¹

לא מחכמה אני עושה באוספי את כל שירַי, ולא חלק מהם, לקובץ אחד. על חטאי זה אני מודה. ואולם, ספר שירַי זה – לא את כולו נתתי לקוראי, כי גם לי יהיה! בשביל הקורא הייתי עושה הכל בחכמה, אבל בשבילי – איני צריך ואיני רוצה. ספר שירים זה גם לי הוא, לי לעצמי, ובדברים הנוגעים לי אני אוהב לעשות לפעמים שלא מחכמה.

כשמסרתי את שירַי למול"י, הייתי רוצה לומר לו,שאת האֶכּסמפלר היותר נבחר וטוב, כרוך בכריכה יפה עד מאוד, יתן לי… מובטחני שכך יהיה. כי את המקום היותר בטוח אפנה לו בארון־הספרים שלי, יהא מונח אצלי ביחד עם השיר הגדול והגרוע עד מאוד, שכתבתי על דבר “דרייפוס ואֶסתרהזי” בשנת השתים־עשרה לימי חיי, כמדומה.

הוֹי שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל הַשַּׁעֲרוּרִיָּה

אֲשֶׁר שָׁם רָחוֹק בְּצָרְפַת הַמְּדִינָה –

כך מתחיל הוא שירי הגדול על דבר דרייפוס ואֶסתרהזי, המונח אצלי במקום בטוח בארון ספרי עם עוד הרבה שירים בני־זמנו. יודע אני, שקוראי לא יצטערו שהחילותי רק משנת תר"ס, ובזכות זה ימחול לי על התחלה משונה זו, ועל שהכנסתי לתוכו קמעא גם מחטאות נעורי.

אוהב אנוכי את חטאות נעורי אף־על־פי שהייתי חייב מלקות בשבילן.

הוֹי שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל הַשַּׁעֲרוּרִיָּה

לוּ היה הספר כולו שלי, חי נפשי, שגם את זה הייתי תוחב לבין דפיו.

הִנֵּה יָרְדוּ הַדִּמְדּוּמִים –

מַה לָּכֶם, דִּמְדּוּמַי?

כָּכָה מַהֵר עוֹבְרִים יָמַי,

חוֹלֵף תּוֹר עֲלוּמַי.

דִּמְדּוּם אַחֲרוֹן בְּעֵינַי נִנְעַץ –

וְעֵינִי הָיְתָה מַיִם;

עַתָּה נֶאֱבָק הוּא עִם צְלָלִים,

צִלְלֵי בֵין־עַרְבָּיִם.

אֲנִי לְלִבִּי, וְלִבִּי, הוּא –

לְצִלְלֵי רְגָשׁוֹת;

כָּכָה בוֹדֵד מְצָאוּנִי

זָהֳרֵי בֵין הַשְּׁמָשׁוֹת.

אִלְמִים יוֹרְדִים עֲלֵי רֹאשִׁי

וְעוֹנְדִים לוֹ עֲטָרָה –

לִפְנֵי יָמִים רַבִּים, רַבִּים,

עָבַרְתִּי בָעֲיָרָה.

רַק יוֹם אֶחָד שָׁם הָיִיתִי

עֲיָרָה הַנִּדַּחַת;

מַה קְּטַנָּה עִיר וְחַי זִכְרוֹנָהּ?

מַה נַּעֲרָה וְלֹא נִשְׁכַּחַת?

עִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ שָׁמָּה בָאתִי

וְעִם בּוֹאָה עֲזַבְתִּיהָ –

אִלְמִים יוֹרְדִים עֲלֵי רֹאשִׁי

זָהֳרֵי הַשְּׁקִיעָה.

דּוּמָם נִתְלִים עַל צַוָּארִי –

מַה לָּכֶם, דִּמְדּוּמַי?

כָּכָה מַהֵר עוֹבְרִים יָמַי,

חוֹלֵף תּוֹר עֲלוּמַי.

לא־לא! לא מזיקנה הורדתי את ראשי על חזי. רק עשר שנים עברו משנת תר"ס ועדיין לא זקנתי עד כדי שתתקפני שינה קלה בשעה של בין־השמשות. לא נרדמתי על שירי, אלא שכבד עלי ראשי קצת מזוהרי השקיעה שנחו עליו, וממה שנסכו עלי שירי אלה של עשר שנים, כשהם מונחים לפנַי עכשיו קבוצים וסדורים.

ככה בודד מצאוני היום זוהרי בין־השמשות וצללי זכרונותי… צללי הזכרונות הללו מאין המה? מאין המה באים אלי עכשיו? לא רגשות ורחשים, כי אם המון הזיות קלות סביב שתו עלי. רוצה אני לתפוס אותם ושלא להרפות, לא להרפות מהם, אלא שככה קלים הם ובלתי נתפסים. בשכבר הימים היו כל אלה מעשים וחיים של ממש. – עכשיו, הנה הם צללי הזכרונות! מרפרפים ואינם נתפסים… רק דבר אחד ברור לי בשעה זו שלא יום ולא לילה: הרי המה עוברים, עוברים עלומי ככה מהר! ולכן ככה מרפרפת היא השירה הקטועה, החדשה הלזו שבידי, לוחשת, לוחשת ואינה יכולה לגמור… זה ימים אחדים שדמדומי הערב מוצאים אותי בודד באוהלי, ניתלים עלי ואינם אומרים לי כלום. הם חדלו לדובב אלי. לעומת זה נפתח מקור דברי המעטים אני, והרי אני לוחש ולוחש עליהם: מה לכם, מה לכם, דמדומי? זהו אמנם סימן לא טוב, כי הנה רך לבי ביותר בימים האחרונים, יותר מדי נעשה צר לי בשעה זו של בין־השמשות, – אכן, לידי דמעה עדיין לא הגיע הדבר, אלא שבדברי המעטים איני יכול לעצור עוד – הוי, מה לכם, מה לכם דמדומי? כבד עלי ראשי קצת. כי הנה זהרורי בין־השמשות הולכים וכבים על ראשי, הולכים וננערים מאוהלי, אחד, אחד. ואתם גם צללי הזכרונות עולים מעלי, זה אחר זה… מה טוב שנשארים אתי בכאן שירי, שירי כמו שהם, שירי משנת תר"ס… דבר מה אָצלו להם דמדומי החמה ועצבתם בערב הזה, דבר־מה אני מוצא בם, בשבילי, גם לאחר שקיעה.

– מי בא אלי, מי זה בא אלי?

אנוכי קמתי, כי דפקו בדלת אוהלי, וכשפתחתי – והנה קטנתי זו, שאני מטייל עמה בגנים וביערות, ואשר אנוכי אוהב ככה, נכנסה ונשארה בתוך אפלוליתו של חדרי תמהה קצת.

– כלום לא הכרת את ידי על דלת חדרך?

לא עניתי לה לנערה זו, אלא שלקחתי את ידה הקטנה בתוך שלי ולא עניתי לה כלום.

– בכית, בכית! – הוסיפה הנערה בקול רפה והסתכלה יפה יפה בפני.

– לידי דמעה עדיין לא הגיע הדבר! – שׂחקתי לה ליפתי הקטנה הזאת והלך־נפשי לא היה לי עוד.

א: לְזִפְרוֹן

נזכרה לי ליטא שלי —

בבקר צח אחד, ואני עומד על יד חלוני הפונה אל הרחוב ההומיה, ועיני מתלבטות בחומה הגבוהה, העומדת על מקומה בודאי מימות יהושע בן נון ומבדילה ביני ובין כל אשר מחוץ — נזכרה לי ליטא שלי.

ולא אדע אם מפני שהימים ההם היו לי ימי בטלה, לכן תקפוני כל-כך הגעגועים אליה, עד שליטא כֻלה, באותו המראה הפגום המטושטש שנשתמר במוחו של בן-שבע, צצה לנגד עיני. ויהי המראה מרהיב ומרגיז כאחד: הרחובות הצרות, רפשן, שלוליותיהן, החזירים הסרוחים בפישוט רגלים בתוך הטיט הירקרק ומנמנמים בבטחון ומפהקים פיהוק של חזירים מתוך נומה, בתי העץ הנמוכים, נשות החיל עם הפוזמקאות ומכשיריהן על גבי המעקות של אותם הבתים. כנופיה של יהודים מתפלפלים בדברים של מה-בכך, הגוי של שבת הפוסע באמצע הרחוב ופיו — פה שותה מוניפי¹ מזמר על צד היותר טוב איזה פזמון יהודי מתובל במלים מן הסדור²…כל אלה עלו לנגד עיני. זה על גב זה בערבוביה, וכל מה שהשתדלתי לעשות

סדר ומשטר בליטא שבאה וצצה לעיני בְנָהּ שבפולין המדינה, כל מה שטרחתי להבליט ולראות את החוצות לחוד, רפשן וכל-שבו לחוד, בכדי שיהיה לי הכל ברור — היה לשוא, וכל זה רק מפאת כח הדמיון שלי, כּח-הדמיון שלי, אוי, כּח-הדמיון שלי! המגדיש לפעמים את הסאה.

כיון שזֵכר הרבי שלי ר' ראובן, עולה על לבי, מיד נזכר אני בהחוטרא שדלג מן האל“ף אל הבי”ת ומן הבי“ת אל הגימ”ל, וברצועה שלו, ובבתו הבתולה שהיתה קיר מבדיל בינינו התלמידים ובין אותה הרצועה, ובכל חברי הקטנים ובשלומקה הקטן שאהב לשבת “אין מיטין” בשביל שיהיה לו “א גילדענער שליטין”; גם כל הבּית הקטן הנוטה לנפול והוא נשען אל שני עמודי-עץ ישנים, בא ומרפרף לנגד עיני, והכל ביחד, זה על גב זה, ואיני רואה אלא את זקנו של “הרבי” חוּדו של החוטרא, חזה של בתו הבתולה, חצאי פניהם של חברי וכו', וכל זה הוא רק לרגלי דמיוני שלי המשפיע עלי רוב טובה שלא אוכל לקבלה פעם אחת. ומעשה היה ושבתי בשעה מאוחרת בלילה מן התיאטרון אל חדרי הבודד, ופני אחת האקטריסות רחפו נגד עיני רוחי: אני פוצה לכאן ופניה החורים — לנכחי, אני פונה להתם, הם הולכים אחרי…נוּ — ולא שמתי לזה את לבי: רק מקרה הוא — האקטריסה יפה, העין רואה, והלב הולך אחרי הָעַיִן אולם עודני עושה כה וכה בהעלאת הנר, והנה כל האקטריסות שנראו באותו ערב על במת החזיון מחוללות הבַּלֵּט וכל החברותא — מלאו את חדרי, זו בצלעה של זו…כל הפנים, אמת הוא, לא נראו לי, ורק עינים, חזות, קצות כתפים… — וטוב. כי היה לי דבר עם המון “היפה”, אף כי האקטריסות הן “עם-לא-היה” אולם מה הייתי עושה, למשל, אם הקבלן שלי מעולם ההזיות, הביא אלי תחתיהן המון גדול מ“פועלי-ציון”, והס"ס — כל אחד עם צקלון נאומים נלהבים על שכמו

וכל אחד היה שופך עלי את כל הקיתון עם הפרוגרמות המתחלקות לשבעים ושבעה חלקים, והטריטוריות, הקללות והחרמות בנוגע ל “דאָס געפּגר’ט לאַנד” — מה הייתי עושה אז?…

לא: אין דעתי נוחה מכח הדמיון שלי, אף כי לא צערני עוד מִיָמַי.

---

…לאָן עם המלתחה?

— אַה!… קראתי כשהפניתי את שכמי לחברי שדלק אחרי,

— נוסע אני לזפרון, אחת מערי ליטא הקטנות.

— לליטא? שטות זו כיצד סלקא על דעתך?

— כיצד? פשוט, מחמת שעמום…הימים ימי קיץ — מאי איכפת לי?…שלום! —

כמעט שכעסתי על הקַסיר, שחתך לי כרטיס מסע לזפרון באיזו מתינות וקוֹר-רוח…ומחשבה חלפה במוחי: איך טפש הוא קסיר זה הכלוא בכלובו ומחלק כרטיסים. הרי אפשר לו לבר-נש זה להתרומם ברגע אחד ממושבו, לקחת לו כרטיס-מסע מן המוכן ולנסוע עם המסע הזה ישר לזפרון…

כשנפתחו לרוָחה דלתות בית הנתיבות, אחרי הצלצול הראשון התנפל גל של בני אדם דרך הפתחים אל הפלטפורמה, ונסחפתי גם אני בתוך הזרם הזה, תפסתי לי מקום משבח באחת ממרכבות המסע, סמוך לאשנב שכנגד בית הנתיבות. לאחר רגעים אחדים פתחתי את האשנב והֵצַצתי ממנו ונראה לי כל ההמון הנוסע והמלַוֶה.

השעה שעת בין ערבים, והשאון שאינו פוסק, כאלו כסה על תעלולי עברה קלים; ואולם כל מי שהיתה לו עין לראות, ראה כי

הרבה בחוּרים ועלמות נשקו ויִשָקוּ, זה לזה וזה מזה; מי שהיתה לו אוזן קשבת, שמע לקטעי שיחות-חן שהתמלטו כפרחים חיים מבין שפתות-שני…אני, אחרי שחפשי הייתי באותה שעה מכל מחשבה מיַגַעת ופּעולה טורדת, ראיתי את “גן-עדן” זה בכל קסמיו — וכמעט שהסחתי רגע את דעתי מזפרון משאת נפשי. אולם כל העת שעמד המסע תחתיו היתה שמחתי כשמחתו של העומד מחוץ למחנה, ורק באותו רגע שנעתק המסע ממקומו, נגררתי גם אני במחול הזה.

דרמה יחידה במינה, התחוללה ביני ובין ברוֹנֶטית אחת. אלי! אלי! העינים של אש שחורה על גבי אש שחורה כיצד הסתכלו בי ברגע שנזדעזע המסע! אני הוצאתי היטב את ראשי בעד האשנב ונפנפתי במטפחתי הלבנה באויר; אחר כּך כִּוַצתּיה באגרופי האחד ואשליכה; הכדור הלבן התעופף אליה, ואני קראתי: אחר חודש אני שב…בגן המלך, לעת ערב…על יד האשד! — היא נעלמה מעיני, ולא ראיתי כשהיא מניעה לי בראשה השחור.

והמסע עובר במהירות ומשאיר בעקבותיו בתים קטנים בודדים, שומרי מסלות הברזל עלובים עומדים על יד סכתם. עוד בית…עוד סכה…הנה השדות.

כשעזבתי את האשנב, מצאתי על הספסלים, שהיו פנוים לפני רגעים אחדים, פּנים חדשות, ותחת ספסלי התחבט איזה גוף. בראשונה, בטרם שנודע לי כל הענין נבהלתי מאד כשנגעה רגלי באיזה דבר חי, ירא אנכי את הכלבים והחתולים המזדמנים לי פתאם, אך באותו רגע בצבץ מתחת לספסל ראש צהוב והתחטא…

שכני, יהודי כרסני, קרא בקול את ה“קוּריֶיר”, וזרק אלי לרגעים מבטים מן הצד לראות איך פועל עלי המאורע הזה. אנכי כבשתי, כמובן, את רגשי ההתפעלות בחבי ולאות של הסחת דעת גמורה

החלותי להפטיר בשפתי איזה ניגון של חסידים. אותו היהודי העיף בי את עיניו; בודאי חשדני במה שאין בי, כי אוהב אני את נגוני החסידים בכל לב. לאחר שהכּיר בשויון-נפשי, קִפֵּל את עלונו, את הקוּרייר שלו, ועוד טרם שהצפינו בצלחתו, חטפתהו השנה.

שני בחוּרים, בני חסידים, שישבו על אותו הספסל שוחחו בינם לבין עצמם. חצאי-שיחות הגיעו אל אזני ולִבּבוני. השיחה היתה של בחורים יודעי אהבה. זה לזה ספר על דבר איזו רֵיזלה שיש לו, ואולם בשפה אחרת ובנגון אחר מן הרגיל.

… — נו?… הראית אותה אחר-כך?

— בליל ערב-שבת…עברתי על פני ביתה וזרקתי לה בעד החלון את “שיר-השירים” בעברי-טייטש…

— עֶי?!…

— בעצמי ראיתי, כשנפל “שיר-השירים” הקטן על פני חָזֶה…

— עֶי?!…

אחד הבחורים כאלו צד במבטו את השחוק הקל, שעבר על שפתי, ומיד עלה אודם בלחייהם המלאות, שזה עתה החל זקנן לצמח — ונשתתקו. אולם נכּר היה, שהדממה שקמה לפתע ביניהם לוחצת אותם. אני הכרתי בזה את אשמתי, ויצאתי על פני מעקה-המרכבת.

כשהרגשתי במשי הרוחות הקלות והמלטפות, שהשתובבו על פני ועל שערי בצאתי על פני המעקה, ידע ידעתי כי יד ההזיה תהיה עתה גם עלי, ואין מנוס…ואף אמנם — עוד שררה השכינה של שקיעת החמה על פני השמים הכחולים. הבטתי אל המערב, והנה השמש עוד לא שקעה כלה, רק חציה נבלע לתוך התהום, וחציה השני עוד נוצץ במרחק, עוד תולה בין שמים והארץ.

ולא אדע — שם העיר הקטנה זפרון עולה על שפתי הרועדות…

לזפרון — לזפרון —

ומחשבת-זהב עוברת במוחי ובלבי: הנה המסע רץ, הנה הוא לופת את דרכו לפאת מערב, — אולי דולק המסע אחרי השמש? עוד מעט והשיגה…אני אוציא בשתי ידי החזקות את השמש הגדולה מתוך התהום ואשימה על ראשי, ואביאה שַׁי לזפרון…היא שקעה…אולם אין דבר, אין דבר! באמצע הלילה אבוא אל העירה; ערוכה לי שם ערישה מרֻבדת בבית קרובים-זרים; זה עשר שנים לא ראיתים; אחות זרה לי הניחה את הכסתות הלבנות על יצועי. כרוב ירד מן השחקים ולחש לה באזנה: קרובך, הנה בא! — אני אבוא באמצע לילה ואשכב ואנום, ובבקר תעלה השמש שזה עתה שקעה, מן המזרח, ותתדפק על פתחי: הנני, בזפּרון אנכי! —

לזפרון — לזפרון —

כוכבים נוצצים! כוכבַי…היצאתם בשבילי על פני הרקיע? בשבילי…והן לא תמיד ראיתי את כלכם בפעם אחת? רק אחדים מכּם הזהירו לי בלילות בעירי הגדולה. או אולי יצאתם כלכם גם אז על פני הרקיע והזהרתם, ורק החומות הגבוהות והחזקות הבדילו ביני ובין המרחב, ברום ובשפל ולא ראיתיכם? הנה, אני נוסע לארץ מולדת, הבתים שם קטנים וענָוִים. המרחק לא רחוק מן העיר…בכל לילה ולילה אצא לקראתכם, כּוכבי!…

ואלה המה השדות! אלה המה הכרים! לבנה חורת זורעת אור עליהם, דממת-נצחים נסוכה על פני המרחב הזה, אני מאמין: מעולם לא עמד איש בתוך השדות הנבדלים האלה ומעולם לא הֻפרָעָה פּה הדממה, מלבד אשר המסע הנחפז הזה בוקע אותה ועובר פה בכל יום ויום בשעה של בין השמשות ולילה… ואני מהרהר: אך הפעם אנכי עובר דרך השדות האלה, והן אני לא עמדתי שם בתָּוֶךְ, בתוך

השדה הגדול הזה מימי, ולא אעמוד שם לעולם!…ואני מצטער באמת, הרי דבר זה אינו אלא שטות…ובכל זאת צר לי על זה מאד…ולו עמד המסע, הייתי יורד מעל המרכבה לרגע, והייתי רץ הרחק לתוך אחד הכרים הנבדלים האלה, וקראתי קול גדול: הוּ-הוּ- הוּ! ושבתי על עקבותי, אל המרכבה, לעבור דרכי הלאה…לאחר שנה או שנתים, כשהייתי חוזר בדרכי זו, הייתי שומע באותו המקום הבודד את הד קריאתי, כשהוא מתגלגל באויר ואינו פוסק…

רטט עבר בכל בדי גוי, הבטתי לאחור: אני עומד יחידי על פני המעקה. מבטי צוללים עוד הפעם עמוק עמוק לתוך הלילה, ויהי הלילה, שעל פני רוחב הכרים מוזר ויפה מאד, וצדני הלילה…

I

הֲרוּחַ קַל אוֹ מַלְאָךְ טָס

וְנָגַע בִּי כִמְעָט וְנָס?…

וָאֶקְרָא לוֹ, וַיָּבוֹא שׁוּב:

זֶה הָיָה כְּרוּב, זֶה הָיָה כְּרוּב!

הַגִּידָה, כְּרוּב, מַה-זֶּה הַצֵּל?

"— שְחוֹר כְּנָפַי הוּא, אֲנִי שַׂר-לֵיל! —

אִם כֵּן הַגִּידָה לִי, כְּרוּב-רֹם,

הַשְּׁבִיבִים מָה, הַזּוֹרְחִים דֹּם?

"— שְׁבִיבִים אֵלֶּה בִּשְמֵי עָל

"טְלָלִים הֵמָּה, פְּנִינֵי טָל.

"לִפְנוֹת בֹּקֶר, טֶרֶם עוֹד

הִבְהִיק רָז וְנִגְלָה סוֹד,

"הֵמָּה נוֹפְלִים מִשְּׁמֵי-עַד

“עַל כָּל צִיץ וְעַל כָּל בַּד.”

II

הַגִּידָה כְרוּב, נָא הַגֵּד לִי,

הַלְּבָנָה לָמָּה חִוְּרָה הִיא?

"— לְבָנָה זֹה הִיא מֵתָה כְבָר —

אַךְ עַל הַלַּיְלָה צַר לָהּ, צָר:

הַיוֹם בִּנְגֹהוֹת רָחַץ, בְּאוֹר —

וְלֵילָהּ-בַּחשֶׁךְ תַּם, בִּשְׁחוֹר…

וְעִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בַּעֲרֹב הַיּוֹם,

עוֹלָה הִיא מִקִּבְרָהּ דֹּם —

וְחִוְּרָה הִיא, כִּי מֵתָה כְבָר,

אַךְ עַל הַלַּיְלָה צַר לָהּ, צָר…

עַל פְּנְֵי הַשְּׁחָקִים תּוֹעָה הִיא,

וְזוֹרְעָה אוֹר, וְזוֹרְעָה דְמִי…

III

וְהָעֵצִים, הָעִֵצים הַלָּלוּ, הָרוֹדְפִים וְעוֹמְדִים,

אַחֲרֵי מִי הֵמָּה דוֹלְקִים וְאֶת מִי הֵמָּה חוֹמְדִים?

"— הָעֵצִים, הָעֵצִים הַלָּלוּ, הֵן הֵנָּה הַנְּעָרוֹת,

שֶׁנּוֹלדוֹ בַּשָּׂדוֹת הָאֵלֶּה, וּבְאֵלֶּה הַיְּעָרוֹת…

"הֵן הֵנָּה הַבְּתוּלוֹת הַיָּפוֹת, שֶׁאִישׁ עוֹד לֹא רָאָן;

"הֵן הֵנָּה שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת אֶת סוֹדָן, בְּעוֹד סוֹדָן עִמָּהֶן…

"בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה פֹּה בָּאוֹת אֵל בְּנוֹת הָאֲהָבִים,

"וּמְחַכּוֹת לַמַּסָּע וּמְצַחֲקוֹת בֵּין-כַּךְ לַכּוֹכָבִים…

"וּבַעֲבֹר הַמַּסָּע בְּחָפְזָה עַל פְּנֵיהֶן, וְדָלְקוּ

"אַחֲרֵי כָל בָּחוּר חִוֵּר, שֶׁפָּשַׁט לָהֶן יָדוֹ, וְדָלְגוּ

"עַל מַעֲלוֹת הַמַּעֲקָה; שָׁם עוֹמֵד יְחִידִי הַנָּעַר —

"הָאַחַת חוֹטְפַתְהוּ בְחֵיקָהּ וּמִתְחַמְקָה לַיָּעַר…

"שָׁם הִיא לוֹחֲצַתְהוּ אֶל לִבָּהּ, הַיָּפָה, הַבְּהוּלָה, —

"לַבֹּקֶר — וְהַבָּחוּר הַחִוֵּר כְּבָר גָּוַע בִּזְרֹעוֹת הַבְּתוּלָה…

"רְאֵה-נָא, הֵן דוֹלְקוֹת אַחֲרֶיךָ, הֵן רוֹדְפוֹת הֵן רוֹדְפוֹת…

"פְּרוּעוֹת-שֵׂעָר וַחֲשׂוּפוֹת-הֶחָזֶה הֵן עוֹלוֹת, הֵן חוֹטְפוֹת!…

— בריסק דליטא! בריסק דליטא! — העירוני קוֹלות אחדים מתרדמתי הקצרה. בבריסק עמד המסע כּחצי שעה; דלתות המרכבת נפתחו לרגעים, ורוחות קרירות³ התגנבו דרך הפתחים בלוית אורחים חדשים שבאו במספר רב. המסע זע, ועבר לדרכו הלאה. כּשעה קלה ישבתי צפוף בין אחי החדשים, שנראו באותו רגע חיים כל כך, עליזים כל-כך. בודאי נסע כל אחד מהם לביתו, וביתו של היהודי היא אשתו. ותהיינה ברוכות נשות ישראל, שהן בבחינת גן-עדנם וזהרי-נחמתם של בעליהן בארצות גלותן…כשנעשה לי חם ביותר, בין אחי, יצאתי מעט על פני המעקה.

