השנה 1951. נובמבר. בשעת צהריים גשומה דוהרת תוך צפירות עזות מכונית מגן דוד ונעצרת ליד מבנה צדדי של “הדסה” בסמטה שבהדר הכרמל. פצוע קשה מובא משה ברמן לחדר עזרה ראשונה, ומיד לאחר מכן אל חדר הניתוח. המון רב נתאסף לפני השער, בבקשו מחסה מפני הגשם. בין הנאספים שרה, אשתו של הפצוע, סופקת כפיה, ושלושת ילדיהם. הבנים היו בני ארבע־‏עשרה ושתים־עשרה והבת בת שש.

יוסקל, ידידו הקרוב של הפצוע וחבר ותיק במפא"י, מנסה להרגיע את שרה. רופאים ואחיות יוצאים ובאים וגם בפיהם בשורות מרגיעות. אין נשקפת לו סכנת חיים. אמנם הכרתו טרם שבה אליו, אולם כדי לחסוך לו כאבים ניתנה לו כל הזמן תרופות ארגעה.

אנשים רבים זורמים ללא הרף אל בית החולים כדי לשאול לשלום “מוישלה”. הבאים הם משדרות שונות של הישוב, פקידים, מורים, פועלי נמל, יהודים בעלי פאות שבאו היישר מן הישיבה, ועל כולם עולים חדשים מעיראק, תימן, וכו'. הכל חוששים לחייו של משה, אף על פי שלא היה מן הגדולים והמפורסמים בעם ישראל.

הגשם מוסיף לרדת והקהל אינו מתפזר.

“יוסקה” – פונים הנאספים אל ידידו של משה, ספר כיצד קרתה התאונה, ספר לנו על פרשת חייו של משה. ויוסקל חוזר ומספר כל הידוע לו. בכיה של שרה מפסיק את דבריו מדי פעם בפעם.

“כידוע לכם”, פותח יוסקל בסיפורו, “משה איש דתי הוא, מתגורר בחיפה ומשמש עשרות בשנים מורה בבית־ספר דתי. הוא נמנה עם אלה המדברים גבוהה גבוהה בהשאירם את המוות לאחרים. מוישלה שלנו ידע היטב כי לשם גאולת הארץ, הן לפי הקבלה והן לפי גורדון, חובה עלינו ליטול את גורלנו בידינו. אותם ימים סבלנו קשות מהשלטון הבריטי. מה עשה מוישלה? קם ונטש את תלמידיו והתמסר כולו לפעולה למען הגאולה. אל נכון משערים אתם כי הוא לא חי בשפע. חדר יחיד היה לו באותם ימים, בו התגוררה משפחתו כולה. הוא הקפיד ביותר על חיי צדק ויושר, חיי מוסר נעלים. יומם ולילה עסוק היה ב”הגנה", מסור כל כולו לעניין ההפעלה. חרף טרדותיו הרבות הוא מצא לו דרך להקדיש עתים לתורה. הוא ציפה לנס, להתגשמות דברי נביאינו הקדמונים. הוא עשה כל אשר היה לאל ידו כדי להכשיר את הקרקע לאותן נפלאות. איש מעשה היה. פעמים רבות שוחחנו על הדבר הזה.

פעם אמרתי לו: “משה, בוא עמי ונראה מה עושים בהסתדרות. תראה ותיווכח אילו פעולות הננו נוטלים על עצמנו. קואופרטיבים, סוציאליזם, בנייה – זו הדרך”.

“מכיר אני נסים הללו שלך, אין בהם כדי לספקני” משיב מוישלה בחומרה. לאמיתו של דבר הוא לא הסתייג מפעולתנו. קיבוצים, בתי חרושת, קואופרטיבים – הוא לא מצא בהם כל פסול. להיפך, חלק הם מן התכנית הגדולה. ואילו המרקסיזם, זו התורה אשר סילקה את הדת ואת האלהים, אין ביכולתו לעכל. ברחמים רבים הביט עלי והוסיף:

“צר לי ביותר, אין לך מושג מה אתה שח”. חילוקי הדעות שבינינו לא פגמו בידידותנו. ויכוחינו אף הגבירו את מאמצינו המשותפים להשגת המטרה. עבודה טובה עשינו יחד.

