החלום שבדעתי לספר עליו אינו כלל חלום. עוד בחלומי ידעתי כי איני חולמת. כיצד להסביר את הדבר – לא אדע.

עומדת הייתי בטבורו של יער, אולי חורש גדול. עצים תמירים, רבי־חן, הזדקרו במרחביו, רחוקים אלה מאלה. עלוותם האדומה נשרה לארץ, כיסתה את האדמה, ורשרוש נעים עלה מתחת לפסיעות. קרניה של שמש סתיו פושרת חמקו מבעד לצמרות הערומות. לבדי שוטטתי בחורש ותחושה בלבי כי מתרגשת מלחמה, מלחמה, מוות, ואילו אני לבדי הנני. תרתי בעיני אחר בני אדם ועד מהרה גיליתי חבורת נשים, ארבע או חמש, וביניהן עלם אחד. גבר יחיד. הבחנתי כי ידידים הם. קיבלוני בסבר פנים יפות. נשארתי עמהם. הם היו פרטיזנים, אולם חזות פניהם ולבושם לא דמו כלל לפרטיזנים שהכרתי קודם לכן, עליהם סוּפּר רבות. אלה לבושם היה נאה, מטופחים היו כבורגנים זעירים בעיירה פרובינציאלית.

“מה מעשיכם?” שאלתי “קלסתר פניכם אינו תואם את פעולותיכם”. אז נטלה אותי אחת הנשים, ככל הנראה רעיית המנהיג והובילתני לבקתה דמוית מבנה מוארך, נקי, שעמד בלבו של חורש.

“סוחרים אנחנו” אמרה “מוכרים את מרכולתנו בכפרים,…כך”. היא הצביעה על אחת הפינות שם עמסו בצמדים מספר מזוודות ובתוכן אריגי משי, תחרה, סרטים וכדומה.

“נודדים אנו ממקום למקום ומוכרים סחורתנו. לפעמים יתנו בה את עיניהם גם אויבינו לשולחה כמתנות לנשותיהם”.

עתה תפסתי מהו אופי עיסוקם. זוהי דרך מתאימה להעברת ידיעות. זה הטעם על שום מה לבושים ידידי באופן צנוע ואין הם נושאים נשק.

נשארתי עמהם. עוקבת הייתי אחר מעשיהם, אחר ה“יום־יום” שלהם, אולם לא הכל הובן לי. לא שאלתי לפשרם של דברים. ימים עברו, אולי שבועות. חיינו היו חד־גוֹניים כמו שכחה אותנו המלחמה. רק מרחוק נשמע לאוזנינו רעם התותחים. יש ושוחחו על המצב בחזית, על תנועות הצבא, אך בקול ענות חלושה. אותו אדם (כיניתיו אלכסנדר) שפניו כפני נערה היה רופא במקצועו. פעולתו לא היתה ניכרת כלפי חוץ. כוחו הפוליטי נתבטא בפקודות ובהוראות אשר שידר מתחנת שידור חשאית, ובדרך זאת גם קיבל, כפי הנראה, הוראות. לפעמים גם שילח יוני דואר. כן היו לו שיחות חשאיות בלילה עם זרים שקרבו אל בקתתו. אנשי הקבוצה ראו בו קדוש. אשתו (נקרא לה אלישבע) היתה אשה חסונה ועלתה עליו בקומתה. היא היתה ממונה על צורכי יום יום והנהיגה את החבורה ביד חזקה. בעלה אלכסנדר, שונה היה ממנה תכלית שינוי. מעולם לא הרים קולו, לא שמעתיו מצווה ישירות, אבל כל מי שקרב אליו, קרא מתוך עיניו את רצונו. היה זה אושר וכבוד לשרתו. פליאה היתה כיצד מתמודד איש נעים ואציל זה עם הכוח הברוטלי ביותר עלי אדמות. ואולם משוכנעים היינו כי יום יבוא והומאניות אצילה זו תגבור על האלימות הפרוּעה.

לפעמים עוררה בי אלישבע קנאה. היחסים בינה לבין בעלה היו תקינים, ללא צל, יחסים שלא נמצא בהם זכר לאהבה שקדמה לזו. נפשותיהם היו צמודות. ושקועות עד תום בתפקידם החשוב. הלאה מכאן רגשות אישיים או מניע אנושי כלשהו החורגים ממטרתם. חיים הומאניים נשגבים, הרהרתי ביני לבין עצמי, העומדים למבחן בימי מלחמה אלה. עז היה רצוני להתמודד אתם. לפעמים נלוויתי אל אלכסנדר בנדודיו. איני בטוחה אם הוא רצה בזה בלב שלם, אולם אני ודאי שהתמסרתי למעשה זה בלב ונפש. בדרך שוחחנו מעט ואף זאת רק באותו עניין הקרוב לרוחנו. נפשי הקטנה התנשאה למרומים בעת הליכתי לצדו והתלהבותה לא פגה גם לאחר שנפרדנו. דרכינו היו תאומות, תכופות נפגשנו, אך לא נמצא מי שיראה בהתנהגותנו מעשה יוצא דופן. גם אלישבע אשתו לא ראתה בזה דבר שונה מן הרגיל. אלכסנדר אך נתנני לעבוד במחיצתו. קרבתי אליו הוסיפה לי משקל יתר בעיני אחרים.

מאושרת הייתי כפי שלא קרני מעולם. הטעם לשהותנו פה הוסח מדעתי. בתמימותי הרבה נתאוויתי כי חיים אלה יימשכו עד נצח. העבודה במחיצתו, מלה טובה מפיו, מבט של הוקרה, נגיעה חטופה בידו, גרמו לי שמחה עמוקה.

ערב אחד, כאשר חוזרים היינו, אלכסנדר ואנכי, מדרך ארוכה, אחזני לפתע בזרועי, דבר שלא עשה מעולם, לחצה אל גופו, וקרא לי בשמי. המעשה הממני כפגיעת ברק. אלכסנדר אהב אותי. הסמקתי מאושר, מגאווה, עיני בערו. בהיכנסנו לבקתה הבחינה אחת החברות: במבוכתי, בהתרגשותי, ושאלתני: “מה לך?” אולם באותו רגע חשה אשתו אליו ואמרה: “אלכסנדר, הגיעו ידיעות”. את שאר הדברים לא שמעתי כי שוחחו בלחש. לאחר מכן הגיע לאוזני קולה האומר: “רגעים ספורים בלבד נותרו לך, האוייב בעקבותינו”. ובפנותה אלינו קראה: “יש להצילו מידיהם”.

מיד התחילו הנשים לעסוק בהכנות להסתלקותו מן המקום. השמידו כל דבר שהיה בו כדי להסגיר את סודם לאויב. הן עבדו בשקט ואלישבע צופה עליהן בעינה ללא התרגשות, בשלווה מרוכזת. אני עמדתי מן הצד באין יכולת לעשות דבר. מאובנת הייתי.

“אלכסנדר”, לחשתי לפתע, “האם תשוב”?

“לא, לא אשוב” ענני.

“הכיצד” זעקתי.

“כך, יקירתי”¹, אמר, “אולי לא נשוב להתראות לעולם”.

“האם תודיעני היכן תימצא?”

החבורה פרצה בצחוק, ואולם אלכסנדר הקדיר פניו.

“לא, לא תבאנה ידיעות”.

“ומה יהיה עלינו?” חזרתי ושאלתי. בדברי נתכוונתי לשנינו, הוא ואני. פתע הוא פנה אל אנשיו ואמר: “מעתה תנהיג אלישבע את הקבוצה”.

נכנס פרטיזן צעיר אשר שמר כל העת ליד הדלת ולחש משהו על אוזנו של אלכסנדר. לפי הידיעה שהגיעה מן הכפר הקרוב נותרו רק ארבע דקות עד ליציאה.

עתה הטרידתני המחשבה כיצד להביע לו לאלכסנדר את שאני רוחשת. נתאוויתי לחבקו בזרועותי, אך כיצד אוכל והכל עומדים סביבי ומסתכלים עלי, וביניהם אשתו. רוצה הייתי להתוודות ולומר: “איני רוצה שתמות בטרם תדע עד מה אהבתיך”. עוד ארבע דקות, עוד שלוש דקות וחצי, ואז אירע דבר מוזר. הסתכלתי באלכסנדר, תפסתי מבטו וחשתי כי גם הוא הוגה אותן מחשבות, כי גם הוא משתוקק להביע לי את רחשי לבו, משתוקק להחזיקני בזרועותיו ולוּ פעם אחת. החבורה כולה ישבה בחצי גורן. איש לא הוציא הגה מפיו. אלכסנדר ניצב ליד הדלת.

קיוויתי כי יפנה אל כל אחד באמירת שלום, ואז, בהגיע תורי, יחבקני וינשקני ולרגע אחוש את נשימתו.

בני החבורה ישבו מאובנים מרוב צער ויגון. הוא ניגש אל כל אחד מהם, לחץ את ידיהם ונשק להם קלות. וכאשר הגיע תורי, סב על עקביו, חזר למקומו הקודם והתחיל לעבור על פני מעגל הניצבים מצדו השני. הבנתי ללבו. רצה כי אוותר אחרונה.

מוחי להט. רציתי לפתוח לפניו את לבי ויעבור עלי מה. מה לי אוזנים שומעות ועיניים רואות?! ואז קראתי בקול: “ברוכה תהיה דרכך, אלכסנדר, שמור צעדיך, אנו כולנו דואגים לך, אוהבים אותך”. אבן נגולה מעל לבי. ידעתי כי הוא הבינני. עתה קרוב היה אלי. הוא חיבק את אלישבע, ואילו היא לחצה את ידו באומץ, צופנת כאבה. פרטיזנית היתה. אך דמעותי שלי פרצו בעוז.

הוא נשתהה אצל אלישבע קצת יותר מאשר אצל שאר חבריו, ואז פרץ שליח לחדר וצעק: “אלכסנדר, הזמן חלף”.

הוא משכהו עמו בטרם הספיקה ידו של אלכסנדר לנגוע בידי. עיניו בלבד הסתכלו לעברי ומבטו דואב. לאחר מכן נעלם בחשכה.

רגע נשתררה דממה. אלישבע העבירה ידיה על עיניה וקראה: “ועתה נמשיך בעבודתנו”.

בחלומי הרגשתי כי לא נותר בי כוח ואומץ לחלום עוד והתעוררתי.

השנה 1951. נובמבר. בשעת צהריים גשומה דוהרת תוך צפירות עזות מכונית מגן דוד ונעצרת ליד מבנה צדדי של “הדסה” בסמטה שבהדר הכרמל. פצוע קשה מובא משה ברמן לחדר עזרה ראשונה, ומיד לאחר מכן אל חדר הניתוח. המון רב נתאסף לפני השער, בבקשו מחסה מפני הגשם. בין הנאספים שרה, אשתו של הפצוע, סופקת כפיה, ושלושת ילדיהם. הבנים היו בני ארבע־‏עשרה ושתים־עשרה והבת בת שש.

יוסקל, ידידו הקרוב של הפצוע וחבר ותיק במפא"י, מנסה להרגיע את שרה. רופאים ואחיות יוצאים ובאים וגם בפיהם בשורות מרגיעות. אין נשקפת לו סכנת חיים. אמנם הכרתו טרם שבה אליו, אולם כדי לחסוך לו כאבים ניתנה לו כל הזמן תרופות ארגעה.

אנשים רבים זורמים ללא הרף אל בית החולים כדי לשאול לשלום “מוישלה”. הבאים הם משדרות שונות של הישוב, פקידים, מורים, פועלי נמל, יהודים בעלי פאות שבאו היישר מן הישיבה, ועל כולם עולים חדשים מעיראק, תימן, וכו'. הכל חוששים לחייו של משה, אף על פי שלא היה מן הגדולים והמפורסמים בעם ישראל.

הגשם מוסיף לרדת והקהל אינו מתפזר.

“יוסקה” – פונים הנאספים אל ידידו של משה, ספר כיצד קרתה התאונה, ספר לנו על פרשת חייו של משה. ויוסקל חוזר ומספר כל הידוע לו. בכיה של שרה מפסיק את דבריו מדי פעם בפעם.

“כידוע לכם”, פותח יוסקל בסיפורו, “משה איש דתי הוא, מתגורר בחיפה ומשמש עשרות בשנים מורה בבית־ספר דתי. הוא נמנה עם אלה המדברים גבוהה גבוהה בהשאירם את המוות לאחרים. מוישלה שלנו ידע היטב כי לשם גאולת הארץ, הן לפי הקבלה והן לפי גורדון, חובה עלינו ליטול את גורלנו בידינו. אותם ימים סבלנו קשות מהשלטון הבריטי. מה עשה מוישלה? קם ונטש את תלמידיו והתמסר כולו לפעולה למען הגאולה. אל נכון משערים אתם כי הוא לא חי בשפע. חדר יחיד היה לו באותם ימים, בו התגוררה משפחתו כולה. הוא הקפיד ביותר על חיי צדק ויושר, חיי מוסר נעלים. יומם ולילה עסוק היה ב”הגנה", מסור כל כולו לעניין ההפעלה. חרף טרדותיו הרבות הוא מצא לו דרך להקדיש עתים לתורה. הוא ציפה לנס, להתגשמות דברי נביאינו הקדמונים. הוא עשה כל אשר היה לאל ידו כדי להכשיר את הקרקע לאותן נפלאות. איש מעשה היה. פעמים רבות שוחחנו על הדבר הזה.

פעם אמרתי לו: “משה, בוא עמי ונראה מה עושים בהסתדרות. תראה ותיווכח אילו פעולות הננו נוטלים על עצמנו. קואופרטיבים, סוציאליזם, בנייה – זו הדרך”.

“מכיר אני נסים הללו שלך, אין בהם כדי לספקני” משיב מוישלה בחומרה. לאמיתו של דבר הוא לא הסתייג מפעולתנו. קיבוצים, בתי חרושת, קואופרטיבים – הוא לא מצא בהם כל פסול. להיפך, חלק הם מן התכנית הגדולה. ואילו המרקסיזם, זו התורה אשר סילקה את הדת ואת האלהים, אין ביכולתו לעכל. ברחמים רבים הביט עלי והוסיף:

“צר לי ביותר, אין לך מושג מה אתה שח”. חילוקי הדעות שבינינו לא פגמו בידידותנו. ויכוחינו אף הגבירו את מאמצינו המשותפים להשגת המטרה. עבודה טובה עשינו יחד.

הגיע ובא היום הגדול. האנגלים עזבו את חיפה. שלושה טנקים אנגליים מצאו את דרכם אל מחננו שעל הכרמל, תחת שיובלו אל אניות הקרב שהמתינו להם בנמל. סוף סוף היינו בני־חורין.

עתה התחילה תקופה חדשה בחייו של משה. המלחמה נכפתה עלינו. על משה הוטל תפקיד שבעקיפין היתה בו משום הגנה על חיינו. יהודים התחילו עולים בהמוניהם אלינו. בתחילה ילדים פליטי השואה ולאחר מכן העליות הגדולות מתימן, עיראק, מרוקו, טוניס ומשאר ארצות הים התיכון. משה נמצא בכל מקום, אם ליד אנייה, מטוס, לקבל את פני העולים. הכל אהבוהו. יחסו האדיב, האנושי, אל העולים, ההומור שלו, שפע החיבה שהעתיר על הילדים הבוכים להרגיעם, מאמציו לשכך את רוגזם של הגברים ואת חמתן של הנשים הבוכיות – יחסו זה היה לשיחה בפי כל. לאחר זמן, הוא נתמנה לתפקיד שנתקרא סעד וייעוץ לעולים. לרגל תפקידו זה אנוס היה לנסוע ממקום למקום, ביקר בשער העלייה, במעברות, ותמיד נמצאה לו מלה להרגעת הרוחות.

באחת הנסיעות הללו ירו על מכוניתו. הוא נפצע קשה בראשו. בדי עמל חזר לאיתנו. לאחר שהחלים התהלך מדוכא כאילו נשמט הקרקע מתחת לרגליו. שאיפותיו לא תאמו את המציאות, שוגה היה בחלומות מיסטיים, ברעיונות גאולה מידי שמים. אך את עבודת יומו עשה כרגיל, בלא שיוכר כי עצביו נתרופפו.

מדי יום ביומו הלך וגבר דכאונו. ואין תימה בכך. סיבות די והותר נערמו שהיה בהן כדי למוטט אדם חזק ברוחו.

בשנתיים הראשונות לאחר קום המדינה עדיין הספיקו האמצעים שעמדו לרשות העם כדי להגיש סעד לעולים, לרבות דיור. אולם כאשר התחילו העולים להגיע בהמוניהם לא הספיק כוח האדם שבמדינה כגון רופאים, טכנאים, מהנדסים וכיוצא באלה כדי למלא את כל צורכיהם.

משה עבד בתנופה גדולה, אולם ללא הועיל. אז הוא פנה לעזרה אל ידידי נעוריו, אותם שעדיין מאמינים בנסים. הוא פנה אל העל־מודע.

אך משה זה כפי שהכירוהו, ערבוב משונה יש בו, הכרת המציאות ושכל מעשי מזה וחזון מזה. מחובתו לבנות בתים ויעבור עליו מה. לילות ארוכים הוא מתענה במחשבותיו כיצד לפתור בעיה זו. והלא תבינו, ידידי, כלום יש בכוחו של אדם להרים משא זה לבדו? ואילו משה שלנו בעלה של שרה ואביהם של שלושה ילדים יכול אף יכול. כך הוא סבור. זאת הוא רואה בחלומותיו. בחזיונות רוחו הוא רואה עצמו נושא תחת בית שחיו גלילים גלילים של מפות גדולות, תכניות בניין לרוב. הוא המחליט והוא הפוסק היכן יציבו את היתדות לשיכונים, ולנגד עיניו כבר צומחים הקירות כגבעולי פרחים המזדקרים מן האדמה. הקירות החשופים הופכים לבתים שלמים, גמורים, בתים שבהם גרות משפחות ברוכות ילדים. סביב לבתים ירק, פרחים ואילנות. בגאווה הוא מתהלך בין השיכונים. תחילה איש לא שם לב אליו, אבל לאחר מכן מתחילים הכל לברכו כמו היה מכיר ותיק, ודבר זה משמח לבו.

גשם יורד. משה’לה יושב בחדר עבודתו הקטן באחד הצריפים שבמעברה והמציאות העגומה מזדקרת לעיניו כמות שהיא.

בערב, משהוא פוגשני הוא מדבר בכובד ראש: “יוסקל, זמן רב מצפה אני והנס לא נתרחש עדיין. הן לא ייתכן שלא יותן לו לאדם להגשים את משאת נפשו, דבר שהוא משתוקק אליו בכל לבו. ומהו שרוצה אני – כסף לבניין דירות. לא שום דבר אחד אלא כסף, לא בשביל עצמי, חלילה. מדוע לא יותן לי הדבר?” ואילו אני עונה לו דרך הלצה:

“מוישלה, רק תרופה אחת יש לדבר”.

“ומהי” שאל מוישלה בסקרנות רבה.

“שתזכה בזכייה הגדולה. אז תוכל לבנות בתים כאוות נפשך”.

“ואתה מאמין, יוסקל” מקשה עלי מוישלה "כי אפשר לזכות בזכייה הגדולה? “ואולם אם אזכה” מוסיף הוא תוך הרהור, “גם אם אין בסכום כדי לספק את רצון כולם יהיה זה צעד גדול קדימה”.

“כמובן” אומר אני, “לכך דרושים שני דברים בלבד: א. שטר הגרלה, ב. זכייה”.

“האם תפילה תעזור?” – הוא שואל תוך התעוררות רבה.

“כן, מוישלה”. משיב אני. “הוסף את התפילה, אם לא תועיל לבטח לא תזיק”.

משה נפרד מעלי והולך וקונה לו שטר הגרלה. את המספר הוא בוחר לפי חוקי הגימטריה. הוא אינו מספר על הדבר לשום אדם, אבל בלבו מקננת תקווה גדולה, תקווה לנס, לזכייה הגדולה.

היום הגורלי בא. חמשה־עשר בנובמבר. משה לא זכר את יום ההגרלה, כיוון שהחליף את הלוח האזרחי בלוח היהודי. מחשבותיו נתונות היו עם זאת יומם ולילה לשטר ההגרלה, ואולם ביום ההגרלה גופו, לא היה מוכן. מדוכא ועגום יושב לו בחדרו הקטן והאפור שבמעברה. גשם יורד. והנה מצלצל הטלפון. הוא טס העירה אל הבנק. המנהל מברכו בפנים זוהרים. מוישלה זכה בזכייה הגדולה.

משה, על אף אמונתו העמוקה, אינו תופס את הדבר. אשתו וידידיו מקיפים אותו, מעלים רעיונות רבים ושונים כיצד להשקיע את כספו. אשתו שרה צופה חיים נוחים יותר. שלושה ילדים להם. כוחותיה כלו. ואילו עתה…

משה משתתק. בניגוד לעצת חבריו הוא מבקש את כל הסכום כולו במזומן ובשטרות כסף גדולים. הוא אורז הכל בתוך תיק העור הישן, הבלוי והמשופשף, ויוצא לבדו מן הבנק, לאן? אל הכרמל…"

סיפורו השקט למדי של יוסקל נפסק לפתע. אחות מבוהלת יוצאת מן המחלקה הכירורגית וקוראת:

“האשה, האשה, מהר, הוא הולך ונגמר”.

בהלה גדולה פורצת בחצר בית־החולים. יוסקל נוטל את שרה בידה ומושכה בכוח אל המחלקה. הדלת נסגרת אחריהם. פה מקבל את פניהם הרופא ד"ר אליהו, חיוור ומזועזע. הוא מודיע להם כי בניגוד למצופה לא עמד לו לבו, ומשה הלך לדרכו, הסתלק לעולם האמת. הפצעים נגרמו מהתנגשות בתלת־‏אופנוע. חושך היה ומשה הלך בדרכו חולם. הוא נהדף אל המדרכה ושוקיו נתרסקו אולם לא היה בפצעים שנפצע כדי לעורר דאגה לחייו. מוישלה היה אדם בריא בגופו, ומדוע זה חדל הלב מדפוק?

דברים אלה אמר ד"ר אליהו ליוסקל המאובן. הם מדברים ושרה התעלפה. לאחר שחזרה אליה הכרתה פתח יוסקל ואמר:

“נדמה לי שאני יודע מדוע הפסיק לבו לפעום. בוא נא, הרופא, אל שרה ואספר לשניכם את הידוע לי על הדבר”.

עוד באותו ערב ישבו חמישה אנשים, שרה, הרופא, יוסקל ושני הבנים צבי ויהושע, סביב לשולחן מרובע במטבח ויוסקל פתח:

"משה הגיע אלי ישר מן הבנק, מיד לאחר שנודע לו על הזכייה. הוא מסר לידי את הסכום כולו בצירוף פתק השמור עמי. בפתק כתוב לאמור: הזכיה הגדולה נועדה להקמת דירות לעניים שמקרב העולים ועבור יהודים ותיקי הארץ שעדיין לא זכו לקורת גג משלהם אף־‏על־פי שחרוצים והגונים היו כל ימיהם. הפתק כתוב וחתום בידיו של משה. הן הכסף הן הפתק היו בחינת פיקדון. לעצמו, למשפחתו, לא הותיר משה ולוּ אגורה אחת.

לא שאלתיו אם שקל היטב את צעדו זה. בטוח הייתי כי מעשהו בדוק ושקול. דבר אחר שאלתיו: הכיצד אין הוא, מוישלה, מקשה מדוע דווקא הוא, אחד מאלפי רבבה, זכה בזכייה הגדולה? והלא רבים הם הנזקקים לה. ומה הטעם ומה ההיגיון שדווקא עליו נפל הפור?

