(מענה לחברנו ר' א. ד. גורדון)
“אל תתגודדו” – אל תעשו עצמכם אגודות, אגודות.
אגדה
רבים הם האידיאלים בעולם ובכולם יש יופי ואורה, בכולם יש די כוח למשוך את הלב, להעלות את הנשמה.
אבל כשבאים האידיאלים להתגשם במעשים, יקרה לפעמים שהם סותרים זה את זה, ואז תתחיל התנגשות, התרוצצות, שעוברות בנקל לידי פולמוס של דברים, ולא רק של דברים. אז תקום ההתחלקות לכתות, למפלגות העוינות זו את זו ונלחמות אשה ברעותה, והמלחמות לפעמים קשות מאוד ומביאות לידי תוצאות מרות.
ביחוד קשה הוא הפולמוס לנו, לעם ישראל. לבנו תמיד מלא כעס, התרגזות והתמרמרות נגד רוצחינו־מנדינו הנכרים, שאינם פוסקים מאכול את בשרנו זה אלפי שנה. ואחרי שידנו קצרה מעשות להם כלום, אנו שופכים את כל רגש נקמתנו איש על ראש רעהו, ואת כוחנו המועט והרופף אנו מוציאים לא לבנין אלא להריסה.
סקירה אחת על הקטטות הרבות שקמו בתוכנו בימי גלותנו תוכל לאשר את ההנחה הזאת. נקח נא למשל את המחלוקת על דבר ספרי המדע והמורה־נבוכים של הרמב“ם, מחלוקת זו התלקחה בעצם ימי הצלב, בשעה שנשמדו קהילות רבות, ועם ישראל כמעט שנשקף לכשלון. והנה נדמה לו לר' שלמה מן ההר, שכל אסון עמנו תלוי רק בספרים האומללים ההם, ואלולא היה “מורה הנבוכים” בעולם, כי אז היה אך טוב לישראל סלה. ולפיכך השתמש בכל האמצעים שהיו בידו: חרמות, שמתות ומלשינות, ובלבד לבער את ספרי הרמב”ם, אף על פי שבנגב צרפת כל משכיל במקצת ידע את השפה הערבית, ומי שהיה רוצה בדעות חפשיות יכול היה למצאן בנקל בספרות הערבית, בספרים יותר קלים מספרי הרמב“ם, העמוקים והקשים. והמגינים על ספרי הרמב”ם, הנאורים כביכול, גם כן לא נמנעו מהשתמש במלשינות ועל פיהם נחתכו לשונות של יהודים בסכין של תליין על שדברו דופי בספרי הרמב"ם.
התראו, אחינו נקמו את נקמת מסעי הצלב ושאר הנטבחים והנרדפים, רק לא מאויביהם, אלא מאחיהם הם. ושני אידיאלים קולטוריים – האמונה והחקירה החפשית, שבאמת שתיהן נחוצות לאנושיות ובלעדיהן אין התפתחות ואין גם קיום – היו לעילה שאחד ירד לחיי חברו, האומלל כמוהו. ולכשתדייקו תמצאו, כי כך הוא בכל הקטטות, שלא פסקו מתוכנו בכל ימי גלותנו. הלב מלא זעם ואנו מוצאים תמיד איזו סיבה לעורר מחלוקת, ביחוד לשם שמים, כלומר לשם איזה אידיאל. כועסים אנו על קרושיבן על פורישקביץ, על דריומון ואנו שופכים את כעסנו על החסידים, על הסוציאליסטים, על הז’רגוניים או על העבריים.
ורפואה נגד מחלה זו הוא טיפוח רגש האחוה בין כל אישי האומה, מבלי הבדל בין מפלגה ומפלגה. גם החסיד, גם הסוציאליסט העברי אינו צריך לשכוח רגע, כי ראשית הכל – אחדות האומה. החסידות והסוציאליות שתיהן אידיאלי גדולים המה. אבל למעלה מהם מתנשא האידיאל של “ישראל גוי אחד”, ואי אפשר לתת לסתירות המתגלות בהתגשמות האידיאלים, להביא לידי פירוד בין אחים. רגש האחוה בזמן שיהיה מפותח כדבעי, יסיר את החוחים “הסובבים את השושנה העליונה” – כפי מליצת בעלי הקבלה – ויביא לידי כבוד הדדי ואהבה אמתית, כמו שהנשמה העברית מוכשרת לאהוב.
* *
את ההקדמה הזאת שמתי לבסיס, שעליו הנני להעמיד כלי תותח נגד דברי חברנו ר' א. ד. גורדון במכתבו “לאחינו הפועלים” (בכתבים כרך א' עמי' 60).
