“שפה אחת ודברים אחדים” בכל האנושיות – האגדה המציאתם.

(צבי דיזנדרוק, “חיוב ושלילה בבטוי”)

מלאו חמישים שנה ללשון אספרנטו, שיוצרה זמנהוף רצה לעשותה תחילה שפת־עזר עולמית ואחר כך חלמו, הוא וחסידיו, להפכה לשפתה של האנושות כולה. וראוי הוא מכונן הלשון הזאת, שנתהה על יצירתו ההרפּתקנית ונמתח מעין סך־הכל. דומה, שדוקא אנחנו קרוּאים לעשות זאת. הן גם אנחנו היינו והננו שושבינים לתחיתה של לשון שלא הכזיבה, תחיה, שיש בה משום בריאה חדשה. הרינו איפוא בחינת שארי־בשר לאספרנטיסטים, אם כי השלום אינו יכול להיות שרוי בינינו.

בין שאר האוּטוֹפּיות, שהעסיקו את האנושות בכל דור וכבשו את לבה היתה גם זו, שאפשר וצריך להנחיל לכל אומות העולם לשון אחת. היו שנתנו עיניהם בלשון מלשונות אירופה, שגברה על פי חוקי הברירה הטבעית או בזכות האימפריאליזם של מדינתה על שאר הלשונות, והתחילה מתפשטת ממילא על פני חלקי תבל רבים, ובלי להעמיק חקר הכריזו, שלשון זו עתידה ליעשות לשונו של עולם. אחרים היו סבורים, שרגש הכבוד הלאומי ימנע כל אומה מלוותר על שפתה על מנת לקבל שפת חברתה, לפיכך התחילו ממציאים לשון, שיש בה משל כל הלשונות, אך היא גם ברייה לעצמה, לשון שתהא נוחה להתקבל על הכל בלא הרגשת קיפוח ועדיפות מצד מישהו. כך בא לעולם הווֹלאפיק, “הלשון הכחולה” ואחרונה אחרונה האספרנטו, שהיא, כנראה, הנסיון הרציני ביותר והשלם ביותר מן הצד הטכני והגמישות. אם כי גם עליה קמו עוררין, המבקשים לתקן אותה ואף שם מיוחד קראו לשפתם המתוקנת – אידוֹ. עובדה זו, שעצם החיפוש אחרי לשון עולמית כבר הביא עמו בּבל קטנה של לשונות, שלכל אחת היו וגם ישנם חסידים, המתכנסים בכינוסים מיוחדים, יש בה כדי להפריך את הפשטות הגדולה, המלפפת את ההצעה הנפלאה הזאת.

כאמור אין הלשון העולמית אלא אחד החלומות הקוסמופוליטיים, שברשתם נפלו גדולים ושלמים בכל התקופות וביחוד במאה התשע־עשרה, שהקו הרשמי של אופן מחשבתה היה מיכניסטי אם כי הומניסטי. וכמו בכל החלומות היה גם בו יסוד כובש ומקסים. רואים בני אדם בקלקלתו של עולם ומצטערים הרבה צער וכשהם נתפסים לצערם, מַתפיסים בהם כל מיני הצעות גאולה ודרכי ישע. וזה היה הרעיון: העמים מפולגים פילוגי גבולות ופילוגי לשון. ההגייה בספרי אומה אחרת וההנאה מתרבות רוחה אינן משום כך אלא נחלת אנשי עליה מועטים. ההתנכרות ההדדית בין האומות גדלה ועמה גם האדישות לגורלן. האומה נעשית שם מופשט, כאילו איננה צירוף של יחידים חיים וקיימים, ועל שם מופשט אין חלה מידת הרחמים. מכאן המלחמות האכזריות ושפך הדמים. אם נתקין לשון אחת לכל האומות, שתהא מתפשטת על פני העולם כולו, לשון, שאליה תורקנה מיטב היצירות הרוחניות והכל ידברו בה – או אז תעבור ממשלת הזרוּת מן הארץ ואחוה אמיתית תשרה בכל המין האנושי. אין ספק, שבשמיעה ראשונה יש בו באידיאל זה כדי לרכוש תשומת לב אליו, שכן הוא מבקש לבער אחרי הרעה הגדולה ביותר – הפירוד שהוטל באנושות – ולהחזיר לבני אדם את גן העדן האבוד, שאליו הם מתגעגעים כל כך. ברם, שמיעה ראשונה זו, שהטעתה באמת רבים וטובים במשך עשרות שנים, טעונה הצטללות, שלאחריה באה בקורת הנשמע.