שני יהודים עמדו וישוחחו בקול רם. השיחה לא פסקה גם בפני

האחד, שחשב בכמה פרוטות תעלה לו הנסיעה מבריסק לזפרון, אם בעד כל תחנה ותחנה לוקח ממנו “הגזלן” כמה וכמה פרוטות, — היה הליטאי הראשון שפגשתי בדרכי. זה היה יהודי בעל זקן צהוב, קצר ומרוט באמצעיתו ובשני צדדיו. הפּיקה, שבצבצה מצוארו, היתה מאותן הפיקות המצויות אך ורק אצל הליטאים. ממש נכר היה, שדבריו, בטרם שהוא מוציאם מן הפה, המה טובלים ראשונה בפיקה ולכן היה קולו של זה מלוחלח יותר מדי.

— נו? לאן נוסע צעירנו? הרי מאחינו אתה? — שאלני הליטאי, בפנותו אלי פתאם.

— יהודי — ונוסע אני לזפרון.

— ואני הנני זפרוני. מה טוב ומה נעים! וטפח לי מחמת חבה על גבי שכמי. נתתי לי אות כי סולד אני מטבעי באותות אחוה כאלו, אף כי הליטאי הזה מצא חן בעיני, מפני שהוא ליטאי…ומפני שהוא היה הראשון שפגשתי בגבולות מולדתי.

כיון שעומד המסע על יד התחנה שאליה קויתי, ירדתי מעל מרכבת הברזל. חצי אפל ושעמום מוזר שררו בבית הנתיבות.

— כמדומה לי שנמתין פה כשתי שעות לבעלי העגלה הבאים מן העיר — העיר הליטאי שלי.

רגעים אחדים טילתי לרחבו ולארכו של בית הנתיבות. כשהסתכלתי בּראי, ראיתי שחטמי מאדם יותר מדי בקצהו. פרשתי בכונה לקרן זוית ובהגיני עליו בשתי ידי, חממתיו בהבל פי. הליטאי ראה במעשי זה ואמר לי בדרך הלצה, כי כל אלה ללא הועיל; במשך נסיעה של עשר וירסטאות בעגלה יתאדם החוטם מחדש…מצאתי את טענתו זו צודקת ואחדל ממנו. בין כה וכה ובן-לויתי הוציא מאמתחתו חתיכת

שיטניצא⁴, אותה השיטניצא המשֻׁבָּחה, וכבדני גם אָני.

קול גס של בעל-עגלה העירני מתנומתי.

— — — — — — —

למה יפעם בי לבי?…האוירה של זפרון? —

ב: בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה

ועיר זפרון קבלתני בספר פנים יפות — בשתיקה של בקר רענן, בדממת כלה מתנמנמת…אמנם הטעני חשבוני קצת, לא קויתי כי בבואי לזפרון כבר יתדפק היום בשמי המזרח, ואולם כשהיתה העגלה רחוקה עוד וירסטאות אחדות מן העיר הקטנה, והנה כבר עמד השחר

והבהיק, וכל זמן שנסעה העגלה בצדי הכְּבישׁ, שהעלה עשבים, נדמה לי שאני שומע את הד קול שירתו, ורק כשנתקלה העגלה במרצפתה של העיר, נתק הקשקוש הפתאומי את ההד הדק שקשר את אזני לשיר השמים — ולא נדמה לי עוד…הרעיד רעש האופנים את האדמה ואותי שעל האדמה, ואת השמים, ואת השחר שבם.

ונמה עוד העיר וצרה וארוכה הרחוב וקטנים הבתים ולבנים ומשטח של גנים שונים, שאין אחד מהם מתנשא מעל לעיני הרואה, משתרע לארכּה של הרחוב, כל גג וגג עם הארובה שלו, וארבה זו — ריבה נאה הרוכבת על גבי הגג ומעשנת “לולקה”, ונדמה שלכל בית ובית יש לו סודו המיוחד, ואתה עֲלֵה בשעת בקר זו על גג אחד והסתכל בארֻבתוֹ, וידעת את הסוד המלבב החבוי בתוך האהל הקטן הזה…אך הס — הנה עולה השמש!

ונמה עוד העיר הקטנה ושותקה הרחוב הארכּה, שאין שום איש יודע עוד פה דבר מאשרו הגדול ההולך וקרב, מהשמש הגדולה העולה אליו מן התהום הנעלמה. וגם אין זאת כי רבים הצדיקים בעירה זו, אחרי ששמש גדולה מופיעה בשמיה! ואולם היא לא תדע עוד דבר מאשרה הגדול…טוב, טוב! תישן לה העיר, ובין כה וכה ונגלתה השמש כלה וכל הדרה, וקמו בניה אחרי כן ופקחו את עיניהם השקטות — הוי סורפריז!

ונמה עוד העירה הקטנה — והכל צנוע כל כך ושוקט כל כך ובטוח כל כך, וגם קשקוש עגלתי, שבראשיתו נראה לי כמפריע, כמשבית את מנוחת-המשי, כמעורר נרדמים בשעה שתרדמה נאה להם, התחיל למצוא חן בעיני ולא היתה בו עוד מאותה העזות שלמרכבת הכרך בשעת מרוצתה. נשמע לי במשק זה צחוקו של ילד

שלא התפתח עדיין, וצוֹחק מקרב לבו, וצחק מקרב לב, אינו מרגיז את העצבים לעולם.

כשעברה העגלה על פתח גשר, הספקתי לסקור בסקירה הראשונה את הנחל הצר שמימיו מקלחים באמצעיתה של העירה והוא מתעקל בעקולים שונים עד שיאבד במרחק של אין-סוף, וכן עלתה לי לחטוף שיחה אחת שהיתה בין להקות אחדות של אוָזים וברי-אוָזים בצופן על המים. התוכחו הם בקולי-קולות, כנהוג אצל הפרובינציאַלים. הענין שעליו דנו היו: השמים. כלומר, מי ומי מן השמים יותר יפים וראוים לשבח. האַוזים, שגרונם נטוי למעלה, דגלו בכבוד שמי הרום, וטעמם ונמוקם עמם: גרי-גרי! שִׁמְשַָׁם של שמי הרום עולה מאז הבקר, ושוהה על פני השחקים האלה עדי ערב, ובשחקים אשר מתחת להמים יהל השמש רק שעה או שתים…ובכלל אין שם הכל בהיר ומזוקק…וברי-האוזים, שגרונם קצר וכרסם מלאה, טענו אחרת, בהטבילם לרגעים את חרטומיהם במים: גרה-גרה! טענו ברי-האוזים: מה נותנים לנו השמים שממעל, ומה הם מוסיפים לנו?… — בבוא שעתנו הרי יורדים אנו ואין אנו עולים, והשמים שמתחת למים, גן-עדן זה התחתון, אף-על-פי שאינו מזהיר כל כך, הלא עתיד הוא, אחר מאה ועשרים שנה, לקבלנו… — והעגלה עברה כבר, ולא מצאתי שעת-כשר לחוות להם את דעתי גם אני. החברה הלבנה הזאת הלא יפה היא ומלבבת, כשהיא צפה על פני המים, אלא בחקירה אין היא יודעת כלום. אני מצדי — לוּ נתקבלו אוזים ברי אוזים לאוניברסיטות, הייתי שולח גם אותם לבֶּרן להשתלם, או הייתי מעביר את האוזים אל הים, שהוא גדול ורחב, ומאליו מובן שגם השמים בתחתיתם רחבים וגדולים, — לברי-האוזים הייתי מראה את תהום הנחל —

והעיר הקטנה עוד נמה. אחרי הגשר עומדים הבתים יותר

צפופים, יותר קרובים איש לאחיו ואינם דומים זה לזה. איזה תרנגול קפץ מתוך איזו חצר על גבי גג לקול שעטות סוס ולקשקוש עגלה. הסתכל רגע במזרח, למקור הזהר, אחר כך פנה אלינו. הרים כרבלתו האדומה, עָצם את עיניו ובכיָנה גדולה קרא: קו-קו-ריקו! — הכונה שלפני הקריאה אמנם מביאה קצת לידי גיחוך, אולם ב“הקו-קו-ריקו” עצמו יש מאותו העז והבטחון שבה“אחד” שלנו, להבדיל באלף אלפי הבדלות. ועד היום אני מתפלא ומוסיף להתפלא: מאַין לה, לבריה קטנה ועלובה זו, “קו-קו-ריקו” חזק ו“אומר-הרבה” כזה? אכן גדולים מעשי-אלהים!

…ראש של נערה נראה באיזה חלון, שערות פּרועות, חלקי גוף שאינם מכוסים…שאון האופנים בודאי עוררה, וקפצה ממטתה הסמוכה בודאי לחלון, לראות מי זה בא העירה…נראתה הנערה וחלפה…ראיתי את האודם שעלה בפני הנערה הפרובינציאַלית היפה.

חפץ הייתי לרדת מעל העגלה, ולדפוק לה בחלון: הופיעי נא, הצנועה, עוד הפעם והגידי לי מה שמך?…

והעירה נמה עוד ושמי המזרח חוגגים כבר את חג-האור.

על יד בית יפה עמדה העגלה. כמעט בלי חשק ירדתי מעליה. ידע ידעתי כי איזו עבודה עלי לעשות עתה. הפסוק ב“התודע יוסף אל אחיו” עלה במוחי ונקר בו…הרי יוסף זה היה בעל-הבית, ואחיו דרשו לשכנו הוא; מלבד זה היה לו עסק רק עם גברים, עם הגברים אתפשר גם אני, אלא עמהן… הוצאתי מכיס בגדי את הראי הקטן והסתכלתי בו. הרים כסוני! לא אדבר עוד על חטמי — כי מדי דברי בו זכר אזכרנו…האבק שכסה עלי הבהילני. איך זה אתיצב לפניהן בפעם הראשונה במעמד כזה!…

סוף סוף אבד ממני החשק לעמוד במסדרון הבית מבחוץ, ודפקתי בדלת.

— הלואי שאמצא את כּלם, וביחוד אותן (זהו רפיון!), ישנים — הרהרתי בחשאי.

הדלת סבבה על צירה, וטוב טוב עשיתי שלא התנפלתי על הנערה השחרחורה שפתחה לי את הדלת, כי כשנודע לי אחר כך, היתה זאת המשרתת.

חצי אפל היה בבית. התריסים עוד היו מוגפים. קוי זהב אחדים שנפלו בסדקיהם לתוך הבית רעדו; כנראה, רצו קרנים אלו לצאת בעד אותם המבואות הצרים שבעדם נכנסו לתוך האפל, אולם כבר אי-אפשר היה, זרם האוֹר הגדול מן הרחוב עצר בעדן ולא נתנן לצאת,

— במטותא מנך, נערה, תני לי כיור מים, בקשתי את השחרחורה בחשאי לאחר שהגדתי לה מה אני לבית הזה ואחרי שהכנסתי את מלתחתי לאחד החדרים.

עוד אני מתרחץ, ובחור גבוה נכנס מן החוץ, קרב ישר אלי, הסתכל בי רגע וישאלני בלי עקיפין:

— קרוב בודאי?!

— אומ-הו…

— יושב אני על יד החלון, רואה אני עגלה עומדת ואתה יורד, תיכף אמרתי: קרוב!

— אומ-הו…

— מורשה באת? — יודע אני שיש להם קרובים בורשה!

— אומ-הו…

— הגידה את האמת. אחד בא בשבוע זה מורשה ואמר כי אין שלט להרידקציה של “הצפירה” על גבי החומה שעל פני הרחוב…

— אומ-הו.

— זעלדע! אלונטית! קרא הבחור בראותו כי עומד אני כאובד עצות.

— שלום-עליכם! קרא לי אותו בחור על-חשבון שיחה חדשה, ותקע לי את ידו לאחר שנגבתי היטב את פני — יוצא אנכי ובא בבית קרובך זה.

— וכי אפשר לדעת את שמך? שאלתיו מבלי לדעת למה לי דבר זה.

— שמי…נו, אינו חשוב — ופניו התעוו בהעויה של ענוה — איני כותב בעתונים והעולם אינו מדבר על אודותי…בזה יצא ידי חובת עקיצה דקה — נו בזפרון יודעים אותי…לבית זה אני בא כמעט בכל יום, שמעתי על אדותיך…הלא כן! בודאי יש לך במלתחתך זו ספרים חשובים…פה קשה למצוא ספר הראוי למקרא…זה יומים ששאלתי פה את “פרשת-הדרכים”…בנוגע לזה הנני תמים-דעים עם “אחד-העם”. מה אתה אומר — את “היראים” שלנו אין הוא מאכיל מאכלי דבש?…חי-חי…יודע הוא “אחד-העם” שלנו את אשר לפניו!…

— אומ-הו…

יש שתתחבב עלי מלה, ובעצמי לא אדע את פשרה…

באותו רגע נכנסה זעלדע עם סמוור רותח, והבחור, אף-על-פי שהוא תמים-דעים עם “אחד-העם” ואעפ"י ששלח בי עקיצה, מזג לי כוס תה ומזג גם לעצמו. בעת השתיה הגיד לי, כי עוד מעט ויקומו בני-הבית, והוסיף כי כדאי הוא להשאר פה, אלא שדבר זה אי-אפשר לו, מפני שאמו קפדנית ורק היא אשמה בזה שהוא מתפלל; לולא היא — ואמנם הבטיחני לבוא ברגעי המנוחה ולבוא עמי בשיחה "בשפת-

רוסיה“…אם רוצה אני, יוכל להביא אתו את ה”וואָסקרעסעניע" של טולסטוי, ואגב אורחא שאלני מה דעתי על טולסטוי?…התפעלות רבה יש לו מטולסטוי! מי גדול ב“גוים” מטולסטוי, ובכל זאת הוא עושה כל עבודה קשה בשדה ובנהר…נסה-נא דבר אל היהודים שלנו, רצוני-לומר, אל סופרינו, אל סוקולוב, למשל, נוּ…נוּ… לסוקולוב לא — לסוקולוב זה לא נאה באמת…אלא לך ואמר לאברהם זינגר, כמדומה לי, שאינו חושב את עצמו גדול מטולסטוי! לך ואמר לו: אדוני, אברהם זינגר, זרוק את העט ואת הקסת, ולך לעבוד את האדמה! ותראה אם לא “ימלא את פיך חצץ”…

“התפעלות” יש לו מטולסטוי!…לפני לכתו הכניס בחור זה את ידו לתוך צלחתו, כמעט שבהיסח הדעת, והוציא מתוכה, גם כן בהיסח הדעת, איזה ספר קטן, ואף על פי שלא שאלתיו על ספר זה, התחיל מתנצל ומסתירו ממני… — לא כלום…ספר, גם כן שלו…של טולסטוי, הסונטה הקריצירובית; היה לי אתמול וִכּוּחַ עם בַּרישנִיה אחת, בשום אופן לא חפצה להודות כי הנשים — נוּ, איך הוא אומר שם?…אני לא אמרתי לה כלוּם, רק הצגתי את פּוֹזדנישיב כלפי…כלפי…מה שמה? כלפי אשתו — בודאי זוכר אתה את שמה?

— איני זוכר כלום…

הבחור נרתע לאחוריו.

— ובכן אינך זוכר גם את כל האידיאל?…

איני יודע, מלה זו למה היא באה כאן דוקא, ואולם אין בכך כלום. יודע הבחור שטולסטוי ואידיאל אינם חלילה שעטנז, ויכולים הם לבוא ביחד בכל אופן.

הבחור יצא ואני שאפתי רוח. אַלפי נשיקות הייתי נושק לאמו

על שהיא קפדנית, ושבאשמתה צריך “תכשיט” זה להתפּלל בכל יום, וגם באותו היום שבאתי לזפרון.

הפחד שפחדתי, בנוגע להתודעותי אל קרובי, היה פחד שוא; אמנם היו הרגעים הראשונים קשים קצת, וכשמגידה לי רחל הקטנה היום, כי באותם הרגעים עמדתי כגולם, אני מאמין בזה אמונת-אמן, ולעולם אהיה אסיר-תודה לאחד מקרובי-אחי, שהוציאני אז מן המצר והזמינני לטיל…נבוך הייתי ביותר בפני מבטי החבה ושאלות האחוה הרבות…ועד-היום יש לי טענות ומענות ללבי המתכּלכּל מטפות אהבה ובעבוֹר אותו גל של אהבה ושכּרָהוּ…

הטיול ארך כשעה. טילנו מאחרי העיר, ולמרות מה שמלַוִּי נהגני בכונה בשבילים צרים וריקים שבצדה של העירה, בכל זאת נזדמנו לנו יהודים שונים ומשונים, שתקעו לי “שלום”, ובאותו רגע נשאל מהם מלוי ברמז, מי-ומה-ומאין? העדר השֵׁנה והנסיעה המיגעת ועוד סבות שהצטרפו להן פעלו עלי, עד שנעשה ראשי סחרחר והתחיל מרפרף באויר, ואני זוכר את קלסתר פניהם של כל אותם הבריות שפגשתי בטיולי ההוא, מלבד עלם אחד שנלוה אלינו בדרך — הודות לרשמי פניו האוריגיינליים והחדשות שגלה בי.

החדשות שגלה בי העולם הן “שתי האידיאות”.

כששמעתי את דברי עלם זה: אתה יש לך שתי אידיאות — כמעט שנבהלתי.

— היינו?

— כותב אתה גם בשיר וגם בפרוזה.

אבן נגולה מעל לבי..כששאלתיו מאין הוא יודע את כל אלה, ענה לי, כי בביתו נרשם גם מי ומי הוא “כף-המבשלים”; הכל נרשם אצלו בחוברת העשויה לאותו דבר; כי יש שהוא שוכח לפעמים דבר-מה.

קורספונדציה אחת בת שלש שורות הראה לי ב“הצפירה” בגליון מזוהם ממשמוש ידים ומרוב ימים והעיר לי גם כן, כי בסופה של הקורספונדציה כתוב היה: הוי השרפות, השרפות! עד מתי לא תחדלנה מערי ישראל, עם סימן השאלה ועם סימן הקריאה, ואינו יודע למה השמיטו את אלה! בביתו הבטיח לי העלם, יש לו עוד “הצפירה” אחת, שגם שם יש משלו…אולם אינה חשובה כל-כך, אך אם רוצה אני, נכון הוא להביאנה עוד היום…בקשתיו כי יביאנה, אדרבא…אולם לא היום, לא היום, כי אם מחר.

כשחזרנו הביתה, מצאנו את בני הבית כבר מחכים לנו “אל השלחן”. בשבתי בחוג בני המשפחה, נשתנה יחוסי אליו מרגע לרגע. מַהֵר מַהֵר מתקשר לבו של אדם במשנהו, ואשרי מי שהמציא את הדבר הטוב, את “הקרובים” בעולם. אכן יש ששמש זורחת מאחורי כתפו של אדם, והאדם איננו יודע, מפני שאינו עולה על לבו, כי יש להחזיר את הפנים…הן היו שעות שהייתי גלמוד ככה בעיר הגדולה, בין החומות, הן היו שעות כאלו, והן באותן השעות היתה עיר גמדים קטנה, ושם אנשים קרובים כל-כך וזרועות חמות כל-כך הנכונות לחבקני בכל זמן ועידן, ועל לבי לא עלה!

ברב חשק מלאתי את עצת דודתי, שהאשימתני בשעת הסעודה בבישנות יתירה — דבר שהוא ממני והלאה — והלכתי לישון בחדר שפנו לי. החלומות באו אלי במעט ענין תיכף כשנרדמתי: הבחור הגבוה בא לשוחח עמי “בשפת רוסיה”; אחריו באה “הברישניה שלו”. נבוכותי מאד. היא התחילה מטילת בתוך החדר והוציאה מצלחתה חתיכה גדולה של “שיטניצא”, דומה לאותה השיטניצא שאכלתי אני והזפרוני בבית הנתיבות, ואכלה בכל-פה מן החתיכה כלה. הבחור הגבוה השתוחח ולחש לי ביראת הכבוד: זוהי מן הדימוקרטיות. באה

גם כן מוורשה; אצלן אינן מתבישות…עוד הוא מדבר, והנה נכנסה אמו של הבחור ופניה אמנם כפני קפדנית, נכנסה ואחזה בציצית ראשו של הבחור וטלטלתהו טלטלה אחת וגדולה: — באמצע התפלה! — והברישניה רואה זאת ולוחשת בינה לבין עצמה: עתה אני מודה, כי הַגְרַף צדק — הנשים אינן שוות כלום…עודי נבוך ממראה עיני, והנה נחל מים פורץ אל חדרי, ודגים רבים צפים בתוך המים. דגים רבים רבים מאד, עם קשקשים אדמדמים משתעשעים בַּמים ועל פניהם.

והגרף טולסטוי הזקן עומד עם חבר “שקצים” על יד הנחל ומשליך לתוכו את חַכּתו. שרולי מכנסיו מפושלים עד הברכּים, ראשו מורם למעלה, אין הוא רוצה, או אין הוא יכול לראות את עצמו במעמד לא אֶסתיטי כזה…רגעים אחדים שוהה הוא במקומו. כשהוציא את החכּה לא היה עליה אף סימן של דג. וחזר הגרף לאחוריו במקום שעמדה הגרפינה הזקנה ומטפחת-משי בידיה לנגב בה את רגלי הגרף שנגאלו בטיט, בעת ציד הדגים. עודי נבוך ממראה עיני, והנה הגרף מוציא מכיס בגדו איזה עתון, וקורא בו, הסתכלתי בעתון והנה הוא עברי — “הצפירה”! — מה אתה קורא, גרף לֶיב ניקוליביץ? — קורספונדנציה של עלם זפרוני. עוד אני נבוך — והנה הבחור הגבוה רץ בכל מאמצי כּחו, התפלין בראשו, הרצועה שעל ידו נסחֶבֶת מאחריו…הנה הוא כורע לפני הגרף. — כמה דגים צדתָּ? דגים! דגים! — ומרחוק דולקת אמו הקפדנית וצועקת: — “באמצע התפלה! באמצע התפלה!” —

כשהקיצותי, כבר החל היום לערוב. רגע אחד לא ידעתי ברור איפה אני נמצא. כשזכרתי הכל, כמעט שבושתי לצאת מחדרי. — כל היום! כל היום לישון…קול אחות אחת הגיע לאזני מן החדר השני ולבבני. מה חביבה היא, ומה יפה, ואנכי לא ידעתי, לא ידעתי…

יצאתי מן החדר ונכנסתי לחדר האוכל, שכבר הודלק בו אור. את כל בני הבית מצאתי יושבים “אל השלחן”. — ערבא טבא!

פכּח הייתי אחרי שינה של שעות מספר. ולכן חי עתה בזכרוני כל הנשף הנעים ההוא. לא אדבר כלל על התה ועל מיץ-הדבדבניות, כי במה נחשב כל זה לעומת…לעומת הצחוק שפּרץ בכל רגע מפי אַחיותי, לרגלי כל בטוי פולני-יהודי שנזרק מבין שפתי — —

כשיצאתי בחברת אַחי ואחיותי אל החצר הקטנה והשתולה עצים קבלתני רוח קלילה. השמש לא נראתה עוד בשמי-המערב. שרידי עננים אדמדמים תעו אנה ואנה, בודאי נמו העננים האלה, בודאי התמכרו להזיות ברגעי השקיעה — ובהקיצם והנה שמשם כבר איננה… ספסלים אחדים עמדו מתחת לעצים. ישבנו, והענפים כסו על ראשינו. נשאתי את עיני, והנה כוכבים נוצצים בתוך דליות העץ. היה עלי רק לקום להרים את ידי ולקחתם —

איזו יד נגעה בי, בשערי…נגיעה מחמת אהבה, ואדע כי זאת היא ידו של אח או אחות…חשך היה אז בתוך הגן ולא ראיתים.

— לוּ דבר הלב כמו הפה בלשון בני אדם, כי אז היינו שומעים בתוך דממה זו את שיחותיו…— קרא קול חביב אחד.

— זוהי דממה נפלאה באמת!

ואולם אחרי שהלב איננו מדבר בלשון בני אדם, הדממה משעממת. כלום יש ענין בדפיקות לבותינו שאנו שומעים? — קרא קול חביב עוד הפעם.

— הבאמת? השומעים אתם דפיקות-לב בתוך הדממה הזאת?

— וכי מה בכך? שומעים אנו!…

— אם כן יקרא נא כל אחד מכם בשמו, ואחרי כן יטה כל אחד את אזנו אל לבו, ושמע כל אחד את שמו בדפיקותיו…

— קרא נא אתה בשמך — ותשמע גם אתה אותו בדפיקת לבותינו…

— אני לא אשמע עוד…בן-כרך אני, וקלקל שאון הכּרך את שמיעתי…

הורדתי את ראשי והנחתיו על כפות ידי.

עוד הפעם רחשה הדממה העמוקה בינותינו ועל ראשינו. אני הרימותי את ראשי ושאלתי:

— האספר לכם על דבר החיים ההומים ועל שאון הכרך?

………….

ספֵּר, ספר!

אחדים מאתנו קמו, החליפו את מקומותיהם על הספסל לימיני ולשמאלי, נדחקו איש לאחיו —

ואני החילותי:

בִּשְׁאוֹן הַכְּרָךְ.

מֵאֵיזֹה רְחוֹב, שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּרַךְ,

בָּא קוֹל הֹלֶם-פָּעַם;

מוּרָמָה יַד, וּבַרְזֶל יַךְ:

בְּרָקִים וְקוֹל רָעַם.

נַפָּח עוֹמֵד עַל לַהֶבֶת,

וּמְרַקֵּעַ אֶת בַּרְזִלּוֹ;

גַּלְגַּל אַחֲרוֹן לַמִּרְכֶּבֶת —

לֹא בִשְׁבִילוֹ, לֹא בִשְׁבִילוֹ!

