א. ר' ליב המלמד
הוספה לסיפור “בימי הרעש” של מנדלי מוכר ספרים, מאת שריה הסופר
אמר שריה הסופר: הסיפור של ש“י אברמוביץ ז”ל “בימי הרעש” ידוע ומפורסם בעולם. הוא נדפס מתחילה ב“פרדס” של הרי“ח רבניצקי, יבדל לחיים, ואח”כ בכל כתבי מנדלי כרך שלישי, ואין כל צורך לשוב ולספר אותו. אעפי"כ לתועלת המעיינים הנני לתת כאן את תוכנו בקיצור נמרץ. תוכן הסיפור הוא ענין מעציב ומגוחך כאחד: מנדלי מוכר ספרים מתקשר בקשר של שותפות עם ר' ליב המלמד העלוב לעלות לארץ־ישראל ולעבד שם את האדמה. המסכנים הללו הלכו שניהם לשיחור. כלומר לאודיסה, שהו שם איזה זמן, דפקו על דלתות העסקנים חובבי־ציון, ור' מנדלי בפקחותו הבין שכל העסק הוא לעזאזל, נתחרט מהר ושב לעיר כסלון מולדתו, לסוסתו ולעגלתו והלך לו שוב למסעיו להפיץ בישראל קינות וסליחות. ור' ליב אמנם לא נתחרט, אבל גם הוא נוכח, שאין כל אפשרות להטות את לב נדיבי אודיסה שיתנו לו נחלת שדה וכרם בארץ־ישראל, עשה לו שם מלמדות, ובזה נגמר הסיפור.
חשבתי תמיד בלבי, שהסיפור הוא “מעשיה” כלומר בדותא, שהמספרים בודים לשעשע את הקוראים, אלא שאברמוביץ בכשרונו הגדול ידע לפחת רוח חיים ביצורי דמיונו, עד שנדמה לנו כאילו הם יצורים ריאליים, עומדים לפנינו בכל מלא צביונם וקומתם. ביחוד עשה עלי רושם ר' ליב המלמד, ולא פעם אחת ראיתיו בחלום, הכרתיו ע"פ הסימנים המובהקים, שמנה בו מנדלי מוכר ספרים, והייתי בחלומי ממלא שחוק פי, עד שהיתה אשתי מתעוררת לקול צחקי.
בשנה שעברה, כשהתישבתי בארץ־ישראל, נזדמן לי לעבור על פני אחת המושבות העבריות וטיילתי שם בשדה עם אחד הסופרים מחוץ למושבה. הימים היו ימות החורף בין גשמים לגשמים. האדמה התרחצה היטב היטב, ולבשה את בגדי כלולותיה החמודות, המרוקמות בציצי פז, לקבל את פני החתן־השמש, שיצא מחופתו ושלח לה ברכת שלום בקרני הוד. והנה ראיתי בשדה יהודי אחד בעל זקן קצר ומעוך ששערותיו הלבינו, חטמו ארוך וחטוטרת מתנשאת עליו. גופו צנום, אבל כנראה בעל עצמות חזקות, עיניו מאירות, ופניו השזופים מפיקים אומץ ובטחון. לבוש הוא מכנסים רחבים וטלית־קטן רחבה, שציציותיה מתבדרות מן הרוח, והוא אוחז בידו האחת במחרשה ובשניה שוט והולך לו אחר זוג פרדות. כנראה רגיל הוא אצל עבודתו: אין סימני לאות ואין נטפי זיעה. הולך הוא אחרי המחרשה ה“הולך בחליל” בצעדים חזקים ומדודים. לפעמים מרים את עיניו המאירות, ופניו המוקשים מצטהלים.
– שלום לך ר' ליב! קרא בן לויתי אליו.
– שלום, חביבי! ענה האכר. – סליחה, אין מפסיקין בחרישה. אולי תועיל לסור אל ביתי בערב. שם נשוח, נתוכח.
אמרנו ללכת הלאה, אלא שהשם ר' ליב הזכירני את המלמד ש“בימי הרעש” וחיוך עבר על שפתי. עמדתי איזה רגעים על מקומי. נעצתי את עיני בחורש… פלא, כמה דומה הוא לר' “ליב המלמד” ההוא! האמנם חולם אנכי?
– מי הוא ר' ליב זה? שאלתי את בן לויתי. – פניו כאילו מוּכרים לי. הנני נכון להשבע שראיתיו פעם או איזה פעמים, אבל איני יודע היכן.
– הלא זהו ר' ליב המלמד, שותפו של ר' מנדלי מוכר ספרים.
– בסיפור “ימי הרעש”?
– כן, הוא.
– הלא הוא לא היה ולא נברא, אלא משל היה?!
– טעות היא אצלך – ענה בן לויתי – הסיפור של אברמוביץ הוא מעשה שהיה, והנה ר' ליב המלמד לפניך. הוא כידוע, ביקש להתנחל בארץ־ישראל, ובמרץ ועקשנות שאין דוגמתם הגיע סוף סוף למטרתו, והנהו עכשיו אכר בעל־הבית.
– משטה אתה בי, אחא!
– לא משטה, אלא אומר לך דברים כהויתם.
– תאמר שגם מנדלי מוכר ספרים הוא אישיות ריאלית?
– לא זאת לא אומר. מנדלי מוכר ספרים הוא שם בדוי, אבל היה ר' מנדלי החזן שעמו עשה ר' ליב שותפות, ואברמוביץ הסב את שם מנדל החזן לשם הכולל “מנדלי מוכר ספרים”. ומנדל החזן נתחרט ושב באמת לעיר מגוריו ולתיבתו, ור' ליב נשאר נאמן לרעיון שלו ובצרות רבות עלה לארץ־ישראל, במסירות נפש השיג חלקת אדמה והתמכר לעבודתה בהתלהבות נאה לחסיד שכמותו.
– פלאות! – עניתי אני משתומם. – הלא תזכרו איך צייר מנדלי מוכר ספרים את ר' ליב ב“ימי הרעש”: “גופו, כביכול, כחרס הנשבר, כעץ יבש, ואין בו כזית בשר. הידים – קנים דקים וצנומים, וצומת גידיהן כעין התכלת מתנפחין ובולטין. הפנים אינם אלא חורבה. לסתות נופלות, עינים משקעות וחוטם ארוך בעל חטוטרת משתרבב ועולה מביניהן, ונראה כארובת העשן בודדת על גג הבית שנפלה בו דליקה, וסמוך לו מטאטא מעוך ומדולדל הוא הזקן הקצר שהלבינו שערותיו”…
– ואני זוכר גם מה שסיים שם: הריני מסתכל בו בשחוק של בוז על שפתי ומהרהר בלבי: כמה נאה הבריה המשונה הזו, וכמה גדול כוחו של הפועל הזה! – ואף על פי כן הנה ר' ליב זה לפניך אכר מצויין, מומחה בכל עבודות השדה והכרם, כאיש שדה, שנולד על ברכי אבות אכרים.
– אם תרצה, נסור אליו שנינו בערב, ותשמע מפיו את מאורעות חייו. הוא אוהב לספרם לכל מי שרוצה לשמוע. אבל צריך אני להגיד לך שהוא מדבר בלשון הקודש, הוסיף בן לויתי קצת בגיחוך.
– בסגנון הקליר והקדמות הרבנים, כמו שתארהו מנדלי?
– לא כל כך. הוא בכלל השתנה הרבה ממה שהיה. בכל אופן כדאי להכיר את ר' ליב המלמד.
