8־6 ביוני, 1932    🔗

לרגל סיורנו המשותף בעמק המזרחי (בית־אלפא, תל־יוסף, גבע, כפר־יחזקאל) עוררתי כמה שאלות. נקודות אחדות עורר הנציב העליון עצמו. השיחות התנהלו בין ביקור לביקור, ועל כן הן נמסרות כאן סעיף סעיף ולאו דוקא לפי סדרן.

הנציב נגע בסכסוך שבין חברת־החשמל לבין פועליה, שבו התערב מושל־המחוז. לדעתו אין החברה צודקת. אדונים אחדים נוהגים בה ביד רמה כלפי הפועלים. אלא שמטעמי סדר ובטחון־הציבור לא תוכל הממשלה לסבול שביתה בשירות ציבורי חיוני כזה, ויהא עליה לעמוד לימין החברה. הבעתי לפניו את בטחוני שהפועלים עצמם מבינים יפה את אפיה החמור של שביתה בשירות חיוני המספק אור לעיר־הבירה. לדעתי ראוי לעשות כל מה שאפשר כדי להגיע לפשרה ולהימנע מאמצעים קיצוניים. הוא שאלני אם רצוי לדעתי להתיעץ עם מר בן־צבי. אמרתי כי הדבר רצוי בהחלט, ואם יהא צורך תוכל גם הסוכנות היהודית להציע את תיווכה למניעת סכסוך רציני.

עוררתי את שאלה העברת בית־משפט־השלום מתל־אביב ליפו, וציינתי כי זו תעורר רוגז רב, ולדעתי – בצדק. הדגשתי בהזדמנות זו את ההימנעות מצד משרדי־הממשלה לבוא במגע עם תל־אביב. לדוגמא ציינתי את המקרה המפורסם של משרדי־הדואר ביפו ובנין מחלקת־המדידות שנבנה מחוץ לשטח תל־אביב, על אדמת שרונה. הנציב השיב כי זקן־השופטים הביא נימוקים חותכים להעברה, אולם יש לפקפק אם ההשפעה על תל־אביב אינה שקולה כנגד הנימוקים האלה. אותו, על כל פנים, אין להאשים בהימנעות ממגע עם תל־אביב ועם הציבור בכלל. עניתי כי מלבד אדם אחד ויחיד ששמו סיר ארתור ווקופ יש דבר ששמו – ממשלת פלשתינה, המגלה מגמות מסוימות בצורה ברורה למדי. הוא ענה כי עליו כמובן לנהוג זהירות רבה בטפלו באנשי־המשפט, אולם יתן דעתו על כך בכל הרצינות.

תושבי בית־אלפא סיפרו לנציב בשעת ביקורו כי מחר עומדת להיערך בקרת מחלקת הבריאות ברפתיהם ובאורותיהם. הנציב שאל לדעתם על פעולת מחלקת־הבריאות, ואם נהוגה אותה מידה של בקרה קפדנית בכפרים ערביים. התשובה היתה, כי בשעה שפקידי מחלקת־הבריאות מנסים להנהיג כל מיני כללים וסדרים במחלבותיהם הם, אין הם נותנים דעתם כלל למצב הענינים בכפרי הערבים, שבהם אין כלל אפשרות למלא אחר ההוראות של היגיינה מודרנית. ציינתי שזוהי דוגמא נוספת של הענשת המתקדמים ביותר, המהווה חלק בלתי נפרד משיטת־עבודתה של ממשלת־הארץ. בעוד שמחמירים בהנהגת סדרי היגיינה וכללים להגנת הפועל במאפיות המודרניות המעטות – אין עושים כלום להשגת דרגה מינימלית בבתי־המאפה המפגרים והמוזנחים של הערבים. עובדות אלו עניינו הרבה את הנציב.

בבית־אלפא הופנתה דעתו של הנציב לסכנת סגירתו של בית־החולים המרכזי בעמק, בשל מחסור באמצעים כספיים. בית־החולים משרת עתה את כל איזור ההתישבות העברית, מצפת ועד חיפה, ואיזור זה ישאר בלי כל אשפוז רפואי. הוגד לו כי הממשלה לא קיימה את בית־החולים בטבריה על אף הבטחתה, וחובתה המוסרית היא לעזור לבית־החולים בעמק במצוקתו. הסברתי כי המצוקה הפתאומית נגרמה בשל פיגוריה של הסוכנות היהודית בתשלום תקציב השנה השוטפת. בשל כך אנו חייבים לקופת חולים סך 3000 לירות, שרובו נועד להחזקת בית־החולים. הישובים עצמם משתתפים בסך 6000 לירות בערך. הנציב העיר, כי סגירת בית־החולים הוא ענין רציני ביותר. הוא לא ידע על חומרת המצב ויקדיש לבעיה זו תשומת לב רצינית ביותר.

עוררתי את שאלת גיוס כוח ניכר לחיל־הספר של עבר־הירדן. הדגשתי כי החיל כולו הוצב תחילה בעבר־הירדן, ותכליתו היתה להגן על גבול־המדבר. בימי המאורעות של 1929 הוכנס לפעולה בשטחה של ארץ־ישראל, ומאז הוא חונה בעבר־הירדן המערבי. על ידי כך נעשה כוח צבאי ארץ ישראלי בפועל, והיהודים לא יוכלו להשלים עוד עם כך שיוציאום ממנו למעשה. אם כוח עבר־הירדני הוא, ואין לגייס אליו ארצישראליים בלי הבדל דת וגזע – יש להציבו בעבר־הירדן ולשכנו שם. הנציב שאלני אם אמנם הרעו לעשות שהכניסו את חיל־הספר בשעת המאורעות, ואם הייתי מעדיף אז להשאירו בעבר־הירדן. עניתי, בכל הכבוד, כי לדעתי אין זה הוגן לגמרי לשאול את השאלה בצורה זו. אפילו בשעת שיקולים מדיניים גבוהים לא הייתי מוכן לומר שהייתי מעדיף אבדן־נפש וחורבן ישובים. אין זה משנה את העובדה שנוצר מצב מסוכן, משפיל ובלתי מוצדק. אמר כי הדבר מוצדק לאור העובדה שעבר־הירדן נושאת בהוצאות קיומו של החיל. עניתי כי עד כמה שידוע לי מוטל חלק גדול מן ההוצאה (ואולי כמחצית הסכום) על שכמו של משלם המסים הארצישראלי, והשאר, הבא להלכה מעבר־הירדן, ניתן למעשה כמתנת־חינם מקופת הממשלה הבריטית.

