א    🔗

למעלה מארבעים שנה עמד יעקב שלוש במערכת העבודה של בנק אנגלו־פלשתינה, הבנק הלאומי שלנו, אשר לו היה מסור בכל נפשו ומאודו.

במסירותו ובשקידתו עלה משלב לשלב, והיה בשנים האחרונות חבר ההנהלה של הבנק בתל־אביב.

הכרתי את יעקב שלוש מראשית בואי ארצה – באדר תרס"ו.

עם כניסתי בפעם הראשונה לבנק, שהיה אז בבית שכור של קנדינוף ברחוב בוסטרוס (כיום: תרשיש) ביפו, בקרבת שכונת “עג’מי”, נגשתי לקופה וראיתי לפני איש צעיר לימים בעל פנים שזופות עם עינים שחורות, מבריקות וקורנות, וחיוך נעים על שפתיו, על ראשו היה תרבוש אדום, אשר הלם אותו יפה. כשהושטתי לו את ההמחאה מבנק שמואל ברבש מאודיסה, שאלני מיד אם יש לי קרבה משפחתית עם הסופר והאכר משה סמילנסקי מרחובות, וכשעניתי לו בחיוב, הושיט לי את ידו בחביבות רבה וברכני בברכה המסורתית “ברוך הבא”.

לאחר ימים מספר נפגשתי עם יעקב שלוש בביתו של מאיר דיזנגוף, אשר גר אז בבית שכור ערבי בשכונת “מנשיה”. מיד התידדנו, והוא הזמינני לבקר בגן־הילדים העברי ביפו, שהוא היה בו חבר הועד המפקח זה שנים מספר.

כי יעקב שלוש לא הצטמצם במסגרת עבודתו בבנק, כי אם התעניין גם במוסדות חברתיים וצבוריים והיה פעיל בכל שטחי החיים הישוביים.

מטבעו היה בעל אופי טוב, איש שקט, מתון ומיושב בדעתו, עניו וצנוע בכל הליכותיו. אהב את ארץ־ישראל ואת עם ישראל על כל עדותיו ואת כל אדם באשר נברא בצלם אלהים.

כיליד הארץ (נולד בתר"מ–1880 ביפו) מצא לו שיח ושיג גם עם שכנינו המוסלמים והנוצרים והתחבב עליהם.

נפגשתי אתו במשך שנים רבות בכמה וכמה מפעלים צבוריים, כגון: בועד אחוזת־בית, בועד תל־אביב, בעירית תל־אביב, במשפט השלום העברי, בועד להקלת המשבר, בתקופת המלחמה הקודמת, בועד המפקח של הגימנסיה “הרצליה”, בלשכת “בני ברית”, ב“עונג שבת” וכו'. בכל פגישותי עמו נוכחתי, כי האמת היתה תמיד נר לרגליו.

ב    🔗

יעקב שלוש היה אחד החלוצים הראשונים בפקידות הבנק הלאומי שלנו. בתנאים קשים מאד מכל הבחינות פתח זלמן דוד ליבונטין, ביולי 1903, את הבנק שהיה מכונה אז “חברת אנגלו־פלשתינה” בעיר החוף יפו. בארץ היתה אז תקופת המשבר מבחינה כלכלית וישובית, מפני שהבארון רוטשילד שתמך עשרות שנים במושבות העבריות סילק את ידיו מהן, במסרו אותן לחברת יק"א בפאריס. גם ועד “חובבי ציון” באודיסה הפסיק אז את תמיכתו הישירה לאכרי המושבות, והתרכז בעיקר בעבודת החנוך והתרבות. השינויים הפתאומיים האלה הביאו מבוכה בעקבותיהם, והמשבר הכלכלי החל מראה את אותותיו בעיר ובכפר. המלווים הפרטיים, היו נוהגים לקבל מן הלווים רבית קצוצה העולה למעלה מ־25 אחוז. עסקי בנק אירופיים לא היו עדיין בארץ, והמצב הלך והחמיר.

אז החליט הדירקטוריון של “אוצר ההתישבות” בלונדון לפתוח את הסניף הראשון ביפו. עבודה קשה ומסובכת הייתה כרוכה בפתיחת הבנק במשטר התורכּי. עדיין לא היו אז בארץ פקידים בנקאיים מנוסים, הבקיאים בעסקי בנק והיודעים את הלשונות הנפוצות בארץ. ליבונטין טרח ויגע הרבה עד שמצא לראשונה שני פקידים מבני הארץ. אחד מהם היה יעקב שלוש, בנו השלישי של אהרון שלוש, ממיסדי השכונות “נוה צדק”, “נוה־שלום” ו“מטה־אהרון”, עסקן טפוסי מן הישוב הישן. ויעקב שלוש, כאחיו הגדול יוסף אליהו שלוש, ירש מאביו את הסגולה של מסירות נאמנה לעסקנות צבורית.

