בית־השיטה

הרפתקת האהבים של זוהיר סאלם הבדווי הצעיר מסיני שמסר את ליבו וגורלו בידי הנערות האירופאיות שהטעימו אותו מרורים עד לזרא, ראויה שתשמש לקח לצעירי הבדווםי באשר הם שם. שאם לא ילמדו מנסיונו, דינם שגם הם יכנסו לתוך המלכודת כפי שקרה לזוהיר, ומי יודע אם גורלם לא יהיה גרוע ממה שעבר עליו.

אל סיני באו ואף ממשיכות לבוא הרבה מיעלות־ֿהחן של עמי אירופה, אלו הבנות יפות העין וליבנות העור, אשר אינן מוותרות לאהבה שתחלוף על פניהן מבלי שתמצינה אותה והן חופשיות לעשות בה שימוש ככל שתחפוצנה. ולפי שמקור האהבה מצוי אצל הנערים הבדווים יפי הגיזרה ואדירי החשק, הן עושות בהם שימוש כבאותו קנקן של עסיס תפוחים, שהן גומעות ממנו עד שמיצו את טעמו, בוחלות בו ופונות לגמוע מקנקן בעל עסיס ממין אחר, וזהו טבען שהביאו איתן מארצותיהן שהן נותנות לחישקן שיזרום בחופשיות וממלאות את נעוריהן בהרפתאות. ולאחר שבילו בחופו של סיני בתפנוקים, חזרו לארצן והשאירו אחריהן את צעירי הבדווים שבורי לב ונמוכי רוח.

צעיר מבני סיני שיודע כי הידידות עם הנערות כחולות העין טובה לשעתה יכולה להיות פתיחה מערכת חיים משותפת – לא ישקיע את נישמתו במשחק האהבהים שלשמו בנות החמד הגיעו לסיני. ומי שלא ניזהר ונתן חופש ליצריו ששיבשו את הגיונו, ומסר את גופו וליבו במלואם והפליג מעבר למה שמותר, מצא עצמו מתהלך בצער גדול לקול שאון הגלים של ים־ סוף מבלי שיהא מי שינחם אותו. כך קרה לזוהיר שנאלץ לעבור כמה מדורים של עגמת נפש ושל ענויי גוף, שבאו עליו כתשלום עבור קלות דעתו ויותר עבור תמימותו. וכדאי לפרט את הדברים, משום חשיבותם, וכך היה המעשה: –

בין הרי סיני אדירי הפסגות חיו משפחות הבדוים בבדידותם כשהן מנהלות את חייהן ברוגע ובעוני, הסתפקו במעט שהעניק להם אללה והיו מודים לו על כל חסדו הצנוע. ובאותם ימים דרכי סיני היו ריקות מאנשים, לבד מכמה צליינים שבאו להסתופף באווירתו הקדושה של סיני, וכמה בדווים שרכבו על גמליהם כדי למלא את צרכי פרנסתם. ושם בצפון הרחוק היו עמי אותן ארצות עוסקים במלחמות ביניהם בגלל שהשדים היו מסכסכים ביניהם. ובסיני שקט ודממה, לבד מקול זימרתו של המדברון – אותה ציפור חיננית וקטנה – ומנגינותיהם של הצרצרים, לא נישמע דבר כי זהו טיבעו של סיני שנעימותו של אללה נחה עליו באין מפריע.

תולדותיו של זוהיר עד לנישואיו

באווירה השקטה של סיני נולד זוהיר בשעה טובה לאמו “עזיזה” ולאביו “סאלם” ויגדל הילד בחברת מוסה אחיו הגדול ושאר אחיו ואחיותיו הקטנים ממנו, וכדרך ילדי הבדווים העביר את ילדותו בשעשועים באותו עמק “אבו־ֿזיתונה” המצוי על הדרך המובילה לנווה פאראן. לבית־הספר לא הלך, כי לא נהגו הבדווים ללמד את בניהם קרוא וכתוב באמרם: “וכי לאיזה צורך דרושה לבדווי הקריאה והכתיבה, האם יקרא ממה שיש בספרים וישעשע בהם את גמלו האהוב, או שמא העיזים זקוקות לדיברי כתיבה?” וכשגדל והיה לנער, לקחו אביו איתו למסעותיו בסיני, על מנת שיכיר את הדרכים ויהיה לבדווי מושלם שיודע הילכות מדבר.

הגיע היום שבו כינס סאלם האב את בניו, את מוסה וזוהיר ואמר להם: “הנה זקנתי וכוח אין בי לשאת במשא הפרנסה, הנה הבוסתאן הפורה בפאתי זיתונה, והנה עדר העיזים הגדול והגמלים, היו אתם אחראים להם ואני אהיה סמוך על צווארכם!”

מאותו יום היה זוהיר דואג למשק המשפחה הוא ואחיו ויראו ברכה בעמלם.

כשמלאו לזוהיר שמונה עשרה שנים, הבחין בריגושים בליבו למראה הבנות, שהחלו להציק לו שלא כרגיל. הלך אל אביו, אמר לו: “אבי, יש לי צורך בְּרַעֲיָה והגיע הזמן שתשדך לי את אחת הבנות!”

אמר לו אביו: “הנה נֵאטְפַה בת סַלים עַטְשַׁאן ממשפחתנו – היא משפחת הסַעַאיְיֵדה – שהגיעה לפירקה האם אלך אל אביה לבקש אותה לך?”

אמר לו: “אבי, היא אינה בשבילי. את מבסוטה אני רוצה את ביתו של נאצר”.

אמר לו אביו: “מבסוטה היא בת למשפחה זרה לנו ולא אוכל לשדך אותה לך, כי היא מיועדת לבן דודה”. ואביו ידע כי הוא מתנה אהבים עם מבסוטה ועשה עצמו שאינו יודע, כדי שלא להפריע לשעשועיו של בנו על חשבון בנות זרות. חוק הוא לבדווים שהבנות מיועדות קודם כל לבני דודן ובאין ברירה – לאחרים.

זוהיר ומבסוטה ידעו כי יגיע הרגע שבו יאלצו להיפרד, וכדי להמתיק את מרירותו של אותו רגע עשו עצמם שאינם מכירים בו, והיו מגבירים את חיבוקיהם וחיבוביהם כאילו רק הם מצויים בעולם לבדם.

אמר זוהיר לאביו: “עשה בכישרונותיך שמבסוטה תהיה לי לאשה ולא אחטוף אותה וניברח שנינו לארץ אחרת”.

אמר לו אביו: "הוצא רעיון ההבל מראשך, לאן תברחו וסיני ריק מאדם ובסופו של דבר תאלץ לבקש את הסכמת אביה, שיכרות את ראשך בטרם יסכים, וחוץ מזה אם לדעתי תישמע, נאטפה עולה על מבסוטה – בהרבה דברים, היא יפה ממנה והליכותיה נעימות.

במשפחתה כל הנשים פוריות ואילו נשות משפחת מבסוטה עקרות ברובן!"

אמר לו: “מה איכפת לי מעקרות, חשקי למבסוטה ולא לנאטפה!”

אמר לו אביו: “אל תהיה שוטה, טעמה של אשה לא ברכות שדיה כי אם במה שמצוי בלב שלה, ואגלה לך סוד ואומר לך שטעמן של בנות משפחת “הסעאידה” יצא לפניהן בכל שבט הג’באליה, גבר זקוק למי באר מתוקים ולא למשחקי נערות הבינות?”

זוהיר שהוא ממין הצעירים ששיכלם שואב את חוכמתו מבית־החשקים שכידוע פיקחות רבה אין בו, הפציר באביו שבכל זאת ילך וינסה אצל אבי מבסוטה בשבילו, וסאלם שהיתה לו חיבה גדולה לזוהיר, הסכים לנסות ולו כדי שלא יאשים אותו בנו באוזלת יוזמה. הלך אל נאצר אבי מבסוטה וביקש מה שביקש וניתקל בסירוב כפול ומכופל, משום שנאצר לא רשאי לפי החוק למסור את בתו לכלה אלא לבן אחיו.

חזר סאלם משליחותו והודיע לזוהיר כי בלתי אפשרי לו לשאת את מבסוטה לאשה אלא אם כן ילמד קודם את חמורו לעלות על הסולם. נעצב זוהיר מאוד ותוגה ירדה עליו ולמחרת השכים ועטף ראשו בעמאמה הלבנה שלא כבכל יום, ויצא אל הר עוֹגֵ’יר, מקום בו מבסוטה רועה את צאנה. בדרכו עבר בשביל לרגלי אוהל הורי מבסוטה כדי שתראה אותו חובש עמאמה לבנה ותיוועד איתו, כי החבישה הזו היתה רמז סודי ביניהם לצורך ויעודים, ואביה אינו יודע דבר על הרומן הקיים ביניהם, כי אוי לה.

ראתה מבסוטה את זוהיר וליבה פעם בקירבה כי החיפזון שבהזמנתו של זוהיר לבוא ולתנות אהבים עורר בה חששות. וכדי שאיש לא יבחין בסערת הנפש שהתחוללה בקירבה לא נהגה בפזיזות. ערכה את העדר ליציאה למרעה כבכול יום, צררה את מזונה ומימה ושמה על שיכמה, קראה לעזותיה ויצאה לרעות כבכול יום. כשהגיעה אל העמק שבו מגובבים סלעי ענק זה על זה, השמיע לעברן את הקריאה המכריזה על תחילת האכילה שלפיה כל עז חפשיה לשוטט כרצונה, והיא פנתה והלכה לבין הסלעים ומצאה שם את זוהיר יושב על אבן ופניו עצובים. הניחה את משאה מעליה מיהרה אליו וכבר היו חבוקים ומנשקים זה את זה מתוך ריגוש שאינו מתרחש כל פעם.

אמרה לו: “יא זוהיר מה לך שאתה נידכא?”

אמר לה: “דיכאוני בא לי מאביך שאינו מאשר לי לשאתך לאשה!”

אמרה לו: “אילו ידעת באיזו רעה נפלתי!” אמרה והחלה להתייפח בעודו משקיע אותה בין זרועותיו ומלטף ומרגיע אותו מבכייה. אמר לה: “על איזו רעה את מדברת?” אמרה לו: “מפי אחותי נודע לי כי נצאר אבי ומנצור דודי נידברו ביניהם להשיאני לעואד בנו, כבר בשבוע הבא. וכי איך לא אבכה על מר גורלי, שאצטרך להיפרד ממך?”

לכששמע מה שאמרה אודות הנישואין החפוזים שאביה הועיד לה, הבין שהוא חושש מפני הסתבכויות לאחר שסאלם אביו פנה אליו בעניין השידוך, כי זאת יש לדעת שאם אב מעוניין בבת של מישהו אין זאת אלא שיש אהבה בגו.

ויחסם של האבות אל הרומנים הוא שלילי מעיקרו לפי שהוא משבש סידרי חברה. בת לדעתם יעודה קודם כל לבן דודה, ואם אין לה בן־דוד לצורך זיווג לא היא תיבחר את בן זוגה, לכך יש אב, ואוי לה אם תביע דעתה ותפרש בשמו של מי שהיא מעוניינת בו, כי דין בת כדין עז. והמבין יבין!!

כיוון שראו השניים שניקלעו לסוף דרכם התעוררו רחמיהם על עצמם ועל אהבתם והיו בוכים זה על כתפי זו, מוחים דמעותיהם בצעיפה השחור, ולא יודעים מה לומר זה לזה, לאחר שנירגעו אמר לה: “אלך אל אחי שהוא בקי בסדרי עולם ואולי הוא יצליח לשנות את דעת אביך לטובתי!”

השניים נאחזו בתקווה קלושה כאותו בדווי הרואה עננים בשמי המדבר ואינו יודע אם יורידו גישמיהם ויצילו אותו מן הבצורת, ונסיונו אינו מאפשר לו להיות בעל תקוות. מיהרו וניפרדו השניים מחשש שמא תיתגלה פגישתם, בתקווה שאללה יראה אותם באהבתם ויפרוש כנפיו עליהם, שהרי אין כאהבתם כך סברו – אהודה על אללה, ואין סיבה שלא יסייע להם. היא יצאה אל עדרה ומשכה אותו מאותו עמק, והוא הלך בדרך אחרת, כדי שלא יהיה מי שילעיז עליהם.

נסיונו של נאצר אבי מבסוטה בענייני כלות לימד אותו שיש צורך לפקוח עיניים על ביתו, משום שאין צעיר מבקש נערה מבלי שיהיה לה חלק באותה בקשה, על כן ציווה על בניו כי יפקחו עין על הליכותיה, ובערב כבר היה ידוע לו כי השניים ניפגשו אי־שם בין ההרים. ובלי שהיות רבות הורה ולאחר שבוע הקימו אוהל חתונה וכשחזרה עם ערב מן המרעה נחטפה מבית אביה בידי איש גברתן והובלה לאוהל החתונה והיתה לכלתו של מסעוד שלא לפי רצונה. וכשנודע לזוהיר כי חטפו אותה נפלה רוחו בקירבו, והלך להרים לשפוך בין המצוקים את מרי שיחו ולזעזע שמיים וארץ.

ובלילה השני לחתונה כפי הנהוג לאחר שהאורחים הסתלקו, בא מסעוד אל תוך “הבירזה” שהוא התא המיוחד לכלה שמתקינים באוהל החתונה, ניכנס והתייחד עם כלתו ולא בחלה בו, כי מצאה בו מקור לעינוגים שלא שיערה כי יתכן כמוהם בהתייחדות עם גבר. ומרוב הנעימות שהיו לה מיום חתונתה ולאחריו בשעשועי־לילה שהיה מסעוד מעניק לה, היתנחמה בחיק הצעיר שהדחיק את עצמו בינה לבין זוהיר, ותרגע ותידבק בו.

ימים עברו, ונשאו איתם את הערגונות והשאירו את הזיכרונות ויחד עם זה השכיחו מליבו של זוהיר את צערו.

ולפי שהאכזבה מדבר אחד מחדדת את החושים ומאפשרת לאדם לראות את היתרונות של דברים אחרים, כך קרה גם עם זוהיר.

לכשנירגע מאכזבתו החל לבדוק את תכונותיה של נאטפה, וכבר נימשך ליבו אחריה, כי מצא אותה יפה מאין כמוה וכי היה לה חן ומאור פנים מאלה הכובשים ליבם של גברים.

ונאטפה שהגיע פירקה ונעוריה פרצו מתוך שש עשרה שנותיה, ערגה לצעיר שיבוא ויביא מרגוע לנפשה הסוערת. הרפתקאות האהבים שהיו לה עם אחד הנערים לא סיפקו את דרישותיה כי שאפה ליותר מאשר שמיעת דיברי חיבה וגיפופים ונישוקים. בליבה ציפתה ליום שאביה ישיא אותה לאחד מבני דודה כדי למלא את משאת נפשה להיות בעלת אוהל משלה וילד בחיקה. ובעודה משקיעה מחשבותיה בניחושים לצעיר שיהיה בעלה, הבחינה בזוהיר אשר החל לשנות את יחסו האדיש אליה והיה מקרין חיבה ושולח מבטי ערגה לעברה. והיא – מבחינה ונהנית. בעת מפגשים משפחתיים היה מבקש את קירבתה ונועץ בה את מבטו ומנצל את מהלך השיחה באוהל דודו סלום כדי להפנות אליה כמה דיבורים.

הגיע היום והדברים היו הולכים ומתפתחים במהירות, כאילו המלאך של אותם הרי סיני וגאיותיו שבהם חיו גיבורי הסיפור הזה, הבחין בכך שהוא ניקרא למלא את תפקידו במה שנידרש כדי להביא את זוהיר ונאטפה מה שיותר מהר לידי אחדות. שהרי ידוע לכול כי אללה חצה את בני האדם לשנים, במעשה הצלע של “אדם” שממנה יצר את אם כל בני האדם. ושני חצאים אלה חייבים להתאחד על מנת להיות לשלמות אחת.

הבחין אותו מלאך בשניים שהם ניזקקים לו והחיש את מהלך העניינים במהירות עד שהארועים האיצו זה בזה בלי פסק של זמן והשתהות.

הימים ימי עבודה בבוסתן שהגיע זמנו לעשב ולעדור בין העצים ולהשקותו.

והיו השניים סאלח ובנו יושבים ונחים בצל העץ, ודינה של מנוחה בצל העץ בין ההרים רבי ההוד של סיני, שהיא מביטה את האדם להפליג בהירהורים ולמחשבה על המעשים שיש לעשות מתוך ישוב הדעת. פנה סאלח אל בנו ואמר: “יא ולדי – כלומר: בני חביבי – ומה עליך שנישארת בלי כלה?”

אמר לו: דומני שתצטרך ותשדך לי את נאטפה שעליה הימלצת לי באותה שיחה על מבסוטה. אורו עיניו של סאלח למשמע רצונו של זוהיר שהתאים לאפשרויות הניתנות להגשמה. אמר לו: “יותר טוב לא יכולת לבחור ואין סיבה שלא תהיה לך לאשה!” שאף סאלם במלוא ריאותיו מעשן הסיגריה שהנעימה לו את המנוחה נשף וזרז בזוהיר להמשיך בעבודת הבוסתאן. לערב וכבר היה סאלם לבוש בבגדים נאים, ירד מאוהלו שהיה נטוי בצלע ההר, בא וניכנס לאוהלו של סלאם אחיו כדרכו תמיד, ישב והתכבד בתה. לאחר חילופי דברים בעניני דיומא פנה סאלם אל סלאם ואמר לו: “באתי אליך בעניין נאטפה ביתך!” אמר לו: “אהלן וסהלן, כבר חשבתי שאין דעתך נוחה מביתי וכבר הייתי בצער גדול!” אמר לו סאלם: “כל עוד הבוסתאן שלי היה דרוש לעזרתו לא יכולתי להיפרד מבני, ועתה – “אלחמד ליללה” – העצים גדלו ואחיו הצעיר ממנו גדל, הגיע זמ של זוהיר לעניין ומה רצוי יותר מאשר נקשר את בנינו ביניהם?”

שמע סלאם את דברי אחיו ולא אמר דבר, חתה את הגחלים במוקד, והעסיק ידיו בכל מיני פעולות שהעידו על ריגוש ברוחו. שתקו השניים כמה רגעים והיו שקועים בהירהורים ולא שהיה עליהם לשקול ולהפוך דבר הרבה, שהרי כך הוא טיבעם של הבדווים שחייהם מתנהלים בתוך הרוגע שמביא עליהם סיני בהריו הדוממים, ומהלך מחשבתם מתנהלת בשובה ונחת. וכדי שלא להראות פזיז, ביקש סלאם מסאלם שהות כדי להכניס את אשתו בסוד העניינים. ולמחרת התבשר סאלם מפי אחיו כי באה לו ולאשתו הסכמה שנאטפה תהיה לזוהיר לאשה. ולא עבר שבוע והשניים נישאו. וכבר החלו בחייהם באוהל שהיה מלא בכלי בית מכל המינים ונאטפה חדלה לצאת למירעה והקדישה את כל מאודה בהתענגות על חייה החדשים.

וזוהיר ראה חיים טובים ולא חסר לו דבר כי נאטפה הנעימה לו את ימיו במזון טעים ובחיק חם. לאחר חמש שנים כבר היו הורים לשלושה בנים ובנות וניהלו את חייהם בטוב עד שניתרגשה עליהם צרה וימים רעים שתו עליהם, ולא בגלל פרנסה, אדרבא, זוהיר ואחיו מוסה פתחו חנות שהביאה להם עושר מרוב התירים שהיו פוקדים את סיני, ואף קנו מכונית שתשרת אותם בין אבו־זיתונה לחנותם שהיתה מצויה בבקעת “אל־מלקה” שלא הרחק ממנה מצוי מנזר סנטה־קתרינה.

מי שעינו היתה צרה בהצלחתו של זוהיר היו “השדים”. כידוע יצורי בלהות אלה אינם נחים ממעשיהם עד שלא עשו מעשה של שיבוש, ואוי למי שנפל לידיהם, בגלל שהם מביאים אותו לעשות מעשים בניגוד לשכל הישר שסופם צרה צרורה.

הגיע היום ונאטפה היתה יושבת בפתח בית בנוי לתפארת על מדרונו של ההר והיא מניקה את תינוקה וכולה מאושרת מכל הטוב שהביא עליה אללה. ראה אותה שד אחד וכבר מצא עניין משובח כדי לשבש אותו, לכשבדק מהו הדבר הטוב שיש לעשות בו נזק, החליט לנעוץ את אצבעותיו בריקמת האהבה שין נאטפה לבעלה זוהיר. ולמה בחר דווקא בתחום חיים זה?

על כך אין מה להתפלא, שהרי ידוע שאין הרסנות גדולה מזו של התערבות בסדרי עולם כמו באיחוד שעשה אללה בין שני חצאי אדם, באשה ובגבר שכל אחד מחזיק מחצית ממה שדרושה לשני.

ועד שלא נימצאו זה לזה אין אושרם שלם. ואותו שד שראה את נאטפה מאושרת בין ילדיה ושלא כמו צעירות אחרות הרי היא לבושה תמיד בבגדים נאים וצעיפה השחור נוצץ מרוב “התירתיר” – אלה הכפתורים הנוצצים באור השמש בזהורים צבעוניים ככוכבים בשמים – ידע מהו דרך פעולתו, כי היה מומחה גדול בשיבושים. מיד הלך אל החנות שבה היה זוהיר טרוד בענייניו, כדי לסכסך את חייו. חיפש פה וחיטט שם ואף על פי שכל בריאתו מתוך פיקחות מרושעת היתקשה לאחוז באמצעי הרצוי לו.

לבסוף אמר ליבו: “מה יש יותר מרושע מעירבוב גבר בענייני נשים?” ולא היה צריך להתאמץ כי בסיני התהלכו הרבה נערות תמימות בנות אירופה ליבנות העור וכחולות העין, שהיו נוחות ביותר למלא כל תפקיד שהשדים מעוניינים בהם. ויהי היום!!

יוּלַנדַה בת הולנד וזוהיר הבדווי מתאהבים, והיתר כרגיל

באותו יום קיצי של שנת 1978 הגיעה קבוצת מטיילים מבני עם ההולנדים לביקעת “אל מילקה” וישבה על מרפסת בית־הקפה הצופה אל ג’בל־רבא אדיר המראה, והיתה נהנית מהמשקאות שהיה המלצר מגיש להם. ובתוכם היתה יולנדה הנערה ההולנדיה כחולת־העין בעלת גיזרת גוף נאה, שהיתה חשופת ירכיים חטובות ועל גופה חולצה קלה שממנה משתמע הגלוי יותר מהניסתר. ועניינם של אותם צעירים הולנדיים ככל יתר צעירי עמי אירופה שבאו לסיני להנות מהדרת הנוף, מהשמיים הצלולים ושלל האלמוגים ומשזפון שמעניקה השמש, שכידוע כל אלה חסרים לבני אירופה, ישבו ופיטפטו.

כיוון שזוהיר עמד ליד הדלפק בחנותו בחוסר מעש, שלח מבט אל ביתה־קפה וראה את המטיילים נינוחים על מעקה המרפסת, הסדיר עם אחיו העדרות קלה ושם פניו לבית־הקפה כדי להשתעשע עם הנוכרים חסרי־הצבע. בא וישב ליד אחד השולחנות וביקש מפרחאן – המלצר בבית־הקפה – שיגישו לו כוס קפה, ולידו ישבו כמה צעירים, שלטשו עינים בבן המידבר השזוף ויפה המראה. כשראתה יולנדה את זוהיר ניצתה להבה בליבה למראהו כפי שלא קרה לה עם הנאה בנערי בני עמה. אין זאת כי אם הניגוד הבולט שבינה לבינו בצבע העור, בשחימות ובברק העיניים הבוערות שלו קסמו לה.

משישב ליד שולחנה העתיקה את מושבה וישבו מולו, כשהיא מעלימה את התענינותה בו על ידי הצחקוקים ודיברי לצון שהיתה מחליפה עם חבורת מרעיה. וזוהיר – היה ממלא את זמנו בהנאה שבאה לו מהסתכלות בבני אירופה חיורי הפנים שהיו שני המינים נוהגים חופשיות ביניהם, יושבים במעורב ומחליפים דברים בחופשיות שלא כמנהג הבדווים. כיוון שראה כי יולנדה עוסקת בציד מבטיו בכל פעם ששלח מבטו אליה, הפסיק את התעניינותו בחבריה, ובין גמיעות הקפה היה נועץ בה מבטו עד שנימצאו ניקשרים זה עם זו באמצעות הריגוש.

כך נימשכו הדברים זמן מה, לבסוף משסיים את שתיית הקפה ונידרש על ידי אחיו לבוא ולסייע לו לשרת את הלקוחות שמילאו בינתיים את החנות, צרף חיוך מן הסוג שרק בעלי האהבות מודעים למשמעותו, קם וירד במדרגות המובילות לבית־המסחר ניכנס והמשיך לשרת את הלקוחות ולא בלי סערת רוח של ממש.

אמנם היו לו כמה וכמה חוויות נעימות במיפגש עם בני־עמים לועזיים, אלא שהפעם ניכנס בו ריגוש שמקורו בערגה על מעינותיה של אותה נערה.

עברה שעה וכל הלקוחות הלכו להם, בני המקום הבדווים חזרו למשכנותיהם, והמטיילים חיפשו מקום צל לנוח מרוב העיפות שמביאים ההליכה והטיפוס בהרים הנישאים, ענינים היה בחיפוש אחרי המנוחה ואילו היא כיוונה את התענינותה בעניין אחר. משפרש זוהיר לבית־מסחרו עקבה אחריו וכשראתה אותו משרת את הלקוחות התבהר לה רצונה, וכמו שהיא לא נידרשה להתאמץ כדי להגביר את רצונה, כך יכול היה כל מי שראה אותה לדעת שהדלי ניקשר אל החבל והיא מחכה שמי הוא ישלשל אותו למקום שלשם הוא נועד.

לכשהתרוקנה החנות מקונים, אספה יולנדה את חפציה ירדה וניכנסה לתוכו. ופתחה בברכת שלום באנגלית: “האו־דו־יו־דו?” וזוהיר שלמד מעט מילים באנגלית ענה לה: “תנק יו הא אר יו?” והיא סקרה את החנות והשמיעה דברי התפעלות מהעושר וממגוון הסחורות, דיברה באנגלית אליו ופירקה מתוכה את המתח שהצטבר אצלה בגלל זוהיר. והוא בחוש שלו הבין את הרעיון ואת הכוונה אף על פי שלא ירד למשמעות דבריה. שהרי חוק הוא בטבע שהאהבה בין צעיר לצעירתו נעשית באמצעות צלילים ולא במילים, כאותן צפרי שיר שכל זימרתן אומרת אהבה.

מהתנהגותה הבין כי לא באה לקנות דבר מה שיש בחנותו וכל כוונתה למה שיש בו. הבין ונישתבשה בינתו ולא ידע מה יעשה, כי הוא נידרש להיות נכון למלא את צרכי הלקוחות שבינתיים באו וכל רוחו נימשכה אל הנערה הזאת שלא הסתירה את חיבתה אליו.

כשניפטר מהלקוח האחרון שאל אותה: “הרוצה את לשתות קפה בחדרי?”

האירה פניה אליו הושיטה ידה והחליקה על לחיו ואמרה: “אשמח מאד להענות לך!” הליטוף שליטפה בידה הענוגה את לחיו המיס את ליבו בקירבו והגביר את המשיכה אליה, רמז לה ללכת אחריו, ובצאתם סגר את החנות – שעה אחת קודם לזמן המקובל והלך איתה לבית הסמוך שבו מצוי החדר שלו שבו היה נח ביום ולן בלילה כשלא ירד אל ביתו באבו־זיתונה. פתח את הדלת והזמינה להיכנס, והחדר קטן, שטיח היה פרוש לאורך הקיר ועליו כריות להסבה, ובמוקד שבאמצע החדר היה מצוי הבקרז לשתיית קפה, הורה לה לשבת יצא והביא זרדים הבעיר אש ובישל תה, ויולנדה שזו לא הפעם הראשונה להתארח אצל בדווים נהנתה מישיבה מזרחית על הארץ ומן האווירה של החדר הקטן, שקירותיו מפוייחים היו, ומן הפשטות שבו.

משנודע לו כי טרם אכלה, יצא אל בית־הקפה הביא פיתות וצלחת מלאה תבשיל ירקות מרובכות בשמן, שם לפניה, ישב מולה וביצע את הפיתה והזמינה לפתוח באכילה. יולנה שהיתה טירונית בענייני בדווים היתה נבוכה, כי חסרו לה הכף והמזלג שבלעדיהם אין לגרוף מנת אוכל מהצלחת. משראתה את זוהיר בוצע פת קטנה וגורף בה מהצלחת בידו עשתה כמוהו תוך ציחקוקים ורוח עליזה שניתקפה בה מצורה זו של אכילה. משסיימו לאכול, מזג לה תה בשתי כוסות וקינחו את הסעודה במתיקות הרבה של המשקה. כי זהו מנהגם של בדווי סיני להרבות בהמתקת התה. וכשהציע לה כוס שניה אמרה לו: “למה אינך יושב על ידי נישען על הכריות כמוני?” אמרה ולא התכוונה ליותר מזה ואילו הוא מרגע שהיו שניהם לבדם היה נסער מתוכו, כל יצריו החלו לרתוח. הנערה שישבה מולו נראתה בעיניו כמי שיש בה כל סוגי ההנאות שגבר עורג אליהן. ואילמלא הרושם הרע, היה נותן חופש ליצריו שהטרידו אותו על ידי איבוד העשתונות. משהזמינה אותו לשבת על ידה מצא עצמו מדלג על המוקד ושופך את קומקום התה מרוב שמיהר אליה.

גם ביולנדה סערו היצרים, הימצאותה ביחידות עם בן מדבר שחום שעיניו יוקדות כשני ברקים וכולו סוללת יצרים הניתזים בחשק, הבעירו בליבה את התשוקה להתמזגות גופנית שהיתה רדומה אצלה אחרי השבועות האחרונים שבהם ניהלה אורגיות ארוטיות עם חבריה בחוף הנודיסטים בד’הב. והיא בת תרבות, שאינה רואה באירוטיקה חטא ומתירה לכל אדם את החופש לארות מטעמה המתוק של החוויה המינית. על דעתה לא עלה שהחברה הבדווית אינה מתירה יחסי מין חופשיים, כיוון שטרם הכירה את תרבותם.

לכשנמצאו השניים יושבים זה ליד זה הבחינה יולנדה בבישנותו, ומצאה שיש לה אתגר להביא את בן המדבר המגרה שיושב לידה לידי פתינות. פתחה בשאלה ואמרה: “מה שמך?” אמר לה: “זוהיר סאלם!” שמעה וחזרה על שמו ואמרה: “זהו שם יפה!”

“ומה שמך?” שאל הוא בולע רוקו כאותו רעב העומד ליד דלפק מלא מעדנים וידיו כבולות. אמרה לו: “אם אומר לך את שמי, האם אקבל ממך נשיקה?” לא הספיק לשקול, לכאן או לכאן, וכבר קמה מישיבתה כרעה על ברכיה לפתה את כתפיו בזרועותיה ונישקה אותו על פיו ואמרה “שמי יולנדה!” שמע את שמה והיה כסהרורי מרוב הליטופים והנשיקות שהיתה מרעיפה עליו ברעבתנות וקוראת בשמו בלי הפסק, אומרת “זוהיר!” ומנשקת חוזרת על שמו ומאמצת אותו אליה, עד שלא ידע אם זו מציאות או – חלום.

לכשהתאושש ויצא מתוך הזיותיו נטל חלק ביוזמה שבאה ממנה והשיב חיבוקים על חיבוקיה ונתן ליצרו חופש פעולה. כיון שלא היה טירון בכל הנוגע לשעשועים עם אשה והכיר את מסתרי הגוף הנשי על בוריו, ידע מה המעשה שיש לעשות ושניהם נימצאו שכובים וחבוקים ומתענגים מרוב הליטופים וכל מה שידיים ושפתיים מסוגלות לעשות. משרתח דמם של השניים והגיעו להפלגה יתרה, ניצמד והתאחדו לבשר אחד. באותה שעה מצא זוהיר את יולנדה יודעת את דרכי העינוג שהן למעלה ממה שמצא אצל נאטפה אשתו.

ואילו היא מצאה בו טעמים העולים בטיבם על כל מה שהטעימו אותה חבריה. וכשסימו להרוות את יצריהם ישבו ושתו תה כזוג נאהבים שחזרו ממסע תענוגות מופלא.

ובעודם גומעים מן התה החל להרהר בחוויה שעברה עליו ונתמלא עליצות, מן המחשבה שמן ההתעלסות שלהם יזכה לילד בעל חזות אירופאית שיוולד לו מיולנדה. ראתה אותו מחייך ניצמדה אליו וליטפה את לחיו וכתפיו ושאלה אותו אם הנעימה לו במעשה ההתעלסות. אמר לה: "אף בדווית לא מסוגלת להנעים לי כפי שהיה לי אצלך אבל – הוסיף ואמר – אני רוצה שהילד שתלדי לי יהיה יפה ולבן כמוך! צחקה יולנה צחוק גדול ואמרה: “כמה אתה חביב!! אני לא כמו אשתך וכמו הבדוויות שמבזבזות את בריאותן על הולדה. אני רוצה לשמוח בחיי עד כמה שאפשר!” שמע מה שאמרה ונשתתק לרגע, והיה שוקל בדעתו מה טוב יותר ביחסיו עם יולנדה: האם כדאי שתהיה לו כנערת שעשועים או כאשה של ממש עם בית וילדים. אמר לה: “יא יולנדה אני אוהב אותך מאוד בכל זאת רצוני כי תהי לי לאשה ושיהיו לנו ילדים!”

יולנדה שעניין הנישואים רחוק היה מליבה וההתעלסות שלה עם זוהיר נעשתה מתוך המנהג בחברה שלה שבאה לאפשר גמיעה מגביע התענוגות בלבד, אמרה לו: “זוהיר מחמדי, אני עדיין צעירה מלהנשא נהיה אהובים ולא נשואים ובלי ילדים!” אמר לה: “מההתעלסות הזאת יולד לנו ילד לפי שזרעתי בך את ילדי!” לכששמעה מה שאמר פרצה בצחוק ובעליזות ובין לבין הסמיכה חיבוקים ונשיקות על שפתיו ואמרה לו: “מַי דִיר זוהיר: כלומר, חביבי זוהיר – אני מחוסנת מהריונות מכוח הרפואה שאני משתמשת בה. עדיין צעירים אנחנו ולרשותינו מתנתו של האל שהעניק לנו את התענוג המרגש שבזיווג ואין בדעתי לבזבז את המתת הזאת כל עוד צעירותי אומרת רננה!”

