א. ראשיתה של תל-אביב
מאתדוד סמילנסקי
השכונה היהודית הראשונה על חולות יפו: נוה־צדק
מאתדוד סמילנסקי
בשנים תרמ“א–תרמ”ב, שנות התגברותה של חבת־ציון כתנועה, שהביאה לארץ עליה והתישבות, שימשה יפו כ“שער ציון” לעולים היהודים.
יפו היתה עיר לא־יהודית, והאוכלוסיה היהודית בה היתה מצערה מאד, כמות לא־ניכרת כמעט בין אלפי התושבים, שרובם היו ערבים ומעוטה יוונים, ארמנים ובני אומות אחרות.
העליה החדשה לארץ, בתרמ"ב, הביאה אתה גם מהפכה גדולה בחיי הצבור העברי בארץ.
עסקני ירושלים לא ראו בעין יפה את התחזקות הישוב ביפו, מחשש התחרות בעיר־הקודש, והיו תובעים להפנות את זרם העליה החדשה בעיקר לירושלים, לשם הרחבתה וביסוסה.
על דעה זו חלקי עסקני הישוב החדש, אשר חששו, כי אוירה של ירושלים, החיה בעיקר על ה“חלוקה” ועל הצדקה, תשפיע לרעה על מגמת הפרודוקטיביות של ההתישבות החדשה.
ז. ד. לבונטין – שעלה לארץ באביב תרמ“ב – כתב אז בספרו “לארץ אבותינו”; מסיבת המריבות ופרוד־הדעות בין אחינו בעיה”ק ירושלים, לא יכולנו לבוא לשם לעבוד את עבודתנו. חפצנו לשמור על אחינו העולים, לבל ילכדו ברשת הסרסורים השונים, ועל־כן חשבנו, כי יותר טוב בשבילנו לשבת ביפו עיר־החוף, וכל העולים יוכלו לפנות אל הועד – “ועד חלוצי יסוד המעלה”. ועד זה נוסד על־ידי ז. ד. ליבונטין וחבריו בט“ו אייר תרמ”ב. דעתו של ליבונטין וחבריו־לדעה הכריעה, ויפו הלכה ונעשתה המרכז לישוב היהודי החדש.
בראשית בואם לארץ הצטופפו העולים החדשים בתוך חומת העיר העתיקה ביפו, אשר המתה מרוב אנשים. היהודים היו מפוזרים בסימטאות הצרות, האפלות והמזוהמות.
הבתים־להשכרה היו קנין הערבים, ובגלל רבוי הקופצים על דירות הנהיגו בעלי־הבתים הערבים לקבל את שכר־הדירה מראש בעד שנה או שנתים. על חשבון שוכרי־הדירות היהודים, הגדילו הערבים את נכסיהם, בעוד שהדיירים היו תלויים תמיד בחסדי בעלי הנכסים.
פרנסתם של רוב יהודי יפו היתה דחוקה ביותר: מלאכה פשוטה ותגרנות זעירה. המסחר הגדול היה מרוכז בידי המוסלמים והנוצרים.
עולה חדש, שהגיע לחוף יפו, נפל לתוך המערבולת הרעשנית הטפוסית של עיר־מזרח, והרגיש את עצמו כזר ובודד בסביבה שלא הורגל לה. לא היו כמעט כל חיים צבוריים וחברתיים, ואיש לא הכיר את רעהו.
קומץ אנשים צעירים, ובראשם שמעון רוקח, אשר העתיק לפני זמן־מה את מושבו מירושלים עיר־מולדתו ליפו, הטיל על עצמו לארגן פעולה צבורית רחבה, וללכד את יהודי יפו, שברובם השתייכו לעדת הספרדים.
בראש וראשונה יסד אגודה בשם “בני ציון”, שאליה הצטרפו עשרות יהודים מבני יפו. זה היה הגרעין הראשון להתארגנות האוכלוסיה היהודית ביפו, שעד אז היתה מפוזרת ומפורדת.
ערב־־ערב היו מזדמנים לפונדק אחד עם שמעון רוקח, ודנים בעניני צבור.
משגדלה העליה אל הארץ ניגש שמעון רוקח להרחיב את האגודה הראשונה, ולכלול בתוכה גם מבני העליה. על ידו עזר אחיו אלעזר רוקח, איש־עט שנון ונואם מצוין, שהיה כבר בעל מוניטין, ושני האחים נגשו במרץ רב ליסד אגודה שניה “עזרת ישראל”.
מטרתה העיקרית של “עזרת ישראל” היתה: להקל לעולים את כניסתם אל הארץ, מפני שבתקופה ההיא היה קיים איסור חמור על עלית יהודים נתיני מדינות זרות.
באחת האסיפות של “עזרת ישראל” הוחלט לבנות שכונה יהודית על גבול יפו. לשם כך רכשו מגרש בין הפרדסים שבדרך ירושלים, וחלקוהו לחלקות וקראו למקום “נוה שלום”. אך עוד קודם התחלת הבנין חשבו ומצאו, שהמקום אינו מתאים לבנין, מאין מים בקרקע זו.
לשם השגת מקור־מים, היה צורך לחפור באר בעומק 30–40 מטר. ביפו העתיקה היו קיימות בארות־מים בעומק 3–2 מטרים עם מים עליונים, ולפי המושגים והאמצעים של הימים ההם היה זה מן הנמנעות, מכיון שחפירת באר עמוקה היתה כרוכה בהוצאות מרובות.
לאחר התלבטויות שונות, רכשה “עזרת ישראל” מידי אהרן שלוש חלקת־אדמה בת עשרים אלף אמה, בסך 2500 פראנק.
אהרן שלוש היה בעל הרבה קרקעות על גבול יפו, ומתוך חשבון צודק ששכונה חדשה על חלק מאדמתו תגדיל את הישוב באזור זה, ויעלה את ערכן של יתר קרקעותיו השוממות, מכר את הקרקע במחיר זול, וגם בתשלומים לשעורים תוך שנה תמימה, בתנאי שבמשך השנה הראשונה תתחיל עבודת הבנין.
האדמה חולקה לארבעים ושמונה חלקות, שלש מאות אמה החלקה, מלבד השטח שהוקצה לרחובות.
המיסדים תקנו תקנון, שעל פיו תקום ותיבנה השכונה, ואלה היו עיקרי התקנות: כל חבר משלם מיד שבעים פראנק לתשלום מחיר הקרקע ולהוצאות שונות. אחר כך התחייב כל אחד לשלם מאתים פראנק, בתשלומים לשעורים. בכסף הנאסף שנה־שנה, יבנו בתים ויחלקו אותם לחברים לפי גורל. כל חבר הזוכה בבית, משלם מלבד מאתים הפראנקים עוד מאה פראנק לשנה כשכר־דירה. ממאת הפראנקים הללו מצרפים ששים פראנק לחשבון החבר וארבעים פראנק לקופה הכללית. לאחר עריכת התקנון, החלו מטכסים עצה, איך לגשת לעצם הבנייה, שהיתה כרוכה גם ביישור מוקדם של גבעת החול, והיכן להשיג את הסכומים הדרושים לשכר פועלים?
החברים היו ברובם הגדול מחוסרי־אמצעים – מבני דלת העם, ועל־פי עצת ש. רוקח תוקנה אז תקנה, המחייבת את החברים ליישר את גבעת החול בעבודה עצמית.
ולשם דוגמה חיה לאחרים נרתם ש. רוקח עצמו לעבודה פשוטה זו, ויום־יום היה ממלא בידיו ממש מאה סלי־חול ומוציא אותו מחוץ למקום הבנין. וכך ראו ועשו גם אחרים, והגבעה הרמה נתיישרה בידי חברי השכונה עצמם.
משנתישרה הגבעה – באה הדאגה הגדולה שאי־אפשר היה לפתרה באת ובמעדר בלבד, דאגת אמצעים כספיים להקמת הבתים הראשונים.
בנק איפותיקאי ומוסדות־מלווה טרם היו בארץ, וגם קרנות צבוריות למטרות כאלו לא היו עוד. והתחילה פרשת אסיפות וישיבות והתיעצויות, שניסרה בהן שאלה אחת ויחידה: כסף לבנין מאין יימצא?
“חובבי־ציון” ברוסיה – פעולתם היתה מצומצמת אז בתמיכתם הדלה למיסדי המושבה גדרה. פקידות הבארון רוטשילד טיפלה אך ורק במושבות חקלאיות, וחברת “כל ישראל חברים” שפעלה בארץ עסקה רק בעניני חנוך.
עלה ר' שמעון רוקח לירושלים, ובעזרת אביו ר' יצחק רוקח, שהיה “בעל בעמיו” ומכובד בחוגי האמידים ובעלי ההון, השיג הלוואה לבנין חמשה־עשר הבתים הראשונים בשכונה החדשה ביפו, שקראו לה בשם “נוה־צדק”, על יסוד הפסוק בירמיהו (ל“א כ”ב): “עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו בשובי את שבותם יברך ה' נוה־צדק”.
עז רצונם של ש. רוקח וחבריו היה, שהשכונה היהודית תיבנה בידי בנאים יהודים, אך מלאכת הבניה באבני המקום (בערבית נקראו “חג’ר בלדי”) היתה בימים ההם מומחיותם של הערבים בלבד, שהתאמנו במקצוע זה.
באין סתתים ובנאים יהודים ביפו, הזמין ש. רוקח את אהרן אייזנברג, שהיה אז סתת בראשון־לציון, ואליו צורף גם אפרים חרל’פ. הערבים, מוסלמים ונוצרים, לא רצו להשלים עם הסגת־גבול זו, שהיה בה משום מהפכה והתנגדו לכך בכח הזרוע. שני הסתתים היהודים נפגעו כמה פעמים, ספגו מהלומות, אך לא נרתעו לאחור.
וכך נבנו הבתים הראשונים ב“נוה צדק” בעבודה מעורבת של יהודים וערבים.
ההלוואה שולמה בתשלומים שבועיים של חצי “מג’ידיה” (בערך שני שילינגים) לשבוע.
הקמת חמשה־עשר הבתים הראשונים נתנה דחיפה לבנין עוד כמה עשרות בתים בני 2–3 חדרים. ביתו של ש. רוקח היה מרווח יותר ו“בנוי לתפארה” לפי מושג הימים ההם.
בגמר בנייתם של בניני השכונה נבחר ועד, ובראשו ש. רוקח, אשר הוסיף לטפל בצרכיה הצבוריים של השכונה, כגון: בנין בית־כנסת, שמירה, נקיון וכו'.
כעבור שנתים קנה זרח ברנט מאת אהרן שלוש מגרש חדש, אף הוא בן עשרים אלף אמה, שמצד צפון גבל באדמת נוה־צדק ומצד דרום התקרב לרחוב החדש – רחוב בוסטרוס (כיום: תרשיש) ביפו.
על אדמה זו נבנתה בשנת תר"ן (1880) השכונה היהודית השניה. שנקראה “נוה־שלום”, על יסוד הפסוק בישעיהו (ל“ב י”ח): “וישב בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ומנוחות שאננות”.
עם גידול הצפיפות בנוה־צדק ובנוה־שלום" נתווספו עוד שלש שכונות חדשות: “מחנה יוסף” בשנת תרס“ד, “כרם התימנים” בשנת תרס”ה, ו“אוהל משה” בשנת תרס“ו. במרוצת הזמן הוקמו עוד שתי שכונות: “מחנה יהודה” ו”מחנה ישראל".
בעלותי לארץ, באייר תרנ"א, הלכתי עם חברי לראות את השכונות העבריות נוה־צדק ונוה־שלום, אשר היו אז עדיין שקועות בחול עמוק.
רחובות יפו המו מן הרעש וההמולה הסואנים של תגרני יפו, הצעקות והצווחות של הערבים המכריזים בקולי־קולות על מרכולתם, החרישו ממש את האזנים.
ההליכה מ“מלון הורביץ”, ששכן בשוק־הדגים ביפו, עד בואנו לנוה־שלום, נמשכה שעה ארוכה. באנו עייפים ויגעים מעמל הדרך, ומיד התאוששנו ונשמנו לרווחה. שמחנו לראות ישוב יהודי עירוני חדש מחוץ לעיר הסואנת, וכאן היתה לנו הרגשה נעימה, שבתוך עמנו אנו יושבים.
שכונות אלו שימשו פרוזדור להקמת השכונה החדשה “אחוזת בית”, אמה של העיר העברית הראשונה תל־אביב, תובב"א.
כיצד נוסד הגרעין הראשון של תל־אביב
מאתדוד סמילנסקי
תל־אביב העיר העברית הראשונה אשר נבנתה מן המסד ועד הטפחות, במרץ עברי ובהון עברי, צועדת בראש כל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, והתקדמותה המהירה מפליאה.
ממושב־גנים קטן התפתחה השכונה הקטנה והיתה לעיר ואם בישראל, המכילה רשת ארוכה של מפעלי כלכלה ותרבות, חנוך, דת ואמונה, בריאות ועזרה סוציאלית – מפעלים המצטיינים בסדריהם המשוכללים והמפוארים. כל היצירה הנפלאה הזאת התפתחה מגרעין קטן ששמו “אחוזת־בית”, אשר נוסדה בי“ג תמוז תרס”ו, ועל הגרעין הזה רצוני לייחד את הדבור.
יש בכך הרבה מן הסמל שהאגודה אשר הניחה את היסוד לשכונה שממנה התפתחה אחר כך העיר שנעשתה מולדת לרבבות מישראל, עריסתה של העצמאות המדינית – נוסדה דווקא בחודש תמוז, שהוא חודש אבל לאומי על אבדן העצמאות והתחלת החורבן המדיני.
בשעה שדברים אלה נכתבים, בשנת הארבעים להווסדה של תל־אביב, נשארו בחיים מבין ששים וששה המייסדים והבונים הראשונים – פחות מעשרים. יותר מארבעים אבות “אחוזת־בית” עברו כבר למנוחת עולם, ואתם הלכו לקברם הרבה מזכרונות הימים הראשונים.
כאחד משרידי היוזמים והמייסדים, אשר זכיתי ללוות את גידולה של תל־אביב, מן המסד ועד הטפחות, במשך עשרות שנים – אעלה בזה כמה מזכרונותי על ההתחלה, למען הדורות הבאים.
לאחר שההצעה על דבר “מקלט לילה” באוגאנדה, נדחתה בקונגרס הציוני השביעי, שנתכנס בקיץ 1905 בבאזל, החלו “ציוני־ציון” נותנים דעתם על עבודה מעשית בארץ־ישראל, בלי תנאי של השגת זכויות מדיניות ממשלת תורכיה, כפי שדרשו הציונים המדיניים.
החוברת “תכניתנו” של מנהיג “ציוני־ציון”, מ. אוסישקין, הכתה גלים בחוגי הנוער הציוני, ובשנות תרס“ה–תרס”ו התפתחה העליה השניה. שבוע־שבוע היו אניות רוסיות מביאות ליפו עשרות ומאות עולים חדשים. כמה מבני העליה השניה הלכו למושבות הקיימות, ומהם התישבו ביפו, אשר שימשה אז “שערי־ציון” העיקריים.
המגרש הריק שהפריד בין שכונת נוה־צדק לשכונת תל־אביב.
בעית השיכון העסיקה בימים ההם את העולים החדשים בעיר ובכפר, ובפרט גדלה צפיפות האוכלוסים ביפו, בפנים העיר ובאגפיה.
עשרות משפחות התרוצצו וחפשו דירות ביפו ובשכונותיה, והעלו חרס בידן. מחוסר דירות בבתים פרטיים, נאלצו הרבה מן העולים לדור דירה ארעית בבתי־מלון מכל הסוגים, שברובם לא הצטיינו בתנאי נוחות ונקיון.
סימטאות יפו הצרות היו מפורסמות באותם הימים לגנאי בזוהמתן, מהן שימשו משכן לאדם ולבהמה בכפיפה אחת. ולזוהמה נוספו גם הרעש וההמולה, הצריחות הצורמות את האוזן של הערבים המכריזים בקולי־קולות על סחורתם. אדם שבא מעיר מתוקנת כל־שהיא באירופה, קשה היה לו להסתגל לתנאי חיים אלה.
נמצאו אז מאות ערבים בעלי מגרשים ביפו, אשר קיבלו מאת העולים החדשים מפרעות הגונות, על חשבון שכר דירה בעד 2–3 שנים מראש, ובכסף זה בנו בתי־מגורים לשכן בהם את היהודים.
מחירי הדירות האמירו פי כמה מן הרגיל, והמשכירים הערבים ניצלו את מצוקת הדירות כטוב בעיניהם. המצב הזה עורר מחשבות בלב רבים: האם זוהי הדרך לבנין הישוב העירוני בארץ־ישראל? במקום לתקוע יתד נאמן, להאחז ולהשתרש בקרקע, ולבסס את עמדותינו הכלכליות, אין אנו אלא מתווכים לביסוס אחרים ולהקים בתים ושכונות ללא־יהודים.
השאיפה העיקרית היתה אמנם הרחבת ההתישבות החקלאית וחנוך דור חדש של אכרים וכורמים, יוגבים ופרדסנים. אי־אפשר לה לארץ גם בלא ישוב עירוני, וכשם שהעיר זקוקה למושבות ולכפרים עבריים, כך זקוק הישוב הכפרי לערים עבריות שירכזו את המסחר ואת התעשיה, וישווקו את תוצרת המושבות החקלאיות, כדי שלא נהיה תלויים בחסדי אחרים.
וכך צמח הרעיון על ישוב עירוני שכולו יהודי. וכדרך כל רעיון טוב, שהגיע שעתו להתגשם, הוגים אותו כמה וכמה אנשים בעת ובעונה אחת, או שיחידים הוגים אותו ורבים מצטרפים יחד להגשמתו.
אור ליום י“ג תמוז תרס”ו נתכנסה אסיפה פומבית במועדון “ישורון”, ביפו, בהשתתפות למעלה ממאה איש ואשה.
הנאספים היו רובם מבני “הישוב החדש” ומקצתם מאנשי “הישוב הישן”. ואם כי ביניהם לבין עצמם היו מדברים עדיין בלשונות זרות, שהביאו אתם מארצות־המוצא, והדבור העברי היה שגור בפי מעטים בלבד, אך אותה אסיפה היסטורית התנהלה בעברית, ואף הוחלט בה חגיגית כי העברית תהיה שלטת גם באסיפות הבאות של האגודה שנוסדה אז. כן הוחלט באותו מעמד, שכל הפרוטוקולים, חליפת מכתבים, הנהלת החשבונות וכל הענינים המשרדיים יתנהלו אך ורק בעברית ולא בשום לשון זרה.
שאלת־השאלות באסיפה זו: דבר חוסר דירות והתיקרותן מיום ליום, שהשפיעה על כל יוקר החיים.
ולאחר הרצאתו של אחד מיוזמי האסיפה, עקיבא אריה ויס, על יסוד שכונה עברית חדשה, והוכוחים שנתעוררו לאחריה – נבחר ועד זמני בן חמשה חברים והם: דוב ברגר, יחזקאל דנין, עקיבא אריה ויס, יצחק חיותמן, וכותב־השורות דוד סמילנסקי. כעבור זמן־מה נצטרפו לועד מאיר דיזנגוף ומנחם שיינקין.
בשם “אחוזת־בית” קראו לאגודה זו לבנין בתים, שהחלה לפעול בשעה טובה.
רבים הביטו בזלזול ובטול עלינו, עסקני האגודה, כעל בעלי־הזיות ומחוסרי־נסיון, ואלה שראו את עצמם בקיאים בהתישבות עירונית הראו כדוגמה שלילית את השכונות הקיימות הצפופות: נוה־שלום, נוה־צדק, אחוה, כרם־התימנים וכו', שסימטאותיהן (רחובות כמעט לא היו בהן, אלא סימטאות בלבד) היו מרופשות ומזוהמות וריחן נודף. הוותיקים לא יכלו להאמין שהשכונה החדשה תעלה בנקיונה ובריחה על קודמותיה. “על הראשונות אנו מצטערים ואתם באים להוסיף עליהן” – אמר לי פעם אחד העסקנים המובהקים מן הישוב הישן.
לא מצאנו, כאמור, עידוד רב במעשינו. הרבה אבני־נגף כבדות היו מונחות על כל צעד ושעל בדרך ההגשמה – אך לא רפו ידינו, והיינו מודרכים על־ידי בטחון עצמי ללא־גבול.
לאחר עבודה מאומצת של ששה חדשים רצופים מנתה “אחוזת־בית” בכסלו תרס"ז, 36 חבר, אשר הכניסו לבנק אנגלו־פלשתינה ביפו במזומנים 5060 פראנק זהב, סכום ניכר בימים ההם.
בטבת תרס“ז נוספו עוד 10 חברים, ובקופת אפ”ק עמד כבר לרשות האגודה 7170 פראנק זהב. והועד תבע מאת החברים להגדיל את סכום הפקדון עד שבעים אלף פראנק. כל העבודה המשרדית של האגודה נעשתה על־ידי חברי הועד עצמם מתוך התנדבות גרידא.
כל הכסף הופקד באפ"ק על שמות פרטיים של אחדים מחברי הועד, כיון שלפי החוק העותומאני של אז, היתה כל חברה או אגודה טעונה אישור חוקי מטעם השלטונות המרכזיים בקושטא – עיר־הבירה של תורכיה אז.
בינתים גדל מספר החברים עד ששים, כולם מאוחדים במטרה אחת: הקמת פרבר־גנים, ישוב נקי ומתוקן.
בניית 60 בתים היתה צריכה לעלות, לפי התקציב המשוער שנערך על־ידי חברי הועדה – 400,000 פראנק זהב (כ־16,000 לי"ש לפי ערך המטבע אז).
התקציב לרכישת הקרקע והכשרתה לבנין – סידור אספקת מים ומאור, ישור החולות, סלילת דרכים, רצוף הרחובות והמדרכות, נטיעות ציבוריות וכו' – הוערך אף הוא בסך 120,000 פראנק.
ששים החברים היו מוכנים להשקיע על חשבון זה מכספם 220,000 פראנק, ועוד 300,000 פראנק אמרו להשיג בהלוואה אפותיקאית לזמן ארוך.
כמה חברות ובנקים זרים הציעו מתן הלוואות אפותיקאיות בתנאים נוחים. אך היו מן החברים שטענו, כי יש סכנה מסויימת בקבלת הלוואות אפותיקאיות מחברות זרות, השואפות להתבצר בארץ, ושעבוד הרכוש לחברות אלו עד לאחר פרעון ההלוואות יש בו משום חיזוק החברות הזרות.
לעומת זה טענו אחרים, שההון הוא בינלאומי, ומשום כך כדאי למשוך לארץ אפילו הון זר מן החוץ, לשם פיתוח הארץ והרחבת הבנין.
לבסוף, לאחר דיון מקיף, הוחלט לוותר על הצעות החברות הזרות, ולנהל משא־ומתן עם המוסדות הלאומיים: אפ“ק ביפו, ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת לישראל, שמושב מרכזיהן היה אז בקלן וגם עם חברת יק”א בפאריס.
אפ“ק עסק אז רק במתן הלוואות לזמנים קצרים, הועד הפועל הציוני מסר לעיונו של אפ”ק ביפו את ענין ההלוואה ל“אחוזת בית”. חברת יק"א ענתה בשלילה.
בסיון תרס“ז שלח הועד למשרד הראשי של הקהק”ל בקלן, הצעה מעובדת בדבר ההלוואה, בסך 300,000 פראנק, לבנין 60 בתים.
בהשתדלות דוד וולפסון (נשיא ההסתדרות הציונית של אז), ד“ר ארתור רופין (ראש המשרד הארצישראלי, וחברת “הכשרת הישוב לארץ־ישראל”), וזלמן־דוד ליבונטין (המנהל הראשי של אפ“ק בא”י) – החליט הקונגרס השמיני בהאג, בטבת תרס”ח, שהקרן הקיימת תלווה ל“אחוזת בית” את הסכום המבוקש – 300,000 פראנק לשמונה־עשרה שנה.
נסתיימה פרשת ההלוואה, והחברים החלו מתחבטים בשאלת בחירת שטח־קרקע נאה, בריא ומתאים לבנין שכונה.
אף בשאלה זו נתפלגו הדעות: היו שנטו לדרומה של יפו בקירבת שכונת “עג’מי”, היו שנטו למזרח יפו, בדרך המובילה למקוה־ישראל, והיו גם שהציעו לא להתרחק יותר מדי מיפו הבנויה. היו גם שהציעו את חלקת האדמה שנקנתה על־ידי חברת “גאולה” ליד “המושבה האמריקאית”, ואחרים הציעו את גבעות החולות שנקראו אז בשם “כרם ג’באלי” בדרך לשרונה ופתח־תקוה.
לאחר משא־ומתן הוחלט לרכוש את “כרם ג’באלי” בצפון יפו, שהיה אז רחוק מן העיר הבנויה והמאוכלסת בצפיפות רבה.
אף בנוגע לגודל השטח, שיש לרכוש בבת אחת – נחלקו הדעות. היו מרחיקי־ראות “בעלי מעוף”, שהציעו לרכוש בבת אחת מיליון אמה מרובעת, בשטח מרוכז אחד, כדי לאפשר לכל מי שירצה להצטרף למשתכנים בשכונה זו לרכוש להם מגרשים במחירים זולים, ולמנוע ספסרות, וכן כדי לאפשר תיכון ישוב בממדים רחבים יותר. אך כאן גברה ידם של מצמצמי־התכנית ונרכשו לראשונה רק 150,000 אמה מרובעת במחיר 95 סנטים כל אמה (100 סנטים – 37.7 מא"י).
כל הקרקע שנרכשה היתה קרקע בור, ללא עץ וצמח, ובעלי־הקרקע הקודמים היו משלמים לממשלה התורכית “מס קרקע” מאות גרושים תורכיים בשנה.
הרבה הבטחות והרבה התחייבויות נתנו המוכרים לקונים, אבל לאחר שדמי־הקרקע נפרעו בטבין ותקילין, עדין לא תמה הפרשה. התחילה פרשת הסכסוכים והדחיות מצד המוכרים, המתווכים והסרסורים. יום־יום צצו סרסורים ומתווכים, וכל אחד מהם פשט את ידו ורצה ליהנות מן העסק. וחברי “אחוזת־בית” נתבעו ונתנו על כרחם דמי “לא יחרץ”.
יתירה מזו: לפי החוקים התורכיים בימים ההם, לא היו רשאים יהודי רוסיה, רומניה ועוד ארצות, לרכוש קרקעות בארץ־ישראל ולרשום את שטרי־המקנה על שמותיהם. מתוך שרוב חברי ה“אחוזה” היו מעולי רוסיה ואוקראינה, נאלצו לעקוף על החוק בכל מיני צורות. אף החוקים המחלקים את הקרקעות לסוגים שונים “מירי”, “מולק” ו“מחלול” – היו מסוכנים מאד.
לאחר לבטים מרובים נרשמו במשרד־הקרקעות שטרי־המקנה על שמות מושאלים של נתינים עותומאניים: דוד ילין וד"ר אהרן מזיא מירושלים, ואחר כך הועברו הקרקעות העברה מדומה על שמו של יעקובוס כהן מהאג. לבעלים האמתיים לא היו כל הוכחות רשמיות, שהנכסים הם קנין כספם.
לששים החברים הראשונים היו דרושים 90,000 אמה מרובעת, ואת העודף השאירו בשביל חברים חדשים, שיבואו אחר כך.
באסיפה הכללית החמישית שנתכנסה ביפו, באלול תרס“ח, נתבשרו החברים כי הנהלת הגימנסיה “הרצליה”, החליטה לקנות מ”אחוזת־בית" 25,000 אמה להקמת בנין גדול ורחב־ידים. בשורה זו עודדה את חברי השכונה, כי אכן הכניס אחר כך המוסד הזה הרבה חיים לשכונה, ולזכותו יש לזקוף לא מעט מהתפתחותה המהירה. את הכסף לבנין הגימנסיה בסך 100,000 פראנק נדב השופט היהודי יעקב מוזר מברדפורד, ואת הקרקע רכשה הקרן הקיימת.
לאחר שנגמרה רכישת הקרקע, עובד תקנון למושב החדש, אשר העסיק את החברים בכמה ישיבות ממושכות. התחילו ההכנות המוקדמות לבנין הבתים הראשונים, ואף כאן נתקלו בקשיים להשגת רשיונות לבנין. היו הגבלות לגבי מתן רשיונות לבנין בתים חדשים, ובפרט קשה היה להשיג רשיון על שם נתין חוץ־לארץ, בגלל חוקי הקפיטולציה, שהיו שוררים אז בארץ. בשביל נתין לא־עותומאני דרוש היה רשיון מיוחד מאת הממשלה המרכזית בקושטא, והדבר היה כרוך כמובן בהוצאות עצומות ובביטול זמן רב.