הזכרתי שקיבלנו הזמנה למנות חבר זמני לועדה למסחר ותעשיה לשם חקירה מוקדמת על אפשרות הנהגתו של מס־הכנסה בארץ־ישראל. במשך שלושה ימים, כפי שנתבקשנו, לא נספיק לחקור את הבעיה ולמנות בא־כוח. הנציב הביע תקוותו כי מבחינה עקרונית נתיחס לכך בחיוב; אין ספק שמס־הכנסה הוא הצורה הנאותה ביותר להטלת מסים, גם אם יש בכך – כפי שחוששים, כנראה, בחוגים שונים – משום תוספת לעול הציביליזציה המוטל על שכמנו. אמרתי שלא היינו רוצים לשאת בעול הציביליזציה בעקיפין, אלא במישרים – על ידי הקמת ישובים, ייסוד שכונות ותעשיות. יתר על כן, אם אילו היתה הסכמה כללית לעצם המס – אין כל בטחון שאפשר באמת להנהיגו בארץ. אם את המס הזה עלולים להפעיל במגמה של הענשת הטוב ביותר. על כך אמר, שאחרי הכל הן תגדל הכנסת הממשלה, והיא תוכל להוסיף על הקצבתה לישרותי החינוך והבריאות וכו‘. חזרתי ואמרתי שאנו מעדיפים להגדיל את תרומתנו הישירה לשירותינו מאשר להגדילה דרך קופת־הממשלה, והיא תוכל להוסיף על הקצבתה לישרותי החינוך והבריאות וכו’. חזרתי ואמרתי שאנו מעדיפים להגדיל את תרומתנו הישירה לשירותינו מאשר להגדילה דרך קופת־הממשלה. הנציב אמר, כי הממשלה היתה יכולה בכלל להגדיל את חלקה לשירותים הסוציאליים, ללא ההוצאה הכבדה לצרכי בטחון הנגרמת עקב תנאי הארץ המיוחדים. נמסר לו לבדו להחליט בשאלה אם להשאיר בארץ את שני הגדודים הבריטיים, והוא לא היה משאירם כאן אילמלא צורך־ההגנה על הישובים העבריים. עניתי (במעט מרירות) כי משונה היא הטענה למנוע ממתישבים יהודים הגנה עצמית, לפרוק מעליהם כל נשק נאות הדרוש לתכלית זו, להכניס חיל־צבא בריטי לארץ – ולזקוף בסופו של דבר את ההוצאה הנגרמת על ידי חיל־הצבא לחובת היהודים! בתנאים מסוימים, אילו הותרו אמצעי־הגנה מסוימים – לא הייתי מהסס מלהמליץ על הוצאת שני הגדודים. לעומת זה איני סבור כי מצבה של ממשלת המנדט הצרפתית בסוריה, בלי יהודים ובלי מדיניות ציונית – נוח יותר מבחינת ההוצאות לצבאה. במובן ידוע הייתי נוטה לחשוב, שאנו מסייעים לממשלה בחסכון כספיה למטרה זו על ידי הפניית דעת־הקהל הערבית כנגד היהודים במקום שהתא מכוונת כנגד שלטון המנדט.

נגעתי בהזמנות שנשלחו לקולונל קיש ולמר תשבי (שניהם נתמנו על ידינו) להשתתף כנציגי־ציבור – זה במועצת־הדרכים וזה בועדת־התמיד למסחר ותעשיה. אולם להזמנות אלו צורפה הודעה כי כל נציג שלנו יהיה אחד משלושת נציגי הציבור שנתמנו. קיבלנו אמנם בברכה את החלטת ה. מ. להזמין מבני הארץ לועדות, אלם הועמדנו במצב קשה ביותר בגלל סידור זה. הרי זו הפעם הראשונה, לפחות בשנים האחרונות, שנתבקשנו למנות נציגים למוסד רשמי בעל חשיבות שלא על יסוד של שויון עם הנציגות הערבית. לא נוכל עתה להסכים ליצירת תקדים חדש, שעלולים אחר כך להשתמש בו לרעתנו. הנציב הביע את צערו לשמע המניעות להצלחת עבודתן של ועדות־הממשלה המורחבות. אין הוא סבור כי יחסנו נכון הוא ביסודו. הוא שוקד על כך שבהזדמנויות ממין זה יתרגלו בני ארץ־ישראל לנטוש את הרעיון על שויון מספרי וכדומה, וידונו לגופם של הענינים בלבד. אין כל כוונה ליצור תקדים חדש. אין הוא רוצה להיות כפות בכל דבר ודבר לעקרון של שויון מספרי. לכשתתמנה שוב ועדה למס־הכנסה או בדומה לכך, יוכל שוב לנוהג לפי הכלל של שויון בנציגות. עניתי שאיני תופס את הנימוקים התכליתיים של המינויים לועדת־התמיד לפי דתות – אחד מוסלמי, אחד נוצרי ואחד יהודי. אילו התחשבו בנימוקים של תכלית ותועלת בלבד ובעובדה שהיהודים מונים לפחות שמונים אחוז בתעשיה הארצישראלית – היו היהודים רשאים לתבוע לעצמם לפחות שלושה מארבעת הנציגים בועדת־התמיד למסחר ותעשיה, שתפקידה המיוחד – הגנת הייצור והמכס. אילו דנו כך על חלוקת המקומות, יכול הייתי להאמין שבאמת דנו בדבר מתוך שיקול־דעת תכליתי בלבד, אלא שאפילו אז לא היינו דורשים סידור כזה, משום שרוצים אנו למנוע בכל מחיר את היסוד של שליטת הרוב. בתנאי ארץ־ישראל מן הנמנע שלא תהיינה לכך תוצאות רעות. חוששני, אמרתי, כי מחשבתו של הנציב העליון פועלת במגמה כזאת, שאם אמשיך את מסקנתו ההגיונית, אגיע בסופה לסיכוי של משטר המבוסס על שלטון־הרוב עם תוצאה ודאית של מלחמת־אזרחים. בתנאים אלה עלי לשקול שקול היטב אם רשאי אני ליעץ להנהלה שתקבל את החלטת הממשלה.