כָּל הַלַּיְלָה הִכָּה, הִכָּה;

כָּל הַלַּיְלָה רִקַּע, רִקַּע;

כָּל הַלַּיְלָה הָלַם, הָלַם —

וּלְעֵת-בֹּקֶר עִם צֵאת-חַמָּה —

הַמִּרְכֶּבֶת כְּבָר שָׁלָמָה;

נָח הַהֹלֶם — וַיֵּאָלַם.

— "אִשְׁתִּי! אָז הַנַּפָּח קָרָא,

עוֹד מְעַט וּבָא הַ“שְּׂרָרָה” —

"הַמֶּרְכֶּבֶת לוֹ מוּכָנָה,

"בִּשְׁתֵּי “מֵאוֹת” אוֹתָהּ קָנָה.

"קַבְּלִי, רַעֲיָה, אֶת הַדָּמִים!

"עֶשְׂרִים לֵילוֹת, עֶשְׂרִים יָמִים

"נַעֲרוֹךְ חִנְגָּא וְהִלּוּלָא,

“עַד שֶׁתֵּהֹם תֵּבֵל כֻּלָּהּ! —”

שָׂח הַנַּפָּח כָּךְ, וְנָדַם —

כָּרַע, עָיֵף, וַיֵּרָדַם.

*

לוֹ, לַנַּפָּח, אִשָּׁה יָפָה,

עֲלֵי מִצְחָה יֵשׁ לָהּ קֶמֶט —

הִיא קְצַת חִוְּרָה וּקְצַת רָפָה,

שִׂפְתֵי חֵן וְסִנְטָר חֶמֶד.

בַּעֲלָהּ צִוָּה, — וְאֶת צָווֹ

הִיא לֹא תַמְרֶה, הִיא, הָרַכָּה!

עוֹד מְעַט הַ“שְּׂרָרָה” יָבוֹא —

אֶל הַחַלּוֹן הִיא מְחַכָּה…

בָּא הַשְּׂרָרָה — רָם כָּאַלּוֹן,

יָפֶה, חָסוֹן הוּא, הַ“שְּׂרָרָה”!

אַךְ הַחִוְּרָה שֶׁבַּחַלּוֹן —

לָמָּה חָרְדָה? מַה זֶּה קָרָה?

בָּא הַשְׂרָרָה — אֵשׁ הֻצַּתָּה!

הוֹ הַשְׂרָרָה! הוֹ שַׁלְהַבְתּוֹ!

— “בּוֹאִי, חִוְּרָה, מָה אַתְּ חַתָּה?…” —

וַתִּכָּנֵס אֶל מֶרְכַּבְתּוֹ.

הַמִּרְכֶּבֶת טָשָׁה טָשָׁה,

כָּל הַיּוֹם הָרְחוֹב רָעָשָׁה

כָּל הַיּוֹם שְׁאוֹן גַּלְגַּלִּים…

הַנִּיצוֹצוֹת וְהָרְשָׁפִים

מִכָּל אוֹפָן נִתְּזִים, עָפִים,

כָּבִים רֶגַע וּמִתְגַּלִּים.

הַמִּרְכֶּבֶת סְגוּרָה, סְגוּרָה —

הוֹ הַשְּׂרָרָה! הוֹ הַנּוֹרָא⁵!

לוֹ, לַנַּפָּח, אִשָּׁה יָפָה,

הִיא קְצַת חִוְּרָה וּקְצַת רָפָה,

עַל חָזֶהָ רֹאשׁוֹ נִשְׁעָן, —

הִיא, הַחִוְּרָה, הִיא לֹא תִישָן…

עַל תַּלְתַּלָּיו מוּרָד רֹאשָׁהּ,

עוֹד הִיא חֲרֵדָה, עוֹד הִיא בוֹשָׁה…

בְּרַעַשׁ אוֹפָן תִּשְׁמַע קְלָלָה;

עֵין הַנַּפָּח — בִּשְׁבִיב שֶׁעָלָה

אֶל הַחַלוֹן —…רֹאשׁוֹ נִשְׁעָן

עַל חָזֶהָ — הִיא לֹא תִישָׁן…

לְעֵת עֶרֶב רַק חָדָלָה.

הֶמְיַת הַמִּרְכֶּבֶת כָּלָה.

בָּא הַשְֹּרָרָה אֶל הֵיכָלוֹ —

בָּא עִם צֵידוֹ, בָּא עִם שְׁלָלוֹ…

הוֹ הַשְּׂרָרָה, הוֹ הַשְּׂרָרָה!

עַד חֲצוֹת הַלֵּיל עֲצָרָהּ…

עַד חֲצוֹת הַלֵּיל לְקָחָהּ —

וּבַחֲצִי הַלַּיְלָה שְׁלָחָהּ!…

*

עִם כְּלוֹת הַיּוֹם הַנַּפָּח קָם,

הִתְעוֹרֵר מִתּוֹךְ שֵׁנָה —

וְהַבַּיִת רֵיק וְאִישׁ אֵין שָׁם,

גַּם הִיא “חִוְּרָתוֹ”, אֵינָהּ…

אַרְבַּעַת כְּתָלִים עָמְדוּ דֹם,

מְאוּם לוֹ לֹא אָמָרוּ;

הָאֵשׁ כְּבְָר נִדְעֲכָה עַד תֹּם;

הַפֶּחָמִים הִתְקָרָרוּ,

“אִשְׁתִּי!” — קָרָא — וְאֵין עוֹנֶה!

“אִשְׁתִּי!” — וְאֵין קָשֶׁב!

אֶת קְרִיאוֹתָיו לוֹ רַק שׁוֹנֶה

הֵדוֹ שֶׁל הַנָּשֶף.

אֶל הֶחָצֵר יָצֹא יָצָא —

וְצַעֲקַת שֶׁבֶר הִתְפָּרָצָה

מִתּוֹךְ לִבּוֹ. צְעָקָה מָרָה:

— הוֹ הַ“שְּׂרָרָה”! הוֹ הַ“שְֹּׂרָרָה”! —

הָמִּרְכֶּבֶת לֹא עָמָדָה —

— הוּא, הוּא צָדָהּ! הוּא, הוּא צָדָהּ!…

דִּמְעָה נָזְלָה, דֹּם נָזָלָה…

— הוּא, הוּא גְזָלָהּ! הוּא, הוּא גְזָלָהּ! —

פִּתְאֹם עָמַד. דָבָר זָכָר:

"— לֹא אֲחַכֶּה עַד יוֹם מָחָר!

מִזְּרוֹעוֹתָיו אוֹצִיאֶנָּה,

“בִּזְרוֹעוֹתָיו אַהַרְגֶנָּה!” —

אֶל הַהֵיכָל הָלֹךְ הָלַךְ —

בַּאֲפוּנְדָתוֹ טָמַן שָׁלַח.

“— חַד הַשֶּׁלַח, וְיֵשׁ לוֹ בָרָק! —”

חָרַק לוֹ הַנַּפָּח, חָרָק…

כָּל הַקִּרְיָה שָׁמְעָה הֵדִים

שֶׁל צְעָדִים קָשִׁים, כְּבֵדִים…

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה כַאֲשֶׁר נָגַשׁ

אֶל הָאַרְמוֹן, אוֹתָהּ פָּגַשׁ —

אֶל הַשַּׁעַר עָמְדָה סְמוּכָה

וְהַבְּלוּסָה פְתוּחָה, פְתוּחָה…

*

הַתּוֹצָאוֹת לֹא יְדוּעוֹת —

רַבּוֹת — רַבּוֹת הֵן הַשְּׁמוּעוֹת!…

רַבִּים — רַבִּים הַנַּפָּחִים,

כִּמְעַט כֻּלָּם נָשְׂאוּ נָשִׁים.

שְׂרָרוֹת גַּם כֵּן יֵשׁ לִרְבָבוֹת,

כֻּלָּם נוֹסְעִים בַּמִּרְכָּבוֹת —

הָאוֹפַנִּים אָצִים, טָשִׁים…

זִיקִים נִתְּזִים וְנִדְעָכִים —

וְהַכְּרַכִּים תָּמִיד הוֹמִים!

תָּמִיד הוֹמִים!

איזה דבר נפל מן העץ והתחבט בגבי. קמתי ממושבי ואשא את עיני; אלא כלום לא ראיתי בתוך החשכה. הִצַּתי עץ-גפרית ואסתכל לאורה לתוך הענפים. שתי עינים הבהיקו אלי מבין הטרפים.

— כמדומה לי שאחד יושב על עץ!

— וָלְף-לֵיבּ בודאי. איזו מַנִּיָה יש לו לתפוחינו! קרא אחד מחברתנו. אַנאָבזאַל בחור מוּפקר ירד מעל העץ.

— אמרת שם בודאי “יום” תהלים, והמלאך גבריאל ירד אליך ומלא בין כך את כיסיך בתפוחים.

— לא קטפתי היום אף תפוח אחד: כוָנתי אמנם בעלותי על העץ לא היתה להכניס ציצית ב“ארבע-כנפות”…שמעתי את המעשה.

— נוּ…

— לוּ היו לי להוצאות הדרך נסעתי לשם, והייתי מראה להם!…כל מרכבת ומרכבת הייתי מעכב באמצע הרחובות…הייתי מראה להם, להשררות!

חרק המופקר בשניו והלך.

איזו עצבות רחפה עלינו ובינותינו בתוך הדממה…נחמתי כמעט על אשר ספרתי להם, להשקטים, על דבר שאון קריתי.

— האם נושא עץ זה תפוחים? שאלתי.

— נושא!

טפסתי עליו. ענפים אחדים שרטו בפני. אי-אפשר היה להזהר מזה, בתוך החשכה ההיא. ואולם מעט התפוחים שקטפתי היו משובחים באמת…

זאת היתה הפעם הראשונה, שטפסתי על עץ ושאכלתי הפרי שקטפתי אָני.

ג: שַבָּת

אחרי סעודה של שבת יצאנו אני וכל בני הבית, אחד אחד, מלפני השלחן שבחדר האוכל, ונכנסנו, אחד אחד, אל החדר הסמוך. החלון שבאותו החדר היה סגור, ובזויות שמשותיו השטופות זוהר היום התעלסו מחנות זבובים באהבים.

פתחתי את החלון, ויעופו בשאון גדול החוצה.

זבובים אלה קטנים הם, עלובים הם. הרגלים והכנפים — אוי ואבוי! ואולם אין דעתי נוחה מהם: מצח נחושה להם, להזבובים. חוצפתם עוברת כל גבול. ביחוד בשבתות ימות החמה. מחנות מחנות הם באים לחדר המבשלות, מסתופפים על גבי ה“טשולנט” ומנקרים. המשרתת איננה, ואני יש לי מזה הנאה משונה: יהנו גם הם, ידעו גם הם את טעמו של טשולנט, מכיון שנכנסו לביתו של יהודי! אלא מאי? צריכים להיות מנומסים קצת. אם נקרו דַּיָּם והמשרתת באה וגרשתם, והם חוזרים ומנקרים — זהו כבר מעשה זוללים! אלא אני מוסיף ומצדד בזכוּתם: רָאוּ את הטשולנט כי טוב, ורוצים הם לחדור אל הכרסתן, אל הקוגיל גופא החבוי שם בתוך המון תפוחי-אדמה השזופים ואל הקיבה השמֵנה, — אי, הקיבה השמנה! כי אף על פי ששלשת הדברים הנזכרים, נתונים בפארור אחד, הנה הם בכל זאת מטעמים בפני עצמם: תפוחי-האדמה הקטנים, החרוכים יפה, שהתקשו קצת כדבעי — לחוד, הקיג“ל, שעד עתה לא למדתי כיצד הוא נוצר — לחוד, והקיבה השמנה אי, הקיבה השמנה! — לחוד. היחס היחידי שבהם הוא, כי מכיון שלוקחים לתוך הפה תפוח-אדמה אחד, אי אפשר עוד לעמוד בפני הרצון ותוחבים את המזלג בחתיכת קיג”ל, וגם בזה עוד לא שבה היד והיא נטויה עוד לפרורי הקיבה (הקיבה, כידוע, כיון שמנתחים אותה היא מתפוררת והשומן שותת ושותת), ובכן איני תמה כלל, מה שכל כלי יוצר לא יצלח להניס אותם הזבובים שכבר טעמו מן ה“בריה” האחת.

אולם אותה ההלולא לאחר הסעודה — זהו דבר מכוער!

התפטמו הרעבתנים הפעוטים, עוד נכר שמן של טשולנט בפיהם הקטן, עוד כרסם העגולה מתנהלת בכבדות תחת הכנפים הרפות, והם עפים אל החלונות, לעשות את מעשיהם, זר-מעשיהם, ודוקא לאור השמש, ודוקא לעיני כל, בראש-גלי…ושואגים עוד בשעת-מעשה!

פתחתי את החלון — ויעופו. רק שנים שהיו עסוקים במין דוּאֶל נשארו בזוית, כשהאחד מנקר בראשו של זה והשני סורט לו ברגל דקה אחת בבטנו. והרהרתי באותו רגע, שהזבוב האחד בקד בשעת המקומה באשת חברו, והבעל, רחמנא ליצלן, מצאהו כשהוא מַתנה אהבים אם אשת-חיקו, ותתלקח המלחמה הקשה הזאת.

ונזכרתי באותו רגע במעשה כזה שקרה בכרך בין בני האדם ואצחק בלבּי.

שתי רפידות קטנות עמדו אצל שני כתלים של החדר שנכנסנו לתוכו אחר הסעודה. ישבנו באשר ישבנו, זה על ברכיו של זה, זה אחורי כתפו של זה — שבת-אחים. דעתנו היתה נוחה עלינו ושוחחנו

מה ששוחחנו, בלי קמיטת המצח, בניחותא, בלי טרמינים, כל מה שעולה על הלב — שיחת-אחים.

— כמה מים כבר נגרו! אוי—אוי…בן-שבע היית אז! —

— כך…

— והרי זוכרת אני עכשיו את הכל כאלו כל זה היה אתמול… איזה שובב! בלילה, לא היית נותן לישון…מיאוּ…מיאוּ…וכתרנגול — כל הלילה! דודה התארחה אז בביתנו — כמה צעקה זו!

— כעסנית היתה ביותר. משבא הלילה והיו מתחילות בחדר הילדים שלנו הקפיצות…כל אחד לתוך ערישתו של חברו…רחלי, בת שלש היתה אז, היתה צועקת: אי, דבר זה אסור — הלא בחור!… הקפיצות היו פתאומיות…היינו זוחלים על רצפת החדר האפל, זוחלים זוחלים בדממה — ובַּך! לתוך הערש…צעקות, צחוק, הכסתות מושלכות על פני הרצפה, אין זכר לסדינים ולמסכות, חרבן! והקפיצות אינן חדלות — עד⁶ שאברהם’ל האורב בפתח היה קורא: הדודה! — ומיד היינו משתתקים, מתקפלים באיזו שמלה וכובשים את פנינו ואת הצחוק בשק התבן, כל אחד לא במטה שלו.

— והמעשה בליל השבת?… זה היה יפה! הנרות כבר כבו, ואנחנו עושים את מלאכתנו במחשך…ופתאם נכנסה הדודה כפעם בפעם — להשתיק… אינך זוכר?.. אתה זחלת מאחוריה, וכשאחזת בקרסולי הזקנה, נבחת בקול משונה: הב-הב! נבהלה הדודה ונפלה ארצה. את כלנו הלקו אז, אולם אותך הלקו ביותר…

— כך, זוכרת אני…מאותו הלילה לא נתניך עוֹד לישון בחדר הילדים: הדודה לקחתך לתוך מטתה… ואנחנו היינו מתגרים בך דרך הכוֹתל יצחק — פצחק — נאדעל-טעשעל!"… אתה היית עונה

"אברהם’ל — כפמיל — לאקשען — דרעמ — אך הדודה היתה בולמת את פיך ולא נתנתך לכלות.

— העודה חיה, הדודה?

— חיה!… בקפולִיָה…

— בקפוליה…בקַפוליה…שמעו-נא, דבר מה עלה על לבי, אחרי “הבדלה” נשב ונכתוב לה כלנו. נזכיר לה לילות הקפיצות…גם אתה תכתוב…היא תשמח מאד…אוי — אוי — כמה מים כבר נגרו מני אז?…

השיחה שטפה, כאותו הנחל העליז המקלח בין יערות וכפים ואינו מוצא לו שטן בדרך שטפו. זכרונות הילדות שתעו במוחו של כל אחד ממנו פזורים וסבוכים, כיון שנזדמנו בני-המשפחה לחדר אחד ביום שבת, היתה ההשתלשלות של הזכרונות נפלאה. כל אחד זרק את חוליות הזהב שנשתמרו במוחו ובלבו ומאליהן התדבקו זו בזו — ושרשרת הזהב נוצצת, מבהיקה…האח! כל המים שכבר נגרו, זורמים אחור, חוזרים…ויופיע העבר בחדר היפה הלז, וימלא כל זויותיו בזהרו.

ותשטוף השיחה, והיא קלה וחפשית כל כך, ונוגה של זריחת החמה מתוּחַ עליה וצחוק-ילדות מצלצל מתוכה. אולם עוד כל זה נראה לי, נשמע לי — מרחוק. לא אותם החיים בעצמם חוזרים אלי, כי אם הד קולם. רק ההד לבדו נשמע לי, הבא מאחרי להרי חושך; עוד מעט ונדם גם ההד המצלצל עוד. יש אשר צר לאדם לראות את השמש בשקיעתה והוא הופך את פניו כלפי המזרח ועוצם את עיניו ובורא לו במזרח שמש, בדמיונו, והוא רואה את השמש עולה, מנסרת ועולה…ואולם בלבו הוא יודע שבאותו הרגע אשר יפקח את עיניו וראה והנה אָפֵל המזרח, אָפֵל — ומשם זוחל הלילה…

— ואת המעשיות של זקנתנו עודך זוכר?…

— לפני שלש שנים מתה — פה בזפרון…

— בערבים היתה אוהבת לספר.

— המעשה היותר יפה הוא, “עלי-בבּי והשודדים”…אבן-בזק, שיש-חזק — הִפָּתֵחַ! נפתחה האבן והנה מערה גדולה. נכנס. בחדר הראשון — גויות בני-אדם מתים, בשני — ראשים כרותים, בשלישי — דינרי זהב ואבנים יקרות…עודנו עומד וחושב — והשודדים…

— ויונה הנביא אשר ישב במעי הדגה כמו בתוך בית, והניח שם תפלין, וכתב שם ספר-תורה…

— ואת דגי הרקק שבמעי הדגה למד אלף-בית.

ותשטוף השיחה מאליה, קרן גררה קרן. קו— קו, זכרון גלה זכרון, ואֵד קל רבץ על מחי, האפיל את ההוה, והאיר על מה שעבר…ואשכח כי עיני עצומות וכי “הזריחה” היא זו שבראתי בעצמי.

— ומשה ברוך איננו כותב מאפריקא כלל!

— איזה משה-ברוך? זה גדל-הקוֹמה, שאהב כי התֵּה שהיו מגישים לו יעבור על גדותי הכוס?…

—זהו… בודאי ישן הוא גם שם ביום השבת אחרי חצות!

— אי, אחרי אותו המאורע…אחרי שיצקנו לו את התה מן הקומקום לתוך מטתו, על גבי הסדין, לא יוסיף…

— חה-חה, כל אותה השבת שכב במטה!…

— הִתחַלה!

— לאחר שקם: משה-ברוך! כתם זה?!…

— את המזלג זרק עליך…

— חה-חה…

גיל-ילד שב אלי — דבר שלא קרה עוד בחלד — גיל-ילד שב

אלי כמו אותה הצפור הנפלאה “חול” שלאחר עבור עליו אלף שנים נעוריו שבים אליו, עלומיו חוזרים לו. עמד כבר החול על ענף אחד מענפי עצי הלִבְנה “שבבית-העולם”. עצי הלבנה האבלים מספרים לו כמה בני-אדם כבר הובאו הנה מן העיר, ביניהם ילדים ותינוקות — הנה הקברים הקטנים! וירד החול על אחד הקברים, נקר בחרטומו בּעפר התחוח, קָץ החול בחייו: אלף שנים — דַי! קבר יחפור לו בעצמו ויקָבר…ואולם נחשף לו ראש של שלד בתוך עפר האדמה, והוא נבהל מפני חורי העינים, את זה עשה המות! והוא מנפנף בכנפיו הכבדות ופורח לו…ובכל יער ויער שהוא מתעופף בו וזוכר את השירות ששמע וששר בתוכו זה כבר — נושרות נוצות-שיבה אחדות מכנפיו ואחרות צצות במקומו; על כל נחל ונחל שהוא עובר וזוכר כמה פעמים צחקו אליו השמש והלבנה מתוך המים הזכים האלה וכמה פעמים שבר את צמאונו בהמים המתוקים — נושרות נוצות-שיבה אחדות וחדשות צומחות תחתיהן; על כל פרח ופרח שהוא יורד עליו לשבות ולהנפש ואשר ספרו לו במשך האביב את חלומותיהם⁷ ומחמת החרף לא שמע תמיד את סוף חלומות-הפרחים — נושרות נוצות-הזקנה, הוא שב לעלומיו…

— — — —

— אוי, כמה מים כבר נגרו; —

התפזר האד מעל מוחי…החדר כמעט שהיה ריק, אחד אחד השתמטו…שֵׁנה של שבת תקפתם. רק אני ישבתי על הרפידה האחת, ועוד אחד נמנם על הרפידה שממולי.

גם אני נסיתי לכבוש את פני בכר אשר למראשותי, ואולם האור הרב שבחדר לא נתנני לישון בדפקו לי בשכמי: עוד היום גדול, — ויהיו פני כבושים בכר האפל ועל שכמי רוקד היום, ואני מרגיש

באורו ואיני יכול לעמוד בפניו. ואקום ואטייל בחשאי מחדר לחדר. הכל נם; גם הארונות, הארגז הגדול, השלחן והכסאות מסביב לו… גם המפה הלבנה והזבובים על גבי פרורי הסוכּר הפזורים עליה. בחדר המבשלות היה החום גדול מאד. על גבי התנור ישב החתול ונמנם. לרגעים פּקח את עיניו הירוקות וסגרן שוב, ולא היה בזה כי-אם לאַיֵם על הזבובים המרהיבים ועוקצים, מרהיבים ועוקצים.

כשפתחתי את הדלת ויצאתי אל החצר, שמעתי איזה רשרוש עובר בגן הקטן…על עץ האגס ישב לו בחור “ישמעאלי”, מבחורי הרחוב וקטף לו אגסים אדמדמים למחצה וצהובים למחצה, כאלו לא היתה שבת בעולם.

— בחור, ביום שבת! אַה, בחור?

הוא קפץ בקפיצה אחת מעל העץ ויצא את החצר כשהוא מסנן מבין שפתיו:

— השד יודע אותו! גם ביום השבת לא נפלה עליו תרדמה!…

יצאתי אל הרחוב.

הרחוב היתה ריקה. איזה “גויה” יחפת-רגלים עמדה על יד פּתחו של בית אחד ובלעה זרעונים. קלפת-זרעון אחת נפלה לבין אצבעות רגלה הגסה, והיא לא הרגישה בה.

כשאזל מן הקומץ שלה הזרעון האחרון נכנסה עוד הפעם הביתה ויצאה אחרי-רגע שנית וקמצה מלא זרעונים עוד הפעם, וקלפת הזרעוֹן עוד נעוצה בין אצבעות רגלה האדומה.

בשביל הסרת מנורות-שבת מעל השלחן….אולם אם תבלע “גויה” זו מלוא הבית זרעונים, לא תשבע! זרעונים הם — בשביל בנות ישראל, שאין להן שמלות יפות ונשארות בביתן כל השבת…

מבלי הרגיש כמעט בדבר עברתי ברחובות אחדות. בּעברי

על פני איזה בית-מדרש, נתקל מבטי בפני בחור חִוֵר שיצא לרגע מבין כתליו ועמד על המפתן. ציצית אחת בצבצה מתחת שולי בגדו, הִבִּיט הבחור בשני עברי הרחוב, במערב, בַּמזרח וְנִכְנַס שוב לבית המדרש…

בחור זה למה יצא וחזר? מה הוא עושה בבית המדרש?…

חרד בי לרגע הלב — נדמה לי שאם אכנס לבית המדרש וארים את הגמרא מעל “העמוד”, אז אמצא תחתיה את “התועה בדרכי החיים” פתוח, והדַף, הַדַף יהיה זה:

“— מה שמך?”

“— פרא-אדם!”

“— מה שמך, בני?”

“— יוסף היתום מעיר מדמנה…”

בחור, מדוע אינך מוסיף לקרוא הלאה?

— צר לי להפרד מן הדף הזה…

בחור, כיצד אתה קורא את התועה?

— מרים אני קצת את הגמרא הגדולה ומניח בקצֶהָ על ראשי, וקורא…

בחור, הרי הגמרא הגדולה מאפילה באופן כזה?…

— אני מדליק נר, ומאיר בו בידי…

בחור, בשבת?

— היד רועדת אמנם…

מבלי הרגיש כמעט בדבר, יצאתי את העיר. הרחק, הרחק בשדה נגלה לי המון מטיילים. שמלות לבנות, כחולות, ורודות ושאר בגדי צבעונין נוססו במרחק, בתוך זהרי האויר.

על יד⁸ הגשר שבקרבתו עמד עמוד ערוב-התחומין, התעכבה

עלמה אחת, הביטה כה וכה, אחר כך גנחה קצת, הוציאה מכיס בגדה איזה דבר לבן והצפינה אותו בחפזה מתחת לאחד מקרשי הגשר והלכה לה.

