(מספר מחזור הקריאה של ל. נ. טולסטוי)

א. השתחררות מעבודה – חטא ופשע.

ב. אי אפשר שיהיה רגש דתי אמתי או מוסר טהור בלב אלה שאינם מתפרנסים מיגיע כפיהם.

ג. חיב כל אדם ללמוד אומנות, עבודת יד. זה נחוץ מאוד בשביל לבטל את הבוז ליגיע כפים. עבדוּ לקיים מצות עבודה, אף על פי שאין לכם צורך בה. רדו למדרגת בעל מלאכה בשביל שתתרוממו מעל שפלות בעלי-ההנאה שעושים כל ימיהם חגים.

ד. עבוד תמיד. אל תחשוב את העבודה לך לאסון ואל תבקש למצוא על ידה תהלה ושבח. טובת הכלל תהיה תמיד מגמתך.

ה. היושר דורש שלא לקבל מבני אדם יותר ממה שאתה נותן להם. אך אין אפשרות למוד את העבודה שלך נגד עבודת אחרים, שאתה נהנה ממנה; זולת זאת, בכל שעה הנך עלול להמצא במצב שכזה שאי אפשר לעבוד כלל, ואז תהיה זקוק לגמרי לעזרת אחרים: לפיכך השתדל לתת יותר ממה שאתה מקבל, שלא תשאר בסופך חייב להכלל.

ו. השמחה האמתית והטהורה היא המנוחה אחר העבודה.

ז. האמונה האמתית צריכה להיות מכוונת לא בשביל לתת מנוחה לנפש, אלא בשביל להוסיף כח לעבוד.

ח. הֶוֵה ממעט בבנין ומרבה בנטיעה. בבנינים הטבע בא ונלחם תמיד ומבקש להרסם, ובנטיעות הטבע בעצמו בא לגדלן ולפתחן.

ט. התאמצות היא התנאי הראשון להשתלמות מוסרית.

י. מי שבהתאמצותו מנצח את המכשולים המונחים על דרך מעשה הטוב הוא מוסיף און ועצמה לנפשו. סוף סוף גם המכשולים יביאו לו טובה; ואז תפקנחה עיני האדם ופתאום, ברגע שנדמה לו שאין מוצא, יופיע אור על דרכו.

יא. באמונה שהנך חבר בחבורה רוחנית גדולה תמצא תמיד התחזקות ונחומים.

יב. בכל רגע ורגע שבחיינו אנו חייבים לבקש לא מה שמבדיל בינינו ובין חברינו, אלא מה שמקשר אותנו יחד.

כידוע היה ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, הסניגור הגדול לכנסת ישראל. עליו מספרים, שהיה פתאום עומד ביום הכפורים באמצע התפילה ומתחיל לדבר בלשון ז’רגון ומטיח דברים כלפי מעלה: "רבונו של עולם! אני איש זקן וחלש, צריך אני להזדרז לקום לסליחות, להרבות בתפילות, בפיוטים, בוידוים. ואתה גבור לעולם, אין לך זקנה וחולשה, ואנו איננו מבקשים ממך הרבה, רק מלה אחת, אמור מלה – סלחתי!

ועוד דבר: אבינו שבשמים! אם החלטת לכתוב ולחתום לנו שנה טובה וברכה, מהיכי תיתי – פקוח נפש דוחה שבת ויום טוב. אבל אם חלילה וחס הנך אומר לכתוב ולחתום גזרה רעה – מי התיר לך לחלל את היום הקדוש הזה?

*

כידוע היו החסידים מתנגדים לכל הפזמונים. ועל זה אמר הרב: הפזמונים הם מעשי אברכים מושלמים, בעלי לשון ומליצה, אבל אחר כך נרטבו יפה יפה בדמעות בני ישראל, ויהיו לסליחות.

ועוד היה אומר: רבש"ע! הנה הבאתי לפניך קצת סחורה ורוצה לעשות עמך חליפין. הבאתי לפניך – חטאים עונות ופשעים ורוצה לעשות עמך חליפין: סליחה מחילה וכפרה, שמא תאמר: אסתפק בזה? לא, אבא! צריך אני שתתן לי תוספת – בני חיי ומזוני.

חסר פה עמוד בסריקה

ופתח את המגרה ובפנים צוהלים הוציא את הכסף ונתן לחסיד.

החסיד היה מבולבל. הוא ראה שהיו לאדמו"ר ספקות. מי יודע, אולי חשד בו שדבריו לא נכונים. ולפיכך אמר: רבי! לא חשבתי כלל לבקש ממך כסף. באתי רק לבקש ממך עצה וברכה. ולא אכחד מרבנו, כי אחרי שפתח את המגרה ומהר לסגור אותה וראיתיו מפוקפק ושקוע במחשבות, עלה ברעיוני, אולי הוא חושד בי, שאין בפי נכונה.

