אפריל 1991

הבדוי קושר את החיים עם המוות ורואה בהן שתי קטגוריות שהאחת מהווה וריאציה של השניה. לפיכך אין הבדוי שונה ביתפישתו את מהות המוות מן ההשקפה המסורתית של כל הדתות שניצניה החלו ביתקופות פריהיסטוריות. גם הוא מאמין בהשארת הנפש ובראיית הגוף כצורה גשמית חולפת. לפי אמונתו הנפש שמהווה אחר המוות את הנשמה, ממשיכה להצמד אל החיים ואינה ניתקת מגופו וארץ חייו של האדם. היא מופיעה כידמות אורירית רואה ואינה ניראית ותדמיתה כידמות האדם שממנו ניפרדה. ביסוד אמונה זו קיימת זעקת החיים כנגד גזירת המוות שאין בכוחו לבטלה, והריהו יוצר אילוזיה של המשכיות כאמצעי ניחומים. ובעוד הדתות האחרות – וביכלל זה האיסלאם – מפרידות בין עולמם של החיים לבין עולם הנשמות, מתוך כוונה להקל על הסבל הנפשי שגורם המוות לנישארים בחיים, אין הבדוי מפריד בין שתי הקטגוריות הללו. כמוסלמי הבדוי מצוּוה ליזנוח את אמונתו שניקבעה בתודעתו במסורת שקדמותה כקדמות תודעתה של האנושיות. ואף על פי כן – הוא מחזיק בזה וגם בזה, מתוך סיבות היסטוריות שאילצו אותו לכך.

לפי אמונת הבדוי – רוח המת מרחפת בסביבתו הארצית ומשקיפה על מעשיו ולפעמים היא מתערבת במהלך חייו. לעתים הוא זקוק לעזרתה ומבקש אותה לסייע לו. אף על פי שהבדוי מערב את רוח המתים בשטף חייו, הוא שם מחיצה בינו לבינה. הרוח קיימת ביספירה ערטילאית, והאדם במציאות הארצית. היא יכולה להתערב בהויתם של החיים, ואילו החי אינו רשאי להתערב בהויתן של רוחות המתים. על כך אומר־הבדוי: “המת לעולמו והחי לעולמו!” דהיינו" – מי שנימצא בארץ החיים אינו רשאי להתערב במה שמתרחש בעולם המתים. על כך יבואו חילופי הדברים ביני וידידי הבדוים: –

מעשה ובאתי אל “פַרחַאן” הזקן לנחם אותו על מות כלתו הצעירה. מצאתי אותו לבדו בביקתה שלו. קידם את פני כמקובל והיזמין אותי להתארח “בַמַקְעַד” שלו שהוא מבנה המיוחד לקבלת אורחים. ואני לתומי כיהודי האמון על ניחום אבלים, קבעתי את ביקורי זה לקיוּם המצוה הזאת. תוך כדי שתית התה – שהיא יסוד בכיבוד האורח אצל הבדוים – כוונתי את הזמן לענין שלישמו באתי ואמרתי: “לואי ועלובת הנפש הצעירה שגורלה המר לה וניפטרה בטרם עת, תיזכה לנוח בגן־העדן!” ליכששמע זאת נידרך בימקום ישיבתו ובקול מחאה אמר: “אל נא נפריע לה את מנוחתה. כל דיבור והעלאת זיכרה פוגע בה בעולמה!” אותה שעה ירדתי למעמקי אמונתו וחשתי ביסוד הקדושה שיש בלב האיש לרוחה של המנוחה.

מיקרה אחר שמאפיין את ההמנעות של הבדוי מעיסוק בהויתה של רוח המת היה כאשר ביקרתי אצל משפחה משבט התרבין. שנה לפני ביקורי זה אצלה, היה אבי המארח איש זקן מופלג בשנים שראה הרבה בחייו ושימש כאנציקלופדיה היסטורית של שיבטו וכלל שיבטי סיני. בעת ביקורי אצלו הקלטתי את שיחתי איתו ובין היתר “קַצִידַה” המספרת על עברם של יושבי האזור בני שיבטו. לימים האיש ניפטר ובהיותי מתארח אצל משפחתו ביקשתי לעשות מחווה ולהשמיע לנכדים שלו את דבריו בהיותו עדיין בחיים. אבי הנכדים דרש ממני שלא לעשות זאת באומרו: “אל נא נעורר את רוחו מימנוחתה. צער גדול ניגרום לה בהשמיענו את ההקלטה!” יחס זה אל רוח המתים הוא אינטרוספקטיבי. הערגה שיש לאדם להמשיך את נר חייו מועברת אל הויתה של רוח המת. גם היא שואפת להמצא בארץ החיים ואי יכולתה לעשות זאת – ביגלל הגזירה שגזר בורא עולם עליה־רוחה נעצבת. השמעת קולות האדם לאחר מותו יש בה משום הבאת יסורים עליה בשל העמדתה ביפני מצב של משיכה להווית החיים בעודה נעולה בעולם הרוחות.

 

ריסון ההתפרצות הריגשית    🔗

מנהג יש לבדוים שאוסר על היתפרצות ריגשית למיקרה שאסון המוות פוקד מישהו מיבני המשפחה. עליה ליכלוא את שטף הרגשות ולהשמר מפני צעקות ויללת שבר למראה המת. למראה בדוים שאינם מגלים סימני עצבות באבלם אפשר לחשוב כי חושיהם אטומים ולא הוא זה! בתוך נפשם הם כואבים ומבכים את מתם ככל אדם. אך הם מדכאים את גלויי הביטוי הריגשי של האסון כלפי חוץ בהשפעת המנהג שמחייב הדחקה. היתנהגות זו ניראית לאדם מבחוץ כבילתי טבעית. אלא שבדוי לחוד ואנשי המזרע לחוד. ולכך אתן דוגמא אחת: –

סְלֵימַאן הינו צעיר כבן שבע־עשרה. קרה מקרה מצער וניתיתם מאמו. יום לאחר הקבורה ישבנו שנינו בצל העץ שליד אוהלו ובין לבין נחמתי אותו תוך הבעת צערי על כך שאמו אשר אהבה אותו בימיוחד הלכה לעולמה. שמע והביט בי במבט של תמיהה ואמר: “אין על מה להשתתף בצערי. אמי הלכה בדרך כל האדם וכך יהיה עם כולנו!” אמירה זו גילתה כי האיפוק מצער המוות מהווה אמצעי חיסוני כנגד הטראומה שכרוכה בחוית המוות.

ככל שדורשת החברה הבדוית איפוק למראה האסון, אין הבדוי חופשי מלחץ האמוציות הטבעיות שבנפשו התובעות פורקן. הצער תוקף את בני משפחת המת ופורץ למרות הכל – ביבבות ובידמעות. הדרישה לאיפוק יסודה בשילובו של הבדוי במערכת האקולוגית המדברית. במדבר חייב אדם להתמיד ביפעילות כדי להבטיח את קיומו. עליו לירעות ללא הפסק את צאנו, להשקותם ולהביא מים ליבני ביתו. רוב זמנו הוא משוטט אחר גמליו ואילו אשתו מטופלת בילדים מצויה לבדה אי שם הרחק במדבר. אם יחלשו מניעי נפשו עקב דיכאון ויביאוהו לאדישות, בהכרח יגרום הדבר למשבר אם לא להכחדה עצמית. מי שראה בדוים בשעה שמתם מוטל ליפניהם, הבחין במאבק הפנימי שבו הם מצויים ובצורך שיש להם ליזעוק עד לב שמים על השבר הנורא שפקד אותם. ואף על פי כן־הם נאבקים בדרישה לאיפוק ואין אתה יודע מה מציק להם יותר, האיפוק או מר המוות. כך או כך עיניהם הדומעות מגלות מה בליבם.

כדי להקטין את השפעתו הרעה של המוות על תיפקודו של האדם, נוהגים הבדוים לידחוק את צער השכול למקרה שמת תינוק. לדיבריהם תינוק שמת בטרם ידע להבחין בין אמו לאביו אין לרחם על מותו לפי שנישמתו אינה בעלת הכרה, ואינה מודעת למעשה המרושע שעשה בה מלאך המוות. ולפי הכלל –:“לא ידוע – לא קיים!” ואף על פי כן אידיאולוגיה לחוד ולב אם לחוד, כפי שיתואר במאורע הבא: –

 

על זוג צעיר ששיכל את¹ תינוקו    🔗

מעשה בזוג צעיר מיבני שבט "אולאד־סעיד שגר באחד הואדיות הנידחים בין ההרים הרמים בימרומי־סיני, ולהם שני ילדים. האחד תינוק שזה עתה נולד ואחיו כבן שנתים לערך. רוב הזמן נעדר האב הצעיר מביתו בשל היותו עובד לפרנסתו באילת. פעם בחודש היה חוזר ומביא לביתו אספקה ומצרכים שונים. שוהה כמה ימים וחוזר לעבודתו. הגיע הסתיו ואִוּתו הרוחות הקרות שמשפיעות לרעה על בריאותם של בני האדם. כל המשפחות ששכנו בימרומי ההרים העמיסו את תפציהם וירדו לישכון בימות החורף בואדיות הנמוכים. הגבר משום מה בושש לחזור מאילת והאם הצעירה ושני ילדיה נישארה וחיכתה לו שיבוא ויעביר אותה ואת ילדיה אל מישכן החורף. למזלה הרע בהיותה מצפה לבעלה שיבוא להסדיר את הדברים, תקפה את הפעוט בן השנתים מחלת “הַדִישְׁבֵּה” – היא מחלת הגריפה. ומחלה זו מסוכנת ביותר לאדם בסיני ומחייבת טיפול מתאים בשל היותה קטלנית. ליקרוא למישהו לעזרה לא היה איש בסביבתה. ולקום ולרדת אל הביקעה אל הכפר הבדוי לא יכלה משום שהיתה מטופלת בתינוק. בצער ובתיסכול גדולים נישארה בביקתה כשהיא רואה את הפעוט שלה מתיסר ממחלתו. היא ייחלה לנס שיחיש את בוא בעלה ולא ניסתייעה. עבר שבוע, ואיש לא פקד אותה ותשועה לא באה. ליבה ניקרע בקירבה ביראותה את פעוטה גוסס לעיניה. בא הבוקר ומצאה את בנה בלי רוח־חיים. מיששה אותו, החזיקה בידיו והניעה אותן, נשאה אותו על ידיה וזיעזעה אותו בתיקוה שישוב ליתחיה, וניתאכזבה. בלב שבור ובידמעות שליש הניחה אותו על ריצפת הביקתה, כיסתה אותו וישבה קפואה ודעתה משובשת עליה. היה זה התינוק שהחזיר אותה למציאות המרה שגעה ביבכי וביקש לינוק. לקחה ושמה אותו על בירכיה, חלצה שד והיתה מיניקה אותו ודמעותיה זולגות על לחיה, והילד המת מונח לפניה.