מהלכה הנאה של העלמה צדני ונמשך לבי לדבר עבירה…הדבר הלבן אשר על יד הגשר הוא מכתב!…מכתב פתוח…

יעבר עלי מה! אני אקרא את המכתב מתחלתו עד סופו, רוצה אני לדעת מה כותב לה אוהבה, מה כותב לה אוהבה…

הוצאתי את הגליון הקטן והרבוע מן המעטפה, התחלתי קורא — והנה הוא מאביה…אלא שאת המכתב לא הנחתי מידי בכל זאת, וקראתיו בדלוגים, כי מאביה היה המכתב הזה…

…בתי הנחמדה! ראשית מודיע אני לך כי שלום — רבים הם בניו-יורק משלנו — העבודה קשה — מה שלוֹמֵך את? עובד אנכי ואיני מרגיש בקושי…הרי יחידה את לי…אתמול ראיתי את שלמקה. ספר לי חדשות מזפרון…תופרת את? — אמנם טוב שיהיו לך איזו רובלי-כסף לכרטיס-המסע שאשלח לך בקרוב…יחידתי…מה מאד הייתי רוצה לנשקך בעיניך השחורות…שלמקה ספר לי — תמה אני, מדוע את נותנת דריסת-רגל לסַפירזון על מפתן ביתך…יחידתי, בעת האחרונה, לא אדע, החלומוֹת מבעתים אותי…ספירזון וספירזון…אולם החלומות שוא ידברון…אויה! כשתבואי אם ירצה השם הֵנה, אוּהוּ! אתן לך, לאה'-לי, חתן, רבים הם בניו-יורק! הוי, עד כמה הייתי רוצה, אני, אביך שלך, לנשקך ברגע זה בעיניך השחורות!…הדודה שרה-רחל — גם בן אחותי —

הנחתי את המכתב במקומו ומהרתי ללכת בעקבות העלמה. כשעברתי על פניה הסתכלתי לתוך העינים השחורות, שאביה רוצה

כל-כך לנשקן…איזו עצבות נשקפה מתוכן והיא מתוחה גם על הפנים הרכים והיפים.

חרד בי רגע הלב: החלומות אולי לא שוא ידברון…ספּירזון — ספירזון —

ואני הולך לי כבר בצדי הכביש, והכביש צוהל. כל החיים יצאו מן העירה על פני הכביש…והכביש ארוך מאד; אומרים שכביש זה משתרע עד לקוברין…וקוברין רחוקה מאד מפה. השמים האלה הולכים וכלים, ורקיע חדש מתחיל ומתמתח על פני קוברין העיר.

והכביש צוהל! הככר הירוק שמשני צדיו צוחק ורותת תחת מעוף צפריו. העצים הבודדים, מלכי הכִּכָּר הטובים, עדו את נִזְרֵיהֶם והורידום על עיניהם עד הצואר והפקירו את ממלכתם לכל חי, וביום השבת — לבני ישראל…

והככר צוהל —

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

אַבָּא שָׁב מִבֵּית-הַתְּפִלָּה.

אַבָּא קִדֵּשׁ עַל הַיַּיִן,

אַבָּא בִּצַּע כְּבָר הַחַלָּה,

אַבָּא אָכַל כְּבָר פַּשְׁטִידָא

עַל צִמּוּקִים וְעַל שֻׁמָּן;

רֵיחָהּ עוֹד לֹא פָג עֲדַיִן,

אָמְנָם לֹא רַק רֵיחָהּ גְּרִידָא…

וּכְבָר בֵּרַךְ אֶת “הַמְּזֻמָּן”,

וְגַם עָבַר עַל הַסֶּדְרָה,

וּכְבָר חָלַץ אֶת נְעָלָיו, —

וְהוּא יָשֵן שְנָת עֲרֵבָה;

נַחֲרָה בָאָה כְּבָר מֵחֶדְרוֹ,

“שֵׁבֶט-מוּסָר” כְּבְָר עַל פָּנָיו…

עָלֶה נָפַל מִתּוֹךְ עָלָיו,

נָפַל אַרְצָה עַל מְסָאנָיו…

וְכַלָּתֵךְ כְּבָר הִתְקַשְּׁטָה,

יָצְאָה אֶת הָעִיר הַשְּׁלֵוָה —

בֵּין הַשְׁדֵרוֹת יָצְאָה הַשְׁתָּא!

בֵּין הַשְׁדֵרוֹת לָךְ תְחַכֶּה —

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

לֹא בַשּׁוּק עַל יַד הַחֲנוּיוֹת —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת הַנַּעֲלָה;

לֹא בְחוּצוֹת הָעֲיָרָה —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת “הַיְקָרָה”;

לֹא בְבֵית הַדּוֹדָה רִיבָה —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת “הַחֲבִיבָה”;

לֹא בְבֵית הַסָּב ר' יְהוּדָה —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת הַחֲמוּדָה;

רֵיקִים עַתָּה כָּל הַשְּׁוָקִים,

סְגוּרוֹת עַתָּה כָּל הַחֲנוּיוֹת,

וּבָרְחוֹבוֹת דְּמָמָה, דְּמָמָה —

שְׁכִינַת-שַׁבָּת שׁוֹרָה שָׁמָּה…

בְּבֵיתָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה רִיבָה

אֵין כָּל עַלְמָה, אֵין כָּל רִיבָה…

נָשִׁים שְׁכֵנוֹת, נָשִׁים צְנוּעוֹת,

שָׁמָּה בָאוּ לְשׂוֹחֵחַ,

לְשׂוֹחֵחַ וּלְהֵאָנֵחַ;

הַסָּב ר' יְהוּדָה קָם מִשְּׁנָתוֹ, —

יוֹשֵׁב הוּא עַל גְּמָרָתוֹ…

גְּדוֹלָה, עָבָה הַגְּמָרָא!

קָשׁוֹת, קָשׁוֹת הַהֲלָכוֹת!

עַל הַדַּפִּים כִּתְמֵי-כָתֶם,

רֵיחוֹת-טַבַּק, זֵעַת מְצָחוֹת…

וְרֶ' יְהוּדָה יוֹשֵׁב בּוֹדֵד,

מְקַמֵּט מִצְחוֹ וּמִתְנוֹדֵד…

עַל הַיַּרְמוֹלְקָה הַמְּכֹעָרָה,

רוֹעֵד קַו-אוֹר עָלוּב, יָתוֹם —

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׁדֵרוֹת

הִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת אַלָּה.

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׁדֵרוֹת!

בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל שָׁם מְטַיְּלוֹת,

…עֵצִים גְּדֵלִים, שׁוֹשַׁנִּים וְרֻדּוֹת —

בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל מַה חֲמוּדוֹת!

רוּחַ תִּשּׁוֹב, שֶׁמֶשׁ יָהֵל —

הוֹי, מַה יָפוֹת בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל!

בְּבִגְדֵי שַׁבָּת, בִּשְׂמָלוֹת צְחוֹרוֹת

תִּתְנוֹסֵסְנָה הַשְּׁחַרְחֹרוֹת

וְהַנָּאווֹת כַּשּׁוּלַמִּית —

קְוֻצּוֹת רֹאשָׁן קְצַת פְּרוּעוֹת —

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בָּנוֹת צְנוּעוֹת,

לֹא תִסְרֹקְנָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת,

אֶת הַלֶּינְטוֹת וּמִטְפְּחוֹתָן

עַל צַוְארֵיהֶן קָשְׁרוּ אוֹתָן —

לֹא יִשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת —

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׁדֵרוֹת —

נַעֲרָה יָפָה, נַעֲרָה רַכָּה,

יוֹשְׁבָה, יוֹשְׁבָה תַּחַת אַלָּה —

יוֹשְׁבָה, יוֹשְׁבָה הִיא וּמְחַכָּה…

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

— — — —

והכביש צוהל — ואני הולך לי יחידי, מלפני ומאחרי מטילים להם יהודים חנונים, שבכל ימות השבוע הם טרודים בעבודה ובדאגה, עומדים בתוך חנותם, ידם האחת נעוצה, מחמת יאוש בכיס בגדם, וידם השניה מפשפשת, מחמת יאוש בזקן, שלרוב הוא צהוב. וכשנכנס “המזיק” הקטן: אבא מצאתי נקב באגוז, תן לי אחר! — הוא בועט ב“מזיקו” זה ברגל גסה: לעזאזל! אל ה“חדר”! אל הרבי! אותם היהודים — משבאה שבת…אמנם לא כל נשי ישראל יפות הן, אלא כלן נשות-חיל הן ויודעות להכין מטעמים לשבת, כל אחת לפי פרוטותיה.

והבעלים, כיון שהסיחו את דעתם מכל דאגת-חול, לבם זונה אחרי הנאה של עולם-הזה; וידוע דבר זה לכל יהודי כי אחרי סעודת-שמנים גם טיול כל-שהוא עלול להחלים ויציאה כל-שהיא אל פני אויר-השדה, “לחטוף” שעה קלה ריח עשבים, זהו דבר המועיל לבריאות; ויהודי הרי רוצה בכל אופן להיות בריא…וכשהולכים לשם טיול בעלמא, הידים משולבות לאחור, ו“המזיקים” הקטנים אינם הולכים אל החדר ללמוד פרק — הפרק לא ימלט! והמה נגררים אחרי אביהם, ויש שגם ה“פלונית” מוַתֶּרת קצת משעות השינה, ומתנהלת לאטה בצד אישה וצאצאיה, אלא לרוב היא מתחרטת באמצע הדרך והיא שבה לביתה. אם מוצאה היא בתוך הקערה שיָרי “טשולנט”, חטמה מתעקם קצת מן המראה ומן הריח: — שוטים, מה ראו בתפוחי-אדמה אלה כדי להשאיר! —

— שבת-טובה! שבת-טובה! מברכים אותי יהודים המכירים אותי, ושאינם מכירים אותי.

— שבת טובה לכם, שבת טובה!

והככר צוהל — ובמדה שאני מרחיק ללכת, הולכים היהודים,

שידיהם משולבות להם מאחוריהם, ומתמעטים, ובחורים שספק תחום-שבת אינו מעסיק את מוחם, פוסעים בפסיעות גסות הלאה נכר, ממהלכם המובטח, כּי באים הם לחלל פה את השבת במחשבה תחלה, וכשאם ימששו בכיסיהם — ימצאו אצל כל אחד מהם פפירוסים בּלי כל ספק.

חבורת בחורים עברה על פני, בחור אחד שהיה לבוש כתונת אדומה הלך בראש.

כתונת אדומה. כתונת אדומה — ובזפרון!

כמדומה לי שהכירו בי “פנים-חדשות”, כי מיד שראוני התחילו לזמר: אָח, אָרימע אַרבּייטער!

בני-ברית, בני-ברית…ובזפרון!

לאחר רגעים אחדים עברה על פני חבורת בחורים שניה, בחור אחד שהיה לבוש כתונת כחולה הלך בראש.

כתונת כחולה, כּתונת כחולה — ובזפרון!..

הסתכלו בי הבחורים ועברו, ואחרי רגעים אחדים הגיעה אלי השירה: אַהיים פאַר דעם יודישען אַרבּייטער!

פועלי-ציון. פועלי-ציון…ובזפרון!

נשאתי את עיני — מרחוק נראו לי שתי החבורות, כשהן הולכות קדימה…אל היער השחרחר, כל אחת הולכת ביחידות ואינה מצטרפת לרעותה. וכברת הארץ שביניהן כל-כך קטנה; על נקלה היו יכולות להצטרף…צלילי-שיר עוד מגיעים אל אזני, אי אפשר עוד להבדיל בין המלים, נדמה לי שזהו שיר אחד — הצטרפו השירים והיו לאחד…

נשאתי את עיני — שתי החבורות הקטנות ירדו מעל הכביש ונכנסו לעבי היער שעמד והשחיר בצדו. והכביש השתרע הרחק,

הרחק לפני, כשהוא ריק ופנוי כאלו הקדוֹש-ברוך-הוא יעבור עוד מעט בזה במרכבת-אש.

בלי כונה נתקל מבטי ביער —

דיסקוסיה, דיסקוסיה…ובזפרון!

השמש עמדה בגבול שמי המערב, ואולם עוד היה היום גדול, — צעדים ושיר אהבים נשמעו לי מאחורי. הפניתי את שכמי: בתולה גדולה הלכה אחרי. ההליכה הגסה, הבְּלוּסָה עם הפסים האדומים והכחולים והשמלה בעלת צבעונין מבהיקים, נתנו אותותיהן, כי הבתולה הלזו היא מן הכפריות, המשרתת בבית אחד “מבעלי-בתי” העיר, והתקשטה זו בשמלות שבתה והולכת לה לכפרה הקרב לבלות שם שעות אחדות, בחברת…נו, אלהים יודע אותה! שפתיה המשורבבות והמלאות דם, שהעליונה כמעט נגעה בחטמה, הקיאו: ווי איך האָבּ דיך ליעבּ, מיין טהייערער קראַסאַוויעץ! — יצורי גוה של ריבה זו רעדו מבעד להבלוסה, הלסתות המלאות האדימו, העינים השחורות והקטנות מאד הביטו ארצה, כאלו חפצו לברוא “זכר” מן האדמה.

הפכתי את פני וחכיתי רגעי-מספר עד שתעבור הלאה.

נכנסתי היערה — את עצי היער הזה, שמרחוק נראו לי כדבקים איש לאחיו, מצאתי עומדים כל אחד יחידי ונבדל…אור וחשך שמשו בו בערבוביה ועשן קל תמר בעבי היער בין העצים…לפעמים רפרפו בחלל היער חצאי-מלים וצללו בדממה, איזו קוּקִיָה, חבויה על אחד הענפים, קראה: קוּ קוּ! — קוּ קוּ? — כלומר: איֵכם יהודים כשרים? איכם? האספו נא וראו את בחוריכם, העוסקים בדברים בטלים — ומחללים את השבת…

קוּ-קו? קוּ-קו?

והיהודים הכשרים לא יבואו — יותר מתחום-שבת אינם הולכים…

בשובי הביתה כבר עמדה השמש בשפולי המערב. איזה עצבות של חתימת שבת פעפעה באויר. מספר ההולכים על הכביש כמעט שלא נתמעט, ואולם הכל חוזר אל העירה, הכל שב…החיים הולכים ומסתלקים מעל הכביש, אָבֵל אָבַל הכביש, הבטתי עוד הפעם אל המערב, וארא את השקיעה.

כשנכנסתי הביתה השתפכו על ראשי קולות חביבים:

— אוּה! שבת תמימה! בקשנו וחפשנו — איה “הפולנאי” שלנו?

היכן “הפולנאי” שלנו?! —

— “שלש-סעודות” יש?

— יש ויש! נו, עוד נתחשב…

— אוּה?… אִיְמו עלי גם באגרוף.

תיכף אחרי “ההבדלה” נשמע מבית שכן נגינה של פסנתר, והנגינה-נגינת חול —

ד: מוֹצָאֵי-שַבָּת

למוצאי-שבת נסתלקה הקדושה ביחד עם היראה מפני חלול שבת, ובא הערב היפה שיש בו ממנוחת שבת ומעונג של חול.

סמוור קצר-צואר, קצר-רגל ושכלו כרס, מאותם הסמוורים הכרסתנים הגדולים, המצוים בבתי הליטאים בליטא, עמד בראש השלחן והשמיע קול רתיחתו. הבל לבן וחם פרץ ותמר מכל נקביו וחלוליו ופרש כמו אד על עיני כל המסובים.

לפני שעות אחדות ראיתי אותו הסמוור בבית-המבשלות. עמד לו צהוב זה על איזה ספסל בקרן-זויות, שותק ועלוב. נגעתי בו באצבע — קור של קפאון. אי-אפשר היה להאמין שבר-מינן קופא זה יתחמם בעוד מספר של שעות מעטות עד כדי רתיחה צוהלת ויעלה מחזהו הבל חי ומנעים שכזה:

והתֵּה צח וטוב ורותח, והרי הוא מדיח בפיות המסובים שאר שומנם ושאר ריחם של מאכלי השבת.

אחד המסובים יושב על קופסת טבק וגלילי נייר ועושה פפירוסות. הפפירוסה האחת כבר נעוצה בין שניו, והרי הוא מעשן ועושה את מלאכתו בבת-אחת; הפה שואף והיד מפטמת את גליל-הנייר, נכר

שהעשון חביב עליו מאד, הפפירוסה ממש שהיא מרקדת בין שפתיו.

אפשר לציר לעצמו, עד כמה קשה לו, לאברך זה, להתאפק יום שבת כלו!…

אני עמדתי בפתח הדלת ונמלכתי עם לבי אם להכנס, או לשוב ולבוא לאחד החדרים הריקים⁹ לפי שעה ולהתיחד עם עצמי. פניהם של רוב המסובים היו זרים לי. רגע עמדתי ובחנתי את הפנים החדשים ואת צהלת-החולין הלזו, והנה אחת מעלמות הבית עוברת על פני. עצרתי בה, גחנתי אל אזנה ולחשתי לה את שאלתי:

מי המה בני אדם הללו?…

— יהודים. רגילים הם לבוא לביתנו אחרי ה“הבדלה” לשם פטפוט סתם ולשם כוס חמין רותחת אחת ושנית…רואה אתה, שני דליות מים שופכים לסמוור זה.

— שני דליות מים? — מתפלא אני בחשאי על אזנה הקטנה והיפה.

— מי נהר!…

— מי נהר?…

— הם מתוקים וצלולים…

— מתוקים וצלולים, ונבראו להכין בם תֵּה בשביל שומרי השבת?

— בערב הולכים שואבי המים אל הנהר ושואבים את מימיו החיים והקרים בשביל סמוורי העיר.

— וביום?

— ביום בהיר רצות שם הנערות עם הסדינים והאלונטיות הלבנים התלוים על גבי כתפיהן ורוחצות בגליו הקטנים והזכּים את בשרן.

— והנערים?

— הנערים? שני עברים לנהר…

— והיהודים הללו גם הם רוחצים שם?

— לא. הם אוהבים רק את התֵּה…

נתתי לה ללכת. אזנה הקטנה והיפה, שלחשתי עליה את שאלותי הקצרות, התאדמה קצת, כאלו נגעתי בה בשפתי…אוזן קטנה יפה ואדמדמת!

רגעים אחדים נשארתי עומד על מקומי, להקשיב ולהתבונן אל המסובים העליזים, העוסקים בפטפוט סתם, ואגב גם בשתיה של תה צלול ורותח עם ריח הנהר…

במשך של חצי שעה נתרוקן הסמוור והנערה המשרתת באה, הסירה את הכיסוי שלו שנצרבה בו, ושפכה לתוכו דלי מים שלישי.

— ממימי הנהר?

— לא, ממי הבאר שבחצר…וכי מה, העודו רוצה לשתות?

— לא, אחרי שטעמתי פעם ממימי הנהר לא אשתה עוד ממי הבאר. איני רוצה…

— וְהֵם ישתו!.

והם שתו! הם הוסיפו לפטפט ולשתות, ולא הרגישו בדבר.

אמנם כשהסתכלתי בפניהם היטב, ראיתי שזקניהם אינם סרוקים ואינם עשוים, זקנים המקבלים את המראה שנותנות להם הרוח הנושבת, היד הפולה והיד המורטת…למצחיהם אין צורה של מצחות כלל; יַמים קטנים של קמטים קטנים; בכל קמט יושבת לה דאגה קטנה, בת פרוטה ומנמנמת…טוב ויפה שמנמנמות הדאגות הקטנות הללו לפי שעה. מקיצות הן בודאי, כלן, ברגע אחד, ומצפצפות כלן, ברגע אחד —בררר…והשפם שלהם — — אוי, השפם

שלהם! כומש הוא ונובל הוא מתחת לחטמיהם…אוי, אוי טבק מריחים הם!…

— — — —

מה טוב שאין אני יהודי שכמותם!

הפכתי את פני ונמלטתי לחדרי הסמוך, שלא העלו בו אור.

השתרעתי במלוא קומתי על הרפידה וכבשתי את פני בכר הקטן שהלבין באפלת החדר, וההרהורים הקלים התפרצו לתוך מוחי בעד אזני הגלויות על כרחי —

מה טוב שאינני יהודי שכמותם! לו הייתי יהודי שכמותם, אז הייתי בודאי או חנוני או מגיד או משולח או דַיָן או בן-תורה סתם והייתי מריח טבק, מזורר ומנבל את שפמי… חי נפשי, שכל אותם הבריות, היושבים אל השלחן ושותים תה ומעשנים ומפטפטים, הנם או חנונים או מגידים או משולחים או דינים או בני-תורה סתם, ויש להם בודאי בבתיהם נשים צנועות ומכוערות, בנים עם חוטמים זבים ההולכים אל “החדר” וציציותיהם סרוחות על גבי המכנסים מלפניהם ומאחריהם, ותינוקות מוטלים במטות הפוכות בתוך מבול של כסתות וטבוריהם מציצים מן הכתנות הפתוחות והנאלחות…

מתהפך אני אפרקדן, כתלי החדר נמים בארבע פנותיהם האפלות, רק התקרה ערה ומסתכלת בי מגבוה בעין גדולה ולבנה.

…אוי לי! אוי לי! לו היתה לי אשה צנועה ומכוערה לא הייתי אוהב אותה בשום אופן…ולא הייתי מכחש גם ממנה את הדבר הזה; בכל יום ובכל שעה הייתי אומר לה ישר: אין אני אוהב אותך! ולו גם הרעישה עלי עולמות, ולו גם מרטה את כל זקני, ולו גם לא נתנה לי חלוק לבן לשבת…לא הייתי מכחד ממנה!

חי האלהים, הייתי מעורר אותה גם בלילה! — הה, הה! יודע אני את אשתי שלי — היא היתה נמה בודאי בצניפה! — ונוצות הכר היו מתעופפות כתולעים לבנים ושוקעות בשערותיה הפרועות; הידים הרזוֹת היו נחות בודאי על לוח החזה וקשקשים של דגים מלוחים נוצצים עליהן. אוי…לו רק תהיינה הידים הללו טמונות תחת השמיכה, תחת השמיכה…וחָזֶהָ עצמו? אוי לאותו חזה! צנום ומדולדל! כמה תינוקות כבר מצצו את לשדם של שָׁדַיִם אלה! והרי הם נופלים כשתי חתיכות של אוּמצה מעופשה — תחת השמיכה! תחת השמיכה!…מה שנורא ביותר: נחרת אפה…אימים היא מהלכה עלי! בלילה, בלילה הייתי מעורר אותה ואומר לה: אין אני אוהב אותך!

מחברת העלמות היפות והצעירות הייתי בורח, אף-על-פי שהייתי אוהב אותן בכל לבי. העלמות היפות והצעירות לא היו מבינות אותי לא היו מרגישות בצערי…צר לי מאד! צר לי מאד! הן היו יורקות בודאי בפָנַי, בּפְנֵי בעל-האשה, שנודף מחטמו ומזקנו ושציציות טלית-קטנו טופחות לו בברכיו…ולו ארע אסון…בטעות, לו אירע וירקו בי?..פי…מה מכוער!…תיכף הייתי תוחב בלבי את השכין הגדול בעל-החוד, שאני חותך בו בשבת פרוסות “המוציא” לאשתי ולילדי…אשתי וילדי…אוי — בביתי לא היו שוכנות רגלי בשום אופן…בחנות, בבית המדרש, ובמוצאי-שבת בבית החם והטוב הזה, לחדות על כוס תה, על פפירוסה ועל דבר של מה-בכך, שהלשון והמוח רגילים בם בין יהודים כגילי; בין היהודים הללו אפשר לבוא לידי היסח-דעת גמור, עד שלא להבחין בין מי הנהר למי באר חפור…

רעד קל עבר בכל בדי גוי, מששתי בסנטרי…אין זקן! לאור הגפרור שהצתי ראיתי והנה גם “טלית-קטן” איננו יורד על מדותי…

גם אשה צנועה ומכוערה, כמדומה, שאין לי!…אי, אי הרהורים שלי! אין אני שכמותם כל עיקר!…

והעלמות היפות, חי נפשי שלא תירַקנה בפני! כלום אין אני יודע לנשק?

לנשק, לנשק…לאו כל הבחורים יודעים את זה!

קרה לי פעם וטיילי לבדי בין שדרות של אילנים ענֵפים, היתה שעה של בין השמשות, קרני שמש אחרונות גועו על הצמרות וכוכבים התחילו מציצים בין הענפים, זמירי היום נרדמו וזמירי הלילה נֵעורו, ושמתי את לבי להתבונן אל האנשים כיצד המה אוהבים… איזה בחוּר לחץ את אהובתו אל העץ ונשָׁקה בלי הרף בלסתה¹⁰ האחת, ונדמה לי, לכתחלה, שהוא עקר גזר מן האדמה ולועסו בין שניו…

נערה עניה! אנה היא באה עם הלחי האדומה האחת? לבית הוריה? הם יכירו בה תיכף…לרעותיה? ועל לבן לא יעלה שלחיה נתאדמה מנשיקות אוהב…

תחת אילן אחר שמעתי זוג שני מתלחש. יש זוגים, שהם מתלחשים גם בעמדם בצל העצים, בשעה של בין-השמשות…אלה המה מאנשי המעשה, המביאים כבר את אָשרם בחשבון ויודעים את משקלו: בקרוב, בקרוב יכנסו לחפה ויולידו בנים ויפתחו חנות-מרכולת, או יעסקו בדבר הדומה לזה…אין אני אוהב להתעכב על יד הזוגות הללו!

