רקע
דב קמחי
יצחק דב ברקוביץ

א.

ראשית כל משהו מהשתפכות הנפש. אני אוהב אותו את י. ד. ברקוביץ. זה שנים רבות, שאני חוזר והוגה בו לעתים. וביחוד בשעת כתיבה. לפנים, כשהתהלך אתנו בארץ ברנר ז"ל, היינו הוגים בו בשעת כתיבה ואומרים: הנה הוא, ברנר, יקרא את השורות הללו; הוא יעיין בהן – ומה יאמר? והיאך תוכל להפליט מלה־בדיה או מלה־תפל ולא תיבוש מפניו ולא תפחד ממבט עינו הבוחן והמחשיך? כי אמנם מחנך היה הוא. בעצם אישיותו ומתוך האחריות הכבדה הזאת (קנטרין של אחריות נשא הוא על גבו), שבני דורו כולם היו כשקועים ומעורים בתוכה עד לידי פחד להניע יד או רגל – היה הוא מחנך ומאיים, כאומר תמיד: ספרות זו קודש־קדשים היא ושבע טבילות תטבול עד שתכנס לתוכה – ואם תכנס אך לפני ולפנים תכנס. כי מי שלא נכנס לפני ולפנים לא נכנס כל עיקר, ושל נעליך ושל כל אשר נטפל לך. כי האחריות גדולה, האחריות…

כן, האחריות – היא המלה, שקיבלהּ מורשה אותו דור ראשון לסופרים הצעירים שמימיו של אחד־העם: שופמן, ברקוביץ ואחרים. ואין ספק שמאחד־העם, האחראי שבאחראים, באה היא להם, והוא הִרְצִין עליהם את העולם ואת החיים ואת – הספרות. ומגזירת הגורל היה בזה: אילולא הוא, אפשר שהיינו עומדים עוד עד היום במזל הטוב של הפטפוט הספרותי, מורשת המשכילים והמליצים. הוא חישל לעיני כל הבחורים הטובים הללו – ביאליק ש. בן־ציון ואחרים – את המלה העברית על סדנו הקשה (ואפילו את הלהט החביא, לבל יתעו “הצעירים” לחשוב, שהוא יודע להבהיק באורות ובאִשים, חלילה…) והראה להם את הדרך הגדולה, הגדולה שבכל הדרכים, זו שמוליכה אל הפשטות, אל האמת, שיודעת רק תפילה אחת: “נא, כל מלה נכונה”…

ולחבורת אחראים זו, באין ספק, שייך גם י“ד ברקוביץ. הוא אחד מאותה הקבוצה של המשוררים והסופרים העברים, שעדיין נראים כעומדים תמיד מתחת לאותו ההר של מתן־תורה, מרעידים מפחד, שמא אם לא יקיימו, חלילה, את אשר נטלו עליהם ב”נעשה ונשמע", יכפה עצמו ההר עליהם כגיגית, ושם תהא קבורתם.

ואין צורך במראה מקומות ובציאטאטים. כל שורה ושורה שיצאה מעטו – אם חשובה השורה או שאינה חשובה, תמיד הוא נכון לתת עליה את הדין ולהראות ולהוכיח, שלא במקרה נפלטה, חלילה, אלא במחשבה תחילה ובכוונת מכוון – ובאחריות…

וכאן מקור גבורתם של כל אותם הסופרים והמשוררים בני דורו, וכאן, לעתים, גם מקור חולשתם.


ב.

ברקוביץ מספר הוא. שורה של נובילות נבחרות כתב בחייו. מחרוזת של נובילות, שחוּט אחד מקשרן יחד: העצב עם ההוּמוֹר הטוב, נחלת כל הטובים שבמספרים. אלא שברקוביץ תמיד כתב את הנובילה הנבחרת, ומכאן, כאמור, גם כמה מן החולשות. לכאורה אתה פותח וקורא את הסיפור ורואה, שכאן מקום לתנועה רחבה של גיבורים וליריעה רחבה של מעשים, אלא שהכותב כמו מתאכזר עליהם ומתאכזר על עצמו ומכווץ ומצמצם את עולמם ואת עולמו מפחד בפני ההיקף, בפני הכמות ובפני תנופת־היד חחפשית.