יומים ישבה ליד פעוטה המת וביכתה אותו עד שיבשו מעינות דימעותיה. בינתים הגיע האב ונידהם ליראות את העזים נטושות ועזובה שולטת בכל. קרא בקול והכריז על בואו כדרך שהיה עושה כדי שבנו הפעוט יצא ליקראתו ויקדם פניו בצהלה וינשא על זרועותיו. ציפה לאשתו שתצא ותקדם אף היא את פניו בשמחה, ולא הוא זה! הבין שמשהו רע היתרחש בהעדרו. ניכנס לביקתה ומצא את אישתו יושבת כפופת ראש ותינוקה על בירכיה ולפניה שוכב הפעוט ללא רוח חיים. ראה וזעקה פרצה מגרונו שעוררה את אשתו הצעירה מדיכאונה. כרע והרים את הפעוט על ידיו למחשבה שמא לפניו מיקסם־שוא ומריפיון אבריו של הפעוט ידע כי הילד הלך לעולמו. כבדוי שהוא אמון על חיי הבדידות עישת את עצמו ופנה לעשות מה שצריך. אפה והכין ארוחה והאכיל את אישתו שמצא אותה תשושה מחוסר אכילה שניגרם לה מאובדן ילדה. צרר מעט אוכל והורה לה להכין עצמה לירידה לביקעת “אל־מילקה”. קמה ונשאה את התינוק “בַּמַּזְפַר” שהוא ערסל שבו נושאת הבדוית את תינוקה על גבה, והוסיפה וכיתפה את צרור המזון על שיכמה. והאב עטף את הפעוט המת, צרר אותו בצעיף שחור ונשאו על גבו.

יצאה המשפחה השכולה לדרך. השנים עלו וירדו בישבילי ההרים כל אותן השעות עד שירדה החשיכה עליהם והמשיכו בדרכם בחסות אפילת הלילה לאור הכוכבים. בישעת חצות הגיעו אל משכנות בני שיבטם – אַוּלַאד־סְעִיד־בביקעה. נקש האב בדלתו של מְנֵיפִי “הָעוּמְדָה” – ראש אגד המשפחות השוכנות בביקעה והעיר אותו. שמע מניפי קולות נקישה על דלת ביתו והישתומם. לפי שהשעה לא מתאימה לביקור ולא להצטרכות אדם לחברו. ליכשיצא, נידהם ליראות את האם הצעירה ותינוקה על ידיה ובעלה עומד דומם ונושא משהו על זרועותיו שלא בדרך רגילה. לשאלתו למעשיהם בישעת לילה קפואה ומאוחרת במקום זה. סיפר לו האב את מה שצריך. מיד בלי שהיות רבות הורה מניפי לאב להניח את גופת בנו בחצר ליד המוקד ולהשאר לידו. את האם הכניס לביתו, עורר את אישתו ושניהם החישו את מעשיהם, הבעירו אש, בישלו תה ותבשיל כלשהו והגישו לזוג ההורים השכול לאכול. השנים שהיו מעורערים ברוחם לא יכלו לבלוע את מאכלם. שכן עם הגיעם אל מקום מושב אנשים חיים, גברה עליהם השפעת האסון שטישטש בהם את הרגישות ליסביבתם עד שנעשו הוזים והיו מסתכלים בימארחיהם בעיניים שניתאדמו מן הצער והדיכאון. דחק בהם מניפי שיאכלו באומרו: “אמנם אללה הביא צער גדול עליכם במות הילד. אך אין הוא מרשה לכם לענות את עצמכם ולהתנזר מאכילה. איכלו ואל תחטאו לאללה!” בהשפעת דבריו, אימצו השנים את עצמם לאכול, לגמו פת אחת ועצרו והיסתפקו בישתית הקפה. השכיב אותם מניפי בביקתתו לישון באומרו: “עליכם לאזור כוח על מנת להסדיר את דרכה של נישמת הבן אל שערי השמים!” צייתו לו ושכבו לישון.

בעודם ישנים הלך מניפי אל בית אחיו דַרְוִישׁ, העיר אותו ותיאר לו את אשר קרה לזוג הצעיר במות עליהם ילדם הפעוט. ודרויש הוא מאותם אנשי השם גומלי החסדים שנהג לסייע ליבני שיבטו בכל סוג של ארוע. אם נידרשה עזרה בחתונה של משפחה חסרת אמצעים, הוא היה מערב עצמו ומסייע בכל הדרוש. ומעל הכל, בעת פטירה היה מנהל את מעשה הקבורה. בידיו חופר את הקבר ודואג לקיים את המצווה עם הניפטר בימלואה. אף על פי שלא היה שיח' הוא היה המוציא והמביא במשפחות בני שיבטו השוכנים בביקעה.

ליכששמע דרויש את דבר האסון שפקד את הזוג הצעיר, לקח בד לבן ושניהם: – הוא ואחיו רחצו את הפעוט המת עטפו אותו בתכריכים והניחו אותו בחצר. בינתים החל השחר להפציע. דרויש ישב וקרא פסוקים מהקוראן לעילוי נישמת הפעוט כדי שהמלאכים ילוו אותה בחן ובחסד את מקום מנוחתה בירקיע השמים. הורי הפעוט שניתקצרה שנתם מרוב סרעפי האסון שפקד אותם, קמו בבהלה כאילו מחלום רע ומצאו עצמם ישנים בין בני משפחת מניפי. לרגע נידמה היה להם כי אסונם הוא יציר החלומות. ליכשהבחינו בתכונה שבחצר, פגה האשליה וזעקה פרצה מפי האם: – “יא־וי־לי!” ניתעוררו כל בני הבית מקול הזעקה ולקול קריאת פסוקי הקוראן שבאו מן החצר, יצאו וראו כמה גברים ונשים יושבים וגוית פעוט עטופה מונחת ליפניהם. המראה הלא צפוי שניתגלה ליפניהם הדהים אותם וקולות זעקה ובכי פרצו מפי הנשים שעמדו על גודל האסון. אילמלא גערותיהם של הגברים שהשתיקו אותן, כל הביקעה היתה מתעוררת מזעקותיהן.

משהאיר היום רמז דרויש להורי הפעוט כי הגיעה השעה ללכת אל בית־הקברות שבפתח “וַאדִי־אַדֵיר”. הוא נשא את הפעוט שהונח על לוח ובלוית כמה גברים והורי הילד, הלך אל בית־הקברות. ליכשהגיעו, נכנסו לביקתה שליד קבר “הַוַלִי” הקדוש – שֵיח' נַהַמַה, ושם הניח את הפעוט. הוא ויתר הגברים יצאו לחפור את הקבר. הוריו הצעירים נישארו וישבו ליד בנם המת בעינים כבויות והיו אדישים למתרחש סביבם ומרחפים בעולם אחר. מי שהחזיר אותם למציאות המרה, היה זה התינוק שעורר אותם בביכיו והיה מושך בחולצתה של אמו ותובע ממנה להניקו. מיד חלצה לו שד וליזמן מה שבה אליה חיוניותה. בינתיים היו הגברים בחוץ חופרים את הקבר בפאתי בית־הקברות. ודרויש היה עומד בתוך המחפורת ממלא סלים בעפר ומוסר לעוזריו, וכשהגיע עומקו של הקבר לגובה כתפיו, חפר גומחה בתחתיתו, ובסיומה הורה להתחיל במעשה הקבורה. אחד הגברים הלך לביקתה ורמז להורי הפעוט כי הגיעה שעתו להמצא בבית עולמו. האב הצעיר קם ועמד לימראשותי ילדו המת והאם נשאה את תינוקה בידיה ורחקה לפינת הביקתה כמי שחוששת מפני מלאך המוות שעשוי לחטוף ממנה גם את בנה החי. וכשיצא הקברן נושא את הפעוט, ליוה אותו אביו ועיניו דומעות וליבו נירגש² בקירבו. והאם שהבחינה ברגעים האחרונים שבהם תיראה את פעוטה, שינתה טעמה ויצאה בחטף ועמדה מרחוק. מי שנשא את הפעוט הניחו על הארץ לפני הקבר הפעור ומעט הגברים שהיו שם עמדו וקראו כמה פסוקי קוראן, ובסיום תפילתם ירד דרויש אל הקבר והורה להגיש לו את הפעוט. ביראותה את דרויש שעמד בתוך הקבר לוקח את פעוטה ונעלם בתוכו, ישבה בפיתאומיות על הארץ, הניחה את תינוקה וזעקת שבר פרצה מגרונה, והיתה סוטרת על פניה וזועקת:“לאן לקחוך ילדי, למה הלכת ממני, אללי לי, ילדי, ילדי!” וככל שהקבורה הלכה והסתיימה, פחתו זעקותיה עד שהיו ליבבות ובכי חנוק. את הפעוט הניח דרויש בתוך הגומחה. סתם אותה בלוחות אבנים ובטיט, ואחרי זה סתמו את הקבר בעפר ויצרו תלולית עליו. ושתי אבני “מַנְצַבּ” הציבו עליה במרחק קטן זו מזו עדות למנוחתו של ילד בקיברו. ליכשסימו אספו הקוברים את כליהם והלכו.

שני ההורים נישארו עומדים לבדם ליד תלולית קבר ילדם והתינוק עומד ומחזיק בשימלת אמו ומשתאה על הוריו שהיו דוממים ומרכזים מבטם אל תלולית העפר. כך עמדו זמן מה עד שלפתע ניתקף האב ברוגז וכמו מתוך מחאה נשא את התינוק על ידיו ופקד על האשה ברוגזה“: – יַאלַּלה. נלך!” ואילו היא גהרה על תלולית קבר בנה אחזה בישתי אבני “הַמנְצַבּ” יבבה בקול חרישי הנידה עצמה מצד לצד והעבירה את רחמיה על בנה. משדרש ממנה בעלה לקום אמרה לו: “תן לי להנעים לילד את מנוחתו!” אמרה ופרצה ביבכי תמרורים. משנירגעה קמה והיסדירה את צעיפה והיצטרפה אל בעלה שנשא את התינוק ועמד על אם הדרך נבוך. עזבו השנים את בית־הקברות, והלכו כיברת דרך ושבו על עקבם. שינו את מגמת פניהם והלכו מזרחה. לאחר זמן מה נימלכו ונעצרו ועמדו ולא ידעו לאן ליפנות. ניכר עליהם שאיבדו את תחושת המציאות. כיון שכך, ישבו השנים על דרגש סלע בצד הדרך כשהם בוהים והוזים. מי שהחזיר להם את תחושת המציאות היה זה תינוקם שתבע את מנת יניקתו. חלצה האם את שדה והישקיעה עצמה בהנקתו. העיסוק בידרישת התינוק עוררו באימו את יצר החיים. ובעוד בעלה היה עדין שרוי בדיכאון, קמה ונשאה את בנה החי ואמרה: “קום נא בעלי נמהר ונלך לביתנו כדי שנספיק להגיע למקום בטרם יחשיך!” בעינים אדומות מצער ולב שבור מיגון עלו השנים במעלה המתפתל אל מרומי סיני וניבלעו בין הרריו להמשיך וללכת בינתיב החיים על כל מעקשיו. וכי ניתנת לאדם ברירה אחרת?