בערב הלכנו אליו, כלומר אל בית הכנסת ששם הוא קורא שעור מהשעה השביעית עד השמינית. חבורת השומעים היתה מנומרת למדי. איזה זקנים, איזה אברכים וגם איזה צעירים פועלים. הוא קרא בעברית שבורה, אבל בהתלהבות. הדיבור בכללו היה שוטף, הוא לא הרגיש בליקויי השפה, בחוסר הנגינה הנכונה, בשגיאות דקדוקיות בבנין המלים, בהצטרפות לא נכונה של השפה הארמית עם השפה העברית וכדומה. אך הוא ידע לפחת רוח חיים בסוגיה ולהסבירה בהסברה קלה ונעימה. ניכר היה שהוא יודע לשחות בים התלמוד והוא כובש את הגלים ומנצחם.
כשגמר התפללו מעריב והוא בקש אותנו ללכת אחריו אל ביתו.
– בעיני היה הדבר הזה חידוש, אמרתי אליו.
– איזה חידוש?
– מה שר' ליב…
– לא ר' ליב, אלא אריה. ליב הייתי בחוץ־לארץ, כאן שמי אריה…
– ואיזה הבדל יש בדבר?
– אנחנו צריכים לבער את הז’רגון מתוכנו מכל פינה כחמץ בערב פסח… הפסקתי אותך ונכנסתי לתוך דבריך. איזה חידוש ראית?
– הלא אנו רגילים לקרוא שיעור בתלמוד רק בז’רגון. ואתה קורא בעברית. בודאי היה קשה ממך לשנות את ההרגל.
– קשה או לא קשה, אנחנו מוכרחים לעשות כזאת, ענה הוא בטון אמיץ. שמעתי פתגם של חכם: טוב לזחל על ארבע, ובלבד שלא להעזר על ידי אחרים. התנאי הראשון לקיום העם הוא השפה. בזמן שיש לנו שפה שלנו הרי אנו עם, ואם לאו – הננו גרועים מצוענים. ואם אנו נלחמים על קיום עמנו, עלינו להלחם יחד עם זה על קיום שפתנו בכל פינות שאנו פונים בבית ובשוק ולהבדיל בבית המדרש.
– ואתה משתמש רק בה תמיד?
– גם בהיותי בגולה. חדשים אחדים שישבתי באודיסה, הייתי מדבר רק עברית ורק לפעמים הייתי מתיר לעצמי לדבר בז’רגון כשאין השומע מבין עברית. אבל מעת שבאתי לארץ־ישראל לא הוצאתי מפי אפילו מלה אחת ז’רגונית. אסרתי זאת עלי כביכול בחרם חמור. מי שפונה אלי אני משיב עברית, יפנה אלי בז’רגון, או בערבית, או ברוסית.
– ואם הוא אינו מבין?
– מה זה עסקי? ילך וילמד – קרא הוא כמעט בקצף – הוא בא לארץ־ישראל ובארץ־ישראל צריכה השפה העברית להיות שלטת. אין לי שפה אחרת. בדבר הזה אני קנאי, קשה כארז, ואני חושב שאם נהיה רכרכים, מתנועעים לכל רוח, לא נצליח בכל מעשינו.
עיניו התנוצצו בדברו ורשמי פניו נעשו באמת קשים.
– אבל… תסלח לי… האינך יודע כי שפתך העברית פגומה?
– ומה יש? יבואו ויתקנו. וכי מפני שאני חוטא במועט כשאני מדבר עברית, אלך לחטוא חטא שאין לו כפרה? הלא הדבר הזה נוגע עד הנפש, עד הנפש, עד נפש אומתנו. איך אפשר להקל ראש בדבר?
הקראת את הסיפור “בימי הרעש”?
– קראתי. ומה?
– הראית איך מתלוצץ שם לדבורך?
– ומה בכך?… שפתי מלאה שבושים, אף על פי כן רק עברית אדבר. וכך צריכים לעשות כל אלה שדורכים על סף ארץ־ישראל. צריכים לעזוב את הגלות, את שפת הגלות ואת עבודת הגלות. ומה שנוגע למלגלגים כבר נצטוינו בשולחן ערוך סימן א', “ואל יתבייש מפני המלעיגים עליו”.
באנו אל תוך הבית. בית אכר עם רהיטים פשוטים. המיחם משמיע קול רתיחה ועומד מוכן על השולחן. מנורה גדולה מפיצה אור רב.
– השקית את הפרדות? נתת מספוא? שאל הוא את בנו נער בן שלש־עשרה.
– כן, נתתי.
– אם כן הבה נשבה, אורחים יקרים. – את המנורה אפשר לקרב הימינה… כך… אני אוהב הרבה אור. ומלבד זאת יש שאני צריך לעיין בספר, הצטדק ר' ליב, שלא יחשבוהו שהוא רודף אחר לוקסוס. וסוף סוף הלא צריך לשמור לעת זקנה על אור העינים.
– בן כמה אתה?
– בן ארבעים ושבע.
– בן ארבעים ושבע. שמע מינה שבשעה שהיית באודיסה עוד היית צעיר למדי ומנדלי מתאר אותך כזקן…
– גם הוא צדק מאיזה צד. שיבה באמת זרקה בי עוד בהיותי בן שלושים וחמש. קצת מפני שראיתי הרבה תלאות בימי חיי, ואנכי יכול לומר כמו שאמר יעקב אבינו “מעט ורעים היו ימי שני חיי מגורי”. וביחוד השפיעו עלי הפוגרומים לרעה, וזקנה קפצה עלי, אבל באים ימי טובה ומשכחים את ימי הרעה. בעיני רבים נחשבתי אז ככלי חרס שאין לו תקנה, וב"ה הנה ראה!
בדברו הושיט לי את ידו המלאה יבלות קשות.
– ב“ה יד עובדת. אין לה להתבייש בפני כל יד אכר. וגבי זה, שהיה מלפנים שחוח ומעוקם, יכול ב”ה לשאת עליו שלושים וחמשה רוטל בלי חשש, ולעת הצורך גם חצי קנטר.
– הלא אמרו “התורה מתשת כוחו של אדם”.
– זהן כשיש רק תורה, אבל במקום שיש גם עבודה ובפרט בא"י אין מקום לתשישת כוח.
ואיך הגעת לזה שהיית לאכר? הדבר הזה מענין אותי מאוד. אולי תוכל לספר לי?
– אספר, אספר, רק תשתה עמדי כוס תה. ואולי רוצה גם פרוסת לחם… צר כי אין לנו עכשיו חלב. הבהמות עוד לא ילדו. עוד מעט ויהיה גם חלב.
־־־־־־־־־־
כמו שידוע לכם מספור של מנדלי מוכר ספרים, נפרדתי ממנדלי, או יותר נכון, מנדלי נפרד ממני. הוא, מנדלי, פיקח הוא. זהיר ומתון הוא. מביט הוא דרך משקפים בהירות. רואה הכל מראש. ואנכי מביט מעל המשקפים… הוא הולך לו כפי מה שיורהו שכלו, וכשהוא רואה שעל הדרך החדש מוטלות הרבה אבני נגף, מיד הוא נרתע לאחור ושב כצפרדע אל בצתו. ואנכי, לא כן נתן אלהים עמדי. לי יש רצון ושאיפה. אבני הנגף אינן נראות לי, אנכי פשוט איני מרגיש אותן, ואפילו בשעה שרגלי שותתות דם. מרחוק מאירה לי המטרה ככוכב נוצץ ומשכתני, ואני נחפז ורץ, נופל וקם, נופל וקם, ואיני חושש לכל המכשולים. אני איני יכול למדוד ולשקול, ועל רעיוני לא עולה השאלה: לעשות או לחדול. אחרי שהמטרה ברורה לנגד עיני אני מוכרח לעבוד, מוכרח למהר את דרכי. איך ללכת? אשאל אנשים ויורוני. אם יטעוני אעמוד על טעותי ואתקנה: אם אמצא אבן נגף על דרכי, אטה קצת ואבקש דרך אחרת, אך נוכח המטרה. היא תמיד מאירה נגד עיני ומושכת ומעודדת אותי.