האדמו“ר חייך ואמר: הרגע, חביבי! לא חשדתי בך, חלילה, אלא כשפתחתי את המגרה לתת לך את הכסף, עלה על לבי המאמר: “עניי עירך קודמין”, והנה גם בעיר הזאת יש עניים הזקוקים לתמיכה. אולם יחד עם זה בא בלבי רעיון: מי הביא אותי לידי מחשבה זו? היצר הטוב? מפני מה שתק עד הנה? הלא הכסף מונח במגרה שלי לא מאתמול, - ולמה לא עורר אותי עד עכשיו לחלקו לעניי עירי? הבנתי, כי אין זו עצת היצר הטוב, אלא עצת היצר הרע, שבקש להכשילני שלא אתן לך את העזרה הנחוצה, ואז דחיתי את היצר הרע והנה אני נותן לך בשמחה וברצון שלם את העזרה, וה' יברכך במזל טוב לנשואי בתך. קח את הכסף, חביבי, נתון הוא לך מלב אוהב, והקב”ה יצילנו מיד היצר הרע הבא לרמות אותנו בשעה שאנו ורצים לעשות חסד והוא מוצא לו סמך בתורה.

(שמעתי מפי מר וולפסון).

*

לר' משה ליב מסאסוב באה אשה אחת וקראה:

• רבי! התפלל בעד בתי שתרָפא.

• ישלח לה ה' רפואה שלמה. ענה הרבי.

• לא אלך ממך עד שתשבע לי בעולם הבא שלך, כי היא תרפא.

• אני נשבע לך בחלק העולם הבא שלי, כי בתך תרפא. לכי לשלום ובטחי בה'.

• איך נשבעת לה, רבי, - שאל חסיד אחד ממקורבי הרבי, שישב בעת ההיא אצלו, - בעולם הבא שלך כי תרפא, ואני שמעתי, כי היא נוטה למות, מסוכנה?

• מרגֵעה של אם שכולה, ואפילה לשעה קלה, חשובה יותר מכל העולם הבא של איזה משה ליב מסאסוב, ענה הרבי.

*

ישב הרבי מפשיסחא ונסע בעגלה עם ערל אחד. בדרך נכנסו לבצה, טרח הערל להוציא את העגלה ופנה אל הרבי וביקש שיעזור לו.

• איני יכול, חביבי! ענה הרבי.

• לא נכון, יכול אתה, אלא שאינך רוצה.

מאז היה הרבי תמיד חוזר על הדברים האלה: יכול אתה אלא שאינך רוצה. צריך להגביר את הרצון ואז תגבר גם היכולת.

*

ר' ברוך ממזיבוז שמע קול ילדה בוכה.

• מה לך, ילדתי, שאל ר' ברוך.

• נחבאתי (היא שיחקה עם חברותיה במחבואים) וחברותי אינן באות לדרוש אחרי ולחפש אותי.

הדברים האלה ירדו עמוק בלב הרבי. הוא נאנח ודמעות ניגרו מעיניו.

• מה לך, רבנו? - שאלו חסידים שישבו עמו, - וכי יש לשים לב לבכית ילדה טפשה?

• מתוך קול הילדה, ענה הרבי, אני שומע אנקת השכינה הקוראה: “ואנוכי הסתר אסתיר את פני” ואין דורש אחריה ואין מבקש אותה.

*

הוא, זכר צדיק לברכה, אמר:

אברהם היה עניו גדול ואמר: ואנוכי עפר ואפר.

משה ואהרון היו ענוים גדולים ואמרו: ונחנו מה.

דויד המלך עליו השלום היה עניו גדול ואמר: ואנוכי תולעת ולא איש.

ויש עוד מדרגה של ענוה – זה שאינו אומר כלום.

*

איש אחד ביזה את ר' אהרון מקארלין. אמר לו אחד מחסידיו: צריך להעניש את מבזהו. אמר לו ר' אהרון: איני רוצה שיענש איש בשבילי. אמר לו החסיד: הלא אמרו חז"ל: תלמיד חכם צריך להיות נוקם ונוטר כנחש? ענה ר' אהרון: איני רוצה להיות נחש – תלמיד חכם.

*

האדמו"ר ר' שניאור זלמן מלאדי בא לבקר את מחותנו ר' לוי יצחק מברדיצ’ב. התאונן ר' לוי יצחק לפניו ואמר: מה לעשות, מחותן סֶרדצָה (רוסית – לב), נגד הפניות הצפות ועולת בכל מעשה טוב?

ענהו ר' זלמן: ומה יש? גם להקב"ה יש פניה, שנאמר: שהכל ברא לכבודו.

אמר ר' לוי יצחק: כי, מחותן סרדצה, גם להקב“ה יש פניה, אבל הפניה שלו הלא גם היא לכבוד הקב”ה.