ישאל השואל – ובצדק: “מניין לך אתה מחבר דברי ימי הזוג כהזה שלהם שפה משותפת להחליף רעיונות ודיבורים נישגבים זה עם זו. שהרי אני מכיר את יולנדה שלבד מהולנדית ואנגלית אינה יודעת ערבית ולו מלה אחת, וכנגדה זוהיר אינו מסוגל להביע רעיון במעט המלים האנגליות שבפיו?” תשובתי היא זו: “לעניינים המצויים בדרגה הראשונית של הקיום, דהיינו בענייני הזנה, אהבה, ושמירה על הקיים – ועוד כהנה וכהנה כמעט שאין צורך במילים, העיניים והידיים והאברים האחרים מדברים בשפה שאין בה מילים. מספיקה הסימפטיה בין בני זוג כדי שימצאו עצמם במצב הרמוני הן במובן הריגשי והן במובן הגופני, כדי להסביר שלא הגיע הזמן להפרייה וגידול ילדים, לא נידרשות יותר מארבע חמש מילים, היתר נאמר באמצעות הידיים. שאילו באנו לספר מה שהן אומרות ורומזות היינו נאלצים להאריך בסיפורנו מאוד מאוד”.

לכששמע מה שאמרה בעניין מיצוי התענוג שבזיווגים, בעיקר בהפרדה שבין הזיווג להולדה, נישתבשה עליו דעתו. סבור היה שאללה ברא את הגבר והאישה כדי שיזדווגו לצורך הולדה, וכפרס למעשה זה העניק להם הנאה שאת רובה מקבל הגבר ומיעוטה, אם בכלל, ניתנת לאשה.

והנה נמצאה לו בת חוה שכוחה במעשה זיווגים גדול משלו והיא כופרת בהוראותיו של אללה. הפתיחות שבהתנהגותה כנערה, ניראתה לו מוזרה משום שאין בדווית רשאית להתנהג בחופשיות ועל אחת כמה וכמה להיות המנצחת על ההתעלסות. חשד התגנב ללבו שמא היא בתו של אשמדאי שהורה לה לשבש את מהלך חייו, ואולי אינה אלא יצאנית ערמומית שרוצה להריק את קופתו. לכשחדרו ההירהורים הללו למחשבתו הסתכל בה במבט בוחן שגילה ליולנה שיש בו מן הלבטים כלפיה. נישקה אותו על שפתיו ושאלה: “הגד נא לי מחמדי מה מעיק עליך?” אמר לה: “שואל אני את עצמי, אם ישיבתנו זו תהיה חד־פעמית או שמא יהיו לה המשכים?” אמרה לו: “מרגע שראיתיך נימשכתי אחריך מבלי לדעת למה. בחורים רבים היו בחיקי, אך טעמם לא ערב לחיכי כטעמך ובליבי התעוררה חרדה שמא תיבחל בי לאחר פגישתנו זו, ואהיה אומללה!”

מששמע מה שאמרה חשב ואמר בליבו: “אין חשיבות לכך אם היא בת השטן או זונה או נערה תמימה ואוהבת, אשמור אותה אצלי, ואתענג ממנה. תיצמח ממנה אהבה הינה מה טוב, ואם דינה כדין הנערות קלות הדעת אדע איך להיפטר ממנה!”

משעה שעברו ממעשי אהבה לדיבורים אודות אהבתם החזיקו ופכרו אצבעות ידיהם אלה באלו והיו שותקים זה עם זו עד שעלה אצלה צורך לשאלה ואמרה: “אמור נא לי זוהיר התירצה כי אשאר בבקעה לידך או שמא אשוב לחוף ד’הב אל חברי?” אמר לה: “חביבתי רצוי לשנינו שניתרועע לאורך זמן כפי שתיקבע האהבה עבורנו. ראי עצמך כאורחת שלי, כאן בחדרי תגורי וראי אותו כביתך, כל דאגתך עלי ולא יחסר לך דבר!”

והחדר סמוך לבית־המסחר. הוא לא בחר לשכן אותה בכפר בו מצוייה אשתו נאטפה וילדיה, בגלל ההתנגדות שהיתה מתעוררת בצורה חריפה מצד בני שיבטו. כי הבדווים בסיני מקפידים על קיום המסורת שאוסרת יחסי אישות מחוץ למשפחה. ופה בבקעת אל־מלקה רחוק מן הכפר מצויים תיירים רבים שמזמנים הנאות לבדווים מכל המינים מבלי שהדבר יעורר את זעמם של בני השבט הקנאים לתרבותם. לכששמעה את דברי הזמנתו שתהיה אורחת שלו נהרו פניה ולא בלי שהסמיכה את המחוות השמורות אצל בנות חוה עבור הגברים לארוע מסוג זה. הלטיפו זה את זו ונתנו לחישקיהם שיתנהלו לפי תכניתו של אללה. ואילמלא קריאתו של אחי זוהיר שיבוא לסייע לו בחנות, לא היו חשים בכך שהשמש שקעה בינתיים מאחרי גַ’ַבל־עַבַּאס וציללי ערב ירדו על הבקעה.

מיד קם זוהיר ויצא לעבודתו ויולנדה יצאה אל בית־הקפה ומצאה את חבריה שיצאו לסייר בסביבה בלעדיה. לכשאספו את חפציהם ועלו על הרכס לחזור לד’הב לא הצטרפה אליהם. כל זמן הסיור באזור בקעת־אל־מלקה לא הדאיגה אותם היעדרותה.

מנהג היה להם שהתיר פרישה מהציבור מתוך שנהגו בחופשיות ולא דאגו לה. משעמדו לחזור והיא נישארה יושבת על מרפסת בית־הקפה קראו לה למהר ולהצטרף אליהם. ענתה להם: “סעו ואל תידאגו לי מצאתי כאן ידיד לבילוי!” נופפו לה בידיהם וקראו: “בלי בנעימים וחזרי כשימאס לך!” הם נסעו והיא נשארה לבדה מחכה לשעת סגירת בית־המסחר, שבה יתפנה זוהיר להצטרף אליה.

עם רדת החשיכה חדלה פעילותם של הבדווים והתיירים הזרים בחיק הבקעה.

אורות הלהבות מן המוקדים הבהיקו מתוך פיתחי הביקתות בשעה שמשפחות הבדווים עסקו בהכנת ארוחת־הערב, ויולנדה וזוהיר ישבו בתוך חדרו ובישלו את ארוחתם. זוהיר שלא ידע מהו התפריט שיש לערוך ממנו את הארוחה אמר לה: “יולנדה מהו האוכל האהוב עליך ונבשל אותו?” אמרה לו: “מַי דִיר זוהיר – כלומר: יקירי זוהיר – אוכל בדווי רצוני לאכול, אני ואתה בדווים לכל דבר!” אמרה כך, כי גמלה בליבה החלטה להשאר בסיני מרוב הקסם שהשפיעה עליה הדמות הבדווית בלבוש ובאורח החיים. כיוון שהתנאי העיקרי להפיכתה לבדוואית כבר הושג באהבה שקשרה אותה אל זוהיר, חשבה שאין סיבה שתפריע להגשמת מאווייה, וככל הנערות בנות אירופה שהוקסמו מצעירי הבדווים וניצמדו אליהם מבלי שתישקולנה את מעשיהן, כך התרחש גם אצל יולנדה. כל מי שעיניו בראשו ידע כי הרצון להינשא לבדווי נובע מקלות דעת שבמוקדם ובמאוחר תוביל את הנערות לשוקת שבורה.

זוהיר אף הוא הלך שבי אחר הנערה החיננית שניצמדה אליו, ודבריה שלפיהם היא מכינה עצמה למעשה הישתנות מאירופאית לבדווית בילבלו את דעתו, ובינתו איבדה את צלילותה. בעיניו היתה יולנדה כיהלום שהזדמן לו באקראי בידי המלאך שלו. וכיוון שהתמלא באושר החליט לחגוג את הארוע הזה, ואמר לה: “אם אכן היית לבדווית נאכל בערב זה מאכלי בדווים ערבים לכבוד אהבתנו!” הלך לבית המסחר והביא אורז וקופסת שימורי בשר. עלה במדרון הגבעה אל משכנות אוּלאד־ג’ונדי והביא מהם חלב חמוץ, וסמנה שהיא חמאה מבושלת. חזר ובישלו ואכלו בידיהם. ולא שהיו יושבים זה מול זה. כשרצה לשבת בנוחיות על ידה ישבה על ברכיו ואכלו מקערה אחת כשהיא מתבלת את האכילה בחיבוקים ונשיקות והיתה מפריעה למהלך האכילה מרוב ההיתלהטות וההתרגשות. משסיימו את ארוחתם לפפו טבק בנייר דק עשו סיגריות כדרך כל בדווי סיני, ובילו זמן מה בהנאה שיש בעישון, עד שהגיעה שעתם לעסוק בשאלות שהן פועל יוצא מהרפתקאת האהבים שלהם. שכן ידוע לכול כי אין האהבה של בני האדם מסתפקת בגיפופים ובהפלגה בעולם ההנאות, כאחת מהנאותיה היא דורשת דיבורים ואפילו שירה.

פתחה יולנה ואמרה: “היודע אתה כי אין יפה כמוך בין הבחורים? משעה שראיתי אותך ברכתי את אללה שיצר יופי בדמותך!”

שאלה אותו: “היש בין הבדוויות יפה כמוני?” אמר לה: “כולן דומות לעז, הראית עז יפה מימיך?” כיוון שהחמיאו זה לזו היו מערבים נישוקים בדיבורים, עד שהגיעה שעתם לישון, פרש זוהיר שטיח על הארץ והכין את ערשם ממה שצריך, ושכב עם בגדיו לבד מן המעיל שהסיר מעליו. ויולנדה פשטה את בגדיה ושכבה ערומה לצידו והצטנפה בחיקו.

לכשהפריעו לה בגדיו שאלה אותו: “בגדים אלה שהם עליך מדוע שלא תפשוט אותם?” אמר לה: “כך אנחנו הבדווים נוהגים לישון בבגדינו!” צחקה למשמע דבריו והורתה לו לשנות את מנהגו. פשט ועברו את הלילה בשינה ובעינוגים אחרים, עד שהגיע יום חדש שמחייב לשנות את תוכנם של מעשי הלילה, בעבודה ובשאר צורכי הקיום.

ובעודם יושבים ואוכלים את ה"פטוּר" – שהיא פת שחרית מתובלת בתה – ניפתחה הדלת ומוסה אחי זוהיר ניכנס ונידהם לראות נערה אירופאית מאותו סוג של תיירים יושבת סמוך אל אחיו אוכלת ושותה כאילו היתה אשתו. וכבדווי מיושב בדעתו לא אמר דבר. ברך את אחיו בברכת בוקר ביקש את מפתח בית־המסחר ויצא נירעש מבלי שיאמר דבר.

וזוהיר הורה ליולנדה להישאר בחדרו עד שהשמש תחמם את הביקעה, ואמר לה כי יבוא לפקוד אותה לכשיתפנה, כשניכנס לחנות ראה את מוסה אחיו זועם. לא היה סיפק בידו לתהות על קנקנו של אחיו כיוון שבאו לקוחות שהצריכו את שירותיו. לכשמצא מוסה שעת פנאי פנה אל זוהיר ואמר לו: “היודע אתה כי נאטפה אשתך חיכתה שתבוא לביתך ותביא קמח ודברי מאכל כדי שתבשל לילדיה? האם ניטרפה עליך דעתך שאתה משאיר את ילדיך רעבים ובמקום לדאוג להם אתה מבלה עם אחת מבנות אירופה המופקרות?”

אמר לו זוהיר: “וכי מה הטענות שיש בפיך עלי, מצאתי נערה שעינגה אותי יותר ממה שדמיונך יכול לתאר, ואילו היית במקומי הייתה עושה כמוני ויותר, ואשר לנאטפה והילדים הרעבים, הלא יכלה לקחת ממך מזון כפי שעשתה זאת הרבה פעמים?!!”

מוסה, שאהב את אחיו הקטן ממנו וידע שאין בכל השבט בחור נעים הליכות כמוהו התרכך ואמר: “האמת היא שאיני רואה כל רע בהנאה שאתה מפיק מנערת החן ההיא. אך ירא את אללה ואל תשאיר את אישתך בודדה בלילה שהרי יודע אתה מהי חובתך כלפיה. אללה לא ירחם את מי שאינו מרחם על אישתו!!”

לכשראה זוהיר כי אין אחיו גוער בו יתר על המידה, סיפר לו כי הוא ויולנדה אוהבים זה את זו כפי שמעודו לא אהב אשה, אמר לו מוסה: “הלא תדע שלפעמים, איבליס – שהוא אשמדאי – שולח את אחת השדות שתיתחפש לנערה יפהפיה מלאת אהבה כדי לשבש את חייהם של הצעירים. ומי יערוב לך שאין זאת היושבת בחדרנו אינה ביתו?” דברים אלה ניכנסו באוזנו של זוהיר ויצאו מאוזנו השמאלית משום שאטם את מוחו, כי היה שבוי באהבתו. משראה את פני מוסה מודאגים אמר לו: “אילו היתה נערה יפה מענגת אותך כפי שהתעגנתי מיולנדה לא היית ממשיל לי ממעשיהם של השדים, ולבד מזה אני יודע להבחין בין רחם של שדה לרחם של נערה בת אדם!” חייך מוסה ואמר: “ובכן אחי, עשה חיים ככל יכולתך רק אל תזניח את אישתך ולא את החנות שהיא מקור פרנסתנו!”

ויולנדה לכשבאה חמימות לביקעה בשעת הבוקר מכוחה של השמש, יצאה לשוטט בסביבה ולצפות בבני המקום הבדווים ובתיירים שבאו בהמוניהם לבקר במנזר סנטה קתרינה ולטייל בין ההרים אדירי המראה העוטרים את הבקעה. וכשעייפה ניכנסה אל החנות והודיעה לזוהיר כי בדעתה לשבת על מרפסת בית־הקפה הסמוך לחנות עד שיתפנה מעסקיו. כשראה אותה מוסה נאלם לשביב של זמן מכוח יופיה של יולנדה ראה ואמר בליבו: “רק בנות מלאכים נראות כך ואין לשדים כל קשר אליה!” הרהר ולא ידע כי טעות בידו.

עוד מוסה מתאושש ממה שראה זוהיר נטש את עיסוקו השאיר כמה לקוחות ללא טיפול, מיהר ויצא אל יולנדה למרפסת בית־הקפה. שאף הוא היה שיכור על ידי אחיו – הורה למלצר לשרת אותה ככל שתבקש וחזר לחנות. מאותה שעה פחתה עירנותו בענייני החנות, והיה עולה ויורד בין החנות למרפסת בית־הקפה בתדירות גדולה יתר על הרגיל.

לכשנעלו את החנות בצהרים ביקש זוהיר מאחיו שלא ינום בחדר שנועד לשם כך וביקש כי ישחררו מהעבודה בחנות. ומוסה כפי שאמרנו לעיל אהב את אחיו וראה בהרפתקת האהבים שלו מעשה שמעשיר אותו, ולפיכך הנאתו של זוהיר היא הנאת כל המשפחה.

בצהריים בילו שני הנאהבים בבישולים ובאכילה רצופה באהבים. לאחריה התפרקדו והטעימו את עצמם בתענוגות שלשמם נוצרו השניים זו לזה, וכשרוו דודים דיים נרדמו ולא התעוררו עד שדפק מוסה בדלת והכריז מבחוץ כי הערב ירד והוא יורד לכפר באבו־זיתונה לביתו. קמו השניים והסדירו את עצמם והלכו למרפסת בית־הקפה לבלות בין יושביו.

כשראו צעירי הבדווים שיש לזוהיר מחזרת שמוצאה מארץ המיצרת נערות שכל תכליתן עינוגו של הגבר ניתקנאו בו ואמרו זה לזה: “מי יתן ובנות החמד הללו תחלנה לבוא לביקעה על מנת שניתרועע איתן ולא נאלץ להטריח עצמנו אליהן לחופי־ים־אילת, כפי שאנחנו עושים זאת עד היום!” אותו ערב ישבו זוהיר ויולנדה בחברתם של צעירי הבדווים בני הביקעה ובילו בשתית קפה ובדברי ליצנות.

כיוון שבית־הקפה היה בבעלותו אכלו השניים ערבית, ובילו עד שעה מאוחרת. משהציקו ליולנדה יצריה רמזה לו ופרשו שניהם, והעבירו את הלילה בחשק גדול לקול שירת האהבה שהיו המלאכים האישיים שלהם שרים להם.

וביום המחרת אחרו לקום מכוח התרופפות גופם שבאה להם מהתעלסותם. וכשישבו על ערשם בוהים אל תוך צללי החדר מתחו את אבריהם והכינו עצמם ליום חדש תוך פיהוקים והחלפת דברים לסירוגין. לכשהתאוששו ערכו את ה"פטור" שהיא פת שחרית ואכלו. משסיימו הבחינה יולנדה בגופה שהוא מחייב אותה להתגרד ניזכרה שזה כמה ימים שלא התרחצה. אמרה לזוהיר: “זוהיר חביבי, היש אצלך מקום שאוכל להתרחץ בו, שכן גופי לא מנעים את עצמו עלי מרוב ריח העשן ומשהו נוסף?” אמר לה: “מקום רחצה מיוחד אין אצלינו כי אין אנחנו מרבים ברחצה, ומי שרוצה לרחוץ את כל גופו מצטייד במים ומתרחץ באוהל או בחוץ!” בחנה יולנדה את החדר ונוכחה כי אין בו תנאים. לא כלים לרחצה. אמרה לו: “רואה אני שאין החדר הזה מתאים לרחצה מה נעשה?” חשב ושקל בדעתו והיתקשה למצוא פתרון לבעית הרחצה שמצריכה מחסה מטעמה של הצניעות. להביא אותה לביקתתו באבו־זיתונה לא יכול על ידי כך תרעיש נאטפה את כל הר סיני. אימץ את מוחו ומצא עצה. אמר לה: “יש לי בוסתאן חבוי בואדי־תלעה, ובו באר מים, נלך לשם לצורך הרחצה!” הודיע זוהיר לאחיו כי יעדר מן החנות לזמן מה ויצאו השנים במעלה הדרך ועברו בין ביקתות בני השבט שכשהוא נושא את תרמילה על גבו, ראתה אותם אחת הנשים ואמרה לחברותיה: “הליכה זו של זוהיר אינה הליכה של מדריך ותיירת ראינה כיצד היא נשענת עליו במדרגות הסלעים, ואיזה חיוכים יש על פניו”. ענתה לה חברתה ואמרה: “יום חג יש לה לחסרת הצבע מהשעשועים המזומנים לה מהתיש הזה!” צחקו והיו עוקבות אחר השניים מתוך הירהורים משלהן עד שנעלמו מאחורי האוכף שבין שני ההרים.

ירדו השניים בשביל הסלול במורדו של ואדי תלעה כשמדי פעם בפעם היתה יולנדה נעצרת ומשמיעה קולות התפעלות ממראה ההוד של המקום. כשהגיעו לבוסתאן וראתה את עצי הפרי הגדולים עמדה משתאה ליופיו של הבוסתאן שהיתה ירקותו חבוייה בחיק המדרונות השחומים, וכמו כל הבוסתאנים גם בוסתאנו של זוהיר היה מוקף בגדר אבנים שקומתה קומת אדם כתריס בפני הגמלים והעיזים. פתח זוהיר את השער וניכנסו ועברו בין הערוגות והגיעו אל הבאר שעומקה כשתי קומות אדם. שילשל את הדלי ושאב מים, העמידו לפני יולנדה ואמר: “הנה המים והנה הבאר שיטפי ורחצי גופך בכל כמות מים שתרצי, ואני אשב הרחק ממך וכשתסיימי קראי לי!” אמרה לו: “איך אשטוף את גופי ואין כאן ברז ולא מקלחת?” אמר לה: “אתן לך קופסת פח קטנה ובה תשטפי את גופך ממים שתקחי מהדלי”.

הלך וישב תחת אחד העצים כדי שלא לפגוע בצניעותה של יולנדה, והיא עמדה כביום היוולדה, ניסתה ליצוק מים באותה קופסה על גופה ולא עלה בידה. מרוב נסיונות הריקה את המים מן הדלי ולא ידעה איך לשאוב מים מהבאר. ובעודו מלפף סיגריה כדי להנעים את זמנו שמע אותה קוראת לו לבוא ולסייע בידה. לכשהתקרב ראה אותה ערומה וניתאבן כמי שהיה מכושף בקיסמו של גופה החטוב והתמיר ומשדיה שהזדקרו על חזה כשתי גבעות הצופות על פני מישורים היפרוּקים. מימיו לא ראה דמות מושלמת כדמותה של יולנדה שעמדה כפסל המוקף בתיפאורה של ההרים.

עמד והיה נירעש מיפי גופה וממה שהקרין ממנו, והיה דומם כמי שנתאבנו אבריו.

והיא שראתה כי חדל מלנוע לקראתה צחקה ואמרה: “מה קרה לך חביבי שנאלמת דום, האם בושה תקפה אותך למראה שלי?” אמר לה: “הקסים אותי ולא ידעתי היכן אני!”

שמעה וצחקה ואמרה: “התמימות שלך כה מתוקה בוא וסייע בידי!”

וזוהיר שאף על פי שהיה חופשי במישכבו בלילה התמלא בושה. המראה שלה שהקרין יופי שהוא מיסוד ההוויה של העולם הפעים אותו. ובמקום שיגבר עליו יצרו גבר בו רגש הצניעות. סר ועמד מאחורי עץ הרימון, והורה לה איך תישאב ואיך תישטוף את גופה.

ראתה יולנדה כי בושה תקפה אותו אמרה לו: “מה נבהלת ממני שאתה מסתתר הלא אני אותה נערה שהתעלסת איתה בחופשיות שאין כמוה!” כיוון שהבחין בדבריה בגערה סמויה, אימץ את ליבו התקרב ושאב מים בדלי, וכבר היה סובב על עקביו להסתתר אחר העץ כדי לשמור על הצניעות. משהבחינה בלבטים המציקים לו שאלה אותו ואמרה: “הגד נא לי חביבי גם מאישתך אתה מתבייש?” אמר לה: “אצלינו הבדווים אסור לאשה להופיע ערומה לפני בעלה!”

הבינה שחינוכו ומנהגי שיבטו מהווים מיכשול בפני הפתיחות שהיא רגילה בה. וכיוון שהדבר ניראה חסר טעם בעיניה החליטה לשחרר אותו מהצניעות שאינה במקומה. אמרה לו: “זוהיר חביבי, כשהתעלסנו ליטפת אותי בכל אברי בלי כל מעצור, ואני היא אותה יולנדה שעומדת לפניך. בוא ואל תהיה מה שלא צריך להיות!” מבלי שידע איך ולמה התאזר עוז והתעלם מהעכבות שמנעו ממנו את החופשיות, הלך בפשטות אליה לקח את הפך הקטן גרף מים והיה יוצק עליה לפי הוראותיה.

לבקשתה סיבן את גבה והיה מחליק בידו וחש את הנעימות של עורה, והיו שניהם מערבים צחוק ברחצה. ראתה כי נירטב אמרה לו: “ראה כמה נירטבת פשוט בגדיך והתרחץ איתי, היה גבר ראוי לשמו ואל תתבייש!” משהיסס קמעא לקחה את היוזמה בידיה והפשיטה את חולצתו ומכנסיו בפשטות וטבעיות ומבלי משים סייע בידה להפשיטו. עמדו שניהם עירומים והתרחצו כפי שעשו הוריהם הראשונים אדם וחוה בגן העדן. וכיוון שאין עירום של אשה שאינו משפיע על רוחו של גבר ובאותה מידה עירומו של גבר על אישה, היו החיבוקים והליטופים מתערבים ברחצה, אילמלא שמעו קולותיה של רועה שהתקרבה עם עדריה בדרך שליד הבוסתאן היו השניים מאריכים ברחצה שעברה מעניין של ניקיון לתחום העינוגים, אותה שעה חל מהפך ברוחם של השניים. זו רצתה להידמות לבדווים שמראיהם שבה את ליבה, וזה הבחין שתרבותה נותנת כר נירחב לאדם לפרוש בו את מאווייו. והיה לו זה צעד ראשון של כפירה בתרבות הבדווית.

מיהרו השניים ולבשו את בגדיהם ישבו תחת עץ ובישלו תה. עשו עצמם מבלים כאותם תיירים שמתענגים בחברת מדריך משתיית תה בצל עץ.

לכשרחקה אותה רועה מן הבוסתאן, ושתיית התה הסתיימה, אמרה לו יולנדה כי היא חייבת לכבס כמה מבגדיה וביקשה ממנו איזה כלי מתאים. וכידוע, בוסתאן בדווי בסיני מהווה גם מקום למגורים וגם כמקור פרנסה, ובכל בוסתאן יש ביקתה ובבה כלי בית השמורים לזמן שבעל הבוסתאן נישאר בו במשך כמה ימים לצורך העיבוד וההשקאה. ניכנס זוהיר לביקתה הביא גיגית ומילא בה מים והגיש ליולנדה. ובלי להסס פשטה את בגדיה מעליה כיבסה אותם ותלתה אותם על ענפי העצים ליבוש. ובאותה שעה ליבו של זוהיר מפרפר בקירבו,

מחשש שמא יזדמן למקום מישהו שיראה אותו שותף למעשה פריצות. ובין פירפור לחשש היה עוקב אחר מעשיה ומשבח את אללה שיצר אשה חיננית כלילת השלמות ומקור הערגה, בדמותה של יולנדה. בעוד הכביסה מתייבשת ישבה יולנדה ליד הבאר וזימרה משיריה כדי להנעים את הזמן. ראתה אותו יושב מולה ומשתאה ושאלה: “האם טוב לך האם אתה מאושר בחברתי?” אמר לה: “מאושר אני בלי גבול ואיני יודע אם בשמיים אני או בארץ והכול בזכותך!”

שמעה את מחמאתו ניגשה אליו ובעודו יושב אספה ראשו בידיה ונישקה לו. ובסיני הכביסה מתייבשת תוך זמן קצר מרוב הצחיחות שבו, משיבשו בגדיה לבשה אותם וניראתה רעננה וזוהרת מכוחה של הרחצה ההיא.

חזרו השניים לביקעה וכבר השמש עמדה מעל ג’בלצ־פצפה והכריזה על שעת צהריים. עלו אל מרפסת בית־הקפה וסעדו את ליבם. ולפי שהיו עייפים מפעילותם באותו יום, הלכו בתום הסעודה לחדרו של זוהיר ושכבו לישון. וכמו שידוע, יש דרגת עייפות שמתגברת על כל התביעות הנפשיות שמתבקשות ממיזגם של הנעורים. וכמי שנתון לחוקיות זו ירדה על השניים תרדמה מבלי שינהלו את עניניהם כפי שרצו. עם ערב התעורר זוהיר מקולו של מוסה שעמד בחוץ וביקש לדעת אם יצטרף אליו ברכב על מנת לנסוע אל ביתו באבו־זיתונה. אמר לו זוהיר: “אינני יכול להשאיר את נערתי בלילה לבדה, אמור לנאטפה כי נסעתי ומחר אבוא הביתה!” נסע מוסה לבדו ולא היה מרוצה ממעשיו של אחיו. לדעתו מעשי הוללות מותרים עד גבול מסוים שאסור לה לעבור לבין חומות המשפחה. זוהיר סבר כי הוא רשאי להתעלס עם היפהפיה שמצא ולסחוט אותה עד שתראה צנומה ומדולדלת כמו עז לאחר שנת בצורת. לכך די לו בכמה שעות ביום, את עיקר זמנו ודאגתו עליו להקדיש למלוי חובותיו לאשתו ולילדיו. חשב כך והחליט להתדין איתו למחרת.

והשניים בילו את הערב והלילה כביום אתמול ומצאו עצמם בבוקר ישנים ותשושים ממה שעבר עליהם בלילה. אילמלא קריאתו של מוסה שדחק בזוהיר לקום ולבוא לסייע לו בחנות, היתה שנתם נימשכת הרבה. השניים קמו מערשם תוך מתיחת אברים אכלו “פטור” וזוהיר פרש מיולנדה והלך לחנותו. לכשהתפנתה החנות מהלקוחות פנה מוסה אל זוהיר ואמר לו: "יא זוהיר! לפי דעתי אתה צריך לכלכל את מעשיך בתבונה שאם לא כן תביא עליך ועלי פגעים ושערוריות.

הכי חושב אתה שמשפחת נאטפה תשלים עם הרפתקאות האהבים שלך ובמיוחד עם ההזנחה שאתה זונח אותה ואת ילדיה?"

אמר לו זוהיר: “אינני יודע מה לענות לך. אם תאמר כי אשלח את יולנדה מעלי לא אסכים איתך מרוב שניקשרתי בה!” אמר לו: “יש דרך להחזיק בזו וגם בזו לפי שדתינו מאפשרת לנו לשאת ארבע נשים בבת אחת. החזק את זו האירופית – שאיני יודע מה שמה – כאן בשעות היום, ובערבים תרד לביתך ותבלה עם אשתך. איש לא יכהה בך!”

אמר לו זוהיר: “ומה אם יולנדה – זה שמה, לא תסכים להשאר בלילות לבדה?”

אמר לו: “יש הסדר חוקי שלפיו גבר שיש לו כמה נשים מבלה שבוע אצל זו ושבוע אצל השנייה. וזה הסדר מקובל וטוב!” דבריו של מוסה עירערו את רוחו של זוהיר שאיבד את שפיות דעתו שגרמה לו האהבה.

מזלו של זוהיר שנכנסו תיירים רבים לחנות ולא ניצרך לקבוע מיד את צעדיו. שכן ידוע שהתבונה אינה מבזיקה בחטף והיא דורשת יישוב הדעת.

בשעת הצהריים כשהיו השניים יולנדה וזוהיר סועדים בבית־הקפה, העלה בפניה את הקשיים שהתעוררו בהקשר למשפחתו. לשמע דבריו צחקה ואמרה: “למה אתה עושה בעייה גדולה מדבר פשוט כל כך, ביום תהיה אצלי ובלילה תלך אל אשתך וילדיך. אותי תשאיר בחדר, ולא אשתעמם, כי יש הרבה תיירים שבאים לבית־הקפה וינעימו לי את זמני!”

הסכימו שניהם להסדר הזה ועוד באותו ערב ירד זוהיר אל נאטפה וילדיה, ויולנדה לא נישארה לבדה, כי הזמינה לחדרה שתי צעירות הולנדיות שתישנה אצלה ובחברתן עבר עליה הלילה בשיחה ענוגה לאור המוקד ושתיית התה. וכך ארחה אצלה בימים האחרים אורחים מזדמנים בהעדרו של זוהיר, אשר הפיגו את מועקת הבדידות ממנה.

רעיונה של יולנדה להיקלט בחברת הבדווים – וכישלונה

משעברו שבועיים ימים, ביקשה יולנדה להכיר את נאטפה אשתו ואת ילדיהם מתוך רצון להתחבב עליהם. תמימותה וחוסר נסיונה בהילכות משפחה הניע אותה לחשוב, שדי בכוונה טובה כדי להתגבר על טבע האדם. וכשישבו כמנהגם ליד המוקד, גומעים תה ומעשנים סיגריות אמרה לו: “זוהיר חביבי, יש לי הרגשה שאני בדווית לכל דבר, הבא לי בגדי בדווית וקח אותי לביתך ולמשפחתך כי רצוי לנו שאתידד עם נאטפה!”

אמר לה: “חביבתי אינך מכירה את הבדוויות שאין שינאה גדולה בין נשים כמו בין צרות, ולמה לך לינחול אכזבה?” אמרה לו: “לנשים יש שפה ומערכת יחסים משלהן שרק הן יודעות את סודותיהן, ברצותן שונאות וברצותן מתרצות זו לזו, אתה הבא אותי אליה והיתר סמוך עלי!” וזוהיר שהערצתו ליולנדה גברה מיום ליום גרמה לו שתישלוט בכל מהותו. האמין לדבריה התמימים והסכים להכשיר את ביקורה אצל נאטפה.

באותו ערב שהיה שרוי במחיצת משפחתו אמר לנאטפה: “יש לי אורחת מבנות אירופה אשר מעונינת להכיר אותך ואת ילדינו, ולמחר הכיני ארוחת צהריים חגיגית שבה נכבד אותה אצלינו!”

שמעה נאטפה את דבריו וליבה ניתז ממקומו לשנייה, כי ידעה שאין זו אורחת כי אם ידידתו של זוהיר.

חברותיה סיפרו לה על יולנדה ממה ששמעו בשיחות שהתהלכו בכפר אודות יחסיו של זוהיר עם נערה נוכריה. כבדווית הנאלצת להישמע לבעלה גם אם אין הדבר לרצונה, הרכינה את ראשה ולא כיהתה בזוהיר. וככל אדם הרוצה להכיר מי שמסכן את קיומו בטרם יתן ליצרי ההגנה לפעול כך גם נאטפה. הסקרנות להכיר את המתחרה שלה הניעה אותה להסכים לבואה של יולנדה. אמרה לו: “אתה בעלי נעשה כרצונך!”

למחרת בישלה נאטפה אורז בסמנה, ועליו בשר תרנגולת אשר שחטה במיוחד לכבוד האורחת, ועשתה מרק מבשר התרנגולת, מתובל בטעמים המיוחדים ליום חג, וכשקרבה השעה שזוהיר יגיע, לבשה את בגדי החג, קלעה את ה"קוּצַה" – שהיא בליטה הניקלעת מכל שערות הראש מעל המצח – כיסתה פניה ב"בורקוע" המקושט בשרשרות ובמטבעות זהב והיתכסתה בצעיף הדור שהיה משובץ בכפתורי “תירתיר” המפיצים אורות מגוונים מתוכם. את ילדיה רחצה והלבישה בביגדי חג נקיים, וישבה איתם בחצר שלפני הביקתה, והייתה צופה על הדרך היורדת לאבו־סלה ממישור אל־ראחה.