הנציב השיב כי ההזמנות כבר נשלחו, ולממשלה קשה מאד לשנות דבר שהודיעו עליו לכל הצדדים. אם לא יקבלו היהודים את המינוי לא תהיה לממשלה ברירה אלא להתחיל בעבודת הועדות, אבל הוא יצטער הרבה אם לא ישתתפו היהודים בועדות. בשעת פרידתנו בשדה־התעופה בעטרות, אמר בחיוך: “כל אשר אזכור משיחת היום הוא, שהיית רוצה כי הגדודים הבריטיים יוצאו מן הארץ והיית רוצה שיהודים יגויסו לחיל־הספר העבר־ירדני. יתלוך על שני אלה גם יחד!” עניתי שאני מודאג מעט ממגמת שיחתנו היום. הוא השיב: “ואני נהניתי הנאה רבה. כל יום של ביקור בישוביכם הוא יום חג לי! לא ימצא אדם שעינים בראשו שלא יראה כי זהו עתיד הארץ”.

בערב טילפן אלי השליש להודיע לי בשם הנציב כי הוא מעיין עתה בשאלות השונות שעוררתי במשך היום וכי יוכל להבטיח לי שהוא מקדיש להן את תשומת־לבו הרצינית ביותר.

אשר לביקור עצמו, סייר הנציב בבית־אלפא בשדות, בכרמים, ברפתים, בבית־הילדים ובחדר־האוכל הגדול והחדש, שבו הוזמנו לסעודה בשעה שכל הקבוצה (120 נפש) אכלה את ארוחת־הצהרים. ראינו אחר כך את רצפת בית־הכנסת מן המאה הששית שנתגלתה ליד בית־אלפא. בתל־יוסף התענין הנציב במיוחד בסוסים (שלא עוררו אצלו התלהבות יתירה), ובמכון לעשיית גבינת־כבשים. בגבע סיירנו בגן העצים, במשתלות האשכוליות, בכרם ובחדר־האוכל, שבו הוגש לנו תה. הכפר־יחזקאל ביקרנו בביתו ובגנו של אחד המתישבים, בבית־הספר, שבו סיפרו לילדים אותה שעה על חג השבועות, ובמחלבה המרכזית, המשמשת את כל גוש נוריס.

למחרת בבוקר, ולאחר שהודענו לנורוק כי עדיין אנו מעיינים בשאלת השתתפותנו בועדות וכי תשבי לא יוכל איפוא להשתתף בישיבת ועדת־התמיד שנקבעה לאותו יום – צילצל שוב השליש והודיע כי הנציב רוצה להתראות עמי באחת בצהרים.

הנציב פתח ואמר, שעיין בנקודות השונות שנתעוררו אתמול בשיחתנו, והוא יכול עתה לקבוע את עמדתו אליהן בדעה צלולה. ראשית – רצונו לספר לי כי המשא־ומתן עם חברת־החשמל הגיע, כפי ששמע, לשלב שיש בו סיכוי לפשרה. מושל־המחוז נהג בתוקף כלפי החברה ושוב אין סכנה של שביתה.

אשר לסגירת בית־החולים המרכזי בעמק – רואה הוא בכך ענין חמור. הוא ייפגש עם מנהל מחלקת־הבריאות בימים הקרובים ביותר ויברר את כל הענין. הצרה היא, כמובן, חוסר כספים, אבל ינסה לסדר ולפחות שירות מצומצם, כדי לעבור את חדשי־הקיץ הקשים.

אשר לחיל־הספר – חקר בדבר מקור ההוצאות להחזקתו ומצא (כפי שאמרתי לו) שלפחות חלק מן ההוצאה – עכשיו כדי רבע – משתלם על ידי משלם־המסים הארצישראלי. על כן הוא סבור שמן הצדק ומן התועלת לעורר את השאלה מחדש. עדיין לא הספיק לעיין בניירות מתקופת הלורד פלומר, והוא מוכן לעשות זאת. הצעתי לחבר תזכיר על הנושא ולהגישו לה. מ., והסכים לכך.

ביחס להעברה המוצעת של בית־משפט השלום של תל־אביב ליפו – חזר ואמר כי הנימוקים שהביא זקן־השופטים הם בעלי משקל רציני. הוא, זקן־השופטים, רוצה לרכז את כל שופטי־השלום בבית־משפט אחד, לשם ניהול נכון של המערכת המשפטית. אף על פי כן נדמה לנציב כי המרירות והרוגש שהדבר יעורר בתל־אביב שקולים יותר מן היתרונות הללו. הוא כתב לזקן השופטים והציע לו לעיין בדבר שנית. עדיין לא קיבל תשובה, אבל מקוה הוא שהענין יסודר לשביעת רצונו.

העליתי שוב את שאלת משרד־הדואר בתל־אביב, בצייני שמן הראוי לערוך חקירה על היחס בין מספר העסקים המזדקקים למשרד־הדואר שהוקם זה עתה מתוך הוצאה מרובה ביפו לזה של משרד הדואר בתל־אביב, שהושכן בבנין לא מתאים ודחוק שנשכר מבעל־בית פרטי. אילו נהגו לפי כללי־חסכון היה מתברר ששכר־הדירה המשתלם לפרטים שוה במקרים רבים לרבית שעל הממשלה לשלם בעד סכומי –ההשקעות או ההיפותיקאות. איני מפקפק כלל שאילו רצתה הממשלה – יכלה להשיג הלואה לבנין מאחד הבנקים ההיפותיקאיים הפועלים בארץ. הנציב אמר (בחיוך ובגילוי לב) כי ממשלות משלמות לפעמים רבות בעד בנינים שלא נבנו כלל… הוא רשם לפניו את דברי.

הנציב אמר שצר מאד יהיה אם יוצר מצב כזה שהחברים היהודים לא ישתתפו בועדות מחמת הקושי שנגרם על ידי מינוי הנציגים הלא־יהודיים שבהן. ההזמנות נשלחו, ואין הממשלה רשאית לבטלן. הבעתי דעתי שאפשר אולי להתגבר על הקושי על ידי צירוף יהודי שני, נוסף על שלושת נציגי הציבור שנתמנו. הנציב אמר, שאולי מן האפשר שהסוכנות היהודית תבחר חבר זמני לועדת־התמיד, אשר ישתתף בבדיקה המוקדמת של שאלת מס־הכנסה וישאר אולי אחר כך חבר בועדה. עניתי שלא תהיה אפשרות להשאיר חבר זה בועדה, אלא אם כן יוסמך לכך בפירוש. לדעתו, קשה יהיה להוסיף חבר, כי הדבר יעורר תשומת־לב ויגרור אחריו ויכוח פומבי. חזרתי ואמרתי, כי מאחר שקודם לכן היתה נציגות שווה, יהיה זה צעד לא מוצלח מצדנו אם נסכים ליצירת תקדים הפוך. הנציב אמר כי לפי מיטב ידיעתו ישנן כמה ועדות, שמעולם לא היה בהן שויון בנציגות. יתר על כן, רוצה היה לדעת מדוע הסכמנו ב – 1922 להשתתף בבחירות למועצה מחוקקת, שלא היתה מבוססת על יסוד של שויון מספרי, אף כי לא היה בה כמובן משום מסירת השלטון בידי רוב של עדה אחת. מדוע לא יבינו חברי הנהלת הסוכנות שגם ועדות אלו אינן אלא ועדות מיעצות בלבד?

