בשנים תרמ“א–תרמ”ב, שנות התגברותה של חבת־ציון כתנועה, שהביאה לארץ עליה והתישבות, שימשה יפו כ“שער ציון” לעולים היהודים.

יפו היתה עיר לא־יהודית, והאוכלוסיה היהודית בה היתה מצערה מאד, כמות לא־ניכרת כמעט בין אלפי התושבים, שרובם היו ערבים ומעוטה יוונים, ארמנים ובני אומות אחרות.

העליה החדשה לארץ, בתרמ"ב, הביאה אתה גם מהפכה גדולה בחיי הצבור העברי בארץ.

עסקני ירושלים לא ראו בעין יפה את התחזקות הישוב ביפו, מחשש התחרות בעיר־הקודש, והיו תובעים להפנות את זרם העליה החדשה בעיקר לירושלים, לשם הרחבתה וביסוסה.

על דעה זו חלקי עסקני הישוב החדש, אשר חששו, כי אוירה של ירושלים, החיה בעיקר על ה“חלוקה” ועל הצדקה, תשפיע לרעה על מגמת הפרודוקטיביות של ההתישבות החדשה.

ז. ד. לבונטין – שעלה לארץ באביב תרמ“ב – כתב אז בספרו “לארץ אבותינו”; מסיבת המריבות ופרוד־הדעות בין אחינו בעיה”ק ירושלים, לא יכולנו לבוא לשם לעבוד את עבודתנו. חפצנו לשמור על אחינו העולים, לבל ילכדו ברשת הסרסורים השונים, ועל־כן חשבנו, כי יותר טוב בשבילנו לשבת ביפו עיר־החוף, וכל העולים יוכלו לפנות אל הועד – “ועד חלוצי יסוד המעלה”. ועד זה נוסד על־ידי ז. ד. ליבונטין וחבריו בט“ו אייר תרמ”ב. דעתו של ליבונטין וחבריו־לדעה הכריעה, ויפו הלכה ונעשתה המרכז לישוב היהודי החדש.

בראשית בואם לארץ הצטופפו העולים החדשים בתוך חומת העיר העתיקה ביפו, אשר המתה מרוב אנשים. היהודים היו מפוזרים בסימטאות הצרות, האפלות והמזוהמות.

הבתים־להשכרה היו קנין הערבים, ובגלל רבוי הקופצים על דירות הנהיגו בעלי־הבתים הערבים לקבל את שכר־הדירה מראש בעד שנה או שנתים. על חשבון שוכרי־הדירות היהודים, הגדילו הערבים את נכסיהם, בעוד שהדיירים היו תלויים תמיד בחסדי בעלי הנכסים.

פרנסתם של רוב יהודי יפו היתה דחוקה ביותר: מלאכה פשוטה ותגרנות זעירה. המסחר הגדול היה מרוכז בידי המוסלמים והנוצרים.

עולה חדש, שהגיע לחוף יפו, נפל לתוך המערבולת הרעשנית הטפוסית של עיר־מזרח, והרגיש את עצמו כזר ובודד בסביבה שלא הורגל לה. לא היו כמעט כל חיים צבוריים וחברתיים, ואיש לא הכיר את רעהו.

קומץ אנשים צעירים, ובראשם שמעון רוקח, אשר העתיק לפני זמן־מה את מושבו מירושלים עיר־מולדתו ליפו, הטיל על עצמו לארגן פעולה צבורית רחבה, וללכד את יהודי יפו, שברובם השתייכו לעדת הספרדים.

בראש וראשונה יסד אגודה בשם “בני ציון”, שאליה הצטרפו עשרות יהודים מבני יפו. זה היה הגרעין הראשון להתארגנות האוכלוסיה היהודית ביפו, שעד אז היתה מפוזרת ומפורדת.

ערב־־ערב היו מזדמנים לפונדק אחד עם שמעון רוקח, ודנים בעניני צבור.

משגדלה העליה אל הארץ ניגש שמעון רוקח להרחיב את האגודה הראשונה, ולכלול בתוכה גם מבני העליה. על ידו עזר אחיו אלעזר רוקח, איש־עט שנון ונואם מצוין, שהיה כבר בעל מוניטין, ושני האחים נגשו במרץ רב ליסד אגודה שניה “עזרת ישראל”.