*

את ה“אני” שבאדם אי אפשר לבטל בשום אופן, חושב אני, כי גם זה שהוא קורא “שמע ישראל… ה' אחד” בדחילו ורחימו ובדבקות גמורה, גם אז השטן מלחש באוזנו “אתה הנך מתדבק בקונך”, אין מפלט מלחישה זו. אבל יש אפשרות וצורך לעדן את ה“אני” שיהיה גם בו – ב“אני” – צלם אלהים.

*

ואהבת לרעך כמוך. תבדוק את עצמך ובודאי שיש בך מומים לרוב, ואף-על-פי-כל, למרות כל המומים. אתה אוהב את עצמך, ולפיכך תאהב גם את האחר, אף-על-פי שאתה מוצא בו מומים.

*

הסופר ש“י הורביץ פנה אל רבנו הרי”ה קוק שליט“א בבקשה לכתוב מאמאר על מהות היהדות בשביל קובץ שהוא רוצה להוציא לאור, שבו יחוו סופרים את דעתם והעורך לא ישנה כלום, אפילו אם דעותיהם תהיינה מתנגדות זו לזו מהקצה אל הקצה, על זה השיב הראי”ה, כי הוא מקוה ליום, שבו יתקיימו דברי הנביא: “קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו” (כלומר שלא תהיינה דעות מתנגדות).

וכאשר פניתי אליו בשאלה על פה, מהי לדעתי מהות היהדות, ענני: בגמרא בבא מציע שנינו, כי מחזירים אבידה בסימנים ולתלמיד חכם בטביעת עין. מתעוררת השאלה: הי מנייהו עדיף – סימנים או טביעת עין? לכאורה סימנים מובהקים יותר חשובים מטביעת עין, אבל במאת כשתעיין בדבר תמצא, כי נתינת סימנים אינה ראיה מוחלטת, כי אפשר שגם לאיש אחר היה חפץ שכזה וגם בו היו ממש אותם הסימנים. לא כן טביעת עין. אם אחד אומר: אני מכיר אותו האיש או אותו החפץ, אז אף-על-פי שאינו נותן שום סימן. בכל זאת ודאי הוא ועדותו אינה מוטלת בספק כלל.

כך גם על דבר מהות היהדות. אפשר אמנם למצוא בא סימנים מובהקים. אבל אנו מכירים את מהות היהדות לא רק בסימניה, אלא בטביעת עין, שהיא הרבה יותר נאמנה מכל הסימנים.

*

שאלתי פעם את רבנו הראי“ה קוק: איך ליישב מה שכתוב בתורה (שמות כ“א כ”ד) עין תחת עין עם פירוש חז”ל: עין תחת עין – ממון? ענה הוא ואמר: לפי דברי המקובלים התורה שבכתב והתורה שבעל פה הן בבחינת אבא ואמא. האב מרים את ידו ליסר את בנו החוטא, והאם – שכינת החסד והרחמים – עוצרת בעד ידו הנטייה ואומרת: אל באפך!

*

את הפסוק נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח ויש שדורשים לגנאי. ר' אברהם מאוורוטש תמה ואמר: אם אפשר לדרוש לשבח, למה לדרוש לגנאי?

(מתורת הצדיק ר' אהרן מקרלין¹)

עצבות אינה עבירה. אבל טמטום הלב שהעצבות גורמת אין גורמת שום עבירה שבעולם, “מקוה” אינה מצוה, כי הלא “בטלוהו רבנן לטבילותא”, אבל הטוב הגרם על ידי מקוה אין בכוחה של המצוה יותר גדולה להביא.

מה שאנו אומרים שדרושה שמחה, אין פירושה שמחה של מצוה, כי שמחה של מצוה הלא היא “מדרגה”; וכי אפשר לדרוש שכל יהודי ויהודי יהיה בעל מדרגה? הכונה היא – רק לא עצבות. פשוט, יהודי שאינו שמח בזה שהוא יהודי, הריהו כפוי טובה כלפי שמים. סימן הוא, שמימיו לא הרגיש את טועם הברכה “שלא עשני גוי”. אך מה שהוא ממשש ובוחן את עצמו אם חסיד הוא או לאו – זו גֵאוּת. למה זה חסיד? יהודי!

עצבות היא שאול תחתית, רחמנא ליצלן!

מהו ענין העצבות? עצבות – זאת אומרת: מגיע לי, וחסר לי, הן בגשמיות והן ברוחניות – אך ורק לי…

ומה אם “לי” אין? העיקר שבשמים לא יחסר כלום! אילו היה אברהם אבינו רוצה להתחלף עמי, לא היתי מסכים. כי מהו אברהם אבינו? צדיק בעל מדרגה, ואני יהודי פשוט. ואם אתחלף עם אברהם אבינו, והיה הוא יהודי פשוט, ואני בעל מדרגה. בשמים לא יתוסף מזה כלום, אלא לי לעצמי, שאנכי אהיה לבעל מדרגה; נמצא שכל הטובה היא רק לי לעצמי, ומה שטוב רק לי, רק לעצמי לא צריך לשאול, איננו רשאים לרצות.