לאחר מאמצים מרובים והוצאות כספיות, עלה בידינו להשיג מספר מועט של רשיונות לבנין כמה בתים על שם בעל־הקרקע המדומה יעקובוס כהן, שמקום מושבו היה, כאמור, בהאג. ובעזרת “מתן בסתר” – שהיה דבר רגיל מאד בימי המשטר התורכי – נבנו גם יתר הבתים, היינו פי שלשה מן המספר שאושר באורח רשמי.
הבונים הראשונים לא היו, כמובן, אלא כעין “קבלנים” שהתחייבו לבנות 60 בית בשביל האדון יעקובוס כהן מהאג, נגד תשלום של 4200 פראנק מכל בית.
נערכו חוזים, אשר נאשרו ונחתמו בגושפנקא דמלכותא, והכל שריר וקיים. לאחר שנחתמו החוזים עם מודדי קרקעות, אדריכלים, קבלנים, בנאים, סתתים ובעלי־מלאכה אחרים.
ושוב – מעצורים על מעצורים ומכשולים על מכשולים:
עוד קודם שהתחילו בבנייה, חסמו לנו את הכניסה לרחוב הראשי מצד דרום (רחוב הרצל) וגם את היציאה מצד צפון. ושוב ענה כסף את הכל, ולאחר שנסחטו מאתנו סכומים הגונים, נגשנו מיד לישור החולות, להקמת מכון־המים הראשון, להגרלת המגרשים בין החברים, לסימון הגבולות וכו' וכו'.
בי' סיון תרס“ט הונחה אבן־הפנה הראשונה לבנין הבית הראשון ברחוב, שנקרא אחר כך בשם “יהודה הלוי”. לאחר י”ז בתמוז תרס"ט נגשו המשתתפים הראשונים לבנות עוד שבעה־עשר בית ברחובות שנקראו אחר כך: הרצל, יהודה־הלוי, לילינבלום, שדרות רוטשילד, אחד־העם והשחר. המספר הכללי של הרחובות היה אז – ששה, רחובות קצרים וצרים (אחדים מרחובות אלה נתארכו ברבות הימים, והם משתרעים כיום לאורך קילומטרים).
קבוצה של מיסדי תל־אביב ובני משפחותיהם (צולמה בשנת תרצ"ד בחג חצי־יובלה של תל־אביב). ששי משמאל, בשורה השניה, ד. סמילנסקי.
אנדרטה לזכר ייסוד תל־אביב ומיסדיה. חונכה בשושן־פורים תשי“א, במקום שבו היתה הגרלת מגרשי אחוזת־בית בניסן תרס”ט, ואחר כך נבנה שם מכון־המים הראשון.
לאחר הנחת אבן־הפנה לבית הגימנסיה “הרצליה”, בי' מנחם אב תרס"ט, נגשו לבנות עוד 27 בתים.
שמחת הבנייה פעמה בכל השכונה. שבוע־שבוע צצו מתוך חולות הישימון יסודות הבנינים הראשונים. לעיני הכל הלכה ונתרקמה יצירה עברית גדולה – עיר עברית ראשונה מאחרי חורבן מלכות ישראל.
בחשון תר“ע יצאו עשרות משפחות מיפו והשתכנו בשכונה העברית, שהיתה שקועה בים של חולות. בסוף חשון תר”ע התישבו ב“אחוזת־בית” 50 המשפחות הראשונות, ולפני סיום שנת תר"ע נוספו עוד 10 משפחות. בשנה הראשונה להתישבותנו מנתה השכונה 550 נפש.
באסיפה שנתכנסה בי“ב אייר תר”ע, הוחלט לקרוא את השכונה “תל־אביב”, שם שנזכר ביחזקאל (ג' ט"ו), וזהו גם שמו העברי של הספר “אלטניילאנד” (ספר אוטופיה על ארץ־ישראל) מאת ד"ר הרצל, בתרגומו של נחום סוקולוב, שיצא לאור כמה שנים קודם לכן (בתרס"ב), והיה מפורסם מאד בין הקוראים העברים.
מניחי הגרעין הראשון לתל־אביב רשאים להתברך ביצירה הנפלאה, שיצרו בתנאים החמורים של המשטר התורכי, ברוח חלוצית ומתוך סבל רב.
זכתה תל־אביב והיא התפתחה במהירות מפליאה לעיר ואם בישראל, שקלטה כשליש מכל העולים החדשים. עיר כלכלה ותרבות, מסחר ותעשיה, ספרות ואמנות. עיר המשמשת מופת ודוגמה לכל הישובים העירוניים העבריים בארץ. זכתה תל־אביב להיות גם עריסת המדינה היהודית העצמאית, כי מראשיתה שאפה תל־אביב להיות עיר עברית עצמאית, ובתוכה נתרקמו כל תנאי השלטון העצמי.
ואני – לא את תולדות תל־אביב במשך ארבעים שנות קיומה אמרתי לספר, אלא רק את תולדות הגרעין הראשון של העיר.
ב. עירית תל-אביב
מאתדוד סמילנסקי
הבית הצבורי הראשון בתל־אביב
מאתדוד סמילנסקי
בקיץ 1935 ביקרתי בכמה ערים באיטליה, ובהן גם בג’ניבה שבאיטליה הצפונית. בעיר זו ראיתי כמה ארמונות ובנינים היסטוריים וגם את בית־העלמין, המצטיין במצבותיו המפוארות ובאנדרטאות־השיש שלו – עבודת פיסול של הפסלים המפורסמים ביותר. בשעת בקורי שם עברתי בכמה סימטאות צרות, שהרסו בהן שורות שלמות של בתים לשם הרחבת הרחובות והקמת בנינים חדישים יותר, אך באחת הסימטאות לעיר העתיקה ראיתי בית קטן מכוסה ירק רב ומטפסים פורחים, המסתירים את הבנין מעין רואים. בבית הזה לא נגעו. זה היה – כפי שסיפרו לי – הבית שבו נולד כריסטוף קולומבוס, המגלה של אמריקה. העיריה והתושבים שמרו על הבנין הקטן הזה מכל משמר.
בבקורי אותה שנה בלונדון, הלכתי אל הסיטי־אוף־לונדון לראות את העיר העתיקה, המשמשת מרכז החיים הכלכליים. בית העיריה, מן הבנינים העתיקים ביותר בעיר זו, היה נתון אז בתקונים. שנה־שנה – הסביר לי מורה הדרך שלי – בודקים את הבית, מחזקים ומתקנים אותו, כדי שימשיך להחזיק מעמד איתן גם בשנים הבאות, כי על־כן בנין עמוס־היסטוריה הוא זה. המלך בכבודו ובעצמו אינו נכנס אל בניני העיריה של הסיטי, בלי נטילת רשות מוקדמת מראש עירית סיטי.
בכל הדברים האלה נזכרתי, בשעה שהחלו בהריסת הבנין הצבורי הראשון של תל־אביב בשדרות רוטשילד – הבית שבו היה מכון־המים הראשון של השכונה, ואחר כך שימש שנים רבות בית הועד של השכונה, וגם של משרדי העיריה הראשונה, עד שמשרדים אלה הועברו בשנת 1925 לרחוב ביאליק.
הריסת הבית נעשתה בעצת מהנדסי העיר, לשם הסרת “מיפגע” שעמד באמצע שדרות רוטשילד וחסם את התנועה. מלחמה נואשת של ותיקי תל־אביב קדמה להריסה זו. הותיקים לא השלימו עם הריסת הבנין, שהיה כעין גוש־היסטוריה של תל־אביב, אך החיים גברו עליהם וניצחה ההנדסה את ההיסטוריה. את אשר הצליחו הערים העתיקות באיטליה ובאנגליה – שמירה על שרידים מעבר – לא הצליחה תל־אביב הצעירה.
בכאב־לב ראו ותיקי העיר את הריסת הבית הצבורי הראשון, ורצוני להציב בזה ציון־זכרון לבית, אשר זכר ממנו נשאר רק (גם זו לטובה!) בצלומים.
בראשית הווסד החברה לבנין בתים “אחוזת בית”, בתמוז תרס"ו, החליטו יוזמיה הראשונים להתקין במושב העירוני החדש הספקת מים משוכללת.
יותר משנתים התחבטו חברי הועד בפתרון הבעיה החיונית הזאת, ובאחת האסיפות הכלליות (בה' כסלו תרס"ט) שנתקיימה ביפו, נבחרה ועדה מיוחדת בת חמשה חברים לעניני הבנין.
בימים ההם לא היה בארץ שום מומחה לבנין ערים. על הזמנת מומחה מארץ אחרת לא חשבו אז, והסתפקו ב“ידענים” מאנשי המקום, אשר התנדבו למלא את התפקיד החשוב בלי לדרוש כל שכר חלף עבודתם.
מובן, שנעשו על־ידי חברי ועדת הבנין כמה וכמה שגיאות טכניות, שקשה היה אחר כך לתקנן, אבל כוונתם היתה רצויה, והם השתדלו במיטב ידיעותיהם למלא את שליחותם באמונה לפי השגתם והבנתם.
בא' שבט תרס"ט הוחלט בישיבת ועדת הבנין למסור את בנין הבאר הראשונה לקבלן יהודי, ומותנה תנאי מפורש, שהעבודה תיעשה בידי פועלים יהודים בלבד.
בתקופה ההיא נבנו כמעט כל הבארות בפרדסים של הערבים, ואפילו של היהודים, על־ידי פועלים ערבים, בגלל שתי סיבות: האחת, שאז חסרו בנאים יהודים, היודעים את מלאכת הבניה של בארות־המים, בעוד שהערבים התמחו היטב במקצוע זה.
הסיבה השניה היתה בהפרש מחירי עבודת היהודים והערבים בסכומים ניכרים למדי. מסביב לשאלה זו נתעוררו וכוחים ממושכים, ולבסוף היתה ההכרעה לצד מצדדי העבודה העברית.
בי“ח שבט תרס”ט נחתמה אמנה בין ועד אחוזת־בית ובין הקבלן קצלר בדבר בנין הבאר הראשונה – היא הבאר אשר בשדרות רוטשילד, בין רחוב הרצל ובין רחוב נחלת־בנימין. גם בנין מגדל־המים הראשון, הוא המגדל שעל אותה באר, ומסר לאותו קבלן.
בעד ההפרש שבין שכר פועלים יהודים לבין שכר פועלים זרים, הוסיף הועד פראנק וחצי לכל מטר בנין. וגם מכונות־ההנעה הוזמנו במקום, בבית־החרושת ליציקה ולבנין מכונות ל. שטיין ושותפיו ביפו.
בית־החרושת הזה העסיק אז למעלה ממאה פועל על טהרת העבודה העברית.
הוזמנו מנוע־נפט בן 4 כחות־סוס, משאבה שתפוקתה 15 מטר מעוקב מים לשעה, שני דודי־ברזל שהכילו 50 מטר מעוקב מים והותקנו כ־1300 מטר צנורות מקוטרים קטנים בני 2 עד 4 צול (כיום קיימים באספקת־המים העירונית 21 מנועים חשמליים בני 1500 כח־סוס, 21 משאבות המספקות 3700 ממ"ע מים, ורשת הצנורות משתרעת לאורך 138000 מטר והקוטר המכסימאלי עולה ל־14 צול).
למפקח על בנין הבאר ומגדל־המים נתמנה הארדיכל יוסף ברסקי, שהיה אז בעל־המקצוע היחידי בארץ. אחר כך ניהל הוא גם את עבודת בנין הגימנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב.
הבית הצבורי הראשון של תל־אביב. מכון־המים, בית הועד הראשון וכו'.]
לשמחתנו לא היה גבול, כשנתבשרנו באביב תרס"ט, שבבאר נמצאים מים בשפע רב, אשר יספק את התצרוכת לאלפי נפשות. בחירת המקום הצליחה, מפני שזאת היתה הגבעה הגבוהה ביותר בין ערימות החול. הגובה הטופוגראפי של הגבעה עלה למעלה מארבעים מטר מעל פני הים.
כאן חשבו, שזה הגבול הקיצוני לצפונה של השכונה, ואז לא שערו המייסדים הראשונים שעתידה תל־אביב לפרוץ מזרחה, צפונה ודרומה, ושבמרוצת הזמן ימצא מכון־המים הראשון בטבור העיר הגדולה.
העמק, שהשתרע בקירבתה של גבעת הבאר (בין מגדל המים ותחנת “אגד” של עכשיו), הוקצה לשדרות־העצים הראשונות, שנקראו אחר כך “שדרות רוטשילד”.
ההגרלה הראשונה של מגרשי הבנין לששים החברים הראשונים נתקיימה בב' ניסן תרס"ט (חול המועד פסח) בקרבת באר המים, במקום הזה בנוי עכשיו המוזיאון בביתו של דיזנגוף. רבים לא האמינו אז, שבעתיד הקרוב תקום ותיבנה כאן עיר ואם בישראל, הגדולה שבערי ארץ־ישראל.
מתחילה הוקם בנין קטן בשביל באר־המים, ולידו – מגדל־המים עם שני הדודים הקטנים. בתוך מכון־המים הוקצתה פנה קטנה למזכיר היחידי, שעבד כמה שעות ביום במשרד הועד, ושאר הזמן עסק בגבית המסים ופיקוח על הבנינים.
ישיבות הועד התקיימו בימים הראשונים בבתים של חברי הועד עצמם, ואחר כך הוסיפו נדבך על נדבך, עד שהוקמה מעל הבנין של מכון־המים קומה שניה בת 4 חדרים.
קומה זו שימשה למשרדי הפקידות ולישיבות הועד והועדות. במרוצת הזמן נוסף בקומה הראשונה חדר אחד למשרד הדואר, שבו עבד רק פקיד אחד, והוא היה גם מחלק המכתבים.
בשנת תרפ"א הוגדל בנין העיריה בקומה השניה, ולאחר זמן־מה נוספה קומה שלישית, שעל חזיתה הותקן השעון העירוני הראשון מנדבתה של משפחת גולדשמידט.
הוזמנו כמה עשרות פקידים ועשרות פועלים לשרותים צבוריים, והבית הקטן נעשה למוסד העליון של העיר תל־אביב.
בבית זה אירעו כמה וכמה מאורעות חשובים, אשר גרמו להתפתחותה המהירה של תל־אביב: בבנין קטן זה נערכו התקנות הראשונות של תל־אביב, אשר נתקבלו באסיפה הכללית של שנת תרע"ב (בימים ההם היו כל החלטות הועד טעונות אישור סופי באסיפה כללית של תושבי תל־אביב), לפי התקנות הללו התנהלו עניני תל־אביב שנים רבות, עד שנעשתה לעיריה בעלת זכויות מוניציפאליות.
פה, בבנין הזה, תוכנו התכניות הראשונות לבנין העיר, פה דנו בכל הבעיות המדיניות והכלכליות, בשאלות החינוך, התרבות, האמנות ובכל מה שנוגע לביסוסה ולפיתוחה של תל־אביב מכל הבחינות.
ב־11 במאי 1921, נתפרסמה הפקודה הראשונה שנחתמה בידי הנציב העליון, לפיה נעשתה שכונת תל־אביב לעיריה בעלת זכויות מסוימות. מאז בא מיפנה חשוב בהתפתחות תל־אביב, שהיתה כפופה עד אז לגמרי לעירית יפו.
בי“ג אייר תרפ”א החליטה עירית תל־אביב ליסד משטרה עירונית בת 25 שוטרים, ולכסות את הוצאות המשטרה מתקציבה.
זאת היתה המשטרה העברית הראשונה (המשטרה ביתר ישובי הארץ היתה ממשלתית, ומעורבת משוטרים יהודים ולא־יהודים), בעלת חשיבות גדולה מבחינת הבטחון הצבורי. בקיץ 1925 עברה העירית לבית ברחוב ביאליק, והבנין בשדרות רוטשילד נמסר כולו לצרכי המשטרה.
בית ועד תל־אביב בתרפ"ה (1925).
על הגזוזטרה בבית ועד תל־אביב בשדרות רוטשילד, מימין לשמאל: הבארון בנימין אדמונד רוטשילד ורעיתו. ביניהם – מ. דיזנגוף. משמאל לבארונית – נחום סוקולוב.
בחשון תרפ"א הואר בפעם הראשונה בנין העיריה בשדרות רוטשילד במאור חשמלי של האינסטלציה העירונית.
בבנין זה נערכו על־ידי העיריה קבלות פנים רשמיות לוייצמן, לנציב העליון הראשון הרברט סמואל, ללורד אלנבי, לוינסטון צ’רצ’יל, ללורד בלפור, לאחד־העם, לנחום סוקולוב, לבארון אדמונד רוטשילד, לנדבן נתן שטראוס, לבארון פליכס די מנשה, למזכיר האזרחי הראשון של ממשלת א"י גנרל דידס, למזכיר הפינאנסי קולונל ברון, לאלפרד מונד (אחר כך: לורד מלצ’ט), ללורד מילנר ועוד ועוד.
אחרי כל אלה מובן, שותיקי תל־אביב רגשו בראותם כיצד הורסים את הבנין הזה, שבו קשורה התהוותה של העיר והתפתחותה עד 1925. במקום הזה הוקמה מצבת־זכרון שעליה חרותים שמות ששים וששת הבונים הראשונים של תל־אביב, וכן תבליט סמלי של תל־אביב בשלשה שלבים, לפי תכניתו של הפסל א. פריבר. מצבה זו חונכה בשנת תשי"א במלאת ארבעים שנה לייסוד תל־אביב ותשעים שנה להולדתו של אבי העיר מאיר דיזנגוף.
מפעל־המים העירוני בתל־אביב
מאתדוד סמילנסקי
א
לפני הבנות השכונה “אחוזת בית” היו נוהגים בשכונות היהודיות והערביות ביפו לשאוב את המים מן הבארות הקטנות והמזוהמות, שהיו קיימות כמעט בכל חצר סמוך ל“בית הכסא” הפשוט.
מי הבארות הללו היו דלוחים, מלוחים ומלאים כל מיני שרצים, רמשים ותולעים, סמרטוטים וכלי־פח מוחלדים.
בערים, כמו: ירושלים, חברון, חיפה, צפת, טבריה ועוד, היו אוגרים את מי הגשמים בבריכות ובבורות, שהיו בנויים בתוך האדמה ומתחת פני האדמה, ומים אלה שימשו מקור יחידי לכל ימות השנה, מעונת־הגשמים האחת לעונת־הגשמים של השנה הבאה.
גם מים אגורים אלה לא הצטיינו בנקיונם המופתי, ואילו מיסדי תל־אביב הראשונים, בהתחלת תיכון התכנית לבנין פרבר־גנים מודרני, הבינו היטב את הערך הרב של הספקת־מים מסודרת לגבי התפתחות הנקודה הישובית החדשה.
ימים על ימים התחבטו היוזמים הראשונים בפתרון הבעיה החשובה, ולאחר התיעצות עם מומחים מקצועיים באו לידי החלטה מסויימת.
המומחים של הימים ההם חשבו ומצאו, שלשם הספקת־מים סדירה לששים הבתים הראשונים יספיק מכון־מים אחד.
באדר תרס"ט (מארס 1909), הוחל בעבודת הקידוח בשביל הבאר הראשונה בעומק 15 מטר, על יד המקום שנועד לשדרות אשר נקראו במרוצת הזמן – שדרות רוטשילד, על־שם הבארון, “הנדיב הידוע”, מפאריס. נבנה מגדל בגובה 10 מטר, על גבעת חול, שגבהה על פני הים היה 30 מטר, ועל המגדל הוקמו שתי גיגיות־ברזל, שגבהן 6 מטרים ונפחן היה חמשים מטרים מעוקבים. ברחובות הותקנו צנורות בני "2; “3 ו־”4 לאורך 1300 מטר.
המכון הקטן, שהוקם בפרבר “אחוזת בית”, היה למופת בישוב העירוני, וסיפק מים בשפע רב לכל השכונה. בשנה הראשונה להתישבות הבונים הראשונים – חשון־כסלו תר“ע – היו ב”אחוזת בית" 300 נפש.
מכון־המים הראשון השביע את רצון כולם על הצד היותר טוב, ושמם הטוב של מי הפרבר הלך ונפוץ בכל הסביבה.
המים היו מי־תהום טהורים וטעימים, וזה היה אז הישג גדול בישוב העברי העירוני, שעד כה לא השתמש במכון־מים כזה.
תושבי השכונה השתמשו במי המכון לא רק לשתיה ולצרכי בישול, אלא גם לרחיצה בחדרי מקלחות ואמבטיות, לחדרי הנוחיות, לכביסת לבנים, להשקאת גינות הפרחים, העצים והירקות, להרבצת הרחובות והמדרכות וכל יתר המיצרכים.
המים הטובים והזכים של “אחוזת בית” שימשו גורם חשוב להתפתחות השכונה. עם רבוי הבנינים ועם גידול האוכלוסיה הוחלף מנוע־הנפט בן 4 כחות־סוס במנוע־נפט בן 9 כחות־סוס, והמשאבה בעלת תפוקה של 15 ממ“ע הוחלפה במשאבה בעלת תפוקה של 35 ממ”ע מים לשעה.
כן הוחלפו שתי הגיגיות בנות 50 ממ“ע – בשתי גיגיות בנות 150 ממ”ע מים. באופן כזה הוגדלה תפוקת מכון־המים הראשון פי שנים ויותר תוך השנתיים הראשונות.
עם הרחבת תחומי תל־אביב בשנת תרע"ג (1913), הוקם מכון־מים שני על החולות (כיום רחוב אלנבי), עם מנוע־דיזל בן 25 כח־סוס ועם משאבה בעלת תפוקה בשעור 75 מטר מעוקבים מים לשעה.
בתקופת מלחמת־העולם הראשונה (תרע“ד–תרע”ח) נפסקה תנועת הבניה, הוגלו כמה מאות תושבי השכונה, וממילא הוקטנה גם תצרוכת המים.
בגמר המלחמה חודשה תנועת הבניה, עקב שיבת הגולים וחידוש העליה מן החוץ. השכונה נתרחבה והאוכלוסיה רבתה, והוברר ששני מכוני־המים הקיימים אין בהם כדי לספק את כמות־המים הדרושה לישוב המוגדל. בסוף שנת תר"פ גדלה האוכלוסיה פי שנים, ובמקום 2000 בראשית השנה מנתה תל־אביב בסוף השנה 4000 נפש. גם תצרוכת־המים גדלה בהתאם לרבוי התושבים. מכוני־המים החלו לעבוד 14 שעות ליום. ועד תל־אביב פנה למומחים, שיתכנו תכנית להגדלתה של אספקת המים, מתור הכרח שבעית המים היא אחת הבעיות החיוניות ביותר לעתידה של תל־אביב.
הוכנה תכנית בשביל אוכלוסיה בת 10,000 נפש, בזמן שמספר התושבים בתל־אביב היה כארבעת אלפים נפש.
לפי התכנית ניתנה האפשרות להגדילה במרוצת הזמן עד 25,000 נפש.
בימים ההם היתה זאת העזה גדולה לחלום על ישוב כה עצום במשך הזמן.
ובעוד ועד תל־אביב עסוק בעיבוד התכניות להגדלת הספקת־המים לעתיד הקרוב, פרצו מאורעות־הדמים בסוף ניסן תרפ"א (מאי 1921), אשר פגעו הרבה בשכונות היהודיות שביפו. ואז פנו יהודי “נוה־שלום” והשכונות הערביות הקרובות בבקשה למועצת תל־אביב לספק להם מים ממכוני־המים, הקיימים בתחומי תל־אביב.
באותו פרק־זמן, יצאו מאות משפחות יהודיות מיפו ושכונותיה, והתישבו במאות אהלים וצריפי־עץ בתוך תל־אביב וסביבתה.
ב
עקב הגדלתה של תצרוכת־המים, החלו המכונים לעבוד יומם ולילה בלי הפסקה. אולם מאמץ זה לא הספיק למלא את דרישת האוכלוסיה המוגדלת.
בינתים נתארגנו כמה קבוצות, שהתכוננו לגשת לבנין שכונות חדשות.
אחדות מהן אמרו להתקין לעצמן מכוני־מים נפרדים מחוץ למפעל־המים הקיים בתל־אביב.
יש להודות, כי חלק חשוב מן הקבוצות הבין, כי הפירוד וההתבדלות מצד קבוצים קטנים יביאו לידי הפסד ממון רב וגם לא יתן את הספוק הדרוש לצבור צרכני המים.
בארצות המפותחות נהוג, שכל השרותים הצבוריים, ובפרט הספקת המים, מרוכזים במוסד אחד, אפילו בערים הגדולות ביותר מרוכזים מפעלי־המים בשלטונות המוניציפאליים, לשם הקטנת הוצאות ההחזקה ולשם הקלת הפיקוח הסניטארי על מקורות המים וכו'.
כדי להמנע מזה, שכל רחוב או כל שכונה קטנה יתקינו לעצמם בארות, מגדלי־מים ורשת צנורות, העלולים לגרום להסגת גבול, לפיזור הכחות ולסכסוכים בלתי־פוסקים, הציעה מועצת־העיר לממשלה, שתאשר לה זכות מונופולין שיש לכל עיריה על השרותים הצבוריים.
מושל־המחוז הסכים לכך, ובשנת 1921 הרשה, בהתאם לסעיף ד' של חוקת תל־אביב, לפרסם חוק־עזר שלפיו כל השרותים להספקת מים ומאור, וכן לתעול, נקיון וכו‘, הם מונופולין וחובה לעיריה בתוך תחומיה. שום איש פרטי או חברה אינם רשאים להוציא אל הפועל מפעלים כגון אלה, בלי רשיון מיוחד בכתב מצד העיריה, שבתחומיה נמצאים המגרשים או הבתים, שלהם אומרים לספק את המים וכו’.
עם פרסום חוק־העזר היה ברור לתושבים, כי למועצת העיר תל־אביב, כלכל העיריות, יש זכות מונופולין על סדור האינסטלציות והשרותים הצבוריים, ועל סמך זה הודיעה עירית תל־אביב לאמור:
א) כל בעלי המגרשים, הרוצים לקבל מים ממפעל־המים, הקיים בתל־אביב, צריכים לבוא בדברים עם הנהלת ההספקה ולשלם מה שיושת עליהם לפי מרחק המקום וקוטר הצנורות.
ב) לאחר שתיערך תכנית כללית לתעול ולביוב ולהספקת מים של כל העיר, יוכרח כל בונה בית להתאים את תכנית הבנין שלו אל תכנית התעול ותכנית מפעל המים העירוני.
ג) אסור למישהו למכור מים לאחר, או לסדר הספקת מים בלי נטילת רשות ממועצת־העיר.
ד) אסור לכל קבוצה של קוני מגרשים לסדר לעצמה הספקת מים בלי הסכמה מוקדמת שיל מועצת העיריה.
מלבד זה נתפרסם חוק־עזר על מס הצנורות בנוסח זה: "מועצת עירית תל־אביב מודיעה, כי ביום 6.4.1926 אישר המזכיר הראשי של ממשלת ארץ־ישראל את התקון לפקודת עירית תל־אביב שנתפרסם בעתון הרשמי, גליון מס' 16, מיום 16.4.26, בנוסחה זו: "מצווים בזה, על־פי המלצת מושל המחוז של ירושלים, הנגב ושל מועצת עירית יפו, שסעיף 5 (1) מן הצו שניתן בהתאם לפקודת המועצות המקומיות של תל־אביב, יהיה כדלקמן: נוסף על המסים והארנוניות המפורטים בסעיף 5 (1) בצו מיום 11 לחדש מאי 1921, רשאית המועצה המקומית של תל־אביב להטיל את המסים דלקמן בעד הנחת הצנורות להספקת מים ולגבותם מבעלי המגרשים, אשר דרכם עוברים הצנורות, בין שהמגרשים בנויים ובין שהם פנויים:
א) אם היחס הוא למעלה מארבעה למאה – 2 גרושים לאמה מרובעת, בתוספת מס בשעור 40 גרוש לכל מטר אורך בחזית או לכל חלקה הימנו, נוסף על 4% בתנאי שבשום מקרה לא יהיה המס על כל מגרש פחות מעשר לירות מצריות (אז היתה קיימת בארץ־ישראל רק הלירה המצרית).
ב) אם היחס של אורך החזית הפונה לרחוב אל המטרים המרובעים של שטח המגרש אינו למעלה מארבעה למאה – 2 גא"י לאמה מרובעת.
על־ידי הטלת מס־הצנורות ניתנה האפשרות להרחיב את רשת הצנורות ולהגדיל את מכוני־המים, כדי לספק את הדרישות המרובות מצד הקבוצות והשכונות החדשות, שרבו והלכו מזמן לזמן.
ג
עם סיפוחן ואיחודן של השכונות הקיימות “נוה שלום”, “נוה צדק”, “אוהל משה”, “מחנה יוסף”, “מחנה ישראל”, “מחנה יהודה”, “כרם התימנים” ו“מרכז בעלי מלאכה” א‘, ועם התחלת הבנין של השכונות החדשות, כגון: “תל־נורדוי”, “נורדיה”, “שכונת צ’לינוב”, “מאה שערים”, “נחלת יצחק”, “מרכז מסחרי” א’, “גאולה” וכו' – הלכה וגדלה הדרישה למים בכמות מוגדלת פי כמה.