אפשר שבשלהי המאה התשע עשרה עוד לא חשו בבהירות כזו את האבסוּרד שבאידיאל זה ואת האבסורד שבביסוסו הפסיכולוגי כמו בימינו, ימי מסה ומבחן לכל יסודות התרבות והחברה האנושיות. אפילו נגרע עין מן הלהג הרב, שטפלו חסידי הלשון העולמית על ילד־טיפוחם ונצמצם את שטח התנגדותנו להצעת תרופה זו, עדיין יישארו שני דברים עקרוניים שנכשלו בהם יוצר האספרנטו וקהל חסידיו. ראשית טעו בדיאגנוזה, ושנית במיזוג סממני הרפואה למחלה.

א) מקור הראה נראה היה להם בזרוּת־הגומלים ובהבדלי הלשון של האומות, שעליהם הצביעו כעל סיבת כל פורענות, מלחמה ומשטמה. בזה באו להשמיענו, שאם ניטול את הסיבות האלו ונמצאנו מתקנים את עיקרי הפגימות. כמה תמימות עושה! בינתיים התפתחה הטכניקה, והתחבורה המשוכללת קירבה רחוקים בסוד קפיצת דרך ממש; לשונות־לעז נלמדו; ניתרגמו מיטב היצירות העולמיות לשפתה של כל אומה; חובת ההשכלה הכללית העניקה אפשרות הנאה מן היצירות האלו להמוני־המונים; נתרבו הביקורים ההדדיים וניתנה שעת כושר לעם אחד לעמוד על אופיו של חברו; מספר יודעי הלשון האנגלית או הצרפתית מבין אנשי ארצות אחרות רב לאין ערוך ממספר יודעי אספרנטו. בקיצור: הכל בא ויאתה – רק האחוה האנושית בוששה לבוא. אדרבה, הנסיון המר הורנו לדעת, כי לא הבדלי הלשון והגזע גורמים למשטמה, כשם שלא תמיד מסייעת השכנות וההיכרות ההדדית לידידות. הגרמנים מתנגשים עם שכניהם הצרפתיים־האריים ומתחברים ליאפאנים המונגוליים, הזרים להם. הן אנחנו עדי־ראייה לכך, שהמלחמות האכזריות והשנאה היוקדת מופנות דוקא כלפי המיעוטים הלאומיים היושבים במדינות הרוב, היודעים את לשון משעבדיהם, והרוב יכול, לכשירצה, להכירם בנקל. ולא עוד אלא שמלחמת המעמדות בתוך עם אחד לובשת לא אחת צורה ברוטלית כזאת, המסכנת את קיומה של כל האומה. פסיכולוגית־המעמקים הורתה לנו, כי יצר המלחמה אינו ניזון בזכות מישהו, אלא בזכות עצמו. הוא קיים בנפש האדם בתכלית הפשטות כדרך ששאר היצרים חיים בה ותובעים את סיפוקם. זוהי מין נטיה להשמדה עצמית, אחותו ובת־דמותו של יצר החיים, ושום לשון משותפת אינה עשויה להעבירה מן העולם. אם יש דבר שיכול להתיש מעט את כוחה להזיק, הרי זה שינוי פני העולם, סדרו ומשטרו, באופן שהאדם יהיה נתון בו בתנאים אחרים לגמרי.