מרירות זאת אומרת שבירת הלב, שהרי אני עוד עומד ב“בראשית”. כי אין לסגל גם משהו בלי מסירות נפש, ואנכי הכי הגעתי לידי מסירת נפש? ואם כך הוא, הלא גם לא התחלתי, הרי זה ההיפך מעצבות, שאם לא התחלתי לא שייך לומר שמגיע לי או חסר לי. ואף על פי שלא מגיע לי הריני שואף אויר ומשיג צרכי, הרי זו שמחה, כי לי לא מגיע כלום, על כן טובה המרירות.

אך מעצבות עד מרירות כחוט השערה. והראיה: נשחט רובו כשרה, חציו טרפה. כמה הוא ממחצה עד רובו? - משהו.

אברכים צעירים – “יעלו שמים”. יש להם שבירת הלב; והם עלולים להגיע גם ל“ירדו תהומות” ח"ו – והרי זהו עצבות.

אעפ"י שהאברכים בעצמם צריכים בעבודת לעמוד על ההבדל (שבין עצבות ובין מרירות), הנני לבא: אם החשבון בא מעצבות חובקים ידים ושוכבים לישון; אי אתה סובל את עצמך ומכל שכן את חברך, אתה זועף ומלא זעם. וזהו סימן של עצבות. אבל לאחר מרירות אי אפשר לישון. כי מהי מרירות? שעדיין לא התחלתי ממש. מתעוררים ללמוד, להתפלל, חשים יהודי ונהנים כשרואים יהודי, אינם זועפים ונחשבים בעיני עצמם כאין.

ואעפי"כ המרירות היותר עדינה גובלת בעצבות והשמחה היותר פחותה מקורה בקדושה.

אל טוב ומיטיב!

אין לי טענות נגדך, אין לי כל תביעות אליך.

וכי חייב אתה לי מאומה? וכי לטובתך עשיתי?

רבש"ע! הנני עושה חשבון עם נפשי, והנה מה שיצא מהחשבון:

נמענתי מעשות עברה, וכי ראוי אני בעד זה לשבח?

ירא חטא אנכי. זועה תאחזני מקרבת החטא,

ואני נרתע לאחור בחזקת יד, אי אפשר לי לחטוא.

וכן גם כל מעשה מכוער, אף אם לא חטא גמור הוא;

עוד מרחוק אני מרגיש את הכעור ובורח ממנו.

יש שרוצים לחטוא, שיכולים לחטוא, והם כובשים את יצרם,

להם הגדולה והתפארת, להם השבח והתהלה. גבורים הם!

אבל אני מה? בלבי אין מלחמה. יראת החטא לי תריס

והבחילה מרחיקה אותי מן הכעור כמטחוי קשת.

ואלא מאי? אני עושה מצוות… ומה אם אני עושה מצוות?

וכי איני נהנה מהמצוה? איזה תענוג לשמור שבת,

להתפלל, ללמוד תורה! מה נעימה, רבש"ע, תורתך!

ואיזה שכר יוכל להיות יותר גדול מעונג התורה והמצוה?

ואני אני רואה עני ועוזר לו בשעת דחקו –

וכי למענך, רבש"ע אני עושה זאת?

הלא לבי כדונג ימס מרחמים וחמלה,

איני יכול שלא לעזור לו, לאחי הנענה, איני יכול!

אין לי כל טענות נגדך, אב רחמן, ואין לי כל תביעות אליך.

*

ואם בכל זאת אני מקוה לראות באור הנצח,

לנחל עולם הבא ולהקיץ עם כל ישני עפר,

לא בשכר המצוות שקיימתי אני בוטח,

אלא רק בחסדיך המרוּבים,

כי חסדך ה' מעולם עד עולם.

¹

שלשה בתי דין יש בשביל הנשמות. אחד הוא מבני אלהים, מלאכי מרום. הם מחמירים מאד. תמהים: “ונפש כי תחטא” – הנפש שהיא חלק אלוה ממעל איך אפשר כי תחטא? ואם חטאה – תרד לגיהנם. תזדכך בנהר די נור.

ואם יש מלאך מליץ הריהו מערער על פסק הדין של המלאכים ומגיש המשפט לפני הסנהדריה של נשמות הצדיקים הנפטרים.

נשמות הצדיקים זוכרים ממה שהיה לפניהם בימים שהתהלכו עלי אדמות; יודעים הם פגעי בני אדם וחולשתם, והם מטים קצת כלפי חסד. אולם גם דינם די קשה: הם הלא כבר הזדככו לגמרה וגם הם דומים הרבה למלאכים, בני עליון.