נוצר, איפוא, צורך הכרחי להגדיל את מכוני־המים שהיו קייימים בשדרות רוטשילד וברחוב אלנבי, ולהוסיף מכוני־מים חדשים.
בקיץ תרפ“ב הוציא מפעל־המים 2200 ממ”ע בכל יום. אז נחשבה כמות זו למכסימאלית. לפי חשבון זה עלתה התצרוכת היומית ל־220 ליטר מים לכל נפש.
מפעל־המים נעשה עורק החיים בשביל תל־אביב ויושביה, והתפתחות העיר היתה קשורה בהגדלת מפעל־המים.
עקב התפתחותה המהירה של תל־אביב, הוכרחה עירית תל־אביב להגדיל מפעם לפעם את הספקת המים פי כמה. מבחינת השמוש במים יכולה תל־אביב להתחרות בערים התרבותיות והמפותחות, הרי לדוגמה טבלת שמוש במים בכמה מכרכי עולם (הטבלה היא מלפני שנת 1914):
| עיר | שימוש במים |
|---|---|
| 1) פאריס | 114 ליטר לנפש ליום |
| 2) לונדון | 114 ליטר לנפש ליום |
| 3) ברלין | 141 ליטר לנפש ליום |
| 4) קהיר | 140 ליטר לנפש ליום |
| 5) אלכסנדריה | 164 ליטר לנפש ליום |
| 6) מינכן | 223 ליטר לנפש ליום |
| 7) ציריך | 191 ליטר לנפש ליום |
| 8) תל־אביב | 300 ליטר לנפש ליום |
הטבלה הנ"ל מוכיחה למדי, שתושבי תל־אביב התרגלו, מראשית הווסד השכונה, להשתמש בכמויות גדולות של מים.
הרמה התרבותית של כל ישוב נמדדת גם לפי מידת השמוש במים ובסבון. מתוך שעירית תל־אביב שאפה תמיד לנקיון ותנאים סניטריים מופתיים בבתים, בחצרות וברחובות, לא הקפידה המועצה על השמוש הגדול במים.
בינתיים נתאשר הזכיון של פנחס רוטנברג לניצול מי הירקון והירדן, לשם השקאה ויצירת כח־הנעה חשמלי למכונות. מועצת העיר תל־אביב היתה מן הראשונות, שנכנסה במשא ובמתן עם בעל הזכיון לשם קבלת כח חשמלי בשביל מפעל־המים והארת הרחובות. תחנת־הכח הראשונה הוקמה על־ידי חברת החשמל לארץ־ישראל מיסודו של רוטנברג בתל־אביב, ובחודש יולי 1923 הוארו בפעם הראשונה רחובות תל־אביב על־ידי תחנת־הכח של חברת החשמל לארץ־ישראל.
בספטמבר 1923 החלה החברה לספק זרם חשמלי להנעת מכוני־המים של עירית תל־אביב ומאז החלה תקופה חדשה בהתפתחות מפעל־המים העירוני שהלך וגדל משנה לשנה. התצרוכת הגדלה והולכת של המים בתל־אביב, מראשיתה ועד שנת 1947 (השנה שבה נכתב מאמר זה), משתקפת מתוך הטבלה הבאה:
| בשנת | הוצאו מבארות תל־אביב |
|---|---|
| 1909/10 | 20,700 ממ"ע |
| 1921 | 360,000 ממ"ע |
| 1926 | 1,856,627 ממ"ע |
| 1931 | 2,453,273 ממ"ע |
| 1936 | 8,068,375 ממ"ע |
| 1941 | 12,674,884 ממ"ע |
| 1947 | 32,163,376 ממ"ע |
לעומת מכון־מים אחד בשנת 1909 שסיפק 15 ממ“ע מים לשעה, היו קיימים בשבת 1947 בתל־אביב 30 מכוני־מים, שתפוקתם כ־4000 ממ”ע לשעה. בחדשים הראשונים של 1948 נוספו לתל־אביב כמה מכוני־מים קטנים ביפו ובפרברים והכפרים הנטושים שצורפו לתל־אביב – שרונה, שיח’־מואניס, סלמה ואבו־כביר שתפוקתם כמה מאות מטרים מעוקבים מים לשעה. מנועי־החשמל בתחוּמי תל־אביב בלבד, עלו ב־1947 ל~2000 כח־סוס לעומת 4 כוחות־סוס בשנת 1909.
מקורות המים בתל־אביב ובאגפיה הם מי־תהום. עומק הקדיחות מ־25 עד 165 מטר. תפוקת הקדיחות אינה שווה בכל הבארות, המספקות מ־80 עד 250–300 ממ"ע מים לשעה.
רשת הצנורות אשר ארכה בשנת 1909 היה – 1300 מטר, השתרעה בשנת 1947 לאורך 179,177 מטר, מלבד 10,616 מטר צנורות קטנים. רשת הצנורות בתל־אביב הלכה ונתרחבה עם הרחבת גבולות העיר. מפעל־המים של תל־אביב הוא הגדול שבכל מפעלי־המים בערי הארץ.
מסי תל־אביב מראשית הווסדה
מאתדוד סמילנסקי
למען אלה אשר יבואו לכתוב את תולדות תל־אביב, וגם למען אלה הלומדים את תולדות עירנו מראשיתה, ראוי לספר את הדברים הבאים על התפתחות המסים של תל־אביב (הדברים נכתבים במארס 1940):
בשנה הראשונה להתישבות בבתים הראשונים של תל־אביב, בראשית תר"ע, התלבט ועד אחוזת־בית, ואחר כך ועד תל־אביב, בחיפוש מקורות־הכנסה לשם כיסוי ההוצאות של השרותים הצבוריים: בנין כבישים ומדרכות, הספקת מים, הארת הרחובות, נקיון הרחובות והחצרות, נטיעות צבוריות, שמירה יומית ולילית, ועוד.
לכאורה, צריכה היתה עירית יפו לדאוג לשרותים הנ"ל, מפני שהפרבר תל־אביב נמצא בשיפוטה של העיר יפו. אולם בימים ההם התנהלו השרותים העירוניים ביפו באופן פרימיטיבי מאד. הספקת מים עירונית לא היתה קיימת אז, כי אם בכל חצר היתה באר בעומק 2–3 מטרים, ואת המים הדלוחים שאבו בפחי־נפט או בכדי־חרש באמצעות חבל. הרחובות הוארו בעששיות־נפט במרחקים גדולים בין עששית לעששית, שבדרך־כלל היו מפוחמות בפיח ולא נתנו כל אור. להחזקת נקיון ברחובות לא דאגה עירית יפו, אלא כל בעל־בית נאלץ לטאטא בכבודו ובעצמו את המדרכה הבלתי־מרוצפת שליד חזית ביתו, ואת אשפת הבית הזה זורק דרך החלונות מן הבית לרשות הרבים, לרחוב ולמדרכה. הלכלוך והזוהמה בסימטאות יפו היה ריחם נודף למרחוק בתקופה ההיא.
תושבי יפו לא ידעו טעמם של תשלומי מסים עירוניים, פרט למס ה“וורקו” (מס הבתים), שהיה נגבה על־ידי פקידי הממשלה התורכית מבעלי־הרכוש בלבד.
ראשוני תל־אביב, שהקפידו על הנקיון ועל השרותים הצבוריים, לא יכלו איפוא לבטוח בחסדיה של עירית יפו, והחליטו להטיל על עצמם את השרותים העירוניים.
לשם כך נקראה אסיפה כללית של תושבי תל־אביב, בעשרה באדר א' תר"ע (פברואר 1910). באסיפה זו קבעו את הסדר של הערכת המסים על היסודות, כדלהלן:
א) לפי כמות האדמה המיועדת לגינה;
ב) לפי מיכסת הנפשות המתגוררות בכל בית.
בהמשך האסיפה הכללית, מיום כ“ד אדר תר”ע, הוחלט על הפרטים הנוגעים לתשלומי המסים:
1. מכל 1000 אמה מרובעת של שטח המגרש – תשלום חדשי בסך 7.5 פראנקים (בערך 280 מילים ארצישראליים).
2. לצרכי החזקת השכונה תשלום בסך 6 פראנקים (230 מא"י) לחודש מכל בעל־בית.
3. על מגרש פנוי, שלא נבנה עדיין, חל תשלום חדשי בסך 1.5 פראנק (55 מא"י);
4. להוצאות ריצוף הרחובות הוטל על כל בעל־בית תשלום של 6 פראנקים במשך 4 חדשים.
באסיפה הכללית מיום ו' כסלו תרע"א, הוחלט לגבות 1% מכל קניה או מגרש בגבולות שטח תל־אביב, והתושבים קיבלו עליהם ברצונם הטוב את המס הנוסף, ושילמו את כל הארנוניות לא מתוך כפיה ואונס כי־אם ביד נדיבה.
ההוצאות עלו אז לחודש:
| הספקת המים | 250 פראנק לחודש (כ־10 לא"י) |
| השמירה | 170 פראנק לחודש (כ־6.5 לא"י |
| ההנהלה ונקיון | 140 פראנק לחודש (כ־5.5 לא"י |
| ס"ה | 560 פראנק לחודש 21 לא"י |
בימים ההם לא היו מסי השכונה נגבים באמצעות גובים, אלא חשבונות היו נשלחים מטעם הועד לכל בעל בית או שכן. אגב, בראשית תרע"ח היו בתל־אביב כ־56 משפחות של בעלי הבתים עצמם, וכשש משפחות של שכנים.
המסים חלו איפוא בעיקר על בעלי הרכוש.
באסיפה הכללית, שהיתה בעשרה בכסלו תרע"א, נבחר ועד חדש, הוא הועד הראשון של תל־אביב, שכן עד אז שימש הועד האחרון של אחוזת־בית.
הועד החדש של תל־אביב קבע את דרגת המסים כדלהלן:
1) שכר מים פראנק אחד (37 מא"י) מכל אלף אמה מגרש;
2) 30 סנטים מכל מאה אמה שטח־בנין ועשרים סנטים מכל נפש;
3) שכר־שמירה – שבעים סנטים מכל אלף אמה מגרש, וחמשים סנטים מכל מאה אמה שטח־בנין.
4) שכר־נקיון – חמשה־עשר סנטים מכל נפש;
5) להוצאות ההנהלה והמשרד – חמשים סנטים מכל אלף אמה מגרש ועשרים וחמשה סנטים מכל מאה אמה שטח־בנין. ומלבד כל המסים הללו – גם 1% מן ההכנסה של כל בית.
ההוצאות גדלו, ובמקום 560 פראנק לחודש עלו באותו זמן ל־685 פראנק לחודש, בערך 27 לא"י.
פירוט ההוצאה החדשית:
| אספקת מים | 275 פראנק לחודש |
| שמירה (3 שומרים בתוך השכונה, ואחד במעבר של מסילת־הברזל) | 240 פראנק לחודש |
| הנהלה ומשרד | 110 פראנק לחודש |
| נקיון | 60 פראנק לחודש |
| ס"ה | 685 פראנק לחודש |
לאסיפה הכללית, שהתקיימה בכ“ט כסלו תרע”ב, הגיש הועד תקציב של 1000 פראנק לחודש, להוצאות צבוריות רגילות. הנאספים התנגדו להגדלת התקציב של הועד והביעו חשש, שברבות הימים יגיע תקציב ההוצאה עד עשרים וחמשה אלף פראנק לשנה – כ־1000 לא"י.
תל־אביב התחילה עולה מדרגת שכונה לדרגת עיר, ועם עליה זו עלה גם תקציבה.
וכך אנו רואים, שלשנת תרע"ד הוגש תקציב שנתי של יותר משלשים אלף פראנק, היינו:
הספקת המים – 7140 פראנק; הספקת המאור – 1180 פ‘; החזקת השמירה – 4600 פ’; החזקת הנקיון– 3400 פ‘; השגחה סניטארית –1200 פ’; מהנדס עירוני – 2500 פ‘; תקון השדרות והשגחה על הנטיעות – 720 פ’; תקון הכבישים – 260 פ‘; הנהלה ומשרד – 3000 פ’; צרכי צבור – 5500 פ‘; הוצאות שונות – 1000 פ’; ס"ה 30,500 פראנק, היינו: פי חמשה לגבי התקציב של תרע"א.
עם גידול תל־אביב והתרחבותה, ועם רבוי הצרכים העירוניים, הלכו וגדלו המסים שהוטלו על בעלי הרכוש, על העסקים ועל השכנים.
שיטת המסים פשטה צורה ולבשה צורה, וקיבלה את יציבותה בהמשך הזמן. גם בקביעת שנת־הכספים היו חליפות ותמורות.
משנת 1910 עד שנת 1922 נחשבה שנת־התקציב מתשרי עד תשרי, ואילו בשנים 1922–1926 נחשבה שנת־התקציב מאפריל עד אפריל, בשנים 1927–1931 בא שנוי, וחישבו את שנת־התקציב מינואר עד ינואר. החל משנת 1932 ואילך שוב נחשבה שנת־התקציב מאפריל עד אפריל, כדוגמת שנת־הכספים הקיימת במוסדות הממשלה ויתר העיריות בארץ.
בשנים הראשונות נבנה תקציב תל־אביב על שלשה יסודות עיקריים: הבית, המגרש והתושב.
ההערכה היתה נעשית שנה־שנה לפי מספר אמות המגרש, לפי מספר האמות המרובעות המכוסות בנין ולפי מספר הנפשות. הוצאות המים נפלו: חצי על המגרשים, הרבע על הבתים ורבע על הנפשות. הוצאות השמירה חלו רק על הבתים. הוצאות ההנהלה חלו אף הן רק על הבתים. הוצאות הנקיון היו רק על הנפשות, והמגרשים הפנויים היו נחשבים כאילו היו בנויים על שליש שטחם.
שיטה מסובכת זו בחלוקת המסים היתה מעסיקה את חברי הועד שנה־שנה, ורק בשנת תר"פ הוחלט לבטל את השיטה הקודמת ולסדר את ההערכה באופן כזה: כל הכספים הדרושים למלוי התקציב נחלקו לשלשה חלקים שווים: שליש על הבתים, שליש על המגרשים הבנויים, ושליש על הנפשות.
באסיפה הכללית מיום י“ג וי”ד טבת תר"ם (תחילת 1920) הוחלט על המסים הבאים:
א. מס הבתים: כל בית משלם לשכונה שנים לאלף ( 2%) משוויו.
ב. מס המגרשים הפנויים: כל מגרש פנוי משלם לשכונה שנים למאה (2%) משוויו.
ג. מס שכר הדירה. כל דירה בין שהדייר הוא בעל־הבית ובין שהוא שכן – משלם מס ארבעה למאה (4%) משכר־הדירה.
ד. מס הנפשות: כל נפש מתושבי השכונה משלמת חצי לירה לשנה.
על יסוד ההחלטה הנ“ל הוגש תקציב לשנת תרפ”א כדלהלן:
| סעיף | הכנסה: |
|---|---|
| מכירת מים ללא חברים ולבנינים | 1200 לי"מ1 |
| הארת בתים פרטיים בחשמל | 6002 |
| מס בתי מלון, חנויות ועסקים | 500 |
| שמירת החנויות | 200 |
| מס מכוניות | 100 |
| דמי כניסה מחברים חדשים | 3003 |
| שכר דירה מבתי הועד | 5004 |
| מס מכירות ומשכנתאות | 6005 |
| אישור תכניות ותעודות ספר־האחוזה | 700 |
| השתתפות העבודות הצבוריות בהנהלה וטכניקה | 1700 |
| מס בתים 2% מסך 600,000 לי"מ | 1200 |
| מס מגרשים פנויים 2% מסך 100,000 לי"מ | 2000 |
| מס שכר דירה 4% מסך 35,000 לי"מ | 1400 |
| מס הנפשות 50 גרוש לנפש מ־3000 נפש | 1500 |
| ס"ה | 12500 לי"מ |
אחר כך הונהג מס חוזים להשכרת דירות. מתחילה 1%, אחר כך %½, ולבסוף %¼ משכר הדירה השנתי. מס זה השתלם על־ידי המשכיר והשוכר באופן שווה.
בחוזה היו מפרשים, מי נושא בעול תשלום מס הנפשות ומס שכר־הדירה לפי הסכם הדדי בין שני הצדדים המעונינים.
האסיפה הכללית היתה בוחרת שנה־שנה ועדת הערכה, ועל יסוד קביעת הערכתה היו גובים את המסים מן המשכירים והשוכרים לפי תנאי החוזה.
עם קבלת הזכויות המשפטיות ביום 11 במאי 1921, מתחילה תקופה חדשה בהתפתחותה של תל־אביב, ומועצת תל־אביב קיבלה את זכויותיה הראשונות כמוסד עירוני המטיל מסים על התושבים.
עם גידול העיר התפתחו גם השרותים הצבוריים, כגון: חנוך ותרבות, בריאות צבורית, בטחון צבורי וכו', בהתאם לכך גדל והלך אף תקציבה של עירית תל־אביב.
נוצר איפוא צורך חיוני לחפש מקורות־הכנסה חדשים, ולשם כך הנהיגו אז מס משטרה, מס מכל חנות חדשה (בשעור 10–20 לי"מ מכל חנות), מס שלטים, מסי משקלות, מסי כלי־רכב, מס השתתפות ברווחים של בעלי הרכוש (מכל מוכר בית או מגרש 3 גרושים מכל אמה), מסי רשיונות עירוניים, מסי בריאות, מסי חנוך, מסי בנין, מסי דרכים, מס שעשועים ועוד ועוד.
בתקופה ידועה היה קיים בתל־אביב מס פרוגרסיבי בהתאם למספר החדרים, שהיו תפוסים על־ידי משלמי המסים.
לדוגמה אציין את שיטת המסים בשנת תרפ"ב (1922):
| שיטת המיסים | גרושים לחודש |
|---|---|
| מכל אמה מרובעת של שטח הבנין | 7 |
| מכל 100 אמה מרובעת של שטח המגרש | 2.3 |
| מכל נפש | 2 |
| מדירה בת חדר אחד | 6.5 |
| מדירה בת 2 חדרים | 12.5 |
| מדירה בת 3 חדרים | 25 |
| מדירה בת 4 חדרים | 42 |
| מדירה בת 5 חדרים | 62.5 |
| מדירה בת 6 חדרים | 87.5 |
| מדירה בת חדרים 7 | 117 |
| בעל מגרש אחד שלם | 5 לי"מ לשנה |
| בעל 2 מגרשים שלם | 10 לי"מ לשנה |
| בעל 3 מגרשים שלם בעד כל מגרש נוסף | 12 לי"מ לשנה |
מבחינה זו דינו של בית כמגרש, והמס עלה באופן פרוגרסיבי.
מס השכנים עלה ל־40 גרוש מכל חדר לשנה. מטבח, חדר הרחצה ומרתף לא נחשבו לחדרים ביחס לתשלומי המס.
בראשית 1922 בוטל מס הגולגולת, והמסים נגבו לפי גודל המגרש ושטח הבנין.
המסים הנ"ל היו עולים מ־5% עד 7% משכר הדירה. את מס הבתים והדירות היו מחויבים לשלם בעלי הבתים והשכנים בהתאם לתנאי החוזה שביניהם. שכן שהשכיר חלק מדירתו לדיירי־משנה, חלה אחריות תשלומי המסים לעיריה על השכן (המשכיר), והעירייה לא ניהלה חשבונות של גבית מסים עם דיירי־משנה.
ועד תל־אביב בשנת תרפ"ג.
בשורה הראשונה (מימין לשמאל): אחד־העם, מ. דיזנגוף, ד"ר ב. מוסינזון, י. א. שלוש
בשורה השניה (כנ"ל): ד“ר ח. זלוצ’יסטי, א. ל. אסתרמן, ד. איזמוז’יק, ד”ר א. מבשן (מזכיר העיריה) ד. סמילנסקי (המפקח הכללי בעירית תל־אביב
בשורה השלישית (מן הצד): י. רוקח]
במשך שנים מספר קיבלה עירית תל־אביב חלק מהכנסות המכס ביפו.
בשנים הראשונות (1921/22) היה תקציבה של עירית תל־אביב טעון אישור פורמאלי מטעם עירית יפו, ולמעשה היתה עירית תל־אביב המחוקקת והמוציאה לפועל את החלטותיה בלי תלות מעירית יפו.
כדאי להביא כאן כמה סעיפי הכנסות בשנת 1923/24 (אפריל 1923–מארס 1924):
1) מס בתים בתל־אביב 5220 לי"מ; 2) מס מגרשים בתל־אביב 1824; 3) מס דירות בתל־אביב 4494;
4) מס בתים ודירות בשכונות 3431; 5) אישור חוזים לשכר דירה 326; 6) אישור תכניות בנין 914; 7) מים לבנין 2972;
8) מס החנויות (רשות לפתוח חנות) 1579; 9) מים לשתיה ולשמוש ביתי 1875; 10) מכירת חשמל למאור בבתים 461;
11) מס דרכים 628; 12) מס שווקים 809; 13) מס משטרה (מכל חדר) 348; 14) רשיונות עירוניים וסניטריים 1092;
15) עבודות צבוריות שונות 273; 16) שכר דירה 352; 17) מכס על־ידי עירית יפו 4200; 18) זכיונות (הקאזינו ובתי המרחצאות) 960; 19) מס העסקים 536; 20) מס השלטים 197; 21) מס המשקלות 50; 22) מס משקאות חריפים 256; 23) מס אופנים, סבלים, רוכלים, מצחצחי נעלים וכו' 173; 24) דמי חבר 1870; 25) אשורי תעודות, מכירות וקניות 1019; 26) רשיונות שונים 752; 27) קנסות 36; 28) הכנסות שונות 108; 29) רווח ממכירת רכוש 2077; ס“ה 38832 לי”מ.
מתוך טבלת ההכנסות בולטים הסעיפים של מסים ישרים ושל מסים בעקיפין.
משנת 1930 עד 1934 נגבה מס הבית בשעור 5% מהכנסות שכר הדירה לפי הערכה כללית של כל אזור ואזור.
מינואר 1934 העלו את מס הבתים ל־6% משכר הדירה.
זולת זה היה קיים “מס השרותים” (חנוך ובריאות) שנקבע משנת 1930 עד 1934 בשעור 7% משכר הדירה.
מינואר 1934 העלו את המס האחרון עד 8%.
מס הבית משתלם בעיקר על־ידי בעלי הרכוש, ולעתים גם על־ידי השכנים לפי הסכם בין בעל הבית והשכן.
“מס השרותים” משתלם ברובו הגדול על־ידי מחזיקי הדירות (בעל הבית והשכן). במקרים ידועים חלים כל המסים על משכירי הדירות לפי הסכם הדדי.
שיטת המסים נשתנתה כבר כמה פעמים ורק בשנים האחרונות היא יותר יציבה.
רמת המסים עלתה בשנים האחרונות בכמה אחוזים:
מס הבית עלה עד %½9
מס חנוך " " %½7
מס כללי " " %½6
עם התמזגות ועד הקהילה עם העיריה, גובה העיריה “מס כנסת” בשעור %½2.
ההערכה מסתדרת שנה שנה על־ידי ועדת ההערכה הממונה לשם כך, וההערכה היא אינדיבידואלית.
מקובל למוד את תהליך התפתחותה ותרבותה של כל עיר לפי תקציב הכנסותיה והוצאותיה וחלוקתו לסעיפיו השונים.
מבחינה זו עולה תל־אביב על כל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה.
השתתפותה של הממשלה (ממשלת־המנדט הבריטית) בתקציבה של עירית תל־אביב תופסת מקום לא חשוב – בערך 8%.
הממשלה משתתפת בעיקר בהוצאות בית־החולים ובהחזקת המשטרה העירונית.
על גידול התקציב בתל־אביב מאלפים המספרים דלהלן:
| שנה | היה תקציב ההוצאה |
|---|---|
| 1910(השנה הראשונה להתישבות תל־אביב) | 2500 לא"י |
| 1914 | כ־4500 לא"י |
| 1925 | 52953 לא"י |
| 1930 | 74898 לא"י |
| 1940 | 528000 לא"י |
חשוב לציין כאן, שלפי תקציבי הערים המרכזיות ירושלים, חיפה ויפו, מוציאות העיריות הנ“ל 70–80 גרוש לנפש בשנה, בעוד שעירית תל־אביב מוציאה מתקציבה השנתי האחרון לערך 2.800 לא”י לכל נפש.
ראוי גם להדגשה מיוחדת, שהסעיפים חנוך ובריאות תופסים את חלק הארי בתקציבה של עירית תל־אביב, והם עולים בכמותם על תקציביהן של 23 העיריות הנמצאות בארץ כולה.
מכאן ראיה, שהרמה התרבותית של תל־אביב עולה פי כמה על הרמה של יתר העיריות בארץ.
1. בעל בית שביתו נערך ב־2000 לי“מ (אז השתמשו בארץ בלירה המצרית), וגר בביתו בלי להשכיר חדרים, ומשפחתו בעלת 3 נפשות, שילם בשנת תרפ”א את המסים הבאים:
| א. מס הבתים 2% מן הסך 2000 לי"מ | 4.000 לי"מ |
| ב. מס שכר דירה 4% מן הסך 80 לי"מ | 3.200 " |
| ג. מס הנפשות – 3 נפשות | 1.500 |
| —— | ס“ה 8.700 לי”מ |
בשנת תר“פ שילם הנ”ל 6.600 לי"מ.
2. בעל־בית שיש לו 2 בתים אשר הוערכו ב־6000 לי“מ ובהם 6 דירות. הנ”ל משכיר 5 דירות וגר בדירה אחת. לבעל־הבית יש 3 נפשות ולכל שכן 5 נפשות. בעל־הבית מקבל שכר־דירה מכל שכן 100 לי“מ לשנה, והדירה נחשבת אף היא ל־100 לי”מ לשנה. בעל־בית זה שילם בשנת תרפ"א:
א. מס הבתים 2% מסך 6000 לי“מ 12.000 לי”מ
ב. מס שכר דירה 4% מסך 100 לי"מ –.4 "
ג. מס הנפשות שלו – 3 נפשות 1.000 "
ד. מס הנפשות של השכנים – 25 נפש 12.500
ס“ה 30.000 לי”מ
בשנת תר“פ שילם הנ”ל 25.000 לי"מ.
-
ועד תל־אביב סיפק מים גם לשכונות שמחוץ לגבולות תל־אביב (נוה־צדק, נוה־שלום, אחוה, מחנה־ישראל, אוהל־משה ועוד). ↩
-
לפני הבנות תחנת־הכח של חברת החשמל, סיפק ועד תל־אביב את הכח החשמלי לבתים מן האינסטלציה החשמלית שהיתה במכון־המים שלו. ↩
-
כל חבר חדש היה חייב לשלם מס־חבר מ־10 עד 20 לי"מ, בשעה שרכש לו בית או מגרש בתל־אביב. ↩
-
הועד השכיר בית אחד לבית־ספר לנגינה “שולמית” בקומה ב‘ (כיום שייך הבית ל“הלוואה וחסכון”), 2 חנויות באותו בית בקומה הראשונה, 6 חנויות בקומה א’ בבית ממול מעבר לפסי מסילת־הברזל, וקומה ב' באותו בית לצלמוניה של א. סוסקין (הצלם הראשון של תל־אביב), כיום הבית שייך לאיש פרטי. ↩
-
הועד היה נוהג לקבל 3% מסכום המכירה של בית או מגרש בתל־אביב, הואיל וההעברות נעשו בספרי־האחוזה של הועד. הוא הדין גם לגבי משכנתאות. לדוגמה אציין כאן טבלאות אחדות של משלמי המסים בשנות תר“פ ותרפ”א: ↩
העובדים בעירית תל־אביב מראשיתה
מאתדוד סמילנסקי
בתמוז תרס"ו (יולי 1906) נבחר ביפו הועד הראשון של “אחוזת־בית” בן חמשה חברים, ואני זכיתי להיות אחד מן החמישיה.
חברי הועד חילקו ביניהם את התפקידים, כמו: מזכירות, רכישת חברים, גבית הכספים, הנהלת משא־ומתן עם מוכרי הקרקעות ועם המוסדות, הזמנת ישיבות וכו'. עבודתי העיקרית היתה: עריכת פרוטוקולים וכתיבת מכתבים. כל חברי הועד, וכותב הטורים בתוכם, מילאו את תפקידיהם בהתנדבות.
בשנת תרס"ז (1907), עם רבוי העבודה המשרדית, הוחלט להזמין מזכיר בשכר של 30 פראנק לחודש (1.250 לא"י). לאחר שנה קיבל המזכיר הוספה של 10 פראנק לחודש והעבודה התנהלה כסדרה.