והנה באתי לארץ ישראל. נמצאו אנשים טובים שנתנו לי להוצאות הדרך ונסעתי.
גם הנסיעה היתה קשה מאוד. “רצה הקב”ה שארגיש ואצטער כדי שיכפיל לי שכרי" – הריני אומר בלשון ר' אבא בר כהנא. לא נתנה לי רשות תעודה לנסוע. אח היה לי שמת וכנהוג תבעו אותו שיעמוד לקריאת הצבא. מה שכתוב “במתים חפשי”, הם, הרשעים, אינם מודים בזה ורוצים דוקא שאשלם שלש מאות רובל. וכשאין לי, אין נותנים לי לצאת לחוץ לארץ. והייתי צריך ללכת סחור, סחור, לעבור את הגבול בגנבה ולנסוע דרך טריאסט… אין ברירה, אני עושה זאת…
אך כל זה לא כלום. הסדרה של ההרפֶתקאות התחילה מעת שבאתי לא"י. התחלתי לדפק על פּתחי הועדים ואנשים עסקנים, העתרתי עליהם בקשות ותחנונים, אבל לשוא… בכל מקום הייתי לשחוק… מי יתן למלמד מסכן להתנחל על האדמה? מי יאמין לו כסף? מי יפקיד בידו בהמות וכלים? אבל אנכי לא נרתעתי. צריך הייתי רק קצת לנטות הצדה… הלכתי לבקש עבודת פועל. והנה גם זה עלה לי בקושי גדול, איזה פועל הוא ליב המלמד? מבקשים להראות להם את הידים… ממשמשים בידים וצוחקים.
– אל תסתכלו בידים, הסתכלו בלב. אנכי אמלא את חובתי על צד היותר טוב, בעזרת ה', הבו עבודה!
רצו לתת לי עבודת שמש בבית הכנסת. לא! לא לשֵם זה באתי לא"י. אני רוצה לעבוד את האדמה.
איש אחד מהחדשים ראה בצערי ורחם עלי ונתן לי עבודה. יהי שמו מבורך. מחזה של שחוק היה לו לראות את אחיו היהודי בקאפוטה הארוכה עובד. ואני חושב בלבי: ישחק לו כרצונו. מה שנוגע לעלבון ובוז: הלא יהודי אני, מוכן ומזומן לזה מיום שנוצרתי, אבל העיקר שאני מתקרב אל המטרה.
תיתי לו לאדוני החדש, שצוה על המשגיח שלא יאיץ בי. אעבוד כמה שאוכל… הדבר הזה נודע לי אחר כך.
והעבודה היתה באמת קשה, עבודת המעדר.
הנני תופס את המעדר בידי, והוא משתמט ממני. אתם מבינים, הוא אינו נשמע לי כלל. מתחלק ומכה לצדדין וסורט את ידי.
הכל מביטים ושוחקים, ולבי שותת דם.
ואני מתחזק, תופס שוב את המעדר ושוב הוא מורד בי…
נגש אלי פועל צעיר והראני איך להחזיק ואיך להכות, והעיקר לחש לי “לא עליך המלאכה לגמור”…
שפוייה, שפוייה! (לאט, לאט).
גם אחרי זה היתה העבודה קשה. אנכי מביט איך אחרים עושים. זה גומר שורה של גומות, ואני עדיין מתחבט בגומה הששית… נחלי זעה שטפו על מצחי. כולי הייתי טבול בזעה. איני יודע מאין באו לי כל כך הרבה נוזלים כאלה.
בערב שבתי מהעבודה רצוץ ושבור. הידים פצועות, זבות דם. הרגלים כושלות. כל העצמות התפרקו.
קבלתי שכר שני בישליקין. – תבוא גם מחר, ר' ליב, – טוב, אבוא, תודה!
אנה ללכת לאכול? הפועל הצעיר, מורי ומדריכי, יועץ ללכת לקלוב הפועלים. שם הכל בזול.
חשבתי, חשבתי: איך אלך שמה? בין הצעירים אהיה למשל ולשנינה. ואעפי"כ התאמצתי ואלך. סוף סוף הלא גם אני פועל. צריך להכנס בחברת הפועלים, ואלא מה שאינם נזהרים במצות? – “וכפר אדמתו עמו”. ראיתי באיזו מסירות נפש הם, הצעירים, שמהם בני אבות אמידים, מפונקים ועדינים עובדים עבודת פרך. אסור להרהר אחריהם. “כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים וגם כולם קדושים!” ראיתי כמה הם סובלים, כמה הם מעֻנים, הוי כמה סובלים!…
מהרה הסכנתי אליהם, אל הצעירים הפועלים. אנכי אהבתי אותם וגם הם אהבוני. כולנו הרגשנו כי מטרה אחת לנו, וחבת הארץ מקשרתנו.
ביום השני כשיצאתי לעבודה עדיין הייתי שבור ומרוסק. “חזקני, אלהי, ואמצני מרפיון וחיל”, קראתי בתפסי את המעדר בידי. “תנה בי כוח לעבוד את האדמה הסגולה, אשר בחרת לעם סגולה, ותן לי לקדש את שם ישראל ברבים, שלא יאמרו נרפים אנו, יכולים לאכול רק מה שמכינים אחרים”. והתחלתי לעבוד. והנה זה פלא: ככל אשר הוספתי לעבוד, כך הרגשתי שהעבודה נעשית יותר קלה. המעדר כבר נשמע לי, כאילו מתרומם מאליו. לפרקים אני מעמיד את המעדר; מזדקף ושואף רוח ותיכף איזה כוח מושך אותי לעבודה. עבודת מתנה היא לי. מעט מעט התישר גבי, הרפיונות שבי חדלו. יש תיאבון לאכילה. וכשאני גומר את עבודתי איני מרגיש עיפות יתירה, ואני יכול אח"כ גם לקרוא שעור בתלמוד, לעיין בספר. זכיתי שמזמינים אותי לעבודה. זה אומר: בוא אלי לעבוד, וזה אומר: בוא אלי.
עבדתי בכמה מקצעות של עבודה, נתמחיתי בהם. אז התחלתי לדפוק שוב על דלתות הפקידים שיקציעו לי אחוזת שדה והפקידים לא אבו לשמוע. לתת נחלת שדה לליב המלמד הזקן, ששערותיו כבר הלבינו – זהו דבר שאי אפשר. פרינציפ יש להם שלא לתת לזקנים. אבל גם לי יש פרינציפ: אנכי צריך להיות אכר בא"י. ואפילו אם יתהפכו כל העולמות. מליב המלמד לא יִפָּטרו לעולם, עד שיעשו את חפצו. הציקותי להם עד יציאת נשמה. לא נתתי להם לא לאכול ולא לישון. לא היה להם מחבוא ממני. התהלכתי אחריהם כצל. בכל מקום שפנו שם אני. – מה? תנו חלקת אדמה. – אמרתי כבר שאי אפשר! – אז היה אי אפשר, ועכשיו אפשר ואפשר.
