תל־אביב העיר העברית הראשונה אשר נבנתה מן המסד ועד הטפחות, במרץ עברי ובהון עברי, צועדת בראש כל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, והתקדמותה המהירה מפליאה.

ממושב־גנים קטן התפתחה השכונה הקטנה והיתה לעיר ואם בישראל, המכילה רשת ארוכה של מפעלי כלכלה ותרבות, חנוך, דת ואמונה, בריאות ועזרה סוציאלית – מפעלים המצטיינים בסדריהם המשוכללים והמפוארים. כל היצירה הנפלאה הזאת התפתחה מגרעין קטן ששמו “אחוזת־בית”, אשר נוסדה בי“ג תמוז תרס”ו, ועל הגרעין הזה רצוני לייחד את הדבור.

יש בכך הרבה מן הסמל שהאגודה אשר הניחה את היסוד לשכונה שממנה התפתחה אחר כך העיר שנעשתה מולדת לרבבות מישראל, עריסתה של העצמאות המדינית – נוסדה דווקא בחודש תמוז, שהוא חודש אבל לאומי על אבדן העצמאות והתחלת החורבן המדיני.

בשעה שדברים אלה נכתבים, בשנת הארבעים להווסדה של תל־אביב, נשארו בחיים מבין ששים וששה המייסדים והבונים הראשונים – פחות מעשרים. יותר מארבעים אבות “אחוזת־בית” עברו כבר למנוחת עולם, ואתם הלכו לקברם הרבה מזכרונות הימים הראשונים.

כאחד משרידי היוזמים והמייסדים, אשר זכיתי ללוות את גידולה של תל־אביב, מן המסד ועד הטפחות, במשך עשרות שנים – אעלה בזה כמה מזכרונותי על ההתחלה, למען הדורות הבאים.

לאחר שההצעה על דבר “מקלט לילה” באוגאנדה, נדחתה בקונגרס הציוני השביעי, שנתכנס בקיץ 1905 בבאזל, החלו “ציוני־ציון” נותנים דעתם על עבודה מעשית בארץ־ישראל, בלי תנאי של השגת זכויות מדיניות ממשלת תורכיה, כפי שדרשו הציונים המדיניים.

החוברת “תכניתנו” של מנהיג “ציוני־ציון”, מ. אוסישקין, הכתה גלים בחוגי הנוער הציוני, ובשנות תרס“ה–תרס”ו התפתחה העליה השניה. שבוע־שבוע היו אניות רוסיות מביאות ליפו עשרות ומאות עולים חדשים. כמה מבני העליה השניה הלכו למושבות הקיימות, ומהם התישבו ביפו, אשר שימשה אז “שערי־ציון” העיקריים.

המגרש הריק שהפריד בין שכונת נוה־צדק לשכונת תל־אביב.

בעית השיכון העסיקה בימים ההם את העולים החדשים בעיר ובכפר, ובפרט גדלה צפיפות האוכלוסים ביפו, בפנים העיר ובאגפיה.

עשרות משפחות התרוצצו וחפשו דירות ביפו ובשכונותיה, והעלו חרס בידן. מחוסר דירות בבתים פרטיים, נאלצו הרבה מן העולים לדור דירה ארעית בבתי־מלון מכל הסוגים, שברובם לא הצטיינו בתנאי נוחות ונקיון.

סימטאות יפו הצרות היו מפורסמות באותם הימים לגנאי בזוהמתן, מהן שימשו משכן לאדם ולבהמה בכפיפה אחת. ולזוהמה נוספו גם הרעש וההמולה, הצריחות הצורמות את האוזן של הערבים המכריזים בקולי־קולות על סחורתם. אדם שבא מעיר מתוקנת כל־שהיא באירופה, קשה היה לו להסתגל לתנאי חיים אלה.

נמצאו אז מאות ערבים בעלי מגרשים ביפו, אשר קיבלו מאת העולים החדשים מפרעות הגונות, על חשבון שכר דירה בעד 2–3 שנים מראש, ובכסף זה בנו בתי־מגורים לשכן בהם את היהודים.

מחירי הדירות האמירו פי כמה מן הרגיל, והמשכירים הערבים ניצלו את מצוקת הדירות כטוב בעיניהם. המצב הזה עורר מחשבות בלב רבים: האם זוהי הדרך לבנין הישוב העירוני בארץ־ישראל? במקום לתקוע יתד נאמן, להאחז ולהשתרש בקרקע, ולבסס את עמדותינו הכלכליות, אין אנו אלא מתווכים לביסוס אחרים ולהקים בתים ושכונות ללא־יהודים.