משה השבני בכובד ראש וברוב חכמה ודעת: שטחתי תפילתי לפני אלהים, שיוועתי אליו, והוא שעה לתפילתי כי פתאום שמעתי קול קורא בשמי… “משה”, קרא הקול, “רוצה אתה לזכות בזכייה הגדולה?” בלי היסוס עניתי “כן”. אז חזר הקול ואמר: זכייה זו¹ היא בחינת חוב שעליך לפורעו אי פעם, כיצד תעשה זאת?

איש עני אני, עניתיו, ולא אתחייב לדבר שאין בכוחי לקיימו.

מחיר גבוה תעלה לך זכייה זו, הוסיף הקול. האם שווה הזכייה את המחיר הגבוה שתידרש לשלם?

שווה גם שווה, אמרתי, עליך רק לנקוב מחירו ואם יהיה הדבר בכוחי, אפרע אותו. והקול אמר: זאת דאגתך אתה, אתה חייב לנקוב מחירו.

למחרת בלילה הקיץ משה מחלום, טרם ידע אם ער הוא או ישן. מרחף היה במרומים, סובב הולך בתנועות מהירות וקצובות בתוך היקום. בטיסתו ראה לפניו בבירור את אביו, את אמו, את אחותו הקטנה, אשר מתה ממחלת השנית בעודה ילדה. היכן אני, מרים? שאל את הילדה. זו חייכה אליו ואמרה: אתה אצלנו, עמנו אתה, במחיצתנו, אף אם אין אתה מבחין בנו.

והלא רואה אני אותך, טען מוישלה.

נכון, זאת משום שפרשת מעל גופך והנך חי כרגע בגוף נשמתך.

פירוש הדבר שאני שרוי בין המתים? הקשה משה.

אתה הוא שאמרת זאת, ענתה הילדה ולא היתה עוד לידו. משה צנח לפתע והתעורר. עתה ידע מהו המחיר שעליו לשלם כדי לבנות קורת גג לנזקקים. המחיר היה חייו שלו. משה קיבל עליו את הנדר, זכה בזכייה הגדולה, עתה ייבנו הבתים ורוחו תהיה עמנו לעד". סיים יוסקה את סיפורו.

איני בטוחה אם כדאי הדבר וראוי שאספר את סיפור הכינור והאם. אין הוא שייך למאה שלנו. אולי אפשר לדמותו לסיפורי הופמן או לאגדות המיסטיות של באלזק, ואולם למאה העשרים של ישראל ספק הדבר. עם זאת אין ביכולתי להתעלם ממנו משום שנטלתי בו חלק כלשהו או שהייתי עדה להתרחשויותיו.

וזה סיפור המעשה: יום אחד, הציג לפני ידיד ותיק, מורה לכינור, עם יפה־תואר. סיפר לי, כי צעיר זה עתיד של גאון נכון לו, אלא שלפני זמן מה מתה עליו אמו שאהב יותר מכל, ועל כן מבקש הוא ממני כי אתן לעלם מחסה בביתי. זה היה לפני כעשרים שנה. בינתיים קנה לעצמו אותו כנר צעיר שם בינלאומי. מטעמים מובנים לא אקרא בשמו האמיתי. נכנהו לואיג’י.

חייו של אותו כנר צעיר היו טראגיים למדי. אביו נהרג במלחמת־האזרחים שלאחר המהפכה הרוסית. האם, זמרת אופרה וקונצרטים נודעת, נמלטה מרוסיה עם ילדה הקטן. זה היה בשנות העשרים הראשונות. שנות הרעב והסבל ברוסיה נתנו אותותיהם באם והיא חלתה בשחפת, מחלה ששוב אינה חשוכת־מרפא עקב התקדמות מדע הרפואה. אבל, מדאם מריה – זה היה שמה – סבלה עד יום מותה ונמנע ממנה להופיע בפומבי. תלמידים ספורים היו לה שאהבוה מאד. והיה לה הבן, שבהתפתחותו המוסיקלית שיקעה את נשמתה עד תום. בבריחתם מרוסיה לא הצליחה לקחת כמעט דבר, זולת כינור יקר אשר ירשה מאביה, כנר אף הוא.

הכינור לא היה מאלה ששמותיהם נישאים בפי כל – סטראדיוואריוס או גוארנירי, אלא כינור טירולי אשר נבנה לפני כמאתיים שנה בידי אדם אחד קלוץ שמו. על כינור זה פירט לואיג’י כבר מגיל ארבע עשרה. מורהו וכן אמו הבחינו מוקדם מאד בתכונתו של העלם להרטיט בנגינתו נימי נפש נסתרות. כאשר עצמו את עיניהם, שכחו כי נער הוא המנגן. פריטתו העלתה בהם זכרונות ורגשות חבויים, כמו טלטלם לעולם צלילים בו מצא כל אחד את נחלתו שלו.

לואיג’י ידע כי מחלת אמו אנושה וכי יום יבוא. והוא אינו רחוק, והיא תסתלק מן העולם. זה היה פחדו הגדול. פעם (כך התוודה לפני כשהתגורר כבר בחדר מעל לדירתי שלי) שפך את לבו לפני האם: “אמא, פחדי גדול ביותר שאיוותר לבדי. יודע אני בלבי כי את הנותנת לי כוח להרטיט את לב השומעים. בלעדייך איני אלא ככלי ריק, אפילו כינורי לא יוכל להושיעני”.

האם נתעצבה אל לבה ואולם השיבה בבת־צחוק: “גם לאחר מותי אהיה עמך תמיד, אך תיגע ידך בכינור תרגיש בנוכחותי”. דברים אלה יצאו מפיה של האם בוטחים והנער שוכנע מעט. זו היתה שיחתם האינטימית האחרונה.

חורף קשה שרר אז. האם הובאה לבית־חולים וזמן קצר לאחר מכן הובילוה לקבורה.

עולמו של הנער חרב עליו. נחמתו היחידה היתה הפריטה על הכינור. מדי חודש בחודשו עלה וגבר כוחו. בהיותו בן שבע־עשרה הוזמן לפאריס וללונדון כדי להשתלם אצל כנרים ידועי־שם. מדי פעם בפעם יצא למסע קונצרטים ולאחר שחזר התארח בביתי. לא הניח את כינורו מידו אף לא רגע אחד, שמר עליו כעל בבת עינו.

יום אחד, או ליתר דיוק, לילה אחד, אירע אסון. הוא ניגן בעמק הירדן, וכדרכו הלהיב את שומעיו. ליל־‏קיץ היה, ירח במלואו, וחבריו החליטו לערוך סיור במכונית סביב הכינרת. הנהג, אחד מן החבריה, היה שיכור. הוא נסע במהירות של מאה ק"מ לשעה ובסיבוב לכביש יבנאל נתקל במכונית שירדה מולו מן ההר. נהגו של לואיג’י סטה הצדה והתנגש בעץ. הנוסעים הושלכו מתוכה, מכוניתם ניזוקה קשה. הנהג נהרג, שאר המטיילים נפצעו. לואיג’י, אשר ישב מאחורי מושבו של הנהג, לקה בזעזוע־מוח קל, אבל כינורו היקר נשבר לרסיסים. הפצועים הוחשו לבית־החולים פוריה. כעבור שעות מספר חזר לואיג’י להכרתו ושאלתו הראשונה היתה: “איפה הכינור”? הרופא והאחות ניסו להסתיר ממנו את אסונו, אולם האמת חדרה לתודעתו.

אני מתקשה להעלות על הכתב את סבלו של לואיג’י על אובדן כינורו. החלמתו היתה אטית וכאבי־הראש לא פסקו במשך חודשים רבים. הדבר הנורא מכל היה שהאשים את עצמו ב“מות הכינור”, כלשונו. יתר על כן, מחשבה עגומה השתלטה עליו. “אמא אמרה לי לפני מותה”, היה אומר וחוזר ואומר, “כי תמיד תלווני בנגינתי, צלילו המיוחד של הכינור ממנה הוא לי, ואילו עתה לא אוכל לנגן עוד, לא אוכל”.

הסברתי לו כי ידיעתו בנגינה נובעת מכשרונו ומשקידתו ואינה תלויה בכינור. פניתי לפסיכולוג ואף הוא ניסה לשכנעו ברוח זו אולם ללא הועיל. הרופא הבטיח כי הזמן יעשה את שלו ויעץ למצוא כינור אחר, משובח, תחת הכינור הראשון שאבד לו. אני סבורה הייתי כי אמצעי־מרפא אלה לא יועילו הרבה אבל הסכמתי, כמובן, לנסותם. המורה הזקן מירושלים וידידיו של הכנר פתחו בחיפושים ולאחר זמן־מה מצאו כינור בעל צליל ערב. הכינור נרכש והובא אליו חגיגית כאות להחלמתו הסופית, בצירוף ברכות לבביות לפרק חדש בחייו.

לואיג’י קיבל את הכינור באדישות. לא נגע בו כלל, לתמהון כולנו. זמן מה לאחר מכן הוזמן להשתתף בקונצרט חגיגי באחד הקיבוצים הגדולים בעמק יזרעאל בחג הסוכות. שישה שבועות בלבד נותרו לו עד לקונצרט. הוא לא נענה להזמנה ולא סירב. אנו נמנענו מלחקור בדבר כמו אין העניין נוגע לנו כלל. אולם מדי פעם בפעם שומעת הייתי כשהוא מכוון את הכינור, מתרגל עליו, ומקץ שבועיים ימים בערך פתח וניגן את השקון לבאך והסולו של פגניני האהוב עליו. שמחתי כמובן לחידוש פעילותו המוסיקלית, אולם גם מצרה הייתי לשמע פריטתו. זמן מועט חלף ושוב רכש את הטכניקה שלו, אך נגינתו היתה כשל תלמיד מצטיין ולא כשל וירטואוז. הבעתי דאגתי זו באוזני רופא אשר ניחמני כי הדבר ישתנה ברגע שלואיג’י יעמוד פנים אל פנים עם הקהל באולם.

אני הייתי אופטימית פחות ולא מלאני לבי להיות נוכחת בקונצרט. נשארתי אפוא בבית וחיכיתי לשובו. ידעתי, שאם יצליח, יישאר ללון במקום. אם ייכשל ישוב בו בלילה אל ביתו. חיכיתי לו במצב של נים־ולא־נים. בעיני רוחי ראיתי את כל המתרחש בקונצרט ולפתע נתקפתי מעין ודאות שהוא נכשל, שנגינתו אף כי היתה יפה, נקייה, אולם נעדרת נשמה וצליליה לא העבירו למאזינים את עוצמת היצירה.

בשלוש לפנות בוקר נשמעו צעדים ליד הדלת. הוא הגיע בלוויית מספר ידידים ומיד ניחשתי מה שאירע. הקהל נשאר אדיש, כאדישותו לטרטור של מטוס החולף מעל ראשם. זו לא היתה שירת־כינור. חבריו נחפשו ללכת. אני הכינותי לו דבר־מה לאכול ולשתות. הוא ביקש שארשה לו לשכב בספרייה, על הספה. פחד להישאר לבדו. הרגעתיו, ישבתי למראשותיו עד שנרדם. למחרת בבוקר הוטב לו. הוא לא התאונן, לא דיבר, חזר לחדרו ולא נגע עוד בכינור. שוב נועצתי ברופא, אבל גם הוא היה חסר־אונים. יעצני שלא להניחו לבדו.

חלפו ימים מספר ולא חזרנו לדבר בעניין. בוקר אחד העירני משנתי השכם ומיד ניחשתי כי נפל דבר. שפתי כוס קפה וישבנו זה מול זה על המרפסת.

“עלי לספר לך משהו” פתח ואמר בבהילות־מה, “הלילה, זו הפעם הראשונה באה אמא אלי בחלומי. היא דיברה אלי, אמרה משהו שלא יכולתי להבינו. טרם הספיקה להגות את דברה נעלמה. מהו שעלי לעשות עתה, והלא צריך אני לדעת מה היה ברצונה לאמור לי”.

לואיג’י היה נרגש ביותר. קולו נשבר כמעט, דמעות חנקו גרונו.

“אל אלהים”, הרהרתי בלבי, “כיצד לעזור לו להבין, לקלוט, מה שהיה ברצון האם לאמור לו”?

נטלתי מחברת לבנה, הנחתיה על לוח השולחן לפני ועט ביד ימיני. אמרתי לו: “לואיג’י, ברצוני לנסות את הכתיבה האוטומאטית, שמא אוכל להוציא בדרך זו מפיה של מריה את מה שהיה ברצונה להשמיע. רגילה אני לשיחות מעין אלו”.

ואלה הדברים אשר שמעתי מפיה של מריה ככתבם וכלשונם ללא כל הכוונה מצדי.

“בני אהובי! האם לא ידעת שדברי אז משל היו ולא אמת לאמיתה? אמרתי לך שאילווה אליך, עם כינורך, ואילו אתה, טיפשוני החמוד, האמנת כי נשמה בו בכלי־עץ זה. אני, אמך, לידך אהיה לעולם, אך הכינור כלי־עזר הוא בלבד, כלי־עזר לך ולי. ועתה, שני דברים עשה, בני. מחה דמעה מעיניך, שכב ותישן שינה רגועה. אמך מריה.”

דוּחי הגיע לסיומו. לואיג’י בכה ארוכות. לאחר מכן שכב וישן. הוא נרגע, הבריא, ומאז מצלצל כינורו וצוהל, בוכה ומתרונן, והגיע לשיאים, אשר לא ידעם מעולם.

א

כן, חתונה זו נועדה להיות חג ומועד גדול לכל הכפר כולו, והכל עתידים להשתתף בה, זקנים וילדים, נערים ומבוגרים. עתידים היו להרבות בריקודים ולא לקמץ, חרף צוק העתים, ביין ובעוגות. הפעם חידשו מנהגי־עם ישנים נושנים, החתן חטף את הכלה מבית אביה, ולאחר מכן שמה כל השיירה כולה את פניה אל ביתה.

מרובים גם מרובים היו טעמי השמחה בחתונה זו. המלחמה נסתיימה. אילנה חיכתה כמה וכמה שנים לשובו של אלישע מן החזית. והנה עתה הגיעה השעה ונתמלאו כל משאלות הלב.

החגיגה נפתחה בצהרי ראשון בשבת. השמים נתכסו ערפל חמסיני. השמש תלויה היתה כבדה כעופרת מעל פני הים, והרוח המערבית הרעננה לא נישבה כרגיל. האורחים נהרו אל הגג המקושט מנהג חג בשטיחים ובירק רענן. למועד הנכון בא הרב הצבאי וערך קידושין לאילנה ולחייל הצעיר אלישע, שטרם פשט את מדי הצבא. החתן שבר, כנהוג, את הכוס, שתו יין ואמרו דברי בדיחות. אחר כך הסבו אל השולחן הערוך, הגדול, ההורים ואחי הזוג הצעיר, וכן ידידים וקרובים, בסך הכל למעלה מעשרים וחמישה אנשים בריאים וחסונים, של שני בתי־אב. מלבד אלה הוזמנו עוד כמה ידידים ותיקים, מן הקרובים ביותר לשתי המשפחות, שבאו במיוחד לחתונה מכל קצווי הארץ. כן הוזמנו שני בני זוג קשישים מן הכפר בחינת באי־כוח סמליים לעדה כולה. הגבר – יצחק היה שמו, היה כבן חמישים וחמש, בעל סבר־פנים נוקשה של איכר חורש אדמתו. אשתו, שרה, זקנה למראה, לבושה היתה שמלת־עבודה כחולה שלא תאמה את מעמד השמחה. פניה היו קפואות ומבט עיניה כמבטו של עיוור. ראה ראתה עצמים ובני־אדם בלא שנצנוץ עיניה יעיד על כך, שהרשמים החיצוניים נשתקפו, אם ניתן לומר כן, גם בבבת עינה של הנפש. מאובנת היתה, ועם זאת השתדלה שאיש לא יבחין במוות השוכן בה.

אחיה של אילנה, דן הג’ינג’י, בן הארבע עשרה שאל:

“מי הם שנים אלה?”

וישעיה קריגר, אבי החתן, השיב:

“יצחק ושרה – הרי יודע אתה. בנם טבע באניית מלחמה בדרך ממאלטה.”

“כך… ובן כמה היה בנם?”

“אילו חי היה בן גילו של אלישע, אך הוא לא זכה לחוג את כלולותיו לפני מותו”.

“האין אתה סבור, ישעיה, שכל שיר אשר יושר כאן, כל כוס יין אשר נשתה מרים יהיו לחיכם?”, נכנסה לדבריהם לאה, אמה של הכלה.

ישעיה קריגר נמלך רגע בדעתו:

מידותינו שונות ממידותיכם. כוח סבלנו גדול משלכם, אנשי העיר. אגב, לא אנו יזמנו את בואם. הוא, יצחק רצה בכך. אמר כי חובתו היא, חובתו שלו דווקא".

שיחה יוצאת־‏דופן זו נפסקה כאשר החלו הקרואים להפציר בישעיה קריגר לקרוא באוזני הציבור את המגילה הבדוחה שחיבר לכבוד נשף־‏מועד זה. ישעיה לא חכך הרבה בדעתו. סיפר בניחותא כשהוא נוקט שמץ לגלוג כלפי עצמו, כיצד זימן יחדיו, מנהג אבות, את שני בני הזוג משראה שהם נועדו זה לזה מלידה; כיצד טיפח וריבה את אהבתם של עולי־הימים הללו, עד שנתלקחה כשלהבת אש, – ובזה הגיעה לסיומה בסימן טוב ובמזל טוב, המערכת החמישית של הפרשה. מחאו לו כפיים, כראוי לו, והלך־הרוח של הקרואים גאה כיאה בליל־כלולות.

זקנים וצעירים פתחו בשירה ובריקוד; אווירה נעימה של ידידות, ציפיה ואמון הדדי אפפה את המשפחה כולה וידידיה הרבים. זמר ומחול שימשו בערבוביה – ופתע החלו כל האמהות לסוב עם בנותיהן במעגל הוואלס. אֵם הכלה לאה סבבה עם אילנה, ואמו של אלישע עם גוזלה עדה. קטנה זו, רק עתה מלאו לה שתים עשרה שנה, ובניגוד לאמה המסורבלת בבשר היתה היא תמירה ושער ראשה צהבהב. אבריה רקדו כמו מאליהם, בקצבם שלהם, על פי מצב רוחה שלה. הבחורים הצעירים עמדו נבוכים וזועפים כלשהו. דן בן הארבע־עשרה עוד לא השפיל עצמו בדרך כלל עד כדי יציאה במחול; אכן, היה הדבר למטה מכבוד ארבע־עשרה שנותיו. אך גיסתו הקטנה, החדשה, נערת המחול הצהבנית מן הכפר, משכה את תשומת לבו והוא עקב אחר כל תנועה מתנועותיה. משעמדו האמהות הליאות ממחול הוואלס לפוש מעט, ניגן אלישע פולקה פרועה. עתה הרהיב דן עוז בלבו, הזמין את נערת המחול עדה, והשנים, דרך חירות של ילדות, הרקידו את גופותיהם ורחפו בסחרחרת קצובה. כמעט ולא נגעו זה בזה בריקודם. הסובבים אותם החרישו; האמהות חייכו אל נפשן.

יצחק ושרה, זוג האיכרים הזקנים ישבו בפינתם דמומים ועזובים לנפשם, ודעת הכל מוסחת מהם. הם לא הפריעו לאיש, ואיש לא הפריע להם, כמו נשכחו מלב. ומשחמקו להם זמן רב לפני שנתפזרו הנאספים, לא השגיח איש בדבר.

השעה לא היתה מאוחרת ביותר כשנתפזרה החבורה. רק כמה מבני המשפחה נשארו ערים. החמסין טרם חלף. קירות הבית שפעו חום רב, היין להט בראשי האנשים. שתי האימהות, רות ולאה, וכן דן, יוסף – אחיו הבכור של אלישע – ועמהם אילנה ואלישע, עלו אל גג הבית, להשיב את נפשם ברוח המערבית הקלה, שהתחילה מנשבת חרש; איש לא יכול להירדם. שקועים היו במחשבות. לאחר מכן פתחו בשיחה שנמשכה שעה ארוכה. הסהר עלה מאחרי הבתים.

כאשר יתגלגלו הדברים כרגיל בנסיבות כאלו, חזרו הנאספים וסיפרו במאורעות החתונה, גילו דעתם על המתנות ועל האורחים ודנו בעתידו של הזוג הצעיר. לבסוף נסבה השיחה גם על שרה ויצחק. מדוע היו פניהם של השניים כאבלות, חסרות חיים? שאלה זו שאלה את רות איכרה בעלת צורה מן הגליל, אם לשישה בנים, אשר עדיין עומדת וחולבת מדי יום ביומו את חמש עשרה פרותיה אף כי כבר הפליגה מעבר לשנות החמישים. על משפטה השקול של רות אפשר היה לסמוך.

לתמהון הכל לא השיבה רות תשובה קצרה, אלא פתחה בדברים בתחילה בהיסוס ולאחר מכן בהתרגשות גוברת והולכת:

“משהגיעתנו לפני שנתיים הידיעה על מות אמנון, בנם של שרה ויצחק, חששנו שמא לא יעמדו ההורים בשברם. אולם האב, יצחק, השתדל לנהוג כמנהגו, כמו לא נפל דבר. לא מירר בבכי, לא שפך קינה, והוסיף לקחת חלק באסיפותינו כרגיל. הסביר לנו – לא אנו לו, אלא הוא לנו – כי גורלו כגורל מיליוני אבות, – מה רב אפוא חסדו של הבורא, שכפרנו לא שכל עד הנה אלא אחד מבניו. אני בעצמי” הוסיפה רות, "שלושה בנים שלי ובעלי היו אז בחזית. דומם שומעים היינו את דבריו של יצחק. פחד היה בלבנו. עמידתה של שרה נראתה לנו יותר. היא בכתה, יבבה והתלוננה עלינו. ‘המנהיגים (אמרה ‘המנהיגים’, אך נתכוונה גם לנו), הללו אשמים במות בני. אדיקות התלהבותם למלחמה היא שהריצה את הנער הזה אל משרד הגיוס; אותן שעות קצרות של שכרון חושים, של סיפוק על מעשה גבורתו, תמורתן היה עליו, על הנער אמנון, לשלם בשנים של מפח־‏נפש. בן שמונה עשרה היה כשהתנדב למלחמה. ארבע שנים נשא סבל ותלאה, ולבסוף שקע במצולות ים. בכם האשם, בכם כולכם, המוסיפים לנהוג בשלווה כמנהגתם! לעולם לא אסלח לכם!’ – כך היתה מסיימת מפעם לפעם את טענותיה. שמענו והחשינו. השתדלנו להסביר לה פנים, אך לא הועלנו הרבה.

מעמד דברים זה נמשך כשנה. והנה חל שינוי.

מאה וארבעים בחורים וביניהם אמנון טבעו באותה אנייה שירדה למצולות. אך היו גם כמה מאות ניצולים, וביניהם יוסף שלי. כשהתחילו כולם חוזרים קימעה קימעה, כתום המלחמה, החליטו לנטוע חורשה לזכר חבריהם שטבעו בים.

כשנודע דבר ההחלטה בכפרנו, השתדלנו שהיער יינטע אצלנו, שכן ציפינו – גם לא נחלנו אכזבה בצפייתנו – כי החורשה הזאת תהיה למקור נחמה לשרה וליצחק. וכך היה. בחרנו מקום מתאים לא הרחק מן הבתים, עקרנו כרם…"

רות לא יכלה לעצור את התרגשותה. נשאה עיניה אל בנה יוסף.

“אמא”, אמר, “האם גם היום עליך לענות את נפשך? והלא חוגגים אנו את כלולות בנך אלישע, אין אנו יכולים לשאת בכל עת תמיד את נטל יסוריהם של הרבים”.

יוסף נאנח ואחר כך המשיך:

יודע אני כי דברים כגון אלה אין מקומם במסיבת חג, אך אין אני יכול לעשות שקר בנפשי. מדוע דיחקו עצמם שרה ויצחק ובאו הנה באבלם? כאן, בעיר, בולטים הם לעין רב יתר מאשר בבית. הן היה עליהם להבין כי יפריעו לנו… תסלחו לי, יקירי, יום חם עבר עלינו והיין עולה אל הראש…

הוא פסע על הגג הנה ושוב פסיעות גסות.