פעם באתי אל הפקיד ואורח אחד היה אצלו. – מה? – תנו חלקת אדמה, אצלכם יש הרבה אדמה לא מעובדת שנִתנה לאריסים נכרים, אין רע אם תתנו לי חלקת אדמה.
הוא דבר עם האורח צרפתית, אבל הבנתי שעלי הם מדברים. מזכירים את מנדלי מוכר ספרים, ואת ליב המלמד ומחייכים.
– מנדלי מוכר ספרים, אמרתי, ידע לתאר את פרצופי, אבל לא ידע כלל את נשמתי. אלהי! נשמה שנתת בי טהורה היא נשמה יהודית כדבעי.
אבל מה לעשות? אין לנו רשות לתת לזקנים אדמה, אמר הפקיד. הפעם היה קולו רך. הבנתי שהוא עומד כגדר הדחויה. צריך לדפוק הלאה. עוד מעט וחומת יריחו תפול… ואני דופק:
בארץ ישראל, אדוני, הבטיחנו ה' “למען ירבו ימיכם” “והארכת ימים”. ואני איני זקן כל כך כמו שאתם חושבים. הצרות הזקינוני. הנה לכם תעודות מועדי מושבות שבהן עבדתי, ב“ה כולם מעידים שפועל ישר וחרוץ אני. תנו לי האפשרות לעבד חלקת האדמה. הפקיד דיבר עם האורח ואח”כ אמר: טוב. אשלח מכתב מיוחד לפריז אודותיך. תבוא בעוד שלושה שבועות.
וב“ה בקשתי נתמלאה, והנני אכר בא”י. ואני מאושר לא רק בשבילי, אלא בשביל אחי בני עמי. לא אחד היה מנדלי מוכר ספרים, שהיה מלגלג עלי ועל כיוצא בי: “מה היהודים האומללים האלה עושים”? ההם, העירונים, הסרסרים, המלמדים, תשושי הכוח ורודפי הפרנסות הקלות יהפכו לעובדי אדמה? והנה אנכי המלמד אוכל להראות להם בגאון: כן זה אפשר. היו סבות שגדרו בעדנו את דרך החיים ולא נתנו לנו לעבוד את אדמתנו, וכשהוסרו הסבות הננו שבים לארצנו ומתקרבים לאדמתנו. ואנכי איני יחיד. בישובנו החדש יש הרבה כמוני.
אנכי, שריה הסופר, הורדתי לארץ ראשי, ולבי היה מלא חרטה. הן גם אני הייתי לפעמים מהרהר אחרי מעשי חובבי ציון.
– אל תראוני שאני שחרחורת!" קרא ר' ליב בניגון ובסגנון האגדה. – “אמרה כנסת ישראל לנביאים: אל תראוני בשחרחרותי”, ששזפתני השמש, שמש הגלות הצורבת ואינה מצמיחה. אבל כאן בא"י, – “יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו”.
“בצוק העתים”
ב. מכתב מר' ליב המלמד לשריה הסופר
אמר שריה הסופר: מזמן שעשיתי הכרות עם ר' ליב המלמד, החלפנו בינינו לפרקים מכתבים. המכתב הזה דלקמן מדבר בענינים חשובים מאוד מתוך השקפת עולם מיוחדת ושלמה. אמנם לא חדישה – זו כמובן אי אפשר לדרוש מר' ליב המלמד הזקן, – אבל יש בו גון חדש, או התמזגות של גונים חדשים עם הצבע היסודי הישן. את צורת המכתב תקנתי הרבה, אבל לא תכנו, אותו הנחתי כמו שהוא.
לידידי המליץ המפוֹאר וכו' כש“ת ר' שריה, הי”ו, א"ס.
אחדשה"ט, ארהיב בנפשי עוז לקחת את קסתי בידי ולהביע בה לפניך את מורשי לבבי, המלא על כל גדותיו לרגלי המאורעות הגדולים והנוראים וחסד ה' שנגלה עלינו באתחלתא דגאולה ממשית, מאורעות שהמוח לא יכיל אותם והפה קורא מאליו: מה גדלו מעשיך ה', מאוד עמקו מחשבותיך!
אעמוד כאן להביא בחשבון איזה פרטים מאשר היה ולגלות איזה מחשבות מתקוותי בעתיד.
בודאי ידוע לך שנתפסתי בעוה“ר בתחילת החורף תרע”ח למלכות בתור מרגל. האם היו רגלים לדבר? לא כלום. לדבר לא היו רגלים, אבל לי יש רגלים, והרגלים לפי דעת תורכיה – לכך נוצרו שיקבלו פּאַליקס, כלומר חביטות במקלות. ובכן נתפסתי ונלקיתי ושולחתי לדמשק…
הנה לך סיום הפרשה. סבלתי צרות ויסורים עד שנתאכרתי בא“י, ועכשיו הא לך מכות, התעקר וצא לחוץ לארץ!… אבל ברחמי ה' המרובים, כמעט שהגעתי עד גבול א”י, נמלטתי מיד האויב והסתתרתי בין אחי בגליל.
לא אספר לך מהענויים שסבלתי. עכשיו באו דברים הרבה יותר חשובים, שלוקחים את לבבי ומשכיחים את כל מה שעבר עלי. הכל נזער, נתקטן והולך ונמחה מפני גדלותו של ההוה ועוד יותר של העתיד.
הדקלרציה של בלפור מצאה אותי בדגניה. היא הממה אותי!…
אחרי גלות ארוכה־ארוכה, שחורה־שחורה של אלפי שנים, באה ממלכה אדירה והכריזה: ארץ־ישראל לעם ישראל! הלא זהו דבר פלא שאין כמוהו, יצירה של עולם מלא, חידוש מעשה בראשית!
איני צריך להגיד לך שלבי מלא הכרת טובה לבלפור זה. איך אפשר אחרת? תמיד היינו מכירי תודה לחסידי אומות העולם, שמדי פעם בפעם דברו טובות עלינו, אעפ"י שדבריהם הטובים לא השפיעו כלום על מהלך החיים המעשיים. נשמה יש לנו וגם היא דורשת מזון: שיחה נאה, דיבור מלטף; ועל אחת כמה וכמה כשאנו שומעים דבורים כדרבונות: אנגליה מכירה בלאום ישראל בתור עם שיש לו זכות על ארצו ההיסטורית המיוחדת.
אומרים שלאנגליה יש נימוק פוליטי בדבר. אדרבה! אם כך הוא, אז תגדל שמחתי שבעתים. שמע מינה שיש לנו ב"ה עדיין ערך כל שהוא ומתחשבים עמנו חשבונות פוליטיים.
איך שיהיה, הדבר הוא טוב ויפה ונעים לאין חקר, ולבי מלא רגש הכרת טובה ואיני מתביש כלל ברגש הזה. זהו לא נובע מהכנעה וביטול כלפי התקיף, אלא רגש אנושי, שאני רוצה לשמרו כסגולה, ואני קורא:
ברוך יהי בלפור בפינו ובפי צאצאינו לעולם ועד!