השאיפה העיקרית היתה אמנם הרחבת ההתישבות החקלאית וחנוך דור חדש של אכרים וכורמים, יוגבים ופרדסנים. אי־אפשר לה לארץ גם בלא ישוב עירוני, וכשם שהעיר זקוקה למושבות ולכפרים עבריים, כך זקוק הישוב הכפרי לערים עבריות שירכזו את המסחר ואת התעשיה, וישווקו את תוצרת המושבות החקלאיות, כדי שלא נהיה תלויים בחסדי אחרים.

וכך צמח הרעיון על ישוב עירוני שכולו יהודי. וכדרך כל רעיון טוב, שהגיע שעתו להתגשם, הוגים אותו כמה וכמה אנשים בעת ובעונה אחת, או שיחידים הוגים אותו ורבים מצטרפים יחד להגשמתו.

אור ליום י“ג תמוז תרס”ו נתכנסה אסיפה פומבית במועדון “ישורון”, ביפו, בהשתתפות למעלה ממאה איש ואשה.

הנאספים היו רובם מבני “הישוב החדש” ומקצתם מאנשי “הישוב הישן”. ואם כי ביניהם לבין עצמם היו מדברים עדיין בלשונות זרות, שהביאו אתם מארצות־המוצא, והדבור העברי היה שגור בפי מעטים בלבד, אך אותה אסיפה היסטורית התנהלה בעברית, ואף הוחלט בה חגיגית כי העברית תהיה שלטת גם באסיפות הבאות של האגודה שנוסדה אז. כן הוחלט באותו מעמד, שכל הפרוטוקולים, חליפת מכתבים, הנהלת החשבונות וכל הענינים המשרדיים יתנהלו אך ורק בעברית ולא בשום לשון זרה.

שאלת־השאלות באסיפה זו: דבר חוסר דירות והתיקרותן מיום ליום, שהשפיעה על כל יוקר החיים.

ולאחר הרצאתו של אחד מיוזמי האסיפה, עקיבא אריה ויס, על יסוד שכונה עברית חדשה, והוכוחים שנתעוררו לאחריה – נבחר ועד זמני בן חמשה חברים והם: דוב ברגר, יחזקאל דנין, עקיבא אריה ויס, יצחק חיותמן, וכותב־השורות דוד סמילנסקי. כעבור זמן־מה נצטרפו לועד מאיר דיזנגוף ומנחם שיינקין.

בשם “אחוזת־בית” קראו לאגודה זו לבנין בתים, שהחלה לפעול בשעה טובה.

רבים הביטו בזלזול ובטול עלינו, עסקני האגודה, כעל בעלי־הזיות ומחוסרי־נסיון, ואלה שראו את עצמם בקיאים בהתישבות עירונית הראו כדוגמה שלילית את השכונות הקיימות הצפופות: נוה־שלום, נוה־צדק, אחוה, כרם־התימנים וכו', שסימטאותיהן (רחובות כמעט לא היו בהן, אלא סימטאות בלבד) היו מרופשות ומזוהמות וריחן נודף. הוותיקים לא יכלו להאמין שהשכונה החדשה תעלה בנקיונה ובריחה על קודמותיה. “על הראשונות אנו מצטערים ואתם באים להוסיף עליהן” – אמר לי פעם אחד העסקנים המובהקים מן הישוב הישן.

לא מצאנו, כאמור, עידוד רב במעשינו. הרבה אבני־נגף כבדות היו מונחות על כל צעד ושעל בדרך ההגשמה – אך לא רפו ידינו, והיינו מודרכים על־ידי בטחון עצמי ללא־גבול.

לאחר עבודה מאומצת של ששה חדשים רצופים מנתה “אחוזת־בית” בכסלו תרס"ז, 36 חבר, אשר הכניסו לבנק אנגלו־פלשתינה ביפו במזומנים 5060 פראנק זהב, סכום ניכר בימים ההם.

בטבת תרס“ז נוספו עוד 10 חברים, ובקופת אפ”ק עמד כבר לרשות האגודה 7170 פראנק זהב. והועד תבע מאת החברים להגדיל את סכום הפקדון עד שבעים אלף פראנק. כל העבודה המשרדית של האגודה נעשתה על־ידי חברי הועד עצמם מתוך התנדבות גרידא.