מטרתה העיקרית של “עזרת ישראל” היתה: להקל לעולים את כניסתם אל הארץ, מפני שבתקופה ההיא היה קיים איסור חמור על עלית יהודים נתיני מדינות זרות.

באחת האסיפות של “עזרת ישראל” הוחלט לבנות שכונה יהודית על גבול יפו. לשם כך רכשו מגרש בין הפרדסים שבדרך ירושלים, וחלקוהו לחלקות וקראו למקום “נוה שלום”. אך עוד קודם התחלת הבנין חשבו ומצאו, שהמקום אינו מתאים לבנין, מאין מים בקרקע זו.

לשם השגת מקור־מים, היה צורך לחפור באר בעומק 30–40 מטר. ביפו העתיקה היו קיימות בארות־מים בעומק 3–2 מטרים עם מים עליונים, ולפי המושגים והאמצעים של הימים ההם היה זה מן הנמנעות, מכיון שחפירת באר עמוקה היתה כרוכה בהוצאות מרובות.

לאחר התלבטויות שונות, רכשה “עזרת ישראל” מידי אהרן שלוש חלקת־אדמה בת עשרים אלף אמה, בסך 2500 פראנק.

אהרן שלוש היה בעל הרבה קרקעות על גבול יפו, ומתוך חשבון צודק ששכונה חדשה על חלק מאדמתו תגדיל את הישוב באזור זה, ויעלה את ערכן של יתר קרקעותיו השוממות, מכר את הקרקע במחיר זול, וגם בתשלומים לשעורים תוך שנה תמימה, בתנאי שבמשך השנה הראשונה תתחיל עבודת הבנין.

האדמה חולקה לארבעים ושמונה חלקות, שלש מאות אמה החלקה, מלבד השטח שהוקצה לרחובות.

המיסדים תקנו תקנון, שעל פיו תקום ותיבנה השכונה, ואלה היו עיקרי התקנות: כל חבר משלם מיד שבעים פראנק לתשלום מחיר הקרקע ולהוצאות שונות. אחר כך התחייב כל אחד לשלם מאתים פראנק, בתשלומים לשעורים. בכסף הנאסף שנה־שנה, יבנו בתים ויחלקו אותם לחברים לפי גורל. כל חבר הזוכה בבית, משלם מלבד מאתים הפראנקים עוד מאה פראנק לשנה כשכר־דירה. ממאת הפראנקים הללו מצרפים ששים פראנק לחשבון החבר וארבעים פראנק לקופה הכללית. לאחר עריכת התקנון, החלו מטכסים עצה, איך לגשת לעצם הבנייה, שהיתה כרוכה גם ביישור מוקדם של גבעת החול, והיכן להשיג את הסכומים הדרושים לשכר פועלים?

החברים היו ברובם הגדול מחוסרי־אמצעים – מבני דלת העם, ועל־פי עצת ש. רוקח תוקנה אז תקנה, המחייבת את החברים ליישר את גבעת החול בעבודה עצמית.

ולשם דוגמה חיה לאחרים נרתם ש. רוקח עצמו לעבודה פשוטה זו, ויום־יום היה ממלא בידיו ממש מאה סלי־חול ומוציא אותו מחוץ למקום הבנין. וכך ראו ועשו גם אחרים, והגבעה הרמה נתיישרה בידי חברי השכונה עצמם.

משנתישרה הגבעה – באה הדאגה הגדולה שאי־אפשר היה לפתרה באת ובמעדר בלבד, דאגת אמצעים כספיים להקמת הבתים הראשונים.

בנק איפותיקאי ומוסדות־מלווה טרם היו בארץ, וגם קרנות צבוריות למטרות כאלו לא היו עוד. והתחילה פרשת אסיפות וישיבות והתיעצויות, שניסרה בהן שאלה אחת ויחידה: כסף לבנין מאין יימצא?

“חובבי־ציון” ברוסיה – פעולתם היתה מצומצמת אז בתמיכתם הדלה למיסדי המושבה גדרה. פקידות הבארון רוטשילד טיפלה אך ורק במושבות חקלאיות, וחברת “כל ישראל חברים” שפעלה בארץ עסקה רק בעניני חנוך.