וביחוד אני מכיר טובה, מפני שהוא הוגה בסגנון התלמודי: “אורח טוב מהו אומר? כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי”. אני מאמין באמונה שלמה, שכל המלחמה הנוראה הזאת עם כל בלהותיה, מלחמת גוג ומגוג, היתה רק כדי שסוף סוף יכירו כל העמים והלשונות שנעשה עול מאין כמוהו לעם העתיק, עם ה', עם נושא דגל הנבואה, צריך לתקן את המעוות, לשחררו מגלותו ולהשיבו אל ארצו, ולתת בידו האפשרות להחיות חיים יפים, למען יהיה לאור גויים.
יד השגחה היתה בזה: כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי, בשביל עמי.
יד ההשגחה היתה בזה, שנתקיימנו למרות כל התלאות עד המומנט הזה, ויד ההשגחה היתה במעשים הכבירים במהפכה העולמית הנוראה שנעשתה בעולם כולו – והכל בשבילנו!
ואם כך הוא–אצלי אין שום ספק שכך הוא–מובן הדבר שהיה לבעל הבית חשבון לטרוח כל כך הרבה בשבילנו. שהעתיד המזהיר שלנו יכפר על הכל, או, לדבר בלשון הסוחרים, שיכסה את כל ההוצאות ועוד יתן רווחים. ומה הם הרווחים הללו?
תכלית קיומנו בעבר היה להראות בעליל, שאפשר לו לעם קטן להאריך את קיומו, אם רוח אלהים מחיינו, גם בשעה שמסביב יסערו איתנים להפיצהו, ולנגד זה – עמים גדולים ועצומים מתפוררים ומתפרדים, מפני שאין רוח אלהים בתוכם, כי לא בכוח יגבר איש. לא בשרירים ולא בהסתדרות פוליטית חזקה תליא מילתא, אלא בכוח החיוני הנסתר שאנו המאמינים קוראים לו בשם רוח אלהים או דבר ה'.
ומהי תכלית קיומנו בעתיד?
שאלה זו החרידה אותי. אם כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילנו. במה נשלם בעד הטורח הגדול הזה? הלא חוב גדול מוטל עלינו, יותר גדול מכל המיליארדים שנתחייבו הממלכות הלוחמות.
אבל אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואינו דורש מאתנו מה שהוא לא לפי כוחנו, אלא מה שבידינו לעשות ולטובתנו ולהנאתנו.
התעודה שלנו היא לגשם בפועל את מה שהורו אותנו נביאנו וחכמינו ז"ל. אנו צריכים להיות לאור גויים לא רק “בספר” אלא גם במעשה, בחיים הממשיים.
אנחנו צריכים לחיות בארצנו חיים מוסריים על יסוד היושר והצדק, ביחוד על יסוד עבודת האדמה, עבודה עצמית, לא בתור אדונים המשעבדים את אחרים לעבוד בשבילם, אלא בתור עובדים עצמיים, כל אחד בידיו ממש.
חיינו שבגולה – צריכים אנו להתודות – היו חיים פגומים. אמנם זה היה לא באשמתנו, הפלשתים סתמו הבארות אשר חפרו אברהם ויצחק, גדרו בעדנו את כל דרכי הפרנסה הכשרה והשאירו לנו רק פשפש קטן לרבית, למזיגה, לסחרנות, לבטלנות, לצביעות, למלשינות ולפרזיטיות מכל המינים. עכשיו, כשאנו שבים לתחיה, עלינו ראשית כל לבקש חיים מוסריים, ביחוד עבודת האדמה. אי אפשר להיות איש מוסרי אפילו אם ישקוד כל היום על “ראשית חכמה” (וגם לא על ספרי חקירה ושירה, שהמשכילים רואים בהם תעודת חייהם), כל זמן שהוא אנוס בשביל פרנסתו להשתמש בתחבולות אי מוסריות: בשקר, במרמה, בחנופה, בהפקעת שערים, בריבית, ברנטה.
אל יאמרו: למה לנו להיות עם של “אתה בחרתנו”? יש בכל העמים כאלה וכאלה, נהיה גם אנחנו כמוהם. אבל זה דוקא אי אפשר. אנו יכולים להיות או מעולים מכל העמים או שפלים מכל העמים, אבל לא להיות ככל העמים. “ישראל כשהם עולים עולים עד לשמים וכשהם יורדים – יורדים עד עפר”. ומלבד זאת, כאמור לעיל, אין בכל העמים עם שיהיה עליו אחריות מוסריות כזו שישנה עלינו; רב לנו להיות רק נאה דורשים, עלינו להיות גם נאה מקיימים.
אנו מתחילים לבנות מחדש את בית חיינו, ועלינו להניח ביסודו אבני מוסד שלמות ולא עצים רקובים. הבנין שלנו צריך להיות בנין עדי עד, שיהיה למופת לכל העולם כולו. זאת דורשת ההשגחה מאתנו. ולא להכניס אל ארצנו את הרקבון של הגלות, את התגרנות הבזויה והרדיפה אחר הממון והגזל והחמס…
אבל איך אפשר שיהיה כדבר הזה? איך אפשר שעמנו התלוש מאדמתו ומעבודת אדמתו זה אלפי שנים, עם עירוני, שהסכין עם העיר ועם חיי העיר ועם פרנסות העיר ועם תענוגי העיר ועם תחלואי העיר – ופתאום ישליך את אלילי כספו ואת אלילי זהבו וילך לעבוד עבודה עצמית בּפנה שוקטַה בסתרי הרי יהודה והגליל?
וביחוד איך אפשר להטות לבו לעבודה עצמית, בשעה שכל כך קל לשעבד את האחרים שהם יעבדו, בפרט בא"י שהערבים עובדים בזול.
יודע אני כמה זה קשה, ואף על פי כן אני בטוח, שזה יקום ויהיה. עקבות חלוצי העבודה נראו כבר בארץ, הם ירבו והיו למחנות מחנות גדולים וימשכו אחריהם את כל העם, וה' אשר היה עמנו בימי גלותנו הוא יהיה עמנו גם אתה והוא יטה את לבבנו, את לבב כולנו, גם את לבב הסוחרים והפרדסנים שבנו, לעזוב מעתה את הפרנסות המבאישות ולחדש את חיינו בארצנו על יסוד עבודה פוריה עצמית. “והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי בכם לב בשר”.
ואולם יחד עם הפרנסה הכשרה הדרושה לקיום הגוף (כמובן תלוי בזה גם קיום הנפש), צריך לדאוג גם בשביל התרבות העצמית שלנו. מוקיר אנכי מאוד את העבודה הפוריה העצמית וחושב אותה לתנאי הכרחי בהתחדשות חיינו בארץ־ישראל, אבל איני רוצה בשום אופן שהפועל והעובד את האדמה בא"י יהיה בור־גס ועם־הארץ, כמו הקורדים שלנו שאינם יודעים אפילו להתפלל מתוך הסידור, – רוצה אני ומקוה שתקוים בנו גם ההבטחה “וכל בניך למודי ה'”. בני המושבות לא יסתפקו במה שהילדים לומדים בחדר או בבית ספר. היהודי צריך ללמוד תמיד גם בימי הבחרות וגם בימי הזקנה; תמיד צריך הוא לעלות ולהשתלם. זוהי תעודת האדם, תעודת היהודי.