ובהגיע שעת הצהריים ניראתה מכוניתו של זוהיר מתקרבת ועושה דרכה בדרך המפותלת עד שהיגיעה למרחק מה מחצר ביתו של זוהיר ונעצרה שם. אותה שעה היו עיניים סקרניות מציצות מבין אשנבי הביקתות ומבין הפסוקות שניתרווחו בין יריעות האוהלים ובולשות בנעשה בבית זוהיר. השמועה כי ידידתו הנוכריה של זוהיר מובאת לביקור אצל נאטפה נפוצה בכפר ומי יחמיץ ארוע ממין זה שמעולם לא קרה כמוהו מאז שניבראו הרי סיני? וזוהיר יצא מתוך המכונית אחז ביד יולנדה וסייע בידה לצאת מתוכה, אותה שעה ירדה השתוממות רבתי על נאטפה ואכזבה לכל לוטשי העיניים שבכפר.

במקום שתצא נערה אירופית מתוך המכונית יצאה נערה בדווית בבגדים הדורים שלפי הליכתה לא הייתה בת המקום הזה. והיא לא בת משפחה ולא קרובה שמותר לו להסיעה במכוניתו, ואף לא אשתו כי לא שמעו שנשא אשה שנייה. והייתה תדהמה גדולה באבו־זיתונה.

כשניכנסו השניים לחצר ניזדעקו חושיה של נאטפה, כי בחושיה הנשיים הבחינה בכך שאין זו ידידה לזוהיר כי אם אשה לכל דבר.

ויולנדה שהכינה עצמה לביקור למדה כמה מלים ומשפטים הכרחיים בבדווית כדי שתוכל לקיים את המחוות הדרושים בפגישה עם נאטפה. כשניכנסה לחצר הושיטה ידה לנאטפה בירכה אותה ואמרה: “מַרְחֲבַּה!” – כלומר: שלום, ונאטפה ענתה כפי שענתה ולא קידמה אותה בברכה בדווית כפי שנהוג בפגישת שתי נשים. הבדוויות בעת פגישתן שמות יד ימין האחת על כתף רעותה, מצמידות מצח אל מצח ומברכות זו את זו שלוש ברכות. כשראתה נאטפה את ידה של יולנדה השלוחה לברכת שלום הגיבה כפי שבדווי מגיב כלפי אדם זר, שהוא בור בגינונים המקובלים בחברה הבדווית.

פרשה נאטפה שטיח בחצר בצילה של הביקתה, שפתה קומקום תה על המוקד המיועד לישיבה בחצר וכיבדה את יולנדה וזוהיר בשתייה כמקובל עם אורחים.

הילדים שהשביעו את סקרנותם הקצרה במראה האורחת פרשו ויצאו לשחק עם שאר ילדי הכפר. ובעודם שותים תה, היו השתיים נאטפה ויולנדה בוחנות זו את זו במבטים שכביכול היו רגילים וכנגדו היה זוהיר מסתכל בהן ומפרש בליבו את המתרחש בין השתיים.

יולנדה לא יכלה להגדיר את אישיותה של נאטפה בגלל לבושה שכל תכליתו לפי ההשגה שבתרבות הבדווית להעלים את הזהות של האשה.

קומתה הבינונית של נאטפה, ידיה העדינות ועיניה השחורות שמהן משתקף מבט רענן, וכן גם קולה העדין והצלול, לא סיפקו את כל הנתונים הדרושים כדי לאפיין אותה. לעומתה ירדה נאטפה לעומק האיפיון של יולנדה לפי שהיא כבדווית ניחנה בסגולות הבחנה בנשים אחרות שהתפתחה אצלה בגלל הצורך התמידי לחשוף את פנימיות הנשים במציאות שבה היא חיה. בטרם תסיים יולנדה לגמוע את כוס התה הראשונה, ידעה נאטפה כי היא נערה יפה ומושחתת שאין בה כל מעצור במה שנוגע לעניין שיש לאשה בגבר. ולא רק זאת. היא הבחינה ביולנדה שיש לה שליטה על זוהיר.

כשעמדה על תכונותיה של יולנדה אמרה בליבה: “יא אללה עשה וזאת תיעלם מאיתנו מה שיותר מהר כי אני צופה עתיד רע ביני ובין זוהיר!”

לכשהגיעה שעת הארוחה הביא זוהיר קנקן מים, ולימד את יולנדה הילכות רחצה לפני ואחרי הארוחות. יצק מים על ידיה סמוך למוקד כדרך שנוהגים הבדווים. רחץ אף הוא את ידיו, ופתחו באכילה.

יולנדה, שהספיקה ללמוד הילכות גלילת גוש אורז ביד ובליעתו, הפליאה את נאטפה במיומנות שלה ועוררה את הדאגה מפני הסתגלותה של יולנדה לחיי הבדווים שרמזה על מטרתה הסופית להיות אישתו של זוהיר. וככל שקערת האורז הלכה והתרוקנה כך הלך טעמה ונהייתה מרירה יותר ויותר.

לכשסיימו לאכול קינחו בשתית תה, ומשלא יכלה נאטפה לעצור את התרגשותה ואת מרי ליבה, פרשה לתוך הביקתה והתייפחה בבכי עד שרווח לה. לכשיצאה קראה לילדיה לאכול הגישה להם את מנתם, וישבה עם השניים. הבחינה יולנדה בעיניה הדומעות של נאטפה ומהעצבות שהשתקפה מהן וידעה כי לא תצליח להתידד איתה, וכי המשך הישיבה לא תצמיח דבר טוב. רצתה לבקש מזוהיר לפרוש ודלת החצר ניפתחה וכמה שכנות וביניהן דודתה של נאטפה ואחות זוהיר ניכנסו כדי לכבד את האורחת בנוכחותן.

ישבו הנשים על מצעים שהביא זוהיר ופיטפטו על דא ועל הא כאילו היה זה ביקור שיגרתי. ולאמיתו של דבר באו לתהות על קנקנה של אותה נערה, אשר שימעה יצא למרחקים כמי שמשכה את זוהיר מאחרי אישתו. לכשהזינו את סקרנותן במידה מספקת פנתה דודתה של נאטפה אל זוהיר ואמרה לו: “יא זוהיר, מיום שהחילות לנהוג במכוניות שכחת הילכות נאקות!” אמר לה: “ומה עניין מכוניות לנאקות?” אמרה לו: “כל זמן שנאקה מיוחמת היא מתחשחשת לגמלים עד שהיא ממלאת את חישקה, ומשחדל חישקה בגמל ערכו בעיניה כערך הגללים שלו. האם נעלם ממך טיבען של הנאקות?” דיברה איתו במשלים שכל כוונתה לומר לו כי לא ישלה את עצמו וכי בת־הנוכרים היפה שניצמדה אליו תיבחל בו לאחר שתימצוץ את לשדו. שמעו הנשים את דבריה ומילאו פיהן שחוק, וברק השמחה נראה בעיני נאטפה שראתה ביולנדה את אסונה ההולך ומתקרב.

ענה זוהיר ואמר לה: “נערה זו אינה ממין אותן בנות נכר ליבנות הפנים וגלויות הראש כפי שאת סבורה. לזמן קצר באה בשליחות ממשלתה להכיר את סיני ואנשיה ובאה אצלי כאורחת!”

כך שיקר ושם עצמו שאינו שותף בישיבתה של יולנדה בביקעה, והתעלם מחושיהן החדים של הנשים שמבחינות בין אמת לשקר. ענתה לו אחת, ידידת נפש של נאטפה שליבה סער בקירבה מרחמים עליה ואמרה: “יש בארות שבתוכן שוכנת ע’ולה שהיא מיפלצת טורפת בני־אדם ראה שלא תרד לבאר של זו היושבת לידך שמא לא תשאיר את עצמותיך דבוקות זו לזו!” אמרה והביאה את הנשים למחוא כפיים ולהתפרצות של צחוק. אמר לה זוהיר: “שמעי בת נדיבים סלקי את רעיונות ההבאי האלה מראשך!” אמרה לו: “שמע יא זוהיר אני לא טירונית בענייני גברים וכבר הירחקתי שנים ממני לאחר שטעמתי את טעמם. בעיניך אני מבחינה שאתה דומה לתיש המובל בחבל לשחיטה, רצוי לך לרסן את עצמך, שכן יש לך אשה וילדים שאתה צריך להיות להם לאב!” הבחינה יולנדה בחושיה הנשיים כי אין הנשים אוהדות אותה וכי חילופי הדברים בינן לבין זוהיר מלווים בצליל שאינו מתאים למעמד של התארחות, וביקשה מזוהיר שיחזיר אותה לביקעה.

פנה זוהיר אל נאטפה והנשים ואמר להן כי האורחת שלו עיפה ומבקשת לפרוש. קמו הנשים והלכו להן ויולנדה קמה והושיטה ידה לנאטפה לשלום. החזיקה נאטפה בידה ברפיון ומילמלה כמה מילים, והיה עצב בעיניה. פתח זוהיר את דלת החצר ויצאו השניים ניכנסו למכונית והחלו בנסיעתם.

זמן מה שקטו השניים לפי שכל אחד היה נתון להרהוריו. לבסוף שאל אותה אם נהנתה מהביקור. אמרה לו: “תיארתי לי את הביקור באור אחר. נאטפה ניראתה מבוהלת ועצובה, והנשים לא גילו אהדה כלפי!” אמר לה: “אל תשימי לב ליחס הנשים מפני שזה טיבעו לשנוא כל אשה זרה!” אמירה זו באה להרגיע את יולנדה אך בליבו ידע כי תיקותו לרתום את שתיהן את נאטפה ואת יולנדה בעגלה אחת – לא תיתגשם.

בהיותם יושבים בחצר ביתו השתעשע בדמיונו וראה לפניו שתי ביקתות ושתי חצרות סמוכות זו לזו. באחת תישכון נאטפה וילדיה ובשניה יולנדה, ושתיהן תנעמנה לו את חייו.

בורותו בהוויתה של התרבות האירופאית ביחד עם השתלטנות הגברית הנהוגה בחברה הבדוויקת על האשה, התמזגו במוחו והפעילו בו את האשליה שהדברים ניקבעים לפי רצונו בלבד.

במעמקי מוחו, ראה את הנשים כתיפאורה שנוצרה כדי למלא את הוויתו הגברית ואת מאווייו. על כך שגם הוא אינו יותר מהרפתקאת שעשוע אצל יולנדה כאותו כלבלב אשר האירופאים נוהגים להשתשע בו, לא עלה על דעתו.

אך הביקור בביתו הבהיר לו כי לא יוכל להחזיק בשתי הנשים, וכי במוקדם או במאוחר יהיה עליו להסתפק באחת. וכששקל במי יבחר לא יכול היה לבחור באחרת לבד מיולנדה. חזרו השניים לחדר שליד החנות. יולנדה פשטה את הלבוש הבדווי מעליה נשפה לרווחה ולבשה את בגדיה הקלים, וחזרה לאורח חייה הקודם. בחביוני הכרתה החלו ניצני התפכחות מן הרומנטיקה הבדווית שהשתלטה עליה. הדלות של המגורים, הפרימיטיביות של משק הבית, והעדר התנאים הסניטריים הראשוניים שהתגלו לה בביתו של זוהיר עירערו את שאיפתה להיות לבדווית. לעומת זאת התחזקה בה אהבתה אל זוהיר.

ככל בני הנעורים שאצלם במיפגש האנטימי שבין שני בני זוג הם קובעים את אופי ראית הדברים שאינה מציאותית, היתה גם יולנדה שבויה בחוקיות הזאת. העינוג שריגש אותה במישכב עם זוהיר בלילות שיבש גם לה את שיקול הדעת.

אומנם, דחתה את הרעיון להיות כבדווית לכל דבר אך להסקת המסקנות האמיתיות לא הגיעה.

בערב של יום הביקור הזה, לא נימשכו השניים לבלות בבית הקפה, לאחר שסעדו, פרשו את מצעי השינה שכבו וניצמדו זה לזו בהשתלהבות שעלתה בחומה על הלילות הקודמים. היתה זו יולנדה שהייתה סוערת ומעוררת את זוהיר להפליג איתה בחשקים עד כדי שיכרון חושים. היתה זאת תגובה נגדית לאכזבה שנחלו מהביקור אצל נאטפה, וכך המשיכו השניים למצות את הנעימות זה מזו עד שבא מלאך התנומות והרדים אותם.

אילמלא מוסה שבא בבוקר ודפק על הדלת כדי שזוהיר יבוא ויצטרף אליו לעבודה בחנות, ספק אם היו השניים מנתקים את עצמם מן השינה שסייעה להם להפליג לעולמות אחרים, ולהתרחק מהתיסכול שגרם להם ביקורם אצל נאטפה.

לכשהלך זוהיר לעבודתו המשיכה יולנדה לשכב כשהיא ערה וממצה את שרידי הקנאה מהתרחשויות הלילה. אדם שהוא צופה מן הצד למה שקורה בין השניים היה פוסק את משפטו מבלי להתבלט יתר על המידה ויועץ ליולנדה לארוז את חפציה ולהסתלק במהירות מהביקתה בטרם תשבש את החיים השקטים והתמימים של כמה משפחות בדוויות באמצעות קלות הדעת שהיא נוהגת בעניני אהבה. מזלו הרע של זוהיר שלא נימצא בלם שיעצור אותה מלהיטותה חסרת המעצורים אחר גבריותו, ויקנה לו את הכלל הידוע שדינה של אהבה כדין עננה עבותה בשמי סיני שמרעימה ומעוררת תקוות בלב שוכני המידבר וסופה שהיא עוברת ואינה ממטירה ומשאירה את סיני ויושביו באכזבה רבתי.

ומי שהביא להתפקחות השניים מהזיית האהבה היה זה – מוסה.

לאחר שסגרו את החנות בצהריים ביקש מוסה להעמיד את זוהיר על הסכנה שיש בהמשך ההתחברות ליולנדה. עיכב אותו מללכת ושאל אותו: “יא זוהיר איך היה הביקור בביתך?” ולא שנעלם ממנו כל מה שהיה שם. אישתו היא שסיפרה לו ממה שקרה אצל נאטפה. אמר לו זוהיר: “אם אומר לך שהייתה שם שמחה וצהלה הרי שלא אמרתי אמת!”.ועוד הוסיף ואמר לו מוסה: “שמע לעצתי ושלח את הנערה הזאת כמה שיותר מהר לפני שתהרוס את ביתך עליך!” אמר לו זוהיר: “דבריך חסרי טעם הם, היכן ראית בכל ימיך שנערה תאהב גבר בחמימות ובנאמנות כפי שיולנדה מתייחסת אלי?” אמר לו: “הלא תדע כי נאטפה ממשפחה מכובדת ולא תסכים שתיקח לך אשה נוספת עליה!” אמר לו זוהיר: “אגלה לך אתה מה שבלבי, אחרי שהתידדתי עם יולנדה ידעתי לראשונה מהי אשה ומהם הם החיים איתה, מאז שהיכרתי אותה נוכחתי עד כמה החיים שלי עם נאטפה חסרי טעם. זו משכילה ומכירה את כל העולם והחוכמה פורצת מתחת לציפורניה וההיא כמו בהמה. אם יהיה צורך אתגרש מנאטפה!”

לכששמע מוסה מה שאמר הבין כי אחיו הולך כסהרורי אחרי הנערה היפה ששבתה את ליבו, בקסמיה, וכי לפרשת האהבים יבוא סוף שהוא רע לזוהיר. אמר לו: "שמע יא אחי ואל תכעס על מה שאומר לך, אתה בשבילה אחד מרבים, אינך הראשון ולא האחרון לכשתמצה את תענוגותיה ממך, תשליך אותך למיזבלה ותיעלם במפתיע כפי שבאה במפתיע. מוטב שתאמר לה: 'חביבתי לכל שמחה יש סוף וקחי את אהדתי ולכי לך! "

לכששמע זוהיר מה שאמר התפרץ בחמת זעם ואמר: “לא את טובתי אתה רוצה כי אם את טובת זו הפתייה שהישאתם אותה לי לאשה בעל כורחי, לא אתה ולא אף אחד יאמר לי מה לעשות!” עזב את מוסה והלך לחדרו בזעם גדול.

כמו שנאמר בראש עלילת האהבים הזאת: יד השדים הפעילה אותה!! ואותו שד שלקח על עצמו להפגיש את השניים כדי לעשות אנדרלמוסיה בעדת הבדווים יושבי הביקעה, יכול היה להיסתפק במה שעשה עד עכשיו ולהשתבח במעשיו לפני אשמדאי המלך שלו, כיוון שראה שיש אפשרות להתעלל בזוהיר במיני תעלולים אשר טרם נעשו כמותם בבני האדם, לא הירפה מקורבנו והכין את השלב הבא באהבה שבין זוהיר ליולנדה.

בטרם יספיק זוהיר להתפרק מהמתחים והרוגז בגין אחיו וכבר נכונה לו בעייה מטרידה נוספת.

בהיכנסו לחדר מצא את יולנדה בוכיה ובידה מיכתב. ושם אסף אותה בזרועותיו אל תוך חיקו ושאל לפשר הבכי אמרה לו: “מן המיכתב הזה בא לי כל הבכי הזה, קח וקרא!” שכחה כי זוהיר אינו יודע קרוא וכתוב לא בערבית ולא בשום שפה אחרת. ביקש וסיפרה לו כי הוריה כועסים עליה משום שהיא מאריכה את שהייתה מחוץ לביתה, מעבר למה שהוסכם ביניהם, ולא עוד אלא שירד עליהם צער גדול מכך שהלימודים שלה באוניברסיטה החלו והיעדרותה תיפגע בעתידה. מידבריהם נירמז לה כי אם תמשיך להתהולל ולבלות בחברת פורקי העול שאליהם התחברה יפסיקו לשלוח לה כסף לשגיונותיה. לכששמע זוהיר את דבריה אמר לה: “אילו ידעו שאין את מתהוללת כאותן נערות שנתנו דרור לשגיונותיהן, וכי קשרת את עצמך באהבה איתי, בלי ספק היו משנים דעתם ושמחים במעשיך!” אמרה לו: “אני מסוכסכת בתוכי, האהבה שלי אליך מושכת אותי לסיני ומבטלת את געגועי לארצי ולמשפחתי, וכנגדה אני מודאגת ביחס ללימודי. עליך לדעת כי לא ארחיב את השכלתי אשבש את כל עתידי ולכך אינני רוצה להגיע!”

שמע וישבו השניים מהורהרים כשמידי פעם בפעם היו הדמעות זולגות מעיניה, והייתה ניצמדת אליו ובוכה. דבריה העיד על כך שהחלו להוצר סדקים בחלום האהבה שבה היו שרוים. זוהיר שכשלון אהבתם היה מערער עליו את עולמו, הבחין בסכנה המרחפת על אהבתם, ולא ידע מה לומר ומה לעוץ. והיא שהעולם כולו פתוח לפניה רגזה על ההפרעה שבאה מן המיכתב על הרפתקאת האהבים שלה. שלא כמו זוהיר לא חששה ממפולת שמא תישאר ללא סעד.

היא ידעה שליכשתימצא במצוקה הוריה יושיעו אותה, ולא פעם אחת סרכה דרכיה ונימנעה מהם תמיכתם לזמן קצר. נאמנים לטיבעו של אדם שבעת בילבול חושים, הוא מתכנס בתוך עצמו כדי שסדר הדברים יתהווה מעצמו, כך גם שני אלה, ישבו דוממים ולא שוחחו ביניהם במשך שעה ארוכה.

ידוע לכל שהרפתקאות אינן נמשכות הרבה זמן, ובמוקדם ובמאוחר בני אדם ניכנסים לשיגרת חיים המתנהלת בשובה ונחת ככל שעניני הפרנסה מאפשרים. עברו כמה ימים ויולנדה מצאה אותם חוזרים על עצמם, אומנם התיירים באים וממלאים את אווירת הביקעה בעליזות שמסלקת את גורמי השיעמום. אלא שכל זה היה על רקע ההווי של הבדווים בני המקום שאורח חייהם היתנהל לפי דרכם. לא כך יולנדה שחייה בביקעה לא נישזרו בתוך עדת הבדווים. עד שיום אחד הגיעו כמה צעירים בני ארצה שישבו בבית־הקפה וביניהם צעיר בשם “פריסו” שלמד איתה בבית־הספר. שמעה יולנדה תיירים מדברים בשפתה ונימשכה אליהם כמי שחוזר למולדת ומשתחרר מהגעגועים אליה בהיותו בניכר. כי בכל הימים שהיתה בביקעת־רבא לבד מאנגלית שידעה לדבר בה כל קשר עם בני עמים אחרים ובפרט עם הבדווים לא היה לה. במקום ללמוד את השפה הערבית בחרה ללמד את זוהיר אנגלית כדי שיוכלו לשוחח ביניהם, ובמו ידיה יצרה את הבידוד שלה מן הסביבה.

כשניתקל מבטה במיודעה הצעיר מיהרה אליו ומרוב שמחה נפלו זה על צוארה של זו התחבקו כאילו היו צמד נאהבים שלא ראו זה את זה זמן רב. לכשפגה התרגשותם, ישבו והחלו לתהות למעשה שעושה כל אחד במקום זה שאינו אלא פינה נידחת במפת העולם. לכשהבחין פריסו בריח העשן הנודף ממנה אמר לה: “רואה אני עליך שאת חיה במקום זה כבדווית לכל דבר!”

שאלה אותו לפי מה הוא קובע זאת אמר לה: “ריח המדורות עולה ממך שמגלה את מעשיך!” צחקה ושתקה. ובהמשך ישיבתם פרשה לפניו את יריעת מעשיה בביקעה תוך שהיא מפארת ומיפה את הדברים ממה שאין בהם. והיתה כאותו אדם שמשלים את חסרונותיו באמצעות השלמות הלקוחות מהדמיון. והוא תיאר לתומו את מסעותיו בארצות העולם, וממה שהוא עתיד לעשות בשובו להולנד ארץ מכורתו. מבלי משים החלו הדמעות מלחלחות את עיניה וזולגות טיפין טיפין. ראה, כי דבריו גרמו לה צער ואמר: “סלחי לי על משוגתי, האם פגעתי ברגשותיך בהיסח הדעת?” הניעה ראשה בשלילה וניגבה את דמעותיה בשרוולה, והוא לא ידע כי עורר בה כיסופים מתוך מעמקי נפשה אל נופי חייה במולדתה מבלי שתיתן דעתה על סיבת ביכיה.

בינתיים, סיימו הצעירים בני ארצה את שהייתם בבית הקפה, הכתיפו את תרמיליהם על גבם ושמו פניהם לעלות להרים לכמה ימים.

לכשנודע להם כי יולנדה היא בת ארצם השוהה בסיני דרך קבע ביקשו ממנה להצטרף ולסייר בהרים הרמים סביב “ג’בל־קתרינה”, ובלי היסוס וגינונים שמחה על ההזמנה, כי החלה לבחול בישיבה בחדר ובציפיה לבואו של זוהיר משך שעות ארוכות. והייתה בהזמנתם כדי שחרורה מהמועקה שאפפה אותה. היא שהייתה אמונה על אורח חיים אירופאי לא יכלה להסתגל לחיי אשה במדבר שמחייב אותה להיות צמודה לאוהלה ונתונה בתוך סביבה סגורה מנותקת מחברה ומבילויים. וכשנמצאה לה ההזדמנות להפשיל מעליה את הסגירות שהביאה עליה אהבתה לבן־המידבר, עלזה בליבה ומיהרה להודיע לזוהיר כי היא מתלווה אל קבוצת המטיילים העולה להר.

לכששמע את דבריה אמר: “יולנדה מה יש לך מההרים ומהואדיות הנמצאים למעלה, לבד ממצוקים ומקור עז לא תמצאי שם דבר, השארי כאן איתי ועל תעזביני לבדי!” הבחינה בצער שהודעתה גרמה לו ואמרה: “אני זקוקה להתאווררות על פסגות ההרים, ורצוי לי להתרועע עם בני עמי שזה כמה שבועות הייתי מנותקת מהם. אשוב ונגביר את אהבתינו!”

בלית ברירה נאלץ זוהיר להסכים להחלטתה שנעשתה ללא התייעצות איתו, ובאותה שעה התערערו בו ריגשותיו. כבן התרבות הבדווית שבה האשה נישלטת על ידי הגבר, ניפגע כבודו בעיני עצמו לשניה קצרה, ומיד עמד על כך שעליו לנהוג כאירופאי ביחסו אל האשה אם לא כן תתמוטט האהבה בינו לבין יולנדה, ויאבד את המרגלית שהזדמנה לו באקראי.

אילו היו הסוציולוגים שותפים בסוד העניין שבינו לבין יולנדה היו מצביעים על הבקיע הראשון בתרבותו הבדווית ובראשית הסתגלותו לחיי חברה חפשית. לפי שאין בדווי שיתן לאשה חופש הדיעה והמעשה. בעל כורחו הגיע לכך. שלושה ימים ושלושה לילות שהתה יולנדה בחברת בני עמה שהיו מטילים בינות להרים הרמים ומתפעלים מהדרו של מרום־סיני. בערבים ישבו סביב מדורה ובילו בשירה ובשיחה משעשעת. ביקשו מיולנדה כי תספר להם מסיפורי הבדווים ומכל אשר ראתה ועבר עליה ביניהם, כי סיפרה להם על קשריה עם זוהיר. וכשהחלה להסדיר את מחשבותיה ולהכין עצמה להענות ולספר לקהל המטיילים ממה שביקשו הסתבר לה כי היא ריקה מכל ידע. סירבה ולא השמיעה דבר, וסיבותיה עימה. משום שאת שעשועי האהבים עם זוהיר שהיה להם חידוש בשבילם לא יכלה לתאר מכוח הצניעות. והייתה בבקשה שלהם משום ברכה בשבילה. כי ניפקחו עיניה לראות שמחלומה להיות כבדווית ההולכת אחר עדר הצאן או יושבת באוהל עטורה באהבת גבר אינו יכול להתגשם. ועצב גדול ירד עליה באותו לילה בין הרי־סיני השחומים והמכוסים ביריעת שמים סגולה ובריבואות כוכבים נוצצים.

יש מי שטוען כי אין האדם מכוון את דרכו בזכות המחשבה והתבונה שנחן בהן, טענה זו הדורשת הכחשה או אישור – אינה מעניין ספורנו. אם נדון לפי מהלך חייה של יולנדה נימצא כי מבלי שתדע איך ולמה כבר מצאה עצמה משתלהבת בחיקו של זוהיר עד שאיבדה את כושר השיפוט שלה. בהיותה בהרים היו הגעגועים אל ארצה ואל בית הוריה גוברים מרגע לרגע. וכל זאת בא לה מהחרות שלה ליצריה שכידוע כוחם גדול מהתבונה ואשר הביאו אותה למצב בלתי צפוי ולמבוי סתום. ובדרך חזרה לביקעה גמלה בה החלטה לשוב למולדתה ורוחה נירגעה מעט. אלא, שליבה שנישזר בזוהיר אהובה העמיד בפניה קושי שלא ידעה איך להתגבר עליו. להישאר בסיני לא רצתה ולנתק עצמה מזוהיר ליבה מנע זאת ממנה. וכשעמדה אובדת עצות בפני המציאות שיצרה במו ידיה היתחמקה במתכוון מהחלטתה לשוב למולדתה ושלחה את יהבה על האל שיפתור בשבילה את הבעייה, והיא לא ידעה כי ישנו שד שמלווה אותה והוא שמכוון את הליכותיה ומשוגותיה שלא לפי רצונה כי מצא בה קרבן נוח לנכליו ולרישעותו.

באותו ערב ישבו השניים יולנדה וזוהיר וסעדו ערבית כשהם מסוגרים בחדר ושלא כבימים שעברו פגישתם הייתה חסרת התלהבות. הבחין זוהיר באי השקט שיש ברוחה ושאל אותה: “האם ניגרמה לך איזו אי נעימות בהיותך בהר למעלה שאת כה עצובה?” אמרה לו: “לא מהטיול בהרים באה עצבותי, אדרבא – היו לי אלה ימים טובים!” “האם זה בגלל?” שאל אותה, “כן ולא – אמרה לו – מצאתי כי לא יכירני מקומי כאן בסיני. עליך להכיר בעובדה כי אני בת עם אחר השונה מעמך ומתרבותך ולבדווית לא אוכל להיות גם אם ארצה, ואני אוהבת אותך! ובגלל זה ירדה עלי העצבות!”

זוהיר שכל חייו לא עמד בפני סבך נפשי כפי שגילתה יולנדה, שתק כי לא ידע מה לומר ומה לייעץ לה. מאחר שאהבתם הביאה אותם לחוסר מוצא חיפש מיפלט מהשפעתו המדכדכת וכבר היו חבוקים זה בזה ומרחפים בעולם ההזיות בעטיה של התאחדות גופם זה בזו. אותו לילה לא נישמעו דיבורים ביניהם.

למחרת ראו אותה המטיילים שבחברתם היתה במרומי סיני וביקשו ממנה להתלוות אליהם אל המעין הניסתר ב"וואדי־תלעה" כדי להתרחץ שם. התלוותה אליהם ותוך כדי שהיו עושים דרכם שאל אותה פריסו לגבי עתידה בביקעה. אמרה לו כי היא מתלבטת ויש לה משיכה חזקה לבית הוריה, ולעומתם היא נימשכת אל זוהיר וליבה חצוי בתוכה. בין היתר תיארה לו את זוהיר ואת החנות בה הוא מצוי. בשובם מן הרחצה הלך פריסו לצפות בבן־מדבר זה ששבה את לב בת עמו. ניכנס ומצא שם צעיר בדווי לבוש בגדים ככל אירופאי שזוף פנים ויפה תואר משרת את הלקוחות. ראה אותו זוהיר לוטש בו עיניים ומיד הבחין בחוש החד של בן המידבר כי הצעיר האירופאי סוקר אותו ותוהה על קנקנו. ברך אותו זוהיר בבירכת שלם בהולנדית ממה שלמד אצל יולנדה ושאל לרצונו, חייך פריסו למישמע דיבורו בהולנדית יוצא מפי בדווי ושאלו אם יש אפשרות לקנות אצלו ירקות ופירות.

משנענה בשלילה יצא מן החנות כשהוא מסכם את רשמיו מזוהיר עלה וישב בין חבריו במרפסת בית הקפה. ראתה אותו יולנדה יוצא מן החנות, וידעה כי פריסו ביקש לתהות על קנקנו של זוהיר. פנתה אליו ושאלה אותו על התרשמותו מאהובה זוהיר, אמר לה:

“לכשראיתיו הצדקתי את התחברותך אליו, אך לדעתי לא חסרים בחורים נאים בהולנד!”

כיסה את דעתו האמיתית במילים רכות ורמז לה שאין האהבה עם זוהיר ראויה עד כדי קביעת חייה העתידיים במידבר.

דברי פריסו היא הקש ששבר את גב הגמל. צרוף הדברים שבאו בזה אחר זה, מכתב ההורים, הגעגועים לנופי ארצה והאווירה שהישרתה עליה חבורת הצעירים ההולנדים חיזקו בה את ההחלטה לשוב לבית־הוריה. ואשר לאהבתה עם זוהיר אמרה בליבה: “כל מקום טוב לענייני אהבה, אביא את זוהיר להולנד ואמשיך איתו את קישרי לבבנו, יבוא להולנד יהיה לו לברכה, לפי שיגור בביתי ויהנה מרמת חיים טובה יותר מזו שיש לו כאן!” קלות הדעת שהיתה יסוד לדרך חייה, היא שהביאה אותה לידי הרעיון של עקירת זוהיר ממשפחתו ומילדיו, ולא עלה על דעתה, שגורלם נתון על צווארו בעוד היא חפשיה ללא כל עול.

רעיון עקירתו של זוהיר להולנד והגשמתו

אותו לילה שישבו כמינהגם ובתום ארוחת הערב הצטנפה יולנדה בחיק זוהיר, והיתה מרעיפה עליו מאהבתה בכל אמצעי המחוות שלה, וכשראתה כי טוב ליבו בנשיקותיה פתחה ואמרה לו: “הקשב נא חביבי לדברי שהקדשתי להם מחשבה רבה, עלי לשוב אל ארצי ואל בית הורי ומחר אצטרף אל חבורת המטיילים בני עמי בדרך להולנד!”

זוהיר שכבדווי אינו רגיל למשוגותיהן של הצעירות, משום שאת הזיווגים עושים ההורים ולא הצעירים שהם פטורים מהפכפכנות של קלות הדעת, ניתקף בחרדה מעירעור ביטחונו שבא לו מדבריה, אך לכשהתאושש שאל אותה: “ומה יהיה איתי? לכשתיסעי אשר כאן בלב שבור כשזיכרון אהבתינו מעיק עלי מאוד!” אמרה לו: “על זאת יש לי תשובה: אתה תבוא אחרי להולנד ושם ניתחתן. אני אקדים ואסע לשם להסדיר לנו דירה וכל מה שדרוש, וכעבור זמן תבוא אלי ונתחיל סידרת חיים חדשה!”

למחרת השכימו השניים לקום לאחר “הפטור”, ארזה יולנדה את חפציה וזוהיר צייד אותה במזון ובקישוטים ובכל מה שיכול היה לקחת מן החנות, ואף נתן לה כסף שימלא את צרכי הנסיעה שלה. כל מי שראה אותו בדאגתו לה לא הבחין כי בין השניים ניכרתה ברית מהסוג הקושרת גבר לאשה. לפני שעלתה יולנדה וניכנסה למכונית, חיבקה ונישקה לו. ראו אותו כמה בדווים מנושק על ידה ספקו כפיים ואמרו: “אוי לנו שראינו מה שראינו!” כי הבדווים בוחלים בהתנשקות עם אשה. והמכונית של החבורה ההולנדית נסעה ובתוכה יולנדה, שהשאירה אחריה את זוהיר מלא תיקווה.

ומי ששמח למראהו היה אותו שד שראה את התהום שעל שפתה עמד זוהיר מוכן בבלי דעה להתעללות הבאה שתעשה בו.