כל אלה שהיה להם מגע ומשא אתו בבנק סמכו עליו מתוך בטחון מלא, התידדו אתו עד מהרה והכירו בו לא רק פקיד נאמן ומסור, אלא גם החשיבו את מידותיו הטובות, סגולותיו הנעלות, מזגו הנעים, אצילותו שהכרת פניו תענה בו. עם כל אחד ואחד ששאל בעצתו, נהג באדיבות ובמאור־פנים להדריכו בעניני כספים. ולא רק היהודים, אלא גם הערבים והנוצרים מבאי הבנק התיחסו אליו באימון רב. הוא ידע

יפה את השפה הערבית בדיבור ובכתב, וכן את נמוסיהם ואת הליכות חייהם.

יעקב שלוש היה מעורה בבנק ומשולב עם פעולותיו ארבעים שנה ומעלה, והקדיש לו את מיטב אונו ומרצו.

הוא היה אחד מבוניה הראשונים של תל־אביב, ובשנותיה הראשונות של העיר העברית היה “המתרגם המושבע” של הקורספונדנציה שלה לערבית וצרפתית.

בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו – בערב פסח תרע“ז – נתענתה משפחתו של יעקב שלוש במשך שנה ומחצה בכפר ערבי נידח, והוא עצמו הוגלה לדמשק יחד עם כמה גולי תל־אביב. “הפושע המדיני” – שמימיו לא עשה רעה לשום בריה – הובל ברגל מפתח־תקוה לדמשק, וכבול בכבלי־ברזל הושם בבית־האסורים בדמשק. בשבתו בבית־הכלא המזוהם והמלא צחנה, חלה במחלת הטיפוס וחייו היו בסכנה גדולה. לאשרו התערב בענין זה ה”ריש גלותא" מ. דיזנגוף, ותודות למאמציו הועבר י. שלוש לבית־החולים הממשלתי, שם החלים ובדרך נס נשאר בעולם החיים.

ג    🔗

שני האחים אליהו ויעקב שלוש, הכו שרשים עמוקים על אדמת המולדת, שני האחים זכו לגדל ולחנך בארץ דור שני, שלישי וגם רביעי וחיו כל ימי חייהם כמו במשפחה פטריארכלית, ודלתות ביתם היו פתוחות לרווחה בפני כל בני הישוב הישן והחדש.

בנו הבכור של יעקב שלוש, גבריאל, גמר את חוק־לימודיו בבית־הספר הריאלי “עזרה”, ואחר־כך בית־ספר גבוה באלכסנדריה. בפאריס הוכתר בתואר “מהנדס אזרחי לעבודות צבוריות”.

עם גמר חוק־לימודיו, חזר המהנדס הצעיר גבריאל שלוש לעיר־מולדתו – לתל־אביב – והתעסק בעבודתו המקצועית. הוא תיכן כמה תכניות־בנין, ולרגל שליחות צבורית סיכן כמה פעמים את חייו בימי מאורעות־הדמים. בנסיעתו מתל־אביב לירושלים, ביום ה' אלול תרצ"ח, נרצח מן המארב ליד רמלה בידי מרצחים ערבים.

לשם הנצחת שמו של בנו בכורו הנרצח, הקים י. שלוש על חשבונו קומה עליונה לספריה מקצועית ב“בית המהנדס” בתל־אביב; כן נתן במתנה ל“מכבי” בתל־אביב סירה הנקראת “גבריאל”. בתשי"ג הקדישה משפחת שלוש בית גדול ברחוב שלוש, המכובה “מדרש גבריאל” לעדות המזרח.

ארבעים שנה שירת יעקב שלוש בנאמנות ובמסירות את הבנק הלאומי שלנו, ובשנותיו האחרונות היה חבר ההנהלה והמשיך לעמוד על משמרתו ולמלא את כל התפקידים המוטלים עליו.

יעקב שלוש זכה לעמוד על יד עריסת הבנק הלאומי שלנו, כשהון־היסוד שלו היה מצער, ובימי ארבעים שנות כהונתו התפתח והתרחב בממדים עצומים. במקום המשרד בבית קטן יחידי ביפו, קיים מרכז הבנק בתל־אביב בבית־מידות בן כמה קומות, וסניפים לו בכל ערי הארץ ומושבותיה, וכמה סניפים לו בתל־אביב עצמה.

יעקב שלוש זכה להיות בין הבונים והמתישבים הראשונים של העיר העברית הראשונה, ובמקום ששים בתים קטנים שהוקמו על גבעות־חול שוממות בשנת תר“ע, מתנוססים לתפארה בתל־אביב הגדולה (בשנת תשי"ג) יותר משבעת אלפים וחמש מאות בתים גדולים ומרווחים. במקום 300 נפש בשנת תר”ע, מונה העיר כמאתים אלף נפש, כן ירבו.

יעקב שלוש היה מאושר לקראת גידולה המהיר של תל־אביב, אשר התפשטה לכל ארבע רוחותיה, ונהנה הנאה גדולה שזכה להיות בין מניחי היסוד לבנין העיר העברית הראשונה. זכרו שמור בין ראשוני תל־אביב.