ואם יש עוד מלאך מליץ – הוא מערער גם על פסק דינם של הנשמות הזכות של הצדיקים הנפטרים ומגיש המשפט לפני בית הדין העליון של הצדיקים שהם עדיין בחיים.

הצדיקים החיים רואים בעיניהם את התלבטות בני האדם, את יסוריהם שאינם פוסקים, את צרורות צרותיהם שהם נושאים וסובלים כולם, כולם מלידתם עד מותם, והם דורשים רחמים.

רחם, אלהי הרחמים. את יצוריך החלשים, הסובלים. “אל תפן אל קשי העם הזה, אל רשעו ואל חטאתו”!…

וקו אור יורד אז ממקור הרחמים והחסדים וממתיק את הדינים והעולם מתבסם.

שני חסידים היו בעיירה אחת בפלך וולין. שניהם עשירים ושניהם חסידי הסבא משפוֹלָה. לאחד היה בחור יפה ולשני, בחורה יפה. ובהסכמת הסא משפולה עשו ביניהם קנין וכתבו תנאים, כי הבחור החשוב שלמה ב"ר אברהם ישא במזל טוב את הבתולה המהוללה יוכבד בת ר' יצחק. אבי החתן מתחייב מצדו ליתן נדוניא לבנו סך אלף רובל במזומנים מלבד מתנות לכלה. וגם אבי הכלה מתחייב לתת מצדו נדוניא לבתו סף אלף במזומנים מלבד מתנות לחתן, כדרך קצינים ונגידים. והחתונה תהיה במזל טוב כעבור שלש שנים, כי גם החתן וגם הכלה היו בזמן התנאים צעירים מאד, כבני שלש עשרה, כדרך העולם בדורות הקודמים.

עד שהגיע זמן החתונה, נעשתה תמורה גדולה בחיי המחותנים. אבי החתן נתעשר כפלים, ואבי הכלה נעשה עני גמור, ממש חסר לחם, ולא הספיק לתת נדוניא, ומכל שכן מתנות.

בא אבי החתן אל אני הכלה ואמר לו: אבל אחרי שהסבא הקדוש הסכים לזה איני מעז לבטל את השידוך, אבל צריך איך-שהוא להשיא את הבחור, עוד מעט ויהיה בעל שפם, ולא נאה שיתפלל בלי טלית.

ענה אבי הכלה ואמר: אמנם צדקת, אחי, אבל אין לי מה להשליש נדוניא…

• אם כן, יהי בלי נדוניא, מה לעשות למי שאין לו?

• טוב - ענה אבי הכלה, - אבל הכלה צריכה לבגדים. אי אפשר להוליכה אל החופה לבושה סמרטוטים.

• את לך חמשים רובל ותתפור לה שמלות - ענה אבי החתן.

• אבל להשיא בלי נדוניא גם כן לא טוב, - אמר אבי הכלה. – הצעירים צריכים שיהיה להם כסף מזומן שיתחילו באיזה מסחר, כדרך העולם. למה יהיו גרועים משאר החתנים והכלות?

• ובכן? – שאל אבי החתן.

• ובכן, תתן אתה את הנדוניא.

• הלא כבר נתתי…

• חכם שלי, ענה אבי הכלה, - אתה נתת בשביל החתן, תתן עכשיו גם בשביל הכלה.

כעס אבי החתן ואמר:

• די לך שאיני תובע ממך לא נדוניא ולא בגדים. והנה אתה מעז לדרוש שאשלם את הנדוניא בעדך… הנשמע כדבר הזה?

• בודאי, אם נלך לדין תורה, תצדק אתה, - ענה אבי הכלה, - אבל אני איני הולך עמך לדין תורה, אלא שגם לחופה לא אלך, אם לא תשליש נדוניא גם בעד בתי. אם אני הפסדתי את כספי, הצעירים אינם צריכים להפסיד.

ראה אבי הבן שאבי הכלה הוא קשה עורף, מהר ונסע אל הסבא הקדוש. הוא יספר לפניו את עלבונו, והסבא בודאי יצוה לעשות החתונה.

אבי החתן בא אל הצדיק משפולה. בערב שבת. קודם קבלת השבת יצא הצדיק מחדרו לתת שלום לכל החסידים האורחים שבאו אליו. וכשראה את ר' אברהם, אבי החתן, פנה אליו ואמר: “שלום עליכם! טוב, טוב לך מאד שאתה באת”… ויותר לא דבר עמו בכל יום השבת.

ר' אברהם היה תמה ולא ידע למה נתכון הרבי בדבריו.