* * *

צער המוות מביא את משוררי הבדוים לישפוך את מרי שיחם בדיברי שיר. והרי הקצידה שחוברה על ידי עַוַואד עַבְּדַאלַלה אֲבּו־עְרֵיף השוכן בְּדַ’הַבּ על מות הילד בן אחותו.

 

על מות הילד עטאללה    🔗

יוֹם גַ’אנִי אַלעִילְם פי רַאס וַאדִי,

עִיְנדִי עַאוּדֵה סַאר בִּירַּאס מַגְ’נוּן.

עַ’אר אַל מַא וַאל דוּחַ’אן מַה יִד’וּג זַאדִי.

וַדִימְע יִדַאפִיק מִין פוֹק אַל עְיוּן,

וַעִינְדוֹ נַסִיבּוֹ בִּיל עַקְל הַאדִי.

מַה חַ’לַק אַלַלה לַה סִירְת מַיְמוּן,

וְיוּקְשוּט עַ’בִיטוֹ מִין פוֹק עַבַּאדִי.

וִיקוּל: – מַאת אִיבְּן אַחִ’י מִין עַיְר קַאנוּן!

יַרכַּבּ עֲלֵיה וִיכּוּת אַל וַאדִי –

וַאֲנַה אַשְׁהַד בִּילַלהּ בִידַל אַלְמַזְיוּן.

אֲבּוהּ מִן עוּקְבּוֹ יְקוּל: – יַא שוּם חַאלִי,

וין אנְּשַׁם לַקּוּן?

אוּמּוֹ תְסִיח פִי סַאוּת עַאלִי,

וַרֵבְּע מִן וַרַאהַא יְסִיחוּן.

וַטַאלִיבּוֹכּ יַא אַלּלה יַא וַסִיע אַלְגַ’לֵאלִי ־־

כּוּל חַי רִיְזקוֹ יַבְּרַה מַיְזוּן.

זַמַאן אִיכְּבַּארְנַה נַארְהוּ בִּיזְנַאדי,

וַאַמַּה אִיחְנַה כִּיבְּרִית וַגַאז בַּטְן גַ’אלוּן.

וַעֲ’סִילוֹ בְּעַגְ’רַם מִין פוֹק אַל עִידַאדִי,

וַאוּם אִיחְנַה עֲטַאיִר מִין פוִק סִבּוּן.

וּמַאכִּילְהוּ בִּירַּאַחַה מִן פוֹק הַאדִי,

וּמַה אִיחְנַה דַקִיקְנַה בִּילמְַכַַּאן מַטְחוּן.

וַאלְיוֹם אִיסְרַאִיל בִּילְחֲכּוּם וַאלִי

שַרְבַּת אַלחַ’מְרַה מַה יִסַלוּן.

וַסַלַאמַתְכּו!

בעת אשר באתני הבשורה בראש הואדי

לידי היה עאודה מתהלך בראש סחרחר.

רק ישתה ויעשן ולא יטעם מכל מאכל.

והדמעות ניגרות מן העינים,

ולידו גיסו בראש נטוי.

כל אשר גזר האל אקבל בהכנעה,

יחבוש אוכפו על גב הגמל הצחור.

ויעמר: – מת בן אחותי ללא הצדקה!

ירכב עליו ויבוא אל תוך הואדי –

ואני אעיד לפני האל על הנער היפה.

ואביו יוסיף ויאמר: – חשך עלי עולמי.

לאן לקחוהו הניכבדים?

אמו תקונן בקול גדול,

וכל משפחתו יחרו אחריה ויזעקו.

אבקשך אלי רב ההוד –

הנותן לכל יצור את צרכיו.

בעבר אבותינו את האש באבני הצור הציתו,

כיום אנחנו בגפרורים ודלק במיכלים.

וכביסתם ביפרוקים מנחלים כובסה,

ואנחנו ביבשמים ובתוספת סבון.

ארוחתם בנחת ברכבם על גבי גמלים,

וקימחנו במכונה יטחנוהו.

והיום ישראל מושלת עלינו.

אלה שותי היין שאינם מתפללים אליך.

ושלומכם ישגה!

 

הדחקת צער המוות    🔗

כדתות אחרות הדת המוסלמית רואה צורך בהחלשת הסבל שמביא המוות על האדם. והיא מתוך גישה של ניחומים מורה לו איך להתיחס אל המוות במהלך חייו. בתובנה שבה זכה האדם, יש טעם ליפגם בכך שהיא מגלה לו את חידלון חייו. הידיעה כי המוות אורב לו בכל עת, בהכרח משבשת את חייו. אילמלא מנגנון ההדחקה הנפשית שמעבירה את הידע אל מאחרי הקלעים של התודעה היה האדם טרף לאיומו של המוות. ולמרות זאת אין כוחה של ההדחקה לשחרר את האדם לחלוטין מסיוטי המוות. על כן שמו להן הדתות כתפקיד ראשי להמתיק את הגלולה המרה באמצעות האמונה. האיסלאם כדתות אחרות, קבע את עיקרון “ניצחיות הנשמה”, וכפועל יוצא – העיקרון של המשכיות החיים לאחר המוות. לפיכך – המצב הפיזי של האדם אינו אלא משכן זמני לנשמה. ולא רק זאת! האיסלאם הציב לעצמו מטרה להביא את האדם לידי התיחסות חיובית אל המוות כאמצעי הסטה מהירהורים מדכאים. לפי זה, יצר האל את המוות כתופעה שמעלה את ערך החיים לדרגה גבוהה יותר. במותו עולה האדם לרמה שביקדושה בהיותו חוסה בספירה האלוהית תחת כנפיו. על כן חייב המאמין ליראות במוות דבר חיובי. בהקשר לכך מביאים באחד החדית’ים את דברי מוחמד שאמר: – “ברצון שלא למות יש משום פשע בין אם האיש הינו חוטא גמור, ובין אם הוא צדיק גדול!” ומסופר בחדית' אחד שבישעת שיחה בין הנביא מוחמד לאשתו “עאישה” אמר לה! “מי שמשתוקק ליפגוש את אללה, אללה ישתוקק לפוגשו!” דבריו לא היתקבלו על דעתה ואמרה לו: “אכן כולנו שונאים את המוות ולדעתנו הוא אסון כבד!” ענה לה ואמר: “לא ירדת לסוף דעתי. ליכשמוות מתקרב למאמין, האל מעניק לו את הכוח הרוחני להינתק מן החיים. על כן אין כמו המוות לאהבה בלב המאמין!” דבריו של נביא האיסלאם מחזקים את לב המאמין ובאמצעות האשליה הוא זוכה להקלה בדרכו עלי אדמות.

האידיאולוגיה בנושא המוות באיסלם – שהיא זהה לדתות אחרות – מהווה אחת הדרגות האחרונות בהתתפחות ההשקפה הדתית בנושא זה. הבדוים כמוסלמים מודעים לתורתו של הנביא מוחמד בכל הקשור לנושא המוות. באופן עקרוני אינם נוהגים לפיה, משום שהם ממשיכים לאחוז באמונה הקמאית של “רוחות־המתים” הנישארות צמודות להויתם של האנשים החיים. שורשיה של האמונה הזאת נעוצים בתקופות פריהיסטוריות מלפני כמה עשרות אלפי שנים. בימים ההם החל האדם להאמין בקיומן של רוחות המתים והתיחס אליהן ביטקסים פולחניים ובצורות אחרות של התיחסות. על כן יש ליראות את אמונת הבדוי כהמשך הישיר של התרבויות הקדומות, מתוך קשר היסטורי רציף ולא מתוך כפירה בעיקרי האיסלאם. ואכן יש סתירה מהותית בין עיקרי האיסלאם לבין השקפתו של הבדוי בנושא רוחות המתים. כדרכו הוא מתעלם מן הסתירות ואוחז באמונה הקמאית ומבליע אותה בתוך האיצטלה הדתית המוסלמית, ומרחיק עצמו מהגות בכפירה שיש בכך.

 

רוחות המתים    🔗

הבדוי מאמין כי רוחות המתים ממשיכות להתקיים בתוך ההויה הארצית כפי שהיה בהיותן בגוף האדם. דמותן כידמות האדם שבגופו שכנו בהיותו בחיים. כל עוד האדם חי ניתן לחוש בימציאותה באמצעות הרוח שנושפת מפיו. בערבית נישמת אדם היא שם נירדף “לרוח”. חדל האדם לינשום ניפסקו חייו כיון שרוחו יצאה ממנו. השם העברי – רוח ניקרא בערבית “הֲוַה”, אשר שמר על מקורו הקדום. מכאן שהרוח בילשון ערב, שהיא גם הנשמה בעברית גזורות מאותה פעולה של נשימה. וזו היתה לינשמה שהיא מהווה את הקטגוריה של החיים. בעברית חלה התפתחות נוספת. השם הערבי לרוח “הֲוַה” קיבל בעברית משמעות מופשטת והיה לפועל, שמורה על הקיום ועל ההויה. להיות, פירושו: – להמשיך בחיים. כשבדוי מבחין בינשיבת רוח הוא אומר:"אַל הֲוַה בּיִתְהוּבּ! " כלומר: – הרוח מהבהבת, נושבת. ואילו העברי הקדמון בירצותו לציין את קיומו אמר: “אני הוֹוֶה!” זה התכוון לרוח וזה התכוון לחיים באותה מלה.

הערטילאיות של הרוח־שהיא הבטוי של החיים־משמרת את דמותה כידמות האדם שיצאה מגופו לאחר מותו. היא אורירית, רואה ואינה ניראית. לפעמים ניתן לחוש במציאותה ואף לשוחח איתה. עיקר שעות הפעילות של רוחות המתים בלילות. אך יש וחוסר מנוחה פוקד אותן והן משוטטות באור היום כדי להתערב בהויתם של בני האדם. במצב רגיל חוזרות הרוחות ומתכנסות בשעות היום אל תוך קיברו של האדם שממנו ניפרדו. ויש שהן חוסות בנקיקים ובימקומות ניסתרים כלשהם.

