¹

לא מחכמה אני עושה באוספי את כל שירַי, ולא חלק מהם, לקובץ אחד. על חטאי זה אני מודה. ואולם, ספר שירַי זה – לא את כולו נתתי לקוראי, כי גם לי יהיה! בשביל הקורא הייתי עושה הכל בחכמה, אבל בשבילי – איני צריך ואיני רוצה. ספר שירים זה גם לי הוא, לי לעצמי, ובדברים הנוגעים לי אני אוהב לעשות לפעמים שלא מחכמה.

כשמסרתי את שירַי למול"י, הייתי רוצה לומר לו,שאת האֶכּסמפלר היותר נבחר וטוב, כרוך בכריכה יפה עד מאוד, יתן לי… מובטחני שכך יהיה. כי את המקום היותר בטוח אפנה לו בארון־הספרים שלי, יהא מונח אצלי ביחד עם השיר הגדול והגרוע עד מאוד, שכתבתי על דבר “דרייפוס ואֶסתרהזי” בשנת השתים־עשרה לימי חיי, כמדומה.

הוֹי שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל הַשַּׁעֲרוּרִיָּה

אֲשֶׁר שָׁם רָחוֹק בְּצָרְפַת הַמְּדִינָה –

כך מתחיל הוא שירי הגדול על דבר דרייפוס ואֶסתרהזי, המונח אצלי במקום בטוח בארון ספרי עם עוד הרבה שירים בני־זמנו. יודע אני, שקוראי לא יצטערו שהחילותי רק משנת תר"ס, ובזכות זה ימחול לי על התחלה משונה זו, ועל שהכנסתי לתוכו קמעא גם מחטאות נעורי.

אוהב אנוכי את חטאות נעורי אף־על־פי שהייתי חייב מלקות בשבילן.

הוֹי שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל הַשַּׁעֲרוּרִיָּה

לוּ היה הספר כולו שלי, חי נפשי, שגם את זה הייתי תוחב לבין דפיו.

הִנֵּה יָרְדוּ הַדִּמְדּוּמִים –

מַה לָּכֶם, דִּמְדּוּמַי?

כָּכָה מַהֵר עוֹבְרִים יָמַי,

חוֹלֵף תּוֹר עֲלוּמַי.

דִּמְדּוּם אַחֲרוֹן בְּעֵינַי נִנְעַץ –

וְעֵינִי הָיְתָה מַיִם;

עַתָּה נֶאֱבָק הוּא עִם צְלָלִים,

צִלְלֵי בֵין־עַרְבָּיִם.

אֲנִי לְלִבִּי, וְלִבִּי, הוּא –

לְצִלְלֵי רְגָשׁוֹת;

כָּכָה בוֹדֵד מְצָאוּנִי

זָהֳרֵי בֵין הַשְּׁמָשׁוֹת.

אִלְמִים יוֹרְדִים עֲלֵי רֹאשִׁי

וְעוֹנְדִים לוֹ עֲטָרָה –

לִפְנֵי יָמִים רַבִּים, רַבִּים,

עָבַרְתִּי בָעֲיָרָה.

רַק יוֹם אֶחָד שָׁם הָיִיתִי

עֲיָרָה הַנִּדַּחַת;

מַה קְּטַנָּה עִיר וְחַי זִכְרוֹנָהּ?

מַה נַּעֲרָה וְלֹא נִשְׁכַּחַת?

עִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ שָׁמָּה בָאתִי

וְעִם בּוֹאָה עֲזַבְתִּיהָ –

אִלְמִים יוֹרְדִים עֲלֵי רֹאשִׁי

זָהֳרֵי הַשְּׁקִיעָה.

דּוּמָם נִתְלִים עַל צַוָּארִי –

מַה לָּכֶם, דִּמְדּוּמַי?

כָּכָה מַהֵר עוֹבְרִים יָמַי,

חוֹלֵף תּוֹר עֲלוּמַי.

לא־לא! לא מזיקנה הורדתי את ראשי על חזי. רק עשר שנים עברו משנת תר"ס ועדיין לא זקנתי עד כדי שתתקפני שינה קלה בשעה של בין־השמשות. לא נרדמתי על שירי, אלא שכבד עלי ראשי קצת מזוהרי השקיעה שנחו עליו, וממה שנסכו עלי שירי אלה של עשר שנים, כשהם מונחים לפנַי עכשיו קבוצים וסדורים.

ככה בודד מצאוני היום זוהרי בין־השמשות וצללי זכרונותי… צללי הזכרונות הללו מאין המה? מאין המה באים אלי עכשיו? לא רגשות ורחשים, כי אם המון הזיות קלות סביב שתו עלי. רוצה אני לתפוס אותם ושלא להרפות, לא להרפות מהם, אלא שככה קלים הם ובלתי נתפסים. בשכבר הימים היו כל אלה מעשים וחיים של ממש. – עכשיו, הנה הם צללי הזכרונות! מרפרפים ואינם נתפסים… רק דבר אחד ברור לי בשעה זו שלא יום ולא לילה: הרי המה עוברים, עוברים עלומי ככה מהר! ולכן ככה מרפרפת היא השירה הקטועה, החדשה הלזו שבידי, לוחשת, לוחשת ואינה יכולה לגמור… זה ימים אחדים שדמדומי הערב מוצאים אותי בודד באוהלי, ניתלים עלי ואינם אומרים לי כלום. הם חדלו לדובב אלי. לעומת זה נפתח מקור דברי המעטים אני, והרי אני לוחש ולוחש עליהם: מה לכם, מה לכם, דמדומי? זהו אמנם סימן לא טוב, כי הנה רך לבי ביותר בימים האחרונים, יותר מדי נעשה צר לי בשעה זו של בין־השמשות, – אכן, לידי דמעה עדיין לא הגיע הדבר, אלא שבדברי המעטים איני יכול לעצור עוד – הוי, מה לכם, מה לכם דמדומי? כבד עלי ראשי קצת. כי הנה זהרורי בין־השמשות הולכים וכבים על ראשי, הולכים וננערים מאוהלי, אחד, אחד. ואתם גם צללי הזכרונות עולים מעלי, זה אחר זה… מה טוב שנשארים אתי בכאן שירי, שירי כמו שהם, שירי משנת תר"ס… דבר מה אָצלו להם דמדומי החמה ועצבתם בערב הזה, דבר־מה אני מוצא בם, בשבילי, גם לאחר שקיעה.

– מי בא אלי, מי זה בא אלי?

אנוכי קמתי, כי דפקו בדלת אוהלי, וכשפתחתי – והנה קטנתי זו, שאני מטייל עמה בגנים וביערות, ואשר אנוכי אוהב ככה, נכנסה ונשארה בתוך אפלוליתו של חדרי תמהה קצת.

– כלום לא הכרת את ידי על דלת חדרך?

לא עניתי לה לנערה זו, אלא שלקחתי את ידה הקטנה בתוך שלי ולא עניתי לה כלום.

– בכית, בכית! – הוסיפה הנערה בקול רפה והסתכלה יפה יפה בפני.

– לידי דמעה עדיין לא הגיע הדבר! – שׂחקתי לה ליפתי הקטנה הזאת והלך־נפשי לא היה לי עוד.