באותו יום לכשהגיפו את הדלתות של החנות ומנו את פדיונותיהם פנה זוהיר אל מוסה ואמר לו: “ראה אותי עומד אני לנטוש את סיני וללכת אחרי יולנדה שנימצאת עכשיו בדרכה לארצה!” הרים מוסה את ראשו מעל ספר החשבונות ונעץ את מבטו בזוהיר כשהוא מופתע מהודעתו של אחיו. אמר לו: “דבריך נאמרו ברצינות או שמא באת להתל בי היכן ראית בדווי נוטש את המדבר והולך לרעות בשדותיהם של עמים אחרים?” סיפר לו זוהיר את כל אשר ניקבע בינו לבין יולנדה וביקש את בירכתו של מוסה. אמר לו: “אתה אומנם חופשי לנהוג כרצונך אלא שיש דברים שאתה צריך להתחשב בהם כ הם על אחריותך ועל מצפונך!” אמר לו: “יא מוסה אני רואה היכן מצוי האושר שלי האם עלי לתת לו לחמוק ממני?” מוסה שאהב את אחיו הזדעזע מדבריו וידע כי זוהיר מכושף ואין בידו לעשות דבר. ברצותו לסייע בידו ביקש לברר כמה סוגיות הדורשות ליבון כדי שלא יהיו כאבני נגף בנתיב חייו העתידיים של זוהיר, וענינים קשים בהכרח מתעוררים עקב מעשה העקירה מן המשפחה והתרבות שעמד זוהיר לעשות.

אמר לו מוסה: “ומה עם נאטפה וילדיך?” ענה לו: “אלוהים גדול והוא ידאג להם!” האמירה הזאת שיש בה משום הפקרות וחוסר אחריות אינה ניראית כך בעיני הבדווים. שכן תרבותם מיוסדת על עזרה הדדית שאינה משאירה את האדם לגורלו מבלי שיסייעו בידו בשעת הדחק. הוא סמך על מוסה ויתר בני המשפחה שיראו בהגשמת אושרו, דבר היקר לליבם, וידאגו לבעיות שתתעוררנה בגינו לאחר נסיעתו. בתום שיחתם אמר לו מוסה: “אלוהים יהיה בעזרך ושמור על עצמך!” אילו מוסה ידע אלו קשיים ומכשלות יש בפני כל אדם שמסתפח לאחד מעמי אירופה, היה עומד בפרץ ולא מאפשר לזוהיר להיכנס לגוב השרצים שיש שם. תמימותם של הבדווים מביאה אותם לידי סברה כי הרגיעה והשלווה השוררים במידבר הינם קיימים בכל מקום במאמרו של אללה. סיימו השניים את עניניהם והלכו לאכול ולנוח בחדרם.

בערב נישאר זוהיר בביקעה ומוסה ירד לביתו באבו זיתונה ומשם הלך אל סלאם עטשאן אביה של נטאפה וסיפר לו ממה שמתרחש בגינתו של זוהיר, וסלאם היה “העוּמדה”, כלומר: ראש לכמה משפחות שהיה ידוע בפיקחותו וברוחב דעתו. לכששמע את דיברי מוסה זימן את סאלם אחיו שכידוע הוא אבי זוהיר ואת סעיד האח השלישי ואת שני דודיו של זוהיר מצד אמו, את יחיה ואחמד. לכשנאספו כולם בבית סלאם והקדימו שתיית תה לדיבורים, כנהוג פתח מוסה את אמריו וסיפר ותיאר את כל פרשת זוהיר ויולנדה ואת כוונתו לעזוב את מולדתו ואת משפחתו ולרדת אל ארץ ניכר הולנד. שמעו הנאספים את דברי מוסה וזעמו על זוהיר מאוד מאוד. נשא סעיד את דברו ואמר: לא ראוי לו לזוהיר ששידכנו לו את ביתנו נאטפה, הבה ונחזירה לבית אביה ונבטל את נישואיהם. רוגזו של סעיד לא סחף אליו את שני אחי אמו של זוהיר מן הטעם שלפני עיניהם טובת בן אחותם ולא בת סלאם שאינה משלהם. ישבו השניים ושתקו ליפפו סיגריה ושתקו. הסתכל בהם סעיד לראות מהו הרושם שעשו דבריו עליהם ושתקו. מי שהפסיק את השתיקה היה סלאם אבי נאטפה שרצה בטובת ביתו וידע כי אין גירושים מביאים טובה בעיקבותיהם, נשא את דברו ואמר: "יא אחים ובני דודי! אין לכם על מה לזעום ותנו מרגוע לליבכם, כמו שהמים באים מן הים וחוזרים אל הים במאמרו של אללה, כך גם דינו של זוהיר אם לא ישוב אל ביתו כשוב הגמל משיטוטו אל באר המים, אל תקראו לי סלאם כי אם ‘דַ’לַאם’ מלשון: מסכן. שאלו אותו “לפי מה אתה אומר זאת?” אמר להם: “ראו אחי אצילי עם, הבדווי נוצר בידי אללה למדבר והאירופאים לאירופה. ואין כוח בעולם שישנה את קביעתו של אללה. על דברתי כי שוב ישוב!”

משראה יחיה אחי אמו של זוהיר כי יש מקום לישוב הדעת מבלי לפגוע בבן אחותו פתח ואמר: “אדרבא רצוי שזוהיר יטבול בים הצרות ואז ישוב לביתו רך וכנוע כטלה בן יומו ואני סמוך ובטוח כי יחכים ויהיה לגבר שקול הדואג לאשתו ולילדיו!” שמעו הנאספים והנידו ראשם כמסכימים למה ששמעו מפי יחיה. במיוחד אבן נגולה מעל ליבו של מוסה שדאג לגורלו של זוהיר אחיו וחשש מפני זעמם של הדודים המסוגלים בזעפם להטיל חרם על זוהיר שיהרוס את עתידו. כדי לחזק את יחסם החיובי של הנאספים הוסיף ואמר: “זוהיר אחי שהלך שבוי אחר קסמיה של בת השדים ההיא, רצוי לטפל בו כמי שמטפל במי שניפגש על ידי ה’ג’ינים' שהם השדים הרעים המבלבלים את דעת הבריות, לכן רצוי שנאטפה תוסיף להיות אשתו ואני אדאג לכל צרכיה בהעדרו!” דברים אלה סילקו את אבן הנגף העיקרית בקביעת יחסה של המשפחה לזוהיר, כי סלאם חשש שמא יאלץ לשאת על שיכמו את עול משפחתו של זוהיר למקרה של גירושין. על כן תמך בדברי מוסה, ואיתו הסכימו כל הנאספים, משעה זו היה זוהיר כבן אובד שמצפים לשובו מתוך אהדה ואפילו חיבה.

למחרת הלך סלאם אל ביתו של זוהיר להכשיר אותה לימים הקשים העתידים לבוא עליה. ניכנס לביתה של נאטפה במאור פנים כי אהב אותה מכל בנותיו. בא וישב וניתכבד בשתייה, וראו הפעוטות כי סבם יושב ליד המוקד התרפקו עליו ונהנו מלטיפותיו, ומממתקים שהעניק להם. הבחינה נאטפה במשהו חשוב שלשמו בא אביה אליה, כי הייתה שעת בוקר מוקדמת שאינה ראויה לביקורים. שאלה אותו: “יא אבי, הלוואי וביקורך יהיה לי לברכה!” אמר לה: “יא בת, באתי להדריך אותך לקראת הימים הבאים!” בחושיה הנשיים הבחינה שהוא בא בעניין בעלה זוהיר שהשאיר אותה זנוחה מיום שהביא את בת האשפתות הלבנה לביקור אצלה. אמרה לו: “במה תדריך אותי ואני וילדי עזובים ואין לי גבר שילטף את ילדי וינעים את חיי?” אמר לה: “בעניינו של זוהיר באתי להודיעך כי הוא מתעתד לנסוע אל ארצות החוץ לזמן ארוך!”

הבינה כי זוהיר ניכרך אחר הנערה הנוכריה ההיא וכי הוא עומד לזנוח אותה כליל. פרצה בבכי ואמרה: “אבי, בחרת לי בעל ונהגתי בו בנאמנות, מאכלו לא חסר וערשו היה ערוך לו ברחבות, אמור לי מה היה עווני שכך נענשתי?” אמר לה: “בתי, זוהיר לא חדל להיות בעלך גם אם יצא אל מעבר לים, לא יארך הזמן והוא ישוב אליך, מוסה הוא שידאג לך ולבניך ולא יחסר לך דבר!” אמרה לו: “אבי אילמלא אהבתי את זוהיר הייתי משליכה אותו ממני כהשלך פגר עיזים מראש ג’בל־סירו. איך אשא את ימי על גבי בעוד אהובי זונח אותי, לך אליו והחזירני אלי כי מתה אני!”

אמר לה: “בתי, כאלו הם הגברים שהם דומים לגמלים מיוחמים שנירגעים בקיץ מרדיפה אחר הנאקות במימי האביב. תני לו שירגע ואז ישוב אליך, וישיב לך אהבה כפל כפליים!” אמרה לו: “אני לא נאקה והוא לא גמל, אשה אני ורע לי מכל זה!” אמרה ודמעותיה זלגו בשטף מעיניה.

סלאם שהיה חסר אונים וידע כי קל יותר להזיז את “חג’ר אל־קראשה” שהוא סלע אדיר הניצב בפאתי הכפר – מאשר לבטל את החלטתו של זוהיר, ניחם אותה ואמר: “בתי, כפי הניראה שאיזה שד מתעלל בך ונהנה מבכייך ומן הנטישה שעושה בך זוהיר, אך שילחי יהבך על אללה לפי שהוא רואה את האומללים ודואג להם, חידלי מבכי וצפי לישועת האל!” קם והלך והשאיר את נאטפה שומרת על אהבתה לזוהיר מתוך ציפיה שישוב במהרה אליה.

ומוסה חזר בבוקר לבקעה נכנס לחדר המגורים, ומצא את זוהיר יושב וגומע תה ומעשן. לאחר הברכות ושתיה פתח ואמר: “ובכן יא אחי תיסע או תשב?” אמר לו זוהיר: “אסע!” הוסיף מוסה ואמר: “ברוך תהיה בצאתך וברוך בשובך יודע אני כי לנסיעה אל מעבר לים דרוש לך כסף, הנה הקופה פתוחה לפניך קח ככל שדרוש לך ואל תחסוך כי איני רוצה שתחסר דבר, ואללה יהיה בעזרך!” זוהיר שהכין עצמו להיות מנודה ומנושל מרכוש ומכסף לא ציפה ליחס כזה וכדי שלא להיות כפוי טובה אמר: “דאגתך לי נוגעת לליבי ובאשר לכסף ולשאר הדברים אעבוד ואשלח לך ולא אחסיר דבר!”

ישבו ושתקו והירהרו עד שבאה השעה לדון בענין נאטפה והילדים. פתח מוסה ואמר: “ואשר לנאטפה והילדים הם עלי ועל שיכמי והסר דאגה מלבך”. אמר לו: “גמרתי בלבי לשחרר אותה ולהכריז על גרושין ממנה!” ומוסה שקיבל את הסברה שאין בנסיעתו של זוהיר להולנד יותר מהרפתקה שבהכרח מסתיימת לא כפי שהתחילה, דחה את רעיון הגירושין ואמר: “לאיזה צורך יש לך להתגרש, הלא לפי חוקינו רשאי אתה לשאת כמה נשים, אם עול החזקת משפחתך מדאיג אותך הלא אמרתי לך כי אני אדאג לה ואתה רוץ אחר גורלך!”

שאל זוהיר ואמר: “אם אאריך בישיבתי בהולנד ואללה יברך את ימי שם, יראה אללה את נאטפה העגונה ויתעמר בי!” ענה לו מוסה: “האם ברח ממך שיכלך? מוטב שלא תישרוף את ביתך למקרה שתישרף האדמה מתחת לרגליך בהולנד ויהיה לך לאן לחזור. הכי רוצה אתה לשוב ולמצוא את נאטפה נשואה לגבר אחר?” חייך זוהיר לשמע דברי החוכמה של אחיו ואמר: “יא אחי, שמור על ילדי ועכשיו נצא לחנות!”

יצא זוהיר ברננה לעשות את עבודתו בחנות, ובאותה שעה היה אותו שד ששיבש את חייו של זוהיר, משתבח בביכיה של נאטפה ובעליזותו של זוהיר שהיה דומה לגדי הנישא על הידים לשחיטה מאחר שהיה סבור כי מרוב חיבובים נשואים אותו וממששים באבריו כדי לפנקו.

אפריל 1991

הבדוי קושר את החיים עם המוות ורואה בהן שתי קטגוריות שהאחת מהווה וריאציה של השניה. לפיכך אין הבדוי שונה ביתפישתו את מהות המוות מן ההשקפה המסורתית של כל הדתות שניצניה החלו ביתקופות פריהיסטוריות. גם הוא מאמין בהשארת הנפש ובראיית הגוף כצורה גשמית חולפת. לפי אמונתו הנפש שמהווה אחר המוות את הנשמה, ממשיכה להצמד אל החיים ואינה ניתקת מגופו וארץ חייו של האדם. היא מופיעה כידמות אורירית רואה ואינה ניראית ותדמיתה כידמות האדם שממנו ניפרדה. ביסוד אמונה זו קיימת זעקת החיים כנגד גזירת המוות שאין בכוחו לבטלה, והריהו יוצר אילוזיה של המשכיות כאמצעי ניחומים. ובעוד הדתות האחרות – וביכלל זה האיסלאם – מפרידות בין עולמם של החיים לבין עולם הנשמות, מתוך כוונה להקל על הסבל הנפשי שגורם המוות לנישארים בחיים, אין הבדוי מפריד בין שתי הקטגוריות הללו. כמוסלמי הבדוי מצוּוה ליזנוח את אמונתו שניקבעה בתודעתו במסורת שקדמותה כקדמות תודעתה של האנושיות. ואף על פי כן – הוא מחזיק בזה וגם בזה, מתוך סיבות היסטוריות שאילצו אותו לכך.

לפי אמונת הבדוי – רוח המת מרחפת בסביבתו הארצית ומשקיפה על מעשיו ולפעמים היא מתערבת במהלך חייו. לעתים הוא זקוק לעזרתה ומבקש אותה לסייע לו. אף על פי שהבדוי מערב את רוח המתים בשטף חייו, הוא שם מחיצה בינו לבינה. הרוח קיימת ביספירה ערטילאית, והאדם במציאות הארצית. היא יכולה להתערב בהויתם של החיים, ואילו החי אינו רשאי להתערב בהויתן של רוחות המתים. על כך אומר־הבדוי: “המת לעולמו והחי לעולמו!” דהיינו" – מי שנימצא בארץ החיים אינו רשאי להתערב במה שמתרחש בעולם המתים. על כך יבואו חילופי הדברים ביני וידידי הבדוים: –

מעשה ובאתי אל “פַרחַאן” הזקן לנחם אותו על מות כלתו הצעירה. מצאתי אותו לבדו בביקתה שלו. קידם את פני כמקובל והיזמין אותי להתארח “בַמַקְעַד” שלו שהוא מבנה המיוחד לקבלת אורחים. ואני לתומי כיהודי האמון על ניחום אבלים, קבעתי את ביקורי זה לקיוּם המצוה הזאת. תוך כדי שתית התה – שהיא יסוד בכיבוד האורח אצל הבדוים – כוונתי את הזמן לענין שלישמו באתי ואמרתי: “לואי ועלובת הנפש הצעירה שגורלה המר לה וניפטרה בטרם עת, תיזכה לנוח בגן־העדן!” ליכששמע זאת נידרך בימקום ישיבתו ובקול מחאה אמר: “אל נא נפריע לה את מנוחתה. כל דיבור והעלאת זיכרה פוגע בה בעולמה!” אותה שעה ירדתי למעמקי אמונתו וחשתי ביסוד הקדושה שיש בלב האיש לרוחה של המנוחה.

מיקרה אחר שמאפיין את ההמנעות של הבדוי מעיסוק בהויתה של רוח המת היה כאשר ביקרתי אצל משפחה משבט התרבין. שנה לפני ביקורי זה אצלה, היה אבי המארח איש זקן מופלג בשנים שראה הרבה בחייו ושימש כאנציקלופדיה היסטורית של שיבטו וכלל שיבטי סיני. בעת ביקורי אצלו הקלטתי את שיחתי איתו ובין היתר “קַצִידַה” המספרת על עברם של יושבי האזור בני שיבטו. לימים האיש ניפטר ובהיותי מתארח אצל משפחתו ביקשתי לעשות מחווה ולהשמיע לנכדים שלו את דבריו בהיותו עדיין בחיים. אבי הנכדים דרש ממני שלא לעשות זאת באומרו: “אל נא נעורר את רוחו מימנוחתה. צער גדול ניגרום לה בהשמיענו את ההקלטה!” יחס זה אל רוח המתים הוא אינטרוספקטיבי. הערגה שיש לאדם להמשיך את נר חייו מועברת אל הויתה של רוח המת. גם היא שואפת להמצא בארץ החיים ואי יכולתה לעשות זאת – ביגלל הגזירה שגזר בורא עולם עליה־רוחה נעצבת. השמעת קולות האדם לאחר מותו יש בה משום הבאת יסורים עליה בשל העמדתה ביפני מצב של משיכה להווית החיים בעודה נעולה בעולם הרוחות.

ריסון ההתפרצות הריגשית

מנהג יש לבדוים שאוסר על היתפרצות ריגשית למיקרה שאסון המוות פוקד מישהו מיבני המשפחה. עליה ליכלוא את שטף הרגשות ולהשמר מפני צעקות ויללת שבר למראה המת. למראה בדוים שאינם מגלים סימני עצבות באבלם אפשר לחשוב כי חושיהם אטומים ולא הוא זה! בתוך נפשם הם כואבים ומבכים את מתם ככל אדם. אך הם מדכאים את גלויי הביטוי הריגשי של האסון כלפי חוץ בהשפעת המנהג שמחייב הדחקה. היתנהגות זו ניראית לאדם מבחוץ כבילתי טבעית. אלא שבדוי לחוד ואנשי המזרע לחוד. ולכך אתן דוגמא אחת: –

סְלֵימַאן הינו צעיר כבן שבע־עשרה. קרה מקרה מצער וניתיתם מאמו. יום לאחר הקבורה ישבנו שנינו בצל העץ שליד אוהלו ובין לבין נחמתי אותו תוך הבעת צערי על כך שאמו אשר אהבה אותו בימיוחד הלכה לעולמה. שמע והביט בי במבט של תמיהה ואמר: “אין על מה להשתתף בצערי. אמי הלכה בדרך כל האדם וכך יהיה עם כולנו!” אמירה זו גילתה כי האיפוק מצער המוות מהווה אמצעי חיסוני כנגד הטראומה שכרוכה בחוית המוות.

ככל שדורשת החברה הבדוית איפוק למראה האסון, אין הבדוי חופשי מלחץ האמוציות הטבעיות שבנפשו התובעות פורקן. הצער תוקף את בני משפחת המת ופורץ למרות הכל – ביבבות ובידמעות. הדרישה לאיפוק יסודה בשילובו של הבדוי במערכת האקולוגית המדברית. במדבר חייב אדם להתמיד ביפעילות כדי להבטיח את קיומו. עליו לירעות ללא הפסק את צאנו, להשקותם ולהביא מים ליבני ביתו. רוב זמנו הוא משוטט אחר גמליו ואילו אשתו מטופלת בילדים מצויה לבדה אי שם הרחק במדבר. אם יחלשו מניעי נפשו עקב דיכאון ויביאוהו לאדישות, בהכרח יגרום הדבר למשבר אם לא להכחדה עצמית. מי שראה בדוים בשעה שמתם מוטל ליפניהם, הבחין במאבק הפנימי שבו הם מצויים ובצורך שיש להם ליזעוק עד לב שמים על השבר הנורא שפקד אותם. ואף על פי כן־הם נאבקים בדרישה לאיפוק ואין אתה יודע מה מציק להם יותר, האיפוק או מר המוות. כך או כך עיניהם הדומעות מגלות מה בליבם.

כדי להקטין את השפעתו הרעה של המוות על תיפקודו של האדם, נוהגים הבדוים לידחוק את צער השכול למקרה שמת תינוק. לדיבריהם תינוק שמת בטרם ידע להבחין בין אמו לאביו אין לרחם על מותו לפי שנישמתו אינה בעלת הכרה, ואינה מודעת למעשה המרושע שעשה בה מלאך המוות. ולפי הכלל –:“לא ידוע – לא קיים!” ואף על פי כן אידיאולוגיה לחוד ולב אם לחוד, כפי שיתואר במאורע הבא: –

על זוג צעיר ששיכל את¹ תינוקו

מעשה בזוג צעיר מיבני שבט "אולאד־סעיד שגר באחד הואדיות הנידחים בין ההרים הרמים בימרומי־סיני, ולהם שני ילדים. האחד תינוק שזה עתה נולד ואחיו כבן שנתים לערך. רוב הזמן נעדר האב הצעיר מביתו בשל היותו עובד לפרנסתו באילת. פעם בחודש היה חוזר ומביא לביתו אספקה ומצרכים שונים. שוהה כמה ימים וחוזר לעבודתו. הגיע הסתיו ואִוּתו הרוחות הקרות שמשפיעות לרעה על בריאותם של בני האדם. כל המשפחות ששכנו בימרומי ההרים העמיסו את תפציהם וירדו לישכון בימות החורף בואדיות הנמוכים. הגבר משום מה בושש לחזור מאילת והאם הצעירה ושני ילדיה נישארה וחיכתה לו שיבוא ויעביר אותה ואת ילדיה אל מישכן החורף. למזלה הרע בהיותה מצפה לבעלה שיבוא להסדיר את הדברים, תקפה את הפעוט בן השנתים מחלת “הַדִישְׁבֵּה” – היא מחלת הגריפה. ומחלה זו מסוכנת ביותר לאדם בסיני ומחייבת טיפול מתאים בשל היותה קטלנית. ליקרוא למישהו לעזרה לא היה איש בסביבתה. ולקום ולרדת אל הביקעה אל הכפר הבדוי לא יכלה משום שהיתה מטופלת בתינוק. בצער ובתיסכול גדולים נישארה בביקתה כשהיא רואה את הפעוט שלה מתיסר ממחלתו. היא ייחלה לנס שיחיש את בוא בעלה ולא ניסתייעה. עבר שבוע, ואיש לא פקד אותה ותשועה לא באה. ליבה ניקרע בקירבה ביראותה את פעוטה גוסס לעיניה. בא הבוקר ומצאה את בנה בלי רוח־חיים. מיששה אותו, החזיקה בידיו והניעה אותן, נשאה אותו על ידיה וזיעזעה אותו בתיקוה שישוב ליתחיה, וניתאכזבה. בלב שבור ובידמעות שליש הניחה אותו על ריצפת הביקתה, כיסתה אותו וישבה קפואה ודעתה משובשת עליה. היה זה התינוק שהחזיר אותה למציאות המרה שגעה ביבכי וביקש לינוק. לקחה ושמה אותו על בירכיה, חלצה שד והיתה מיניקה אותו ודמעותיה זולגות על לחיה, והילד המת מונח לפניה.

יומים ישבה ליד פעוטה המת וביכתה אותו עד שיבשו מעינות דימעותיה. בינתים הגיע האב ונידהם ליראות את העזים נטושות ועזובה שולטת בכל. קרא בקול והכריז על בואו כדרך שהיה עושה כדי שבנו הפעוט יצא ליקראתו ויקדם פניו בצהלה וינשא על זרועותיו. ציפה לאשתו שתצא ותקדם אף היא את פניו בשמחה, ולא הוא זה! הבין שמשהו רע היתרחש בהעדרו. ניכנס לביקתה ומצא את אישתו יושבת כפופת ראש ותינוקה על בירכיה ולפניה שוכב הפעוט ללא רוח חיים. ראה וזעקה פרצה מגרונו שעוררה את אשתו הצעירה מדיכאונה. כרע והרים את הפעוט על ידיו למחשבה שמא לפניו מיקסם־שוא ומריפיון אבריו של הפעוט ידע כי הילד הלך לעולמו. כבדוי שהוא אמון על חיי הבדידות עישת את עצמו ופנה לעשות מה שצריך. אפה והכין ארוחה והאכיל את אישתו שמצא אותה תשושה מחוסר אכילה שניגרם לה מאובדן ילדה. צרר מעט אוכל והורה לה להכין עצמה לירידה לביקעת “אל־מילקה”. קמה ונשאה את התינוק “בַּמַּזְפַר” שהוא ערסל שבו נושאת הבדוית את תינוקה על גבה, והוסיפה וכיתפה את צרור המזון על שיכמה. והאב עטף את הפעוט המת, צרר אותו בצעיף שחור ונשאו על גבו.

יצאה המשפחה השכולה לדרך. השנים עלו וירדו בישבילי ההרים כל אותן השעות עד שירדה החשיכה עליהם והמשיכו בדרכם בחסות אפילת הלילה לאור הכוכבים. בישעת חצות הגיעו אל משכנות בני שיבטם – אַוּלַאד־סְעִיד־בביקעה. נקש האב בדלתו של מְנֵיפִי “הָעוּמְדָה” – ראש אגד המשפחות השוכנות בביקעה והעיר אותו. שמע מניפי קולות נקישה על דלת ביתו והישתומם. לפי שהשעה לא מתאימה לביקור ולא להצטרכות אדם לחברו. ליכשיצא, נידהם ליראות את האם הצעירה ותינוקה על ידיה ובעלה עומד דומם ונושא משהו על זרועותיו שלא בדרך רגילה. לשאלתו למעשיהם בישעת לילה קפואה ומאוחרת במקום זה. סיפר לו האב את מה שצריך. מיד בלי שהיות רבות הורה מניפי לאב להניח את גופת בנו בחצר ליד המוקד ולהשאר לידו. את האם הכניס לביתו, עורר את אישתו ושניהם החישו את מעשיהם, הבעירו אש, בישלו תה ותבשיל כלשהו והגישו לזוג ההורים השכול לאכול. השנים שהיו מעורערים ברוחם לא יכלו לבלוע את מאכלם. שכן עם הגיעם אל מקום מושב אנשים חיים, גברה עליהם השפעת האסון שטישטש בהם את הרגישות ליסביבתם עד שנעשו הוזים והיו מסתכלים בימארחיהם בעיניים שניתאדמו מן הצער והדיכאון. דחק בהם מניפי שיאכלו באומרו: “אמנם אללה הביא צער גדול עליכם במות הילד. אך אין הוא מרשה לכם לענות את עצמכם ולהתנזר מאכילה. איכלו ואל תחטאו לאללה!” בהשפעת דבריו, אימצו השנים את עצמם לאכול, לגמו פת אחת ועצרו והיסתפקו בישתית הקפה. השכיב אותם מניפי בביקתתו לישון באומרו: “עליכם לאזור כוח על מנת להסדיר את דרכה של נישמת הבן אל שערי השמים!” צייתו לו ושכבו לישון.

בעודם ישנים הלך מניפי אל בית אחיו דַרְוִישׁ, העיר אותו ותיאר לו את אשר קרה לזוג הצעיר במות עליהם ילדם הפעוט. ודרויש הוא מאותם אנשי השם גומלי החסדים שנהג לסייע ליבני שיבטו בכל סוג של ארוע. אם נידרשה עזרה בחתונה של משפחה חסרת אמצעים, הוא היה מערב עצמו ומסייע בכל הדרוש. ומעל הכל, בעת פטירה היה מנהל את מעשה הקבורה. בידיו חופר את הקבר ודואג לקיים את המצווה עם הניפטר בימלואה. אף על פי שלא היה שיח' הוא היה המוציא והמביא במשפחות בני שיבטו השוכנים בביקעה.

ליכששמע דרויש את דבר האסון שפקד את הזוג הצעיר, לקח בד לבן ושניהם: – הוא ואחיו רחצו את הפעוט המת עטפו אותו בתכריכים והניחו אותו בחצר. בינתים החל השחר להפציע. דרויש ישב וקרא פסוקים מהקוראן לעילוי נישמת הפעוט כדי שהמלאכים ילוו אותה בחן ובחסד את מקום מנוחתה בירקיע השמים. הורי הפעוט שניתקצרה שנתם מרוב סרעפי האסון שפקד אותם, קמו בבהלה כאילו מחלום רע ומצאו עצמם ישנים בין בני משפחת מניפי. לרגע נידמה היה להם כי אסונם הוא יציר החלומות. ליכשהבחינו בתכונה שבחצר, פגה האשליה וזעקה פרצה מפי האם: – “יא־וי־לי!” ניתעוררו כל בני הבית מקול הזעקה ולקול קריאת פסוקי הקוראן שבאו מן החצר, יצאו וראו כמה גברים ונשים יושבים וגוית פעוט עטופה מונחת ליפניהם. המראה הלא צפוי שניתגלה ליפניהם הדהים אותם וקולות זעקה ובכי פרצו מפי הנשים שעמדו על גודל האסון. אילמלא גערותיהם של הגברים שהשתיקו אותן, כל הביקעה היתה מתעוררת מזעקותיהן.

משהאיר היום רמז דרויש להורי הפעוט כי הגיעה השעה ללכת אל בית־הקברות שבפתח “וַאדִי־אַדֵיר”. הוא נשא את הפעוט שהונח על לוח ובלוית כמה גברים והורי הילד, הלך אל בית־הקברות. ליכשהגיעו, נכנסו לביקתה שליד קבר “הַוַלִי” הקדוש – שֵיח' נַהַמַה, ושם הניח את הפעוט. הוא ויתר הגברים יצאו לחפור את הקבר. הוריו הצעירים נישארו וישבו ליד בנם המת בעינים כבויות והיו אדישים למתרחש סביבם ומרחפים בעולם אחר. מי שהחזיר אותם למציאות המרה, היה זה התינוק שעורר אותם בביכיו והיה מושך בחולצתה של אמו ותובע ממנה להניקו. מיד חלצה לו שד וליזמן מה שבה אליה חיוניותה. בינתיים היו הגברים בחוץ חופרים את הקבר בפאתי בית־הקברות. ודרויש היה עומד בתוך המחפורת ממלא סלים בעפר ומוסר לעוזריו, וכשהגיע עומקו של הקבר לגובה כתפיו, חפר גומחה בתחתיתו, ובסיומה הורה להתחיל במעשה הקבורה. אחד הגברים הלך לביקתה ורמז להורי הפעוט כי הגיעה שעתו להמצא בבית עולמו. האב הצעיר קם ועמד לימראשותי ילדו המת והאם נשאה את תינוקה בידיה ורחקה לפינת הביקתה כמי שחוששת מפני מלאך המוות שעשוי לחטוף ממנה גם את בנה החי. וכשיצא הקברן נושא את הפעוט, ליוה אותו אביו ועיניו דומעות וליבו נירגש² בקירבו. והאם שהבחינה ברגעים האחרונים שבהם תיראה את פעוטה, שינתה טעמה ויצאה בחטף ועמדה מרחוק. מי שנשא את הפעוט הניחו על הארץ לפני הקבר הפעור ומעט הגברים שהיו שם עמדו וקראו כמה פסוקי קוראן, ובסיום תפילתם ירד דרויש אל הקבר והורה להגיש לו את הפעוט. ביראותה את דרויש שעמד בתוך הקבר לוקח את פעוטה ונעלם בתוכו, ישבה בפיתאומיות על הארץ, הניחה את תינוקה וזעקת שבר פרצה מגרונה, והיתה סוטרת על פניה וזועקת:“לאן לקחוך ילדי, למה הלכת ממני, אללי לי, ילדי, ילדי!” וככל שהקבורה הלכה והסתיימה, פחתו זעקותיה עד שהיו ליבבות ובכי חנוק. את הפעוט הניח דרויש בתוך הגומחה. סתם אותה בלוחות אבנים ובטיט, ואחרי זה סתמו את הקבר בעפר ויצרו תלולית עליו. ושתי אבני “מַנְצַבּ” הציבו עליה במרחק קטן זו מזו עדות למנוחתו של ילד בקיברו. ליכשסימו אספו הקוברים את כליהם והלכו.

שני ההורים נישארו עומדים לבדם ליד תלולית קבר ילדם והתינוק עומד ומחזיק בשימלת אמו ומשתאה על הוריו שהיו דוממים ומרכזים מבטם אל תלולית העפר. כך עמדו זמן מה עד שלפתע ניתקף האב ברוגז וכמו מתוך מחאה נשא את התינוק על ידיו ופקד על האשה ברוגזה": – יַאלַּלה. נלך!" ואילו היא גהרה על תלולית קבר בנה אחזה בישתי אבני “הַמנְצַבּ” יבבה בקול חרישי הנידה עצמה מצד לצד והעבירה את רחמיה על בנה. משדרש ממנה בעלה לקום אמרה לו: “תן לי להנעים לילד את מנוחתו!” אמרה ופרצה ביבכי תמרורים. משנירגעה קמה והיסדירה את צעיפה והיצטרפה אל בעלה שנשא את התינוק ועמד על אם הדרך נבוך. עזבו השנים את בית־הקברות, והלכו כיברת דרך ושבו על עקבם. שינו את מגמת פניהם והלכו מזרחה. לאחר זמן מה נימלכו ונעצרו ועמדו ולא ידעו לאן ליפנות. ניכר עליהם שאיבדו את תחושת המציאות. כיון שכך, ישבו השנים על דרגש סלע בצד הדרך כשהם בוהים והוזים. מי שהחזיר להם את תחושת המציאות היה זה תינוקם שתבע את מנת יניקתו. חלצה האם את שדה והישקיעה עצמה בהנקתו. העיסוק בידרישת התינוק עוררו באימו את יצר החיים. ובעוד בעלה היה עדין שרוי בדיכאון, קמה ונשאה את בנה החי ואמרה: “קום נא בעלי נמהר ונלך לביתנו כדי שנספיק להגיע למקום בטרם יחשיך!” בעינים אדומות מצער ולב שבור מיגון עלו השנים במעלה המתפתל אל מרומי סיני וניבלעו בין הרריו להמשיך וללכת בינתיב החיים על כל מעקשיו. וכי ניתנת לאדם ברירה אחרת?