יש רוחות שאינן נוטשות את האדם לאחר מותו, ואף שומרות על קשר עם קרוביו ועם סביבת חייו. ליכשפוקד מלאך המוות את האדם ומאמלל אותו בטרם יגיע יומו, והוא מאלץ את רוחו להינתק ממנו, היא יוצאת בעל כורחה ומבכה על מר גורלה וגורל האדם שהוא והיא מהווים שלמות אחת. מלאך המוות הינו יצור שאין בליבו רחמים. בלי נקיפת מצפון הוא ממית אמהות ומשאיר יתומים רכים עזובים ומיוסרים. מקפד חייהם של עוללים תמימים, ומביא צער גדול על הבריות. בצאת הרוח מתוך גופו של אדם בטרם הגיע זמנו למות, היא ניתקפת בצער ואינה משלימה עם הניתוק השרירותי שניגרם לה והריהי מרחפת וממשיכה לקחת חלק בהויה הארצית בידרכים מדרכים שונות. לענין זה אביא את המעשה הבא: –

 

האלמן ורוח אשתו    🔗

מעשה והתארחתי אצל איש קשיש מיבני שבט הגִ’יבַּאלְיַה ומצאתיו עצוב ומלא דיכאון. ולאיש היתה אשה צעירה וחיננית אשר ילדה לו שבעה ילדים. בעודה רעננה, – וכל החיים עדיין לפניה – לא היתגברה על לידת ביתה השביעית, ולא עברו שבועיים ומתה. ושם בבית־הקברות שבביקעת “אַלְמִילְקֵה” ניקברה בין יתר המתים.

בצר לו פתח האיש את ליבו ותינה לפני את מרי נפשו. וכך אמר: “רוחה לא עלתה למרומים והתרחקה ממני ומילדיה לעולמים. בלילות היא באה ופוקדת את ילדיה וברוח נכאה היא³ מבכה על בניה שנישארו ללא חיק חם. בימיוחד היא מבכה את התינוקת שילדה, וליבה עליה דווי על כי אין היא יונקת משדיה ואין היא יכולה לזמר לה ולהנעים את ימיה הראשונים עלי אדמות. בלילות היא מעירה אותי כישהיא מוצאת כי אחד מילדיה דורש טיפול ואני משוחח איתה כאילו היתה בחיים חַיָתה. ובימים אני חש בנוכחותה בקירבת מקום כשהיא צופה על ילדיה. באחד הימים נעדרה ולא באה. ידעתי כי היא קוראת לי לבוא אל קיברה. באתי אליה בישעת לילה ושהיתי ליד קיברה עד עלות השחר, תוך שהיינו משוחחים זה עם זה. היא שואלת על ילדיה ואני מספר לה. היא מדריכה אותי בעצותיה ואני מציית לה. היא מנחמת אותי על מותה ולבי נמס בי מדמעותי. עם שחר הורתה לי לשוב אל ילדינו ולטפל בהם!” כך שפך האיש לפני את מרי שיחו. את פרטי השיחה הזאת פרסמתי בספרי: – בסתר אוהלי סיני.⁴

המוטיב של רוח אשר מבכה את החיים שניקטפו בטרם זמנם מופיע בפולקלור הבדוי, בסיפור: – הנמר והרועה.⁵ בו מסופר על צעיר וצעירה שניתארסו והכינו עצמם לחיי אושר. הצעיר יצא למסעותיו על מנת להשתכר מעבודתו, ואילו היא רעתה את צאנה וחיכתה ליום שישוב אליה כדי להינשא. למזלה הרע נהרגה בידי נמר וניקברה בהר בימקום שרעתה ליד הנמר שמת מרוב צער על הרועה שאהב אותה והרגה ביצדיה. בשוב הצעיר ממסעותיו, ראה בדרכו שתי תלוליות קבר בצד השביל. ליכשישב לנוח ליד הקברים שמע את רוחה של נערתו מבכה וקובלת על קיפוד צעירותה ללא עת. הנה כי כן, צער המוות שפקד מי מבני משפחתו של הבדוי ממלא את כל חדרי נישמתו. והוא מיחס צער גם לרוח המת. מבחינתו, צער הרוח שנאלצה לעזוב את מישכנה בגוף האדם אינו פחות מרגש מִצערו.

לפי התיאולוגיה האיסלאמית – שמקורותיה בדתות השמיות הקדומות – רוח המת עולה לשערי השמים בלויתם של מלאכים. שם היא מלווה בידי מלאכי הרקיע, עוברת שבעה רקיעים ומתיצבת למישפט לפני כסא הכבוד. דינה נחרץ בהתאם לנאמנותה לדת, אם לגן־העדן או לגיהינום. הבדוים מודעים לתיאור התיאולוגי הזה וכמוסלמים היו אמורים להאמין בהסתלקות רוחות המתים מן הארץ אל משכנן בשמים. ואף על פי כן, הם ממשיכים לאחוז באמונה הקמאית שאינה מרחיקה את רוחות המתים מן החיים. עד כמה הרעיון של עלית הנשמה לישכון בימרומי השמים אינה מתאימה לדרך מחשבתו של הבדוי ניתן על ידי החוקר האנגלי – “מרי”.⁶

בשיחה שערך “פלגריב” עם הבדויים באמצע המאה התשע־עשרה, העיר להם על הזילזול שהם עושים במצוות הדת, ותיאר להם את העונש שיענישם אללה, וכך אמר:" ליכשתמותו אללה לא יפתח לכם את שערי השמים ויגזור עליכם שילוח לגיהינום!" כשמעם את אשר אמר, ענו לו: “לאחר מותנו נירכב על הגמלים ונעלה לשמים עד לשערי גן־העדן. אם אללה לא יפתח אותם בפנינו נירכב על גמלינו ונמשיך בדרכנו הלאה!” אמירה זו מלמדת שכוחה של האמונה הקמאית גדול מכוח האמונה המוסלמית. אם כי השיחה הזאת נערכה ליפני כּמאה שנה, לא חל שינוי מהותי בהשקפת הבדוים על המשך החיים לאחר המוות. השפעת האיסלאם על הבדוים אמנם גברה במאה העשרים הודות לאמצעי התיקשורת האלקטרוניים, אך ליכלל דחיית האמונה הקמאית ביסודה לא הגיעה.

מנהג יש לבדוים לערוך ביום ששי – שהוא היום הקדוש באיסלאם – סעודת קודש המוקדשת לרוחות המתים. ליכשמתעורר בלב מישהו ריגוש אל רוח המתים שלו, הוא מבשל אורז בחמאה או גרעיני חיטה מרוככים וממותקים בסוכר, ומכבד בהם את שכניו. בחחילת הארוחה, מברכים שלוש ברכות: – לאל, למלאך המקום, ולרוח המתים. ההתיחסות למתים מתקיימת נם במקרים נוספים: – בארוחה חגיגית שמתקיימת בחתונה או ביברית־מילה, ובעת הקמת אוהל במקום חדש.

 

רוחות הקדושים    🔗

קיומן של רוחות המתים והמשך פעילותן בהויה הארצית, באה לביטוי בצורה הבולטת ביותר בפולחן קיברי השיח‘. הבדוי ניזקק לעתים קרובות לאינסטנציה על־טבעית שתסייע לו בחייו כשכוחו לא עומד לו בעת צרה או ליכשנפשו מיתעטפת עליו. במצב זה הוא עורך “זוּאַרַה” ליד קבר־השיח’ ומקיים פולחן דתי ביקדושה ומשטח את בקשתו ליפני רוח הקדוש ומיחל לעזרתו. הילולות ציבוריות נעשות בעסק גדול ליד קבר־השיח' שניבחר על ידי השבט. בעת הזוּארה – כך מאמין הבדוי – רוחו של הקדוש צופה על עולה הרגל אליו ובאה לעזרתו אם במעשה או בעצה. עיקר העזרה הנידרשת מן הקדוש נובעת לתחום הרפואה. שהרי עיקר המאבק שיש לאדם בחייו נוגע למרעין הבישין שבאים לכלות אותו. ליכשכלו כל הקיצין וכל אמצעי הריפוי אינם מועילים מסתייעים בקדושים, עולים לרגל לאחד מקיברי־השיח' ומבקשים עזרה מרוחו. וכנגד זה יש והם מיתבקשים להאציל מבירכתם. זוג צעיר שזה עתה נישא, אף הוא עולה לרגל אל קבר־שיח' ומבקש את רוחו שתאציל מבירכתה עליהם. ומעשי הנסים שעשו הקדושים לניזקקים הלא הם ממלאים את הפולקלור של בדויי סיני. בולט בימיוחד נושא ספציפי לחייהם של הבדוים כיבני המדבר שהוא מצוי בפולקלור שלהם והוא: – האדם הבודד שניקלע לימצוקה ואין איש סביבו שיבוא לעזרתו. כמו במיתוס הבא: –

 

אבו־קרי מציל הגמלים    🔗

מעשה בשודדים שעטו על עדר גמלי בדוי באיזור הרמלות בידרום־סיני מתוך כוונה לישדוד אותם. פנה כה וכה ליראות מאין יבוא עזרו, ואיש לא היה בנימצא. בצר לו פנה אל “רוחו” של אבו־קרי וביקש כי יושיע אותו ואת גמליו מידי הליסטים. בכוחו הפלאי, הפך אבו־קרי את הגמלים ליסלעים. כיראות השודדים את הדבר הזה נימלטו על נפשם, והגמלים שינו את את סלעיותם וחזרו למצבם הטבעי.

מעשה הצלה זה מסופר על כמה וכמה קדושים. והרי מעשה אחר ביתחום הרפואה.

 

הקדוש שיח' איברהים המרפא    🔗

בינווה פאראן קבור הקדוש “שיח' איברהים” שמוצאו משבט הַצַוַאלְחַה. מעשה וגרגר חול ניכנס לעינו של אחד מאנשי המקום שגרם לו לצער גדול. כל אשר עשה להוציאו מעינו לא הועיל. בצר לו פנה אל רוחו של הקדוש ואמר: “יא שיח' איברהים הושיעני!” לא עברו דקות ספורות ועינו נירפאה.

חשוד במשפט שנישבע לשקר על קבר איש קדוש יענש קשות. לכן ניזהרים הבדוים משבועת שקר. והרי אחד הסיפורים: –

 

שלושת המלשינים שהודו    🔗

מעשה ושלושה מתושבי נווה־פאראן הלשינו על חבריהם לשילטונות המצרים כי הם מגדלים טבק. השלושה ניתבעו למישפט ולא הודו באשמה. על כן זימן אותם השופט לקיברו של “שיח' סַלַאמֵה אִיבְּדֵרִי” כדי שישבעו. בדרכם לשם צנח אחד ומת. השני הורם ונישא באויר בין השמים והארץ והודה. השלישי שראה מה קרה לחבריו, מיהר והודה וניצל. אילו נישבעו לשקר, היתה אחריתם מרה. הנה כי כן פועלת “רוחו” של השיח' הקדוש בארץ החיים.

 

קבר השיח' כמקום להישתפכות הנפש    🔗

לפעמים יש צורך לבדוי לשפוך את מרי שיחו ולבקש ניחומים לנפשו הדוויה. אז ילך וישתטח על קיברו של הקדוש ויבקש את עזרתו. הנהירה אל הקדוש על ידי יחידים או משפחה יחידה הינה תופעה נפוצה. הורים על ילדיהם עולים אל קבר שיח' קדוש ועורכים “זוּארה”. מעשה ורכבנו – ידידי הבדוי ואני – על גמלינו בשעת בוקר מוקדמת ועברנו לא הרחק מקבר “שיח' אוחבוס” אשר ברמלות. אותה שעה היתה אם בדוית עולה במעלה השביל אל קרבת קבר השיח' מלווה בישלושת ילדיה הקטנים. למראה האשה אמר לי ידידי: – “אשה זו ניתאלמנה לא מכבר ואיננה מתנחמת מן האסון שפקד אותה. עתה היא עולה מדי שבוע בשבוע עם ילדיה כדי שרוחו של הקדוש תקל עליה ועל ילדיה את סיבלם!”

