רקע
מרגוט קלאוזנר

החלום שבדעתי לספר עליו אינו כלל חלום. עוד בחלומי ידעתי כי איני חולמת. כיצד להסביר את הדבר – לא אדע.

עומדת הייתי בטבורו של יער, אולי חורש גדול. עצים תמירים, רבי־חן, הזדקרו במרחביו, רחוקים אלה מאלה. עלוותם האדומה נשרה לארץ, כיסתה את האדמה, ורשרוש נעים עלה מתחת לפסיעות. קרניה של שמש סתיו פושרת חמקו מבעד לצמרות הערומות. לבדי שוטטתי בחורש ותחושה בלבי כי מתרגשת מלחמה, מלחמה, מוות, ואילו אני לבדי הנני. תרתי בעיני אחר בני אדם ועד מהרה גיליתי חבורת נשים, ארבע או חמש, וביניהן עלם אחד. גבר יחיד. הבחנתי כי ידידים הם. קיבלוני בסבר פנים יפות. נשארתי עמהם. הם היו פרטיזנים, אולם חזות פניהם ולבושם לא דמו כלל לפרטיזנים שהכרתי קודם לכן, עליהם סוּפּר רבות. אלה לבושם היה נאה, מטופחים היו כבורגנים זעירים בעיירה פרובינציאלית.

“מה מעשיכם?” שאלתי “קלסתר פניכם אינו תואם את פעולותיכם”. אז נטלה אותי אחת הנשים, ככל הנראה רעיית המנהיג והובילתני לבקתה דמוית מבנה מוארך, נקי, שעמד בלבו של חורש.

“סוחרים אנחנו” אמרה “מוכרים את מרכולתנו בכפרים,…כך”. היא הצביעה על אחת הפינות שם עמסו בצמדים מספר מזוודות ובתוכן אריגי משי, תחרה, סרטים וכדומה.

“נודדים אנו ממקום למקום ומוכרים סחורתנו. לפעמים יתנו בה את עיניהם גם אויבינו לשולחה כמתנות לנשותיהם”.

עתה תפסתי מהו אופי עיסוקם. זוהי דרך מתאימה להעברת ידיעות. זה הטעם על שום מה לבושים ידידי באופן צנוע ואין הם נושאים נשק.

נשארתי עמהם. עוקבת הייתי אחר מעשיהם, אחר ה“יום־יום” שלהם, אולם לא הכל הובן לי. לא שאלתי לפשרם של דברים. ימים עברו, אולי שבועות. חיינו היו חד־גוֹניים כמו שכחה אותנו המלחמה. רק מרחוק נשמע לאוזנינו רעם התותחים. יש ושוחחו על המצב בחזית, על תנועות הצבא, אך בקול ענות חלושה. אותו אדם (כיניתיו אלכסנדר) שפניו כפני נערה היה רופא במקצועו. פעולתו לא היתה ניכרת כלפי חוץ. כוחו הפוליטי נתבטא בפקודות ובהוראות אשר שידר מתחנת שידור חשאית, ובדרך זאת גם קיבל, כפי הנראה, הוראות. לפעמים גם שילח יוני דואר. כן היו לו שיחות חשאיות בלילה עם זרים שקרבו אל בקתתו. אנשי הקבוצה ראו בו קדוש. אשתו (נקרא לה אלישבע) היתה אשה חסונה ועלתה עליו בקומתה. היא היתה ממונה על צורכי יום יום והנהיגה את החבורה ביד חזקה. בעלה אלכסנדר, שונה היה ממנה תכלית שינוי. מעולם לא הרים קולו, לא שמעתיו מצווה ישירות, אבל כל מי שקרב אליו, קרא מתוך עיניו את רצונו. היה זה אושר וכבוד לשרתו. פליאה היתה כיצד מתמודד איש נעים ואציל זה עם הכוח הברוטלי ביותר עלי אדמות. ואולם משוכנעים היינו כי יום יבוא והומאניות אצילה זו תגבור על האלימות הפרוּעה.

לפעמים עוררה בי אלישבע קנאה. היחסים בינה לבין בעלה היו תקינים, ללא צל, יחסים שלא נמצא בהם זכר לאהבה שקדמה לזו. נפשותיהם היו צמודות. ושקועות עד תום בתפקידם החשוב. הלאה מכאן רגשות אישיים או מניע אנושי כלשהו החורגים ממטרתם. חיים הומאניים נשגבים, הרהרתי ביני לבין עצמי, העומדים למבחן בימי מלחמה אלה. עז היה רצוני להתמודד אתם. לפעמים נלוויתי אל אלכסנדר בנדודיו. איני בטוחה אם הוא רצה בזה בלב שלם, אולם אני ודאי שהתמסרתי למעשה זה בלב ונפש. בדרך שוחחנו מעט ואף זאת רק באותו עניין הקרוב לרוחנו. נפשי הקטנה התנשאה למרומים בעת הליכתי לצדו והתלהבותה לא פגה גם לאחר שנפרדנו. דרכינו היו תאומות, תכופות נפגשנו, אך לא נמצא מי שיראה בהתנהגותנו מעשה יוצא דופן. גם אלישבע אשתו לא ראתה בזה דבר שונה מן הרגיל. אלכסנדר אך נתנני לעבוד במחיצתו. קרבתי אליו הוסיפה לי משקל יתר בעיני אחרים.