הזוג השלישי היה חבוי עמוק עמוק באילנו. מרחוק נדמה לי, שאיזה חתול עומד על כד חלב מתוק ומלקק, מוציא לשון ארוכה ודקה ומלקק…בעמדי כבר בקרבתו של האילן, הגיע לאזני קול נערה מתחננת: — עזבני!…עזבני!…לסוף הגיחה מבין הענפים

פרועת שער, מטפחתה הקלה תלתה לה בכתפה האחת, היא מחתה בשרוולה את לחייה ואת קצות שפתיה… — נָבָל, את השוקולדה שנתן לי מצץ מבין שני… —

ומה שלקק לה בלחייה לא חרה לה. פתיה שכזו…

— — — —

מחר אלך ואתיצב על אם הדרך, העולה אל הנהר, ואמנה את הסדינים והאלונטיות הלבנים שעל גבי כתפי הנערות הליסאות, העוברות על פני אל נחל המים הצלולים…ולעת-ערב, בשובן העירה, אלך ואשאל את פי הגלים: מה דברו עלי העלמות?…

קמתי ממושבי ואקרב אל החלון. אור הלבנה החִוֵר רעד על זרועות ידי, שרבצו על גבי אדנו של החלון.

הלבנה והכוכבים!…הו כמה פעמים נשאתי בגללן חן וחסד מלפני עינים שחורות, כחולות, חומות…לא היתה עוד שלא תאהב נערה בשעה שלבנה חִוֶרֶת מזילה את כספה הלבן על דודה, ובשעה שכוכבי-הזהב הצוהלים זורחים לכבודו ברקיע התכלת.

לא אפתח את פי לשטן…אולם לפעמים עולה על לבי המחשבה הנוראה: וכי מה יהיה עם יכָּבו הלבנה והכוכבים בשמים בזמן מן הזמנים!…לא אפתח את פי לשטן!

דלת חדרי נפתחה. זרם של אור המנורה התלויה בתקרת החדר השני הציף את החדר האפל. הפניתי את שכמי: ראש יפה תחוב בפתח הדלת ושתי עינים יפות מציצות בי.

— מי זה עומד בכאן?

— אני…

— אה, יחידי?!

— בואי ונשבה יחד.

פקפקה רגע הבּישנית היפה. קרבה בטיסה אחת אל החלון ועמדה לידי…שערות אחדות נפלו על מצחי ועל עיני. הלבנה האחת נשתברה בתלתלי לכמה לבנות, הכוכבים הלוהטים התלבטו בשערותי, ונדמה לי שעוד מעט וצרבו אותי במצחי.

אחזתי את ידה הקטנה של הנערה והקרבתי אותה למו פי. היד החמימה רעדה רעד כל שהוא, ואולם נשארה בכפי.

רוחות הלילה הקלות רפרפו עלי בעד החלון והתחילו מלַבּות בי לַבּה. לבי התחיל כבר מתיז ניצוצות.

היא הסתכלה בי רגעי מספר, לא חפצה כנראה להפריעני מהרהורי שנשקעתי בם. לסוף הרימה קצת את ראשה היפה ושאלה:

— על אדות מה אתה חושב, אחי?

— על אדות הלבנה והכוכבים, אחותי…

היא הורידה את ראשה על לבה, וידה הקטנה לחצה את ידי עד לכאב.

— — וְאַתְּ, למה חורו פּנַיִךְ, אחותי?

— — מלחיצת יד אחי…

ראש אחותי צנח לגמרי על לבה, וכסף הלבנה נפל לעינַי על שערות המשי השחורות. אני מהרתי לפרש עליהן את ידי ולארוג לה אגדה על תלתליה.

כל אגדותי היפות נולדו על תלתלי אהובות…

האגדה.

אוהב אני את הרוחות הקלות הבאות מרחוק והמרחפות לרחוק; הנולדות עם שמש במזרח וגועות עם שמש במערב.

מלטפות הרוחות הקלות וגועות, מלבּוֹת הן תקוות בלבות יצורים, תקוות בנות-יומן.

ואוהב אני את רוחות הסער הגדולות המנשבות מצפון וסוערות אל דרום ומטאטאות בדרכן את אדמת העולם וסוחפות אתן את החלאה ואת עפר הארץ הדק המלא תולעים…

מִתְרַעמות הרוחות בעברן ובטהרן את הארץ, אולם אי-אפשר להן, לאזני העולם הנבוכות, להבחין את דברי הרוחות הגדולות המסורסים מתוך כעש בין שניהן הלבנות.

רוחות קדמוניות הנה, שעדיין זוכרות את הארץ ביפיה ובזהרה לפנים, ורואות אותה בשפלות עמידתה כיום הזה.

מתרעמות הרוחות, ודבר לא יציל העולם הנבוך מפיהן…

אוהב אני להסְתּוֹפֵף ברגלי ההרים הרחוקים, עמוסי שלג-הנצחים — לב שדי הקר והלבן. ממעל להרי השלג תלוים נשרים, הם קפאו באויר, כשכנפיהם עוד פרושות וראשם עוד מורם למעלה — הם קפאו על לב אדני.

שם, מן ההרים ההם פורצות רוחות הסער הגדולות, הן פורצות מֵחֲזֵה אלהים — זכרונות הקדומים!

ונתלות הרוחות הללו על כנפי הנשרים הקרושות ונוֹססים זכרונות חיים באויר הקר והכחול, וסוערות על אזני הנשרים המתות אגדות הקדומים.

בערבי הקיץ היפים על רחבת כרים ושדמות פגשוני הרוחות הקלות. הן התרפקו על לבי ולחשו באזני לחישות-חלומות וספרו עמדי על אהבת הארץ. ובלמדי את שפתן הקלה ואדע ללטף כמוהן. ואדע להפיח חלקות כמוהן, ואדע כמוהן לרפרף על נשמות בנות האדמה.

ויהי כאשר בגר בי לבי וחלומות הארץ לא השביעו את נפשי, שלחוני הרוחות הקלות אל ההרים הרחוקים, למקום שם תסערנה הרוחות הגדולות, למקום שם תפרוצנה ממקורן, ואבוא להסתופף ברגלי ההרים ההם, להשתרע על לב שדי הלבן, ולספוג אל עיני את הזכרונות החיים התלויים על כנפי הנשרים הקרושות.

אני את שפת הרוחות אדעה.

מנשבות הרוחות הגדולות, מסתובבות בצוארי הנשרים הנטוים הקשים —

הו, מה סבוכים מעשי בראשית!

…שורקות הסערות ונבלעות באזני הנשרים המתות.

הו כמה עולמות כבר נבראו ואבדו בתהומות נשיה!

…מתחוללות הרוחות ומנערות פתי שלג למאות ולאלפים מעל לבות ההרים ומסערות אותן באויר…קופאות הפתים הלבנות באויר —

הו כמה עולמות שרים שירי תפארת ויוצאים במחולות לקראת הקדוש ברוך-הוא, וכמה מצבות כבר נחצבו מלבו הלבן לעולמיו שאבדו!

נוצצות המצבות באויר.

…הנה שקטו הרוחות הגדולות. הן נחות על כנפי הנשרים כאלי המנוחה. נמות הסערות ולוחשות מתוך חלומותיהן.

ואגדות הקדומים מה יפות!

"לפנים — ואור הלבנה כאור החמה, פני הלבנה כפני השמש…

אודם של ארגמן היה ללבנה, ותיף כּעלמה אשר לחי-שושנים לה.

ותיף ותאדם מיום אל יום ותתגעגע לחתנה הרחוק, אשר לא ידעה עוד כּנותו…

העננים, כושי-השמים הפוחזים, אשר גם ביום גם בלילה התגלגלו בטלים, בלי כל מגמה ותכלית, ספרו לה על אדותיו בראשונה…

— שלום לך, מלכה, מאת חתנך! ראינו אותו היום והתענגנו מזיוו. הו כמה זיו!

רעדה הלבנה וארגמן משנה כסה את פניה היפים.

— מה שמו?

— השמש!

— השמש…השמש… — לחשה הלבנה לעצמה ויצוריה רעדו כשדי עלמה צעירה לרגש אהבה ראשון.

— ומה מראהו?

קמו העננים מתפעלים, מחאו כף וקראו:

— אבירו של השחקים! רוחץ שבעה עולמות בזהרו! וזהב קרניו משתפך בכל פנות השמש לבשר את בוא האביר.

— השמש…השמש…לחשה הלבנה לעצמה, — רוחץ הוא שבעה עולמות בזהרו…

— וזהב קרניו משתפך בכל פנות השמים ומבשר את בואו!

— ומבשר את בואו… —

— וכאשר יופיע — וצחקו לקראתו השחקים ומלואם, וצחק השמש גם הוא, ובצחקו ונעו על ראשו היפה תלתליו הבוערים!

— תלתליו הבוערים… —

— אך הנה הוא בא! הנה הוא בא! — העננים השובבים

התחילו מתופפים בידיהם ומשתחוים כלפי המזרח.

אך התחיל הבקר.

— השמש, השמש… — לחשה צנועת-השחקים והסתירה את פניה המאדימים בחיק עב נחמדה.

צעד השמש היפה בתוך עבי השיש והזהיבן. טשו לקראתו הכושים השחורים בפיות פעורים להלל באזניו את הלבנה היפה, לספר לוֹ כיצד האדימו פניה בהגידם לה את שמו.

טשו לקראתו העננים בפיות פעורים, פרצו גלי הזוהר אל תוכם, נתמלאו פיות וגרונות העננים בזיוו של שמש, ולא יכלו לדבר, ולא יכלו להוציא אף הגה מפיהם…

הסתכל השמש בפני הכּושים הנחנקים באורו וגחך…

פרפרו השדכנים האלמים בגופם, התעקלו כנחשים, הניעו בראשיהם לשמש —

והשמש — הוא צעד על פני הרקיע והתעלל בּכושיו השחורים, זרק עליהם מטר של קרנים חמימות, והם התעלפו ושבו לתחיה וחזרו והתעלפו מעונג וכאב. גרפם בתלתליהם למערב, ובעמדו על פני התהום שלח אותם באש, והוא עצמו צולל ונהנה למראה העננים הנעים והמתרוצצים בלבות האש.

עם-שקיעת השמש, הלכה גם מדורת האש שלחשה במערב הלך ועמם, הלך וגוע. גופות העננים השחורים התחילו בולטים מתוך הלהבים הגוססים וקוראים לשמש שיעמוד.

עמד השמש, חציו טובע וחציו גוסס על פי התהום.

עמדו העננים הפוחזים וספרו על אדות הלבנה היפה.

שמע השמש היפה וירעד, ויחשב להתפקע מגעגועים חכלילים. לקח השמש וחצב ניצוץ מלבו, וזרק את הניצוץ המזהיר לעדת

העננים ואמר: שאו את ניצוץ-לבי זה ותנוהו ללבנה היפה. אמרו לה: “מתנה לך שלח השמש!”

לקח השמש וזרק את ניצוץ הזהב לשחק —

הכוכב הראשון!

— — — —

לערב נבקע לב עב נחמדה, והלבנה הַוְרֻדה הופיעה בשפריר השמים הכחול, ויטושו אליה העננים הפזיזים ובחיקם הכוכב המזהיר, ויאמרו:

“מתנה לך שלח השמש!”

— השמש…השמש… — ולקחה הלבנה הורֻדה את מתנת אהובה, ואמצה אותה אל לבה —

וכאשר תאמץ אל לבה את הכוכב המזהיר, כן תחור, כן תחור.

ממחרת חצב לה השמש עוד ניצוץ מלבו —

הכוכב השני!

בערב השלישי קבלה¹¹ הלבנה במתנה את שביב לבו השלישי…

והלבנה היא מאמצת אל לבה הרועד את מתנות השמש, וכל ניצוץ נוטל ממנה קמעא קמעא מחכליל עיניה היפות, טפה מדמה החם והאדום.

מיום ליום תחור הלבנה —

ד¹² כמה כוכבים לה זורחים בלילה!

רועדים כוכבי הזהב…הם זעים! הם זעים!

כי איך לא יזועו השביבים החיים הללו? חתיכות מלבו החי של השמש!

מיום ליום תחור הלבנה —

כי איך זה לא תחור הלבנה, ולבו החי של השמש רועד ומהבהב לעיניה!..

*

אחותי היפה הרימה את ראשה, אשר צנח על לבי, שפשפה בעיניה היפות והשקיפה החוצה: השמים היו כחולים ועמוקים מאד. בתוך ים של כוכבים נוצצים ורועדים עמדה הלבנה החורת…

— אתה פוסק באמצע?…

— הסוף יבוא…אני יודע אותו, לרגלי ההרים הרחוקים שמעתיו, רוחות הסער הגדולות יודעות גם לנבאות…נמו רוחות הסער על כנפי הנשרים, ונבאו מתוך חלומות באזני הנשרים המֵתות — אני רק שמעתי!

הן נבאו:

"לא תם עוד, לא תם עוד לב השמש הגדול. עוד יחצוב ממנו ניצוצות ללבנה…עוד הרבה כוכבים מזהירים יעשירו את הלילה…כי כל-זמן שלא תם עוד לב השמש הגדול, עוד יאהב השמש עוד ישלח מתנותיו ללבנה, עוד ירוה אותה בנשיקות הזהב שלו!…

רק אז כאשר יכלה בו לבו — —

— אז?

— אז אור לרגע הלילה…אז יעלה אליה השמש בלילה — ובלָעָה בחיקו..

— ואז?

— אולי יוליד השמש עוד שמשות…אך הלבנה לא תהיה עוד!…

— והכוכבים?

— הם יאבדו…שדכני-השמים השחורים יבלעו את מתנות הכלה ו¹³…

— ועולמנו היפה מה תהא עליו?…בלי לבנה וכוכבים!…

— אולי יהיו אז שמשות חדשות? ואולם ידאג לו הדור החדש לעצמו…

— — —

הבטנו בחלון. במזרח כבר נגה כוכב-השחר. תרנגול טפש, אשר שכב תחת גדר לבנה מול חלוננו וחלם בודאי כי גונבים ממנו את כרבלתו, הקיץ בפחדים וקרא: קוקוריקו, פעם אחת מתוך בהילות, ועוד הפעם, ועוד פעם שלישית, מפני שקולו מצא חן בעיניו.

אחותי היפה והחורה קמה, לחצה את ידי, אמרה לי: תערב לך שנתך? ויצאה את החדר.

— — — —

…אחותי היפה! נדם כבר רשרוש שמלתה בחדרה…הנה אשמע; היא חולצת את נעליה החמודות…הנה אשמע!.. אחותי הכשרה! לחישות לחישות של “קריאת-שמע”..הנה אשמע: “המפיל חבלי שנה על עיני”…עינים-שמים! “ותנומה על עפעפי”…עפעפים-שרעפים!…היא נמה — הכּשֵרה! איזה מתנה לה אתור בלבי ההומה?

— — — —

שכבתי עם-בקר, עוד לא נסגרו אשמורות עיני ומלאך קל-ראש וקל-כנפים בא לחדרי…הוא היה שכור קצת, ואני הכרתי בו מתוך נומה את בעל-החלומות. הוא נדחק עמי מתחת לסדיני ועשה בי מה שלבו חפץ…

כשהקיצותי, היה היום גדול. בשבתי לשלחן-התה ועוגות-הבוקר החמות, אמרה לי אחותי היפה: לא יכולתי להתנמנם, כל הלילה צחקת!

ודאי דגדגד אותי יפה בעל-החלומות!

— — — —

ה: ליטא שׁלי

——

ליטא שלי, ליטא שלי!

— — — — — — — —

— — — — — — — —

כֻּלָּהּ מִישׁוֹר, כֻּלָּהּ מִישׁוֹר,

אֶרֶץ אֵין לָהּ הָרִים;

דַּרְכֵּי-מֶלֶךְ בָּהּ נִמְשָׁכִים,

כְּבִישִׁים בָּהּ מִשְׂתָּרְעִים.

כֻּלָּהּ צְחִיחָה, כֻּלָּהּ צְחִיחָה,

אֵין לָהּ פְּרִי תִפְאֶרֶת;

שְׁאָר-יְרָקוֹת הִיא מַצְמִיחָה,

קִשּׁוּאִים וַחֲזֶרֶת.

כֻּלָּהּ עֹנִי, כֻּלָּהּ דַּחֲקוּת,

לֹא זָהָב וְלֹא מַטְמוֹנִים!

אֶרֶץ-פְּרוּטוֹת זוֹ הָאָרֶץ,

אַדְמַת אֲסִימוֹנִים.

בְּלִי טַל-תְּחִיָּה וּבְלִי לֵח,

אֶרֶץ אֵין לָהּ פְּרָחִים;

בָּהּ הַסִּרְפָּד נוֹתֵן רֵיחַ,

מְשַׂגְשֵׂג קוֹץ-הַדְּרָכִים…

צִפֳרֶיהָ: דְּרוֹרִים, דְּרוֹרִים,

קִצְרֵי-כָנָף כֻּלָּם;

מִן הַקַּרְקַע עַל הַגַּגּוֹת,

עוֹלִים הֵם בַּסֻּלָם.

בְּלִי תַנִּינִים, לִוְיְתָנִים,

אֶרֶץ — אֵין בָּהּ יַמִּים;

דְּגֵי-רְקָק וְעַם-סַרְטָנִים

פָּרִים בָּאֲגַמִּים.

אֵין בָּהּ שַׂר וְאֵין בָּהּ מֶלֶךְ,

אֵין בָּהּ הֵיכְלֵי שָׂרִים;

בָּאֳהָלִים קְטַנִּים-קְטַנִּים,

אֲנָשֶׁיהָ גָּרִים.

וְנָשֶׁיהָ חוֹלְבוֹת פָּרוֹת,

וְהַבְּעָלִים שׁוֹתִים;

וְהַבְּתוּלוֹת שָׁם עֲקָרוֹת,

הַבַּחוּרִים פּוֹתִים.

— — — —

ליטא שלי!

אֵלי, כמה דבות שוא, כמה מלשינות רעה וכמה בלבולים! ולו היתה בזה רק קמעא מן האמת…אמנם, הבחורים, שֶׁהִשָם ה' מעט שכל טוב, ביחוד — את בחורי זפרון, וביחוד את זה עם הזקן הקטן והצהבהב…הצהבהב — אני יודע כשיגיעו דברי אלה לזפרון יבואו כל בחוריה שזקנים צהבהבים צמחו להם בסנטריהם לבית הגלב ויגלחום — כובעו של הגנב מתלקח על ראשו…יודע אני! ובבוקר לא עבות אחד, ובצהרים של אותו יום, ובשעת בין השמשות, יצאו הבחורים לטיֵל ברחוב הנגידים בפנים חלקים-חלקים, כל אחד עם בת-צחוקו על פניו: הכירו בי עכשו…וגם פלוני שלי ודאי שיהיה ביניהם…שלי — אלא אני אכיר את בעל דברי זה אפילו לכשיקצץ בסנטרו. אני אמצא אותו ב“רחוב הנגידים” או מה שיותר נכון — יבוא לקראתי “ברחוב הנגידים”, ואטפח לו — או מה שיותר נכון, יטפח לי בגבי; וכי מה, נטַיל קמעא יחד? —

— קמעא? — נטיל קמעא…

— חֶה-חֶה…

— וכי מה?

— “רחוב הנגידים” שלנו —

— ומה בכך?

— חֶה-חֶה…

והריני קופץ את שפתי ושותק. צועדים אנו במתינות טיוּלית, וכעסי הקטן שהתחיל מפעפע בחזי כמעט שדעך; שתי שורות העצים השתולים בצדי הרחוב “רחוב הנגידים”, עבותים וגבוהים, וענפיהם משתרבבים במרום ושלוחים כזרועות נפילים, אלה מימין ואלה משמאל, ואני חוזר ושב תחת כפת עלים חיים ורֵיחָנִים, כעבור רגעים — וּמְלַוִּי מְגָּרֵנִי שוב.

— חֶה-חֶה…

— וכי מה?

— עַלְמָה זוּ שעברה —

— ומה בכך?

— חה-חה…

ואני קופץ שוב את פי; מטַיל אני בין עצים שבעי-ימים ומדושני-ריח; אפלת ערבים קלה עוטה את הרחוב כלו, ואני רואה רק את החבצלות הלבנות, אולם את השושנים הוְרוּדות ואת הזִכְרִיּוֹת הכחולות אין אני רואה כבר, יודע אני רק שהנה משגשגות פה בקרבתי, בגדרות האהלים הצנועים, והרי הן מלטפות אותי חבויות בריחן הרך והמעַדן, ואני חוזר רגע לאחורי, והנה אמנם, עלמה זו שעברה — כתפיה, ערפה, מתניה והלוכה הנאה — אפס שהרחיקה קצת ללכת, והריני צוחק בלבי על שנוח אני לכעוס…אלא שברגע

זה והבחור מעקם את שפתיו הצדה ופולט מהן:

— חֶה-חֶה…

— וכי מה?

— כך — גם בחורים זפרונים שכמותנו —

— ומה בכך?

— חֶה-חֶה…

רבונו של עולם, הלואי שיכנס הרוח באבי-אבי-אביו של בחור זה!

— — — —

רחוב הנגידים!

רחוב פלמונית כמעט שהיא חוצה את כל העיר זפרון לארכה; בסופו נמשכים לו משני עבריו רחוב-הנגידים בצד ימין והבעל-בַּתִּים¹⁴ בצד שמאל. מי שפניו היערה, לעדרי הצאן, ולחולות של מדבר — משמאיל, — ומי אשר לנחל, לרופא רחמנא ליצלן, לבית¹⁵-הדואר, או מי שחפץ להנות מאילן יפה, מפרח נחמד ומאויר מבריא — מימין.

נגידי הרחוב — ודאי שאינם חיים בשלום ושונאים את השׁכֵנוֹת. — כל בית עומד במרחק של צעדים אחדים ממשנהו; כל בית עם ארֻבה יחידה על גגו, עם שלשת, ארבעת חלונותיו הלבנים עומד לוֹ חבוי בתוך גדר רבוּעה ושוקע כלוֹ בשיחים ובּפרחים, וחַי לו כל נגיד בתוך בית-סתר זה, ואין יודע אתו את סדר חייו וסדר ביתו. יש לשער, שהוא אוכל קודם התפלה…מבשל גדיים בחלב וצובט את אשתו, את הנגידה — אולם, הס! זוהי רק השערה…ראה, ראה: כל הבית שוקע בעמק שיחים רבים ופרחים, וגדר, גדר רבועה שומרת על מעון נבדל זה מכל עבריו.

ברוכים אתם, נגידי זפרון, וברוך טעמכם!

בעצם היום עוד נראים חלונות הבתים היפים בעד גזעיהם וסבכיהם של שתי שורות העצים, ואם אחד מגרי הבית עומד קרוב לאשנב, רוֹאים גם את פניו של זה. יש שחתוּל מפונק מקפץ על אדן חלון ומתחמם שעה קלה בקרני צהרים השוטפות את השמשות…

ובהיות הערב וחדלו לאט-לאט הבתים להסתַּמן מתוך שפעת הצללים, ונמחקו רשומיהם, ונעלמו מן העין, והיו כלא היו…ודוקא בשעה זו מוסבים ומוּגפים תריסי כל בית על ציריהם, ואין רואה את הנפש ואת היד הסוגרת בחשאי…בבית פנימה ודאי שהאור רב, ומשתפך בכל הזויות, הנה קרן דקה מסתננת מסדק התריס, נמתחת כחוט זהב על רחב כל הרחוב. חוט זהב אִלֵם, שאינו מספר כלום, ואין יודע בחוץ כל חשבון למעשה הנגיד בערבים האלה, מתי המה מתחילים אצלו ומתי כלים. יש לשער, שהוא יושב עכשו לשלחנו בראש גלוי… מונה רבית…מזייף את סיגיו…אך הס! הס! אין לשער כלום, אין לדעת כלום — חתור, חתור בעיניך — אם לא ריח פרחים ל-ד¹⁶ עולה באפך!

ברוכים אתם¹⁷ וברוך טעמכם, נגידי זפרון!

ואפשר לילך ברחוב הנגידים, לילך, לילך — עד שבאים לפני איזה שער — ועמוד! עד פה תבוא ולא תוסיף, שער זה חוסם את הדרך בעד המטיילים, אמנם, יש פתח בשער אל הגנה…ואיזה חלקי בנין נראים מתוך הגן, שיש בו ממראה ארמון, וכל זה שייך לאיזו פריצה זקנה. אל הגן פנימה אינם באים. בעלומיה הטתה פרצה זו חסד ליהודי זפרון, ולא ידעו אנשי העיר כל גבול בטיולם, היו נכנסים מן הרחוב ישר אל הגן. והיה להם גן זה בבחינת קדש-קדשים לבית המקדש; אולם

משהזקינה ה“פריצה” נהפךְ עליה לבה וסגרה את השער, — והולכים פרחי הגן וקמלים ואין קוטף אותם, ושביליו שוממים מאין עובר — אִי לה, לפריצה, שהזקינה!

— — — —

מאז הבוקר לא יצאתי מפתח הבית החוצה מפני השרב הגדול. עוד אתמול בערב אמרה לי קרובתי היפה: חום גדול יהיה מחר!

— מחר?

— שא עיניך לשמים.

נשאתי את עיני, והנה אמנם הרקיע זרוע כעין דייסא של כוכבים, כוכב בצד כוכב, צפופים ורחוקים מסוף הרקיע ועד סופו — סימן לשרב גדול ביום המחר.

— דאגת-מחר למקוֹם, ואנחנו נשתמש בליל עדנים זה — עניתי לה, לקרובתי היפה, והרחקתי עמה פרסה מן העיר.