רוצה הוא מאד לדעת פירוש הדברים, אבל לא מן הנימוס הוא לשאול את הרבי דבר אלא ביחידות. רצה ר' אברהם להכנס אליו במוצאי שבת, והנה הרבי היה טרוד בענינים אחרים. ביום הראשון גם כן אי אפשר היה להכנס אליו, היו שם איזו רבנים גדולים, התיעצו בעניני כלל ישראל. לבסוף, ביום השני או ביום השלישי, נדחק ונכנס. מתה הרבי ואמר:

• מה? אתה עוד הנך פה? הלא אמרתי לך: טוב לך שאתה באת…

• אבל רבי, אנכי באתי להתלונן על המחותן שלי…

• נוּ, נוּ, - ענה הרבי בחפזון, מבלי תת המתלונן לכלות דבריו – הלא זהו מה שאמרתי: טוב, לך שאתה באת. הלא אפשר היה שיקרה להיפך, שאתה תהיה קבצן והוא עשיר, ושהוא יבוא להתלונן עליך… ועכשיו לך ותן נדוניה גם בשביל החתן וגם בשביל הכלה. כך צריכים חסידים לעשות, חסידים אינם מעמידים דבריהם על דין תורה.

כאשר אמר ה' לנח, כי יכנס אל התיבה יחד עם משפחתו מפני מי המבול העתידים לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם, שמח נח הצדיק ועשה ככל אשר ציוהו ה' ומהצוהר, אשר עשה לתיבה, ראה איך בני האדם הרשעים טובעים במבול, הודה לה' על חסדו ששלם לו כצדקתו, ונהנה הנאה מרובה שזה להנצל יחד עם משפחתו ולראות בדין הרשעים.

זוהי דרגה אחת.

כאשר אמר ה' לאברהם, כי גדולה חטאת סדום ועמורה והוא נכון להשמידם, לא מיהר אברהם להסכים. ראשית כל השמיע באזני רבונו דברים חריפים: האם תספה צדיק עם רשע? חלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט? וכאשר אמר לו ה‘, כי אם ימצאו בסדום חמשים צדיקים יסלח לכל המקום בעבורם, אז עמד אברהם על המקח: ומה אם יהיו רק ארבעים וחמשה? ארבעים? שלושים? עשרים? עשרה? וכאשר הבטיחו ה’, כי לא ישחית גם בעד העשרה, נסתתמו טענותיו, וה' הלך מעמו כאשר כילה לדבר…

זוהי מדרגה שניה.

וכשאמר ה' למשה: הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. אז קרא משה: אנוכי לא אניח ולא אסכים בשום אופן. ועתה אם תשא חטאתם – מוטב, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת! איני מסכים שעם ישראל יאבד, ואני אהיה תחתיו לגוי גדול. אנוכי סובל אותם גם כשהם סרבנים וטרחנים, ואַתה לא כל שכן. סלח לעון העם הזה – וחסל!

כך מדבר הרועה הנאמן, המגן על צאן מרעיתו.

וזו היא הדרגה השלישית היותר עליונה.

(ע"פ דברי הזוהר פ' נח)

*

זכור את יום השבת לקדשו: ששת ימים (שמות כ' ח‘-ט’). סמך “ששת ימים” ל“זכור את יום השבת לקדשו” לומר, כי בכל ששת ימי השבוע תקבע לך שעה, שבה תזכיר את יום השבת לקדשו. כלומר ששעה זו תהיה מוקדשת לעבודה רוחנית, לעלית נשמה, שבשביל זה הוקדש יום השבת כולו.

זכורני: בילדותי היו בעלי המלאכה ושואבי המים באים חגורים חבלים אל בית הכנסת ושומעים בין מנחה למעריב פרק בעין-יעקב מפי אחד המלמדים. ואני בטוח, כי המנהג הזה נתן כוח לבני ההמון שלנו שלא ישקעו בחומריות כהמון הדל הרוסי, שהיה מבלה זמנו בשכרון ובמעשים רעים אחרים.

*

יש דבר במחשבה טובה שקשה למצוא כמוהו במעשה טוב. מחשבה טובה טהורה מכל פניה, והמעשה הטוב, על פי הרוב, אינו חסר פניה של גאוה או חשבונות חמריים. ואף על פי כן – “הכל לפי רוב המעשה”, כי העיקר הוא המעשה הטוב. ולעולם יעשה אדם צדקה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה.