הגיע ובא היום הגדול. האנגלים עזבו את חיפה. שלושה טנקים אנגליים מצאו את דרכם אל מחננו שעל הכרמל, תחת שיובלו אל אניות הקרב שהמתינו להם בנמל. סוף סוף היינו בני־חורין.

עתה התחילה תקופה חדשה בחייו של משה. המלחמה נכפתה עלינו. על משה הוטל תפקיד שבעקיפין היתה בו משום הגנה על חיינו. יהודים התחילו עולים בהמוניהם אלינו. בתחילה ילדים פליטי השואה ולאחר מכן העליות הגדולות מתימן, עיראק, מרוקו, טוניס ומשאר ארצות הים התיכון. משה נמצא בכל מקום, אם ליד אנייה, מטוס, לקבל את פני העולים. הכל אהבוהו. יחסו האדיב, האנושי, אל העולים, ההומור שלו, שפע החיבה שהעתיר על הילדים הבוכים להרגיעם, מאמציו לשכך את רוגזם של הגברים ואת חמתן של הנשים הבוכיות – יחסו זה היה לשיחה בפי כל. לאחר זמן, הוא נתמנה לתפקיד שנתקרא סעד וייעוץ לעולים. לרגל תפקידו זה אנוס היה לנסוע ממקום למקום, ביקר בשער העלייה, במעברות, ותמיד נמצאה לו מלה להרגעת הרוחות.

באחת הנסיעות הללו ירו על מכוניתו. הוא נפצע קשה בראשו. בדי עמל חזר לאיתנו. לאחר שהחלים התהלך מדוכא כאילו נשמט הקרקע מתחת לרגליו. שאיפותיו לא תאמו את המציאות, שוגה היה בחלומות מיסטיים, ברעיונות גאולה מידי שמים. אך את עבודת יומו עשה כרגיל, בלא שיוכר כי עצביו נתרופפו.

מדי יום ביומו הלך וגבר דכאונו. ואין תימה בכך. סיבות די והותר נערמו שהיה בהן כדי למוטט אדם חזק ברוחו.

בשנתיים הראשונות לאחר קום המדינה עדיין הספיקו האמצעים שעמדו לרשות העם כדי להגיש סעד לעולים, לרבות דיור. אולם כאשר התחילו העולים להגיע בהמוניהם לא הספיק כוח האדם שבמדינה כגון רופאים, טכנאים, מהנדסים וכיוצא באלה כדי למלא את כל צורכיהם.

משה עבד בתנופה גדולה, אולם ללא הועיל. אז הוא פנה לעזרה אל ידידי נעוריו, אותם שעדיין מאמינים בנסים. הוא פנה אל העל־מודע.

אך משה זה כפי שהכירוהו, ערבוב משונה יש בו, הכרת המציאות ושכל מעשי מזה וחזון מזה. מחובתו לבנות בתים ויעבור עליו מה. לילות ארוכים הוא מתענה במחשבותיו כיצד לפתור בעיה זו. והלא תבינו, ידידי, כלום יש בכוחו של אדם להרים משא זה לבדו? ואילו משה שלנו בעלה של שרה ואביהם של שלושה ילדים יכול אף יכול. כך הוא סבור. זאת הוא רואה בחלומותיו. בחזיונות רוחו הוא רואה עצמו נושא תחת בית שחיו גלילים גלילים של מפות גדולות, תכניות בניין לרוב. הוא המחליט והוא הפוסק היכן יציבו את היתדות לשיכונים, ולנגד עיניו כבר צומחים הקירות כגבעולי פרחים המזדקרים מן האדמה. הקירות החשופים הופכים לבתים שלמים, גמורים, בתים שבהם גרות משפחות ברוכות ילדים. סביב לבתים ירק, פרחים ואילנות. בגאווה הוא מתהלך בין השיכונים. תחילה איש לא שם לב אליו, אבל לאחר מכן מתחילים הכל לברכו כמו היה מכיר ותיק, ודבר זה משמח לבו.