אולם משזרחה השמש נעשו קרניה צורבות והאויר קודח עד שהוכרחתי להוריד את הוילון על גבי החלון כלו ולהשאר עם כמה מבני הבית בחצי אפלה.

— זוהי שמשה של ליטא הברוּכה — רגנתי בחשאי וחרקתי שני.

רעיון נפלא נולד במוחו של אחד מאתנו, מי ששכב אפרקדן על שלשה כסאות, שהעמידם לתכלית זו בשורה אחת.

— אילו לא היינו מתעצלים, היינו יורדים עכשו אל המים; אך הוציא זה את הדברים מפיו, נזכרתי בנהר הקטן ובאהלי הרחצה שהוקמו עליו.

— אל המים! אל המים! — קראתי אחריו ואתחיל מושך אותם בכתפיהם.

העצלים שבנו לא רצו לעזב את רבצם בבית ומֵעוטנוּ לקחנו סדינים, ואל הנהר!

באמצע הדרך התחרטו גם האחדים שהלכו אחרי ושבו הביתה.

באתי אל אהלי הרחצה. יהודי גוץ, שיצא מן ה“אהל” הרעוע הבנוי על רמה שלרגלי הנהר ושקבל מידי את הפרוטות, הראה לי בידו על המעברה הקטנה והקצרה, המתוחה משפת הנהר אל האהלים הקטנים העומדים תקועים בתוך המים.

אהלי רחצה אלה — נצנצה מחשבה במחי — ודאי שמימי מתושלח המה שוקטים על שמריהם בנחל זה, אני — רק העמדתי את רגלי על קרש המעברה — והתחילה כלה רותתת וזעה ואנכי עליה. מתוך חרדתי אחזתי ביד המעברה, והנה העץ רקוב מן הקצה אל הקצה; אזוב עלה בו, אזוב לח, שנולד בבקיעי העץ במשך הרבה שנים מתוך לחלוחית. אחזי במנעול הדלת הראשונה, ואמרתי ללחוץ עליו, והנה קול היהודי בא אלי מן הרמה: ישמאיל נא מעט האברך! כלום אין האברך שומע את קול העלמות העולה מן הרחצה?

בַּא. עלמות…קולו של היהודי הגוץ היה צרוד ורפה…לו היתה המעברה מעט רחוקה מן הרמה, ולו הייתי חֵרש קצת באזני — בַּא!

נקל לבוא לידי טעות בליטא, אין מפתחות שם לתאי אהלי-הרחצה!

פניתי לצד שמאל, פתחתי את הדלת שמצד שמאל

ונכנסתי לתוך ד' אמות של תא שמאלי…הרצפה: חציה שנים-שלשה קרשים רקובים וחציה מים. הספון חסר לגמרי, ודאי שֶׁקַּל היה סִפּוּנה של סוכה זו ורוח קיץ מצויה נשאה אותו באחד הלילות ועכשו שוהה שמש צהרים קודח ותּאיָני באמצע הרקיע ומסתכל בחור גדול זה, שולח את קרניו וטובלן במֵימָי.

הספון איננו — והשמש פנים אל פנים עם המים: יש לחשוש, שדוקא באותה שעה שאהיה במים ישיאהו לבו גם הוא לקפץ אלי המימה, לתוך המים החיים והקרים. הסכנה, אמנם, אינה גדולה ביותר, כיון שאשב במים שוב אין לי מה לירא — יקפץ-נא, יקפץ-נא, אדרבה, כשאני שוחה לי במנוחת נפש חלקת המים אינה מתנועעת, אולם די לי להתהפך על הצד — ואַמַת המים השׁקֵטה נעשה כמרקחה. צריך אני לשלוח כל ידי ולהכות את חלקת המים — ועמודים של רבבות טפות, הררי רסיסים מתרוממים ורוקדים כשטנים…יקפץ-נא, חי אלהים, אם לא אהמו, אם לא אבלבלו, אם לא אהפכו כאן משמש לירח, לירח חִוֵר שׁוֹקֵט וצנוע…

באוהל הרחצה היה רק זכר צעיר אחד, נער בן שתים-עשרה? “תנא” זה עמד ערום כמו שילדתו אמו; זרועותיו הרזות דבקו במנוחה שלמה ובבטחון גמור על גבי אחד הקירות וראשו — על גבי אזרועותיו. מתוך הסתכלות סקרנית לא וערפו בבואי, נטלה ראיתו הרבה משמיעתו; קדקדו של זה וצוארו מאחוריו לא זעוּ ולא גלו כלום, רק כתפיו וכל יצורי גוו הכחוש, שהזדעזעו לרגעים ורעדו רעידות קלות, רעידות כל-שהן, העידו על הסער המתחולל בּלבו של הקטן, אשר גנח כך ודבק בפניו אל הקיר.

— נוּ, כמה שם עלמות, פּרחָח? — שאלתי לא היתה כי אם להבהילו קצת. את מספר העלמות ידעתי גם אני: שלשה היו

הקולות: שנים מצלצלים, והשלישי גם הוא מצלצל.

הנער ממש החלחל והפך אלי את פניו — לא אדבר בם! לא אדבר בם! נוח לי לדבר על אודות גנב שמצאתי פעם אחת במחתרת, ובלבד שלא אדבר על אודות פני הקטן התאוני הזה.

לכשיצא הפעוט התבוננתי אל הקיר המבדיל. והנה הוא מלא נקבים ככברה, מהם גדולים וקטנים, מהם אטומים כפקקי ניר ושקופים; נראה, שמן העבר האחד באות ידים וסותמות, ומן העבר השני באות ידים ומוציאות. בחורי זפּרון ודאי באים לכאן עם אולרים ומנסרים ומפצלים בקרשים הדקים, כל אחד לפי עינו, כגדולה כקטנה…וכל הרוצה לדעת את מספר הזכרים שבּזפרון יבוא וימנה את הנקבים והחלולים בקיר המבדיל את אהלי הרחצה.

יחיו המים! יש בריות, אשר ברגע שהם צריכים לרדת אל המים, הם מתחילים להתישב בדעתם, כיצד לעשות את המעשה הזה; האד הקר העולה מחלקת המים ונושב בגופם מביא קצת מורך בלבם, והרי הם שולחים קצה רגלם האחת, מתאמצים לנגוע במים ומושכים אותה שוב. נוגעים ואינם נוגעים, ועד שהמה יורדים לשם נעשה גופם קר והמים פושרים ואין עוד לֵיָהנות מרחיצה זו.

יחיו המים! אנכי נוהג לגשת בחשאי, להתגנב בצעדים קלים אל הדיוטה הראשונה, ובטרם שהמים ראוני פנים אל פנים אני אוהב להפתיע עליהם, לקפוץ קפיצה אחת — ואינני… והם — המים רוגעים ושקטים ואינם יודעים בעצמם מי ומי נפל לתוכם: שמא לויתן זה, או תנין זנק ככה עם ראשו למטה ורגליו למעלה, או בליסטרא סתם צללה במצולותיהם? — רוגעים, שקטים המים,

אלא שמעט מעט מקמטים הם את מצחם, עמלים למצוא חידה זו: מי נפל לתוכם ונקבר בקרקעם?…

ואני איני קבור כל עיקר, לכשארצה — הריני קל כנוצה, והריני עולה וצף על פניכם, על פניכם, מימי הצלולים!…הריני מתרפק על חזכם, פורש כפי ומלטף את גליכם כאותו תינוק את שדי אמו…אלא מאי? צר לי קצת בסכה זו, בין ד' אמותיכם; טס אני טיסה אחת וכבר ארבות ידי מתחבטות בכתלי האהל; סנפיר לי וקשקשת, אלא דרכי סוגה בעדי…בקיע זה שמצאתי אמנם קטן הוא וצר, אולם לכשאתהפך על צלעי, אפשר שאוכל לצאת בו ממיצר זה, אם גם בריסוק אברים; אולם אין רע: במים תחיינה העצמות וכל מיני הסריטות מהר!…

האח! שמים ומים חדשים נגלים לפי — מרחב ומישור של מים! אצוף לי לאן שנושאות אותי עיני, ועיני נושאות אותי הלאה, הלאה — ואת הגבול אינן רואות. משני עברי הנחל נמתחות שדות-תבואה, וקומה להן לכל השבלים, וכאלו נצטוו לעמוד פה ולשמור פה על הנחל, שלא ימעיט את מימיו, שלא יעבר על גדותיו, ושלא יחדל לזרום, העיקר — שלא יחדל לזרום!…

עודני שוחה על פני המים, השמש צורבתני בשכמי והגלים הקרירים נדחקים מתחת לחזי, תומכים בי ועוברים, תומכים בי ועוברים — עודני שוחה, ומבין השבלים יצאה, ונגלתה — אֵלי, אלי — צעקה קצרה וחדה כזו וקפיצה כזו לתוך המים לא פללתי לשמוע ולראות מנערה ליטאית.

צללה הנערה לתוך המים, בלעו המים את כל היופי החי, את הגוף הלבן כשיש, עם הפנים הנבוכים, עם הפה הפעור ועם התלתלים הפרועים…

נכמרו נחומי על עניה זו, והפכתי את פני לחזור לאהלי, אולם מה שיגרתי בא לי — היא קראה לי!…קראה לי; לא רק לי…היא קראה סתם. צפיתי לאחורי — אוי, אוי, נערתי טובעת ועולה, טובעת במים ועולה; עושה עויות בידיה, עויות מתוך יאוש.

נערה זו — אם לא אמשנה בעוד רגע, שנים רגעים, חיה, אמשה בעוד שלשה רגעים את גופה הקר, ואז — לא על מוסר-הכליות אני מדבר, אלא — מי יודע אם לא יכבד ממני הדבר?…אין לך דבר קל מלמשוך אחריך ריבה חיה, ואין לך דבר כבד מסחוב על גבך ריבה שכבר נפחה נשמתה…

הכיתי את הגלים הקטנים, שישאוני, שישאוני…עוד הפעם הבהיקה יד לבנה מן המים וצללה, ונסיוני לחטפנה בידה לא הצליח, רק באצבּעונה נגעתי, רק באצבעונה!…סרטתני צפרנה סריטה כל שהיא ונעלמה.

חשתי וירדתי מצולות כאדם היורד אל קרקע הים לחפש שם מרגלית יקרה…בתוך הנוזלים הקרים נגעו ידי בגוף חָמים וחי. אך הרגיש אותו הגוף — ואחז בי, שלב את ידיו על צוארי; כדי שלא אטבע עם המשא היקר ביחד הוכרחתי גם אני להביאנה בזרועותי. להתרומם על פני המים, לשאוף מעט רוח ולפקוח את העינים.

כשצמחו ראשינו מן המים פקחנו את עינינו; עיני נפקחו ראשונה, אלא שלא יכולתי להנתק ממנה. לזרועותינו, שהיו שלובות אלו באלו, היה בשר אחד ולובן אחד ולא הכרתי בשלי ובשלה, ולכן חכיתי שמא תכיר היא. אמנם, כשפקחה את עיניה הסתכלה בי, עין בעין… הרבה מהכרת-תודה ומעוד איזה דבר…היו בעיניה, ואחר שהתבוננה בזרועותיה, הכירה בשלה ומשכתן ממני; ודאי שהאבעבועה הקטנה והיפה, שהיתה חרותה בקבורֶת זרועה השמאלית, היתה לה לסימן מובהק ומבהיק…אי — אי— האבעבועה הקטנה! לולא היא אפשר

שהיינו עושין חליפין: היא היתה נוטלת זרועותי שלי, ואנכי את זרועוֹתיה הרכות והמחוננות; ובכל רגע ורגע הייתי מפשיל את שרוולי ומגישן למו פי, למו פי…

עזבתיה על פני גלים קטנים ונאמנים והפכתי את פני לאהלי הרחצה. באתי והתלבשתי. אחרי שנים שלשה רגעים נוסף באוהל הסמוך עוד קול צלול על שלשת הקולות הצלולים.

בַחורוֹת, צריכה אני לברך את ברכת הגומל…

— וכי מה מצאֵך? אלא השפילי מעט את קולך — כמדומה, שאחורי כתלנו —

את הדברים האחרונים לא שמעתי משום שנאמרו בלחישה.

— אפשר שזהו! — שכחה החדשה ולא השפילה את קולה; ואדע, שזוהי מי שמשיתי מן המים.

בצאתי בעד הפתח שמצד שמאל, יצאו בעד הפתח מצד ימין ארבע עלמות, אחת יפה מחברתה. לולא אדמו פני האחת, לא הייתי מכיר את מי שהצלתי בעצם ידי…אלא שפני האחת אדמו-אדמו ואדע, שהיא היא מי שאבעבועה קטנה ויפה חרותה לה בקִבּורֶת זרועה השמאלית.

ממהר אני הביתה. רוצה אני שיהיה ראשי רטוֹב קצת, שתהיינה עוד כמה פנינים קרירות נתלות בשערותי בבואי הביתה, כדי שיכירו בי מבלי אשר אגיד להם, שמן המים עליתי. אולם מסופקני אם כל זה יצלח בידי, והכל בשביל הקרנים הקודחות. על כל פנינת מים רבצה קרן של שמש, בכל רסיס-בדלח נחתה לשון-אש, עלוקת זהב, ועד שאבוא למקומי תיבַשׁנה קוצותי על ראשי. יָמוּת זכרון הנהר על שערי.

— פּסס!

קריאה זו מהיכן היא באה?

פניתי לאחורי והנה איזה בר-נש רודף אחרי; בגדיו של אותו אדם היו שלמים ונקיים, אלא ששפמו נובל היה ומלוכלך ביותר; בשתי זויות עיניו, משני צדי חטמו נחו להן של טפות סרוחות של לפלוף שנתלקטו אל אותן הזויות זה ימים ושנים. שפתיו של זה היו קפוצות ובדברו לא נפתחו, אלא שבעד הנקב העגול והקטן שנעשה באמצע, הוציא את המלין, זו אחר זו, ככדורים קטנים שזרקם במהירות זה אחר זה.

— קל אתה ברגליך…ואני ששלש פעמים ברחתי מאותו הבית, קשה עלי ההליכה המהירה…שלש פעמים, ואם יתחכמו לי וסגרוני עוד הפעם, בערמה, אל בין אותם הכתלים — אברח בפעם הרביעית…שוטים שבעולם! כיצד זה אין המה מבינים, שאי-אפשר לאדם לישב שם…אם יש לך פפירוסה אז תן לי ואם אַיִן — אָ, אָ — יש לך, דיוּבֶּק! ודאי שסוחר בעצים אתה, או אביך הוא הסוחר בעצים, ואתה מקטר דיוּבּק. כך…לאביך — ודאי שיש לו כרס; גם אתה לכשתגדל — אני אין לי כזה, משום שאני סרסור ומשום ששתי גלוסקאות וכוס חלב קרה זהו מה¹⁸ שאני אוכל בבקר…לפנים כשהייתי סוחר בעצים בפני עצמי היה לי כמו לאביך, — אבל עכשיו, אחרי שהנני סרסור איני זקוק לכך, משום שהסרסור הריהו מזַמֵן את הפריץ ואת הסוחר בעצים לפונדק אחד, את הפריץ עם כרסו ואת הסוחר בעצים עם כרסו והסרסור עומד בין שניהם, וכל מה שרזה הסרסור העומד בין שני האיתנים, כל מה שבשרוֹ כחוש, חביב הוא על הפריץ ועל הסוחר בעצים…ואולם אם יש, חס ושלום, גם לסרסור מה שלשניהם, אז על נקלה יבאו הדברים לידי טעות. הא כיצד? עומדים להם שלשה כרסתנים בכפיפה אחת, הסוחר בעצים

טועה ונותן מעותיו לסרסור, והפריץ טועה גם הוא ומכר את יערו — למי? אם שני בעלי גופים לפניו, וערבוביה ואנדרלמוסיא, נתבלבלה דעתם של האיתָנים וכרס נוגחת בכרס, הדיובק שבכיסיהם מתמעך ולא יצלח עוד לכל…ובכן כתוב לו, אם חפץ אתה, לאביך, שאתה מכיר אותי; יש לי КаКЪ разЪ עכשיו יער למכירה, יער-אֲרנים; כתוב לו, שמא ירא הוא, שאין לי אף סימן ממה שיש לו…ויכול אני בעוד מועד לבוא לביתו ולדבר על אודות הענין; ההוצאות בודאי על חשבונו הוא. אלא שלא יעלה על לבבו מחשבה זרה, לגנוב את דעתי ולהביאני לאותו מקום — אברח! הריני מתרה ומודיע מתחלה שאברח! לכאורה איני מבין כלל למה זה המה רוצים שאחבש פַּפַּכה לבָנה לראשי דוקא, ושמעילי יהיה דוקא של בד לבן, ושיהיה סרחו העודף נגרר אחי לארץ כמו לאותה אשה. — אומרים לי: די לנו במשוגע אחד!.. אם כך — אני טוען, סחבו את וֶלויל לאותו מקום וממני הרפו…הרי ולויל מַכֶּה, ואני איני מכה, אני מְדַבֵּר, נוּ, מדבר…וכי מה איכפת להם אם אני מדבר? הריני איש שיחה מטבעי, כלומר: אוהב אנכי שאהיה אני מדבר והשני שומע, ואם תאמר להפך את סדר הדברים — לא יצלח. ראה את פקעות המוך שפקקתי בּהן אזני, מפני שני דברים ישמרוני: מפני רוח תזזית ומפני דברי בני-אדם. רואה אתה את הישיש הזה העובר לפנינו, גם הוא נוהג לשים מוך באזניו ובפגשך אותו בחוץ, בבית-המדרש, ובפנותך אליו בדברים, הוא יתחיל ב“מאי” שלו: מאי? מאי? — בעל-תאוה זקן זה, כשבאים לביתו בענין של “נכבדות”, הריהו מוציא את המוך מן האפרכסת ורוצה דוקא שיקראו בשם את הבתולה הרוצה להנשא לו… וכשאומרים לו, הוא חוזר על השם: מירקה — נוּ, ועיניה?…את צבע העינים אמור לו דוקא! את מירקה זו אני יודע; בתולה זו שעיניה שחורות תנשא בעוד שבועות ימים לבן הששים

הזה…לוּ הייתי אנכי המזַוֵג את הזוּוגים ולא הוא, אני מרים את ידי ומראה עליו באצבע…לוּ הייתי אנכי ולא — הוא, הייתי נותן את מירקה לבחור שכמותך, לוּ רק נשאת אותה בלי נדוניא, ולו, לתרח זה, הייתי נותן את מלכת-שבא…מדוע זה מלכת-שבא? משום שזקנה בלה היא ומכוערת — ולו נאה ולו יאה; צוחק אתה, מנין אני בא לומר שמלכת-שבא מכוערת היא? שכלי הישר הוא המלמדני, שלוּלא היתה מלכה זו מכוערת, לא היתה באה אל שלמה, אלא הוא, שהיה עוגב אחרי כל אשה יפה ובעלת-חן, היה בא אליה, אל ארצה, אל שבא המעטירה…וראה, ראה, משמתחיל אני להרהר בדבר זווּג זה, אין דעתי נוחה גם הימנו; צר לי על מלכת-שבא, שאעפ“י שהיא מכוערת הרי מלכה היא, שטפּחוּה במחמאות, יצקו לה דבש בגרונה, וכלום תוכל המפונקת והענוגה לסבול בביתו של כילי זה? מספרים עליו, שאינו מסיק את תנוריו בחרף, ולכן מהרו בניו ובנותיו לשאת נשים ובעלים ולבנות להם בתים לעצמם: קר היה להם ביותר בבית אביהם…לא, לא, הריני שב ממחשבתי — גם את מלכת-שבא לא אתן לו, אלא שהייתי מחיה את הפלונית שלו, את ה”זקנה", את זלדה, ששבקה חיים לכל חי…בעל-תאוה, חסר-שנים זה, כלום אינו כדאי לעונש שכזה? את זלדה, רק את זלדה!…הנך מגחך — אות הוא שלבך טוב עליך עכשו ולכן תכָּנס עמי לכאן…הוי, כל צמא לכו למים! למים מה? במי סֶלטֶר הכתוב מדבר; בוא, בוא ואמור לה לריבה זו, שתמזוג לי כוס סלטר, לחש לה, אגב אורחא: “עם מיץ”…את זו שתה אתה, ובשבילי תקח כוס אחרת ותשים בה ראשונה מלא הכף מיץ דבדבניות. ואם תצוה לצקת לתוך כוסי מן הבקבוק הזה תשלם חמש אגורות. רואה אתה את הבקבוק הזה? הנה העלה אבק וחלודה, המיץ שבתוכו הריהו המעולה והמשובח יען שכמה קֵיצים וכמה חֳרפים עברו עליו במרתף, בכליות האדמה

ונתישן שם יפה יפה…עכשיו לך וחשוב כמה תשלם בעד שתי הכוסות ששתיתי ובעד השלישית שהיא מוזגת לי? מה שקשה לי ביותר, הריהו החשבון! חכמת-החשבון — זוהי מכה שאינה כתובה בתורה: חמש, חמש וחמש — כמה הן? צריכים לבחר במספר אחד לשלשת המספרים הללו, מספר אחד — ובאיזה תבחר? יש עולם של מספרים גדול: יש ששים, עשרים, תשעים, שבעים, שמנה-עשרה וארבעים…נוּ, בא אנכי וגוזר: ארבעים! בעיני מוצאים חן ארבעים, נוּ, שלם לה ארבעים!… אדרבה, הראה לי כמה אתה נותן לה — זוז! רואה אתה: זוז, ניחא לך יותר לתת לה זוז ולא את הארבעים…אלא חשבונו של מי הוא הנכון — אין איש מאתנו יודע…כמדומני. שגם היא, הריבה, אינה יודעת אל נכון את החשבון. הרי היא מרכינה את ראשה אל הפרח הנעוץ בין עפריה, מריחה בו למראית עין ושואלת בלחישה, אם לא רמית אותה חס וחלילה…אלא שגם הפרח לא יגיד לה כלום, משום שהוא יושב בין העפרים…שאל אותו, אדרבה, כמה עלים לו בגבעולו ולא ידע! אין הפרח זוכר גם את מספר עָלָיו — והדבר מובן מאליו: בשעה שאדם מתעלס באהבים עם הפלונית שלו אינו זוכר את מספר בניו…אי, אי, המספרים!…אינם נותנים כלום ועוד נוטלים הרבה ממחו של אדם, כי לא באו רק להוגיעהו ולסבך שם את הענינים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. לפני שנתים ימים מת עלי אבי והניח לנו — לי ולאחי, איזה סכום של כסף. התחילו אחי, לאחר מוֹתו, לחשוב אתי את החשבונות ונעשה מוחי כמין דיסא, וקמתי מלפני השלחן ואמרתי להם, אם ישכם ממלאים את שני כיסי-העור שלי מוניטין, מוטב! ואם אין — אל הרב!…ונתנו לי את המוניטין…הבריות אומרים, שאחי רמוני, אלא שאני חושב שרמיתים אנכי…מי שלא משש בשני ילקוטי העור המלאים מוניטין, לא ראה עשר מימיו¹⁹. מוניטין, מוניטין! כמה מקילות הן ממחו של אדם. קנית לך גלוסקה —

תן מטבע והנך כבר פטור; שתית מי-סלטר עם מיץ דובדבניות — הרי לך, ריבה, מלא הקומץ, קחי כמה שמגיע לך: שתים, שלש, אלא שלא תקחי לך את כלן, אני הוצאתי את מלא קמצי, כדי שתהיינה מוכנות על כל פּנים. ואתְּ — יהי אלהים בקרבך, נערה!…הנשים אינן מתפללות שבע ביום ואת האלהים הן יראות יותר ממנו, הגברים. אני, למשל, הרי אני נכנס לבית-המדרש, מתקן שם חשבוני עם הקדוש-ברוך-הוא, ובצאתי, שוב אני בן-חורין, ועיני פונות וזונות אחרי כל דבר אסור…הנשים — תמיד הן שרויות בפחד: אלהים…אלהים…פְּס…מי יודע!…הבריות הללו אינן יודעות לגמרי שאפשר לקנות את לבו של זה בתפלה; זה, עם המשקפים בחטמו שישב עמדי באותו מקום, היה דורש יום ולילה על הנשים, הוא היה אומר: הנשים — הרי הן חמר רך…רך! מה שָׁיַךְ רך? יש בינותן פרות-הבשן ויש דקות ורעות המראה, שאינן אלא עור ועצמות, יש הא ויש הא, ואשרי מי שהזמין לו הקדוש-ברוך-הוא מן החומר הרך…במה דברים אמורים — כשׁמכָה אותך אשתך, שחוּדי עצמותיה בולטים…מלבד שמכותיה מכאיבות, הרי היא נותנת בך סימנים, מכה, מכה וסימנה, ואין אתה יכול להרָאות בחוץ ולבוא לבין אנשים. ובעלות הבשר הן רכות הלב והמזג, נוחות הן, ואינן מתנפלות על הבעלים באגרופים קמוצים, אלא, נניח, שגם היא מכה — ואז, למה הדבר דומה? כאלו לקחה לביבות מן המחבת, לביבות נוטפות שמן, וטופחת בהן על גבך — לביבות חמות ורכות, ולא לבד שלא יכאב לך זה כי גם עודך נהנה, חי נפשי — נהנה! כי בדידי היה הדבר: לי היו שתי הנשים ואותי הכו שתי הנשים…שפרינצה עליה השלום, — נוּ, הריני מוחל לה, לשוכנת העפר, אף על פי שאיני רשאי, אחרי כל מה שעוללה לי בחייה, וּברַינה — אוי, אוי ברינה! הריני אומר לה: חניני! הכיני פצעיני בידיך-לביבותיך ותני לי לבוא בצל קורתך!