עלה ר' שמעון רוקח לירושלים, ובעזרת אביו ר' יצחק רוקח, שהיה “בעל בעמיו” ומכובד בחוגי האמידים ובעלי ההון, השיג הלוואה לבנין חמשה־עשר הבתים הראשונים בשכונה החדשה ביפו, שקראו לה בשם “נוה־צדק”, על יסוד הפסוק בירמיהו (ל“א כ”ב): “עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו בשובי את שבותם יברך ה' נוה־צדק”.

עז רצונם של ש. רוקח וחבריו היה, שהשכונה היהודית תיבנה בידי בנאים יהודים, אך מלאכת הבניה באבני המקום (בערבית נקראו “חג’ר בלדי”) היתה בימים ההם מומחיותם של הערבים בלבד, שהתאמנו במקצוע זה.

באין סתתים ובנאים יהודים ביפו, הזמין ש. רוקח את אהרן אייזנברג, שהיה אז סתת בראשון־לציון, ואליו צורף גם אפרים חרל’פ. הערבים, מוסלמים ונוצרים, לא רצו להשלים עם הסגת־גבול זו, שהיה בה משום מהפכה והתנגדו לכך בכח הזרוע. שני הסתתים היהודים נפגעו כמה פעמים, ספגו מהלומות, אך לא נרתעו לאחור.

וכך נבנו הבתים הראשונים ב“נוה צדק” בעבודה מעורבת של יהודים וערבים.

ההלוואה שולמה בתשלומים שבועיים של חצי “מג’ידיה” (בערך שני שילינגים) לשבוע.

הקמת חמשה־עשר הבתים הראשונים נתנה דחיפה לבנין עוד כמה עשרות בתים בני 2–3 חדרים. ביתו של ש. רוקח היה מרווח יותר ו“בנוי לתפארה” לפי מושג הימים ההם.

בגמר בנייתם של בניני השכונה נבחר ועד, ובראשו ש. רוקח, אשר הוסיף לטפל בצרכיה הצבוריים של השכונה, כגון: בנין בית־כנסת, שמירה, נקיון וכו'.

כעבור שנתים קנה זרח ברנט מאת אהרן שלוש מגרש חדש, אף הוא בן עשרים אלף אמה, שמצד צפון גבל באדמת נוה־צדק ומצד דרום התקרב לרחוב החדש – רחוב בוסטרוס (כיום: תרשיש) ביפו.

על אדמה זו נבנתה בשנת תר"ן (1880) השכונה היהודית השניה. שנקראה “נוה־שלום”, על יסוד הפסוק בישעיהו (ל“ב י”ח): “וישב בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ומנוחות שאננות”.

עם גידול הצפיפות בנוה־צדק ובנוה־שלום" נתווספו עוד שלש שכונות חדשות: “מחנה יוסף” בשנת תרס“ד, “כרם התימנים” בשנת תרס”ה, ו“אוהל משה” בשנת תרס“ו. במרוצת הזמן הוקמו עוד שתי שכונות: “מחנה יהודה” ו”מחנה ישראל".

בעלותי לארץ, באייר תרנ"א, הלכתי עם חברי לראות את השכונות העבריות נוה־צדק ונוה־שלום, אשר היו אז עדיין שקועות בחול עמוק.

רחובות יפו המו מן הרעש וההמולה הסואנים של תגרני יפו, הצעקות והצווחות של הערבים המכריזים בקולי־קולות על מרכולתם, החרישו ממש את האזנים.

ההליכה מ“מלון הורביץ”, ששכן בשוק־הדגים ביפו, עד בואנו לנוה־שלום, נמשכה שעה ארוכה. באנו עייפים ויגעים מעמל הדרך, ומיד התאוששנו ונשמנו לרווחה. שמחנו לראות ישוב יהודי עירוני חדש מחוץ לעיר הסואנת, וכאן היתה לנו הרגשה נעימה, שבתוך עמנו אנו יושבים.

שכונות אלו שימשו פרוזדור להקמת השכונה החדשה “אחוזת בית”, אמה של העיר העברית הראשונה תל־אביב, תובב"א.