מראה התהלוכה של האם האומללה המחזיקה פעוט על זרועותיה ושני הקטנים האחרים מחזיקים בשמלתה העולים במעלה השביל אל הקובה המלבינה שבראש הגבעה, לא יכלה שלא ליגרום לנו ריגוש ורטט בלב. פטר ידידי את המראה ביברכה ואמר: “לו ירחם עליה האל ויסעד אותה באלמנותה!” ברך והמשכנו בדרכנו.

 

רוחו של הנביא משה    🔗

אישיותו של הנביא “מוּסה” דומיננטית בפולקלור הבדוי בסיני. לפי אמונתם, רוחו משרה ברכה על סיני ובימיוחד על העדרים, לפי שהוא נחשב לפטרון עדרי הצאן. לעתים יוצאת רוחו מימקום שיבתה והיא מרחפת על ההרים והגיאיות ומברכת את כל אשר בסיני, את האדם וכל החי והצומח. בירכתו נישמעת כקול משב רוח קלילה החולפת ועוברת ממקום למקום ומלטפת את האנשים בינעימותה. כך מאמינים הבדוים!

הינה כי כן, אין הבדוי מוותר על האמונה בימציאותן של רוחות המתים בסביבתו הארצית. אין הוא מקבל את הגירסא האיסלאמית שנוטלת את רוחות המתים ומוציאה אותם מהספירה הארצית אל הספירה השמימית. כאיש טבע השקוע והמעורה בתוכו־לטוב ולרע־אין הוא יכול לוותר על הישות של הרוחות שרק בעזרתן הוא יכול להרגיע את נפשו ולהתגבר על קשיי החיים ומכות הגורל.

 

העיקרון הדתי של “שכר ועונש”    🔗

האיסלאם כדתות אחרות מישתמש באמונת “המשכיות החיים לאחר המוות”, כיכלי המאלץ את האדם לקיים את המצוות והאיסורים שהוטלו עליו מכוח הדת. שכרו של המאמין שמקיים את המצוות, מובטח לו בעולם הבא בהנאה הנצחית בגן־העדן. וכנגדו־מי שדש עבירות בעקביו, דינו עינויים באש הגיהינום. גולת הכותרת של השכר מהווה תחית־המתים הניקראת “יוֹם אַל־קִיַאמֵה”. הצדיקים יזכו לשוב לחיים עלי אדמות ואילו הרשעים ישארו להתענות בגיהינום. רוב המצוות באיסלאם עסקות בנאמנות לדת. כלומר: – הכרה באללה ובנביאו מוחמד ומסירות נפש על מזבח הדת. יתר המצוות מתחלקות בין המצוות המוסריות, ובין המצוות של אורח החיים. מוסלמי אדוק באמונתו, משקיע את כל מעיניו בהכנת האליבי שלו לעת שיעמוד למשפט לפני אללה על מנת שיעניק לן חיי עולם בגן העדן עד בוא העת לשוב אל ארץ החיים ביום תחיית־המתים. כך משכילה דת האיסלאם כדתות אחרות לנצל את הכמיהה לחיי נצח ואת האשליה של השארות הנשמה כיכלי המביא לנאמנות דתית.

הבדוי מודע לעקרונות הדת בנושא השארות הנשמה ולעיקרון של שכר ועונש. אלא שמיכלל ידיעה ליכלל הינהגות נאותה אין הוא מגיע, אלא אם כן הוא מצוי תחת השפעה חזקה של המימסד הדתי. לאמיתו של דבר, הבדוי נאמן לעצמו ואינו נותן דעתו לכך שהוא דש עבירות בעקביו. התרבות הבדוית שהיא תולדה של תנאי החיים במידבר נימצאת לפיכך בדילמה בין נאמנות מלאה לעיקרי האמונה המוסלמית לבין הצויים שהמדבר מחייב. מתוך תצפיות בהליכות חייהם של הבדוים בסיני עד מסירת סיני למצרים בשנת 1981 בלטה העובדה שאין הבדוי מנהל את מעשיו לפי העיקרון של “שכר ועונש” ומורא שמים עליו רחוק ממנו כירחוק שמים מן הארץ.

תופעה בולטת קיימת ברגישות הרליגיוזית בנפש הבדוי שהיא מיתגברת עם הגיל. הבדוי הצעיר אינו מכוון את עצמו לפי המצוות הדתיות, והוא מתעלם מהן כליל. אינו מתפלל ולא צם, שותה יין בלי כל נקיפת מצפון ומנצל כל דבר שמועיל לקיומו. לעומת זאת הוא מקפיד לקיים את המצוות והאיסורים הספציפיים לתרבותו הבדוית. בהגיעו ליזמן שהוא נושא אשה וכבר הוא מטופל בילדים, חל שינוי באופן הדרגתי בכל הנוגע לקיום המצוות הדתיות. תופעה זו קיימת הן אצל הגברים והן אצל הנשים. אלו נעשות רגישות בימיוחד אף על פי שהן פטורות מכמה מצוות החלות על הגברים. יש נשים – ובעיקר זקנות – שמקפידות להתפלל חמש פעמים ביום. ניתן להניח כי ליכשמתקרב האדם ליום המוות מיתעורר בו הפחד מפני מה שצפוי לו, הוא מתחיל להכשיר עצמו במעשה צדקנות כדי שיהיה לו למליץ יושר ביפני כסא הכבוד. כיכלל יש לומר שאין באדיקות הדתית התוקפת את הגילים המתקדמים בחברה הבדוית משום תפנית עקרונית. המאבק לקיום של המבוגרים והפחד מן המוות שפוקד את הזקנים בימיוחד, הוא שמאלץ אותם לינקוט באדיקות דתית. ביחד עם זה האמונה ברוחות המתים על כל המשתמע ממנה שרירה וקיימת. ואם יש סתירה בין עקרונות האיסלאם לבין האמונה העממית הבדוית, אין הבדוי רואה עצמו כמי שצריך לישב אותה.

 

הקבורה ובתי־הקברות    🔗

בעבר כשהאוכלוסיה היתה דלילה, נהגו ליקבור את המת לא הרחק מן המאהל. בסיני מצויים הרבה קברים בודדים המפוזרים במרחביו, זכר לימים קדומים. כיום קיימים בתי־קברות מרכזיים המפוזרים ברחבי הטריטוריה השבטית. הדרישה לריכוז הקבורה הינה קדומה כקדמותה של תרבות האדם במדבר סיני ובערב – שהוא ערש התרבות הסינאית. בסיני מצויים אלפי קברים מהתקופות הקדומות החל מהניאולית ועד ימינו. רובם של הקברים מרוכזים בבתי־קברות המכילים עשרות ואלפי קברים.

בעִיגְ’מֵה בלב סיני מצויים בתי־קברות קדומים המשתרעים על פני עשרות ק"מר. קיום בתי־קברות מרכזיים הינו תוצאה של יציבות האוכלוסיה במרחב. בעת הנדידה כשהוא רחוק ממקום מושבו הקבוע, הוא נאלץ ליקבור את מתו במקום שבו מצאו האסון, אם אין בית־קברות מרכזי בקירבת מקום.

מאז שחלה התיצבות האוכלוסיה והגדרת הטריטוריות השבטיות לפני כמה דורות, נקבעו בתי־קברות שבטיים בכל רחבי סיני. אלה משמשים כעדות למידת קדמותם של השבטים בסיני, ואף יש כאלה שנעזבו ומעידים על שבטים שהיו ונעלמו. לאחרונה חל שינוי בייחוד השבטי של בתי־הקברות. כתוצאה מההתפתחות הישובית שחלה לאחרונה, שבה חלה דיפוזיה בין השבטים, ומשפחות ממוצא שבטי שונה שוכנות זו ליד זו, והקבורה נעשית בימעורב.

מיקומו של בית־הקברות הינו פונקציה של מיקום המאהלים והמרחק מהם אליו. אל זה יש להוסיף את התנאי של קיום מקור מים קרוב לצורך רחיצת המת. בכל בית־קברות מצויה גידרה בגובה קומת אדם ביממוצע המשמשת לירחיצת המת. וכמו שצויין לעיל – הבדוי יצר דמות קדושה מבין המתים שלרוחה הוא מיחס כוח על־טבעי. מתוך קביעה סוגסטיבית הוא יצר את קבר־השיח' הקדוש. בעבר כשהיתה ישיבתו של הבדוי ארעית, הוא קידש קבר כל שהוא ולא עיצב אותו בימיוחד. ויש שקידש קבר קדום מיבלי שיהיה לו קשר אישי אליו. זכר למקומות המקודשים מן הסוג הזה נימצא בכמה מקומות בסיני. בינווה "דַ’הַבּי מצוי טוּמוּלוּס פרי־היסטורי הניקרא "אַל־ח’אד’רֵין ששימש עד לזמן האחרון את האוכלוסיה המקומית כקבר קדוש. קברים כאלה מצאתי בואדי־צְלַאף, בואדי אֲבּוּ־גַ’עְדַה ובואדי־אִיְלתָה. בלי ספק מצויים בסיני הרבה קברים מסוג זה. את מתם קברו הבדוים בתוך זר האבנים המקיף את הטומולוס, והציבו כמנהגם שתי אבני “מנצב”.

עם הווצרותם של בתי־קברות מרכזיים ניתקדש אחד הקברים והיה לקבר־שיח' קדוש. הדינמיקה של יצירתו קיבלה תאוצה שהביאה לבנית קוּבה על הקבר, וכן גם בנית מיבנים נוספים שמתפקידם לשרת את הניצרכים אם בעת הקבורה או בעת “הזוֹּאַרה” – שהיא עליה לרגל. כיון שעליה לרגל מחייבת לינה ליד קבר הקדוש, נוהגים הבדוים ליבנות ביקתה או גידרה ליזמן שהרוחות או הקור אינם מאפשרים שהייה בשטח הפתוח.

תפוצתם של קיברי־השיח' רחבה ביותר וכמעט שאין בית־קברות בלי שיהיה בו המוסד הרוחני הזה. עובדה זו מתבארת מן הצורך האינטנסיבי שיש לבדוים לבקר את הקדוש. כיון שבית־הקברות מצוי במרכז הטריטוריאלי של אוכלוסיה מסויימת, באופן טבעי נוצר בו קבר־שיח'. תוך כמה שעות יכול עולה־הרגל להגיע אל הקדוש ולקיים לידו את הטקס הדרוש שתהיה הסיבה אשר תהיה. בסקר שערכתי בנושא זה, מניתי כמאתים קבר בידרום סיני, ולפי הערכתי יש להוסיף עוד כמספר הזה. זהו מספר גדול שאין מושלו בתרבויות אחרות. אפשר לעשות אנאלוגיה לקפלות ולבתי־הכנסת המרובים שכל קהילה מקימה לעצמה.