מאושרת הייתי כפי שלא קרני מעולם. הטעם לשהותנו פה הוסח מדעתי. בתמימותי הרבה נתאוויתי כי חיים אלה יימשכו עד נצח. העבודה במחיצתו, מלה טובה מפיו, מבט של הוקרה, נגיעה חטופה בידו, גרמו לי שמחה עמוקה.

ערב אחד, כאשר חוזרים היינו, אלכסנדר ואנכי, מדרך ארוכה, אחזני לפתע בזרועי, דבר שלא עשה מעולם, לחצה אל גופו, וקרא לי בשמי. המעשה הממני כפגיעת ברק. אלכסנדר אהב אותי. הסמקתי מאושר, מגאווה, עיני בערו. בהיכנסנו לבקתה הבחינה אחת החברות: במבוכתי, בהתרגשותי, ושאלתני: “מה לך?” אולם באותו רגע חשה אשתו אליו ואמרה: “אלכסנדר, הגיעו ידיעות”. את שאר הדברים לא שמעתי כי שוחחו בלחש. לאחר מכן הגיע לאוזני קולה האומר: “רגעים ספורים בלבד נותרו לך, האוייב בעקבותינו”. ובפנותה אלינו קראה: “יש להצילו מידיהם”.

מיד התחילו הנשים לעסוק בהכנות להסתלקותו מן המקום. השמידו כל דבר שהיה בו כדי להסגיר את סודם לאויב. הן עבדו בשקט ואלישבע צופה עליהן בעינה ללא התרגשות, בשלווה מרוכזת. אני עמדתי מן הצד באין יכולת לעשות דבר. מאובנת הייתי.

“אלכסנדר”, לחשתי לפתע, “האם תשוב”?

“לא, לא אשוב” ענני.

“הכיצד” זעקתי.

“כך, יקירתי”1, אמר, “אולי לא נשוב להתראות לעולם”.

“האם תודיעני היכן תימצא?”

החבורה פרצה בצחוק, ואולם אלכסנדר הקדיר פניו.

“לא, לא תבאנה ידיעות”.

“ומה יהיה עלינו?” חזרתי ושאלתי. בדברי נתכוונתי לשנינו, הוא ואני. פתע הוא פנה אל אנשיו ואמר: “מעתה תנהיג אלישבע את הקבוצה”.

נכנס פרטיזן צעיר אשר שמר כל העת ליד הדלת ולחש משהו על אוזנו של אלכסנדר. לפי הידיעה שהגיעה מן הכפר הקרוב נותרו רק ארבע דקות עד ליציאה.

עתה הטרידתני המחשבה כיצד להביע לו לאלכסנדר את שאני רוחשת. נתאוויתי לחבקו בזרועותי, אך כיצד אוכל והכל עומדים סביבי ומסתכלים עלי, וביניהם אשתו. רוצה הייתי להתוודות ולומר: “איני רוצה שתמות בטרם תדע עד מה אהבתיך”. עוד ארבע דקות, עוד שלוש דקות וחצי, ואז אירע דבר מוזר. הסתכלתי באלכסנדר, תפסתי מבטו וחשתי כי גם הוא הוגה אותן מחשבות, כי גם הוא משתוקק להביע לי את רחשי לבו, משתוקק להחזיקני בזרועותיו ולוּ פעם אחת. החבורה כולה ישבה בחצי גורן. איש לא הוציא הגה מפיו. אלכסנדר ניצב ליד הדלת.

קיוויתי כי יפנה אל כל אחד באמירת שלום, ואז, בהגיע תורי, יחבקני וינשקני ולרגע אחוש את נשימתו.

בני החבורה ישבו מאובנים מרוב צער ויגון. הוא ניגש אל כל אחד מהם, לחץ את ידיהם ונשק להם קלות. וכאשר הגיע תורי, סב על עקביו, חזר למקומו הקודם והתחיל לעבור על פני מעגל הניצבים מצדו השני. הבנתי ללבו. רצה כי אוותר אחרונה.

מוחי להט. רציתי לפתוח לפניו את לבי ויעבור עלי מה. מה לי אוזנים שומעות ועיניים רואות?! ואז קראתי בקול: “ברוכה תהיה דרכך, אלכסנדר, שמור צעדיך, אנו כולנו דואגים לך, אוהבים אותך”. אבן נגולה מעל לבי. ידעתי כי הוא הבינני. עתה קרוב היה אלי. הוא חיבק את אלישבע, ואילו היא לחצה את ידו באומץ, צופנת כאבה. פרטיזנית היתה. אך דמעותי שלי פרצו בעוז.

הוא נשתהה אצל אלישבע קצת יותר מאשר אצל שאר חבריו, ואז פרץ שליח לחדר וצעק: “אלכסנדר, הזמן חלף”.

הוא משכהו עמו בטרם הספיקה ידו של אלכסנדר לנגוע בידי. עיניו בלבד הסתכלו לעברי ומבטו דואב. לאחר מכן נעלם בחשכה.

רגע נשתררה דממה. אלישבע העבירה ידיה על עיניה וקראה: “ועתה נמשיך בעבודתנו”.

בחלומי הרגשתי כי לא נותר בי כוח ואומץ לחלום עוד והתעוררתי.



  1. אולי חסר חלקן השמאלי של המרכאות?? –הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50102 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!