בורלא הוא כיום אחד המעטים בספרותנו הפרוזאית החדשה, שחננו האלוהים לספר, כלומר שעצם הספור – או כמאמר גֶטֶה: “Die Lust zu fabulieren” – הוא אחד הכוחות העיקריים של נשמתו, של כשרונו; המניע העיקרי שביצירתו. ואף הוא, ככל אותם המספרים נקובי־השם שבכל העמים, יודע רק תוכן אחד, נושא אחד: גורל האדם.
מה שמענין אותו בעיקר הוא ההתאבקות, שהאדם נאבק בכחותיו עם הכחות האחרים, שקמים עליו, עם היצָרים, עם מעללי האדם באדם לרע לו – ועם עצמו. ביחוד עם עצמו. אלא שיש כאן, לא אחת ולא שתים, מן הכוח הפרימיטיבי, גם לשבח וגם לגנאי, בכל היחס הזה לאותה התאבקות, שהוא מגוללה לפנינו במגילות ספוריו – כאילו היה הוא הראשון, שרואה כל אלה ומספר על כל אלה. אין לו כל “אימתא־דספרותא” לִקרב אל תכנים כאלה, שנדושו כבר בכל הספרויות שבעולם, ואין כל פליאה בעיניו למראה “המהדורה החדשה” שלו להַמְלֶט או לפואסט וכו'…
ואולם בזה גם הכוח. כאן אתה מוצא שבחו העיקרי. תוכן ספוריו והגישה שלו לנושאיו, הם התוכן של ספורי כל גדולי המספרים אשר מעולם, וגם הגישה היא אותה גישה. הוא חפץ לספר. הוא הסתכל ברע וראה,ויש לו הצורך למסור את אשר ראה. אפילו מנדלי הוא יותר מודרני ממנו. מנדלי, וכולנו אחריו, עוסקים בספרות “יפה”, באמנות־הספור – ובורלא הוא האחד בספרותנו, שמספר. רק בראשוני המספרים האנגלים והצרפתים, שהפאבולה היתה להם העיקר, שעצם הספור היה להם עיקר, יש למצוא אותם האלימנטים אשר לרומן־ההיקף, כפי שנותנו לנו כיום בורלא “בתמימותו”. ואף גם אותה אריכות־דברים יש למצוא כאן, עם השיעמום, מעין אריכות־הדברים והשיעמום של באלזאק ואחרים – אותו השיעמום, שיש לדמותו לשיעמום, שתוקף עלינו בשעה שאנו מאריכים לטפס אל הר נישא למען הגיע אחר כך למראה־נוף ומרחבי־אופקים.
ואין להסס כל־עיקר: גם אצל בורלא יש מראה־נוף ומרחב־אופקים לאחר השיעמום ולאחר אריכות־הדברים. ודוקא בשעה שהדברים מתחילים לרדת עד כדי “פרוטוקוליות” – ואף גם לידי באנאליות, שאינה מגיעה לפעמים אפילו למדרגת כתיבה עתונאית יומית – מתחילה כמעט תמיד העליה מאותו השפל, והדברים מתעלים כמעט תמיד לידי גובה של אנושיות טהורה, של אותו תום־המבט, שהוא נחלת המספר האמיתי, ושל הסמל – הוא התכלית העליונה של היצירה האמנותית, הדפים הטובים ש“בנפתולי אדם” והדפים הטובים שב“בת ציון”. אין ספק, מתדפקים לא אחת גם על “שערי־הנצח” (כפי התביעה הענוותנית של אחד המבקרים) ובחיבוקי זרועותיהם של רבים מגבוריו יש גם מחיבוק־זרועות־עולם…
אלא ש“הפרימיטיב” הוא כאן בזה, שיש לא אחת הרושם, שהמספר עצמו אינו יודע היכן היא עליתו והיכן היא ירידתו. רק ב“סייעתא דשמיא”, בכוח הכשרון הפנימי, התמים, הוא מגיע ועולה ומנצח את החומר שלו. רק פסיעה אחת קטנה אחור – והנה התהום של הספור הריקן, האפקטי, האכסוטי, האוריינטאלי וכו'. “תופיק” זה, המאהב הערבי של רוזה, יחד עם כל האהבה הזאת, שבעצם היא “באנאלית כמות” – כל הבנין הזה יכול היה להתפורר לאפס, אילולא אותה העליה הגדולה, אותם מרחבי־האופקים, שלתוך מסגרתם ניתנו הדברים. וזה העיקר.
כי בורלא שייך לסוג מספרים אחר, שלא היה ידוע עד כאן בתוכנו. אצלנו שימשה מאז דוגמא אחת: שופמן, גנסין וחבריהם. ובורלא שייך – למאפו. שופמן וחבריו עסקו בליטוש אבנים טובות ומרגליות ונהנו בעצמם מן “הגבישים” הנאים ומן ה“צעצועים”, שהתקינו מהן – וגם בשעה שהיתה בידם אך אבן לסיתוּת. אבל הם לא חפצו להקים בתי־מושב, בתי־חומר; זה לא היה מענינים. הם אך לטשו אבנים טובות ומרגליות. והיפוכם בבורלא. אף כשאבן טובה בידו, מרגלית אחת, הוא ניגש אליה בכלי־הסיתוּת, ולפעמים גם בכלי־סיתות גסים – ואינו יודע כל עיקר את מלאכת־“הגבישים”…
ואף כאן גנותו ושבחו. על כל־פנים בדורנו ובחיינו כיום, כבר יש לנו הצורך גם בספרותנו בבתי־חומר ובאבני־סיתות. וברוך יהיה לנו על־כך.
[תרצ"א]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.