בחודש שמרבין בשמחה, זמן הפשרת השלגים וקלקול הדרכים ורבוי הטיט, ובני-ישראל יוצאים מלוכלכים במושבותם ועטרת גדולה של זוהמה בשולי קפוטותיהם בזמן שמחתנו זה הגיעני כתב מאת אחד מאנשי-שלומי בבאר-שבע ובו הוא מזרזני לבוא למקומו בתרמילי ובחבילות ספרים שלי, לעשות שם על ידו חילוף בסחורה חדשה; במיני לקוטים ומיטודו“ת ופזמונים, בציורים וספורים פסיחולוגיי”ם כלכליים חברתיים ומדיניים וכיוצא בהם דברים נאים ברוח הזמן וטעמו. בן-אדם זה הרבה פרנסות בידו: מקצתו מוכר-ספרים, מקצתו סרסור, מקצתו מחבר ומו"ל, ובכל אלה עני גמור הוא, זה כבר ידעתי אותו ואת שיחו, שבשעת הצורך שקרן הוא, במחילת כבודו, ומתיר לעצמו דברי-הבאי, כדרך התגרים במקומו, שמפריזים על המדה בשבח הסחורה שלהם ובגנותה של אחרים, שהרי בעסק אין לשונו של אדם נשמעת אלא לכיס, ולכבודו והנאתו היא מותרת באונאה ולפיכך כשראיתיו מגנה באגרתו את מיני הסחורה הישנים, המצויים אצלי, ומשבח את החדשים, ידעתי שהדברים לאו דוקא ולטובת העסק גוזמא קתני. אף-על-פי-כן נכנסו דבריו אל לבי ומצאתי, שהנסיעה לבאר-שבע היא חובתי ואעשנה.
מאד מאד הייתי רוצה לעשות דרכי מיד, כדי שאגיע לבאר-שבע לימי הפורים ואראה שם בשחוק “פורים-שפיליריה” המפורסמים, שבכל ימות-השנה הם נראים כשוטים והדבר אין בהם, בא פורים נכנס בהם הרוח ומתפקחים ושבעה דברים בכל גולם. ממש כאותם השכורים, שמקיצים מיינם בפורים ועומדים על רגליהם. צמאה נפשי לאותם המשחקים התמימים, שרובם ככלם כרוכים אחרי ומחבבים אותי מאד, וחשקתי להשתעשע בחברתם, ומי יודע, אפשר מתוך שמחה היה שורה גם עלי הרוח והייתי משחק אף אני בתוכם ואומר להם מלתא-דבדיחותא, שהיתה מפעפעת ונבלעת באיבריהם. אבל מן השמים עכבוני ועל-כרחי הייתי שוהה בביתי ימים מועטים.
כשיצאתי לדרך היתה דעתי לחזור לביתי לחג המצות, ולפיכך השתדלתי קודם נסיעתי בהכנת כל הני מילי מעליותא לפסח. בקשתי את רבי ליב מלמד למנות גם אותי בין המנויים אצלו על מצה שמורה, ולאשתי אמרתי: הרבי צמוקים, הרבי מים ועשי יין הרבה, קחי שק בולבוסין טובים ושומן של אוזים, אל תמעיטי, גם ברבורית אבוסה קחי לכבוד יום-טוב, וכשתצטרכי למעות הרי תמשכני לפי שעה תכשיטיך וכלי-בית בבטחון גמור, שהקדוש-ברוך-הוא יצליח דרכי, וכשאחזור בשלום לביתי ניטיב לבנו, אם ירצה השם, נאכל משמנים ונשתה ממתקים ונתעלסה באהבים. כמדומה לי שהתנהגתי כהוגן, כבעל-בית וכאדם מישראל כשר – ומה פעל אל, היושב בשמים?
יושב בשמים המטיר על הארץ מטר ושלג ופתותי כפור בערבוביא ונתקלקל הדרך מאד עד שאין לעבור בו לא ברכב ולא בשלגית, לא בסוסים ולא ברגלים, ונסיעתי נעשית בזחילה ובקושי כתחום-שבת ביום. כל פסיעה ופסיעה עלתה לו, לסוסי העלוב, ביגיעה מרובה, פסע פסיעות אחדות וכרע, נפל וקם ופסע ונפל עוד. ואף אני דש בטיט, מזוהם כולי מכף-רגל ועד ראש, נכשל ונופל ומתאנח ואומר: אוי!
