את המסירות הזאת, את ההתאמצות שאינה פוסקת, שהולכת ומתגברת, יבין שנסי־נסים נעשו עמנו.

הן לא אידיאליסטים בודדים הם חלוצי־ציון, אלא אלפים ורבבות, המַשקים בזיעתם ובדמם את רגבי עפרנו, וכי לא נס מן השמים הוא? וכי צריך לנס יותר גדול מזה שהוא לנגד עינינו? ואיך אפשר שלמראה כל הגדולות יעמוד העם מרחוק ולא יתן כוחו ואונו להגדיל את העבודה הציונית לכל סעיפיה?

ואמנם, דרישת הציוניות עכשיו היא יותר נמרצה מאשר היתה דרישתה לפנים. היא איננה יכולה להסתפק במה שהעם יושיט לח עזרה כספית כל אחד לפי מצבו, היא דורשת שהעם יהיה כולו חדור ברעיון הציוני, שנפשו תלהט בשלהבת יה לתחיתו ולתחית ארצו, שכל מה שנעשה בציון יהיה תמיד קרוב אל לבו, כאילו חלק מנפשו הוא, החלק היותר חשוב מנפשו, אז לעבודה הציונית תהיה מידה אחרת לגמרי, היקף אחר ועתיד יותר מזהיר ויותר קרוב.

פקח עיניך, עמי, וראה את הנסים והנפלאות שנעשים עכשיו והאמן כי יד ה', ימין החסד הרוממה, נטויה לעזרתך ולברכך בדרכך ציונה.

אדר תרפ"ו.

בירושלים התנפלה המשטרה ביום הכפורים בגבורה נפלאה על השרפרפים שהזקנים הביאו עמם לשבת ביום־צום על יד הכותל המערבי וגם נצחה. השרפרפים הלכו בשבי…

הזקנים עשו שלא כחוק. על פי החוק מותר להעביר בחמורים גללים על יד הכותל המערבי, על פני היהודים המתפללים שם, ואסור להעמיד שם שרפרפים… חוק קדוש!

בימי־הבינים אסור היה ליהודי להרָאות ברחוב בלי טלאי־צהוב על בגדו העליון מגבו. זה היה חוק מטעם קדושת האפיפיור אינוקנטי השלישי. ובודאי שצריך היה לשמור על החוק. ומי שנראה ברחוב בלי טלאי נענש קשה כעובר חוק.

לימים נתבטל החוק הזה, נשתחרר היהודי מהעלבון הזה, אבל נשאר טלאי צהוב אחר שנושאו הוא לא יהודי יחיד, אלא האומה כולה, זהו השקוץ שעל יד הכותל המערבי. והנה גם הוא קיים בתוקף החוק של הטלאי הצהוב.

יודעים אנו שקוזאקי הנצרות רוצים שהכותל המערבי, בתור סמל היהדות: יעמוד תמיד בתוך סביבה מלאה חלאה, כדי שישמש אנטי־תיזה לקבר הקדוש המפואר בעדי עדיים. חושבים הם להתכבד בעולם בקלוננו, להרים בזה את קרן הנצרות, ואולי יצודו בזה גם איזה נפשות מתוך היהודים. כן. בודאי שישנם כאלה. אבל אין אנו יכולים לחשוד שהפוליטיקה האנגלית תתבסס על השקפה אנטי־אנושית ואנטי־הגיונית שכזו. "ובוזי יקלו״ – אומר הנביא.

וצריך להגיד האמת: הרבה אשמים אנחנו בעצמנו בעלבוננו זה. היה זמן ור׳ זלמן צורף (לפני שמונים שנה בערך) הצטער על שחורבת ר׳ יהודה החסיד נמצאה ברשות ישמעאלים וכבעל רצון כביר השיב את הגזילה לבעליה. ולכותל המערבי לא נמצא מי שידאג להרחיק את השקוץ מקרבתו. לא הרגשנו בעלבון.

אבל צריכים אנחנו לתקן את המעוות. אמנם, יודעים אנו כי יש פקידים המשתדלים שהחלאה לא תמוש מקרית דוד ושירושלים תשקע בטנופת, למען לא יחסר כלום מצביון גלותה. אך דעת הפקידים הללו בודאי אינה חובה על קברניטי האומה האנגלית היודעים מה זה רגש אדם וקדשי עם ועם.

והחובה היא על כל בני עמנו בכל מקום שהם להחיש בדבר הזה ולהשפיע על הממשלה המרכזית באנגליה להסיר את הטלאי הצהוב מעל גב האומה המתעוררת לתחיה. ובפרט בדבר זה שלא יביא נזק למי שהוא. לשכני הכותל המערבי אפשר לתת מקום יותר רחב. האומנם הפוליטיקה העולמית הגדולה דורשת, כי השכנים יטילו גלליהם על יד הכותל המערבי דוקא, ולא במקום אחר, חלילה?

“דבר”, תרפ"ו

המעשה המחפיר הזה של הכאת יהודים, גברים ונשים, ביום הכפורים מעוררת צעקה גדולה ומרה: מה אנו? ומה היה לנו?

אם דבר שכזה יכול להיות בעיר הקודש שלנו, על יד המקום הקדוש שלנו, הכותל המערבי, הלא זוהי עדות גמורה על קיום דברי הנביא: “גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק”. הכו, יירקו, כי לכך נוצרנו.

כל הפקידים האנגלים והערבים יודעים היטב כי אין סכנה לבטחון הצבור מזה שמתאספים יהודים להתפלל על יד הכותל המערבי, ואפילו אם הם עושים מחיצה עראית בין הנשים והגברים. אין מזה שום סכנה לשום בריה בעולם, ואעפי"כ מתנפלים ומכים ופוצעים לא בתור חוליגנים, פוגרומשצ’יקים, אלא בתור פקידי ממשלה נאורה שהצדק נר לרגלה…

הקצינים האנגלים ושוטריהם אינם חשודים ב“יודופיליות” חלילה, אבל בכל זאת לא היו מעיזים להתנפל על המון יהודים ביום קדוש על לא דבר. הם נשלחו בפקודת מי שבידו לפקד, והם עשו את רצון שולחם ונהנו, ואם ישלחו אותם להחריב מושבות ולהכות אבות על בנים – בודאי שלא ימנעו וילכו ברצון.

והיהודים אמנם קיבלו מה שמגיע להם. עוד לפני איזה שנים ראו הכל, שמעשים שכאלה הולכים ונשנים מתקופה לתקופה, כמעט משנה לשנה, ומלבד שיחה עם פקיד פלוני ועם קצין אלמוני לא נעשה כלום לגדור שהתעללות שכזו לא תשָׁנה. היתה התעוררות לרגע, ותיכף שככה. תירוץ אחד מספיק יש לנו: מלומדי מכות אנו וקצת יותר מכות או קצת פחות – לא מעלה ולא מוריד.

לא! לא כך הוא דרך של עם חי, עם שלא יתן בשום אופן את עצמו להיות מרמס לכל נבל ושובב.

אם יש נשמה באף היהודים – לא רק ביושבי ארץ־ישראל – הם צריכים להתקומם כולם ולדרוש מאת הממשלה המרכזית, שלא תתן את היהודים הפקר לתעלולים.

אם יש רק נשמה, הפגר אינו חס על כבודו. חס על כבודו האדם החי, האומה החיה.

“דבר”, מחרת הכפורים תרפ"ו

יש בארץ־ישראל הרבה מקומות של שעשועים וכל אחד רוצה לחטוף חתיכת “עולם הזה”, ויש מהורינו הצעירים שהם משאירים את ילדם הקטן יחידי בבית וסוגרים עליו את הדלת. חושבים הם, כי ילדים הם חפצים דוממים שאפשר להניחם באיזה מקום ולסגור בעדם וללכת לשעשועים ואח"כ כשישובו ימצאו הכל מונח כמו שהיה.

שוכחים הם, כי הילד הוא בריה חיה, ולפעמים תוקפת אותו פתאום מחלה והוא צריך לעזרה, ואין עוזר.

כבר הגיעו לאזני מעשים כאלה שהילדים סבלו מהם. בשבוע הזה, בשעה שההורים הלכו בלילה לקבל את פני המוטוציקליסטים וסגרו הדלת בעד בנם הישן, התעורר הילד (כבן ארבע) וטיפס על החלון ונפל משם. ובלילה הזה שמעתי קול ילד קורא בקול־נכאים: “אמא’לה”, אוי “אמא’לה”, ואין עונה. חפצתי להתלבש וללכת שמה, אבל בני ביתי הניאוני, באמרם שהדלת שם סגורה ולא תוכל לעזור מאומה. ובמשך זמן רב פלח הַקּוֹל הקורא “אמא’לה” את לבי, עד – שנשתתק.

כמה פעמים מצאתי ילדים תועים ברחובות, יצאו מביתם ואינם יודעים אנה לשוב. הלכתי אחריהם, אולי¹ יגיעו לאיזה מקום, ובראותי, כי תועים הם, לקחתים על זרועותי והבאתים אל המשטרה.

והנני להתריע על ההפקרות הזאת מצד ההורים ביחס לילדיהם הקטנים.

לפני איזה זמן קראתי, כי ילד קטן טבע בבריכה מפני שלא השגיחו עליו. האומנם יהיה כדבר הזה בישראל? האומנם יתיחס הציבור לזה באדישות ויתן להפקרות להתפתח בין ההורים הצעירים?

אצלנו גם בימים הרעים שישבנו בגולה, לא חסרה מאתנו מדת האהבה והרחמים לפרי בטננו. האמנם נעזוב אותה פה בארצנו?

“דבר” תרפ"ו

"את המכתב הזה כותב לך אדם הטובע ביסורים. ולא נמצא איש שישים לב להצילו, מפני… וכי מרגיש אחד שרגלו של חברו כואבת מפני שנעלו צרה? אבל משום מה יש בלבי האמון, כי אתה הזקן תטה אוזן לדברי. אנוכי בן עשרים ואחת, יושב בתל־אביב. באתי לארץ ישראל לפני ארבע שנים ועובד במאפיה.

הידעת מה זה מאפיה? זהו מאסר לבני עוני, המרוחקים מאדם ומאל. שומע הוא העובד במאפיה שיש איזו הרצאה, אבל ההרצאה היא לא בשבילו: לו אסור לזוז ממקומו. – שעורי ערב? גם אלה לא בשביל העובד במאפיה. גם לטייל קצת בערב על שפת הים, גם זהו מותרות בשבילו. אסור לו להתפנק. עבד נרצע הוא לתנור, עבד נצחי ביום ובלילה. היתכן, כי עבדות שכזו תהיה נחלתנו לנצח? וכי אי אפשר לסדר את העבודה כך, כי גם העובד המאפיה יוכל לפעמים לנשום אויר חפשי, לשמוע איזו הרצאה, ללמוד את השפה העברית? אי אפשר שאתה, הזקן, תעמוד מרחוק ותעלים עיניך מצרת העובד הצעיר המתנונה בעבודת קטורגה. הצילה, זקן!"

המכתב הזה נכתב באידיש. אינני איש מעשה, אינני יודע איך לגשת לעבודת ההצלה. לאופים יש עסק עם כיסי, אבל לא עמדי, ולא אוכל לעשות כלום מלבד לתרגם את המכתב עברית ולמסרו לדפוס. אולי באמת אפשר לסדר את העבודה לא באופן אכזרי המוציא מהעובד את דם התמצית.

בראש חודש אדר שני ראיתי ברחוב אנשים מתקהלים. ניגשתי לראות מה שם. עומדים אנשים מוכי תמהון… מה שם?… אחד הטיל את עצמו תחת אוטומוביל…

פגשני צעיר אחד לבוש ככוהן הדיוט: כתונת לא נקיה ומכנסים, חסרים לו רק מצנפת ואבנט. פניו עדינים, עיניו שחורות מבריקות, מחזיק פפירוסה בפיו ומקטיר.

– אתה הוא א. ז. ר.?

– כן.

– ומה תאמר על המצב?

– בחורים סובלים ואינם מתיאשים, עניתי.

– סובלים… אבל מה יוצא מזה? מילא, אנחנו כבר זקַנו (צעיר כבן עשרים), אין כבר מה להפסיד, אבל הדור הצעיר, הילדים. הלא גם הם גועים ברעב. יגדל הדור שלא יצלח למאומה, וכי על זה אפשר לשתוק?…

והצעיר התחיל לדבר בקול רם, קלל קללות נמרצות את כל אלה שחובקים ידיהם ואינם עושים להקלת המצב (ובודאי קלל גם אותי בתוכם – ובצדק). הקהל התחיל להתאסף, והנה גם שוטרים באו, אני שבתי והוא עמי בדרך אל ביתי. התרגשותו גברה מרגע לרגע. ממטיר אש וגפרית ובעברית יפה… תמה הוא, האם נהפכו לבות האנשים ויהיו לאבנים?

נסיתי להרגיעו קצת, כי גם הדברים הצודקים צריכים להאמר בקול נכון, אז אפשר שימצא הד בלב חברו. אבל הצועק אינו נענה.

– אבל איך אפשר שלא לצעוק? עוללים מבקשים לחם ואין! וכאן – אלה – עוצמים עיניהם, סוגרים את כיסם, ולי כואב, ואין כוחי אלא בפה… ואנוכי צועק…

וככה הלך עמי וצעק. הקהל מתרבה, ילדים רודפים אחריו. השוטר מבקש להתפזר ולא שומעים לו.

– ומה יהיה, חביבי? יאסרוך, יכוך.

– ומה יש? אנוכי איני ירא. כבר עברתי את גבול היראה. כל זמן שהנשמה בקרבי אצעק. וגם אתה, סופר בישראל, אסור לך לחשות!

הגענו סוף סוף עד ביתי. אחזתי בידו והנה היא קרה כקרח.

השוטר נגש אליו ואמר: בא עמי.

נפרדנו.

אחרי רגעים אחדים נמלכתי והלכתי אל המשטרה. ראיתי והנה שם קהל אנשים. – מה שם?

– צעקות נוראות – ענו מן הקהל.

אנוכי את הצעקות לא שמעתי כבר, ניגשתי אל השוטר וסיפרתי לו, כי הרגשתי בצעיר הזה, כי חולה הוא.

– אנו יודעים אותו, ענה השוטר, הוא חולה רוח.

– ומה יהיה? ישלחוהו לירושלים?

– בירושלים אין מקום, ישלחוהו לבית לחם.

*

חפצתי גם כן לצעוק. ואולי באמת חובה היא לצעוק…

אבל אני רוצה בלחם ולא בבית לחם…

יהודי בבית לחם זוהי צרה כפולה ומכופלה.

ופני הצעיר העדינים היפים ושפתו העברית הצחה, היפה, אומרים: אל תחשה, אסור לחשות!

וצוררינו, מבית ומחוץ יראו בצרתנו וישמחו… גם זה מוסיף מכאוב למכאובים. ובכל זאת אי אפשר שלא לצעוק. אולי יתעורר…

“דבר”, אדר תרפ"ז

במשפחתנו – משפחת סופרי ארץ־ישראל – נפל דבר, שתחילתו, כביכול, ענין פרינציפיוני, ואחר כך עבר לידי אמביציה וקנאה שאינה מרבה חכמה. הדבר לא היה מסוכן, אם מצבנו בכלל ובארץ ישראל בפרט היה קצת יותר איתן. ישחקו גבורי העט ויכה קצת יוסי את יוסי. מחזה שיכול לשעשע את מי שהוא. אבל מצבנו אינו מרשה לנו לוכסוס שכזה. ועל כן עצתי הנאמנה לכל הסופרים, הגדולים עם הקטנים, הצעירים עם הזקנים, להפסיק לגמרי את כל התנועה הזאת. נמחה נא בפעם אחת את כל האינצידנט הפעוט הזה. נחנך נא את עצמנו להיות גדולים באמת – לסלוח ולאהוב ולעזור איש לרעהו לשם המטרה הכללית, שאליה אנו כולנו שואפים ואשר עליה רבים מקריבים לא רק את האמביציה שלהם אלא גם את נפשם ממש.

נזכור נא את דברי ר' חנינא בר חמא, שאמר ברמיזה נוקבת עד התהום, כי תלמידי חכמים גם בעולם הבא כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חברו. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה (בבא בתרא ע"ה א').

נסיר את השטן הזה מקרבנו. הננו עומדים בתקופה גדולה וכבירה, נסיח נא לבנו מכל החשבונות הפעוטים, שיכולים להביא חלילה לידי מכשולים גדולים.

אל נא יחר בעיניכם כי באתי ללמדכם עצה. הן את עצתי זו לא מלבי שאבתיה, אלא משלכם, ממה שלמדוני רבותי הסופרים מימות עזרא ועד היום. קבלו נא, חברים יקרים, ברצון.

“דבר”, כ“ו אב, תרפ”ז

“ומטה האלהים בידו – דא קולמוס”.

כשעלה ברצוני להכנס בעבודה להיכל ספרותנו, אחזתני רעדה. נתחנכתי בספרותנו העתיקה והיא היתה בעיני לבית־המקדש, שבו כהנו פאר נביאינו וחכמינו הראשונים והאחרונים עד האריז“ל והגר”א, ואיך אעיז אנכי העני ממעש והדל מדעת לתפוס לי מקום בין אדירי עולם אלה? הלא ישרפוני בהבל פיהם.

אבל מהרה נזכרתי מה שאמרו חכמינו העתיקים: הוה עז כנמר. צריך להסיר את השפלות מהלב. אם ה' חננך בכשרון – אחת היא כמה מידתו של כשרון זה – חובה עליך לעבוד ולתת כפי יכלתך מפרי רוחך, ואין לך רשות לסרב ולהסתלק באמתלאות שונות, שהן גם כן תחבולות היצר הרע.

והנה נכנסתי ברטט, בחרדה, להיכל הספרות. אולם פקחתי עיני ואראה – בית־המקדש שאותו ראיתי בחזון מלפנים גז ואיננו. ולפני נגלה שוק, ובשוק, כנהוג, מכל מיני סחורות. איני רוצה להכריז עליהן כרוכל, אבל זהו בכל אופן לא בית־המקדש, ורוחי נבקה בקרבי; עצבות נוראה תפשתני, איך שונו פניך, ספרותנו, שהיתה לנזר עולם!

ואף על פי כן הוספתי לעבוד כפי כוחותי ודוקא ברוח אותה הספרות שממנה ינקתי בשנות עלומי. גם מהטוב שמצאתי בספרות העמים מסרתי בעברית לאחינו לקיים, מה שנאמר: מכל מלמדי השכלתי.

אמנם לעתים תקפני יאוש, בראותי מעריצים את החוצפה, מקדישים את הכזב וממליכים את הריקניות, שממלאות חלק גדול מהשוק הספרותי שלנו. אם אין בית־המקדש, יהיה לכל הפחות, שוק נקי, והנה גם רפש וצחנה למכביר, והסניטרים שלנו אינם מספיקים לנקות… ואם בראשית בניננו כך, מה יהיה בסופו?

ובכל זאת אני מתחזק וממשיך את עבודתי. זכור אני דברי ר' פנחס בר חמא על הכתוב: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' – אם קוית ותקותך לא באה אל תחדל מקוות שוב. צריך לעבוד. אי אפשר שעם ישראל ישקע וישקע עד התהום. אני מאמין שיש כוח בו להתרומם ולעלות. וביחוד עוד לא פסה האמונה, כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב. צריך לעבוד וה' יעזור.

ובעודני חושב על תיקון מקדש ספרותנו הפרוץ, נזכרתי במה ששמעתי מעשה יפה: אחד שהיה חבר בישיבה עם הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל שאל אותו: אנחנו היינו בישיבה חברים כמעט שוים, והנה מה שאני כותב אין הקוראים מקבלים ברצון, ומה שאתה כותב הם מקבלים בחיבה ובהערצה?

– מתי אתה כותב? – שאל רעק"א.

– כמובן, בשעת מנוחה, כשהדעת מיושבת, אז הנני כותב.

– ואנכי – אמר רעק"א – לא כך נוהג. אלא אני כותב בכל שעה שעולה איזה רעיון על מוחי גם בשעת הטרדה, ובזמן שיש לי מנוחה ודעתי מתיישבת אני מוחק.

*

ולפיכך קבעו חכמים כללים אלה לתקנת הספרות:

א. לא הכל מותר להרהר.

ב. לא כל מה שמהרהרים מותר לדבר.

ג. לא כל מה שמדברים צריך להעלות על הכתב.

ד. לא כל מה שמעלים על הכתב מותר להדפיס.

*

והעיקר צריך תמיד לזכור כי הקולמוס הוא מטה האלהים ביד הסופר להביא גאולה וישועה, ולא נכון להפכו לכלי משחית, להטעות בו את הבריות ולהדיחם מעל הדרך הישרה.

יזכור נא זאת כל סופר בקחתו את מטה האלהים. את קולמוסו בידו, ואז ישוב לספרותנו כבודה הראשון, ובמקום השוק יבָּנה בית־מקדש, מפיץ אורה לכל העולם.

החכם הזה, שחונן בכשרונות נעלים, היה סובל זמן רב יסורים נוראים. הוא אמנם הכריז על עצמו שהוא רק אורח בספרות, היה זמן שחשב להתעסק במסחר (גם פה בארץ־ישראל) והיה מסובב תמיד אנשים סוחרים, שחשבוהו לאחד מהם, ובאמת היתה זו אולי אונאה עצמית ואפשר מאוד שרצה בזה לשכך את צערו, צער הסופר.

כי היה סופר, וסופר בחסד עליון – זה למעלה מכל ספק. עדות היא עבודתו הישרה והנאמנה בספרות, מלבד כשרונו הגדול; הוא לא הוציא מתחת ידו דבר שלא היה מתוקן ומלוטש כל צרכו. סופר אקראי בודאי שלא היה מדקדק כל כך בעבודתו, והלואי היו “הסופרים” נזהרים בכל דיבור שהם מוציאים, כמו שהיה נזהר סופר־אורח זה. ביחוד נגלתה נטיתו לספרות כשנתמנה להיות עורך “השלח”. בזמן ההוא היה אמנם צריך לפרנסה, כי אז כבר “תמה זכות אבות”, מעין העושר יבש וחרב, אבל הוא נעשה עורך “השלח” לא לשם הפרנסה לבד, אלא הוא רצה להחיות את ספרותנו. באיזו תכנית יצא אחה“ע בגשתו לערוך את “השלח”? התכנית היא לא נפוחה, כמו שרגילים לעשות העתונאים שמיסדים עתון לשם פרנסה, שיש בה – בתכנית – משום העלאת אבק וצעצועים נוצצים המסמאים את עיני הקורא; תכניתו של אחה”ע היתה דרישה נפשית עמוקה, להוציא את ספרותנו מהבצה, לטהרה, ליפותה ויחד עם זה להחיות את לב העם ולרוממו.

והוא ניגש לעבודתו, מלבד מה שכתב בעצמו – עבודה שלא היתה קלה כלל (קרה לפעמים שאחרי כתיבת מאמר רציני היה חולה בראשו כמה ימים). היה עובד עבודת פרך בתיקון עבודת אחרים¹ עבודת “בעלי המליצה”שלנו. וכל אחד היה בא עם ה“פרטנזיות” שלו, כי כל אחד הלא חשב את עצמו ל“אחד־העמיק”, אם לא למעלה מזה. והוא נשא וסבל. ואני בטוח כי אילולי אהבתו העמוקה לספרות היה יורק על כל העבודה הזאת, והיה בוחר להיות גורף ביבין. אבל אהבתו לספרות גברה בו. גם הוא ראה בה עוגן ההצלה של עמו העלוב (דרך הציונות היתה אז מכוסה בערפל לגמרי) והיא שנתנה בו כוח לעבוד ולסבול. כל חוברת של “השלח” שהספיק לראות אותה נדפסה ונכנסה אחרי בקורת הצנזורה (האיסטניס הזה אחה"ע היה צריך להחליף בשביל זה מכתבים עם הצנזור המשומד ישראל איסר לנדא) הסבה לו עונג רוחני שאין לשער. ואם אמנם לא הכל יצא כמו שהיה רוצה על פי תכניתו, אבל ראה בעינו הבהירה שיש משהו מה שלא היה מלפניה.

והנה עברו חמש שנים. יצאו עשרה כרכים של “השלח”. כמה כוחות, כמה דמים הושקעו בהם! כמה הרפתקאות עם בעלי “אחיאסף” שנעשו אפוטרופסים לספרותנו. הכל קבל על עצמו אחה“ע, אם לא ברצון אבל בסבלנות נפלאה. מפני נקיות הדעת שבו לא היה יכול לדחות את הסופרים שהשתתפו ב”השלוח" בלך ושוב עד שקבלו את הפרוטות של שכר סופרים. רק הדפיס איזה דבר ב“השלוח” היה ממהר לשלם, ואפילו אם היה קשה הדבר כקריעת ים־סוף.

והנה פתאום מצאו בעלי־“אחיאסף”, כי הצד המסחרי שב“השלוח” דורש להוריד את משכורתו של אחד־העם מאלף וחמש מאות רו“כ לתשע מאות, ואחד־העם לא היה יכול לותר על זה, מפני שבפחות מ־1500 רו”כ אי אפשר לו להתקיים. והוא התפטר. נמצא ל“אחיאסף” אחר שנתרצה להסתפק ב־900 רו“כ… הנתוח נעשה… אחד־העם חדל להיות עורך ה”שלוח".

ואחד־העם נשתתק, ואחד־העם נעשה פקיד בחנות התה של ויסוצקי. עשרים וחמש שנה עסק במכירת התה. ואת האהבה לספרות קבר עמוק, עמוק בלבו… ורק לפעמים היתה מבצבצת. רצה לכל הפחות בשובו בלילה לקחת את העט בידו, אבל כוחו הפיזי לא נתן לו למשוך בעט, והוא סבל יסורים נוראים. אחד העם עוסק במכירת תה, דבר שכל משרת יכול לעשות, והספרות – שדה עזוב וקמשונים וחרולים בה.

בימים האחרונים, כשהייתי מבקר אותו, היה נאנח ואומר: מקנא אני בך, חביבי, שאתה עדיין עובד, ואנוכי, כשאני הולך בערב לשכב, הנני נותן חשבון לעצמי: במה עבר עלי כל היום? מה עשיתי? מה הוספתי? ובתוגה אני מוציא עלי משפט קשה: לא עשיתי כלום, לא הוספתי כלום היום עבר כאילו לא היה.

והמחשבות הללו נקרו במוחו כל הזמן שהיה מוכר תה בחנותו של ויסוצקי: “מי לו פה ומה לו פה?” ומשום כך אנו מוצאים בתוך מה שכתב בטויים כל כך מרים וקשים. כאילו כל מציאותו של אחד העם היתה למותר. לא נמצא מי שימלא את שש מאות הרו“כ לשנה בכדי שיוכל אחה”ע להמשיך את עבודתו הספרותית.

אנה נסתר מבשתנו.

“דבר”, ה' אדר תרפ"ז

ירשם נא הדבר לזכרון לדור יבוא.

בשנת תרפ"ז בחודש תמוז בעצם חום הקיץ התאספו צירי העובדים העברים לועידת הסתדרותם. ובמשך שני שבועות הגו יומם ולילה בכובד ראש לא על ענינים הנוגעים רק להם, בתור מפלגה פרוליטארית, אלא בעיקר על השאלה הכללית איך להחיש את בנין עם ישראל בארץ־ישראל.

למרות המצב הקשה – המשבר שהעיק על כולם, נתגלתה בכל הדרה האחדות האידיאלית הפנימית, המחיה את כל החברים.

הנאספים כמעט כולם צעירים למחצה או לגמרי צעירים, שדמם רותח בקרבם וקשה להם לכבוש את יצרם הפרטי, ואף על פי כן ידעו להתגבר על עצמם ולשמור על שלמות הסתדרותם ושלמות הרעיון שבשבילו באו לארץ ישראל.

ועוד צריך להוסיף, כי כל הנאספים אינם דומים כלל על פי מוצאם, חייהם, השכלתם, למה שנקרא בעולם הגדול – פרוליטריון. כי הם כולם בני “בעלי בתים”, שלא הם ולא אבותיהם ידעו מהקושי שיש בעבודה פיזית, וגם כולם בעלי השכלה (מהם רבים גם בעלי השכלה גבוהה), אבל ההכרה, כי רק בעבודה כשרה ויוצרת יבָּנו העם והארץ, מאמצת אותם ללכת בדרך החלוציות שאינה רפודה כלל בשושנים. וכידוע כבר נפלו מתוך הצעירים הנלבבים האלה הרבה, הרבה קרבנות…

ההופעה הכבירה הזאת, שלא היתה דוגמתה בהיסטוריה שלנו, צריכה להלהיב את לבות כל האחים מכל הזרמים והמפלגות באמונה ובגאון, כי לא יטוש ה' את עמו, וארצנו נמצאת בידים אמונות, בידי צעירים יהודים, שנפשם טהורה, כי הם יחזיקו בה ולא ירפוה עד כי תהיה לתפארת עולם.

ואל יאמרו נרגנים פראים, שיש בתנועה זו משום השלטת פרוליטריון על בורגנים. השאלה שלנו יוצאת לגמרי מנקודת השקפה אחרת – תחית עם ישראל שגורלו משונה מגורל כל העמים והוא צריך ומוכרח לתקוע יתד בארץ אבותיו.

אנכי, הזקן, רואה בזה השגחה אלהית, כי צעירינו קיבלו עליהם ברצון את עובי הקורה להקריב ממש את חייהם בעד האידיאל הזה. ואיך אפשר להעליל עליהם כי לשלוט הם חפצים?

ולתקומת האומה הישראלית דרושה התעוררות כבירה בלב כל אלה שנר אלהים מאיר בלבם בלי כל הבדל בין יהודי ליהודי. הכוח המוסרי הגדול והנשגב שנתגלה בתוך החלוצים שלנו אי אפשר שלא יעורר חדוה וגאוה לאומית בלב כל אחים בני ישראל בכל קצוי עולם.

זיווג החלוציות והנדבנות, שהן שתיהן תפארת ישראל, יביא פרי הלולים לרפאות לא רק את שבר עמנו, אלא גם את שבר האנושיות כולה, שאין לה תקנה, כל זמן שלא יתוקן העם העברי.

זכרו זאת והתאוששו! אל תתנו לקטנות המוחין להפריד בין אחים!

“דבר”, תמוז, תרפ"ז

א

– השכחת, מאיר, כי חמישי בשבת היום ולנו אין עוד קמח לחלות, – אמרה רחל לבעלה. – ומה אעשה, רחל? ימי “הספירה” עתה, וההכנסה מעטה. פתחי נא את “קשריך” והוצאת משם די צרכי השבת, ובעת אחרת אשלם לך.

– למה תדבר הבל? — ענתה האשה בכעס, — אחת נשבעתי ומשבועתי לא אשוב: תיבש ידי אם אגע בכסף ההוא, כי קודש הוא לנדוניה לשפרה בתנו.

– שפרה בתנו! – שנה האיש בשחוק – אמנם בת בוגרת היא! יודעת היטב לשחק בצעצועים. הוי, רחל! בטחונך באלוהים רפה מאוד, הנותן לה חיים, הוא יזמין לה גם חתן טוב, גם נדוניה רבה, ולמה תדאגי לה כה?

– ואיככה אבטח? – ענתה האשה בתלונה, – ואנוכי הלא רואה את עשרך מה רב הוא… זה עשרים וחמש שנה, תהלה לאל, אנוכי עמך ומה מצאתי בביתך? – אך לחם צר ומים לחץ. גם זוג מנעלים לא מצאתי לקנות מכסף פרנסתך, ולמה לשוא אייחל כי תשיג ידנו לתת נדוניה לבתנו, אם לא אכין בעוד מועד?

– ה' הטוב יכפר בעדך – אמר האיש באנחה. – אסור לדבר כדברים האלה. – מחילה, סליחה וכפרה! – הוסיפה האשה להתלונן מקוצר אפים, — אבל כסף לצרכי השבת מאין נקח?

– “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”, הורונו חכמינו ז"ל. אם אין לחם חטה, נאכל לחם דגן, ואם אין בשר, תטמיני מאכלי חלב. –

– הוי, גבר הפכפך! – קראה האשה; – פעם הוא מתחסד כמלאך, ופעם נקל בעיניו גם לחלל את השבת. להטמין לשבת מאכלי חלב! הנשמע כדבר הזה? הכי בכפר אנחנו יושבים? הלא ברחוב המקולין מושבנו, ואנחנו נטמין מאכלי חלב? – היה לא תהיה כזאת! – אבל מה אעשה? – שאל מאיר.

– אם אפסה לך כל תקוה להשיג כסף, לך ונתת בעבוט את דוד הנחושת להחנוני ולקחת ממנו קמח וגם אגורות אחדות מזומן תקח מידו, והיה לנו לקנות בהן בשר. – יהי כדבריך. אך איפה היא שפרה? הלא כמעט לא אכלה ביום הזה. –

– מאז באה גרונה ובתה לגור בשכונתנו חדלה שפרה מאכול, כי נחמה רעותה תטריד אותה בצעצועיה תמיד, עד כי תשכח את רעבונה.

– לחנם תוציאי דבה על נחמה. לא פעם ולא שתים התבוננתי ואראה, כי הצעצועים לא יקחו את לב נחמה, ואך שפרה בתנו מתענינת בצעצועים הרבה יותר מנחמה שאינה באה לשחק אלא לעשות נחת רוח לשפרה בתנו.

– ידעתיך, ידעתיך, מאז! – קראה האשה. – את כל הבנים תאהב, מלבד את הנפשות אשר לך הן; אותן תשנא בלבבך והבט אל פניהן לא תוכל.

מאיר נתן קולו בשחוק לשמע דברי אשתו ותוכחתה.

– לי עת “יציאת נשמה” ולו עת לשחוק! – הוכיחה אותו אשתו בחמתה אשר בערה לקול שחקו, – הוא שכח כי אין לנו עוד “חלה”… מהר ולך, כי עת להכין השאור.

האיש לבש את אדרתו ויקח את דוד הנחושת ומקלו בידו ויצא מן הבית.

ובעת ההיא ישבה גרונה הענוגה, שכנת מאיר, על צלע התנור יחד עם נחמה בתה, נערה כבת שמונה שנים. נחמה הסירה בצפרניה קליפות תפוחי־אדמה קטנים כאגוזים וצלויים, וגרונה רסקה אותם בקערה בכף עץ. ושתיהן השתעשעו בתענוגן העתיד לפניהן, כי אחרי שירסקו את תפוחי־האדמה היטב יערבו בם מעט שמן קנבוס והיתה להן כעין מרקחת לארוחת הצהרים לאכלה עם לחם.

ועל יד התנור על הארגז הקטן ישבה בת מאיר השמש, בת גילה של נחמה, ותתעסק בצעצועיה בעיון רב.

– מדוע, אמי, לשפרה רעותי יש אב, ולי אין? – שאלה נחמה את אמה ותשא אליה את עיניה השחורות.

– גם לך היה אב, – ענתה גרונה באנחה, – ואולי יש לך גם עתה באיזו ארץ רחוקה. אביך היה יפה מאוד, כעיניך – עיניו וכאפך – אפּוֹ. ישבנו עמו יחד באהבה כחמש שנים, ואחרי כן לא היה לנו במה לפרנס נפשותינו וילך מאתנו לבקש פרנסה בארץ רחוקה. עוד זכור אזכור את היום, אשר בו עזב אותנו. בת ארבע שנים היית אז. עודני זוכרת איך חבקת בזרועותיך הקטנות את צוארו, והוא נשקך ודמעות נזלו מעיניו, וגם נפשי השתפכה ותמוג בבכי, כמו אמר לי לבי, כי נפרדנו לימים רבים ואולי לנצח.

– ומדוע כל האבות מוצאים פרנסתם פה, ואבי לא מצא?

– מזלי גרם, בתי, במזל רע נולדתי.

– מה זה מזל? –

– פתיה! מה זה תשאלי? – מזל הוא מזל. יש מזל טוב ויש מזל רע. הנה קלמן העשיר היושב לנגדנו, לו בית רחב ידים ופרנסה ברוך־השם. והוא כבד בכסף ובזהב, ולנו אין מאומה; ומדוע יהיה כדבר הזה? יען כי אין מזלותינו שוים. –

– ומדוע אין המזלות שוים? –

– אין זאת כי הוא עשה רצון אלוהים, ועל כן ישפיע לו עושר וכל טוב, ואנחנו חטאנו לו ועל כן יסתיר פניו ממנו. –

– אמי אמרה – קראה שפרה פתאום מבלי הרים עיניה מצעצועיה, – כי יען שקלמן קונה לימי השבת תרנגולות שמנות ודגים גדולים וטובים, על כן ד' נותן לו כל ימי השבוע פרנסה רבה.

ברגע הזה נפתחה הדלת ורחל, אם שפרה, באה הביתה.

– היא עוד יושבת פה, השובבה? — שאלה רחל בהביטה אל בתה – הלא עוד לא באה מאומה אל פיה היום, אך כוס אחת חמים שתתה ותנס מהבית. גרשי נא אותה, גרונה, וחדלה מהשתובב.

– מדוע אגרשנה והיא איננה עושה לנו כל רעה – אמרה גרונה; – היא יושבת לבדה ועוסקת בצעצועיה, ואנחנו יושבים לבדנו ועוסקים בעבודת הבית.

– אבל מדוע שכחה לאכול? –

– אני אכלתי פה – ענתה שפרה.

– מה אכלה? –

– פרוסת לחם – אמרה גרונה.

– לחם זר ינעם לחכה מכל מעדני אמה – הוכיחה רחל את בתה, – לכי הביתה לאכול ארוחת־הבוקר.

– אם תלך עמי נחמה והלכתי, – ענתה שפרה.

– אל תמשכי את נחמה אחריך, יקירתי, – אמרה גרונה, – כי לה עבודה רבה בבית.

– אם לא תלך נחמה, גם אני לא אלך – אמרה שפרה בהחלט.

– תני נא, גרונה, גם לבתך ללכת אל ביתי לרגעים אחדים – התחננה רחל לשכנתה.

גרונה לא יכלה השב את פני שכנתה, ולמרות רצונה נתנה לבתה לעזוב את עבודתה וללכת עם רעותה.

– האתן לך “חלה” עם חמאה? – אמרה רחל לבתה בשובן הביתה.

– אבל גם לנחמה תתני – קראה שפרה.

– אתן, אתן, – אמרה רחל ותוצא פרוסת לחם־חטה מהארון ותמרח עליה חמאה למדי ותושט לבתה.

– תני גם לנחמה – קראה שפרה עוד הפעם.

– אכלי, אכלי – ענתה רחל ברוגז, – אני אתן גם לה.

ובדברה הוציאה עוד פרוסה ותמד אותה בעיניה, לדעת אם לא גדולה היא יותר מדי, ותמרח עליה מעט חמאה ותושט לנחמה.

אך נחמה עמדה מנגד ולא נאותה לקבל את הפרוסה.

– אכלי, נחמה, – הפצירה בה שפרה – הן לא נכריה את, כי תבושי לאכול מפתנו.

נחמה קבלה את הפרוסה ותברך ברכת “המוציא” ותאכל במתינות, ושפרה בלעה שתים, שלוש פתים בחפזון, בטרם לעסה היטב, ואחר השליכה את הפרוסה מידה.

ב

מאיר השמש הוא איש כבן ארבעים וחמש שנה, אך מראהו כמראה בן ששים. שערות ראשו וזקנו הלבינו מאוד ופניו הירוקים מלאו קמטים, קמטים. קומתו שחה וכמו עלה גבנון על גבו. לא שמש פשוט היה מאיר, כי לא עבד עבודה באחד מבתי המדרש וגם לא בצרכי הקהל. ואך זאת היתה עבודתו: להתפלל בימי החג “הזכרת נשמות” ותפלת “אל מלא רחמים” בעד כל המתים שהיו רשומים בפנקסו, ולהודיע לכל איש בכל שנה את יום מות הוריו, לבל ישכח להדליק נרו ולאמור “קדיש”. גם היה כותב כתובות ותחת החופה היה שר:

“מי בן שיחי”¹.

ובעד זה, אם נתן לו איש אגורות אחדות מוטב, ואם לא – והלך לו מאיר לדרכו בלי תרעומות ולא חדל בשנה הבאה מהודיע לו שנית את חובתו להוריו.

חלילה לי מהאשים את אחינו בני ישראל – אמר מאיר לנפשו, – הן רוב יושבי העיר עניים הם, וגם אלה אשר יתראו כעשירים פרנסתם מעטה וצרכיהם מרובים, וכמה בטלנים הם מפרנסים? רבנים ודיינים, שופטים ושוטרים, שדרי"ם ועניים בני טובים, חזנים ושמשים, שוחטים ומנקרים – כולם ימצו מחלב הצאן הנהלאה, ואחדים אם לא ימצאו חלב, יתלשו בשניהם גם מהעור גם מהבשר… אם מזלי גרם להתפרנס כאחד הבטלנים, עלי לדעת כי בטלן אנוכי, כי המה עמלים ואני אוכל, ועל כל מה שנותנים לי חייב אני להודות מאוד מאוד.

אמנם נקל היה למאיר לחשוב חשבונות כאלה, כי הכסף לא היה נחשב בעיניו, ואך מעט מזער היה דרוש לחפצו. כי זה ימים רבים התקדש עצמו גם במותר לו ויסגף את נפשו בצום בבה“ב, שובבי”ם ת“ת, עשי”ת, ימי המיתה של הוריו וקרוביו, תעניות חלום, ושאר תעניות הכתובות בספר “הרוקח”.

אכן סבה אחת גדולה המריצה את מאיר לנטות אחר סגופים ותעניות ולמאוס בכל הבלי העולם הזה: ילדים רבים נולדו לו וכולם לא הוציאו שנתם. הדבר הזה הכאיב את לבו והשפיל את רוחו ויאמר לרצות את פני האל הנורא בהקריבו לפניו חלבו ודמו, דמעות עיניו וכל מאויי נפשו, אך כי יתן לו “זרע קימא”. וגם שמע ה' תפלתו, ויתן לו בת ויקרא לה שפרה, והוא אז כבן שלושים וחמש שנה.