 

הקבר הבדוי    🔗

מידותיה של מחפורת הקבר מותאמות למידת גופו של המת. לאדם מבוגר חופרים קבר שאורכו כישני מטרים ורוחבו כישמונים ס״מ. קיברו של ילד מותאם למידותיו בתוספת מירוח קטן. עומקו של הקבר בין אם זה של מבוגר או של ילד הוא כגובה כתפיו של גבר העומד בתוכו. את המת מניחים בתוך חלל ריק ומקפידים שלא יכוסה באדמה או בחול. לצורך זה הם חופרים גומחה בתחתית הקבר שיוצרת חלל בצידו, שגובהה ורוחבה כחצי־מטר, ואורכה כאורך הקבר. את קרקעית הגומחה מרפדים בחול דק כדי להנעים למת את שכיבתו. נוסף על כך יוצרים תלולית מחול דק ומכסים אותה בבד תכריכים המשמשת ככרית שעליה מונח ראש המת. יש מי שעושה כרית משקית בד לבן, ממלא אותה בחול דק לאותה מטרה.ליכשהשכיבו את המת בגומחה, בונים קיר מאבנים שטוחות, סותמים את הסדקים ביניהן בטיט ובכך מבטיחים את הגומחה מפני חדירת חול, כד שהמת ישכב בחלל ריק. את הקבר סותמים בעפר המחפורת ויוצרים עליו תלולית בצורת דבשת גמל. לאחר מכן מציבים שתי אבנים: – אחת מעל הראש והשניה מעל הרגלים הניקראות “מַנְצַבּ”. אלו מסמנות את מקום הקבר. בכך מסתיים בנינו של הקבר. מנהג זה של יצירת תלולית הוא קדום. לפי המסורת כך גם קברו את הנביא מוחמד לפי מה שנאמר – “ערמו עליו תלולית עפר כדבשת גמל”. אין הבדוים מציינים ביכתובת כל שהיא את זהותו של הניפטר, ואף לא כל ביטוי ריגשי. איש זר שמיזדמן לבית־קברות בדוי רואה קברים אנונימיים ואינו יודע מי למי. ואין הבדל בין קבר גבר לבין קבר אשה. במשך הדורות כתוצאה מהעתקת מקום המגורים או נטישה של האזור מישתכחת דהות המת אפילו מבני משפחתו. ליכשבדקתי את מידת הזיהוי של הקבורים בכמה בתי־קברות מצאתי כי אחרי ארבעה דורות אין הצאצאים יודעים לציין היכן קבורים זיקניהם, לבד מקיברי הקדושים שזיכרם מישתמר.

בסיני ואף בנגב ישנה קבורה בתוך נקיקים. בעת מצוקה, כשאין אפשרות לחפור קבר של ממש, במצב מלחמה, מגפה וא נטישה חפוזה, טומנים את המת בתוך נקיק וסותמים אותו באבנים. זאת כדי להבטיח את המת מפני מלתעותיהם של הצבועים. לפעמים גם זאת אינו ניתן להעשות. בדויי נווה־פאראן מספרים על המגפה הנוראה שפקדה אותם בזמן מלחמת העולם הראשונה. מי שחלה והתאושש, מצא את קרוביו מתים ומרוב חולשה לא היה בו כוח ליקבור אותם כראוי. בלית ברירה טמן את מתיו בכוכי הקבורה מהתקופה הביצנטית שניפתחו במשך הזמן. בסיורי בנווה־פאראן ראיתי כוכים רבים ובהם מונחים שילדי המתים שניכר עליהם שהונחו בצורה חפוזה, רק כדי לקיים את מצוות הקבורה ההכרחית משום כבודם של המתים.

ואשר לעמידותה של תלולית העפר על הקבר בימרוצת הזמן. כוחות הארוזיה מפוררים ומפזרים את עפר התלוליות, ורק שתי אבני “המנצב” נישארות עדות לכך שמישהו נח תחתן מנוחת עולמים. הפשטות של מיבנה הקבר הבדוי אינה נובעת מיתוך זילזול. אדרבא – הקשר הרגשי, העמוק שמגלה הבדוי בעת הקבורה, מעידה שאין צורת הקבר הפשוטה קשורה ליחסו של הבדוי אל מתו.

לאחרונה החל לחדור שינוי אצל הבדוים בענין זה בעיקבות חדירת ערכי החברה העירונית למדבר באמצעות כלי הרכב וכל סוגי התיקשורת. יש ליראות מצבות בנויות מאבני גויל המסוידות בסיד לבן, ליד קברים בסיגנון המסורתי. בנגב חל שינוי נוסף. שם ניבנות מצבות מהודרות ועליהן כתובות מרובות לפי הדגם העירוני האחרון. השינויים שחלים בצורת הקבורה בהשפעת החברה המוסלמית העירונים מעידים על השינויים שחלים על הבדוים בכל תחומי החיים במיוחד באזורי המגע עם החברה שאינה מדברית. בלב סיני במקום שהבדוים אינם מופרעים על ידי התרבות המצרית, שומרים הבדוים על תרבותם ועל מסורת הקבורה שלהם.

 

הקבורה    🔗

בסיני נוהגים הבדוים לפי דגם הקבורה האיסלאמית. את המת רוחצים ומנקים את כל נקביו. בעיניו זורים חול או תוחבים כותנה. מי שיש בירשותו בשמים או סבון ריחני, מבשם בהם את גופת המת. לאחר מכן עוטפים אותו בתכריכים לבנים תוך הצמדת הרגלים בסרט וכן את הידים מצמידים על הבטן. המהדרין עוטפים את המת המכורך בסדין לבן. אם לא נימצאו תכריכים ליכרוך בהם את המת מסיבה כלשהי, ירחצו אותו ויקברוהו ביבגדיו. והיה ואין מים לרחצה, יטמן המת בקיברו כמות שהוא. הבדוים מאיזור נווה־פאראן מתארים את המצוקה שהיתה בראשית המאה כשפרצה מגפה באזור, והמתים היו רבים מן החיים. מחוסר כוח ליכרות קברים, טמנו את המתים בנקיקים ובגומחות פעורות של קברים קדומים.

ביזמן חפירת הקבר והטיפול במת, מכינים סעודה ומסיימים בישתית תה. כמות האוכל פרופורציונאלית למינו של המת. בעת קבורת אשה מכינים שמונה מנות כמספר מיתרי האוהל שלה. ואילו לגבר שמת, מכינים שש מנות כמיספר שרוכי נעליו. העדפת האשה על הגבר נובעת מהיחס השואב את כוחו מהתת־מודע שיש לבדוי כלפי האשה. היותה יוצרת חיים ברחמה מפתחת בו רגש הערצה הגובל ביקדושה. מותה מעורר על כן יחס הערכה עדיף מזה שמעורר הגבר המת.

מבחינת לוח הזמנים, הטיפול במת נעשה בעת חפירת הקבר. ולפי שהטיפול במת קצר מן החפירה, מניחים את המת בימקום צל עד שהחפירה תושלם, ותוקעים פיגיון בקרקע ליד הקודקוד, ופיגיון ליד כפות הרגלים. משניסתיימה החפירה, מתחיל שלב הקבורה. מניחים את המת במקום שטוח לטקס האשכבה. הגברים מיסתדרים בשורה חזיתית ליתפילה כשפניה דרומה לכוון “מכה”, ושהמת ליפניהם.

שליח־ציבור, מי שבקי ביפסוקי קוראן ותפילות, מתיצב ליפני השורה. קוראים את הפאתחה שלוש פעמים ובסיומה נושאים את המת לקיברו. הנשיאה נעשית בידי רבים, לפי שיש בזה משום מצוה ומחוה למת. מניחים אותו בגומחה כשראשו לצד מערב ורגליו למזרח. ראשו מוגבה על תלולית של חול רך ומנופה ומופנה לכוון דרום. את החלל סותמים באבני צפחות או באבנים שטוחות ואת הסדקים ביניהן סותמים בטיט. משעשו זאת, גורפים את האדמה בידים תוך אמירה שחוזרת על עצמה:" יַא רְחים, אִירְחַם אַלקַבְּר אַלְמַקים!" שפירושה: – האל החנון, השרה מרחמיך על הקבר בית משכנו.

הגריפה וסתימת הקבר אף היא נעשית בידי רבים. השיתוף של כל הנוכחים במעשי הקבורה, כפי שראיתי אצל הבדוים בסיני, מבטל את הרשמיות שיש בקבורה אצל תרבויות אחרות. משניסתימה פעולת סתימת הקבר, מתקינים תלולית עפר ומציבים שתי אבני "מנצביי. אחת בצד הראש והשניה לצד הרגלים. ביגמר הקבורה מסיימים בארוחה שבינתיים היתבשלה, הכוללת בשר זבח שניזבח בבית הקברות וניתבשל שם כשהוא עטוף בלחם או שאוכלים אורז מעורב בבשר, ומקנחים בשתית תה. משאכלו פונה כל אחד לדרכו.

במות ילד עוסקים ביקבורתו רק בני משפחתו הקרובים. במות אדם מבוגר, בין אם הוא גבר או אשה, מתקהלים אנשים רבים במדה והם מצויים בסביבה. ההרחקה שנוהגת החברה הבדוית בנשים מחברת הגברים, נוהגת גם בעת הקבורה. אין הנשים מיתערבות בגברים ואינן לוקחות חלק בטקסים. במות אשה, הנשים הן שרוחצות וכורכות ומוסרות אותה לידי הגברים ליקבורה. בשעה שהגברים עוסקים בקבורה הן יושבות וצופות מרחוק מי בבכי עצור ומי מתוך תדהמה שמביא המוות עליה.

מנהג יש לבדוים לנסך מים על הקבר. ביום השלישי לקבורה, עושים חריץ שמקיף את תלולית העפר ויוצקים בו מים. לדברי הבדוים: “המים מביאים ברכה למת!” ביסודו של המנהג הזה מצויה ההערכה למים כנותני חיים, שכן אין שיעור לחשיבותם ביתנאי הקיום במדבר. מתוך כך הקנו להם סגולות מאגיות. לפיכך יש בניסוך המים על הקבר משמעות אמונית עמוקה בנפשו של הבדוי.