וכשאני משוה לנגד עיני את העתיד המזהיר, הנשקף אלי בחזון, שעם ישראל יושב בארץ ישראל ועובד עבודה עצמית בשדה. כל השדות, כל הגנים, כל הפרדסים נטועים בידיהם ממש, ובלילות, בלילות ובכל ימי שבת ומועד מתאספים נערים וזקנים, צעירים וצעירות והוגים בספרים, שומעים דרשות של חכמים מובהקים, מתוכחים ומשוחחים שיחות לתמידי חכמים, ששים ושמחים, שרים ומרקדים, וכולם בריאים בגופם ובנשמתם – אני קורא: אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו! בשביל עם שכזה כדאי היה לבעל הבית לטרוח.
ידידך אמת, דוש"ט אריה, המכונה ליב המלמד.
“הארץ והעבודה”
(מענה לחברנו ר' א. ד. גורדון)
“אל תתגודדו” – אל תעשו עצמכם אגודות, אגודות.
אגדה
רבים הם האידיאלים בעולם ובכולם יש יופי ואורה, בכולם יש די כוח למשוך את הלב, להעלות את הנשמה.
אבל כשבאים האידיאלים להתגשם במעשים, יקרה לפעמים שהם סותרים זה את זה, ואז תתחיל התנגשות, התרוצצות, שעוברות בנקל לידי פולמוס של דברים, ולא רק של דברים. אז תקום ההתחלקות לכתות, למפלגות העוינות זו את זו ונלחמות אשה ברעותה, והמלחמות לפעמים קשות מאוד ומביאות לידי תוצאות מרות.
ביחוד קשה הוא הפולמוס לנו, לעם ישראל. לבנו תמיד מלא כעס, התרגזות והתמרמרות נגד רוצחינו־מנדינו הנכרים, שאינם פוסקים מאכול את בשרנו זה אלפי שנה. ואחרי שידנו קצרה מעשות להם כלום, אנו שופכים את כל רגש נקמתנו איש על ראש רעהו, ואת כוחנו המועט והרופף אנו מוציאים לא לבנין אלא להריסה.
סקירה אחת על הקטטות הרבות שקמו בתוכנו בימי גלותנו תוכל לאשר את ההנחה הזאת. נקח נא למשל את המחלוקת על דבר ספרי המדע והמורה־נבוכים של הרמב“ם, מחלוקת זו התלקחה בעצם ימי הצלב, בשעה שנשמדו קהילות רבות, ועם ישראל כמעט שנשקף לכשלון. והנה נדמה לו לר' שלמה מן ההר, שכל אסון עמנו תלוי רק בספרים האומללים ההם, ואלולא היה “מורה הנבוכים” בעולם, כי אז היה אך טוב לישראל סלה. ולפיכך השתמש בכל האמצעים שהיו בידו: חרמות, שמתות ומלשינות, ובלבד לבער את ספרי הרמב”ם, אף על פי שבנגב צרפת כל משכיל במקצת ידע את השפה הערבית, ומי שהיה רוצה בדעות חפשיות יכול היה למצאן בנקל בספרות הערבית, בספרים יותר קלים מספרי הרמב“ם, העמוקים והקשים. והמגינים על ספרי הרמב”ם, הנאורים כביכול, גם כן לא נמנעו מהשתמש במלשינות ועל פיהם נחתכו לשונות של יהודים בסכין של תליין על שדברו דופי בספרי הרמב"ם.
התראו, אחינו נקמו את נקמת מסעי הצלב ושאר הנטבחים והנרדפים, רק לא מאויביהם, אלא מאחיהם הם. ושני אידיאלים קולטוריים – האמונה והחקירה החפשית, שבאמת שתיהן נחוצות לאנושיות ובלעדיהן אין התפתחות ואין גם קיום – היו לעילה שאחד ירד לחיי חברו, האומלל כמוהו. ולכשתדייקו תמצאו, כי כך הוא בכל הקטטות, שלא פסקו מתוכנו בכל ימי גלותנו. הלב מלא זעם ואנו מוצאים תמיד איזו סיבה לעורר מחלוקת, ביחוד לשם שמים, כלומר לשם איזה אידיאל. כועסים אנו על קרושיבן על פורישקביץ, על דריומון ואנו שופכים את כעסנו על החסידים, על הסוציאליסטים, על הז’רגוניים או על העבריים.
ורפואה נגד מחלה זו הוא טיפוח רגש האחוה בין כל אישי האומה, מבלי הבדל בין מפלגה ומפלגה. גם החסיד, גם הסוציאליסט העברי אינו צריך לשכוח רגע, כי ראשית הכל – אחדות האומה. החסידות והסוציאליות שתיהן אידיאלי גדולים המה. אבל למעלה מהם מתנשא האידיאל של “ישראל גוי אחד”, ואי אפשר לתת לסתירות המתגלות בהתגשמות האידיאלים, להביא לידי פירוד בין אחים. רגש האחוה בזמן שיהיה מפותח כדבעי, יסיר את החוחים “הסובבים את השושנה העליונה” – כפי מליצת בעלי הקבלה – ויביא לידי כבוד הדדי ואהבה אמתית, כמו שהנשמה העברית מוכשרת לאהוב.
* *
את ההקדמה הזאת שמתי לבסיס, שעליו הנני להעמיד כלי תותח נגד דברי חברנו ר' א. ד. גורדון במכתבו “לאחינו הפועלים” (בכתבים כרך א' עמי' 60).
עוד עכשיו טרם נתפזר עשן אבק־השרפה ממלחמת ועד האודיסאי־ברנר. וראו נא: גם במלחמה זו ישנם אותות הזעם, הממלא את לבנו לרגלי הגזרות הנוראות, שבאו עלינו בימים האחרונים. לב העברי החם, המפעם בקרב נפשו של ברנר, מלא זעם נורא. והוא הקרוב מאוד אל עניי עמו, היודע את כל מרי גורלם, את חייהם בקברים־מרתפים, את נדודיהם בלי מטרה, שפך את זעמו העז, לא נגד הצר הצורר אותם, אלא נגד אחיו הפונים בצרתם אל – “אבינו שבשמים”, על “הגלחים שלנו ושלהם” אף על פי שגם אם נדון מהצד החיצוני אי אפשר להעמידם בשורה אחת: הרבנים שלנו חיים חיי צער עם ברנר בישיבות ואחר כן אוכלים לחם חרפה מאיזה מס של שמרים או מהכנסות המקוה, וכל רגל גסה רומסת עליהם, והגלחים שלהם מושלים במיליארדים שנאספו מעושק וגזל ודמי עניים.
אבל אין אדם נתפס על צערו ואבינו שבשמים הבוחן לבבות בודאי אינו מתרגז על דברי ברנר וגם ה“גלחים” שלנו לא נזדעזעו הרבה. מי שיש אמונה בלבו אינו נפגע מאיזה דיבור מפוצץ שהתפרץ מלב כואב.
והנה בא חברנו ר' א. ד. גורדון ומבקש בדבריו להרחיב את האינצידנט העלול להביא לידי פירוד גמור בין אחים.
“לנו – אומר ה' גורדון – אינה רצויה לא רק התמיכה שאחרים באים לתמוך בנו, כי אם הדאגה שאחרים באים לדאוג לנו, כי אם גם המחשבות הטובות, שאחרים באים לחשוב עלינו. זה מעליב עד עומק הנפש וזה פוגם גם בחרותנו, אם לא ממית אותה. מותר לנו להגיד לאחרים, אם אדם אנחנו: אין לכם רשות לדאוג לנו, כשם שאתם בודאי לא תתנו לנו רשות לדאוג לכם!”