ואוי זה לי לא מעצמי וכבודי בלבד, אלא אוי לי גם מסוסי. לבי היה דוה על עלוב זה, שמסתגף באשמתי. מתוך שהייתי בהול יותר מדאי לטובת עצמי – להפטר בבת-אחת מ“שרה בת-טובים” ומכל התחינות והספרים הישנים, שנצברו כביתי ברוב הימים, הטלתי את כלם לתוך העגלה, כדי להחליפם בחדשים, והרי העמסתי על סוסי משא כבד הרבה יותר מכפי כחו, שלא לחוש לצער בעל-החיים! כל זמן שמנין פסיעותיו של זה היה מרובה ממנין נפילותיו בדרך וכשנפל התגבר כארי וקם מיד, הייתי כובש מוסר-כלימתי ואיני חושש לו, ולא עוד אלא שעוררתי עליו שוט ונבלתיו וגערתי בו בנזיפה, כביכול. אבל משהתחילו נפילותיו לבוא תכופות בזו אחר זו, והוא שהה הרבה ברביצתו עד שהתעודד וקם בכל מאמצי-כח התחיל יצרי הטוב מתרעם עלי בלבי, וכשטבע לבסוף סוסי בטיט באחת הפחתים ונשתטח שם בפישוט זנב ורגלים, גונח מלבו ואין כח בו להזיז את איבריו, התרגש יצרי זה עלי ודבר אתי קשות: ריקא! בהמה תמימה זו למה מררת את חייה בעבודה קשה, בחבילות חבילות של ספריך? הלא שיעור ניתן למשא הסוס בחומר ובלבנים ובכל עבודה, ואתה העמסת על בהמתך עול היהדות וספריה חמרים-חמרים יותר מכפי שתוכל שאת. להפטר מסחורה זו נתכוונת ועמדת והטלת אותה כולה על בהמה עלובה, והרי היא מתשת כחה ומכבדת הילוכה ומוציאה אותה מן העולם. עכשיו, ראה, הרי היא מוטלת לפניך בלא רוח-חיים כנבלה.
מתחלה כנבלה ולאחר שעה קלה נבלה ממש – סוסי מת, שבק חיים לכל בעל-חי!
באותה שעה הייתי כקברניט זה, שנטרפה ספינתו בים והוא בתוך מים עזים, יחידי אני עומד בדרך וים של טיט מסביב נבלתי מוטלת לפני, עגלתי טבועה בבוץ, חג הפסח מחר בלילה, ואני מר לי ואיני יודע מה לעשות, ובצר לי את הבורא יתברך-שמו זכרתי, שלו ראוי להתפלל תפלת מנחה. הפכתי פני כלפי מזרח ואמרתי “פטום הקטורת” והתפללתי בכוונה ובנעימה, שוהה בתפלתי עד צאת הכוכבים. והקדוש-ברוך-הוא קבל ברצון את תפלתי והראני כמראה אש מרחוק ונתן בלבי בינה לעקור את רגלי ולילך לאור האש. ולאחר שהלכתי וזחלתי על ידי ועל רגלי שעות שתים הגעתי לבית כפרי אצל יער גדול. הכפרי הזה, שערל הוא, נסתכל בי מתחלה בפנים נזעמים, וכיון שראה, שאני מרכין ראשי ועומד לפניו, ברתת וזיע, מיד כבש כעסו מעלי וקיים בי מנהג הכנסת-אורחים במאכל של בולבסין צלויים ובמשתה של חמין וייחד לי מקום לינה במתבן, ולמחר נתרצה לי לאסור צמד-בקר בעגלתי ולהביאני לבויבריק העיר הסמוכה. ואני מלבד שכרו נתתי לו הרשות לפשוט נבלת סוסי, וגם את סנדלי-טלפיו יקח לו מתנה ממני מפני דרכי שלום, שלא יאמר: יהודי כפוי טובה הוא!