הבדוים מקיימים ארבעים ימי אבלות למת. ביזמן זה נוהגים השכנים והקרובים לבקר את המשפחה האבלה ולנחם אותה מי שבא מברך את המתאבל באומרו: “דֵאִים רַאסוֹכּ!” שתירגומו: – ישמר ראשך. רוצה לומר: “מי יתן ויאריכו ימיך”

ביום הארבעים לקבורה המשפחה זובחת ועורכת ארוחה מפסקת בחוג מצומצם. בכך מסתיים תהליך האבלות ואף מדחיקים בימכוון את זיכרו של המת ומתעלמים ממנו באומרם: “המת לעולמו והחיים לדרכם!” מיכלול המנהגים הקשורים לתופעת המוות שניתגבש בתרבות הבדוים, מכוון את הפרט במסלול שמצמצם את כאב האסון ומאפשר לו להמשיך ביפעילות המתחייבת מהמשך החיים. כך נוהגים הבדוים משום שהמדבר דורש זאת והרי כל התרבות הבדוית אינה אלא הראי של המדבר.

 

קבורת עיד מַכַּאוּי    🔗

בהיותי מיתהלך בנופו הארצי והאנושי של סיני לקחתי חלק בלויה בדוית של בני שבט התרבין, והרי תיאורה: –

ביום ששי בשבוע 13.2.81 הלכתיאל בית־הקברות בִּנְוַיְבְעֵה־תַרַבִּין שנימצא על שלוחת־סחף סמוך לכביש. מתוך רצון לצלם את בית־הקבורה של שיח' “חְמֵיד”. מרחוק היבחנתי ביפעילות וידעתי כי בשעה זו קוברים מת. מיהרתי למקום, ומצאתי את בני שבט התרבין חופרים קבר לעִיד מַּכַּאוִי. עיד זה היה כל ימיו משותק ובגיל שלושים ניפטר. את אביו שגם הוא מת בינתיים היכרתי בעת סיורי באזור מגוריו, ואף היקלטתי את סיפורו על זֵיד־וּמַי.⁷ מכאוי האב היה פיסח, כי עלה על מוקש שקטע את רגלו בעיקבות מלחמת ששת הימים. ולפי שני הקביים שהיו מונחים ליד אחד הקברים, ידעתי כי זה קיברו. לידו חפרו את קבר עיד בנו.

השעה היתה תשע לערך. כשבאתי היה הניפטר מונח על המידרון עטוף בישמיכה ובתכריכים. משטח פח שנישען על שני מקלות הצל על הניפטר מיפני השמשץ ושני פגיונות היו תקועים באדמה אחד ליד כפות רגליו, והשני ליד ראשו.

את הניפטר הביאו על גמל עד לבית־הקברות לאחר הטהרה ועטיפתו בתכריכים. סְלֵימַאן בנו בכורו של מכאוי ושני אחיו עסקו בחפירת הקבר כשהוא מנצח על פעולות הקבורה. עז שהובאה לשם כך נישחטה ובשרה ניתבשל בסיר במרחק צעדים ממקום המת. סמוך לטבחים שבישלו את הבשר, היתה קבוצה שאפתה לחם דק הניקרא “פַרַשִׁיח” על גבי פח. במרחק מה ממקום שכיבתו של הניפטר, היה מוקד שעליו בישלו תה. סביבו ישבו כמה כמה אנשים שלא לקחו חלק בחפירת הקבר שהעבירו את זמנם בשתית תה.

ליכשהגעתי למקום מצאתי כי רוב האנשים ידועים לי. הם הזמינו אותי לשתות תה ואף כבדו אותי בסוכריות. לדבריהם יש באכילת מטעמים ודברי מתיקה בעת קבורת מת משום מצווה גדולה. ציבור בני לויתו של הניפטר כלל כעשרים איש. ביניהם היה פַרַאג' שהוא שופט בשיבטו, והוא בנו של “עִיד אֲבֹּו־אִיְמַפִריג'” הזקן בן המאה שמת לפני שלוש שנים. כמו כן היה בין המלווים “ג’וּמְעַה עִיד” בעל בית הקפה שליד המצודה שנחשב כאחד מעמודי התווך של השבט ואיתו גם בנו עיד.

את רובם היכרתי לפי מראיהם ולא בישמותם ואילו הם הכירו אותי ואף ידעו על מעשי וסיורי באזור שלהם. האוירה היתה נינוחה, כל בכי או עצב לא היה. מתיאורים קודמים ידעתי את מנהגם של הבדוים אשר אינם ניתפשים לדיכאון ואבלות כמו בני עמים אחרים. לפי השקפתם, המוות הינו חלק מהוית האדם שכל מהותו רוע ואסון, ואי אפשר להתחמק ממנו ויש להשלים עמו. אחד האנשים⁸ אף אמר:“זה גורל כולנו. איש לא ינצל ממנו!” בדבריו נישמע מוסר השכל אך צער לא ניכר בהם. האחרים היו שקועים במעשיהם ולא גילו סימני אבל. אלה שבישלו את הבשר אף התלוצצו תוך כדי עיסוקם והיו מחליפים דברים שיש בהם עליזות סמוך לימקום משכבו של המת.

האנשים שישבו סביב מוקד התה שוחחו בענינים שיגרתיים מחיי יום יום, והעלו נושאים שונים כמו: – גמלים שרחקו, מחירי דלק למכוניות, ויוקר המצרכים. דומה היה עלי שאני מצוי במיפגש רגיל ליד מאהל ולא במעמד של קבורה.

ליד פי הקבר שהלך והתעמק בידי החופרים היו עסוקים בחפירה ובשפיכת העפר כששה אנשים כאשר סלימאן האח הבכור היה מנצח על העבודה. בדוי קשיש כבן חמשים – שגופו היה עגלגל ומלא שלא לפי מבנה הגוף הטיפוסי של הבדוים – ישב בצד הקבר והיה בוחן ופוסק בהילכות קבורה ומביע את דעתו על מידות הקבורה אם הגיעו לכך שהן עונות על דרישות הדת. מסתבר שהאיש הינו חַג' בעל נטיות דתיות שהיתקבל כבר סמכא לכשרות הקבורה. עליו סמכו הבדוים התמימים וקיבלו עליהם הוראות שונות ומשונות שהיו זרות לתרבותם. לפני היתרחש התהליך של חדירת תרבות יושבי הקבע אל תוך תרבות בני המדבר כשהיא משבשת את סידרי החיים שניתגבשו במדבר במשך אלפי שנים.

בשעה שישב והסתכל בחופרים שמעתי שיחה בינו לבין בדוי קשיש. נושא השיחה עסק במנהג שפיכת מים על תלולית העפר שעל הקבר. כיון שניקלעתי לאמצע השיחה, ניתן להניח כי השנים בררו במשך שיחתם סוגיות שונות של מנהגי הקבורה בהתאם לחוק הדת. האיש טען שהדורות הקודמים נהגו לשפוך מים על הקבר. החג' פסל את המנהג הזה תוך הבעת פנים של “מומחה” מטעמו של הקדוש ברוך־הוא. לידבריו מנהג זה איננו לפי חוקי האיסלאם. האיש ניסה לשכנעו כי שפיכת המים חשובה מטעמים שונים גם אם אינם כלולים במישנת הדת. ניכר עליו שרצה להמשיך במסורת הבדוית הנהוגה במדבר בטרם סבלה מהתערבות המימסד האיסלאמי. את אבותיו וקרוביו קבר ושפך על קיברם מים מתוך אמונה שהוא מעניק להם את היקר לאדם במדבר. ואילו זה פוסל ואינו מרשה שיעשו זאת בטענה שיש בזה משום כפירה. האיש ניסה בדרך אחרת שלא על ידי הנמקה דתית להתיר את המעשה וכך אמר: “אולי הקדמונים שפכו מים כדי שהרוח לא תפיץ את החול מעל התלולית!” ביתנועה מבטלת שלל החג' מכל וכול את ההנמקה הזאת.

מתוך מה שלמדתי מפי הבדוים משבט הג’יבאליה ידעתי כי מנהג זה של שפיכת מים קיים אצלם מקדמת דנא והוא נוהג אצלם עד היום הזה. על תלולית העפר שנערמת על הקבר, הם חורצים שתי תעלות לאורכה ויוצקים עליה מים. לדבריהם זה נעשה לכבוד המת. הבינותי מהם שיש במעשה זה משום מחווה ריגשי שנובע מן החויה המדכאת של פרידה מן האדם היקר שמת. ראיתי כאן ביקבורתו של בן שבט התרבין כיצד ניגזלת מיבני המדבר דרך הביטוי הטבעי שלהם.

דון נוסף היה ביניהם בנוגע לחפצים שיש לצייד בו את המת. האיש טען שיש לשים מטבע ליד ראש המת. מנהג זה קיים עד היום בתרבויות אחרות שבו מציידים את המת בידברים בעלי ערך שישמשו אותו בעולם האחר. ואילו החג' פסל זאת באופן החלטי. המוזר בעיני היה שבדוי יליד מדבר סיני סיגל לעצמו אמונה זרה למדבר. מיסתבר שהעליה לרגל למכה משפיעה על הבדוי עד כדי כך שהוא מאבד את ערכיו ומקבל עליו ערכים שאינם רלבנטיים לו. מרוב נאמנות דתית היה החג' לנושא כליהם של כוהני הדת הרשמית שראה חובה לעצמו ללמד את בני שיבטו “הבוּרים” הילכות קבורה נכונות.

עברה שעה מאז שהגעתי וכבר השעון מראה את השעה עשר־וחצי. ניגשתי לראות את שיטת החפירה ותכנית הקבר. חג' ג’ומעה הרופא שהיה מכובד על שיבטו, הוא שהיה חופר, עודר וממלא סל ומוסרו לזה שעומד על שפת הקבר ושופך את תכנו במרחק מה.

כשהגיע הקבר לעומק של חזה החופר, הפסיקו את ההעמקה וחפרו גומחה בתחתית הקבר באופן שנוצר חלל צדדי. התלכיד של גרגרי החול איפשר את עשיתו ומנעו מפולת. בגומחה תונח הגופה מבלי שתכוסה בחול. דבר זה נעשה מתוך הרצון לתת למת תנאי קיום עד ליום תחית המתים. לדברי הבדוים: "זהו ביתו הנצחי של המת. עליו להמצא בו במצב נוח ביותר עד ליום “אַלְקִיַאמֵה” שהוא יום תחית המתים. משהודיע חג' ג’ומעה על השלמת הגומחה, התעורר ויכוח לגבי גודל הגומחה. היה מי שטען שצריך להיות חלל מרווח לנוחיותו של המת. כדי להבטיח את הדבר, מדדו את המת ואחר־כך מדדו את הגומחה והשלימו את השיפוץ כפי הצורך.

בשעה אחת עשרה כשהחופרים הודיעו על השלמת החפירה החל טקס הקבורה. פינו שטח מחצץ ואבנים במישטח שנימצא סמוך למדורת התה, סילקו את הפח שהצל על המת ונשאו אותו על השמיכה שעליה היה מונח. כל מי שנימצא במקום אחז בשמיכה ולקח חלק במצוות נשיאת המת. מכאן ואילך כל פעולות הקבורה נעשו בידי כולם.