גם אחרי הולדת שפרה לא חדל מאיר מענות בצום נפשו ומאז הרבה בתפילות ובתחנונים, כי יתן ה' לבתו חיים ארוכים וטובים ושפרה גדלה ותיף למשוש לב הוריה, וכצפורת־כרמים רקדה תמיד ולא שקטה רגע, מעת קומה משנתה עד שובה אל מטתה. אך בשרה היה רזה מאוד, ולעתים התאוננה, כי יכאב לה פעם פה ופעם שם. מאיר אביה רפאה ברפואותיו: התענה ויאמר “תהילים”, רחל אמה – בסגולותיה: לחשה לעין הרע, תלתה עליה שן־זאב, קליפת שבלול וכדומה. גם השתדלה להלעיט את בתה לרגעים אוכל לרוב ומעדנים ותפנוקים שונים.

רעיות רבות היו לשפרה, אשר באו אל ביתה לבקרה תמיד, כי מי זה לא יתרועע עם ילדה, אשר לה כלי משחק רבים ושונים וצעצועים גדולים וקטנים? אך מכולן בחרה שפרה בנחמה בת גרונה העגונה, ומיום שבאה גרונה לשבת ברחוב המקולין נקשרה נפש שפרה בנחמה ולא התפרדה ממנה.

שתי הילדות שונות היו זו מזו שנוי רב גם בתארן גם בתכונת נפשן: שפרה היתה גבוהת הקומה, פניה ארוכים, צחים וכחושים, ולחייה אדומות כשושנים נובלות, ונחמה היתה נמוכה ממנה, אך בנין גופה יפה וחזק, פניה שזופים, עגולים ומלאים. שפרה היתה מהירה בדבריה ובכל הליכותיה, ונחמה היתה מתונה ודבריה ספורים. פעמים רבות התפלא מאיר בראותו את מבטי עיניה, כי בהן נשקפה בינה יתירה בלתי מתאמת עם רוך שנותיה, ושכל עמוק השופט על כל ענין במתינות ובבקורת חדה.

רחל, אם שפרה, שנאה את נחמה אשר ירשה את אהבת בתה, ותנסה לרחק אותה מעל בתה. פעמים רבות הבינה לבתה, כי לא טוב תעשה, כי תתרועע את אחת הילדות העניות, בעת אשר רבות מבנות העשירים מבקשות קרבתה; אך כל עמלה היה לריק. ומיראתה להכאיב את לב בתה יחידתה נאנסה לכוף את ראשה לפני ההכרח, ולקבל את פני צרתה בסבר פנים יפות וגם להאכילה ממיטב מאכליה יחד עם בתה ולהתרפס לפניה, כי תעשה עמה חסד ותאכל, למען תאכל גם בתה עמה.

לא כן מאיר אישה. בעיניו מצאה נחמה חן ויאהבנה כבת וירב תמיד את ריבה עם אשתו. ותמיד הראה לה אותות אהבה ורצון, וילמדנה יחד עם בתו לקרוא בספר ולכתוב. לפעמים, בימי השבת אחרי סעודת־הצהרים, הלכה שפרה ורעיותיה לשוח ברחוב או בין השיחים, אשר מעבר לגשר בקצה העיר, ומאיר ורחל, אחרי אשר התענגו בשנת הצהרים, קמו ממשכבם וירחצו ידיהם, ומאיר לבש את “שמלת השנה” וישם את המשקפים על אפו ויפתח את המדרש ללמוד בו, ורחל הוציאה את בקבוק החמים מן התנור ותמסוך תה, ותפתח גם היא את ה“צאינה וראינה” לקרוא סדר השבוע, אך כרגע והנה שפרה עם רעותיה באו והדממה הופרעה.

– עוד לא הספקנו לקום, והנה באו – נהמה רחל בכעס.

– ומה הרע אשר הן עושות לך? — שאל מאיר בשחוק. — אדרבה, תשחקנה הנערות וישמח גם לבנו, תני להן תה ואחר תלכנה לרקוד.

ורחל מלאה למרות רצונה את רצון בעלה, ואחרי אשר שתו הילדות אמר להן מאיר: עתה, בנותי, צאינה במחולות.

– נחמה, סדרי את הזוגות! הן את יודעת את תורת המחולות.

ותצאנה הילדות במחולות על פי פקודת נחמה אשר נהלה את צבאותיה בחכמה ודעת, ותרקדנה כולן רקד ורנן בקול צפצוף דק.

– הראית, הראית איך שפרה בתנו מרקדת? – קראה רחל בשמחה.

– מרקדת כעז – אמר מאיר בשחוק; – הביטי וראי איך נחמה מרקדת וידעת מה הוא רקוד. רחל הפנתה את פניה מאישה בכעס. היטב חרה לה על אשר יהלל את הילדה הזרה על פני בתה היחידה.

– נחמה! – קרא מאיר – רקדי נא מחול הקוזקים.

– כן, כן, נחמה תרקד מחול הקוזקים – קראו הילדות ותעמודנה מסביב במעגל ותתננה לה ידים.

– תן לי את כפתך – אמרה נחמה אל מאיר, כי כן משפט מחול הקוזקים לשום כפה על ראש המחוללת.

מאיר לבש את כובעו ויסר את כפתו מעל ראשו ויתננה לנחמה והיא לקחה את הכפה ותשימנה על ראשה בהטותה אותה לצד אחד, כמעט אל אזנה.

– אבל אני אינני יכולה לרקד ולנגן כאחד, – אמרה נחמה.

– אני אנגן, רקדי! – קרא מאיר, – לא, לא, לאלא!.. – הרעים מאיר בקול עז וימחא כף, ויחד עם זה נשמע גם קול צעדי נחמה בסבבה במעגל פעם על מקום אחד ופעם סביב, סביב; קומתה זקופה, עיניה מאירות ולחייה המלאות בוערות כאש, וכל הילדות עומדות סביב ומביטות בעין קנאה ותמהון אל רעותן המפליאה לתופף ברצפה במנעליה הקרועים, בתפיפות מדודות ומתאימות עם מדת הניגון. ומאיר משורר ומוחא כף ופניו מאירות ועיניו נוצצות ברגשי אהבה וחמלה למרקדת הקטנה.

אמנם לפעמים הופרע השלום בין שפרה ונחמה. שפרה אשר היתה נוחה לכעוס קצפה לפעמים על רעותה ותודיע לה, כי היא, “ברוגז” עליה, וגם נשבעה שבועי שבועות, כי לא תוסיף עוד מהיום והלאה לדבר עמה מטוב עד רע. ורחל שמעה את שבועת בתה ותשמח בלבה לאמור: אכן בא היום שקיויתיו! עתה תחדל “יונתי הזכה” להשתעשע עם “העורב השחור”. אבל שמחתה היתה לעת קצרה, כי כעבור שעות אחדות והנה התחדשה אהבתן ביתר שאת וכמו אך לתכלית זאת רבו אשה ברעותה, למען תחזקנה אחרי כן את ברית אהבתן בקשר אמיץ וחזק יותר מבראשונה.

כרחל כן גם גרונה, אם נחמה, לא מצאה קורת רוח באהבת בתה לשפרה. גרונה הביאה לחם צר לביתה מיגיע כפיה מאפית כעכים ומעשית כדורים מזרע קנבוס. נחמה היתה בתה הבכירה, ועל כן שמה עליה עבודת הבית, לנענע את ערש אחיה הקטן, לטאטא את הרצפה, להדיח את הכלים וכדומה מן המלאכות אשר היה בכוחה לעשותן, ושפרה באה תמיד עם צעצועיה ותפריע את רעותה מעבודתה.

אולם לא נועזה גרונה להוציא הגות לבה על שפתיה; האחת, כי יראה את ה' להכאיב לב בת יחידה חלשה ומפונקה, והשנית, כי לפעמים קבלה טובות מרחל, כמו כד חלב חמוץ וגבינה רכה, ולא נתנה לבה לשלם לה רעה תחת טובה.

ג

כמלואת לשפרה שלוש שנים החלה רחל לדאוג לאחריתה.

– אישי – אמרה רחל את לבה – איננו מבני הדור הזה. הכסף הוא כדבר טפל בעיניו וגם אם תפזר שקלים לנגד עיניו על הארץ, לא ישים לב להרימם, ואף כי לעמול ולחפש אחריהם. גבר לא יצלח הוא: אך לעולם הבא הוא דואג, והעולם הזה כאין בעיניו, ואם עליו אסמוך, תשב בתי בתולה, עד אשר ילבין ראשה, כי כסף ושמלות לא יהיו לה, ומי יקח בדור הזה בתולה עניה? היבחר בה איש, יען כי אביה לומד הרבה ומתענה הרבה? לא! עלי להשתדל לאסוף כסף בעוד מועד, למען יהיה הכל מוכן ומזומן לפניה בהגיעה לפרקה, ולא תבוש גם לפני בנות “בעלי־הבתים” הגדולים.

ואחרי אשר הרבתה רחל לחשב חשבונותיה הגידה את אשר בלבבה לפני אחת מקרובותיה שהיו לה כפות כסף אחדות, כי חפצה היא לקנות עז ומחיר החלב קודש יהיה לנדוניה לבתה; ויישר הדבר בעיני הקרובה ותתן לה כף כסף אחת, ורחל נתנה אותה בעבוט בחברת “גמילות חסדים” ותלוה שלושה שקלים לקנית עז.

כשנודע לגרי רחוב המקולין, כי רחל “השמשית” מוכרת חלב, מהרו כולם אליה לקנות ממנה, כי ידעו, כי האשה “בעלת־בית” ומדקדקת מאוד בנקיון; ולא ארכו הימים, וידה השיגה לפדות את כף הכסף ולהשיבה לבעליה וגם מצאה די כסף לקנות פרה.

רע היה בעיני מאיר, כי לא תבטח אשתו בה', ויוכיח אותה פעם ושתים, אך בראותו כי ישחית את דבריו על אוזן לא שומעת ויחדל מדבר אליה עוד.

ותגדל שפרה בקומתה ויחד עמה גם נדוניתה, אך רזה וחלושה היתה מאוד, וכל האמצעים, אשר נסתה רחל להבריאה ולהשמינה, לא הועילו.

מה מאוד קנאה בנחמה אשר גדלה כעץ רענן: פניה מלאים ואדומים, וכל אבריה לא גסים, אבל מלאים ויפים.

– מדוע תהיה כזאת? – שאלה רחל לנפשה: – הן כל מאכל נחמה – לחם יבש ובצל או ציר דגים מלוחים, ולשפרה בתי, תהלה לאל, לא יחסר דבר, טובלת בחמאות ממש. ומלבד זה נחמה עובדת כל היום וחלק גדול מהלילה כל עבודת פרך, ושפרה בתי כל עבודה לא תעבוד, וזכות גדולה לצלוחיות, אם היא נוגעת בהן לשפשפן ולהדיחן, ואחר כל אלה – נחמה בריאה כפרת הבשן, ושפרה בתי רזה כשבולת שדופת קדים.

– אולם – הוסיפה רחל לחשוב – אף כי רזה היא שפרה, בכל זאת ימצא לה חתן טוב. ב"ה שלוש מאות שקל נתונים ברבית מזומנים לנדוניתה, ובתבה הקנויה למענה כבר מוכנים גלומי בד, צמר, מטפחות וסדינים. ברוך ה', לא כלה עניה היא, לוּ אך יזדמן חתן הגון.

כמלואת לשפרה שבע־עשרה שנה, החל גם מאיר לחשוב חשבונות רבים איך למהר ולהשיא את בתו במצות החכמים – להשיא את הבנים סמוך לפרקם.

ובחור אחד יפה וטוב מצא חן בעיני מאיר, בן לאחד החנונים הקטנים, אשר ברחוב המקולין. ירוחם – כן שם החנוני אבי־החתן – היה ממשפחת תלמידי חכמים וידיד נעורים למאיר. ירוחם היה קורא “עין יעקב” בין מנחה למעריב בבית־המדרש, ומאיר ישב תמיד על יד ימינו להתפלפל עמו. בכל יום טוב היו הולכים איש לרעהו ומרקדים יחד ונושקים איש את אחיו.

מאיר שלח שדכן לדבר עם ירוחם. הוא היה בטוח שירוחם יתחתן בו בחפץ־לב. אך השדכן שב משם ותשובה בפיו, כי ירוחם מבקש להרחיב לו הזמן ולתת לו שהות להתישב בדבר, כי בענינים כאלה לא נכון להחפז. ניכר היה, כי גם ירוחם חפץ מאוד להתחתן עם מאיר, אך איזה דבר יעמוד לו לשטן, והוא איננו יכול, או איננו חפץ, לגלותו… וזה הדבר אשר עמד לו לשטן: כאשר הרצה ירוחם את דברי השדכן לפני בנו, ענהו שאול, כי איננו חפץ לישא לו אשה. ירוחם התפלא מאוד בשמעו דברים כאלה מפי בנו, אשר היה תמיד נער עניו ותמים, ומבלי יכולת להרחיב שיחה בענינים כאלה ירק בכעס הצדה ויפן ערפו לבנו, ויצא.

– מדוע איננו חפץ לישא לו אשה? – חשב ירוחם בלבו – הכי לא הגיע לפרקו? הלא כבר מלאו לו תשע־עשרה שנה, ועוד מעט ימלאו לו עשרים, וכבר החל זקנו לצמוח. חרפה היא לראות בחור בעל זקן מגודל מתפלל בלי “טלית”. אולם אחרי חשבו מחשבות, התנחם ירוחם בלבו: אכן רוח רעה אחזתו היום, אבל עוד מעט ותעבור מעליו הרוח הרעה ואז לא יתעקש עוד.

לו בא ירוחם בין מנחה למעריב אל חנותו, כי אז מצא את החידה. אך הוא טרוד ב“עין יעקב” שלו, וכל עניני העולם הזה לא לקחו לבבו ולא ידע ולא הבין בם מאומה… בכל יום ויום, בצאת ירוחם מחנותו ללכת לתפלת המנחה, היה גם שאול יוצא אחריו, ועומד על סף החנות, מסב את פניו לימין, ומכונן את מבטו אל פתח בית גרונה: ואז היתה נחמה יוצאת מביתה, לבושה שמלה נקיה, ומקלעות ראשה יורדות על גבה עד מתניה, עיניה בוערות כגחלי אש, ולחייה אדומות כשושנים, ולפעמים השתפך האודם על כל פניה ולבבה נפעם פעימות תכופות ומהירות מאוד… מבטי עיניה מתגנבים וחודרים אל חנות ירוחם, ועד מהרה נפגשו מבטיהם… אז השפילה עיניה לארץ ופניה כמו הוצתו באש, והיא הולכת אט, הלוך וקרב אל החנות.

ארוכה, ארוכה היתה שיחתם, כל גבול לא היה לה, לולא יראו פן יודע סודם לירוחם. אך לספר מתוכן שיחתם אי־אפשר. דברי אהבה הם כריח הפרח, אשר אך המריחו יודעהו, והאיש אשר אהבה בלבו הוא מבין את סוד שיחה ואת נעימותיה…

ככה עברו ימים רבים ואהבתם הלוך וגדול, הלוך וחזק ואיש לא ידע.

– אנה את הולכת? – שאלה גרונה פעם אחת את בתה ברצותה לצאת מביתה ללכת אל חנות ירוחם.

– אל החנות – ענתה נחמה ופניה אדמו – לקנות בעד שתי אגורות תה.

– בכל יום ויום הנך הולכת לקנות בעד שתי אגורות! הלא היום יש לנו כסף. לכי וקחי בעד חמש אגורות בפעם אחת.

– אין לנו ארגז לשמור בו את התה – מצאה נחמה אמתלא – ואם פתוח יעמוד, כרוך בפיסת נייר, ינדף ריחו ולא יצליח למאומה.

אולם כל ערמתה לא הועילה: עיני אם הצופיות גם במעמקי הלב, ראו כי דבר לאט עם בתה, ותחקור ותחפש ותמצא כי אוהבת היא…

גרונה שמחה על הדבר הזה, כי ראתה כי גדלה בתה, עת דודים הגיעה, ולה אין נדן ואין שמלות, ומי יקח בדור הזה אשה אם לא ישולם לו בכסף מלא בעד החסד שהוא עושה? והנה פתאום נמצא לה גואל, בחור ממשפחה הגונה והוא אוהב אותה ויקחנה בלי כסף ומתנות. היוכל להיות אושר גדול מזה. על כן חכתה גרונה בכליון עינים אל היום ההוא, אשר בו תוכל להגיד בפני הכל, כי שאול ונחמה “חתן וכלה” הם.

כאשר החלו השדכנים להציע לפני ירוחם שדוכים לבנו, כן הרבתה אהבת שאול לנחמה לגדול ולבעור, עד כי גמר בלבו לקחתה לו לאשה, אך לא ערב את לבו להגיד את חפצו באזני אהובתו בפיו, ועל כן ערך את דבריו במכתב ופעם אחת בצאת נחמה מן החנות מסר איזה מכתב בידה…

ד

הלילה היה ליל בהיר. יושבי רחוב המקולין כבר ישנו ושביב אור לא נראה עוד מבעד החלונות, גם בבית גרונה שררה דומיה. והילדים כבר שכבו לישון, אך המנורה הקטנה עוד האירה את החדר, ונחמה עודנה יושבת על יד החלון, יושבת וראשה תמוך בזרועותיה וחושבת מחשבות ועיניה נטויות אל המכתב המונח לפניה, אבל אינה קוראה בו, כי כבר שננה אותו פעמים רבות…

בראשונה שמחה נחמה לדברי שאול ולבה גבה באהבתו. ואף כי לא היו דבריו כחדשים בעיניה, אף כי זה כבר היתה בטוחה, כי יבוא יום ויגיד לה כי אוהב הוא אותה, בכל זאת מה טוב לראות דברי זהב אלה כתובים בעצם כתב ידו! אבל כעבור רגעים אחדים והנה מחשבות אחרות באו לערבב שמחתה וכמו איזו עננה כבדה התנשאה להקדיר את כל טוהר שמיה, מבלי תת גם לזיק תקוה לעבור בה… היא זכרה גורל אמה – ותחרד. גרונה היתה גם היא בתולה עניה ויפהפיה, ויאהבנה איש צעיר אחד, אשר לא ידע מאומה מלבד מלמדות, ויקחנה בלי מוהר ומתן ואחרי אשר ילדה לו גרונה שלושה בנים ולא מצא במה לפרנס אותם, עזב את אשתו ואת ילדיה וישכח את כולם עד היום הזה. עתה גם היא גם ילדיה אומללים הם, ומי יודע אולי גם הוא אומלל נודד בארץ!…

כל זה בא להם, יען כי נטו אחרי רגשות לבם, בעת אשר חסר להם כסף.

כסף – אמנם ראשית הכל כסף נחוץ לנו, בלתו הננו כאין, אנחנו וכל אהבתנו, ואחרי אשר כסף אין לנו, גם אהבתנו תועבה…

אמנם מאמינה אנוכי, כי אוהב הוא אותי עתה, אבל מה יהיה בימים הבאים? הכי לא יתחרט על אהבתו? ומי יודע אם לא ימכור את אהבתו לאחרת בכסף מלא, כאשר יגבר עליו המחסור, כאשר יהדפנו קשי־יומו לארץ רחוקה?

" למכור אהבה"… מה בזוי ושפל הדבר הזה! אבל הלא כן הם סדרי חיינו למכור כל מה שבני אדם קונים. האם יוכבד רעיתי היתומה העניה היתה לאשה לאיש זקן, קרח וגבן. מדוע עשתה כזאת? האוהבת היא את אישה הזקן? לא! היא לא אהבה אותו ולא תאהבהו, אך היא מכרה לו את אהבתה בכסף. העשיתי גם אני כמוה לוּ הייתי במקומה? – לא! אנוכי אינני יכולה לעשות כדבר הזה: איסתניסית אני ולא אוכל גם להעלות על לבבי נשואים כאלה בלי גועל נפש, אבל גם אותה לא אוכל להאשים אם איננה איסתניסית כמוני, ואיננה חפצה לעבוד כמוני בפרך להתענות תחת יד אם חורגת יומם ולילה, עד כי תוּכּה בשחפת ותמות באביב ימיה…

הוא שואל אותי: אם אוהבת אנוכי אותו…? אמנם, אוהבת אנוכי אותו מאוד, אבל מה תסכן אהבה לנערה עניה? – אינני חפצה כי יתנחם אחרי כן על אהבתו, אינני חפצה להיות סיבת אסונו, אינני חפצה להיות שפלה בעיניו. אל לנערה עניה רגשות אהבה! אעקור אהבתי משורש גם אם נתח בשר מלבבי ימשך אחריה. בוז ושפלות, עבודת פּרך, עבודה בלי מנוחה, בלי כל שביב חיים, בלי כל קרן תקוה, בלי כל ניצוץ אהבה – זה הוא חלק העני ונחלתו עלי אדמות!… ובאמצה את לבה לקחה פיסת נייר ותכתוב עליה לאמור:

“שאול ידידי! מאוד, מאוד הנני מודה לך על אהבתך ועל דבריך הטובים, אבל להיות לך לאשה לא אוכל, כי גם לי גם לך אין כסף לעשות בו איזה עסק לפרנס בו את נפשותינו, ואנוכי אינני חפצה, כי תהיה אומלל כל ימי חייך בגלל אהבתך אלי. בקש לך, ידידי, אשה אשר נדוניא עמה ושכח את ידידתך אשר לא תשכחך, נחמה”. ובשולי המכתב הוסיפה לאמור:

“אל תבקש את פני ולא תנסה לבטל את דעתי, כי היא לא תצליח: גזרה גזרתי וממנה לא אסור”.

ה

גרונה ראתה כי בתה חדלה ללכת אל חנות ירוחם ותתפלא מאוד וגם התעצבה אל לבה: היא ראתה כי כל תקוותיה היו לאפס, כי אין עוד חתן לבתה, ומי יודע מתי יהיה? אין זאת, כי אם ריב התפרץ בינו לבינה – אמרה גרונה לנפשה; – מי יתן וידעתי סבתו, אולי יכולתי לעשות שלום ביניהם.

אולם הסבה נעלמה ממנה, והיא לא יכלה לשאול את פי נחמה, כי יודעה היא שאין שואלים ודורשים בסוד האהבה.

ויהיה היום ויוגד לגרונה, כי מאיר השמש מתחתן את ירוחם החנוני. השמועה הזאת הממה אותה כרעם, פניה הדלים והקמוטים נהפכו לירקון, ועיניה יצאו מחוריהן, ובלי דעת הביטה אל כל עבריה במבט מוזר ונורא.

– עתה ידעתי מדוע הופרה ברית האהבה בין שאול ובתי, – אמרה גרונה אל לבה – מאיר ורחל הוציאו דבת בתי אל שאול וירוחם, ועל כן רחק שאול ממנה.

– אנוכי אלך – אמרה גרונה אל בתה בשובה הביתה בקצף גדול, — אנוכי אלך ואשפוך כל מרי נפשי על ראשי הצבוע ואשתו. המה הבאישו את ריחך בעיני שאול, למען הסיר את לבו מאחריך ולקחת אותו לחתן לבתם החולה והרזה כעץ יבש. מי מלל, כי מאיר השמש יעשה לנו כזאת? אמנם ב“גב־העקום” הזה שבע תועבות, כל עול וכל מרמה. – אמי – ענתה נחמה ברוח נשברת, אחרי הבינה את דברי אמה אשר היו בראשונה כחידה בעיניה – למה תקללי את מאיר ורחל? הם אינם אשמים מאומה… אנוכי לבדי אשמתי. – ידעתיך! – התמרמרה גרונה בקצפה – תמיד הנך נכונה לגול כל אשמה מעל כל בני האדם ולשומה בראשך. אין זאת כי לא יקר כבודך בעיניך וגם אם ירוקו בפניך ואמרת: גשם יורד. לא! אני מאמינה בדבריך כמו שאני מאמינה בדברי מאיר הבוגד והצבוע!… אנוכי אלך ושברתי את חלונותיו.

– מה תאמרי, אמי? הבזה תאמרי להרים את כבודי וכבודך? הלא בזה עוד תעטי בוז וחרפה עלינו בעיני כל יושבי העיר! אדרבה, אם לב שאול סר מאחרי, עלינו להראות לעיני כל, כי לא נשים לבנו אליו, וכי איננו מבקשות קרבות, ומה גם כי עוד לא נודע בעיר אשר היו איזו דברים ביני ובין שאול ולמה נבוא אנחנו בעצמנו להביא קלון לביתנו? חלילה, חלילה, אמי! חזקי ואמצי לבך ולא תגלי לאיש מאומה על אודות הדבר הזה.

– הה! מה אומללה אני! – התיפחה גרונה; – הגידי לי “מרשעת” במה הרחקת את לב שאול מאחריך? הקטן הוא בעיניך לפי גודל עשרך? או אולי מצאת לך חתן אחר טוב ועשיר משאול?

– אינני חפצה להנשא לאיש כלל.

– שקר בפיך! מאיר ואשתו הפרו את הקשר. אותי לא תוֹני.

– אם תדברי עמי עוד על דבר השדוך הזה, אלכה מעמך אל כל אשר ישאני הרוח. רחמי נא עלי, אמי, ואל תדברי באזני מזה מאומה!…

דברי הבת באו אל לב אמה. גרונה ראתה, כי פני בתה הלבינו בדברה ושפתיה רעדו – ותּדוֹם. ממחרת היום ההוא באה רחל אל גרונה ותבקש אותה ואת נחמה לבוא בערב אל ביתה למשתה התנאים. משמחתה הרבה לא ראתה, כי פני האם והבת זועפים.

גרונה חפצה מאוד להתנפל על אויבתה ולמרוט שערות ראשה, אך זכרה את דברי בתה ותבליג על כעסה.

– תודה רבה לך, רחל, – אמרה גרונה; – יתן ה' ויעלה הזווג יפה. אך אינני יכולה ללכת, כִי חולה אני מעט.

– עוד תשובי לאיתנך עד הערב – הבטיחה רחל – וגם נחמה תבוא עמך. הלא תמיד התהלכה עם בתי כאחות ורעיה, עתה תשמח נא גם היא בשמחתה, ואם ירצה ה' בקרב הימים תשלם לה שפרה כגמולה ותשמח עמה, בהמצא לה בחירה.

– תלך אמי והלכתי גם אני, — אמרה נחמה – ואם לא אוכל ללכת ברכי נא את רעותי בשמי. רחל שבה לביתה משתאה ומתפלאה ותספר לאישה, כי איזו טינא בלב גרונה עליה. צר היה להם כי ביום משׂוֹשׂם לא תבואנה שכנותיהן העניות לשמוח עמהן, ואחרי אשר התיעצו יחד הלכו מאיר ושפרה בעצמם אל גרונה לבקשה, כי תסלח להם אם חטאו כנגדה, ולא תשיב את פניהם, ללכת לשמוח עמם בראש שמחתם. אך היא אמרה, כי הם לא חטאו כנגדה ואין בלבה טינא עליהם ועל כל איש, אך בריאותה לא תתן לה ללכת, ונחמה לא תוכל לעזבה לבדה.

בפחי נפש יצא מאיר מהבית. הוא הבין כי דבר לאט עם העגונה ובתה ולא ידע מה. נחמה לא באה עוד מהיום ההוא אל בית שפרה רעותה. גם ביום כלולת שפרה לא הלכה אל המשתה ואל המחולות, אף כי הרבו מאיר ואשתו והכלה בעצמה לפצור בה. – האמנם צרה עין נחמה בהצלחת רעותה? אבל הלא עוד רעיות רבות לה וגם הנה נישאו לאנשים, ובכל זאת לא חדלה מהתרועע אתן כמו מלפנים, ומדוע אך בבתי עינה צרה? – כה הרבה מאיר לחשוב ולא מצא פתרון.

עברו ירחים אחדים אחר החתונה והנה פתאום נודע הדבר למאיר, כי מצא המכתב אשר כתבה נחמה לשאול ויקראהו בשום לב פעם ושתים.

בראשונה היו הדברים למורת רוחו, בראותו כי בחור ובתולה מבני ישראל דברו דברי אהבה, אך כרגע זכר דברי החכמים זכרונם לברכה: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”; הוא זכר כי לא כל בני האדם יכולים להיות נזירים ופרושים בימי הנוער, בעת שהדם רותח, וגם בדורות הראשונים לא היו דברי אהבה לגנאי, אם לא פרצו את חוק הצניעות.

אז לקח את המכתב ויקראהו בפעם שלישית, ואז נדמה לו, כי מצא חדשות ונצורות במכתב ההוא אשר לא ראה אותן בראשונה, וכי מלבד שלא נכון לקצוף על כותבתו, כי אם להללה ולפארה על גודל נפשה… ומהיום ההוא בכל פעם אשר פגש מאיר את נחמה ברחוב שאל לשלומה ברגש, ופניו נהרו ומעיניו נשקפה אהבת־אב.

– התזכרי, נחמה, עת עוד קטנה היית? – אמר אליה מאיר בשחוק – אז על ברכי ישבת, נשקתיך בלי בושה וכלימה ככל אַות נפשי. כצפור נחמדה היית בעיני תמיד. אך עתה לבשת גאוּת, לגדולה היית ולא תחפצי לדבר עמי.

ונחמה שמעה את דבריו ותתפלא על שפך שיחו, ותשב לו דברים מקוטעים בשפה רפה. – לו ידעתי מראש – אמר מאיר בלבו – כי ברית אהבה בין נחמה ושאול, כי עתה לא לקחתי את שאול לחתן לבתי, גם השתדלתי בכל כוחי כי ישא את נחמה. אך למה אומר כדברים האלה? כך נגזרה גזרה, ואותה אין להשיב. אולם עתה עלי לבקש חתן טוב לנחמה, למען ייטב לה.

אפס דאגות אחרות באו למאיר ולא נתנו לו לחשוב הרבה אודות נחמה. בתו, אשר היתה חלשה מעודה, הלכה ודלה אחרי חתונתה: פניה הוריקו ועיניה שפלו בחוריהן ותמיד התאוננה על מכאוביה. האוכל המעט אשר הביאה אל קרבה הקיאה. הנשים השכנות שבאו לבקרה לעגו למחלתה, באמרן כי דרך ההרות לה, אבל הוריה לא נחו מדבריהן ובפחד ראו, כי מחלת בתם מתגברת מיום ליום.

עברו שבועות אחדים ושפרה לא עצרה עוד כוח לקום ממטתה.

מאיר ורחל לא נתנו דמי לאלוהים: ארון הקודש אשר בבית המדרש לחברה תהלים היה תמיד פתוח, וממנו נשמע קול זעקת רחל ואנקת מאיר, וחדשים לבקרים באו הרופאים לבקר את החולה, ויתנו לה סמים מסמים שונים, ומחלתה מאנה הרָפא.

בחודש איר ביום השבת בבוקר לא הלך מאיר לבהמ“ד להתפלל, אך התכון להתפלל עם הצבור בביתו, כי ביתו נוכח בית המדרש, אשר לחברת תהלים, וקול החזן הגיע לאזניו מלה במלה. ואת אשתו וחתנו שלח לבהמ”ד להפיג מעט את צערם. על יד החולה ישבה דודתו הזקנה.

שפרה שכבה כשלד על מטתה, אך בינתה היתה שלמה. היא בקשה מאת אביה להקריא לה “קדושה” והוא עשה את חפצה, אך בטרם עוד כלתה ה“קדושה” קמו עיניה ותעקם שפתיה ונשמתה נפסקה. מאיר ראה ויבן, כי בתו מתה, ויעזבנה על יד דודתו הזקנה, והוא יצא אל החדר השני לגמור תפלתו. בשוב רחל ושאול מבית התפילה אך הספיקו לברך את מאיר בברכת “שבת טובה” מהרו לחדר החולה. – שבו פה! – קרא מאיר בקול רועד, אבל בדברים ברורים.

– אויה! היא מתה! – קראה רחל בקול זעקת שבר אשר בא כחץ אל אזני היוצאים מבית המדרש שעמדו משוממים ברחוב. גם שאול נתן קולו בבכי.

– רחל! – אמר מאיר בקול נגיד ומצוה, – אל תשכחי כי שבת היום ואסור לבכות בשבת ולהתאבל. הסירי, אשתי, כל תוגה ושימי לחם.

– מה לי מועד ומה לי שבת? — קראה האם האומללה – אחרי אשר שפרה איננה. – רחל, רחל! – קרא מאיר בקול רך ויתאמץ מאוד לבלי תת לדמעותיו לשטוף החוצה – בתך לא מתה לנצח, ואנחנו לא לעולם נחיה בעולם הזה. אם נשמור את יום השבת – אז, בבוא לנו יום המנוחה הנצחית, נתראה את בתנו ונתעלס עמה ולא נפרד ממנה לנצח; ואם לא נשמור את יום השבת – לא נראה את בתנו לעד, כי היא תשכן בגן־עדן, ואנחנו בגיהנום. התאפקי, רחל, חזקי את לבך ואך תחטאי לאלוהים.

שמעה רחל את דברי אישה ותתאפק. גם ערכה את השולחן. מעיניה נזלו דמעות ותרדנה על הכבד הצלוי ועל הצנון המרוסק, אך לא שכחה מהביא את כד המטעמים על השולחן. מאיר קידש על יין־צמוקים כדרכו תמיד, טעם מכל המטעמים ויכריח את אשתו וחתנו, כי יטעמו גם הם לכבוד השבת. וכדרכו תמיד זמר מאיר “זמירות” בנגונן, כמו לא קרה לו דבר.

כל היום לא נשמע קול בכי בבית. אך מעיני רחל לפעמים נגרו דמעות למרות רצונה ותאנח דום. גם שאול לא יכול לעצור בעד דמעותיו ואנחותיו, ואך מאיר לבדו שר כל היום שירות ותשבחות בלי הרף ולא הפלה בין שבת זאת לשבת אחרת, כי אם בזה שלא שכב לנוח אחרי סעודת הצהרים: את שמורות עיניו אי־אפשר היה לו להכריח שתסגרנה לכבוד השבת…

– התשמע, התשמע איך הוא מזמר? – אמר אחד לחברו מקהל הנאספים ברחוב על יד בית מאיר לשמע האסון אשר קרהו.

– אמנם “נשמה יתרה” באיש הזה ולא כל אדם זוכה לה…

*

עברו שלושים ימי האבל.

– הידעת, רחל, את אשר אני אומר לעשות בכסף הנדוניא שנשאר מבתנו? – אמר מאיר לאשתו. – השלך אותו היאורה, אחת היא לי – אמרה רחל ביאוש – בתי איננה, וכסף למה לי? – אשיא בו יתומה עניה.

– הלא אמרתי, כי אחת היא לי.

– אל תאמרי, רחל, אחת היא לי: מצוה גדולה להשיא נערה עניה ובזכותה נקנה חיי עולם הבא לנו ולשפרה בתנו. חפץ אנוכי כי תנשא נחמה לשאול והיה כסף הנדוניא להם. – מי יתן ואמותה קודם שישא שאול אשה אחרת תחת בתי, ולא תראינה עיני איך הוא מתעלס עמה בעוד אשר בתי שוכבת בקבר.

– רב לנו, רחל, לחשוב מה טוב ומה רע לנו; כי מה אנו ומה חיינו? – הלא אנחנו כבר זקנו ועוד לא יארכו ימינו עלי חלד, ואם בחיי עד נחפצה, נחדל נא מדאוג לעצמנו ובשרנו, כי אם לנשמתנו, לעשות את הטוב והישר בעיני ה' ולהושיע לרענו בצר לו כפי כוחנו, כי זה כל האדם.

בערב ההוא בא מאיר אל בית גרונה העגונה. נחמה ישבה ותתפור וגרונה ארגה אנפילאות. שתיהן התפלאו מאוד בראותן את מאיר בא.

– ערב טוב לכן! – אמר מאיר בפנים שוחקות: – הנני חפץ לעת זקנתי להתעסק בשדכנות, ואמרתי אנסה אליכן דבר, כי מצאתי לדעתי שדוך טוב והגון לנחמה.

– שבה נא, ר' מאיר – אמרה גרונה – לא פה… הספסל מתנועע. הא לך כסא.

מאיר ישב.

– עתה השמיענו ונדעה – הוסיפה גרונה. – אולם למה אכחד ממך: כל שדוך אשר יציעו לפניה לא ימצא חן בעיניה. מובן מאליו, כי בכל שדוך אפשר למצוא מגרעת, אבל הלא גם אנחנו איננו כלילי המעלות, כי העיקר חסר לנו – כסף ובגדים. זה לא כבר באו לדבר על לבה, כי תקח את האלמן ירחמיאל הטוחן גריסין, אשר אך שני בנים לו, ולא רצתה בשום אופן, כי אמרה כי יראה היא להתחייב להיות אם לבנים זרים. הנשמע כדבר הזה? זה צחוק מכאיב לב! אנחנו כבר אבדנו כוחותינו בעמלנו ועתה היינו יכולות לראות חיים של שלוה, והיא עוד ממאנת!

– אבל האיש אשר באתי אנוכי לדבר בו – אמר מאיר בהביטו ברגש חמלה וכבוד אל נחמה, אשר ישבה כפופה על עבודתה – הוא איש צעיר לימים שנתאלמן בלי בנים ויש לו חנות שיוכל להתפרנס ממנה, ובכל זאת לא יבקש כסף.

– מי הוא זה? – שאלה גרונה בחפזה, וגם נחמה הרימה את ראשה ותבט אל מאיר בעינים בוחנות.

– שאול בן ירוחם. אנוכי עתיד לתת לו כל ה“נדן” שנשאר אחר בתי, אם יקח את נחמה לאשה. – מה רב חסדך! – קראה גרונה – האמנם אמת תדבר? האמנם לא תשחק לעניותנו? – חלילה לי מעשות עול כזה! – קרא מאיר – ומדוע יגדל כה הדבר בעיניך? הן עתה אך שנים נשארנו, אני ו“זקנתי”, ודרוש לנו אך מעט כסף, ואותו נמצא תמיד בעזרת ה', ומדוע לא אעשה נחת רוח לנשמת בתי, להשיא בנדוניתה את נחמה רעותה? ובפרט כי הכסף נועד לשאול, ומאוד רע בעיני להוציאו מידו. עתה הלא תביני, כי אין בזה כל גדולות ונפלאות, כי אם דבר פשוט בתכלית הפשטות.

– מה אדבר, אחרי ראותי את נדבת לבך! – אמרה גרונה.

נחמה הורידה את ראשה ותשב לעבודתה.

– ומה תהי תשובתך? – פנה מאיר אל נחמה.

– לא! – ענתה נחמה בקול נמוך.

– “לא” את אומרת? רצחנית! – קראה גרונה כנואשת.

– נחמה! – פנה מאיר אל הנערה – אני קראתי את מכתבך אליו… מדוע זה תרחיקהו מעליך עתה?

– יען כי לבי כבר רחק מעליו – ענתה היא בקול חרש.

– ומדוע? היען כי לקח לו אשה אחרת? ההיה לו לשבת רוק כל ימיו? אבל כן לא יעשה בישראל; כל גבר ירא ה' מחויב לישא אשה.

– אנוכי אינני מאשימתו – ענתה נחמה; – יכול להיות כי חוטאת ופושעת אנוכי, אבל מה אעשה, ולבי הסכל לא יתנני להנשא עתה לאיש הזה. הרגשות המתעוררים בקרבי לזכרו לא יתוארו בדברים… אמנם, ר' מאיר, רואה אנוכי, כי איש טוב אתה, – הוסיפה נחמה בקול תחנונים – אבל אך ה' הוא בוחן לבבות, והוא לבדו יכול לשפוט. חדל נא איפוא ר' מאיר מדבר אלי בדבר הזה… לא נעים לי לדבר…

קולה נפסק, דמעות עיניה שטפו את לחייה.

– סלחי לי, נחמה – אמר מאיר ברגש: – אמרתי לשמחך והנה העצבתיך. אולם ה' אלוהי הרוחות לכל בשר הוא ידע לשמחך יותר ממני ולתת לך אחרית ותקוה טובה. קוי לו והוא יושיעך. אך זאת אבקשך: חשביני נא כאב, כי אנוכי זה כבר כבתי אהבתיך. שפרה ואתּ (להבדיל בין המתים והחיים) כתאומות הייתן בלבבי תמיד… היי שלום, בתי!

בעינים זולגות דמעה יצא מאיר מהבית.

כשהגיעה השעה לנשמת אדם וחוה לרדת מן השמים ולהכנס לתוך הגויות, אחרי שצבר הקב"ה עפרן וסדרן כראוי, בקשו הנשמות שלא תפרדנה זו מזו גם בעולם התחתון, כמו שהיו מקושרות זו לזו בעולם העליון. הן אינן חפצות שהגויות תהיינה נפרדות, אלא מצומדות זו לזו, כתאומי סיאם.

שמע הקב"ה לקולן, הוא ידע כי קשה על הנשמות להפרד אשה מרעותה, אבל הזהירן מראש: דענה, חביבות, כי לא כעולם הנשמות עולם הגופים, שם לגמרי חיים אחרים. אבל הנשמות הזכות לא יכלו לשער בנפשן את צביון החיים הארציים עם משאלותיהם המיוחדות. ותתעקשנה: לא נרד, אם תבקש להפריד בינינו.

והקב"ה אמר: כך יהי. הוא לקח את שני הגופים, חברם יחד, הנשמות נכנסו בהם, ואדם וחוה קמו על רגליהם, צמודים זה לזה בקשר לא ינתק.

אבל מהרה נוכחו בעצמם, כי אין הדבר כתקונו. יש שאדם צריך דוקא לבדידות, וכן גם חוה, והם לצערם תמיד קשורים יחד. והעיקר – הלא לא לתוהו נבראו, לשבת נוצרו, ואם הם צמודים, פריון לא יהיה לעולם. הגיע הדבר שבאו חיכוכים בין הבעל ואשתו. עוד מעט ויגיע הדבר לקטטות ובחילת נפש איש בחברו.

אז צעקו לה': אנא, הפרד בינינו! אי אפשר כך לחיות. וגם הנשמות חזרו בתשובה: אנא, הפרד!