כל הכסף הופקד באפ"ק על שמות פרטיים של אחדים מחברי הועד, כיון שלפי החוק העותומאני של אז, היתה כל חברה או אגודה טעונה אישור חוקי מטעם השלטונות המרכזיים בקושטא – עיר־הבירה של תורכיה אז.

בינתים גדל מספר החברים עד ששים, כולם מאוחדים במטרה אחת: הקמת פרבר־גנים, ישוב נקי ומתוקן.

בניית 60 בתים היתה צריכה לעלות, לפי התקציב המשוער שנערך על־ידי חברי הועדה – 400,000 פראנק זהב (כ־16,000 לי"ש לפי ערך המטבע אז).

התקציב לרכישת הקרקע והכשרתה לבנין – סידור אספקת מים ומאור, ישור החולות, סלילת דרכים, רצוף הרחובות והמדרכות, נטיעות ציבוריות וכו' – הוערך אף הוא בסך 120,000 פראנק.

ששים החברים היו מוכנים להשקיע על חשבון זה מכספם 220,000 פראנק, ועוד 300,000 פראנק אמרו להשיג בהלוואה אפותיקאית לזמן ארוך.

כמה חברות ובנקים זרים הציעו מתן הלוואות אפותיקאיות בתנאים נוחים. אך היו מן החברים שטענו, כי יש סכנה מסויימת בקבלת הלוואות אפותיקאיות מחברות זרות, השואפות להתבצר בארץ, ושעבוד הרכוש לחברות אלו עד לאחר פרעון ההלוואות יש בו משום חיזוק החברות הזרות.

לעומת זה טענו אחרים, שההון הוא בינלאומי, ומשום כך כדאי למשוך לארץ אפילו הון זר מן החוץ, לשם פיתוח הארץ והרחבת הבנין.

לבסוף, לאחר דיון מקיף, הוחלט לוותר על הצעות החברות הזרות, ולנהל משא־ומתן עם המוסדות הלאומיים: אפ“ק ביפו, ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת לישראל, שמושב מרכזיהן היה אז בקלן וגם עם חברת יק”א בפאריס.

אפ“ק עסק אז רק במתן הלוואות לזמנים קצרים, הועד הפועל הציוני מסר לעיונו של אפ”ק ביפו את ענין ההלוואה ל“אחוזת בית”. חברת יק"א ענתה בשלילה.

בסיון תרס“ז שלח הועד למשרד הראשי של הקהק”ל בקלן, הצעה מעובדת בדבר ההלוואה, בסך 300,000 פראנק, לבנין 60 בתים.

בהשתדלות דוד וולפסון (נשיא ההסתדרות הציונית של אז), ד“ר ארתור רופין (ראש המשרד הארצישראלי, וחברת “הכשרת הישוב לארץ־ישראל”), וזלמן־דוד ליבונטין (המנהל הראשי של אפ“ק בא”י) – החליט הקונגרס השמיני בהאג, בטבת תרס”ח, שהקרן הקיימת תלווה ל“אחוזת בית” את הסכום המבוקש – 300,000 פראנק לשמונה־עשרה שנה.

נסתיימה פרשת ההלוואה, והחברים החלו מתחבטים בשאלת בחירת שטח־קרקע נאה, בריא ומתאים לבנין שכונה.

אף בשאלה זו נתפלגו הדעות: היו שנטו לדרומה של יפו בקירבת שכונת “עג’מי”, היו שנטו למזרח יפו, בדרך המובילה למקוה־ישראל, והיו גם שהציעו לא להתרחק יותר מדי מיפו הבנויה. היו גם שהציעו את חלקת האדמה שנקנתה על־ידי חברת “גאולה” ליד “המושבה האמריקאית”, ואחרים הציעו את גבעות החולות שנקראו אז בשם “כרם ג’באלי” בדרך לשרונה ופתח־תקוה.

לאחר משא־ומתן הוחלט לרכוש את “כרם ג’באלי” בצפון יפו, שהיה אז רחוק מן העיר הבנויה והמאוכלסת בצפיפות רבה.