אך דא עקא, שהיא מגרשת אותי מפתח ביתה במגרפה שבידיה, ומגרפה — זהו ענין אחר לגמרי…בגט — רוצה היא, בגט, — ופעמַיִם שסחבתני להרב דמתא, רק אני הריני מתעקש לגבי דבר זה ואיני נותן לה…מה איכפת לי, אם יש פה בית בזפרון, ויש באותו הבית נפש-חיה אחת, שיכול אני להראות עליה באצבע: זוהי אשתי! זו, עם הסנטר הכפול-שלשה, ועם, עם…גט פטורין! בֶרל-קצב, שנתאלמן בשנה העברה, לוטש עליה את עיניו; ברל-קצב לא יצא מדעתו ויודע הוא על מה הוא לוטש את עיניו. אלא שאנכי, אנכי לא אצא שתי פעמים מדעתי לתת לה גט-פטורין. הגע בעצמך: הנה אני נותן לה את גטה, בא זה מן האטלז ומקדשה לו, ושוב היא אשת-איש, האיש הוא ברל, זכר-נא, זכור: ברל! ואני — הכל אבד לי: לא רק שאיני יכול לדרוך על מפתן אשת-איש אלא שגם הרהורי, הרהורי אסורים לי, ואנה אני בא? עד עתה, כשהייתי נתקל בבול-עץ הייתי מחבקו ומנשקו ואומר: יהי רצון כאלו חבקתי ונשקתי את זוגתי שלי, את ברינה!…כל זה אסור יהי לי להבא, אם יפתוני, חס וחלילה… ברינה זו, הרי אשת-איש היא גם עכשו! אשת איש היא! והאיש — זה אנכי. ואם חפץ אני לבדח קצת את דעתי, הרי אני בא ומתרפק בחלון אטלזו של האלמן הקצב, — בּרל: מה אתה נותן לי ואפנה לך את הדרך, ברל?…ועכשו — הס, הנה עוברים אנו על ביתו של הד"ר…מיום שנודע לי, שגם ידו היתה במעל, שגם הוא היה בעצה אחת לשלחני לאותו מקום, אני רואה בו את אלף העינים, ואיני רוצה להפגש עמו. כמדומה לי שהוא עומד בחלון; הורד את ראשך כמוני — האַ! הוא ברכני לשלום — אותי, אוֹ…? — אפשר שהוא מכיר גם אותך, ודאי שהיית אצלו ונתת לו רובל. אם נתת לו רובל, הסכלת עשה: דוקטור זה, כשנותנים לו גם חצי רובל, אינו פוצה פה, אדרבא, הזפרונים אינם מפנקים את דוקטוריהם, בפרט את זה,

שמשלנו הוא: את מקלו אינו נושא בשבת, וכבר ראו ציצית אחת מטליתו הקטנה מבצבצת — נוּ, הרי יודע אתה מאין מבצבצות הציציות אצל יהודי! וגם אתה, לכשתצטרך לו עוד הפעם, תחב לו לתוך ידו חצי רובל; או, אמנם, יוכל היות, שיש לאביך רב, אך אתה כלום צריך אתה לפזר את עמלו? לעסוק, למשל, בגמילות חסדים — את זה אתה יכול על דעת עצמך, ולא להיות תלוי בדעת אביך — לגמרי לא תלוי! הנה אני בא אליך בבקשה כזו: הלוני פרוטות אחדות! בלי שום ספק, שאתה מחויב לתת לי מבלי קחת הרמנא מאביך, משום שאביך הריהו חזיר מפוטם ולא יותר, בעבורו הפסדתי את הפרוטות — הוי פרוטותי, פרוטותי! פעמים שאני זקוק לגמילות-חסד ואני נכנס לבתי הגבירים שכלם הם ספק קרובי — איני זוכר היטב כיצד אמרה אמי ז"ל: אם כל קרובינו בזפרון — גבירים או כל הגבירים הם קרובינו. כמדומה לי, שאין שום הבדל בין השנים הללו, ואני נכנס אליהם. “לך ועבוד”, אם אומרים לי, — “כלום בעל-מום אתה”? אני צועֵק, שמשוגע אני! — משוגע אינו נחשב בעיניהם!…אי, אי — השמש! מכה הוא היום על ראשי, בלי רחמים. אפשר שתכנס אתי לשעה קלה לבית המדרש, ואם תאבה, נמתין שם עד לתפלת מנחה — אינך רוצה? נוּ, יש ברוך השם עם מי לשוחח בבית המדרש. כשאני בא לבית המדרש מקפלים חובשיו את דפי גמרותיהם, מקיפים אותי ואומרים לי: דרוש! מתגעגעים אלה חובשי בית-המדרש למלה החיה שאני מביא להם מן החוץ…

— — —

באתי הביתה. והחם — אוי החם! ועוד היום גדול, עוד היום גדול!…בדרכי על מפתן הבית נזכרתי בחביבי ובחביבותי, באלה שלא אבו ללכת אתי ונשארו בבית, ובאלה שהלכו אחרי אל הנהר ובאמצע דרכם התחרטו ושבו. ודאי שֶׁכָּל אחד מהם סרוח במצב של

התעלפות על גבי הספסלים, הכסאות והספות, ואין חדר אשר אין בו גוף עיף ויגע ומזיע. נכנסתי, עברתי בכל החדרים ולא מצאתים, בחדר הבישול מצאתי נפש אחת חיה — את המשרתת, שהסתכלה בָּראי וצחקה לעוד נפש חיה אחת, לעוד משרתת. לוּ היתה יפה מעט, ולולא היה כל פיחו של הכבשן על פניה, הייתי אומר לה באותו מעמד מלה יפה וחמימה, כי בשעה שנערה נהנית מעצמה לבה פתוח למלה יפה וחמימה.

— רחצי, רֵיזה, והִזַכִּי, ולפי שעה הגידי לי, איפה נעלמו כל בני הבית?

— במרתף.

— במרתף?

את הדרך אל המרתף ידעתי. מן המרתף היתה הנערה המשרתת מעלה את סירי החלב הקרים שנתחמצו ואת כל אותם המאכלים והמשקאות, שמקום צנה יפה להם, משַׁפֵּר אותם ונותן להם טעם מיוחד.

יצאתי אל הגן, תליתי את כובעי על אחד מענפי העצים וירדתי במעלות צרות ועקומות אל המרתף.

על המדרגה התחתונה ראיתי עוד מה שלפני, אולם משדרכה רגלי על אדמת המרתף הלאה, נשקעתי בראשי ורובי בתוך חשכה עמוקה-עמוקה, שאי אפשר גם לגשש בה. הגיח לפתע עלי החשך וסגר עלי הדרך — ואין להימין, ואין להשמאיל, רק דרך אחת לך: לשוב אחור, אחור במעלות שירדת בהם ולעלות אל העולם המוּאָר, שהכל גלוי לך שם וידוע, ושׁכָּל-כך בטוּח אתה על קרקעו המזהיר, כל-כך בטוח ושוקט, ומרגיש את עצמך בטוב, עד שאתה מזיע ומפהק מרוב בטחון מרוב אמת ואור שמש…

הלאה, לתוך המרתף! לתוך עמקו של המרתף!

מירכתי המרתף הגיעו אלי קולות-דברים, מרחוק באו אלי הקולות, מעמקו של המרתף. גם שם — נולד הרהור מוזר ובלתי-ברור בלבי — גם שם במעמקי המרתף ממקום שקולות אלה באים, ישנה שמש, לא שמש בהירה וצורבת, רק אחרת — שמש מכוסה בערפל… דק דק הוא הערפל, וקרניה החורות זולפות, זולפות, דקות וכהות — ונבלעות בפנות המרתף הרבות והאפלות.

חתרתי עוד צעד בתוך החשכה, ועמדתי.

אותם הקולות, אלא שאינם רחוקים עוד ממני, ברורים הם ביותר; אני מכיר כבר ומבדיל בין הקולות…

— אַיֵכם?!

אך יצאה מלתי — ובכל המרתף נודע כבר דבר בואי: לכל הנקיקים ולכל החורים הסמויים מן העין יצא הקול.

— הננוּ!

מלה יפה ואדירה זו נאמרה מפיות רבים; קראה לי מלה זוּ, משכה בי: חתר בחושך הזה ואל תירא, זה קול אנשים שאתה שומע, חתר אלינו!

אולם — הס! כמדומה לי, שאני שומע רגלים קלות רצות אלי, הנה הן רצות…מירכתי המרתף הן רצות אלי!

כנציב שיש אעמוד, שמא תעבור עלי ולא תראני — לא תראני ובעברה — ואחטפנה אנכי בכנף שמלתה.

— פלשתים עליך!

איני יודע אם היה ברצונה להחרידני; היא אחזה בידי פתאם, ברגע שלא פללתי. אני מהרתי להביא את ידה בידי השניה, כף ידה, כף ידה! סך-הכל היו בידי חמש אצבעותיה, אלא שנדמה לי שהיא כלה, זו הגויה החמודה, כלה בזרועותי.

— מה אתה עושה, אחי!

— אני נושק את צפרניך החדות, רק את צפרניך…נקרי, אם חפצה אתּ, את עיני, סרטי, סרטי בפני וטפטפו דמיהם על ידך ועל חמש האצבעות; דמַי — לא תראי אותם בחשֶך, ואולם הרגש תרגישי כי חמות תהיינה הטפות.

— את עיניך לא אנקר, ובפניך לא אסרוט, אלא אתה, למה אתה לוחצני באצבעותי?

— חמש האצבעות!

— וכי צריכה אני ליותר?

—אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש — פעוטית זוּ גם כן באה בחשבון?

היא משכה אותי לארכו של שביל אפל, — זהו פרוזדורו של גן-עדננו — לחשה לי, ואני לא ראיתיה בתוך האפלה ובתוך ריח הטחב, רק נמשכתי אחריה כסומא ודובבתי: אחריך — גם אל ירכתי שאול ארד!

דחפה החביבה ברגלה הקלה, דלת סבבה על צירה ונכנסנו למדור נמוך חדש. בתוך אור כהה שהסתנן בעד צהר קטן משוח בסיד, בתקרת המרתף מצאתי את כל החבריא.

מפני השמש נסו, מפני חרבוני הקיץ חשו מפלט למו; פה בבית מקלט קריר ועדין זה, פה, במקום שהיינות מתישנים, שהקשואים מתחמצים, וחלב נוזל מתקשה לגליד לבן אחד.

— הנה עוד פליט אחד! מלמעלה אתה בא?

— מלמעלה!

— מה נשמע שם, וכי אפשר כבר לעלות?

— ישמרכם ה'!

— וכי מה?

— השמים נחושה והארץ ברזל.

— והאנשים?

— דלקת המוח אחזה את כלם, והרי הם יוצאים מדעתם.

— חַה-חה-חה!

עד בוא השמש אשב פה עמהם. פה, בתוך המרתף — לרעבי אוכל קשואים, לצמאי — אשתה יין: הנה הן עומדות, החביות הכרסתניות ואינן מגידות כלום, אולם הריחות החריפים פשטו בחלל המרתף ומגלים מכל הטוב הצפון בהם. עד בוא השמש אשב פה עמהם ובבואו, נעלה עם הצללים אל הארץ המלאה משוגעים. חמשה, במספר שנעלה מן המרתף, נהיה, שלא נתרופפו מוחותיהם, חמשה — שדעתם לא נטרפה עליהם.

— — —

— קומה נא…

לאחר כמה שנים כשאהיה שוכב אפרקדן על הקרשים ההם, על אותו מצע התבן ועם אותם הנרות למראשותי — פּי, гадооть — תבוא נא אחותו זו, תִכֹּף על אזני ותקרא בו בקול רם, כדי שישקע צלצולה עמק עמק לתוך מחי ויגע נימה בלבבי: קומה-נא ואקום, מאמין אני שאקום…נֵס זה, שמא לא יתרחש לעיני הנצבים עלי — אזי, כך יאמרו לי: הנה יצאה נשמתו, תקומה לא תהיה לי עוד,לקבורה, לקבורה!

— קומה-נא!

זה היה קול אחותי — קרובתי היפה בכל העלמות, מתוך שנה הכרתי בו, כה רך וכה ענוג היה קולה — והקיצותי.

נפקחו עיני ונתקלו באפלת לילה. צנת לילה קרה ולחה חבקתני. קמתי, ונלחצתי אל מי ששמרה עלי, שעמדה פה בנוּמי ושמרה עלי.

— כלם עלו כבר מן המרתף!

— אַה…מן המרתף!

— השמש באה כבר…

— היא באה כבר, אבל — —

— מה?

— שֵנה זו שישנתִּי —

— משנכנס בך היין נרדמת על החבית.

— אַה!

הכל נתבאר לי ברגע זה. החביבה גחכה בתוך החשכה, אני הרגשתי בגחוכה הקל, גחנתי אליה, נשקתי אותה בראשה וישבתי על חביתי.

— עודך חושב להשאר פה, אחי? עֲלה עמי. בלעדי לא תמצא את הדרך למעלה.

— ואת החלום אינך חפצה לשמע?

— את החלום —?

— שבי פה עמדי, אחותי.

קטנה היתה החבית ועגולה, לולא ישבנו דבוקים ושלובים — צר היה המקום הזה לשנינו.

— זוהי כתפך החמה שאני תומך את ראשי עליה —

— את החלום!

— השפתים הללו שאני נושק —

— החלום! החלום!

— העינים הללו —

— החלום!

— ואם על אהבתי אספר לך?

— לא אאמינה לך, אחי…

תשובה פשוטה ובלתי צפוּיה זו הביאתני במבוכה — ומשכתי את שפתי שכבר נגעו וצרבו קצת במצחה.

— לא תאמיני?

— מעיר גדולה אתה בא…

— הנה אני מריח את קוֻצתךְ — וראי, ריח הפרחים לשערותיך.

— ממקום חכמים וסופרים אתה בא —

— ואַת, טפוחת-גנים אַת, אחות!

— ממדינת-האור אתה בא —

— ואת רְוַת-טללים את, אחות!

— אני נולדתי בעמק…

— שושנת העמקים!

— פה, בקרן האפלה, גֻדלתי, בלי שמש, בלי שמש…

— על אהבתי אספּר לך!

— הן אהבתָּ כבר, אחי, אהבת שָׁם, בכרכים הגדולים, את בנות האור!…

— ואתְּ?

— חכיתי לך הרבה…

— חכית לי?

— ולא באת.

— הן באתי!

— לאחר זמן…

— חֲלוֹמִי! חלומי!

— אני צעקתי וקפצתי ממקומי — חלומי! זה היה פתרונו של חלומי, אשר שמעתי, פתרון חלומי אשר חלמתי במרתף על חבית היין.

— אָחִי…

לא ראתני בתוך האפלה וקראה לי:

— אחי, וחלומך?

נלחצה אלי הנערה והניחה את ראשה על כתפי. שפתיה נעו, בעד בגדי הקל הרגשתי בשפתיה הנעות…

אֵלו הנשיקות האלמות! כֻלי מלהט גחלים, כֻלי בוער באש, ובגדי, בגדי הקל, אינוֹ אֻכָּל…והרי היא חכתה לי, חכתה לי הנערה, שאבוא ממדינת האור אל הקרן האפלה — חלומי! חלומי!

*

עוֹד לֹא שַׁרְתִּי שִׁיר הַלַּיְלָה —

הָבָה אָשִׁיר שִׁיר הַלַּיְלָה,

הָבָה אַשְׁלִים עִם הַחשֶךְ,

וְלֹא אֵתַע בְּרִשְׁתּוֹת אוֹר…

קָרֹא קָרָא לִי הָאֹפֶל.

לָחשׁ לָחַשׁ לִי מֵרָחוֹק:

"אֲנִי מַפְקִיר לָךְ עוֹלָמִי,

בּוֹא וְדַבֵּר שִׁיר!

הִנֵּה שָׁקַע כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ,

הַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ,

הַכּוֹכָבִים לֹא יַצְהִירוּ,

עָנָן רוֹכֵב עַל-גַּב עָב…

קָרֹא קָרָא לִי הָאֹפֶל.

שָׁלַח אֵלַי אֶת מַלְאָכוֹ,

בָּא וְעָמַד בְּחַלּוֹנִי,

וְדָפַק אֵלַי: “צֵא”!

"טַלִּית שְׁחוֹרָה תְּלֵה עַל שֶׁכֶם,

עֲלֵי רֹאשְׁךָ שִׂים מִצְנָפֶת;

שָׁלש קְצָווֹת לַמִּצְנָפֶת —

וְצֵא אֵלַי וּמְלֹךְ!

רַבִּים יֶשְנָם פֹּה הַשֵּׁדִים,

רַבּוֹת יֶשְׁנָן פֹּה הַשִּׁדוֹת;

רַק הָאַחַת שִׁדָּה-בְּתוּלָה,

וְאֵין שֵׁנִית לָהּ,

הִיא הַיְחִידָה בִּבְנוֹת-לַיְלָה:

חִין-הַלַּיְלָה עַל שְׂפָתֶיהָ;

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ — חֲלוֹם אֶחָד,

חֲלוֹם-לַיְלָה הוּא.

עַל כְּתֵפֶיהָ שְׁנֵי בְנֵי-עוֹרְבִים,

עַל שָׂדֶיהָ שְׁנֵי בְנֵי-עוֹרְבִים,

מִי שֶׁיָּבוֹא וְיַבְרִיחֵם —

הוּא הוּא יִזְכֶּה בָּהּ.

לֹא עַל הַר וְלֹא עַל גִּבְעָה,

רַק בָּעֵמֶק הִיא נֶחְבָּאָה,

הֵקִים לַיְלָה סְבִיבָהּ גָּדֵר;

צֵל עַל גַּבֵּי צֵל.

מִי שֶיֵדַע שֵׁם הַמְּפרָשׁ,

יָבוֹא שָׁם וְיַגִּידֶנוּ —

אָז יִתְמוֹטֵט קִיר הַצְּלָלִים,

אֲשֶׁר סָבִיב לָהּ. —

אַךְ יָצָאתִי אֶל-הַלַּיְלָה,

וּבְלָעַנִי כְּבָר הַלַּיְלָה;

טָס עָלַי בְּכָנָף שְׁחוֹרָה,

וְאֶת דַּרְכִּי סָךְ.

אַיֵּךְ אַיֵּךְ שִׁדָּה יָפָה?

קִרְאִי, קִרְאִי לִי, הַיָּפָה!

אֹחַז בְּצִלְצוּלֵי קוֹלֵךְ —

וְאֶמְצָא אֶת הַשְּׁבִיל…

שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ עוֹדִי זוֹכֵר:

הֵן לֹא אַחַת בּוֹ פָּתַחְתִּי

שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם לַחֲזוֹת

בְּאוֹר פְּנֵי אֲדֹנָי…

אַךְ יָצָאתִי אֶל-הַלַּיְלָה —

וְהִתְעַנִּי כְבָר הַלַּיְלָה;

שֶׁמָּא אֵין זֶה כִּי-אִם בְּדוּתָה.

בְּדוּתָה יָפָה וְלֹא כְלוּם?…

הַס! לִי נִשְׁמַע לַחֲשֵׁי-שָׂפָה.

שְׁתֵּי יָדַיִם לִי מוּשָׁטוֹת:

"בּוֹא, אֶת-אִישִׁי כְּבָר שָׁלַחְתִּי —

סוּר אֵלַי וָלִין…

מִי קוֹרֶצֶת לִי בְּעֵינָהּ?

שִׁדָּה! שִׁדָּה! בַּעֲלָהּ נִרְדָּם —

וּמִבֵּין שְׁתֵּי כְתֵפָיו רוֹמְזָה,

רוֹמְזָה, קוֹרְצָה לִי…

מִי לִּי קוֹרְאָה אֶל-הַשִּׂיחִים —

שִׁדָּה, שִׁדָּה! אִישָׁהּ מוּנָח

כָּפוּת בְּתַלְתַּלֵּי רֹאשָׁהּ,

וְהִיא קוֹרֵאת לִי…

אַיֵּךְ אַיֵּךְ, שִׁדָּה תַּמָּה?

הַצִּילִינִי נָא, הַתַּמָּה!

הִרְהוּר-זִמָּה בִּי כְבָר נִתְקָל,

לְרַגְלַי רוֹבֵץ חֵטְא!

— — —

בְּדוּתָה יָפָה! אוֹתָהּ שִׁדָּה

שֶׁאִמְצַתְנִי אֱלֵי לִבָּהּ.

לָחֲשָׁה לִי עַל אָזְנִי חֶרֶשׁ:

"בְּדוּתָה סִפֵּר לָךְ…

רַק קְצָת אֱמֶת יֵשׁ בַּדָּבָר:

הָיְתָה, אָמְנָם, שִׁדָּה יָפָה,

עִם בְּנֵי-עוֹרְבִים עַל כְּתֵפָיִם —

חִכְּתָה לָךְ בַּגַּיא.

אוּלָם, אַף לֹא אֶחָד הָיָה

אֲשֶׁר יָדַע שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ,

יַעֲלֵהוּ עֲלֵי שְׂפָתָיו

וְיֹאמְרוּ שָׁם בַּגַּיא…

הַרְבֵּה לֵילוֹת אֹפֶל חִכְּתָה,

לֵילוֹת-שָׁוְא וְלֵילוֹת-עָמָל,

עַד שֶׁקָּרְאָה אֶל-הָעוֹרְבִים:

— שָׂאוּנִי אֶל-הָהָר!

עַל הָהָר רַגְלֶיךָ עוֹמְדוֹת,

עַל הָהָר יֵשׁ שִׁדּוֹת רַבּוֹת;

בְּכָל אַחַת, אֶפְשָר, תִּמְצָא

מִי שֶׁחִכְּתָה לָךְ!…

*

הִנֵּה שַׁרְתִּי שִׁיר הַלַּיְלָה,

שִׁיר הַיּוֹם כְּשִׁיר הַלַּיְלָה;

שְׂחֹק הַכְּרוּבִים שְׂחֹק הַשֵּׁדִים, —

אִם לֹא אֶחָד הוּא?…

— — —

טעות היתה עמנו. כשעלינו מן המרתף, והנה הערב אך החל, עצי הגן עוד בלטו באויר הכהה; על אמירים רבים נחו והתפנקו במנוחה קרנים מזהירות. בלי קושי מצאתי את כובעי הלבן על אחד הענפים, חבשתיו ונכנסתי אחרי אילתי הביתה.

סביב השלחן הגדול בחדר-האכל עמדה כל החבורה וטפלה בשתי קערות מלאות דובדבניות ובשתי צנצנות גדולות, מרוחצות וריקות לפי שעה.

נכר היה שהדובדבניות נשרו זה עתה מן העצים אל תוך הקערות הללו; הרי הן מונחות אדמדמות, רוות ומלאות כל אחת עם חרצנה בתוך מעיה וגבעולה בצדה. ובריות צעירות ויפות עומדות עליהן, שולחות ידיהן ותופשות בהן בעודן חיות, עוקרות גבעוליהן עם השרשים, אל כל גבעול עקור דבוקה טפת-דם אחת, אדומה ורוֹתַחַת… ועוד לא שב אפן אל הבריות הצעירות והיפות, והרי הן דוקרות בכלי המשחית שהוציאו מקוצותיהן, דוקרות דקירה אחת לתוך לִבָּה של הדובדבניה, לתוך-תוכה, ומוציאות משם את הקלפה, רחמנא לצלן, שישבה שם, את השטן הרע, את החרצן…אוי, אוי! ישב לו חרצן זה עמוק בלבה, במקום שהלמו פועם, נשקע עמוק-עמוק בדמיה וכבר שרגו עליו גידים. כפות היה, כפות בשלשלאות — ולכן קשה כל-כך עקירתו; כל לחה וכל דמה של הדובדבניה יצאוה אחריו, והרי הם מטפטפים טפות טפות על ידי מלאכי-המות הצעירים והיפים שמסביב לשלחן, מטפטפים ושותתים לבינות אצבעותיהם, והדובדבניה עצמה, הרי היא מצטמקת, מתכוצת בחבליה, שפו וצנמו פניה, הנה היא נזרקת, זקנה בלה וצומקת, לתוך הצנצנת; רבונו של עולם! מדובדבניות צנומות ודוויות אלו עוד יִסָּחֵט המיץ, עוד יִמָּצֶה עסיס? מחלש זה עוד יצא מתוק? אותו מתוק שֶׁדַיו גם בכף

קטנה להמתיק ולתת ריח יין לכוס טֵה מלֵאה?…

בין כה וכה והקערות הולכות ופוחתות, הולכות וחסרות, והצנצנות הולכות ומתמלאות מחוליתן.

נלותה חברתי אליהם, עמדה לשלחן והתחילה בוררת גם היא מכלי זה וזורקת לכלי זה. פניה היפים והתמימים לא ספרו ולא גלו כלום…רק אנכי יראתי עוד לגשת אל השלחן, משום שנשיקותיה עוד לחשו על לחיי. וכל מי שהיה מביט בפני, יכול היה למנותן אחת לאחת ולדעת את מספרן. לבסוף לא יכולתי להיות פרוש מאותן הבריות וקרבתי גם אני אל הדובדבניות.

— מה טיבן של דבדבניות אלו? — עמדתי ונסתכלתי בשתי הקערות, אלא שלא הרהבתי לתחוב בהן יד.

— פתח פיך — קראה לי זוּ שידיה מלאוּ דם, דם דובדבניות.

פתחתי את פי והיא זרקה לתוכו דובדבניה אחת, שגבעולה וחרצנה לא היו לה.

— גם עם החרצנים, יקירה, יכולה את לזרוק לתוך פי, גם על החרצנים ועל הדם אבלע את דובדבניותיך.