בהתקרב הזמן להתחלת הבניה (בקיץ תרס"ט – 1909), דרש ועד “אחוזת־בית” מן המזכיר, שישגיח גם על ישור החולות ועל הקמת הבנינים הראשונים. המזכיר היה בר־אורין, ידע יפה עברית, ערך הפרוטוקולים ואת המכתבים בסגנון מלוטש, אולם שבילי הבניה, יישור החולות וסלילת דרכים לא היו נהירים לו.
באחד הימים הגיש המזכיר את התפטרותו מרצונו הטוב, והועד הזמין מזכיר אחר, אשר התמצא גם בהלכות בניה. משכורתו החדשית היתה 60–80 פראנק לחודש, ואחר כך קיבל הוספה של 20 פראנק, ובסך־הכל 100 פראנק לחודש (4 לא"י). יש להודות, כי בימים ההם היתה רמת־החיים ירודה, ובמאה פראנק לחודש יכולה היתה להתקיים משפחה קטנה.
בשנה השניה להתישבות המייסדים והבונים הראשונים, היה מנגנון ועד תל־אביב מצורף: ממזכיר שעסק גם בהנהלת החשבונות, גובה שהיה גם קופאי, מכונאי אחד שהשגיח על מכון־המים הראשון והיחיד, והוא היה גם המפקח על רשת הצנורות ומדליק את הפנסים ועששיות־הנפט ברחובות (חשמל עדיין לא היה בארץ). בשבתות ובחגים היה גם “שבתאי” ערבי, שמילא את מקומו של המכונאי היהודי. בלילה היו 2–3 שומרים בשכר, ועל ידם 2 שומרים מתנדבים מבין המתיישבים הראשונים, אשר שמרו משקיעת השמש ועד זריחתה. ביום היה מנקה אחד ברחובות, אשר היה נראה תמיד מצויד במטאטא על שכמו מן הבוקר ועד הערב. כן היה עוד עובד אחד, שניקה את החצרות והוציא את האשפה מן הפחים והובילה אל מחוץ לתל־אביב בעגלה רתומה לסוס. במרוצת הזמן נתקבל גם שמש, שעמד על משמרתו מן הבוקר ועד הערב במשרד הועד, בחינת “שומר הסף”.
לאחר שנתים, עם סיפוח השכונות “נחלת־בנימין” ו“חברה חדשה” לתל־אביב, גדל המנגנון ונתקבלו עוד שנים – מנהל־חשבונות וגובה. כך התנהלו הענינים בועד תל־אביב משנת 1909 ועד 1914.
במלחמת־העולם הראשונה שפרצה באחד באבגוסט 1914 ונסתיימה בנובמבר 1918, לא גדל המנגנון. להיפך, הוא פחת והלך משנה לשנה עד כדי כך, שבזמן הגירוש מתל־אביב, בערב פסח תרע"ז (אפריל 1917), נשאר עם ראש הועד מ. דיזנגוף רק מזכיר אחד, אשר הלך אתו יחד עם כל גולי תל־אביב ויפו. דופק החיים בתל־אביב נפסק לגמרי בתקופת הגירוש הכללי, ורק צעירים אחדים מבין תושבי תל־אביב התנדבו לשמור על הרכוש של הבונים והמתיישבים הראשונים.
עם סיום מלחמת־העולם הראשונה שבו הגולים לתל־אביב, החלו לתקן את בתיהם העזובים, לנקות את החצרות ואת הרחובות והחיים שבו למסלולם. נבחר ועד חדש מבין אזרחי ותושבי תל־אביב, וכמובן שכולם עבדו מתוך התנדבות בראשותו של מ. דיזנגוף.
כעבור זמן־מה נוספו פקידים ועובדים אחדים. את נקיון הרחובות והחצרות מסר הועד לקבלן פרטי, אשר העסיק תחילה מנין פועלים. ואחר כך גדל מספרם לשני מנינים ויותר. לשם הכשרת השכונות לתנועת הבניה נגש הועד ליישור החולות של המגרשים הפנויים, לבנין כבישים ומדרכות, להגדלת הספקת המים ועוד.
עד שנת 1921 היו עניני תל־אביב נחתכים על פי ועדים, שנבחרו באסיפות כלליות של התושבים, והללו קיבלו ברצון את מרותם של הועדים, אשר למעשה לא היה לתקנותיהם שום תוקף חוקי. עם בוא הממשלה האזרחית האנגלית לארץ, ניתנה לתל־אביב חוקה מיוחדת של חבר־עיר (Township לפי המונח האנגלי), שנבחר באפריל 1922 בבחירות כלליות, ישרות, יחסיות וחשאיות. ומאז בא מיפנה חשוב בהתפתחותה של תל־אביב.
תנועת הבניה גדלה בממדים רחבים, תחומי תל־אביב התרחבו לכל רוחותיהם, האוכלוסיה רבתה במידה ניכרת מאד, נפתחו מחלקות ראשיות כגון: מזכירות מרכזית, מחלקת חשבונות וגזברות, הנדסה לכל סעיפיה, נקיון ופיקוח סניטארי, וטרינארית, בריאות, מים ומאור, נטיעות, רשיונות, חינוך ותרבות, משפטים, פיקוח עירוני, מסים, גבית חובות, נכסי העיריה, עזרה סוציאלית, בטחון צבורי, שיכון, מס שעשועים, מם עסקים, עתון רשמי עירוני.
בינואר 1934, נתפרסמה חוקת העיריות וגם תל־אביב נכללה ברשת הכללית והוכתרה בתואר עיריה רשמית (Municipal Corporation) ככל יתר הערים בארץ־ישראל, עם כל הזכויות והחובות של אלה.
ומאז ועד היום מתנהלות מחלקות העיריה על־ידי פקידים ראשיים, “מנהלים”, בגדר החוקים העירוניים הקיימים בארץ, ובהתאם להחלטות ולהוראות הניתנות מטעם חברי המועצה הנבחרת, ובראשה – ראש העיר.
בהתאם לגידול העיר והתרחבותה, ריבוי מספר הבתים והחדרים וגידול האוכלוסיה, הלך ורב מספר הפקידים והפועלים, המורים והגננות, הרופאים והאחיות הרחמניות ויתר העובדים לכל סוגיהם. בסוף 1947 – בזמן שבה נכתבו דברים אלה – אנו מוצאים בעירית תל־אביב 22 מחלקות ראשיות, וגם מספר מחלקות־משנה המטפלות בכל ענפי המשק העירוני.
בשנת 1947, השנה האחרונה של המנדט הבריטי ותקומתה של מדינת ישראל, מנתה העיריה בכל השירותים העירוניים 2,932 עובדים קבועים, לפי הסוגים דלהלן:
854 פקידים ופקידות לכל סוגיהם
249 רופאים ורופאות לכל מקצועותיהם
806 מורים ומורות לכל מקצועותיהם
955 פועלים מקצועיים ובלתי מקצועיים
68 עובדי שרות הנקיון במשרדים ושליחים
נוסף על כך היו באותה תקופה בשירות העירית כמה מאות פקידים ופועלים זמניים. ומלבד זה העובדים בשרותים ובעבודות המבוצעות על־ידי העירית עצמה – הן מוסרת העירית עבודות רבות (ביוב, בנין כבישים, יישור חולות, חפירות, הקמת בנינים ועוד) לקבלנים פרטיים, המעסיקים בעבודות עירוניות אלו מאות עובדים לכל מקצועותיהם.
לשם ביטוח עובדי העיריה לסוגיהם מפני מקרי אסון, ומתן הלוואות לחברים, קיימות שתי קופות־תגמולין, מהן אחת לפקידים והשניה ליתר העובדים (פועלים וכו'). הראשונה נוסדה באבגוסט 1922 על־ידי 36 פקידים, ובאפריל 1947 היו בה 931 חבר, והמחזור השנתי היה כ־2,750.000 לא"י (לירה איי"ת שווה ללירה שטרלינג).
קופת העובדים (בסוג “עובדים” כלולים פועלים וכל אלה שאינם עובדי־משרדים) נוסדה בשנת 1933 על־ידי 101 עובדים, ובאפריל 1947 עלה מספרם ל־902, והמחזור השנתי למעלה מ־700.000 לא"י.
הכספים של שתי הקופות מצטברים, מחמשה אחוזים שהפקידים והעובדים מפרישים ממשכורתם, ומתשלום מקביל של העיריה. היקף פעולותיהן של שתי הקופות מתרחב משנה לשנה והן ממלאות תפקיד חשוב בחיי הפקיד והעובד.
עירית תל־אביב היא בשנים האחרונות המוסד הגדול ביותר ממין וה בכל הארץ, גם באופיה המיוחד וגם בהיקפה. תקציבה של עיריה זו עולה על תקציביהן של כל העיריות והמועצות המקומיות גם יחד, ובכלל זה של הערים הגדולות שבארץ – ירושלים, חיפה, יפו ועוד.
עירית תל־אביב ממלאה תפקידים ושירותים כאלה שבערים אחרות הייתה ממשלת הארץ מכסה מתקציבה היא, או שהשרותים אינם קיימים. צרכי כל עיר מותאמים לרמת־תרבותם של התושבים. שלושת הסעיפים העיקריים – חינוך, בריאות צבורית ועזרה סוציאלית – מהווים מחצית תקציבה של עירית תל־אביב, בעוד השתתפות הממשלה בתקציב הזה קטנה מאד.
לעירית תל־אביב לא היה מה ללמוד מן העיריות הקיימות בארץ. להיפך, בהרבה ענינים הולכות כיום העיריות הוותיקות והחדשות בעקבות העיריה הצעירה, שצורת שלטונה מתוקנת ומשוכללת מזו שלהן. אף העיריות, אשר מעבר לים, לא תמיד יכלו לשמש דוגמה מאלפת לעירית תל־אביב, שצמחה וגדלה בתנאים מיוחדים ושונים בהרבה מתנאי הארצות, שרמת התרבות של תושביהן גבוהה למדי.
התנאים הארצישראליים הניחו את חותמם המיוחד על המוסד העירוני הזה, וכל מה שתיקן וחידש במשך שנות קיומו נובע בעיקר מתוך הנסיון הרב שרכש לו תוך עשרות שנות קיומו.
נבחרי העיריה מתחלפים מפרק לפרק, והם הרי מקדישים רק חלק קטן מזמנם לעיריה מתוך התנדבות (פרט לחברי הנהלת העיריה), בעוד שהפקידים והפועלים נתמחו במקצועם וסוג עבודתם על הצד הטוב ביותר, ורכשו להם נסיון רב בשירותים העירוניים הגדלים והולכים משנה לשנה.
ואם תל־אביב צועדת בראש ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, והגיעה עד הלום בהישגיה העצומים בכל שטחי התפתחותה המוצלחת – הרי יש להודות ולהכיר, כי חלק הארי בהתקדמותה של העיר העברית הראשונה נטלו על עצמם מנהלי המחלקות עם עוזריהם ועובדיהם, המשכללים את כל השירותים החיוניים. תל־אביב מפתיעה את כל רואיה ומבקריה ברמתה התרבותית הגבוהה, בסדריה המופתיים והנאים. היא ממלאה תפקידים ממלכתיים כמו המדינה בדרך, ואפילו יריבינו ושונאינו בעל כרחם עונים אמן.
אין כל ספק, כי הצלחתה של עירית תל־אביב תלויה הרבה במרץ, ביזמה, במסירות ובכשרון היצירה של מנגנון הפקידים ועובדי העיריה לכל סוגיהם המסועפים.
בטאוניה הרשמיים של עירית תל־אביב
מאתדוד סמילנסקי
מונח על שולחני ספר השנה של עירית תל־אביב לשנת תש"ב, והתוספת המוקדשת לשנת העשרים של המועצה הראשונה.
ספר־השנה מלא, כאלה שקדמו לו, סקירות ודינים וחשבונות מפורטים בצירוף טבלאות ותמונות על הפעולות המעשיות והכספיות בכל מחלקות העיריה והמוסדות החשובים בה בשנת תש"ב.
מזלה של המועצה העברית הראשונה גרם לה, שנולדה בעצם מאורעות־הדמים שהתחוללו במאי 1921, ואילו ראשית פעולותיה בהיקף רחב הוחלו באפריל 1922, לאחר בחירות המועצה הראשונה.
יובל העשרים לקיום המועצה העירונית חל בשנה השלישית למלחמת־העמים האיומה, זמן שאינו מתאים לחגיגות פומביות. בשנים כתיקונן היה המאורע החשוב הזה מוצא לו בוודאי הד רב בתל־אביב ומחוצה לה, ואפילו בתפוצות הגולה, כיון שבפעם הראשונה בתולדות עמנו לאחר חורבן הבית, ניתן לנו הגרעין של ממשלה עצמית. בפעם הראשונה בעולם המודרני נעשה קבוץ עברי לרשות מוניציפאלית מיוחדת, לעיר חפשיה החיה על חוקיה ותקנותיה, ואשר ראשיה מקרבה יצאו על־פי בחירות חפשיות.
אולם בימים טרופים אלה אין השעה מתאמת לכך. ראוי היה בהזדמנות זו להרחיב את הדבור על מועצת העיר העברית הראשונה והתפתחות העיריה על עשרות מחלקותיה.
אחד מגילויי ההתפתחות של העיר העברית, הם דברי־פרסומה הרשמיים של עירית תל־אביב.
תל־אביב היא העיר הראשונה בארץ, שהחלה מפרסמת דו"חות מודפסים לצבור על פעולותיה.
בשנים הראשונות לבנין תל־אביב – משנת 1909 עד 1920 – הסתפק ועד השכונה בפרסום דינים־וחשבונות שנתיים בתוך חוברות קטנות וצנומות. מפרק לפרק היה הועד מפרסם מודעות וכרוזים לתושבים, שהיו מודבקים ברחובות על לוחות השכונה. בכרוזים היה הועד מודיע על אסיפות כלליות של השכונה, על הוראות סניטאריות, השמירה הצבורית ומאורעות אחרים הנוגעים לחיי השכונה.
בשנת תר"פ הוציא ועד תל־אביב את החוברת הראשונה “תל־אביב – עיריה”. החוברת נדפסה בדפוס היחיד והראשון ביפו (בתל־אביב לא היה עדיין שום דפוס) – דפוס א. איתן וס. שושני (כיום חברת דפוס שושני בע"מ, תל־אביב), מחבר החוברת – ראש העיר מאיר דיזנגוף – הוכיח את הצורך הדחוף בהשגת זכויות מוניציפאליות והדגיש את הערך החשוב, לגבי התפתחותה של תל־אביב, שיש ביצירת אשראי אפותיקאי לבעלי הרכוש בתל־אביב.
עם תום שנת־הכספים, נתפרסם באותו דפוס דו“ח מעשי וכספי לסוף תר”פ, כבר אז היה מורגש חוסר בכתב־עת קבוע, אשר יהיה מוקדש לבעיות המוניציפאליות של הישוב, שנתעוררו עם התכוננותה של הנקודה המוניציפאלית העברית הראשונה.
לשם כך נעשו כמה נסיונות, ומפעם לפעם הוציא ועד תל־אביב ואחריו עירית תל־אביב, חוברות בודדות.
בחוברות הללו נדפסו החלטות ועד תל־אביב ומועצת עירית תל־אביב, תקציבים ומאזנים שנתיים, ולפרקים נתפרסמו גם מאמרים מקצועיים. חברי המערכת היו: מ, דיזנגוף, ש. בן־ציון, ד"ר י. מהרשק וכותב הטורים האלה.
עם גידול העיר וריבוי הענינים בעיריה הוחלט להוציא כתב־עת קבוע בשם “ידיעות עירית תל־אביב”. לשם ביצוע ההחלטה הנ“ל הוזמן הסופר והעתונאי ש. טשרנוביץ, ומאלול תרפ”ה (1.9.1925) החלו לצאת בעריכתו חוברות בודדות, אחת לשבועיים, ואחת לחודש. בחוברות אלו נתפרסמו בעיקר פרוטוקולים של ישיבות המועצה העירונית וידיעות רשמיות אחרות.
מניסן תרפ“ט ועד קיץ תרצ”ב חלה הפסקה בהופעת העתון.
בארבע שנים אלו התרחבה העיר תל־אביב לכל ארבע רוחותיה, וגם האוכלוסיה רבתה וגדלה באופן בלתי־צפוי, ועם גידול העיר נוצרו כמה וכמה בעיות עירוניות, שדרשו את הסברתן ופרסומן בחוגים רחבים.
בתוקף הצורך החיוני החליטה העיריה לחדש את “ידיעות עירית תל־אביב”, ולשם זה הוזמן כעורך הסופר והעתונאי א. ז. בן־ישי.
החוברת הראשונה של ה“ידיעות” המחודשות הופיעה בעריכתו בתשרי תרצ"ג (אוקטובר 1932), ומאז יוצא העתון לאור בקביעות אחת לחודש, בצורה משוכללת ומשופרת, כדוגמת העתונים המוניציפאליים של עיריות ותיקות ומפותחות באירופה ובאמריקה.
“ידיעות עירית תל־אביב” בגלגולן החדש ערוכות בטעם, בכשרון רב וביד קפדנית של עורך מנוסה, ואין בהן ה“יבשות” המצויה כרגיל בעתונים רשמיים.
הירחון משקף במאמרים, בידיעות, בטבלאות, בדיאגרמות ובתמונות את גידולה והתפתחותה המהירה של תל־אביב בכל ענפי החיים הכלכליים, הבריאותיים, הסוציאליים, התרבותיים, החנוכיים, האמנותיים ועוד. ומשום שזהו לפי שעה העתון המוניציפאלי היחידי בארץ קבע הירחון מדורים קבועים לידיעות על החיים המוניציפאליים בכל הארץ ובארצות אחרות. בירחון מתפרסמים גם מאמרים על עניני העיר ומפעליה מאת נבחרי העיריה, מנהלי המחלקות, סופרים, אנשי מקצוע ועוד.
לירחון יצאו מוניטין בארץ ובחוץ־לארץ, ומאמרים רבים נכתבו עליו בהזדמנויות שונות, שבהם ניתנה הערכה חיובית על צורתו ותכנו.
מערכת העתון הרשמי משמשת גם לשכת־עתונות קבועה, שבה מתרכזים עניני העתונות, העריכה והפרסום של עירית תל־אביב.
חוברות מוגדלות של העתון מוקדשות מפעם לפעם למאורעות עירוניים חשובים, ובכל שנה מעניקה המערכת ספר־שנה, שבו מתפרסמים דו"ח כספי ומעשי של העיריה לפי שנת־הכספים, סקירות סטאטיסטיות על חיי העיר וחומר רב אחר לקריאה ולעיון מקצועי.
גם בימי חירום נשמר הצביון היפה והמגוון של הירחון. השתא – תש"ג – זכינו לספר־שנה גדול מלא וגדוש חומר היסטורי, שמושי וסטאטיסטי, סקירות כלליות, זכרונות, מאמרים ספרותיים ועוד ועוד.
כשאנו משווים את החוברות של התקופה הראשונה על מאמריהן וטבלאותיהן ועל “השגותיהן” הצנועות – לחוברות של התקופה האחרונה, אנו רואים בחוש ומרגישים, עד היכן התקדמה והתפתחה העיר העברית בתקופת עשרים שנה. ביחוד מרגישים את הדבר אלה שעמדו ליד עריסת העיר הזאת, וכאבו את כאביה בגלגולים השונים.
העיר תל־אביב רשאית בצדק להתגאות בהישגיה הגדולים בכל השטחים בתקופת עשרים שנה, ובהם גם בכלי־מבטאה הרשמי, שהנו הראשון והיחידי בכל הארץ ואולי גם במזרח הקרוב.
ג. מוסדות חנוך ותרבות
מאתדוד סמילנסקי
בית־הכנסת הראשון
מאתדוד סמילנסקי
הרפתקאות רבות עברו על תושבי תל־אביב, עד שזכו לחזות במו עיניהם את בנין בית־הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, המפאר את העיר העברית.
בזמן הווסדה של תל־אביב, ועד סוף מלחמת־העולם הראשונה, לא נכללו בתחומיה השכונות העבריות הסמוכות: נוה־שלום, נוה־צדק, אוהל משה, מחנה יהודה, מחנה יוסף ובית ישראל. שכונות אלו הוקמו שנים רבות בטרם היות תל־אביב ולא נספחו עדיין לתל־אביב.
בשכונות היו בתי תפלה קטנים, שהיו מתמלאים עד אפס מקום בשבתות ובמועדים.
אנשי תל־אביב היו מתפללים בשנים הראשונות לקיום השכונה: בכל ימות השנה – בבית פרטי שברחוב יהודה הלוי. בחגים ובמועדים שימשו אולמי הגמנסיה “הרצליה” ברחוב הרצל ובית־הספר לבנות שברחוב בתי־הספר (בין נוה־צדק ונוה־שלום), כבתי־תפלה ארעיים.
אחר כך הוקם ברחוב יהודה הלוי (מול בית “היכל התלמוד”) צריף־עץ גדול למאות גברים, וגם ל“עזרת נשים” הוקצה שם מקום. עם גידולה של תל־אביב נתרבה מספר המתפללים, והצריף נעשה צר מהכיל את כל הרוצים להתפלל.
שאלת בנין בית־כנסת מרווח העסיקה כמה שנים את חברי ועד תל־אביב, ואף נבחרה ועדה מיוחדת למטרה זו.
בשנה השלישית לבנינה של תל־אביב – בשנת תרע"ג – הונחה בחגיגיות רבה אבן־היסוד לבנין בית־כנסת ברחוב יהודה הלוי.
תוכננה תכנית לבנין בית־כנסת מפואר, אך בעוד חברי הועדה יחד עם ועד תל־אביב עסוקים בהכנות מוקדמות לקראת מגבית בקרב תושבי תל־אביב למען בנין בית־הכנסת, פרצה מלחמת־העמים בעשרה באב תרע"ד.
חלק מתושבי תל־אביב גורש, כידוע, באכזריות על־ידי הרשות התורכית לחוץ־לארץ, וחלק יצא את העיר מתוך הכרח מלחמתי, ותכנית הבנין נגוזה מחמת עינא בישא של המפקדה הצבאית.
והגזירות החמורות לא פסקו, יום יום וגזירותיו החדשות. ובה' ניסן תרע"ז, באה פקודה דחופה מן הפחה שבירושלים, שלפיה מצווים תושבי יפו ותל־אביב לעזוב את בתיהם וללכת לכל אשר ילכו, ורק לא לירושלים ולא לחיפה.
הגזירה הרעה היתה כללית, על כל התושבים ללא הבדל דת, אבל היא היתה מכוונת בעיקר כלפי הישוב היהודי, והיא פגעה בו יותר מאשר ביתר התושבים.
לא הועילו הבקשות וההשתדלויות לפני השלטונות. התשובה היתה קצרה וחדה: פקודה היא פקודה, ויש לציית לה.
באחד מבתי התפילה של נוה־שלום אמרו תפילות וסליחות על ביטול רוע הגזירה, פתחו את ארון־הקודש והקהל נשבע שלא לקבל את הגזירה, ולא לעזוב את המקום. היו חששות מתקבלים־על־הדעת, שהזקנים והחלשים ימותו בדרך, ומוטב להם למות כאן, איש איש במטתו ובמעונו.
“שבת הגדול” של תרע"ז עבר על יהודי יפו ותל־אביב בהלך־רוח של יאוש. כל יום ח' ניסן שוטטו בחוצות וברחובות והתגודדו קבוצות־קבוצות. כל העינים נשואות לעזרה ולעצה טובה, אך מאין תבא העזרה?
גבאי בתי־התפילה ביפו ושכונותיה, ואף בתל־אביב, דאגו לספרי־התורה, וארזו אותם, ובאשר הלכו לקחו אתם גם את ספרי־התורה ואת יתר תשמישי־הקדושה.
במשך כמה ימים נתרוקנו השכונות היהודיות ביפו ובתל־אביב מתושביהן, וכל בתי־התפילה נסגרו על מסגר. עם גולי יפו ותל־אביב הלכו בגולה גם ספרי־התורה, רובם לפתח־תקוה הסמוכה, שם נשארו יותר משנה.
עם כבוש יהודה על־ידי צבאות הבריטים, ומנוסת צבאות התורכים מיפו ומפתח־תקוה, החלה שיבת הגולים ממושבות יהודה ליפו ולתל־אביב.
בד' ניסן תרע"ח החזירו הגולים את ספרי־התורה לתל־אביב, ואותו יום חגגה תל־אביב את “החזרת העטרה ליושנה”, החג הגדול הראשון שתל־אביב חגגה מיום הווסדה ועד אז.
כל הבתים היו מקושטים פרחים, כל המעקות והגזוזטראות – מכוסים ירק ופרחים, ומעל הבתים התנופף דגלנו הלאומי, תכלת־לבן.
בראש המגרש הוקם שער נהדר בדוגמת שער מבצר מימי הבינים. ועל השער דגלי־תכלת־לבן. מן השער, לאורך כל המגרש, עמד משמר־כבוד של חברי האגודה הספורטיבית “מכבי” בתלבושתם הלבנה. כל התכונה הזאת נעשתה לכבוד קבלת התורה. משלחות על דגליהן באו בזו אחר זו, והעמידו את הדגלים ליד שער־הכבוד.
בשעה אחת־עשרה לפני הצהרים הגיעו לתל־אביב ספרי־תורה בעגלה מפוארה רתומה לשני סוסים נאים מקושטים. ואחרי העגלה – קהל רב וילדי בתי־הספר מסודרים בשתי שורות ארוכות.
ה“חכם באשי”, רבה של עדת הספרדים, ר' בן־ציון עוזיאל, לבוש בתלבושתו החגיגית הרשמית, יצא לקראת ספרי־התורה בלוית משמר־כבוד של “מכבים”. הרבנים ונכבדי־העדות העלו את ספרי־התורה מתוך העגלה, והכניסום לחופות נהדרות. ובצאת ספרי־התורה מתחת החופות התחילה התהלוכה, כשבראשה צועדים הד"ר חיים וייצמן והחכם־באשי, ומימינם ומשמאלם נכבדי העדות ועסקני הצבור.
בראש התהלוכה הנהדרת צעדה תזמורת צבאית של אנשי־צבא אוסטרלים, ומאחריה – מקהלת תלמידי בתי־הספר.
וכך הגיעה התהלוכה עד לבית־הכנסת ברחוב יהודה הלוי, שם הכניסו את ספרי־התורה לארון הקודש. היה זה חג־עם ממש, ראשון במינו בתל־אביב החדשה עם שיבת בניה לגבולה.
כל הלבבות פעמו רגשות חג, חג “שמחת־תורה” שלא ביום הקבוע בלוח־השנה.
מרכז החגיגה היה, כאמור, ברחוב יהודה הלוי, במקום שצריף־עץ שימש בימים ההם כבית־כנסת יחידי וראשון לתושבי תל־אביב.
עם שיבת כל הגולים משומרון והגליל, ובהם ה“ריש־גלותא” מאיר דיזנגוף בראשית תרע"ט, עלתה שוב על הפרק שאלת בנין בית־כנסת גדול לתל־־אביב
בישיבת ועד תל־אביב, מיום ז' שבט תר"פ, הוחלט למכור את המגרש של ועד בית־הכנסת ברחוב יהודה הלוי, בתנאי שתוך שנתים יעבור בית־הכנסת למקומו הקבוע.
חברי ועד תל־אביב וועד בית־הכנסת התחבטו הרבה בשאלה: מהיכן להשיג אמצעים לבנין בית־כנסת שיהיה לתפארת העיר העברית המתפתחת?
בישיבת הועד והמועצה, מיום ט“ז אדר תרפ”ב, נידונה בקשת ועד בית־הכנסת בדרך הטלת מס בשיעור חצי גרוש מצרי (המטבע המהלכת אז בארץ קודם שהוחלפה אחר כך במטבע ארצישראלית) מכל אמה מרובעת של המגרשים הבנויים והפנויים, לטובת בנין בית־הכנסת המרכזי.
לאחר דיונים בכמה ישיבות נתקבלה החלטה חיובית, לפי החשבון המשוער, צריך היה המס הזה להכניס כ־8000 לירות מצריות, אך למעשה עלו ההכנסות בסעיף זה ל־11,000 לי"מ.
את המס הזה היו משלמים רק בעלי הרכוש בתל־אביב המקורית בלבד, ואילו השכונות נוה־צדק, נוה־שלום, אוהל־משה וכו' (שבהן היו בתי־תפילה ותיקים משלהן) לא השתתפו בתשלום המס הזה.
אגב ראוי להזכיר, כי ל“חברה חדשה” (בוני בתים בשטח שבו נמצאים כיום חלקים מרחוב אלנבי, שדרות רוטשילד, אחד־העם, מונטיפיורי וגרוזנברג) היה סכום מיועד לבנין בית־הכנסת, וכאשר התאחדה חברה זו עם תל־אביב, מסרה לועד תל־אביב את הסכום שבידה – 327 לירות מצריות.