אף בנוגע לגודל השטח, שיש לרכוש בבת אחת – נחלקו הדעות. היו מרחיקי־ראות “בעלי מעוף”, שהציעו לרכוש בבת אחת מיליון אמה מרובעת, בשטח מרוכז אחד, כדי לאפשר לכל מי שירצה להצטרף למשתכנים בשכונה זו לרכוש להם מגרשים במחירים זולים, ולמנוע ספסרות, וכן כדי לאפשר תיכון ישוב בממדים רחבים יותר. אך כאן גברה ידם של מצמצמי־התכנית ונרכשו לראשונה רק 150,000 אמה מרובעת במחיר 95 סנטים כל אמה (100 סנטים – 37.7 מא"י).

כל הקרקע שנרכשה היתה קרקע בור, ללא עץ וצמח, ובעלי־הקרקע הקודמים היו משלמים לממשלה התורכית “מס קרקע” מאות גרושים תורכיים בשנה.

הרבה הבטחות והרבה התחייבויות נתנו המוכרים לקונים, אבל לאחר שדמי־הקרקע נפרעו בטבין ותקילין, עדין לא תמה הפרשה. התחילה פרשת הסכסוכים והדחיות מצד המוכרים, המתווכים והסרסורים. יום־יום צצו סרסורים ומתווכים, וכל אחד מהם פשט את ידו ורצה ליהנות מן העסק. וחברי “אחוזת־בית” נתבעו ונתנו על כרחם דמי “לא יחרץ”.

יתירה מזו: לפי החוקים התורכיים בימים ההם, לא היו רשאים יהודי רוסיה, רומניה ועוד ארצות, לרכוש קרקעות בארץ־ישראל ולרשום את שטרי־המקנה על שמותיהם. מתוך שרוב חברי ה“אחוזה” היו מעולי רוסיה ואוקראינה, נאלצו לעקוף על החוק בכל מיני צורות. אף החוקים המחלקים את הקרקעות לסוגים שונים “מירי”, “מולק” ו“מחלול” – היו מסוכנים מאד.

לאחר לבטים מרובים נרשמו במשרד־הקרקעות שטרי־המקנה על שמות מושאלים של נתינים עותומאניים: דוד ילין וד"ר אהרן מזיא מירושלים, ואחר כך הועברו הקרקעות העברה מדומה על שמו של יעקובוס כהן מהאג. לבעלים האמתיים לא היו כל הוכחות רשמיות, שהנכסים הם קנין כספם.

לששים החברים הראשונים היו דרושים 90,000 אמה מרובעת, ואת העודף השאירו בשביל חברים חדשים, שיבואו אחר כך.

באסיפה הכללית החמישית שנתכנסה ביפו, באלול תרס“ח, נתבשרו החברים כי הנהלת הגימנסיה “הרצליה”, החליטה לקנות מ”אחוזת־בית" 25,000 אמה להקמת בנין גדול ורחב־ידים. בשורה זו עודדה את חברי השכונה, כי אכן הכניס אחר כך המוסד הזה הרבה חיים לשכונה, ולזכותו יש לזקוף לא מעט מהתפתחותה המהירה. את הכסף לבנין הגימנסיה בסך 100,000 פראנק נדב השופט היהודי יעקב מוזר מברדפורד, ואת הקרקע רכשה הקרן הקיימת.

לאחר שנגמרה רכישת הקרקע, עובד תקנון למושב החדש, אשר העסיק את החברים בכמה ישיבות ממושכות. התחילו ההכנות המוקדמות לבנין הבתים הראשונים, ואף כאן נתקלו בקשיים להשגת רשיונות לבנין. היו הגבלות לגבי מתן רשיונות לבנין בתים חדשים, ובפרט קשה היה להשיג רשיון על שם נתין חוץ־לארץ, בגלל חוקי הקפיטולציה, שהיו שוררים אז בארץ. בשביל נתין לא־עותומאני דרוש היה רשיון מיוחד מאת הממשלה המרכזית בקושטא, והדבר היה כרוך כמובן בהוצאות עצומות ובביטול זמן רב.

לאחר מאמצים מרובים והוצאות כספיות, עלה בידינו להשיג מספר מועט של רשיונות לבנין כמה בתים על שם בעל־הקרקע המדומה יעקובוס כהן, שמקום מושבו היה, כאמור, בהאג. ובעזרת “מתן בסתר” – שהיה דבר רגיל מאד בימי המשטר התורכי – נבנו גם יתר הבתים, היינו פי שלשה מן המספר שאושר באורח רשמי.

הבונים הראשונים לא היו, כמובן, אלא כעין “קבלנים” שהתחייבו לבנות 60 בית בשביל האדון יעקובוס כהן מהאג, נגד תשלום של 4200 פראנק מכל בית.