חייך הקב"ה ואמר: הלא הזהרתי מראש, כי כך יהיה, אנכי אז עשיתי רצונכם, רצון הנשמות, ועכשיו שמעתי צעקת הגופים וצעקת הנשמות יחד. אנכי אעשה חפצכם, אבל אתם תצטרכו לנתוח קשה ומכאיב מאוד.

– אנו נקבל על עצמנו כל מיני יסורים שבעולם, ובלבד שנפרד, קראו הגופים והנשמות יחד.

אז באה ה“נסירה” – נסר הקב"ה את שני הגופים שיהיו נפרדים זה מזה.

זה היה נתוח נורא, אבל נחוץ מאוד. בלעדיו לא היו חיים בעולם ולא פריון.

*

“איחוד”¹ היא אידיאה יפה. העמים יעשו אגודה אחת; אבל אם כזה יהיה האיחוד, יתברר אולי בקרוב שיש צורך בנסירה, והנסירה תבוא עם כל מכאוביה.

“דבר”, תרפ"ז

חולל כבוד ישראל, שם ארץ־ישראל היה לשמצה, כי איך אפשר להתיחס בכבוד אל ישראל ואל ארץ־ישראל, אם בה, בבית הלאומי שלו

אָח אֶל אָח

יִפְרֹשׂ פָּח;

אָח אֶת אָח

מַעֲלֶה עַל הָאָח¹

בושה וכלימה תכסה פנינו וצער אין קץ, שכמעט אין לו הבעה, ימלא את לבנו.

אוי, מה היה לנו!

אבל מה נעשה עכשיו? אין לנו מוסולינים ואין לנו לנינים וגם איננו מאמינים בהם ובתורתם. העריצות מביאה לידי עריצות מתנגדת, וסוף סוף הארץ מלאה דמים.

לא זו היא דרכנו. גם עכשיו, בזמן התסיסה והההתרגזות הצודקת נקרא את הצווי העתיק של היהדות: בקש שלום ורדפהו! בקש אותו בכל מקום ובכל שעה, כי רק באורח השלום תבָּנה ארצנו.

אל יחשבו הפרדסנים, כי תמיד יחסו בצל השוטרים הערבים. אוי ואבוי להם אם לשנאת הגזע תצטרף שנאת המעמדות והיא קרובה מאוד: לעורר שנאה אין צורך בבינה יתרה. האויר כולו מלא אותה. ואז לא יהיה להם מנוס ומפלט…

אם ברך ה' את אדמתכם והיא נותנת יבול רב, המעשיר אתכם, אל נא תרע עינכם באחיכם המבקשים עבודה. והם הלא דורשים מכם מעט מאוד: עבודה ולחם. ולמה תבכרו אחרים זרים על פניהם? הלא לכם השלום דרוש ביחוד, כי בודאי לא נעים לכם לשבת תמיד בחרדה, באימת מות…

ולמותר הוא להגיד להצעירים החלוצים שהם, גם אחרי הנבלה שנעשתה להם, יבקשו את דרך השלום, כי הם לא לעשות עושר עלו לארץ־ישראל, אלא לבנות את ארצנו השוממה בעמלם הכשר. לבנות אי אפשר על ידי מלחמות וריב אחים. בגבורת רוחם ימחקו את עלבונם מלבם וימשיכו את דרך הבנין בדרך השלום.

“דבר”, א' טבת תרפ"ח

בשבת “ויקהל” התפרץ חולה רוח אחד לתוך בית הכנסת הגדול בצעקות איומות ובקושי גדול הצליחו להרחיקו משם.

על מה התרעם החולה הזה? אולי על זה התרעם שלאלהים בונים בית גדול ומרווח, ולזה שנברא בצלם אלהים אין אפילו צריף קטן להניח את ראשו החולה ביום סגריר…

ואמנם, רבים הם חולי הרוח המתהלכים בחוצות תל־אביב. ומי המה המגדילים את מספר חולי הרוח בתל־אביב והעלולים להרבותם? הלא הם ביחוד מחוסרי העבודה ואלה שהתנונו על ידי¹ העבודה. הנה, למשל, יש אחד שעבד ארבעים שנה במעדר, עבד ובנה את הארץ. ועכשיו כשכלו כוחותיו וידיו הרפות אינן יכולות להחזיק במעדר הוא מחזר על הפתחים ופושטן לקראת נדבת פרוטה. התחשבו כי זה עולה לו בנקל? האיש העובד המכיר את ערכו בתור נברא בצלם אלהים ובתור עובד כשר, לא יפשוט את ידו לנדבה בלי מלחמה פנימית, אכזרית עצומה, ומהמשבר הזה הדרך קרובה למחלת הרוח. אכן, האיש שאני מדבר עליו הוא כבר בן שבעים. אבל ישנם גם צעירים שהתנונו מחוסר עבודה, עצביהם נתמתחו ונתמתחו עד שנתפקעו והנם חולי רוח.

והחזיון הנורא הזה – לרבים הוא מחזה שעשועים: הנה המשוגע הולך, המשוגע צועק ומעורר צחוק…

גורו לכם, שאנני תל־אביב, מפני החזיון הזה! אם מחוסרי העבודה יכולים להפריע את הנוחיות שלכם, אבל אלה שממחוסרי עבודה הם מגיעים למדרגת מחוסרי שכל, אלה יכולים להמיט עליכם אסונות נוראים, ואותם לא תושיבו במאסר, כי לזה אחראים אתם ולא הם.

“דבר”, אדר א', תרפ"ט

אצל “אחד העם” היה עיקר העיקרים הקיום הלאומי של כנסת־ישראל ושמירת צביונו כפי שהתפתח ע"י עבודה תרבותית בת אלפי שנים. ובכוון זה צריכה להיות כל עבודתנו בישוב ארץ־ישראל ובתרבות העם. ולשם זה צריכה לבוא החיָאת הלב העברי, שכל מעשיו יהיו נובעים מתוך רגש פנימי, מתוך צורך נפשי “להרימו משפלות הגלות, לעורר בו את רגש הכבוד הלאומי והכרת עצמותו, לחזק בו את הקשר ההיסטורי עם קניניו הלאומיים בכלל וארץ־ישראל בפרט” (עפ“ד ח”ד ע' 79).

ולתכלית זו דרש שגם העבודה הספרותית שלנו תהיה מכוונת תמיד. הסופרים העבריים מחויבים לדעת את אפיו היסודי של העם העברי, את הסגולות היקרות שנחל במאמצי רוחו ובנסיונות כבירים שעברו עליו מאז היותו לגוי, למען יהיו הסופרים באמת מורי דרך לעם לחזק את קיומו, לשפרו, לעדנו במובן היותר נעלה.

ומה מאוד הצטער אחד העם בראותו את קלות הדעת של “מורים ומדריכים”, הסופרים הצעירים שמכניסים את “יפיפותו של יפת” – ספורי זימה – לתוך אוצר ספרותנו ומבטלים את רגש הבושה והצניעות. הלכה פסוקה היתה אצלנו – “אלהי ישראל שונא זימה” ואחת מהמידות של עם ישראל היא מידת הצניעות והבושה. והסופרים קלי הדעת מבקשים בחדא מחתא לעקור מלב עמנו את שני הדברים הללו למען יהיה עם ישראל ככל הגויים, ולאו דוקא כמתוקנים שבהם (עפ“ד ח”ג 13, 41).

ואנו מה נענה אבתריה, כשאנו רואים שמכניסים לתוך ספרותנו תרגומים של מספרים נוצרים, המשבחים ומפארים ומעריצים את הנצרות כיד המליצה הטובה עליהם וכמו שאומר להם הרגש הפנימי, אחרי שעל ברכי הנצרות נתחנכו. וספרים כאלה מגישים לנוער שלנו שאינו יודע להבחין ולהבדיל בין קודש לחול והוא בולע את הרעל הזה עד שנעשה למומר בכוח, אם לא בפועל. ובפרט אחר שבא חוקר אחד והעמיד את ישו הנוצרי בראש מוסר היהדות, בראש התקופה הכבירה של יוצרי המשנה. וכך מקרבים את לבות צעירי בני ישראל ל“בן אביהם שבשמים”…

אנחנו מכירים את דת האהבה של תלמידי ישו גם מתוך הנסיון! לא שכחנו את מסעי הצלב, את האינקביזיציה, את עלילת הדם, את הגירושים וכו' וכו'. אבל צעירינו המתפרנסים מהספרות החדשה, אינם יודעים מזה כלום ולהם אפשר לטעות…

יש לנו אוצרות יקרים, שיכולים לרומם באמת את רוח בני עמנו, אבל האוצרות הללו גנוזים לצערנו בשפות אחרות וצריך להוציאם מבור שבים ולהחזירם לכנסת ישראל.

היתעוררו סופרים לגשת לעבודה זו “בטרם יתנגפו רגלינו על הרי נשף” – ה' הוא היודע!

“דבר”, כ“ח טבת, תרפ”ט

חברנו מר יצחק וילקנסקי נעשה לאיש מעשה. ה“שמנדריקיזם” אמנם הוא “שמנדריקיזם”, אבל לא ממנו יבָּנה עם.

“מהרכים והענוגים – אומר ה' וילקנסקי ב”קטעים" הדים חוברת ה' – אין לקחת אבני בנין להקמת הריסות עם, אין המין האנושי אנשי לבב, אצילי רוח (צריך היה להוסיף: ואפילו, פשוט, אנשים פחות או יותר ישרים). החול מרובה על הקודש. מה לעשות? כך הוא מנהגו של עולם".

ה' וילקנסקי השלים עם המצב. אם החול מרובה על הקודש – אחרי רבים להטות. ואם הוא, חברו של ברנר, סופר “המעורר” השלים – אחרים לא כל שכן!

– “גם יחידי סגולה – מוסיף ה' ו. – הנמצאים בקרבנו אינם יכולים להית לנו למתוי דרך בטהרת נפשם… אנו יכולים רק מרחוק להתענג עליהם… אבל לא להתדבק במדותיהם.”

כאן כמדומני, יש סתירה. מי שאין לו שאיפה ללכת בדרך אלה שנפשם טהורה, הוא אינו יכול להתענג אפילו בראיה מרחוק על דרכי הישרים והטובים, כי סוף סוף יש בהם איזו קנאה. טימושה השכור והרוצח אומר אל הרבי מלאדי – בציור “בדרך הרוח” – אני הייתי שונא אותך, הייתי¹ מקנא בך! מדוע אתה כל כך קדוש, כל כך טהור ואני מלא חזירות." רגש כזה פועם בודאי בלב אנשים פרזיטים רבים, כשהם רואים אנשים כא. ד. גורדון וחבריו, טהורי הנפש. הם, הפרזיטים, אינם יכולים להתענג על המזכירים להם תמיד את עונם…

וכשעמד ה' וילקנסקי על דרך הפקחות לא נזהר והלך כבר עד הקצה האחרון, הוא בא להטיף מוסר ולקחת לקח מן הסטרטגיקה. “טכסיסי מלחמה אוהבים את הבהירות” נוּ, כלום לא חסר לנו אלא ללמוד ממעשיהם של רוצחי העולם, שבודאי אהבו את הבהירות ואת הממשות, את הכבוד ואת הבצע… צא ולמד! “דת העבודה – קורא ול – קסם במלה הזאת, אבל אורך ימים אינה מבטיחה. הדתות הן בנות חלוף כשאין מתן שכרן בצדן.” זה קצת לא נכון. הדת נתקיימה דוקא בשעה שלא היה למאמין שום תקוה לקבלת שכר. הוא האמין מפני שהוא מאמין. מאז שהתחילו אנשים גרועים לבקש בעד הדת מתן שכר, ירד כבודה ונעשתה לסחורה מזויפת, שמרמים בה את הקונים…

וכן גם בדת־העבודה. העבודה כשהיא לעצמה ברכה טבעית היא לאדם. היא נהפכת לקללה רק בזמן שהעובד יודע שאינו עובד אלא בשביל קבלת־שכר מועט. כשהבנאי בונה היכל ויודע ששם לא תהיה לו דריסת רגל, בודאי שהוא רוצה להפטר מעבודה זו, לעבוד כמה שאפשר פחות; אבל לעבוד, למשל, אדמתו, שעמה הוא מתקשר בכל נימי נשמתו, עבודה זו יכולה להיות חביבה עליו, כמו הדת למאמין, עד מסירות נפש. לצערנו, מבני עמנו, הנתקים מהאדמה זה אלפים שנה, לעת עתה רק מעטים המתקשרים אליה, אבל מאמיני דת העבודה ירבו, והם שיעשו נפלאות…

אינני חסיד העבודה העירונית ואף על פי כן יש גם בה חשיבות מפני שהיא עבודה, מפני שהיא, איך שיהיה, יותר קרובה אל החיים הכשרים, אל “דת העבודה”, מעבודת פרזיטים ממש.

ה' ול. במאמרו זה לא די לו לשים כעפרא דארעא את המחשבה על דבר שליטת האידיאה בחיי יום יום אלא שבא לקעקע גם את ספרות הפועלים. נתפקח האיש ואין לו עוד חפץ “במשחקי נערים”. העתונות של הפועלים נשאה כמעט את עצמה, מפני שהסופרים, המערכת והאדמינסטרציה היו מסתפקים במועט. והפועלים עצמם היו מפרישים פרוטותיהם להחזקת עתונם… ובכן נדמה לך שזהו ענין יפה, שצריך להמשיך אותו בכל מאמצי כוחם, בפרט אחרי שנתוספו בא"י הפועלים במספרם יתר מרבבה. אבל ול. רואה עתידות, שלעתונות הפועלים אין קיום, כי בעלי הרכוש יתעוררו מתרדמתם וייסדו עתונים גדולים נוראים כעתוני נורתקליף. אמצעי הפועלים לא יוכלו לחלום להתחרות באמצעי המעמד הקפיטליסטי כשיתעורר…

בקיצור: הכונו פועלים למפלה גמורה.

ואני איני נביא ולא בן נביא אלא כך הייתי תמיד חושב וכך חשבו כל חברי עמי, שארץ ישראל יקרה לא בשביל לעשות בה ביזנס, אלא מפני שהיא ארץ־ישראל. ואת עבודת הפועלים אנו תמיד מעריצים מפני שהיא עבודה כשרה ויוצרת. ושני האידיאלים הללו – העבודה הכשרה היוצרת וארץ־ישראל, כשהם מתלכדים יחד, אפשר להיות בטוח שיעשו נפלאות! ובפקחות הזאת, שלה מטיף ה' ו. מלבד שלא נלך קדימה, אלא נעשה את ארץ־ישראל למקור טומאה… אם נעשה משהו.

יודעים אנו, כי היו, הווים וגם יהיו “פקחים”, אבל מהם הארץ לא תבּנה, העם לא יקום לתחיה, ואנו אחרי פקחים שכאלה לא נלך.

בדבריו הוא מזכיר את גבורת הספור “בת העשיר” שנכשלה. כן בכל מלחמה בעד אידיאל יש תשושים שנכשלו, יש גם בוגדים, ומה מזה? וכי בשביל זה ירד כבוד האידיאל? יוסף טרומפלדור גם כן נכשל, יותר משנכשל, – הוא נהרג, ואילו היו מקיצים אותו משנת־המות והיו שואלים אותו: וכי אינך מתחרט על שהקרבת את חייך הצעירים על מזבח אהבת ארץ ישראל, ברור שהוא היה עונה: איני מתחרט, יפה עשיתי, וכך צריך לעשות.

מסירות נפש על ענין אידיאלי מצויה מאד אצל האנושיות בכלל ואצל עם ישראל בפרט; אבל עבודה תמידית שיעבוד אדם כל ימי חייו לשם ענין אידיאלי במסירות נפש, כלומר לבטל בלבו את כל הפניות והנטיות ולכוון את המעשים רק לנקודה האידיאלית – לזה דרושה התאמצות יתירה, ואשרי מי שמחונן בגבורה יתרה שימשיך את דרכו תמיד, תמיד עד נשימתו האחרונה.

יש מאתים עובדים שבחרו לעבוד יחד בקבוצה. זאת אומרת לבטל את הנטיה הפרטית שיש לכל אדם בתור ירושה מדורות ראשונים, שכל אחד דואג לעצמו ולמשפחתו, ולחיות יחד באחוה ורעות. האידיאל מזהיר כשמש על שמי חייהם, אבל היצר הפרטי בא תמיד ומלחש לאזני החבר: אתה הנך מקדיש כל כוחך ופלוני מאיזו סבה מתרשל פחות או יותר. לך יש באיזה ענינים לאומיים, דתיים, אסתטיים וכו' וכו' השקפה זו, ולחברך יש השקפה אחרת, ויש מקום להתנגדות, לטינא, והדבר הזה איננו מקרה זמני, אלא מחטט תמיד בלב וגוזל הרבה מטעם החיים הקבוציים ומכהה את זוהר האידיאל הגדול שעליו נוסד הקיבוץ, ואז הנסיון נעשה קשה, הנפש מתמלאה מרירות ובא היאוש והבריחה…

נגד זה יש רק סגולה אחת – להעמיק ולהגדיל את מדת האהבה לא רק בדברים יפים, אלא בעיקר במעשים טובים, להקפיד יותר על עצמו שיהיה ראוי להיות נושא הדגל של חיי אחוה, ולהיות סבלן גדול במה שנוגע לחבר, ולהביט תמיד על זולתו בעין טובה, והחברים ילמדו זה מזה לעבוד בשקידה ולהראות לעיני אחרים, כי לא בהתחרות ובקנאה יגדלו וישתפרו החיים, כמו שמלמדים אותנו דורשי התועלת הפרטית, אלא דוקא על ידי אהבה ואחוה ועזרה הדדית.

את דרישת התועלת הפרטית אנו מכירים יפה, יפה. המלחמה התמידית בין אדם לאדם, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם, בין מדינה למדינה עם התפרצות מלחמות וטביחות והשמדות של מיליונים. את חיי הקיבוץ, הדורש לא את התועלת הפרטית, אלא תועלת החברים כולם, הבאים ליסד את חייהם על יסוד אהבה ואחוה – הננו רואים לעת עתה רק כמו חזון, כמו יצירה חדשה. מעטים הם המכירים אותם והם דורשים חנוך מעולה. החיים השבלוניים שכל אחד לבצעו אינם צריכים לטפול מיוחד. הדרך סלולה… הוי, כמה היא סלולה! אבל חיי הקיבוץ צריכים לטפול, דרכם דרך חדשה, לא סלולה ועליהם להלחם תמיד לא רק נגד המפריעים החיצוניים, כי אם כל אחד נגד היצר המושך אותם אל ה“הדרך הסלולה”. אל התועלת הפרטית.

ומי שיש לו אמונה באידיאל בטוח הוא שסופו להתגשם.

התורה הרומאית אומרת: Homo homini lupus est. האדם לחברו הוא בבחינת זאב טורף. לא די לו שישקוד על תועלתו הפרטית, אלא עוד ישתדל שיהיה רעהו עני, בזוי, נכנע ושפל.

אינני יודע ממי יצאה תורה זו, מטיטוס או מנירון – אבל היא נתקבלה באנושיות, ובני־אדם משתדלים להגשימה בחיים, מאז ועד היום הזה.

אמנם יש מומנטים, שבהם בני אדם מתאחדים ושויון גמור שולט ביניהם, ולא עוד אלא שהם מסובים על שולחן אחד ומקערה אחת יאכלו ובגדים שוים ילבשו. זהו כשקבוץ אחד מתאסף ללכת להחריב, להרוג ולהשמיד קבוץ שני. בזמן מלחמה אז העשיר והעני יחדיו ילכו ובמאורת נחשים – חפירות ההגנה – יחדיו ישכבו ומהמנה הצבאית יחדיו יזונו. ואז אתה רואה את האנושיות חיה בקומונה, ואיש את אחיו מקבוץ אחד יעזרו. בקיצור, קומונה נהדרה! –

החריבו, השמידו – והעם חוזר למסלולו הראשון. לשמור על תורתו של טיטוס ונירון.

אבל הנביאים שלנו תורתם אחרת לגמרי. את הקומונה של המלחמה שנאו, ומשאת נפשם היתה: “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, ולהיפך, ציוו ושננו על דאגת הפרט לא לעצמו בלבד אלא גם לרעהו: “ואהבת לרעך כמוך; וחי אחיך עמך”, וקומונה מסודרת היתה בארצנו אצל האסיים ונתחדשה אצל המקובלים בירושלים לפני מאתים שנה. ושאיפה לחיות יחד חיי אחוה ורֵעוּת נתגברה אצל צעירינו, יורשי הנביאים, בעלותם לארץ ישראל לבנות מחדש את הריסות עמנו וארצנו, ולמרות כל המכשולים הרבים שמצאו על דרכם, הם ממשיכים בגבורה לחיות חיי צדק ואחוה בכוחות משותפים.

אומרים, כי הציונות דורשת שגם ההון הפרטי עם האיניציאטיבה הפרטית ישתתף ביצירת הבית הלאומי. אולי… אנוכי בודאי הנני נכון לומר לכל יהודי השב מהגולה ומבקש להתישב בארץ־ישראל בין בתור בעל מלאכה, בין בתור פרדסן ואפילו בתור מוכר גזוז: ברוך הבא!

אולם לא צריך להעלים עין, כי נחשול גדול של הון פרטי ושל איניציאטיבה פרטית ושל הרדיפה אחר הבצע ובולמוס השילינג יעלה על הארץ הקטנה שלנו ויסחוב עמו מחוץ־לארץ את כל הרפש והזוהמה של תורת טיטוס ונירון עם כל התרבות של פריצות, תרמית, אכזריות וריקנות. ולפיכך דרושה כבר מעתה התחזקות יתרה לנאמני הקומונה שלנו, השואפים לחיי צדק, לחיי עבודה כשרה ויוצרת, לחיי אחוה ורעות, שלא תהרס על ידי הנחשול הזה. אַל תרהו ואַל תתרופפו מפני האויב הזה, גם אם רב הוא ועצום. אתם לכו לבטח בדרככם, והיו בטוחים כי רבים מאלה אשר על הכסף יבטחו, סוף סוף יעזבו את אליליהם ונלוו גם הם עליכם. כי אוירה דארץ־ישראל ישפיע עליהם למאוס במשטר שאיש בשר רעהו יאכלו וישובו גם הם אל אלוהי ישראל ואל תורת נביאיו. אמונה ובטחון – הם שני עמודי האור אשר ילוו אתכם על דרככם.

“דבר”

הפטריוטיות הטפשית, השפלה, הגלותית שלנו, שנתה אצל אחדים מהפועלים את שמה ותהי לסוציאליות בין־לאומית, לקומוניזם בין־לאומי.

לא די להם להתאחד עם פועלי כל הארצות לשם השבחת מצבם הכלכלי והמדיני. אלא הם משתדלים לטשטש את צורתם העצמית, לכחש בלאומיותם ולהיות מה שאינם – סוציאליסטים מפשטים, פורחים באויר, מזדווגים למי שהוא, והכל היה טוב – אבל הצרה שיש גם צד שני. צד חזק ובריא, שיש לו בסיס, והוא אינו רוצה בזרים הללו הנשרכים אחריו בין שקוראים לעצמם סוציאליסטים ואפילו קומוניסטים.

כל הנסיונות שנתנסינו במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו, שהדרך הזאת לא נכונה ולא מוליכה אל המטרה של התאחדות האנושיות, ורק מביאה לידי השפלת ערכנו ולידי בעיטות חזקות מצד אלה החזקים, שאנו מבקשים להזדווג אליהם – לא הועילו ולפקוח את העינים העורות של צעירינו שאינם מכירים את הממשיות, את עצם החיים, שאינם הולכים על פי דוקטרינות מפשטות, שהן אולי יפות בשביל ריקלמות, אבל החיים הריאליים אינם מתחשבים עמהם כלל.

רוצים הם התלושים הנלהבים למחוק את המלה “העברים” מתוך השם של “הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל” ולעשות את החברה הזאת לחברה בין־לאומית. חושבים הם כי אם רק ימחקו את המלה “העברים”, אז יזדווגו אל העובדים הערבים, ושלום עולם יבוא לארץ ולא יהיו עוד חכוכים וחלוקי דעות. אולם הערבים, שלהם יש חיים ממשיים, בסיס כלכלי ותרבותי (הם גם חזקים בתרבותם, אלא שאנחנו איננו יודעים ממנה כלום) ומדיני (שאינו מסתיים רק במה שיש בארץ־ישראל, אלא גם בארצות השכנות), – למה להם להזדווג עמכם? ואנחנו הן אין לנו לא הא ולא הא. כלום יש ערך לאיזה מושבות ואפילו לאיזה עשרים אלף עובדים יהודים נגד הים הגדול של העם הערבי? לנו אין ארץ, אין כלכלה לאומית וגם אין תרבות. התרבות שלנו הגדולה, העשירה, העתיקה אינה ידועה כלל לצעירינו ה“בין־לאומיים”, וזולתה מה יש לנו? הסטוריה של קלמן שולמן? מדיצינה של “מרפא לעם”? אסטרונומיה של חז"ס? אם תתנו להם פירורים ממארכס ולנין – אפשר שיקבלו עד כמה שהחיים הממשיים שלהם ירשו להם לקבל, ואחר כך בודאי שיאמרו: “הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת”, ואם לא ילך, יתנו לו בעיטה הגונה, כמו שעשו אחרים גדולים ובעלי תרבות יותר גבוהה. ואז נבין שהזווג לא עלה יפה.

אינני אומר, חלילה, שאיננו צריכים לבקש קשרי שותפות עם השכנים הערבים. יושבים אנחנו יחד עמהם על טריטוריה אחת ויש לנו הרבה ענינים משותפים, אבל לא נטשטש את עצמנו, לא נמחוק את שם “העברים” מעלינו, כי אם אנחנו נמחוק, אז האחרים יכתבוהו בדם ובאש…

באחדות של עמים חיים אנו רוצים, כלומר שנהיה עם חי, ההולך ומתפתח על פי דרכו יחד עם שאר העמים ברֵעות ובשלום, אבל בשום אופן לא לותר על עצמיותנו. יש לנו חיים מיוחדים וצרכים מיוחדים, ועלינו לשמור עליהם מכל משמר.

באתי בשיחה עם אחד מפקידי הרכבת ע"ד היחס שבין היהודים ובין הערבים ואת דבריו הנני למסור כאן.

אנכי – אמר בעל השיחה – עובד זה שש שנים ברכבת ובחבורת ערבים ואין לי להתאונן על יחס לא ידידותי מצד הערבים. אמנם, כשבאתי בחברתם ידעתי את השפה הערבית וגם הם, גם אנכי הרגשנו, כי לא זרים אנו זה לזה. אי ידיעת הלשון עושה תמיד חיץ בין העמים. ואולי כדאי היה שילמדו בכל בתי ספרנו את השפה הזאת. אבל זוהי שאלה אחרת שהמורים צריכים לטפל בה.

היחס שנקבע ביני ובין חברי הערבים ביום שבאתי לעבוד בפקידות הרכבת היה יחס של חבר. מיום הראשון הראיתי לחברים הערבים לא יחס של גאוה ולא יחס של חנוּפה, אלא יחס של חבר. ואת זה הרגשתי מהרה גם מצדם. ותמיד השתדלנו לעזור איש לאחיו עזרת חבר.

כאשר הייתי צריך לעמוד בבחינה ממשלתית לעלות במדרגת הפקידות היתה לי נחיצות בהשגת מורה ערבי. ידעתי, כי לאחד מחברי הערבים יש אח מלומד, פניתי אליו שילמדני¹ בשכר את הקורס הנחוץ לי בידיעת הספרות הערבית. אבל הוא מאן לקבל שכר והיה בא אלי שלש פעמים בשבוע ללמדני במשך שלשה חדשים. ואת זה עשה רק מרגש טהור של ידידות נאמנה. ואת זה מצאתי גם בשאר חברי הערבים, שתמיד נכונים לעזור לי, כשאני צריך לעזרתם. ומובן מאליו, כי גם אני איני מסרב לעזור להם בכל מה שאפשר. וכידוע, בכל המקומות ובכל המצבים נחוצה עזרה הדדית בין בני האדם.

אחדים² מהפועלים הערבים ניסו לקנות את לבי על ידי מתנות מביכורי המשק שלהם. אנכי אמרתי להם: ידידי! אני אינני זקוק למתנות, אבל דעו לכם, שהמתנה היותר טובה היא מילוי העבודה ביושר ובצדק, ואנכי נכון לעזור לכם בכל זמן שעזרתי תהיה נחוצה לכם באמת. ונוכחתי, כי דברי הפשוטים פעלו עליהם לטובה.

היחס הזה שביני ובין הערבים לא נשתנה גם אחרי המאורעות של תרפ"ט. אחד מחברי הערבים אמר לי: יודע אני שיש בינינו פוליטיקנים שמוצאים הנאה בסכסוכי העמים ובהפצת שנאה, ואני מגנה אותם בלבי. היום יחתרו לעשות פירודים בינינו ובין היהודים, ומחר בינינו ובין המצרים ומחרתיים בין השיעים ובין הסונים (כתות מושלמיות), ואחר כך סתם בין שבט לשבט, בין משפחה למשפחה, והארץ תמלא מלחמות עד אין סוף

סוף דבר, אם יבוא איש ויאמר שאי אפשר לחיות בשלום ובידידות עם הערבים, אל תאמין לו. אנכי היודע מפי הנסיון של שש שנים ממש ההיפך. יפשפש כל אחד במעשיו גם מצד היהודים, גם מצד הערבים, ואני בטוח, כי אפשר תמיד למצוא דרך להבנה הדדית.

כך אמר לי איש שיחי. ואנו³ מה נענה אבתריה? הלואי שיתרבה יחס של חברות כזו בין כל העמים וביחוד בינינו ובין הערבים.

מספרים שיהודיה אחת זקנה התהלכה במוסקבה ברחוב טברסקאיא ובלכתה והנה “קצפ” (רוסי טפוסי) עובר על ידה לתומו ובנגיעה קלה גרם לה שיתפקקו כל עצמותיה החלשות. רק עבר “קצפ” זה והנה קצפ שני בא, ואחריו שלישי, רביעי וכולם פגיעתם קשה לה מאד.

­­– הוי, רבש"ע! קראה הזקנה – מתי סוף סוף נפָטר מהקצפים במוסקבה.

את הדבר הזה המגוחך אפשר לומר גם בנוגע ליהודים וכן בנוגע לערבים. היהודים לא יפטרו לעולם מהערבים, והערבים לא יפטרו מהיהודים. אולי באמת יותר טוב לשניהם אם ישתדלו לפתח בקרבם רגש של חברות כפי שיעץ איש שיחתי. הכרת מעלת האדם – יהיה מאיזה עם שהוא – והרצון לעזור איש לחברו, לא לשם בקשת התועלת, ומכל שכן לא לשם חניפה, אלא מפני שכך מצוה המצפון האישי, והיו היהודים והערבים למופת לכל האנושיות.

“דבר”

בעמדי לפני הנוער העובד להגיד לו מה שהוא, הנני נבוך ומסופק אם כדאי לדבר…

האתאר לפניו את רוע מצבו, את קשי העבודה תחת לחץ של שוט ורעב? זאת אומרת: לזרות מלח על הפצע ולהגדיל את היסורים.

האגלה לפניו את קלון משעבדיו בעלי המלאכה ואדוני החנויות ואעורר בקרבו משטמה עזה לעריצות השולטת בעולם? אבל יודע אני כי גם בעלי המלאכה ואדוני החנויות עבדי המצב הם. תנאי החיים משעבדים בהם והם משעבדים באלה שנמצאים תחת רשותם. שלשלת ארוכה של שעבוד ועריצות לוחצת את הכל לאין מרפא… וזולת זאת השנאה – אולי גם כן מתוך תנאי החיים וסדריהם המקולקלים – יותר מדי מחלחלת בעולם: שנאת עם לעם, גזע לגזע, דת לדת והגרועה מהכל היא שנאת חנם, פשוט מפני שאני לא אתה ואתה לא אני, ומהמדה הרעה הזאת כמעט אין נקי, ולמה אבוא להוסיף עליה?

האגלה לפני הנוער שיש לנו אוצרות של תרבות לאומית, דברי נביאים וחכמים, דברי חקירה ושירה, דברי מוסר המרוממים את הנפש, אבל מה להן, לכל הידיעות הללו ולנוער, העובד עד טמטום הלב והמוח ואין לו פנאי ולא הכשרה להבין ולהתענג על האוצרות הללו?

וכן על דבר אוצרות המדע הכללי, על דבר אמנות ויופי, – מה יועילו כל אלה לנוער העובד? לא בשבילו הם כל האוצרות הללו.

והמזמור הזה הולך ונשנה מיום ליום, משנה לשנה עד קץ תקופת הנוער, ואז – אז מתחילה סדרה חדשה… אבל דיה לצרה בשעתה…

ובכל זאת אל יאוש! חזקים הם החיים וביחוד חיי העברי המנוסה באלפי נסיונות. החיים זורמים ומשברים דלתות נחושה ובריחי ברזל. ואם כל פרט ופרט, כשהוא לבדו, גרגר אבק פורח הוא, אבל כשהגרגרים מתאספים ומתחברים לגוש אחד הם יעשו נפלאות.

יהיה הנוער העובד העברי מאוחד ומקושר עם הסתדרות העובדים העברים הכללית, ויחדיו יחתרו כי ישתנה גורלם לטובה.

השטן מראה את הדרך הקצרה – יאוש ובחילה בחיים ואלהי ישראל קורא ואומר: ובחרת בחיים!

ברכתי לך, הנוער העובד, ביחוד בארץ־ישראל.

בחול המועד סוכות העבר היתה כאן בתל־אביב ועידת הנוער העברי העובד.

נתאספו צירים ילדים וילדות של ההסתדרויות הנוער העברי העובד מכמה מקומות. מספר החברים עולה כבר לאיזה מאות.

*

צעקה פולחת לב נשמעה לי מתוך דברי אחד הצירים מירושלים: השוליות עובדים מהבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, לא במקצוע שהם רוצים ללמוד, אלא בעסקי הבית ובשליחות. שתי שנים עוברות עליהם, והם אינם לומדים כלום. בעל הבית ובעלת הבית משתמשים בהם לכל חפציהם, מבזים אותם ולפעמים גם מכים. כשפנתה הועדה התרבותית של הפועלים אל בעלי המלאכה שישחררו את השוליות לאיזו שעה בערב כדי שיוכלו להשתתף בשעורי הערב, דחו בעלי המלאכה את הבקשה. וכך נגזר על הילדים הללו לאבד את כוחותיהם המועטים בלי שום תועלת לעצמם, עד שנעשים למטומטמים וסוף סוף אינם מסוגלים ללמוד שום מלאכה כדבעי.

ואחד נער תימני התאונן במר נפשו: האבות שלנו אינם יכולים להמתין עד שהילדים שלהם יגדלו ויתחזקו מעט, אלא כשילדינו עדיין פעוטים לגמרי הם נתונים בעול קשה של עבודה כבדה, והילד אינו לומד כלום ואינו מתפתח והוא כלה ואובד ממצוקה ומעבודת פרך.

ולמי לפנות לעזרה? מי יגן על ילדים אומללים? ובפרט ילדי תימנים, שאבותיהם בבערותם מתאכזרים בעצמם על פרי בטנם.

וכשאני שומע דברים שכאלה יש שתוקף אותי בולמוס לרכושנות. מי יתן – אומר אנוכי – והיו לנו רכושנים, אבל רכושנים ממש, בעלי הכרה רכושנית.

הנה המיליונר היהודי גינזבורג בנה בשביל הפועלים הנוצרים שלו בזבוירצי (פולין) עיירה שלמה, בתים, גנים, בית־ספר, מרחץ, תיאטרון, כנסיה, וכו', מפני שהוא היה רכושני אמתי. הוא ידע כי בלי פועלים אין מקום לרכוש, ואם הוא דואג בשביל הגדלת רכושו הוא צריך לדאוג להטבת מצב הפועלים שיהיו בריאים, שמחים ומוכשרים לעבודה¹; היה לו אינטרס בקיום הפועלים, שהיו במובן ידוע, חלק מרכושו.

אבל כאן אין רכושנים, יש החושבים עצמם לרכושנים והם באמת רק חיות טורפות: תופסים ילד כחוש ומגרמים את עצמותיו עד מקום ששניהם מגיעות, והשאר משליכים החוצה ותופסים תימני אחר, וחוזר חלילה…

אל נא יחשבו האדונים הללו שהם בוני הארץ. בשיטה כזו גם את עצמם לא יבנו.

קונטרס תרפ"ה

השם “אתה בחרת’ניק”, כלומר שהיהודי משתבח בזה שהוא בן העם, שעליו נאמר “אתה בחרתנו מכל העמים” היה לרבים מבני הדור העבר ללעג ולקלס. איך אפשר שהעם הנודד והגולה יקרא בשם עם נבחר? בעוד שיש בעולם גוים גדולים ועצומים ישובים על אדמתם.

אבל האמת היא, שהשם “עם נבחר” שנִתַּן לעם ישראל, כמו שנאמר: ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה (דברים ז' ו') איננו רק שם תפארת, להתפאר ולהתגנדר בו, אלא הוא מעמיס חובות גדולים על היהודי, שאסור לו ללכת בדרכי הגוים הנלוזים, כי הוא צריך להיות נקי וטהור, צדיק וישר, עם מוסרי במלוא מובן המלה, ובשביל זה בחר ה' בך. זהו בודאי לא דבר קל, כי יצרו של אדם תמיד מתגבר עליו, ועל כן עליו לזכור תמיד “ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה”. ומה שאפשר לסלוח לבן עם אחר, לא יסלח לך, בן עם הסגולה; עליך מקפידים בהקפדה יתרה. הרבב על משי הוא יותר מאוס מאשר על ארג גס.

את הדברים האלה אני אומר כלפי הנוער העובד שלנו. ההיסטוריה העמידה עכשיו את הנוער העובד על המדרגה היותר גבוהה של עם ישראל, כי עליו שומה להיות הבונה את ארצנו בעבודה ממש, לא בחריפות ולהטים, כי אם בעבודת כפים, בזיעה, בעבודה קשה, כשרה ויוצרת. והשם “הנוער העובד” היה לשם תהלה ותפארת בעיני כל יהודי שגורל עמו וארצו קרוב אל לבו. על כן, ילדים חביבים, דעו כי השם, שהנכם יכולים להתפאר בו, מטיל עליכם חובות גדולים, שלא תהיו כאותם הריקים העובדים שבאומות העולם (גם הם, אמנם, עובדים ויוצרים), כי עליכם להיות פאר האומה בכל דרכיכם: בעלי נימוס, רודפי צדק, ברי לבב, קשורים בקשר אחוה עם כל העובדים ועם כל ישראל בשביל שתגיעו יחד למטרתכם – בנין האומה על ארצה ההיסטורית, והאידיאל הגדול הזה לא ימוש מלבכם לנצח.

יצאה לאור כריסטומטיה חדשה בשם “מסלה”. והיא אמנם מרמזת למסלה חדשה גם בחיים, גם בחינוך וגם בספרות.

חדשים הם החיים שלנו כאן בארצנו. את יסודות החיים בגלות הניחו אחרים, ואנחנו נגררנו אחרי האחרים, הסתגלנו איך שהוא כדי להציל לפינו ולפי עוללנו פרוסת לחם מזוהמה ובלענוה בבושה וכלימה, או, מה שיותר רע, בלי בושה ובלי כלימה. הורגלנו בה כבר, וגם בזוהמתה לא הרגשנו, ההכרח לא נתן לנו לחשוב חשבונות, העיקר שהקיבה לא תציק.

עכשיו עלינו להניח את יסוד חיינו אנו, לחפש מסלה חדשה, שנתפרנס לא מפרוסות מזוהמות, המוצאות מידי זרים, אלא מככר הלחם שנוצר בעמלנו ממש, על ידי עבודה יוצרת, וביחוד בעבודה חקלאית, להוציא לחם מן הארץ ממש.

ולא לחנם העמידו מחברי ה“מסלה” את יעקב פלוטקין בראש הספר, סמל הוא שיעקב הכללי עוזב את פרנסתו הגלותית, אעפ"י שכבר נתמחה בה, ובא לארץ־ישראל ומבקש לו מסלה חדשה בעמל אין קץ – במסירות נפש.

והחיים החדשים דורשים גם חנוך חדש. לא חנוך לשם רבות “השכלה” – לדעת איך לחיות חיים קלים, נוחים, בטלניים, אלא חיים של אהבת עבודה ויצירה, ואף על פי שהעבודה היא קשה, ומסלתה צרה ומלאה חתחתים, גם זה תלמד אותנו ה“מסלה”. שם ימצאו דפים רבים של מכאובים, של חליים, של חרמות ושל הריגות. מגבורי העבודה הרבה חללים נפלו. ואף על פי כן אנו “במסלה נעלה, לא נסור ממנה ימין ושמאל”. הדרכים הרחבים, הסלולים – פסולים הם לנו… והעובד ידע להתחנך ולחנך את בניו במסלה, שבה בחר מתוך הכרה לאומית ומוסרית. את הפרוסה המזוהמה בזעת אחרים לא יביאו אל פיהם – תועבה היא.

וכשהחיים והחנוך משתנים בודאי שגם הספרות תבחר לה מסלה חדשה. הספרות שלנו (מלבד חלקים ממנה היוצאים מן הכלל) נעשתה כלי שרת לשעשע את נפשות הבטלנים המשתעממים, לגרות את היצר המיני ולתאר את הנאפופים בכל מיני פוזות או בכלל למלא את הנייר ברעיונות משוחפים, בבטויים צעקניים שמשוללים נימא לבבית, והכל כדי לכסות על עצם העובדה, שחיינו אינם חיים כלל, שקיומנו הבל ותוהו.

הספרות צריכה להיות אחרת. הסופרים – אלה שחוננו לא רק בכשרון לקיטת מלים ופרזות – לא ימצאו להם דרך אחרת אלא גם כן אותה המסלה, שבה הולך העובד היוצר; וכשילך במסלה זו, תפקחנה עיניו ויראה את החיים המתחדשים, ואז יתעורר לספר מה שעיניו רואות, על עבודת העובדים, על ענים ולחצם ויבקש עצות איך להקל את גורלם, איך לסלול מסלתם – מסלת עמם, השב לתחיה בארץ האבות.