עניתי כי לא חשבתי על ועדות קטנות בשעה שדיברתי על תקדימים, כי אם על המינויים החשובים האחדים שנעשו בשנים האחרונות. לפי מיטב ידיעתי היתה פעולתן של הועדות בעלות נציגות שווה סדירה למדי ולא נתעוררו טענות בשום חוג. אשר ל־1922 – הסברתי קודם לכן שהמצב נשתנה מאז תכלית שינוי. באותם הימים היה סיכוי ברור לשיתוף פעולה בריטי־יהודי מתמיד בכל השאלות העיקריות, ואפילו אז נאלץ סיר הרברט סמואל להשתמש בכל כוח השפעתו כדי להביא את היהודים לידי השתתפות. אין כל סיכוי שהמצב של 1922 יחזור שנית. איני רוצה שה. מ. יטיל את האשמה על חברי, כי גם אני איני סבור שאוכל להציע להנהלה לקבל את החלטת הממשלה כמו שהיא.

הנציב אמר כי טעות היה בידי לחשוב שמינויים קודמים לא עוררו טענות בשום חוג. העדה הנוצרית הערבית, למשל, מחתה, ומר יעקוב פראג', שאינו קיצוני, השמיע לא מזמן את תלונתו. שוב חזר ואמר שיצטער הרבה אם היהודים לא ישתתפו בועדות אלו. עניתי שאיש לא יצטער על כך יותר ממני, שקיבל בברכה מקרב לב את מינויים של נציגי־ציבור לועדות. הוספתי, כי במידה שמדובר בתלונות העדה הנוצרית הערבית, רצוני לומר – בלי להכנס לפרטים – שאם אמנם קופחו במינויים לועדות, הרי הפסדם יוצא בשכר עודף־משקלם באדמיניסטרציה, שהוא מחוץ לכל יחס למספרם בארץ. חלקם בניהול הארץ יום יום חשוב הרבה יותר מהשתתפות מקרית בועדות ובמועצות.

למחרת, לאחר ארוחת־הצהרים בבית הממשלה, נשארתי עם הנציב כדי לשוחח עמו באופן פרטי על כמה ענינים. לאחר ששוחחנו על השתתפותו בחגיגת־הביכורים הבאה בחיפה ועל ועדת ודי־חורית, עברתי לענין מינוי שופט עברי לבית־הדין המחוזי בחיפה. המו"מ בענין זה נמשך שנים, ונודע לי עכשיו כי הסתדרות עורכי־הדין הגישה תזכיר חדש כדי להעבירו למזכיר־המושבות, וראיתי את תשובת ה. מ.; הצטערתי צער רב שפנו ישר ללונדון ולא פנו תחילה אל ה. מ., אולם בלי לשים לב לטעות פורמלית אפשרית, אין להתעלם עתה מן העובדות. לעיר כחיפה, בעלת אוכלוסיה עברית של 18 אלף בקירוב, ולכל איזור ההתישבות העברית שמסביבה אין שופט יהודי בבית־הדין המחוזי, ובעלי־דין יהודים ועורכי־דין יהודים, המהווים כשני שלישים מבעלי־מקצועם – חייבים לטעון לפני שופטים שאינם יודעים את לשונם. תמהני אם יוכל ה. מ. להבין ללבם של אנשים שעליהם להופיע לפני שופט שאינו יכול אפילו להבין למהלך מחשבתם.

הנציב אמר שלא אחשוב כי נעלב בשל פנייתה הישרה של הסתדרות עורכי־הדין למזכיר־המושבות, אבל הוא נוהג לשיטתו, ולא היה חושב לנכון להתערב במהלך הדברים על ידי קבלת משלחת בירושלים, הם פנו אל הקיסר – ילכו אל הקיסר! הוא העביר מיד את התזכיר יחד עם הערותיו של זקן־השופטים, ואין בידו לעשות כלום אלא לחכות. אמרתי כי כאן עיקר התקלה, מאחר שאין לצפות לפתרון חיובי של הבעיה כל זמן שזה תלוי בהמלצותיו המחייבות של זקן־השופטים. השיב שעדיין לא שוחח מעולם עם זקן־השופטים על בעיה פוליטית או יהודית, אולם סבור היה כי דעתו נתונה לעניני משפט בלבד ואין לו דעה קדומה כנגד ענין היהודים. אמרתי כי אם כך הדבר, מסתבר שכל חברי ההסתדרות עורכי־הדין אינם אלא טועים… כי אין להם, כפי שנדמה לי, שתי דעות בענין זה. הוספתי כי הפעם האחת והיחידה שביקרתי בפומבי את מערכת־המשפט היתה במאמר שכתבתי נגד זקן־השופטים, על פסקי־דין שניתן במשפט של התובע הכללי נגד “דבר” ¹. סיפרתי לו על פרטי פסק־הדין, שבו תואר “דבר” כ“עלון” המספק את צרכיו של “פרוליטריון קוסמופוליטי” ושהזכיר לי תיאורים מסינגפור ומפורט־סעיד. שאלתיו לאורך תקופת שירותו הרגיל של זקן־שופטים. השיב שהיחסים בין הועד הפועל ובין מערכת־המשפט הם ענין עדין מאד, אין תקופת־שירות מסויימת, אלא אם כן רוצה שופט עליון להתפטר. לשופטים ארצישראליים שונים הוצעו משרות במקומות אחרים, והם סירבו. הוספתי שכמה עורכי־דין יהודים בירושלים ובמקומות אחרים, המרויחים הרבה יותר ממשכורתו של שופט מחוזי, נכונים בכל זאת, כפי שהוגד לי, לקבל כהונת־שופט, כדי לתקן את המעוות. הנציב רשם לפניו נקודה זו ואמר שיזכור את טענותי בשעת הכושר. בינתים יצטרך לחכות לתשובה מלונדון.