“איני יכול להסיח מנגד עיני מראות אלו” אמר לפתע כמעט בקול צעקה. “רדוף ירדפוני המראות. הסתכלו נא בשמים שלווים אלה, מה יודעים אתם עליהם? הן רק כמה טייסים בלבד ראיתם כאן מעל לראשיכם… אל אלוהים! בטוחים ושאננים ישבתם במקום סתרכם – ועד מהרה חזר הכל לקדמותו. ואולם אותנו זיעזעו הדברים עד היסוד, לכל משך ימי חיינו. ואם מקווה מי בלבו כי ביום מן הימים יוכל לפטור עצמו מעקה זו ולשוב ולהיות לבן־חורין, הנה באים ומשתדלים בכל יכולתם לגרד בפצעיהם.”

רות הקשיבה בעינים אחוזות חלחלה לפרץ דבריו של בנה בכורה. היא היטיבה להכירו. לא ייתן מעצור לרוחו. שמחת הכלולות אשר הכל ציפו לה כמעט שהושבתה. מוטב היה להניח לדברים שישתלשלו כדרכם – הרהרה בלבה.

כן הרגישה גם לאה. היא כרכה את זרועה בזרועו של יוסף ומגעה האמהי הרגיעהו כלשהו. בחכמת לבה הובילתהו חזרה אל המסובים השרויים בשתיקה, וכמעט כלאחר־יד ביקשה ממנו:

“אם כבר נגעת בעניין אובדנה של האנייה, שמא תספר לנו כל הידוע לך על אותה פרשה עגומה.”

כה דיברה וחיבקה בשתי ידיה את אילנה ואת אלישע. רות הסתכלה בה בהכרת טובה. ויוסף פתח:

"היה יום שמש בהיר. הפלגנו ממאלטה (כל עיר־הסלעים הזו כולל הופצצה והפכה לעיי חרבות). הנסיעה עמדה בסימן סכנת המוקשים מתחת וסכנת המטוסים ממעל. מדי כמה שעות היה צופר האזעקה נותן קולו ביבבה, כדי להודיע על טייסי האויב הקרבים ובאים. היה באנייתנו סידור ביש־מזל, שבמעמד דברים זה נשקפה ממנו סכנה חמורה חלק גדול מצוות האניה. מחמת ההאפלה היו כל סיפוני האנייה, חוץ מן הסיפון העליון, חסומים בריקועי־פח כבדים, ומשום כך לא יכול אלא חלק מן הצוות להימצא בתור על הסיפון המגולה. מדי כמה שעות היינו עולים ויורדים, ואותם שהגיעו למעלה היו נושמים לרווחה. כבר נתנסינו בכמה וכמה התקפות מטוסים ויצאנו בשלום מהן, רוצה לומר, הפצצות נפלו בקרבת מקום הימה ורק טלטלו בכוח נפצם את אנייתנו. הערב קרב ובא. שולת המוקשים כיוונה דרכנו. המתיחות, העצבנות, החלו לפוג מעט. רק עניין אחד הדאיגנו ביותר, עורר בנו פסיכוזה: אלף הכושים הדרום־אפריקניים שהיו עמנו באנייה. הללו לא שמעו שום לשון זולת לשונם שלהם, בפעם הראשונה נמצאו בלב ים, בפעם הראשונה במדי צבא, פעם ראשונה במלחמה. מבולבלים היו ואחוזי פלצות. מדי הישמע הצופר, היו פורצים בצעקות, בקולות־ג’ונגל מוזרים. נופלים היו אפיים ארצה ומתפללים לאלוהיהם. ואנו, שבחפץ לב נוהגים היינו כמותם, אנו אנוסים היינו לאזור כל כוח ולחזק את לבנו כדי למלא כביכול את תפקיד מגיניהם בני־התרבות. כמה מבחורינו בבטן האניה החליטו להסיח דעתם מן הטייסים. הם נתכנסו בתאיהם, עלו על משכבם או שיחקו שאח, וכמובן – כולם חגורים חגורות־הצלה. השאר, אותם שהיו על הסיפון, ישבו מכווצים, שותקים.

והנה נשמעה יבבת הצופר. וכשפגעה הפצצה בלב האנייה, מקצת הבחורים היו למטה ורובם על הסיפון העליון. אחת ושתיים והאנייה צללה תהומה… חלפו שלוש או ארבע דקות בלבד. אלא שהיו על הסיפון העליון הוטלו בכוח הדף האוויר הימה. הם איבדו את הכרתם. אותם שהיו בבטן האנייה נהרגו כולם. נהרגו כהרף עין. כפי הנראה לא ידעו כל עיקר מה קרה להם…"

לאה שאלה ברוח נפעמה:

“והאם ניצלו כל אותם שהוטלו הימה?”

יוסף כיחכח בגרונו והמשיך בסיפורו:

"מששבה אלינו הכרתנו מצאנו עצמנו בלב ים. תרנו על סביבנו לראות מי ומי עמנו ומי ומי הנעדרים. למרבה הרעה, לא היו כל סירות. רק כמה מרישים צפו על פני המים, שיכולנו להיאחז בהם, אלא שמיד בא אחד הכושים וגזלם מאתנו. אחת ידעו הללו: במותך אחיה! לא היה מאום מסביבנו זולת מרחבי המים, אשר כמעט לא נעו ולא זעו. למרבה המזל נשאונו חגורות־ההצלה שלנו להפליא על פני המים. אילו רק הקדים וגילה אותנו אחד הטייסים שלנו, או אחת מספינותינו שלנו, ודאי היינו נשארים בחיים. השמש התחילה שוקעת. עוד כמה שעות ואברינו יקפאו. כוחנו תש. וכמו להגביר אימתנו היו הכושים, אלה שהוטלו עמנו המימה, נותנים קולם ביללה חדגוֹנית בלתי פוסקת שקרעה את שארית עצבינו. מהם היו ניתלים בכוח־פרא בבחורינו, ואף על פי שהללו התגוננו מפניהם, שוקעים היו כמה מהם מצולות.

הקפטן הנישא עמנו על פני המים, מצווה עלינו לבל נזוז, לבל נשחה, כדי שלא תתפרד החבורה. היום הולך ומחשיך. בחצות הלילה ודאי יבוא הקץ. עור בשרנו כבר אכלוהו מי הים המלוחים. הקפטן נתן קולו בשיר. שעות ארוכות הוא שר אולם אין קולו ערב לאוזנינו.

לפתע זעקה! מעבר לנחשולי הגלים צפה ועולה אנייה – אנייה משלנו. אחדים מאתנו, הנועזים ואמיצי הלב שבכולנו, המעולים שבשחיינים, אוזרים שארית כוח רצונם ומתחילים לשחות לעבר האנייה. לשווא קורא אחריהם הקברניט לעצור. אין שומע לו. הם מרחיקים ושוחים עד שנעלמים מעינינו לעולמים. החשיכה מתעבה, קול קריאתם שוקע, עזובים הם לנפשם, אין איש משגיח בהם עוד. האנייה חולפת על פניהם בלי שים לב. לאחר שעה קלה מופיעה אנייה שנייה, שלישית, חשכת הלילה מתעבה והולכת, שוחים הם מאנייה לאנייה – עד שכולם טובעים אי־בזה איש איש לבדו.

אך משקרבה והגיעה אנייה אלינו, החילונו כולנו לצעוק בקול קם. שפעת גופינו העטופים בגלימות שחייה לבנות גדולה היתה כל כך, שאי־אפשר היה שלא להשגיח בה. ניצלנו, והרי אני כאן…"

סיים יוסף את סיפורו והחשה. קרואי החתונה נתפרדו והכל חשבו לב אחד: שרה ויצחק קלקלו לנו את שמחת החג. אם יוסף סיפר את סיפורו, הן לא עשה כן אלא בגללם. מוטב היה אלמלא באו.

ב

למחרת הבוקר הגיעו שתי מכוניות שעמדו להביא את משפחת החתן ומשפחת הכלה, וכן ידידים קרובים לכפר להמשך החגיגה.

בשעת הנסיעה שרו האורחים במקהלה שירים ישנים וחדשים, כאשר יעלה על הדעת; החום המעיק של החמסין שנתחדש נתקבל בלא שום טענות ומענות כתכונה טבעית של האקלים הארצישראלי.

סמוך לשתים־עשרה הגיעו האורחים לכפר. חדר־האוכל הציבורי המה בשעת הסעודה. בלא שום טקס מיוחד הושבו האורחים, המחותנים והזוג הצעיר בין אנשי הכפר. השיבו מעט את נפשם במים צוננים, ואחר כך העבירו רות, ישעיה קריגר ואלישע את האורחים לחדרים שונים, כדי שינוחו מעט מטרחת הנסיעה. שרה ויצחק לקחו חלק, מחרישים ומשוקעים בתוך עצמם, בנסיעה ושוב לא נראו בכפר.

בארבע אחר הצהרים, בערך, החל החום המעיק לפוג מעט; הכל שבו ונועדו יחד לכוס תה. העירונים שיבחו את טעם הלחם ממאפה הכפר ואת הריח המיוחד של הריבה אשר בני הכפר הכינו מפירותיהם שלהם. אז הציעה רות לאורחים הנבוכים מעט ואובדי־העצות לצאת לטיול בכפר; שוטטו דרך שדירת עצי הדקל עד שהגיעו לשפת האגם, חזרו משם אל הרפתות, מקום שאבוסיהן של הפרות המדושנות, בנות דמשק והולאנד מולאו אותה שעה מספוא, ורות ציינה כל פרה ופרה בשמה, על שלשלת־היוחסין שלה ותכונותיה.

במדשאה הקצורה למשעי שלפני בית־הספר התעמלה כיתה של נערים ונערות בני עשר בליווי קולו הקצוב של תוף ערבי. אשר למוזיאון־הטבע של הכפר, לא ארכה רוחם של האורחים עד כדי לבקר בו, שכן הכל נשתוקקו לנוח לרווחה במקום מצל, עד שיבוא הערב ותימשך החגיגה.

רות סרה לחורשה קטנה, צעירה, שבאמצעה עמד אגן־מים של אבן ובו שושני ים נאות. טוב ונעים היה לשבת כאן. הרוח הניעה את צמרות העצים הצעירים שמעליהם, והצללים המבליחים בנחת, תחת להשרות עליהם מנוחה, כרצוי, החרידו מעט את לבבם. כשנכנסו לחורשה, השגיחו בשרה שחמקה משם. טורי האילנות החיצוניים הושקו זה עתה; ברוש שהיה גבוה מצמרתו ומעלה מכל שאר העצים, עמד בדל מן הציבור – זה היה עץ־הזכרון לאמנון.

לא ייפלא שרות ראתה הכרח לעצמה לספר את תולדותיה של חורשה זו. היה הדבר כהמשך ערבו של יום אתמול, – כאילו שומה עליה לדבר על כך, כאילו נגזר כי דמויות יצחק ושרה ואמנון ילוו חגיגת נישואים זו מתחילתה ועד סופה. חורשה זו ניטעה לזכר מאה וארבעים המתים. ושוב היתה לאה, אמה של אילנה, האשה שהרהיבה עוז להביע את אשר שאל איש איש בלבו: “כיצד נתגלגלו הדברים?”.

דומה היה, כמעט, שרות אסירת תודה על בקשה זו. שכן השתפכות הנפש מסייעת לעמוד ביסורים. היא פתחה לאמור:

"אשתדל לספר לכם דברים כדיוקם. הטקס עתיד היה להתגלגל כך: הצעירים החוזרים לביתם, וכן אנו, זקני הכפר, נוטעים את הנטיעות – כל אב וכל אם, גם כל זוג לחוד, נוטעים עץ. ברם אנו, זקנים בעלי ניסיון, לא ידענו מה פירוש מאה וארבעים אבות ואמהות המבכים בציבור את בניהם.

נאמר לנו כי טקס הנטיעה ייערך בעשר בבוקר. כיוון שכבר קרבה ראשית הקיץ והחמה ליהטה בשעות שלפני הצהרים, העמדנו במדשאות כדי מים גדולים, למען יוכלו הצמאים לרוות את צמאונם. השכם בבוקר החלו זוגות ההורים לבוא לכפר, ולגורל חרדתנו ראינו והנה כל ההורים כולם חיים וכולם באו. הן רבים היו בחזית בני בלי בית, יתומים מאב ואם, ודווקא אותם בחורים שטבעו בים הניחו הורים שכולים. משישבו הכל דומם על המדשאה, אחזתנו חלחלה. כולם מראה אחד היה להם, או למען האמת – כולם דומים היו למראה. לכולם אותו מבט קפוא, כזה שראינו אמש בעיניה של שרה. עור בשרן של הנשים שחור היה. אולי מדומה היה לי כן, כי מחמת בכי ולילות־נדודים נעטרו עיני כולן קמטים וחריצים. אך תלמים שחורים אלה הטביעו חותמם כה עמוק בפרצוף כולו, שלא נראו אלא החורים השחורים בלבד. גם האבות כולם דומיעם היו ליצחק. גם הם התאמצו כמוהו התאמצות שבעווית לעמוד בתחומם.

פעמים רבות במשך שנה זאת דיברנו על כך, כמה הולמים, לפרקים, שמות בני־אדם את בעליהם. יצחק – שדרכו לצחוק! ובכן, כל הגברים דיברו בקול רם רחוקים מנשותיהם בתחילה, כבדרך מקרה, אך משהתחילו בטקס, חזר כל אב לאם בנו.

כבר איני זוכרת היום, מי הוא שקבע את סדר החגיגה. אין לנו, כמובן, כל מסורת וכל ניסיון בעניינים כגון אלה; גם לא מן הראוי היה, שנארגן ונערוך הכל בדעה מיושבת בעוד שלאמיתו של דבר אין אנו יודעים כיצד להתחיל. תמיד מבקשים אנו להעמיק את הרגש שבנו בין בשמחה בין באבל. עם זאת יש בנו מין תכונה מאזוכיסטית. כשאנו מענים את נפשותינו, עושים אנו כן בשלימות וללא דופי.

אם אני מדברת בהתמרמרות רבה כל כך על סדר החגיגה הזאת, הריני מתכוונת בכך לפרט אחד, שגרם להשתלשלות המדכאה של כל הטקס כולו.

ברור היה שיבוא רגע ותפרוץ חוצה רגשת לבם העצורה של מאה וארבעים זוגות ההורים שנאספו הנה.

לאחר שנטענו, אנו והחיילים את השתילים הראשונים הגיע תורם של ההורים השכולים. איש איש מהם נעץ בידיו את השתיל הקטן בבור שנכרה וכיבש את העפר התחוח מסביב לו. אז צץ נער קטן, בן תשע, שעלה ארצה לפני חדשיים מברגן־בלזן, ופתח בקדיש לנשמת מאה וארבעים החללים שנקברו זה עתה בזה המקום. מי הוא שהגה רעיון קטלני זה? והלא אין אנו אדוקים ואין לנו צורך בתפילות־אשכבה. מלבד זאת הן אפשר היה לחזות מראש, שקולו של הנער עתיד היה, מטבע הדברים, לערער כל צורה וכל סדר. הצעקות והבכי ניסרו ללא מעצור. נשים וגברים הציפו, פשוטו כמשמעו, את השתילים הרכים בזרמי דמעותיהם. אמהות אחדות מיהרו אל כדי המים העומדים בסמוך, גררו אתם אל עצי־הזכרון של הבנים, ניפצום עד שנשתפכו המים שלוליות שלוליות, נסתפגו באדמה וזיהמו את בגדי הכורעים. ‘כן שברת את חיינו,’ קראה אחת האמהות, ‘כן נשפכו חיינו…’ ‘בני, בני,’! מיררה אם שנייה בבכי. ושרה, שרה הזקנה שלנו, ליטפה את הברוש הצעיר אשר נטעה והיתה מדובבת ככל העולה על לבה: ‘סוף סוף שבת אלי, בני. שוב לא אתן כי יקחוך ממני. מעתה תחיה עמנו ותקח חלק בכל אשר יתרחש כאן…’

נטיעת האילנות נסתיימה בערבוביה מדאיבה.

חורשת עצי הזיכרון היתה לתוכן חייה של שרה. שניהם, האב והאם, נחה עליהם דעתם כלשהו משהחלו הנטיעות לגדול. אפשר דבר של מקרה הוא – אולם ברושו של אמנון, הוא הרם והחסון שבכל האילנות. אולי מרבה שרה להשקותו. רוב דאגה גורמת היא לנו", סיימה רות, “בייחוד בימים כגון יום זה.” ומשסיימה, פנתה דומם מן האורחים לחזור לבדה אל החצר. החבורה נשארה בחורשה עד שהחשיך, והפעמון הכריז על פתיחת החגיגה.

ג

הכל פנו אל המדשאה הרחבה. מעליה נפרשה רשת של פנסי חשמל, שעטפה את משטח הדשא הרך ואת האילנות הרמים שמסביב לו באור ירקרק, אגדי. בקצהו האחד סגרה עליו חלקת שושנים העומדת במלוא תפרחתה. ארבעה שולחנות ארוכים הוצבו בתווך, ובצד חלקת השושנים עמד שולחן קטן יותר, שאליו הסבו המשפחות והמחותנות.

כארבע מאות איש מסובים היו לשולחנות שהיו ערוכים יין, פירות, עוגות. בסמוך לעצים עמד פסנתר פתוח, ומקהלה של נערים ונערות לידו. ילדים לבושי לבנים התרוצצו שובבים בין המבוגרים. אחד מהם העמיד על השולחן את קערת הלחם והמלח שנמסרה לכלה בבואה לכפר. שררה דריכות של אושר ושמחת ערב חג. הכל קיוו בלבם, שערב זה ישאיר רושם עמוק לא רק בלב הזוג הצעיר, אלא גם בלבם של כל הקרואים. קבלת הפנים לכלה במלח ולחם, השולחן הערוך, השירה, נאומי המשתה – הן לא נשתנו כמלוא נימה מדורי דורות. ועוד דבר הוא מעניינה של חגיגה רבת־קרואים: “דבר” זה לא נעדר גם כאן – המנצח על הטקס.

הכל תאבים היו לדעת מי יהיה האיש. והנה הופיע פתע יצחק שב־השיער ליד שולחן החתן והכלה, הקיש בכוס והודיע כי הוא הוא שר־הנשף. לא אמר כי ברצונו לנצח על התכנית, על הזמירות, על המחולות ועל נאומי־הברכה – אלא כי הערב יהיה הוא נגיד ומצווה והכל חייבים לשמוע בקולו.

המסובים התחילו רוטנים כיוון שאין הם אוהבים מעשה כפייה. חפצם כי ישתלשלו הדברים כטבעם, בלי משים, מאליהם. ומלבד זאת, האם דווקא יצחק הוא האיש הראוי למשימה זו? ייתכן שיצחק הוא האיש היחיד שאינו ראוי לכך. ודאי לא יעצור כוח לכבוש בקרבו את קנאתו הנסתרה והעצובה בחתן. כיצד הוא מעז להטיל את צלו העגום על השמחה? השמועה עברה בין כל האורחים ובלית ברירה ניאותו לו הכל בדומיה. מי יכול לערוב את לבו להשיב ריקם משאלת לב אדם השרוי בייסורים כמוהו?

בתחילה היה במנהגו קורטוב זרות ועצבנות. הוא לא בחר לו מקום־קבע, אלא מדבר היה אגב הילוך. בין שולחן החתן והכלה לבין שולחנות הקרואים היה רווח קט, ובו מהלך היה כל הזמן נרגש ונפעם. בראשית דבריו בירך בחום לב את החתן והכלה, נוסח ישן, בפשטות. אחר־כך רמז למקהלה לשיר זמר־כלולות, וזו שרה את הזמר בהשתדלות יתירה. לאחר מכן ציווה למלא את הכוסות ולשתותן, ומשהרטיב היין, תוצרת המקום, את גרונותיהם היבשים של האורחים, מסר יצחק את רשות־הדיבור לישעיה קריגר. מנעימת קולו נשתמעה גאוותו על פעלם הרב, מאבקיהם וחייהם של בני הכפר והמשפחה. הנישואים, חיווה דעתו, מקדשים את החיים, והוא הסתכל בלי משים על רות.

“וסגולות הרבה מן ההכרח שיהיו מחוננים בהן הבעל ואשתו, להצלחת הנישואים. אך את האחת בעיקר יעלה על כוס,” המשיך ואמר, “את אמנות האהבה, את כשרון האהבה! מתת זו, אין הכל מחוננים בה מבטן ומלידה. אך גם אותם שנתברכו בה חייבים לטפחה, כאשר יטפחו את היקרים שבגידולי גנם. וזאת יעלה וירומם בכוס ברכתו: את כשרון האהבה, את ידיעת האהבה!”

הדברים נתקבלו בתשואות־עוז. יצחק רמז, בלא שום שהיית־בינים, לכנר, זה התחיל לנגן בכינורו ניגוני מחולות־חתונה ישנים, נודעים. זה היה מורה הנגינה של בית הספר, מוסיקאי מוכשר, שהוא עצמו חיבר את הפופורי הזה. לצדו ניצב בן לוויה שלו באקורדיאון, לפני העצים הירוקים, ועורר בלבות הזקנים זכרונות על עיירתם ברוסיה, על הבדחן ועל כנר־החתונה שם. הניגונים אשר ניגן פשוטים היו ונלבבים; קרואי החתונה, יש ולבם נתרכך שלא מרצונם ונעצבו אל נפשם, ויש שפחד ורחב לבבם משבקעו קולות הפרא של ניגון חתונת הדיבוק. מחול־הקבצנים זה ילווה את המחזה הבלתי־נשכח, אשר בו תרקד לאה עם הקבצנים ותרהיב עוז, למראה הדמויות הללו מן העולם התחתון, להזמין גם את האם ועוד מי – את חנן המת – לחתונה.

שוב נתרככו צלילי הכינור. ניגוני מחול עליזים וקלים עלו וכל המסובים נשתוקקו בלבם כי צלילים אלה יוסיפו ויזרמו ללא הרף. וגם הכנר שאלה נפשו כן, והוא שפך במיתרי כינורו את אהבתו שלו העצובה – מי לא ישמור בלבו אהבה כגון זו? הוא ניגן והוסיף, עד שפסק לבסוף, בשעה מן השעות…

איש לא דיבר דבר, כסיימו את ניגונו, ורק יצחק קרא בקול רם אשר השבית את הדממה: “יין לכוסות!”

וכיוון שאיש לא נע ולא זע למלא את בקשתו, חזר וקרא בקולי קולות:

“עשו כאשר ציוויתיכם! הערב אני המצווה!”

המסובים הסתכלו נבהלים איש ברעהו ונזדרזו לעשות את בקשתו. לאחר מכן הניח יצחק שעה קלה את האורחים לנפשם; הללו שוחחו בנחת, ומהם גם נתנו פה ושם קולם בזמר קל.

אך הנה החלו פקודותיו של יצחק לבוא בזו אחר זו: נאום, זמר, שוב ושוב נאומים, נגינת פסנתר, דיקלום, אשר הלאו מעט את המסובים. ואם גם דיברו הנואמים בקצרה ובלבביות, קשה היה לעצור בעד בני הנעורים. הללו ביקשו לרקוד ולא להיות כפויים זמן רב לישיבת־שולחן משעממת. וכה קצרה רוחם, שהפסיקו כמה וכמה פעמים את אחד הנואמים האחרונים, אשר לא נחשב ביותר עליהם, בשירת מקהלה סוערת שלא כתכנית. יצחק נזף בהם על הפרעתם שלא כנימוס.