לבויבריק באתי בין-השמשות, בשעה שכלתה רגל מן השוק והיהודים הקטנים עם הגדולים, היו בבית-הכנסת, ודבר זה הנאני מאד, היהודים הרי אף להם ויריחון, ידים, וימישון ומשתוקקים לדעת הכל, ואילו חס-ושלום הקדמתי לבוא וראוני, אותי, את מנדלי מכירם, נהוג בבקרים, ודאי חברו עלי כתרנגולין של בית-בוקיא ורצו לפני ברחוב העיר בקול ששון ושמחה לכבודי, ואני הלא יהודי פשוט, דכא ושפל-רוח ובורח מן הכבוד.
ולי מודע בבויבריק, רחימאי מימים רבים, מוכר-ספרים כמותי ונודע בכל תפוצות ישראל בשם הנדיל בויבריקי ואמרתי להערל: נהג ולך לבית הנדיל. ועד שהגעתי לשם היה לי פנאי הרבה להשקיע עצמי בהרהורים, הבקרים הרי אינם עמא פזיזא והולכים אט ובמתינות, הייתי מהרהר בכל הרפתקאות, שעברו עלי בדרך, הייתי מתגעגע על בני-ביתי ומתעצב בלבי, שנשבת חגי זה ולא אשב הלילה טנדו כמלך אצל אשתי המלכה וגם את הברבורית באהבה זכרתי, ודאי יפה היא ושמנה – ונפשו שוקקה. הבקרים התנהלו לאטם דרך קרפיפות וסימטאות ובאו לבסוף לבית חברי ועמדו.
עמידה זו שעמדתי שעה קלה בחוץ לפני הפתח היתה עמידת אורח, שלבו נוקפו שמא הוא בא שלא בעתו ויהא לטורח על בעל-הבית, אבל כאיש יהודי, שעל-כרחו הוא מטיל עצמו על אחרים, שעל-כרחו הוא מטריח בני-אדם, שעל-כרחו הוא דוחק את חבריו ושעל-כרחו נעשה אצלם אורח – פשטתי את ידי ופתחתי את הדלת. אני פותחה בניחותא והיא גוערת בנזיפה, אני בחשאי והיא בקולי-קולות כמתרעמת. נכנסתי לתוך פרוזדור-אפל, כפוף ונכנע, כעני בפתח, ומיד נחפזו ובאו לשם בני-בית לקבל את פני, ומתוך רוב שמחה הם מסוכסכים ומבולבלים ואין חשבון במעשיהם, זה רץ לחדר הפנימי מבשר ואומר: הוא בא! בא! וזה קורא: נר, נר, הדליקו את הנר!
וקול אשה נשמע לי והיא ששה עלי בחן ובחסד וברחמים וכמעט שלא חבקתני ונשקה לי, ואמריה הנעימים היא מתבלת בדברי תרעומות, שוחקת ורוגזת בבת-אחת ואומרת: למה צערתיה ואחרתי לבוא, גם אני הייתי מבולבל ואיני מבחין כראוי, ובשעה שפתחתי פי בהתנצלות להצטדק לפניה ולספר לה את כל הקורות אותי הדליקו נר – ועמדנו כלנו תוהים, פוערים פה ומתמיהים!
מראה גדולה ויפה!…
ותמיה זו נתישבה לבסוף כך: הנדיל הלך בדרך זה-כבר בסחורתן, ולשבת הגדול אמר לחזור לביתו, ועדיין בא, והיו בני-ביתו שרויים בצער, וכשנכנסתי לפרוזדור אמרו הבנים, שאביהם בא – ושמחו. ואשתו אמרה: בא הנדיל בעלה. – וגם היא בשמחה ובצהלה. וכיון שראו טעותם תמהו ונפלו פניהם.
אמת ערבה השמחה לאשתו של הנדיל ונצטערה, שאין בעלה בביתו בליל שמורים זה ולו אין המלוכה; אף-על-פי-כן קילסה להקדוש-ברוך-הוא, שהזמין אותי לה לעשות לפניה סדור פסח כהלכתו, הושיבה אותי על ספסל מוצע כרים וכסתות בראש המסובים והמליכתני תחת הנדיל.
ואף אני קלסתי למי שעשה נסים לי, שגאלני מתלאות הדרך והגיעני הלילה הזה לישב בהסיבה כמלך, בבויבריק, ולאכול מרור וביצים, דגים וקניידלי"ך ולומר לפניו ולפני אשתו של הנדיל את ההגדה בנעימה ובשירה הללויה!