בהנחת היסוד לבנין בית־הכנסת ברחוב אלנבי קרן רחוב אחד־העם, בט' חשון תרפ“ב, תרמו המשתתפים כאלפיים לי”מ. גם ממכירת המגרש ברחוב יהודה הלוי נתקבלו כאלף לי"מ, ובעזרת מס־המגרשים המשיכו לבנות את בית־הכנסת שבנינו נמשך שנים אחדות.
בית־הכנסת הגדול ברחוב אלנבי ועל גגו מנורת־חנוכה מוארת. ליד בית־הכנסת – תהלוכת אורים של ילדי תל־אביב]
בכ“ה אייר תרפ”ה, ביקר הבארון בנימין־אדמונד רוטשילד, בפעם השניה בתל־אביב. את פניו קיבלו בבית־הכנסת שבנינו לא היה גמור עדיין. כששאל את הגבאים מה חסר לשם גמר תבנין? היתה התשובה, שהכיפה לא הוקמה עדיין מחוסר אמצעים. הבארון צווה באותו מעמד לפקידו אברבאיה למסור לגבאים את תרומתו בסר 2000 לא"י, לגמר בנינה של הכיפה המתנוססת כיום על גג בית־הכנסת הגדול.
במאמצים רבים, נדבך אחרי נדבך ואריח על גבי אריח, טרחו ויגעו גבאי בית־הכנסת עד שזכו להשלים את הבנין המתנוסס לתפארה בטבורה של העיר, ברחוב הרועש וסואן ביותר.
לאחר בית־הכנסת הגדול הראשון, נבנו במשך השנים עוד בתי־כנסת יפים בכל חלקי העיר. כן הלכו ונתוספו בתי־תפילה ארעיים בבתים שכורים או בבתים שנבנו לצרכי מגורים והוקדשו אחר כך למטרת קדושה. בשנת תשי"ב מנו בתל־אביב כארבע מאות בתי־תפילה קבועים וארעיים.
בית־הכנסת הגדול, שהיה גם הראשון, סלל את הדרך בפני יתר בתי־הכנסת בעיר.
הגימנסיה העברית הראשונה "הרצליה"
מאתדוד סמילנסקי
(פרקי־זכרונות לשנת הכ"ה לקיום המוסד)
הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בתל־אביב, היתה מראשית ייסודה מאורע חשוב בעולם חנוכנו ותרבותנו.
ואני אחד מאלה, שזכה להיות קרוב למיסדי הגימנסיה, לראות את פרפוריה מתחילת הווסדה ולהשתתף באופן פעיל בהגדלתה ובהרחבתה (תר“ע–תרפ”א). ברשימות אלו אומר אני להעלות על הכתב קצת זכרונות.
א
עם התחלת העליה השניה בשנות תרס“ה–תרס”ו וגידול הישוב היהודי ביפו, עלתה על הפרק שאלת בית־ספר תיכוני עברי־לאומי, שיספק את דרישות ההורים מן העולים החדשים, ששאפו להקנות לבניהם השכלה תיכונית בעברית. בימים ההם היה קיים ביפו בית־ספר לבנות, מסוג בתי־הספר העממיים, שנתמך על־ידי ועד חובבי־ציון באודיסה. היו קיימים ביפו גם בתי־ספר עממיים של חברה “כל ישראל חברים” (אליאנס) בחסותה של ממשלת צרפת, ובית־ספר של חברת “עזרה” בחסותה של ממשלת גרמניה. בבתי־ספר אלה היו מלמדים את הלמודים הכלליים והמדעיים בצרפתית ובגרמנית, ובעברית הורו רק את הלמודים העבריים. לבתי־ספר אלה היו גם כוונות פוליטיות, זרות לרוחנו ולשאיפותינו הלאומיות.
מלבד אלה היו ביפו, בירושלים, בחיפה ובשאר ערי ארץ־ישראל בתי־ספר צרפתיים ואיטלקיים של ה“אחים” וה“אחיות” מיסודם של המיסיונרים הנוצרים, שפרשו את רשתם על בני המקום, מתוך כוונה מסויימת לצוד את נפשות הדור הצעיר. דלתות בתי־הספר הזרים היו פתוחות לרווחה בפני ילדי ישראל, והורים רבים מבני הישוב הישן ואף חלק הגון מאנשי הישוב החדש, היו מוסרים את ילדיהם לידי מחנכים ומורים זרים.
העולים החדשים, בני “העליה השניה”, לא יכלו להשלים עם העובדה המחפירה, וזמן רב התלבטו בשאלת חנוך ילדיהם. היו הורים – ולא מעטים, אשר לאחר שלא מצאו את פתרון השאלה המרה שנקבה במוחם, יצאו את הארץ במפח־נפש.
ב
בין העולים החדשים בתרס“ה היה גם הד”ר יהודה־ליב מטמון־כהן, שהוזמן כמנהל לבית־הספר בראשון־לציון. עוד בהיותו חבר באגודת “צבא התחיה” באודיסה, חלם על יסוד גימנסיה עברית בארץ־ישראל. מתחילה חשב ד“ר מטמון־כהן לפתוח את הגימנסיה בראשון־לציון, אבל נמלך בדעתו, ובדעת אשתו, מרת פניה – והחליטו, שהישוב העירוני זקוק יותר לבית־ספר תיכוני עברי, ובא והתיישב ביפו, שהיתה אז בבחינת “שערי ציון” לעולם ולמתיישבים החדשים. במרץ רב התחילו ד”ר מטמון ואשתו להוציא את הרעיון אל הפועל.
המודעה הראשונה על פתיחת גימנסיה עברית ביפו לא נדפסה בדפוס, כי באותם הימים לא היה עדיין בית־דפוס ביפו, ומי שרצה להדפיס מודעה בעברית, היה נאלץ להטריח את עצמו לירושלים ולבטל לשם כך כמה ימים.
בערב סוכות תרס"ו הודבקה המודעה בבתי־התפילה שבנוה־שלום בזו הלשון:
“בית־ספר בינוני ביפו”.
“אתכבד להודיע… כי פתחתי בית־ספר גימנזיאלי לילדים ולילדות, כל הרוצה לתת לילדיו חנוך הגון, כללי־עברי, באופן היותר רצוי, ישלחם לבית־ספר כזה, בו ילמדו מפי מורים מומחים, כל אחד למקצוע שלו, מלבד הלמודים היקרים ללב כל איש עברי גם את הידיעות והשפות הנלמדות בכל גימנסיה באירופה ובאמריקה. במשך תשע שנות־לימודים ירכשו להם התלמידים במדה מרובה את הידיעות האלו: תנ”ך ולקוטי תלמוד, שפת עבר וספרותה, השפות: צרפתית, גרמנית, אנגלית, ערבית, רומית; חשבון, הנדסה ואלגברה, הערכת ספרי מסחר וידיעות המסחר, פיסיקה וחימיה, זוֹאוֹלוגיה ובוטאניקה; עיקרי גיאולוגיה ומינרלוֹגיה, דברי הימים וגיאוגרפיה, שרטוט וציור וכו'. תלמידים מתקבלים אל שתי המחלקות הראשונות ולמכינה"…
בכ“ה תשרי תרס”ו התחילה הרשמת התלמידים הראשונים לבית־הספר התיכוני מיסודו של הד"ר מטמון. באותו היום הונחה אבן־הפנה הראשונה לבנין בית־הספר התיכוני העברי הראשון, התופס כיום מקום חשוב מאד בחיי הישוב החדש בארץ.
בימים הראשונים נרשמו ארבעים תלמידים ותלמידות, אך היו הורים שהתייחסו באי־אמון למוסד החדש, ולאחר ימים מספר התחרטו ולקחו את ילדיהם בחזרה, ונשארו רק 17 תלמידים. בתחילת חשון תרס"ו נפתחה המכינה הראשונה, ובה 9 תלמידים והמחלקה הראשונה ובה 8 תלמידים.
ד"ר מטמון היה המנהל והמורה הראשי לעברית ולטבע, ואשתו – מורה לחשבון. לאחר חדשים מספר הוזמנו עוד שני מורים: מר בירנאר מושינזון לצרפתית, לציור ולשרטוט, ומר מאיר ווילקנסקי לעברית.
עבודה קשה ומטרידה עמדה לפני הזוג הצעיר. צריכים היו לרכוש את אמון הצבור העברי גם בחוגי ההורים וגם בחוגי המורים של שאר בתי־הספר העבריים; צריכים היו להשיג אמצעי־כסף להחזקת המוסד הצעיר, לערוך תכנית שתתאים לדרישות החנוכיות והפדגוגיות, לערוך רשימות בשביל המורים והתלמידים, כי ספרי־לימוד בעברית לא היו אז במציאות; כללו של דבר: צריכים היו ליצור יש מאין.
ג
בימים ההם היתה התחרות גדולה בין בתי־הספר שנוסדו על־ידי המיסיונרים והחברות הזרות מחוץ לארץ. כל חברה השתדלה למשוך לבית־ספרה תלמידים, לא רק על־ידי פיטורים מתשלום שכר־לימוד, אלא גם על־ידי מתן תמיכות לתלמידים. ואף־על־פי כן קבע ד"ר מטמון שכר־לימוד גבוה בערך לגבי רמת החיים של אז: 60 פראנק זהב לשנה במכינה, ו־160 פראנק לשנה במחלקה הראשונה.
רבים מן המורים והסופרים והעסקנים התייחסו בזלזול לבית־הספר החדש, היו לועגים לתכנית “המטילה אבק בעיני הבריות”, והיו מתרעמים ביחידות ובצבור.
בשובי לארץ בפעם השניה, בתחילת אדר תרס"ו, חפשתי “בשבעה נרות” את הגימנסיה העברית ביפו ולא מצאתיה במשך ימים מספר. בשעה שקראתי בעתון “ראזסווייט” הרוסי את המודעות הראשונות על פתיחת גימנסיה עברית ביפו, תארתי לי בדמיוני הנלהב בנין גדול ורחב־ידים מתנוסס לתפארה בתוך גן יפה ונחמד, ועוד ועוד בנוסח זה, כדוגמת הגימנסיות בכל העולם התרבותי… והנה אכזבה גדולה ומרה. התביישתי בפני עצמי, כשנכנסתי בפעם הראשונה לגימנסיה. בסימטה צרה ומזוהמת על־יד תחנת־הרכבת ביפו, בית ערבי קטן בעל שנים־שלשה חדרים קטנים ודלים, עם ספסלים אחדים. על יד הכניסה שלט קטן בגודל סנטימטרים אחדים עם כתובת: “גימנסיה עברית”…
בחזירתי נפגשתי עם מכרים אחדים מיהודי יפו, שכאילו “שמחו” לאכזבתי ואמרו לי, בלעג שנון: “אין להביא בחשבון את בית־הספר העלוב של ד”ר מטמון, ואין להאמין בחלומותיו ובהזיותיו"…
ד
אך ד“ר מטמון לא נרתע לאחור. במאמצים רבים עלה בידו לגמור את שנת־הלמודים הראשונה בשנת תרס”ו. אז באו לעזרתו מנחם שיינקין ז“ל וד”ר חיים בוגרשוב. שני אלה, שבאו אז לארץ־ישראל על מנת להשתקע, קבלו עליהם לפתח תעמולה רחבה בארץ ובעיקר בחוץ לארץ. בקונגרסים הציוניים טענו שני אלה לעבודה מעשית בארץ־ישראל בלא לחכות לזכויות מדיניות רחבות, ועם זה דרשו בכל תוקף להכניס לתכנית של העבודה המעשית גם את העבודה החנוכית והתרבותית בארץ־ישראל. תעמולה זו עשתה פרי רב, ובתחילת תרס“ז נפתחה בגימנסיה המחלקה השניה. מספר התלמידים והתלמידות עלה מ־17 ל־48. הוזמנו גם מורים נוספים: ד”ר ח. בוגרשוב לגיאוגרפיה, הסטודנט חיים הררי לעברית, מר מ. אלדמע (אייזנשטיין) לציור, ומר צ. נשרי (אורלוב) להתעמלות. באותה שנה נרכשו גם קצת רהיטים ומכשירי לימוד. לשם ביסוס מצבה הכספי של הגימנסיה נוסדה בתחילת תרס"ז אגודת הגימנסיה העברית ביפו. תכליתה, לפי תקנותיה, היתה “ליסד בארץ־ישראל מכון חנוכי, שיתן לילדים הצריכים השכלה ריאלית או גימנסיאלית את היכולת לקבל השכלה כזו בארץ בבית־ספר עברי לאומי”.
אגודת הגימנסיה קיבלה צורה של חברת מניות, וכל אחד מחבריה התחייב לשלם בפעם אחת או במשך זמן ידוע סך 250 פראנק זהב, או 100 רובל, או עשר לירות אנגליות.
ראשית פעולתה של האגודה היתה לקבל תחת חסותה את הגימנסיה העברית מיסודו של הד"ר י. ל. מטמון־כהן, ולדאוג לכלכלתה ולשכלולה. כל עניני האגודה והגימנסיה נחתכו על־ידי ועד מפקח ומועצה פדגוגית, שבא־כח שניהם היתה ההנהלה.
על־ידי מ. שיינקין התחיל גם ועד “חובבי ציון” באודיסה להתעניין בהתפתחות הגימנסיה. זה היה המוסד הציוני הראשון, שבא לעזרת הגימנסיה, ובתקציבה לשנת תרס“ז השתתף בסך 1250 פראנק (50 לא"י), ומשנת תרס”ח והלאה, עד סוף שנת תרע"ד, היה ועד “חובבי ציון” באודיסה הערב לכל תקציבה של הגימנסיה – ומסכומיו שלו היה ועד חובבי־ציון נותן לגימנסיה למעלה מחמשת אלפים פראנק לשנה.
בתרס“ח גדל מספר החברים של אגודת הגימנסיה בשל התעמולה הגדולה, שנעשתה על־ידי ד”ר בן־ציון מוסינזון ומנחם שיינקין. הראשון נכנס בתחילת תרס“ח לגימנסיה כמורה קבוע לתנ”ך ולדברי ימי ישראל, ושיינקין התנדב לעבוד לטובת הגימנסיה שנים מספר, עד שיצליח לבססה במובן החמרי ולהעמידה על הגובה הדרוש במובן החנוכי.
ה
קרן הגימנסיה הלכה וגדלה משנה לשנה, ובמשך שנתים נמכרו ברוסיה כשש מאות מניות בנות 100 רובל.
בקונגרס הציוני השמיני תפסה הגימנסיה מקום חשוב מאד. רבים מאלה שביקרו בגימנסיה בהיותם בארץ־ישראל, ובכלל זה דוד וולפסון, ד“ר יחיאל צ’לינוב, ד”ר שמריהו לוין, ואחדים מחברי הועד הפועל הציוני, הרבו לדבר על תועלתה של הגימנסיה לישוב העברי ולרעיון התחיה.
הנדיב יעקב מוזר מברדפורד, שהיה ציר הקונגרס השמיני, הושפע מן הנואמים שדברו בשבחה של הגימנסיה, ובהשפעת צ’לינוב ובוגרשוב, הסכים מוזר באותו מעמד לתרום שמונים אלף פראנק לבנין בית בשביל הגימנסיה על אדמת הקרן הקיימת, שתיקרא על שמו של הרצל.
בעקבות הועד של “חובבי ציון” הלך גם הועד הפועל הציוני והחליט אז להשתתף בתקציבה השנתי של הגימנסיה בסכום 4000 פראנק.
יחם טוב זה מצד הקונגרס השמיני אל הגימנסיה פעל גם על שאר צירי הקונגרס, ובאותו מעמד נוספו עוד עשרות חברים חדשים מבין הצירים עצמם, ועם זה הבטיחו את עזרתם לרכוש חברים נוספים בערי מגורם.
ו
לאחר הקונגרס השמיני נעשתה באמצעות בוגרשוב התקשרות בין מ. אוסישקין, יו“ר ועד חובבי־ציון באודיסה, והפרופ' אוטו ווארבורג, ראש המשרד הארצישראלי הציוני, שלפיו קיבל עליו ועד חובבי־ציון באודיסה את תקציב הגימנסיה לשנת תרס”ח. על־פי תנאים מיוחדים שקצת מהם אני פורט להלן: א) עד שתיאסף קרן להבטחת קיום הגימנסיה, היא נשארת ברשות “אגודת הגימנסיה”; ב) ההנהגה הכספית של הגימנסיה לשנת תרס“ח (תקציבה 20,000 פראנק), נמסרת לועד חובבי־ציון באודיסה, שעליו להיות גם המרכז הראשי לכל הכספים שיאספו לטובת הגימנסיה; ג) לועד חובבי ציון ניתנת הרשות לפקח על כל הנעשה בגימנסיה; ד) תרומות החברים המייסדים ניתנות לועד חובבי־ציון לפקדון לשנת תרס”ח. מכסף “קרן הגימנסיה” אפשר להוציא רק סכומים הדרושים למיקח חפצים שיש להם ערך קיים, למשל: ספרים, רהיטים ומכשירי למוד. להוצאות אחרות אין רשות להוציא מקרן הגימנסיה.
הגימנסיה מצדה התנתה תנאים אלה:
א) כל הענינים הפנימיים של הגימנסיה, כגון: עריכת התקציב, קבלת מורים ותלמידים, עריכת תכנית הלמודים הם ברשות הועד המפקח והועד הפדגוגי, הנבחרים על־ידי האסיפה הכללית של חברי אגודת הגימנסיה; ב) שני באי־כח לשכת חובבי־ציון ביפו נכנסים כחברים בעלי דעה שוה לשאר: אחד לועד המפקח ואחד לועד הפדגוגי; ג) בא־כח של חובבי־ציון בועד המפקח הוא הגזבר של הגימנסיה לשנה זו; ד) ועד חובבי ציון קיבל עליו את התקציב לשנת תרס"ח בסך 21,000 פראנק.
ההכנסה היתה בשנה זו 23,040 פ‘, וההוצאה היתה 25058 פ’. השנה נסתיימה, איפוא, בגרעון.
ז
בשנה השלישית לקיומה של הגימנסיה נוספו עוד מורים: ד“ר ב. מוסינזון, לתנ”ך; ד“ר י. לוריא, לדברי־הימים; ד”ר א. רוזנשטיין, למתימטיקה ופיסיקה; ח. קרצ’בסקי לזמרה.
שמה הטוב של הגימנסיה הלך והתפרסם גם בחוץ־לארץ, והתחילו לבוא עשרות תלמידים. התלמידים הראשונים היו מבני רוסיה.
ד. איזמוז’יק וא. יוחנן, בהיותם עוד ברוסיה, הזמינו על־ידי הטלגרף מקומות בשביל ילדיהם בגימנסיה. ושתי המשפחות הללו הביאו עמהן כ“מנין” תלמידים חדשים. גם המשפחות ווייס ושרתוק הלכו בעקבותיהן, והכניסו לגימנסיה את ה“מנין” השני של בנים ובנות מחוץ לארץ. עם רבוי מספר התלמידים שבאו מחוץ־לארץ בלי הורים, הוכרחה הגימנסיה לדאוג לפנסיון הגון, שהיה נתון להשגחת ועדה מיוחדת. השכר הממוצע בפנסיון היה 50 פראנק לחודש (כשתי לירות).
הגימנסיה, בתקופת־יפו שלה, לא מצאה דירה הגונה, ובכל שנה ושנה היתה מחליפה את דירתה מסימטה לסימטה עד שהגיעה לשכונת הגרמנים. נדבת מוזר היתה דבר בעתו. אז נתעוררה השאלה, היכן ייבנה בית הגימנסיה. התחילה התחרות בין שתי המושבות הגדולות: ראשון־לציון וזכרון־יעקב, שכל אחת מהן הציעה לבנות את הגימנסיה בתחומיה. כל מושבה הציעה תנאים טובים, ואחד הנמוקים העיקריים היה, שבמושבה יש סביבה עברית, אויר נקי ובריא, בעוד שביפו נתונים הילדים בסביבה זרה, בזוהמה וברפש וכדומה. מצד אחד טענו בני יפו, שמשפט־הבכורה להם הוא, הואיל והגימנסיה נוסדה וקיימת ביפו מתקופת “בראשית ברא”, וממספר 118 תלמיד שהיו אז בגימנסיה, למעלה מן החצי היו מבני יפו, והשאר מבני המושבות וערי ארץ־ישראל וגם מבני ארצות אחרות. יש להוסיף, שגם ההורים הראשונים וגם החברים הראשונים של אגודת הגימנסיה היו מיהודי יפו. הגימנסיה בשעת הווסדה הבטיחה להורים ביפו ליתן לילדיהם השכלה בינונית, וגם רוב החברים בחוץ־לארץ נתנו את היתרון ליפו – לעיר החוף של שערי־ציון. ביחוד עמד על כך י. מוזר, שתרם את שמונים אלף הפראנק לבנין הגימנסיה.
ובעוד המושבות ויפו דנות ומתווכחות בא “כתוב שלישי” והכריע ביניהן: חברי “אחוזת בית” (תל־אביב לעתיד לבוא) חשבו ומצאו, שתהיה השפעת־גומלין בין הפרבר היהודי ובין הגימנסיה. מייסדי “אחוזת בית” עמדו על חשיבותה העתידה של הגימנסיה, והקצו בשבילה את המגרש היפה ביותר ברחוב הראשי והמרכזי, וההכרעה היתה לצד הפרבר היהודי – “אחוזת בית”.
הקרן הקיימת קנתה בשכונה העברית מגרש גדול של 25,000 אמות מרובעות במחיר 30,000 פראנק. המגרש נועד לבנין הגימנסיה ולנטיעת גן בוטאני, מצמחי ארץ־ישראל וחוץ־לארץ על־יד בית־הספר.
בשנת תרס“ט ביקר הבנקאי יעקב שיף ז”ל מניו־יורק בגימנסיה, בדירתה השכורה ביפו, וכשנודע לו שהלמודים נלמדים על־פי רשימות כתובות בידי המורים, מחוסר ספרי־לימוד בעברית, תרם 5000 פראנק ליסוד קרן מיוחדת להוצאת ספרי־לימוד בעברית.
באותה שנה הודיע י. ל. גולדברג, שהוא מקצה לגימנסיה 50 דונאם אדמה במושבה הר־טוב, לשם יסוד מעונות־קיץ בשביל תלמידי הגימנסיה, שיוכלו לבלות באויר ההרים את ימות הפגרה של חדשי הקיץ.
בעשרה באב תרס"ט הונחה אבן־הפנה לבנין הגימנסיה, ברחוב הנקרא כיום “הרצל”. כל הבנין נבנה רק בידי בנאים ופועלים יהודים. לפי תכניתו וגדלו, היה אחד הבנינים המפוארים ביותר שהיו אז ליהודים בארץ־ישראל.
בתרס"ט היה תקציב הגימנסיה 32,160 פראנק.
בית הגימנסיה “הרצליה” ורחוב הרצל ערב מלחמת־העולם הראשונה
ח
הגימנסיה “הרצליה” שימשה לפני מלחמת־העולם הראשונה גורם חשוב להתפתחותה הכלכלית של תל־אביב ומושבות יהודה. העולים החדשים, שרצו ליתן חנוך לאומי והשכלה בינונית לילדיהם, התיישבו בתל־אביב. רבים מהם קנו מגרשים ובנו בתים לעצמם בתל־אביב, וחלק מן ההורים קנו קרקעות במושבות הסמוכות לתל־אביב לנטיעת כרמים ופרדסים.
ולא רק בבחינה הכלכלית בלבד. מורי הגימנסיה ותלמידיה הכניסו לתל־אביב את הלשון העברית כלשון חיה ומדוברת בבתים, ברחובות, בהרצאות ובאסיפות פומביות. בנין הגימנסיה שימש הרבה שנים מקום לאסיפות והרצאות פומביות – בעניני צבור ועניני תרבות, ואף לצרכי בית־תפילה.
בכתב העריכו את חשיבותה של הגימנסיה לתנועה הציונית סופרים כאחד־העם (במאמרו “בין הקצווֹת”, “השלח”, כרך כ"ה) ופרופ' י. קלוזנר (בספרו “עולם מתהווה”).
כל אזרח הגון וחשוב בארץ־ישראל היה מבקר בגימנסיה העברית – לראות בעיניו את הדבר, שנחשב עד אז כאי־אפשרי. בין המבקרים היו אנשים כבארון אדמונד רוטשילד (בבקורו הרביעי בא“י בשבט תרע”ד), שבא לגימנסיה ושמע כמה שעורים; נתן שטראוס, יוליוס רוזנוואלד. לזכר בקורם יסדו שטראוס ורוזנוואלד סטיפנדיות לתלמידי הגימנסיה. לאחר זמן־מה תרם רוזנוואלד 2600 פראנק, לרכוש מכשירי־התעמלות ולבנות אולם מיוחד להתעמלות.
בהשתדלותו של חבר הועד המפקח אליהו ברלין, יסדו מ. פולאק מצאריצין וג. רוזנברג ממוסקבה שתי סטיפנדיות, כל אחת בסך עשרת אלפים פראנק. אחר כך הסכימו המנדבים, שהגימנסיה תבנה בכספם פנסיון מרכזי בשביל ילדי חוץ־לארץ בחצר הגימנסיה, ובשנת 1913–1914 הוקם בנין מרווח לתלמידי חו"ל.
היחס מצד ממשלת תורכיה לגימנסיה היה טוב מאד – והיא אושרה בשנת 1911 כבית־ספר בינוני מן הטפוס העליון, וכל הזכויות שבתי־ספר מסוג זה נהנו מהן ניתנו גם לגימנסיה, כמו: כניסה לאוניברסיטאות, פיטור מתשלום מס הווירקו, רשות לקבל מן החוץ מכשירים וספרי־למוד בלי לשלם מכס וכיוצא בזה.
ט
למרום־גבהה הגיעה הגימנסיה בתרע"ג, כשזכתה להוציא את המחזור הראשון – עשרים ושלשה תלמידים ותלמידות, שקיבלו את תעודת־הבגרות הראשונה בעברית, בצירוף תרגום בצרפתית ובתורכית.
מנהל מקצוע החנוך של הממשלה בפלך ירושלים השתתף בבחינות הבגרות, ואישר את תעודות־הבגרות בחתימת ידו.
לאחר המחזור הראשון, הוכרה תעודת־הבגרות של הגימנסיה “הרצליה” ברוב האוניברסיטאות באירופה, ובוגרי הגימנסיה נתקבלו בלי בחינות לאוניברסיטאות – בצרפת, בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ. הבוגרים שבאו לאמריקה, קיבלו בהרבה אוניברסיטאות את הזכות להכנס למחלקה השלישית של הקולג'.
לשמחת הורי התלמידים לא היה גבול: הם שמחו, שזכו להיות הראשונים שהאמינו בעתידה של הגימנסיה, אשר איפשרה להם להקנות לבניהם ולבנותיהם השכלה תיכונית בעברית. המורים והמחנכים רעדו מגיל וחדוה בשעת מתן תעודות־הבגרות הראשונות לחניכיהם. הם כאילו עמדו, יחד עם תלמידיהם, בבחינה הראשונה בפני עם ישראל ובפני העולם הגדול. שׂשׂו ועלזו גם כל בני תל־אביב הצעירה. זה היה מאורע חשוב וגדול בשבילם. חייהם בשכונה העברית הקטנה, היו קשורים בהתפתחות הגימנסיה.
בישיבת ועד תל־אביב, מיום ט' מנחם אב תרע“ג, הוחלט לערוך במוצאי שבת י”ג מנחם אב חגיגה בשביל התלמידים והתלמידות, שגמרו את הגימנסיה במחזור הראשון, ולחלק לבוגרים ספר התנ“ך לזכרון מאת הועד. מאז הונהג מנהג יפה זה, שבוגרי הגימנסיה הרצליה מקבלים מועד תל־אביב מתנת זכרון – תנ”ך.
בתרע“ד הוציאה הגימנסיה את המחזור השני – שלשים ושנים בוגרים ובוגרות. בסוף שנת־הלמודים תרע”ד הגיע מספר התלמידים בגימנסיה לשמונה מאות. שבוע־שבוע באו מחו"ל, ובעיקר מרוסיה, פלוגות־פלוגות של מתכוננים חדשים, שמילאו את בתי תל־אביב עד אפם מקום.
באותו זמן נתקבלו הידיעות הראשונות מבוגרי המחזור הראשון, שהם נתקבלו באוניברסיטאות בצרפת ובגרמניה ובשווייץ בלי בחינות מוקדמות, רק על סמך תעודת הבגרות של הגימנסיה העברית הרצליה. לשמחת המורים וההורים לא היה קץ. הנצחון היה מלא.
הגימנסיה התחילה לחשוב על הגדלת הבנין ועל פתיחת מחלקות מקבילות, על הזמנות מורים ועל הכנסת כמה וכמה שכלולים ושפורים.
יעקב מוזר הבטיח את עזרתו להגדלת הבנין – ולהבטחתו צרף גם סכום הגון ומכתב עידוד למורים. הוא קיבל על עצמו את ההוצאות הדרושות לבנין אגף חדש ודיוטה שלישית.