הכל נשמו לרווחה משהרפה מעט המנצח הקפדן מכובד־הראש שלו. הוא ביקש מיוסף, החייל אשר שב מן החזית, כי יספר משהו על המשימות הקשות של לוחמי החזית בשובם הביתה, בעיותיהם, אכזבותיהם וכו'. הוא רמז לו אפוא בסבר דברים יפים, מוטעמים הטעמה אירונית קלה, שלא ישא נאום תעמולה על אידיאלים ואידיאולוגיות, אלא ישמיעע אילו דברים קלים של בדיחות, כדרכם של חיילים, למען יפרוץ סוף סוף פרץ המשובה והעליצות, אשר היו כבושות שעות רבות כל כך. הנתבע תפס בזריזות את כדור־המשחק אשר הוטל אליו, עלה ברוב רוממות על כסא, ולא שעה בכוונה אל אותות החרדה אשר אותתה אליו רות.

“סבורני כי יהא הדבר לי לכבוד גדול וכי גם איטיב לדבר על המשימות המוטלות עלינו אם אכריז בזה הרגע, כי עד כאן דיברנו ארוכות על המלחמה ועל הלוחמים, וכי מעתה יקפצו כל המסובים, זקן ונער, על רגליהם שדבקו לקרקע וייצאו בריקוד נמרץ!”

משולחן בני הנעורים בקע רקע מחיאות כפיים. אך בו ברגע שביקשו הנערים והנערות לצאת במחול, נסתבר פתע לחייל יוסף וכן לכל אנשי הכפר והאורחים, כי נעשה כאן משגה טראגי. הולם הלב הראשון, שכל איש ואיש הרגיש בו, היה לדבר של וודאות משהסבו הכל בלי משים את פניהם אל יצחק המסכן.

פניו נאבנו בקמטיהם האפורים. הוא לא הוציא הגה מפיו. אך שתיקתו דבקה קמעה קמעה בכל מאות המסובים. דומיית־מוות נשתררה. יוסף נגע שלא מדעת בפצע העמוק ביותר שבלב האב. יוסף כמו נמצא קורא לאמור: “הניחו למתים, שלום לעפרם! מה רב אושרנו כי בחיים אנו. פועל ידינו הוא. המתים מתים הם, לדאבון הלב…” עם זאת לא היה ראוי יוסף בשום פנים לנזיפה, שהרי יצחק עצמו נקט בדבריו האחרונים נעימה אירונית עליזה. ואף־על־פי־כן, ודאי ציפה המסכן שלא מדעת כל שעות הערב לכך, שלפחות אחד ממאות המסובים – ידידו שלו, או חברו של בנו, יעלה במסיבת־חג זאת את זכר החתן המת ודמותו. מי יודע… אפשר דווקא משום כך טרח טרחה יתירה להתמנות לכהונה זו של מנצח על המשתה, בהאמינו, שתוך כדי כך יכול יוכל כבדרך אגב להעלות את זכר בנו המנוח. שרה, אשתו הפשוטה, הזהירתו מפני זה. גם לא ראוה בין המסובים כל שעות הערב. ודאי ישבה שוב בעיניים יבשות, נסמכת אל גזע עץ הזכרון של בנה, ולא קמה ממקומה אלא כדי להטות את קילוח המים אל צלחת אחד העצים.

צדוק צדקה שרה, זו האשה הפשוטה. הנשף קרב לקצו.

א

הדבר אירע בשלושים ואחד במארס 1946. חם היה ונעים וד"ר הוכמן יכול בלא חשש הצטננות לשבת כדרכו על מדרכת בית־הקפה “תמר” ברחוב שיינקין. הוא עישן כמנהגו את הסיגר שלו, אולם הפעם נראה כנוגס ממנו יותר מאשר שואף את העשן אל קרבו. הוא עישן כמנהגו את הסיגר שלו, אולם הפעם נראה כנוגס ממנו יותר מאשר שואף את העשן אל קרבו. עתונו “ידיעות חדשות” היה מונח לפניו מבלי שיקרא בו. ספל הקפה ריק. מצב רוחו לא היה כתמול שלשום. חוש ההומור שלו נעלם ממנו היום. בעוד כשעה עליו לפתוח בבוררות שקיבל על עצמו. מומחה היה בשטח זה השנוי במחלוקת ולא יכול לסרב. כך מכל מקום טען המשפטן הוותיק בפני עצמו.

בימים קריטיים אלה, הגיוני הוא שכל אדם יפתור את בעיותיו ואת עניניו הבלתי נעימים בחוג מצומצם של מכריו – הרהר ד"ר הוכמן. עם זאת אנוס היה להודות כי משברי נפש פורצים תכופות חוצה ללא מעצור גם בימי מאבקים פוליטיים נסערים.

ובכן, אותו עניין של דורון רייך ודניאל זינגר נתגלגל לידיו דרך מקרה. אין להאמין כיצד נסתבכו שני אנשים אלה ללא תקנה. באירופה היו מביאים עניין זה לערכאות ואילו אצלנו פונים לבוררות.

בלא מחשבה תחילה, מתוך חוסר־אונים נפשי, חזר ד"ר הוכמן והזמין ספל קפה שני והצית את הסיגר שכבה. שלף מטפחת לבנה מכיס אפודתו וניגב בה את קרחתו. חום רב הציפו לפתע פתאום. נטל את תיקו ופתחו כדי להעיף עין פעם נוספת על המסמכים שבו. ביניהם נמצא דוח של התובע דניאל זינגר אשר אושר ונחתם גם בידי אחותו מלכה גרנצבורג. הוא חזר ועבר על עמודים אלה באופן מכני. העובדות היו ידועות לו היטב. הוא גם ידע שלא יידע כיצד להכריע. בשעה היעודה, 8.23 לפי שעונו, הופיעו מלכה ודניאל והוא קם ונסע עמהם במכוניתם.

בערב אותו יום, בשעה 7.30 ישבה רחל שחור, אשה כבת חמישים, על מרפסת ביתה המשקיפה אל הים. עייפה היתה ועם זאת הרגשתה נינוחה. היא היתה עסקנית ב“ארגון אמהות עובדות”, מוסד אשר קיבל על עצמו בין השאר גם את הדאגה לעולים. אחריותה גדולה היתה. תכופות התריסה כנגד עצמה כי בלחץ העניינים אין לאל ידה להיענות כראוי לבקשותיו של הנזקק לעזרה, ואפילו אין היא מגלה אורך־רוח די הצורך להאזין למצוקתו. הערב השתוקקה נפשה לקורטוב של בדידות, למנוחה, לשיחה עם ידידים על כוס תה. אולם תענוג זה לא ניתן לה. בעוד שעה עליה לחזור למשרדה כדי לשמש בורר בין דורון רייך ודניאל זינגר.

רשאית היתה, כמובן לסרב. עם זאת יש לתת את הדעת כי יש גם צד שני למטבע זה. כך נהגה רחל שחור גם כאשר ישבה דורון רייך במשרדה וגוללה לפניה את כל הפרשה כולה בעצלתיים ובעמל נפשי רב. זה היה מעמד לא נוח כלל ועיקר ולא רק בשל העניין גופו. במיוחד הכבידה העובדה שבלי הרף נכנסו ויצאו מזכירים כדי להחתימה על מסמכים שונים, ובה בשעה היא נתבקשה לשיחה דחופה עם חיפה, בה היה עליה לתת את החלטתה בדבר תקציבו של מעון ילדים חדש. שיחה טלפונית זו התנהלה עם אחיה של דורון רייך, הלל זגגי, ראש הוועדה התקציבית, אשר מזה זמן רב אין הוא מדבר אל אחותו דורון מטוב ועד רע.

עצבנותה של דורון היתה רבה. דבר זה קל להבינו. נוסף על כך, נהג דניאל זינגר בחוסר טקט משווע בהזמינו את הלל זגגי להעיד בבוררות זו – מעשה מיותר לכל הדעות.

מה בעצם הניע את רחל שחור לשמש בורר? היא לא הכירה את דורון רייך קודם לכן, ואפילו עתה אין היא רואה מהו שמקשר אותן. ואולם דורון היתה שרויה במצוקה. רק לפני חדשים ספורים עלתה לארץ ומאחריה פולניה, רוסיה, טהרן. בודדה היא. גם רחל בודדה, והכרה זו שמוטל עליה לחדור ללב הזולת, להבינו, היא שהכריעה את הכף. עם זאת ברור כי כנגד אחת כדורון רייך יש לנקוט בדרך משכנעת, להסתייע בהשקפת עולם מוסרית. אולם על אף היותנו ותיקים בארץ – הרהרה רחל שחור – חרף עמלנו הרב, עדיין איננו זכאים להורות לזולתנו כיצד לחיות.

רחל חזרה ודפדפה ביומנה של דורון. השורות היו דחוסות, לב נואש פרפר בו.

השעה היתה שמונה ושלושים בערב. יעקב ורדי קרב היה ובא. השוער פתח לפניו את השער כפי שנקבע קודם לכן. בניין המשרדים הגדול היה שרוי בחשכה גמורה. לאחר שהעלה אור בחדר עמד והרהר. אילו נתבטלה בוררות זו. לא, אין הוא אדם אמיץ כלל ועיקר. אלמלא שמדובר בידידו דניאל זינגר, ידידו מזה שלושים שנה ומעלה, היה מסלק ידיו מכל העניין. יחדיו הפליגו ארצה לפני מלחמת העולם הראשונה. הם נמנים עם אנשי העלייה השנייה אשר עשו את דרכם בעבודה בכרמים, בסלילת כבישים, בשמירה. ידידות ותיקה זו מחייבת.

קול צעדיה של רחל הגיע לאוזניו. דרוך היה לקראת פגישתו עמה. הדלת נפתחה ונכנסה דורון רייך, לפני כן דורון זינגר, ועוד לפני כן דורון גלזר.

דורון הסמיקה, טרם נגמלה מטבע ילדותי זה, אף כי כבר מלאו לה שלושים וחמש שנה. יעקב ורדי הסתכל בה בסקרנות. לבושה היתה חליפת סמוקינג ממשי שחור ומתחתיה חולצה לבנה הדוקה עד סנטרה. קווצות שֹערה הבלונדי אסופות היו בסרט חום דק, ושלא ברצונו אנוס היה להודות שהיא אשה יפת תואר.

“מה שלומך”, דורון פנה אליה בהיסוס מה. השאלה לא היתה במקומה ותשובתה אף היא היתה כפויה.

“על הצד הטוב ביותר, שאם לא כן לא היית רואני כאן”

יעקב הושיט לה סיגריה. נבוכים היו שניהם. ישבו בשקט ועישנו. בינתיים באו בזה אחר זה שאר המשתתפים בישיבה.

ד"ר הוכמן ישב בראש השולחן ומצדדיו שני הבוררים האחרים. מולם דניאל זינגר ומלכה גינצברג. מתחת לחלון, לבדה, ישבה דורון רייך. לבסוף, ברגע האחרון ממש, זינק פנימה אחיה של דורון, הלל זגגי. בכוונה נשתהה כדי להימנע משיחה עמה.

ד"ר הוכמן פתח את הישיבה ואמר: "חברי הבוררים מכירים היטב את הפרשה ואני נמנע מלחזור לגולל לפניכם את העניין לפרטיו. לפנינו מונח דוח מפורט שהכין דניאל זינגר. יעקב ורדי יודעו על־פה. מרת רחל שחור קיבלה אינפורמציה מלאה על הפרשה מפיה של דורון רייך. לשם הסדר בלבד אני חוזר על עיקרי השתלשלות העניינים.

בעשרים ושישה בנובמבר 1945 התוודעו זה לזה הרווק דניאל זינגר ודורון רייך, אשר שם משפחתה מבית אביה גלזר. בעשרים ושבעה בנובמבר אותה שנה נשא דניאל את דורון לאשה. בו בערב נקרא דניאל זינגר למלא שליחות סודית בחוץ לארץ ולמחרת היום ארז את חפציו ונסע. הוא חזר ארצה בחמישה בינואר 1946 ומיד דרש מאשתו הצעירה, היא דורון זינגר, גט בלי דיחוי. דורון זינגר סירבה ומסרבת עד עצם היום הזה האם העובדות נכונות?"

דורון ודניאל הניעו ראשיהם, אבל ניכר היה כי הם חפצים להוסיף פירושים משלהם לדוח היבש.

“נמסר לי”, – המשיך ד"ר הוכמן ומקולו נשמע היסוס מה “כי המועד למתן הגט נקבע למחר, ואילו אנו הידידים מבקשים לנהוג כמסורת חכמינו זכרונם לברכה ולדבר על לבם של הבעל והאשה כי יתפייסו ביניהם”.

דניאל זינגר ניתר ממקומו. “דר הוכמן, ידידי היקרים” אמר, “החלטתי נחושה. עליכם מוטל תפקיד פורמלי בלבד. קביעת תנאים שהנני מוכן ומזומן לקיימם ככתבם וכלשונם”.

“פירושו של דבר” שיסעו ד"ר הוכמן, “כי אתה רוצה לאלץ את אשתך להסכים למתן גט”.

“כן, זה רצוני” השיב דניאל נמרצות.

“ומה בפיך את? דורון?” פנתה אליה רחל שחור.

דורון קמה. מה יפה היא, חלף הרהור במוחם של הבוררים.

“ידועה לי היטב”, אמרה ברטט, “טינתו של דניאל אלי. אך גם לי טינה אליו. עליכם הבוררים, לשקול היטב מי משנינו נשא על גבו אבנים כבדות יותר בדרכו הארוכה. מי סבל יותר, מי החזיק מעמד איתן. אם יותן לי ברגע אחרון זה, להביע משאלה, כאשר יותן לנידון למוות, כי אז אחת אבקש שדניאל לא יגרשני, אסור הדבר, מי נתן לו את הזכות לכך, האם החוק הוא המקנה לו אותה או שמא על דעתו בלבד הוא עושה את המעשה?” אמרה דורון את דבריה ופסעה בצעדים מהירים לעבר הדלת. “אחכה לפסק דינכם בחוץ” אמרה ונעלמה. כתובתה נשארת מוטלת, שכוחה, על מושבה. הלל זגגי נטלה ומסרה ליושב ראש.

דממה נשתררה. הבוררים נעצו מבטיהם בדניאל. כובד־ראש והעדר כל אהדה כלפיו נשקפו מעיניהם. יעקב ורדי אמר: “לרשותכם מחצית השעה”. דניאל, אחותו מלכה גינצברג והלל זגגי קמו ועזבו יחדיו את המשרד. הם פנו לקפה “קרלטון” הסמוך, בו פרט נגן וינאי זקן, מר לודוויק, על פסנתר. שיריו היו ישנים, מאובקים. פרדי המלצר קיבל את הבאים בסבר פנים יפות, כידיד משכבר. ואף אמנם הוא היה היחיד שידע והכיר את הפרשה כולה מתחילתה ועד סופה.

ב

מלכה גינצברג היא אשה רמת־קומה, איתנה, מלאת מרץ ובטוחה בעצמה. טבעות וצמידים לה על ידיה ועל זרועותיה. תנועת הנשים האזרחיות מעריכה אותה אך יש גם שיראים מפניה. אחיה הצעיר דניאל חוסה בצילה. פעמים רבות ניסה להיחלץ מאפוטרופסותה, אולם הוא חוזר ופונה אליה כאשר הוא נתון בצרה.

מלכה הכירה את הלל זגגי עד כה בשמו בלבד. עתה, משנתברר לה מהי עמדתו כלפי העניין התייחסה אליו דרך ידידות, לפחות כלפי חוץ. עמדתה שלה בבוררות זו לא היתה חד־משמעית, כפי שחפצה שהדבר ייראה בפומבי. סוף סוף, סבורה היתה בלבה – אין לאלץ אשה לקבל גט נגד רצונה.

בפינתם המרופדת שבמסעדה חשו עצמם השלושה בנוח. מלכה ארבה ממש לשאלתו של הלל בדבר התרחשות העניין. וכשהיסס קמעה – מעצוריו של הלל היו כנראה רציניים – כיוונה היא עצמה את הנושא באפיק המתקרב לנקודת המוקד שבפרשה.

"ובכן, דניאל אחי הסיעני באותו ערב במכוניתו אל התיאטרון כדי לחזות בהצגת הבכורה האומללה של המחזה “וורשה” – האם כבר ראית את בניין התיאטרון החדש הלל? האקוסטיקה אינה טובה ביותר, אולם בדרך כלל… מובן כי לא היה לאותו מסכן כל מושג מה צופנות לו ולי עשרים וארבע השעות הבאות אף שגם כך, אני מקווה – תיעלם מחר כל הפרשה כולה כלא היתה.

דניאל קם. “סלחו נא לי”, אמר “עלי לצאת החוצה לזמן מה. איני חש בטוב”. הוא חש בצעדים מהירים לעבר הדלת.

“אפשר להבינו, הוא נרעש”, הסבירה מלכה בהתרגשות מעושה כלשהי. "דניאל היה תמיד הכבשה השחורה במשפחתנו. כידוע לך, אנו מחזיקים פה בית־דפוס מזה שלושים שנה. אבי עסק במקצוע הדפוס עוד ברוסיה. עשרות פועלים מועסקים אצלנו. בעלי המנוח, שלמה גינצברג, ישב במועצות של בנקים וכן נשא בעוד מספר כהונות רמות. דניאל היה כנטע זר במשפחתנו. הפאנטיזם שלו, האידיאליזם, השקפותיו הסוציאליסטיות – כל זה לא התיישב עם אורח החיים שלנו. ארץ ישראל, עבודה עברית, טולסטויאיזם, גורדוניזם, טוב ויפה, אולם עד היכן? אסור שרעיונות כאלה יתקיימו גם לאחר שנות הבגרות. עודו בחור בן עשרים ומאחריו לילות קדחת בביצות חדרה, שמירה בגליל, סלילת כבישים – ניחא. גם אנו בהיותנו צעירים ברוסיה, דגלנו באידיאלים שונים, אבל להסתכן, חזור והסתכן בעלייה בלתי־ליגאלית, בהברחת נשק, הרי זה רב מדי. והלא מהנדס הוא ויכול לקבל משרה נכבדה בכל מקום שירצה. ואולם הוא בשלו, בשלו…

מעטות נקודות המגע שבינו לבין משפחתנו. לעתים רחוקות בלבד הוא בא העירה. הוא בא אל ההצגה “וורשה״ כיוון שזכר את הרושם הרב שעשה עליו הספר כאשר קראו לו לפני שנים רבות. שואל אתה, ובצדק, מדוע הזמינני לבוא עמו אל התיאטרון, והלא יכול להזמין אשה צעירה, יפה. זה הדבר, ידידי, כאן קבור הכלב. פרשות אהבה לא חסרו לו לדניאל. משהו מזה גונב לאוזני. ואולי לא אירע שום דבר. אשר לאשה, פשוטו כמשמעו, בית, ילדים, ככל אחד מאתנו, לא, פרחח נע ונד זה מעולם לא אבה. מה נכספנו לראותו מקים משפחה, במיוחד אבינו הזקן, אולם הוא כמו מתגורר כל הימים במכוניתו אשר לא תואר לה ולא הדר”.

הלל סוקר היה אותה בהשתאות: “איני מבין, גב' גינצבורג, הלהיטות הזאת אחר גט?”

לשמע שאלה זו אבד לה למלכה משהו מבטחונה. “בוא ונדבר גלויות” אמרה וקולה רעד. “מספר פעמים הצגתי לפני דניאל בחורות נאות, אינטלקטואליות, בנות־טובים, אולם משום מה לא נסתייע הדבר. לאחר מכן באו השליחויות הרבות לחוץ לארץ להשגת נשק, לאיסוף כספים, פעם לארצות הברית פעם לדרום אפריקה, ובשנים האחרונות גם לדרום אמריקה. וכיצד יכול אדם שכמותו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. רואה אני, מר זגגי, כי גם אתה תמיה, וכי הסברי אין בהם כדי לשכנע. לא? האמת ניתנת להיאמר כי גם בעיני אין הדברים מחוורים די צורכם. אגב, מה היה טיבה של דורון, בנעוריה?” השאלה כמו נשאלה לתומה, אולם ללא עדינות יתר.

“אין ביכולתי להרבות בפרטים”, ענה הלל דרך זהירות. כאשר עזבתי את וורשה ב־1920 היתה דורון ילדה קטנה ויפה ביותר. היא פרטה על פסנתר זמן רב לפני שהדבר הפך לה למקצוע, בטרם חלמו ההורים כי זה יהיה ייעוד חייה".

“מה, דורון, פסנתרנית?” שיסעה אותו מלכה “מופתעת אני, כלומר ידעתי זאת אך פרח מזכרוני הדבר. דניאל שלנו אוהב מאד נגינה על פסנתר”.

“דורון היתה פסנתרנית מעולה, חביבתי, שם דבר”, המשיך הלל וסיפר, “בתחילה היתה תלמידה מצטיינת בקונסרוואטוריום, לאחר מכן השתתפה בקונצרטים של התזמורת הסימפונית של הרדיו. מאוחר יותר סובבה בפולניה, רוסיה, ובכל מקום נחלה נצחונות מזהירים. ואילו הערכות נתפרסמו על הופעותיה, שמרתי את כולן”.

הלל הסמיק מהתרגשות. לאחר שהתאושש מעט, המשיך: “המפתיע ביותר היה זכרונה הפנומנאלי. היא ידעה כמעט את כל הספרות הקלאסית על־פה. גם יפהפיה היתה. התלהבותה אחר השפה והספרות הפולנית לא ידעה גבול, והיתה כמובן גם חסידת פילסודצקי. על ארץ ישראל, פלסטינה, ועלי, הסוציאליסט, הפרולטארי – באותם ימים הייתי חבר פועלי ציון שמאל – לא רצתה לדעת ולא כלום. פויה! במקום לשקוע עד המתניים בבוץ מוטב לשבת בקפה ז’יליאנסקיה ולאכול עוגות עם קצפת. הוריה פינקוה ללא גבול, כנסיכה היתה בעיניהם, תכשיט יקר של אבא. צעירים וזקנים חיזרו אחריה, במיוחד סופרים. המשורר טובים כתב שיר אהבה אליה. הבמאי שילר, הציע לה נשואין. אל אלהים, דורון, דורון… עד שהופיע אותו עתונאי ומשורר, איגון רייך, יהודי מומר, קשיש ממנה בעשרים שנה. בעל כשרון היה. כתב שירים מלוטשים ופיליטונים סטיריים שנפרסמו ב”וויאדוֹמושצ’י־ליטראצקי“. השנסונים שלו היו מוּשרים בקאבארט קוי־פרו־קוו”. הם ניבאו כביכול על הופעת תקופה חדשה. תחי פולניה, בעד גרמניה, נגד רוסיה. דורון ליוותה לפעמים את הזמרה על הפסנתר. זה היה כמובן נגד רצון ההורים. איגון רייך היה אדם אמיד. התרפקותו על הזרמים החדשים בפוליטיקה, בספרות, אופיה היה סנובי. למעשה לא ניתן לקבוע מה היה טיבה של חברתם. הם לא היו אנטישמיים ממש, שהרי היו צאצאיהם של יהודים כשרים. המשורר סלונימסקי, למשל, הותקף על ידי הגויים הפאנאטים בשל היותו יהודי. טובים הדגול, אם סבתו כתבה את ספר התפילה המפורסם לנשים “צאינה וראינה”. מרדכי ברנדשטטר, נכדו של משורר עברי בן דור ההשכלה, נמנה אף הוא עמהם.

התלהבותו הפטריוטית של איגון רייך למען פולניה לא ידעה גבול. ובכן, לאחר שדורון נישאה – היה זה ב־1930 – לא ראיתיה עוד, עד שהופיעה פתאום כאן, לפני כשנה. שמחת הפגישה המחודשת לא ארכה זמן רב, לדאבוני, סיבות רבות היו לכך, כלל הידוע לך. אמצעי מחיה לא חסרו לה. פנסיית הקצינים אשר קיבלה מן הממשלה הפולנית, – זו הימנית כמובן – הספיקה לה די והותר גם כאן ולא נזקקה כלל לעזרתי. דורון היא הנפש היחידה אשר נותרה בחיים מכל משפחתי. האדם היחיד…

הלל זגגי כמעט ופרץ בבכי. המראה לא היה גברי כלל וכלל.