הדברים האלה הם באמת נוראים. הגע בעצמך: המפלגה הבינונית שבנו, האנשים האמידים קצת, המה כידוע, נשאו וגם נושאים עכשיו את כל אידיאלנו בלב ונפש חפצה, וגורל אחיהם הפועל העברי בא"י קרוב אל לבם ונפשם ביחוד, מפני שעד עכשיו היו רגילים לראות את הפועל העברי עובד רק בשדה זרים, ופתאום בא ר' א. ד. גורדון ואוסר עליהם גם את ההשתתפות בצערו של הפועל הארצי־ישראלי, היש לך גזרה יותר רעה מזו? והכל משום מה? משום שאנשים אחדים עשו שלא כהוגן!…
ההכרה העצמית של הפועל וחירותו האישית היא בלי ספק הערובה היותר בטוחה בשביל קיומו והתפתחותו. גם האורגניזציות של הפועלים בלי ספק מועילות ונחוצות: הפועלים יודעים זה את זה, חברים המה בעבודה וצריכים הם להתאגד ולהגן על אינטרסיהם. אבל למעלה מכל אלה עומד רגש האחוה, שצריך להיות מפותח בלבות כל אנשי האומה, מבלי הבדל בין פועל ובין נותן עבודה. ואיך אפשר לפועל או לנותן עבודה אם מרגיש סימפטיה, ויותר מזה, מרגיש אהבת אחרים המושיט זה לזה ידם לעזרה בכל מה שאפשר, לאמור: לא, אתה מעליב אותי, נכרי אתה לי, איני רוצה שתשתתף עם בצערי? אם הגוי מכה אותי – יכה. מה זה נוגע לך? ואם אני מתגולל חולה בדירה סרוחה, שוב זה עסק שלי…
לא, ידידי, איני יכול להסכים למסקנא כזו בשום אופן. ראשית כל, הפועל אח הוא, ואי אפשר שאחיו לא ידאגו לו, ושנית, הלא כולנו רוצים בתחית העם ובתחית הארץ, ואיך אפשר שנתפלג כל כך, שנביט זה על זה כמו זרים־צרים?
“תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי והתבצרותו בכל ענפי העבודה” כתוב על דגל הפועל.
ואני מוסיף על זה: תנאי להתגשמות הציונות הוא הטיפוח של רגש האחוה בכל לבבות בני ישראל, כי במקום שאין רגש של אחוה שם תמיד תמצא איזו סיבה למחלוקת, כי זעם וכעס לא יחסר לנו כל זמן שאנו שבעי צרות ונדודים, ורק רגש האחוה, האמתי והעמוק, הוא ימעיט את הניגודים, יישר את הסתירות, יציב את הגבולים, ותחת איש את בשר רעהו, נאכל את טוּב הארץ.
“הפועל הצעיר” תרע"א
קבלו בזה, ידידים, את ברכתי לאספתכם הכללית בארצנו המשוחררת. מצב בריאותי אינו נותן לי להיות נוכח באספתכם זו. אבל בכל לבי אני משתתף עמכם ומבקש הצלחתכם; ואני תפילה, שכמו שראיתי בצערכם בתקופה הקודמת, בעבודתכם הקשה, בענייכם ובכל פגעיכם, כך אזכה לראות בשמחתכם, בתקופה הבאה, כשהפועל החקלאי יחיה בארצנו חיים שלמים גופניים ורוחניים.
אנכי אינני מלומד בחכמת הכלכלה, אבל מה שבלבי אגיד לכם:
אין אני רואה כל תקוה לתחית עמנו בארצנו אלא בעבודה עצמית חקלאית, שתתן לעובדים את האפשרות לחיות חיים שלמים בריאים בגוף ובנפש.
אין הפועל העברי צריך להיות דומן בשביל התחיה העתידה, ללכת ערום ויחף, לסבול רעב ולהתגולל ברפתים, אלא לראות עולמו בחייו – למצוא את המינימום, שממנו ולמטה מתחילה התנונות והשפלת ערך האדם. הפועל העברי, וביחוד החקלאי, צריך להיות יסוד העם, ואין בנין בריא בלא יסוד בריא.
כל שאר הדברים: אמונה ותורה, חקירה ושירה, אומנות ואמנות, ספרות וחינוך, דברים נאים הם. במה דברים אמורים, כשיש יסוד בריא של עובדים עבודה עצמית ישרה, אבל כל זמן שהוא איננו, גם הם נשמות ערטילאיות שמרחפות באויר, ואין להם אחיזה בחיים.
העבודה העצמית היא ראשית המוסר ומעשה הניצול היא ראשית חטאת. בלא חיים מוסריים אין תחיה ואין דת, אין יופי ואין כלום…
אפשר שהחלוץ הצעיר, זה שבא מארץ רחוקה, רוצה להתמכר לעבודה באיזה תנאים שהם, רוצה הוא בכל לבו, המלא אידיאליות טהורה, להקריב נפשו כליל בשביל העתיד המזהיר של תחית העם.
להם אנו צריכים לומר: הזהרו מפני השטן שמתלבש בלבוש של אידיאליות…
אם הפועלים שלנו יתחילו לחיות שוב חיי נזירות והסתפקות יותר מהמידה הנכונה, – ללוּקסוּס, כמובן, כולנו מתנגדים, – חיי “בִּטרַקים וּבּוֹסיַאקים”, אז ישחיתו את עצמם וישחיתו גם את אלה שינצלו אותם, ולעמנו לא תהיה תחיה לעולם…
ולפיכך מהצעד הראשון, שאתם צועדים על שדה העבודה על אדמת ישראל, תהיה דרישתכם הראשונה: תנאי עבודה אנושיים ותנאים כלכליים אנושיים, ואי אפשר לקוות, כי תמצאו גם אותן ההנאות הרוחניות, המשפרות את החיים, כל אחד ואחד לפי נטיות רוחו והלך נפשו.
התקופה הקודמת היתה גהינום בשביל הפועל העברי, והוא הקשיח את לב האמידים שבעמדם במלחמת החיים, ראו אִוָן ולא התבוננו…
התקופה הזאת עברה מבלי שוב עוד… יחי הפועל העברי חיים טובים ויפים, יחי עמנו חיי עבודה כשרה ויפה, תחי אדמתנו המעובדת בעבודה עצמית עברית, תחי אספת הפועלים החקלאים!
אוהבכם.
כ“ב אדר ראשון תרע”ט, יפו, “אחדות העבודה”
יסוד תחית עמנו וארצנו הוא צבא העובדים. בלעדו הכל הבל נדף, בין ברוחניות ובין בגשמיות. כשאני שומע קול איזה מאות צעירים בארץ־ישראל קורא באמונה ובטחון: אנחנו לא נשקוט עד אשר נקים את הריסותינו, אנחנו בצפרננו נפלח את אדמתנו השוממה שתתן יבולה, אנחנו נגן על כבוד עמנו ולא נעזוב את עמדתנו עד טיפת דמנו האחרונה; וכשאני יחד עם זה רואה שהם מקיימים את דרכם ולוחמים מלחמת התחיה בסבלנות שאין דוגמתה, ולנגדם נשמע הד קול רבבות צעירים הפזורים עדיין בגולה ועתידים במהרה להכנס אל צבא העובדים שבארץ־ישראל, – אז לבי הזקן מתחיל לפעם בפעמי נוער ולעיני הכהות נראה הוד שחר הגאולה…
אבל היסוד צריך להיות מוצק, איתן. צבא העובדים מוכרח להיות מאוחד יחד בקשר אחוה פנימית ובהסתדרות חזקה. הפירודים ונימוקיהם מוכרחים להבטל. זהו עיקר העיקרים.