איש אחד עשיר וחשוך בנים מעיר סלונים היה שבע רוגז מקרוביו העניים שהיו תמיד דופקים על דלתותיו ומבקשים תמיכה. מה עשה? לקח צרור כספו בידו ועלה לארץ ישראל. פה נתן מעותיו ברבית ליהודים ולערבים וחשב לבלות ימיו במנוחה. פתאום התלקחה מלחמה בין רוסיה ובין תורכיה והוכרז מורטוריום, וכל כספו הלך לטמיון. ובפחי נפש שב לסלונים עיר מולדתו, ישב שם כשלושה שבועות ומת. אז אמרו לפני ר' אייזיל חריף: כמה נואל המנוח! אילו לכל הפחות היה מת ונקבר בארץ ישראל. על זה ענה ר' אייזיל, הוא עשה כמצוה, “כי חז”ל אמרו: בכל מאודך – בכל ממונך. ולמה צריך להגיד “בכל מאודך” אחרי שנאמר “בכל נפשך” לומר לך: יש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו, לכך נאמר,בכל מאודך". והמנוח היה ממונו חביב בעיניו יותר מגופו ולפיכך קבר את ממונו בארץ-ישראל, וגופו לא אכפת אם יקבר בחוץ-לארץ.

*

פעם פגש אותו איש אחד הולך יחיד בלילה. אמר לו: רבי! הלא חז"ל אמרו: אסור לתלמיד חכם ללכת יחידי בלילה. אמר לו ר' אייזיל: “המזיקין” דקהילתנו אינם מודים בי, שאני תלמיד חכם.

*

על המאמר “תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה”, הוסיף: והוא שהרג את הנפש…

*

ר' הלל פאריצ’ר ז"ל, בעברו למסעותיו, התאכסן אצל אחד החסידים וישב בחדר שייחדו בשבילו ועיין בספר. נכנסה שם אשה זקנה, והוא מיהר ועזב את החדר. אמר לו בעל הבית: רבי! מפני אשה זקנה שכזו נבהלת? ענה לו ר' הלל: “לא מפני האשה הזקנה נבהלתי, אלא מפני פקודת רבותינו שגזרו על היחוד”.

*

גדול המצֻוה ועושה ממי שאינו מצֻוה ועושה. מפני שאז המצַוָה והמצֻוָה מתקשרים לצוותא חדא ע"י המִצוָה.

*

פעם נכנס מגיד לבית כנסת וביקש שירשו לו לדרוש. והגבאי היה לא מן הנוחים ביותר לבריות ומאן לתת למגיד לדרוש, ועוד הוסיף דברים מעליבים כלפי הדרשנים. השתדל המגיד לפניו בהפצרות שימלא בקשתו, אבל הגבאי עמד בתקפו אמר: הלא אתה רוצה לדרוש, כדי שתקבל כסף ולנו אין במה לשלם לך וטרחתך תהיה חנם. אמר המגיד: “ואף על פי כן תנו לי ואדרוש דרשה קצרה, שבודאי תמצא חן בעיניכם ולא אבקש מכם שכר”. הגבאי נתרצה סוף סוף והמגיד עלה על הבמה ואמר: "העשיר והעני נתיצבו לפני בית הדין של מעלה. העשיר אמר, שהעני מעכב את ביאת המשיח, מפני שנאמר: “בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא” ועל העני נאמר: “תחנונים ידבר רש”, ואין לו חוצפה. והעני אמר להיפך, שבגלל העשיר נתעכבה ביאת המשיח, שכן נאמר, שבימות המשיח תכלה פרוטה מהכיס, ואצל העשיר יש כמה וכמה פרוטות. אבל עכשיו אני רואה, כי יש אצלכם גם חוצפה וגם הפרוטה כלתה אצלכם מן הכיס ובכן, “ובא לציון גואל”.

בא חסיד אחד לפני המגיד ממזריטש וסח באזניו פגעי זמנו המרובים. אמר לו המגיד ז"ל: הכנס לא ר' זוסיא מאניפולי, הוא יגיד לך עצתו. נכנס החסיד אל ר' זוסיא והוא יושב עם משפחתו בדירה צרה, והעניות בולטת מכל פינה, סיפר לו החסיד, כי הרבי שלחו אליו, והרצה לפניו את כל מצוקותיו. ר' זוסיא שמע בתשומת לב רבה את כל דברי החסיד, ואחר כך לחץ בכתפיו ואמר: אינני יודע למה שלח הרבי אותך אלי? אנוכי, ברוך השם, מעולם לא ידעתי מה המה חיים רעים.

פתגמי חסידים

הבושה היא מדה יפה, אשרי מי שאינו זקוק לה.

*

אין חנופה יותר גסה ומסוכנת מאותה שאדם מחניף לעצמו.

*

לא די להיות בעל כשרון. אם הלב נפתל, הכשרון רק מפיץ רעל. ולפיכך אנו מתפללים: “וטהר לבנו”.

*

בל"ב מידות האגדה נדרשת. רמז הוא, כי לדרשן מלבד לשון חדה נחוץ גם לב יהודי טהור.

*

אין דבר יותר מזיק מאשר הריקנות המחוצפת.

*

העולם – גולם; כשרוח הקודש שורה עליו הוא יוצר ובונה, ואם רוח הטומאה – הוא משחית ומסרס.

*

יש יהודים המתאמרים לחפשים, והם בורחים מאחיהם, אבל היהודי שבהם לא נותן להם מנוחה, הוא רודף אחריהם ומשיגם גם כשהם בין זרים.