הנציב חזר לענין מינוי נציגים יהודיים לועדות המיעצות הממשלתיות, כיון שענין זה אינו נותן לו מנוח. הוא דיבר על כך עם נורמן בנטויץ‘, שסעד אצלו אמש, וביקש ממנו להתראות עמי ולנסות למצוא מוצא. דרך אגב – בנטויץ’ אמר לו כי מעולם ובשום פנים ואופן לא הורכבו ועדות־ממשלה על יסוד של נציגות שוה. בבוקר כתב לי מכתב ארוך, שעכשיו הוא מוסרו לידי, ואול לקראו אחר כך, לכשאפנה. “הם” אומרים שהוא מגלה חולשה, אבל הוא מיחס חשיבות גדולה לתיקון היחסים בין הממשלה לבין הישוב העברי, עד שאינו שם לב לכך. במכתב זה הרחיק לכת ככל האפשר. אילו ידע קודם את רגישותי בענין זה היה יכול בנקל למנות חבר יהודי שני. עתה, לאחר שהודיעו על הסדרים לכל הצדדים אין הממשלה יכולה לחזור בה. מובן, אמרתי, שתשומת־לב רבה ביותר תוקדש למכתב ה. מ.,; יכול אני להבטיחו כי אני ודאי שלא נתעיתי לפרש את יחסו כחולשה. אדרבא, דבריו הקלו עלי בהרבה ליעץ במצפון שקט להנהלה להסכים לפשרה, אם תמצא אפשרית. במכתב למר יונג, שבו נקבתי בשמות מועמדינו, הצעתי למנות שני נציגים יהודים לכל ועדה וועדה בלי עמוד בשלב זה על העקרון של שויון מספרי, אף כי ידעתי שעל ידי כך נגיע לשיטה של ייצוג שווה. מר יונג הודיעני כי הצעתנו נדונה במלוא הרצינות, אלא שה. מ. לא אישר אותה. רוצה הייתי שה. מ. יבין כי יסוד השויון כפי שנוסח על ידינו נעלה מכל תחבולה לסיפוק מגמות שרירותיות או שאיפות כיתתיות; בעינינו הרי זה יסוד־מוסד העלול להורות דרך למוצא קונסטרוקטיבי מן המבוך הארצישראלי הנוכחי. היהודים עתה במיעוט. הם חוששים מפני האפשרות של שלטון הרוב הערבי. מצד שני טוענים הערבים שהם חוששים מפני הסכנה האפשרית של שלטון רוב יהודי; יש למצוא מוצא שימנע מכאן ולהבא את האפשרות של השתלטות חלק מן האוכלוסיה על חלקו האחר, או שיהא נשלט על ידו. אין יסוד אחר מלבד יסוד השויון. כשאני לעצמי היו לי ספקות בחשיבותו של יסוד זה לאור ההיסטוריה של הקונסטיטוציה בקנדה, אולם שם נגרם, לדעתי, הכשלון בשל העדר שלטון מתווך אחראי, בעוד שבארץ־ישראל יוכל הנציב העליון בתוקף סמכותו המסורה בידו למנוע אותה מקפאון מתמיד. בשיחה שהיתה לידידי בן־גוריון עם ראש הממשלה בימי הקונגרס הציוני האחרון הבינונו כי מר מקדונלד תמים־דעים אתנו בהערכת חשיבותו של יסוד השויון המספרי. הוא הבטיח להתראות עם הנציב העליון החדש לפני צאתו לארץ־ישראל ולהביע לפניו את דעתו על החשיבות המכרעת של יסוד קונסטיטוציוני זה כפתרון לבעיות הארצישראליות רבות.

ה. מ. אמר, שמר מקדונלד אמנם התראה עמו ערב צאתו לארץ־ישראל, אבל לא שוחח עמו כלל וכלל על העקרון הקונסטיטוציוני של שויון מספרי. הוא, הנציב העליון, העיר לראש־הממשלה שאם תושגנה קרנות לפיתוח יחשוב לנכון להשתמש בהן לטובת יהודים וערבים כאחת ולא לטובת הערבים בלבד. ראש־הממשלה הביע מלוא הסכמתו לדעה זו והזכיר – אם לא טעה טעות גדולה – את היחס המספרי בין חלקי האוכלוסיה השונים. אמרתי, שאם כך, הרי שמר מקדונלד טעה מאד בהבנת השקפתנו כשדיברנו על שויון מספרי. הנציב העיר, כי בענין הועדות המיעצות שמדובר בהן, לא היה מקום לשאלה על ייצוג עדתי, אלא על צד התועלת בלבד. הוא מקווה שנצליח למצוא דרך למנוע מצב־דברים העלול לצערו צער רב. יתעורר ויכוח פומבי על אי־שיתוף מצד החברים היהודים; זו היתה הפרעה קשה למדיניות שנתכוון אליה בשעה שנתמנו נציגי הציבור. נוסף על כך יפסידו הועדות את עצת חבריהן היהודים ואת בקיאותם המקצועית.

 

21 ביוני, 1932    🔗

ב־21 ביוני אחר הצהרים סייר הנציב העליון בלויתי את הבנינים החדשים של תחנת־הנסיון החקלאית שלנו ברחובות. השתתפו גם ד"ר סנטור, הגב' ארלוזורב ושלישו של הנציב. בדרך לרחובות (משך שעה ורבע) ומרחובות ליפו היתה לנו שהות לשוחח באורח פרטי על כמה שאלות. הנציב העליון סיפר לי כי הממשלה מעיינת בחוק למניעת התקלה שבנישואי ילדות. אצל הערבים יש מקרים שכמוהם כמכירת ילדות בנוסח של עבודת־ילדים. הוגד לי כי מקרים דומים שכיחים בין יהודי תימן. היה מעשה ונכנס לבית תימני בשערים ושאל נערה קטנה לאמה – והנה הראתה לו על שני תינוקותיה. רוצה היה לדעת מה יהיה יחסנו לחוק כזה. עניתי כי אינני בקי ביותר בפרשה זו. מבחינה עקרונית אין ספק כי הישוב העברי החדש לא יתנגד לחוק, המכוון למניעת התקלות. ברור כי הדברים אמורים בעיקר בעדות המזרח. לפי סברתי אני, נמצא גיל־הנישואין שבישוב הישן בקו העליה, אבל אנסה לברר את העובדות ולהודיע לה. מ. את המסקנות. אם כך ואם כך – איני סבור שהעלאת הגיל בקפיצה פתאומית עשויה להועיל. הנציב אמר שהוא מסכים עמי. לא יחזרו על המשגה ששגו בהודו, שבה העלו את גיל־הנישואין עד 21 שנה על אף התנאים השוים בתכלית, וממילא לא היה החוק קיים אלא על גבי הנייר.