* * *

צער המוות מביא את משוררי הבדוים לישפוך את מרי שיחם בדיברי שיר. והרי הקצידה שחוברה על ידי עַוַואד עַבְּדַאלַלה אֲבּו־עְרֵיף השוכן בְּדַ’הַבּ על מות הילד בן אחותו.

על מות הילד עטאללה

יוֹם גַ’אנִי אַלעִילְם פי רַאס וַאדִי,

עִיְנדִי עַאוּדֵה סַאר בִּירַּאס מַגְ’נוּן.

עַ’אר אַל מַא וַאל דוּחַ’אן מַה יִד’וּג זַאדִי.

וַדִימְע יִדַאפִיק מִין פוֹק אַל עְיוּן,

וַעִינְדוֹ נַסִיבּוֹ בִּיל עַקְל הַאדִי.

מַה חַ’לַק אַלַלה לַה סִירְת מַיְמוּן,

וְיוּקְשוּט עַ’בִיטוֹ מִין פוֹק עַבַּאדִי.

וִיקוּל: – מַאת אִיבְּן אַחִ’י מִין עַיְר קַאנוּן!

יַרכַּבּ עֲלֵיה וִיכּוּת אַל וַאדִי –

וַאֲנַה אַשְׁהַד בִּילַלהּ בִידַל אַלְמַזְיוּן.

אֲבּוהּ מִן עוּקְבּוֹ יְקוּל: – יַא שוּם חַאלִי,

וין אנְּשַׁם לַקּוּן?

אוּמּוֹ תְסִיח פִי סַאוּת עַאלִי,

וַרֵבְּע מִן וַרַאהַא יְסִיחוּן.

וַטַאלִיבּוֹכּ יַא אַלּלה יַא וַסִיע אַלְגַ’לֵאלִי ־־

כּוּל חַי רִיְזקוֹ יַבְּרַה מַיְזוּן.

זַמַאן אִיכְּבַּארְנַה נַארְהוּ בִּיזְנַאדי,

וַאַמַּה אִיחְנַה כִּיבְּרִית וַגַאז בַּטְן גַ’אלוּן.

וַעֲ’סִילוֹ בְּעַגְ’רַם מִין פוֹק אַל עִידַאדִי,

וַאוּם אִיחְנַה עֲטַאיִר מִין פוִק סִבּוּן.

וּמַאכִּילְהוּ בִּירַּאַחַה מִן פוֹק הַאדִי,

וּמַה אִיחְנַה דַקִיקְנַה בִּילמְַכַַּאן מַטְחוּן.

וַאלְיוֹם אִיסְרַאִיל בִּילְחֲכּוּם וַאלִי

שַרְבַּת אַלחַ’מְרַה מַה יִסַלוּן.

וַסַלַאמַתְכּו!

בעת אשר באתני הבשורה בראש הואדי

לידי היה עאודה מתהלך בראש סחרחר.

רק ישתה ויעשן ולא יטעם מכל מאכל.

והדמעות ניגרות מן העינים,

ולידו גיסו בראש נטוי.

כל אשר גזר האל אקבל בהכנעה,

יחבוש אוכפו על גב הגמל הצחור.

ויעמר: – מת בן אחותי ללא הצדקה!

ירכב עליו ויבוא אל תוך הואדי –

ואני אעיד לפני האל על הנער היפה.

ואביו יוסיף ויאמר: – חשך עלי עולמי.

לאן לקחוהו הניכבדים?

אמו תקונן בקול גדול,

וכל משפחתו יחרו אחריה ויזעקו.

אבקשך אלי רב ההוד –

הנותן לכל יצור את צרכיו.

בעבר אבותינו את האש באבני הצור הציתו,

כיום אנחנו בגפרורים ודלק במיכלים.

וכביסתם ביפרוקים מנחלים כובסה,

ואנחנו ביבשמים ובתוספת סבון.

ארוחתם בנחת ברכבם על גבי גמלים,

וקימחנו במכונה יטחנוהו.

והיום ישראל מושלת עלינו.

אלה שותי היין שאינם מתפללים אליך.

ושלומכם ישגה!

הדחקת צער המוות

כדתות אחרות הדת המוסלמית רואה צורך בהחלשת הסבל שמביא המוות על האדם. והיא מתוך גישה של ניחומים מורה לו איך להתיחס אל המוות במהלך חייו. בתובנה שבה זכה האדם, יש טעם ליפגם בכך שהיא מגלה לו את חידלון חייו. הידיעה כי המוות אורב לו בכל עת, בהכרח משבשת את חייו. אילמלא מנגנון ההדחקה הנפשית שמעבירה את הידע אל מאחרי הקלעים של התודעה היה האדם טרף לאיומו של המוות. ולמרות זאת אין כוחה של ההדחקה לשחרר את האדם לחלוטין מסיוטי המוות. על כן שמו להן הדתות כתפקיד ראשי להמתיק את הגלולה המרה באמצעות האמונה. האיסלאם כדתות אחרות, קבע את עיקרון “ניצחיות הנשמה”, וכפועל יוצא – העיקרון של המשכיות החיים לאחר המוות. לפיכך – המצב הפיזי של האדם אינו אלא משכן זמני לנשמה. ולא רק זאת! האיסלאם הציב לעצמו מטרה להביא את האדם לידי התיחסות חיובית אל המוות כאמצעי הסטה מהירהורים מדכאים. לפי זה, יצר האל את המוות כתופעה שמעלה את ערך החיים לדרגה גבוהה יותר. במותו עולה האדם לרמה שביקדושה בהיותו חוסה בספירה האלוהית תחת כנפיו. על כן חייב המאמין ליראות במוות דבר חיובי. בהקשר לכך מביאים באחד החדית’ים את דברי מוחמד שאמר: – “ברצון שלא למות יש משום פשע בין אם האיש הינו חוטא גמור, ובין אם הוא צדיק גדול!” ומסופר בחדית' אחד שבישעת שיחה בין הנביא מוחמד לאשתו “עאישה” אמר לה! “מי שמשתוקק ליפגוש את אללה, אללה ישתוקק לפוגשו!” דבריו לא היתקבלו על דעתה ואמרה לו: “אכן כולנו שונאים את המוות ולדעתנו הוא אסון כבד!” ענה לה ואמר: “לא ירדת לסוף דעתי. ליכשמוות מתקרב למאמין, האל מעניק לו את הכוח הרוחני להינתק מן החיים. על כן אין כמו המוות לאהבה בלב המאמין!” דבריו של נביא האיסלאם מחזקים את לב המאמין ובאמצעות האשליה הוא זוכה להקלה בדרכו עלי אדמות.

האידיאולוגיה בנושא המוות באיסלם – שהיא זהה לדתות אחרות – מהווה אחת הדרגות האחרונות בהתתפחות ההשקפה הדתית בנושא זה. הבדוים כמוסלמים מודעים לתורתו של הנביא מוחמד בכל הקשור לנושא המוות. באופן עקרוני אינם נוהגים לפיה, משום שהם ממשיכים לאחוז באמונה הקמאית של “רוחות־המתים” הנישארות צמודות להויתם של האנשים החיים. שורשיה של האמונה הזאת נעוצים בתקופות פריהיסטוריות מלפני כמה עשרות אלפי שנים. בימים ההם החל האדם להאמין בקיומן של רוחות המתים והתיחס אליהן ביטקסים פולחניים ובצורות אחרות של התיחסות. על כן יש ליראות את אמונת הבדוי כהמשך הישיר של התרבויות הקדומות, מתוך קשר היסטורי רציף ולא מתוך כפירה בעיקרי האיסלאם. ואכן יש סתירה מהותית בין עיקרי האיסלאם לבין השקפתו של הבדוי בנושא רוחות המתים. כדרכו הוא מתעלם מן הסתירות ואוחז באמונה הקמאית ומבליע אותה בתוך האיצטלה הדתית המוסלמית, ומרחיק עצמו מהגות בכפירה שיש בכך.

רוחות המתים

הבדוי מאמין כי רוחות המתים ממשיכות להתקיים בתוך ההויה הארצית כפי שהיה בהיותן בגוף האדם. דמותן כידמות האדם שבגופו שכנו בהיותו בחיים. כל עוד האדם חי ניתן לחוש בימציאותה באמצעות הרוח שנושפת מפיו. בערבית נישמת אדם היא שם נירדף “לרוח”. חדל האדם לינשום ניפסקו חייו כיון שרוחו יצאה ממנו. השם העברי – רוח ניקרא בערבית “הֲוַה”, אשר שמר על מקורו הקדום. מכאן שהרוח בילשון ערב, שהיא גם הנשמה בעברית גזורות מאותה פעולה של נשימה. וזו היתה לינשמה שהיא מהווה את הקטגוריה של החיים. בעברית חלה התפתחות נוספת. השם הערבי לרוח “הֲוַה” קיבל בעברית משמעות מופשטת והיה לפועל, שמורה על הקיום ועל ההויה. להיות, פירושו: – להמשיך בחיים. כשבדוי מבחין בינשיבת רוח הוא אומר:"אַל הֲוַה בּיִתְהוּבּ! " כלומר: – הרוח מהבהבת, נושבת. ואילו העברי הקדמון בירצותו לציין את קיומו אמר: “אני הוֹוֶה!” זה התכוון לרוח וזה התכוון לחיים באותה מלה.

הערטילאיות של הרוח־שהיא הבטוי של החיים־משמרת את דמותה כידמות האדם שיצאה מגופו לאחר מותו. היא אורירית, רואה ואינה ניראית. לפעמים ניתן לחוש במציאותה ואף לשוחח איתה. עיקר שעות הפעילות של רוחות המתים בלילות. אך יש וחוסר מנוחה פוקד אותן והן משוטטות באור היום כדי להתערב בהויתם של בני האדם. במצב רגיל חוזרות הרוחות ומתכנסות בשעות היום אל תוך קיברו של האדם שממנו ניפרדו. ויש שהן חוסות בנקיקים ובימקומות ניסתרים כלשהם.

יש רוחות שאינן נוטשות את האדם לאחר מותו, ואף שומרות על קשר עם קרוביו ועם סביבת חייו. ליכשפוקד מלאך המוות את האדם ומאמלל אותו בטרם יגיע יומו, והוא מאלץ את רוחו להינתק ממנו, היא יוצאת בעל כורחה ומבכה על מר גורלה וגורל האדם שהוא והיא מהווים שלמות אחת. מלאך המוות הינו יצור שאין בליבו רחמים. בלי נקיפת מצפון הוא ממית אמהות ומשאיר יתומים רכים עזובים ומיוסרים. מקפד חייהם של עוללים תמימים, ומביא צער גדול על הבריות. בצאת הרוח מתוך גופו של אדם בטרם הגיע זמנו למות, היא ניתקפת בצער ואינה משלימה עם הניתוק השרירותי שניגרם לה והריהי מרחפת וממשיכה לקחת חלק בהויה הארצית בידרכים מדרכים שונות. לענין זה אביא את המעשה הבא: –

האלמן ורוח אשתו

מעשה והתארחתי אצל איש קשיש מיבני שבט הגִ’יבַּאלְיַה ומצאתיו עצוב ומלא דיכאון. ולאיש היתה אשה צעירה וחיננית אשר ילדה לו שבעה ילדים. בעודה רעננה, – וכל החיים עדיין לפניה – לא היתגברה על לידת ביתה השביעית, ולא עברו שבועיים ומתה. ושם בבית־הקברות שבביקעת “אַלְמִילְקֵה” ניקברה בין יתר המתים.

בצר לו פתח האיש את ליבו ותינה לפני את מרי נפשו. וכך אמר: “רוחה לא עלתה למרומים והתרחקה ממני ומילדיה לעולמים. בלילות היא באה ופוקדת את ילדיה וברוח נכאה היא³ מבכה על בניה שנישארו ללא חיק חם. בימיוחד היא מבכה את התינוקת שילדה, וליבה עליה דווי על כי אין היא יונקת משדיה ואין היא יכולה לזמר לה ולהנעים את ימיה הראשונים עלי אדמות. בלילות היא מעירה אותי כישהיא מוצאת כי אחד מילדיה דורש טיפול ואני משוחח איתה כאילו היתה בחיים חַיָתה. ובימים אני חש בנוכחותה בקירבת מקום כשהיא צופה על ילדיה. באחד הימים נעדרה ולא באה. ידעתי כי היא קוראת לי לבוא אל קיברה. באתי אליה בישעת לילה ושהיתי ליד קיברה עד עלות השחר, תוך שהיינו משוחחים זה עם זה. היא שואלת על ילדיה ואני מספר לה. היא מדריכה אותי בעצותיה ואני מציית לה. היא מנחמת אותי על מותה ולבי נמס בי מדמעותי. עם שחר הורתה לי לשוב אל ילדינו ולטפל בהם!” כך שפך האיש לפני את מרי שיחו. את פרטי השיחה הזאת פרסמתי בספרי: – בסתר אוהלי סיני.⁴

המוטיב של רוח אשר מבכה את החיים שניקטפו בטרם זמנם מופיע בפולקלור הבדוי, בסיפור: – הנמר והרועה.⁵ בו מסופר על צעיר וצעירה שניתארסו והכינו עצמם לחיי אושר. הצעיר יצא למסעותיו על מנת להשתכר מעבודתו, ואילו היא רעתה את צאנה וחיכתה ליום שישוב אליה כדי להינשא. למזלה הרע נהרגה בידי נמר וניקברה בהר בימקום שרעתה ליד הנמר שמת מרוב צער על הרועה שאהב אותה והרגה ביצדיה. בשוב הצעיר ממסעותיו, ראה בדרכו שתי תלוליות קבר בצד השביל. ליכשישב לנוח ליד הקברים שמע את רוחה של נערתו מבכה וקובלת על קיפוד צעירותה ללא עת. הנה כי כן, צער המוות שפקד מי מבני משפחתו של הבדוי ממלא את כל חדרי נישמתו. והוא מיחס צער גם לרוח המת. מבחינתו, צער הרוח שנאלצה לעזוב את מישכנה בגוף האדם אינו פחות מרגש מִצערו.

לפי התיאולוגיה האיסלאמית – שמקורותיה בדתות השמיות הקדומות – רוח המת עולה לשערי השמים בלויתם של מלאכים. שם היא מלווה בידי מלאכי הרקיע, עוברת שבעה רקיעים ומתיצבת למישפט לפני כסא הכבוד. דינה נחרץ בהתאם לנאמנותה לדת, אם לגן־העדן או לגיהינום. הבדוים מודעים לתיאור התיאולוגי הזה וכמוסלמים היו אמורים להאמין בהסתלקות רוחות המתים מן הארץ אל משכנן בשמים. ואף על פי כן, הם ממשיכים לאחוז באמונה הקמאית שאינה מרחיקה את רוחות המתים מן החיים. עד כמה הרעיון של עלית הנשמה לישכון בימרומי השמים אינה מתאימה לדרך מחשבתו של הבדוי ניתן על ידי החוקר האנגלי – “מרי”.⁶

בשיחה שערך “פלגריב” עם הבדויים באמצע המאה התשע־עשרה, העיר להם על הזילזול שהם עושים במצוות הדת, ותיאר להם את העונש שיענישם אללה, וכך אמר:" ליכשתמותו אללה לא יפתח לכם את שערי השמים ויגזור עליכם שילוח לגיהינום!" כשמעם את אשר אמר, ענו לו: “לאחר מותנו נירכב על הגמלים ונעלה לשמים עד לשערי גן־העדן. אם אללה לא יפתח אותם בפנינו נירכב על גמלינו ונמשיך בדרכנו הלאה!” אמירה זו מלמדת שכוחה של האמונה הקמאית גדול מכוח האמונה המוסלמית. אם כי השיחה הזאת נערכה ליפני כּמאה שנה, לא חל שינוי מהותי בהשקפת הבדוים על המשך החיים לאחר המוות. השפעת האיסלאם על הבדוים אמנם גברה במאה העשרים הודות לאמצעי התיקשורת האלקטרוניים, אך ליכלל דחיית האמונה הקמאית ביסודה לא הגיעה.

מנהג יש לבדוים לערוך ביום ששי – שהוא היום הקדוש באיסלאם – סעודת קודש המוקדשת לרוחות המתים. ליכשמתעורר בלב מישהו ריגוש אל רוח המתים שלו, הוא מבשל אורז בחמאה או גרעיני חיטה מרוככים וממותקים בסוכר, ומכבד בהם את שכניו. בחחילת הארוחה, מברכים שלוש ברכות: – לאל, למלאך המקום, ולרוח המתים. ההתיחסות למתים מתקיימת נם במקרים נוספים: – בארוחה חגיגית שמתקיימת בחתונה או ביברית־מילה, ובעת הקמת אוהל במקום חדש.

רוחות הקדושים

קיומן של רוחות המתים והמשך פעילותן בהויה הארצית, באה לביטוי בצורה הבולטת ביותר בפולחן קיברי השיח'. הבדוי ניזקק לעתים קרובות לאינסטנציה על־טבעית שתסייע לו בחייו כשכוחו לא עומד לו בעת צרה או ליכשנפשו מיתעטפת עליו. במצב זה הוא עורך “זוּאַרַה” ליד קבר־השיח' ומקיים פולחן דתי ביקדושה ומשטח את בקשתו ליפני רוח הקדוש ומיחל לעזרתו. הילולות ציבוריות נעשות בעסק גדול ליד קבר־השיח' שניבחר על ידי השבט. בעת הזוּארה – כך מאמין הבדוי – רוחו של הקדוש צופה על עולה הרגל אליו ובאה לעזרתו אם במעשה או בעצה. עיקר העזרה הנידרשת מן הקדוש נובעת לתחום הרפואה. שהרי עיקר המאבק שיש לאדם בחייו נוגע למרעין הבישין שבאים לכלות אותו. ליכשכלו כל הקיצין וכל אמצעי הריפוי אינם מועילים מסתייעים בקדושים, עולים לרגל לאחד מקיברי־השיח' ומבקשים עזרה מרוחו. וכנגד זה יש והם מיתבקשים להאציל מבירכתם. זוג צעיר שזה עתה נישא, אף הוא עולה לרגל אל קבר־שיח' ומבקש את רוחו שתאציל מבירכתה עליהם. ומעשי הנסים שעשו הקדושים לניזקקים הלא הם ממלאים את הפולקלור של בדויי סיני. בולט בימיוחד נושא ספציפי לחייהם של הבדוים כיבני המדבר שהוא מצוי בפולקלור שלהם והוא: – האדם הבודד שניקלע לימצוקה ואין איש סביבו שיבוא לעזרתו. כמו במיתוס הבא: –

אבו־קרי מציל הגמלים

מעשה בשודדים שעטו על עדר גמלי בדוי באיזור הרמלות בידרום־סיני מתוך כוונה לישדוד אותם. פנה כה וכה ליראות מאין יבוא עזרו, ואיש לא היה בנימצא. בצר לו פנה אל “רוחו” של אבו־קרי וביקש כי יושיע אותו ואת גמליו מידי הליסטים. בכוחו הפלאי, הפך אבו־קרי את הגמלים ליסלעים. כיראות השודדים את הדבר הזה נימלטו על נפשם, והגמלים שינו את את סלעיותם וחזרו למצבם הטבעי.

מעשה הצלה זה מסופר על כמה וכמה קדושים. והרי מעשה אחר ביתחום הרפואה.

הקדוש שיח' איברהים המרפא

בינווה פאראן קבור הקדוש “שיח' איברהים” שמוצאו משבט הַצַוַאלְחַה. מעשה וגרגר חול ניכנס לעינו של אחד מאנשי המקום שגרם לו לצער גדול. כל אשר עשה להוציאו מעינו לא הועיל. בצר לו פנה אל רוחו של הקדוש ואמר: “יא שיח' איברהים הושיעני!” לא עברו דקות ספורות ועינו נירפאה.

חשוד במשפט שנישבע לשקר על קבר איש קדוש יענש קשות. לכן ניזהרים הבדוים משבועת שקר. והרי אחד הסיפורים: –

שלושת המלשינים שהודו

מעשה ושלושה מתושבי נווה־פאראן הלשינו על חבריהם לשילטונות המצרים כי הם מגדלים טבק. השלושה ניתבעו למישפט ולא הודו באשמה. על כן זימן אותם השופט לקיברו של “שיח' סַלַאמֵה אִיבְּדֵרִי” כדי שישבעו. בדרכם לשם צנח אחד ומת. השני הורם ונישא באויר בין השמים והארץ והודה. השלישי שראה מה קרה לחבריו, מיהר והודה וניצל. אילו נישבעו לשקר, היתה אחריתם מרה. הנה כי כן פועלת “רוחו” של השיח' הקדוש בארץ החיים.

קבר השיח' כמקום להישתפכות הנפש

לפעמים יש צורך לבדוי לשפוך את מרי שיחו ולבקש ניחומים לנפשו הדוויה. אז ילך וישתטח על קיברו של הקדוש ויבקש את עזרתו. הנהירה אל הקדוש על ידי יחידים או משפחה יחידה הינה תופעה נפוצה. הורים על ילדיהם עולים אל קבר שיח' קדוש ועורכים “זוּארה”. מעשה ורכבנו – ידידי הבדוי ואני – על גמלינו בשעת בוקר מוקדמת ועברנו לא הרחק מקבר “שיח' אוחבוס” אשר ברמלות. אותה שעה היתה אם בדוית עולה במעלה השביל אל קרבת קבר השיח' מלווה בישלושת ילדיה הקטנים. למראה האשה אמר לי ידידי: – “אשה זו ניתאלמנה לא מכבר ואיננה מתנחמת מן האסון שפקד אותה. עתה היא עולה מדי שבוע בשבוע עם ילדיה כדי שרוחו של הקדוש תקל עליה ועל ילדיה את סיבלם!”

מראה התהלוכה של האם האומללה המחזיקה פעוט על זרועותיה ושני הקטנים האחרים מחזיקים בשמלתה העולים במעלה השביל אל הקובה המלבינה שבראש הגבעה, לא יכלה שלא ליגרום לנו ריגוש ורטט בלב. פטר ידידי את המראה ביברכה ואמר: “לו ירחם עליה האל ויסעד אותה באלמנותה!” ברך והמשכנו בדרכנו.

רוחו של הנביא משה

אישיותו של הנביא “מוּסה” דומיננטית בפולקלור הבדוי בסיני. לפי אמונתם, רוחו משרה ברכה על סיני ובימיוחד על העדרים, לפי שהוא נחשב לפטרון עדרי הצאן. לעתים יוצאת רוחו מימקום שיבתה והיא מרחפת על ההרים והגיאיות ומברכת את כל אשר בסיני, את האדם וכל החי והצומח. בירכתו נישמעת כקול משב רוח קלילה החולפת ועוברת ממקום למקום ומלטפת את האנשים בינעימותה. כך מאמינים הבדוים!

הינה כי כן, אין הבדוי מוותר על האמונה בימציאותן של רוחות המתים בסביבתו הארצית. אין הוא מקבל את הגירסא האיסלאמית שנוטלת את רוחות המתים ומוציאה אותם מהספירה הארצית אל הספירה השמימית. כאיש טבע השקוע והמעורה בתוכו־לטוב ולרע־אין הוא יכול לוותר על הישות של הרוחות שרק בעזרתן הוא יכול להרגיע את נפשו ולהתגבר על קשיי החיים ומכות הגורל.

העיקרון הדתי של “שכר ועונש”

האיסלאם כדתות אחרות מישתמש באמונת “המשכיות החיים לאחר המוות”, כיכלי המאלץ את האדם לקיים את המצוות והאיסורים שהוטלו עליו מכוח הדת. שכרו של המאמין שמקיים את המצוות, מובטח לו בעולם הבא בהנאה הנצחית בגן־העדן. וכנגדו־מי שדש עבירות בעקביו, דינו עינויים באש הגיהינום. גולת הכותרת של השכר מהווה תחית־המתים הניקראת “יוֹם אַל־קִיַאמֵה”. הצדיקים יזכו לשוב לחיים עלי אדמות ואילו הרשעים ישארו להתענות בגיהינום. רוב המצוות באיסלאם עסקות בנאמנות לדת. כלומר: – הכרה באללה ובנביאו מוחמד ומסירות נפש על מזבח הדת. יתר המצוות מתחלקות בין המצוות המוסריות, ובין המצוות של אורח החיים. מוסלמי אדוק באמונתו, משקיע את כל מעיניו בהכנת האליבי שלו לעת שיעמוד למשפט לפני אללה על מנת שיעניק לן חיי עולם בגן העדן עד בוא העת לשוב אל ארץ החיים ביום תחיית־המתים. כך משכילה דת האיסלאם כדתות אחרות לנצל את הכמיהה לחיי נצח ואת האשליה של השארות הנשמה כיכלי המביא לנאמנות דתית.

הבדוי מודע לעקרונות הדת בנושא השארות הנשמה ולעיקרון של שכר ועונש. אלא שמיכלל ידיעה ליכלל הינהגות נאותה אין הוא מגיע, אלא אם כן הוא מצוי תחת השפעה חזקה של המימסד הדתי. לאמיתו של דבר, הבדוי נאמן לעצמו ואינו נותן דעתו לכך שהוא דש עבירות בעקביו. התרבות הבדוית שהיא תולדה של תנאי החיים במידבר נימצאת לפיכך בדילמה בין נאמנות מלאה לעיקרי האמונה המוסלמית לבין הצויים שהמדבר מחייב. מתוך תצפיות בהליכות חייהם של הבדוים בסיני עד מסירת סיני למצרים בשנת 1981 בלטה העובדה שאין הבדוי מנהל את מעשיו לפי העיקרון של “שכר ועונש” ומורא שמים עליו רחוק ממנו כירחוק שמים מן הארץ.

תופעה בולטת קיימת ברגישות הרליגיוזית בנפש הבדוי שהיא מיתגברת עם הגיל. הבדוי הצעיר אינו מכוון את עצמו לפי המצוות הדתיות, והוא מתעלם מהן כליל. אינו מתפלל ולא צם, שותה יין בלי כל נקיפת מצפון ומנצל כל דבר שמועיל לקיומו. לעומת זאת הוא מקפיד לקיים את המצוות והאיסורים הספציפיים לתרבותו הבדוית. בהגיעו ליזמן שהוא נושא אשה וכבר הוא מטופל בילדים, חל שינוי באופן הדרגתי בכל הנוגע לקיום המצוות הדתיות. תופעה זו קיימת הן אצל הגברים והן אצל הנשים. אלו נעשות רגישות בימיוחד אף על פי שהן פטורות מכמה מצוות החלות על הגברים. יש נשים – ובעיקר זקנות – שמקפידות להתפלל חמש פעמים ביום. ניתן להניח כי ליכשמתקרב האדם ליום המוות מיתעורר בו הפחד מפני מה שצפוי לו, הוא מתחיל להכשיר עצמו במעשה צדקנות כדי שיהיה לו למליץ יושר ביפני כסא הכבוד. כיכלל יש לומר שאין באדיקות הדתית התוקפת את הגילים המתקדמים בחברה הבדוית משום תפנית עקרונית. המאבק לקיום של המבוגרים והפחד מן המוות שפוקד את הזקנים בימיוחד, הוא שמאלץ אותם לינקוט באדיקות דתית. ביחד עם זה האמונה ברוחות המתים על כל המשתמע ממנה שרירה וקיימת. ואם יש סתירה בין עקרונות האיסלאם לבין האמונה העממית הבדוית, אין הבדוי רואה עצמו כמי שצריך לישב אותה.

הקבורה ובתי־הקברות

בעבר כשהאוכלוסיה היתה דלילה, נהגו ליקבור את המת לא הרחק מן המאהל. בסיני מצויים הרבה קברים בודדים המפוזרים במרחביו, זכר לימים קדומים. כיום קיימים בתי־קברות מרכזיים המפוזרים ברחבי הטריטוריה השבטית. הדרישה לריכוז הקבורה הינה קדומה כקדמותה של תרבות האדם במדבר סיני ובערב – שהוא ערש התרבות הסינאית. בסיני מצויים אלפי קברים מהתקופות הקדומות החל מהניאולית ועד ימינו. רובם של הקברים מרוכזים בבתי־קברות המכילים עשרות ואלפי קברים.

בעִיגְ’מֵה בלב סיני מצויים בתי־קברות קדומים המשתרעים על פני עשרות ק"מר. קיום בתי־קברות מרכזיים הינו תוצאה של יציבות האוכלוסיה במרחב. בעת הנדידה כשהוא רחוק ממקום מושבו הקבוע, הוא נאלץ ליקבור את מתו במקום שבו מצאו האסון, אם אין בית־קברות מרכזי בקירבת מקום.

מאז שחלה התיצבות האוכלוסיה והגדרת הטריטוריות השבטיות לפני כמה דורות, נקבעו בתי־קברות שבטיים בכל רחבי סיני. אלה משמשים כעדות למידת קדמותם של השבטים בסיני, ואף יש כאלה שנעזבו ומעידים על שבטים שהיו ונעלמו. לאחרונה חל שינוי בייחוד השבטי של בתי־הקברות. כתוצאה מההתפתחות הישובית שחלה לאחרונה, שבה חלה דיפוזיה בין השבטים, ומשפחות ממוצא שבטי שונה שוכנות זו ליד זו, והקבורה נעשית בימעורב.

מיקומו של בית־הקברות הינו פונקציה של מיקום המאהלים והמרחק מהם אליו. אל זה יש להוסיף את התנאי של קיום מקור מים קרוב לצורך רחיצת המת. בכל בית־קברות מצויה גידרה בגובה קומת אדם ביממוצע המשמשת לירחיצת המת. וכמו שצויין לעיל – הבדוי יצר דמות קדושה מבין המתים שלרוחה הוא מיחס כוח על־טבעי. מתוך קביעה סוגסטיבית הוא יצר את קבר־השיח' הקדוש. בעבר כשהיתה ישיבתו של הבדוי ארעית, הוא קידש קבר כל שהוא ולא עיצב אותו בימיוחד. ויש שקידש קבר קדום מיבלי שיהיה לו קשר אישי אליו. זכר למקומות המקודשים מן הסוג הזה נימצא בכמה מקומות בסיני. בינווה "דַ’הַבּי מצוי טוּמוּלוּס פרי־היסטורי הניקרא "אַל־ח’אד’רֵין ששימש עד לזמן האחרון את האוכלוסיה המקומית כקבר קדוש. קברים כאלה מצאתי בואדי־צְלַאף, בואדי אֲבּוּ־גַ’עְדַה ובואדי־אִיְלתָה. בלי ספק מצויים בסיני הרבה קברים מסוג זה. את מתם קברו הבדוים בתוך זר האבנים המקיף את הטומולוס, והציבו כמנהגם שתי אבני “מנצב”.

עם הווצרותם של בתי־קברות מרכזיים ניתקדש אחד הקברים והיה לקבר־שיח' קדוש. הדינמיקה של יצירתו קיבלה תאוצה שהביאה לבנית קוּבה על הקבר, וכן גם בנית מיבנים נוספים שמתפקידם לשרת את הניצרכים אם בעת הקבורה או בעת “הזוֹּאַרה” – שהיא עליה לרגל. כיון שעליה לרגל מחייבת לינה ליד קבר הקדוש, נוהגים הבדוים ליבנות ביקתה או גידרה ליזמן שהרוחות או הקור אינם מאפשרים שהייה בשטח הפתוח.

תפוצתם של קיברי־השיח' רחבה ביותר וכמעט שאין בית־קברות בלי שיהיה בו המוסד הרוחני הזה. עובדה זו מתבארת מן הצורך האינטנסיבי שיש לבדוים לבקר את הקדוש. כיון שבית־הקברות מצוי במרכז הטריטוריאלי של אוכלוסיה מסויימת, באופן טבעי נוצר בו קבר־שיח'. תוך כמה שעות יכול עולה־הרגל להגיע אל הקדוש ולקיים לידו את הטקס הדרוש שתהיה הסיבה אשר תהיה. בסקר שערכתי בנושא זה, מניתי כמאתים קבר בידרום סיני, ולפי הערכתי יש להוסיף עוד כמספר הזה. זהו מספר גדול שאין מושלו בתרבויות אחרות. אפשר לעשות אנאלוגיה לקפלות ולבתי־הכנסת המרובים שכל קהילה מקימה לעצמה.

הקבר הבדוי

מידותיה של מחפורת הקבר מותאמות למידת גופו של המת. לאדם מבוגר חופרים קבר שאורכו כישני מטרים ורוחבו כישמונים ס״מ. קיברו של ילד מותאם למידותיו בתוספת מירוח קטן. עומקו של הקבר בין אם זה של מבוגר או של ילד הוא כגובה כתפיו של גבר העומד בתוכו. את המת מניחים בתוך חלל ריק ומקפידים שלא יכוסה באדמה או בחול. לצורך זה הם חופרים גומחה בתחתית הקבר שיוצרת חלל בצידו, שגובהה ורוחבה כחצי־מטר, ואורכה כאורך הקבר. את קרקעית הגומחה מרפדים בחול דק כדי להנעים למת את שכיבתו. נוסף על כך יוצרים תלולית מחול דק ומכסים אותה בבד תכריכים המשמשת ככרית שעליה מונח ראש המת. יש מי שעושה כרית משקית בד לבן, ממלא אותה בחול דק לאותה מטרה.ליכשהשכיבו את המת בגומחה, בונים קיר מאבנים שטוחות, סותמים את הסדקים ביניהן בטיט ובכך מבטיחים את הגומחה מפני חדירת חול, כד שהמת ישכב בחלל ריק. את הקבר סותמים בעפר המחפורת ויוצרים עליו תלולית בצורת דבשת גמל. לאחר מכן מציבים שתי אבנים: – אחת מעל הראש והשניה מעל הרגלים הניקראות “מַנְצַבּ”. אלו מסמנות את מקום הקבר. בכך מסתיים בנינו של הקבר. מנהג זה של יצירת תלולית הוא קדום. לפי המסורת כך גם קברו את הנביא מוחמד לפי מה שנאמר – “ערמו עליו תלולית עפר כדבשת גמל”. אין הבדוים מציינים ביכתובת כל שהיא את זהותו של הניפטר, ואף לא כל ביטוי ריגשי. איש זר שמיזדמן לבית־קברות בדוי רואה קברים אנונימיים ואינו יודע מי למי. ואין הבדל בין קבר גבר לבין קבר אשה. במשך הדורות כתוצאה מהעתקת מקום המגורים או נטישה של האזור מישתכחת דהות המת אפילו מבני משפחתו. ליכשבדקתי את מידת הזיהוי של הקבורים בכמה בתי־קברות מצאתי כי אחרי ארבעה דורות אין הצאצאים יודעים לציין היכן קבורים זיקניהם, לבד מקיברי הקדושים שזיכרם מישתמר.