מלכה הסתכלה סביבה, איש לא השגיח בדבר. היא טפחה לו קלות על היד.

"נו, זגגי, רציתי לאמור, הלל, קח עצמך בידיים. הלו, פרדי! עוד קוניאק. זגגי, שמע־נא, אני איני אשמה, אני נשבעת לך, מפי לא שמע דניאל דבר, ואולם פרדי, פרדי זה יודע הכל, ואולם גם הוא לא יפתח את פיו לספר לדניאל משהו… כאשר הביא לנו דניאל למחרת ההצגה, ב־12 בצהריים, את הבשורה בדבר חתונתם, מצאנו שנינו, אבי ואני, כי המעשה נחפז מדי, אולם לא היה בה בידיעה זו כדי להטרידנו. יום נאה היה ואני שוטטתי ברחובות עליזה ושמחה. חלפתי על פני שדרות רוטשילד, אחד העם, נחלת בנימין, וכדרכי יום יום נתקלתי בעשרות מכרים וידידים וכל אחד ואחד שמע מפי את החדשה. מתפארת הייתי ממש בחתונתו של דניאל, דניאל ודורון היפה, זו הבלונדינית שביקרה עמו בהצגת הבכורה.

בשעה 2.30 נפגשנו כולנו פה, בקרלטון, לארוחת הצהריים. נכנס הזוג הצעיר. פרדי ברך את דניאל כדרכו תמיד והפעם גם את דורון, אולם בבת־צחוק רבת־משמעות. דניאל לא חש מאומה. שילמתי את החישבון, – אותו יום הזמנתים לארוחה – ואז סיפר לי פרדי בחטיפה כמה דברים תמוהים על דורון, על הקצינים הפולניים, על האמריקאיים, על הסודניים… "

“נו, טוב, שתקתי. לא אמרתי דבר. יהי כן. אני חיבבתיה מאד. הכל יכול היה להיגמר בכי טוב אילולא… אל אלהים, והלא אירע דבר כלשהו.” דניאל זה לא ילד הוא – הרהרו שניהם בעת ובעונה אחת. מחשבה זאת הפכה אותם לפתע פתאום לידידים, לקרובים. אולם השאלה נשארה בעינה, ללא פתרון.

ג

דניאל היה פוסע ישירות בשדרות רוטשילד בלא להסתכל לעברים. צעדיו היו רחבים, כמו אצה להם הדרך. הוא חצה את אלנבי ועבר לאורך לב תל־אביב הישנה. אותה שעה היה הקהל יוצא מקולנוע שדרות, אך הוא לא שם לב. משהו המריצו לצעוד הלאה, קדימה. נרגש היה. דבר־מה הטרידו. לבו פעם בחוזקה פעימות בלתי קצובות. הגיע לקצה השדרה. דרך ארוכה זאת עשה בפחות מעשר דקות. אך ההתאמצות הפיזית הרגיעה אותו. עייף היה והתיישב על ספסל שליד הקיוסק, הזמין כוס צוף ולאחריה עוד אחת ושתה בצמא. הצית סיגרייה ונשם את עשנה עמוק אל קרבו.

ובכן כיצד קרה הדבר? מה הכשיל רודף נשים מובהק זה, המאהב הנצחי, אשר מעולם לא נתן אמון ברגשותיו שלו עצמו? כיצד קרה שלפתע פתאום לא נמצא מי שיאותת לו, להזהירו מפני מעשה שבקלות דעת. אשה כי נקרתה בדרכו ונתמסרה לו, לאחר ששבע מחסדיה דחה אותה מעליו כאילו היתה זונה מפקרת בשוק. וכאשר נזדמנה לו אשה עצורה, מסויגת כבתולה, לא טרח למלא בה את תאוותו, להכריעה. היסוסיה מנעו אותו מכך, ריפו את ידיו. חושש היה במקרים כאלה מפני האחריות שהיתה כרוכה בכיבוש מעין זה. אשה צנועה זו מן הראוי לתתה כלעומת שבאה, להניח לצניעותה שתישאר כמות שהיא. ואולם רוגז היה על עצמו ועליה. הוא סבל והתענה קשות שנים ארוכות בגלל היותו דון־ז’ואן בלבד. תכונה זאת שבו גרמה שייוותר בודד ותועה בדרכים נלוזות. ואילו עתה, דורון… בתמימותו הרבה סבר, כי הנה הצליח הפעם הדבר בידו. נתמלאו כל משאלות לבו והגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אשליה זו ארכה שלושה שבועות בלבד, כלומר עד לאותו לילה ליד הבאר המלון פרדוסי בטהרן בחברת פולה ואולה…

הדבר התחיל פה, בתיאטרון. באותו זמן הוא חזר ממסע בדרום־אפריקה. על הצלחתו והישגיו במסעו זה כתבו רבות בעתונים. הנהלת התיאטרון שיגרה לו שתי הזמנות להצגת הבכורה של המחזה “וורשה” כמנהגה עם כל הצגה והצגה. עיר זו שמה בלבד היה בו כדי לעורר רטט בנפשו. זה שלושים שנה הוא עוקב אחריה, מלווה עליותיה וירידותיה עד לאחריתה ב־1939. משתוקק היה לחזור ולחיות עוד הפעם בעיר וורשה ולו מעל קרשי הבימה.

הזמין אפוא את אחותו מלכה ובשעה היעודה עולים היו במדרגות הרחבות בדרכם אל מקומותיהם בשורה השלישית הצדו השמאלי של האולם. האולם החשיך והכורסא שמימינו עדיין ריקה היתה. אולם, לפני עלות המסך, ברגע האחרון ממש, התקרבה ובאה אשה. הוא לא יכול להבחין בקווי פניה

אף לא הביט לעברה. היא נטלה את מקומה בכורסא, המסך עלה כמו ציפו לבואה.

פעם אחת בלבד, במערכה הראשונה, הותז אור עליה. אלומת קרניים עטפה אותה לשנייה אחת. שעונה היתה אל גב הכורסא ומבטיה נעוצים במתרחש על הבימה. כפי הנראה שלא הבחינה שהוא תוהה עליה בעיניו. לבושה היתה שמלה לבנה, ללא שרוולים, בעלת מחשוף עמוק. שכמייה שחורה עשויה מקטיפה, תלויה היתה על המשענת הצדדית, של הכורסא. עורה היה זהבהב, חלק וללא ברק, בדומה לפרי כלשהו, אך לא זכר איזה פרי. בדמדומי הכרתו הוא חוזר ונזכר שדמתה לפרי וכי היא מוכרת לו מכבר, שמא מלפני זמן רב. הוא אימץ את זכרונו. הדבר עינה אותו, אך ללא הועיל. ושמא אין זה אלא חזון תעתועים והוא לא ראה תוי פנים אלה מעולם?

המסך ירד, הועלה אור והוא הציע לה את התכנייה. שלושתם התחילו דנים המחזה. שיחתם היתה ערה, ודורון סיפרה על “וורשה שלה”, על מה שאירע בה ב־1939. מה שהעלו על הבימה התרחש ב־1914, מלחמה פעוטה, מאורעות חסרי חשיבות.

סיפורה היה שגור, דברים הידועים לכל. אולם העובדות שגוללה נטולות היו כל נימה של התרגשות. אובייקטיביות, כביכול, הווה מול עבר. כן, היא ובעלה, המשורר והעתונאי איגון רייך, נמלטו יחדיו. האם מקרה הוא שהם יודעים את שמו? כן, שמו ידוע ומוכר להם. הגיעו לווילנה ברגל כמובן, תחת מטר פצצות הגרמנים, ובזרועותיהם ילדתם הקטנה. הם וכן עריקים פולניים לרוב הטילו עצמם לתוך התעלות שבצד הרחוב כאשר עברו הטייסים הגרמניים בטיסה נמוכה מעל לראשם וקצרו בהם במכונות ירייה. הקצינים הפולניים פקדו על היהודים לעמוד על רגליהם, מטרה לכדורים הגרמניים. הגרמנים עמדו לפני שערי העיר. אז תפסום והכניסום בשני קרונות רכבת, שנועדו לבהמות. הדלתות נחתמו. בתחנה הראשונה הפרידו בין הקרונות ומאז לא ראתה עוד את איגון רייך. הילדה היתה בת שנתיים. לבסוף באו הרוסים וחילצו אותם.

דורון סיפרה את הדברים האלה מונוטונית כמי שיודע אותם על־פה.

דניאל ומלכה ניסו להסיח את דעתה של האשה מן המאורעות אשר חזרה וחייתה אותם. מלכה חילקה לה כמו בדרך אגב מחמאות על יופיה. דבריה נאמרו גלויות ובטון גברי מעט. דורון תפסה את הרמז והסתכלה אליה בבת־צחוק מקסימה. דניאל הרהר בלבו, מניין לה לאשה זו הקסם המשובב הזה לאחר כל הפורענויות שבאו עליה. במערכה השנייה אבד לו לדניאל הריכוז הדרוש כדי לתפוס את המתרחש על הבימה. מחשבותיו נסבו עליה, וכמו דובב אליה בחשאי בלי שהיא תשים לבה לדבר.

בהפסקה שלאחר המערכה השנייה יצאה מלכה אל המסדרון. דניאל שתק ודורון העירה כלאחר־יד: “ברכתי לך לשובך ארצה”.

“את מכירה אותי, האם יודעת את מי אני?” – שאל בתמהון.

“ראיתי תצלומך בעיתון, אך עוד לפני כן, אשתקד, ראיתיך בטהרן, מכאן שאני מכירה אותך”.

“את הנך זו שפגשתי בטהרן”, השיב מופתע, “תמהני שלא הכרתיך מיד. כן, עתה הנני נזכר בפניך… תודה לאל”. דברים אחרונים אלה כמו אמרם לעצמו. היא היא, אחת מבין אותן פולניות בעלות מחשוף העמוק, כמוה עתה, ולידה בחורה צעירה, כן, היה זה מאוחר בלילה… נשתררה שתיקה. לפתע פתח דניאל בדברים. דיבר ארוכות, ללא מעצור.

“פגישתנו זו, דורון רייך, המקרה שבפגישתנו, גורם לי אושר שאיני יכול להביעו. אור ראשון הוא, נעים וחם, מאז שובי. אינך מתרעמת עלי שאני פונה אלייך בניגוד לכללים המקובלים, הלא כן?”

דורון הצטחקה. לא, אין היא מתרעמת עליו, ודאי, אין לה סיבה לכך. התנהגותם היתה כשל תלמידי גימנסיה בפגישתם החשאית הראשונה תחת העצים העבותים בגן העיר.

״האם עלינו לשבת עד לסיום ההצגה?" לחש דניאל ורוחו קצרה. “האורות עדיין דולקים והרשות בידינו לחמוק מכאן”.

“מחיר מלא שילמתי בעד הכרטיס, מר זינגר הנכבד. זהו ביקורי הראשון בתיאטרון, פה. אנו הפליטים איננו זכאים להזמנות” – אמרה ספק בצחוק ספק ברצינות. הם נתחייכו זה אל זה. המתיחות חלפה.

מלכה לא חזרה למקומה. המערכה השלישית היתה מייגעת. הם החליפו בלחש הערות עוקצניות על המחזה אשר היה בעיניהם קריקטורה ותו לא. לאחר הסיום עוד נשארו יושבים באולם, אחרונים כמעט.

דניאל כיוון את צעדיה אל מכוניתו. “סלחי לי, אין היא הדורה ביותר, נסיעותי הרבות מבלות אותה”. דורון הצטחקה. “שכחת כנראה שעשיתי מאות קילומטרים בלא נעליים לרגלי”. אמרה בטון יבש, לגלגני מעט.

“אמנם נכון”, השיב בעליצות שלא במקומה, “אף־על־פי־כן, יפה היית גם בטהרן, לא ניכר בך כלל שיצאת ממחנה־עבודה סובייטי”.

“אותו ערב ישבתי והאזנתי להרצאתך. לפני כן ניגנתי בפסנתר, במלון פרדוסי”.

“את מנגנת בפסנתר, דורון?”

“כן, גם פה אני מנגנת, לא הרחק, לשם הפרנסה, כמובן. לא רחוק מכאן”.

דניאל הסיע את מכוניתו לאורך בן־יהודה ללא מטרה. היא הניחה את ידה על זרועו קלות. “אני יורדת כאן ואעשה דרכי הביתה ברגל”.

“אני מבין”, השיב דניאל, “רצונך כי ניפרד”.

“נכון, לכך אני מתכוונת, מר דניאל זינגר” השיבה וחשה כי הדם עולה אל פניה. דניאל הרגיש בדבר. “בכל זאת אם רצונך בכך” הוסיפה ואמרה "רשאי אתה לדעת היכן ביתי… "

הוא התניע את המכונית והמשיכו לנסוע, אך לא אל ביתה של דורון שבאחת הסמטאות בצפון תל־אביב. כמו שלא בכוונה תחילה הם נמצאו מחוץ לעיר. אי־שם מצאו בית־קפה החוסה בצלה של גינה גדולה הקרויה “אואזיס”. ישבו תחת סכך ענפים ירוקים, שתו יין ושוחחו על דא ועל הא. דורון היתה עצורה ונצטערה שדניאל מבחין בהתלבטויותיה. לפתע נפתח סגור לבו והוא התחיל לדבר בשטף, בהתלהבות.

“תמוהה את, דורון, תמוהה ביותר. הנה יושבת את לידי ודמותך כילדונת בפגישתה הראשונה. מתקשה אני להבינך, דורון, להשיגך. אמנם רבות שוטטתי בעולם, רבות ראיתי וכבר איני צעיר עוד כמוך, יקירתי. איני מהסס להודות שאיני יודע כיצד נוהגים בחלקי תבל שונים וכיצד מתבטאים בשפות אחרות. אני, את אנשינו בלבד אני מכיר. שנים רבות הננו עומדים בחזית, בשדה, במלחמה, במחתרת, או הרחק אי־שם… ידידים רבים לנו, קרובים אנו זה לזה, וכמו חוטים שזורים בינינו. ואם מי מאתנו נעלם פתאום והקשר עמו ניתק, אות הוא כי פגש באשה או נערה. הדבר יקרה במהלך העבודה, בתנועה, ואז, אותו לילה ראשון של פגישתם, אפילו עבר ללא תקלות, אותו לילה הוא החוליה הטבעית שבין הימים. כדבר הזה יקרה לנו תמיד. לקראתנו באה אשה בעלת העזה, קרבה עד חצי הדרך. שקר מוסכם הוא, אגדה בלבד, מה שמספרים על כוחו ותקיפותו של הגבר. במידה שזה נוגע לי, לפחות, אין הדבר כן. ובכן, דורון, הבה ואתוודה לפנייך והלא ממילא את חשה שאני חושק בך היום, לא ייתכן שלא תחושי. כן הנך שומעת את המלים זורמות מפי בלי הרף אף שעדיף היה שאשתוק. את מסתכלת בי בעיניים טובות, מלגלגת בלבך על הגבר הבוטח בעצמו ואשר סבור משום מה כי עליו לדבר, לדבר. דורון אהובתי, אל תתרעמי עלי, איני שיכור… אנא, דורון, איני גיבור, אלא אחד מרבים, בעל מעצורים, מתוסבך, ובעצם נרדף… אנא דורון, בואי לקראתי… רואה אני כי גם את מהססת ובכך את מתירה את לשוני”.

דורון ניטל הדיבר מפיה. התפרצותו הילדותית כמעט היתה בניגוד להופעתו הנוצצת, השופעת כוח. הוא תפס בידיה והיא הניחה לו.

לאחר מכן חזרו הביתה. הוא הוסיף ודיבר עוד דברים רבים שונים. הסתייגותה וקשיחותה התחילו נמוגות. הוא ראה עצמו מנצח, כובש, והדבר הסב לו אושר רב. עם זאת חשש לפגוע בה, שהרי פליטה היא שיש לנהוג בה ביד רכה ועדינה. אושרו והרגשת נצחונו הלכו וגברו מחשש כיצד הולכת התנגדותה ונמוגה.

שאר הדברים נתרחשו כפי ששיער. הוא דחף אותה בזהירות אל שער הבית האפל, חיבקה בזרועותיו, היא נענתה לו, פחות נסערת ממנו, ללא רעד, היא רק עשתה את רצונו. הוא נכנס אתה לחדרה. בוהק נקיון עלה ממנו. פסנתר קטן עמד שם, נוצץ, ועל אדן החלון פרחים אדומים נתונים באגרטלים. המפית שעל השולחן העגול היתה מעשה־רקמה, עבודת ־יד. על האצטבא עמד קנקן קפה ולצדו ספרים, תווים.

“חדרך מזכיר לי את חדרה של אחותי” אמר דניאל, "אבל זה שמכבר, מכבר… (“האם אמת בפיך, דניאל, האמנם חדרה של אחותך”?).

מבלי משים עלו בזכרונו שתי שורות של שיר ישן:

"הוי בזמן מן הזמנים

היית את אחותי או אשתי".

שום דבר מכריע לא אירע ביניהם עד כה. דברים שהחליפו לא הותירו טעם מר בפיהם. אולם דניאל כוח פנימי היה מניעו להפוך אשה זו אשר מצא מחדש, אשר דלה מזכרון העבר, לאהובתו אותו לילה. ואילו היא עמדה דמומה. והלא היא אינה ילדה עוד, הרהר בזעם עצור, כלום אין היא מבינה? דורון תהתה עליו בעצב, דומה כי בכתה.

“מדוע את בוכה, דורון?”

“כל זאת קרה מכבר”, ענתה. דניאל לא ירד לסוף דעתה.

לאחר מכן הוא שידל אותה להיענות לו כפי שמשדלים בתולה צעירה בליל הנישואין.

וכפי שיקרה בטבע כן אירע גם עתה: דורון המהססת, הצוננת והעצורה, שכחה את עצמה ונתמסרה לו בכל להט תשוקתה. הנתבעת הפכה לתובעת, הנאהבת לאוהבת. זו היתה המטפורפוזה שאליה נכספה נפשו של דניאל כל ימי חייו. אולי בתת־הכרתו גברה בו התחושה כי בהתמסרותו הוא שלא ידעה גבול, הפך את האשה הצנועה לקדשה במקדש. דורון הביאה לו את שחרורו, את ברכת הכוהנים. “משוחרר אתה, ידידי, לעולם לא תהיה בודד עוד”. ובשכרון חושים זה, בהתעלות נפשית זו, בבטחונו הפנימי כי אשה זו בלבד היא היחידה אשר בכוחה להיות לו לעזר – נתן לה ולעצמו הבטחת נישואין, נישואין מקודשים שאליהם נכסף זמן רב.

ד

הלילה נעשה צונן. ספסל העץ שעליו היתה דורון ישובה הלך ונחרב, הלך וגז. היא השתרעה עליו. בשעה זו אין איש עובר פה. מהרהרת היתה תוך התרגשות גוברת ועולה באותם דברים הנאמרים למעלה אודותה ואודות דניאל. היטב ידעה כי בוררות זו חסרת תכלית היא, קומדיה משעשעת, מביישת. הבוררים בתמימותם מאמינים כי יש מי או מה שישפיע על דניאל לחזור בו מרצונו. הוא החליט דבר ולא ימוש ממנו. דבר זה חשה על בשרה לאחר אותו לילה יחיד שהיו יחדיו לפני הנישואין.

דניאל ישן היה שינה עמוקה. היא קמה במוקדם, כרכה את שערה במטפחת ולבשה את חלוקה הארוך, הבהיר והפרחוני. שפתה קומקום לקפה והחליפה לפרחים את מימיהם. ידיה השיבו כל חפץ למקומו ועד מהרה קיבל החדר את מראהו המסודר. סיימה בכה וישבה ליד מיטתה. זו כבר אינה שלי בלבד – הרהרה. האם אמנם הבינה לאשורם את דבריו מאמש אשר אמרם שעה שהיו שניהם שקועים בתאוות חושים, שעה שחווית האהבה פעמה בפוטנציה על־אנושית? האם אמנם הזכיר חזור והזכר את דבר הטבעת? האם עולים דברים כאלה בחלום? דורון ניסתה להציב תחום בין החלום למציאות. לא, דבר זה אינו אמת. חלום זה מסמל אל נכון את כיסופיה העמוקים לאושר ולאהבה. אפילו העלה את הצד הטבעי שבדבר אלף פעמים ואחת.

היא לא תזכיר לו את הדבר מכל ומכל. תשלח אותו לעבודתו כמו לא אירע כלום. ואולם, הייתכן? והלא דבר נפל אמש, האם אפשר להשכיחו, להתעלם ממנו? שמא משמעותו של המעשה אשר אירע יקרה לה בלבד, ובאשר לדניאל, חשיבותו כקליפת השום בעיניו?

באותן שעות מעטות חשו שניהם כמו היו מתעופפים מחוץ למסלולו הקבוע של כדור הארץ, כמו אבד כוח המשיכה של יום־יום את חוקיו. ואולם חלומה של דורון פג במהרה. אך התעוררה והמציאות חזרה לקדמותה. היא פשוט ישובה ליד מיטתו ושומרת את שנתו.

לפתע קמה פסעה לעבר ארון הבגדים והוציאה מתוך מזוודה שהיתה חבויה שם חוברת עבה שחורה – יומנה שלה. כאשר יקרא דניאל רשימות אלו – הרהרה – לא יהסס ביותר, ישא רגליו וילך, ישוב אל חייו הרגילים כמו לא אירע דבר.

“מה את מחזיקה ביד?” שמעה את קולו של דניאל מאחורי גבה.

“זה יומני, רוצה לקרוא בו”?

“לא” השיב דניאל וצחוק נערי ריפרף על פניו, “לא היום”. דניאל קפץ מן המיטה ולאחר רגעים ספורים כבר היה מוכן ובמצב רוח מרומם.

“הכנתי קפה”.

“טוב, אהובתי, טוב, ברצון”. שניהם שתו בצמא. “עכשיו עשי מהר, מהר, מהר, בעוד מחצית השעה אשוב לקחתך”.

“לאן דניאל, לאן?”

“אבל, דורון, כבר שכחת אותה אגדה עתיקה על הטבעת?”

וכשתיקתה אמש כן שטף דיבורה עתה:

“דניאל, מכירה אני אותך מכבר, יודעת אני אודותך כל מה שאפשר לדעת עד שלא, – איזוהי אותה מלה שחוקה, שגרתית? – ובכן עד שלא אוהבים אותך, ואילו אתה דניאל, אינך מכירתני כלל, לא, תנני להיות לבד”…

“לא, אין את מכירה אותי, דורון, את רק מדמה זאת בנפשך. אני, אני הוא היודע עלייך הכל. אמנם נכון כי יש אשר יקרה שלא אוכל לנקוט עמדה כלפי בעיה זו או אחרת, אבל משמתברר לי במה דברים אמורים אזי החלטתי נחושה. מעולם לא ניבא לי לבי מהו שעתיד להתרחש, אנה פני מועדות, כמו בפעם זאת, אהובתי”.

“כן דניאל, שנינו יודעים זה את זה, כבר טעמנו זה מדבשו של זה. איבדנו עשתונותינו בשכרון חושים. הגזמנו לעבר האין סוף. אולם האם נרקמה בינינו גם שותפות נפשית? לא יקירי, על זאת פסחנו. הלא מן הראוי כי נגולל זה לפני זה את פרשת ילדותנו ונעורינו. נספר זה לזה את שגיונות אהבותינו הטובות והנלוזות, כל אשר חלף ואיננו עוד, עלינו להסתכל עמוק לתוך גביעינו שמא נותר בהם שלולית יין שעלינו לשופכה. היכרוּתנו כמוה כפרי בוסר. אשר לי, שנה שלמה עקבתי אחריך במבטי… הקשבתי הקשב היטב לדבריך באולם המלא עשן אלי, ואל פולה וכן אל כל אותן שהצטופפו במחנה ואל אלו שפגשת בשדרות. בעיני ראיתי כיצד עמלת להציל בני אדם אחד אחר רעהו, אחד אחר רעהו. לאחר ימים ראיתיך שוב והפעם פה בארץ, בבית־הקפה הקטן, שם ישבת ועיינת בעתונך או שחקת שח עם ידידך. כן, נטלתי רשות לעצמי ועקבתי אחריך, ארבתי לך בסתר ובגלוי עד שהגעתי אל מירב ההצלחה להאזין לשיחתכם, וכך נודע לי על ההצגה הקרובה. השגתי מקום ישיבה לידך באולם התיאטרון. ואולם החלטתך זו, הפתאומית, המפתיעה, לא אני יזמתי. מתייראת אני, דניאל, חוששת שמא אין אתה יודע את שאתה עושה…”

דניאל שם ידו על פיה. “יודע אני הכל, ואף־על־פי־כן בך, דורון, בחרתי להיות אשתי”.