נערכו חוזים, אשר נאשרו ונחתמו בגושפנקא דמלכותא, והכל שריר וקיים. לאחר שנחתמו החוזים עם מודדי קרקעות, אדריכלים, קבלנים, בנאים, סתתים ובעלי־מלאכה אחרים.

ושוב – מעצורים על מעצורים ומכשולים על מכשולים:

עוד קודם שהתחילו בבנייה, חסמו לנו את הכניסה לרחוב הראשי מצד דרום (רחוב הרצל) וגם את היציאה מצד צפון. ושוב ענה כסף את הכל, ולאחר שנסחטו מאתנו סכומים הגונים, נגשנו מיד לישור החולות, להקמת מכון־המים הראשון, להגרלת המגרשים בין החברים, לסימון הגבולות וכו' וכו'.

בי' סיון תרס“ט הונחה אבן־הפנה הראשונה לבנין הבית הראשון ברחוב, שנקרא אחר כך בשם “יהודה הלוי”. לאחר י”ז בתמוז תרס"ט נגשו המשתתפים הראשונים לבנות עוד שבעה־עשר בית ברחובות שנקראו אחר כך: הרצל, יהודה־הלוי, לילינבלום, שדרות רוטשילד, אחד־העם והשחר. המספר הכללי של הרחובות היה אז – ששה, רחובות קצרים וצרים (אחדים מרחובות אלה נתארכו ברבות הימים, והם משתרעים כיום לאורך קילומטרים).

קבוצה של מיסדי תל־אביב ובני משפחותיהם (צולמה בשנת תרצ"ד בחג חצי־יובלה של תל־אביב). ששי משמאל, בשורה השניה, ד. סמילנסקי.

אנדרטה לזכר ייסוד תל־אביב ומיסדיה. חונכה בשושן־פורים תשי“א, במקום שבו היתה הגרלת מגרשי אחוזת־בית בניסן תרס”ט, ואחר כך נבנה שם מכון־המים הראשון.

לאחר הנחת אבן־הפנה לבית הגימנסיה “הרצליה”, בי' מנחם אב תרס"ט, נגשו לבנות עוד 27 בתים.

שמחת הבנייה פעמה בכל השכונה. שבוע־שבוע צצו מתוך חולות הישימון יסודות הבנינים הראשונים. לעיני הכל הלכה ונתרקמה יצירה עברית גדולה – עיר עברית ראשונה מאחרי חורבן מלכות ישראל.

בחשון תר“ע יצאו עשרות משפחות מיפו והשתכנו בשכונה העברית, שהיתה שקועה בים של חולות. בסוף חשון תר”ע התישבו ב“אחוזת־בית” 50 המשפחות הראשונות, ולפני סיום שנת תר"ע נוספו עוד 10 משפחות. בשנה הראשונה להתישבותנו מנתה השכונה 550 נפש.

באסיפה שנתכנסה בי“ב אייר תר”ע, הוחלט לקרוא את השכונה “תל־אביב”, שם שנזכר ביחזקאל (ג' ט"ו), וזהו גם שמו העברי של הספר “אלטניילאנד” (ספר אוטופיה על ארץ־ישראל) מאת ד"ר הרצל, בתרגומו של נחום סוקולוב, שיצא לאור כמה שנים קודם לכן (בתרס"ב), והיה מפורסם מאד בין הקוראים העברים.

מניחי הגרעין הראשון לתל־אביב רשאים להתברך ביצירה הנפלאה, שיצרו בתנאים החמורים של המשטר התורכי, ברוח חלוצית ומתוך סבל רב.

זכתה תל־אביב והיא התפתחה במהירות מפליאה לעיר ואם בישראל, שקלטה כשליש מכל העולים החדשים. עיר כלכלה ותרבות, מסחר ותעשיה, ספרות ואמנות. עיר המשמשת מופת ודוגמה לכל הישובים העירוניים העבריים בארץ. זכתה תל־אביב להיות גם עריסת המדינה היהודית העצמאית, כי מראשיתה שאפה תל־אביב להיות עיר עברית עצמאית, ובתוכה נתרקמו כל תנאי השלטון העצמי.

ואני – לא את תולדות תל־אביב במשך ארבעים שנות קיומה אמרתי לספר, אלא רק את תולדות הגרעין הראשון של העיר.