בסיני ואף בנגב ישנה קבורה בתוך נקיקים. בעת מצוקה, כשאין אפשרות לחפור קבר של ממש, במצב מלחמה, מגפה וא נטישה חפוזה, טומנים את המת בתוך נקיק וסותמים אותו באבנים. זאת כדי להבטיח את המת מפני מלתעותיהם של הצבועים. לפעמים גם זאת אינו ניתן להעשות. בדויי נווה־פאראן מספרים על המגפה הנוראה שפקדה אותם בזמן מלחמת העולם הראשונה. מי שחלה והתאושש, מצא את קרוביו מתים ומרוב חולשה לא היה בו כוח ליקבור אותם כראוי. בלית ברירה טמן את מתיו בכוכי הקבורה מהתקופה הביצנטית שניפתחו במשך הזמן. בסיורי בנווה־פאראן ראיתי כוכים רבים ובהם מונחים שילדי המתים שניכר עליהם שהונחו בצורה חפוזה, רק כדי לקיים את מצוות הקבורה ההכרחית משום כבודם של המתים.

ואשר לעמידותה של תלולית העפר על הקבר בימרוצת הזמן. כוחות הארוזיה מפוררים ומפזרים את עפר התלוליות, ורק שתי אבני “המנצב” נישארות עדות לכך שמישהו נח תחתן מנוחת עולמים. הפשטות של מיבנה הקבר הבדוי אינה נובעת מיתוך זילזול. אדרבא – הקשר הרגשי, העמוק שמגלה הבדוי בעת הקבורה, מעידה שאין צורת הקבר הפשוטה קשורה ליחסו של הבדוי אל מתו.

לאחרונה החל לחדור שינוי אצל הבדוים בענין זה בעיקבות חדירת ערכי החברה העירונית למדבר באמצעות כלי הרכב וכל סוגי התיקשורת. יש ליראות מצבות בנויות מאבני גויל המסוידות בסיד לבן, ליד קברים בסיגנון המסורתי. בנגב חל שינוי נוסף. שם ניבנות מצבות מהודרות ועליהן כתובות מרובות לפי הדגם העירוני האחרון. השינויים שחלים בצורת הקבורה בהשפעת החברה המוסלמית העירונים מעידים על השינויים שחלים על הבדוים בכל תחומי החיים במיוחד באזורי המגע עם החברה שאינה מדברית. בלב סיני במקום שהבדוים אינם מופרעים על ידי התרבות המצרית, שומרים הבדוים על תרבותם ועל מסורת הקבורה שלהם.

הקבורה

בסיני נוהגים הבדוים לפי דגם הקבורה האיסלאמית. את המת רוחצים ומנקים את כל נקביו. בעיניו זורים חול או תוחבים כותנה. מי שיש בירשותו בשמים או סבון ריחני, מבשם בהם את גופת המת. לאחר מכן עוטפים אותו בתכריכים לבנים תוך הצמדת הרגלים בסרט וכן את הידים מצמידים על הבטן. המהדרין עוטפים את המת המכורך בסדין לבן. אם לא נימצאו תכריכים ליכרוך בהם את המת מסיבה כלשהי, ירחצו אותו ויקברוהו ביבגדיו. והיה ואין מים לרחצה, יטמן המת בקיברו כמות שהוא. הבדוים מאיזור נווה־פאראן מתארים את המצוקה שהיתה בראשית המאה כשפרצה מגפה באזור, והמתים היו רבים מן החיים. מחוסר כוח ליכרות קברים, טמנו את המתים בנקיקים ובגומחות פעורות של קברים קדומים.

ביזמן חפירת הקבר והטיפול במת, מכינים סעודה ומסיימים בישתית תה. כמות האוכל פרופורציונאלית למינו של המת. בעת קבורת אשה מכינים שמונה מנות כמספר מיתרי האוהל שלה. ואילו לגבר שמת, מכינים שש מנות כמיספר שרוכי נעליו. העדפת האשה על הגבר נובעת מהיחס השואב את כוחו מהתת־מודע שיש לבדוי כלפי האשה. היותה יוצרת חיים ברחמה מפתחת בו רגש הערצה הגובל ביקדושה. מותה מעורר על כן יחס הערכה עדיף מזה שמעורר הגבר המת.

מבחינת לוח הזמנים, הטיפול במת נעשה בעת חפירת הקבר. ולפי שהטיפול במת קצר מן החפירה, מניחים את המת בימקום צל עד שהחפירה תושלם, ותוקעים פיגיון בקרקע ליד הקודקוד, ופיגיון ליד כפות הרגלים. משניסתיימה החפירה, מתחיל שלב הקבורה. מניחים את המת במקום שטוח לטקס האשכבה. הגברים מיסתדרים בשורה חזיתית ליתפילה כשפניה דרומה לכוון “מכה”, ושהמת ליפניהם.

שליח־ציבור, מי שבקי ביפסוקי קוראן ותפילות, מתיצב ליפני השורה. קוראים את הפאתחה שלוש פעמים ובסיומה נושאים את המת לקיברו. הנשיאה נעשית בידי רבים, לפי שיש בזה משום מצוה ומחוה למת. מניחים אותו בגומחה כשראשו לצד מערב ורגליו למזרח. ראשו מוגבה על תלולית של חול רך ומנופה ומופנה לכוון דרום. את החלל סותמים באבני צפחות או באבנים שטוחות ואת הסדקים ביניהן סותמים בטיט. משעשו זאת, גורפים את האדמה בידים תוך אמירה שחוזרת על עצמה:" יַא רְחים, אִירְחַם אַלקַבְּר אַלְמַקים!" שפירושה: – האל החנון, השרה מרחמיך על הקבר בית משכנו.

הגריפה וסתימת הקבר אף היא נעשית בידי רבים. השיתוף של כל הנוכחים במעשי הקבורה, כפי שראיתי אצל הבדוים בסיני, מבטל את הרשמיות שיש בקבורה אצל תרבויות אחרות. משניסתימה פעולת סתימת הקבר, מתקינים תלולית עפר ומציבים שתי אבני "מנצביי. אחת בצד הראש והשניה לצד הרגלים. ביגמר הקבורה מסיימים בארוחה שבינתיים היתבשלה, הכוללת בשר זבח שניזבח בבית הקברות וניתבשל שם כשהוא עטוף בלחם או שאוכלים אורז מעורב בבשר, ומקנחים בשתית תה. משאכלו פונה כל אחד לדרכו.

במות ילד עוסקים ביקבורתו רק בני משפחתו הקרובים. במות אדם מבוגר, בין אם הוא גבר או אשה, מתקהלים אנשים רבים במדה והם מצויים בסביבה. ההרחקה שנוהגת החברה הבדוית בנשים מחברת הגברים, נוהגת גם בעת הקבורה. אין הנשים מיתערבות בגברים ואינן לוקחות חלק בטקסים. במות אשה, הנשים הן שרוחצות וכורכות ומוסרות אותה לידי הגברים ליקבורה. בשעה שהגברים עוסקים בקבורה הן יושבות וצופות מרחוק מי בבכי עצור ומי מתוך תדהמה שמביא המוות עליה.

מנהג יש לבדוים לנסך מים על הקבר. ביום השלישי לקבורה, עושים חריץ שמקיף את תלולית העפר ויוצקים בו מים. לדברי הבדוים: “המים מביאים ברכה למת!” ביסודו של המנהג הזה מצויה ההערכה למים כנותני חיים, שכן אין שיעור לחשיבותם ביתנאי הקיום במדבר. מתוך כך הקנו להם סגולות מאגיות. לפיכך יש בניסוך המים על הקבר משמעות אמונית עמוקה בנפשו של הבדוי.

הבדוים מקיימים ארבעים ימי אבלות למת. ביזמן זה נוהגים השכנים והקרובים לבקר את המשפחה האבלה ולנחם אותה מי שבא מברך את המתאבל באומרו: “דֵאִים רַאסוֹכּ!” שתירגומו: – ישמר ראשך. רוצה לומר: “מי יתן ויאריכו ימיך”

ביום הארבעים לקבורה המשפחה זובחת ועורכת ארוחה מפסקת בחוג מצומצם. בכך מסתיים תהליך האבלות ואף מדחיקים בימכוון את זיכרו של המת ומתעלמים ממנו באומרם: “המת לעולמו והחיים לדרכם!” מיכלול המנהגים הקשורים לתופעת המוות שניתגבש בתרבות הבדוים, מכוון את הפרט במסלול שמצמצם את כאב האסון ומאפשר לו להמשיך ביפעילות המתחייבת מהמשך החיים. כך נוהגים הבדוים משום שהמדבר דורש זאת והרי כל התרבות הבדוית אינה אלא הראי של המדבר.

קבורת עיד מַכַּאוּי

בהיותי מיתהלך בנופו הארצי והאנושי של סיני לקחתי חלק בלויה בדוית של בני שבט התרבין, והרי תיאורה: –

ביום ששי בשבוע 13.2.81 הלכתיאל בית־הקברות בִּנְוַיְבְעֵה־תַרַבִּין שנימצא על שלוחת־סחף סמוך לכביש. מתוך רצון לצלם את בית־הקבורה של שיח' “חְמֵיד”. מרחוק היבחנתי ביפעילות וידעתי כי בשעה זו קוברים מת. מיהרתי למקום, ומצאתי את בני שבט התרבין חופרים קבר לעִיד מַּכַּאוִי. עיד זה היה כל ימיו משותק ובגיל שלושים ניפטר. את אביו שגם הוא מת בינתיים היכרתי בעת סיורי באזור מגוריו, ואף היקלטתי את סיפורו על זֵיד־וּמַי.⁷ מכאוי האב היה פיסח, כי עלה על מוקש שקטע את רגלו בעיקבות מלחמת ששת הימים. ולפי שני הקביים שהיו מונחים ליד אחד הקברים, ידעתי כי זה קיברו. לידו חפרו את קבר עיד בנו.

השעה היתה תשע לערך. כשבאתי היה הניפטר מונח על המידרון עטוף בישמיכה ובתכריכים. משטח פח שנישען על שני מקלות הצל על הניפטר מיפני השמשץ ושני פגיונות היו תקועים באדמה אחד ליד כפות רגליו, והשני ליד ראשו.

את הניפטר הביאו על גמל עד לבית־הקברות לאחר הטהרה ועטיפתו בתכריכים. סְלֵימַאן בנו בכורו של מכאוי ושני אחיו עסקו בחפירת הקבר כשהוא מנצח על פעולות הקבורה. עז שהובאה לשם כך נישחטה ובשרה ניתבשל בסיר במרחק צעדים ממקום המת. סמוך לטבחים שבישלו את הבשר, היתה קבוצה שאפתה לחם דק הניקרא “פַרַשִׁיח” על גבי פח. במרחק מה ממקום שכיבתו של הניפטר, היה מוקד שעליו בישלו תה. סביבו ישבו כמה כמה אנשים שלא לקחו חלק בחפירת הקבר שהעבירו את זמנם בשתית תה.

ליכשהגעתי למקום מצאתי כי רוב האנשים ידועים לי. הם הזמינו אותי לשתות תה ואף כבדו אותי בסוכריות. לדבריהם יש באכילת מטעמים ודברי מתיקה בעת קבורת מת משום מצווה גדולה. ציבור בני לויתו של הניפטר כלל כעשרים איש. ביניהם היה פַרַאג' שהוא שופט בשיבטו, והוא בנו של “עִיד אֲבֹּו־אִיְמַפִריג'” הזקן בן המאה שמת לפני שלוש שנים. כמו כן היה בין המלווים “ג’וּמְעַה עִיד” בעל בית הקפה שליד המצודה שנחשב כאחד מעמודי התווך של השבט ואיתו גם בנו עיד.

את רובם היכרתי לפי מראיהם ולא בישמותם ואילו הם הכירו אותי ואף ידעו על מעשי וסיורי באזור שלהם. האוירה היתה נינוחה, כל בכי או עצב לא היה. מתיאורים קודמים ידעתי את מנהגם של הבדוים אשר אינם ניתפשים לדיכאון ואבלות כמו בני עמים אחרים. לפי השקפתם, המוות הינו חלק מהוית האדם שכל מהותו רוע ואסון, ואי אפשר להתחמק ממנו ויש להשלים עמו. אחד האנשים⁸ אף אמר:“זה גורל כולנו. איש לא ינצל ממנו!” בדבריו נישמע מוסר השכל אך צער לא ניכר בהם. האחרים היו שקועים במעשיהם ולא גילו סימני אבל. אלה שבישלו את הבשר אף התלוצצו תוך כדי עיסוקם והיו מחליפים דברים שיש בהם עליזות סמוך לימקום משכבו של המת.

האנשים שישבו סביב מוקד התה שוחחו בענינים שיגרתיים מחיי יום יום, והעלו נושאים שונים כמו: – גמלים שרחקו, מחירי דלק למכוניות, ויוקר המצרכים. דומה היה עלי שאני מצוי במיפגש רגיל ליד מאהל ולא במעמד של קבורה.

ליד פי הקבר שהלך והתעמק בידי החופרים היו עסוקים בחפירה ובשפיכת העפר כששה אנשים כאשר סלימאן האח הבכור היה מנצח על העבודה. בדוי קשיש כבן חמשים – שגופו היה עגלגל ומלא שלא לפי מבנה הגוף הטיפוסי של הבדוים – ישב בצד הקבר והיה בוחן ופוסק בהילכות קבורה ומביע את דעתו על מידות הקבורה אם הגיעו לכך שהן עונות על דרישות הדת. מסתבר שהאיש הינו חַג' בעל נטיות דתיות שהיתקבל כבר סמכא לכשרות הקבורה. עליו סמכו הבדוים התמימים וקיבלו עליהם הוראות שונות ומשונות שהיו זרות לתרבותם. לפני היתרחש התהליך של חדירת תרבות יושבי הקבע אל תוך תרבות בני המדבר כשהיא משבשת את סידרי החיים שניתגבשו במדבר במשך אלפי שנים.

בשעה שישב והסתכל בחופרים שמעתי שיחה בינו לבין בדוי קשיש. נושא השיחה עסק במנהג שפיכת מים על תלולית העפר שעל הקבר. כיון שניקלעתי לאמצע השיחה, ניתן להניח כי השנים בררו במשך שיחתם סוגיות שונות של מנהגי הקבורה בהתאם לחוק הדת. האיש טען שהדורות הקודמים נהגו לשפוך מים על הקבר. החג' פסל את המנהג הזה תוך הבעת פנים של “מומחה” מטעמו של הקדוש ברוך־הוא. לידבריו מנהג זה איננו לפי חוקי האיסלאם. האיש ניסה לשכנעו כי שפיכת המים חשובה מטעמים שונים גם אם אינם כלולים במישנת הדת. ניכר עליו שרצה להמשיך במסורת הבדוית הנהוגה במדבר בטרם סבלה מהתערבות המימסד האיסלאמי. את אבותיו וקרוביו קבר ושפך על קיברם מים מתוך אמונה שהוא מעניק להם את היקר לאדם במדבר. ואילו זה פוסל ואינו מרשה שיעשו זאת בטענה שיש בזה משום כפירה. האיש ניסה בדרך אחרת שלא על ידי הנמקה דתית להתיר את המעשה וכך אמר: “אולי הקדמונים שפכו מים כדי שהרוח לא תפיץ את החול מעל התלולית!” ביתנועה מבטלת שלל החג' מכל וכול את ההנמקה הזאת.

מתוך מה שלמדתי מפי הבדוים משבט הג’יבאליה ידעתי כי מנהג זה של שפיכת מים קיים אצלם מקדמת דנא והוא נוהג אצלם עד היום הזה. על תלולית העפר שנערמת על הקבר, הם חורצים שתי תעלות לאורכה ויוצקים עליה מים. לדבריהם זה נעשה לכבוד המת. הבינותי מהם שיש במעשה זה משום מחווה ריגשי שנובע מן החויה המדכאת של פרידה מן האדם היקר שמת. ראיתי כאן ביקבורתו של בן שבט התרבין כיצד ניגזלת מיבני המדבר דרך הביטוי הטבעי שלהם.

דון נוסף היה ביניהם בנוגע לחפצים שיש לצייד בו את המת. האיש טען שיש לשים מטבע ליד ראש המת. מנהג זה קיים עד היום בתרבויות אחרות שבו מציידים את המת בידברים בעלי ערך שישמשו אותו בעולם האחר. ואילו החג' פסל זאת באופן החלטי. המוזר בעיני היה שבדוי יליד מדבר סיני סיגל לעצמו אמונה זרה למדבר. מיסתבר שהעליה לרגל למכה משפיעה על הבדוי עד כדי כך שהוא מאבד את ערכיו ומקבל עליו ערכים שאינם רלבנטיים לו. מרוב נאמנות דתית היה החג' לנושא כליהם של כוהני הדת הרשמית שראה חובה לעצמו ללמד את בני שיבטו “הבוּרים” הילכות קבורה נכונות.

עברה שעה מאז שהגעתי וכבר השעון מראה את השעה עשר־וחצי. ניגשתי לראות את שיטת החפירה ותכנית הקבר. חג' ג’ומעה הרופא שהיה מכובד על שיבטו, הוא שהיה חופר, עודר וממלא סל ומוסרו לזה שעומד על שפת הקבר ושופך את תכנו במרחק מה.

כשהגיע הקבר לעומק של חזה החופר, הפסיקו את ההעמקה וחפרו גומחה בתחתית הקבר באופן שנוצר חלל צדדי. התלכיד של גרגרי החול איפשר את עשיתו ומנעו מפולת. בגומחה תונח הגופה מבלי שתכוסה בחול. דבר זה נעשה מתוך הרצון לתת למת תנאי קיום עד ליום תחית המתים. לדברי הבדוים: "זהו ביתו הנצחי של המת. עליו להמצא בו במצב נוח ביותר עד ליום “אַלְקִיַאמֵה” שהוא יום תחית המתים. משהודיע חג' ג’ומעה על השלמת הגומחה, התעורר ויכוח לגבי גודל הגומחה. היה מי שטען שצריך להיות חלל מרווח לנוחיותו של המת. כדי להבטיח את הדבר, מדדו את המת ואחר־כך מדדו את הגומחה והשלימו את השיפוץ כפי הצורך.

בשעה אחת עשרה כשהחופרים הודיעו על השלמת החפירה החל טקס הקבורה. פינו שטח מחצץ ואבנים במישטח שנימצא סמוך למדורת התה, סילקו את הפח שהצל על המת ונשאו אותו על השמיכה שעליה היה מונח. כל מי שנימצא במקום אחז בשמיכה ולקח חלק במצוות נשיאת המת. מכאן ואילך כל פעולות הקבורה נעשו בידי כולם.

את המת הניחו על המישטח החלק כשראשו למערב ורגליו למזרח. כל הנוכחים הסתדרו חזיתית לפני המת בשתי שורות. גבם כל ההרים ופניהם אל מניפת הסחף של נויעבה.⁹ יחד עם הים המכחיל שהתמשך לכל אורך הנוף כשהרי מדין הכחלחלים סוגרים כחומה את המראה. שאלתי לדעתו של פראג' השופט, אם מותר לצלם את הקבורה ונעניתי בישלילה. הצטערתי על כי לא יכולתי לצלם את המעמד הזה שהיה בו משום שלימות עילאית. התמונה של מת מונח על הקרקע אל¹⁰ מול הנוף הצבעוני והמופלא, סימלה את הויתם של בני המדבר בצורה מושלמת. לא ראיתי צער ביפני המתפללים שעמדו בשורה חזיתית ושקעו בחוית התלכדות רוחנית עם ההויה שיצר המוות. ליתמונה מרהיבה כדאת המבטאת את הקשר שבין האדם לנופו כפי שזה ניגלה לי במעמד זה, לא זכיתי לראות הרבה פעמים בסיני.

עוד אני עומד ומפרש לעצמי את המשמעות הרוחנית שיש ביתמונת המתפללים על המת, החל החג' שעמד ליפניהם לקרוא פרק קצר מהקוראן. דומני שזו היתה "סוּרַת אַל־כּוּרְסִי " שבסופה קראו את הפאתחה. לאחריה ניגשו אל המת הקיפו אותו סביב וביצפיפות רבה נשאו אותו וצעדו אל קיברו תוך שהיו קוראים “אַלַלה הוּא אַכְּבַּר” על כל צעד שעשו.

היבחנתי בהיתרגשות שאחזה את האנשים שנבעה מן הידיעה כי זו דרכו האחרונה של המת, וכי אלה הם רגעיו האחרונים עלי אדמות. מסתבר שאת טוהורת המת עשו באוהל המגורים שלו. את גופו עטפו בתכריכים וקשרו את ידיו ורגליו בארבעה מקומות, כדי שלא יהיו תלויים בצורה נירפית בעת נשיאתו על גב הגמל עד לבית־הקברות. נוסף על התכריכים היה המת עטוף בסדין לבן.

חג' ג’ומעה עמד בתוך הקבר וקיבל את הגופה תוך שאחרים מסיעים בידו ומקפידים שלא תיתקל בדופנות הקבר. וכל יתר הנוכחים עמדו והפצירו בו שיעשה מלאכתו בזהירות באומרם: “נהג בעדינות. ראה שלא יתחכך ולא יחבט!” ותוך כדי כך שהיו רחמיהם ניכמרים על המת הניח חג' ג’ומעה את המת בתוך הגומחה כמי שמניח את ילדו הישן על ערשו, בחן ובחסד וברחמים. הריגוש שאחז את כל הנוכחים שהיה מלווה ברחמנות ובידאגה לשלום המת וההשתתפות הפעילה של כל אחד במעשה הקבורה, היא מסגולתם של הבדוים האלה בני המדבר, שלא כיבתרבויות אחרות הנוהגות באיפוק בעת הקבורה.

עוד אנחנו עומדים ומיסתכלים בהכנסת המת לגומחה כשאחד האנשים הגיע מתנשף ובידו מטפחת מבד לבן וצח כשלג. יש להוסיף שלפני שהניחו את המת בתוך הגומחה, תבעו מג’ומעה הקברן שיבדוק אם הקרקעית חלקה. לבקשתו נתנו לו חול דק על מנת שיפזר על הקרקעית כדי להבטיח את חלקלקותה. סלימאן האח הבכור של המת ניפה חול ושם כימלוא כף היד במטפחת והקפיד לסלק כל גרגר גס. קיפל אותה ועשה ממנה כעין כרית קטנה ומסרה לג’ומעה וזה הרים את ראש המת והניח אותה מתחת לראשו לנוחיותו. פעולה זו היתה מלווה בעדינות מופלגת כאילו הרימו ראש חולה והניחוהו על כרית כדי שיוקל לו והיפנו את ראשו לדרום לכוון מכה כמצוות האיסלאם.

משסיימו להניח את המת התחיל שלב כיסוי הקבר. מרצפות מבטון שטוחות היו מונחות הכן בצד הקבר. ג’ומעה קיבל אחת מהן והניחה בשיפוע מעל ראש המת כשהיא נישענת על הקיר שמעל הגומחה ורגליה על המדרגה שנוצרה משורת אבנים לאורך הגומחה. כך נוצר חלל שבו היה המת מונח. טיט שהוכן מחול אדמדם הוגש ובעזרתו סתם ג’ומעה את הריוח בין הקיר לבין המרצפת. משהבטיח שלא יפלו גרגירי חול על ראש המת התיר את קישורי הסדין שעטף אותו השאירו בתכריכיו ומשכו ביזהירות רבה מחשש שמא יפלו גרגירי חול ויעפרו את המת. ענין זה של שמירה מפני עיפור המת עורר את כולם שניתקפו בריגוש והיו מזהירים אותו על כל תנועת ידיו. אחד האנשים ראה אותי עומד ומשתאה לדאגה המרובה שגילו כלפי המת ואמר לי:" כאן הוא יחיה עד יום “תחית־המתים” ועליו לישכב בנוחיות רבה!" וג’ומעה היה מוסיף מרצפות וסותם את הריוח ביניהן בטיט.

כשנישלמה אטמת החלל נתן החג' הוראה לכסות את הקבר בחול. דלימאן האח הבכור של הניפטר הביא אֵת חפירה והחל ליגרוף חול אל תוך הקבר. באותו זמן כרעו כל האנשים סביב הקבר והחלו ליגרוף חול בידיהם, תוך שהם קוראים “יַא רְחִים אִירְחַםַ אלקַבְר אַלְמַקִים!” כלומר: – אתה האל הרחמן רחם על הקבר על ביתו הנצחי של המת. ביגריפתם היתנשא אבק מעל הקבר וכיסה כענן את המקום. כשהגיע הכיסוי לחצי גובה הקבר, נתן החג' הוראה להפסיק. מיד כרעו כלם על בירכיהם וקראו את הפאתחה. ביגמר הפאתחה המשיכו ליגרוף בידיהם את החול אל תוך הקבר תוך התלהבות וקריאה בלתי פוסקת של: – יא רחים… בעומדי חוזה במעשיהם אמר לי אחד האנשים: “די! עיד המת עושה דרכו אל המרומים!” ניכר עליו ועל כל הנוכחים שהם מצויים בריגוש ביודעם שהם מצויים בריגעי פרידה סופיים מן האדם שהיה חלק מהויתם, והוא עושה את דרכו אל העולם שלאחר החיים. אותה שעה נחה אוירה שביקדושה על פני המקום. ליכשסיימו ליסתום את פי הקבר, גרפו חול ויצרו תלולית מעליו. הציבו שתי אבנים הניקראות “מנצב”. אחת מעל הראש בצידו המערבי של הקבר, והשניה מעל הרגלים במזרח. הוסיפו זר אבנים מסביב כדי שהחול לא יתפזר בימרוצת הזמן. היה מי שהביע דעתו שכדאי לקחת לוח אבן ולירשום את שם הניפטר עליה. כאן צץ החידוש שבא בהשפעת הכתיבה והקריאה שהחלו נפוצות בין הבדויים וכן הרצון לחקות¹¹ את יושבי הערים. הצעתו נדחתה מניה וביה.

ואשר לנשים…

הן לא היו נוכחות כלל בעת הקבורה, לבד מזקנה שישבה כל העת בתוך ערוץ במרחק ארבעים צעד ממקום הקבורה. ליכשהחלה הקבורה עצמה, קמה והסתלקה. היתה זו אחת מקרובותיו של עיד הניפטר שלא עצרה בעד ריגשותיה ובאה להמצא לידו בירגעיו האחרונים עלי אדמות.

ליכשסיימו את מעשה הקבורה, היתפתח בין הנוכחים דיון בשאלה אם להתפלל או ליסעוד את “סעודת הקבורה”. החג' טען כי יש עוד חצי שעה עד לצוהורים שהוא זמן התפילה. כמי שעומד מן הצד הבחנתי בתערובת הקימת במנהגי הקבורה, בין המסורת המקורית של תרבות בני המדבר, לבין המנהגים הדתיים שהוכנסו מבחוץ. לפעמים היתה הישתלבות ולרוב קיימת אי־התאמה. מסתבר שבין האלוהים והאדם חוצצים כוהני הדת ולא תמיד בלי הפרעה.

כשהוחלט לאכול את סעודת הקבורה, התכנסו סביב הסירים. הבשר הוצא אל קערה גדולה והפתיר – שהוא הלחם הדק – נערם ביקערה אחרת. כל אחד לקח גוש בשר ופרש הצידה לאכול. אני הייתי ביבחינת מסתכל מן הצד במעשה הקבורה ולא רציתי להשתלב בתוך הארוע שלפני. משום שהשתתפותי הפעילה חייבת להיות זרה וחששתי מפני פגיעה באבלים. כל זמן הסתכלותי שקלתי את מעמדי לפי תגובות האנשים, כיון שלא ראיתי מבטי דחיה או אדישות העזתי לעמוד סמוך אליהם וללמוד את מעשה הקבורה מתחילתו ועד סופו. אך לא ידעתי מה דעתם האמתית עלי. כיון שהיו לוקחים בשר ואוכלים, היבחינו בי שאני עומד בצד בלא מנת בשר. פנה אלי סלימן האח הבכור של עיד שזה עתה ניקבר, ואמר: “אנשים האיש הניכבד עומד ללא בשר!” כישמוע האנשים את הדבר, פנו בריגוש והיתקינו עבורי מנה כמקובל. אותה שעה ידעתי כי נוכחותי נוכחותי היתה לרוחם, ואף ראו בה מחווה ידידות כלפיהם. מיד נחה דעתי. ביגמר הארוחה הגיעה שעת התפילה. טור מתפללים עמד מעבר לערוץ על הדרגש בו עומד בית־הקבורה של הולי “שיח' חְמֵיד”. הים והרי מדין במזרח, מניפת הסחף הצהובה של נויבעה העטורה בזר תמרים יצרו תפאורה כבירת רושם לטור המתפללים. והיה ביתפילתם משום צפיה בנישמתו של עיד האומלל שהיתה הולכת ומתרחקת אל תוך מעמקי האופק.

סיימו להתפלל וכל איש פנה לדרכו. כלי החפירה, החפצים ושירי בגדים נישארו מפוזרים מבלי שמישהו יעשה בהם סדר. שכן בישעת אסון מי ישים ליבו לכך? לאחר שבועיים ביקרתי במקום ומצאתי את הכל כאילו זה עתה ניסתימה הקבורה. רק כעבור ארבעים יום יבואו להסדיר את הדברים.

ביבליוגרפיה

1. שבתאי לוי – בסתר אהלי סיני.

2. שבתאי לוי – מות סאריה היפה.

3. B. W. Murry – Sons of Jshmael (1935) –

קוד–סיור26

בתאריך: – 7־12.10.1978

לפני שיצאנו לסקר היתקיים יום עיון לזיכרו של דוד תמיר, אשר על שמו ניקרא בית־ספר שדה שליד סנטה. בשבת יצאתי עם אבי פרבולוצקי בג׳יפ לעין פורטאקה.

היציאה היתעכבה בשל סיבות שונות ויצאנו בשעה 16³⁰ והיגענו לעין פורטאקה בשעה 19⁰⁰. את המדריכים של בי"ס שדה אילת היינו אמורים ליפגוש בואדי שפללח. בגלל החשיכה בחרנו ללון אצל סלים איבן ג’אזי בעין פורטאקה. היתקבלנו על ידו בחביבות. עצי הסקה לא היו לו בשפע ולמרות שהוא סובל מעודף אורחים ישראלים, קיבל אותנו יפה, הכין את התה ואישתו אפתה לנו פתיר. היא שמחה על בואי. מסתבר שהם לא חדלים מלקוות כי אני אבקר אותם. בכל טיול שעובר ניבדק על ידם אם אינני מצוי בתוכו. יחס זה שמשפחות הבדוים מצפות שמא אני הוא המטייל הנוסע ברכב עם כל מעבר של כלי רכב, מיתרחש בכל אזור עין אום־אחמד ושיח' עטיה. האנשים ניראים לי דורשי ישישות ויחס אנושי כלפיהם מעורר כבוד והערכה. על כך אני מקפיד לישמור. נוסף על כך, הפתיחות שנוצרת בעיקבות ידיעת השפה – שבדרך כלל סותמת ומגבילה היתפתחות יחסי הערכה בין האנשים – הרי ששיחה שוטפת ללא אי הבנות וגימגומים מסלקת הפרעות תוך הבנה הדדית. הגם שאפשר להיתלוצץ ואף להעיר הערות בענינים אישיים ובענינים הנוגעים ליחסי אנוש ואף ליתבוע יחס מוסרי כלפי אשה שבעלה עומד לגרשה וכן לימנוע זילזול בילד יתום ובעוד כל מיני תופעות חברתיות. גם הבנת חוקי הבדוים והיתנהגות מתאימה להם ולאורח חייהם מביאים לידי הערכה. עד כדי כך הגיעו הדברים שמישהו ראה כטיבעי להציע לי להשאר ביניהם ולשאת אשה ולהקים אוהל ומשפחה. דהיינו ־ להיות אחד מהם.

במשך שעתיים שוחחנו עם סלים בעניני משפט. האיש הינו שופט ולמדנו ואף שמענו פרטים ותיאורים של משפטים. למוחורת בבוקר השכם קמנו ויצאנו לדרך על מנת להיפגש בקבוצות הסיירים של הסקר. במקום שבו היו כמה עצי שיטה הניקרא בשם אבו־רימת' כלומר: – בעל חמאת השיח – שמצפון לעין פורטאקה שם ישב הזקן עווימר אחיו של עיד אבו־אימפריג' הזקן המופלג שמת השנה. את אישתו הזקנה פגשנו בין תמרי נווה עין פורטאקה והיא שמסרה לנו היכן עווימיר בעלה מצוי. את ביתו של עווימיר פגשנו יורדת עם עדרה בואדי להשקותו מן המעין. אותה צילמתי לפני שנתיים ובהיזדמנות זו תבעה את תמונתה. לא ידעתי כי הדבר כה חשוב לה. היבטחתי להכין לה העתק. לא תיארתי לעצמי עד כמה הנערות הבדויות מחשיבות את תמונתן.

באום רימת', הוא המקום אשר בו לנתי לפני שלוש שנים אצל מכאוי, מצאנו את הזקן עווימר יושב ליד הצריף שמשמש לו כחנות. הוא ארח אותנו בישתית תה ולאחר שבעזרתו למדנו את המיבנה המשפחתי שלו, היתבהרה לי תמונת האוכלוסיה במקום הזה. ביקשנו ללכת אך האיש עצר בעדנו והיגיש לנו ופל לאכול. הוא היה מאוד נירגש על הביקור. האם הוא לא זכה לביקורים עד כדי כך שהוא היתרגש ועשה ככל יכולתו להנעים לנו, או שמא היינו מאוד מכובדים בעיניו? אני סבור שנוכחותי הקבועה באזור הזה והידוק הקשרים עם האוכלוסיה היא שהעלתה את יוקרתנו בעיניו.

