כידוע היה ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, הסניגור הגדול לכנסת ישראל. עליו מספרים, שהיה פתאום עומד ביום הכפורים באמצע התפילה ומתחיל לדבר בלשון ז’רגון ומטיח דברים כלפי מעלה: "רבונו של עולם! אני איש זקן וחלש, צריך אני להזדרז לקום לסליחות, להרבות בתפילות, בפיוטים, בוידוים. ואתה גבור לעולם, אין לך זקנה וחולשה, ואנו איננו מבקשים ממך הרבה, רק מלה אחת, אמור מלה – סלחתי!
ועוד דבר: אבינו שבשמים! אם החלטת לכתוב ולחתום לנו שנה טובה וברכה, מהיכי תיתי – פקוח נפש דוחה שבת ויום טוב. אבל אם חלילה וחס הנך אומר לכתוב ולחתום גזרה רעה – מי התיר לך לחלל את היום הקדוש הזה?
*
כידוע היו החסידים מתנגדים לכל הפזמונים. ועל זה אמר הרב: הפזמונים הם מעשי אברכים מושלמים, בעלי לשון ומליצה, אבל אחר כך נרטבו יפה יפה בדמעות בני ישראל, ויהיו לסליחות.
ועוד היה אומר: רבש"ע! הנה הבאתי לפניך קצת סחורה ורוצה לעשות עמך חליפין. הבאתי לפניך – חטאים עונות ופשעים ורוצה לעשות עמך חליפין: סליחה מחילה וכפרה, שמא תאמר: אסתפק בזה? לא, אבא! צריך אני שתתן לי תוספת – בני חיי ומזוני.
חסר פה עמוד בסריקה
ופתח את המגרה ובפנים צוהלים הוציא את הכסף ונתן לחסיד.
החסיד היה מבולבל. הוא ראה שהיו לאדמו"ר ספקות. מי יודע, אולי חשד בו שדבריו לא נכונים. ולפיכך אמר: רבי! לא חשבתי כלל לבקש ממך כסף. באתי רק לבקש ממך עצה וברכה. ולא אכחד מרבנו, כי אחרי שפתח את המגרה ומהר לסגור אותה וראיתיו מפוקפק ושקוע במחשבות, עלה ברעיוני, אולי הוא חושד בי, שאין בפי נכונה.
האדמו“ר חייך ואמר: הרגע, חביבי! לא חשדתי בך, חלילה, אלא כשפתחתי את המגרה לתת לך את הכסף, עלה על לבי המאמר: “עניי עירך קודמין”, והנה גם בעיר הזאת יש עניים הזקוקים לתמיכה. אולם יחד עם זה בא בלבי רעיון: מי הביא אותי לידי מחשבה זו? היצר הטוב? מפני מה שתק עד הנה? הלא הכסף מונח במגרה שלי לא מאתמול, - ולמה לא עורר אותי עד עכשיו לחלקו לעניי עירי? הבנתי, כי אין זו עצת היצר הטוב, אלא עצת היצר הרע, שבקש להכשילני שלא אתן לך את העזרה הנחוצה, ואז דחיתי את היצר הרע והנה אני נותן לך בשמחה וברצון שלם את העזרה, וה' יברכך במזל טוב לנשואי בתך. קח את הכסף, חביבי, נתון הוא לך מלב אוהב, והקב”ה יצילנו מיד היצר הרע הבא לרמות אותנו בשעה שאנו ורצים לעשות חסד והוא מוצא לו סמך בתורה.
(שמעתי מפי מר וולפסון).
*
לר' משה ליב מסאסוב באה אשה אחת וקראה:
רבי! התפלל בעד בתי שתרָפא.
ישלח לה ה' רפואה שלמה. ענה הרבי.
לא אלך ממך עד שתשבע לי בעולם הבא שלך, כי היא תרפא.
אני נשבע לך בחלק העולם הבא שלי, כי בתך תרפא. לכי לשלום ובטחי בה'.
איך נשבעת לה, רבי, - שאל חסיד אחד ממקורבי הרבי, שישב בעת ההיא אצלו, - בעולם הבא שלך כי תרפא, ואני שמעתי, כי היא נוטה למות, מסוכנה?
מרגֵעה של אם שכולה, ואפילה לשעה קלה, חשובה יותר מכל העולם הבא של איזה משה ליב מסאסוב, ענה הרבי.
*
ישב הרבי מפשיסחא ונסע בעגלה עם ערל אחד. בדרך נכנסו לבצה, טרח הערל להוציא את העגלה ופנה אל הרבי וביקש שיעזור לו.
איני יכול, חביבי! ענה הרבי.
לא נכון, יכול אתה, אלא שאינך רוצה.
מאז היה הרבי תמיד חוזר על הדברים האלה: יכול אתה אלא שאינך רוצה. צריך להגביר את הרצון ואז תגבר גם היכולת.
*
ר' ברוך ממזיבוז שמע קול ילדה בוכה.
מה לך, ילדתי, שאל ר' ברוך.
נחבאתי (היא שיחקה עם חברותיה במחבואים) וחברותי אינן באות לדרוש אחרי ולחפש אותי.