*

חפשי הוא מי שיש בו כוח לכבוש את יצרו, ואם לאו הריהו עבד היצר.

*

“חרטה אינה מעשה סוחר”. מזה אנו למדין, כי היהודים מטבעם אינם סוחרים, אחרי שהם תמיר מתחרטים וקוראים שלוש פעמים ביום: “סלח לנו אבינו, כי חטאנו”.

*

יש צמאון שמרווה את הנפש והוא – “צמאה נפשי לאלהים, לאל חי”. וכשאין צמאון זה – הנפש מתישבת ומתפוררת.

*

“ולכל בני ישראל היה אור במושבותם” (שמות י' כ"ג) אל כל מקום שיהודי נכנס – אור נכנס עמו.

*

האמונה היא חוש ששי באדם; המשולל חוש זה הריהו בעל מום.

*

אמונת ההבל היותר גסה היא האמונה, שאפשר לו לאדם בלי אמונה.

*

פתי יאמין לכל דבר וכן הכופר בכל דבר

*

הכפירה היא סגולה ללטוש את האמונה, אבל אין מחליפין אמונה בכפירה, כמו שאין ממירין את האבן הטובה בכלי המלטש אותה.

*

בכל הדורות ובכל העמים צמאו בני האדם לדעת, או, לכל הפחות, לקנות איזה מושג על דבר ראשית המטרה של החיים ואחריתה. באה האמונה והאירה להם את הדרך והורתה את הקשר המקשר את כל בני האדם באהבה ואחוה, אחרי שכולם ממקור אחד חוצבו. וחובה אחת לכולם בחייהם ומטרה אחת בסופּם.

*

האמונה באה בעיקר לענות על השאלה התוססת: למה אני חי ואיזה יחס יש לי לעולם הסובב אותי ושאין לו סוף.

*

אם תחשוב שמטרת חייך הוא האושר, תווכח מהרה שהיא מחשבת הבל. ואז תבין, כי מטרת החיים לעשות את רצון הבורא ששלחך הנה. ורק אז תמצא שיש טעם בחיים ויש שמחה אמתית בחיים.

*

האידיאל שטובי האנושיות שואפים אליו, כי ישפוך ה' את רוחו על כל בשר וייעשו כולם אגודה אחת לשלום, לאהבה ולעבודה כשרה, האמונה הטהורה היא תנאי ראשי להתגשמותו. הדעה שבני האדם יהיו תמיד רעים וחטאים ושהם יוסיפו גם בעתיד להתנהג כמו שהם מתנהגים עכשיו – הוא המכשול הראשי להתקדמות האנושות ולהתגשמות האידיאלץ

*

ראשית חכמה טהרה מוסרית, ואחרית שלות הנפש.

*

אנשים ישרים דואגים למלא חובתם המוסרית יותר מאשר לשלום גופם.

*

גם כשאנו מרגישים עצמנו חלשים יכולים אנו להיות גבורי רוח.

*

חכמה בלי טובת לב היא מרמה ובגד.

*

יש אידיאות בעולם שנושאות עליהן שלט של אהבה והן מביאות את האדם לידי פירוד, שנאה ומלחמות דמים.

*

הויכוחים גורמים להאפיל על האמת. האמת נגמלת בחשאי, ואז היא מתקבלת על הלב בלי ויכוח.

*

הזהר מויכוח. בויכוח לא תעביר איש על דעתו. להפך הויכוח מחזק אותה ומכניסה לתוך עומק הלב. הדעות הן כמו מסמרים. כל מה שאתה מוסיף להקיש עליהם הם מוסיפים להכנס לעומק.

*

אם אינך יכול לשכך חמתך, אבל יכול אתה לבלום את פיך.

*

דרושה גבורה לעשיית הטוב ויותר מזה לכבישת היצר הרע.

*

לא טוב להיות זקן – אמר הר"נ מברצלב – ואפילו לא צדיק זקן. האדם צריך להתחדש תמיד, אולם אין צורך בהפקרות. כלומר אין אדם צריך להפקיר עצמו ולהנזר מהעולם. אפשר להיות יהודי כשר בלי הפקרות.

*

אם נכשלת, בן אדם, ונפלת כמה פעמים אל תיואש, התחזק ושוב תתחזק, כי ימין ה' תמיד פשוטה לקבל שבים

*

בכל יום אדם מת, כי היום שעבר לא ישוב עוד, ורק המעשים הטובים שאדם עושה בכל יום הם נותנים חיי-עד לכל הימים. ולפיכך נאמר על אברהם: ואברהם זקן בא בימים (בר' כ"ד, א'), לומר לך, כי על אברהם אבינו לא עבר יום אחד שלא עשה מצוה, איזה מעשה חסד ורחמים.