ביקשתי ליקנות אצלו סוכריות כדי שיהיו בידי על מנת לכבד בהן את הילדים. האיש לקח חבילת סוכריות ואילץ אותי לקבלן כמתנה. על התשלום לא רצה לישמוע. למרות ההפצרות הרבות הוא לא היסכים לקחת ממני כסף לא בתור תשלום ולא כמתנה לאישתו על מנת שיקנה לה מה שתירצה כיביכול. כדי לצאת ידי חובה ולא להימצא כאורח שמרושש את המארת שמתי ־.20 לירות על שולחנו תחת אבן והיסתלקתי תוך כדי מחאותיו.

בדרך פגשנו את “מחמודה” אשתו השלישית של שיח' סלימאן כשהיא יושבת על דרגש הואדי ליד שני גמלים ושני גברים מתארחים אצלה. השנים היסתלקו ואותנו היא כיבדה בתה. איתה היתה ביתה נערה צעירה צנועה ובישנית, כאן תחת עץ שיטה היה מקום מישכנה בימים אלה. היא מתקיימת מן ההכנסות של העדר שלה. השיח' כימעט ולא מוסיף לה אמצעים לקיומה. כיון שיש לו אינטרסים לרוחב כל סיני הוא נשא שלוש נשים. עיג’איג’ה היושבת בנויבעה, מחמודה היושבת באזור ואדי ותיר והשלישית שאינה בת שיבטו באזור אל־עריש. את כל אחת הוא צייד בעדר כדי שתפרנס את עצמה ואת ילדיה. לישאלתי: “כל כמה זמן הוא פוקד אותך?” ענתה:" כל כמה שבועות!"

לא רציתי להיכנס לבעיות עדינות וליבדוק את מי הוא מעדיף וממי יש לו יותר ילדים. המציאות של אשה שהיא מוחזקת כיצור מיני שבא לספק את יצריו של הגבר מחרידה מיבחינה אנושית. ואכן מחמודה ניראתה כמי שחייבת לנהל את חייה באופן עצמאי בתוך המיגבלות והאישורים שמטילה החברה הגברית הבדוית על האשה.

בביר צאורה נימצאו נשים ששאבו מים והישקו את צאנן. מפיהן נודע לנו כי רכב ירד דרומה בישעת בוקר מוקדמת. בחוזרנו נודע לנו מפי שני בעלי הגמלים כי הם ניכנסו לואדי עראדה. חזרנו לואדי הזה, ושם במקום שהיה ביתה של עניזה לא מצאנו איש. המשכנות תחת העצים היו ערוכים ומסודרים ואיש לא נימצא בהם. זו היתה היזדמנות לצלם את המישכנות ללא הגבלה. מישעת הצוהורים ועד ליפנות ערב בילינו במחנה הסקר בקצהו הצפוני של ואדי עראדה במקום המשקיף על מערת הע’ולה המצויה על קיר המצוק השייך למערכת מצוקי־התיה ואשר ניראית ממרחק גדול. לדיברי הבדוים יש פעמים שגשם יורד בחורף וסילון מים פורץ מתוך פתח המערה המצויה בגובה של כמאתים מטר בקיר המצוק. המערה משמשת כימקום מגורים לשדים. כך הבדוים מספרים.

בערב ניגשנו אל מאהל עניזה ועידה ביתה. שם סעדנו את ארוחת הערב. את עידה פגשתי בואדי ותיר ליפני חודש והיא שאלה על התמונות שהיבטחתי לישלוח לה מן הביקור הקודם. באותה פגישה ערכתי סיור על גמל באזור זה וצילמתי אותה ואת חברתה “חמידה”. שתיהן היתקשטו ופירקו עול בהיזדמנות זו שלא היו הבעלים לידן והיתפרעו בצורה חופשית. אמרתי לה: “בעוד כמה ימים אהיה בצפון ואביא את התמונות אלא שאני חושש שאעבור בדרכי במקום הזה ולא אפגוש אותך ולאחרים אני לא יכול לתת את התמונות ביגלל מה שאת יודעת!”

היא הראתה לי על חבית המים שעמדה בריחוק מה מן המאהל ואמרה לי: “שים אותן תחת החבית ואני אקח אותן משם ואיש לא ידע בבואן ובילקיחתן!”

אמרתי לה: “ואיך תדעי באיזה יום עברתי ושמתי אותן שם?”

אמרה לי: “כל יום בשובי מן המרעה אלך ואראה אם יש שם עקבות שהם שלך וכך אדע!”

היסכמתי לה ואף ניתמלאתי היתפעלות ממנה מן הפיתרון של בת מדבר שידעה איך להערים על מי שאינו צריך להיות שותף לעבירה הזאת של צילום נערה. כך נוכחתי פעם נוספת עד כמה הערמומיות של הנשים משמשת להן תריס ביפני כוחם של הגברים והישתלטותם עליהן.

בדיעבד הענין היסתבך. בשובי מן הצפון הבאתי איתי את התמונות ולא ניזדמן לי לסור לאותו מקום. ביודעי כי יעבור זמן רב עד שאזדמן אל המישכן של עידה, ביקשתי להעביר אותן בידי איש מהימן. היה זה הצעיר ד’יפאללה בנו של עיד עביד מעין אום־אחמד שאף הוא משבטה שבט התרבין. בהיותנו בנויבעה אמר לי כי הוא בדרכו לעין אום־אחמד. כיון שכך היכנסתי את התמונות לתוך מעטפה וחתמתי אותה ושאלתי אותו אם הוא מסכים לעשות לי שליחות סודית. היסכים! נתתי לו את המעטפה ותיארתי לו מי מצולמת שם והישבעתי אותו שלא יפתח אותה לא יראה את התמונות לא הוא ולא אחרים וימסור אותן אישית בצורה חסויה לידי עידה. כיון שבילינו יחד אצל אביו וניתידדנו היבטיח לעשות זאת.

לימים, כעבור חודש נסעתי בגיפ ועברתי בישעת ערב ליד המאהל. ראיתי את עידה מרחוק ונישארתי ליד הגיפ שעמד בערוץ הואדי וחיכיתי לה כדי לישאול אותה אם קיבלה את התמונות. המדריכים הלכו אל המגורים והיא מיהרה ובאה אלי ירדה ערוץ הנחל וישבה שפופה בריחוק מה ושאלה: “האם הבאת לי את התמונות?” עניתי בישאלה: “האם ד’יפאללה לא מסר לך אותן?”

כששמעה זאת החוירו פניה ובקול בוכים אמרה: “כולו ח’סארה – הכל אבוד! הוא לא מסר לי את התמונות. למה עשית זאת. עכשיו הוא יראה אותי לכולם וימיט עלי חרפה!”

הופתעתי על כך שד’יפאללה שהיה אמור לימסור לה את התמונות ליפני הרבה זמן לא עשה זאת. ידעתי שאין דבר גרוע מהפצת תמונתה של נערה נשואה ברבים. אני הירגעתי אותה ואמרתי לה:“השבע הישבעתי את ד’יפאללה כי יעביר אליך את התמונות בצורה חסויה ביותר וכי ימלא את שליחותו בנאמנות. אין סיבה שיעשה אחרת הינה אני חוזר לינביעות ומסדיר את הדבר. את יכולה להיות שקטה והכול יבוא על מקומו בשלום!”

בינתיים היתקרבו כמה אנשים אל הגיפ והיא פרשה למחסה הקיצי שלה תוך שהיא מתיפחת. בהגיעי לצוקי־דוד פניתי טלפונית אל גיל – איש שמורות הטבע – היושב בינויבעה והיסברתי לו את הענין, וביקשתי ממנו כי יודיע לד’יפאללה אם לא יעשה את השליחות שקיבל על עצמו ממני, אגרום לכך שהדבר ימסר למושל סיני. היסברתי לגיל מה היתה שליחותו ועד כמה הדבר חסוי מיבחינתם של הבדוים. ואכן ד’יפאללה מיהר ומסרן ליתעודתן וכך ניתחסל הענין בטוב.

כשישבנו ליד האוהל של עידה עם עניזה אימה, אמרתי להן שהבאתי עצי הסקה כמתנה, מאחר שלא היה בידי דבר. אותם הינחתי ליד העץ כשחלפנו בישעת הצוהורים ליד המגורים שלהן. הדבר מצא חן בעיני עניזה, אלא שהיא לא גרה כאן אלא במקום אחר. בינתים בא הצעיר סאלם אבו־מריזיק בעל עיידה שעניזה העידה עליו שהוא “אהבל”. הוא בא עם גמליו, היבריכם וישב לידינו ליד המוקד. הכינו אוכל ובינתיים באה “חמידה” אשר גרה עם בעלה " זאיד" תחת עץ שכן והיא זו שצילמתי אותה עם עידה. לאחר שאכלנו פתיר במלוחיה שבעיני היה זה מאכל טעים, חזרנו עם חשכה לבסיס הסקר.

למוחורת בבוקר חיכינו לטוביה ויסברוד הגיאולוג בפתח ואדי עראדה ליד מאהל עידה. עניזה באה יחד עם סאלם ישבו ואכלו איתנו ואף זכו במתנות אוכל. שאלתי את עניזה: “למה עידה שונאת את סאלם!”

היא טענה שהוא אהבל. זה להם ארבע שנים נשואים ללא ילדים. עידה לפי דיברי אימה שונאת גברים כמוה עצמה, משום כך היא “עזבה” – רווקה. לבד מזאת עידה לא רוצה ילדים. הגבר עצמו כפי הניראה לא לפי טעמה המיני של עידה ומרמזים שונים הבינותי כי אינו חביב עליה.גם מצידו יש ביקורת על עידה שמיתבטא בזילזול כלפיה. כביקשתי ממנה לקצד לי משהו כמו עניזה אימה שהיא משוררת מוכשרת הגיב הגבר הדחוי הזה ואמר: “זו סתומה!”

אמר והיא היסתכלה בו בבוז. באותה היתנצחות סמויה ניכר היה שהאישה שבויה בידי הגבר והיא מכורה לו שלא בירצונה כמימכר שיפחה. כיון שניגזר עליה לחיות איתו אין היא יכולה לפרק את התלות בו ונישאר לה הבוז.

ליכשטוביה הגיע, נסענו לביר־צאורה לישמוע את תורת אבני החול. עלינו על המידרון המערבי מעל התמרים וצפינו בנוף שבו התצורה של אבני החול והרי הגרניט משמשים בעירבוביה. בירדה מן התצפית חלפנו על פני שרידה מגורים של עניז איבן־סאלם המשורר המפורסם אחיה של עניזה אשר אסור במצרים באשמת הברחות סמים. במקום היתה ביקתת חימר שנהרסה. בהמשך הדרד מערבה חלפנו על פני ביקתת חמר אשר שימשה כמחסן לעניז שהיתה נטושה. את טוביה אני מכיר מלפני כמה שנים כשהיצטרפתי אליו באילת לסקר שעשה על הגיאולוגיה של אזור מיכרות תימנע. אני הייתי מלא הערכה אליו ונימצאתי כתלמיד ביפני רבו. כאן עמדה שאלה של צורת ההפריה אצל הגמלים משום שאבר המין של הגמל מופנה אחורנית. היסברתי לו כי הגמל משתין אחורנית משום שבעונת הייחום הוא מפריש ריחות פרומונים לגרוי הנאקות באמצעות השתן והפיזור שלו ביתנועות הזנב. הרוח מפזרת את הריח מסביב לנאקות המאושרות ואז מיתרחשת ההפריה. הנאקה מבריכה והגמל עולה עליה ואבר מינו פורץ מתוך השקית ופונה קדימה ומאפשרת לו לחדור לגוף הנאקה. כך שמע טוביה את ההסבר ונהנה מן הלימוד שקנה ממני וכך היה איזה תשלום על מה שגמל לי באותו סיור גיאולוגי באילת.

ניכנסנו לתוך קניון צר בתוך הד’בה שהיא הר או גיבעה הבנויים מסלע של אבני חול. על קירות הקניון ניגלו לעינינו על הקיר הציבעוני שקעים שנעשו על ידי נבירת הרוח ובהם ניגלו כיתמי צבע שיצרו צירופים ניפלאים של צורות וצבעים שיד הדמיון לא יכולה לתאר. המצלמה לא היתה איתי ושעת הערב ממילא לא היתאימה לצילום. לכל אורך הקניון ניראו וריאציות שונות שיד הטבע עשתה באבני החול. לאחר שהיגענו לביר־ביריה שנחפר על ידי אביה של עניזה שהוא מקום חבוי בואדי המישתפך לואדי עראדה. נסענו לבסיס של הסקר.

למוחורת יצאתי עם אבי בג’יפ לואדי שפללת ליפגוש שם את מורה הדרך סלימאן עווימיר. בדרך פגשנו זקנה תורבאנית כישהיא הולכת אחרי חמור ועדר לידה. היא היכחישה כי זהו עדרה אם כי היא היתה הרועה. ההכחשה נובעת מכך שאין זה ליכבודה של אשה קשישה לירעות או שמא היא נהגה ככל בדוי שמעלים את זהותו. לידבריה היא מתפרנסת מעשית פחמים שניקרה “הבש”.

מתחת לשיח רותם פגשנו את שיבעת בניו של זידאן הקטנים. האם והאב הלכו לתמילה מרחק של שעה להביא מים. שנים פעוטים כיבני שנתיים שלוש עמדו חשופי שת והאחרים שהגדול ביניהם היה כבן שתים־עשרה ישבו במרוכז תחת רותם. תחילה היו מבוהלים קצת אך לא גילו סימני היסטריה. לאט לאט לאחר שקיבלו סוכריות נחה דעתם ונירגעו. היגענו למקום שבו היה צניר ענק כמפל שניקרה “טור”, שחסם את האפיק ולידו היו כמה עצי תמר ומכיתות אבנים וסלעים, ומתחתו מחפורת בחצץ שחפרו האנשים על מנת לימצוא מים. ואכן היו שם מים חבויים בחצץ שקלחת הסלע שמרה עליהם בתוכה. לימקור מים כזה יקרא בסיני " תמילה". גמלים ועזים היו שם וכן זידאן וסלימאן סלים יחד עם נשים וילדים. שתינו קפה ובינתיים באו גמלים ונאקות לישתות וכן הגיעה עוד משפחה עד שהיתה שם תחת הצניר הילולה רבתי. זידאן שמשתכר מצילום תירים על גמלו ביראותו את מצלמותינו היתחשק לו להיצטלם עם משפחתו –אישתו ילדיו ואחיותיו. ערכנו כמה צילומים ואחר כך גם סלימאן היצטרף לצילום משפחתי. אישתו שנשאה תינוק על גבה, עמדה כיסטטיטית עם תינוקה ואיפשרה לנו לצלמה מכל צד. ניצלתי את המחווה שבצילום שעשינו ליסלימאן ולחצתי באופן מוסרי עליו שיסכים כי אצלם את מישפחתו וילדיו. ניתחיייבתי להעביר את הצילומים אישית דרך צור המדריך לידיו. אחרי הבולמוס של הצילומים, יצאנו לחפש דרך אל המצוק שמעל עין־קציב. עוד אנחנו נוסעים ועשן מיתמר ניראה בואדי. מיהרנו ליראות מה קורה שם ומצאנו בדוית משבט האחיואת מטפלת בערימת “הבש” שהיתה מכוסה בעפר. היא היתה מאופקת ולא שיתפה איתנו פעולה לא בשיחה ולא בהסכמה לצילום. למרות רצונה צילמתי אותה כי המראה היה חריג. היא היתה אשה רזה שגופה העיד על מחסור במזון טוב. העיסוק שלה בעשיית פחם העיד על העוני בו היא שרויה שכן בדויות לא נוהגות לעסוק בימלאכות אלו.

סלימאן היצטרף אלינו כמדריך ויצאנו לדרך. עברנו ליד רוג’ום הניקרא "מרבט

נזלה" כלומר: – מקום קשירתה של הנאקה הניקראת נאזלה – שאליו נהגו ליקשור אותה. על מקום תצפית מראש ג’בל “מראזה” שלרגלי ג’בל תורת’ה עמד הצופה הניקרא “חור”, וצפה כנגד מסעי שוד שהיו קיימים ביזמנו ליפני שנים שלושה דורות. הנאקה שהיתה נאקת מרוץ היתה קשורה לרוג’ום מוכנה להרכיב את הצופה שראה מסע־שוד מתקרב כדי שימהר להזעיק ולהזהיר את האנשים. משם הוביל אותנו סלימאן אל מקום מסויים בואדי־חיסי בפתח ואדי “אבו־ת’לים” שבו עמד קיברו של סלים אבו־סריע שנהרג במלחמה עם מסע שוד של “המעאזה” שהם בדוים שבאו מחצי האי ערב לישדוד צאן וגמלים. כפי הניראה שהבצורת אצלם הביאה אותם על משבר. מצידו השני של הואדי קבורים שנים מיבני שבט המזינה שנהרגו באותו קרב. בדרך מצאנו שתי משפחות של בדוים: – ילדים ואם אחת הגרים תחת שיחי הרותם וכיפת השמים. בדרך ללא דרך בהדרכתו של סלימאן בעוד הג’יפ מדלג על סלעים ומהמרות ומגלה את יכולתו בשטח גרוע מיבחינת העבירות בארץ שכוחת אל, משכנו אל המצוק המשקיף על הים ליבדוק דרך לרכב. הצימחיה סובלת מבצורת שנימשכת כבר כמה שנים. לענות־המדבר קמלו ויבשו והרתמים מחזיקים בלחלוחית האחרונה וענפיהם נישברים כאילו היו יבשים “כחטב”. קשה להבין ממה יש לבדוים להאכיל את בהמותיהם. לדיבריהם עוד שנת בצורת אחת וכל עדריהם יכלו ברעב.

כשהיגענו לסוף המעלה ירדנו מן הגיפ' שלא יכול היה להמשיך ביגלל התלילות ועלינו ברגל כמה מאות מטרים עד שהיגענו לישפת המצוק. משם ניגלה לנו הים וכל ואדי־קציב. האובך היפריע ליראות את הנוף ביבהירות. על צלעו הדרומית של הואדי היתנשא מידרון שעליו מצוי שביל גמלים שקישר בין האזור הזה של ואדי־שפללת עם חוף הים. היסתפקנו במה שראינו וחזרנו על עקבנו כדי שלא ניקלע לחושך. עם דימדומי ערב ירדנו אל אפיק הואדי הרחב ושם סר מעלינו האיום של דישדוש דרכנו בחשכה, שכן נסיעה בחושך על מהמורות בדרך לא דרך ניראתה מסוכנת. במקום מסויים על גיבעה, נימצאו בולבוסי אבן גיר בקוטר חצי ועד מטר כישהם חלולים ושבורים כיקדרות וקבורים באדמה. התצורה הזאת ניראתה תמוהה, כי עד כה לא ראינו דבר שכזה. הבדוים משתמשים בהן כישקתות לצאן.אחת מהן מצויה ליד הבאר בביר־צאורה.

עם חשכה החזרנו את סלימאן לביתו בואדי שפאללת. בדרך אספנו את החוליות שחיכו לנו לאחר שניתקבצו מסיוריהן לאורך הואדיות הבאים ממזרח לשיח' עטיה. בהגיענו לשיח' עטיה, שאבנו מים מן הבאר כי מימי ביר־צאורה לא טובים לישתיה. בביר צאורה חיכו לנו יתר החוליות ויחד איתן משכנו אל ואדי שביח’ה למאהל של פראג' עיד האיש שהוא שופט אשר היתארחתי אצלו בסיור שערכתי עם עיד עביד בראשית חודש ספטמבר 1978. הוא לא היה אצל שתי נשותיו: – חסני וסלימה. ליד העץ המשמש כימלון אורחים קבענו את מקום השהיה שלנו בלילה. עטוי אבו סלאמה הזקן החביב בעל הצחוק והשימחה הניצחית, שעיד עביד ואני היתארחנו אצלו באותו סיור. בא וישב ליד המדורה אשר סוילים עווימיר היבעיר. היצעתי שנאכל שלושתנו ארוחת ערב בניפרד מן הישראלים מתוך חשש שמא לא ינעם להם הדבר כימארחים. כשהבאתי אוכל, נעלם סוילים ומצאתיו סועד עם יתר המדריכים. מיסתבר שבחר לאכול עם הישראלים ולא עם הבדוים מתוך סולידריות עם צאן מרעיתו. אכלתי עם עטוי לבד יחד עם שני ילדי פראג' שישבו בצד. חפצתי לתת להם מן הביצה הטרופה נוסף על הסלט שקיבלו אך עטוי אסר לתת להם ביצה באומרו כי ילדים לא אוכלים ביצים. משונה!

בבוקר יצאנו לעין אום־אחמד ליד הבאר מתחת לתמרים ישבו כמה גברים ונשים ותינוקותיהן איתן. גבר אחד היה מוכר לי והיתר חדשים. שתינו תה כמחווה לארוח שנהגו בנו. תוך כדי שיחה בענינים אשר אבי פרבולוצקי ואני היינו מעונינים לעסוק בהם, גלשנו לענין סימני כפות הרגלים על הסלעים. הן טענו כי הן נעשות לענין אהבה. הצעיר שאוהב מישהי חורט את כף רגלו על הסלע ומודיע לאהובתו וזו עוברת שם רואה ומגבירה את אהבתה אליו. כמובן שנוהג זה מכוון להנצחת אהבה וחיבה גם ליגמלים, או אפילו הנצחת מעבר במקום כזה לזיכרון.

כדי לשעשע את הנשים אמרתי כי גם האוהב מבקש מאהובתו שתטביע את כף רגלה על הסלע לאות אהבה. ולאחר עשרים שנה ומשהו כזה, הגבר תמיד בוחל בה ורוצה לשאת אישה אחרת בימקומה. במיקרה כזה היא אומרת לו: “אתר רואה את כף רגלך לידי. התיזכור את האש שחצבת במילותיך על האהבה אלי. האם אינך מיתבייש לגרשני?”

פניתי אל הנשים ואמרתי להן: “ראינה ראינה איזה בין בריות הם אלה הגברים שהם בוגדנים ואין אמון בהם. מוטב שהיו רק נשים בעולם בלי היצורים הזכריים האלה!”

לשמע דברי פרצו כל הנשים ביצחוק וספקו כפים על חשבון הגברים שכרגיל אין הן מעיזות להתבדח עליהם.

יצאנו אל הקניונים שלרגלי ג’בל ברקא הדרומי. בדרך מופלאה אשר הסייר טימי גילה שהובילה דרך הלבירינט אל הקניון הצר. שם חנינו. וכשהחבריה יצאו לטיפוס המפרך, נישארתי יחידי והלכתי ליסקור את הקניונים שיוצר ההר הזה. ציורי הסלע הציבעוניים שצריכים היו להיות ביתצורת “נטפים” כמו ליד ג’בל ברקא הצפוני לא היו. אם היו ציורים הם ניראו מעוותים וגסים, אך למזלי מצאתי כמה נקיקים ששימשו לי תחליף לציורים בנוף הייחודי שלהם. צילמתי עם פלש כי ציללי הערב חייבו זאת. כיון שידעתי כי הנערים והנערות יאחרו ויבואו עיפים, החלטתי להנעים את בואם. בישלתי מרק והכינותי תה וסוילים שאף הוא נישאר במקום, אפה פתיר. בבואם מצאו את הבסיס ערוך ומסודר. עובדה זו פעלה כפי שצריך על החבריה ולמרות האכזבה מן ההר שחייב אותם להשקיע מאמצים רבים לטיפוס עליו כפי שאף הר לא דרש זאת מהם, היתה ההפתעה מן הסעודה המוכנה פיצוי וגרמה להיתרוממות רוחם.

אני שכבר מוגבל מבחינת היכולת להשקיע מאמץ פיזי בטיפוס על מידרונות ומצוקים, היתיחסתי אל הצעירים כאל תלמידי הקטנים מתוך דאגת אב לילדיו. המאמץ שניכר עליהם והעיפות עוררו בי מעשים והיתיחסות אמפאטית. בזה היה פיצוי על המוגבלות של הגיל שלי. בלילה הזה כבלילה הקודם, סיפרתי להם מסיפורי הע’ולות ומסיפורי הבדוים הקשורים לאזור. בידי הרבה סיפורים על תולדות שבט התרבין השוכן באזור הזה. את אוצר הידע שלי קניתי מרוב הסיורים שערכתי כאן עם בני השבט על גמל ולא הישארתי פינה שלא שזפה אותה עיני וכך זכיתי להעשיר את הפולקלור הבדוי מסיפורי המקום.

החבריה מלבבים. הבנות – בנות ישראל – נעימות הליכות, חמודות ונהדרות בלהיטותן להכיר את הנופים ואת ההוי של המידבר. הבנים אף הם ממיטב הנוער הישראלי. בידבקות ובענין הם מסיירים ומשוטטים ואוספים מידע ושואפים אל תוכם את המראות מתוך היתפעלות. ממש טוב להימצא בתוך חבורה צעירה ובריאה שאין בה כל מלאכותיות ביחסים מאחר שהמשיכה הפנימית שלהם ליספוג את היופי של סיני מעלה אותם אל רמות יחסים שמעבר לשיגרה.

בערבים לא היתפתח הווי ליד מדורה מרוב שהחבריה היו עיפים ויגעים לאחר יום השיטוט המפרך. הבנות היו מטפסות ככל הבנים על מצוקים והולכות בידרכים משובשות תוך שהן ניראות מלאות הנאה מעצם היותן מיתהלכות בתוך נוף קדומים זה ובאות במגע עם ההוי של בני המדבר שרק המראה מרחוק מספיק כדי לעורר את הפליאה עליהם. לשיבחן יש לומר שהן כצביות אמיתיות!

פה טעמתי טעם של הויה בימחיצת בנות המין היפה שבה שאבתי הנאה בלתי רגילה ממראיהן ומתנועותיהן ללא שמץ של חמדה מאותו מין שגבר חומד בת המין היפה. כאן על רקע צחותו ופניו הגלויות של המדבר היתה להנאה ממראה הצביות הללו אופי אחר שלא בכל יום אפשר ליזכות בה. מאידך החופשיות של הישראליות החמודות הללו עמדה בניגוד לנערות הבדויות שניכבשו לישפחות בידי חברת הגברים הבדוים שמינו עצמם להיות לאדוניהן והישתלטו עליהן בכל המובנים והפכו אותן להיות להם למקור לסיפוק מיני. כשאני מעמיד מדריכה של בית־ספר שדה מול נערה בדוית מיתגלה ההבדל הרב שיש באיכות החיים החופשיים משילטון אדם באדם לעומת מה שקורה בחברה הבדוית. לדעתי השילטון הגברי בחברה המסורתית המוסלמית והיהודית ביכלל זה, הינה שימור מישטר פרימיטיבי וארכאי שאין לו הצדקה ביתקופנו.

לאחר הארוחה שכבו כולם לישון. ועם בוקר ניפרדנו ותוך זמן קצר כולם נעלמו כלא היו מתוך חיפזון שתקף אותם. אבי ואני אמורים לחזור לצוקי־דוד אשר בסנטה קתרינה. בדרך לשם ערכנו סיורים בין “ההד’בות” – אלו גיבעות אבני־החול כשאנו מחפשים ציורי סלע. להם יש ערך בל ישוער משום שהם מהווים הקשר הבלתי אמצעי עם התושבים הקדומים שחיו בסיני וסיפרו את חויותיהם בציורי סלע. באחד המקומות שקענו בחול עד לבטן המכונית. אבי ניסה לאמץ את הרכב כדי שיצא בכוחות המנוע המיתאמץ אך ללא הועיל. וכשראיתי כי המעשה צריך להיות אחר. שינסתי את מותני ולקחתי את הענין בידים. ידעתי כי צריך להרים את הג’יפ כדי שלא יטבע בחול. סחבנו מרצפות וצפחות מן ההר הסמוך, הרמנו בג’יקים את הג’יפ על כל ארבעת גלגליו ותחבנו תחתם צפחות. ריצפנו דרך בלוחות אלו ואחר שעתיים של עבודה בתחום היצלחנו להסיע את הג’יפ ולהחלץ מן החוליות המבהילות שלתוכן ניכנסנו מתוך רשלנות. אילו לא יצאנו בכוחות עצמנו היה עלינו ללכת במסע ארוך רגלי בלי מים ואוכל בחול היבש והטובעני משך כמה שעות על מנת להביא רכב שני שיחלץ אותנו.

חלפנו על פני שרידי מאהל שהיה במקום ואשר תושביו הישאירו רחיים שהיו שחוקים מאוד. אבי “אסף” אותם בישביל האוסף שבצוקי־דוד. משכנו את דרכנו במורד הואדי עד לביר אבו־ע’ראקיד כלומר: – באר האטדים על שם שיחי האטד הרבים הגדלים שם הודות למי התהום הגבוהים. הבדוים חפרו באר עד לעומק של כחמשה־עשר מטר היציבו חצובה ותלו גלגלת וסביבה בנו שוקת. באר זו המצויה כששה ק"מ דרומית לעין אום־אחמד מול ג’בל ברקה הדרומי משמשת את המאהלים באזור הזה. מה שמשך אותנו ליבאר זו היה הרצון להיתרחץ, שכן חמישה ימים לא באו מים על גופנו. שאבנו מים והיחרחצנו.

לאחר שמיצינו את ההנאה מרחצה בלב המידבר וניפטרנו מהגירוד של החול שחדר לתוך בגדינו בישעת עבודת החילוץ של הג’יפ, פנינו לדרכנו ולפתע ניתמזל מזלי ופגשנו את “מע’ידיה” מכרתי מלפני שלוש שנים. הגם שפגשתי בה ליפני חודש בעין אום־אחמד היתה פגישתנו נירגשת. בעלה חמיד סוילים הזקן מת זה מיכבר, והיא נותרה עם ביתה הקטנה ג’אזיה בת השמונה שאביה תמיד אהב אותה אהבת אב שאין מלים לתאר את הגילויים שלה. ג’אזיה שנהנתה מאהבת אביה ניצלה זאת והיתה מיתפנקת בחיקו ושולטת על ליבו כפי שילדה בדוית בת־מדבר יודעת לעשות זאת.

מע’ידיה גרה באוהל לבדה ונישארה בודדה ללא שכן, ביגלל הפיזור שנוהגים הבדוים בימגוריהם במרחבי המידבר. ליפעמים היא רואה אנשים כשהם באים להשקות את צאנם. פגישתי איתה תמיד מלווה בהיתרגשות למראה השינוי שחל בחייה לאחר אלמנותה. בימיוחד נוגע לליבי גורל הקטנה שניתחייבה להיות גדולה בטרם זמנה באין אב שירעיף עליה מאהבתו והגנתו. עליה הוטלה עבודת הרעיה בעודה רכה בשנים שכן הבנות יוצאות למרעה בגיל יותר מאוחר כישהן עצמאיות לגמרי. כבת מדבר היא מקבלת עליה את העול מיבלי לדעת שיש גם מוצא ממצב זה.

רציתי להעניק ליתומה הקטנה והגלמודה ממתקים ועוד משהו מן השימורים שהיו איתנו. לאבי היסברתי שהוא עומד לחזות בפרשת חיים מרתקת שאינה מיזדמנת כל יום. שאלתי את האם היכן ביתה? לידבריה ג’אזיה רועה את הצאן שלה בואדי שממערב לג’בל ברקה שהוא ההר שנימצאנו לידו. כיון שלא היינו מוצאים אותה בעצמנו ביקשתי ממנה כי תיתלווה אלינו עד לביתה בהנמקה שהילדה תיבהל ליכשתיראה גיפ עוקב אחריה. לאחר שוידאה כי אין אף בדוי בסביבה, נסעה איתנו כשהיא יושבת מאחור ולא ליד הנהג מתוך צניעות. נסענו למרחק של שני ק"מ בואדי רחב שבו מצוי חורש של שיחי רותם גבוהים וצפופים. מרחוק ראינו את עדר העיזים ואילו הרועה הקטנה לא נימצאה ביניהן ולא הופיעה ליראות מי הבא. היא ברחה והיסתתרה תחת שיח רותם ביראותה את ריכבנו. האם היסבירה לנו כי הבת מפחדת ועל כן היא מיסתתרת. שאלתי אותה: “ממי יש לפחד כשאין אדם במקום הזה ולא יראה יצור כזה כפי שלא ניראה מאז ניברא המידבר?”

אמרה לי: “ככה זה אצלנו תמיד מפחדים ממשהו נעלם שיופיע!”

ידעתי כי הבדוים מיחסים לתופעות הטבע תכונות שונות ומשונות כשביניהן יש מי שכל מעיניו להציק וליפגוע ביבני האדם כדוגמת השדים למיניהם.

כדי להוציא את ג’אזיה ממחבואה וכדי להרגיע אותה עצרנו את הרכב וירדנו ממנו והיא קראה אליה בקול והודיעה לה כי אין כאן אנשים זרים. לשמע קריאותיה של אימה הציצה הקטנה מאחרי השיחים וכשהיבחינה באימה, יצאה ממחבואה ובאה אלינו. באה כשהיא לבושה בשימלה שחורה שירדה עד לקרסוליה וצעיף מכסה עליה מראשה וכל גופה מאחור.על מצחה היה קישוט של חרוזים קטנים וצבעונים הניקראים “נימנים”. פניה לא היו מכוסים כי היא עדיין לא מבינה ולא נתשקת בידי “הזכרים”.

היא היתבישה ממני קצת למרות שידעה כי אני מחבב אותה. על כן היסתירה את פניה בצעיף באופן אינסטינקטיבי דבר – שהוא טביע ביבנות המדבר. אני סבור כי יש פה תכונה פסיכולוגית שלפיה מיתפתחת “העלמת זהות” מיפני זר ומיפני הופעת דמות כל שהיא בתוך הבדידות המדברית. גם כשידעה מי אני היו בליבה לבטים אם לכסות או להיתגלות. וכך תוך כיסוי וגילוי פנים חליפות ראיתי את ארשת פניה שהיו מחיכים אלי. בהיות אביה בחיים היא היתה מסוייגת ממני ואביה היה משדל אותה שתיקח ממני ממתקים ולא תיצטנף בחיקו מפני. הפעם גילתה יותר קירבה אלי אך עדיין היתה מהססת. על כן יזמתי בעצמי והיגשתי לה פירות. הוריתי לה להוריד את נאד המים הקטן מעל גבה ומילאתי אותו מים, ביקשתי ממנה ליפרוש את הצעיף בין ידיה ושמתי בו סוכריות ומאכלים ולחם ישראלי. היא נעלה לרגליה את הסנדלים אשר שלחתי לה ליפני חודש. את הסיכה המקושטת אשר גם אותה שלחתי לה איבדה למזלה הרע. אילמלא האיסור הייתי מחטיף לה נשיקה על לחייה מרוב הרחמים על יתמותה ועל הבדידות הזוהרת שבה היא חיה כמלכת מדבר במרחב הגדול העומד לירשותה. וכי איך אפשר ליראות את הילדות התמימה ולא להיתרגש? בקושי עצרתי אל עצמי מלהחליק על לחייה.