ב) התפיסה המיכניסטית משתקפת בסממני הרפואה, שהללו רצו לרקוח לאנושיות החולה. לפי הדיאגנוזה שלהם לא היה העולם חסר אלא לשון חדשה ומאוחדת – עמדו ועשוה: נטלו מלוא חפניים הברות מכאן וחלקיקי־דיבור משם, ראשי תיבות מהכא וסופי־תיבות מהתם – וכך התקינו מעשה־מרכבה לשוני למען שלומו של עולם ואשרו. ונתעלם ממנו מיהודי תמים ובלשן זה, כי לשון אינה נעשית בידים ואינה צירוף מלאכותי של הברות יתומות ושל שברירי מלים. שפתו של אדם, כלשונו שבפיו, גידולה גידול אורגני ומתנה מתן־טבע. לשון שיש לה ראשית וראשיתה שמורה בזכרונו של המדבר, היא לכל המוטב אמצאה גאונית, או חטיבה של אספורט; לעולם לא תהיה לשון תרבותית, שמפרנסת את הלב והמוח ומחממת את הדם. אין לשון תרבותית אלא לשון עבר, לשון הדורות, שכל מלה ממליה נעשתה סמל. כל שפה היא, בעצם, הצצה־לאחור, תמצית הקורות. דוק ותמצא, שהמחדשים בלשון אינם אלא טובעים טביעות טכניות חדשות, או שהם מוסיפים גוֹן־משמעות חדש למלה עתיקה או שסוחטים מושגים מתוך צירופי שמות ופעלים חדשים. על כל לא יצלח כל כלי־מהפכה עליה. שתותיה לא יהרסון. יחידים יכולים, כמובן, לפתח לשון, להעשירה ולהאדירה, אך במה דברים אמורים, כשהקרן שלה קיימת מאז ומעולם. ציבור של קולות והגיים המטויחים טיח של אידיאל, גם אם רבע מיליון אדם מפוזרים ידברו בה בועידות ויחברו בה ספרים – רוח חיים לא תהיה בה ועולם הבא אינו מובטח לה בשום פנים. מספרים עליו על זמנהוף, שיצר את אספרנטו תוך כדי תרגום כתבי הקודש. שפה כזאת, מעשה אצבעותיו של יחיד בחדר־מלאכתו, היא גנאי לאדם ולשמו. הרי זה דומה כאילו אמרו לברוא אדם על פי תורת ההרכבה וההפרדה של החמרים ולהעמידו במדרגת צלם האלוהים. חילול יש כאן. מיעוט דמות וקיצור קומה יש כאן. אך כשם שאין חשש, שמא ידובבו אדם חימי, שאפילו האגדה העניקה לו את השם גולם, כך אין חשש שמא ידובבו את הלשון החדשה. היא פשוט נטולת חיים ורק החי מדבר. אלא שבעצם הרצון הזה והעקשנות הזאת אני מרגיש עלבון רוחני והתנשאות. כי במישרים ובעקיפין הם פוגעים בבבת־עיננו, בפרי הנאצל שלנו – בלשון, בהורידם אותה למדרגת כלי־תשמיש הנעשה על האבניים.

מבלי שנתקע את עצמנו בין הררי־ההשערות על דרך לידתה של הלשון, אם כל הלשונות נחצבו מגזע אחד או שכל אחת נולדה ביחידות בסוד הזיווּגין של האדם והטבע, הן ברור, שכל ההשערות מדברות על “לידה” ו“התפתחות” ולא על עשיה בידים. אולם דוקא אלה הסבורים, שהיתה פעם “שפה אחת ודברים אחדים”, שממנה נתפצל בבל הלשונות, צריכים היו ללמוד קל וחומר: אם הלשון הקדמונית נתפלגה לשבעים פנים וראשים, הלא דין הוא שגם אספרנטו תתפצל לדיאלקטים, שייהפכו במרוצת הזמנים בשל סיבות נפשיות ואקלימיות ללשונות נפרדות, ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם?

חסידי האספרנטו היו מעידים עליה, כי אפשר ללמוד אותה בקלות במשך זמן קצר. כוונתם היתה, כמובן, לספר בשבחה, אך לאמיתו של דבר סיפרו בגנותה. לשון קלה היא זו, שאין בה גרעינים, פרי גלגולי דורות וצורות; לשון, הנקנית על רגל אחת היא זו, שאין בה לא עומק ולא רוחב, לא סוד ולא סמל, שרוחה רוח־כלאיים. זו מסוגלת אולי להיות “שפת־עזר” לעסקי מקח וממכר, אך לשון תרבות וחויה לא תהיה לעולם. לכל לשון תרבותית יש שלשלת־יוחסין הנעוצה במלכות העבר, שבכל דיבור מדיבורה עמלו דורות. כל מלה מאוצר מליה מגשרת על גבי תהום של חוויות וחלומות. ואפילו הלשון הקלה שבקלות, שאינה נוהגת חומרות יתרות בדקדוק ובסדר־המשפטים, אינה נקנית בזמן קצר. לשון המשורגת שריגי ספרות ומחשבה אינה נלמדת כלחש־נחש על ידי שינוּן בעל פה. היא יצור הנפש הקיבוצית וגם הקנייתה אפשרית רק בתוך כפיפתה של הנפש הקיבוצית או מתוך השתקעות בנפש הזאת דרך חוויה.

