גדול הוא העולם, וכולו מלא יסורים גדולים; ביחוד נפלו היסורים בחלקנו, חלק עם ישראל. לכל עבר שאתה פונה מגיעה לאזניך שועת נכאים, ואין פלא, כי אלה אשר רוח השירה תפעמם ישיחו את צערם, צערם הפרטי, צער האומה, בחרוזים-חניתות, שחודרים עד מעמקי הנשמה האפלה, מבלי כל שביב אור של נחמה, מבלי קו של תקוה, חושך, איום מסביב!

זוהי אמת, אבל לא כל האמת. הסבו עיניכם, משוררים חביבים, לעבר אחר, “שאו מרום עיניכם” וראיתם כי יש אידיאלים מאירים. שבשביל התגשמותם כדאי לסבול את היסורים, ופניני זוהר מושכים וקוראים החזיקו, התאמצו, עלו ורשו! עלו וגרשו את החושך!

ואנו, היהודים, עשירי אידיאלים אנחנו. פתחו את ספרי התנ"ך שלנו, את ספרי האגדה שלנו, קראו את כל עלילות גבורי הרוח שקמו מקרבנו; הם סבלו, אבל תמיד אידיאל היה מאיר לפניהם: “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי”. את הרכוש הזה, את האידיאל, לא יכלו כל הזדים לעשוק. והנהו עומד בטהרו לפנינו גם היום.

ההרהורים האלה עלו על לבי בקראי את הספר הקטן, שירי לוי בן-אמתי, “השבלים פנימה”. שירים מלאי זוהר ותקוה. אידיאל גדול יש לפנינו – תחית האומה העברית ובנין ארץ-ישראל. והנה צעירים נטו שכמם לסבול את כל היסורים הכרוכים בהתגשמות האידיאל הזה ואינם נופלים ברוחם.

והנה תחילת השיר הראשון “בקבוצה”

"ביום אני גורף אל גללי הזבל

מתחת רגל הפרה בדיר – – –

ובבוא השמש אני נוטל ידי,

רוחץ גופי ומלבישו כתנת לבנה.

אני יושב כאח לבני הכהנים

ומשולחן הלחם¹ אקבל מנה.

אני יושב כאחד לוי בין לויים

נושאים לך בקודש זמר תהילה.

אדני! אודך על טוב הזבל הנובב,

על פת הלחם ורגש התפלה.

אני בטוח כי הרגש הטהור הזה ממלא את כל לבבות אחינו העובדים הכשרים, אלה המחוננים את עפר ציון, ולמרות שחייהם קשים, לפעמים קשים עד מאד, הם עומדים על דוכנם כצור ועוד מודים בעד גורלם. בגורלם עלה להגשים אידיאל מרומם, אידיאל מוסרי טהור, שאורו סוף סוף יהיה לאור עולם, וידעו כל באי עולם למה צריך האדם לשאוף ומה תכליתו בחיים.

והנה נותן לנו המשורר משהו מתמונת ה“שבת בקבוצה”, זו השבת המבורכת שאותה ירגישו רק אחים העובדים כל השבוע את אדמת קדשנו: “כי לישראל עמך נתתו באהבה”…

אור נרות זהוב נסוך על השלחן,

וכהבל הקרבן עולה ממגע חם של רֵע–

צל רוטט, ומרחפות ידים לבנות

של אם שבת.

*

יש עיני מי עמקו לחדור באין חקר העתיד,

יש מי לבו כלב הילד, פועם בפחד ובגיל

ומי שהוא דמעת עגמה מוחה במסתרים –

ודמעתה מרפא…

*

אם שבת! אמצי הרוח, חזקי ידים,

השרי שמחה בלבבות ערוגים לאחוה;

ואיש בל יעדר בשבתם כה יחד, כשבת אחים

לעתיד לבוא.

-————-

מי שרעיונות כאלה מקננים בלבו, לא יחת מפני היסורים שישנם בעולם בכלל ובעולמם בפרט. ושירתו תמיד תחזק את לב הנדכאים, ויעורר בהם את התקוה שאם היא מאחרת, סופה לבוא. ואני מגיד כבטחה, כי מקור השירה העברית האמתית נובע רק מהעבודה העברית החקלאית ההופכת את השממה לשדות תבואה, לגנים ולפרדסים. והשירה הזאת תביא חיים ואומץ רוח להתגשמות האידיאל השלם.

“דבר”, אלול תרצ"ד