דורון נכנעה. חוששת היתה שמא סירובה העקשני אינו אלא שיטה אסטרטגית הנקוטה בידי אשה מדעת או שלא מדעת כדי לקשור את הגבר אליה חזק יותר. ובכן לא זו בלבד שהסכימה, גם זריזה היתה ממנו, אמרה לו את ההן שלה במשובה, צוחקת ובוכה חליפות. ברור כי המעשה כולו היה ילדותי מעיקרו, ללא שיקול דעת, ככל הרפתקא. הוא האמין בתפקידו כרודן, אך לאמיתו של דבר הוא דמה לאותו גדם עץ הנזרק לאש הבוערת באח.

לאחר הטקס חש דניאל אל אביו ואל מלכה להודיעם את הבשורה. דורון חזרה הביתה בגפה. היתה שעת צהריים מוקדמת. היא חיכתה לבואו ובינתיים נטלה את יומנה ודפדפה בו. רק עתה נוכחה לדעת מדוע כתבה יומן זה הרצוף סבל, יאוש. אין זאת אלא שכדי שביום מן הימים תוכל להראותו לדניאל ולאמור לו: “הבט, וראה, זאת אני, כפי שהייתה פעם זו אשר היום אשתך היא, רעייתך האהובה”.

עוד היא קוראת ביומנה ועל הדלת התדפק נער שליח ובידו זר שושנים. על הפתק שצורף לזר כתוב היה לאמור: “אהובתי היקרה לי מכל. אינני מסוגל להביע את אשר רוחש לבי. זמן רב לפני פגישתנו ידעתי כי רק בך אני רוצה, אלא שנשכח הדבר ממני. עתה משנזכרתי – יודע אני: את אהובתי היחידה, הנצחית”. אכן מכתב האהבה הראשון.

לאחר־מכן התחילו המאורעות רודפים זה את זה. עוד בו בערב נצטווה דניאל לנסוע לחוץ־לארץ בדחיפות, וכבר למחרת היום טס לטהרן. היא חשה מועקה כבדה, כאותו צנחן אשר בהתקרבו לאדמה רואה הוא תחתיו סלע במקום ירק דשא. כשהתחילו להגיע מכתביו, חזרה ונרגעה. המלה הכתובה כוחה משכנע יותר מן המלה המדוברת. מכתביו של דניאל הרעיפו על דורון את הביטחון הנפשי ואת התקווה אשר אבדו לה במרוצת חייה הסוערים ונעדרי התכלית בתקופה שבין פולין לרוסיה, בין טהרן לארץ־ישראל. עד מהרה היא הפכה לאותה אשה כפי שהוא, דניאל, חפץ לראותה, כפי שנתכוונה להיות לו באותו לילה ראשון של אהבה. דאגתו היתה נתונה לה עתה מרחוק. הוא חיזר אחריה שעה שעה כפי שהעידו מכתביו ששיגר אליה יום יום. היא שבה להיות אותה דורון כפי שהיתה בימי נעוריה. הפסנתר שבחדרה חזר והפיק מתוכו צלילים בהירים ועמומים, פיציקאטו לארגו, פרסטו ואנדנטה, אשר הביעו את געגועיה אליו, כמיהתה, אותו רגש נדיר אשר אבד לה עד תום בתקופת חייה המסחררים, החושניים הרצופים הרפתקאות. רגש זה חזר ופרח בקרבה, חזר ולבלב כפרח הנפתח בשמש עם בוקר זוהר. אולם במקום סתר שבלבה רוחש היה כעין פחד מסתורי, שמא אושר זה אינו אלא אשליה. פתאום לפתע ייפסק, כאותו פרי אשר רגלינו דורסות ללא רחמים. שמא הגיע לאוזניו של דניאל שמץ דבר ממה שעבר עליה בשוק היצרים שבטהרן בימי מלחמת העולם ולאחריה. האם, לשמע כל הדברים האלה תעמוד לה אהבתו, האם לא יעזבנה באותה מהירות שבה כבש אותה? מה יהא כאשר יתגלה כי צניעותה לא היתה אלא אשליה, אשליה שנמשכה לילה אחד בלבד?

ואף אמנם, מלילה אחד למשנהו, הלך ונשתנה צליל מכתביו. הדבר התחיל כשלושה שבועות לאחר נסיעתו. משהו מתכתי, עלה מהם, סתמי, כמו היה מאלץ עצמו לכתוב. אותה תקופה אשר פרצה את שערי בדידותם נסתיימה כשם שהתחילה. השערים שנפתחו נסגרו מקץ שלושה שבועות בלבד, וזה היה הוא, דניאל, אשר סגרם על מנעול ובריח. דורון היתה מייסרת עצמה בשל הדברים אשר אמרה שעה קלה לפני כן כי הכל יישאר כפי שהיה. מצחיק הדבר. אילו אמרה זאת בערב פגישתם, בתחילתה, לאחר ההצגה או בבוקרו של אותו יום שבו נערכה החופה, או לפחות במשך אותם שלושה שבועות ראשונים של אחר נסיעתו, או אז היה ערך כלשהו להם. שמא עליה לקום עתה ולפרוץ פנימה אל החדר בו נערכת הישיבה הגורלית, להלום באגרופה על השולחן ולזעוק: “אנא, שמעו נא לי, מוטל על דניאל לבוא ולכרוע ברך לפני על כל שעולל לי”.

ערב שובו של דניאל מטהרן פחד ורחב לבבה. היא קישטה את חדרה בפרחים, הכינה קפה ולבשה את חלוקה הפרחוני הנאה. ריח נעים של לבנדר ריחף באוויר. היא נקטה בכל אותם אמצעים ידועים המושכים לבו של גבר, כאשר תעשה כל אשה וכל זונה המצפה לאהובה. והנה הוא בא, שזוף, מאושר. נשא עמו מתנות, שטיח פרסי אדום, אגרטל מזרחי וכיסויי תחרה. הכל טוב ויפה. נועם הפגישה כמעט והסיח דעתה ממכתביו הצוננים. אולם דניאל מנע עצמו ממנה אותו לילה. אולי יד המקרה היתה בהימנעות זו. אך כשהתנזר ממנה גם בלילה שלמחרת וכן עוד לילה, לא נותר ספק בלבה. צמרמורת עברה אותה. אז אזרה את כל כוחות נפשה (את צניעותה של לילם הראשון לא יכלה לשחזר), גייסה את כל הנסיון שצברה בשנות הזנות הארוכות – אלו ארבע שנים תמימות, נעדרות דאגה, חסרות תכלית, שנים מרופשות – נקטה בכל דרכי האמנות שנתאמנה עליהן ואפילו העזה ופרטה על הפסנתר, ניגנה את שופן, את צ’יקובסקי, וכל זאת למענו בלבד. על ידיה נשאה אותם אליו. זאת פעם יחידה בקריירה שלה, הפעם היחידה, שכך נהגה.

אתה, דניאל, אתה גרמת לכך".

אז הוא כינה אותה באותה מלה איומה ונוראה שכל אשה מזדעזעת לשמעה. דבריו היו בוטים. הוא חקר אודותה בטהרן אך העלים את עובדת היותם נשואים, שאילו ידעו זאת לא היו פוצים פה לפניו. סופר לו שהיתה מנגנת בקאבארט, חציו פרסי חציו אירופי, לאורן העמום של מנורות צבעוניות שעה שעל רצפתו המוארת בברק זכוכית אדומה נישאו רגליהם של זוגות שרויים בסחרחורת גילופין. ואותה אפיזודה עם פרסי עשיר, פרז’ולה שמו, שבביתו שהתה שבועיים כמורה לבניו. עוד נודע לו על נגינתה במלון פרדוסי לשם הגיע ערב קצין מן הבריגדה היהודית, הניח צרור תווים על הפסנתר למען תוכל להסתכל בהם ותינצל מזיופים, ואשר סוף שהוא כבש את לבה. ועוד לפני כן מעשים שונים ברוסיה כאשר ניגנה בתיאטרון קטן, וכן אותו מעשה בזמר באריטון מלנינגראד ועוד כהנה וכהנה.

“כל זאת העלמת ממני”, צווח, ופניו עטו ארשת מאיימת.

“דניאל אין אתה מבין בעניינים אלה ולא כלום. האשה כלי נגינה היא, וכל היודע לפרוט עליה בא ופורט. אתה, דניאל, ידעת לפרוט עלי”.

ואילו דניאל בשלו: “אינני יכול, דורון, צר לי עלייך, עלינו להיפרד ויפה שעה אחת קודם”.

היא התמוטטה, פרצה בבכי מר ופתחה באותן האשמות שכל אשה נטושה מאשימה בהן את זולתה. אז הוא יצא מן הכלים. “אל אלהים”, קרא, “מהו שאירע לך, עוד הרפתקא, תתגברי עליה, חזקה את, לא יאונה לך כך רע”. “דניאל, אין אתה יודע עד מה מסורה אני לך, ואולי עוד מביאים היינו ילד לעולם, אנו התועים הנצחיים. האם כבר נולד לך ילד, האם יודע אתה מה פירוש הדבר להביא ילד לעולם? אני יודעת זאת. היה היתה לי בת. בת שלוש וחצי היתה כאשר הוציאה נשמתה בחורף באוראל. ילדים למאות ולאלפים מתו מטיפוס, מרעב, ממגפות, מכפור. ילד אחד יותר או פחות אינו משנה את התמונה העגומה. בברית המועצות חיים ומתים אלפי אנשים במחנות, אולם פה דניאל, פה כל אדם הוא אדם, פה אתה אתה, כך גם אחי הלל שהוא שם דבר. ואילו חייתי במחיצתך, אזי הלל היה שוב אחי ואני אחותו. אבל אם תגרשני מעל פניך אבודה אני, דניאל, אבודה. האשמותיך כנגדי אני מתקשה להבינן. האם יכולתי לנהוג אחרת? בודדה הייתי. בהיותי ברוסיה סבלתי חרפת רעב. עתה זקוקה הייתי למקצת אור, לשמלות שיעטפו את גופי, ליין שישכיח יגוני וכן לאהבה. עתה אין בי כוח לשאת עוד את מצוקתי, לכן רוצה אני בכך בלבד, דניאל. רק אתה תוכל לחלצני, להצילני… אל תדחני מעל פניך, דניאל”.

האמנם אמרה לו אז את כל הדברים האלה, או שמא רצתה לאומרם – אין היא יכולה להיזכר. מכל מקום, לבטח הוא הבין ללבה ואף־על־פי־כן לא נמנע מעשות את המעשה אשר חפץ. מה טוב שאותם בוררים שם למעלה מעלה מבינים כה מעט בעניינה. אנשים ישרים והגונים. ואילו הופיע דניאל פה, לידה, לפתע, על ספסל זה שבשדרה האפלה והושיט לה את ידו, האם מסוגלת היתה לדחותו? או שמא היתה חוזרת ומושכת אותו אליה ומנסה תוך הכנעה לפתותו, זאת חרף בגידתו, למרות שנאתו. האם ייתכן שעודנו אוהב אותה?

“עמדתי שלי חד־משמעית” אמר ד"ר הוכמן. “לא ניתן לשכנע את דניאל זינגר לחזור בו מהחלטתו להיפרד מדורון רייך. אין לתבוע זאת משום אדם. דורון היא שכפתה עליו נישואים אלה, היא אשר הוליכתו שולל בספרה לו דברים שלא היו מעולם. משנתגלתה לו האמת הסיק את המסקנות המתחייבות מן הפרשה העגומה”.

“הרשה לי” הפסיקו יעקב ורדי. בתחילת דבריו היה מאופק, אך לאחר מכן הוא דיבר בהתרגשות, בלהט. “מכיר אני את דניאל מאז היינו ילדים, בחדר. שותפים היינו למעשי תעלולים, כגון שיטוטים בלילות ופנסים בידינו כדל להציץ בפני נשים. כברת דרך ארוכה עשינו יחדיו בארץ, בברלין, פריז, ניו־יורק. אני חולק על הדעה כי דורון מקסימה זאת, אשר הגיעה מווארשה דרך אוראל, טאשקנט וטהרן, ועד להצגת הבכורה בתל־אביב, דורון זו הוליכתו שולל. דניאל הכיר אשה זו היטב, הבין ללבה, ואף־על־פי־כן נשאה לאשה. סיבה אחת ויחידה לדבר. היא דומה לו בכל, הוא והיא טיפוס אחד הם. היא השקיטה את סערת יצריו, בה מצא מרגוע לנפשו. הדבר קרה בלילה שקדם לחופתם. ואם חרף המעשה הזה מסוגל היה לשים קץ לאהבה, אזי אשמתו היא, אשמתו בלבד. מעשה זה יש בו משום הוכחה כי הוא ינטוש כל אשה, צעירה וצנועה, ראשונה או אחרונה. הוא יפגע בה כשם שפגע בזו לאחר שכפת אותה אליו. סלחו לי על התפרצותי”. אמר במבוכה ניכרת, “אני אמנם סניגורו, אך נדמה לי כי קלעתי אל האמת”.

“לדעתי”, השיבו ד"ר הוכמן, “לא ירדת לסוף כוונותיו של ידידך. נכון הדבר כי עלתה בידו לכבוש ולאהוב אשה מאופקת זאת, אשר סבל רב מאחוריה. אולם הוא יכול להשלים עם המחשבה כי סייעה לו בכך, כי היה בהתנהגותה משום פיתוי, הערמה, כשם שנהגה עם אחרים לפניו”.

יעקב ורדי ניתר ממקומו ושיסע את דבריו.

“עתה דבריך ברורים יותר, ד”ר הוכמן. רוצה אתה לומר כי דורון הזונה פיתתה יצור תמים זה ודניאל שמו. תמר יושבת על אֵם הדרך עטופה בצעיף, אורבת ליהודה והוא נותן בידה פיקדון, את מטהו, חותמת ופתילים. כאשר הוא בא ותובע את הפיקדון חזרה, היא מסרבת להחזירו. רוצה היא לשמור בידה את ההוכחה לאהבתם בלילה ההוא, הוכחה לעצמה ולילד אשר תלד לו. יהודה רוצה להתכחש לכל מה שאירע, אין היא מוכן להודות באבהותו על הילד. בוש הוא במעשהו. כך מסופר בתנ“ך, רבותי. הזונה האוהבת רוצה ליהפך לאשה חוקית, ואילו הגבר אינו רוצה להכיר באשה זו כשווה לו”.

“לא נוכל לחדור לעמקי כוונותיהם של מחברי התנ”ך“, אמר ד”ר הוכמן במורת־רוח. “אם נסיון הפיוס שלנו ייכשל, אזי עלינו לתת דעתנו על תנאי הגט, מתכוון אני, לתנאים החומריים, נדמה לי, כי הפיצויים הרשומים בכתובה נמוכים מדי ואין הם מתאימים לנסיבות המיוחדות”.

רחל שחור סימני קוצר־רוח נתגלו בפניה. היא ביקשה את רשות הדיבור.

“כדי שנקבל מושג על עברה ועל אישיותה של דורון רייך וכדי שנרד לסוף דעתו והתנהגותו של דניאל, מבקשת אני לקרוא לפניכם קטע מתוך יומנה של דורון”.

היא דפדפה ביומן וקראה: "טהרן, 5 באוקטובר 1944. מאושרת אני שעלה בידי להימלט מבעל־הבית הפרסי שלי, ארא פאראז’ולה. נמלטתי תוך סכנת חיים ממש. היה עלי לשוב ולשהות שבועות מספר במחנה הנשים כדי שלא ימצאני. פולה כמעט ונטרפה דעתה עליה מדאגתה לי. שנתה נדדה בלילות – סיפרה לי לאחר מכן – לבה ניבא לה כי הנני בצרה גדולה. כאשר הזמינני פאראז’ולה אל ביתו, ידעתי כי אשה לו וילדים, ביניהם שתי בנותיו, שירין בת העשר ושפור בת השתים־עשרה. הפתעתי הגדולה ביותר היתה בנו בן השש־עשרה והתנהגותו כלפי. אך נכנסתי אל הבית התחיל הבחור פרנסואה להתרפק עלי, להיצמד אלי. לא הבינותי פשר דבר. לאחר מכן הבחנתי כי שנאה עזה שונאים האב והבן זה את זה. האם חנונקסרין, אשה שהזדקנה טרם זמנה אך עדיין ניכרו בה שרידי יופיה לשעבר, היתה נפחדת. היא התחננה לפני בנה כי ירפה ממני, לחדול ממעשיו, שהרי הכר הכירה היטב את האב, אבל פרנסואה לא נשמע לה. אני גופי נתקפתי פניקה ובלבי גמלה ההחלטה להימלט. כאסירה הייתי, אשה מן ההרמון. נאסר עלי לשוטט ברחוב. לא נאה הדבר לגבירה שכמותי. שבויה הייתי כציפור בכלוב. הן האב והן הבן ארבו לי, עקבו אחרי צעדי.

יום אחד ניגש אלי הטבח הכושי חסן וסיפר באוזני למקוטעין באנגלית העילגת שלו דברים שלמשמעם אחזתני פלצות.

האם ידוע לך מיס שבכל בית אצילים בטהרן מצוי בית־סוהר? דבריו עוררו בי צחוק בתחילה, אבל הוא השתיקני: שקט, שקט, לא לצחוק, לא לצחוק, כך פה בכל מקום, ואם אחד מבני הבית עושה דבר אשר לא נראה בעיני הארא, האדון, אזי הוא אוסרו בבית־כלא זה בו אין אוויר, מלבד עכברושים. אין נותנים לו מים ואף לא לחם, כל אדם ימות שם לאחר יומיים. אז אומרים שהוא מת וקוברים אותו, שום אדם לא ישאל ולא יחקור מהו שאירע. נשים רבות, נשואות ואמהות לילדים, מצאו את מותן בדרך זו. ארא הוא השליט, ואם האדון הצעיר פרנסואה ילך בדרכו…

עתה אחזני טירוף. פרנסואה היה נער יפהפה ואהבני עד לשיגעון. הפרסים חומדים נשים בהירות, הן משפיעות עליהם כחשיש. פרנסואה לא שמע לאזהרותי, לא שעה לתחנוניה של אמו. הוא היה עומד ומסתכל בי, נוטל לידי ומנשקן…

ערב אחד ניכנס האב ובלא להוציא הגה מפיו תפסו וחבשו בכלא. פרנסואה צעק, התחנן, יילל, ביקש רחמים, אבל ללא הועיל. הילדים פרצו בבכי, המשרתות תלשו שערותיהן, המשרתים בכו במסתרים. ארא הסתגר בחדרו. חנונקסרין ואני אזרנו עוז ודפקנו על דלתו, התחננו, העתרנו עליו בדרי חנופה עד שפתח. הוא עמד וצחק ברוע לב, באכזריות. אז כרענו שתינו לפניו, גיפפנו רגליו, נשקנו לבגדיו, צעקנו ובכינו עד שלא שמענו את צעקותיו של פרנסואה. שעות ספורות בלבד נותרו לו לחיות. ארא פאראז’ולה נהנה ביותר בראותו את שתי נשותיו מושפלות עד עפר. לאחר מכן משכתיו עמי אל הבוסתן, שנינו לבד, ואז נעתר לי ונתן בידי את מפתחות בית־הכלא. בינתיים האיר הבוקר ואנו משכנו את פרנסואה מן המרתף ובשרו אכול.

באולם המיטות שבמחנה עמדו אולה ופולה וניחמוני. פה, בין שבעים וחמש נשים אחרות, עוד אפשר לי לנשום, לנשום…

כן, זה היה המעשה בפרנסואה".

רחל שחור סיימה קריאתה, סגרה את המחברת והסיטה אותה הצדה.

דניאל פוסע היה לאטו לעבר בית־המשרדים הגדול שבו התקיימה בשעה זו הבוררות בדבר גירושיו מדורון. כאז כן היום אותה שדרה, אותם זוגות על הספסלים, אותם עננים דוהרים, אלא שאז ריחף גשם באוויר, ואילו עתה קיץ…

הוא שקע בהרהורים. אנה פרחה אז חכמתו, זהירותו? לא, כרגע אין הוא יכול להיזכר למה נתגלגלו הדברים כפי שנתגלגלו. הוא השתדל לשחזר ולשוב ולחיות אותם רגעי נועם משכרים שעברו עליו במחיצתה של דורון. זכר את משחקה, את הפרחים, את מלות האהבה שהעתירה עליו – כל אותה התנהגות אשר אפשר לתלות בה את הצדקה למעשהו. האמנם כה השפיעו עליו אותם הדברים ששמע על אודותיה בטהרן? רגש הכבוד שלו נפגע עד כדי דחיית אשתו מעליו סופית. לא נותר בו אלא רגש רחמים בלבד כלפיה.

כבר ביום הראשון לשובו ארצה מטהרן נפגש עם אחותו והיא חקרה אותו בתקיפות בדבר מעשיה של דורון בטהרן. “מה לך ולדורון של טהרן, והלא גיסתך יושבת בתל־אביב, האם לא נפגשתן בזמן העדרי?”

“לא, לא נפגשנו”.

“מדוע, מלכה, מדוע?” דניאל חש כי חמתו בוערת בו.

"אנא, דניאל, הרגע והלא יודע אתה את הסיבה. אתה הוא שמסתיר ממני דבר, הכל יודעים מה שהיה בעבר. יודע המלצר פרדי, יודעים פקידי משרדך, הנהגים, ואתה אין ביכולתך לשאת זאת. אמנם נכון כי מאז חתונתכם אין רואים את דורון בשום מקום, אבל עד לפני כמה שבועות…

דברי הסתה גלויים אלה הרתיחו את דמו. הוא קם ממקומו בקפה קרלטון שבו ישבו ונפרד ממנה. דניאל נמלט מאחותו, מידידיו, נס מפני דוחן. פנה לעבר שפת הים והתיישב על אחד הספסלים. הים היה כמו חורפי. גליו גבוהים, סוערים, קצפם עכור. הוא הפנה את זעמו כלפי עצמו, חירף את עצמו. מה מראה יהיה לחיי מעתה ואילך? הדיבות, הצחוק והרכילות לא ייפסקו. ואם יוולד ילד, תדבק הצרה גם בו, חבריו הילדים ישמעו מהוריהם את הקורות את אמו ויתעללו בו. הקץ לדבר – הטיח אגרופו בזעם בלבו. אילו יכול היה למחות את המעשה כאילו לא היה – אך לשווא. בוררות מבישה זו, הדברים שייאמרו בה יפרצו את הקירות העבים ביותר. אילו רק יכול היה למחות את זכרה של דורון מלבו, שהרי אין הוא אוהבה עוד. אלא שלמרבה הצער, בעוד רגעים ספורים ייאלץ שוב לעמוד פנים אל פנים עמה.

דניאל כיוון את צעדיו בדרך אשר בה בא. אותה מחצית השעה אשר ביקש להיעדר משם כבר חלפה מזמן. פתאום נרתע: על ספסל בשדרה שכבה דורון. “דורון” נגע דניאל בכתפה וישב לידה. דורון נרתעה, התרוממה.

“האתה זה?”