אמנם יש שבשביל המגמה הלאומית יצטרכו העובדים להתאחד גם עם שאר המעמדים, אבל אסור לעובדים להסיח דעת אף רגע מתפקידם המיוחד, כי אם הם לא יתאחדו יחד לבדם לדאוג בשביל המעמד שלהם, אחרים לא ידעו לדאוג להם ולא יוכלו לעזור להם.
אחדות גמורה צריך להיות בין כל העובדים, רגש של אחוה אמתית יפעפע בכל נימי נפשם.
ואם יש כאלה, שמאיזה טעם (השטן יכול להמציא גם טעמים אידיאליים) אינם רוצים לעת עתה להתאחד עם שאר צבור העובדים באחדות גמורה, אל נא ירפו את הידים. יבוא זמן ויעמדו על טעותם. ידעו צבא העובדים, כי דרכו ארוכה וקשה ומלאה חתחתים, ורק על ידי אחדות גמורה יתגבר ויצלח.
אל תרגזו אחים בדרך!
קונטרס, אדר תר"ף
כל מי שמביט בעין פקוחה רואה את הנחיצות הגדולה באחדות־העובדים. אין כוחם של העובדים אלא באחדותם. בזמן שהם אינם גרגרים נפרדים, אז גם סערה לא תזיזם. גוש מוצק קשה לנשל ממקום עמדתו.
זהו דבר כל כך מורגש לכל מי שהוא עובד, עד שאין כל צורך להרחיב על זה את הדיבור. אין כל ספק שאין דעת כל העובדים שוה בהרבה דברים שהם פחות או יותר חשובים. גם זהו דבר מובן. העובדים אינם עמודי עץ, אלא נפשות חיות. כל אחד עם הפסיכולוגיה שלו; ואף על פי כן צריכים ואפשר להם להתאחד יחד. העבודה הלא היא מקור חייהם, ועל כולם לשמור על המקור הזה, שיהיה נובע תמיד ומרוה את כל העמלים. ובמקום שיש גורם כל כך חשוב להתאחדות, שם חילוקי־הדעות בענינים אחרים, אינם צריכים להפריע בעד האחדות. וכמדומני שגם לא יוכלו להפריע. הכוח המושך של הגורם העיקרי לא יתן לעובדים להתפרד ולהכשיל כוחם ולדלדל את מקור חייהם. הנפרדים בשגגה יעמדו מהרה על טעותם וישובו.
באחדות זו יש צד אידיאלי גדול: עזרת העובד לעובד, עזרת אחים ממש, הקרובים זה לזה קורבה פנימית ונפשית. זוהי לא פילנטרופיה, שיש בה משום השפלת ערך האדם, אלא עזרה הדדית, כעזרת איברי הגוף שנותנים זה לזה ומקבלים זה מזה. רגש האחוה הזה מחמם את הלב ומרומם את הנפש. אם העבודה היא מקור החיים, אז האחוה שבין העובדים היא תבלין החיים. ולעזרה הדדית צריכים כל העובדים. הצרכים של העובד הם מרובים, צרכי ההשתלמות התמידית בחומר וברוח, מלבד מקרים של מחלה ואסון. וכל מה שחברת העובדים היא יותר מאוחדה, יותר מוצקה, העזרה יכולה להיות יותר גדולה יותר כבירה.
לא כן אם העובדים מתפרדים לכיתות, כיתות. למצוא אמנם סיבות לפירודים לא קשה. כמו שאמרנו אין דעות כל העובדים שוות, ואילו היה עושה כל אחד ואחד את החשבון הסוביקטיבי שלו, את שאיפותיו הפרטיות ואת טעמו הפרטי ואת חפצו הפרטי, אז בודאי שאי אפשר היה לחבר ביחד אפילו מנין של עובדים, וכל אחד היה צריך ללכת איש איש לבדו, ככוכבים במסילותם. אכל מי שאינו רוצה לחטט אחר הרגשות האינדיבידואליים של כל אחד ואחד (זה אפשר להניח לאלה שיש להם הרבה שעות בטלות) צריך לדעת את ההפסד הגדול שהפירוד מביא לעובדים, הפסד חמרי ורוחני.
ההפסד החמרי הוא נראה לעין כל. ויותר מההפסד החמרי גורמת ההתפרדות להפסד רוחני. הקיבוצים הנפרדים גורמים לחיכוכים, לדבות רעות, לשנאה. העומד בראש הקיבוצים וגם חברי כל קיבוץ משתדל לרכוש יותר חברים לקיבוץ שלו ולפעמים גם אלה שהם אנשים טובים וישרים אינם יכולים להבליג על רגשותיהם ויוצאים לחפש חטאים בקיבוץ השני ולהשליך עליו שיקוצים. וצריך להגיד את האמת שבין הקיבוצים השונים לא כל החברים עומדים במדרגה מוסרית גבוהה. יש, מהם, כמובן גם אנשים בינונים ויש גם פחות מזה והם בדאגם לעורם, או מפני סיבות אחרות, משתדלים לסכסך את העובדים זה בזה, כדי שיהיו הפירודים קיימים לעולם. בכל כיתה ישנם פרזיטים, שהם על פי רוב נוצרו רק לתכלית זו, לחיות על חשבון אחרים, ובשבילם יש צורך גדול להחליש את האורגניזמוס, כי רק באורגניזמוס חולני יכולים הם להתקיים.
וזולת זאת הדאגה שכל קיבוץ וקיבוץ דואג רק לעצמו גורם תקלה גדולה… העומדים בראש כל קיבוץ, בחפצם להגדיל את כבוד הקיבוץ שלו, מתחילים להתרפס לפני התקיפים, העומדים בראש ההנהלה הציונית, כדי שיתמכו בהם. ובזה הם משחיתים את ההסתדרות הציונית, שהיא חדלה לעמוד על הגובה הדרוש, בהטותה אוזן לקול מלחשים, וגם משפילים את כבוד העובדים והעבודה.
לא לשם “קלייזל” זה או זה צריכים העובדים לעבוד, אלא לשם קהל העובדים כולו ולשם כבוד העבודה. קנאה זו, שלפעמים מוסד זה ממציא עבודה לאיזה פועלים ולפעמים מוסד אחר, אינה מרבה חכמה…
לא רצויה, וגם מזיקה היא ההתחרצות שמפלגה זו או אחרת מראה בעבודתה ואפילו כשהיא לטובת העובדים, אם היא נעשית בכונה למשוך בזה את לב העובדים התמימים שיראו – הנה אנו העושים… דומים הם לאותם החנונים מהטיפוס הישן שהיו מחלקים קליות ואגוזים לילדים למען הרגילם אל החנות שלהם. אם העומדים בראש המפלגה של העובדים אינם עושים עדיין כזאת, מובטחני שסופם לעשות, כי במקום שהמפלגות מבוססות רק על הפוליטיקה בלבד, שם מוכרחים לבוא מעשים מכוערים… הדאגה בשביל העובדים צריכה להיות מצד התאחדות העובדים הכללית. גם זו אמת מובנה וברורה שאינה צריכה לשום ביאור. ההתפרדות היא מכה גלותית, שממנה אנו צריכים להתרפאות בארצנו.
“חוברת”, אייר תר"פ
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.