אז יתראו בשדה ספרותנו, שנתמלאה בזמן האחרון קוצים ויבלית, ספורים חדשים, שירים חדשים ומאמרים חדשים, מרחיבי לב, מחזקי ידים רפות. הספרות תחדל משעשע את הבטלנים המשתעממים, או – מה שיותר נכון – להוסיף שעמום על שעמומם. היא תהיה ספרות חיה ומחיה.

– הספרות תהי אז טנדציוזית – אני שומע קול אסטטיקן קורא אחרי בעקימת חוטם.

כן, היא תהי טנדנציוזית, אבל לא נבובה. תהיה בה כונה, רגש בריא, אהבת משפחה, אהבת חיים בריאים, יפים, מוסריים; ודאיות של אמונה ולא כפירה ולא היסוס ופקפוק נצחי ויאוש שלא מדעת, שנובעים מתוך החיים התפלים של הפרזיטים הבטלניים; היא גם לא תהיה גאותנית, החגה חוג היחיד, כאילו שאלת הכלל לא נוגעת אליה; האנוכיות החולנית הזאת תחדל מאליה, כאשר ימצא הפרט את אשרו רק באושר הכלל כולו.

מסלה חדשה – בחיים, בחינוך ובספרות. הנסיון הראשון נעשה והוא די מוצלח. אין לו להתבייש לא בתוכנו ולא בצורתו. העיקר שרואים בה כמה שונה מסלה זו מהמסלות שבהן הלך עמנו עד הנה.

אמנם אפשר מאד שאחרי החפוש ימצא ש“מסלה” זו אינה שלמה. ה' ל. מוצא (בהפועה"צ) שהיא מעין “חק לישראל”, אך הוא דורש זאת לגנאי ואני דורש לשבח. צריך לדעת שהספר “חק לישראל”, למרות שנתחבר מקטעים קטעים נתן לעם ישראל הרבה מאד, ולא לחנם נתחבב עליו כל כך, ומספר קוראיו הגיעו למיליונים. הוא נתן לכל יהודי, שאין תורתו אומנותו לטעום קצת מהתנ“ך, קצת מהתלמוד, מספרי קבלה ויראים, וגרם שלא תשָכח תורה מישראל. ו”מסלה" זו נותנת לעם ישראל להבין את ערך העבודה ואת ערך המקדישים את עצמם לעבודה בארץ־ישראל, את כל ענוייהם ומכאוביהם. ה“מסלה” מלוקטה מקטעים, אבל יש כמעט לכולם קשר פנימי, והוא מסירות הנפש בעד הקמת הריסות עמנו ובנינו בעבודה יוצרת. ההרמוניה שב“מסלה” היא הכוון והמטרה שבה.

אפשר שמשהו היה כדאי להשמיט ולהעמיד קטע אחר במקומו, אבל זהו דבר התלוי בטעם, ואין אפשרות אנושית לצאת ידי כל הדעות.

ברוכים יהיו הראשונים שהרגישו בצורך לסלול מסלה חדשה. הם נתנו כריסטומטיה – רק כריסטומטיה – אבל בה יש משלמות הכוונה ומחדוש החיים.

“אל נא יבושו מפני המלעיגים. – מצוה ראשונה ב”אורח חיים" – גם מסלה זו תהיה “חק לישראל”, חק עולם ולא יעברנו. בארץ־ישראל יתחדש עמנו בעבודה כשרה ויוצרת, ובמסלה יעלה לשלמותו האידיאלית.

־ ־ ־ ־ ־

ועוד יצא ספר קטנטן ורב הפלא. והוא “קמץ עלים” לזכר הילדה לאה סטופניקר, הוצאת בית הספר לבנות שבת"א. ואמנם כדאית היתה לאה זו לכך.

כשמלאו ללאה שבע שנים קראה בחשק רב בספרות הילדים הרוסית; בהיותה בת אחת־עשרה באה לארץ־ישראל ובהיותה בת שלש־עשרה כתבה עברית: “רבים הם היסורים בעולם, יפול נא גם בחבלי חלק מהם… אני מרגישה בי די כחות לסבול. ורק – להשאר בארץ־ישראל”…

ועוד כותבת היד הקטנה הזאת: “אני בכלל איני מפחדת מפני חשך ומתים. המות אינו נורא כמו החיים; משאונם יש לפחד יותר מאשר מן המקלט השקט של המות”…

דברים נוראים כאלה כתבה ילדה בת שלש־עשר¹. פרח עדין שלא הספיק עדיין להתפתח. היא אמנם היתה בעלת כשרונות מצויינים, אבל מנין לה הכרת חיים שכזו?

אך אין שואלין שאלה שכזו על תינוקת עבריה. במשך שש שנים הספיקה לראות ולסבול מה שבן עם אחר לא יסבול במשך ששים שנה. הרגשות שהביעה קבלה לא מפי ספרים, אלא מנסיונות חייה הקצרים, המרים.

לאה סטופניקר² נולדה בכפר אוקראיני בשנת תר“ע, ואהבה את חיי הכפר; נעקרה משם ונשתלה בייקטריניסלב, למדה שם בגימנסיה רוסית והספיקה להתקשר באהבה עם הגמנסיה ועם הספרות הרוסית; ראתה בפרוגרומים³ ונעקרה משם ובאה לארץ־ישראל נתקשרה באהבה רבה עם ארצנו ועם שפתנו וספרותנו. חשבה כי בא הקץ לגליותיה וכאן תגדל, תחיה ותעבוד. והנה נעקרה גם מארץ־ישראל, הוריה לא יכלו להחזיק פה מעמד ונסעו עמה לאמריקה, ומתה בחשון תרפ”ד על מפתן הארץ הגלותית החדשה, ב“אי הדמעות”…

נעקרה ונשתלה, נעקרה ונשתלה ושוב נעקרה ולא נשאר עוד מה לשתול. הגליות הכשילו את כוחה, כל עקירה ושנוי־מקום גרמו כאב עמוק לנפש הרכה הזאת וביחוד העקירה מארץ־ישראל. היא בעצמה נותנת טעם למה יקרה בעיניה הארץ הזאת מכל הארצות: “אולי גורם לזה הגאון: איני יכולה להכנע למחשבה, כי זרה אני, כי סובלים אותי”…

ואולם בודאי היו עוד טעמים לזה. הן היא הספיקה ללמוד ולדעת את התנ"ך ולהתקשר עם ספר הספרים שלנו באהבה עמוקה, והספר הזה הלא יצירה ארצישראלית היא. וגם פשוט: אהבה את המורים, אהבה את החברות, אהבה את הארץ, את אוירה, את שמיה, את הרריה.

וגדולים היו חלומותיה של לאה הקטנה. היא רצתה – לא פחות – לראות את עמה שיהיה גורם לשאיפה כבירה זו (שחזו הנביאים) כי תתגשם, והתגשמות זו הלא אפשרית רק בארץ־ישראל.

ברוכים יהיו גם אלה שהשתתפו בהוצאת הספר הקטן הזה, מצבה לנפש כרוב טהור, שנגזל מאתנו ביד הגורל האכזרי⁴.

קונטרס

“הגם שאול בנביאים?”

הגם אז"ר הזקן בא לשבת עם הצעירים על ספסל התלמידים? כך אולי ישאלו הקוראים.

אבל לדידי אין בזה כל קושיא. אנכי מרגיש כי “השתא דקשישנא לדרדקי” (עכשיו שנזדקנתי נעשיתי לילד), כלומר, שהפרובלימות שבהן נתחבטתי עדיין לא נפתרו, ולא עוד אלא שתביעת פתרונן נעשתה יותר יוקדת, יותר מכאיבה, וצריך אולי באמת להתחיל מ“בראשית”…

הנני רואה בחוברת השניה של “לתלמידים” אחד אומר: “הנוער כשהוא לעצמו, הויתו – זוהי התכלית”. ואני מקנא בסופר ההוא שכותב ככה ובטון ודאי שכזה, ואני, במחילת כבודכם, עדיין מפקפק…

התכלית נדמית לי כאיזה דבר רחוק, רחוק, המהבהב ומושך אליו. ואיזה קול טמיר מלחש לנו תמיד: מהר אל התכלית.

ונדמה לי שהתכלית היותר מובנה לצעיר, שלבו עדיין לא נטמטם בחיי החולין של ימי העמידה, היא לחיות חיי צדק ויושר.

וכמה קשה להגיע לתכלית זו!

הילד כל זמן שכוחו חלש הוא חי משל אחרים: מחלב־אמו הוא יונק ומעמל אביו ישבע. אבל אין זו פרזיטיות. הוא תחת מזונותיו מנחיל להוריו פנינה יקרה – מדת האהבה, מידת החסד והרחמים.

מי יכול לשער מה גדול ערכה של פנינה זו! וזה נותן התינוק להוריו בשחוקו הילדותי, בפטפוטיו, בבכיו.

אבל כשכוחותיו של הילד מתחזקים, כשהוא מתבגר, אז הוא מרגיש שהוא צריך למצוא לחמו בעמלו, שבגיל הבגרות נעשה איזה מרחק בינו ובין הוריו, ואם מלחם הוריו או מלחם אחרים יאכל והיה לפרזיט ממש.

ואז מתחיל רגש היושר לפעם בלב הצעיר, מתחיל להסתכל בחיי האדם, איך ובמה הוא נזון. והתביעה המוסרית הראשונה מתעוררת בו לחיות חיי יוצר, חיי עובד ישר.

אין הידיעות המרובות (מה שקוראין השתלמות מדעית) מביאות תמיד לחיי יושר. יש מקרים רבים שבעל הידיעות המרובות משתמש בידיעותיו לחיות חיי פרזיט, למשל, אם הוא דורש בעד ידיעותיו תשלום גדול שמספיק לו לחיי מותרות, בעוד שלעובד היוצר אין שכרו מספיק אפילו ללחם צר. זוהי גם כן פרזיטיות, כי סוף סוף כל האוניברסיטאות וכל הספרים הגדולים והחשובים רק בעמל העובד היוצר נקנו ונעשו. ומדוע יגָרע חלק העובד היוצר מזה שהוא בעל דיפלום? אדרבה, מי שידיעותיו הן יותר רבות, כן יותר רבות חובותיו כלפי עמו, כלפי האנושיות כולה. ועוון העושק והגזל מכביד עליו שבעתים.

ואז קול קורא בעומק לבבו: צעיר, אל תהא פרזיט! לך ועבוד.

ואשרי מי שמקדיש עצמו לעבודה פיזית כשרה, וביחוד בחקלאות, כי העבודה הפיזית הכשרה מצילה את האדם מטמטום ואת שכלו מפלפולים עקומים, המטהרים את השרץ.

אני חושב שלאיש צעיר, שנפשו לא נטמאה, תכלית זו היא עיקר העיקרים. אם אין חיי עבודה ויושר – הכל תוהו ואפס.

“לתלמידים” חוברת ג' תרפ"א

יפה היא הילדות, אילת השחר של חיי האדם. בעטוף לבי הנני מביט אל היציר הפלא הזה, אל הילד, אל תנועותיו, אל עיניו הבהירות; שומע את צלצול שחוקו, את פטפוטיו – ואני נעשה לאחר, רוח הרעה תסור מעלי ועלי נושבת רוח של טהרה, של תום, של אהבה.

ואת הבריאה היפה, התמימה, החפשית הזו לוקחים ואוסרים אותה בחדר, בבית־הספר ושמים עליה עול של חוקים ושל משמעת, של רדיה ושל כבישת היצר, והעיקר של זיוף, שיהיה לא מה שהוא באמת, אלא שידע לעשות רצון המלמד או המורה, הרודה בו ועוקר מקרבו כל מתנת האלהים, אשר חלק ביד נדיבה ליצורו הקטן. וההשפעה המזיקה של בית האסורים הזה, הנקרא חדר או בית־ספר, מתגלה מהרה: ברק עיני הילד הולך ודועך, תנועותיו נעשית אי־מובטחות, דבורו נעשה אי־טבעי, התמימות שבו הולכת וכלה, הוא מסתגל לעולם השקר…

ואיך נמצא תרופה לדבר הזה? איך נציל את הילדים מכף המושלים בהם – האבות או המורים, שעל פי הרוב מחבלים את מעשי ידי הקב"ה בלי לתת חשבון ברור לנפשם מה המה עושים, או שטועים לחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים. והמטרה, כידוע, ברורה מאד, כמו לאבות כך למורים. הם, כביכול, יודעים מראש את הדרך הנכונה, שהילד כאשר יגדל יבחר לו בחיים. וכי מה אינו יודע האב או המורה, שהם אנשים גדולים וכבר רואים את התכלית? כאילו ברור להם, שמה שאירע להם יארע גם לבניהם, ממש באותו הנוסח… הכל צפוי ומבורר מראש…

וכנראה טובי הפדגוגים עמדו כבר על תקלה זו, וכבר אנו רואים ששנוי מתרחש ובא גם בארצנו, במקום שהכל צריך להיות בנוי ומחודש מראש.

נפתח כאן בית ספר קטן לילדי העובדים, ויש בו, כנראה, שתי כוונות. אחת, שהילד יכיר שעולמו בעבודה יבָּנה, שהוא צריך להתחנך ולהתרגל בעבודה, שלא יעלה על לבו מחשבת און, כי אחרים צריכים לעמול בשבילו, והוא ישב בחבוק ידים ויהנה מפרי עמל אחרים. ושנית, לשמור על טבע הילד, שכל מה שהוא עושה יעשה מרצון עצמו, לא על ידי כפיה. להגדיל את כשרון הסתכלותו ואת חפץ החקוי שנמצא בלב הילד. וכך ילך הילד ויתפתח לפי טבעו, לפי דרישתו הנפשית בכל הליכותיו ובכל למודיו. יש בבית הספר גם משק: חיות, עופות, גנה קטנה….

בבית הספר הזה נקבצו מורים מסורים לעבודת החנוך ה“עמלני” (כך קראו לו, אבל אין השם הולם את כל הכונה האצורה בו), בבקשם להפוך את הגיהנום של הילד לגן־עדן.

והדרך קשה לפני המורים והמורות האלה, שלקחו על עצמם את תפקיד ההגנה על הילדוּת. התקציב שלהם הוא מצוצמם מאד, ועדת התרבות של הסתדרות העובדים מחזיקה בהם, אבל במדה קטנה מאד (כמובן, שלא בה האשמה תלויה, אך העובדה היא כך). והמורים מתחבטים בפרובלימה הקשה שדורשת לפתרונה, מלבד מסירות אין קץ, גם אמצעים הגונים למכשירי למוד, למשחק, לפרנסה (הילדים אוכלים בבית־הספר). והם רואים, שהקהל אינו מבין מה שבלב המורים הללו, ומסביב אדישות גמורה, והכל צריכים המורים לשאת על כתפם. כמה קשה לעשות את הצעדים הראשונים!…

אבל דבר אחד יש להם כבר: הילדים קשורים אל בית הספר הזה בכל לבם ונפשם. כל מה שהם עושים, הם עושים מתוך שמחה, מתוך הכרה עצמית. גם על עבודתם, גם על כל למודיהם שורה שכינת האהבה ההדדית…

כדאי לראות איך עוסקים שם הילדים במטבח, בגנה, בלמודים, במשחקים: אתה מרגיש שהקטנים האלה ברשות עצמם הם עומדים, שהמורה שלהם הוא רק חבר טוב, שלפעמים מתערב להקל עליהם את העבודה ולתת לה הכוון הראוי. גם הוא, המורה, עמהם עובד ועמהם משחק. לומד הוא לדעת את נפש הילד, אבל אינו רוצה לשים עליו אכפו. יגדל הילד מעצמו ויתחזק וידע תמיד לעמוד ברשות עצמו.

צריך לקוות שבית הספר הקטן והדל הזה בחיצוניותו יעשה ויצליח ויהיה למופת לכל בתי־הספר והחנוך שבארצנו.

קונטרס תרפ"ד

נוכחתי בסיום המחזור הראשון של בית החנוך לילדי העובדים בתל־אביב.

עומד לו בית החנוך הזה מובדל מהעיר ההומיה, ולא רק בשטח, לא רק בחיצוניותו¹, אלא ביחוד בפנימיותו. הילדים והילדות מתחנכים לשם עבודה, שידעו מתוך הנסיון. מתוך עצם החיים לאהבה את העבודה הכשרה היוצרת ולהתיחס בבוז לחיי טפילים המתחכמים לחיות חיים מרווחים, חיים של מותרות בלי שעור, והכל על חשבון העובד.

ועוד זאת, בבית החנוך מתרגלים הילדים לחיות חיי חברה המתנהגים לא על ידי שליטה של המורים התקיפים, אלא ע"י רגש ואחוה הדדית, ואין המורים אלא חברים הגדולים בשנים.

ולפי זה חניכי בית החנוך הזה מתעתדים לחיות חיי עבודה קשה, למלא את צרכיהם בצמצום רב ולא ליהנות – לגמרי או רק חלק קטן – מהתענוגים העירוניים וגם מהתרבות העירונית. בכפר אין ראינוע, אין קונצרטים, אין תערוכות ואין אפילו פנאי לקרוא בספר. עבודה, עבודה ושוב עבודה.

ובכל זאת חושב אני, כי החניכים בעלי ההכרה ימצאו אשרם דוקא בחיים הפשוטים האלה. האושר הוא דבר יחסי. יש מי שהצליח לרכוש באונאה, בגזלה או על ידי איזו סבה יוצאת מהכלל, בזכיון בגורל, אלף אלפי דינרי זהב, והוא אינו מאושר. לגמרי אינו מאושר, עד שמואס בחיים. ויש עני בכסף אבל עשיר באידיאל, והוא שמח בחלקו. היהודי הנרדף והנענה אומר בפה מלא: אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו! אשרינו שאנו קוראים בכל יום שמע ישראל וכו‘. יש לו ליהודי אידיאל גדול, שממלא את כל נפשו עד ששאר הדברים החסרים לו אינם תופסים מקום בעיניו. וכן גם אלה המכינים את עצמם לשנות את סדרי החיים הגלותיים של רדיפה אחרי הפרוטה, של שנאה ותחרות, בעבודה כשרה וביחוד חקלאית, הם יוכלו להיות שמחים בחלקם ולא לשים לב לרעש התרבותי העירוני עם כל קסמיו הכוזבים. ואת היסוד הזה של חיי חלוצים נקבע בבית החנוּך לילדי העובדים שלנו. ואני מברך את החניכים שגם הם יאמרו: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו וכו’. לא אמירה בעלמא, אלא מתוך הרגשה נפשית עמוקה, שהם באים לבנות את הריסות עמם ושממות ארצם על יסוד העבודה הכשרה.

קשה היא ההתישבות בארץ־ישראל בכל המובנים. איני צריך לפרוט את כל הקשיים – הם ידועים למדי אבל הרע היותר גדול הוא שהרבה אנשים, שהיו חובבי ציון בחוץ־לארץ וחלמו על בנין העם והארץ, אחרי שבאו והתישבו פה, אבדו דרך. רבים מהם נתרוקנו מכל תוכן. את האידיאל הלא תפסו כבר. הם כבר באו והתישבו בארץ, והם בונים בתים, פותחים חנויות, סוחרים, מוכרים וכו' וכמובן שצריך להשיג רוחים, והמרבה הרי זה משובח. ומזה באה הירידה המוסרית הגדולה, הטמטום, שדוגמתו לא היתה בחוץ־לארץ, ביחוד בין חובבי ציון. שם היה האידיאל לפנים וכאן הוא לאחור.

והדבר הזה הולך ונשנה גם אצל איזה פקידים וגם אצל איזה סופרים. גם אותם הקרייריות תופסת והם משתעממים מריקנות, מחוסר אידיאל.

נשאר לנו ביחוד הצעיר העובד. אצלו האידיאל בשורה הראשונה. הוא רואה את הארץ והנה היא עוד שוממה. צריך לבנות אותה, ולבנות אותה – כמה קשה!…

ובכל זאת אפשר להתגבר על כל הקושי. אבל לזה דרושה אמונה. אמונה בצדקת מאויינו – למצוא לעמנו מקום עבודה יוצרת וכבוד אנושי בארץ אבותינו, ארץ נביאינו, ארץ חכמינו, ארץ שהיא רוויה טל חיי החיים, שיכול להשקות ולהרוות את האנושיות כולה ולרפאה ממכאוביה הגדולים של מלחמות שאינן פוסקות ושל משברים.

ומאין נשאב את האמונה? הן גדולה היא הספקנות, הכל מוטל בספק, ויש שמגיעים לידי כפירה גמורה, לידי ציניזם מכוער. פלוני כבר התיאש מהכל. הנה זה בורח מארץ־ישראל. לא מצא את הקריירה שבקש. או שחבריו הקניטוהו והוא בורח… למה לא יברח? מה לו ולארץ־ישראל? אם הארץ נותנת פרנסה, כבוד ובשפע – מילא, מדוע לא בארץ־ישראל? אבל אם הפרנסה מועטת, הכבוד לא כל כך מרובה – למה יתענה פה? ומה נדבר על דבר הצעיר הסובל רעב ממש?

ומאין נשאב את האמונה? את האמונה הכבירה, שהיא ממתיקה את המרור שבחיים, הנותנת עוז להתגבר על הכל, וביחוד על עצמנו¹, על הספקנות האוכלת אותנו, על היאוש והכפירה?

אין לנו נביאים. אבל נשארו לנו ספרי נביאים, נשארו לנו ספרי חכמים, אדירי אמונה, נשארה לנו היסטוריה של עם ישראל, נלמוד אותם, נתעמק בהם. נראה איך הם אהבו את ארץ־ישראל, איך הם מסרו את נפשם עליה ועל ידי זה תתעמק אמונתנו ואהבתנו בתוך לבנו…,

וכשתהיה האמונה חזקה ועמוקה בתוך הלב, כשתהיה האהבה לעם ולארץ־ישראל יוקדת ומאירה, אז לא תעלה גם על הדעת עזיבת הארץ. ואז נמצא די כוח לבנות את ארצנו, לסבול בעדה, ולפאר אותה בנטיעות יפות, בזרעים, בפרחים, להסיר ממנה את חרפת השממה ולגרש מקרב לבנו את השעמום ואת הרהורי הכפירה והפקחות של הציניקים.

– תרופה נושנה… – אני שומע אומרים בעקימת שפתים.

– כן, ישנה נושנה! אבל גם השמש ישן נושן והוא לבדו מאיר, מחמם ומפרה.

(“הפועל הצעיר”, “אחדות העבודה” ועוד)

המהפכה האצילית שעשו אחינו בני ישראל בארץ אבותם בלי מלחמת דמים ובלי כל שאיפה להכניע ולרמוס את מי שהוא, הוא חזיון אנושי נפלא מאוד. גם מהפכה זו, ככל מהפכות, דורשת קרבנות, וקרבנות היו לרוב גם במהפכה זו. אבל הקרבנות הללו זוהר של קדושה חופף עליהם. הם לא ביקשו רעת מישהו, הם לא יצאו להלחם במישהו, אלא נלחמו נגד עצמם, נגד הרגלם והרגל אבותיהם, ורבים מהם נשרפו במדורה שעלתה מתוך האידיאל הבוער בלבם. המלחמה חזקה לאין חקר, מסביב אי־הבנה, לא רק מצד הערבים, אלא גם מצד אחים עברים, והלוחמים כמעט בודדים במערכה, מבלי עזרה תכופה, מבלי התענינות בגורלם.

ורבים נפלו, מתו בקדחת, ברעב, בכדורי רוצחים, יהי זכרם ברוך. והשאר? – השאר לא עזבו את המערכה. זכרון הקדושים, החברים היקרים, מוסיף אומץ ללבם והם ממשיכים את עבודת המהפכה, להפוך עם תלוש לעם עובד, עם נודד לעם אזרח, יוצר ובונה.

החזיון הזה הוא יותר מדי קרוב לנו, ועל כן איננו יודעים להבין את גודל ערכו. יעברו עוד יובלות אחדים, העם סוף סוף ישתרש בקרקע, ואז תגלה לפניו גדלות מעשי החלוצים, שאנו רואים אותם עכשיו מפרפרים ומכינים את הבסיס לחיי־עם.

ואת הדברים האלה הנני אומר לא לשם תהלה ושבח לחלוצים. הם אינם צריכים לזה. רבים בודאי יתביישו לשמוע תהלות ותשבחות. ולא בשביל לנחול תהלות ותשבחות באו לסבול סבל קשה ומר שהם סובלים. אלא בזה אני חושב לתת הלל ושבח, כפי כוחי, לעמי, שעליו כבר בקשו לסתום את הגולל, לאמור: “יבשו עצמותינו, אבדה תקותנו”, והמת לא יזדעזע… והנה עדים חיים, שיש די נעורים בעם העתיק שלנו, אפשר ואפשר להשיבו לתחיה, אפשר ואפשר שיהיה עוד לאור גויים, שילמדו גם הם איך צריך לעשות מהפכה, ומהפכה צריכה לבוא בתוך האנושיות, לא כמהפכת צרפת ולא כמהפכת רוסיה ואף לא כמהפכה הפאשיסטית באיטליה, אלא מהפכה אנושית, מתוך עומק הרגש האנושי, הניצוץ האלהי הדולק בלב כל איש ישר, השואף לעבודת יצירה ולחיי אהבה ואחוה.

ואולי אחינו בכל מקום שהם יעשו חשבון נפשם; עמנו חי ומבקש לחיות, צעיריו עוזבים את העבודות הקלות ואת הפרזיטיות ומקריבים את עצמם בשביל כבוד עמם וארצו, היתכן כי מי שהוא יעמוד מנגד ולא ירתום גם עצמו למשוך בעגלה הכבדה שלפניהם?

מחזה נהדר היה בועידות. רוב החברים הם צעירים עדיין לימים, והם דנו כמומחים גדולים בכל שאלות ההתישבות, בכל עניני התרבות העברית, פועלים בעלי פנים שזופים וידים מיובלות נושאים ונותנים כתלמידי חכמים ותיקים, ומבלי משים עולים על הלב דברי הנביא: “ואמרת בלבבך: מי ילד לי את אלה? ואני שכולה וגלמודה, גולה וסורה, ואלה מי גדל?…”

יש עוד די כח מפרה בעם ישראל, צריך רק להרחיב את החוג, לאמץ את הידים, לחזק את התקוה, וקרני אור וחיים יפוצו מהררי ציון אל העולם כולו.

לידידי מר שריה הסופר.

תודה רבה לך על מכתבך המפורט שכתבת אלי על דבר המצב בארץ־ישראל כמו שהוא והמשבר הנורא שבא על יושביה היהודים בין מצד הפוליטיקנים האירופיים המסיתים בנו את הערבים ובין מפאת המריבות שאינן פוסקות בין המפלגות שלנו המתפצלות והולכות עד שנדמות לאבק פורח, וביחוד מפני מחסור הכסף, שהוא כעת עמוד התוך של החיים, שבלעדיו אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת; ומה שמכאיב ביותר – מנוסת הבהלה גם מצד הצעירים, שאוירא דארץ ישראל “החכימם” לבקש מזלם בארצות אחרות, ואפילו לשוב לפולניה וללטביה ולרוסיה…

חשבת בודאי שבזה תגדור בעדי, שלא אהין לעזוב את מקומי ואחדל משאוף לעלות לארץ־ישראל, ולכל הפחות – הסירות מעליך כל האחריות בעד המעפילים… כנראה, אמנם, ישנם בארץ ישראל הרבה אנשים טובים, שמבקשים להסיר מעליהם את האחריות… זהו כל כך קל ויפה… מסיר האדם את האחריות מעל עצמו והוא נעשה חפשי; ואחר כך יוכל חברו לגווע בראש חוצות ברעב ובדבר ואין הלז מחויב להשתתף כלל בצערו… הלא הזהרתיו, הסירותי מעלי את האחריות למפרע ומה לי עוד? וכי זה לא מספיק?

ובכל זאת אני מדעתי אינני זז. אני אעלה לארץ־ישראל ואגיד לך מראש, שאני אדרוש אחריות מכל האנשים הטובים המסירים מעליהם את האחריות. וגם ממך… אתם, כל יושבי ארץ־ישראל, אחראים אתם. את האחריות אי אפשר שתסירו מעליכם כל הימים שאתם חיים, אם לא תקבלוה ברצון הרי היא מוטלת עליכם גם למרות רצונכם. אחראים אתם, חביבים, אחראים ראשונים, מפני שאתם יושבים בארץ־ישראל. ואם רק תרגישו באחריות המוטלת עליכם, אתם כולכם בדעה אחת, אז גם תמצאו את הדרך לשפור המצב. ואם תסירו מעליכם האחריות רע יהיה לאחרים וגם לכם. אין מקום בארץ־ישראל לאלה הדואגים איש איש לבצעו… אין מקום! אלה שאינם אחראים – יצאו להם מן הארץ. צאו, צאו! מוכרחים אתם לצאת…

ואני, ידידי, למרות הכל, או דוקא מפני המצב הקשה שלכם, אמהר לעלות לארץ־ישראל. בשעה קשה רוצה אני להטות שכמי ולשאת אתכם במשא. אני גם בחוץ־לארץ מרגיש באחריות המוטלת עלי לעזור לכם בכל כוחי הרענן. ואני אעלה ואשבור את המשבר, את פיות הפוליטיקנים אסתום ואת הפרצות אתקן.

רבים הם עמנו המרגישים באחריות מאשר עמכם המסירים מעליהם את האחריות. אנו נלמדכם להיות אחראים… נלמדכם!…

ידידך…

כידוע, הראשונים במחוללי התנועה הסוציאליסטית היו פרדיננד לסל וקרל מארכס – שניהם מבני עם ישראל.

כבר הרגישו בזה החכמים מסריק (הפרזידנט של טשכוסלובקיה) ורוסוורם, שניצוץ הנבואה נתגלגל ובא לתוך גדולי עולם אלה שהיו מגזע עם הנביאים. לא מפני עלבון עצמם ולא מפני הסבל שסבלו הם בילדותם באו לדרוש משפט העובד העלוב והסובל: הם בעצמם היו מבני בורגנים עשירים, שלא חסר להם כלום, אבל הם הרגישו בצערם של אחרים, של הדלים והמעונים, ולטובתם, לגאולת נפשם של העובדים הקדישו הם, גאוני הרוח, את כל כוחותיהם הענקיים, מאסר, גלות, חיי־דוחק – שום דבר לא היה יכול להפריע בעדם. הם לא ידעו לנטות לצדדים, ישר הלכו אל המטרה – “צדק צדק תרדף”, גזרה עליהם רוח הנבואה, שמשלה בקרבם, אולי גם למרות ידיעתם.

ולתנועה הסוציאליסטית שתי פנים: שנאה לבורגניות המשעבדת, הלוחצת והרומסת, ואהבה ורחמים למשועבדים, לנלחצים ולנרמסים.

מהו הגורם היותר עיקרי?

השנאה? כמה קל לעורר שנאה! המשל הרומי אומר: האדם לרעהו הוא בבחינת זאב טורף. האדם בטבעו שונא את חברו. בשביל מה? טעמים לפגם יש לאין חקר: הוא מחונן יותר בכשרון, ההוא מכובד יותר ממנו, וגם פשוט – אנטיפטיה שאין לה טעם. ואין צריך לומר בני אדם שהם מבני עמים שונים, מפלגות שונות וכו' וכו' עד אין קץ. זרעי שנאה פזורים בכל מקום ונקלטים בכל לב במהירות רבה.

אבל השנאה אינה יכולה לבנות כלום. להרוס היא יכולה, אבל רק להרוס. ברנה אמר דבר על הממשלה: “בכידונים אפשר להכניע, אבל על כידונים אי אפשר לישב”, כידונים זהו סמל השנאה ובהם אי אפשר לבנות. לבנין דרושה אהבה, אחוה, חסד ורחמים.

ומדת אהבה, אחוה, החסד והרחמים – מדת הנבואה היא. “וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם”. הנבואה היא השומעת את הנאקה, המשתתפת בצער המשועבדים. המיסדת את החברה על יסוד העזרה ההדדית, על יסוד האחוה.

וצריך אני להגיד לכם, חברים, שבשעה שאני משקיף על רחבי כדור הארץ וביחוד פה בארצנו, ארץ הנביאים, איני מוצא בכל הכתות והמפלגות מי שהוא מסוגל יותר לאחוז בדגל הנבואה, מלבד אחינו העובדים. מי מוכשר להגן על כבוד עמו במסירות נפש? העובד! מי מוכשר לחלק ממנתו הדלה לרעב? העובד! מי מרגיש רגש אהבה עמוקה, רֵעות נאמנה, רגש טהור שרק הוא נותן תוכן לחיים? שוב פעם: העובד! זהו כוח העבודה, כוח העובד העברי!

בעובד העברי, ביחוד בעובד העברי בארץ־ישראל, אני רואה יורש הנבואה, שהולכת ומתגשמת בבנין ארץ הנביאים.

ואיני ירא שמא תבוא הגאוה לקנן בלבכם לרגלי השבח הגדול הזה. רוממות הנפש אינה מביאה לידי גאוה, שמקורה קטנות וצרות עין. יורשי הנבואה תקיפים הם, חזקים בדעתם, אמיצים בפעולתם, ויחד עם זה ענוים הם, אוהבי אדם ומבקשים רוממותו.

אני שומע מתאוננים ואומרים: לאיניציאטיבה פרטית אין מקום בארץ־ישראל. כן. לאיניציאטיבה פרטית, שיסודה שנאה ותחרות, חמסנות ובליעת איש חברו, אין מקום בארץ־ישראל. אבל יש די מקום לעבודת אחים, לעזרה הדדית, להרמת דגל הנבואה – דגל העבודה הכשרה, היוצרת. לאיניציאטיבה שכזו יש ויש מקום בארץ־ישראל, ביחוד בארץ־ישראל.

שני מנהיגים היו לנו – ד“ר בנימין זאב הרצל וד”ר יהודה ליב פינסקר. רחוקים היו זה מזה כרחוק מזרח ממערב.

הרצל היה מערבי. בתור עתונאי גדול עמד בשורה אחת עם כל איתני עולם, שגורל אירופה בידיהם, כלומר, במחשבתו הקיף את כל העולם הגדול, ירד לתוך עמקה של הפוליטיקה הגבוהה. ידע את כל שביליה הנפתלים.

ופעם אחת עלה על לבו: מה טוב היה אלו היה עמי יכול גם כן לקחת חלק בקונצרט העולמי! מה טוב היה אלולא היה עם ישראל גולה ונדח בגיטאות, אלא יושב בארצו ב“מדינת היהודים” ואינו זקוק לחסדי אחרים! מה טוב להיות בעל בית לעצמו כשאר בעלי הבתים ולא שכן לא רצוי במרתפי זרים¹!

הוא חשב ועשה. הוא נגש לעשות את “מדינת היהודים” ובכל גדלה. עינו היתה עין נשר, ופסיעותיו פסיעות ענק – שבעת מילים הפסיעה.

אבל כשפנה לאחור ראה שהעם אינו הולך אחריו… בידו החזקה טלטל את העם טלטלת גבר, קרא לו להקיץ, להתעודד, לרוץ אחריו, ליסד מוסדות כספיים, מנופים ענקיים. להרים פעם אחת את העם משפל מצבו, והעם יסד מה שיסד, אך כמה זה רחוק מ“מדינת היהודים”.

וזו היתה הטרגדיה הכפולה והמכופלת של הד"ר הרצל, שהוא נוצר לגדולות ואחריו זחלו נמושות…

לא כן פינסקר. הוא היה בן לאביו ר' שמחה פינסקר, שהיה מלומד גדול, מלמד גדול וקבצן גדול. והד"ר פינסקר בנו ישב באודיסה וידע היטב את המולדבנקה ואת גבורי הרעב שבה, ומקרוב הריח גם את ריח ליטא הברוכה ובתור רופא הכיר את כל אפיסת הכוח של עמו האומלל.

ואף על פי כן בקש פינסקר שהיהודים יחגרו שארית כוחם ויעזרו לעצמם, כי “אם אין אני לי מי לי”. יתנהלו נא לאט, לאט, יזחלו אפילו, ובלבד שלא יעמדו על מקום אחד. והוא, הד"ר פינסקר, המכיר את כוח עמו ואת טבע עמו לא הלך לפניהם, אלא הלך עמהם, בתוכם ממש, ולא פסע פסיעה גסה והסתפק במועט.

אבל הלך והלך והעם עמו. לא נתבייש מקנות בארץ־ישראל איזו חלקת אדמה קטנה ולהושיב עליה איזה תריסר בחורים, ואחר כך לקנות עוד חלקת אדמה קטנה ולהושיב עליה עוד תריסר בחורים – פילטרציה בזויה, אבל מה לעשות? כך הוא המצב וטוב מעט מאפס ורק אל המטרה, רק אל המטרה.

את הרצל אנו מעריצים: הוא היה מושל בחסד עליון ואת פינסקר אנו מכבדים: הוא היה אב רחום. מקערה אחת עמנו אכל תפוחי אדמה.

קונטרס, טבת תרפ"ב

לפני הקונגרס הראשון היתה מורגשת במחנה חובבי־ציון חולשה וירידה. הועד האודסאי, אף על פי שמהצד הפורמלי אחד את כל האגודות המפוזרות להשתתף בקופה הכללית, אבל אחרי שהחברה היתה אסורה בחבלי התקנות של הממשלה הרוסית האוטוקרטית, אי אפשר היה לה להתפתח, ובמקום שאין התפתחות שם מוכרחה לבוא הירידה, חשבונות קטנים, רקבון.

ובשעה קשה זו בא הרצל בתכניתו הרחבה לקרוא לקונגרס ציוני. במרכז ההסתדרות החדשה הזאת התיצבו מאליהן ההכרה של האחדות הלאומית והנחיצות של העבודה בארץ־ישראל שתתן צביון של בנין לאומי חפשי על אדמתנו ההיסטורית. אמנם הרצל נסמך יותר מדי על הפוליטיקה העולמית, אבל מתוך עבודתו בסביבת אחיו, נסחף גם הוא אחרי העיקרים של האבטומנסיפציה. כי עיקר כל העיקרים שבני ישראל בעצמם יקדישו – לא פרוטות בלבד – אלא כל כוחם ומרצם בשביל בנין ביתם הלאומי.

וההכרה הזו לא במהרה חדרה אל לבבות העם וגם מהמעולים שבהם היו שלא ידעו נפשם והלכו ארחות עקלקלות ושמו אבני נגף בדרך האחדות הלאומית. דבר אחד אציין מהקונגרס הראשון. הד"ר נתן בירנבוים, שנקרא אחר כך בשם מתתיהו אחר – דרש לא פחות ולא יותר, שהקונגרס יכיר אותו בשם מזכיר מטעם הקונגרס (הוא היה לפני זה מזכירו של הרצל). אבל חפצו לא ניתן לו, הרצל עמד בכל תוקף על הדרישה, שרק הוא יבחר לו מזכיר ולא הקונגרס ימָנה את המזכיר, שלא תהיינה שתי רשויות מתנגדות זו לזו, ואי אפשר יהיה לו לעבוד עבודה ממשית, ומאז עלתה טינא בלבו של בירנבוים, הוא אמר לי אז במרירות: “אני גדלתי ורוממתי את הרצל ועכשיו כך הוא משלם לי”, בירנבוים לא ידע, וכנראה גם עכשיו אינו יודע, כמה חשובה היא הכרת האחדות הלאומית, ובמקום שיש הכרה שכזו, כל אחד מקבל ברצון מרות־ההנהגה ומבטל את רצון עצמו ואת נטיותיו הפרטיות, תהיינה מה שתהיינה, ואין מקום לספרטיזם, ואפילו דתי.

והנחיצות על האחדות הלאומית אינה יכולה להסתפק בהכרה שכלית בלבד, אלא בהרגשה נפשית עמוקה, שיכולה להביא בשעת הצורך לידי מסירות נפש ממש. לפני ההרגשה העמוקה הנפשית אין פקפוקים, היא עוקרת הרים ומושיבה מדבריות, וכל זמן שאין הרגשה זו שוא הן כל התיאוריות וכל המלים היפות. בעת הקונגרס הראשון דבר ד“ר צבי שפירא ז”ל על דבר הקרן־הקימת. אחד מטובי חובבי־ציון, שאיני רוצה לפרט בשמו, שהוא בכל אופן יקר בעיני כולנו, לגלג ואמר: מה יעשו האומללים הללו? אם יצלצלו בכל הפעמונים יאספו ששה, שבעת אלפים רובל בשנה. אמרתי לו: “מהמגוחך עד הנשגב רק צעד אחד”, ועל זה ענה בהחלט: מהמגוחך לעולם לא יצא נשגב.

והנה אנו רואים שדוקא התמימות וההרגשה הפשוטה העממית, שיש לה שרשים עמוקים בתוך הלב, היא שנצחה. והקרן־הקיימת היתה לאמצעי היותר חשוב בכל עבודתנו הלאומית וביחד עם זה אנו רואים שנמצאו בתוכנו גם כאלה שהקריבו נפשם ממש בשביל בנין עמנו בא“י, מפני שא”י היתה להם לצורך נפשי שאי אפשר מבלעדו.

ובדרך שכזו שעליה עמדנו בקונגרס הראשון נלך הלאה לאחדותנו הלאומית; וכפי הנראה ההרגשה הזו של אחדותנו הלאומית הולכת ומתקיימת ונתבלטה גם באספת הנבחרים, זו היצירה הצעירה של ארץ־ישראל. יש בתוכנו נגודים רבים וחזקים, אבל חזקה מהם היא ההרגשה של האחדות הלאומית, היא המנצחת.

מי הביא את ההרגשה הזו לידי גילוי? האומנם הרצל?

גם הרצל וגם העם כולו. בלי העם לא היה הרצל למה שהיה, שניהם השפיעו זה על זה לטובה: המנהיג על העם, והעם על המנהיג. הפרט והכלל התאחדו להרמוניה אחת שלמה. במקום שאין פניות גסות שם גובר הרצון הטבעי להתאחדות שהביאנו עד הלום.