היתמות שלה גרמה לי לבכי ניסתר בלב. האם מפני שגם אני הייתי יתום בגילה והאומללות מהעדר אהבת אב העמיד אותי בימקומה?

מע’יד’ה היזמינה אותנו לאוהולה שהיה בתוך גיא מוסתר מעין אדם והוא קטן ומטופח. חציו לעיזים וחציו לה ולביתה. שאלתי אותה אם קרוביה בירדן: – אביה ואחיה ובנה מיבעלה הראשון יודעים על גורלה. היא אמרה לי כי העבירו אליהם את הידיעה. ליפני חודש אמרה לי כי רק הוריה וקרוביה יכולים להשיאה שנית, וכאן אין מי שישיא אותה ויוציא אותה מאלמנותה. היא עצמה אסורה ביבחירת גבר. אם מי שהוא ישא אותה יהיה עליה להשאיר את ביתה בידי אחי בעלה. לידבריה אם יקרה כדבר הזה היא וביתה תמותנה מרוב צער. וכך אמרה: “הינקתי אותה, נשאתי אותה על גבי, הירכבתי אותה על חמור בצאתי לישאוב מים. טיפותי וגידלתי אותה ונפשי קשורה בנפשה. לא אוכל לעזוב אותה!”

בידבריה בלט התפקיד שהטילה החברה הבדוית על האשה כמי שהיא נחשבת כחית השדה שעליה להעמיד ולדות בילבד. היא הרה ויולדת ליצרכיהם של הגברים ואילו צרכיה הנפשיים והאישיים אינם נחשבים. ריגשות אם אינם נחשבים כלל בעיני הבדוים. בתופעה זו של קריעת בנים מאם ניתקלתי כמה פנמים.אפשר לחשוב היתנהגות זו כרישעות ואכן היא כזאת. ביסודה אמנם קיים הצורך לישמור על שלמות המשפחה מיפני היתפרקותה, אך מי אמר שהשלמות סובבת סביב הגבר ולא מאפשרת קיומה סביב האשה? כמו שהגבר יוצר בילדיו את המשפחה יכולה גם האשה לעשות זאת למיקרה של גירושה בידי בעלה. בנישואיה השניים היא תיבנה את המישפחה עם הגבר הבא בדיוק באותה מידה כמו שבעלה הראשון עושה זאת. אדרבא! הזכות של האשה על ילדיה יכולה לשמש תריס ביפני היתעללות גבר באישתו. קריעת אשה מילדיה הינה מעשה לא אנושי שמעיד על רמת המוסר בחברה הבדוית. כיכלל האשה ניכבשה על ידי הגברים ובכך מיסתמנת הרמה המוסרית שלהם.

מע’יד’ה ביקשה ממני לישלוח בידי הרוכל עמאר שאותו היא מעריכה בהיותו: “איש ישר שמתפלל וירא שמים ומקיים את צום הרמד’אן!”

האיש ידוע לי כרווק. דבריה רומזים על כך שמיתנהל רומן ביניהם. סוף סוף היא לא כל כך תמימה. ואני זוכר מה שאמרה לסלים אבו־איפהייד זה שערכתי ליפני שנתיים ומשהו סיור איתו באזור והיתארחנו אצל בעלה חמיד סוילים המנוח. כאשר ישבה איתנו בהעדר בעלה אמרה לסלים מתוך ערגה: "לו ידעת עד כמה רציתי שאתה תישא אותי לאישה ולא הזקן הזה?!

היא היתה מעט לא שקטה משום שאנו כיגברים אסורים בביקור אצלה בתוך האוהל. ובישעת הארוח שלנו אצלה יצא איש זקן מן האוהל השכן שיושביו לא היו בו. לידבריה הוא היה האורח שלה.

כשניפרדתי ממנה ניראתה לחלוחית בעיניה. דיברי ניחומים וידידות לא שמעה עד שבאתי יחד עם אבי אליה. היא היתענינה בגורל השלום עם המצרים. היא טענה כי הם רעים וכי אין כמונו הישראלים אנושיים וטובים. היא סיפרה לי על מקרי אונס שאנסו המצרים את הנערות הרועות וכיצד היא ואחרות היו בורחות להרים בעוד המצרים מיתאמצים להגיע אליהן.

היבטחתי לבקרה שנית. ואני אעשה זאת משום הענין שיש לי ליראות כיצד החברה הבדוית פותרת את בעיותיה של אשה שהובאה מיפלג אחר של מטה התרבין מארץ אחרת כשהיא זרה במקום הזה. ואני זוכר את דבריה של מע’יד’ה ליפני שנתיים שאמרה לי: “הנשים כאן שונאות אותי ואין לי כל ידידות ביניהן משום שהן טוענות שאין לי זכות לבוא ממקום אחר ולקחת גבר מתוך השבט שלהן!”

על זה יש לומר: “קשים חיי אשה בדוית וקשים יותר חיי בדוית בחברה זרה!”

ניפרדנו ושבנו לצוקי דויד.

* * * * *

קוד–סיור27

בתאריך־ 20.2.1981

בחודש פברואר 1981 הישתתפתי במישלחת של האוניברסיטה בתל־אביב מטעם המחלקה לאנתרופולוגיה פיזית שערכה בדיקות בבדויי מזרח־סיני בד’הב ובינויבעה. בין היתר עסקתי בעריכת התרשים של הגניאלוגיה השיבטית של שבט “המזינה”. ניפגשתי עם אנשים רבים שאותם חקרתי ומהם אספתי פרטים אך לא הייתי מרוצה. שהרי לכל אחד היתה גירסה משלו. כדי לימצוא את המכנה המשותף, חיפשתי את ותיקי השבט. ביניהם היגעתי גם אל מוסה סיולים הזקן. נאמר לי כי האיש בעל זיכרון יוצא מן הכלל והוא מהבקיאים בתולדות השבט.

באותו בוקר היסיע אותנו ישראל הרשקוביץ מנהל המשלחת בג’יפ אל פתח ואדי חביק. אלי ניתלוותה אלי דורנר – שהיא עיתונאית אמריקאית חצי יהודיה שבאה ליסקור את הדמויות הבולטות במזרח סיני מבין הבדוים והישראלים. יום ליפני זה, רשמה דברים הקשורים אלי. עתונאית זו היתה חיננית גבוהה ודקת גוף ואף עדינה. היה ניגוד בין צורתה לבין ההיסתגלות שלה לחיי שדה. שלא כמצופה, היתה אוכלת בידים, יושבת באוהל המטונף של הבדוים ועושה את עבודתה. את מימצאיה היתה אמורה לפרסם בעתון היוצא בבוסטון.

אותו בוקר היה הים רוגע וזריחה אפורה הישתקפה מתוך האובך שהיה על הרי מדין שיצרו חומה לים אילת במזרח. הדרך צמודה לחוף הים ועוברת על פני מניפות סחף גדולות של הואדיות המנקזים את חומת ההרים הנישאת מעל החוף.

שם בחוף ואדי חביק עמדו צריף ושלושה אוהלים. כיון שהשעה היתה מוקדמת, לא ניראתה תנועה במאהל הזה. איש לא יצא לקדם את פנינו. במקרים כאלה נהגתי ליפנות אל המקעד, לחכות שם ובזה להודיע כי אני באתי להיתארח. ירצו או לא, הם חייבים לגלות את עצמם לטובה או לאדישות. משום מה לא היה מקעד ועמדנו סמוך לצריף על יד הדרך. תוך כמה דקות ניראתה תנועה באחד האוהלים. צעיר הופיע מתוך חצר האוהל ובא ליקראתנו. ברכתי אותו והיסמכתי הודעה שבאתי לבקר את האיש “המפורסם” – מוסה סוילים אשר נישלחתי בימיוחד אליו. הצעיר הלך בעוד המלווים שלי ניראו חסרי מנוחה משום שציפו לקבלת פנים מפוארת ולעומת זאת מצאו אדישות וחוסר תכלית. הירגעתי אותם באומרי שבמדבר אין היתלהבויות.

מן האוהל הקרוב יצא הזקן חג' מוסה. בירכתי אותו בכבוד גדול והישמעתי לו מחמאות. באין אומר הורה לנו להיתלוות אליו ולהיכנס לאוהולו. הורדתי את החפצים, כלומר: – קיטבק, תיק מצלמות ותיק שכל. גם אלי עשתה כמוני ושילחנו את הג’יפ חזרה לינויבעה. בדעתנו היה להישאר במקום זה בלילה אם הדבר יחייב זאת. לנהג אמרנו כי יבוא בערב ליראות מה מצבנו ומה בדעתנו לעשות.

חג' מוסה הובילנו לאוהולו, פרש שמיכה וישבנו. באוהל מצאנו אשה קשישה כישהיא כפופה בתישעים מעלות. זו היתה אשתו פד’יה. ליפני שלוש עשרה שנה נפלה מעל גב הגמל על גבה וניתקלה באבן. מאותה נפילה נישארה כפופה. המשפחה פנתה אל הרופאים המקומיים שעשו בה כויות מכל מין ומין וכמובן ללא הועיל. היתה בבית־חולים בעזה ומאום לא עזר. שכן כנגד קריעת עצבים אפילו אללה לא עוזר.

באותה שעת בוקר היו העיזים והגדיים קשורים עדיין בחבל “הריבאק”. פד’יה היתירה אותם ואלה הגדיים שנישתחררו מקישוריהם והיו מלאי מרץ מהריתוק בלילה, יצאו בפיזוזים ובקיפוצים והיו משתינים בכל מקום: – על הבגדים השמיכות ואפילו על החפצים שלנו. חששתי שמא אלי האמריקאית תיבחל במראה עיניה. מה הישתוממתי על סבילותה בנושא זה.

הגישו לנו חלב חם ומעט פתיר ואכלנו בוקר באוהלו של מוסה. תוך כדי כך היסברתי לו כי שמו יצא לפניו “כמומחה” שממנו אוכל ללמוד את הגניאלוגיה של שבט המזינה. הדבר החמיא לו ועל כן, היביע נכונות לשרת אותנו ככל שנירצה. אותה שעה עלתה השמש בשמים והאירה את פניו. אני ישבתי וגבי אל השמש ולא הופרעתי על ידי אורה. האיש הינו זקן כבן שבעים אשר זקן מדובלל עוטר את פניו. מצחו הגבוה חרוץ קמטים מקבילים רבים. פניו רזות ומואורכות וגופו צנום. העדר זקן עבות החסיר מההדר של אישיותו.

הוא היתגלה כידען גדול ובעזרתו ציינתי מי הן המשפחות שניספחו לשבט. דבר זה חשוב היה לי לציין כדי לתת סימוכין לתכונות הגנטיות הניבדקות על ידי המישלחת. ממנו גם שמעתי גירסה על ראשית השבט ואף למדתי מפיו את ההירארכיה בתוך השבט. האינפורמציה שקיבלתי ממנו ברובה היתה זהה לכמה מקורות אחרים שמהם שאבתי בד’הב ובינויבעה. ובכך נוספו לי רעיונות והבהרות לקשר שבין התיפרושת השיבטית של המזינה לבין ההירארכיה שבגניאלוגיה שלפיה “הע’צינאת” “והדרארמה” יושבים לאורך שפת הים ומבססים את כלכלתם על ענף אלטרנטיבי למרעה. בכך הם יכולים לעמוד איתן בשטח בישנות בצורת. “הע’ואנמה” נימצאים באזור המקורי של השבט ביסביבת שיח' פרנג’י רחוק מן הים. להם ניתנת עמדה של בני דוד בגניאלוגיה השיבטית. כלומר: – מוצאם מדור ותיק יותר אבל לא מן המשפחה עצמה שמוצאה מבני עלי, כי עלי וע’אנים היו אחים והע’ואנמה הינם צאצאי ע’אנים. ההדגשות והעמדת כל פלג בסולם ההירארכיה בתוך הגניאלוגיה, משקפת תהליכים היסטוריים והיתישבותיים של השבט, ולא רק אצל המזינה כי אם זו שיטה הנהוגה אצל כל השבטים שבה ניקבע הייחוס.

היתה לי בעיה של צילום, כי הייתי עסוק ביכתיבה. אלי שהיה לה ציוד מעולה של מצלמות, הציעה לי כי היא תצלם במצלמותי אותי בישעת עבודתי. וכך זכיתי לצלמת עוזרת נאה ואינטליגנטית. מבחינתה היה צרופה אלי משום מציאה בעלת ערך גדול. שכן לעולם לא היתה יכולה להימצא בין בדוים כפי שאני איפשרתי לה. כאות תודה היתה מוכנה לעשות הכל עבורי ואף נתנה לי סרט ריק מאחר שגמרתי את כל הסרטים שבירשותי.

אלי ידעה מעט ערבית, ובכך היה לי קל לעומת אלה שמצטרפים אלי ואינם מבינים בדוית. כך יכלה לנהל שיחה פשוטה עם הזקנה ועם שתי הנשים הצעירות שהיו באוהלים האחרים. בידי היה רשמקול. וכדי לבדר את חג' מוסה הישמעתי לו קצידות שונות. לשימען, באו שתי נשים צעירות והאזינו ברוב ענין ובדרך זו נימצאנו קובעים קשר איתן שאילמלא כן, היה דרוש זמן רב עד שזה היה נוצר. באותו זמן שתי נערות שאף הן ישבו איתנו יצאו למרעה. הן נהגו עדר שמנה כחמשים ראש ויצאו צפונה אל מדרונות מניפת הסחף של ואדי זריקאן. הרעננות של השתים שיצאו למרעה חסרה לנו, כי נישארנו עם הזקן והזקנה בעוד העינים המבריקות והגנדרנות שהישרו השתים על האוירה באוהל חדלה עם היסתלקותן.

הזקן היה שופע שיחה קולחת ללא הפסק. ראייתו עמומה והוא היתקשה לזהות פרטים. אם כוחו גדול בשיחה ולא חדל לדבר כל אותן ארבע שעות שישבנו לידו. הדברנות הבלתי פוסקת של זקנים הינה תכונה שניתקלתי בה בסיני אצל כמה וכמה כאלה. בבוקר היתחיל סוילים לדבר והיפסיק רק אחרי הצוהורים. בקושי יכולתי להשחיל איזו שאלה או לברר איזה ענין.

לאחר שסיימתי להפיק ממנו ידע ארכיוני על השבט, נסבה שיחתנו על נושא יחסו של המימשל הישראלי אל הבדוים. היו לו טענות רבות על קיפוח ועל היתעללות שהוא עצמו נחל מידי הצבא הישראלי. את עצמו היציג כצדיק גדול “שלא ידע” למה ניטפלים אליו. כבדוי שהוא כולו תכלת, עשה עצמו תמים כדי שבן שיחו לא יבחין באמת שמאחרי דבריו. ידוע לכל שואדי חביק הינו נתיב הברחה חשוב שיש לו היסטוריה כבר מימי המצרים. ביר זע’יר נוסדה כבסיס הברחה באותם ימים שדרכי סיני היו מועטות. וכך היתלונן ואמר: “הגמל שלי היה רועה לתומו בפתח הואדי. לפתע הופיעו גמלים של בדוים אחרים שעשו “משהו” בניגוד לחוק. בלי כל סיבה לקחו גם את הגמל שלי והובילום למעצר יחד עם האנשים וכן גם אותי עמהם. מה פיתאום צרפו אותי אליהם. איזה עסק יש לי עם הבדוים האלה? כל הסברותי לא הועילו לי!”

אני עשיתי את עצמי רואה אותו צדיק גדול ולבשתי פני נירעש והישתתפתי ביטרוניתו, ובליבי אני מיתפקע מצחוק מן המחשבה שזה עושה הצגה וחושב שאני טמבל שמאמין לו.

אל התקרית המצערת הזאת שבאה לו על לא עוול בכפו כיביכול, הוא הוסיף וסיפר מעשה שני שלפיו הוא נימצא רועה את גמלו באותו ואדי חביק שרק צדיקים מתהלכים בו. לפתע קולות נפץ כלי יריה נישמעו מסביב שהירעידו את כל סיפי הואדי ובאופן בילתי מובן נפל גמלו כישהוא פצוע ברגלו היו אלה חילים ישראלים שבלי כל סיבה היפלילו את גמלו ועשו בו מה שלא יעשה בימדינה תקינה. “הלכתי – כך אמר – אל המושל והיתלוננתי על מה שעשו ליגמלי המיסכן. היבטיחו לי פיצויים ועד היום לא קיבלתי דבר. היש צדק בסיני?”

ניתן היה לחשוב שסיני הוא מקום שהצדק מרחף ומכסה את הריו וואדיותיו והבדוים שותים את צידקת אללה כמים החיים.

מה היה על גב הגמל ולמה ירו בו ומה פיתאום ערכו לו מארב ומה הוא עשה בנתיב שרק צדיקי הדור מיתהלכים שם, על כך הוא לא סיפר ולא חשב שאני רואה בדמיוני סיפור אחר המתאר סחורה מוברחת על גב גמל עם הפתעת חילים וכו' וכו'.

מענינים אלה עברנו לבידור. האיש החל ביוזמתו להשמיע לי קצידות בעוד אנו מצויים בסוף שלוש שעות של שיחה תוך כדי כך שהשמש מחממת ולא נוח באוהל. מאידך חששתי להפסיד כל דקה משום שלא בכל יום אמצא את איש שיחי כישהוא מגלה פתיחות קולחת וחופשית. כפי הניראה שביקורי נתן פורקן למיצבור הדברים שיש לו להגיד. וכשניתנה לו ההיזדמנות הלך והישתפר כמעין המיתגבר.

היקלטתי את הקצידות הקצרות שהישמיע לי. ואז, פניתי אל הצד הטכני של ההאזנה שתמיד עושה בעיות, דהיינו: – לכתיבה. לא היסתפקתי בהקלטה, משום שרק המשורר מבין את הרמזים במשפטים האלגורים ובשימוש במלים מיוחדות. הדרישה שלי להשמיע מלה במלה ולהכתיב לי את הקצידה מכבידה על המקצד ולא תמיד הדבר לרצון לו כי זה מעייף ומנתק אותו מן האקסטאזה של ההשמעה. לשיבחו של חג' סוילים שהוא נילהב לשתף פעולה והיה מכתיב לי מבלי לגלות סימני עיפות.

באותן שעות שהייתי שקוע בהקלטתו היתה אלי העיתונאית מצלמת ביפנים ובחוץ. כשניכנסה הזקנה וישבה לישמוע את שיחתנו ולהיתרשם מקולות הרשמקול בשירים ובקצידות, ביקשנו רשות לצלם את האוהל וכל אשר בו מתוך רצון ליבדוק מה תהיה תגובת הזקנה. ולפי הצפוי היא היתנגדה. אך סוילים בעלה גער בה וזילזל בכל ההיסתייגות שלה ואמר: “הינה האוהל ליפניכם צלמו כאוות נפשכם!”

צילמנו וביכלל זה גם את הזקנה.

בינתיים יצאה אלי אל שתי הנשים הצעירות שפרשו מאיתנו וניכנסו לאוהל שלהן, שוחחה איתן והיתידדה עמהן ואף פנתה לעיסוקיה לדברים שלישמם באה איתי. אותה שעה החל מוסה לספר לי קצידה על “השועל והזאב” שהוא עצמו חיבר לסיפור עממי שהיתהלך באזור שלו. הקצידה מתארת את הזאב שטרף את כיבשת סלים ונידרש לבוא ולהיתדיין אצל השופט השועל. לישני הצדדים היו תביעות משלהם זה כנגד זה. האחד טען הזאב טרף את כיבשתי והשני טען זה ביגלל שסלים הרג את הזאב בן משפחתי. עונשו של סלים היה כבד מעונשו של הזאב. אלא שהוא שיחד את השועל והיטה את פסק הדין לטובתו דהיינו: "מישפט מסולף שמעיד על נוכלותו של השועל.

כל אותה עת היה סוילים משמיע חלק מן הקצידה ומוסיף דיברי הסבר למה שדיקלם ומרוב אריכות לא הבינותי את העליליה ביכלל, אך עשיתי את עצמי מבין כשאני צוחק פה ומשתתף בכעס שם, בהתאם להבעות פניו. כשהישמעתי אותה באוזני הצעירים בינויבעה, לא הבינו דבר וכל צעיר היסביר לי אחרת את התוכן. רק לאחר שהישמעתי אותה ליפני המבוגרים היצלחתי לפענח אותה ולהעמידה בישלמות.

בעת שסוילים היה מדקלם רציתי להפסיקו כדי להבין משהו. אך הוא היה נתון לבולמוס של הרצאת סיפורו והיה משתיק אותי כדי שיוכל להמשיך בשלו בלי ניתוק חוט המחשבה שלו. בהסח הדעת זכיתי בשעה של בדיחות שגרם לי הזקן. השעה היתה כבר שתים אחר הצוהורים ואני יושב כבר שש שעות עם הזקן. מדי פעם היתה הזקנה פד’יה משקה אותנו בתה. שתי הנשים הצעירות העסיקו את אלי עד שהיבחינו כי היגיעה שעת הארוחה. סוילים היה סבור שלא ינעם לנו מאכלם ובדק אם נירצה לאכול מן המזון שהבאנו או שמא נאכל מתבשיליו. אענתי כי אין טוב מפראשיה ותבשיל בדוי ממטבחו.

עד שהאוכל יהיה מוכן, הלכתי לאוהלה של אחת הצעירות לפי הזמנתה, כי ביקשה שאבוא עם הרשמקול. בינתיים בא סוילים וישב לידינו. פאד’יה הביאה פתיר חם ויצקה חמאה מבושלת לקערה. טבלנו בחמאה את הלחם ואכלנו. סבור הייתי שאלי תיבחל בטעם האוכל. ומה הופתעתי ליראות את האשה האלגנטית אוכלת בלי היסוס בידים ובלי כף ועוד מין אוכל בטעם בדוי.

אחרי הארוחה ניתבקשתי להשמיע לישתי הנשים הצעירות מנגינות מאוצר המנגינות שלי. הישמעתי דחיות להנאתן. ואז החלטתי ליבחון אם הלחן הבדוי הוא טבוע בתוך עולם הרגש שלהן או שמא אין להן יחס מיוחד אליו. כי מצאתי שמכשירי הרדיו שנפוצו בסיני – ואין אוהל אשר אין בו רדיו – אשר מכלים כל חלקה טובה ביצירתיות התרבותית הבדוית בהשמיעם מוזיקה ערבית עירונית ליושבי האוהלים במדבריות המיזרח התיכון. בכך הם סותמים את דרכי הביטוי הנפשי שלהם.

ניזכרתי במה שאמר לי עוואד עבדאללה אבו־עריף מד’הב שהיקלטתי ממנו שירה בדוית באומרו: “אם הנשים תישמענה את המנגינה הזאת מיד תיבכינה מרוב ריגוש!” בחרתי להשמיע לנשים משירתו של עוואד ואמרתי להן: “עתה אשמיע לכן משהו שיגרום לכן להזיל דמעותיכן כמו שיטפון בואדי!”

תחילה הישתוממו לשמע הדברים היומרתיים שהעליתי ביפניהן ושאלו: “במה דברים אמורים?”

אמרתי להן: “יש בידי משירתו של עוואד עבדאללה אבו־עריף שאין בדוית שלא תיתרגש לשימעה!”

לשמע שמו נידלקו מיד כי הכירו אותו ושימעו יצא ליתהילה בכל שבט המזינה. ליכששמעו את קול שירתו שהיתה מסוג השירים שהבדוי שר ברוכבו על גמלו והד הואדי עונה לו. מיד קפצו ממקומן ביקריאות היתרגשות כמי שהביא להן את היקר במתנות, או שפגשה לראשונה את אהוב ליבה שנעדר ליזמן רב. מהיתרגשותן הבינותי כי עדיין לא איבדו צעירות אלו את הזיקה לתרבותן. למרות שהן מרבות להאזין לזימרה העירונית ממצרים או מסעודיה במיסתרי ליבן הלחן הבדוי מהווה את הביטוי הריגשי שלהן.

לאחר מכן ישבנו ופיטפטנו על דא ועל הא, ולא ניכנסתי איתן לשיחה אינטימית שמאוד רציתי לעשות. כשראו את אלי מטפלת במצלמה העיפו מבט חשדני. אמרתי להן כי הרבה ידידותי הבדויות צולמו על ידי לבקשתן וכי הכינותי להן תמונות. אף הידגשתי את המחויבות שלי לסודיות במעשה זה ואיש מלבדי והמצטלמות לא ראה ולא שמע. כל זאת אמרתי כדי לפתות אותן להיצטלם. אך הן בשלהן היזהירו את אלי לבל תצלם אותן.

כיון שכך, החלטתי ליבדוק מה מידת הידידות בין השתים. כמנהגי אני מצוייד בקישוטים שנועדו להעניק ליבנות המידבר קצת קורת רוח. ביניהם היו שני עגילים מוזהבים ובהם זכוכיות כחלחלות נאות למראה וגם עדי קטן מוזהב שממנו ירדו הרבה שרשרות קטנות ודקות. אמרתי להן: “עכשיו אני הולך ליגרום לימריבה ביניכן!”

עיני השתיים היבריקו ופניהן נימלאו שחוק לשמע מעשה המשובה שאני עומד לעשות. הסקרנות שלהן נימהלה בעליזות ולא חששו ממעשה שטן שאני מכין להן. שאלתי: “למי משתיכן יש ילדים?” ענתה אחת ואמרה: “לי הוא הילד שהיה איתך באוהלו של סוילים!”

היסתבר כי לצעירה השניה לא היו ילדים כי לא מזמן היתחתנה. על כן אמרתי להן: “לזו אשר טרם ילדה יש זכות הבחירה הראשונה ממה שאציג ביפניכן. וזאת כדי שתישמח ורחמה יפתח ותיזכה בימהרה לחבוק בן!”

הוצאתי מן הקופסה את התכשיטים לקול תדהמתן. סבור הייתי כי לעגילים תהיה עדיפות על העדי התלוי בסיכה. אך הן בחרו בדרך הפוכה שתיהן רצו את העדי וכל אחת שידלה אותי לימסור אותו לידיה. כיון שהצעירה זו שלא ילדה היתה הקובעת, לקחה לעצמה את העדי והשניה היסתפקה בעגילים והיסבירה לי כי מה שתולים על האוזניים לא רואים ביגלל הצעיף ועל כן אין לו ערך. הזקנה ניכנסה בינתיים והישתתפה בארוע הזה. זו בעלת העגילים נתנה לה אחד והישאירה לעצמה את השני. כיון שהיינו כבר ידידים, ניגשתי ליבדוק עוד דבר. ברשותי היתה שירה תימנית מפי זמרת תמניה. רציתי ליבחון באיזו מדה הלחן התימני מתקבל אצל הבדויות. אמרתי להן: “יש לי מנגינה תימנית שאין אני מבין כיביכול את מלותיה. הריני מבקש מכן לסייע לי בתירגום המלים!”

כך רציתי ליבחון את זהות הטעם ואת הבנת הלשון התימנית אצל בנות ערב אלו. לאחר דקה של שמיעה, ראיתי סימנים של אי שביעות רצון. לדבריהן לא הבינו את המלים של העגה התימנית ואשר למנגינה, ענו לי בצורה עדינה ותרבותית מאין כמוה: "יתכן שיש אנשים שהמנגינה הזאת נעימה להן!

אמרו ולא יספו כי לא רצו להעליב אותי בביקורת קטלנית.

כיון שהייתי עיף מן הראיונות במשך כל היום ביקשתי להינפש. נימקתי את רצוני ליפרוש בתואנה שאני מחפש “אבטיחי הפקועה” כדי לצלם אותם ושאלתי אותן היכן הם מצויים. הן ציינו לפני את המקום בשפך ואדי חביק. הלכתי לשם. בערוצים שבהם זרמו מים ליפני חודשיים היו שיחים רעננים של פגוניות וזוגן אדום. וכן נביטה רבה של חד־שנתיים. אבטיחי־הפקועה לא מצאתי אך בימקומו נימצאו לי קישואי־הנביאים. צילמתי.

כשחזרתי סיפרה לי אלי כי צעירה אחת היתפללה מינחה. דבר זה נדיר שצעירה תהיה אדוקה עד כדי קיום התפילות ברור לי שיש כאן איזה מניע שהביא לידי כך ובלי ספק זה יכול להיות מענין. כדי לרדת לעומק הדבר, דרוש זמן, קשרים והכרות יותר אינטימית. וזה לא היה קיים באותו יום ראשון של ביקורנו. תופעה זו של נטית הבדויות הצעירות להיתפלל הולכת ונפוצה בחלק המזרחי של סיני לאחרונה. אין זאת אלא שהתעמולה המצרית ברדיו וכן הציפיות לשינויים פוליטיים בכל הקשור לסיני גורמים לעירעור שיווי המשקל של הבדוים שגורר אותם להאמין בכוחות על־טיבעיים.

השעה היתה שלוש אחר־הצוהורים ורציתי לנמנם מעט היבעתי את רצוני זה ליפני אלי להיתרחק בין האבנים המדורדרות במקום רחוק על השפך של הואדי כדי לימצוא פינה אינטימית. גם היא בחרה לקחת מעט חופש ואף רצתה להיתרחץ. הודענו לימארחינו כי אנו הולכים ליזמן מה ויצאנו לדרך. שלחתי את אלי אל החוף מעבר לימטחוי ראיה שגם מן המאהל לא רואים אותו. שם היא היתרחצה בעוד אני שכבתי והיסתתרתי אחרי שיח עבות שהגן עלי מן הרוח החריפה והחמה שנשבה. נימנמתי כשעה עד שאלי חזרה אלי וחזרנו.

בינתים ירדו ציללי ערב וקרני השמש נידחקו בתוך פיתחת ואדי חביק והיבליטו את עומקו של הואדי שחדר לבין ההרים במערב. התמונה היתה מרשימה ועל כן צילמתי אותה למרות שסוף הפילם היתקרב ובילעדיו לא יהיה בירשותי במה להנציח את הדברים החשובים לי. אלי היא שראתה אותי בצרתי והעניקה לי קסטה של שקופיות מן המין המשובח כשרציתי לשלם לה אמרה לי: “אתה עשית לי דבר גדול שמעולם לא הייתי משיגה אותו בצרפך אותי אל הסיור והביקור הזה אצל הבדוים. מה שנתתי לך זה פיצוי זעיר כנגד החשיבות של המחווה שלך!”

ברצון לקחתי את הפילם מסוג “קודקכרום” שקשה להשיג אותו בארץ ועל אחת כמה וכמה שאני נישאר בסיני ואין לי מאין להשיג אותו.

חזרנו למאהל כי נידברנו עם ישראל הרשקוביץ כי יבוא ליראות מה מצבנו ואם החלטנו להישאר ללון במקום זה בלילה. לאלי אמרתי שאני מיציתי את הכול ואין לי צורך בלינה. גם היא נוכחה שבזה סיימנו את עבודתנו במקום זה. בהגיענו למאהל, כבר חיכה לנו הג’יפ וישראל היה ישוב אצל סוילים שהיה מדבר בלי הפסק ומספר לו על הגדולות והנצורות שעשינו ביום זה אצלו.

אל ישראל ניתלווה בדוי צעיר שהיכרנו במחנה המינהל האזרחי בינויבעה שבו גרנו. מסתבר שהצעיר הזה היה מאוהב באחת הנשים הצעירות. אף על פי שהן כבר היו נשואות ריגשי האהבה בינו לבין אחת מהן לא ניפסקו וכמוה גם היא ביחס אליו.

בהגיעו למאהל הוא הלך הישר אל אוהל אהובתו וזו רצה לבין זרועותיו, היחבקו והיתנשקו. כפי הניראה שמערכת היחסים היא כזאת שמרשה לשניים לינהוג כך. כי לא יתכן שהצעירה תרשה לעצמה להיתחבק עם בחור כל שהוא. לא בהיותה רווקה ועל אחת כמה וכמה בהיותה נשואה. וכל העם רואים את הקולות הנישוקים והחיבוקים וסיפי סיני לא ניזדעזעו.

לבחור זה בשם סלים עאודה יש אהובה. הוא תיאר בפני את פגישותיו עם אהובתו שמיתקיימות במיסתרים שהיא עדיין נערה רועה היוצאת עם עדרה להרים. מענין לעקוב אחר פרשת האהבים עם הצעירה הנשואה, ובמקביל עם זו הרועה.

הערב ירד עלינו בשעה שבאו להסיע אותנו לינויבעה. ליסוילים מוסה הישארתי מאוצר המזון שלנו שהבאנו איתנו ליתר ביטחון. ניפרדנו מיסוילים לפי כל כללי הנימוס הבדוי ויצאנו חזרה לדרך. במרחק מה משפך ואדי חביק לים במקום שההר יורד צמוד לחוף, ניתגלתה גדר חוסמת את המעבר שירדה מן המצוק ועד לים בתוכה היתה פיתחה לצורך מעבר. בבוקר לא היבחנתי בזה. הצעיר סלים היסביר לי כי הגדר ניבנתה כדי לישמור על התמרים בינויבעה מפני הבהמות: – עזים וגמלים.

בחורף ובאביב כשאין איש בנווה, קובעים “חילף” שבימרומי סיני זה ניקרא בשם “ענוה”, שלפיו חל איסור רעייה בנווה משום שאין מי שישמור שם. גמל ועז שניכנסים לנווה ביזמן החילף משלמים קנס כבד. כך היה נהוג בעבר אך היום יש ישוב קבע במקום ואין החילף נוהג יותר. בינאות סיני האחרים ובהרים שבימרומי־סיני עדיין קיים חוק זה.

בזה תם המסע בן יום אחד לפיתחו של ואדי חביק בחוף הים, כשאני מרוצה ממה שהפקתי ממנו. את סיפוריו של סוילים מוסה ואת הקצידה שלו אפרסם בניפרד.

* * * * *