“נדמה לי כי הגיעה השעה לעלות אליהם” אמר. הוא התרחק ממנה מעט, חושש מפניה.

“עדיין לא אחרנו את המועד, דניאל, נדמה לי כי רק דקות מספר חלפו מאז ירדתי, עוד יקראו לנו, בינתיים הם רוצים להותיר לנו זמן לפיוס”.

דניאל נרתע. “הניחי להלצות הללו, דורון, הן יודעת את כי לא ייתכן עוד, לעולם לא”.

“האמנם, דניאל, לעולם לא”?

“לא, לעולם, לעולם, לא דורון”.

“אם נגזר עלינו להיפרד, אולי נוכל ולו בפעם אחרונה זאת לשוחח מעט. הם, הם שיחכו. זוכר אתה, דניאל, אותו בוקר כאשר נתתי לך את יומני במחנה? אתה לא רצית בו, אמרת כי מכיר אתה אותי די הצורך. אותו יומן נמצא עתה בידי אשה זרה, רחל שחור. אולי היא קוראת לפניהם ברגע זה ממש מתוכו. שמא בדיוק הקטע על טוותה באוראל – שם קיבלתי קדחת. היה סוף קיץ ועסקנו בהוצאת תפוחי אדמה מן השדות. בית החולים שכבתי לצדה של בחורה צעירה, פולה לישינסקי שמה, בת שש־עשרה. מאז אנו ידידות. טיפלתי בה כאשר תטפל אם בילדתה שלה. לעצמי לא דאגתי ואילו על פולה השגחתי בשבע עיניים והצלחתי בכך, דניאל, הצלחתי. זוהי הנערה שאתה ראית בטהרן, לפני שנה”.

“סיפורים אלה רק מוסיפים שמן למדורה, מענים אותי, איני רוצה לשמוע עוד” – קרא דניאל נרגז.

דורון לא נתרגשה מתגובתו. “ברור, ברור” השיבה בקור רוח “אני המענה אותך, ואילו אתה רק משפיע עלי דברי נועם למכביר. מחר, כשנתייצב ברבנות, תקום ותכריז, מעתה אין לי אלייך שום טינה, דורון, שום טינה”. בלי משים הרימה את קולה. “היודע אתה האזרח דניאל המכובד, מה ייאמר בפסק־הדין וזאת לפי מסורת יהודית עתיקה: את מותרת לכל איש לכל אחד. האם תופס אתה מה פירושו של דבר?”

דניאל דחק בה. “בואי, הזמן קרב, דורון בואי”.

“אנא דניאל, חכה עוד רגע קט, עלי לספר לך עוד אפיזודה אחת, רק אחת, זו שאינה רשומה ביומן”.

מלכה גינצברג והלל זגגי עזבו בינתיים את “קרלטון”. “האם ידוע לך, הלל”, המשיכה מלכה מן המקום שהפסיקה, “אני לחצתי עליו בעניין הגט. עוד בהיות דניאל בחוץ לארץ התחילו הבריות לרנן. זאת חובתי כאחות, לחצתי עד שנכנע”.

מעניין ביותר, חביבתי", השיב הלל בקרירות.

הם חלפו על פני דורון ודניאל ותמהו לראותם משוחחים שיחה ערה. דורון הבחינה בהם וקראה לעברם בקול שובב: “לכו קדימה והחליטו מה שתחליטו, עוד מעט נצטרף אליכם”. הם הופתעו לשמע דבריה. מחשבת פתע עברה את שניהם. כל אחד מהם ציפה בלבבו לראות זוג מאושר ומפויס.

דניאל חש כי הוא מחוויר. “מה נותר עוד לספר, דורון, אין תכלית לדברים, דברי בקיצור, הזמן דוחק”. אמר בהתרגזות.

דורון קמה ובקול מאיים ומבקש רחמים כאחד אמרה: שנים רבות מחייך תבלה בלעדי, בלי אשתך השנואה, תבלה אותן באושר, כבודך בעבודתך הציבורית יישמר, אל תדחק בי, תן לי רגעים ספורים בלבד, אני מבקשת ממך".

“טוב, אני מקשיב דורון, מקשיב”. דניאל התכווץ על הספסל. מעמדו הגברי כמעט נשמט ממנו.

"הדבר קרה ימים ספורים בלבד לאחר שובך מטהרן, בוקר שני לאחר הריב הגדול בינינו. ברור היה לי כי חיינו המשותפים נהרסו ללא תקנה. אולם במקום כלשהו בלבבי עוד האמנתי כי רק חלום בלהות הוא, וכשאתעורר יחזור הכלל לקדמותו.

היה יום חמישי לפני הצהרים. השמש זרחה. בלילה הקודם עוד השתוללה סערה וגשמים עזים ירדו. נטלתי את הרקמה והלכתי למלון פארק, מקום בו נפגשים פליטי פולין. יש ופוגשים פנים חדשות, מכרים ותיקים, משוחחים על העבר ועל ההווה. פתאום אני רואה לפני את אולה, את ידידתי אולה, אשר נפרדתי ממנה לפני למעלה משנה. כאשר החלטתי לנסוע לארץ ישראל. אז היתה הברירה בידי לנסוע לקניה, כשם שעשו פליטים פולנים רבים, ואולם אני בחרתי בארץ ישראל. הלא אתה מכיר את אולה מן הרב במלון פרדוסי. היא בוכה משמחה, מתנשקות, מפטפטות, עד שנרגעות. אולה מקסימה כתמיד. לבושה הדור, חליפת חייט כחולה־כהה, שערותיה אדומות ולראשה כובע לבד כחול. אולם גם צלליות שחורות היו לה מתחת לעיניים. מתחילות לספר. אני פותחת, משקרת או משקרת למחצה, הן לא יכולתי אחרת.

ובכן, נשואה אני לאדם נחמד ויפה, עתה הוא שוהה בחוץ לארץ לרגל עסקיו ועל כן אני עצובה, מתגעגעת כמובן. יש לי חדר ובו פסנתר שאול. ואולי אחזור ואהיה מורה לפסנתר. ואת אולה, כיצד הגעת הנה? בין האחרונים היית, לא רצית ללכת אחר צבאו של גנרל אנדרס לאיטליה, קיווית לחזור לפולין.

כן, כן, דורון, משיבה אולה, סיפורי ארוך, את צודקת… זוכרת את אותו דניאל זינגר, אותה אספה, שתינו התרגשנו, התרשמנו עמוקות אך לא רצינו להודות בכך. זמן קצר לאחר מכן את עזבת ומקומך בסלון של המלון נותר ריק… את מכירה אותו נהג “אגד”, מש ברנהרדט, הוא לקחני עמו. לא, לא נסעתי כמובן במדי הצבא הפולני, לא לא, ערקתי במדים של ה־ETS. כעת שתינו שוב פה, את מאושרת וכן גם אני.

“ופולה, פולה הקטנה שלי, מה עליה?” שאלתי בחרדה.

“או, פולה, כן”, ענתה אולה בהתלהבות, “כאשר חזר ובא דניאל זינגר, והפעם בדצמבר, הוא התחיל לדבר על לבנו לעלות ארצה. דיבר עם יחידים ואף כינס אספות. ערב אחד נפגשנו בבאר של המלון. פולה היתה עמי”.

“מתי בערך קרה הדבר?” שאלתי ונשימתי נעצרה.

אולה השיבה: “נדמה לי כי היה זה בסמוך לעשרים בדצמבר. כן, נכון הדבר. זכור לי היטב כי באותם ימים חזר והפיע זה מ”אגד“, את מבינה? ובכן, בפגישתנו זו בבאר, הגענו בשיחתנו אליך. סיפר כי נפגשתם בתיאטרון וכי היית אלגנטית ביותר ואגב כך ביקש לדעת אם אנו מכירות אותך. שאלה נכבדה! סיפרנו לו כל מה שידענו, אבל שעה קצרה לאחר־מכן, בא ידידי, זה מ”אגד" ודניאל זינגר נפרד מעמנו ויצא לטיול לילה עם פולה. מאז לא הזכרנוך עוד".

יעקב ורדי עמד לפני בניין המשרדים הגדול. הוא נתבקש להזמין את דניאל ודורון אל הישיבה המכרעת. בצעדים מהססים היה קרב ובא אליהם.

“אני מוכנה”, אמרה דורון וקמה מן הספסל.

“אנא, יעקב”, נשמע קולו הרוטט של דניאל – “חכו לנו עוד רגעים מספר, רק מספר רגעים”.

“מפתיע ביותר” הרהר יעקב ובחן אותם בעיניו. הוא חזר על עקבותיו. “עליכם לסיים, מחצית השעה הפכה שעה שלמה”.

הדובר היה עתה דניאל. קצובות ידבר, אך ללא הפוגה: "סלחי לי, דורון, לא יכולתי לגלות לך את הדבר, לא מצאתי בי אומץ לכך, סבור הייתי כי עניין זה עם פולה – יפגע בך ביותר. סיבותי נכונות הן. אפשר להבינן בדרך ההגיון. אילו יכולתי לנחש כי תמונתך תימחה מלבי כאשר אשמע על דבר הרפתקאותיך ואף זאת בשיא אהבתנו…

פולה ואולה סיפרו אודותייך דברים טובים בתחילה, אולם לאחר מכן נסתננה האמת מבעד לפטפוטיהן, זה היה לילה רע ומר, אף כי יצאתי לטייל עם פולה. אותו לילה נמס הכל ונמוג בקרבי באותה מהירות שבה נוצרו יחסים בינינו. אילו סיפרתי לך כיצד אירע כל זאת הייתה מאשימה אותי בכתיבת מכתבי אהבה שכולם שקר וכזב. האמת, דורון, היא כי פולה אהבה אותי כפי שרק נערה צעירה מסוגלת.

דניאל התחיל בוכה. “את בזה לי בלבך, דורון, האם לא כן?” קרא בנהמת נפש. "בוש אני, דורון, אולם איני יכול לשנות את פני הדברים. כן שיקרתי ולא שיקרתי, אילו גם רציתי לא היה ביכולתי לשוב אליך…

“אני דואגת לפולה” – ענתה דורון קצרות – “מוטב שתבגוד בה לפני שתפגשנה שנית, ראויה היא כי תכבדנה מעט”. היא חפצה להכותו, להלום בו באגרופיה. כמה היא שנאה אותו. אולם תחת זאת היתה מלטפת שערותיו בידיה.

“עליך להבין, דניאל, כי גם האשה קלת־הדעת ביותר משתוקקת בחדרי לבה לבית, לילד, לבעל. זאת עליך להסיק מן האפיזודה שלנו. ואולם אתה, דניאל, געגועיך ותשוקתך לאוצרות אלו לא יושיעוך. נתון אתה במעגל של פיתוי, הבטחות שווא והונאה עצמית. שנינו אשמנו, דניאל, שנינו. הגיע הזמן שנלך, איני יכולה לשאת עוד בסבל הזה”.

דורון פסעה לפניו בצעדים מאוששים אך לא חזרה אל משרדה של רחל שחור. הוא הגיע לשם לבדו, ובהיכנסו הכריז:

“דורון תופיע מחר ברבנות בשעה הקבועה כדי לקבל את הגט”.

בזה נסתיים עניין הגט של דניאל זינגר ודורון זינגר־רייך־גלזר. דניאל ליווה את הבוררים לבתיהם במכוניתו. יעקב ורדי לא נצטרף אליהם. הוא נכנס לקפה “קרלטון”. לבו היה כבד עליו השעה היתה מאוחרת ובבית־הקפה שהו רק אנשים מספר. בפינת הספה האדומה ישבה דורון ועיניה אדומות מבכי. לפניה עמדה כוסית ג’ין ולידה המלצר פרדי. זה דיבר אליה רכות, בלחש, מנסה, ככל הנראה, לנחמה. בראותו את יעקב ורדי הצטחק במבוכה, פנה ונעלם מאחורי הבאר.

3.3.65

פנקס זה נועד לו לאמנון בלבד. מקרהו הוא מן המעניינים ביותר הן מן הבחינה התיאורטית והן משום שאמנון – שהוא כיום בן עשרים ותשע – פנה אלי בפגישתנו האחרונה במספר שאלות שלא יכולתי להשיב עליהן מיד. פשוט, לא נמצאה לי תשובה מן המוכן. אני מודה ומתוודה, כי לאור נסיוני כרופא פסיכואנליטי ובעל ותק של עשרים וחמש שנה, מקרה כזה הנהו נדיר ביותר. על פי רוב יש עמי תשובות, קצתן מן המוכן, קצתן צצות בראשי תוך כדי שיחה עם השואל. ואילו הפעם, נתפסתי להיסוס שאיני רגיל לו והחלטתי אפוא לנהל שיג ושיח עם עצמי על דבר אמנון, שמא יתבהר לי הדבר לאחר מכן או במרוצת השנים הבאות. סבלנותי רבה ואין להיחפז. אמנון כבר אינו פציינט שלי, במובן המקובל. שנה שלמה ביקרני שלוש פעמים בשבוע עד שעלה על דרך המלך. הוא השתרע על הספה המסורתית, אני ישבתי מאחוריו והצלחתי – כך סבור הייתי אז – לסלול לו דרך בחייו הסוערים. באותו זמן היה אמנון בשנות העשרים הראשונות. טרם ידע איזה מקצוע יבור לו, האם רצונו להיות משורר או מוטב כי יתמסר לציור ולגרפיקה שימושית. יעצתי לו להיות גרפיקאי, מקצוע שיש בו כדי לפרנס את בעליו, ואילו הציור יהיה לו בחינת תחביב. חייו הפרטיים היו סוערים למדי ובלתי “יפים” כל עיקר. תכופות הסתבך. הוא נשא אישה בגיל צעיר, ולא חלפו אלא כשמונה עשר חודש וכבר גמר אומר להתגרש. המעשה היה כרוך בהפסקת הריון, בתביעות כספיות וכיוצא באלה. אולם הקשיים החיצוניים התחילו נמוגים מאליהם. סיבת הדבר כי חייו הנפשיים הלכו הלוך והתבהר. שוב התהלך ברווקותו, מאושר, שקוע בעול העבודה ומתפרנס בכבוד. בשנים שלאחר מכן ביקרני אחת בחודש או אחת בחודשיים ומסר לי דוח על חייו כאותו קאתולי השופך שיחו לפני כוהן וידוי. התרגלנו לשבת זה מול זה. כארבע שנים לאחר האנליזה שלו אירע והודיעני פעמיים או שלוש כי מצא סוף סוף את האישה המיוחלת. תרועת ניצחון עלתה מדבריו. נסיוני לימדני להתייחס בספקנות להכרזות מסוג זה. עמדתי היא – דבר זה למדתי מאבי ז"ל, הרב הנאור מטרנוב – כי מוטב לו לזוג להינשא שנה לאחר האירושין. להצדקתו של אמנון עלי לומר שילדותו ונעוריו לא היו קלים. אמו מתה מיתה משונה, בהיותה בין הפרטיזנים, בתקופת השואה. תופעה שכיחה היא אשר בן שאמו אבדה לו בגיל רך, לא יצלח לידבק באשה באשר מחפש הוא בה את תכונות אמו הנערצה. כשהודיעני אמנון על ביקורו הקרוב דפדפתי בכרטסת שלי ומצאתי כי חלפו כשלוש שנים מאז הופיע אצלי לאחרונה. באותה תקופה מהרהר הייתי בו לפעמים. פרישת שלום עקיפה מקבל הייתי מפרסומיו של משרד הדואר, אשר מנה את שמו בין הזוכים בתחרויות לציור בולים חדשים. כאשר הופיע לפני אתמול היה מראהו מצויין. שזוף, משוחרר, עלם נאה ובוטח בעצמו. בתחילת שיחתנו סיפר לי על עבודותיו הגראפיות, בולים, מודעות, עטיפות לספרים ולתקליטים. פניו נהרו משמחה כשדיבר על הסיכוי לתערוכת יחיד ראשונה של תמונותיו בגלריה חדשה ונודעת בצפון תל אביב. “אולי אתה מכיר אותה”, העיר כלאחר יד. ידע שמנהגי לבקר בתערוכות מודרניות ועניין לי בכשרונות צעירים. “כן”, אמרתי, “מכיר אני גלריה זו. מהו מועד פתיחתה של התערוכה?” “בעוד שבועיים, במוצאי־שבת” השיב, ומיד הוסיף בהיסוס מה: “רציתי לבקשך לשאת דברי פתיחה. היום עלי למסור את ההזמנות לדפוס”. הופתעתי. “האם זהו המניע היחיד לביקורך אצלי?” שאלתי.

“כן ולא” גימגם ופניו הסמיקו. תופעה זאת חדשה היתה אצלו. “האם תמונותיך כבר נמצאות בגלריה?” “קצתן” השיב. “אם כן, אשמח לעבור שם הערב אחרי שמונה. ברצוני להעיף עין במוצגים ורק לאחר מכן אשיבך תשובה”. הוא הודה לי בעירנות. קם וברח. דברים בגו, אמרתי אל לבי.

אמש ביקרתי ב“אורנה”. הגלריה היתה כמעט ריקה מאדם. אמנון חיכה לי. ציוריו טרם נתלו באולם, הצטופפו במשרד הקטן שעונים אל הקיר. שנים רבות לא ראיתי את עבודותיו והופתעתי מהרעננות והאופטימיות שנשתקפו מן הגוונים, מבטחון הרישום, מן החן והכשרון. בעיקר נהניתי מכך שיכולתי להבין ממבט ראשון משמעותה של כל תמונה. הבעתי הסכמתי לפתוח את התערוכה. הוא שמח שמחה גדולה, מאושר על כי יש ביכולתי לעזור לו, לעודדו, להשיבו לחיים. ישבנו בגלריה ולגמנו יין. הופיעה גב' אורנה בעלת הגלריה, אשה נאה, בת חמישים ומעלה, צעירה מכפי גילה. רוח עלומים שפעה מאישיותה. אמנון הציגה לפני. היא ישבה עמנו ושוחחנו על דבר הפתיחה. פתאום נפקחו עיני. אשה זו היא היא סיבת בואו אלי. בעיניו קראתי את השאלה אשר לא נשאלה בדבר דעתי עליה. אך גם לי היתה שאלה משלי: “כמה זמן אתה מכיר את גב' אורנה?”. נפניתי מעליו כאילו איני מעוניין כלל בתשובה. כשליווני אמנון החוצה, אמר: “שנתיים ומעלה”.

6.3.65

קראתי הרגע את אשר כתבתי לפני שלושה ימים. טעות פרוידיסטית עשיתי כאשר כתבתי כי הוא שאלני שאלה שלא יכולתי לענות עליה מיד. בסוקרי עתה את שתי הפגישות, נדמה לי כי שאל שאלה מפורשת. ושמא בכל זאת שאל אם כי במילים סתומות. הוא אמנם ביקשני לומר דברי פתיחה אך בעקיפין רצה שאכיר אותה אשה ואברך על התקשרותו עמה. ברור כי אין זאת התקשרות אשר תזכה לגושפנקה רשמית ברבנות בתל אביב. יתום הוא ובודד ואני לו מעין אב רוחני. השתוקק כי עוד אדם, לפחות, יהיה שותף בהחלטתו. הדבר מעיד על בטחון עצמי ורצינות שלא היו מתכונותיו עד כה. לפניך ד“ר אהרון, אמרתי אל לבי, מקרה מובהק של יחסי אדיפוס. זהו בדיוק מה שלמדת ולימדת: בחור התאהב באשה קשישה ממנו בעשרים וחמש שנה. נחמא פורתא יש בדבר: טענותינו אין בהן כדי לשנות את התמונה והניסיון מוכיח כי מקרים אלה מרובים הם. איני מביא בחשבון, כמובן, כל אותם מקרים של התאהבות בן באמו הורתו, בגידת האם בבעלה, כלומר אבי־הבן, והתחברותה לידיד. במקרים אלה, מנסה הבן להרוג את האם וגם את אהובה כדי שיוכל לרשת את אביו ולתפוס את השלטון. נושא זה הוא עלילת היסוד של דראמות גדולות בספרות העולמית, החל במיתולוגיה המצרית, איליס ואוזיריס וכלה בשקספיר – המלט. לא, מקרים אלה אין בהם כדי ללמד דבר, שהרי כיסופי אהבה הם בין בן לאמו. נשוב למקור, אל אדיפוס המלך: נבואה ניתנה להוריו כי אדיפוס יהרוג את אביו וישא את אמו ועל כן רוצה האב להורגו בינקותו. האם מוסרת אותו לידיו של רועה אשר חס עליו. לימים, בא אדיפוס אל מלך קורינט ומלכתו הערירים והם מאמצים אותו לבן. כדי להימלט מנבואת האורקול מדלפי, עוזב הנסיך את מלך קורינט ואת מלכתו וחוזר לתבי, מולדתו האמיתית. הוא נתקל באביו בלכתו בשביל צר והורגו. הוא בא אל העיר תבי, מפענח את חידת הספינקס וזוכה בפרס יוקסטה, מלכת תבי. אמו האמיתית. הוא מולך אתה עשרים שנה והיא יולדת לו ארבעה ילדים. אלה חיי הנישואין המאושרים היחידים שהמיתולוגיה היוונית מספרת עליהם. עד שמתגלה האמת הנוראה. טרם שיוודע הדבר ליוקסטה היא קוראת: “ואיזה נער לא חלם בנעוריו לשכב עם אמו?” (מתוך “אדיפוס רקס” לסופוקלס). אבל בין חלום למציאות חוצץ חוק החברה: יוקסטה תולה עצמה, אדיפוס מנקר עיני עצמו במחווה של סירוס סמלי יוצא ארור לדרך נדודים עם בנותיו. אכן, סוף מר ל”חלום כל נער" שכפרה אין לו. בימי הביניים חי האפיפיור גריגור שקיים בנעוריו בלא יודעין יחסים עם אמו כאדיפוס, לפניו. כשנודע לו דבר חטאו ביקש את נפשו למות והתיישב כבול, בלא אוכל, בלא מחסה, על צוק בודד בים, שם חי בזכות נס. אולם צלמו אבד לו, הצטמק עד שהפך לכעין חיה קטנטונת. רק מקץ עשר שנים באו אליו שליחים מן הוואתיקן, שחררו אותו מכבליו, דמותו האנושית הוחזרה לו והוא היה לאחד האפיפיורים הגדולים בהיסטוריה. אמו, שגם לה נודע דבר חטאה – פרשה למנזר. בשומעה שבנה גריגור חי והיה לאפיפיור, עלתה, זקנה ושפופה, לרגל לרומא, כדי להתוודות בכנסיית סן פטר לפני בנה האפיפיור אשר מחל לה בשם שמים והם בכו איש בזרועות אמו – כפי שמספר תומאס מאן בספרו “האפיפיור גריגור”. ובכן מה אלמד מזה ואילו מסקנות אסיק? במקרה של אדיפוס, אשר זכה לפרסום עולמי על־ ידי סופוקלס ופרויד, רובצת הקללה על החוטאים. במקרה השני שאינו שונה ביסודו מן הראשון, ניתנת לשניהם סליחה וכפרה. אמנם יש להודות כי גם במקרה השני אין הדרך אל החנינה סוגה בשושנים. ולכך ייקרא מדע, פסיכולוגיה, זאת מלמדים כתורה מסיני. והנה, הסבך נשאר כפי שהיה, נחמה אחת בלבד נותרה לי בדרכי העקלקלות. שני המקרים גם יחד אין להם כל שייכות לבעיית החיים של ידידי אמנון.