וזו היא הדרך אשר בה נלך כולנו, כולנו. חכמינו והמונינו, הרצל, טרומפלדור א. ד. גורדון, בראש – ואחריהם כל המחנה, כל המחנה.

“ספר הקונגרס” תרפ"ג

(מהדברים שנאמרו באספת הפועלים בירושלים)

בעיני – קרן היסוד והעובדים הם דבר אחד, כי רואה אנוכי בעבודה את היסוד לכל. עד עכשיו, עד הזמן האחרון שבו עשינו התחלה בארץ־ישראל להניח יסוד לעמנו, היינו משוללים כל יסוד. בגולה לא היה למעשינו יסוד, לא יסוד חמרי ולא יסוד מוסרי. רק אכלנו משארית הפליטה שנשארה לנו מימים קדמונים, מהימים שישבנו בארץ. כל המוסר, כל התורה שלנו הם רק עוללות ממה שיסדו אבותנו בשבתם בארץ־ישראל ובעבדם את אדמתה. ואנחנו עד הזמן האחרון לא הרגשנו כל כך בדבר הזה שאין לנו יסוד. ישבנו צפופים בגיטו ושמרנו דבר מה ממה שלקחנו אתנו בגולה. אולם במאה האחרונה ראינו שאנו הולכים ודלים לגמרי. הקולטורה החדשה היא קרבה אותנו אל מהלך המחשבה של העמים האחרים והרחיקה אותנו מעל היסוד שלנו, היסוד המוסרי הישן. גם היסוד הכלכלי, שהיה כל הזמן רעוע מאוד, נתערער לגמרי בזמן האחרון. נשארנו דלים וריקים. ואת הדבר הזה אנו באים לתקן בארץ־ישראל.

ראשית כל אנו רוצים לחיות חיים יהודיים, זאת אומרת, ראשית כל חיי עובדים. בראשית ברא אלוהים – זהו הסמל שלנו. הוא ברא ולא לקח מן המוכן. וכך עלינו לעשות כשאנו באים בארץ־ישראל. חפצים אנו שיהיה לנו יסוד – והיסוד מוכרח לעשות העובד. הוא צריך להיות עובד ויוצר ולא מתפרנס מן האויר ומן הרוח וממה שאחרים מכינים. אולם הדבר הזה הוא קשה מאוד.

אמרו שבמצרים השקיעו המצרים ילדי בני ישראל בתוך הבנינים של פיתום ורעמסס. ובאמת לא רק במצרים, אלא גם במקומות אחרים השקענו את ילדינו ואת נפשותינו. והשקענו לבטלה, מבלי להביא ברכה לעצמנו.

ואין לנו דרך אחרת, אלא להשקיע פה את כוחותינו. פה נחיה ופה נבנה, ואם נצטרך למסור את נפשותינו – נמסור אותן בשמחה.

ובשביל ליסד את העבודה שלנו אנו צריכים לעוד משהו – לא יפה להגיד – כסף. לא נדבה – אלא כל אחד בשביל עצמו, בשביל שיהיה יסוד גם לו. ואנחנו צריכים שכל בני ישראל ישתתפו בדבר הזה, ויחד עם כל בני ישראל גם העובדים בא"י. מפני מה? ראשית חשובות הפרוטות שנותנים העובדים, אלה שמתפרנסים פה מיגיע כפיהם ומוסרים את נפשם בעד בנין הארץ. הפרוטות האלו יהיו סמל לכל העם, לבל יעמוד רחוק מהדבר הזה. שנית, אנחנו העובדים צריכים להשתתף בדבר זה ותהיה לנו הרשות לבקר את קרן היסוד למה הוא מוציא את כספו. אין אנחנו צריכים להעלים עין מהדבר הזה, שלפעמים אנחנו מאספים כספים בשביל העם, ואחר כך יוצא שהעם איננו נהנה מזה. נהנים דוקא זרים, לא העם ולא העובד העברי. מרחיקים את הפועל היהודי מפני שאין קונטרולה של העובד העברי. נחוץ שהעובדים יוכלו לחוות דעה ודעתם שתהיה נשמעת.

“קונטרס”, תרפ"ה

רגילים הם חובבי ציון להבדיל בין שתי השאלות הללו: בנין ארץ־ישראל היא שאלה לחוד, שבה מעונינים כל מפלגות העם החל מרוטשילד וסיים בעני שאין לו אלא מקלו ותרמילו בלבד. מה שנוגע לשאלת העובדים– זוהי שאלה מפלגתית – הנוגעת לסוג ידוע של אנשים המבקשים לעבוד פחות ולקבל שכר יותר גדול, וכמובן שאין בו שאלה לאומית.

השקפה זו יסודה בטעות. הלאומי האמתי שחבת ציון, היא לו לעיקר העיקרים שואל לנפשו: איך תבנה ציון ומי יבננה? המצב של התוהו ובהו שמשל בחבת ציון בתקופתה הראשונה הולך ועובר מן העולם. מלפנים לא חשבו, לא ידעו לחשוב, אלא אמרו נקומה ונעלה ונבנה. והנה נעשו איזה מעשים. באו אנשים והעבירו לארץ־ישראל, את הרגליהם ואת שאיפותיהם ואת הגלות של חוץ־לארץ הכניסו לארץ־ישראל. וכמובן שהכל רואים שמעשיהם במובן הלאומי לא הביאו לידי הצלחה. המושבות שלנו מפרנסות אלפי ערבים, הצעירים והצעירות להוטים אחרי הלוכסוס העירוני ויוצאים לחוץ־לארץ. הקנאה, השנאה וההתחרות הנוהגות בין הסוחרים מושלות גם פה. וכל אחד רוצה להתחזק ולהתגבר על חשבון חברו החלש. סוף דבר: העולם בארץ־ישראל כמנהגו בגולה היה נוהג והבנין הלאומי בארץ־ישראל לא נבנה, מפני שלא היה יסוד לבנין.

והנה בא החלוץ העברי ואמר: אנחנו נבנה את הבנין הלאומי, נבנה פשוט, בעצמנו, בשרירינו. בזיעתנו. בדמנו. אחרי שאין כוונתנו לעשוק את אחרים ולהתעשר בעמל אחרים, אנו רוצים לעזור איש לרעהו, להרבות את מספר העובדים ולהגן עליהם מניצול ומבזבוז נפשות. כי הצלחת הבנין הלאומי בארץ־ישראל תלויה ברבוי אוכלוסי העובדים האמיצים בגופם וברוחם.

ומי שעיניו פקוחות רואה שבנין ארץ־ישראל תלוי לגמרי בשאלת העובדים העברים. אם ארץ־ישראל תבָּנה על ידי עובדים עברים – הבנין יהיה איתן ומוצק, יהיה לו הוה ועתיד, וכל מה שארץ־ישראל תרבה לקלוט את החלוצים הבאים הנה לעבוד, כן תתחזק התקוה להצלחת הרעיון – רעיון חבת ציון, חבת ציון ואינציאטיבה פרטית אינן יכולות להצטרף יחד. האוהב את עצמו אינו יכול לאהוב את ציון, הדורשת הקרבת אהבת עצמו.

ולפיכך כל אלה שיש זיק חבת ציון בלבם מוכרחים ראשית כל לדאוג לעובדים העברים הבונים את הארץ. זהו לא ענין של מרכז, של ימין, של שמאל, אלא זהו – ורק זה – ענין לאומי ממדרגה ראשונה. הקרן הקיימת צריכה לרכוש קרקע בשביל העובדים, קרן היסוד צריכה לאפשר את התישבות העובדים על הקרקע. ועל הכל צריכים להגדיל את כח העובדים על ידי קרנות מיוחדות בשבילם. כי לא נעשה שקר בנפשנו לומר, שהכל מודים בדברים שאמרנו, אעפ“י שהם פשוטים מאד. ישנם היודעים את האמת ומורדים בה בכונה, ויש כאלה שלא הגיעו לידי הבנה, יש גם טמטום המוח, שעוצר בעד התפתחות ההכרה. ולפיכך הדרך היותר נכונה היא שכל חובבי ציון שהם בעלי הכרה יחזקו את ידי העובדים בהגדלת ובהגברת המוסדות הכספיים שלהם, שהם המנוף לבצור הבנין הלאומי ההולך ונבנה ע”י חלוצי העם. ואל יאמרו עוד כי העובדים הם אגף שמאלי או ימני, אלא במרכז התנועה הם עומדים.

“כי אתה ה' באש הִצַתָּהּ ובאש אתה עתיד לבנותה” – באש העלומים של חלוצים שמתנדבים לבנות את ארץ־ישראל.

הנה לא ינום ולא יישן חלוץ ישראל!

למרות שירי הערש שאחדים מקברניטי ספינתנו המטורפת מישנים בהם את צבא העובדים, מבלי שים לב שתרדמה זו יכולה להיהפך לתרדמת מות, למרות המצב המשונה שלנו, שאיזה בר נש היושב באשכנז, מצונן ומקורר עד נטף דמו האחרון, יכול במלה אחת לשבור את קרננו בקראו: סטופ! למרות כל אלה עוד חי החלוץ שלנו ועוד מתעורר להמשיך את עבודת התחיה.

הנה זכיתי לשמוע קול דודי דופק: עבודה והתישבות. אנחנו הצמאים לתחית העם דורשים להפסיק את הבטלה. דורשים עבודה, ביחוד עבודה חקלאית בארץ ישראל, אנו איננו יכולים לישון וגם לא ניתן לאחרים לישון.

והקול הזה שהשמיע חברנו הרצפלד במועצת ההסתדרות השלישית בא כטל של תחיה על לבות כל הצירים הנאספים, צירי אחינו החלוצים, שהעמיסו על שכמם את עבודת התחיה של העם ושל הארץ, ואני בטוח כי קולו הולך מסוף העולם ועד סופו בכל מקום שלב יהודי דופק.

הוא דרש הגברת הרצון, הגברת המאמצים, והכסף, חצי מיליון לירה, הדרוש במשך שלוש השנים הראשונות להוציא לפועל את תכנית ההתישבות, ימָצא. זהו קרבן כלל לא גדול בערך לקרבן הגדול, שחלוצינו נותנים בדם לבבם ובכוח שריריהם.

הרצפלד יודע את המצב, מכיר את כל הקושי שיש בהגשמת תכניתו, כי על כן לא בבירת אירופה הוא יושב אלא כאן בתוך ארצו, בתוך מחנה אחיו, אבל הוא מרגיש כי שאלת העבודה וההתישבות היא שאלת חיים לנו, כי הבטלה הנמשכת זה שנתיים יכולה להביא עלינו אסון של שיתוק הפעולה והרצון לפעול, ולפיכך הוא בא ומרים קולו ומזהיר ומעורר ומעודד בהרימו את דגל העבודה וההתישבות לעיני כל ישראל.

יפה דרשת, הרצפלד חביבי! לב כל ישראל יתעורר לקול דפקך, וגם מנהיגינו המצוננים והמקוררים יתחממו קצת וחדלו מלשיר לנו שיר של תנומה ותרדמה.

כי לא ינום ולא יישן חלוץ ישראל.

“דבר” תרפ"ח

אמנם הימים האלה מעוננים, ארי רובץ על גבול ארץ ישראל ובקושי גדול יצליחו לעת עתה רק יחידים להכנס לתוכה. והמצב שבתוך הארץ רצוי שיהיה גם כן מזהיר יותר. ואף על פי כן – אין יאוש.

אנוכי ב“ה עמדתי על עריסתה של חבת ציון, וזה הזיק הקטן, שהאיר את החשכה בגלות רוסיה. ומבלי חשבונות קפצו בילו”ים ועלו לארץ ישראל. בודאי היה אז מקום לשונאי ציון לומר: מה היהודים האומללים האלה עושים? גם אשר הם בונים אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם (נחמיה ג' ל"ה). וכי בכוחות כאלה אפשר להקים עם שנחרב בארץ שוממה? אבל לאט, לאט גדל הזיק, לאט כבש את הלבבות והנה תקענו לנו יתד בשרון, בעמק יזרעאל, בהרי יהודה ואפרים, בכרמל ובגליל; שכונות בירושלים ותל-אביב, עיר גאותנו על שפת הים. כל זה נעשה בזמן קצר לפי הערך, מתחילה בפרוטות העם, ולאט לאט נתעוררו גם אילי הכסף.

ואיך אפשר לתת מקום ליאוש להתגנב אל תוך הלב העברי ההומה אל מולדתו האמיתית? ארץ ישראל מוכרחה להבנות כולה בידי חלוצינו. הרכבת זזה ושום כוח לא יעצור בעדה מלכת הלאה בדרכה, הדרך שסלל לפניה אדון העולם. "גזרה עבידא דבטלה!, ודבר אלהים יקום לעולם!

ואתם חלוצים יקרים, המכשירים את עצמכם לעבודת בנין ארץ-ישאל, אל תרפינה ידיכם! המאמין בעולם הבא הוא טועם את נעימותו גם בעולם הזה, ואתם אשר לבכם לציון, כבר קשורים אתם עם ציון, גם בשעה שאתם אנוסים לשבת בגולה. עבדו לעת עתה בהכשרה גופנית ורוחנית, וביחוד בהכשרת הלבבות של העם כולו כלפי המטרה הנעלה שלפנים. לא לשוא מסרו את נפשם יוסף טרומפלדור וחבריו בהגינם על המולדת. בדמם כרתו ברית עולם בין הדורות הבאים ובין ארץ ישראל. ואתם חלוצים הדבקים בעמכם ובארצכם חיים כולכם היום, חיים באידיאה, חיים בתקוה, ואין ספק כי סוף סוף תזכו לראות בגאולה השלמה ונפשכם תדרוך עוז על אדמת קדשנו. אוהבכם בלב ונפש,

דבר, אדר תרפ"ח

הדם הוא משקה משכר מאוד. הוא יכול עוד להביא לידי טירוף הדעת, מובנים לנו דברי הנקמה שהתפרצו מלב המשורר האלוהי: “אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע” (תה' קל"ז). ברוך ה'! בני ישראל יצאו ידי חובתם באמירה בעלמא, למעשה לא הגיעו לידי מדת נקמה שכזו מעולם. מובן לנו הכעס נגד אלה שהיה בידם למחות ולא רק שלא מחו, אלא עמדו מנגד והתחממו נגד התבערה אשר הדליקו ב“חכמתם” הפוליטית.

כל זה ועוד הרבה יותר מזה אנו יודעים ומבינים ומכירים, הכל טמון בתוך ההרגשות של לבנו הפצוע.

ואף על פי כן אנו צריכים להתגבר בגבורה עליונה לחיות ודוקא פה בארץ מולדתנו היחידה לבנות מה שהחריבו ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה.

גבורה עליונה הראו צעירינו בהגינם על אחיהם, על כבוד עמם, ואותה גבורה עליונה חייבים צעירינו להראות בהתאפקותם ובצעדם הלאה, הלאה, על דרך הבנין הלאומי בארץ ישראל.

הוי אחים! הדרך ארוכה וקשה, אבל אלוהי ישראל חנן אתכם במדת הגבורה שלו, גבורת החיים לחיות ולהחיות.

וגם שנאת עמים נסיר מלבנו, נזכור תמיד בתודה את חסידי אומות העולם שהגנו עלינו וגם חרפו נפשם בעדנו. לא כל הנוצרים ולא כל המושלמים חייבים באסוננו. היו ויהיו גם ביניהם אנשים טובים וישרים. “אם אמצא בסדום עשרה צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם”. זוהי מדת אברהם, אבי החסד והרחמים. בעד עשרה צדיקים כדאי הוא העולם שיתקיים.

גבורה עליונה דרושה לנו, לאהוב את כל הנברא בצלם אלהים. ואם נוסף דף בהיסטוריה שלנו הגדולה, יש בו בדף הזה גם שורות יפות, מזהירות שיוסיפו לנו כוח להתגבר על הכל – לחיות, לבנות ולבטוח.

דבר כ“ח אב תרפ”ט

ברחוב נחלת בנימין אפשר בכל יום לראות אשה אחת או שתים יושבות על המדרכה וקוראות בתחנונים לכל עובר: רחמנות… נדבה! על יד האחת מצחק בחול פרי בטנה, שמתרגל קבצנות מראשית ילדותו.

ובכל פעם כשאני עובר על המחזה השפל הזה ונזכר, כי אני והיא נמצאים בתל-אביב הבנויה, איזה רגש מכאיב מתעורר בקרבי. היתכן כי בעיר העברית הראשונה בארץ-ישראל יהיה מקום להשפלת אדם שכזו? אשה אם היא תימניה או גורג’ית וכדומה – מתפלשת באבק ובזוהמה, היא וילדה, כל היום, כל היום וחוזרת על הניגון שלה: נדבה… רחמנות!

הקולר תלוי ב“עזרת נשים” – אומר אנכי בפירוש. הנשים מתעוררות, מבקשות להן זכות דעה שוה עם הגברים – נכון, מדוע לא? אבל איך טחו עיניהן מראות, כי אשה מושפלת כל כך, טובעת בזוהמה, סחי ומאוס – והכל לעיני כל קהל העוברים והשבים! אחת מני אלה: אם אשה זו אינה מסוגלת לשום עבודה – צריך לפרנס אותה ולא להורידה לידי מדרגה שפלה כזו. ואם היא מסוגלת לעבודה, יבחרו בשבילה איזו עבודה המתאימה לה. וביחוד צריך לשים לב לילד או לילדה המתפלשים על יד אמה. אם האם אינה יכולה לפרנסה, ישימוה בבית התינוקות ולא להפקיר אותה לגמרי מראשית ילדותה.

איך שהוא, צריך להסיר את החרפה הזאת מהעיר העברית הראשונה.

דבר תרפ"ט

מקרי איבוד עצמו לדעת נעשים תכופים, בתוך האנושיות וגם בתוך עם ישראל וגם בתוך אלה שעלו לא"י לבנות אותה. אין ספק, כי החזיון הזה הוא פתולוגי. נכנס אל תוך המוח החלש, החולני, הרעיון של איבוד עצמו לדעת והוא רודף אחרי האיש ואיננו נותן לו מנוחה וקורא לו: צא מן החיים! הנה ממכתביו שהשאיר חברנו היקר, המורה הישר והעסקן החרוץ, אליעזר פפר, אנו רואים עד כמה נלחם האיש ברעיון הזה והמציא כל מיני תחבולות לגרש אותו מתוכו, והרעיון הזה לא הרפה ממנו עד ששם קץ לחייו. סבות לזה אפשר למצוא תמיד, סיבה זו או אחרת. ידענו כי דרך החיים אינה רפודה בשושנים, יש בהם קשיים, צרות מצרות שונות ובפרט ידועים הקשיים אשר לכל העולים לארץ-ישראל, שמלבד חליפת האקלים, הפסיכולוגיה של המהגר, העבודה שאינה מסודרת, או שהיא חסרה לגמרי, מחלות וכשלונות – מעיק ביחוד רגש הבדידות, התוקף את האדם הנענה. יש ויש סיבות, אבל הסיבה העיקרית היא בלי ספק מחלת המוח, והוא בודאי ענין של פסיכיאטר. ואף על פי כן רוצה אני, כלומר מרגיש את עצמי מחוייב, לדבר על אודות זה. אנוכי מאמין באמונה שלמה, כי יש ניצוץ אלוהי בכל נפש אדם. האהבה, החסד והרחמים הם שביבי האורה הגדולה שאנו קוראים בשם אלהים. וחיי האדם הם ענין של קדושה, פקדון המה בידי האדם עד עת בוא חליפתו, והוא חייב לשמור עליהם ולהמשיכם, כי לא לחנם בא האדם לעולם. ואם המטרה אינה גלויה כל כך לפניו, יחפש אחריה וימצא. ואין זה פוטר אותו משמירת החיים.

עם ישראל למוד יסורים מאין כמוהו. ואעפ"כ היה הוא תמיד נביא החיים. וטובי האומה שגם חייהם היו קשים ומרים, לא חדלו מלהזהיר ושוב להזהיר “ובחרת בחיים”. ערך החיים היה תמיד גדול מאוד בעיני עמנו, ואמת מוחלטת היתה להם, שאלוהים חפץ בחיים. וגם על דבר הרשע אמר הנביא: “החפץ אחפוץ במות הרשע, נאום ה', הלא בשובו מדרכיו וחיה”. אם חטאת, בן אדם, יש גם לחטא רפואה. לא במות, אלא בתשובה. אל תתבייש מתשובה. היו אנשים גדולים, שנכשלו בחטא ושבו. אין דבר העומד בפני התשובה. ואם יש בושה ממה שנעשה שלא בצדק, אדרבה, תתבייש, תסבול, תתקן ותחייה…

זוהי הדעה שספגתי מתוך חיי-עמנו, מתוך תורתו, מתוך תלאותיו. ואולם ידעתי שיש בינינו ריאליסטים, שאינם מודים במיסטיקה. אני חושב, שזהו רק ממיעוט העיון, משטחיות, – אבל כל איש ישר מודה, שיש ערך גדול לחיים. וכמו שיש ערך גדול לחיים של אחרים, כך יש ערך גדול לחיים של עצמו, אין רשות מוסרית להשתחרר מהחיים, כל אדם חי יכול להביא תועלת לחברו, וגם אם הוא חולה ומדוכא. הסבל מעורר את מדת הרחמים והחסד בלב אחרים וגם זהו דבר יקר מאוד, חסד ורחמים הם האבנים היקרות שמזהירות בנזר החיים. אם נפל בגורל האדם לסבול – יסבול בגבורה ולא יבקש מנוס בשאול. המוסר האנושי מתקומם נגד המנוס הזה. במה דברים אמורים – בזקן, בחולה, בתשוש, אבל אין צורך לאמר בצעיר שעוד כוח לו ותקוה לעתיד. ואם עכשיו צר לו יקוה שישתנה גורלו לטובה, ומשום שאין בו סבלנות הוא יורק בפני הוריו, בפני חבריו, בפני עמו הנענה ויוצא לו לחרות…

וכי אלה הם תשלומים בעד האהבה שאהבה אותך אמך יולדתך ומיניקתך? וכי אלה הם תשלומים לאלה שנשאוך על כפים, גדלוך, חנכוך ולמדו אותך? וביחוד מעשה אי מוסרי הוא לאלה שיש בלבם איזה זיק אהבה לעמם ובאו לבנות את חייו מחדש על יסוד העבודה הכשרה היוצרת בארץ-ישראל. ואם חלילה הוא בורח משורות הלוחמים, מפני שאין לו סבלנות לחכות עד שיעבור זעם הרי הוא מרפה בזה גם את ידי חבריו… הצעיר צריך להגביר את הרעיון המוסרי על פני הרעיון של השתחררות ע"י איבוד עצמו לדעת, ואל יתן לשטן לשלוט בו בשום פנים. חיה, סבול ועבוד! מטרה רמה ונישאה לפניך בחיים.

אכן מעת שהתחוללו המלחמות בעולם (ועד היום הזה לא פסקו) הוזלו חיי האדם ונעשו כלי תשמיש לפוליטיקה הגבוהה והשפלה. הולכים צעירים והורגים ונהרגים לאלפים, לרבבות, למיליונים. ומה חידוש אם אחד יוצא ברצון מן החיים? אבל גם נגד זה צריך האדם להלחם וביחוד הצעירים העובדים! צריך לבער את הרשעה מן העולם, “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

קדושים הם חיי האדם – חיי חבר וחיי עצמו, ואפילו חיי הרשע, את השלשלת הזאת של “על דאטפת אטפוך וסוף מטייפיך יטופון” צריך פעם להפסיק. לחדול מרצח, מרצח עצמו, מרצח חברו, יהיה מי שיהיה. וזוהי תעודת העובדים הכשרים.

דבר תרפ"ט

בפורים אין אומרים הלל. היה נס, ניצלו היהודים משמד, אבל איזה דבר מדאיב קרה בנס זה. חכמינו, כותבי מגילת אסתר, התביישו להזכיר בה את שם ה', הזכירוהו רק ברמז, והיכן? "יבוא "המלך "והמן “היום –אוי לאותה בושה! וכל הנס נתגלגל ובא ע”י אסתר המלכה, בחורה יתומה. שנכבשה למלך טפש ומנוול, שמאסף נשים לאין מספר להתעלל בהן.

אכן הנס היה יוצר מן הכלל. תמיד, כידוע, אלה האנשים או הנשים המתקרבים למלכות, משתדלים להחניף לתקיף ולקומיסר הצורר, ולהשליך שיקוצים על בני עמם, להלשין עליהם ולהתבדל מאחיהם הנרדפים. וכאן באה אסתר ואומרת בפה מלא: “כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד”. כוללת את עצמה בתוך כלל ישראל, נסים שבנסים הפלא ופלא! הקרובה למלכות לא שכחה את עמה ודורשת טובתו במסירות נפש.

ואף על פי כן הלב דוי. ודברי שמעון ולוי בוקעים ועולים מאליהם: כזונה יעשה את אחותנו? רבש"ע! אל נא נצטרך לנסים שכאלה. רחם על בנות ישראל ולא תמסרנה להגי ולשעשגז ולשאר הנבלים.

והכיעור שבאסתר המלכה מציגים לראוה בעיר העברית הראשונה תל-אביב בכל שנה ושנה. יש נשף מסורתי – אוי ואבוי למסורת זו – ובה בוחרים איזו תימנית תמימה, ספרדיה או אשכנזית, מעמידים אותה לעיני בוחנים הבקיאים במסכת סוטה, מסירים מעליה את עטרת הצניעות, המקשטת את בנות אברהם אבינו ומכריזים עליה: הנה אסתר המלכה. ובפרסום זה עוברת עתה התימנית כל רחבי אירופה ומכינים ממנה פילמים, המעידים על העם העתיק, שסר מדרך המסורת האמיתית, דרך המוסר והצניעות.

דבר תרפ"ט

שני הפכים נפגשו בזמן אחד, בימי הפורים תרפ"ט בתל אביב; מצד אחד המון בטלנים ממלאים את הרחובות ולפניהם עוברות שתי “אסתר המלכה”, אחת ספרדית-אשכנזית ואחת תימנית מקושטות בקישוטי הבל צעקניים עם תזמורת זולה וצורמת אזנים ורבבות אנשים עומדים, עוברים ונלחצים ואינם יודעים בעצמם לתת חשבון לנפשם מהו כל הענין הריק, התפל הזה?

ולנגד זה מתרומם מלמעלה ועובר בגאוה ה“צפלין”: הנה מה שהאנושיות התרבותית העובדת עושה, היא יורדת עד נבכי יסודות הטבע, כובשת את התהום ואת רום הרקיע. האשכנזים הוכו, אבל המכות יצאו בנסיונות חדשים והם ממהרים לתקן את הפגמים על ידי עבודה תמידה להגדיל את התוצרת ולהעשיר את הדעת. והנה ה“צפלין” שט ומרחף לו ממעל ומראה לעין כל במה תלויה הצלחת האנושיות – בשקידה בלימודים ובעבודה.

ואנו, אעפ"י שהוכינו שבעים ושבעה, מוסר לא לקחנו. רבבות אנשים הולכים בטלים מכל עבודה, בוטחים, כנראה, בחסדי בני אדם שיזונו ויפרנסו אותם אף אם לא יעשו כלום. שני ימים ושני לילות כולם אחוזי הבל, מלומדי ריקניות,משתטים ושופכים מן הנבוב אל הריקן.

וזו בעצם עבודת הבנין של ארץ ישראל!… רוצים אנו שתהיה לנו אחיזה בקרקע המולדת, שנתקן את הפגמים שעשתה בנו הגלות – על ידי מה? על ידי קרנבל ועל ידי בטלנות, חוסר דעת וחוסר טעם!

חברים עובדים! אל נא יהא חלקכם עמהם. שקדו על התורה והחכמה וביחוד על העבודה, כל מה שאפשר ליצור היום אל תדחו למחר. האידיאל של בנין העם יאיר את הדרך לפניכם ומהעמים התרבותיים תלמדו את דרכי השלמות והיופי שבעבודה. את מנהגי תלמידי הקפה-שנטאן הפריסאי ואת דרכי הטיילנים המפהקים תמיד מרוב שעמום, אל תלמדו!

דבר תרפ"ט

קרא לכל אחינו בני ישראל בכל מקומות פזוריהם: גאלו את ציון אמכם, השיבו אותה ואת עצמכם לתחיה, הסירו את חרפת שוממות ארצנו, פנו דרך, סוללו כבישים, ייבשו בצות, בנו ובנו, רבה העבודה וכל מה שנעשה הוא רק התחלה, נסיונות קטנים וצעדים ראשונים לעבודה הכבירה הנשקפת לנו בעתיד.

ולא אכחד בכם,אחים,כשאני בא לקרוא את בנינו ואת נכדינו, את הדור הצעיר, הבחורים והבחורות לעבודה הציונית הממשית לאחוז במעדר, במכוש, בפטיש – אז עטי מתחיל לרטט בידי ורגש של מוסר כליות מתעורר בקרבי ורוחי הומה:

– נקל לך, זקן, לשבת על-יד שולחן מרווח מסובב בארונות ספרים של חכמים וסופרים הוגי דעות, ולכתוב קול-קורא לצעירים שלנו כי יעלו לארץ-ישראל לעבוד. לך, זקן, לא חסר כלום, יש לך דירה טובה, לחם לשובע וגם מאיזה מותרות אינך מושך ידך, אבל מה יהיה גורלם של הצעירים העובדים שאתה קורא להם? הכבר הכינות בשבילם את כל הנוחיות שיש לך, זקן? הלא עיניך הרואות את מצב הצעירים הטובים הללו שהעפילו ועלו לארץ, כמה חסר מהם עוד מהדברים האלמנטאריים שכל אדם אינו יכול לותר עליהם. והם הלא לא צעירים סתם מ“עם הדומה לחמור” אלא כולם אינטליגנטים, בני בעלי בתים חשובים האמונים אם לא עלי תולע, אבל בנוחיות “בעל ביתית” והם גם כולם בעלי הרגשה דקה, יש להם דרישות אנושיות ואיך אפשר לקרוא ולאמר להם: שימו, יקרים, את סבל עמכם על כתפיכם ושאו ואם גם תשבו בצריפים נקובים ונבובים ולא תמיד תשביעו את רעבונכם? אתה, זקן, לא מסרת את נפשך בעד ציון משאת נפשך ואיך תעיז להציע לאחרים שהם ימסרו את נפשם?

אולם הקול הזה הקורא: קרא! לא קולי היחיד הוא, אלא הוא קול הקורא בלב כל אחד ואחד מישראל, שזיק אהבת עמו וארצו לא כבה מלבו: מהרו, החישו, גשו לעבודה! אי אפשר לסבול עוד את חרפת הגלות, לכרסם עצמות, ואפילו אם לפעמים יש עמהן גם נתח בשר – תחת שולחנות זרים! לא יפות הן בעינינו הפרנסות שבהן התפרנסנו בארצות זרים. רוצים אנו לגאול את עצמנו ואת עמנו מירידה מוסרית, ואין לך ירידה מוסרית מזו, שאתה מבקש לך פרנסה קלה ולשבוע מעמל אחרים ומתחת שולחן אחרים.

וכשאני נזכר כי מה שאני מהרהר לא הרהורי בלבד המה, אלא הם הרהורי האומה כולה, שכאן אין לנו עסק עם הפרט, עם החשבונות הפעוטים שלו, אלא דרישות האומה הנאנחת והנאנקת תחת סבל חרפת הגלות, אז אני דוחה את ההסוסים וכל החששות – מה יאמר זה או מה יאמר אחר, – ואני אומר לכל אחי הבחורים והבחורות: עלוּ הנה לעבוד! מה יהיה? אתם תגאלו את ארצכם ואת עמכם, והגאולה כל כך יפה ומזהירה! כל חפצים לא ישוו בה.

“עובדים תהיו, כי עובד אני ה' אלהיכם” – אני אומר בסגנון התורה – הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית, וגם אתם בדרכיו תלכו; תחדשו מעשי בראשית, תחדשו את ארצכם, תחדשו את עמכם וגם אתם תתחדשו.

קונטרס תרפ"ט

בימים נוראים אלה של אבדן כמאה ושבעים נפש בידי רוצחים פראים, בימים שקמו עלינו מסיתים ומעלילים מכל צד על לא חמס בכפנו, בימים שהשקר והגזל והרצח נעשים בפרהסיא בעצתם של האינטליגנציה, כביכול, הערבית וחלק גדול מהפקידות האנגלית – בעצם הימים הנוראים האלה הולך לו הנוער העובד של עם ישראל בדרכו, דרך העבודה הכשרה היוצרת על אדמת הקודש, והד צעדיו נשמע כקול שירת גאולים במחברת הקטנה “במעלה” (החמישית):

"הבוז לרשע, ליד הפורעת!

לא ירתיענו פגיון השודד,

לא נפרוץ בילל ובקינות

וגם לא בנקם נשקיט זעמנו הלוהט –

אנו לעבודה, לעבודה להגנה ולשלום",

ראויים הם הדברים שיכנסו אל לבבות כל הנבראים בצלם אלהים וילמדו לדעת מהו תפקידו של האדם בעולם: עבודה, הגנה ושלום.

בנסיונות קשים נתנסה הנוער העובד בארץ-ישראל: “סתיו, גשם, אין מזרון במטה, אין מעיל חם, הנעלים קרועות, מנת הלחם דלה, מרירות – וחלילה מלזוז ולברוח” (שם 15).

זהו הגורל של בני הנעורים שלנו וביחוד גדולים יסורי הצעירה החברה, ואף על פי כן מתגברים הם וממשיכים לעבוד יחד. יודעים הם ומכירים כי הנוער הוא הבסיס של העם, עמוד התוך והוא באהבה ומסירות נפש נוטה שכמו לסבול. אשרי העם שככה לו!

“דבר” אלול תרפ"ט

מצווים אנו “זכור את אשר עשה לך עמלק” ולא נצטוינו לזכור את גבורי ישראל שהגנו על עמם ועל כבוד עמם במלחמתם עם עמלק. בטוח היה נותן התורה שאת המצוה הזאת יקיימו בני ישראל גם אם לא יצטוו על כך.

וכן זכרון גבורי ישראל שנלחמו על כבוד עמם וארצם בתל-חי, אלה שמסרו את נפשם ונהרגו באותה ההתקפה, רשום הדבר בלבנו לזכרון בל ימח לנצח.

והצעירים שלנו בדרך הגבורים ההם ילכו, את דגל עמם לא יזניחו, את כבוד עמם לא ישפילו.

כל חפצנו הוא שלא ישנו עוד מקרים שכאלה, כי יתנו לנו לעבוד את עבודתנו הכשרה, היוצרת בשלום ובידידות עם שכנינו מבני העמים האחרים. אבל אם חס וחלילה נבוא לידי נסיון, ידע כל העולם, כי לא “צאן לטבח יובל” אנחנו, אלא יודעים גם לעמוד בקרב להגן על עצמנו ועל כבוד עמנו.

“במעלה”, אדר תרצ"א.

במה מולדת נקנית?

בכסף? בכסף לא יתקשר האדם במולדת. אמנם הכסף קונה את הכל, אבל מה שנקנה רק בכסף,אפשר שגם יימכר בכסף.

קנין המולדת דורש שקנינה יהא קנין עולם, שכל הכספים שבעולם לא יזיזוהו ולא ישמיטוהו מידי בעליו.

קנין המולדת דורש אהבה שמגיעה עד מסירות נפש.

אם העם מרגיש בלבו ובנפשו, כי הוא קשור אל המולדת, כי הוא נכון להגן עליה בכל כוחותיו הרוחניים והגשמיים, אז תהא המולדת קנויה לו ויוכל לומר: פה אשב כי אויתיה.

לא אכחד, כי מלפנים היה הרהור של ספק עולה על לבי: אנחנו בני עם נודד זה אלפים שנה, שכמה פעמים החלפנו ארץ בארץ, על ידי גרושים תמידיים, האפשר שאנחנו עכשיו נתקשר למולדתנו העתיקה-החדשה בקשר אמיץ עד מסירת נפש? מאַין נקח את הכוח המוסרי הזה?

אבל כשנזכרתי ב“בהסתדרות השומרים”, זו ההסתדרות שקבלה עליה ברצון את החובה לשמור על המולדת במסירות נפש ממש, ובמשך עשרים וחמש שנה היא עומדת על משמרתה בצורות שונות ואינה נרתעת מפני רובי רוצחים ופגיוניהם, אז הספק גז וחולף. יש בלב ישראל אהבה למולדת והיא נקנית לו במסירות נפש קנין עולם.

לפני עשרים שנה יצא לאור ספר “יזכור” על חללי השומרים והפועלים העברים. מאז עוד רבו מספר החללים. הוי כמה רבו! וההסתדרות המשיכה את עבודתה כאילו לא קרה דבר. אהבת המולדת מכריעה נגד הכל. גם את רובי הרוצחים ופגיוני השודדים.

ובלבי מתגברת האמונה, כי לא רק בלב יחידי סגולה, תקנן אהבה כזו למולדת, אלא בלב כל עם ישראל כי רוחם הלא נובעת ממקור נשמת האומה ואליה תשוב לחזק את לבה ולהלהיבה באהבת המולדת אהבת עולמים עד מסירות נפש.

“דבר” תשרי תרצ"ג

זכורני את תקופת ההשכלה בחוץ-לארץ. המתקדמים שבנו פרצו בכל כוחם את הגדרים, להכניס את בניהם לגימנסיות של הנוצרים. ומה גדלה שמחתם, כששב הבן מהגימנסיה ותעודת בגרות בידם, ובפרט אם הצליח הבוגר לקבל מדליה, ובזה נפתחו לפניו השערים לאוניברסיטה. ואחר כך יש לו זכות הישיבה בכל רחבי רוסיה, גם מחוץ לתחום המושב. בקיצור – אושר גדול, שפע של פרנסה וכבוד ורחבת ידים.

כמובן, שכל אלה המאושרים התרחקו מעל עמם (מלבד אחדים יוצאים מהכלל). פשוט לא רצו לדעת את חי עמם ואת סבלו. הם נעשו לרוסים, שפת רוסיה היתה שפתם ובספרות הרוסית הרוו את צמאון תרבותם. עוד מצלצלים באזני דברי ה' אורשנסקי (לא מחבר הספר “היהודים ברוסיה”, אלא אחיו) שכתב באחד העתונים המפורסמים: מה לי ולאיזה סמרטוטר או חנוני יהודי בוילנא או במקום אחר? אין ביני ובינו שום קשר ואיני רוצה לדאוג לו ולהיות אחראי לו… אורשנסקי זה המיר אחרי כן את דתו ונמנה לפרופסור בפטרבורג.

עכשיו רואים, כי אמנם צדקו אלה, שעל פי האינסטינקט הבריא שלהם אמרו: מות בסיר ההשכלה, כי היא מרחיקה את הדור הצעיר לא רק מהדת העברית, לא רק מבית הכנסת, אלא גם מהעם העברי. הכוח האינטליגנטי הוצא לבטלה, לא הביא שום תועלת לעם ישראל. ולפעמים הסב לו גם רעות גדולות…

לא כן האינטליגנט העברי בארץ-ישראל. כאן בתוך עמו הוא חי בשפתו הוא מדבר, בספרות העברית הוא מרווה את צמאונו. עליו אנו סומכים, כי כוחו הגדול יקדיש לטובת עמו, להתבונן אל חיי העומדים בשפל המדרגה, לעזור להם בהשכלתו, להדריכם ולהרימם. ויש מהם שמספסל הלימודים מתנדבים ישר לעבודה הכשרה והיוצרת ולעמוד בשורה עם כל העובדים הכשרים, כי כלל בידם מי שיש לו הרבה צריך לתת הרבה.

בלב אינטליגנטים כאלה לא יבוא ארס הקנאה ושנאת אחים, כי לא לשלטון הם מתכוונים ואף לא לשם הנאה מופרזת מתענוגי העולם הזה, הם יצאו אל אחיהם לראות בסבלותם והסבל מה גדול, הוי, כמה גדול! דרושים הרבה כוחות להציל. ואין מקום לחשבונות פעוטים.

“דבר” אב תרצ"ג

א. בימי המאה השניה לאלף הששי תקפו עלינו צרות, הריגות, שמדות וגירושים ובתוך בני ישראל היתה מחלוקת נוראה וע"ז כתב ר' מיישטרליין מניישטט (הסמוכה לוינה) לאחד הרבנים: "מעולם לא היינו צריכים להיות לאגודה אחת ושלום ושלוה כמו עתה… לא האמינו כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי פולין (שהיתה קודם מקום לפליטת ישראל)… ור' ישראל מברונה כתב: “אדברה במר נפשי.. עד מתי לא נתיסר בכל התוכחות והפורעניות המתרגשות בעוונותינו הרבים בכל תפוצות ישראל, גברו הרשעים והחריבו מדינות שלמות, ומה לנו ולמחלוקת?… היה לנו להיות באגודה אחת לבטל מחשבות שונאינו… ושורות הללו נכתבו בדמע ורוב צרות המתגאות במדינתנו.”

כך כתבו בחירי האומה הישראלית לפני ארבע מאות שנה. כמדומני שאנו נמצאים במצב לא יותר טוב מאשר נמצאו אבותינו, ואף על פי כן לא חדלה ממנו מחלת הקטטות והמריבות. איני רוצה להכריע מי צדק ומי לא, הייתי רוצה שיצר ההתנצחות, כיצרא דעבודה זרה, יחדל מקרבנו, וכל אחד ייטיב לבו לטובת האומה בכללה ובנין ארץ-ישראל בפרט, ושלא יהא כל אחד דואג כל כך לכבודו ולממונו בשעה שכבוד האומה מושפל לעפר וממונם של ישראל נעשה הפקר… לשבר, לרמוס, לבזות – זה יעשו עמים אחרים, ואפשר לסמוך עליהם ואין כל צורך לעזור להם במלאכתם.