גשם יורד. משה’לה יושב בחדר עבודתו הקטן באחד הצריפים שבמעברה והמציאות העגומה מזדקרת לעיניו כמות שהיא.

בערב, משהוא פוגשני הוא מדבר בכובד ראש: “יוסקל, זמן רב מצפה אני והנס לא נתרחש עדיין. הן לא ייתכן שלא יותן לו לאדם להגשים את משאת נפשו, דבר שהוא משתוקק אליו בכל לבו. ומהו שרוצה אני – כסף לבניין דירות. לא שום דבר אחד אלא כסף, לא בשביל עצמי, חלילה. מדוע לא יותן לי הדבר?” ואילו אני עונה לו דרך הלצה:

“מוישלה, רק תרופה אחת יש לדבר”.

“ומהי” שאל מוישלה בסקרנות רבה.

“שתזכה בזכייה הגדולה. אז תוכל לבנות בתים כאוות נפשך”.

“ואתה מאמין, יוסקל” מקשה עלי מוישלה "כי אפשר לזכות בזכייה הגדולה? “ואולם אם אזכה” מוסיף הוא תוך הרהור, “גם אם אין בסכום כדי לספק את רצון כולם יהיה זה צעד גדול קדימה”.

“כמובן” אומר אני, “לכך דרושים שני דברים בלבד: א. שטר הגרלה, ב. זכייה”.

“האם תפילה תעזור?” – הוא שואל תוך התעוררות רבה.

“כן, מוישלה”. משיב אני. “הוסף את התפילה, אם לא תועיל לבטח לא תזיק”.

משה נפרד מעלי והולך וקונה לו שטר הגרלה. את המספר הוא בוחר לפי חוקי הגימטריה. הוא אינו מספר על הדבר לשום אדם, אבל בלבו מקננת תקווה גדולה, תקווה לנס, לזכייה הגדולה.

היום הגורלי בא. חמשה־עשר בנובמבר. משה לא זכר את יום ההגרלה, כיוון שהחליף את הלוח האזרחי בלוח היהודי. מחשבותיו נתונות היו עם זאת יומם ולילה לשטר ההגרלה, ואולם ביום ההגרלה גופו, לא היה מוכן. מדוכא ועגום יושב לו בחדרו הקטן והאפור שבמעברה. גשם יורד. והנה מצלצל הטלפון. הוא טס העירה אל הבנק. המנהל מברכו בפנים זוהרים. מוישלה זכה בזכייה הגדולה.

משה, על אף אמונתו העמוקה, אינו תופס את הדבר. אשתו וידידיו מקיפים אותו, מעלים רעיונות רבים ושונים כיצד להשקיע את כספו. אשתו שרה צופה חיים נוחים יותר. שלושה ילדים להם. כוחותיה כלו. ואילו עתה…

משה משתתק. בניגוד לעצת חבריו הוא מבקש את כל הסכום כולו במזומן ובשטרות כסף גדולים. הוא אורז הכל בתוך תיק העור הישן, הבלוי והמשופשף, ויוצא לבדו מן הבנק, לאן? אל הכרמל…"

סיפורו השקט למדי של יוסקל נפסק לפתע. אחות מבוהלת יוצאת מן המחלקה הכירורגית וקוראת:

“האשה, האשה, מהר, הוא הולך ונגמר”.

בהלה גדולה פורצת בחצר בית־החולים. יוסקל נוטל את שרה בידה ומושכה בכוח אל המחלקה. הדלת נסגרת אחריהם. פה מקבל את פניהם הרופא ד"ר אליהו, חיוור ומזועזע. הוא מודיע להם כי בניגוד למצופה לא עמד לו לבו, ומשה הלך לדרכו, הסתלק לעולם האמת. הפצעים נגרמו מהתנגשות בתלת־‏אופנוע. חושך היה ומשה הלך בדרכו חולם. הוא נהדף אל המדרכה ושוקיו נתרסקו אולם לא היה בפצעים שנפצע כדי לעורר דאגה לחייו. מוישלה היה אדם בריא בגופו, ומדוע זה חדל הלב מדפוק?