מספרים על מנדלי, שאמר על “אריה בעל גוף” של ביאליק בלעג שנון כדרכו: חי ראשו של אריה זה, אם הייתי נותן לו לבעל־גוף שכמותו כל־כך הרבה חוברות של “השלוח”. בג’־ד' דפים הייתי מצמצם אותו (או מעין זה אמר; איני זוכר ברגע הזה את לשונו). אבל כמדומני, שאילו באו ונתנו לברקוביץ ולחבריו גם את ספריו של טולסטוי ל“צמצם במקצת” בוודאי שהיו מכווצים אותם עד כדי שליש ורביע…

כי אמנם יש צמצום וכיווץ עד לידי יציאת הנשמה. ומשהו בדומה לזה אני מרגיש לא אחת בסיפוריו של ברקוביץ (שופמן לא כן הוא, זה כוחו, כי בעצם אין הוא פאבוליסטן והאפיקה הסיפורית לא נתגלתה אף פעם ביצירותיו). וראיה לכך אתה מוצא בעובדה זו בלבד, שהסופר עצמו כמו הרגיש ב“התכווצות” זו של גיבוריו, ולפיכך חזר אליהם ועיצבם לעתים מחדש. (“משקילה חזיר” בחזיונו “אותו ואת בנו”).

ועוד זאת: גם התלישות והכריתות של סיפוריו (שם סיפור אחד “תלוש” והאחר “כרת” ועוד), אם תדוק ותעיין תמצא, שרק מתוך אותה ה“מסורת” של הדור ההוא, שלבו נטה אחר התלושים והקרועים, נשטפו גם מספרינו בהן, בשעה שבעצם יכלו לשיר שירים לכוח, וביקשו לשיר שירים לבריאות ולאונים ולספר גבורת גבורים.

וצריך, שייאמרו פעם הדברים הללו. ביאליק, ש. בן־ציון ועוד אחרים, וביניהם גם ברקוביץ, מלאי כחות נכנסו ובאו לספרות. אפשר שלא היו פחות בריאים מאשר הגויים, שמעיירותיהם באו. אלא שבמקום לפרוץ אל היער העבות, לפרוע תלתליהם ולהכות בברזִלם לימין ולשמאל עד לסיפוק המאוויים, פרשו אל פינות החיים הללו, שברחו ונמלטו מהן, ובכו.

“תלושים” – בשעה שכל ישותם שיוועה לבריאים, לאיתנים; “כרותים” ומעונים – בשעה שביקשו לחשל עולמות חדשים של חיים בריאים ותנועה בריאה. (דוק וראה: ביאליק התנקם בסוף ימיו, וכגזלן הכה על ימין ועל שמאל בלשון העברית של הקצבים, הזלילה והגסות – הוי, כמה צחק בודאי בכל שריריו אותה שעה!…) וברקוביץ אף הוא אך בריא ואיתן הוא, ויכול היה ל“הכות על ימין ושמאל”, והוא צמצם עצמו וצמצם עולמו ועולם גיבוריו – ומכאן הוי, מי יודע, אותה העצבות שביצירה וגם – שבאישיות…

רק היום קראתי שוב אחדים מסיפוריו, וכמו גילוי היה לי הדבר: לא התפרצות הכוחות וסיפוק של חישוף האונים יש כאן, אלא כבישת היצרים בלבד והתאפקות.

אבל התאפקות על שום מה? – כן, זו היתה קללת הדור; וזהו הצד השני של אותו מטבע.

אבל ברקוביץ הוא אך בן חמישים, והכוחות גדולים, הרבה יותר גדולים מאשר נתגלו לעין עד עתה, והוא יכול עוד להרים בכתפיו את הסלעים ההם, שנפגשים לו בדרך הילוכו, בשעה שהוא אך מחפש תחתיהם את הדשאים ואת הרחש הרוחש מתחתם.

[תרצ"ה]



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48451 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!