16.3.65

היום חזר והופיע אמנון באופן מפתיע, לכאורה כדי לסכם פרטי־פרטים אחרונים שלפני הפתיחה. את ההזמנה, שעליה התנוסס שמי כפותח, קיבלתי כבר קודם לכן, אבל, למעשה, הוא השתוקק לדבר, לשוחח, להתפרק ממתח. במשך האנליזה מצליח כל פציינט להכיר את רופאו כמעט באותה מידה שהרופא מכיר את החולה. אמנון ידע כי הבינותי הבן היטב את שאלתו האילמת בשתי פגישותינו הקודמות והמשיך הדו־שיח כאילו כבר התחלנו בו. “ד”ר אהרון, אני יכול להביא לך עשרות דוגמות כשלי כדי שתיווכח לדעת כי זוגות כאלה מחזיקים מעמד עד זקנה ושיבה, במיוחד כאשר עניין משותף להם בחייהם“. “נכון”, הפסקתיו, “העניין המשותף מסייע. מכל מקום, חשוב כי שני האוהבים יביטו לאותו כיוון, ישאו עיניהם אל המטרה המשותפת משיסתכלו זה בזה בלבד. רצוי שתזכיר לי, אמנון, מקרים זהים למקרה שלך. דומני כי איני מכיר אף לא אחד”. “האמן לי, דוקטור”, השיבני אמנון, “התעניינתי, חיפשתי, אבל לא עלה בדעתי מקרה הדומה לשלי. אולם הכינותי את שיעורי טרם בואי אל מורי ורבי… “אני מקשיב, אמנון”. “אמנם, הדוגמאות שאני מכיר, רובן ככולן מן הדורות האחרונים. זוכר אתה את תולדות גאון הגאונים, גתה? כבן שלושים היה כאשר פגש בווימר אשה כבודה, את שרלוטה פון שטיין. ארבעה ילדים היו לה. היא הייתה מבוגרת ממנו בעשרים שנה, ועד סוף חייה – הוא האריך ימים ממנה בהרבה – נשארו קרובים בלב ונפש. אמנם, הוא נשא לאחר מכן אשה צעירה שילדה לו בן, אולם שרלוטה פון שטיין היתה נשמת יצירתו. מקום של נצח לה בספרות. דוגמא אחרת המהפכן פרדיננד לסל, אשר לחם תשע שנים למען הרוזנת סופי פון הצפלד. הוא, היהודי המהפכן, לחם את מלחמתה למען גרושיה. כעורך דין זכה במשפטים. הם נשארו זוג נאהבים עד גיל מופלג. עד שיום אחד קמה והפסיקה את קשרי האהבה ונשארה רק הידידות. ובלזק הסוער, גאון הרומאן הצרפתי, בן עשרים ושתיים היה כאשר התאהב במדאם פון הנצקה. זאת הייתה אהבת חייו. אמר עליה: “אין דבר כביר בעולם מן האהבה הראשונה של איש צעיר אל אשה מבוגרת, שלדידה זאת אהבתה האחרונה”. יוהנס ברהמס בא אל ביתו של רוברט שומן כתלמיד. אשתו של שומאן, דורותיה וויק, היתה לפני נישואיה פסנתרנית בעלת שם באירופה. אבל כאשר הכיר אותה ברהמס היתה מטופלת בחמישה ילדים קטנים. היא ישבה במטבח, עסקה בכביסת חיתולים, דאגה למצב בריאות הנפש של בעלה, עד ששומאן אושפז סופית בבית חולי־נפש. ברהמס התאהב בדורותיה וויק למן הרגע הראשון אהבה עזה כמוות על אף הבדל הגיל שביניהם, על אף הפעוטות, על אף כל צרותיה, ולאחר מותו של שומאן החזיר אותה ברהמס ביד חזקה לאמנות הפסנתר, והיא ביצעה במסעותיו ובניצוחו את כל היצירות הנפלאות לפסנתר אשר כתב עבורה. האם אין זה מספיק לך, דוקטור? ודישראלי, הדיפלומט היהודי הגדול בימי המלכה ויקטוריה, הוגה רעיון תעלת סואץ, צעיר מאשתו היה ואף־על־פי־כן חי אתה באושר עד סוף ימיו. אולי זכורה לך השחקנית המפורסמת מה”בורג תיאטר” הווינאי, אידה רונלד? היא נישאה לרוזן קודנהובה קלרגי, גבר צעיר ממנה בשש עשרה שנה. גדול היה פרסומו כמחולל רעיון “פאן אירופה”, שבוודאי יתגשם. היא ספרה כי לבעלה אח גדול ממנו בשנה אשר ביקש את ידה גם הוא. היא בחרה בצעיר, בטענה שהבכור זקן מדי. זה היה זוג מן השמים, כפי שאומרים. וכשהמדובר בשחקנים, הדוגמא המפורסמת ביותר הוא השחקן הצרפתי הדגול ז’ן לואי ברו ואשתו מדלן אנו. הבדל הגיל ביניהם הוא בדיוק כהבדל שביני לבין אורנה – 25 שנה. היא הייתה שחקנית מפורסמת כשהכירו זה את זו ואילו הוא צעיר בלתי ידוע, מרדן. היא לקחה אותו תחת חסותה והעלתה אותו לגדולה. הוא עולה ביכולתו. היום היא על סף הזקנה ומחזיקה מעמד תודות לו. והנה עוד דוגמא, מחיינו בארץ: פרופסור א. היה בן ארבעים כשהתאהב בסבתא בת ששים. הם חיו יחדיו כעשרים שנה, עד סוף חייה, ואהבתם היתה חזקה מאהבתם של זוגות צעירים. הוא לא נשא אשה שנייה לאחר מותה. האם אין בכל הדוגמאות האלו כדי לשכנע אותך, ד”ר אהרון?" “כן”, עניתיו, “העובדות מדברות בעד עצמן. ובכל זאת תן לי להרהר בדבר. העניין אינו בוער. אין חשש להריון בלתי רצוי, לקנאה. שניכם חופשיים הנכם. רוצה אני להבין מדוע קשר מסוג זה מצליח אחת לעשר פעמים בלבד. בינתיים עלינו להתפלל שאתה תצליח בתערוכתך ואני בדברי הפתיחה”. “ד”ר אהרון, התמונה היפה ביותר לך תהיה, אתה תבחר אותה לך. זכאי אתה לה בדין לאחר כל טרחתך עמי. להתראות במוצאי שבת".

24.3.65

היום הביא לי אמנון שתי ביקורות אשר שיבחו את תמונותיו. האחת הופיעה בעיתון ערב, השנייה ב“ג’רוסלם פוסט”. ניבאו לו עתיד גדול. הוא גם סיפר לי על מהלך המכירה. כלל לא רע לגבי תערוכתו של מתחיל. בעוד עשרה ימים תינעל התערוכה, ואז יוכל לתת לי את התמונה שבחרתי, בעלת הסמליות בה עץ־זית עתיק שגזעו מבוקע, על האדמה המוני זיתים אשר הבשילו, ציפור קטנה מנקרת אבל, כנראה הזיתים אינם טעימים לה. יחד עם הביקורות, הגיש לי אמנון הזמנה למסיבת נעילה שתתקיים בגלריה שאליה הוזמנו גם ציירים צעירים רבים. בעיות הסגנון המודרני בציור ישמשו נושא לשיחה באותו מעמד. איני יכול לאמור כי התרשמותי החדשה קידמה אותי ולו בצעד לקראת הסבר התקשרות עמוקה זו. עלי להתחיל הכל מבראשית. שחזרתי את המקרים הקלאסיים של יחסים בין אם לבנה. אדיפוס וגריגור לא אמרו לי ולא כלום. אני מתאמץ לזכור יחסים בין בן לאשת אביו, לאמור האם חורגת, קשישה ממנו. היבול עשיר. המקרה הקדום מכולם הוא, כמובן, ראובן, בכור יעקב ובלהה, אחת משתי השפחות אשר גם היו אמהות לשבטי ישראל. כתוב בתנ"ך כי הוא “עלה על יצועה”. יעקב אביו רגז וכשעמד להאציל את ברכתו לבניו, פסח על הבכור ונטל ממנו את זכות הבכורה. לא, ראובן לא הצליח בהרפתקא שלו… ומה היה גורלו של היפוליטוס, בנו של המלך תיסיאוס? במקרה זה אהבתה של אשתו, פדרה, נתונה הייתה לבנו אולם זה דחה אותה כשם שיוסף דחה את אשת פוטיפר. פדרה, מתוך רגש עלבון ונקם, הלשינה עליו לפני בעלה, כי הוא, הבן, תקף אותה. תיסיאוס המלך, שאהבתו את פדרה הצעירה היתה ללא גבול, קילל את הבן. קרא לעזרתו את פוסידון אל הים וביקשו לשים קץ לחיי בנו. כשהיפוליטוס דהר על מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים סמוך לשפת הים, עורר פוסידון סערה גדולה, הסוסים השתוללו והפכו את המרכבה. היפוליטוס נגרר אחריה עד שראשו התנפץ אל הסלעים. דון קרלוס הצעיר, בנו של פיליפ השני מלך ספרד, אהב את אשתו השנייה של המלך, איזבל. קרלוס היה היפוכו הגמור של אביו. מעודן, לוחם לחופש, הומניסט, כובש לבבות, אידיאליסט, בעוד אביו שולט ביד ברזל ומדכא עמים. המלכה נמשכה אל העלם מבלי שתעז להיפגש עמו ולו בסתר. אבל, דבר אהבתו של דון קרלוס נודע למלך והוא החליט להמיתו. נראה, שגם אהבת בן לאם חורגת אין בסופה אושר… סכנה גדולה יש בה לבן ואין הבדל אם הוא נאהב או אוהב. דומני כי הפעם הגעתי למסקנה חד־משמעית. מקרה אחר שהנני נזכר בו הופך את כל התיאוריה על פיה. המדובר בפיליפ מלך מקדוניה, אביו של אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפני הספירה. המקרה שלפנינו אין לו נגיעה בכובש הגדול, אלא בבן אחר, אשר את שמו אין ההיסטוריה זוכרת. אותו צעיר חלה במחלה אנושה שאיש לא ידע מהי. הוא שכב חיוור, אילם, דומם, נמנע מאוכל, משתייה, ולא עצם עין. ביאושו הזעיק המלך את היפוקרטס, גדול רופאי יוון העתיקה. הלה בא, ישב ליד הבן השותק, הסתכל בו ארוכות, ניסה לדובבו ולא עלה בידו. לבסוף ביקש שכל בני משפחת המלך ופמלייתו, כל המשרתים, עבדים ושפחות, כל אשר נגיעה לו בחצר המלך, יעברו לאטם לפני מיטת החולה. והנה בעבור אחת מנשי המלך הצעירות הסמיק העלם ואז הפסיק הרופא את התהלוכה, פנה למלך ואמר: בנך אוהב אשה זאת. אם תסכים לתתה לו יבריא ואם לאו, ימות. המלך הסכים והבן הבריא. היפוקרטס, אבי הרפואה, היה, כנראה, גם אבי הפסיכולוגיה. כל הכבוד לו. לצערי, נפתולי הנשמה אינם נשמעים לחוקי השכל וההיגיון. האב לעולם לא ימחל לבנו על אהבתו החושנית את האשה אשר באה תחת אמו. אב המפר “חוק” זה, סולל לבנו את הדרך חזרה לחיים במקום שיובילו אלי קבר.

2.4.65

אמש נכחתי במסיבת הציירים שהתקיימה בגלריה “אורנה”, קהל של עשרים צעירים וצעירות. קצתם העמידו פנים רומנטיים־בוהמיים, לפי השיגרה של מונמרטר הפאריסי ואילו הגראפיקאים שביניהם נראו כמנהלי עסקים משכילים ונבונים. הגברת אורנה ישבה בראש המסיבה. כמה מציורי השמן שבגלריה היו תלויים שם דרך קבע – פרי מכחולה שלה. דבר זה לא ידעתי קודם לכן. עוד נודע לי, לאפתעתי¹ הנעימה, כי פעמיים בשבוע בערבים, מתשע עד חצות, היא מדריכה צעירים מתחילים. לאמיתו של דבר, רק באותו ערב הכרתיה הכרות של ממש. היא אינה יפה כלל, אבל חביבה ומושכת. היא מתייחסת באהדה אל הצייר המתחיל. איש מאלה חש כאילו הוא בן חסותה היחיד, ותחושה זו מצמיחה לו כנפיים. לפלא בעיני כיצד הצליח אמנון לכבוש אישיות תוססת זו. אולם נראה, שעם כל סיפוקה, בודדה היא, גלמודה. שוב איני חושש כי תעזוב אותו. אבל, מכיר אני את אמנון ואת טבעו הדון ז’ואני. אין די לו באשה אחת. ברצוני להזכיר עוד פרט: משהתקרבה המסיבה לסיומה צצה במוחי לפתע מחשבת־קונדס. לא התאפקתי, ניגשתי אל אורנה ושאלתיה, ספק ברצינות ספק בהלצה, אם מוכנה היא לקבל גם תלמיד זקן כמוני. ככלות הכל הערתי, בארה“ב יש לנו סבתא מוזס ואצלנו בארץ התחיל להתאמן בציור יהושע ברנדשטטר והוא בן שבעים ושתיים. למה לא אנסה גם אני את כוחי בציור? היא הסתכלה בי ואמרה: “אכן, לא יזיק לך, ד”ר אהרון, להתנסות בעוד חוויה. ואם תרצה לדעת מראש מה יקרה”… אורנה תפסה בידי השמאלית, הביטה בה הבט היטב, הפכה בה והפכה בה. במיוחד שמה לב ליחס בין קו היד לאורך האצבעות, לצורת הצפורניים, והתוצאה, כנראה, הניחה את דעתה – “בוא אלי ביום שלישי הבא בשעה תשע וקח עמך בלוק גדול לציור. עפרונות פחם תמצא כאן. בעוד שנתיים שלוש תהיה לך במקום זה תערוכתך הראשונה”. “האם זוהי התחייבות שכמוה כשטר?” שאלתי. “אין זה בדיוק שטר”, השיבה, “אולם ניחושי שלי בטוחים לא פחות מן השטרות העוברים מיד ליד”. ובכן, הרופא הפסיכואנליטי המנוסה הפך לעת זקנה תלמידה של גב' אורנה. אך מה מני יהלוך? חש אני כי עלי להתפרק במקצת, במיוחד בערבים, בתום יום עבודה קשה. ואולי צודקת היא בנבואתה?…

3.11.65

הערב פגשתי את אמנון ואורנה בקונצרט. בסיומו סרנו שלושתנו לבית קפה. הזוג עשה רושם הרמוני, מושלם. אורנה הזכירה, כמובן, את התקדמותי בציור. מסתבר, שבגילי כבר לא אגיע ליכולתו של איש צעיר, נראה שעתיד אני ללכת בדרכם של אותם ציירים נאיביים, ילדותיים, המצויים לרוב בעולם. ניחא. במוחי חלפה מחשבה צינית, אם יראני מישהו זר הוא יאמר אל לבו: “איזה זוג נאה, ובנם זה מה נחמד הוא, אלא שאין הוא דומה כלל להוריו…” בהיותי נער, אהבתי מאד את שירי המשוררת היוונית ספפו מלסבוס. עד היום יודע אני לחזור על שיריה ביוונית על־פה. בהיותה סבתא, צעירה אמנם, התאהבה בדייג צעיר יפה־תואר ושמו פאון. איש זה היה בור ועם הארץ, גס רוח, להוט אחר נשים ורודף בצע. הוא נהנה מחסדיה, ניצל אותה עד תום, השפיל אותה לעיני הבריות, בגד בה, וכשהתרושש במשחקי קוביה, חזר אליה, נשבע לה אמונים שנית, והיא, חולת אהבה, סלחה לו. אולם אושרה נמשך ימים ספורים בלבד. לאחר שחזר ונטש אותה, עלתה על גבעה שליד ביתה וקפצה לים, ליד שרטון, ראשה התנפץ. איזדורה דאנקן, הרקדנית החדשנית בת המאה העשרים, באה לברית המועצות בעיצומה של מלחמת האזרחים והלהיבה במחולותיה ובאישיותה הסוערת את לבם של הפועלים והחיילים וגם את משוררי הדור. ביניהם היה גאון צעיר, סרגיי אלכסנדרוביץ' ייסנין. היא הייתה קשישה ממנו בעשרים וחמש שנה אולם האהבה שנתלקחה ביניהם היתה סוערת. הוא היה קנאי, לא יכול שאת אפילו את תצלומי ילדיה שטבעו בנהר בארצות הברית. הוא תבע שתשכח את אהבותיה הקודמות, מנע ממנה שיחה עם אדם וסבל יסורי־תופת כאשר רקדה בגלימות שקופות על במות האופרות של מוסקבה, לנינגרד, אודסה, בחצרות או על בימות ארעיות לעיניהם של מלחים, חיילים ופועלים. קנאתו של ייסנין היתה מוצדקת: היא הלהיבה את הגברים בגופה הגמיש ובתנועותיה החושניות. הכל קראו במקהלה ובקצב: אי–ז–ד–ו–ר–ה. און גברותו הסב לה כאב, התקפות שכרותו העבירוהו על דעתו. משהתפכח, התחיל שונא אותה באותו להט שאהבה קודם לכן. כינה אותה בשמות גנאי מאחורי גבה, ש“העדין” שבהם היה “זקנה מטנפת”. איזדורה לא יכלה לשאת עוד את שיגיונותיו, נטשה אותו לבסוף וחזרה לארצות הברית. אך הוא רדף אחריה והשיגה באנייה. התנהגותו האיומה לא פסקה גם בארצות הברית. סוף דבר – חזר לרוסיה והשאירה בודדה. היום אין איש במולדתו הזוכר לו את עוונו כלפי איזדורה. לאחרונה נודע לי כי גם אצלנו בארץ אירע מקרה דומה, אבל פרטי העניין אינם נהירים לי.

4.3.66

אתמול הזמינני הזוג לשתות כוסית בגלריה לאחר הנעילה. האווירה היתה חגיגית. לאחר שיחה קלה שאלתי את אמנון לפשרה של הזמנה זו והוא ענני בבת צחוק נבוכה: “רציתי לחוג יחד אתך, ד”ר אהרון, את יום השנה שבו בישרתי לך את דבר ידידותי עם אורנה. היום לפני שנה אירע הדבר. זכור לך, בוודאי, כי במקרים קודמים, כשעמדתי להתקשר עם אשה, יעצתני להמתין שנה, לפחות. ובכן, הפעם שמעתי בקולך. חלפה שנה שלמה וטוב לנו עתה כביום הראשון, טוב יותר“. ברכתים מעומק לב, אולם קול פנימי, שסוקראטס כינהו “דמון” לא נתן לי מנוח. להפתעתי המשיכה אורנה את קו מחשבתי. “נדמה לי, ד”ר אהרון, שאתה מתעניין בגורלנו גם תיאורטית. אני מתכוונת לקשר הזה שבין אשה מבוגרת לבין איש צעיר אשר יכול להיות בנה. האם הגעת דרך העיון למסקנה כלשהי? שנה שלמה עמדו לרשותך להרהורים ולניתוחים פסיכולוגיים”. היא נתחייכה. “מאחר שהנך שוקד על מלאכת הציור, נתקפחו בוודאי מחקריך”, הוסיפה בכובד ראש, “אבל שכרך יצא בהפסדם, שכן התקדמת באופן מפתיע. ובכן מה הסיכום שהגעת אליו בענייננו?” לאמיתו של דבר, עד שלא הציגה את השאלה לא הגעתי לשום סיכום. אבל בו ברגע חלפה מחשבת פתע במוחי ופתחתי בהרצאה שוטפת כאילו עומד הייתי לפני סטודנטים. “לאחר שעברתי על עשרות מקרים דומים”, אמרתי, “הגעתי למסקנה כי הקרע בינו לבינה, כאשר יתרחש, לא האשה היא הגורם לו. איני זוכר מקרה שאשה מבוגרת תיטוש את אהובה הצעיר. אופיו של הגבר הוא המכריע. אם האשה עולה על הגבר מבחינה אינטלקטואלית הוא יהיה תלוי בה. תלות זו תעורר בו רגשי נחיתות ואהבתו תיהפך לשנאה. ייתכן גם, שהאיש הצעיר ישתוקק, כמנהגו, להריח מדי פעם בפעם או בכל עונה מעונות השנה מניחוחו של פרח אשר עתה־זה נפתחו עליו. אולם אם חזק הוא ממנה, אם הוא ה”נותן“, מבחינה אינטלקטואלית או מקצועית, אפילו הוא נזקק לה ידבק בה בכל נפשו ולא יימצא בעל נאמן ומסור ממנו. סביר לחשוב כי גבר מעין זה יתבע מאשה מבוגרת הבנה והשתתפות במחשבותיו ובפועלו. זהו כל הידוע לי. סוף־פסוק”. היתה דממה. לאחר מכן, כמו בהיסח דעת, קרבו זה לזה ואמנון אמר: “אם נכונים דבריך, דוקטור, הרי שנתת לנו הערב מעין ברכה לעתידנו המשותף”. מצב רוחי, בדומה למצב רוחם היה מרומם. נפרדתי מעליהם והלכתי אל דירת הרווקים שלי. אבל, משום מה, חשתי עצבות.

2.11.67

היום הוא יום גדול בחיי. תערוכתי הראשונה נפתחה ובגלריה “אורנה”. קהל רב נכח בפתיחה. אורנה עצמה אמרה דברי פתיחה וסיפרה על הצייר הזקן־צעיר אשר התחיל ללמוד ציור בגיל שבעים והפך – כך הצהירה – אחד הציירים הנאיביים הטובים בישראל. היא מתגאה בהצלחתי שהרי היא שהמריצתני לעסוק באמנות זו, מלבד התעסקותי בחקר נפש האדם. לזכרו של יום זה מדביק אני בפנקסי את ההזמנה עצמה. אמנון לא היה נוכח בתערוכתי.

24.11.1967

תערוכתי ננעלה. בעתונים הופיעו ביקורות קצרות, חיוביות, תמונות מספר נמכרו, במחירים לא־גבוהים כמובן, אבל כהתחלה, כך אומרים לי הכל, אין זה רע כלל. אמנון לא נכח גם בנעילתה של התערוכה. לכבוד המאורע הזמנתי את הגב' אורנה לארוחת־ ערב באחת המסעדות ביפו העתיקה. מזג האוויר עודו נאה. נעים יהיה להשקיף על הים ועל אורותיה של תל אביב. אורנה נענתה להזמנה, לשמחתי. קבענו שאבוא לקחתה מהגלריה בשעה שמונה ושלושים בערב. לא יכולתי להתאפק ושאלתיה מתי ראתה את אמנון לאחרונה ועל שום מה לא ביקר בתערוכה אפילו פעם אחת. שמא נסע לחו"ל? היא השפילה עיניה. חשתי כי דמעות חונקות את גרונה.

“לא ראיתיו מזה זמן רב, אולי שישה חודשים ומעלה… כן, הוא נמצא בארץ. חבריו ראוהו!” לאן נעלם הטקט שלי? והלוא יכולתי לנחש בעצמי מה שאירע. תחת זאת נהגתי כלפי אורנה כאותו פר בחנות של חרסינה… זכרו של אותו ערב חגיגי שבו נתתי להם את ברכתי לא נשכח ממני. כן זכרתי את דבר קולי הפנימי אשר הזהירני שלא לסמוך על שום דבר ועניין בטרם מועד…

25.11.67

8:30 בערב. עלי להודות כי נרגש הייתי לקראת הארוחה. סיימתי את עבודתי לפני הזמן, החלפתי בגדי, נחתי מעט ואף הזמנתי מונית שתביאני אל אורנה בשעה 8:15, כלומר לפני כרבע שעה. בשמונה צלצל הטלפון. אורנה. היא הודיעתני בקול נרגש כי נפל דבר מפתיע ולא תוכל להיפנות להזמנתי הערב. שמא בפעם אחרת? היא הצטדקה וחזרה והצטדקה והבטיחתני: “בפעם אחרת, בפעם אחרת”. ואילו אני, זקן שוטה, לא יכולתי להתאפק וקלעתי ישר למטרה באומרי: “אני מבין. אמנון הופיע”. “כן, ד”ר אהרון", ענתה, “היום. שלום ולהתראות”. הנחתי את השפופרת מידי מאוכזב, מדוכא. שוב עטפתני הבדידות. והנורא מכל כי לא מצאתי מענה לספקותי.