ב. המסַפר הגדול ברוך (ברתולד) אוארבך כותב כי פעם הזמינו הרב הפרופסור ברנייס ליסב עמו בסדר הפסח. אז סיפר לו הרב, כי המיניסטר החכם בונזין שחיבר ספר גדול das Bibelwerk בקש מהרב לעזור לו בעבודתו. הרב קבל את ההצעה בעונג, ועמל הרבה לתקון הספר הזה. פעם אמר לו בונזין: אני רואה את ההבדל בין הצוענים והיהודים" הצוענים נדחו מהמשפחה האנושית, והם עד היום שונאים את האנושיות, אבל היהודים, אעפ"י שנדחו מהאנושיות, אם רק מראים להם קצת פנים שוחקות הם באים במלוא הפנים אהבה ונכונים להשתתף ולעבוד בהגדלת התרבות. והרב ברנייס סיים את דבריו לאוארבאך: תקופה כזו היתה לנו בספרד שאז נלוו חכמי ישראל לחכמי העמים להרבות חכמה ותרבות בעולם, וכעבור איזה זמן שוב פנו להם עורף ובעד אהבתם נרדפו נהרגו ונטרדו… ומי יודע מה שיהיה עוד בזמן מן הזמנים כאן בארץ אשכנז?…

חכם עדיף מנביא! גם בימי התקוה הגדולה של האמנציפציה באשכנז הביט החכם הזה גם לאחור וגם לפנים הוא לא שכח את העבר ולא שם כל תקותו בהווה.

“זכרון לבני ישראל!” החובה על בני ישראל לשמור על “כוח הזכרון” ולא יתעה בדרכו.

דבר אייר תרצ"ג

לב מי לא נזדעזע לשמע האסון אשר קרה לאחינו גולי אשכנז? יודעים ומכירים אנו את גדולת מעשיהם, חכמתם ונדבת לבם, אשר עשו לכל תפוצות הגולה ומבאר חכמתם שתו וישתו עדרי ישראל לדור דורים.

לא נדבר על חכמי אשכנז הקדמונים, כמו ר' מאיר מרוטנברג, הרא"ש ובעל הטורים וכדומה, אבל אם נזכיר רק חכמי אשכנז מהתקופה הקרובה אלינו, אלה מיסדי חכמת היהדות, כמו ר' יום טוב ליפמן צונץ, ר' זכריה פרנקל, ר' צבי גרץ, שטיינשניידר, שטיינטל, הרמן כהן וכו' וכו' – הלא חרדת קודש תאחזנו בזכרנו אותם, ולבנו מתמלא תודה באשר אנו מלקקים בקצה אצבעותינו מיערות הדבש אשר הנחילונו. והשפעתם הלא הגיעה עד אוסטריה, הונגריה, ואורם בא גם לאחינו יושבי רוסיה ופולין. וכמה גדולה היתה נדבת לבם של יהודי אשכנז, ביחוד מימי הפרעות ברוסיה ואילך. וכנפי חסדם היו פרושות גם על המזרח, וביחוד על ארץ-ישראל.

ופתאום זועה! מוט התמוטטה הארץ, פור התפוררה הארץ, זו ארץ אשכנז אשר חשבוה לארץ מולדתם מקיאה אותם מקרבה, את רכושם יגזלו ומרחיקים אותם, גם את החכמים הגדולים מחברת האדם, והם צריכים לנוד לארצות אחרות למצוא מפלט ודירת ארעי. סוכת נודדים…! ואיך לא יהמה לבנו לגורלם?

עכשיו שומה עלינו, יהודי ארץ-ישראל, להושיט יד עזרה לאחים גולי אשכנז, לאלה שבאו ושעוד יבואו הנה בהמונים. נאזור נא את כל כחנו לקבל אותם כאחים ולתת להם מנוחה בתוכנו, שישתתפו גם הם עמנו בבנין ארצנו, ולהפוך את הגזרה הרעה עד כמה שאפשר להצלה ולברכה. את המרץ הרב אשר הראו אחינו גולי אשכנז בגרמניה, ויראו פה גם במקצועות הכלכלה להחיות עם רב.

י“ח מ' אב תרצ”ג

ארץ-ישראל – זה שמה וזה זכרה לדורות עולם. אחת היא לנו בין בזמן שנתקיים בנו: יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב, אוכלים ושותים ושמחים (מ"א, ד' כ') ובין בזמן שנתקיים בנו: דרכי ציון אבלות… כל שעריה שוממין (איכה א' ד'). וביחוד בימי מסעי הצלב, שאז נשמדו כמעט כל היהודים מארץ ישראל – השם “ארץ-ישראל” נשמר בפיות ובלבבות עם ישראל תמיד.

גם בימים שאי אפשר היה ליהודי לדרוך על אדמת אבות בלי סכנת נפשות, לא חדלו מלברך “נודה לך אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה” (ברכת המזון). בעיני זרים בודאי שהיה הדבר מעורר רק לעג: היתכן לתת הודאה על הארץ שהגלו מתוכה: אבל בעיני ישראל לא פסקה מהיות גם אז ארץ ישראל, קשר רוחני נצחי היה תמיד בין ישראל ובין ארץ ישראל. גם בשעה שהיו רחוקים ממנה. ואת הקשר הזה לא הצליחו כל שונאינו מאז ועד היום לנתק. והקשר הרוחני הנצחי הזה עמד לישראל לקוות ולבטוח בבטחון גמור, שארץ ישראל תשוב להיות משכן מבטחים להם או לבניהם או לבני בניהם–איך שיהיה, בזמן מהזמנים התקוה תתגשם. וישוב ישראל אל נוהו.

אמנם, חלק קטן מהעם בהיותו בגולה ביקש להסיר מעליו את עול הגלות על ידי טמיעה. כה היה בספרד, שהגרנדים היהודים קבלו עליהם את הדת הנוצרית ויהיו לספרדים למראית עין, וכך עשו גם בתקופת ההשכלה, כי בקשו להפר את הקשר הרוחני שבין עם ישראל וארץ ישראל ולפרסם כי גרמניה וצרפת הן ארץ מולדתם אבל העם בכללו נשאר נאמן לארץ ישראל ולא המירה באחרת, גם אחרי שבתם בגלותם כמה מאות שנה. ובחירי העם התאמצו בחרף נפש לעלות ולהתישב בארץ-ישראל, אף-על-פי שהתנאים הכלכליים והמדיניים היו קשים להם ומרים כמות.

ואולם אלה שביקשו מנוס מצרת הגולה על ידי טמיעה ובגידה, לא מצאו מנוח ולא כבוד אדם. הקללה “ובגוים ההם לא תרגיע” (דברים כ“ח, ס”ה), נתקיימה באומללים ההם, בין שנטבחו על במות האינקביזיציה, בין שהיו ללעג ולקלס בפי האנטישמיים שבאירופה. וגם הארץ היתה חתומה בחותם הקללה: “והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה” (ויקרא כ“ו, ל”ב).

והנה פתאום תקופה חדשה באה: בני ישראל מזדרזים ועולים לארץ ישראל ומבקשים לבנותה בעמל כפיהם וראו זה פלא: הארץ נתחדשה, כאילו שבה אל ימי נעוריה והעם גם כן הולך ומתחדש, איזה כוח טמיר נתגלה בהם להפוך מדבריות לשדות תבואה ולגנים.

העל זאת לא ירגז השטן?

אחרי שהצליח לעורר את האנושיות במשך ארבע שנים לצאת בכל כלי קרב לשפוך איש דמי רעהו על לא דבר וללא תכלית, להחריב ערים ומדינות – ההוא ישב וידום בעת שבני עם גולה יבואו לבנות ולנטוע?

והוא התחיל בעבודת הסכסוך, שבה נתמחה כל כך, ואת דבָרו שם בפי הפוליטיקאים האירופיים והמזרחיים, הוא כביכול, עשה שלום ביניהם, למען יקומו יחד להפריע בעד עבודת היצירה העברית בארץ אבותיו.

והנה גם כאן הצליח לשסות שודדים להתנפל על בני ישראל ולהרוג מהם מאה ועשרים איש. כולם אנשים ישרים ושקטים, שבקשו לחיות ולהחיות בארצם.

ולרגלי הצלחת השטן נבהלו גם קצת מאנ"ש, והנה נשמעים במחננו דברי נכאים ואנחות יאוש…

ויש באים לותר על שם “ארץ ישראל”. בשבילם אין עוד “ארץ ישראל”, תקרא נא בשם אחר, ובלבד שיתנו לנו “לשבת בשלוה”.

אבל כל תחבולות השטן וכל עצות הנחשלים והנכשלים משלנו לא יועילו כלום, ארץ ישראל – זה שמה וזה זכרה, בין אם יושבים בה ביצנצים ובין שיושבים בה ערבים. העם העברי, כמו שהיה קשור בקשר רוחני עם הארץ הזאת ועם השם הקדוש ארץ ישראל, כך ישאר לנצח נצחים. היה זמן ושם ירושלים נשתנה ע"י צוררינו הרומאים לשם איליה קפיטולינה, והיהודים הוסיפו לשמור בקרבם את השם ירושלים, נפלו הרומאים ונתבטלה גזירתם. וכך הוא גם עם השם פלשתינה, ששונאינו המציאו בכונה להשכיח את שם ארץ ישראל – השם פלשתינה ימחק והשם ארץ-ישראל היה הווה ויהיה קיים לנצח. ואם יגברו שונאינו ולא יתנו לחלוצינו לבוא ולבנות את הארץ – אנחנו נוסיף לשמור את תקותנו, תקות הגאולה בלבנו, עד בוא עת התגשמותה. סבלנו ונכונים לסבול, אבל את דגלנו – דגל “ארץ ישראל” – לא נעזוב מידינו, נשמור עליו בסבלנות ובתקוה, כי עם קשה עורף אנחנו.

כשאתה עובר בסקירה אחת על הישוב בארץ ישראל מימי החרבן עד עתה, וראית תמונה נפלאה שאין דוגמתה.

שורה ארוכה, ארוכה של גבורים, עומדים על משמרתם. הללו נהרגים והללו באים תחתיהם, ואת המערכה אינם עוזבים.

הישוב נחרב ונבנה, נחרב ונבנה. היום מחריבו טיטוס, מחר אדריאנוס, ביצנצים, פרסים, ערבים, צלביים, מונגולים, מצרים, תורכים, דרוזים מחריבים ומחריבים, והישוב חוזר ונבנה. אין בתים, יושבים במערות; אין לחם, אוכלים עשבים. אי אפשר לשבת פה, הולכים לפנה אחרת. מרכזי התורה נודדים מירושלים ליבנה ומיבנה לאושא, לשפרעם, לבית שערים, לטבריה, לצפורי, לקסריה, לצדון, לצפת.

לאשרנו לא היתה הממשלה בא"י שוה באכזריותה בכל המקומות. תמיד היו בה “שלשים ואחד מלך” אם לא יותר. לכל מחוז ולפעמים לכל עיר היתה ממשלה לעצמה, הפקיד המקומי לא היה שם לב לפקודות הממשלה המרכזית, ולפיכך אם זה היה לוחץ יותר מדי, אפשר היה למצוא מחבוא כרגע תחת ממשלת פקיד אחר, כמובן בעד בקשיש הגון, צריך לדעת, כי היו זמנים שכל כסף החלוקה היה נכנס לתוך כיסי פקידים עלוקות וערבים מלוי ברבית!

ולפעמים כשהיה החרבן גדול מאד, כליה ממש, אפשר היה לחשוב שמעתה “ישכילו” היהודים ויחדלו מהארץ, שאין בה בטחון לחיות אפילו חיי צער. אבל באמת לא היה כך: העם נשאר נאמן לארצו. תחת הנהרגים והנגפים באו אחרים ושוב מתחילים לבנות את קנם ההרוס.

אגודת “השומר” היתה מבחינה זו חידוש סמל הישוב הישן, שכולו היה חבורה של שומרים, המופקדים על חומות ירושלים, חבורה שלא נתנה דמי לעם ישראל והיתה תמיד קוראת באזניו: זכור, אל תשכח את ארצך!

בהרגשה חיה, שלפעמים לא באה גם לידי הכרה,הרגישו שהקשר שבין עם ישראל ובין ארץ ישראל צריך להיות תמיד חזק, תמיד חדש. הרמב"ם אומר, שאם אין ישוב יהודי בארץ-ישראל אין קיום ליהדות בחוץ-לארץ, הוא אמנם אמר זאת מהצד הפורמלי (לענין קביעת החדש: שהתורה נתנה יפוי כח לקביעת החדשים רק ליושבי ארץ-ישראל, יהיו מי שיהיו) אבל אנו יודעם כי לפעמים תחת הלבוש הפורמלי צפון הגרעין האידיאלי.

הרבה מאד עשו השדר“ים להחיות תמיד את רגש חבת ציון בלב העם בכל מקומות פזוריו. רוב השדר”ים היו גדולי תורה ואנשי-רוח. די להזכיר את השמות ר' חזקיה די-סילוה, ר' חיים יוסף דוד אזולאי, ר' יוסף טאגי, ר' ישראל משקלוב, ר' יוסף שורץ – שמתוכם אפשר להכיר את היופי של השדרי"ם בכלל. אמנם היו גם קוצים בתוך הבר, שרלטנים וחמסנים, אבל הם היו רק מתי מעט, ואינם יכולים להעיב בחשכתם על זהר בני העליה המרובים.

צריך לדעת כי בימי קדם היתה הנסיעה בחזקת סכנה, כמו בים בספינת מפרשים וכן ביבשה, שהדרך היתה מלאה ליסטים, וכמה מהשדרי"ם נהרגו, ואף על פי כן כשראו אנשי הרוח שהישוב התמוטט, התאזרו חיל וסכנו את נפשם והלכו לארצות רחוקות. ובכל מקום בואם, הביאו עמהם לאחיהם דרישת שלום מארץ אבותם היקרה וחזקו את לבם בתקות הגאולה ושיבת ציון.

ביחוד נוגע עד הנפש יחוסם של אחינו המערבים שקבלו חלק ביסורי הגלות מנה אחת אפים והיו תמיד במצור ובמצוק, בחרדה ובפחד היו מקבלים את פני השדרי"ם, כקבלת פני מלאכים שלוחים ממרום, והיו שותים בצמא את דבריהם ונותנים להם את פרוטתם האחרונה.

ומה נתנו יושבי ארץ ישראל ושדרי"הם לעם ישראל?

הם נתנו את חבת ציון, זה סם המרפא, שחזק תמיד את הלב החלש לקוות ליום שארץ-ישראל לא תסתפק עוד בשומרים בלבד, אלא תבקש תפקידה בבנין שלם ובקבוץ כל אלה המחכים לגאולה.

ומי יודע? אולי הם, בני הגבורים של הישוב הישן, יכנסו בעובי הקורה גם בתקופת התחיה ויראו את התמסרותם אל העבודה הכשרה והפוריה; מי יודע דרך הרוח?…

קונטס, תר"פ.

נשמת ישראל היא הנבואה, על ידה נהיה לעם ובה הוא גדל ומתפתח.

השקפות שונות ורעיונות שונים מתחדשים ובאים בעולם, אלה צצים ואלה נובלים, והנבואה לעולם עומדת בגדולתה הנצחית. למודיה הנשגבים עמוקים לאין חקר ויחד עם זה פשוטים הם וברורים ותמיד באים “לחבש לנשברי לב… לתת להם פאר תחת אפר, שמן ששון תחת אבל. מעטה תהלה תחת רוח כהה”¹.

ובשעה שהיהודי מרגיש את עצמו נבוך ותועה בין המון המחשבות המתרוצצות וסותרות זו את זו, או בשעות הרעות שהוא רואה את עצמו נלחץ ונרדף (ומתי הוא אינו נלחץ ונרדף?) הוא פונה אל המעין הטהור, המפכה מהנבואה ושואב משם תנחומות אל. משיב את נפשו ומוצא מנוחה ודרך ישרה.

החזיון הנפלא של הנבואה אין דוגמתו בכל תולדות העמים האחרים, וגם בישראל היתה התגלותה רק בתקופה ידועה וחדלה. ואולם השפעתה אינה פוסקת לא לבד בתוך עם ישראל, אלא גם בכל עמי התבל, ובכל שיוסיפו בני האדם חכמה ודעת, כך יוסיפו להכיר יותר גדולת הנבואה וקדושתה,

גדרי הנבואה, כפי מה שאנו למדים מדבריהם וממעשיהם של הנביאים, אלה הם:

א. אמונה שלמה ועצומה בה' הבוחר בנביאו. אמונה זו ממלאה את כל נפש הנביא, הוא אינו צריך לראיות על מציאות האלהות, מפני שהוא מרגישה בכל רוחו ונפשו, כמו שנאמר: “כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך!”² בכח הוא רואה את האלהים: בקרב נפשו פנימה ובכל מרחבי הבריאה, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ועל כן כשהוא מתבונן ביפי הטבע, הוא מתפעל לא מן הטבע בעצמו אלא מגדולת יוצרו³. ברור הוא שהיה הנביא מכיר את ה' בהכרה חזקה לא פחות מההכרה החושית שבנו, איך היה הדבר אין אנו יודעים, אבל מכל דבריהם ניכר שכך היה.

ב. שלמות מוסרית ממקור מדת הצדק הגמור והמוחלט, אלהי הנביא הוא אלהי הצדק, השלם בכל המעלות והמוסריות, וחובת האדם היא להדבק בה‘, כלומר: להשתלם השתלמות מוסרית עד שתהא הצורה דומה ליוצרה, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה’ אלהיכם⁴. והנביא לא היה רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים כי עלה במדרגת המוסר למעלה היותר נשגבה. לא לחנם נקראו הנביאים בשם מלאכים, לא רק מפני שהיו שליחי המקום, אלא מפני שהיו משוללים כל פניה עצמית ומופרשים מכל תאות בשרים. לא שנדרו או קבלו עליהם נזירות, אלא שהתאוות החמריות לא תפסו כלל מקום בלבבם. ומהיותם כל כך טהורים וקדושים, על כן היתה תביעתו המוסרית של הנביא תביעה מחלטת, לא רצתה בשום פשרה ולא נתפייסה בשום אמתלא. תכלית שנאה הוא שנא את הרע בכל מקום שהוא, כל משוא פנים אין לפניו: עשיר או עני, עבד או מלך – הכל חייבים להכנע מפני ממשלת הצדק.

ג. אמונה ביחוד הלאומי של כנסת ישראל, בנצחיות הברית הכרותה בין ה' ובין עמו. בעיניהם של הנביאים איננה חשובה כל כך החסידות של אישים נפרדים, ואפילו אם יהיו חסידים גדולם וצדיקים, אלא דוקא החסידות של הקבוץ הכללי – של כנסת ישראל שנועדה להיות לאור גוים ולמופת לכל העמים בצדקתה ובטהרתה המוסרית עד סוף כל הדורות “עם זו יצרתי תהלתי יספרו”.⁵ ולפיכך הנביא דורש שכנסת ישראל בכללה תכיר, שאין חיים אלא חיים אלהיים, וחיים שאינם אלהיים אינם חיים כלל, ורק מתוך השקפה זו תסדר את כל סדרי חייה, המשפחתיים, המדיניים והחברתיים, שתהיה כולה מוטבעת בחותם של אלהות ובאחדות גמורה של כל השבטים, כי בזה תלויה הצלחתה הזמנית והנצחית של האומה.

ד. אמונה במעלת ארץ-ישראל, שבה בחר ה' בשביל עמו בחירו ורק בה יכולים בני ישראל לחיות חיי אושר, חיי קדושה וטהרה, ועל כן אין בעיני הנביא שכר טוב וגדול ותענוג נעלה מזה, שעם ישראל שלם במוסרו האלהי, יושב לבטח בארצו הנבחרת, ולהפך, אין בעיניו פורענות יותר גדולה מגלות עמו לארץ נכריה ותנודת ישראל בתוך עמים נכרים מקולקלים במעשיהם.

ולפיכך רבים יסורי הנביא וגדול הוא צערו, כשהוא רואה את עמו בקלקלתו המוסרית וצופה מראש את הפורענות העתידה לבוא עליהם, שסוף, סוף תקיא אותם הארץ בעונותיה ויהיו נודדים בארצות זרים, נתונים לשבי ולחרפה. מתוך אהבה וצער זה נובעים כל דברי תוכחתו של הנביא וזעמו הקשה, שהוא שופך על ראש פושעי עמו. אין ספק, שגם בזמן ההוא היה עם ישראל נעלה במדת מוסרו על העמים האחרים. כי אצל עמים אחרים היו נוהגים היתר בהרבה עבירות חמורות ולא עלה על דעת מי שהוא למחות כנגד זה. לא כן בעם ישראל. בהם נמצאו תמיד אנשים רבים שהכירו במעלתם של נביאי ה' והיו רחוקים מעבירות חמורות, אבל הנביאים, שתביעתם המוסרית,כמו שאמרנו, היתה שלמה, לא יכלו להסתפק בזה, שהעמים הנכרים גרועים מעם ישראל, כי הם רצו לראות את עמם בתור עם סגולה באמת, עם חכם ונבון,ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ה. אמונה שלמה בשליחותו מאת האלהים. הנביא מאמין באמונה שלמה, כי כל מה שהוא מדבר אינו מדבר מדעתו, אלא במצות ה' וברוח קדשו. מתחיל הוא ב“כה אמר ה' " ומסיים “נאום ה' צבאות”. ולפי מליצת חכמים ז”ל: “השכינה היתה מדברת מתוך גרונם”. ובעבודתו זו הוא משלים את חובתו המוסרית, כי לכך נוצר. הוא מוכיח וחוזר ומוכיח, מבלי שים לב לתוצאות דבריו. אם ישמע העם ואם יחדל. איתן הוא ובטוח בכח ה' הנתון לו, אינו ירא מפני גערת ההמון, מפני קצף המושלים העריצים, ממלשינות נביאי השקר ומחמת כהני האון. וגם כשהוא יודע שחייו תלויים בסכנה, איננו כובש את נבואתו. אמנם צר לו על שהוא צריך להיות איש ריב לכל. הן על פי תכונתו הוא אוהב שלום ורודף שלום, אבל כשהוא רואה את הצדק נרמס ברגל ואת הקודש מחולל, אז אינו יכול לעצור ברוחו, חצי התוכחה מתמלטים מפיו, ובשביל כך הנביא מתאונן וקובל לפעמים: אוי לי אמי כי ילדתני איש ריב ואיש מדון לכל הארץ⁶.

ו. אמונה שלמה, כי כל מה שברא הקב“ה בעולמו הוא טוב מאוד, והרע אינו אלא מקרה שסופו לעבור ולא דבר שבעצם, ועל כן חזק הוא בבטחונו, שסוף סוף ינצח הטוב את הרע והאמת והצדק את הרשעה והשקר. אמונה זו אמצה את לב הנביא ולא נתנה לו לנפול ברוחו. ואף על פי שהיה רואה את קלקולי בני דורו ואת העונש הגדול הצפוי להם. מכל מקום לא בא לידי יאוש ולא בחר להתבודד מחוץ לחיים וחברת האדם המקולקלה, להפך, בלי חברת האדם אין חייו חיים, כי לא מנוחת נפשו הפרטית הוא מבקש, אלא טובת עמו, ובשבילו הוא מקדיש את עצמו כליל, כל עבודתו הוא לשם העם ובתוך העם, והחברה הצבורית היא לו בשביל כך מקום חיותו, והוא אינו פוסק מהאמין בכוחם הגדול של דברי אלהים חיים,להחזיר סוף סוף בתשובה אפילו דור שכולו חיב ושקוע במ”ט שערי טומאה וחטא.

ז. התנגדות נמרצה נגד אלה הצבועים, שמדקדקים באיזה מצות לעיני ההמון להתראות על ידי זה כיראי אליהם, בעוד שבלבם תוך ומרמה, גם אלה שמכבדים את אלהים בפיהם ובשפתם, ולבם רחק ממנו, נחשבים בעיני הנביא כמחללי קודש, ומכל שכן אלה שעושים מעשים רעים ואחר כך באים לבית הקדש לפרוש כפיהם בתפלה ולהקריב קרבנות. אמנם יקרות היו בעיני הנביא מצות התורה, מבלי הבדל בין המצות השמעיות ובין המצות השכליות⁷ אבל אם נעשו שלא לשמן, אלא לשם איזו פניה גסה, העירו בלב הנביא קנאה כמו לחלול הקדש, ואז שפכו את לעגם המר והקשה גם על מעשה הקרבנות – העבודה היותר חשובה.

ח. הנביא אינו מאלה “הלוקחים לשונם ונואמים נאום”, לשם תפארת המליצה והדבור בלבד. הוא אינו מנבא אלא מתוך התעוררות פנימית, כשהוא מלא רוח ה'. צופה הוא לבית ישראל, צופה, שעומד על משמרתו הקדושה יומם ולילה ומתריע על כל סכנה שמתרגשת לבוא. בשביל כך אין דרך הנביא ליפות ולקשט את דבריו בכונה. העיקר בעיניו התוך ולא הקליפה, ואולם רוח הנבואה מאליה נגלתה בלבוש הוד – בשפה ציורית נפלאה ובשירים מדודים לא במדה חצונית, כמשפט שירי העמים אלא במדה פנימית, שאינה דוחקת את הרעיון, כמו גלי הים, המתנשאים זה אחר זו בשורות, שורות, לא במדה מלאכותית, אלא טבעית וחפשית. זוהי מדת ההקבלה (פרלליזמוס), הנובעת מתוך עצם טבעה של השירה העברית. חפשית היא שירה זו מכבלי כבלים חיצונים, כמו הרוח המתגלה בה.

הנביאים לא היו כתה מיוחדת וגם לא בני שבט אחד: כל מי שפעמה בו רוח ה' היה לנביא. תלמידי הנביא “שיצקו מים על ידו”, לפי מליצת הכתוב, נקראו “בני הנביאים”. יש שהנביא או תלמידו היה כותב תחילה את דברי הנבואה על ספר וקורא אחר כך לפני העם. פעמים עלו בספר רק תמציתם של דבריהם או גם קטעים מהם, ובצורה מקטעת זו באו לידי מסדרי כתבי הקדש, ויש שאנו מוצאים בכתבי הקדש שנים שלשה קטעים של נבואות שונות אפילו בפרק אחד. בכלל הרבה מדברי הנביאים אבדו במשך הזמן. לפי המסורה קמו לישראל ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות. ובני הנביאים היו הרבה מאות, ואולם בסך הכל נשארו לנו שלשה ספרים גדולים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, ושנים עשר ספרים שמפני קטנותם בכמות נתחברו לספר אחד – תרי-עשר. בכלל הרבה מדברי הנביאים נאבדו במשך הזמן, ויש שנביא אחד נבא כמה וכמה שנים, ומכל נבואותיו המרובות לא נשארו אלא פרשיות אחדות, או שלא נשאר מהם כלום, ורק במקרה נשאר שמם לזכרון בדברי חבריהם או תלמידיהם.

סדורם של ספרי הנביאים בכתבי הקדש אינו לפי סדר הזמנים, אלא פי מה שנזדמנו לידי המסדר ראשון, ראשון. וחכמי הדורות הבאים לא רצו לשנות מן הסדר המקובל. ואולי היו גם טעמים טכניים לסדור זה. וכבר העירו גם חכמי התלמוד ז"ל, כי לפעמים נשתרבבו פסוקים אחדים מדברי נביא אחד לתוך ספרו של נביא אחר. ואולם אנו איננו רוצים להכניס את עצמנו בהשערות, ובפרט שהעיקר הוא אצלנו החקירה במהות הנבואה ולמודיה הנשגבים. וכלל גדול הוא בידינו, כי רוח הנבואה שממקור אחד מוצאה אחת היא, לפיכך אין מחלוקת בין נביא ובין נביא, אלא שהאחד משלים את דברי השני. ואם יש שני כתובים הנראים כסותרים זה את זה, תמיד אפשר למצוא כתוב שלישי, שיכריע ביניהם ויוכיח, כי אלו ואלו דברי אלהים חיים.

בימי הבית הראשון עמדה במרכז היהדות הנבואה. כהניה הנביאים עמדו במעלת הקדושה העליונה, אשר את שיא רוממותה אי-אפשר לתפוס בעין השכל האנושי המצומצם, לא רק בדרישת הצדק האבסולוטי שלהם הצטיינו הנביאים – גם סוקרטס היה דורש-צדק – מעלת-הקדושה רבה ממעלת הצדק לאין חקר. וזו היתה דרישתם הראשונה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם. והצדק נכלל בתוך דרישה זו, כמו שאר המידות הטובות, אבל בכולן לא מצאו סיפוק. אם אין הקדושה מלוה אותן.

ואין פלא, כי לפי מידת ההערכה שבלב הנביאים היה עם ישראל “גוי חוטא. עם כבד עון”. וירמיהו בקנאתו קרא: “מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי… כי כולם מנאפים עצרת בוגדים” – כל העם, לא רק אלה אשר “חמדו שדות וגזלו” כי אם כל המון העם, שבכל יגיעתו אינו מוצא אפילו לכם לשובע, מפני שאין בהם דרישה לחיים קדושים.

אין ספק, כי גם בימים ההם, כשהיו הנביאים נרדפים מבעלי-השלטון ונהרגים על קדושת תורתם, נמצאו רבים שהכירו את מעלת “מלאכי אלהים” אלה ונדבקו בהם והשתדלו ללכת בדרכיהם. המה בני-הנביאים. והחוג המצומצם הזה היה לאבן פינה לעם ישראל כולו, התמצית של האומה, השאר היה בבחינת ענפים ועלים, שתכליתם לגדל את הפירות – אשכלות הנבואה, כי הם העיקר.

ומאשר דרישת הנבואה היתה קיצונית לאין חקר, לא נתפלא, כי הנביאים הרבו תוכחה וקללה לעם, הנמצא לפי הערך בשפל המדרגה, כאילו “ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם” (דברים כ“ח, ס”ג). ה', כביכול, ישיש באבדן עמו – מה נוראים הדברים!…

אכן יש בספרי הנביאים גם פסוקי נחמה ורחמים גדולים על עם ישראל, אבל אם לא נביא בחשבון את פרשיות הנחמה של ישעיהו, נמצא, כי הם כאיים קטנים בתוך ים גדול של תוכחה עזה כמות.

-———–

וכשאנו מתבוננים באגדה שלנו הננו מוצאים שינוי גדול ונמרץ. לא בחירי-העם, לא נביאים ולא חכמים – כבודם במקומם מונח, תפארת ישראל הם לנצח – הם המרכז אצל חכמי-האגדה, אלא “כנסת ישראל”, הגשמה (פרסוניפיקציה) של כלל ישראל¹, “ראשיכם, זקניכם, שוטריכם… מחוטב עציך עד שואב מימיך”. כולם אהובים ויקרים בעיני הקב“ה, מפני שהיא כולה בבחינת כסא הכבוד של השכינה – כשכנסת ישראל רוממה אז גם השכינה רוממה, וכשהראשונה יורדת גם השכינה יורדת עמה. שגם פֶּנטקָקא זה, העובר חמש עבירות כבכל יום, הסרסור לדבר עבירה, הקב”ה שומע תפילתו כשהוא מתפלל על עצירת גשמים, מפני שעשה איזה מעשה צדקה לבבית (ירושלמי תענית ס“ד ע”ב). והוא שומר ישראל לעד וקיומה של כנסת ישראל בטוח לעולמי עולמים.

ואת עלבון כנסת ישראל תובעת האגדה ואינה נושאת פנים אפילו לאדון הנביאים. ולא זה בלבד, אלא גם מהקב"ה בכבודו ובעצמו דורשת האגדה את עלבון האומה הישראלית.

ובכלל השתדלו לא רק לקרב את לב בני-ישראל אל אביהם שבשמים, אלא גם לקרב את אביהם שבשמים אל בת יחידתו – כנסת ישראל. האלוהים שבאגדה אין לו כלל אותו ציור האימה שיש לו בתנ“ך. זהו לא “היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים” (ישעיה מ'), זה ש”אם צדקת מה תתן לו” (איוב ל"ה, ה') ואינו בא בברקים וברעמים, אלא נגלה כאב רחמן, זקן ויושב בישיבה ומדריך את עם קרובו באהבה ובדברי נחמה והרגעה. ויש איזה יחס אינטימי בינו ובין כנסת ישראל. חכמי ישראל חולקים לו כבוד גדול, אבל זהו כבוד מאהבה. “יודעים הנביאים שאלוהיהם אוהב אמת הוא ואינם מחניפים לו”, כך אומרת האגדה על נביאים, אבל ביחוד מתאימים הדברים לחכמינו, בעלי-האגדה, יחס של קורבה משפחתית יש ביניהם ובין קונם, ור' לוי אומר: אמר דוד לפני הקב“ה: מלפניך משפטי יצא. אמר לו הקב”ה: וכי אין סנהדרין בישראל? אמר לו דוד: הסנהדרין שלנו אינם מקבלים שוחד, ואתה הלא מקבל שוחד: הרשע עובר עבירות, מתחרט ונותן צדקה ואתה מתפייס, ר' עקיבא שם בפי משה כדברים האלה: יודע אני, שאתה עתיד להצילן, אלא מאי איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין (הילדים שנשקעו בחומות הבנינים)? באותה שעה בקשה מידת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מידת הדין (שמות רבה ה', קרוב לסוף). אם בשביל ישראל – אינו מקפיד, כי עיקר העיקרים הוא אהבת כנסת ישראל והדאגה לטובתה, לא העם הוא בשביל הנביא, אלא הנביא בשביל העם.

והאב הרחמן הזה אינו שמח לא רק באבדן עמו, אלא גם באבדן הרשעים מהגויים. בקשו מלאכי-השרת לומר שירה בליל קריאת ים סוף, אמר להם הקב"ה: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?! ביטלה האגדה את מידת הנקמה לגמרי והגבירה את מידת הרחמים.

ומה שנוגע לכנסת ישראל אמרו: משל למלך שכעס על מטרונה וציוה לקרוא לסופר לכתוב לה גט, אבל עד שבא הסופר נזכר המלך באהבת נעוריה של המלכה ונחה דעתו, וכשבא הסופר אמר לו המלך: קראתי לך שתכתוב תוספת כתובה לרעיתי…

המהפכה הרוחנית הזאת עשו בעלי-האגדה. הם הרגישו בצערה של כנסת ישראל והשתדלו תמיד למצוא לה זכות, לנחמה ולעודדה ולדרוש משפטה גם, כביכול, מהקב“ה. כי ענות עמם נגעה עד לבם, וקרובים היו גם אל אביהם שבשמים קרבת נפש. ויכלו לדבר עמו כדבר בן המתחטא לפני אביו. והקב”ה ידע, כי תמיד נכונים החוצפנים האלה למסור את נפשם על כבודו, מבלי לפקפק אף רגע.

בבטוי האהבה התמימה והעמוקה לכנסת ישראל אנו מוצאים במדרש הנפלא “תנא רבי אליהו”. הוא מתאר את היחס שבין הקב“ה ובין כנסת ישראל במשל “תינוקות של בית רבן הרב משמר אותם שלא יצאו ויטבעו בנהר וכדי שלא יבואו ויכו זה את זה וכדי שלא תכה אותם החמה, כן הקב”ה משמר לישראל”. הקב"ה הוא, כביכול, המלמד, ובני-ישראל התינוקות שלו. ותפילתו של חסיד זה – אבא אליהו – היתה: “אבי שבשמים, יהי שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהא לך קורת רוח מישראל עבדיך בכל מקומות מושבותיהם”²)

ואהבה זו שבין הקב"ה ובין כנסת ישראל מלאה את התרגום לשיר השירים המיחס ליונתן. דומה כאילו לא הספיקו למחבר כל התארים שישנם באוצר הלשון בשביל לפאר, לרומם, להדר את עולימתא שפירתא – כנישתא דישראל.

ואותה האהבה מלאה את לבות משוררינו הגדולים ר' שלמה בן גבירול, ר' יהודה הלוי וכו' וחדרה אל תוך הקבלה ומלאה את “הזוהר” וכל הספרות החסידית במעשיות של ר' לוי יצחק מברדיצ’ב ושיחות ר' נחמן מברסלב. הקב"ה היה להם “ידיד נפש, אב הרחמן”. ורבי נחמן מברסלב היה מצוה על תלמידיו: “השיחו-נא מה שיש בלבכם לפני אביכם שבשמים בדברים פשוטים, כאשר ישיח איש מה שבלבו לפני ידידו הנאמן”.

מנהג קבוע הוא לקרוא את התוכחות שבפרשיות “בחוקתי” ו“תבוא” בקול נמוך, ואף-על-פי שר' יוחנן היה נגד המנהג הזה ונזף בקורא: “הגבה קולך, כי רוצה אני לשמוע דברי תורה”. – העם החזיק במנהג המנמיכים עד היום. דים לעם ישראל יסורי הגלות והוא מבקש דברי נחמה והתעודדות, וכידוע “מנהג ישראל תורה היא”. על האיסור לחלק את התוכחה לקרואים רבים אומרת האגדה: “אמר הקב”ה, איני רואה שאהיה אני מתברך (מפי העולים לתורה) ובני מתקללין".

כידוע, החסידים היו מתנגדים לתוכחות המגידים ואמרו עליהם, שהם מעוררי דינים. הם, החסידים, בחרו בדרך הרוממות וההעלאה לדבקות בה', שהאדם יכיר וידע ויוקיר את מעלתו עד שלא יחפוץ בשום אופן לרדת ממנה.

ואהבה זו נגלתה גם בתנועה, שיונקת בצנורות נעלמים מתוך הנבואה והאגדה וחדורה רחמים גדולים לכנסת ישראל, שבשביל תחיתה מוסרים בני-אדם את נפשם.

ובכל מקום שיש עבודה כשרה וחיה בשביל תחית כנסת ישראל, שם יש בודאי גם קרבת אלהים חיים, ואפילו אם הוא בתכלית ההעלם. “לית אתר פנוי מיניה”, ומכל שכן הלב העברי.

שלוש קדושות הן: הקב"ה, כנסת ישראל וארץ-ישראל, והחוט המשולש הזה לא ינתק לנצח.

נר תמיד היא השפה העברית, היא מאירה את דרכנו מימות אברהם אבינו עד היום.

למרות הרוחות הסוערות לכבות את הנר הזה, למרות השפות השמיות שוהאריות של העמים הגדולים שכבשו אותנו, אנחנו שומרים על שפתנו הלאומית, שפת אברהם, משה וישעיהו.

שפתנו היתה לנו לא לכלי תשמיש להביע בה את מחשבותינו ורגשותינו, אלא היתה לנו גם כשהיא לעצמה סגולה יקרה – לשון הקודש.

אכן, לצערנו רוב העם לא היה יכול לעמוד בפני הנסיון המר של השתעבדות לסביבה הזרה, אבל המועטים שרגש היהדות פועם בקרבם בחזקה, לא נסחפו עם הזרם, עמדו בפני כל הנחשולים.

בימים האחרונים נתקפה שפתנו התקפה חדשה. תחת שפתנו העברית העמידו הבוגדים שבנו את השפה הז’ארגונית, שדבקה בנו בגלות אשכנז, והמה מכריזים עליה שהיא היא השפה הלאומית שלנו…

הרמב"ם אומר, כי עמי הארץ יכולים להוציא פסוק מהתורה מבלי קשר אל מה שלפניו או של אחריו ולפסוק להלכה שיש מצות עשה בתורה “וסרתם ועבדתם אלהים אחרים”.

גם הבוגדים האידישיסטים תפשו איזה מומנט היסטורי שבאמת אין לו קשר לא עם העבר הגדול שלנו ולא עם התקוה הלאומית שלנו ומכריזים על ההווה כי הוא מצות עשה "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים, והיהודי צריך לשמור על הז’רגון שהוא בבחינת “אלהים אחרים” בשבילנו.

הסגן בחיל הרוסי מנה בשדה המלחמה על-פי רשימה כתובה בידי שר הגדוד את שמות החללים שצריך להביאם לקבורה.

– אני לא מתי! – קרא אחד מהחללים. – פצוע אני קצת.

– דום, טפש! – ענה הסגן – השררה יודעת יותר ממך; אם היא הכניסה אותך לתוך רשימת המתים, עלי לקברך.

לונצ’רסקי המיניסטר הסוביטי הוציא משפטה של השפה העברית, כי היא מתה, והייבסקציה הרשעה מטפלת בקבורתה. השפה העלובה קוראה: חיה אנכי! והייבסקציה עונה: דומי! השררה יודעת יותר ממך. אין להרהר אחר פסק דין ועלינו לגרור אותך לקבר.

*

אולם כזה קרה לעמנו ולשפתו כמה וכמה פעמים. קברנים רבים קמים עלינו בכל דור ודור ופוסקים: מת העם העברי, מתה השפה העברית, ואנו מוסיפים לחיות על אפם וחמתם ומלאי תקוה לחדש ימים כקדם.

עוד נזכה לראות בקבורתה של היבסקציה, שסופה כליון, ורננת השפה העברית תחיה בפינו.

הרצל הציב לו בחייו מצבה נפלאה – היומן שלו. את כל גדלותו של היהודי הנפלא הזה אין לראות מתוך הספר. המסגרת היתה צרה בשבילו. כמו שהביע בעצמו (ג' 89): “ספר הימים הזה לקוי הוא. אני מרגיש זאת. חסר היסוד הנסער במהותו הנסתרת, שהייתי יכול לקבוע סמוך להתרחשותו, ואחר כך הוא נשכח ממנו. חסר גם יסוד הדומם, ומצבי הרוח המיואשים היו יכולים לענין יותר לקוראים בעתיד ברשימות האלה”. אבל גם קוי האור, הניצוצות שניתזים ומבריקים מתוך השורות המקוטעות ודברי החפזון מביאים לידי השתוממות על הכוח הכביר, המחבק זרועות עולם, שנתגלה ביהודי הזה יחד עם תמימות וטוהר נפשי שלא נזדהם מהסביבה הרעה שהיתה דרושה לו בשביל הגשמת האידיאל – לגאול את עם ישראל מחרפת הגלות.

בשביל למצוא את המרגלית “מדינת היהודים” לא נמנע הרצל מחטט באשפה של הפוליטיקה המדינית בזמן ההוא. ואי-אפשר לשער בכמה עמל עלה זה בידו, ביד סופר יהודי צנוע, להתיצב לפני מלכים מבלי התרפס, התרפסות לא היתה כלל ממדתו. גא היה, כלומר, מכיר בערכו האנושי.