עוד עכשיו טרם נתפזר עשן אבק־השרפה ממלחמת ועד האודיסאי־ברנר. וראו נא: גם במלחמה זו ישנם אותות הזעם, הממלא את לבנו לרגלי הגזרות הנוראות, שבאו עלינו בימים האחרונים. לב העברי החם, המפעם בקרב נפשו של ברנר, מלא זעם נורא. והוא הקרוב מאוד אל עניי עמו, היודע את כל מרי גורלם, את חייהם בקברים־מרתפים, את נדודיהם בלי מטרה, שפך את זעמו העז, לא נגד הצר הצורר אותם, אלא נגד אחיו הפונים בצרתם אל – “אבינו שבשמים”, על “הגלחים שלנו ושלהם” אף על פי שגם אם נדון מהצד החיצוני אי אפשר להעמידם בשורה אחת: הרבנים שלנו חיים חיי צער עם ברנר בישיבות ואחר כן אוכלים לחם חרפה מאיזה מס של שמרים או מהכנסות המקוה, וכל רגל גסה רומסת עליהם, והגלחים שלהם מושלים במיליארדים שנאספו מעושק וגזל ודמי עניים.
אבל אין אדם נתפס על צערו ואבינו שבשמים הבוחן לבבות בודאי אינו מתרגז על דברי ברנר וגם ה“גלחים” שלנו לא נזדעזעו הרבה. מי שיש אמונה בלבו אינו נפגע מאיזה דיבור מפוצץ שהתפרץ מלב כואב.
והנה בא חברנו ר' א. ד. גורדון ומבקש בדבריו להרחיב את האינצידנט העלול להביא לידי פירוד גמור בין אחים.
“לנו – אומר ה' גורדון – אינה רצויה לא רק התמיכה שאחרים באים לתמוך בנו, כי אם הדאגה שאחרים באים לדאוג לנו, כי אם גם המחשבות הטובות, שאחרים באים לחשוב עלינו. זה מעליב עד עומק הנפש וזה פוגם גם בחרותנו, אם לא ממית אותה. מותר לנו להגיד לאחרים, אם אדם אנחנו: אין לכם רשות לדאוג לנו, כשם שאתם בודאי לא תתנו לנו רשות לדאוג לכם!”
הדברים האלה הם באמת נוראים. הגע בעצמך: המפלגה הבינונית שבנו, האנשים האמידים קצת, המה כידוע, נשאו וגם נושאים עכשיו את כל אידיאלנו בלב ונפש חפצה, וגורל אחיהם הפועל העברי בא"י קרוב אל לבם ונפשם ביחוד, מפני שעד עכשיו היו רגילים לראות את הפועל העברי עובד רק בשדה זרים, ופתאום בא ר' א. ד. גורדון ואוסר עליהם גם את ההשתתפות בצערו של הפועל הארצי־ישראלי, היש לך גזרה יותר רעה מזו? והכל משום מה? משום שאנשים אחדים עשו שלא כהוגן!…
ההכרה העצמית של הפועל וחירותו האישית היא בלי ספק הערובה היותר בטוחה בשביל קיומו והתפתחותו. גם האורגניזציות של הפועלים בלי ספק מועילות ונחוצות: הפועלים יודעים זה את זה, חברים המה בעבודה וצריכים הם להתאגד ולהגן על אינטרסיהם. אבל למעלה מכל אלה עומד רגש האחוה, שצריך להיות מפותח בלבות כל אנשי האומה, מבלי הבדל בין פועל ובין נותן עבודה. ואיך אפשר לפועל או לנותן עבודה אם מרגיש סימפטיה, ויותר מזה, מרגיש אהבת אחרים המושיט זה לזה ידם לעזרה בכל מה שאפשר, לאמור: לא, אתה מעליב אותי, נכרי אתה לי, איני רוצה שתשתתף עם בצערי? אם הגוי מכה אותי – יכה. מה זה נוגע לך? ואם אני מתגולל חולה בדירה סרוחה, שוב זה עסק שלי…
לא, ידידי, איני יכול להסכים למסקנא כזו בשום אופן. ראשית כל, הפועל אח הוא, ואי אפשר שאחיו לא ידאגו לו, ושנית, הלא כולנו רוצים בתחית העם ובתחית הארץ, ואיך אפשר שנתפלג כל כך, שנביט זה על זה כמו זרים־צרים?
“תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי והתבצרותו בכל ענפי העבודה” כתוב על דגל הפועל.
ואני מוסיף על זה: תנאי להתגשמות הציונות הוא הטיפוח של רגש האחוה בכל לבבות בני ישראל, כי במקום שאין רגש של אחוה שם תמיד תמצא איזו סיבה למחלוקת, כי זעם וכעס לא יחסר לנו כל זמן שאנו שבעי צרות ונדודים, ורק רגש האחוה, האמתי והעמוק, הוא ימעיט את הניגודים, יישר את הסתירות, יציב את הגבולים, ותחת איש את בשר רעהו, נאכל את טוּב הארץ.
“הפועל הצעיר” תרע"א
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.