הדברים האלה ירדו עמוק בלב הרבי. הוא נאנח ודמעות ניגרו מעיניו.
מה לך, רבנו? - שאלו חסידים שישבו עמו, - וכי יש לשים לב לבכית ילדה טפשה?
מתוך קול הילדה, ענה הרבי, אני שומע אנקת השכינה הקוראה: “ואנוכי הסתר אסתיר את פני” ואין דורש אחריה ואין מבקש אותה.
*
הוא, זכר צדיק לברכה, אמר:
אברהם היה עניו גדול ואמר: ואנוכי עפר ואפר.
משה ואהרון היו ענוים גדולים ואמרו: ונחנו מה.
דויד המלך עליו השלום היה עניו גדול ואמר: ואנוכי תולעת ולא איש.
ויש עוד מדרגה של ענוה – זה שאינו אומר כלום.
*
איש אחד ביזה את ר' אהרון מקארלין. אמר לו אחד מחסידיו: צריך להעניש את מבזהו. אמר לו ר' אהרון: איני רוצה שיענש איש בשבילי. אמר לו החסיד: הלא אמרו חז"ל: תלמיד חכם צריך להיות נוקם ונוטר כנחש? ענה ר' אהרון: איני רוצה להיות נחש – תלמיד חכם.
*
האדמו"ר ר' שניאור זלמן מלאדי בא לבקר את מחותנו ר' לוי יצחק מברדיצ’ב. התאונן ר' לוי יצחק לפניו ואמר: מה לעשות, מחותן סֶרדצָה (רוסית – לב), נגד הפניות הצפות ועולת בכל מעשה טוב?
ענהו ר' זלמן: ומה יש? גם להקב"ה יש פניה, שנאמר: שהכל ברא לכבודו.
אמר ר' לוי יצחק: כי, מחותן סרדצה, גם להקב“ה יש פניה, אבל הפניה שלו הלא גם היא לכבוד הקב”ה.
*
את ה“אני” שבאדם אי אפשר לבטל בשום אופן, חושב אני, כי גם זה שהוא קורא “שמע ישראל… ה' אחד” בדחילו ורחימו ובדבקות גמורה, גם אז השטן מלחש באוזנו “אתה הנך מתדבק בקונך”, אין מפלט מלחישה זו. אבל יש אפשרות וצורך לעדן את ה“אני” שיהיה גם בו – ב“אני” – צלם אלהים.
*
ואהבת לרעך כמוך. תבדוק את עצמך ובודאי שיש בך מומים לרוב, ואף-על-פי-כל, למרות כל המומים. אתה אוהב את עצמך, ולפיכך תאהב גם את האחר, אף-על-פי שאתה מוצא בו מומים.
*
הסופר ש“י הורביץ פנה אל רבנו הרי”ה קוק שליט“א בבקשה לכתוב מאמאר על מהות היהדות בשביל קובץ שהוא רוצה להוציא לאור, שבו יחוו סופרים את דעתם והעורך לא ישנה כלום, אפילו אם דעותיהם תהיינה מתנגדות זו לזו מהקצה אל הקצה, על זה השיב הראי”ה, כי הוא מקוה ליום, שבו יתקיימו דברי הנביא: “קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו” (כלומר שלא תהיינה דעות מתנגדות).
וכאשר פניתי אליו בשאלה על פה, מהי לדעתי מהות היהדות, ענני: בגמרא בבא מציע שנינו, כי מחזירים אבידה בסימנים ולתלמיד חכם בטביעת עין. מתעוררת השאלה: הי מנייהו עדיף – סימנים או טביעת עין? לכאורה סימנים מובהקים יותר חשובים מטביעת עין, אבל במאת כשתעיין בדבר תמצא, כי נתינת סימנים אינה ראיה מוחלטת, כי אפשר שגם לאיש אחר היה חפץ שכזה וגם בו היו ממש אותם הסימנים. לא כן טביעת עין. אם אחד אומר: אני מכיר אותו האיש או אותו החפץ, אז אף-על-פי שאינו נותן שום סימן. בכל זאת ודאי הוא ועדותו אינה מוטלת בספק כלל.
כך גם על דבר מהות היהדות. אפשר אמנם למצוא בא סימנים מובהקים. אבל אנו מכירים את מהות היהדות לא רק בסימניה, אלא בטביעת עין, שהיא הרבה יותר נאמנה מכל הסימנים.
*
שאלתי פעם את רבנו הראי“ה קוק: איך ליישב מה שכתוב בתורה (שמות כ“א כ”ד) עין תחת עין עם פירוש חז”ל: עין תחת עין – ממון? ענה הוא ואמר: לפי דברי המקובלים התורה שבכתב והתורה שבעל פה הן בבחינת אבא ואמא. האב מרים את ידו ליסר את בנו החוטא, והאם – שכינת החסד והרחמים – עוצרת בעד ידו הנטייה ואומרת: אל באפך!
*
את הפסוק נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח ויש שדורשים לגנאי. ר' אברהם מאוורוטש תמה ואמר: אם אפשר לדרוש לשבח, למה לדרוש לגנאי?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.