ביחס להעברה המוצעת של בית משפט השלום מתל־אביב ליפו אמר ה. מ., שקיבל עתה את תשובת זקן השופטים למכתבו. טענותיו של סיר מייכל מקדונל הן:

א) לשם תוספת יעילות בניהול מערכת־המשפט הכרח הוא להושיב את שופטי תל־אביב ויפו לכפיפה אחת, ובפרט כשעומדים למנות שופט בריטי שיוכל למלא אחר כך במידה מסוימת תפקיד של מפקח.

ב) שכר־הדירה שמשלמים בתל־אביב מוגזם הוא, בעוד שאפשר לשכור את הבנין ביפו, שהוא רכוש הממשלה, בשכר נמוך ביחס.

ג) הבנין המדובר (משרד־הדואר הישן ביפו) מרוחק מרחק 350 מטרים בלבד מגבולות תל־אביב ואין ליחס חשיבות למרחק כזה.

ידוע, אמר הנציב, כי בכל מושבה בריטית מתוחים היחסים בין הועד הפועל לבין מערכת־משפט. אם יצטרך ללחוץ לחץ קשה במקרה זה, יתקשה לסודר ענינים אחרים, בשעת הצורך, דרך משל – במקרה השופט בחיפה ², אבל זוכר הוא מה שאמרתי לו בהזדמנויות קודמות, והוא רוצה למנוע פגיעה בדעת־הקהל של תל־אביב.

אמרתי שלא קל לי לשמוע בשקט טענות ממין זה. בכל פעם שאנו שומעים את הדיבור “מזיגה”, פירושו: הורדת הרמה – ואנו מסרבים לחלוטין שיורידו את רמתנו לזו של הערבים בשטחים השונים של חיי־הציבור שלנו. כפי שכבר אמרתי פעם: אם יש הכרח לרכז – מדוע לא תרכז ממשלת ארץ־ישראל את כל השופטים בתל־אביב? מבחינה טכנית אולי נכון הוא כי משרד־הדואר הישן ביפו רחוק אך 350 מטר מגבול תל־אביב, אבל פירוש הדבר – משכונות־העיר הקיצוניות. כל השכונות הללו, כנוה שלום ונוה צדק, אינן אלא מעין שכונות־עוני בין ת"א העיקרית ובין יפו, והן נמשכות כל הזמן אל מרכז־העיר. בשבת ובימי־חג אפשר לראות את זרם האנשים משכונות אלה אל מרכז־העיר ואל שפת־הים. כזאת אפשר לומר גם על המגמה בחיי־המסחר, ואין להפוך מגמה זו. במשך כל עשר שנות־מגורי בתל־אביב לא סרתי ליפו אלא שתים או שלוש פעמים. מבחינה מעשית פירושה של ההעברה – שרוב אנשי תל־אביב יצטרכו ללכת ליפו. בטוחני שלא יעשו כן. לדעתי יעדיפו לפנות אל משפט־השלום העברי ולא ילכו לבית משפט הממשלתי – כמו שנהגו בימי התורכים. בני תל־אביב סבורים שעיר בת חמישים אלף תושבים זכאית לבית־משפט משלה, אלא אם כן החליטה הממשלה להוציא מן העיר את כל משרדי־הממשלה. יתר על כן, לפי ידעתי, מגעת הכנסתו של בית־המשפט בתל־אביב כמעט ל־12,000 לירות, ואילו המשפטים הנערכים ביפו אינם מכניסים אלא כמחצית מן הסכום הזה. אין לנצל לרעת תל־אביב את העובדה שלידה קיימת עיר־תאומה, אלא יש לנהוג בה כאילו עמדה במחצית הדרך שבין יפו לעזה. אם הכוונה היא לשיפור היעילות בניהול מערכת־המשפט – הייתי שמח, אם לדבר בגלוי, אילו היתה זו הפגימה היחידה הטעונה תיקון, הפגימה מחייבת לכנס את השופטים בכפיפה אחת. על כל פנים, המרירות שתביא ההעברה שקולה כנגד כל תיקון טכני, אם יש בכלל משום תיקון טכני בצעד כזה.

הנציב אמר שהוא זוכר את המרירות שנתעוררה עקב תחרות דומים בין שתי ערים בסקוטלנד. בעיניו ראה הפגנות המונים עוברים ברחוב ומכריזים: הלא העיר השכנה! אמרתי שיש הבדל חשוב בין התנאים בסקוטלנד לאלו שבארץ־ישראל. שם אין זה אלא ריב קרתני קטנוני, ואילו כאן הרי זה מאבק בין שתי רמות תרבות. על כך השיב שהוא מסכים עמי, ומן הראוי היה לבטל קודם כל את הגורם הכלכלי. עליהם לשלם עכשיו 264 לירות לשנה שכר־דירה בשביל בית־משפט בתל־אביב. אילו יכלה העיריה שיצטרך לפנות בענין זה למזכיר המושבות. אמרתי שאינני יודע אם זהו שכר־דירה גבוה או נמוך, סוף סוף עליהם לשלם רק את השכר המקובל במקום, כשם שעליהם לעשות כן בשכם או בעזה, אבל הערב אני עומד להתראות עם ראש־העיר, ואם ירשני – אברר עמו נקודה זו. בטוחני שמר דיזנגוף ימצא פתרון לקושי הכספי. הסכים וביקש ממני לשוחח על כך עם מר דיזנגוף.

אחר שוחחנו קצרות על תגובתם האפשרית של הערבים להצעת הצירוף של חבר יהודי נוסף לועדת התמיד ועל המועמד הבא בחשבון.

עברתי לענין הבחירות הקרובות למועצה המוסלמית העליונה. המאורע התחיל לעורר התרגשות והעתונות התחילה להקדיש לו את תשומת־לבה. כדרכי ביחס לשאר הענינים הפנימיים של העדה המוסלמית, אמנע בקפדנות מלהתערב בכך באופן רשמי, ובמידת האפשר אנסה להשפיע על העתונות העברית ולכוונה באותה מגמה. אבל, הענין כשהוא לעצמו חמור ביותר. אני עומד על דעתי, אמרתי, כי נשיא המועצה המוסלמית העליונה לא זו בלבד שהוא יוזמן של הפעולות האנטי־ציוניות בארץ־ישראל, אלא שהוא גם אנטי־בריטי עד לשד עצמותיו. הנציב הביע את הסכמתו לדברי, אולם נוצרה עתה, אמר, מפלגה שלישית בהנהגתו של עוני עבדול האדי, המאשימה את המופתי במתינות יתירה כלפי הממשלה והציונות גם יחד, והוא רואה בקבוצה זו את הענן הכבד ביותר שבאופק הפוליטי, ולדעתו ראויה היא לתשומת לב רבה.