את המת הניחו על המישטח החלק כשראשו למערב ורגליו למזרח. כל הנוכחים הסתדרו חזיתית לפני המת בשתי שורות. גבם כל ההרים ופניהם אל מניפת הסחף של נויעבה.⁹ יחד עם הים המכחיל שהתמשך לכל אורך הנוף כשהרי מדין הכחלחלים סוגרים כחומה את המראה. שאלתי לדעתו של פראג' השופט, אם מותר לצלם את הקבורה ונעניתי בישלילה. הצטערתי על כי לא יכולתי לצלם את המעמד הזה שהיה בו משום שלימות עילאית. התמונה של מת מונח על הקרקע אל¹⁰ מול הנוף הצבעוני והמופלא, סימלה את הויתם של בני המדבר בצורה מושלמת. לא ראיתי צער ביפני המתפללים שעמדו בשורה חזיתית ושקעו בחוית התלכדות רוחנית עם ההויה שיצר המוות. ליתמונה מרהיבה כדאת המבטאת את הקשר שבין האדם לנופו כפי שזה ניגלה לי במעמד זה, לא זכיתי לראות הרבה פעמים בסיני.

עוד אני עומד ומפרש לעצמי את המשמעות הרוחנית שיש ביתמונת המתפללים על המת, החל החג' שעמד ליפניהם לקרוא פרק קצר מהקוראן. דומני שזו היתה "סוּרַת אַל־כּוּרְסִי " שבסופה קראו את הפאתחה. לאחריה ניגשו אל המת הקיפו אותו סביב וביצפיפות רבה נשאו אותו וצעדו אל קיברו תוך שהיו קוראים “אַלַלה הוּא אַכְּבַּר” על כל צעד שעשו.

היבחנתי בהיתרגשות שאחזה את האנשים שנבעה מן הידיעה כי זו דרכו האחרונה של המת, וכי אלה הם רגעיו האחרונים עלי אדמות. מסתבר שאת טוהורת המת עשו באוהל המגורים שלו. את גופו עטפו בתכריכים וקשרו את ידיו ורגליו בארבעה מקומות, כדי שלא יהיו תלויים בצורה נירפית בעת נשיאתו על גב הגמל עד לבית־הקברות. נוסף על התכריכים היה המת עטוף בסדין לבן.

חג' ג’ומעה עמד בתוך הקבר וקיבל את הגופה תוך שאחרים מסיעים בידו ומקפידים שלא תיתקל בדופנות הקבר. וכל יתר הנוכחים עמדו והפצירו בו שיעשה מלאכתו בזהירות באומרם: “נהג בעדינות. ראה שלא יתחכך ולא יחבט!” ותוך כדי כך שהיו רחמיהם ניכמרים על המת הניח חג' ג’ומעה את המת בתוך הגומחה כמי שמניח את ילדו הישן על ערשו, בחן ובחסד וברחמים. הריגוש שאחז את כל הנוכחים שהיה מלווה ברחמנות ובידאגה לשלום המת וההשתתפות הפעילה של כל אחד במעשה הקבורה, היא מסגולתם של הבדוים האלה בני המדבר, שלא כיבתרבויות אחרות הנוהגות באיפוק בעת הקבורה.

עוד אנחנו עומדים ומיסתכלים בהכנסת המת לגומחה כשאחד האנשים הגיע מתנשף ובידו מטפחת מבד לבן וצח כשלג. יש להוסיף שלפני שהניחו את המת בתוך הגומחה, תבעו מג’ומעה הקברן שיבדוק אם הקרקעית חלקה. לבקשתו נתנו לו חול דק על מנת שיפזר על הקרקעית כדי להבטיח את חלקלקותה. סלימאן האח הבכור של המת ניפה חול ושם כימלוא כף היד במטפחת והקפיד לסלק כל גרגר גס. קיפל אותה ועשה ממנה כעין כרית קטנה ומסרה לג’ומעה וזה הרים את ראש המת והניח אותה מתחת לראשו לנוחיותו. פעולה זו היתה מלווה בעדינות מופלגת כאילו הרימו ראש חולה והניחוהו על כרית כדי שיוקל לו והיפנו את ראשו לדרום לכוון מכה כמצוות האיסלאם.

משסיימו להניח את המת התחיל שלב כיסוי הקבר. מרצפות מבטון שטוחות היו מונחות הכן בצד הקבר. ג’ומעה קיבל אחת מהן והניחה בשיפוע מעל ראש המת כשהיא נישענת על הקיר שמעל הגומחה ורגליה על המדרגה שנוצרה משורת אבנים לאורך הגומחה. כך נוצר חלל שבו היה המת מונח. טיט שהוכן מחול אדמדם הוגש ובעזרתו סתם ג’ומעה את הריוח בין הקיר לבין המרצפת. משהבטיח שלא יפלו גרגירי חול על ראש המת התיר את קישורי הסדין שעטף אותו השאירו בתכריכיו ומשכו ביזהירות רבה מחשש שמא יפלו גרגירי חול ויעפרו את המת. ענין זה של שמירה מפני עיפור המת עורר את כולם שניתקפו בריגוש והיו מזהירים אותו על כל תנועת ידיו. אחד האנשים ראה אותי עומד ומשתאה לדאגה המרובה שגילו כלפי המת ואמר לי:" כאן הוא יחיה עד יום “תחית־המתים” ועליו לישכב בנוחיות רבה!" וג’ומעה היה מוסיף מרצפות וסותם את הריוח ביניהן בטיט.

כשנישלמה אטמת החלל נתן החג' הוראה לכסות את הקבר בחול. דלימאן האח הבכור של הניפטר הביא אֵת חפירה והחל ליגרוף חול אל תוך הקבר. באותו זמן כרעו כל האנשים סביב הקבר והחלו ליגרוף חול בידיהם, תוך שהם קוראים “יַא רְחִים אִירְחַםַ אלקַבְר אַלְמַקִים!” כלומר: – אתה האל הרחמן רחם על הקבר על ביתו הנצחי של המת. ביגריפתם היתנשא אבק מעל הקבר וכיסה כענן את המקום. כשהגיע הכיסוי לחצי גובה הקבר, נתן החג' הוראה להפסיק. מיד כרעו כלם על בירכיהם וקראו את הפאתחה. ביגמר הפאתחה המשיכו ליגרוף בידיהם את החול אל תוך הקבר תוך התלהבות וקריאה בלתי פוסקת של: – יא רחים… בעומדי חוזה במעשיהם אמר לי אחד האנשים: “די! עיד המת עושה דרכו אל המרומים!” ניכר עליו ועל כל הנוכחים שהם מצויים בריגוש ביודעם שהם מצויים בריגעי פרידה סופיים מן האדם שהיה חלק מהויתם, והוא עושה את דרכו אל העולם שלאחר החיים. אותה שעה נחה אוירה שביקדושה על פני המקום. ליכשסיימו ליסתום את פי הקבר, גרפו חול ויצרו תלולית מעליו. הציבו שתי אבנים הניקראות “מנצב”. אחת מעל הראש בצידו המערבי של הקבר, והשניה מעל הרגלים במזרח. הוסיפו זר אבנים מסביב כדי שהחול לא יתפזר בימרוצת הזמן. היה מי שהביע דעתו שכדאי לקחת לוח אבן ולירשום את שם הניפטר עליה. כאן צץ החידוש שבא בהשפעת הכתיבה והקריאה שהחלו נפוצות בין הבדויים וכן הרצון לחקות¹¹ את יושבי הערים. הצעתו נדחתה מניה וביה.

ואשר לנשים…

הן לא היו נוכחות כלל בעת הקבורה, לבד מזקנה שישבה כל העת בתוך ערוץ במרחק ארבעים צעד ממקום הקבורה. ליכשהחלה הקבורה עצמה, קמה והסתלקה. היתה זו אחת מקרובותיו של עיד הניפטר שלא עצרה בעד ריגשותיה ובאה להמצא לידו בירגעיו האחרונים עלי אדמות.

ליכשסיימו את מעשה הקבורה, היתפתח בין הנוכחים דיון בשאלה אם להתפלל או ליסעוד את “סעודת הקבורה”. החג' טען כי יש עוד חצי שעה עד לצוהורים שהוא זמן התפילה. כמי שעומד מן הצד הבחנתי בתערובת הקימת במנהגי הקבורה, בין המסורת המקורית של תרבות בני המדבר, לבין המנהגים הדתיים שהוכנסו מבחוץ. לפעמים היתה הישתלבות ולרוב קיימת אי־התאמה. מסתבר שבין האלוהים והאדם חוצצים כוהני הדת ולא תמיד בלי הפרעה.

כשהוחלט לאכול את סעודת הקבורה, התכנסו סביב הסירים. הבשר הוצא אל קערה גדולה והפתיר – שהוא הלחם הדק – נערם ביקערה אחרת. כל אחד לקח גוש בשר ופרש הצידה לאכול. אני הייתי ביבחינת מסתכל מן הצד במעשה הקבורה ולא רציתי להשתלב בתוך הארוע שלפני. משום שהשתתפותי הפעילה חייבת להיות זרה וחששתי מפני פגיעה באבלים. כל זמן הסתכלותי שקלתי את מעמדי לפי תגובות האנשים, כיון שלא ראיתי מבטי דחיה או אדישות העזתי לעמוד סמוך אליהם וללמוד את מעשה הקבורה מתחילתו ועד סופו. אך לא ידעתי מה דעתם האמתית עלי. כיון שהיו לוקחים בשר ואוכלים, היבחינו בי שאני עומד בצד בלא מנת בשר. פנה אלי סלימן האח הבכור של עיד שזה עתה ניקבר, ואמר: “אנשים האיש הניכבד עומד ללא בשר!” כישמוע האנשים את הדבר, פנו בריגוש והיתקינו עבורי מנה כמקובל. אותה שעה ידעתי כי נוכחותי נוכחותי היתה לרוחם, ואף ראו בה מחווה ידידות כלפיהם. מיד נחה דעתי. ביגמר הארוחה הגיעה שעת התפילה. טור מתפללים עמד מעבר לערוץ על הדרגש בו עומד בית־הקבורה של הולי “שיח' חְמֵיד”. הים והרי מדין במזרח, מניפת הסחף הצהובה של נויבעה העטורה בזר תמרים יצרו תפאורה כבירת רושם לטור המתפללים. והיה ביתפילתם משום צפיה בנישמתו של עיד האומלל שהיתה הולכת ומתרחקת אל תוך מעמקי האופק.

סיימו להתפלל וכל איש פנה לדרכו. כלי החפירה, החפצים ושירי בגדים נישארו מפוזרים מבלי שמישהו יעשה בהם סדר. שכן בישעת אסון מי ישים ליבו לכך? לאחר שבועיים ביקרתי במקום ומצאתי את הכל כאילו זה עתה ניסתימה הקבורה. רק כעבור ארבעים יום יבואו להסדיר את הדברים.

ביבליוגרפיה    🔗

1. שבתאי לוי – בסתר אהלי סיני.

2. שבתאי לוי – מות סאריה היפה.

3. B. W. Murry – Sons of Jshmael (1935) –