אכן הרצל היה קשה עורף להפליא. הוא לא חת מפני כל. “איני אדם של שובה ונחת, עוד עשרים שנה יכול אני לכבוש את העולם, לשם כסף לא אעשה זאת, אלא לשם רעיוני עשה אעשה” (א' 246). “אם אני מראה באצבע על נקודה ואומר: קומי והיי לעיר – ותקם” (ג', 109). לא פראות היתה חתימתו “למען ציון לא אחשה”.

אחרי שהעשירים היהודים לא יכלו להתרומם לגבהו של הרעיון אשר התחולל בלבו של הרצל, ובכל אשר פנה מצא אזנים אטומות, החליט לפנות לעם ישראל, שהוא בכוחותיו העצמיים יעמוד במערכה הכבדה להשתחרר מהגלות. והעם – ביחוד במזרח אירופה – נתעורר. הרעיון מצא נתיבות בלבבו, אבל לא נמצאו אז מנהיגים, אשר ייצרו משהו מתוך החומר ההיולי הנקרא בשם המון. וגם את העבודה הנוראה הזאת שם הרצל על שכמו. “אחרי סירובו של הירש נגזר להקים בכוחי את מדינת היהודים” – אומר הרצל ומוסיף על זה: “איזה דרך, איזה יסורים!” (ה' 36). “דומני כי בשבילי פסקו החיים והתחילו דברי ימי העולם” (א', 102). צריך היה לקרוא לקונגרס של ציונים, כביכול, ואין לשער כמה עמל השקיע בזה הרצל. ולפעמים התגנבו אל לבו מחשבות מרות מאד: “עלי להודות לעצמי בגלוי: הדמורליזציה אחזה בי. אין עזרה משום צד, אך יש התקפות מצדי צדדים, המכבים בלונדון מתגלים יותר כ”פיקוויקים"; בגרמניה יש לי רק מתנגדים; הרוסים מביטים ברגש איך שאני עובד עד כלות הכוחות, אך אין אחד מהם עוזר לי. באוסטריה, ביחוד בוינא, יש הדבקים בי. אלו שאין להם כונות פרטיות אינם עושים כלום, והאחרים הפעילים רוצים להפיק תועלת על ידי העורך של הנ.פ.פ.

וכך מתחיל אני לרכוש לי את הזכות להיות הגדול בין כל האנטישמיים…" (ב', 152).

צריך היה עתון ציוני והוא יסד את העתון “די וועלט”, מנויים לא היו והוא היה צריך להוציא מכיסו להוצאות העתון וגם לפרנסו במאמרים: “אני עובד בעתון החדש “וועלט” עד אפיסת הכוחות” (ב', 219). “עבודה רבה מאד בעתון החדש (העוזרים נתפזרו אז מסבות שונות) וכך עומד כעת העתון על שתי עיני” (ב' 222). מלבד העבודה בשביל ה“וועלט” עוד ההכרח (לעבוד) בשביל פיליטון של “פפינגסטן”. ל“נייע פרייע פרעססע”, ונוסף לזה הזעזועים במשרד (מצד המתנגדים לציונות, חבריו במערכת הנ.פ.פ.".

אחר כך התחילה הסדרה של יסוד בנק להתישבות היהודים, גם זה עלה לו להרצל בבזבוז כוחות לא אנושיים. צריך היה למשוך לעבודה זו אנשים הבקיאים בסדרי בנקים ואילי ממון, לפקח עליהם, כי עבודתם תהיה מתאימה לרעיונו.

כמה צער ויסורים נפלו בחלקו של הרצל כאשר מלשינים עברים הלשינו עליו ועל הציונות לפני הממשלה. והוא היה אנוס לשנות את מקום הקונגרס הראשון ממינכן לבאזל.

והוא מציין בסיפור רוחני: “בבאזל יסדתי את מדינת היהודים” (ג' 22). “כאשר תקום פעם מדינת היהודים” יראה הכל זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון שבכל זאת יציין שהיה זה דבר מה, כאשר עתונאי יהודי, מחוסר אמצעים ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגין על הדגל הזה בקומה זקופה… איש לא ידע להעריך מה שעשיתי וסבלתי אם לא ידע: א) מה שעבר עלי במערכת הנ.פ.פ. אשר שם פחדתי על לחם ילדי, ב) איזה דאגה ועמל גרמה לי השגת אמצעי תעמולה; וג) מי היו עוזרי. אלה אשר כונתם טובה ביותר הם גם עניים ביותר…" (ה', 47, 48).

ועבודתו הכבדה מכוח אנושי הכשילה את כוחו. לעתים תוקפת אותו התעלפות חזקה. עוזרו היותר גדול היה נורדוי, אך לפעמים גם הוא לא ירד לעומקה של נפש הרצל והסב לו צער (ה', 53). עזרה מוסרית וגם חמרית מצא באביו היקר ר' יעקב ז"ל.

והנה בא הקונגרס הששי עם הצעת אוגנדה. את ארץ-ישראל אי אפשר היה לרכוש עפ"י התנאים המדיניים ששררו בזמן ההוא, והוא רצה לרכוש כדבר נורדוי “מקלט לילה”.

והדבר הסב לו מכאובים אין קץ.

והרצל נשבר בכ' תמוז תרס"ד.

“אם אמות בקרוב, כתב הרצל, יתאבלו עלי ביותר הורי אחריהם… ילדי – וכל עם ישראל”. ה' 100.

ואנו מתאבלים על מותו ומתגאים שהיה לנו הרצל.

בספרו היפה יש, כמובן, דברים יפים. הכשרון האסתיטי יודע להקציע, ללטוש, לחבר ולהפריד, והדבר יוצא יפה. השאלה היא עד כמה משתתפת בעבודה זו נשמת הסופר, אם יש בין כפלי הלשון נשמה מסתתרת, או שם מדור רק לאסתטיקה נבובה, חסרת נשמה, – מי יוכל למצוא תשובה ברורה?

לא כן הפואימה “מסדה”, מאת יצחק למדן. עליה עומד שומר שקורא ומזהיר תמיד למשורר: הנה האמת, מה שבמעמקי נשמתך הדואבת, אסור לזייף.

השומר הוא ההקדשה של המשורר. הפואימה היא “נר זכרון לנשמת אח בר-הלבב ויקר-הנפש, אשר נפל על אדמת אוקראינה בימי הטבח בישראל וציון על קברו אשר לא ידוע מקומו”.

ומתוך הספר המוקדש לזכרון שכזה נשמעת סערת נשמה, המבקשת גאולה לשארית העם.

לזה נלוה כשרון שירי. בלי כשרון אפשר לצרוח, אבל לא ליצור שירה המכאיבה ומעדנת כאחד.

בצבעים נוראים מתאר המשורר את ענות עמו.

“ורבבות קשתות-חלפים על כנורות-צוארים ערוכים”.

מי יכול לשער את כל האימה שיש בציור הנורא הזה. כך מנגנים צבאות רוצחים, שהטבח היה להם לשעשוע, לענין של ספורט בעלמא.

במלחמה העולמית, שגם היא היתה תוצאת השעשועים של דיפלומטים רוצחים, נשמדו רבבות צעירים על שדות המלחמה בלי שום מטרה, בלי שום תכלית, לעשות נחת רוח לסאזונוב וסיעתו, ואחריהם הגדילו יורשיהם פטליורה דניקין, גריגורייב, מאכנו וכו' וכו'. הוי, מי ימנה שמות ה“המונים” הגדולים הללו, שלא רק בקשו להשמיד, להרוג ולאבד, אלא השמידו והרגו ואבדו חלק גדול מהיהדות.

ובחושך האבדון הזה נצנצה קרן תקוה אחת – מסדה!

זהו שם אליגורי לציון ולתקוה לחידוש החיים בארץ האבות.

מה הגבול, אין גבולות עוד.

ומאחור – לאין מוצא אחד יובילו כל האורחות".

מעיני המשורר לא נעלמו כל הקשיים שיש בהגשמת התקוה הזאת. העם חלש, אין כוח בלבו לקוות בגבורה. מפקפק הוא ומתיאש. גם נוטה הוא להאמין במדוחי שוא. אשר יגיש לו כזבן מטעה. ועל פתחי בית זונה יתגודדו. שם הרמוניקה מנגנת פתיחה לפרעות, והם, מבלי דעת, יוצאים במחול…

יודע הוא המשורר, כי בין העלים למסדה ימצאו הרבה נואשים שישליכו את עצמם ממרומי המצודה אל התהום, להנצל פעם אחת מהיאוש המר, מרעב, מחוסר עבודה.

אבל בו קול אדיר קורא: עלה!

והוא עם עוד חברים חרוצים, נועזים עולים, ורננתם נשמעת מ“ארחת ביכורים” (שם ע' כ"ח). הייתי רוצה מאוד לצטט אותה, אבל אני יודע, כי הרבה יותר יפה היא כשהיא נקראת בתוך הקומפוזיציה של הפואימה כולה. ואותה צריך לקרוא, ולחזור ולקרוא ולהתעמק ולהרגיש את כולה, מראשיתה עד סופה. עדות היא לעם ישראל, למכאובו ולתקות גאולתו.

ואף על פי שכל הפואימה רוויה דם קדושים, ברכתי עליה, ברכת הטוב והמיטיב.

קרבנותינו רבים ויקרים. אבל הם השאירו לנו רכוש גדול – חלוצי מסדה. ויבורך משוררנו הצעיר יצחק למדן, שנתן לפואימת החים והמות של עמנו ביטוי נהדר שכזה!

אך על דבר אחד רוצה אני עוד להעיר. במקום אחד (ע' י"ט) הוא אומר:

“בחיקי צבה מדוים הפשיל ראש שחוט אלוהי ישראל ודמיו בדמי נגעו”.

על דבר השכינה הסובלת עם ישראל בבחינת “אנכי ארד עמך מצרימה”, כבר דברו קדמונים בתלמוד ומדרשים, אולם צריכים אנו לומר, שההשגה האנתרופומורפית הזו היא לא ההשגה העליונה. ההשגה העליונה אומרת, שלאלוהות אין ירידה לעולם. ומבשרנו נחזה אלוה. המידות הנעלות של הצדק והאהבה, החסד והרחמים, שהן ניצוצות מהאורה האלהית, והשוכנים בלב האדם באשר הוא אדם, שמורות הן בתוך הנשמה ואינם זזים ממנה. וגם אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב עם כל צבאות תלייניהם ויכריזו, שהצדק הוא פיקציה, לא יאבה האדם ולא ישמע להם, מפני שהוא מרגיש בכל הויתו, כי שקר בפיהם.

זהו סוד הנצחיות של האלוהות המתגלה בבריותיו. ומה שנוגע לאל בעצמו, הן לית מחשבה תפיסה ביה כלל. האדם רק מרגיש שהוא קשור עם האלוהות הנצחית על ידי הניצוצות האלוהיים הזורחים בקרבו והנם גם הם נצחיים, ואותם לא ינצח שום שטן שבעולם.

“דבר”, יח כסלו, תרפ"ב

בעזרת בית מסחר הספרים “הדרום” יצא לאור בפעם השניה הספר “חרבות ירושלים”, שיצא בפעם הראשונה בויניציאה בשנת תשפ"ז. הספר הוא דוקומנט היסטורי ממה שקרה ליהודים יושבי ירושלים תחת ממשלת הצורר אבן פרוך.

אכן לגזירות התרגלנו כבר, מימי המן עד גזרות אוקראינה של זמננו. אבל מה שלוקח ביחוד את לב הקורא בדוקומנט הזה, הוא האהבה הגדולה לציון ויראת הכבוד, שהיתה אצל אחינו התימנים, שלא רצו בשום אופן לעזוב את ירושלים בימי צרה ולהמלט על נפשם. קו נפשי זה באמת ראוי להיות חרות על לבות בני דורנו. הנה עכשו מחמת המשבר מהרו כמה מאחינו להמלט מהארץ. ומהם רבים כאלה שלא סבלו פה כל מחסור, אלא מפני שאחת היא להם, פה ושם.

על ידי ספרים כאלה יתחנכו הקוראים באהבת המולדת היחידה שלנו, באהבת ארץ-ישראל ועם ישראל ואז לא יהיה מקום גם למלחמה בעד העבודה העברית. כשם שלא יעלה על דעת איש מישראל לכתוב ספר תורה על ידי נכרים כן לא יעלה בלב יהודי להרחיק את אחיו המבקש עבודה ולבכר על פניו את הנכרי העובד בזול.

אפריון נמטי למר אליעזר ריבלין, שהוסיף הערות חשובות לספר ולבימ"ס “הדרום”. לפי ידיעתי נשארו מהספר הזה בעולם רק שני אכסמלרים – אחד בירושלים ואחד באמריקה.

“דבר” כ“ט טבת תרפ”א.

“מגלת פורעניות” הביא לספרותנו ר' אברהם אשר פינשטין – “זכרונות על מאורעות פינסק וחבל פולסיה בשנות המלחמה העולמית”.

א.א. פינשטין איננו סופר פרויסיונלי, אבל דוקא משום כך יש לספרו ערך מיוחד. הוא כותב רק מה שאירע ומה שראו עיניו ומעט ממה ששמע מפי עדים נאמנים… והמאורעות מתגלים אצלו בבהירות מיוחדה. המחבר היה בפינסק עסקן לאומי ואיש צבורי, מה שאירע לבני עירו נגע עד נפשו. הוא סבל לא רק סבל הצרות הפרטיות שנגעו לעצמו, אלא השתתף אקטיבית גם בסבל הצבור כולו. והרבה פעמים סיכן את נפשו להצלת נפשות ולהקל את סאת היסורים שנפלה בחלקה של עיר מולדתו. בסוף הספר נדפס צילום התעודה שניתנה לו מכל ההסתדרויות בפינסק בשנת תרפ"ד, לעדות על מעשיו הטובים שהם באמת תפארת לעושיהם.

האכזריות שנתעוררה בלב הגוים בימי המלחמה העולמית נתכה ביחוד על עם ישראל. סדרה של פורעניות שאחת גדולה מחברתה עברה על היהודים האומללים שנמשלו באמת כצאן טבחה. כל זד יהיר הראה את תקיפותו בשפכו דם יהודים נקיים כמים. התחילו הרוסים עם ניקולאי ניקולייביץ בראשם. במקומם באו הגרמנים והם היו הטובים שבגוים, וכמה סבלו היהודים על ידם, ואם לא עשו שחיטות כמו הרוסים והקוזקים, אבל בנגישות ותעלולים ובעיטות בוז לא נפלו גם הם משאר הרודפים. ואחריהם באו האוקראינים, בולאק באלאכוביץ וסיעתו, הבולשבים ועל כולם הפולנים, שקבלו על עצמם תפקידו של המן – להשמיד, להרוג ולאבד. בקיצור: הלב מתפלץ מכל שורה ושורה ואי אפשר לקרוא את הספר בהעלם אחד – חריף הוא הסם יותר מדאי, שורף את הלב והמוח, אבל צריך שכל יהודי ירכוש לו את הספר ויעבור עליו בימי האבל – מי"ז בתמוז עד תשעה באב – ויזכור מה שנעשה לעמו בגולה.

¹

בימים הקשים האלה נוח לו למשורר להתמוגג בדמעות או לשלוח חצי קצף אין אונים ללב הזאבים המתנפלים עלינו, ויותר מזה – להטיף רעל של יאוש ואבוד עצמו לדעת. לא כן, לאשרו ולאשרנו, דרך המשורר הצעיר אברהם ברוידס.

הוא יודע אמנם את הקוצים המכאיבים הדוקרים את בשר הצעיר העמל לשדד את נשמות ציון, אבל כל היסורים מביאים, לדעת המשורר, לידי טהרת הנפש ושמחה של מצוה.

"מנבכי הענות נחשף ניצוצות שמחה טהורים

עיפים נזנק למחול הנסער

בשירת “אל יבנה!”

לא תענוגי פריס יבטיח משוררנו לעולים החדשים,

"פה ליסורי בנין כבדים תמיד הכונו

ואין לבוא מאכזבים בטענה".

אבל יש דבר המחשל את הידים, המרומם את הרוח והנותן מזון לנפש הצמאה לאידיאל רם ונשגב – בנין המולדת לעם גזול ועשוק בכל המובנים.

לא לשם רוָחים עולים חלוצים לארץ-ישראל. לא לעשות עושר במרמה, בחניפה ובכזבי פוליטיקה. את דרכי הצדק יבקשו ובעד עבודת הצדק את נפשם יקריבו על הררי ציון בשמחה על פי הנוסח העתיק, נוסח הנבואה:

ויספרו ענוים בה' שמחה

ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו

(ישע' כ“ט י”ט).

אומרים כי הם פעמי המשיח והחבלים הם חבלי משיח. בין כך ובין כך מתרקם בתוכנו איזה דבר נשגב שלגדולתו אין חקר.

גדול הוא העולם, וכולו מלא יסורים גדולים; ביחוד נפלו היסורים בחלקנו, חלק עם ישראל. לכל עבר שאתה פונה מגיעה לאזניך שועת נכאים, ואין פלא, כי אלה אשר רוח השירה תפעמם ישיחו את צערם, צערם הפרטי, צער האומה, בחרוזים-חניתות, שחודרים עד מעמקי הנשמה האפלה, מבלי כל שביב אור של נחמה, מבלי קו של תקוה, חושך, איום מסביב!

זוהי אמת, אבל לא כל האמת. הסבו עיניכם, משוררים חביבים, לעבר אחר, “שאו מרום עיניכם” וראיתם כי יש אידיאלים מאירים. שבשביל התגשמותם כדאי לסבול את היסורים, ופניני זוהר מושכים וקוראים החזיקו, התאמצו, עלו ורשו! עלו וגרשו את החושך!

ואנו, היהודים, עשירי אידיאלים אנחנו. פתחו את ספרי התנ"ך שלנו, את ספרי האגדה שלנו, קראו את כל עלילות גבורי הרוח שקמו מקרבנו; הם סבלו, אבל תמיד אידיאל היה מאיר לפניהם: “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי”. את הרכוש הזה, את האידיאל, לא יכלו כל הזדים לעשוק. והנהו עומד בטהרו לפנינו גם היום.

ההרהורים האלה עלו על לבי בקראי את הספר הקטן, שירי לוי בן-אמתי, “השבלים פנימה”. שירים מלאי זוהר ותקוה. אידיאל גדול יש לפנינו – תחית האומה העברית ובנין ארץ-ישראל. והנה צעירים נטו שכמם לסבול את כל היסורים הכרוכים בהתגשמות האידיאל הזה ואינם נופלים ברוחם.

והנה תחילת השיר הראשון “בקבוצה”

"ביום אני גורף אל גללי הזבל

מתחת רגל הפרה בדיר – – –

ובבוא השמש אני נוטל ידי,

רוחץ גופי ומלבישו כתנת לבנה.

אני יושב כאח לבני הכהנים

ומשולחן הלחם¹ אקבל מנה.

אני יושב כאחד לוי בין לויים

נושאים לך בקודש זמר תהילה.

אדני! אודך על טוב הזבל הנובב,

על פת הלחם ורגש התפלה.

אני בטוח כי הרגש הטהור הזה ממלא את כל לבבות אחינו העובדים הכשרים, אלה המחוננים את עפר ציון, ולמרות שחייהם קשים, לפעמים קשים עד מאד, הם עומדים על דוכנם כצור ועוד מודים בעד גורלם. בגורלם עלה להגשים אידיאל מרומם, אידיאל מוסרי טהור, שאורו סוף סוף יהיה לאור עולם, וידעו כל באי עולם למה צריך האדם לשאוף ומה תכליתו בחיים.

והנה נותן לנו המשורר משהו מתמונת ה“שבת בקבוצה”, זו השבת המבורכת שאותה ירגישו רק אחים העובדים כל השבוע את אדמת קדשנו: “כי לישראל עמך נתתו באהבה”…

אור נרות זהוב נסוך על השלחן,

וכהבל הקרבן עולה ממגע חם של רֵע–

צל רוטט, ומרחפות ידים לבנות

של אם שבת.

*

יש עיני מי עמקו לחדור באין חקר העתיד,

יש מי לבו כלב הילד, פועם בפחד ובגיל

ומי שהוא דמעת עגמה מוחה במסתרים –

ודמעתה מרפא…

*

אם שבת! אמצי הרוח, חזקי ידים,

השרי שמחה בלבבות ערוגים לאחוה;

ואיש בל יעדר בשבתם כה יחד, כשבת אחים

לעתיד לבוא.

-————-

מי שרעיונות כאלה מקננים בלבו, לא יחת מפני היסורים שישנם בעולם בכלל ובעולמם בפרט. ושירתו תמיד תחזק את לב הנדכאים, ויעורר בהם את התקוה שאם היא מאחרת, סופה לבוא. ואני מגיד כבטחה, כי מקור השירה העברית האמתית נובע רק מהעבודה העברית החקלאית ההופכת את השממה לשדות תבואה, לגנים ולפרדסים. והשירה הזאת תביא חיים ואומץ רוח להתגשמות האידיאל השלם.

“דבר”, אלול תרצ"ד

בין הספרים הרבים שיצאו בא"י בשנה האחרונה ערך מיוחד יש לספר “ההסתדרות החקלאית ופעולותיה” – דין וחשבון לועידה החקלאי הרביעית (שבט תרפ“ו – ניסן תרצ”א)

הוצאת המרכז החקלאי, תל-אביב תרצ"א.

בספר הגדול הזה המחזיק 250 עמודים בפורמט גדול ובשורות צפופות אין נאומים נלהבים (שאמנם אין לזלזל בהם כשהם יוצאים מן הלב בצירוף מוח חושב), אלא עובדות, טבלאות מאירות עינים, ממה שהספיקו העובדים העברים לעשות בבנין הארץ. כל שורה ושורה שבספר הזה עד הוא לנדבך שנתוסף בבנין בידי פועלים עברים ובזיעתם, בסבל שאין מדה לו ובאידיאליות שאין דומה לה בכל האנושיות.

סך הכל נוסדו ע"י העובדים החקלאים חמשים נקודות ישוב. איך ומתי נוסדו, מה היו ההרפתקאות שעברו על המתישבים הללו, איך התיחס העם לחלוציו, שבאו לעבוד במסירות נפש בשביל עמם וארצם, – על כל אלה עובר הספר כמעט בשתיקה. זה לא חשוב. אין פנאי עכשיו להתעסק בענינים שכאלה, העיקר – מה נעשה, ואת זה צריך לפרסם למען ידעו אוהבינו ושונאינו במה עוסקים צעירי ישראל ואיזה ברכה הם מביאים לארץ ולאנושיות כולה.

האנושיות כולה לא הגיעה עדיין לידי מדרגה זו לחשוב את העבודה הכשרה היוצרת לדבר שאינו רק הכרחי בשביל קיום החיים החמריים, בשביל השגת המזונות לכל עובד פרטי. ומשום כך נחשבה העבודה עד היום לקללת אלהים שכדאי להחלץ ממנה באיזה אופן שהוא,לבקש פרנסות קלות, נקיות או לא נקיות, ולהטיל את העבודה המפרכת את הגוף על שכם אחרים. הרעיון הזה מושל עדיין בעולם כולו.

ורק החלוצים העברים שבארץ ישראל ואלה שהושפעו על ידם בגולה מרדו ברעיון הזה והרימו את קרן העבודה בתור אידיאל אנושי, שלא רק שאין מבקשים להחלץ ממנה, אלא בה בחרו, כי היא, העבודה הכשרה, היוצרת, כשהיא לעצמה, הבסיס לחיים מוסריים ולא קללה היא, אלא ברכה, ומכל שכן כשהיא באה להחיות את ארץ אבותינו השוממה.

לא מגזים הספר שאנו דנים עליו באמרו בפתיחה: בתקופה הארוכה הזאת אירעו מאורעות רבים… מאורעות הדמים של אב תרפ“ט (ועוד…) ובנסיונות קשים הועמדה כוחה וכשרון פעולתה”… “ואחרי כל זה ולמרות זה יכול המרכז החקלאי להצביע לא בלי רגש של שמחה וסיפוק על ההתקדמות הכללית בכל שטחי הפעולה העיקריים”.

קשה הוא ביחוד מצב הפועל העברי במושבה. בין הפרדסנים העשירים היהודים יש לצערנו רבים הכופרים בציניות גמורה בכל אידיאל ואומרים בגלוי, שמאחר שיש מוכן פועל זול ונכנע כחמור הריהו רצוי להם יותר מהפועל העברי.

אל הפועלים העברים נלוו גם הפועלות העבריות שלא רק שהן עוזרות לגברים בתור נשי הפועלים, אלא גם בתור עובדות חפשיות העומדות ברשות עצמן – מסירות הנפש של הפועלות הללו עולה על מסירות הנפש של הפועלים, כי הן התפרצו ונכנסו לתוך עולם חדש, כמעט בלי שום הכנות ולמרות חולשתן הגופנית, האידיאל של העבודה מעודד אותן ונותן בהם כוח לסבול את כל הקשיים שבדרכן החדשה.

ובשביל שהאידיאל של העבודה יהיה חי בלב העובדים והעובדות דרושה עבודה תרבותית גדולה ורחבה. אסור להזניח את הפועלים שישקעו לגמרי בתוך העבודה עד שתהפך להם להרגל מתוך אונס. החלוצים שלנו מוכרחים להיות אינטליגנטים, המקדישים את רגעי המנוחה שלהם לדרישה בענינים רוחניים, בהבנת העולם בכלל והעולם היהודי בפרט. כי ככל אשר יתגבר בלב החלוץ האידיאל של העבודה ע"י התבוננות עמוקה בחיי האנושיות ובפתרון הפרובלימה הלאומית שלנו, שאינה דומה לשאר הלאומיות שבעולם – כך ינעם לו לשאת את סבל העבודה גם בהיותו נתון במצב קשה וביחוד בסביבת כופרים המתנשאים ומתגאים בכיסם שהספיקו למלא על ידי תחבולות בלתי אידיאליות כלל.

קורא אנוכי בספר העבודה שלכם, עובדים חקלאיים, קורא ומביט ומתבונן אל כל שורה ושורה ואני רואה שהגדלתם לעשות.

“דבר” ניסן, תרצ"א

על רבנו מלבי“ם ז”ל אמרו, כי הוא “התיר” לתלמידי הישיבה ללמוד תנ"ך…

בתקופה שלפני המלבי“ם היו תלמיד הישיבה חושבים את לימוד התנ”ך ללימוד קל הערך. לימוד, שאולי טוב לעמי הארץ, לבורים, אבל לא ללמדנים. אבל מכיון שבא הגאון מלבי“ם ועסק בתנ”ך ועשה לו פירוש, התחילו גם בחורי הישיבה לעיין בתנ“ך ולמצוא בו חפץ התיר המלבי”ם את התנ"ך.

ומשוררנו רח“נ ביאליק התיר את האגדה. כמה ממשכילינו היו מעקמים את החוטם בהזכירם את האגדה עם מעשיות דרבה בר בר חנה והדרשות של גביהא בן פריסא וכדומה, והנה בא רח”נ ביאליק ביחד עם רי"ח רבניצקי והתירו את האגדה גם למשכילים, וצעירי ישראל הוגים בה ומוצאים בה טעם לשבח.

עכשיו בא רח"נ ביאליק והתיר גם את המשנה.

היה זמן שלימוד משניות גם כן לא היה כל כך חשוב. בימי יארצייט, מילא, צריכים היו ללמוד איזה פרקים במשניות לעלוי נשמת הנפטר. אבל ללמוד משניות סתם לא נאה ללמדן. הלמדן ילמוד גפ“ח, יעיין במהר”ם שיף, בקצות החשן, אבל משניות הוא ענין גם כן לעמי הארץ, כמו פסוק חומש עם רש"י.

וקל וחומר בדורנו, דור דעה, מה לו ולמשניות,, ברכות ופאה, ענינים שכבר עבר זמנם?

והנה בא רח"נ ביאליק והוציא לאור מסכת ברכות ופאה עם ניקוד ועם פירוש נחמד, יפה וקצר.

ועל רח"נ ביאליק אפשר לסמוך. אם הוא התיר את המשנה – הרי היא מותרת ולא רק מותרת, אלא יש בה גם קורת רוח מפני כמה וכמה טעמים.

אפשר שיתיר לנו גם את התלמוד… מי יתן והיה! ¹

-————–

פירושו של רח“נ ביאליק למשנה הוא יחיד במינו. הוא מפרש רק מה שזקוק לפירוש וגם בדרך קצרה מאד. והלואי שיהיה לנו פירוש כזה גם על התנ”ך.

הפרשנים שלנו, צריך להגיד את האמת, אעפ“י שהיו חכמים גדולים, אבל, מלבד רש”י, לא ידעו סוד הצמצום לבחור דרך קצרה. ועל ידי האריכות מכבידים הם על הלומד שלא ידע כהוגן את הספר המתפרש. הוא אולי ידע את הפירוש, אבל לא את הטכסט.

זו הפרשנות, הארוכה והדולגת מענין לענין בדרך אגב ואגב דאגב, בלי צורך לעצם הענין, מזכירני מעשה בר' עזריאל סותם החורים.

בעיירתי לאדי היה איש אחד, ר' עזריאל שמו, שבתחילת ימי הסתיו היה עוסק בסתימת חורי הבתים באזוב. שאל אחד א ר' עזריאל: כמה תקח בעד סתימת חורי ביתי? – כמה אקח? אקח רובל אחד, ענה ר' עזריאל. – ומדוע לקחת משכני רק שבעים וחמש קופיקות? – אם אתה רוצה אקח גם ממך 75. – ולמה אתה מבקש רובל? אינה דומה העבודה שעובדים בשביל רובל לעבודה שעובדים בשביל 75 ק“פ. – אם כן אתה ר' עזריאל עושה את מלאכתך רמיה? – חלילה! אלא אם אני עובד בעד 75 ק”פ אני סותם במקום שצריך, ואם בעד רובל שלם אני סותם גם במקום שלא צריך…

כך המה הפרשנים שלנו. הם מפרשים גם במקום שאין צורך בפירוש. ויש "מתקנים את הנוסח במקום שאין שום צורך.

ביחוד גדרו הפרשנים בעד הרמב“ם. הספר “משנה תורה” שהיה צריך להיות ספר עממי לכל נפש מישראל, רחק מהעם ע”י הפרשנים שסביב שתו עליו באריכות אין קץ. אמנם הפרשנים היו גדולי תורה, אבל טוב היה אילו היו מחברים ספרים לבד ולא היו מסובבים את הרמב"ם ונועלים את דלתיו בפני העם.

ומאד מאד הייתי רוצה לראות גם את “משנה התורה” של הרמב“ם עם פירוש קצר, כמו פירושו של רח”נ ביאליק למשנה. אז היו כל היהודים יודעים את היהדות לכל הפחות כמו שהשיג אותה הרמב"ם. כמדומני שבדורנו אפשר היה להסתפק בזה… והלומד בספר זה היה מכיר על ידו את עמו ואת תרבותו הכרה שלמה ונכונה, והיה לומד מתוכו גם סדר ושפה.

בשנה זו מלאו שבעים שנה מעת שיסד ר' זכריה פרנקל את הדו-ירחון “מאנאטסשריפט פיר געשיכטע אונד וויסענשאפט דאס יודענטומס”.

שבעים כרכים כבר יצאו, זהו אוצר גדול של מדע, שאליו הכניסו גדולי חכמי ישראל שבמערב אירופה מפני חכמתם, הרבה דברים יש שם שיכולים להאיר את עיני עם ישראל גם בזמן הזה, לא רק במובן התיאורטי, אלא גם במובן המעשי. מי יכול לעצום את עיניו מלראות שאנו גם עכשיו בזמן התחיה עומדים על פרשת דרכים, עומדים ותוהים מבלי דעת את הדרך אשר עלינו ללכת בה, ומקור מחשבתנו דלל מפני שאיננו יודעים את היהדות המקורית,ורעיונות זרים (וגם הם דלים וקלושים) הציפו את עולמנו; ואין כל חידוש אם בספרותנו פה ושם בולטת הכפירה הזולה, היאוש והפריצות, שבאו למלא את החלל הריק.

ספרותנו העתיקה יכולה גם עכשיו לפרנס את עם ישראל, היא רק צריכה להארה מדעית. ואת ההארה המדעית אפשר לשאוב מלא חפנים מתוך אוצר המדע שהכניסו חכמינו (לצערנו בשפות זרות) לא רק בדו-הירחון הזה, אלא גם בירחונים אחרים ובים של ספרים חשובים שנכתבו לועזית.

להוטים אנחנו, כותבי עברית, אחרי החדש. כל אחד מבקש להביא משהוא, מעין יצירה חדשה כביכול. ומזניחים את הדברים הנצחיים שכבר גילו גאוני עמנו בשפות זרות, והם הולכים ונשכחים ונאבדים מן העולם. מי יתן וסופרי א"י יתחברו יחד סוף סוף להציל את הרכוש הגדול הזה מן האבדון ולתרגמו עברית.

המאורע הזה של אריכות ימים לאורגן ספרותי יהדותי יש בו גם כן לשמח את הלב. עדות היא, שיש עוד די ליח בחכמת-ישראל להוסיף בינה ודעת. הלואי שילמדו סופרי ארץ-ישראל מהם, אצלנו איזה דבר מתנוצץ וכבה. מתנוצץ וכבה, אין יציבות. היה “ירושלים” של לונץ, יצאו ממנו שלשה עשר כרכים – ונפסק. הוא בעל המרץ מת, ולא נמצא מי שימשיך את פעולתו, התחילו להוציא ספר השנה של א"י, הוציאו שני כרכים – ונפסק. חושבים שזהו מפני חוסר כספים. אני איני מודה בזה; לא חוסר כספים אלא חוסר יחס מצדנו, וגם זה הוא פרי הכפירה, שאיננו מאמינים גם בכחות עצמנו.

נלמדה גם ממעשי המתוקנים שבנו, שיודעים למשוך – לחדש ולשמור על הישן.

אסרו חג שבועות, תרפ"ז

(הצעה)

מימות צונץ ועד היום הזה הגדילו חכמי ישראל באירופה לעשות בשביל “חכמת היהדות”. אלפי ספרים ואלפי אלפים מאמרים של גדולי החוקרים מפוזרים בכל הלשונות האירופיות ורבים מהם ערכם גדול מאד בשביל ידיעת היהדות וההיסטוריה של עם ישראל.

וכבר עמדו על זה הרבה מחכמי המערב שחכמת ישראל שנכתבה בשפה זרה סופה להשתכח, ערך קיים יש רק לאלה הדברים שנכתבו עברית.

וכל האוצרות היקרים הללו הם כמעט אבודים בשביל עם ישראל, אם לא ימהרו להלבישם לבוש עברי, אבל מי ידאג לזה? מי יוציאם ממחשכים לאורה?

כמדומני שהגיע הזמן להציל את הספרים והמאמרים לכל הפחות היסודיים, היותר חשובים בכל המובנים שנכתבו בשפות לועזיות ולתרגמם עברית.

יעשו נא אלה הסופרים הקרובים לחכמת ישראל והנדיבים המוקירים את הרכוש התרבותי הגדול שלנו חבורה ויקבעו יחד תכנית של עבודה מה להקדים ומה לאחר ויוציאו ספר אחר ספר. יש הלא ספרים שכאלה שלא בכל דור ודור ימצאו חכמים שיוכלו לעשות כמתכונתם. היו גאונים, והחובה היא להציל את רכושם הרוחני מכליון.

בחלומי והנה משה רבנו עומד לנגדי.

הכרתיו על פי קרני ההוד ששפעו מפניו המאירים.

– באתי אליך, שריה, להביע לפניך את צערי, את העוֶל הנעשה לי.

– בימי חייך? – שאלתי. – ידעתי כי גם לאיש האלוהים כמוך קשה היה לשאת טרחו, משאו וריבו של עמך…

• לא! – ענה משה. – לא בימי חיי, אלא עכשיו, בימי העליה השלישית… אתה ידעת שמיום גדלי ועד מותי לא חדלתי מדאוג לטובת עמי, רק לטובת עמי, למרות כל העלבונות והתלונות אשר סבלתי. ואולם נחלה אחת נפלה בחלקי, שכל טוב העולם הזה והעולם הבא אינם כלום כנגדה, והיא – שתורתנו הקדושה נקראה בשם “תורת משה”. אמנם אנכי לא יחסתי אותה לי, מכונת כתיבה חיה הייתי ביד הקב"ה, הוא צוה ואני כתבי, פעם בשמחה ופעם בדמע, לא הוספתי ולא גרעתי דבר, אבל הנביאים שבאו אחרי ועמהם כל ישראל חלקו לי את הכבוד הגדול הזה לקרוא את היצירה האלהית הזאת בשם “תורת משה”, ובזה הייתי בטוח, כי כשם שהתורה לא תשָכח מפי ישראל כך לא ישכח שמי לעולם בתור שותף ביצירתה. עכשיו קמו אנשים מישראל – על דבר דעות העמים עובדי האלילים אינני מדבר ודבריהם אינם עושים עלי רושם, אבל אנשים מישראל – אומרים: התורה יפה היא, נחמדה היא. בין שכתב אותה משה ובין שכתב אותה איש אחר. מרא דעלמא כולא! וכי מצאו כבר המבקרים הטובים האלה איש אחר, שהיה יותר ראוי ממני לכתוב את התורה? ולמה הם פוסלים את עדות נביאים וחכמים וכל עם ישראל מאז ועד היום שהתורה היא “תורת משה”? למה יכניסו את רעל הכפירה בנחלה היחידה אשר עלתה בגורלי? למה?

– אבל אין דבר – הוסיף משה אחרי דומיה קצרה: הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו… מוחל אני להם במחילה גמורה…

א. לפסח

עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם… ואילו לא הוציא… הרי אנו… משֻׁעבדים היינו…

וחמֻשים עלו בני ישראל, – אחד מחמשה, ויש אומרים: אחד מחמשים" (מדרש), השאר לא יכלו לצאת. שקועים היו בעבודתם. הדאגה על דבר פרוסת הלחם מלאה את כל חדרי לבם, ומי יחשוב על כבוד אנושי, על גאולה?

וביותר הרעו הבוגדים שבהם, אלה המקורבים אל נוגשי מצרים, כמו “הייבסקים” היום, המטיפים להכנעה, להתבוללות. בסתר לבו אמנם היה העם ממאן, אבל מגֹדֶל הדאגה והפחד ענו אמן על כרחם.

וילדי ישראל נשקעו בין נדבכי פיתום ורעמסס, נטבעו בתהום הטמיעה, עזבו את תורת אבותם. את שפת אברהם ויצחק ויעקב התרוקנו מכל אידיאל.

ורק מועטים אנשי סגולה, חבורת משה הרועה הנאמן ראו בענות עמם ולא חדלו מֵעורר בלבו את תקות הגאולה, כמה מהם הוּכּוּ, כמה נאסרו, נשלחו לארץ גזרה. עלו לגרדום!.

והנה אחרי עמל רב וקרבנות עצומים יצא חלק מהעם מגלות מצרים. אבל גם מאלה היוצאים היו רבים חלשים ברוחם, ולכל מכשול ופגע רע שמצאו בדרך, הרימו קולם וצעקו: נתנה ראש ונשובה מצרימה.

הוי, כמה קשה היתה העליה הראשונה!

ובכל פסח הננו קוראים את ההגדה על דבר יציאת מצרים. מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, ולאכול מרור, לא רק לשם זכרון העבר, אלא מפני ש“מעשי אבות סמן לבנים”.

וחג החרות קשור עם חג קצירת השעורים, העבודה החקלאית היא הבסיס לחירות העם.

ב. עבדים היינו לפרעה במצרים.

ארורה היא העבודה שבאה מתוך כפיה, מתוך צליפת השוט! שנואה היא עבודה שכזו ואין בה ברכה.

צדקו חכמינו ז"ל בדרשם על “ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס”. פיתום – על פי תהום בולעו, רעמסס – ראשון ראשון מתרוסס.

ומשנאת העבודה הזאת, שאין לה טעם ולא תכלית, השתדלו אז בעלי הכשרונות לעלות למדרגת שוטר, שהוא בעצמו אינו עובד, אלא מצליף על אחרים שהם יעבדו. ומי שתיאבונו היה יותר גדול התנכר ובגד בעמו, השתחוה לאפיס, אלוהי המצרים, ועלה לגדולה למדרגת נוגש. אבל העם כולו נשא את עול העבדות הארורה.

האדם סוף סוף מסתגל לכל המצבים, שקע העם במ"ט שערי טומאה של העבדות וכמעט שהשלים עם מצבו. השתדל עד כמה שאפשר לרמות את האדון השוטר ולעבוד כמה שאפשר פחות, ולעתים גם לקלקל בכונה את העבודה שלא תשא פרי. ושמח היה העובד לראות שהנוגשים מלקים את השוטרים. שמח היה העובד לאיד המצליף תמיד על גבו. וטעם נא גם הוא טעם מלקות…

וכשבא משה במצות ה' ולחש באזני העם הנדכא בשורת הגאולה היה בעיניהם כחוזה חזיון לילה. איך אפשר? עכשיו לחמם ניתן, אמנם לחם עוני, לחם דמעה, אבל לחם יש, מאוצר המלכות ינתן במועדו, וגם מאורה יש להסתתר בה. הכל מידי פרעה ירום הודו, ואם יצאו חלילה לחירות, מי ידאג בשבילם? הם עצמם אינם רגילים לדאוג לעצמם, צריך שיהיה מי שהוא אחר דואג להם. ואם העבודה שנואה – מה בכך? ואם השוטר מצליף – הלא לשם זה נוצר הגב שיצליפו עליו. סוף דבר – עכשיו העולם כמנהגו נוהג, אבל אז – בודאי שיהיה עוד יותר גרוע… ופרעה ישמע ויתרגז, והנוגשים והשוטרים עוד יכבידו אכפם… עזוב משה, את החלומות, ונמשיך לשאת חרפת עבודתנו דומם.

אבל משה עשה שליחותו של מקום בגבורה אלוהית. הוא לא חדל מדבר על הגאולה ביד רמה. רגע הסכימו לזה גם הזקנים, אבל כשבא הדבר לידי מעשה נשתמטו אחד אחד.