עניתי כי מפלגתו של העוני, המכונה מפלגת האיסתיקלאל, כרוכה אולי הרבה יותר בתנועה הפאן־הערבית והפדרליסטית שמעבר לגבולות־הארץ מאשר במדיניות הארצישראלית מקומית. לכן מתמיהה ביותר העובדה שהממשלה הרשתה בשנים האחרונות שארץ־ישראל תשמש מקלט לפליטי איסתיקלאל ולגוליו מארצות שונות, ריכוז זה של כוח איסתיקלאלי בארץ אף הוא ראוי לתשומת לב רבה. אשר לבחירות למועצה המוסלמית העליונה – שקלתי היטב את הדבר ועלי להביע את התנגדותי לדעה כי רצוי להחזיק את המופתי על כנו כדי להבטיח את פיקוחה של הממשלה על פעולותיו. אם לשקול מצד אחד את התועלת שבפיקוח על המופתי אגב קיום משרתו, עם כל הכוח שיתוסף לו על ידי עצם בחירתו מחדש, ומצד שני את ההפסד שהוא עלול להפסיד בסמכות ובכוח של ממש אם לא יבחר מחדש – הרי שהדרך השניה נראית ודאית יותר. נוסף על כך – אין הפיקוח הקיים על פעולות המופתי יעיל ביותר. לחג' אמין יש אדם משלו בכל כפר. בתיווכם של אנשים כסובחי חדרא ³או כשייך מוזאפר, העוברים בארץ ומסיתים את התושבים להימנע מתשלום־מסים, יוכל המופתי לפעול תמיד כרצונו.

הנציב אמר, כי נדמה לו שלא ירדתי לסוף דעתו. אין הוא מתכוון כלל להחזיק את המופתי על כנו כדי שיהא קל יותר לפקח עליו. סבור הוא כי הנחתי נכונה, אבל משרד־המושבות נוהג כמי שחושש מאוד להתערבות ממשלתית שלא כדין בענינים מוסלמיים דתיים. דומה שהם חוששים לתגובות לא רצויות בארץ־ישראל ומחוצה לה. כשבא (הנציב) לארץ־ישראל, רצה מיד לשנות את פני הדברים בהנהלת וואקף ובתי־דין השריעה, אבל הממשלה הבריטית תקיפה מאד בענינים אלה. הם עומדים על כן על דעתם שבעניני הבחירות אין לעשות קטנה או גדולה, אלא לנהוג כדין. מהו הדין? – דבר זה נבדק עכשיו על ידי השלטונות המחוקקים. יתר על כן, אין הוא מאמין שהמופתי ייכשל אם יעמוד לבחירה. לפי סברתו תהיה האופוזיציה של נשאשאיבי בעלת משקל מועט. אחר הבחירות – ותהיינה תוצאותיהן אשר תהיינה – תגיע השעה לנסות ולרסן את הכוח הבלתי מוגבל הנתון בידי נשיא המועצה המוסלמית העליונה.

אמרתי כי לדעתי אין הערכת הממשלה קבועה ועומדת. לפני חדשיים היתה, כנראה, נטיה בחוגיה להגזים בהערכת כוחה של האופוזיציה. עתה הם נוטים לומר את ההיפך מזה. אין ספק כי למפלגת נשאשיבי יש עמדות חשובות בירושלים, ביפו, בשכם ובכל האיזור הצפוני. לא הייתי מעיז להתנבא לתוצאות ההצבעה, אבל איני רואה מדוע לא יובא מעמד המופתי במבחן של בחירות.

כאן נפסקה שיחתנו, כי הגענו לרחובות.

כשיצאנו מרחובות אמרתי – ביחס לתחנת הנסיונות – כי זוהי עבודת־פיתוח במובנה הטוב של המלה. בינתים קראתי את הדין וחשבון של פרנץ‘. הרגשתי הטבעית היא כי כל מי שמעונין באמת במדיניות־פיתוח תכליתית לא יוכל שלא לרגוז למקרא תעודה החסרה לחלוטין כל גישה קונסטרוקטיבית ממשית. זה שנים רבות שלא קראתי דין וחשבון עקר יותר. אפילו בדין־וחשבון של הופ־סימפסון היתה המגמה למדיניות קונסטרוקטיבית חזקה יותר מאשר בדין וחשבון של פרנץ’.

הנציב אמר כי בכל שיחה משיחותיו עם מר פרנץ' היה הרושם שלו – עקרות, אלא שאין הוא סבור כי יש בדין־וחשבון כדי לעורר התרגשות באיזה חוג שהוא. מנקודת־מבט יהודית אין טוב מלהציגה כתעודה חסרת משקל או חשיבות. אמרתי שהדבר תלוי הרבה במצב העצבים בקרב תנועתנו; אילו היו לנו עצבים חזקים מאד – אפשר היה, בתורת תכסיס, לפטור את הדין־וחשבון בביטול גמור. כראוי לו. לצערי נתערערו עצבי תנועתנו בלחץ השנים האחרונות. אמנם, סגנונו של הדין־וחשבון זהיר למדי (כאן הפסיקני הנציב ואמר: “לא ראית את הנוסחה הראשונה”), אבל העם העברי לא ידון אותו לפי סגנונו אלא לפי תכנו. אין לערבים סיבה להתלהב מן הצד הקונסטרוטיבי של הדו"ח של פרנץ‘, אבל על אף עקרותו הגמורה עשויות מסקנותיו הפוליטיות לחזק את כוחם. המנהיגות הערבית ניסתה במשך שנים להשריש תסביך של פחד בלבות הערבים ובלבות כל המתבוננים מן החוץ. הדין וחשבון של פרנץ’ הוסיף ביסוס ספרותי רשמי חדש לתסביך זה. בכל הדין וחשבון מתוארים היהודים ככוח כספי עצום ואפל, שכוונתו לעקור מן השורש את בעל הקרקע הערבי הזעיר, חסר־ההגנה ונטול־הכוח לעמוד כנגד לחץ עצום כזה. מובן שהתשובה הטובה ביותר היא העובדה כי פעולת־פיתוח זו, שפרנץ' מוכיח כי היא מן הנמנעות, נמשכת בארץ יום יום והגורם היסודי בה הוא עד היום הזה גורם ההתפתחות הגדול ביותר.