דברים אלה אמר ד"ר אליהו ליוסקל המאובן. הם מדברים ושרה התעלפה. לאחר שחזרה אליה הכרתה פתח יוסקל ואמר:

“נדמה לי שאני יודע מדוע הפסיק לבו לפעום. בוא נא, הרופא, אל שרה ואספר לשניכם את הידוע לי על הדבר”.

עוד באותו ערב ישבו חמישה אנשים, שרה, הרופא, יוסקל ושני הבנים צבי ויהושע, סביב לשולחן מרובע במטבח ויוסקל פתח:

"משה הגיע אלי ישר מן הבנק, מיד לאחר שנודע לו על הזכייה. הוא מסר לידי את הסכום כולו בצירוף פתק השמור עמי. בפתק כתוב לאמור: הזכיה הגדולה נועדה להקמת דירות לעניים שמקרב העולים ועבור יהודים ותיקי הארץ שעדיין לא זכו לקורת גג משלהם אף־‏על־פי שחרוצים והגונים היו כל ימיהם. הפתק כתוב וחתום בידיו של משה. הן הכסף הן הפתק היו בחינת פיקדון. לעצמו, למשפחתו, לא הותיר משה ולוּ אגורה אחת.

לא שאלתיו אם שקל היטב את צעדו זה. בטוח הייתי כי מעשהו בדוק ושקול. דבר אחר שאלתיו: הכיצד אין הוא, מוישלה, מקשה מדוע דווקא הוא, אחד מאלפי רבבה, זכה בזכייה הגדולה? והלא רבים הם הנזקקים לה. ומה הטעם ומה ההיגיון שדווקא עליו נפל הפור?

משה השבני בכובד ראש וברוב חכמה ודעת: שטחתי תפילתי לפני אלהים, שיוועתי אליו, והוא שעה לתפילתי כי פתאום שמעתי קול קורא בשמי… “משה”, קרא הקול, “רוצה אתה לזכות בזכייה הגדולה?” בלי היסוס עניתי “כן”. אז חזר הקול ואמר: זכייה זו¹ היא בחינת חוב שעליך לפורעו אי פעם, כיצד תעשה זאת?

איש עני אני, עניתיו, ולא אתחייב לדבר שאין בכוחי לקיימו.

מחיר גבוה תעלה לך זכייה זו, הוסיף הקול. האם שווה הזכייה את המחיר הגבוה שתידרש לשלם?

שווה גם שווה, אמרתי, עליך רק לנקוב מחירו ואם יהיה הדבר בכוחי, אפרע אותו. והקול אמר: זאת דאגתך אתה, אתה חייב לנקוב מחירו.

למחרת בלילה הקיץ משה מחלום, טרם ידע אם ער הוא או ישן. מרחף היה במרומים, סובב הולך בתנועות מהירות וקצובות בתוך היקום. בטיסתו ראה לפניו בבירור את אביו, את אמו, את אחותו הקטנה, אשר מתה ממחלת השנית בעודה ילדה. היכן אני, מרים? שאל את הילדה. זו חייכה אליו ואמרה: אתה אצלנו, עמנו אתה, במחיצתנו, אף אם אין אתה מבחין בנו.

והלא רואה אני אותך, טען מוישלה.

נכון, זאת משום שפרשת מעל גופך והנך חי כרגע בגוף נשמתך.

פירוש הדבר שאני שרוי בין המתים? הקשה משה.

אתה הוא שאמרת זאת, ענתה הילדה ולא היתה עוד לידו. משה צנח לפתע והתעורר. עתה ידע מהו המחיר שעליו לשלם כדי לבנות קורת גג לנזקקים. המחיר היה חייו שלו. משה קיבל עליו את הנדר, זכה בזכייה הגדולה, עתה ייבנו הבתים ורוחו תהיה עמנו לעד". סיים יוסקה את סיפורו.