מ“קרן שיף” התחילה הגימנסיה להוציא ספרי־למוד בעברית – תורת החשבון, אלגברה וגיאומטריה של ד"ר א. ברוך (רוזנשטיין), ועמדה להוציא עוד ספרי־לימוד שנתחברו על־ידי המורים.
ובעצם הימים האלה פרצה מלחמת־העולם, בעשרה באב תרע"ד.
י
עם כניסת תורכיה למלחמה נפסק מיד הקשר בין ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, ומאות תלמידים נשארו בגימנסיה בלי הורים: עשרות אמהות נקרעו מבעליהן, וכולן נפלו למעמסה על הגימנסיה. לא רק שלא יכלו לשלם שכר למוד, אלא הגימנסיה היתה צריכה לספק להם גם צרכי אוכל ובגדים. בפנסיון של הגימנסיה נפתח כעין מטבח־עם, משותף לאמהות עם משפחותיהן ולכל תלמידי חוץ־לארץ. מספרם הגיע לכמה מאות. לשם כך הוציאה הגימנסיה את כל קרנותיה, ואף נכנסה בחובות גדולים.
היחס הטוב מצד ממשלת תורכיה נשתנה לרעה, וביחוד זמם השלטון הצבאי לשפוך את זעמו על הגימנסיה. באחד הימים בא מפקח־צבא בלוויית פלוגת חיילים תורכיים ועשו חפוש־פתאום בגימנסיה – באולמים, במרתפים, בחצר, בגן ובאולם להתעמלות. המפקח חיפש נשק קר וחם, תותחים, רובים, אקדוחים, כדורים, רמוני־יד ושאר כלי־משחית, עלה על הגג והסתכל בחדרים ובחלונות הקטנים בחזית הבנין, והדגיש שהבנין כולו נבנה בתכנית מבצר. האופיצר ומלוויו בדקו את הגג בדיקה ארוכה והשקיפו על מרחב הים, אל האניות שעגנו אז בחוף יפו, הביטו על גבעות החול שבסביבות תל־אביב, ומכיון שלא מצאו שום מכשירים חשודים, התנפל המפקד בכעס רב על התחנה המטראולוגית שהיתה בחצר הגימנסיה, מישש את כל המכשירים והקיף את הד"ר א. ברוך (רוזנשטיין) בשאלות, ומתוך אכזבה כילה את חמתו בדגל הגימנסיה – ונטל אותו.
באחד מלילות החורף של תרע“ה נעשה חפוש שני בגימנסיה. פלוגת צבא הקיפה את החצר ואת הבנין, הקצינים נכנסו לפני ולפנים, העירו את המנהל ד”ר מוסינזון בביתו משנתו והבהילוהו לגימנסיה, ודרשו ממנו שימסור להם דגלים ציוניים, בולים של הקהק“ל וכדומה, ומכיון שלא מצאו שום דברים חשודים, חוץ מדגלים לאומיים אחדים, ניתנה פקודה להוביל את ד”ר מוסינזון יחד עם הדגלים לבית־הסוהר ביפו. לאחר ימים מספר ניתנה פקודה שניה – לשחרר את ד"ר מוסינזון מבית־הכלא ולגרשו מן הארץ. לא הועילו הבקשות לדחות את הגירוש לזמן־מה. צו ניתן מגבוה בפקודת מפקד המחנה הרביעי, ג’מאל פחה.
לאחר גירוש המנהל, יצא הגורל הרע גם על סגךהמנהל, ד“ר ח. בוגרשוב, שנגזר עליו לעמוד בפני בית־דין צבאי, בקשר עם עלילת־שוא שהעלילו עליו, כי “הוא אסר ערבי בבית הסוהר שעל יד הגימנסיה”. בגלל עלילת־שוא דמיונית זו, הוכרח בוגרשוב לצאת מן הארץ. אחריו גורשו גם הד”ר י. לוריא, שעמד להתמנות לממלא־מקום המנהל, ואחר כך גורש גם מ. שיינקין, שהיה אז ראש הועד המפקח של הגימנסיה.
גזירת הגירוש לחוץ־לארץ חלה גם על תלמידי הגימנסיה שהיו בלי הורים, ומאות תלמידים ותלמידות גורשו באופן אכזרי במשך יום אחד על־ידי הרשות הצבאית.
המורים והתלמידים שנשארו בארץ, הוכרחו לקבל עליהם את הנתינות העותומאנית, ובקשר עם זה חלה עליהם גם חובת עבודת הצבא, אף כי הבטחה ניתנה מאת הממשלה העותומאנית, שהנתינים החדשים לא ילקחו לצבא.
משמונה מאות תלמידים, שלמדו בגימנסיה קודם התחלת המלחמה, נשארו רק כארבע מאות, מהם חלק הגון בני חוץ־לארץ שנשארו כיתומים חיים על אחריותה של הגימנסיה.
חלק מן הפקדונות והקרנות של הגימנסיה היה בבנק אפ"ק ביפו, וחלק – בועד “חובבי ציון” באודיסה. הבנק הציוני היחיד היה סגור בפקודת שלטון הצבא, ואודיסה היתה בשטח האויב – מנותקת לגמרי מארץ־ישראל.
אף הורי התלמידים מבני הארץ התרוששו במדה כזו, שלא יכלו להכניס לגימנסיה את שכר הלימוד.
המורים קיבלו את משכורתם בלירות נייר תורכיות, שבפועל ירדו בערכן. הלירה התורכית, שמחירה היה 22.73 פראנק זהב, או 41 בישליק זהב, נמכרה במחיר 4–5 פראנק, או במחיר 6–8 בישליקים. צרכי אוכל ושאר הצרכים החיוניים אפסו, והיוקר האמיר מיום ליום. ונוסף על חוסר הכסף, יוקר החיים, הרעב והמחלות המדבקות שפשטו בין המורים וההורים והתלמידים, התחילה פרשת רדיפות ונגישות מצד שלטונות הצבא. יום יום וצרותיו וגזירותיו התכופות.
בחורף תרע"ו הוכרז גיוס כללי בכל הארץ, ומורי הגימנסיה ותלמידי המחלקות העליונות (8.7.6) נקראו אל תחת דגל הצבא העותומאני.
על אף המצוקה הכספית הגדולה התאמצה הגימנסיה, ובעזרת קצת מן ההורים מבני המקום, הכניסה לקופת הממשלה התורכית עשרת אלפים פראנק, תשלום ראשון על חשבון דמי הכופר (בדל אסכר), כדי לפטור את התלמידים מעבודת הצבא בפועל. את הכסף קיבלה הממשלה בנחת רוח, ואף־על־פי כן יצאה, לאחר זמן־מה, פקודה חדשה “להחזיר” לגימנסיה את דמי הכופר, ולקחת את התלמידים המגודלים לעבודת הצבא.
הפקודה הוצאה אל הפועל בזריזות מפליאה, וכתוצאה מזה נלקחו מן הגימנסיה כשמונים תלמידים, וגם מן הבוגרים של המחזורים הראשונים, והם נשלחו לבתי־הספר הצבאיים בבעל־בק ובקושטא, ולאחר גמר חוק־לימודם הצבאי לוקחו לחזית המלחמה.
עשרת אלפים הפראנק לא הוחזרו, ונשארו בידי הפקידות או בקופת הממשלה.
ובעוד המורים וההורים שרויים בצער רב ובדאגות מרות להשגת האמצעים הדרושים להחזקת התלמידים המגויסים מצד אחד, ולשמירה על שארית־הפליטה שנשארה בין כתלי בית־הספר, באה פקודה חדשה – לגייס את כל המורים לעבודת הצבא, אם כי גם הם שילמו את הכופר, שהוטל עליהם. התחילו ההכנות ליום הדין, ובינתים נתקבלה פקודה עוד יותר חמורה – לגרש את כל יהודי תל־אביב ויפו, ול“הפיצם” בכפרים ובמושבות שומרון והגליל.
לפי החוק התורכי היו המהגרים והנתינים החדשים פטורים מחובת הצבא, וביחוד לאחר תשלום הכופר, אולם בשעת חירום כזו לא דקדקו הפקידים התורכיים בחוק…
יא
הגירוש הכללי, שחל בערב פסח תרע“ז, הדהים את כל הישוב העברי ביפו ותל־אביב, ופחד נורא תקף גם את כל מושבות יהודה, שאף הן היו צפויות לגירוש. גם הגימנסיה התכוננה לגלות… גזירת הגירוש פגעה בגימנסיה לרעה יותר מאשר בכל מוסד – סיפר אחר כך בשבועון “שי” ד”ר א. ברוך־רוזנשטיין. המנהלים והמורים היו במבוכה. מה לעשות? לאן ללכת? איך לכלכל ולנהל את כל הצאן הזה שנשארו על אחריותם, את היתומים החיים הרחוקים מביתם והוריהם? רוב המורים, שהיו להם קרובים במושבות הסמוכות, נפוצו. אחדים מן המורים הרווקים הלכו עם הגולה לפתח־תקוה, כדי שיהיו קרובים ליפו ואל הגימנסיה שנעזבה עם רכושה להפקר… אבל פתח־תקוה היתה כבר מלאה מפה אל פה, והיה צורך לבקש מפלט במושבה אחרת יותר רחוקה, ששטף ההגירה עוד לא הגיע אליה במידה כזו והוחלט ללכת לשפיה בשומרון. עם חשכה, בערב פסח תרע"ז, באה הגימנסיה לשפיה. עייפים ויגעים מעמל הדרך והתלאות שעברו עליהם גם קודם הנסיעה, נכנסו המורים והתלמידים לתוך החורבה השוממה שניתנה להם תחת ארמון הגימנסיה. שם קיבלו את פניהם שריקות הרוח שהסתערה בחורשה בקול יללה, וכולם שכבו על הרצפה המלוכלכת בלי לפשוט את הבגדים הספוגים זיעה ואבק – ותרדמה נפלה עליהם.
כך חגגה הגימנסיה העברית את ליל הסדר הראשון בשנת תרע"ז!
מפסח תרע“ז, עד סוף תשרי תרע”ט, היו מורי הגימנסיה ותלמידיה מפוזרים בשפיה, בבת־שלמה, זכרון יעקב וחיפה. המרכז העיקרי היה בחורשת שפיה. הלמודים היו תחת כיפת השמים, ישבו בחצי גורן עגולה על לבנים וסלעים. בסביבה היפה היתה הזדמנות ליתן לתלמידים לקח טבעי בשעורי הסתכלות. החי והצומח והדומם – הכל הכל היה גלוי לעיני המורים והתלמידים. תלמידים ומורים יחפים וערומים למחצה התהלכו בין הרי שומרון.
רוב המורים, כמו: ד“ר א. צפרוני, מ. ברגר, י. דוּשמן, ש. ח. ברכוז, וצ. נשרי־אורלוב התרכזו בהנהלת הד”ר א. ברוך־רוזנשטיין בחורשת שפיה, ויחד עם כותב הטורים האלה השתדלו להמשיך את קיומו של המוסד. מזמן לזמן היו יורדים לשפיה תלמידים ומורים, שהיו מפוזרים בגליל העליון והתחתון. הם היו מבלים זמן מה ב“מרכז הרוחני” ושבים לנדודיהם.
ד“ד י. ל. מטמון, ר. סברדלוב וד”ר מ. גורביץ עברו לחיפה עם קבוצה קטנה של תלמידים, והמשיכו שם את הלמודים.
ד“ר הלל יפה, שישב אז בזכרון־יעקב, נתמנה לראש הועד המפקח. הוא שמר על בריאות המורים והתלמידים, וטיפל בחולים ובכל הזקוקים לעזרה רפואית. בכל שבוע היה בא לשפיה ולבת־שלמה. ד”ר יפה הוצרך להיות גם “השומר הפוליטי” המושבע. הוא שמר על המורים והתלמידים מ“עינה הרעה” של הרשות התורכית, המודיר (שר המחוז) מקיסריה, הקומנדנט הצבאי מזכרון, וגם שוטרים וחיילים תורכיים היו נוהגים לבקר ב“מרכז” הגימנסיה בשפיה לעתים קרובות מאד, ובכל פעם מצאו להם איזו אמתלה לבקורם הבלתי־צפוי, ותמיד היו מקבלים “שכר הליכה” בעד בטול זמנם וגם בעד “פיקוחם” התמידי על הגולים והמהגרים מתל־אביב.
ראש ועד ההגירה, או כמו שנתכּנה אז “ריש גלותא”, מאיר דיזנגוף, ביקר כמה פעמים בגימנסיה בשפיה ובזכרון, ראה והתבונן אל חיי המורים והתלמידים בסבלותם, הרצה על מצב גולי תל־אביב ויפו בשומרון. לאחר זמן־מה התקשר דיזנגוף עם ד“ר א. רופין, שהוגלה על־ידי ג’מאל פחה לקושטא, ושניהם התחילו להמציא לגימנסיה כספים מהורי התלמידים שבחו”ל, וגם תמכו בגימנסיה מכספי ועד העזרה.
יב
על־ידי מורי הגימנסיה ותלמידיה נתפרסמה חורשת שפיה כ“מרכז רוחני” שמשך אליו את הצעירים מזכרון־יעקב, בת־שלמה, מרה, חדרה, עטלית וכו' השפעת המורים והתלמידים התחילה להיות ניכרת בכל הסביבה, וביחוד נמשך אליהם קהל גדול מבין הצעירים, הפועלים, האכרים וגם מגולי יפו ותל־אביב. גורם לכך שימשו ההרצאות, הנשפים והחגיגות ותרגילי ההתעמלות של התלמידים. ביחוד הצטיין הנשף, שנערך על־ידי המורים והתלמידים לחגיגת יובלו הספרותי של המשורר שאול טשרניחובסקי.
עם התחלת ימי הבציר בקיץ תרע"ז נפסקו הלמודים, והתלמידים הלכו לשמש כשומרים בכרמי הענבים, השקדים והזיתים של אכרי זכרון־יעקב ובנותיה, עבדו גם בבציר ובקטיף וגם בגורן. האכרים העסיקו את תלמידי הגימנסיה בכל עבודות העונה, ותמיד היו מרוצים מיחסם הטוב של התלמידים ושילמו להם בעין יפה.
בסוף אלול תרע"ז נערכו בחינות לכל המחלקות, והמורים נוכחו לדעת, שרוב התלמידים הצליחו בלימודם.
המורים והתלמידים הסתגלו מעט־מעט למצב המלחמה, והמשיכו את הלמודים בלי ספרים, בלי רהיטים ובלי מכשירי לימוד, ונשאו בדומיה את סבלם ואת מחסורם. אולם “לא לעולם חוסן”. המאורעות הנוראים שהתרגשו ובאו על כל הישוב העברי בתשרי תרע“ח; הגירושים ממקום למקום והמאסרים בהמון, בצירוף הרדיפות והענויים הקשים – השפיעו לרעה על מהלך הענינים בגימנסיה. ובאחד הימים, לאחר סוכות תרע”ח, בא פתאום המודיר מקיסריה, בלוית שוטרים וחיילים תורכיים, וציווה בכל תוקף, שכל המורים והתלמידים יעזבו את שפיה במשך עשרים וארבע שעות. לא הועילו שום באורים וטענות־ומענות. בתוקף הפקודה הוכרחו לסגור את המטבח ואת הפנסיון של הגימנסיה, ולפזר את התלמידים בין האכרים שבזכרון־יעקב ובנותיה. גם לאחר שעברו ימי הזעם הגדול, היתה סכנה לחדש את הלימודים בשפיה, הואיל וכלתה הפרוטה מן הכיס, ולא היתה שום אפשרות “לפצות” את “המפקחים” הצבאיים והאזרחיים של הרשות התורכית.
יג
בחורף תרע“ח התפוררה ה”גימנסיה“; חלק למד בבנין בית הספר בזכרון־יעקב, בשעות שלאחר הצהרים, חלק – בבנין בית־הספר בבת־שלמה, וחלק – בבית־הספר של שפיה וגם בבתים פרטיים. המורים והתלמידים היו באים ברגל מזכרון לבת־שלמה, ואחר כך לשפיה וחזרה, ובמצב כזה נמשכו הלימודים במשך כל החורף של שנת תרע”ח.
קבוצת תלמידים בשפיה עסקה בשעות הפנויות בגידול ירקות, ואת התוצרת היתה הקבוצה מוכרת, לאכרים, או שהיתה עושה חליפין בצרכי אוכל אחרים ובבגדים.
לאחר פסח תרע“ח גדלה המצוקה הכספית, יוקר צרכי האוכל הלך והאמיר מיום ליום, וסכומי הכסף שהגימנסיה היתה מקבלת ממקורות שונים לא הספיקו להחזקת כל התלמידים אפילו בצמצום שבצמצום. בקשר עם המצב שנתהווה, עזבו תלמידי המחלקות העליונות את ספסל־הלמודים והלכו לעבוד במשקי האכרים בזכרון יעקב ובנותיה. וקצתם הרחיקו ללכת לחדרה, לכרכור ולמרחביה, ומצאו את לחמם בעבודה גופנית וגם בשעורים פרטיים. בעונת הבציר של תרע”ח התרכזו שוב התלמידים בזכרון ובנותיה, וקיבלו את עבודת השמירה במשקים. ועם השמירה העברית השתלטה גם הלשון העברית בכרמים ובשדות.
תלמידי המחלקות הנמוכות המשיכו את לימודם, ורובם התרכזו בשפיה, בחורבת בית־ההבראה לשעבר, שהרבה שנים שימש רפת לבהמה דקה. קבוצת תלמידים “הסתדרה” בחורבת בית־הכנסת שבשפיה. אולם באחד הימים, בסיון תרע"ח, באה פלוגת חיילים תורכים – 150 איש, ובראשם קצינים אחדים. החיילים האלה עשו את ימי החורף בחדרה וקדחו במשך כל שהותם שם, ואת ימות החמה באו לבלות בשפיה. החיילים החזיקו בבנין בית־ההבראה וחדרו גם לבתים הפרטיים, והתקינו עשרות אהלים וסוכות. שכנות זו לא היתה נוחה ביותר למושבה הקטנה ולתלמידי הגימנסיה.
יד
קיץ תרע"ח התקרב לקצו, ושוב התחילו מורי הגימנסיה דואגים איך לעבור את ימות החורף. השאלה היתה, אם להמשיך את הלימודים בפזור הנפש והגוף בזכרון ובנותיה, או לעבור לגמרי לחיפה, ששימשה אז מרכז קטן לחלק מן הישוב העברי שהוגלה מיפו ותל־אביב. בחיפה אפשר היה להשיג דירות פחות או יותר מתאימות בשביל המורים והתלמידים וגם בשביל בית־הספר. אולם אימת הצבא והפקידות העירונית נפלה על המורים ועל התלמידים מן המחלקות העליונות, וגם החיים העירוניים בחיפה היו קשורים בהוצאות מוגדלות פי כמה מן החיים “הטבעיים” והפשוטים בזכרון ובנותיה.
ד“ר מטמון ומר סברדלוב נטו לצד חיפה, וד”ר א. ברוך וחבריו המורים עמדו לצד המושבות. ובעוד שני הצדדים מדיינים בענין טלטול הגימנסיה ממקום למקום, התחילה ההתקפה הגדולה מצד צבאות הבריטים בחזית קלקיליה ותול־כרם. הצבא התורכי והצבא הגרמני והאוסטרי התחילו לסגת אחור בבהלה ובחפזון, ובערב סוכות תרע"ט התבשרנו, שחדרה נכבשה על־ידי האנגלים. ובעוד יום נכנסו לזכרון־ יעקב חלוצי הצבא הבריטי המנצח. המשחררים האנגלים חגגו בזכרון את חג שמחת בית־השואבה יחד עם מורי הגימנסיה בשירה וזמרה, ובדגלים לאומיים קשטו את רחובות המושבה. כל בני המושבה הצטרפו לחוגגים והתערבו עם פלוגת הפרשים האנגליים ויחד שמחו וחגגו את חג הנצחון ואת חג הגאולה מן השעבוד התורכי.
נגמרו ימי הנדודים של המורים והתלמידים, ולאחר יום־יומיים נתקבל רשיון לצאת לדרך, ובתרועות שמחה וחדוה עזבה הגימנסיה את זכרון־יעקב ובנותיה ושבה לתל־אביב, שקיבלה את כל הגולים בזרועות פתוחות.
טו
כל בניני הגימנסיה עמדו ריקים מניסן תרע“ז עד כסלו תרע”ח. לאחר שיהודה נכבשה בידי צבאות אנגליה, שימשו בנינים אלה בית־חולים צבאי מכסלו תרע“ח עד כסלו תרע”ט. במשך זמן המלחמה אבדו ונתקלקלו הרבה רהיטים, ספרים ומכשירי־לימוד. עם גמר המלחמה שבו מנהלי הגימנסיה, ד“ר מוסינזון וד”ר בוגרשוב, שהוגלו לחוץ־לארץ על־ידי הרשות התורכית. שבו גם המורים: ד“ר י. לוריא וד”ר ח. הררי, שב מגלותו גם מנחם שיינקין, ולאחר חדשים מספר התחילו לשוב מחו"ל גם התלמידים הגולים.
עבודה קשה היתה לפני הגימנסיה: ההריסות היו טעונות תקון. מספר התלמידים הוקטן בהרבה מפני המלחמה הממושכת. אמנם שכר הלימוד עלה עד 22 לירות במחלקות העליונות ועד 17 לירות במחלקות הנמוכות. אולם שכר הלמוד לא הספיק לצרכי ההוצאות. לעזרת הגימנסיה בא ידידה הנאמן והוותיק – יעקב מוזר, וגם ההנהלה הציונית קיבלה על עצמה חלק הגון מתקציבה של הגימנסיה, ובשנת 1920 הגיעה תמיכתה של ההנהלה הציונית לסך 4800 לי“מ. מלבד זה שלמה ממשלת ארץ־ישראל דמי נזקי המלחמה כחמשת אלפים לי”מ. כל התמיכות הללו איפשרו לגימנסיה לערוך את בדק הבית.
מספר התלמידים התחיל שוב לעלות משנה לשנה עד כדי כך, שהגימנסיה הוכרחה לפתוח מחלקות מקבילות, ולשם כך הוסיפה עוד אגף חדש לבנינה והקימה דיוטה שלישית על שני אגפיה.
בשנת 1923 הכירה ממשלת ארץ־ישראל בגימנסיה כבית־ספר תיכוני.
טז
לשם קביעת מצבה המשפטי של הגימנסיה, אישרה הממשלה בשנת 1928 את חברת הגימנסיה העברית “הרצליה” בערבון מוגבל, על יסוד מניות הורים ומורים (לירה אחת כל מניה) ומניות תומכים (5 לא"י כל מניה). האסיפה הכללית של החברה בחרה בועד מפקח, שבו השתתפו באי־כח שלשת הסוגים של בעלי המניות הנ"ל ובאי־כח ההנהלה הציונית, הקרן הקיימת לישראל ועירית תל־אביב.
כאשר חגגה הגימנסיה בתרצ“א, את שנת הכ”ה לקיומה, היו בה ארבע מכינות, שמונה מחלקות יסודיות, שבע מחלקות מקבילות. מספר התלמידים בתחילת שנת־הלמודים היה 700, מספר המורים והמורות – 37.
החל מן המחלקה החמישית נתחלקה הגימנסיה לשתי מגמות: ספרותית וריאלית. היקף הלימודים במגמה הראשונה מתאים לגימנסיה קלאסית, ובמגמה השניה – לבית־ספר ריאלי מטפוס גבוה של שווייץ וגרמניה, ליסיי בצרפת, בית־ספר אינטרמדיאט באנגליה, פובליק סקול, הייסקול ושתי שנים של קולג' באמריקה וכו'.
לדרישת ההורים הכניסה הגימנסיה בשנת תרפ"ד, לשם נסיון, מגמה שלישית – כלכלית־מסחרית, אך מחוסר תקציב מספיק נסגרה לאחר שתי שנות קיומה.
בשביל בוגרי הגימנסיה, שגמרו את לימודם בשנת תרפ"ג, יסדה הגימנסיה קורסים מיוחדים להכנת פקידים. הקורסים נמשכו כששה חדשים, וכל התלמידים והתלמידות, לאחר גמר חוק־לימודם בקורסים, הסתדרו בפקידות הממשלה.
השפעת בוגרי הגימנסיה היתה ניכרת בכל ענפי החיים בארץ ובכל שדרות הישוב: בקבוצה חקלאית, בהנהלת משקי הפועלים והפועלות, בהוראה בבתי־ספר תיכוניים ועממיים, וגם באוניברסיטה העברית בירושלים, בפקידות ההנהלה הציונית, בעירית תל־אביב, בחברת החשמל, במוסדות ממשלתיים, במוסדות צבוריים, כלכליים, סוציאליים, תרבותיים וכו' וכו'.
במשך 25 שנות קיוּמה של הגימנסיה הוציאה 18 מחזורים, 730 בוגרים ובוגרות, מהם: בעלי מקצוע מדעי וספרותי – 118; מורים ומורות – 65; מתלמדים באוניברסיטאות – 203; פקידים – 68; אכרים ופועלים חקלאיים –45; סוחרים ומנהלי בתי־מסחר – 12; בעלי מקצועות שונים – 160; מבוגרי המחזור י"ח אין עוד ידיעות ברורות – 49; מתו – 19.
ממספר 730 בוגרים ובוגרות המשיכו 350 את לימודם בבתי־ספר גבוהים. הם השתלמו בארצות אלו: בצרפת – 69; באמריקה – 56; באנגליה – 50; בארץ־ישראל – 48; בגרמניה – 37; בבלגיה –31; באיטליה – 24; בשווייץ – 15; בשאר ארצות – 20.
ארץ־ישראל תפסה אותה שנה את המקום הרביעי, ואין להתפלא על הדבר, הואיל והאוניברסיטה העברית בירושלים נפתחה כשש שנים קודם לכן.
מלבד בוגרי הגימנסיה השתלמו בבתי־יהספר הגבוהים בחו"ל ובארץ עוד כששים תלמידים, שגמרו רק שבע מחלקות בגימנסיה.
מכל המשתלמים גמרו לפי שעה 177 איש, ומהם נשארו בארץ 107. והשאר מפוזרים בארצות שונות. ומן המשתלמים בעלי 7 המחלקות, הספיקו לגמור את חוק למודם בבתי־ספר גבוהים לפי שעה 27, מהם נשארו בארץ 21, והשאר הם בחוץ־לארץ.
גם המלחמה להוראה בלשון העברית בתכניון החיפני נגמרה בשעתה בנצחון, בעיקר מחמת קיומה של הגימנסיה, שעמדה באותה שעה לפני הוצאת מחזורה הראשון. הגימנסיה הוכיחה שאפשר להורות בהצלחה את כל הלימודים בעברית.
*
הרבה נלחמה הגימנסיה העברית הראשונה על קיומה – גם מבחינה כספית, גם מבחינה פדגוגית, גם מבחינת כיבוש הלשון העברית בכל ענפי הלמודים. אך מלחמתה לא היתה לשוא: היא זכתה להיות חלוצת כל הגימנסיות העבריות וסוללת דרכן. שמה יישאר תמיד בתולדות החינוך העברי: "הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”.
הקונסרבטוריון הארצישראלי הראשון "שולמית"
מאתדוד סמילנסקי
בשנת 1910 – השנה הראשונה של תל־אביב – היתה כל ארץ־ישראל קרקע בתולה מבחינה מוסיקאלית. בירושלים, יפו וחיפה לא היה שום בית־ספר לנגינה ולזמרה, ותל־אביב היתה אז בראשית בנינה.
בשנת 1910 החליטה שולמית רופין (אשתו הראשונה של ד"ר ארתור רופין) לפתוח בתל־אביב הצעירה בית־ספר לנגינה ולזמרה, הראשון בארץ.
כל ההתחלות קשות הן, ושבעתים קשה היה לפתוח בית־ספר ממין זה. כי היה צורך ליצור יש מאין. כוחות־הוראה מוסיקאליים לא היו בארץ. רבים פקפקו, אם יימצאו תלמידים בשביל בית־הספר הזה.
אולם האמונה, הבטחון והרצון העז של שולמית רופין עמדו לה להתגבר על המכשולים הרבים.
בין המורים הראשונים, שנענו להזמנת ש. רופין, היה משה הופנקו, תלמידו של הפרופיסור הנרי מארטו. למ. הופנקו היתה אז עמדה מבוססת בעניני מוסיקה בג’ניבה, ואף־על־פי כן החליט לעזוב את אירופה, ובשנת 1910 בא לתל־אביב המוקפת גבעות־חול שוממות, כחלוץ במקצועו.
הופנקו נתמנה למנהל מחלקת הכינור, הצ’ילו, קונטרבאס וכלי נשיפה! המורה השני, מ. האמרשלאג, ניהל את מחלקת הפסנתר, את המקהלה, לימד תיאוריה וקומפוזיציה; גיטה ווייצמאן (אחותו של הפרופ' חיים ווייצמאן) היתה המורה השניה לפסנתר, ושולמית רופין קיבלה עליה את מחלקת הזמרה ואת ההנהלה הראשית של בית־הספר.