וסוף סוף הצליחו להכריח את פרעה, שיתן להם לצאת מן הארץ ומהצד השני להפיח בלב העם המשועבד תקות חירות וגאולה.

והם יצאו.

אבל אנה יוליכם? לארץ־ישראל? דבר שכזה לא יתכן. הלא הם בעבדותם למדו לשנוא את העבודה. הם מבקשים עתה את הבטלה. ובכן הולכים המדברה. נתן להם מן ושליו והקיפם בענני כבוד. לא חסרו דבר.

ארבעים שנה התפנקו בבטלה. אבל על ידה באו קלקולים אחרים, התחילו הקטטות של קורח ועדתו, של עדת המרגלים, מקוששים, מקללים, וחוצפתו של זמרי בן סלוא. אין נחת ביעקב.

ואולם כל זמן שהיו הרועים הנאמנים, משה ואהרן ומרים, בחיים, עוד יכלו לעמוד בפרץ ולשמור על עברם מהשחתה, אך הם מתו, והקלקלה של הבטלה הלכה ורבתה. חדל הסדר, אפסה המשמעת.

ואז התחילו טובי העם להתאונן לפני הקב"ה: קצה נפשנו בלחם הקלוקל, מסתאבים אנו מבטלה ומשעמום. הבה רבון העולמים, עבודה!

– באיזה עבודה אתם חפצים? ענה ה' על ידי נביאו – וכי לא די עבודה היתה לכם במצרים? ואתם הלא מאסתם אותה? אולי תחפצו עתה לשוב מצרימה?

– לא! איננו רוצים לשוב מצרימה. איננו רוצים בעבודת פרך תחת לחץ השוט, אנו רוצים בעבודה של יצירה, בעבודה של התישבות. בארץ זרע, תאנה וגפן, תהי אפילו עבודה קשה, ורק שתבוא מתוך רצון חפשי, מתוך אהבת יצירה, להיות עמך שותפים במעשה בראשית. הנה עיניך הרואות, שהטיולים והבטלה במדבר אינם מביאים לנו ברכה. מקוללים אנחנו ואין לנו תיקון אלא בעבודה. תתן לנו כברת ארץ בנחלת אבות, ואנו נעבוד בכל לבבנו ובכל נפשנו, ובעבודתנו נתחזק ונרפא.

אז קרא ה' ליהושע ואמר: קום עבר את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה, אל הארץ אשר אנוכי נותן להם לבני ישראל. ויזכור לנצח את שנאתו לעבודת פרך, לעבודה של כפיה ואת בחילתו ומאסו בחיי בטלה ומצא נועם וברכה בעבודה של יצירה ובנין. הרחמו, חלוצים פעמיכם: קדימה!

ג. סוד הגאולה

שפלות מוסרית, קנאת אחים – וירידה אקונומית: הרעב – הכריחה את אבותינו לצאת בגולה, ארצה מצרים.

ויעקב הזקן הולך גם הוא עם בניו. לפניו נוצץ כוכב מזהיר – יוסף משנה למלך מצרים, משענתו לעת זקנה.

בארץ אבותיו סבל הרבה צרות, וביחוד מררה את חייו צרת דינה. רעים המה השכנים. לטמא את בת יעקב שחוק בעיניהם. שם במצרים לא יקרה כזאת. שם ממלכה מסודרה, משכלת. איזו פירמידות היא בונה! איזו מצבות היא מעמידה! בקיצור, בעלת קולטורה גבוהה. ומלבד זאת, הלא יוסף השליט על הארץ. שם עושר וגדולה מצפים ליעקב הזקן. איש לא יעיז לנגוע בו ובבניו גם באצבע קטנה. בטח ישבו שם, וכל טוב ארץ מצרים יאכלו.

והנה הוא מגיע עד באר שבע.

פה הוא הגבול של ארץ־ישראל, ויעקב הריח את אויר ארץ העמים…

פתאום קדרו פני הזקן.

לעיני רוחו נראה, כי הכוכב המזהיר ומאיר אה דרכו הולך ונדעך, הולך וכבה. יוסף מת. הפוליטיקה משתנה… מלך חדש קם, אשר לא ידע, או אשר לא רצה לדעת את יוסף. ובני יוסף נעשים עבדים לפרעה, למצרים, לכל נוגש ושוטר. והגלות עם כל חשכתה התיצבה לפני עיני רוחו.

והוא אומר לחזור. הוא פונה אל ארצו, אל ארץ אבותיו ופושט את זרועותיו: רוצה הוא לחבקה, להאחז בה, למות עכשיו עליה, על לב ארצו החביבה.

אבל בת קול אומרת לו שכבר נגזרה גזירה. אם לא ילך מעצמו – יורידוהו שמה בשלשלאות של ברזל.

והזקן נופל על הארץ, ודמעות חמות נוזלות מעיניו, והוא מתמרמר נגד הגזירה האכזריה, גזירת הגלות.

והנה קול אדיר בוקע שמים וחודר לאזניו:

“אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרָיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְּךָ גַם עָלֹה.”

*

נפלא הדבר כמה שסבלו בני ישראל במצרים, לידי עבדות גמורה לא ירדו! עמים אחרים, שנכנעו תחת עול מצרים היו לעבדים גמורים, לא מחו נגד העריצות, לא קבלו על העושק והחמס. הכל נעשו בעיניהם ל“דרך הטבע”. השודד שודד והחמסן חומס, העלובים מקבלים את המכות בשתיקה גמורה, כמעט בהודייה, כראוי לעבדים נאמנים. אבל בני ישראל לא כך: הם אינם יכולים להתפשר עם המצב. תמיד מוחים, תמיד הם קובלים. “ויאנחו בני ישראל ויזעקו” ואיזו זעקות! – “ותעל שועתם אל אלוהים” – עד שמי השמים הגיעה! וכל מה שהוסיפו לזעוק, לקבול, למחות, הוסיפו המצריים לרוצץ, לדכא להשפיל, ואף־על־פי־כן בני ישראל לא חדלו מזעקתם.

לפלא היה הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו.

במה נשתנה עם ישראל משאר האומות? למה כולם הסכינו את גורלם, ומדוע ישראל לבדו עודנו מתמרמר?

“אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה”.

“אנכי” זה נתגלה מתוך הזעקה שכינת אל אינה יכולה להיות שפחה. והיא אינה נותנת לישראל להשתפל, לרדת עד מדרגת עבד גמור. כמה שלא ידכאו אותו, הוא אינו מאבד את תקותו לעלות למדרגתו, ולכל הפחות אינו מודה, כי כך צריך להיות, גם כשחרב חדה מונחת על צוארו לא יחדל מהתמרמר.

“ואנכי אעלה גם עלה”. ה“אנכי” הזה הנשמע מתוך הזעקה, מתוך המחאה חדלת האונים, הוא סוף סוף יעלהו.

*

ומעשה אבות סימן לבנים.

אלפים שנה אנחנו בגלות. אויבים חומסים ורומסים אותנו, רוצים הם להשפילנו לכלותנו, ואנחנו לא השלמנו עם הגלות. ה“אנכי” ההוא ירד עמנו גם בגלות זו ואיננו נותן לנו להטמע, ואף לא לחשוב את הגלות לעובדה טבעית שאין לשנותה. אמנם כוח אין בנו להלחם נגד האויב העצום ביד חזקה ובזרוע נטויה; אבל זעקתנו גם עכשיו בוקעת שמים, ומתוך זעקה זו נשמעה המיה עצובה של שכינת אל, שבכל צרתנו לה צר. מתוך בכיתו של פרוג, מתוך זעמו של ביאליק ומתוך שאר הקובלים והמתמרמרים בנוסח זה או אחר – מתוך כולם נשמע קולו של ה“אנכי”, שאיננו נותן לכנסת ישראל להשלים עם הגלות וצווח לחיים מלאים, לזוהר, לחופש.

לא השלמנו עם הגלות ולא נשלים עמה. מלחמה לנו בחיי גלות מדור דור. המלחמה היא אמנם חלושה, אבל אינה פוסקת.

וההתקוממות הנצחית נגד הגלות, היא סוף סוף תביא את הגאולה.\

ד. על ביעור חמץ

נוהגין אנו לבדוק לפני פסח את פרורי החמץ ולבערם.

החסידות אומרת שזהו רמז לבדיקת חמץ שבלב, שכדאי מאוד לבער גם אותן מתוכנו, שתהיה נשמתנו היהודית טהורה ומוכשרת לקלוט את האידיאלים הנעלים שרומזים לנו באורם ככוכבי מעלה.

וביחוד נחוץ הדבר לזמן חרותנו. רוצים אנו לחיות בארצנו חיים טהורים מזוהמת הגלות, חיים שאין בהם בושה וכלימה, ופרורי החמץ שהבאנו עמנו עומדים לשטן ומעכבים את התגשמות האידיאלים שאליהם אנו שואפים ושבלעדיהם חיינו אינם חיים גם בארצנו.

ואני נזכר בדברי עזרא הסופר: “אלוהי, בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך, כי עוונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים”…

בימי צרה ומצוקה, כשצוררינו הרימו ראש ומשפילים את כבודנו עד עפר ושוללים ממנו את כל ענפי הפרנסה וגם במקומות רבים עושים פרעות ביהודים, והיהודים בעצמם – זה עם חכם ונבון – מתחכמים להרבות מחלוקת ביניהם, על פי הרוב על לא דבר, אלא סתם מהיצר הרע של שנאת חנם.

ואני יושב ותמה: למה לכם, יהודים פקחים, להתעסק בהרס עמכם? הניחו את המלאכה הזאת לגויים, הם אומנים יותר מובחרים לעבודה הזאת, גם יש להם הרבה יותר כוח מאשר יש לכם. יכולים אתם לסמוך עליהם שהם יעשו את הכל מבלעדי עזרתכם.

הרפו! בערו את החמץ – שנאת חנם – שבלבבכם. חדלו מהרס! אחיכם העובדים בונים, עזרו להם לבנות.

כשאני מדבר על ביעור חמץ, רוצה אני להגיד מלים אחדות על דבר מנהגי ישראל. קיום עמנו תלוי במנהגיו. לא הפילוסופיה של הדת הישראלית נתנה את כוח הקיום, הפילוסופיה היא נחלת יחידים וגם היחידים אין דעתם שוה בזה. אבל המנהגים: כבוד השבת והמועדים וכו' וכו' הם שקשרו את העם העבותות של אהבהו אחוה והם שנתנו בהם כוח לעמוד בכל התקופות נגד צורריהם.

יודע אני שסיבות – ביחוד סיבות חיצוניות – גרמו לרפיון הרגש הדתי. אבל כל יהודי, וביחוד הצעיר הלאומי, צריך להתיחס ברגש של כבוד למנהגי ישראל שבהם החזיקו בתומם אלפי דורות. מי שירצה, יוכל למצוא בהם טעם לשבח גם כיום, אבל לכל הפחות הוד ההיסטוריה העברית חופף עליהם בלי ספק.

יהיו נא מנהגי ישראל חביבים עלינו ועל זרענו,

והנני מברך את כולכם בחג חרותנו, חג נקי מחמץ גשמי ורוחני.

לחג השבועות

חג השבועות – חג התורה והבכורים.

תורתנו החמודה היא תמצית נשמת האומה. בעלות האומה גם היא עולה ובירידתה – חלילה– גם היא יורדת.

במובן “תורה” נכנס לא רק מה שהיה חרות על הלוחות ולא רק ספר פלוני או אלמוני, אלא היצירה הכלכלית והתרבותית של כנסת ישראל. פרי הנבואה והחכמה שלה.

התורה והאומה אינן שלמות. אלא אם כן הן קשורות בעבודה כשרה, וביחוד בעבודת האדמה בארץ־ישראל. לפיכך נתאחד חג התורה עם חג הבכורים, קציר החטים כשישראל יושב על אדמתו ועובד בה עבודה כשרה ויוצרת ואיננו נפגם משעבוד מצרים, יון ורומא, אז “השם שלם והכסא שלם” התורה החיה פועלת את פעולתה על האומה החיה, והאומה החיה מגדילה ומאדירה את תורתה. ולהיפך, בגולה התורה נפגמת ויותר ממנה הולכת ונפגמת האומה, כי התורה והחיים בגולה הם “תרתי דסתרי”. המוסר הנעלה של היהדות נעשה לשיחת בטלנים, מפני שהעומדים בראש החברה אנשי מעשה, מוכרחים לשקר, והחניף ולנצל, בלי זה אין לרגל עמידה. ואפילו העובדים המתפרנסים מיגיע כפם מוכרחים להתכחש לעצמם, כי גדולה השפעת הסביבה הזרה.

לא לחנם נסמכה מגלת קוהלת על “הבל הבלים” שלה למגילת איכה. החורבן והגלות משברים את חוסן האומה, נוטלים את טעם החיים, וכל מי שאינו יכול להסתפק בשביעת הבטן ובמלוי הכיס בלבד, כל מי שמוכשר לחשוב חשבון נפשו הוא בא לידי כפירה ויאוש.

ואולי גם זו לטובה. אלולא הכפירה והיאוש היתה האמונה החיה נעשית לדבר שבלוני, שמתנדפת וגוועת מאליה. הכפירה והיאוש מזעזעים את האדם ואינם נותנים לו לשקוע בבצה, והוא אנוס לבקש דרכים, להתעלות ולצאת מן המיצר.

אלולא באה תקופת ההשכלה עם כפירתה ויאושה לא היה מקום לעלית הציונות… השלילה אינה יכולה לשמש מטרה כשהיא לעצמה, אבל היא משמשת לפרקים כדיזנפקציה רוחנית, לפנות את הדרך לפני החיוב הבא אחריה.

ואולם הציונים כופרים ב“הבל־הבלים” של הגלות ודורשים שיהיה חג התורה מקושר עם חג הביכורים, חג העבודה הכשרה בארץ האבות. ואם לעת עתה אנו רואים גם פה פגימות, בכל זאת איננו מתיאשים. הדרך ברורה לפנינו, והפגימות שהן תולדות הגלות, יסופו מאליהן. התורה פה מדריכה לעבודה והעבודה פה מדריכה לתורה, ורוח ארץ האבות יזכך ויזקק את העובד הכשר מכל הפגימות והסיגים שנדבקו בו.

נחוג נא בשמחה את חג התורה – חג הבכורים, ואורה של ארץ־ישראל יתפשט בכל הארצות לרומם את רוח עמנו, לנחמו ולחזקו בתקות גאולה וישועה.

ב. לפני מתן תורה

בפחד וברעדה נגש משה למסור את התורה לבני דורו היוצאים ממצרים.

הוא ידע, שבני דורו נשתקעו בתרבות מצרים; בחכמת החרטומים בחרו, בספרי עגבים השתעשעו, ומה להם ולתורה? איזה טעם יוכלו למצוא בתורה, אחרי שלבם נטמטם לגמרי? ולמה להוסיף עון על עונם. לתת להם את התורה כי יחללוה?

והנה קול נשמע אליו ממרום: אל תירא עבדי משה! לא לאורך ימים תשלוט חשכת מצרים בלב עמי. תן להם את התורה, היא כאילת השחר תבקע את החושך, ואז יכירו ויבינו כי תורתי תורת חיים היא, הם יאהבוה וגם ימסרו נפשם עליה.

ובגשת משה בלב חרד אל הקהל הגדול שנתאסף סביב הר סיני, ראה כי מלבד בני דורו נקבצו ובאו שמה גם כל נשמות הדורות שעתידים לבוא לעולם: הנביאים, התנאים, הגאונים, המשוררים, הפוסקים, המפרשים, החסידים והחלוצים – כל כנסת ישראל בכל מלוא צביונה עד ימות המשיח. הוא ראה לפניו את העושר הגדול הרוחני הזה דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, אדירי האמונה; אז הבין משה כי לידים אמונות הוא מוסר את התורה; כנסת ישראל תדע לשמור עליה, ולא זה בלבד, אלא היא, כנסת ישראל בחייה העצמיים היא היא התורה בעצמה היא היא התורה שבעל פה שתשלים את התורה שבכתב.

אז קרנו פני משה, התעודד לבו, וכל העם הריע לקראתו בתרועת שמחה;

– נעשה ונשמע!

יש מומנטים עולמיים שהשפעתם נצחית, והגדול שבין המומנטים האלה הוא מתן תורה בהר סיני.

לתשעה באב

כנסת ישראל הלא תשאלי לשלום חלוציך?

מים ומקדם, מצפון ומנגב, – מכל מקומות נדחיך,

הם עלו לציון ומחדשים חייהם בחיק אם־מולדת.

חיי עבודה כשרה, חיי תרבות ישרה, חיי אחוה ורעות,

חיים שאליהם שאפו נביאינו, חוזי יה הקדמונים,

למעדר, לפטיש, לחצוב סלעים ולרטש טרשים.

קשה היא העבודה, גדולה המצוקה, אבל רצונם – ברזל.

בני עם קשה הם: “או יהודי או צלוב”.

דרך אחת להם ומגמה אחת – התחיה והגאולה.

מן המלעיגים אינם בושים ומהצוררים לא יחתו,

ועד אחרית נשמתם מדרכם לא יסורו.

*

ובתשיעי לחודש אב, ביום הזכרון המר

יזכרו חלוצינו בארץ ישראל את גורל אחיהם

הכלואים עוד בגלות ואת אלה הנועזים

אשר הָגלו לקצוי ארץ סיביר הקשה,

ואז יורידו לארץ ראשם המורם והגא,

מי יודע מה גורל המעונים בארץ גלותם?

כמה בוז, כמה לעג, כמה רדיפות וגזרות

סובלים שם, נדחים, חסרי מולדת!

וחפץ עז מתעורר בלבבם לדאות על כנפי חשמל

וברגע לעבור העולם כולו, מקצהו ועד קצהו,

ולראות את אחינו היושבים שם לארץ

ומבכים את חרבננו, הגדול באיומו גם היום,

להזיל עמה דמעות אח, כואב לשברם,

וגם להראות להם את קרן הנחמה,

אותה הקרן הזעירה והמזהירה, העולה מהררי ציון

ולהשמיע באזנם בקול אדיר קריאת הנביא:

נחמו, נחמו עמי, יאמר אלהיכם!

ב. אבלי ציון

בזמן הזה הננו מתאבלים היום תשעה באב, לא רק על חורבן העבר – שהוא אמנם היה הסיבה לכל החרבנות והגזירות שבאו עלינו – אלא על חורבננו החדש, החדיש, הייתי אומר – המודרני.

הננו רואים צעירים מישראל, מי כמוהם צריכים לדעת ולהרגיש בכל לבם את גורל עם ישראל הנודד בעמים, מרוסק ונתון לחרפה ולשנינה, לפרעות ולתעלולים. דומה שהם בודאי יודעים את מכאובנו, מכאובם. והנה הם מפיצים פרוקלמציות: הלאה הציונות! תחי פלשתינה הערבית! וכי יש חורבן יותר גדול מזה?

בכו, אחים, בכו! אולי בדמעותיכם תדיחו את הרשעה העושה שמות בין צעירי ישראל.

ומהצד השני – הממשלה, ירום הודה, ראתה בחכמתה מראש וצותה על הרבנים שלא יברכו על הנר במוצאי שבת על יד הכותל המערבי ושלא יתקעו שם חלילה בשופר.

בלי בושה. אילו היה זה עם אחר, לא עם ישראל, בודאי שהיו מתביישים להוציא פקודה שכזו, לא היה עולה על מחשבתם ענין שכזה. איזה הבדל יש למי שהוא, אם ידליקו או לא ידליקו נר? אבל להתעלל בעם ישראל הלא מותר לכל מי שיוכל במשהו לרמסו, להכפישו בעפר, להשפילו ולבזותו, יהא זה אפילו בדבר קטן שבקטנים, ואדרבה, מפני שהוא קטן שבקטנים, מפני שהדבר אינו שוה אפילו קליפת ביצה, הוא מרגיז יותר ומודיע, כי בגלות אנחנו, כי אין דרך לפנות ימינה או שמאלה. הן רק עמנו אפשר לדקדק דקדוקים שכאלה, רק בשבילנו יכולים להמציא המצאות משונות שכאלה!

בכו, יהודים, בכו! אולי תרככו בדמעותיכם את לב הברזל של שונאיכם מכל העמים.

וחורבן היהדות ברוסיה, – מתפתלים שלשה מיליונים יהודים בגלות נוראה שלא היתה כמוה.

רבש"ע! תן כוח לבַכות את חורבננו! למה שמת עלינו, רק עלינו סבל־גלות קשה שכזה! וכי גרועים אנו מכל העמים באמת? – לא! בזה איני מודה בשום אופן!

הרהורי תשובה

בימים של חשבון הנפש – עשרת ימי תשובה – תוקפים את היהודי געגועים עזים לשוב אל אלהי ישראל, ואם להגיד בלשון מודרנית – לשוב אל עצמותו.

עצמותו של עם ישראל היא אמונה החיה, המעודדת, יסוד החיים של עם ישראל וקיומו. האמונה באלהים, האמונה בעבר האמונה בעתיד, האמונה שהיא מלוה את היהודי בכל המצבים ואינה נותנת לו לרדת ולהכחד.

מאמינים בני מאמינים אנחנו, ירושת אבות היא לנו מדורת עולמים, לא חצבנו אותה מבורות זרים, מעצמותנו ממעמקי נפשותינו היא נובעת מדור דור.

ואנו רואים כי בחגי האמונה הטהורה – בראש השנה וביום הכפורים – העם מתאסף לאלפיו, גברים ונשים, אל בתי הכנסיות ואל המנינים הרבים להתפלל בצבור, וזיק האמונה, שבשאר ימות השנה הוא אולי טמון תחת האפר של עניני החול, מתלקח ומאיר ומחמם את הנפש, ובפיו של כל יהודי ויהודי נופל מאליו הפסוק: “אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה”.

אומרים: אפסה האמונה. זהו שקר. האמונה לא אפסה. אם חלילה פרחה האמונה מתוך לב העם, כי אז כבר היה מתפורר כפגר. הלאומיות שלנו קשורה באמונה, באמונת העבר הגדול שלנו, באמונת העתיד המקווה של ימות המשיח. ועבודתנו בהווה יפה היא כשהיא מבוססת על העבר שלנו ומוארה באור העתיד לבוא.

אכן יש מסָכים שמסתירים בעד אור האומה, אותם כדאי היה להסיר.

המסך הראשון הוא חלול קדושת תורת משה והנביאים, על ידי השערות כוזבות של מבקרי המקרא. קוראים לזה “באור מדעי”, ובאמת אינו אלא השערות לפעמים מחודדות ולפעמים פשוט של עם הארצות. שנחלו מפטפוטי הגויים שבעיניהם אין שום הבדל בין התנ"ך ובין שירי הומירוס. אצלנו יש מסורת. אנו אומרים: “וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על־פי ה' ביד משה”. ועל התורה הזאת מסרו אבותינו את נפשם. וממנה שאבו כוח וגבורה לעמוד נגד כל הנחשולים שעברו עליהם. והדבר הזה מספיק לנו שנאמין גם נו בה, באלהותה, ולא נמיר אותה בשום תורה אחרת, ואפילו בזו שיושיט לנו ולהוזן בפלפוליו ודוהם ברשעותו וקיטל באובייקטיביותו. בשבלנו תורה אחרת מנוסח אחר, ואפילו אם תהיה יפה וחלקה כמסילת השלג בארצות הצפון, אין אנו חפצים בה, היא פסולה לגמרי בעינינו. אנו חפצים רק באותה התורה שבאה עליה עדות רבותינו מעולם וחכמי המסורה שמסרו נפשם עליה. זו התורה שהיתה לנו לדגל בכל ימי נדודינו ויסורינו בגולה. אם יש איזה פסוקים קשים, נשתדל למצוא להם באור, ואם יגענו ולא מצאנו, גם כן אין התורה נפסלת על ידי זה. האמורא הגדול שמואל מנהרדעא אמר (ביבמות צ"ב): ואנו בעניותנו איננו יודעים לפעמים לבאר את הכתוב (עי“ש ברש”י). ואנו “החכמים” אם איננו מבינים יש לנו תרופה בדוקה ומנוסה “שטרייכען”, למחוק את הכתוב ולכתוב תחתיו מה שעולה על הלב…

והרמב“ם (בהלכות יסודי התורה פ“ז ה”ח) חושב, שמי שהוא מעלה בדעתו, שהתורה היא כשאר היצירות הספרותיות וכותב ספר תורה כמו שהוא כותב ספר של חול, צריך לשרוף את הספר עם האזכרות (שם ה') שבו. אחת משתי אלה: או שהתנ”ך הוא ספר קדוש, כמו שמעידה עליו הקבלה שלנו, או שאין בו צורך כלל, ולא רק שאינו מעויל לנו, אלא מזיק.

רבנו הראי“ה שליט”א אמר פעם בשיחה, כי כ“ד כתבי הקדש מטמאין את הידים, רמז כי התנ”ך יכול להיות מקור טומאה…

לכשלון האמנה מביאה גם עזיבת החוקים והמשפטים לשם פרנסה או לשם תענוג. האמונה זקוקה לצורה, וביחוד לשמירת השבת, לכיבוד החגים, לתפלה וכ' וכו'. אמונה שאין עמה מעשים הולכת ונחלשת ועוממת. הרבה הגלות עושה והרבה עושה הספרות הגויית, שהקדושה זרה לה לגמרי. צריך להשתדל מאוד להגביר את היסוד העברי בתוכנו שלא יתבטל מפני מנהגי הנכרים.

“חכמת ישראל” יכולה בודאי לחזק את לב היהודי. פנינים רבים פזרו חכמי ישראל בדורות האחרונים לצערנו בשפות אחרות, ואילו בעברית היו יכולים לרומם את הנפש ולעורר את חוש האמונה. אבל צריך להגיד, כי חכמה זו, אף על פי שנאמרה בטוב טעם ודעת אינננה יכולה למלא את חסרון האמונה החיה, הבלתי אמצעית, ולפיכך בקש דוד: “טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי”.

ראשית כל כי “במצותיך האמנתי” וטוב טעם ודעת בא בתור נופך ללטוש וליפות את האמונה, לתת גם צורה יפה ולהסיר ממנה את הסייגים המחשיכים את זהרה.

אל נא נתבייש מפני המלעיגים. כולנו צריכים לתשובה.

צום דליהו, תרפ"ט

הרהורים לימים נוראים

חביבים כל חגי ישראל. לכל חג יש טעם לשבח מיוחד. וביותר חביבים ונעלים המה “הימים הנוראים” – ראש השנה ויום הכפורים, שאז נכנסים כל בני ישראל לבתי כנסיות להתפלל יחד בחבורה, כאלו אין הבדל ביניהם בהשקפת עולם, כאילו לב אחד ורעיון אחד מחיה את כולם ושאיפה אחת להם: “גלה כבוד מלכותך מהרה והופע והנשא לעיני כל חי וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ והביאנו לציון עירך ברנה”. גם המטרה הסופית באה תפלה “ויעשו כולם – האנושיות כלה – אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם” – ואליה שואפת כנסת ישראל בכל מקום ובכל זמן.

וכל יהודי בודאי נותן חשבון לנפשו בימים הנוראים, כי אין לנו תקנה אלא בהתאחדות גמורה. להכשיר, כמו שאומרים החסידים, “אתערותא דלתתא” כלפי “אתערותא דלעילא”. כי יקרב פזורינו מבין הגויים. העבודה הכבירה ששמה עליה כנסת ישראל ועובדת בה זה חמישים שנה לבנות את נשַמות ארצנו, להחיות את רוח עמנו, ראשית כל, על ידי עבודה כשרה ויוצרת על קרקע ארץ־ישראל והחיאת התרבות הישראלית שהנחילו אותנו נביאים וחכמים מדור דור – העבודה הזאת דורשת התאחדות של כל היהודים, לא רק התאחדות מיכנית על ידי הפרשת מטבע לצורך העבודה הזאת, אלא התאחדות נפשית, עזיבת האמביציות שמביאות לידי פירודים, חלוקי הדעות הרגילים אצל אנשים שהם מסוגים שונים ומהרגלים שונים – הכל מוכרח להתאחד יחד לשם העבודה העלה הכללית, שתביא למטרה הסופית שלנו שתהא לברכה לנו ולעולם כולו, לכל העמים בלי הבדל.

כל מי שיש לו עינים לראות ולב להבין יראה, כי רעיון גדול ועדין צפון בציונות, שסוף סוף תביא ברכה לא רק לעם ישראל שסבל וסובל מגליותיו ומפזוריו, אלא גם לאנושות כולה. ילמדו נא כל העמים לשאוף לחיי צדק, לחיי עבודה כשרה, לחדול מרצח ומשוד, להפסיק את שפיכות הדמים שאינה פוסקת ומטמאה את העולם כולו. “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”…

התאחדו, יהודים, התאחדות לבבית והייתם למופת לשאר העמים. בהתאחדות תלויה גאולתנו וגאולת האנושיות כולה. ובמקום להראות את גבורתם בפירודים, יראו את גבורתם להתאחדות ולשלום.

שנה טובה לכל ישראל ולכל בני האדם, שבצלם אלהים נבראו.

לראש השנה

בימים האחרונים השקעתי עצמי בגלי השירה אשר שטפו עלינו: גלים זכים, עדינים, אבל הוי! כמה עצובים!

אמנם חיינו לא היו מחול, יש ויש על מה להתעצב. בכמה פגעים נפגע עמנו במקומות גלותו, וגם פה עדיין לא באנו אל המנוחה.

ואף על פי כן חובה עלינו למצוא את זיקי השמחה, שגם הם ניתזים ומאירים באופל חיינו. יש ויש גם על מה לשמוח!

יצור קטן הוא האדם, יצור חלש וכל הויתו פסיעה אחת הגושרת מן האין־סוף של העבר עד האין־סוף של העתיד. כמות בטלה ומבוטלת.

ובכל זאת ביצור הקטן גלום האין סוף עם כל העולמות הגדלים, ובשכלו הוא מקיף את כולם מעמקי תהום עד שמי השמים. לכל תכלית, ולמה שאין לו תכלית הוא חודר, מודד וסופר ומונה כאילו הוא מושל בכל.

חי נפשי! כדאי לבוא לעולם ולחזות בגדולת היצירה הנפלאה, ומי שאלהים, החפץ בחיים, בלבו, שמחתו בודאי כפולה ומכופלת.

והעבודה המוטלת עלינו הבאים לבנות את שממות ארצנו בעבודה כשרה ויוצרת, בודאי שהשמחה נחוצה לנו וגם יש במה לשמוח. סוף סוף זכינו, כי אחרי אלפים שנה נדודים יש לנו משהו, יצרנו מחדש יצירה נפלאה של ערים, מושבות, גנים, פרדסים, בתי ספר במקום שלפני חמישים שנה עוד היה מדבר שמם, שבו נשמעה רק יללת תנים…

ובכן משוררות שלנו, על מה אתן כל כך עצובות

שנה טובה לכם, משוררים ומשוררות שלנו!

שמחים אנו כי יש לנו ב"ה גם משוררים ומשוררות נחמדים, ואני מקוה, כי עוד ישירו לנו:

נחמו נחמו עמי: יאמר אלהיכם.

“דבר” אלול תרצ"ב

זמן שמחתנו

נוהגים אנו בחג־הסוכות זמן שמחתנו, לקרוא מגלת קהלת. איך מתמזגים שני ההפכים הללו? מצד אחד הסך־הכל: “ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח”, ומהצד השני – מצות עשה “ושמחת בחגך”, ובפרט בחג הסוכות, זמן שמחתנו, ויותר מאשר בכל ימי הסוכות ביום שמחת תורה.

זהו הדבר: בזה שאנו נותנים לעצמנו דין וחשבון על אפסותה של הגשמיות החשוכה, שאינה באה לשם קיום החיים הרוחניים, הננו באים לשמוח ביותר ביופי הרוחני, שנטע הקב“ה בעולם בכלל ובישראל בפרט. מי שחדור ברעיון הנצחי של הטוב האמתי, של התרבות הגבוה, שאותה ירשנו מסיני, אי־אפשר לו שלא ישמח בעולמו, ובפרט בחגים הקדושים, כי גם בתוך הגשמיות העכורה הוא רואה, שהיא כלי מחזיק ברכה, נותנת אומץ ועוז לעבודת הקודש, שנעשית על ידי רמ”ח איברים שבאדם.

הבל הבלים הכל הבל – בזמן שהחיים דלים וריקים מכל רעיון נאצל, והכל אהוב וחביב ונחמד, כשהוא פונה כלפי החיים הרוחניים הממלאים את העולם.

וגם אנחנו יושבי ארץ־ישראל, למרות הנסיון הקשה שעבר עלינו – הלואי שיהיה האחרון – ועינינו ראו גבורים קדושים מוטלים חללים בידי רוצחים פראים – אל יפול לבנו! להפך, הקרבנות הללו יהיו לנו ערובה נאמנה, כי עמנו בכל פזוריו יוסיף אומץ לבנות את נשַמות ארצנו, וחדורי הרעיון הגדול של בנין ארץ־ישראל בעבודה כשרה ויוצרת נוכל להתחזק, לשמוח בשמחת תורה ולצאת גם במחול.

ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברצלב, שפך פעם במכתבו את מרי שיחו על גורלו, גורל תלמיד חכם עני, משופע ביסורים. ובסוף הוא גומר: ואף על פי כן “הוֹפּ!”

וגם אנו נסיים: ואף על פי כן “הוֹפּ!”

לשמחת תורה

הרבי שיחיה צוה לשמוח,

עצבות להסיר, דאגה להסיח;

בטפת “משקה” גרון נדיח.

על מה ולמה

האנחה שמה?

עתיד מזהיר צרות משכיח!

– – –

הוי, כפופי גב הבו ידים!

"הורה נרקוד, במחולות מחנים

תתרוממנה הרגלים!

על מה ולמה

הבכיָנות שמה?

יש אל בשמים!

ואנחנו ממשיכים את השלשלת של ההיסטוריה שלנו, כל דור מוסיף חוליה, וכל חוליה מבריקה בזוהר מיוחד, בכל חוליה קבועות אבנים טובות של רעיונות נשגבים של בעלי נשמה אצילית. וגם החוליה שמוסיף דורנו זה אינה נופלת בערכה משאר החוליות, וגם לה זוהר מיוחד. נתלהבה החבה לציון, השאיפה לעבודה כשרה, לעבודה של יצירה וביחוד עבודת האדמה, ואיזו אדמה? אדמת אבות, אדמת קודש, אדמת חוזים, כרובי יה! וחלוצי ישראל עולים ושירת גאולה בפיהם ובלבבם. והם עובדים באהבה ובמסירות נפש.

מי יוכל להעלים עין מהמחזה? ומי יעמוד מנגד ולא ימהר להושיט יד עזרה? ואם באה שעת משבר, ליאוש אין מקום. אם היה הכל הולך כשורה, אם חבת ציון היתה משתלמת בטבין ותקילין, אז בודאי שהיה ערכה יורד ונופל. חובבי ציון המקבלים פרסים שמנים בעד זה שנלוו למחנה הציונים אין ערכם חשוב הרבה. להיפך, הסבל, היסורים – הם ממרקים את האידיאה ומרוממים את ערכה. אין אהבה אמיתית בלי יסורים. האם אוהבת את ילדה, ששפכה עליו את דמה.

וכשאני רואה שלפעמים השטן מרקד בין חלוצינו ומתחילה סדרה של פוליטיקניות, קנאות ונצחנות, אז אני מרגיש כי עב קל מקדיר את שמי. בין החלוצים – מפלגתיות! איזה אבסורד! איש מוצא ברעהו איזה קיסם ומנפחהו עד שיהיה לקורה, ומנגחים זה את זה וחושבים כי בזה ימהרו להשיג המטרה…

שמי ארץ־ישראל הבהירים יבהרו גם מחשבותינו, ואויר ארץ־ישראל יסיר את הזוהמה שדבקה בנו בגלותנו. ובשמחה ובגבורה נצעד קדימה לקראת מטרתנו הנשגבת.

החוליה שמוסיפים בני הדור הזה לשלשלת ההיסטוריה של עמנו לא תבייש את החוליות שקדמו לה.

לחיים חלוצים צעירים!

האמונה והגאולה

אחרי שמתפללים ביום הכפורים חמש תפלות וקוראים את כל הפיוטים מן “יעלה תחנונינו” עד “אזכרה ואהמיה”, הננו חוזרים ומסיימים בשני דברים “ה' הוא האלהים” (אמונת היהדות) ו“לשנה הבאה בירושלים” (אמונת הגאולה).

מכאן ששני הדברים קשורים יחד: אמונת היהדות מביאה לידי אמונת הגאולה, ואמונת הגאולה מביאה לידי אמונת היהדות.

בלי האמונה בה' אלהי העולם שהוא אלהי ישראל, אי אפשר לחשוב על דבר הגאולה. נניח שהממשלה האנגלית וגם הערבים יחפצו בתום לבם לתת לישראל מקלט בטוח בארצו ההיסטורית (גם הדבר הזה תלוי באמונה), אבל איך אפשר בכלל לעם ישראל להשתחרר, אם כל אחד נכנע לטבעו, ליצר הרע שבו, לתכונה האיגואיסטית שממציאה פילוגים ופירודים, קטטות ומלחמות? רק האמונה שיש אל אחד שהוא בחר בעם ישראל ובארץ ישראל, אל אחד שעזר לנו להתקיים המשך אלפי שנות גלותנו ושהשכין בלבנו מידת הצדק והרחמים, מידת האהבה והאחוה – האמונה הזאת היא תתן בנו כוח להגביר בנו האמונה בגאולה אמתית, להטות לבבנו להחיות את ארץ ישראל על ידי עבודה כשרה ויוצרת ויטע בקרבנו אהבה ואחוה.

אז באמת נהיה יהודים בני חורין.

ואילת השחר של הגאולה שלנו בארץ ישראל מביאה אותנו לידי אמונה באלהי ישראל. אתה עובר בישובים היהודיים ורואה את אחינו, בני הגולים והנרדפים, שלא ידעו מה זו ארץ ומה זו עבודה, הנם מתקבצים יחד ומייסדים מושבות ועובדים בהתלהבות, במסירות נפש את ארצנו הקדושה, באהבה ובאחווה; וכי אפשר לבאר זה באופן אחר אם לא אמונה באלהי ישראל המחיה מתים?

אפשר אמנם למצוא פלאים כאלה גם בתוך הכרך העברי הגדול תל־אביב, אך שם גדול השאון ועוד מרובה הערב־רב, המחשיך את זוהר הגאולה שלנו. לא כן בתוך הישובים החקלאיים, שם עצם העבודה מצעידה את העובד לאמונה טהורה, האמונה באלהי ישראל, שהעלנו מטיט היון והאיר לנו את קווי הגאולה הראשונים.

אמנם יש בין הצעירים העובדים, שמסיבות שונות קבלו עליהם את אמונת האתיאזם (גם זו היא אמונה, מפני שהשכל אינו יכול להשיג אותו…) אבל אני בטוח כי בשבתם על הארץ, שבה התהלכו נביאים מלפנים, ישובו מטעותם.

הנה למשל הנביא ירמיהו, זה הנביא, שקבל כל כך הרבה יסורים בחייו, והיה תמיד נרדף ומעונה וקובלונותיו ממש בוקעים שמים והוא למרות הכל אמר מה שיש בלבבו ולא כחד. מרוב צרותיו רצה לפעמים לכבוש את נבואתו, אבל דבר ה' היה כאש עצור בעצמותיו והיה מוכרח להנבא. ואיך אפשר שיעלה על הדעת שירמיהו בדה מלבו דברים לא נכונים? ואם הוא אמר: “ויהי דבר ה' אלי לאמור” אי אפשר לי שלא להאמין, כי באמת ה' דבר אליו. איך? איני יודע. אנחנו כל כך רחוקים מהדרישה של הנבואה, עד שמחשבתנו אינה תופסת כלל איך ה‘, העצם הנשגב, מדבר אל הנביא, אבל איני יכול שלא להאמין בדברי הנביא, שאמר בפירוש שה’ דבר אליו. זו היא בשבילי ראיה חותכת שיש אלהים בישראל.

והפלא היותר גדול הוא שהנביא הזה שראה את חורבן ירושלים לא פסק מהאמין, כי סוף סוך ישובו בנים לגבולם ומתוך אמונתו הכבירה קרא: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים: עוד תטעי כרמים בהרי שומרון… (ירמיהו ל:א ד' ה').

מה זאת? הנצח האלהי קשור עם נצח ישראל. אמונת הגאולה מכריחה להביא לידי האמונה באלהות, אלהי ישראל. “גואלנו ה' צבאות קדוש ישראל”.

אמנם “אין מחשבה תפיסא ביה כלל”; אמרו כבר חכמינו הקדמונים," אבל רעותא דלבא תפיסא ביה"; וחכמינו דרשו: ועשו לי מקדש ושכנתי “בתוכם” – "בתוכו לא נאמר אלא “בתוכם”, בלב עם ישראל. יחפש כל יהודי בתוך עומק לבו וימצא שם את הניצוץ האלהי השוכן שם.

ועינינו הרואות כי האמונה באלהי־ישראל נשמרת בתוך העם בכלל ובתוך בחירי העם בפרט. מאמינים הם בני מאמינים. וכל התיאוריות המשבשות את הדעת לא יזיזום מאמונתם והיא תצעידם אל הגאולה האמיתית.

כמדומני שזה מספיק בשביל מבקשי אמת.

וכשצעיר אומר: אינני דתי! אני עונה: איני מאמין לדברך. אי אפשר שיהודי לא יאמין, ומכל שכן יהודי עובד, לא נתת עדיין חשבון לנפשך, תעבוד בארץ ישראל עוד איזה שנים ואז אני בטוח, כי תאמר אחרת. הכפירה אצל הצעירים היא רק שגרה דלישנא, יבוא זמן ויתעמקו קצת בדבר והאמת תגלה במלוא אורה. ובעקב האמונה תבוא גם הגאולה, הגאולה האמיתית, השלמה.

“דבר” ל' תשרי, תרצ"ח