כל מי שמביט בעין פקוחה רואה את הנחיצות הגדולה באחדות־העובדים. אין כוחם של העובדים אלא באחדותם. בזמן שהם אינם גרגרים נפרדים, אז גם סערה לא תזיזם. גוש מוצק קשה לנשל ממקום עמדתו.
זהו דבר כל כך מורגש לכל מי שהוא עובד, עד שאין כל צורך להרחיב על זה את הדיבור. אין כל ספק שאין דעת כל העובדים שוה בהרבה דברים שהם פחות או יותר חשובים. גם זהו דבר מובן. העובדים אינם עמודי עץ, אלא נפשות חיות. כל אחד עם הפסיכולוגיה שלו; ואף על פי כן צריכים ואפשר להם להתאחד יחד. העבודה הלא היא מקור חייהם, ועל כולם לשמור על המקור הזה, שיהיה נובע תמיד ומרוה את כל העמלים. ובמקום שיש גורם כל כך חשוב להתאחדות, שם חילוקי־הדעות בענינים אחרים, אינם צריכים להפריע בעד האחדות. וכמדומני שגם לא יוכלו להפריע. הכוח המושך של הגורם העיקרי לא יתן לעובדים להתפרד ולהכשיל כוחם ולדלדל את מקור חייהם. הנפרדים בשגגה יעמדו מהרה על טעותם וישובו.
באחדות זו יש צד אידיאלי גדול: עזרת העובד לעובד, עזרת אחים ממש, הקרובים זה לזה קורבה פנימית ונפשית. זוהי לא פילנטרופיה, שיש בה משום השפלת ערך האדם, אלא עזרה הדדית, כעזרת איברי הגוף שנותנים זה לזה ומקבלים זה מזה. רגש האחוה הזה מחמם את הלב ומרומם את הנפש. אם העבודה היא מקור החיים, אז האחוה שבין העובדים היא תבלין החיים. ולעזרה הדדית צריכים כל העובדים. הצרכים של העובד הם מרובים, צרכי ההשתלמות התמידית בחומר וברוח, מלבד מקרים של מחלה ואסון. וכל מה שחברת העובדים היא יותר מאוחדה, יותר מוצקה, העזרה יכולה להיות יותר גדולה יותר כבירה.
לא כן אם העובדים מתפרדים לכיתות, כיתות. למצוא אמנם סיבות לפירודים לא קשה. כמו שאמרנו אין דעות כל העובדים שוות, ואילו היה עושה כל אחד ואחד את החשבון הסוביקטיבי שלו, את שאיפותיו הפרטיות ואת טעמו הפרטי ואת חפצו הפרטי, אז בודאי שאי אפשר היה לחבר ביחד אפילו מנין של עובדים, וכל אחד היה צריך ללכת איש איש לבדו, ככוכבים במסילותם. אכל מי שאינו רוצה לחטט אחר הרגשות האינדיבידואליים של כל אחד ואחד (זה אפשר להניח לאלה שיש להם הרבה שעות בטלות) צריך לדעת את ההפסד הגדול שהפירוד מביא לעובדים, הפסד חמרי ורוחני.
ההפסד החמרי הוא נראה לעין כל. ויותר מההפסד החמרי גורמת ההתפרדות להפסד רוחני. הקיבוצים הנפרדים גורמים לחיכוכים, לדבות רעות, לשנאה. העומד בראש הקיבוצים וגם חברי כל קיבוץ משתדל לרכוש יותר חברים לקיבוץ שלו ולפעמים גם אלה שהם אנשים טובים וישרים אינם יכולים להבליג על רגשותיהם ויוצאים לחפש חטאים בקיבוץ השני ולהשליך עליו שיקוצים. וצריך להגיד את האמת שבין הקיבוצים השונים לא כל החברים עומדים במדרגה מוסרית גבוהה. יש, מהם, כמובן גם אנשים בינונים ויש גם פחות מזה והם בדאגם לעורם, או מפני סיבות אחרות, משתדלים לסכסך את העובדים זה בזה, כדי שיהיו הפירודים קיימים לעולם. בכל כיתה ישנם פרזיטים, שהם על פי רוב נוצרו רק לתכלית זו, לחיות על חשבון אחרים, ובשבילם יש צורך גדול להחליש את האורגניזמוס, כי רק באורגניזמוס חולני יכולים הם להתקיים.
וזולת זאת הדאגה שכל קיבוץ וקיבוץ דואג רק לעצמו גורם תקלה גדולה… העומדים בראש כל קיבוץ, בחפצם להגדיל את כבוד הקיבוץ שלו, מתחילים להתרפס לפני התקיפים, העומדים בראש ההנהלה הציונית, כדי שיתמכו בהם. ובזה הם משחיתים את ההסתדרות הציונית, שהיא חדלה לעמוד על הגובה הדרוש, בהטותה אוזן לקול מלחשים, וגם משפילים את כבוד העובדים והעבודה.
לא לשם “קלייזל” זה או זה צריכים העובדים לעבוד, אלא לשם קהל העובדים כולו ולשם כבוד העבודה. קנאה זו, שלפעמים מוסד זה ממציא עבודה לאיזה פועלים ולפעמים מוסד אחר, אינה מרבה חכמה…
לא רצויה, וגם מזיקה היא ההתחרצות שמפלגה זו או אחרת מראה בעבודתה ואפילו כשהיא לטובת העובדים, אם היא נעשית בכונה למשוך בזה את לב העובדים התמימים שיראו – הנה אנו העושים… דומים הם לאותם החנונים מהטיפוס הישן שהיו מחלקים קליות ואגוזים לילדים למען הרגילם אל החנות שלהם. אם העומדים בראש המפלגה של העובדים אינם עושים עדיין כזאת, מובטחני שסופם לעשות, כי במקום שהמפלגות מבוססות רק על הפוליטיקה בלבד, שם מוכרחים לבוא מעשים מכוערים… הדאגה בשביל העובדים צריכה להיות מצד התאחדות העובדים הכללית. גם זו אמת מובנה וברורה שאינה צריכה לשום ביאור. ההתפרדות היא מכה גלותית, שממנה אנו צריכים להתרפאות בארצנו.
“חוברת”, אייר תר"פ
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.