בחדשים הראשונים היה רק “מנין” תלמידים מבני תל־אביב, ולסוף שנת־הלמודים הראשונה הגיע מספרם לשבעים וחמשה, בהם גם כמה מבני המושבות הקרובות.
ובעוד שולמית רופין עסוקה בפיתוח המוסד הצעיר, נקפד פתיל חייה. ברגעיה האחרונים ביקשה למסור את הנהלת בית־הספר לידים נאמנות – לידי המורה הראשי מ. הופנקו. הועד המפקח על בית־הספר (שבראשו עמד מ. דיזנגוף), מילא את צוואת המיסדת, ולהנצחת שם המיסדת הראשונה נקרא מאז ביה"ס “שולמית”.
לאחר שנה נפתח סניף לבית־הספר “שולמית” בירושלים, ובאותו זמן נפתח בתל־אביב בית־ספר שני לנגינה “לויים” בהנהלת מרים לוית, שהיתה קודם לכן מורה לפסנתר בבית־הספר “שולמית” בתל־אביב.
התפתחותו של המוסד הצעיר עלתה על המשוער. יחד עם גידולה של תל־אביב והתרחבותה גדל והשתפר גם בית־הספר “שולמית”.
אלא שבקרוב פרצה מלחמת־העולם באבגוסט 1914. ימים קשים ורעים עברו על המוסד הרך בשנים. רבים ממוריו ותלמידיו הוגלו מן הארץ כנתינים זרים, וחלק מהם גויס לצבא התורכי. ההכנסות משכר הלימוד פחתו והלכו, התמיכות בתורת סטיפנדיות פסקו לגמרי, ועם הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו בניסן תרע"ז (אפריל 1917) הוגלה מ. הופנקו ומשפחתו, הוגלו המורים, ההורים ואתם גם שארית התלמידים.
לאחר כיבוש ארץ־ישראל בידי צבאות הבריטים, שבו גולי תל־אביב לבתיהם, נתחדשו החיים הפנימיים בשכונה, וגם בית־הספר לנגינה “שולמית” קם לתחיה. שרי צבא, הקצינים והחיילים הבריטיים, שחנו אז בתל־אביב וסביבתה, היו באים לעתים תכופות לקונצרטים, שנערכו לכבודם על־ידי ועד תל־אביב והנהלת בית־הספר.
ראוי לציין פה, ששני גדולי אמנות הנגינה, פרופ' הנרי מארטו והפסנתרן ל. גודובסקי, סמכו את ידיהם על הקונסרבטוריון, ומצאו שהוא ראוי להקרא בשם זה.
עזרו להתפתחות בית־הספר – המורים. במוסד הורו במשך השנים: פרופ' פיליפסון – מורה לפסנתר, תלמידו המובהק של לישטיצקי; הגברת אמול רטיידיל, אף היא תלמידתו של לישטיצקי; שליט, שכונן כאן את המקהלה העברית הראשונה לשירים עממיים; מילט, המורה לתיאוריה ולהרמוניה בעברית, הוא גם חיבר הרבה שירים עבריים וספר למוד לסולפג' ולהרמוניה עברית; “אבי המוסיקה היהודית החדשה” הקומפוזיטור יואל אנגל, ועוד אחרים.
המייסדים הראשונים של תל־אביב הכירו בערכו הרב של המוסד הנגינתי, וכבר בשנת תרע"ב בנה ועד תל־אביב בית מיוחד ברחוב הרצל, ששימש הרבה שנים אכסניה קבועה בשביל בית־הספר “שולמית”, ולאחר מכירת הבית לאיש פרטי, הוסיפה העיריה לתמוך בבית־הספר עד שנת 1926–1927. עם הקיצוצים בתקציבי העיריה, פסקה לגמרי התמיכה הכספית מצד העיריה.
בשנים הראשונות להווסד בית־הספר “שולמית”, היה התומך בו הנדיב רבינסון מקיוב בסך 3000 פראנק לשנה, אבל לאחר פטירתו – הופסקה התמיכה.
יוליוס רוזנוואלד ורעיתו משיקאגו, בעת ביקורם בתל־אביב, קודם מלחמת־העולם הראשונה, התרשמו הרבה מאד מן התזמורת של תלמידי בית־הספר “שולמית”, ובאותו מעמד תרמו 2600 פראנק – תמיכה לאחד התלמידים המובחרים, ומלבד זה הראו התענינות גדולה בקיום המוסד, והבטיחו את תמיכתם הקבועה לשנים הבאות. עם פרוץ מלחמת העולם באב תרע"ד, נפסקה גם התמיכה הזאת.
עם בוא ועד הצירים הראשון, לאחר גמר מלחמת העולם, לארצנו, ביקרו הד"ר ח. וייצמן ומלוויו בבית־הספר לנגינה הראשון בתל־אביב, ונהנו הרבה מנשפי התלמידים. על־פי דרישת חבר ועד הצירים מר סיף, וגם בהשפעת חבר הועד המפקח מר ל. ברלין, הוכנס בית־הספר “שולמית” תחת כנפי מחלקת החנוך של ההנהלה הציונית. במשך שלש שנים נתמך המוסד מאת מחלקת החנוך. עם התחלת הקמוצים במחלקת החנוך, הופסקה התמיכה.
בין תלמידי “שולמית” היו גם כמה נוצרים ומושלמים מן המשפחות הנכבדות, שינקו את השכלתם המוסיקאלית מבית־הספר העברי בעיר העברית.
במשך זמן קיומו, העמיד בית־הספר “שולמית” הרבה מחזורים של אמנים צעירים בעלי מקצוע בכל ענפי המוסיקה. מבין חניכי “שולמית” יש להזכיר את אמני־הנגינה שיצאו להם מוניטין גם מחוץ לגבולות הארץ: פנינה זלצמן, שולמית שפיר, בלהה קומר, שלמה דין.
התזמורת הסימפונית הראשונה בארצנו נתכוננה ב“שולמית” על־ידי מ. הופנקו. האופירה הארצישראלית הראשונה מיסודו של מ. גולינקין, השתמשה בשנת 1923 בתלמידים של “שולמית” לארגון התזמורת הראשונה.
רבים מבוגרי “שולמית” נתקבלו לקורסים העליונים בקונסרבטוריונים שבאירופה, ועל־ידי כך נתפרסם שמו הטוב של בית־הספר בעולם.
עם גידול מספר התלמידים החליט הופנקו, יחד עם הקומפוזיטור יואל אנגל, ששימש כמה שנים מורה במוסד הזה, להעלות את בית־הספר לנגינה למדרגת קונסרבטוריון, ומאז התחילה תקופה חדשה בחיי המוסד.
הכנר המפורסם יאשה חפץ, בבקרו בארץ בפעם הראשונה, בשנת 1926, ובפעם השניה, בשנת 1932, הביע את יחסו החיובי ל“שולמית” בהשתתפותו בהרחבת הבנין של המוסד. עם גמר בנין שתי הקומות העליונות נקרא אולם הקונצרטים על שם “ישה חפץ”.
הרבה תכניות יפות היו לבעל החלומות מ. הופנקו. הוא חשב על אמנות נגינתית לאומית, אשר תשאב את יצירותיה מנבכי העם ומנשמת האומה המתעוררת משנתה הגלותית. הוא שאף לזה שארץ־ישראל תשמש מרכז ליוצרים ולקומפוזיטורים העברים, שעד עתה הם מפוזרים בכל ארצות תבל ותועים בין תרבויות זרות של עמים אחרים, במקום שהם מוסרים את רוחם ואת נשמתם תחת דגלים שונים ותחת שמות של עמים זרים. בין היוצרים והקומפוזיטורים שבאירופה ובארצות־הברית יש כמה וכמה אמנים יהודים בעלי מחשבה לאומית, והם נטמעים בין שאר הלאומים.
ארץ־ישראל המשוחררת, עשויה לשמש מרכז תרבותי ואמנותי בשביל בתי־ספר לנגינה ולזמרה, שישרו עלינו רוח עברית טהורה.
הישוב העברי כולו, וביחוד בני תל־אביב הוותיקים, זוכרים למוסד ומחולליו את חסד חלוציותם, ויודעים להעריך את אשר פעלו ויצרו שולמית רופין ומ. הופנקו בשדה המוסיקה בארץ.
האופירה הארצישראלית הראשונה
מאתדוד סמילנסקי
בכ"ח ביולי 1923 נערכה הצגת־הבכורה של האופירה “טראוויאטה”, בעברית, בראינוע “עדן” שברחוב לילינבלום בתל־אביב. היתה זו פתיחת העונה הראשונה לאופירה הארצישראלית, מיסודו ובהנהלתו של מרדכי גולינקין. ההצגה הצליחה, והקהל הריע לכבוד הלהקה ומנצחה. זה היה מאורע בעולם האמנותי שלנו. ברכנו ברכת “שהחיינו” על אופירה עברית ראשונה.
מרדכי גולינקין – מנצח בעל־שם ברוסיה, שעלה לארץ־ישראל לאחר מלחמת־העולם הראשונה, אשר הגה את רעיון האופירה העברית עוד בימי שבתו בגולת רוסיה – הוצרך לאסוף את השבלים הבודדות מן הכוחות המקומיים ולהשתמש במשחקים וזמרים שהיו מפוזרים בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה ועוסקים בפרנסות ומלאכות שונות רחוקות ממוסיקה. הוא קיבץ את חלקי הסימפוניה והמקהלה שהופיעו מזמן לזמן על בימותינו, והשתמש גם בי"ב התלמידים של בית־הספר לנגינה “שולמית” לשם יצירת תזמורת, והוסיף עליהם סוליסטים אחדים מבני הארץ וגם מחוץ־לארץ, ובמשך זמן קצר הצליח גולינקין ללכד את החלקים המפוררים לחטיבה אחת.
האופירה הארצישראלית עוררה ענין רב בחוגי הצבור היהודי, בין פקידי ממשלת המנדט, ובין תושבי הארץ האחרים: אנגלים, גרמנים, ערבים וכו'. כולם היו מבקרים בהצגות ברצון. שמה הטוב של האופירה נתפרסם גם בחוגי התיירים, שחיוו את דעתם החיובית על המפעל האמנותי הזה.
במשך זמן קיומה של האופירה הוצגו על בימת ארץ־ישראל י"ב אופירות (טראוויאטה, ריגולטו, הליצנים, פאוסט, רומיאו ויוליה, אותילו, קנאת בן הכפר, כרמן, המכבים, רוסלקה, הוגינוטים, הספר מסביליה). בעונת־האופירה הראשונה הגיע מספר המבקרים בהצגות – בתל־אביב, ירושלים וחיפה ל־40,000 איש; בעונה השניה הגיע מספרם באותן הערים ל־50,000 איש; בעונה השלישית ל־53.000 איש; בעונה הרביעית גדל מספר המבקרים. לראשית העונה הרביעית, הגיע מספר המשחקים והמשתתפים בהצגות האופירה למאה, בהם: 15 משחקים, 30 חברי המקהלה, 26 חברי התזמורת, 10 חברי הבאלט, 20 מתרגמים, פועלי הבמה, חייטים, תופרות, ציירים וכו'. זה היה מעין קיבוץ אמנים ומשחקים שיצרו בכוחות משותפים מפעל אמנותי ראוי לשמו. גם מבחינה חינוכית שימשה האופירה שרות חשוב. הנוער נתחנך באוירה של מוסד תרבותי שהפיץ מוסיקה קלאסית ואמנותית. הדים חיוביים של האופירה נשמעו גם מחוץ לגבולות ארץ־ישראל, ואנטריפנורים מן הארצות הסמוכות (מצרים, יון, סוריה ועוד, וגם דרום־אפריקה הרחוקה) הזמינו את מ. גולינקין לערוך שם את הצגות האופירה הארצישראלית, כי בכל המזרח הקרוב אין עדיין אופירה בלשון המדינה וחבר משחקים וזמרים משלה.
במשך ארבע שנות־קיומה הראשונות הספיקה האופירה לרכוש ידידים ותומכים נאמנים. אף עירית תל־אביב הקציבה תמיכה שנתית לאופירה, ונוסף לכך הפחיתה את מס השעשועים ב־50%. ממשלת הארץ הפחיתה אף היא את מס ההכנסות, והנהלת הרכבות נתנה הנחה של 50% ללהקה בשעת מסעיה לשם הצגות.
הצד החמרי של האופירה הלך והתבסס, ההכנסות מן ההצגות היו טובות למדי וכיסו כמעט את ההוצאות. מספרים הוכיחו שהאופירה הארצישראלית יכלה להתקיים ולהתפתח על בסיס בטוח, אך המשבר הקשה, שהתחיל בשנת 1926 וגדל עוד יותר בשנת 1927, השפיע באופן ניכר על הפחתת ההכנסות מן ההצגות, הכנסות ששימשו בסיס עיקרי לקיום האופירה. כתוצאה מזה הפסיקה האופירה את פעולותיה. מ. גולינקין לא אבד את אמונתו והמשיך את מלחמתו בעקשנות, וחיפש דרכים לחיזוק האופירה. לעזרתו באה קבוצת חובבים בתל־אביב ובירושלים, חברת האופירה הארצישראלית והועד למען האופירה. בתעמולתו הצליח גולינקין לעניין בניו־יורק כמה חוגים מחובבי האמנות העברית, והם יצרו שם ועד למען האופירה הארצישראלית. בעזרתו נפתח המכון למדעי המוסיקה, שמרכזו בירושלים, וסניפו – בתל־אביב. המוסד הזה, שהתנהל על־ידי מ. גולינקין, הפרופ' דוד שור והקוֹמפוֹזיטור שלמה רוזובסקי – התחיל להכין כוחות מוסיקאליים לאופירה ונתן לתלמידיו חנוך מוסיקאלי מדעי.
עם שובו של גולינקין מאמריקה, החליט הועד למען האופירה לסדר מגבית ארצית לשם יצירת קרן להחזקת האופירה. במשך זמן קצר הצליח הועד לקבל התחייבויות מסויימות ממוסדות ומאנשים פרטיים. אך מאורעות אב תרפ“ט הפסיקו את המגבית בראשיתה. לאחר זמן־מה נתארגנה ועדה חדשה, בפיקוחו של הועד הראשי “למען בנין האופירה” (בראשו עמדו מ. דיזנגוף, ח. נ. ביאליק, א. ברלין, י. ל. גולדברג, ואחרים), ובכוחות משותפים חודשו הפעולות ביתר שאת. הועד הצליח לפטור מן החובות את הרכוש של התפאורות והתלבושות (קרוב לשלושת אלפי לירות), ולהעבירו לרשותה של עירית תל־אביב בבנין מיוחד. עם זה הספיקה הועדה לאסוף סכומי כסף, שאיפשרו את תקון התלבושות והתפאורות (הצגות אלו נערכו רק בהשתתפות כוחות מקומיים). עד זמן הכתבם של דברים אלה – נובמבר 1931 – הציגה האופירה את “בארון הצוענים” 13 פעם: בתל־אביב 9; בירושלים – 1; בחיפה–2 ובפתח־תקוה פעם אחת. ההכנסות מ־13 הצגות אלו עלו ל־55 לא”י. יש להביא בחשבון, שההצגות בתל־אביב נתקיימו באולם התיאטרון הקטן של מוגראבי, שהכיל רק כשש־מאות מקומות־ישיבה, והמחירים היו לא גבוהים מפאת המצב הכלכלי. בירושלים ובחיפה נתקיימו ההצגות באולמים יותר גדולים, ועל־כן גדלו גם ההכנסות. בירושלים נתנה ההצגה היחידה מאה לא“י, ובחיפה נתנו שתי ההצגות 162 לא”י.
מ. גולינקין המשיך לעבוד בכחות המקומיים, והכין את הצגות האופירה “רימון” (עוד אופירות בקשר עם המכביה, התערוכה והיריד). עמד גם במשא ומתן עם משחקים אחדים, שהיו מוכנים לבוא מחוץ־לארץ ולהקדיש את עצמם לבמה הארצישראלית.
החזקת האופירה כרוכה, כמובן, בהוצאות מרובות, שאינן יכולות להתכסות מהכנסות ההצגות בלבד. בארצות הנאורות תומכות הממשלות והעיריות במפעלי האופירה, ומלבד זה יש נדבנים פרטיים. לא כן בארצנו הקטנה. הממשלה המקומית – ממשלת המנדט – אינה תומכת במפעלינו האמנותיים, נדבנים חסרים לנו בהחלט, וגם תורמים מקריים הם יקרי־המציאות. “הבימה” ניזונה בעיקר מהכנסותיה, וה“אוהל”, יצירתנו הארצישראלית, נתמך מעט על־ידי חברים של צבור מאורגן וגם ידידים פרטיים. אף האופירה שלנו יכולה להתקיים בעיקר על הכנסותיה מההצגות, אבל היא זקוקה וראויה לתמיכת הישוב הרחב וגם של מוסדותינו האחראיים. לאופירה העברית הראשונה והיחידה יש ערך חשוב מכל הבחינות, גם במובן החנוכי והתרבותי וגם במובן הכלכלי. לאופירה שלנו יש ערך רב בשביל המוני התיירים והאורחים הבאים לבקר בארצנו, ומוצאים פה יצירה אמנותית בלשון העברית שאין דוגמתה בשום מקום. האופירה העברית ממלאת תפקיד גם בהתפתחות הלשון העברית, והיא מקנה את לשוננו להמונים רחבים. לאופירה יש גם ערך פוליטי, היא מרימה את ערכנו וכבודנו בעיני העולם המדיני.
עכשיו עומדת האופירה על סף העונה החדשה. לקראת התחדשות והתחלה מוצלחת. בהתאמצות ידועה מצד הצבור הרחב וברצון טוב תשוב האופירה לקדמותה, ותקום לתחיה בימים הקרובים. מחובתו של הצבור להעריך הערכה מתאימה את היוצרים האמנותיים. כל אלה שהפינה התרבותית ההולכת ויוצרת כאן בארצנו, יקרה להם, צריכים לעזור. ויש לקוות גם לעזרת אחינו מחו"ל. על־ידי כך תיבנה כאן פינה יקרה לאמנות העברית. וארץ־ישראל המשוחררת עתידה להיות המרכז התרבותי לכל עם ישראל.
"הזמיר" – מקהלת תל־אביב
מאתדוד סמילנסקי
החברה המוסיקאלית “הזמיר”, שהתקיימה בפולין עשרות שנים, שימשה זמן רב גורם חשוב להפצת הרעיון הציוני בגולה, ובעת ובעונה אחת נעשתה לכח פועל ומשפיע על שדה המוסיקה היהודית לכל סוגיה.
עקב המצב הקשה, שנוצר בשנים האחרונות בפולין, הפסיקה חברת “הזמיר” את פעולותיה ועסקניה נתפזרו לכל רוח.
בשנת 1931 נוצרה בתל־אביב, ביזמתו של הקומפוזיטור והמנצח מר ליאו ליוב ממיסדי “הזמיר” בוורשא בשנות 1908–1919, מקהלה של כמה עשרות זמרים וזמרות מצעירי המקום, שהיתה תחת חסותו של מ. דיזנגוף, ועל־פי הצעתו היא נקראה “מקהלת תל־אביב”.
בשנים 1931–1934 ערך ליוב שורת קונצרטים בתערוכה, בבית־העם, באוהל־שם וכו', שנתקבלו על־ידי הצבור בחיבה רבה. מקהלת תל־אביב נתחבבה על רבים, ורכשה לה שם טוב גם מחוץ לתל־אביב. עתים נדמה היה, כאילו היא נשתרשה כבר ואין עוד כל סכנה לקיומה.
אך בינתים הוזמן ליוב לחזור לארצות־הברית, לשם הגברת פעולותיו המוסיקאליות בניו־יורק, שהחל בהן בשנת 1919 והמשיכן עד שנת 1933. מחוסר תמיכה מתאמת מצד המוסדות והצבור המאורגן, נשתתקה מקהלת תל־אביב.
והיה בזה מן הצער, שדוקא בזמן גידולו של הישוב העברי בארץ כולה, ובתל־אביב, חלה הפסקה בהתפתחות המוסיקה העברית. והרי היו לנו ימים של גיאות ועליה במפעלים המוסיקאליים, והצבור עקב בשמחה אחרי התפתחותם היפה.
לאחר תקופת זוהר הפסיקה את קיומה, לאחר מאבק קשה, האופירה הארצ־ישראלית, מיסודו של מ. גולינקין. זכורים לנו ימי נצחונותיה של האורטוריה הארצישראלית מיסודו של המנוח חנינא קרצ’בסקי, ואחריו – מר פורדהאוז בן ציסי, שני המפעלים, האופירה והאורטוריה, שרוממו את רוחו של הישוב התרבותי וקצרו תהילה – נאלמו שניהם דומיה.
גם המקהלות של מנשה רבינא ואחרים הפסיקו פעולתן לאחר כמה שנות פעולה.
כל המפעלים האלה מילאו תפקיד חשוב מאד מבחינה אמנותית־לאומית, וגם מבחינה חנוכית ותרבותית.
אפילו עמי־התרבות הקטנים (העמים הבלטיים, הליטאים, הלטביים, הפלמים, האירלנדים וכו') יודעים לטפח מקהלות־עם, להקות אופירות ואורטוריות.
כיום אין עוד צורך להרבות דברים על ערך המוסיקה הקולית ועל חשיבותה הרבה בפיתוח התרבות. מוסיקה זו על כל צורותיה וסוגיה היא יסוד ושורש לכל מוסיקה לאומית מקורית אצל כל אומה ולשון. את התפקיד המכריע במוסיקה הקולית יכולה למלא מקהלה משוכללת ומאורגנת בניצוחו של אמן מובהק ומנוסה.
לשם מילוי החסר הזה בארצנו נוסד “הזמיר”. במסיבה שבה השתתפו כמה עשרות סופרים, משוררים, אמנים ועסקנים פעילים מחוגים שונים, קיבל עליו “הזמיר” לבוא לעזרת המקהלה בתל־אביב שנתחדשה על־ידי ליוב שחזר לארץ על מנת להשתקע בה.
במשך חדשים מספר נתארגנה בתל־אביב קבוצת זמרים וזמרות בת 100 איש, ובאותו זמן נוסדה ברעננה מקהלה שניה בת 100 צעירים וצעירות, ושתי המקהלות המאוחדות בניצוחו המצוין של ליוב הופיעו בפעם הראשונה על בימות הקונצרטים באולמי התערוכה של יריד־המזרח (אביב 1934).
הקונצרט הראשון עורר בחוג חובבי המוסיקה הקולית ואוהדיה ענין רב, והקהל הרב הריע למנצח ולמקהלה המאוחדת.
לשם ביסוס קיומה של מקהלת תל־אביב נוסדה חברת “הזמיר”, שנרשמה רשמית במשרד הרישום של הממשלה.
חברת “הזמיר” החלה בפעולות נמרצות לשם הרחבת חוג התומכים ולשם השגת האמצעים הדרושים לביסוס המקהלה מכל הבחינות.
הקריאה הראשונה מצאה הד בחוגים רחבים, ומספר החברים הולך וגדל מיום ליום.
מטרת “הזמיר” לערוך לעתים תכופות קונצרטים ונשפי נגינה של מוסיקה עברית נבחרת, ולשפר את טעמו של הקהל במוסיקה מעולה וחדישה.
“הזמיר” הטיל על עצמו לערוך שורת הרצאות מדעיות על המוסיקה העברית והכללית, על תולדות המוסיקה ועל תולדות היוצרים המוסיקאליים היהודים.
“הזמיר” יקשור קשרים בין המוסיקאים שבארץ־ישראל ובין המוסיקאים שבגולה, לשם מזיגת הכוחות המפוזרים ושיתוף פעולתם לפיתוח המוסיקה המקורית והעברית.
יש לקוות, שבעזרת האוהדים והתומכים מכל שדרות הצבור המאורגן והקהל הרחב תתעלה מקהלת תל־אביב לגובה הדרוש, והיא תשמש מכשיר תרבותי, שיכשיר את הקרקע לפיתוח הזמרה הלאומית והמוסיקה העליונה.
"מוזיאון תל־אביב"
מאתדוד סמילנסקי
א. המוזיאון בראשיתו
בראשית תרצ"ב נזדמן לי שוב לבקר בבית־הנכות לאמנות המכונה “מוזיאון תל־אביב”, מיסודו של אבי־העיר מאיר דיזנגוף לזכר אשת־נעוריו צינה־חיה.
צעיר לימים המוסד, וניכרים בו עוד חבלי־הלידה הראשונים. רק לפני זמן־מה אושר רשמית על־ידי הממשלה. תקנון המוסד וכל המוסד הוא בראשית התפתחותו.
לפי שעה תופס המוזיאון רק שני חדרים גדולים, בביתו הפרטי של מ. דיזנגוף, ובעוד זמן קצר תעבור לרשות המוזיאון כל הקומה העליונה של הבית על אולמיה וחדריה המרווחים, עם כל חדרי־הספח.
לפי התקנון קיים ועד בן עשרה חברים, אך הרוח החיה בכל, הוא המייסד עצמו, שהגה את הרעיון על בית־נכות בעיר העברית הראשונה, ואף הצליח להגשימו.
“הסב הצעיר” הבין בחושו הבריא ובמעופו הרחב, שהגיע הזמן ליצור בתל־אביב מרכז אמנותי, שיפתח את הרגש האסתטי ואת כשרון היצירה של האמנים העבריים.
בית־נכות זה נועד לשמש אכסניה תמידית לכל מיני יצירות ודברי־אמנות, הקשורים בעם ישראל או בארץ־ישראל. במוסד זה נתכוון המייסד לרכז גם חפצים היסטוריים, שיש להם ערך לחקירת עם ישראל ותולדותיו ולחקירת ארץ־ישראל, תושביה ושכנותיה. וכן לאסוף ולשמור בבית־נכות זה כתבי־יד, ספרים והוצאות ספרותיות הנוגעות בשאלות עם ישראל ותולדותיו, וגם הספרות הדנה בדברי הימים של עמים אחרים, שחיו בארץ־ישראל ובארצות הסמוכות לה.
מוזיאון תל־אביב שם לו למטרה לפתח ולהפיץ את חקירת וידיעת תולדות האמנות בכלל ואמנות יהודית בפרט, על־ידי סדור תערוכות, פרסום בדפוס של דברים הנוגעים למקצועות אלה, סדור הרצאות, מתן פרסים ותמיכה לעוסקים בציור ופיסול, וכל הקשור עם האמנות.
להגשמת המטרות הללו נוסדה חברת המניות בעלת הון של 1000 לי“ש, שחולקו למאה מניות בנות 10 לא”י כל אחת.
תל־אביב, עיר המסחר והתעשייה, עתידה להתפתח גם בדרך של תרבות ואמנות. תל־אביב הצעירה זכתה כבר לשמש מרכז הספרות העברית.
תל־אביב משמשת מרכז חשוב להרבה עשרות סופרים ואמנים מכל הסוגים. מלבד הרבה עשרות בתי־ספר תיכוניים ועממיים וגני־ילדים, קיימים בתל־אביב כמה וכמה מוסדות תרבות ואמנות, כגון: תיאטראות קבועים, בתי־זכרון, בתי־ספר לנגינה ולזמרה, מכון למדעי המוסיקה, אולפנים לציור ולאמנות ועוד ועוד. כל המוסדות האלה יש להם כבר בסיסים קיימים ורובם הולכים ומתפתחים בהדרגה על אף המעצורים והמכשולים המרובים.
הרעיון של יצירת בית נכות לאמנות בתל־אביב, היה נועז לא פחות מאשר הרעיון על בנין פרבר עברי על יד יפו, בהתאם לדרישות הטכניות והסניטריות.
היה זה רעיון נועז לאסוף ולארגן קבוץ עולים חדשים, שהתקבצו ביפו מכל ארצות תבל, אנשים שנפגשו בפעם הראשונה על אדמת אבות, וקודם לכן לא ידעו איש את רעהו, קבוץ גלויות של אנשים שברובם הגדול היו מחוסרי אמצעי־קיום, ולא הספיקו עדיין להתבסס בארץ.
אף אז נמצאו הרבה מפקפקים מתוך בעלי הנסיון הישובי, שלא האמינו בהגשמת המפעל של בנין פרבר מודרני ונקי, שיהיה למופת לישוב העירוני בסדריו היפים והתרבותיים. אף אז הראו על השכונות העבריות, הקיימות בירושלים ויפו שלא הצליחו בבנינן ובהתפתחותן, ו“אנשי מעשה” אלה רצו להכשיל את הרעיון של הנחת אבן־הפנה ליצירת השכונה שהיתה ברבות הימים לכרך עברי גדול. ולשמחתנו לא התחשבו היוצרים הראשונים בהיסוסיהם של “אנשי המעשה”, וניגשו בלי חשבונות רבים לבנות וליצור.