ולא לי בלבד נעשה נס והגעתי למלכות בהיסח-הדעת, אלא כפי שנתודע לי לאחר ימים מועטים אף להנדיל נעשה נס זה בעצמו באותו הפסח, ומעשה שהיה כך היה:
הנדיל בויבריקי זה טען מלוא עגלתו ספרים והלך, כדרכו מדי שנה בשנה, וסבב המקומות באיפרכיא כסלון, ואירע לו להנדיל מה שאירע לי למנדיל: מטר ושלג, טינא וטיט, מהמורות, חלקלקות וחתחתים בדרך, וסוסו היה הולך ונופל רובץ וקם לסירוגין, ואם לא יצאה רוחו ונתנבל אין זה מפני גבורתו, אדרבה כחוש הוא, חולה את רגליו ותבלול בעינו וסוסי עלה עליו בנוי ובכח, אלא מפני שאין הבצה הקלושה בתחומה של כסלון מזקת כל כך כאותה בצה עבה וסרוחה, שבסביבות בויבריק ובאר-שבע. הנדיל התנהל לרגל סוסו בעמל ויגיעה והגיע לקבציאל ערב-פסח בין-השמשות, ובא ונתאכסן אצלי ושמח את אשתי ועשה לה סדר של פסח וישב על כסאי ומלך תחתי.
דבר זה ספר לי הנדיל בשעה שפגשנו זה את זה בדרך לאחר יום-טוב ושחקנו מטוב לב על התמורה הזו. וכשהרציתי להנדיל דבר נסיעתי לבאר-שבע לעשות שם חילוף בספרים חדשים נתכרכמו פניו ושתק, ואחר כך נענע בראשו ופתח ואמר:
– ברוך המקום שהרג את סוסך!
העמדתי עיני על הנדיל בתמיה גדולה.
– מה אתה תוהא כך, רבי מנדיל? אני אומר לך מזל-טוב שמת סוסך ועל ידי כך נתעכבה נסיעתך לבאר-שבע, לא קנית שם ספרים מהסחורה החדשה, ונחלצת מצרה גדולה שלא מדעתך, ועכשיו עוד יש לך תקוה להפטר לגמרי מעסק הספרים, הרוח ישאם כולם, חדשים גם ישנים! הלואי שהיה גם סוסי מת מיתה משונה בשנה דאשתקד; לא הייתי בא לידי אותה הסחורה החדשה, שהפסדתי עליה הפסד מרובה, ולא הכרתיה – לא ספרים הם אלא אבנים, לא ביד יוקחו אני אומר: הפסדתי, צרתי זו אינה עוד צרה, רע מזה הוא חלול כבודי שבשביל סחורה זו הייתי מתבזה וכמה פעמים נשאתי עליה חרפה. עם מי עסקתי? עם בטלנים עניים, עם בחורי ישיבה תואבי השכלה ומחוסרי ממון, עם מלמדים מאותם ל“ו אפיקורסים נסתרים שבדור ועם נערים נלהבים כבירי כח בפה ולא בכתב, יודעי עברית לשליש ולרביע, אך לעתים רחוקות ראיתי לפני בני-אדם נכבדים, כגון בעלי-בתים וסוחרים מחוכמים, שחכמתם דורשת מאצלם, מטעמים ידועים להם, להתראות בפני העולם, שגם הם בכלל בני הדור ממהלך החדש ובעלי-בריתם, ו”פדיון" מכל אלה לא היה לי אפילו פרוטה אחת. – אני אומר לך, רבי מנדלי, מזל-טוב, שמת סוסך! הלואי שימות גם סוסי זה מיתה חטופה ואקברה אותו מלפני, את נבלתי זו, עם סחורתי ביחד!
*
ואף-על-פי-כן, אחר כל הקצף הגדול הזה, הנדיל עדיין הוא מוכר-ספרים כשהיה, וגם אני עסקי בספרים כקדם. ועוד באותה שעה, כשוך מעט חמת הנדיל, עשינו חילוף בספרינו, כשהיינו עומדים בדרך על רגל אחת. להנדיל נתתי ספרי דרוש ומחקר ולי לקחתי הרבה קינות וסליחות, כי הנצנים נראו בארץ, חודש האביב הגיע וימי אבל וצומות ממשמשים ובאים לבני-ישראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.