שפת־הבראשית, אם היתה כזאת, נולדה מתוך שוועה, ככל ולד. הברותיה נחתכו בסכין החוויה; ההתנגשות בין העין הרואה והנפש המרגשת ובין יצר ההבעה הגואלת, עיצבה את צורתה. עד היום הזה נענית שפה לנו רק מתוך התנגשות, גיפופים והתרפקות עליה, ואילו על שפה מלאכותית לא נתרפק והיא לא תיענה לנו. ומה מאוד נתעקלה ההרגשה הטבעית, אם אומרים לרפא את נגעי האנושות – הפירוד והאכזריות – במכשיר קהה כזה של שפה מלאכותית, שמגעה משיב עלינו צינת חורף. לפתע באים ונוטלים מן המנין ומן הבנין את הנוף, האקלים, הלאום ורננת הטבע, הקובעים דמות וצליל לשון אשר בפינו, ובמקומם באה התחכמות מוחית, המצרפת כנופיה של מלים אסוּפיות ומצוה עלינו לאמצן לנו לבנים.

אנחנו בארץ ישראל מבינים את כל גודל הטעות והכשלון. אף אנו בראנו לשון כמעט בריאה חדשה. אך לא הרי זו כהרי זו. לשוננו העברית אינה מלאכותית, גם אם השגרתה בפי המדבר היתה בתחילה מעשה־אונס. אנו הוצאנו אותה מן הכוח אל הפועל, דובבנו אותה ופקחנו את עיניה הרדומות. כל המלים הגלמיות והמלאכותיות, שראשוני מחייה הרכיבו בה בהתלהבות של ראשונים, מסתלקות אחת אחת. היא מתעשרת מתוך עצמה, מתוך גנזיה הגלויים והסמויים, מתוך כושר הצירופים האין־סופיים הטבוע בה ועל טהרת רוחה המקורית. לפני עשרים־שלושים שנה היה מספר המדברים עברית פחות ממספר המדברים אספרנטו. ואף על פי כן היתה העברית שפה והאספרנטו מעשה שעשועים. ואם מונים כיום כרבע מיליון אספרנטיסטים הרי זו כמות הראויה להתכבד בה, אך כמות מבוטלת מחמת חוסר איכות. לשון מן הלשונות, המדוברת בפי אומה בת רבע מיליון, הרי זו בת הווה ובת עתיד, אך אם חובבי־אספרנטו או תמימי־הזיה קוסמופוליטית, הפזורים בכל רחבי תבל, מדברים אספרנטו, – לא תהי לה תקנה. היא תדעך לגמרי באין־רואים.

למעלה מיובל תמים עבר מיום שאספרנטו ניתנה לעולם. והעולם התענין בה, אם מחמת החידוש שבדבר ואם מפני שהאמין לפי־תוּמו שפתרון צפון בה. אך כיום צריך לומר: היא הכזיבה. היא כיזבה. לא בכוונה כיזבה; מחוללה היה איש ישר, טהור־שאיפות ובעל חלומות זכים. עונשו קל יותר, אולם פטור מעונש איננו. היא גם קלקלה, כדרך שמקלקל כל רעיון או תכנית, הפותחים אפיקי־תוהו למרץ האדם וסיכויי־שוא למאויי התיקון שלו.

כיום ודאות היא בנו: מומי האדם ומומי החברה מרובים, והם טעונים תיקון, אך לא ברפואות־אליל של לשון מלאכותית ירופאו, אלא בחינוך נאמן ואבהי, במעשה־מהפכה אמיתי ונוקב, באמצעות הלשון הלאומית של כל אומה ועל אדמה של כל אומה, שכן הלשון והאדמה עצמן חטיבה של חינוך וחטיבה של תיקון הן.

תרצ"ז