תחילה קנו את הקרקע, אחר כך עשו תכנית וניגשו לבנין. הנסיון הנועז הצליח. הכחות המועטים הלכו והתקדמו, חבלי־הלידה אמנם היו קשים מאד, אך הרצון הכביר והמרץ הגדול איחדו את האיברים הפזורים לחטיבה אחת ולגוף אחד לשם בנין ויצירה, והישימון קם לתחיה, ועל גבעות־החול השוממות הוקמה במשך זמן קצר עיר פלאות, עיר פורה ומפרה, עיר המפכה חיים.
גם לגבי יסוד בית־נכות בתל־אביב היו רבים ששאלו: יצירה זו מה תהא עליה? ברם ההתחלה להקמת בית־הנכות נעשתה על־ידי “אבי העיר” ופטרונה, אשר הקדיש את ביתו בעל שלש הקומות לצמיתות לשם יסוד המוזיאון. התקנות אושרו, התכנית סומנה, ולבית החלו זורמים תמונות, ציורים, צלומים, גראויורות, פסלים, רפרודוקציות של יצירות אמנים מפורסמים, ואפילו אוסף קטן של מטבעות עתיקים מתקופות קדומות. מכל אלה עתיד להתגבש המוזיאון. במשך הזמן יתברר, מה ישאר במוזיאון הזה ומה יועבר לבתי־נכות אחרים.
הצעדים הראשונים נעשו כאמור על־ידי איש אחד, מ. דיזנגוף, שהתמסר בכל נפשו לפיתוח המוסד החדש, והוא האציל עליו מרוחו ומאהבתו, הוא טיפל במכון הרך כאב בבן־זקוניו, הוא טיפחו וגידלו ויום־יום הוסיף היוצר והבונה נדבך על גבי נדבך.
מ. דיזנגוף האמין באמונה שלימה, שרעיונו ימצא לו הד רחב בכל העולם התרבותי והאמנותי, ובפרט בכל תפוצות ישראל, למוסד יקומו הרבה תומכים נאמנים בכל החוגים ובכל השדרות, והיכל האמנות בתל־אביב ינחיל כבוד רב לעם ישראל, ויחנך דורות אוהבי אמנות ושוחרי יופי.
וכמוהו, כמיסד, אף אנו האמנו בהגשמת רעיונו.
תרצ"ב (1932).
ב. עשרים שנה לקיום המוזיאון
והנה אנו עומדים כבר בשנת העשרים לקיום מוזיאון תל־אביב, המייסד איננו בחיים עוד – אבל המוסד קיים, והוא מתפתח לתפארת.
ושוב אני מעלה בזכרוני את לבטיו של מאיר דיזנגוף לפני עשרים שנה: הוא בא בדברים עם אמני המקום ועם אמני חוץ־לארץ, וביקש עצה מפיהם איך לבצע את התכנית החשובה.
רבים אמרו לו לדיזנגוף, כי לשם הגשמת מפעלו יש ליסד תחילה קרן מיוחדת וגם למצוא חוג נדבנים, שיתרמו את הסכומים הדרושים לפתיחת מוזיאון ולהתזקתו התמידית.
דיזנגוף, אשר ידע את סוד אמנות החיים, הרגיש בחושו הבריא ובפקחותו הנכונה, שאין לדחות את הדבר עד שיאספו הקרנות וימצאו הנדבנים והוא החליט, שבתל־אביב המתפתחת במהירות מפליאה שאין דומה לה, יש ליצור תיכף־ומיד מרכז אמנותי, שיפתח את הרגש האסתטי בתושבים ויטפח את כשרון היצירה של האמנים העבריים הנמצאים בעיר ואלה העתידים לעלות לארץ מארצות הגולה.
בכ“ט אלול תרצ”א פירסם דיזנגוף את מאמרו בשם “על חבלי מוזיאון תל־אביב”, והרי קטע ממנו: “רעיון המוזיאון של תל־אביב, שהגעתי אליו מתוך דחיפות שונות, והדחיפה העיקרית – הרצון לעשות את עירנו העברית, העיר אשר אני אוהב ורוצה לראות בגדולתה ובתפארתה, גם למרכז אמנות (למרכז ספרות נעשתה כבר העיר הזאת מאליה). עירנו הצעירה, שאין בה לא בנינים עתיקים ולא קברים עתיקים, ואין עליה נטל של מסורת העבר, צריכה ויש בה כל הסגולות לכך – להעשות למרכז תרבות ואמנות. ראשית־כל הקדשתי את ביתי לצמיתות למטרה זו. הכלי ישנו איפוא, ונחוץ למלאותו יין”…
בלא שום תקציבים ושום קרנות ניגש דיזנגוף לייסוד בית הנכות הראשון בעירו, אלא בשאיפתו הגדולה ובמרצו הרב. במשך שבועות מספר כיתת את רגליו מבית לבית בחוג מכריו וידידיו, ואסף מהם כשתי עשרות תמונות בצבעי־שמן וצבעי־מים ותלה אותן בשני חדרים שבמעונו. באותו זמן פנה לכמה אמנים יהודים גדולים בחוץ־לארץ, כגון: הפסל אהרונסון, הצייר מארק שאגאל ואחרים. אצל אחדים מהם מצא אוזן קשבת, והם שלחו לו כמה מיצירותיהם האמנותיות ששימשו התחלה נאה לפתיחת המוזיאון בשנת 1931.
רק שני חדרים בלבד תפס המוזיאון בזמן הראשון, אך הרכוש האמנותי הלך ורב במרוצת הזמן.
בין אלה שעמדו לימינו של מיסד המוזיאון היה – המשורר חיים נחמן ביאליק. הרבה סייע ביאליק לדיזנגוף בעצה ובמעשה, בהפצת הרעיון בחוגים שוגים.
מאלה שעזרו למוזיאון בראשיתו יש להזכיר את משה לווין מאנטוורפן, שטרח ועמל הרבה למען ביסוס המוזיאון בתל־אביב. לווין היה הראשון שמסר במתנה כמה עשרות תמונות בעלות ערך רב, המפארות היום את המוזיאון.
בשנת 1931 נתארגנה חברת המוזיאון בתל־אביב ופירסמה קול קורא על איסוף תמונות. לקריאה זו נענו כמה ידידים, ובצירוף התמונות הראשונות שניתנו במתנה או שהושאלו על־ידי ציירים מקומיים נפתחה התערוכה הראשונה בשנת 1931.
במרוצת הזמן עלה בידי הנהלת המוזיאון לרכוש מאות חברים, ולקבל במתנה כמה אספים יקרי־ערך מחובבי־אמנות. בחנוכת המוזיאון בשנת 1936, לאחר שחרג ממסגרת החדרים הצרים ונוספו לו כמה חדרים מרווחים, אמר דיזנגוף בנאום הפתיחה: “אני תפילה לאלהי האמנות והיצירה, אל אלהי הרוחות, תהיינה נא עיניך מופנות אל הבית הזה, ורוח קדשך תשרה עליו להאציל על מבקריו השראה ואינספירציה לסמל בצבעים, בקוים, באורות וצללים את כל הטוב, היפה והנשגב בשאיפות האנושיות לאמת ולהתקדמות”…
בצוואתו כתב מ. דיזנגוף; “בקשתי האחרונה, הבטיחו את קיום המוזיאון ועתידו, שמרו עליו, כי ברכה רבה בו”. וחזונו של ר' מאיר דיזנגוף נתגשם. בעשרים שנות קיומו, התפתח המוזיאון והיה לנכס אמנותי יקר, המכיל מאות תמונות בצבעי שמן ומים, פסלים ויצירות גראפיות עתיקות וחדשות מגדולי האמנים. בין האמנים שיצירותיהם מפארות את כתלי המוזיאון: יוסף ישראל’ס, קמיל פיסארו, מוריצי גוטליב, יעקב אפשטיין, ואן־גוג, מכס ליברמן, הרמן שטרוק, מארק שאגאל, וואן־דונגן, לסר אורי, ליאוניד פאסטרנאק, מארק אנטוקולסקי, אהרונסון ועוד.
מוזיאון תל־אביב רכש לו שם טוב כמוסד אמנותי בעל רמה גבוהה. המוסד משמש גורם חשוב לחנוך הנוער והעם, ולפיתוח הטעם והיופי בכל שדרות התושבים.
לאחר פטירתו של דיזנגוף הרחיבו את שטח המוזיאון, על־ידי צירוף דירתו הפרטית של דיזנגוף. פתחו אולם מיוחד לתערוכות גראפיות ולספריה בעניני אמנות הציור. כן נבנו מחסנים חדשים לתמונות וחדרי משרד, נפתחו חדרים מיוחדים לעיון וחקירה בספרים ועתונים העוסקים בשאלות האמנות הפלאסטית. בספריה יש אלפי כרכים של ספרי אמנות וקורות האמנות המסועפת.
בין כתלי המוזיאון נערכים גם נשפי־מוסיקה קאמריים, שנתחבבו מאד על חוגים רחבים בעיר. אוצר התמונות גדל והולך משנה לשנה. מספר חברי אגודת־המוזיאון הוא למעלה מאלף.
הבית הקטן חד־הקומה, שהוקם על־ידי דיזנגוף, בשנה הראשונה לבנין תל־אביב, בקיץ תרס"ט–1909, נעשה לבנין נהדר בן שלש קומות, המתנוסס לתפארה בשדרות רוטשילד, מול “ככר המיסדים” שבה הוקמה מצבת־זכרון לששים וששת הבונים הראשונים של תל־אביב. זהו המרכז לאמנות של העיר.
תשי"ב (1952).
ד. הפנתיאון של תל-אביב
מאתדוד סמילנסקי
בית הקברות הישן בתל־אביב
מאתדוד סמילנסקי
דורות רבים היו יהודי יפו קוברים את מתיהם בבית־הקברות העתיק שעל הגבעה הרמה בדרומה של יפו, בדרך לנמל.
מצבות־האבן מעידות על עתיקותו של בית־עלמין זה.
עם פרוץ מגיפת החולירע ביפו העתיקה, בחורף תרס"ב (1902), נאלצה הרשות התורכית למצוא – מטעמי זהירות – מקום מרוחק מתחום הישוב של אז, כדי להביא לקבורה את חולי המגיפה.
במקומות הרחוקים מן הישוב העירוני, הוקצו חנם אין כסף שלש חלקות־אדמה לבתי־קברות מיוחדים למושלמים, לנוצרים וליהודים.
בית־הקברות החדש של הנוצרים הוא כיום בקצה יפו הדרומית, בקירבת בת־ים.
בית־הקברות החדש של היהודים, המכונה כיום בשם “בית הקברות הישן”, נמצא בטבורה של העיר, בין הרחובות טרומפלדור, בוגרשוב, פינסקר וחובבי ציון.
לפני הבנות תל־אביב, היו יהודי יפו נוהגים לקבור את מתיהם בבית־הקברות העתיק (המהדרין שבין הדתיים, היו מצווים להביאם למנוחת־עולם בהר־הזיתים שבירושלים), ורק במקרים נדירים מאד היו קוברים את מתיהם בבית־הקברות החדש, במרחק כמה קילומטרים מיפו המיושבת.
בימים ההם לא היו עדיין כבישים מחוץ לעיר, וכדי להגיע לבית־הקברות החדש המרוחק, היו צריכים לבוסס ברגל שעות שלמות בתוך חול עמוק, ושוקעים לפעמים בתוך ים החולות עד הברכים. הנקבר בבית־הקברות החדש, דומה היה כאילו הרחיקוהו מן הישוב לעולם ועד. מובן איפוא, משום־מה לא היו “קופצים” רבים על בית־הקברות הזה. מלבד זה היו רבים שייחסו חשיבות מיוחדת לבית־הקברות הישן ביפו, מפני קדושת הקדומים החופפת עליו, בעוד שהקבורה בבית־הקברות החדש שעל החולות היה בה ענין לנחות־דרגא כביכול, ומשום פחיתות כבוד למתים ולחיים.
הלויות לבית־הקברות החדש שמחוץ לעיר היו נערכות – כזכור לי – כמעט תמיד בערבים ובלילות, ובלי תכונה רבה. כמה עשרות מאנשי “חברה קדישא”, ומקרובי הנפטר היו נושאים בידיהם עששית־נפט להאיר את הדרך הרחוקה והקשה. מלווים היו חוצים להם מסילה בין הררי החול, והיו מתעיפים מאד עד הגיעם למקום בית־הקברות החדש.
עד התחלת בנינה של תל־אביב – בקיץ תרס“ט – היו בבית־הקברות הזה כמה עשרות קברים בודדים בלבד. גם בשנות תר”ע–תרע“ט עדיין היה הישוב מרוכז ברובו ביפו, ובתל־אביב התגוררו כמה מאות משפחות. בתרע”ד (1914), ערב מלחמת־העולם הראשונה, מנתה יפו כששת אלפים יהודים ובתל־אביב רק כאלפיים נפש.
עם התפתחותה המהירה של תל־אביב, עבר בהדרגה מרכז החיים של הישוב העברי העירוני מיפו לתל־אביב. ובעקבות החיים עברו גם המתים לתל־אביב. בבית־הקברות החדש, שהיה רחוק מגבולות השכונה, נוספו שנה־שנה מאות קברים חדשים של יהודי יפו ותל־אביב.
בית־ןהקברות בתל־אביב – שטחו הכללי 16 דונאם, ועם גידול האוכלוסיה בתל־אביב הלך ונתמלא קברים עד אפס מקום. בית־הקברות הישן קדם בשמונה שנים לעיר תל־אביב.
במשך הזמן נעשה בית־הקברות הזה כעין “פנתיאון” של אנשי־שם. בו מצאו את מנוחתם מראשוני התנועה הציונית וממנהיגיה ומטפחיה (מכס נורדאו, צבי פרץ חיות, שמריהו לוין, ועוד); מגדולי הספרות העברית (אחד־העם, ח. נ. ביאליק, שאול טשרניחובסקי, ש. בן־ציון, מ. בן־עמי, א. ז. רבינוביץ, ועוד); ממייסדיה הראשונים של תל־אביב והשכונות העבריות שקדמו לה (מאיר דיזנגוף, שמעון רוקח, ועוד); מאבות החנוך העברי החדש (ד“ר י. ל. מטמוךכהן, מ. שיינקין, ד”ר נ. טורוב); מעורכי העתונות (מ. ביילינסון, מ. גליקסון, א. דרויאנוב, ועוד); מראשי תנועת העבודה (ח. ארלוזורוב, יוסף אהרונוביץ, ד. בלוך, ועוד).
מקום כבוד הוקצה לקברי־אחים של חללי מאורעות־הדמים, אשר נפלו מידי המרצחים הערבים בשנות 1929, 1936, 1937, 1938 ו־1939.
בבית־הקברות הישן בתל־אביב נשארו מקומות־קבורה בודדים, ורק יחידי־סגולה מבין שרידי המייסדים של תל־אביב ואנשי־שם אחרים נקברים בבית־קברות זה. אך רוב נפטרי העיר מובאים למנוחה בבית־הקברות “נחלת יצחק” שבמזרח העיר, ובבית־הקברות “קרית שאול” שמעבר לירקון.
בשנת תרס"ב, כשקברו בבית־הקברות שברחוב טרומפלדור, את מתי־החולירע הראשונים, לא פילל איש, כי בית־קברות מרוחק ונדח בים החולות, עתיד להיות ברבות הימים במרכז הישוב, ומסביב לו יהיו חיים הומים ותוססים של כרך גדול שאוכלוסיתו מתקרבת למחצית־המיליון הראשונה.
ה. בנות תל-אביב
מאתדוד סמילנסקי
התישבות בדרום ליפו ותל־אביב
מאתדוד סמילנסקי
עם קום המדינה נתפשטה ונתרחבה ההתישבות היהודית דרומית ליפו, לאחר שהוסרו כל המכשולים שהיו בימי שלטון המנדט הבריטי, אשר יפו הערבית וכפרים ערבים חצצו בין תל־אביב, עיר המטרופולין של השרון העברי, ובין ה“בנות” הדרומיות: בת־ים, חולון וכו'. נקודות־ישוב אלו, שהיו נתונות בימי המנדט ובשנות המאבק, להתקפות בלתי־פוסקות של השכנים הערבים, והתחבורה אליהן מתל־אביב היתה כרוכה בסכנת נפשות – אוכלסו רבבות מבני העליה החדשה, וגם מותיקי הארץ, שהיו בעלי קרקעות בישובים אלה אך לא התישבו בהם בימי המנדט מטעמים בטחוניים. בגלל הקשיים ברחיצה בימה של תל־אביב (מטעמים סניטאריים), נעשה חוף בת־ים בדרומה של יפו (לשעבר: “בית וגן”. השם “בת־ים” נקבע רשמית לישוב זה בשנת 1937, לפי הצעתו של הסופר א. ז. בן־ישי) לאחד ממקומות־הרחצה של תושבי תל־אביב. עם סיפוחה של יפו לשטח שיפוטה העירוני של תל־אביב ומיזוגה לעיר אחת יש לבת־ים גבול משותף עם העיר־האם. ראוי להשאיר איפוא דברי זכרונות לימי ההתחלה של ההתישבות בדרום יפו–תל־אביב, דברים שנרשמו בשנת 1933, המאירים את חבלי ההתישבות של כל האזור הזה:
דרום יפו ותל־אביב בשנת 1933
לא רבים שמעו על מציאותו של נכס קרקעי זה, שיש לו חשיבות גדולה לגבי ההתישבות העירונית. מעטים היודעים, שלא רחוק מתל־אביב, בדרומה של יפו, קנו היהודים בכסף מלא שטחי קרקעות המשתרעים על 20,000 דונאם.
כדאי להתעכב קצת ולספר ברבים על קורותיה של הפינה העזובה הזאת, שלפי דעתי, נשקף לה בקרוב עתיד גדול של התפתחות והתקדמות.
חלק אדמה זו נרכש עוד לפני מלחמת העמים הגדולה וחלקה – לאחר גמר המלחמה.
כל השטח הזה היה ידוע בשם אדמת “ג’בליה”, כמו שקראו לפנים גם לחולות תל־אביב “כרם ג’באלי”.
המבנה הטופוגראפי והצורה הגיאוגרפית של בת־ים מזכירים בהרבה את תל־אביב קודם הבנותה. קרקעות תל־אביב גובלים ביפו מצפון, וקרקעות “ג’בּליה” גובלים בה מדרום, ומשתרעים מדרום עג’מי (שכונת ערבים ונוצרים בחלק הדרומי של יפו) לאורך שפת הים התיכון, לדרום – לצד נהר רובין, ופונות גם לצד המזרח, עד שהן מתקרבות לגבולות מקוה ישראל.
הקרקעות שייכים כיום לחברות שונות: “בית וגן”, חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל, “מנורה” (א' ב' ג'), “צעירי המזרח”, “מגן דוד”, “נחלת ישראל”, “עולי פולין”, “התישבות הדרום” (בנק בני בנימין) “מולדת”. חלק הקרקעות שייך גם לאנשים פרטיים, כגון פרלשטיין, טורקניץ, מויאל, גבריאלוביץ, גב' שרה לוי, ועוד.
שטח רחב־ידים זה עומד עדיין בשוממותו, ורק על אדמת “בית וגן” הוקמו עשרות בתי אבן קטנים וצריפי עץ הפזורים פה ושם.
נחשול העליה החמישית ניכר כאן מעט מאד. תנועת הבנין מתקדמת בצעדים אטיים. כיום – עם תגבורת הבניה – אנו מוצאים ב“בית וגן” שלשים ושנים בתים קטנים, המכילים רק 73 חדר, 11 בתים באמצע הבנין, שיכילו 27 חדר, ועשרה צריפים בני 21 חדר. בסך הכל יש 121 חדרים קטנים.
תכנית הבנין הכללית של “בית וגן” תוכנה על־ידי הארדיכל פרופ' בּירוואלד, ותכניות שאר החברות נערכו על־ידי המהנדסים בלדר, טיינר, חיסין, ועוד.
תכנית הפרצילאציה של כל המגרשים קיימת מכבר, והרוצים לגשת לבנין לא יפגשו בדרכם זו שום קשיים.
חוקת בנין איננה עוד ב“בית וגן”, והוא הדין גם בשאר החברות. הרוצה להקים בנין מביא את התכנית לועדה הטכנית שעל יד ועד השכונה, מהנדס הועדה בודק את התכנית, ולאחר שהוא קובע את צורת הבנין, את הקו וגובה הבנין, מקבלת התכנית את אישורה המוחלט מאת ועד השכונה.
כל עניני השכונה מתנהלים באופן אבטונומי על־ידי הועד עצמו, בלי שום התערבות מן החוץ.
מסי בנין, מס הבית, מסי חנוך, בריאות וכו', אינם נוהגים שם לפי שעה, אלא כל בעל מגרש משלם לועד לירה ארצישראלית אחת לשנה. מס זה גם הוא אינו נגבה בכל מאת האחוזים, כפי שמעיד המאזן של “בית וגן”, שנגמר ליום 31 דצמבר 1932.
| נכנס | לא"י |
|---|---|
| מחברי “בית וגן” על חשבון מס המגרש | 483 |
| מחברי “בית וגן” על חשבון הווירקו | 215 |
| מחברי “בית וגן” על חשבון הרישום | 94 |
| מחברי “בית וגן” על חשבון מים לבנין | 29 |
| ממחנה הצבא בעד השמוש במים | 140 |
| ממחנה הצבא בעד השמוש | 46 |
| ממכירת ענבי הגפנים | 12 |
| מהכנסות שונות | 7.5 |
| ס"ה | 1026.5 |
ההוצאות בתקופה זו היו:
| הוצאה | לא"י |
|---|---|
| החזקת מכון המים | 112 |
| החזקת השמירה | 59 |
| החזקת אבטובוס צבורי (השתתפות חלקית) | 39 |
| מס הוירקו | 221 |
| מס הרישום | 94 |
| מזכירות, הנהלת ספרים, בקורת המאזנים וכו' | 174.5 |
| הענקה למשפחת מנהל החשבונות שנפטר | 96 |
| שכר דירה, שמשות ושונות | 86 |
| דואר וכו' | 123 |
| ס"ה | 904.5 |
המאזן הנ“ל מקיף תקופה של שלש שנים בערך, ובמשך כל הזמן הזה הכניסו 400 חברים של “בית וגן” על חשבון מס המגרש, מס הווידקו, מס הרישום ומים לבנין 800 לא”י, היינו שתי לא"י לכל חבר בעד שלש שנים.
מכון־המים הקיים הוא עדיין קטן, ומספק רק 3–5 מטרים מעוקבים מים לשעה. הבדיקות שנעשו על־ידי משרד הבריאות או הממשלה מוכיחות, שהמים טובים ובריאים. עם תגבורת תנועת הבנין וריבוי האוכלוסין יהיה הכרח להגדיל את מכון המים ולהרחיב את רשת הצנורות, כדי להתאים את השכונה לקראת ההתישבות המורחבת. הגדלה זו כרוכה בהוצאות של אלפי לא“י. לשם הכשרת השכונה לבנין ולהתישבות יש גם לסלול את הדרכים ולרצף את הרחובות ואת המדרכות. ועל־ידי כך להקל על תנועת העוברים והשבים. בנין הכבישים והמדרכות מצריך גם הוצאה של אלפי לא”י.
יש גם לנטוע עצים בצדי הרחובות, ולהכשיר את חוף־הים היפה המשתרע לאורך קילומטרים אחדים.
מן הצורך להנהיג עוד כמה וכמה שכלולים ושפורים סאניטאריים בסביבה הנהדרה.
הישוב הקיים ב“בית וגן” (בת־ים) הוא עדיין מצער מאד. כיום אנו מוצאים שם רק חמשים משפחות. המצטרפות ל־215 נפש, ומתפרנסות בעיקר על עבודתן בתל־אביב וביפו.
ישוב קטן זה אינו יכול בכחותיו הדלים להגשים את כל המפעלים, העלולים להכשיר כר נרחב של עשרות אלפי דונאמים לשם קליטת עולים ומתישבים חדשים. חברי “בית וגן” ושאר הבעלים השקיעו עד עתה ברכישת הקרקעות למעלה ממאה אלף לא"י, והקרקעות עומדים בשוממותם ומחכים לגואליהם.
מחיר המגרשים הוא נמוך מאד, בהשוואה למחירים שבסביבות תל־אביב ויפו.
גם כיום אפשר עוד להשיג ב“בית וגן” ובשאר החברות שבסביבתה מגרשים במחירים נוחים:
סוג א' במחיר 6–8 גרושים כל אמה מרובעת ניטו
סוג ב' במחיר 3–5 גרושים כל אמה מרובעת ניטו
סוג ג' במחיר 1–2 גרושים כל אמה מרובעת ניטו
האקלים כאן נוח ובריא, הטמפרטורה והאויר דומים בערך לאלה של תל־אביב. הגובה הטופוגראפי של הקרקעות הוא 40–60 מטר מעל פני הים. הנוף יפה ומרהיב־עין. החלק המערבי נשקף על מרחבי הים, והחלק המזרחי מכוון להרי יהודה ומושבות הדרום.
אפשר לפתח כאן ישוב גדול בשביל אלפים ורבבות מתישבים חדשים, שיהפכו את השממה לישוב פורה ומפרה – לישוב חי הנושא את עצמו.
גם תל־אביב המונה כיום קרוב לשבעים אלף נפש (כן ירבו!) נבנתה על גבעות־חול שוממות ועזובות. הבונים הראשונים זוכרים עוד את השקמות הבודדות, את זמורות הגפנים העלובות, את הקוץ ואת הדרדר, שהצמיחו חולות תל־אביב לפני התחלת ההתישבות היהודית.
בעזרת המרץ, ההון והכשרון היצירתי של העולים והמתישבים הצמיח הישימון עיר תרבותית ומודרנית, עיר תעשיתית ומסחרית, ההולכת ונבנית בצעדים מהירים ובטוחים כאחד.
ומדוע יגרע חלק “בית וגן” וסביבתה הנהדרה? הרי הם קרובים לתל־אביב מצד אחד, וגובלים מן הצד השני בחולות מקוה־ישראל וראשון־לציון. חסרה רק תחבורה טובה ונוחה לתל־אביב, ואת זו הרי אפשר להגשים בקצת מאמצים על־ידי תיכון תכנית מתאימה.
תל־אביב מתפשטת לצד צפון ולצד מזרח, וברצון טוב אפשר להפנות את הרחבת גבולותיה גם לצד דרום, ובדרך זו להתקרב צעד אחרי צעד לסביבת “בית וגן”.
הרחבה זו עלולה לרסן במידה ניכרת את הספסרות הקדחתנית בקרקעות שבגבולות תל־אביב ומחוצה לה, ועל־ידי כך יפתחו אופקים חדשים ליצירת אזור תעשיתי גדול, להקמת מעונות זולים לבעלי אמצעים מוגבלים, לפיתוח משקים חקלאיים עירוניים, ליצירת תחנות הבראה ובתי מרגוע, ואפשר יהיה להקים עוד כמה וכמה מפעלים כלכליים, בריאותיים ותרבותיים.
כל זח ניתן להגשמה מהירה, אם ימצא מוסד מנוסה ובעל השפעה רבה, שיעורר את האמון המלא בו מצד כל החוגים הרחבים. מוסד זה יעמיס על עצמו את העבודה הגדולה והחשובה, ובו תלוי גורל התפתחותם של שטחי הקרקעות העזובים.
המוסד היחיד המוכשר לפעולה קונסטרוקטיבית זו – הוא עירית תל־אביב.
על־ידי תחבורה בלתי־אמצעית אפשר לספח את כל סביבת “בית וגן” לאזור העירוני של תל־אביב. ועדת בנין ערים תתכן תכנית גדולה ומקיפה, שתכלול בה גם את שטחי הקרקעות הרחבים, המשתרעים בדרומה של יפו. תל־אביב המוגבלת תתרחב ותתפשט לכל צדדיה והחולות המדבריים של סביבת “בית וגן” יקומו לתחיה ויהוו ישוב עובד ומלא חיים של בנין ויצירה.
אם נכוון את פעולותינו בדרך זו, תהיה הצלחתנו בטוחה, ובמשך השנים הקרובות נזכה לראות את תל־אביב המורחבת והמשתרעת על שטחים של רבבות דונאם. הישימון יצמיח עיר המפרנסת רבבות יהודים.
תל־אביב המורחבת, על מאות אלפי אוכלוסיה, תשמש שוק גדול לתוצרת החקלאית של ההינטרלנד. העיר והכפר יהיו משולבים באינטרסים משותפים, היצרנים והצרכנים יעזרו זה לזה עזרת גומלין ושני הצדדים יבססו את עמדתם הכלכלית על בסיס איתן ובטוח.
אם נרצה בלב תמים ונתחיל בפעולות ממשיות, לא תהיה זו אגדה רחוקה, אלא מציאות קרובה.
15.6.1933
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.