ה. מ. שאל ליחסי להצעות החוק של מר פרנץ‘. אמרתי שאיני מוכן לברר עתה את ההוראות השונות שמציע מר פרנץ’ לגופן. בדרך כלל אוכל להגדיר את יחסי על יסוד ההנחות הבאות:

א) כל חוק מסייג שאין בצדו מדיניות חיובית, פועל ממילא במגמה לעיכוב התפתחותה של הארץ. אין ממשלת המנדט יכולה לומר “שמש בגבעון דום” עד שתעבד תכנית קונסטרוקטיבית.

ב) היעילות שבחוק כזה תלויה במידה מרובה בדרכי ביצועו. אילו האמינה עוד האוכלוסיה היהודית בביצוע קונסטרוקטיבי של החוק, היתה רואה עובדות רבות באור אחר, אבל חוששני שהנסיון אינו מצדיק כל אופטימיזם מצד היהודים בענין זה.

הזכרתי לדוגמא את החקירה בענין קוסקוס־טבעון, המתנהלת בהתאם לחוק סכסוכי־הקרקע שהופעל זה מקרוב. מבחינה תיאורטית אפשר לפרש את החוק בצורה העלולה לפעמים להועיל לענין ההתישבות היהודית, אבל אין סיכוי שיקרה כזאת כל זמן שביצוע החוק מסור בידי אדם כמר ליס. לא ארבה בפרטים, אבל במקרה הראשון של הפעלת החוק הזה על ידי מר ליס שימש נשק נגדנו. זילזלו בפסקי־דין שהוצאו לטובתנו; עדותם של שוטרים נערכה בצורה שהותאמה מראש למסקנתו של החוקר, ודיוניו נערכו שלא בנוכחות הצדדים המעונינים.

ה. מ. שאל אם לדעתנו יש למר ליס דעה קדומה לגבי הענין היהודי. עניתי שסבורני כי מר ליס הוא אחד הפקידים המעטים שאינם משתדלים כלל להעלים את יחסם האנטי־יהודי הברור. ה. מ. שאל אם יש בידי הוכחות של ממש לכך. הקושי הגדול בענין כזה, הוא למצוא דבר של ממש שיכול לשמש הוכחה למסקנה כזאת.

ה. מ. שאל מה נתחדש בענין בית־החולים המרכזי בעמק שעמד להיסגר, כפי שחששו. עדיין לא נפגש עם הקולונל הרון, אבל יתראה עמו באחד הימים הקרובים. אמרתי כי ככל שידוע לי יסגר בית־החולים באחד ביולי וכל איזור ההתישבות בצפון ישאר בלא אישפוז חולים כלשהו. משלחת מטעם בית החולים וועד הבריאות העברי ביקרה אצל הקולונל הרון, אבל נענתה בשלילה בכל נקודה – בהתאם לנוהג שאנו רגילים בו בכל מקרה של פגישה עם מנהל מחלקת הבריאות. רק במקרים שסגנו מילא את מקומו היה לנו סיכוי למצוא אוזן קשבת יותר לתביעותינו. ה. מ. אמר שהיה רוצה מאד למנוע את סגירת בית־החולים, אבל, ייתכן שיתקשה להשיג את הסך הנדרש של 3000 לירות. רצונו לדעת אם אין ביכלתי לנקוב סכום קטן יותר שיועיל לנו לעבור את חדשי־הקיץ הקשים ביותר. אמרתי, בכל הכבוד הדרוש, שאנו מנוסים למדי בתקציבים כדי לדעת שלא מן הנמנע הוא למצוא סכום של 3000 לירות בתקציב העולה על 100,000 לירות. ה. מ. השיב שאמנם ייתכן, אבל רק על חשבון שירותים אחרים, שיש לשקול את הפסדם כנגד שכר השירות הנידון. אמרתי כי לא תמיד הכרחי הדבר. רק אם קובעים מלכתחילה שהמחלקה צריכה להישאר כמו שהיא, שכל המנגנון אסור בנגיעה ואין לדון באפשרות של חסכונות בחבר העובדים – רק אז הכרח הוא לנהוג צמצום בשירותים במקרה של צרה כזו. על כך השיב שודאי שאין לדון בשאלה זו במשך שבועות ימים.

אמרתי, אפשר שכך הוא, אבל עלי לומר שטענות ממין זה מוטב לנו להניחן בלא תשובה. בית־החולים בעמק יסגר בשל חסרונן של 3000 לירות. שנים על שנים אנו מנהלים משא ומתן על הגדלת ההקצבה להוצאות־החינוך שלנו, שהממשלה עצמה הודתה שהיא חייבת להגדילה, על יסוד ההסכם הקיים – ואיננו מתקדמים אפילו צעד אחד במשא ומתן זה. אשר לעבודות הציבוריות – לא זו בלבד שאין מגדילים את חלקנו, אלא שמונעים מאת הסוכנות היהודית להשיג את הידיעות הנחוצות לה לשם קביעת עובודת התעסוקה (כאן הראיתי לו שני מכתבים שהגיעו אלינו על פי מקרה מוזר בו ביום – האחד מאת המזכירות הראשית ואחד מעירית ירושלים – וכל אחת שולחת אותנו אל חברתה בדבר ידיעה מסוימת שביקשנו למסור לנו). כל הנדרש מאתנו הוא לקבל על עצמנו עול מסים כבד יותר, אם על ידי הנהגת מס הכנסה ואם בדרך אחרת. אם יניחו לענינים להתפתח במגמה זו – לא נוכל או לא נרצה עוד לשאת בהתחייבויות כלפי שירותים שעל פי דין חייבת בהם הממשלה. ה. מ. שאל לאן נגיע בכך! האם לא יהיה אז על הממשלה לומר כי כל מה שביכלתה לעשות הוא, לאפשר חינוך לאחוז הילדים העבריים השווה לזה שניתן לחלק הערבי של האוכלוסיה? עניתי שעתה יש לנו כ־22 אלף ילדים בבתי־הספר שלנו. הממשלה תרצה לומר ל־16 אלף מהם שיצאו מבתי־הספר וילכו הביתה – מילא, תעשה כן! אולם הממשלה היא שצריכה לומר זאת ולא אנחנו. ה. מ. אמר שאף על פי כן רצוי לדעתו להכין תכנית שתתן לבית־החולים בעמק להמשיך בפעולתו לפחות בחדשי־הקיץ, ולו רק בצורה מקוצצת. אמרתי שאתקשר עם הנהלת קופת־חולים ואודיע לה את דעתו.