כל אותו הערב עמדתי כְשֶׁפִּי פתוח, ויד קטנה ואדמדמת זרקה לתוכו את הדובדבניות, זוּ אחר זוּ, זו אחר זוּ.

מתנה לאבי ולאמי

יעקב־בנימין והֶנדה קצנלסון

מאת בנם

א. מַשּׁהוּ זיקנה

משהיו מתחילים העצים המעטים מלבלבים ומוריקים, השמים מכחילים, ורוח של אביב נדחקת ומנשבת לתוך חומות עירי הגדולה שבפולין – היה בולמוס של־חוץ־לארץ אוחז את אנשי עירי הנבונים והישרים, ואני – רגיל הייתי אנוכי ללכת לגבולות־ליטא, כדי לָקיץ שם ירחים אחדים, ובתחילת הסתיו היינו חוזרים לפולין – מחנות האנשים הנבונים והישרים מעבר מזה, ואנוכי – מעבר מזה.

אלא שלא כך היה בפעם האחרונה, – העצים המעטים התחילו מַשירים עָליהם, השמים – כעין האפר על־גבי העיר ורוחות של טחב התחילו תועות בחוצות – ובעת אשר כזאת הלכתי בפעם האחרונה לליטא.

זאת היתה הנסיעה הראשונה שהייתי נוסע על־כָּרחי! אני הלכתי בעידן זה לליטא משום שקראו לי, קראו לי לעמוֹד לצבא.

לעמוד לצבא!

גם עכשיו – אחרי שמלאו לי, הודות לאל, – נו, למה לי להכריז על שנותי ברבים… הן על דבר השערות האחדות הנושרות בבוקר־בבוקר, ועל דבר אותו השדכן המנוּול שבא אלי, אמנם, בשעה שלא יום ולא לילה, בענין של נכבדות, – אין יודע שום איש… ובכל זאת, גם עכשיו, גם עכשיו עדיין רך אנוכי וצעיר ביותר. ועדיין לא הגיעה שעתי “לעמוד”; לעמוד לצבא!

ואז, זכורני שמגבעת עגולה וקלה ומופשלת אל הצד הייתי חובש לראשי, ושוליה רחבים־רחבים, ומקלי השחור של היום לא היה לי עוד, אלא מקל־חובלים קל ויפה שהיה מתלבט בדרך הילוכי בין אצבעותי. שירים הייתי כותב עוד בלילה, שירים ליריים עצובים:

לִשְׁקִיעַת חַמָּה נֵעוֹרוּ בִי רְגָשִׁים רַכִּים,

קַלִּים וַעֲגוּמִים…

וכו' וכו'.

ובאותם הימים הרביתי עוד לקרוא בספרים לא מתוך שכיבה על הספה, והספר הפתוח מעט ממני והלאה, כמו שאני אוהב לקרוא היום, אלא שלשולחן דווקא הייתי עומד, או על־יד החלון וראשי ורובי בספרי. ובקומי בבוקר – יש שהייתי אוכל דבר־מה בטרם ששתיתי. עכשיו, כיוָן, שלא שתיתי שתי כוסות תה, איני אוכל כלום! בַא! – שתי כוסות תה או קפה,– ואולם לשתות אני צריך קודם בכל אופן… ואז – לא כך היה! אז הייתי צעיר באמת…

והזמנה זו לבוא לליטא בעתותי הסתיו באה אלי פתאום, לפתע־פתאום, – לכתחילה פרצתי בצחוק, היום אני צוחק לי, כך… בניחותא… ואולם אז, עדיין הייתי פורץ בצחוק. –

לעמוד לצבא! לעמוד לצבא! – כך הייתי עומד כל היום ופורץ בצחוק, אלא שלעת־ערב לא ידעתי קצת את נפשי… לעת־ערב, לעת־ערב הייתי עומד כלפי המראה הגדולה שבבית, מסתכל בפני ומתבייש. –

עשרים ואחת! עשרים ואחת!

אהה, כיצד משתנים מאוַייו של אדם, כיצד נהפך עליו לבו במשך של שנים!

עוד קודם שנעשיתי בר־מצוה הייתי מקנא בכל מי שהיתה לו קומה, בכל מי שצמח לו שפמו וזקנו, – הגדולים, הגדולים, הוי כמה קינאתי אז בגדולים, ביחוד זו הערמומית הרכה והאורבת שבעיניהם, זו הערמומית ושחוק הזדון הקל מתחת לשפמם, ואלה דבריהם המקוטעים –, דוברים הם מעט וסוברים הרבה… חצאי מלים, הברות סתם – אלה, אלה צדוני!

הוי, הוי, כיצד מבינים הם זה את זה? אהה, מדוע זה נתאדמו פני העלמה הלזו, מדוע זה נתאדמו פניה ומדוע הלכה לה? והאיש הצעיר הן לא אמר לה כלום! הוא רק הביט בה ופלט מבין שפתיו איזו מילוֹדיה קלה ובלתי־ברורה ולא אמר לה כלום! וכשהלכה, מדוע היה האיש הצעיר עומד ומגחך לחברו – וחברו פורץ בצחוק – בלי כל סיבה! בלי כל סיבה! תיכף לזה נכנס האיש הצעיר השלישי. האיש הצעיר השלישי לא ידע לכתחילה כמוני מכל הנעשה כאן והעמיד על חבריו עינים תמהות, ואולם תמיהתו לא ארכה הרבה –

חִי־חִי! – חייכו לו האנשים הצעירים השנַים, ולא אמרו לו כלום!

– והיכן היא? – שאלם מתוך כעס. אלי, אלי, מדוע זה כעס? האיש הצעיר השלישי, מדוע זה כעס?

– והיכן היא? – מדוע זה שאל עליה? מנַין ידע לשאול עליה?

– פיוּ־וּ! – שרקו השנַים מתוך צחוק בשפתיהם, ולא אמרו לו כלום.

האיש הצעיר השלישי הרים את הכיסא הקרוב אליו והשליכו על חבריו.

מדוע השליך עליהם כיסא? במה חטאו לו שני האנשים הצעירים? הלא דבר הוא!

וכך תמיד, בהתרחש אָז לעיני מיני מעשים ודברים כאלה, הייתי עומד ותמיהַ וקורא: הלא דבר הוא!

הוי, מי יתנני איש־צעיר כמותם, חכם כמותם, שהכל יהיה די לו ברמיזא, בריצת עין אחת… ככה צר היה לי אזי בעולמי שלי, בבית־ספרי, בתוך בגדי־התלמידים שהייתי לובש. כמה התגעגעתי לקומת־אנשים, לידי גברים גדולות ועבות.

ידי גברים גדולות ועבות – אלי, אלי, כמה התפללתי להן, וכמה חרפות וביושים שבעתי עד שגדלו ועבו… זכורני ערב אחד בתיאטרון עירנו הגדול. משחקת מצוּינת אחת באה ממדינה אחת ושיחקה את הַאמלט, היא – אשה – אשה! אשה תשחק את המאלט! את הפלא הגדול הזה ראיתי בעיני.

־ לוֹטוֹ ויט! האח, לוטו ויט! – קראתי מתוך התפעלות רבה אחרי כל אקט ואקט בשם המשחקת המצוינת הזאת, מעל הגלֶריה ששם הייתי יושב צפוף בין אדם רב.

– קטן זה מדוע הוא צועק ככה?

את הדברים האלה דיבר בן־אדם אחד, שישב בצדי, למשנהו. ושניהם הסתכלו בי אחר־כך חליפות וצחקו. מובטחני שגם הוא וגם חברו לא ידעו עד מה מכל אשר ראו עיניהם על במת החזיון…

אני כמובן, לא מצאתי כלל את עצמי נעלב על־ידם! ואולם, הוי, מה חפצתי לומר להם בזה הרגע שישנם קטנים כאלה (כדי לרמז עלי) שגדולים (כדי לרמז עליהם) יכולים ללמוד מהם הרבה!… אלא שעצרתי בכעסי ולא אמרתי את הדברים הנכוחים הללו, יראתי… אלא מאי? הוספתי ואמחא כף ואקרא בקול יותר רם: לוֹטוֹ וִיט! האח, לוֹטוֹ וִיט!

ככלות החזיון מיהרתי וירדתי למטה, עמדתי בפתח הדלת המוליכה אל אחורי הקלעים, עמדתי ושמרתי על דלת זו: היא צריכה לצאת מכאן, היא, לוֹטוֹ ויט, ששיחקה את האמלט…

אני עמדתי בין כנופיה שלמה של מעריצים, בחורים גדולים שרובם לא השגיחו בי כלל, ומיעוטם הביטו עלי מגבוה ויבזוני בלבם לגמרי.

מה לי ולהם! אני אחכה לה עד שתצא – ויעבור עלי מה!…. אָה, אני אגש אליה ואודה לה מקירות לבי, אלחץ את ידה ואודה לה, ללוֹטוֹ ויט ששיחקה היום את האמלט!

כשיצאה – קרבתי אליה הראשון, הושטתי לה את ידי – ואולם בזה הרגע לבי מת בי ולא אמרתי לה כלום. היא לקחה את ידי בתוך שלה, יד גדולה וחמה וטובה, הסתכלה בי ושחקה, שחקה בפני מטוב־לב. עכשיו יודע אנוכי שמטוב־לב שחקה בפני, ואולם אז נכלמתי, נכלמתי מאוד ומשכתי ידי משלה… אָה, אני הרגשתי לפתע פתאם שקטנה ידי עד מאוד, ונכלמתי והוצאתיה מתוך ידה.

הוי, כמה התגעגעתי בהאי שעתא לידי גבר גדולות ועבות!

אלא שתאוה זו לגדוֹל חדלה אצלי מיום שהדפסתי את שירי הראשון…

אהה, בבוקר לא עבות אחד – ואני, עדיין ישן אנוכי, ושנתי ככה עריבה ויד רכה נוגעת בי – הקיצותי, והנה זו אמי עומדת עלי ואיזה ז’ורנאל נוסס בידה.

– ראה, כלום זה שירך שנדפס כאן?

קפצתי מעל המיטה ולקחתי את הז’ורנאל לתוך ידי והסתכלתי היטב־היטב בשירי הראשון, הנדפס שחור על גבי לבן – ופתאום קראתי בקול פחדים

– הוי, אמי, הרואה אַתּ, את האותיות המרובעות?

– וכי מה? – נבהלה גם אמי ולא ידעה מה.

– ראי, ראי, הן זהו שמי, שמי הנדפס! הוי, הוי, תיפח רוחו של העורך! – קראתי וזרקתי את הז’ורנאל לרגלי על הארץ.

– וכי מה עשה לך, מה עשה לך העורך? – שאלתני אמי.

– הוא הדפיס את שירי, אמי! הוא הדפיס את שירי!… קראתי בקול־בוכים ממש ואכבוש את ראשי בכר המיטה.

הוי, כמה נבהלתי אז מפני המלה הנדפסת שלי ומפני שמי הנדפס, העיקר מפני שמי הנדפס!

הרגשתי פתאום שאני עָרב בעד כל שורה ושורה שהבאתי בדפוס. נעשיתי פתאום לאיש ואני עָרֵב בעד כל שורה ושורה…

תיפח רוחו של העורך! – אני את השיר הקטן כתבתי לא מתוך מחשבה זרה כלל; רק הציפור בלבד, וצלצול המלים, וגם החרוז, החרוז לקחו את לבי:

הַצִּפּוֹר הַנַּעֲלָסָה –

עָפָה וְטָסָה;

טָסָה וְטָסָה;

טָסָה וְעָפָה –

הַצִּפּוֹר הַיָּפָה!

רק הצפור וצלצול המלים בלבד וגם החרוז לקחו את לבי וכתבתיו – ומשום שאני קל־דעת מטבעי, צררתיו במעטפה ושלחתיו! והעורך השוטה הזה הדפיסו, גם אותו וגם את שמי, ובין־לילה עשני לאיש! – הבו לי עכשיו את לוֹטוֹ ויט! כי גם ידַי גדלו ועבוד! אחרי שנדפס שירי הראשון הסתכלתי בידי: והנה גדלו ידי, גדלו ועבו.

וראו־נא, ראו! משגדלתי ונשיתי לאיש – ורוח אחרת כבר היתה עמדי… כמה הייתי נותן גיל־ילדים זה שהיה לי אך אתמול! גם את בואה של המשחקת המצוּינת הייתי מוחל רק שלא להיעשות לאיש במהירות כל־כך מבהילה.

חבל, כי אחרי שנדפס שירי הראשון הייתי הולך וכותב עוד שירים, חדשים לבקרים; בראשונה הלך לבי עוד הפעם שבי אחרי הציפור, אחר־כך אל פרח־הגן ואחר־כך אל הנערה אשר מול חלון ביתי, ואל כל אלה נלוָה תמיד צלצול המלים, והחרוז שלקח את לבי אף הוא. נוסף לזה נפלתי בידי עורכים שאינם חכמים והדפיסו את שירי זה אחר זה.

ואני, אנא אני בא? עם כל שיר ושיר שהמה מדפיסים, התחיל זקני לצַמח ובחרוּת קפצה עלי.

הבו לי את לוֹטוֹ ויט, תשחק נא עכשיו את האמלט; עכשיו אלחצנה בידה, כי הנערה הקטנה אשר אנוכי אשר אוהב, רפת־כוח היא, וכשאני נוטל את ידה לתוך שלי היא מושכת בשתי כתפיה, ראשה נפשל לאחוריו ושפתיה קפוצות שלא לצעוק, שלא לצעוק מתוך כאב.

את לוֹטוֹ ויט! – כי הבחרוּת קפצה עלי… ואולם מי יודע. מי יודע אם עוד תקח משחקת מצוינת זו, המשַׂחקה את האמלט, את לבי… מי יודע אם לא יהא לבי נוהה אחרי אוֹפֶּלִיָה, כי משקפצה עלי הבחרות התחלתי להתפלל לזה שאינו שב, התחלתי להתגעגע לגיל־ילדים, לתום־עינים ולידים רכות וקטנות מאוד…

אך גלגלו של עולם אינו חוזר! עם הדפסת שיר עשירי הייתי מוכרח כבר ללכת לבית הגלב… אהה, שירי העשירי!

כשיצאתי מבית הגלב אמנם הוקל לי מעט, מעצמו מובן שהוקל לי מעט, ואולם רגלי – כיצד קלו גם הן? גם רגלי וגם מקלי אשר בידי – למה התחיל מרקד בין אצבעותי?

יום־חמה היה אז בעולם. יצאתי מבית הגלב והשמש זורחת לי ברחובות עירי ההומיות, ופני חלקים־חלקים כפני ילד, ורגלי קלות, ומקלי אשר בידי – הריהו מרקד בין אצבעותי ונוצץ בקרני השמש.

נכנסתי אל הגינה הקטנה שעמדה סמוכה לביתי, והנה האביב הגדול יושב ומחכה לי בגינה הקטנה הלזו. יושב לו האביב הגדול ושולי מעילו מלאים את הגינה הקטנה.

בראשונה לא הרגשתי בו, משום שרובו שקוף הוא כעין האויר על ראשי ההרים, ואולם בהיכנסי נתקלתי בו במשעול הגן והכרתיו, הכרתיו מדאשתקד.

השתחויתי לו, וקראתי לו בקול רם ומתוך צחוק: ברוך אתה לי, אביבי, שנתחדשת!

– ברוך אתה לי, גם אתה, שנתחדשת! – לחש לי האביב הגדול, והעביר את ידו בשׁחוק קל על פנַי החלקים־החלקים.

פנַי, וביחוד סנטרי, סנטר־הנערים שלי, אָדמוּ קצת, כמדומני… אלא שעשיתי את עצמי כלא־יודע ואמרתי לעבור. האביב הגדול תמך את שתי זרועותיו על שכמי האחת, גחן ולחש אל אָזני ולחש עליה: טוב עשית אחי, אח רך וצעיר, אלא שהאו־די־קוֹלוֹן אשר שפכת על ראשך למותר הוא! או־די־קוֹלוֹן למותר הוא לעת־עתה…

– לעת־עתה? – שאלתי את האביב הגדול שבגינה הקטנה, והעמדתי עליו פנים תמימים, תמימים מאוד… אָה, בלבי ידעתי היטב שאתו הצדק.

– לעת־עתה?

– לעת־עתה, עדיין רענן הוא ראשך ואו־די־קולון למותר הוא! – גער בי האביב הגדול בלחישה.

אני חפצתי לבכות מרב שמחה, לבכות בחיק האביב הגדול.

האח, עוד רענן עלי ראשי! גם אחרי שירי העשירי רענן עלי ראשי!…

מן היום ההוא הייתי בא אל בית־הגלב שתי פעמים בשבוע… כבר הוא רגיל בי, האדון הגלב; כשאני נכנס אליו, אני מוסר את עצמי ברשותו ועוצם לפעמים את עינַי, כדי שלא לראות כיצד המלאכה נעשית. אוהב אנוכי לפקוח את עיני לאחר מעשה, ולראות בפעם אחת את מעט הנעורים אשר שבו אלי, בשעה שהיו העינים עצומות…

והגלב שלי – הרגל יש לו לרחוץ את ראשי אורחיו במימיו. תמיד לאחר שהוא גומר את המלאכה אצלי, ידו נמשכת אל בקבוק המים הכחולים, אני מרגיש בזה מתוך עינים עצומות, אוחזו בידו, ואיני נותן לו לבצע את מחשבתו.

– או־די־קוֹלוֹן למותר הוא!

אמנם ירא אנוכי מאוד, שיפשוט יום אחד הגלב את ידו מתוך הרגלו אל בקבוק מימיו הכחולים, ואני אחריש־אחריש ולא אגיד לו כלום…

ואותו היום בא – השמים היו כעין האפר על־גבי העיר, ורוחות הטחב התחילו תועות בחוצות. בעידן זה קראו לי שאבוא לליטא, ושאעמוד לצבא.

אהה, גם ביום שיצא לאור קובץ שלם של שירי, לא נפל כמו קריאה זו לעמידת הצבא.

גם אז, ביום שיצא קובץ שירי לאור, היה הרושם נורא.

אוי ואבוי, ספר שלם! ספר שלם! – וכמעט שהרכנתי את ראשי תחת יד הגלב שירחץ אותו במימיו; את ראשי הרכנתי, ואולם בידי לא נתתי לו לעשות את הדבר הרע הזה.

מי יודע, שמא רענן עוד עלי ראשי; הספר הרי קטן הוא ודק ואין בו כלום… רק שלושים שירים ואחד, ולא יותר!…

וכשקראו אותי לצבא צחקתי, לכתחילה צחקתי… רק לעת־ערב לא ידעתי קצת את נפשי… לעת־ערב הייתי עומד כלפי המראה הגדולה שבבית, מסתכל בפני ומתבייש –

עשרים ואחת! עשרים ואחת!

ולמחרתו של אותו יום, הייתי משכים לבית הגלב, סר וזעף ישבתי בתוך הכיסא כלפי המראה, הפשלתי את ראשי והפקרתי לו את צוארי בלי מלים. הוא עשה בי מה שעשה, שותק ודומם אף הוא. לאחר שגמר את מלאכתו לא קמתי אלא שקראתי לו מתוך עינים עצומות: או־די־קוֹלוֹן!

אָמַרְתָּ: תַּם אֲבִיבִי,

וְקֵיצִי הָלָךְ;

רְאֵה, מִי יָרַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל גַנִּי,

וּמִי בּוֹ מָלָךְ!

אָמַרְתָּ: עָבַר חַגִּי,

וְנָמַר יֵינִי;

רְאֵה, הֵן לִבִּי מָלֵא תְּשֻׁאוֹת,

וְצוֹחֲקָה עֵינִי!

*

תְּמוֹל בָּעֶרֶב שָׁקְעָה שִׁמְשִׁי,

הַמַּעֲרָב בָּעַר;

וּבְעָבְרְךָ עָלַי – נָשַׁקְתִּי צֵל,

חִבַּקְתִּי צַעַר.

הַיּוֹם בַּבֹּקֶר בְּעָבְרְךָ בְּגַנִּי –

לֹא הִכַּרְתִַּנִי;

מָצָאתָ אוֹתִי בַעַלוּמַי רַךְ וְקַל.

וּבְרֹאשִׁי – מָלֵא טָל.

*

כָּל אֵלֶּה מִלֵּב אֶחָד הֵמָּה נוֹבְעִים,

וְאֶחָד אֶחָד הוּא מְקוֹרָם,

עֲלוּמַי – תְּמוֹל טָעַמְתָּ מִצֵּל צַעֲרָם

הַיּוֹם – עָלֶיךָ נָפְלָה צַהֲלַת אוֹרָם.

וּמָחָר –

מָחָר אַל נָא תָבוֹא,

וְאַל נָא תַעֲבֹר עָלָי…

אֲנִי יוֹדֵעַ –

אַתָּה מוֹצֵא אוֹתִי חָי!

וְאוּלָם –

מָחָר אֶפְשָׁר יִבָּקַע מַעְיָן חָדָשׁ בִּי

מַעְיָן חָדָשׁ –

אַךְ אָפוּנָה אִם אֶת לִבְּךָ יִקְנֶה;

עִם מְעַט הַגִּיל, עִם מְעַט צַעַר הָעֲלוּמִים –

אֶפְשָׁר תִּטְעַם

גַם מַשֶּׁהוּ זִקְנָה.

ב. שְׁעַת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדֶמֶת

עִם עֶרֶב בָּאתִי אֶל עִיר נָכְרִיָּה –

וְכָכָה רַע־לִי, כָכָה רַע־לִי!

מִי לִי פֹה? מִי וּמָה־לִי?

וְשִׁמְשִׁי רַד עָלַי בְעִיר נָכְרִיָּה!…

וַיְהִי בְלֶכְתִּי – וּבְיָדִי מַקְלִי,

וְתַחַת זְרוֹעִי חֲבִילָתִי,

וְאִתִּי פַחְדִי וְתוּגָתִי –

וְשִׁמְשִׁי רַד עָלַי בְעִיר נָכְרִיָּה!

וַתִּקְרַב אֵלַי אִשָּׁה זְקֵנָה,

וְהִיא צוֹלַעַת וּפִיהָ עָקֹום –

וַתֹּאמֶר לִי: "יֵשׁ אֶצְלִי מָקוֹם!

כִּי אִישִׁי מֵת וּבָנִים אֵין לִי."

"אִישֵׁךְ מֵת, וּבָנִים אֵין לָךְ, ־

וַחֲדָרִים אֶצְלֵךְ כַּמָּה?"

“שְׁנַיִם!” צָחֲקָה וְנָדַמָּה,

וְהִיא צוֹלַעַת וּפִיהָ עָקֹום.

וָאֶשְׁאַל אוֹתָהּ: מַפְתֵּחַ תִּתְּנִי?

מַפְתֵּחַ־בַּרְזֶל בִּשְׁבִיל דַּלְתִּי,

כִּי אִם אֶחְפֹּץ וְנָעַלְתִּי –

הַזְּקֵנָה שָׂחֲקָה: אֶתֵּן, אֶתֵּן!

וְתִנְהַג אוֹתִי לְסִמְטָא אַחַת.

הַיּוֹם כְּבָר פָּנָה לְאַחַר שְׁקִיעָה,

וְאָנֹכִי בָאתִי אֶל עִיר נָכְרִיָּה –

“הוֹי, זְקֵנָה, אָנָה תוֹלִיכִינִי?”

“אָנֹכִי גָּרָה פֹה בַסִּמְטָא.”

“וְזֶהוּ בֵּיתֵךְ? זֶה, הַשּׁוֹמֵם?”

הַזְּקֵנָה צָחֲקָה: וּמַה תִּשְׁתּוֹמֵם

וְאִישִׁי וּמֵת, וּבָנִים אֵין לִי…"

וַתָּבִיא אוֹתִי לְבַיִת אָפֵל,

וְאִישׁ לֹא חִכָּה שָׁם לְבוֹאִי,

רַק חֲבִילָתִי תַּחַת זְרוֹעִי –

“הוֹי, זְקֵנָה, אָנָה הֵבֵאתִנִי?”

"זֶה הַחֶדֶר! פֹּה תִּשְׁכַּב אַתָּה,

אֲנִי יְשֵׁנָה בְחֶדֶר שֵׁנִי;

אִם תֶּחְסֵר דָּבָר, הַעִירֵנִי…"

“לִי כְּלוּם לֹא יֶחְסַר! לֹא־כְּלוּם, הַזְּקֵנָה!”

הַזְּקֵנָה יָצְאָה וַאֲנִי נָעַלְתִּי

אֶת הַדֶּלֶת יָפֶה־יָפֶה –

כִּי הַיּוֹם כְּבָר הָיָה רָפֶה,

וּבְחֶדְרִי יָמֵשׁ כְּבָר הַחֹשֶׁךְ.

וַיְהִי בְצַעֲדִי צַעַד אֶחָד,

וְאָנֹכִי נִתְקָל בְּאִשָּׁה זְקֵנָה –

וְהִיא הֵן יָצְאָה! יָצְאָה וְאֵינָהּ!

וָאֶשְט בְּכָל זֹאת לְעֵבֶר אַחֵר.

חָלַצְתִּי נְעָלַי שֶׁלֹּא לְנַקֵּשׁ –

הֵיכָן עוֹמְדָה כָּאן הַמִּטָּה?

מָה נוֹאַלְתִּי שֶׁבְּלִי צִתָּה

בָּאתִי הֵנָּה אֶל עִיר נָכְרִיָּה…

זֶה תַּנּוּר! תַּנּוּר! יֵשׁ פֹּה תַּנּוּר!

אַךְ מִי שָׁם עוֹמֵד? בְּמִי נִתְקַלְתִּי?

וְאֶת הַדֶּלֶת הֵן נָעַלְתִּי!

יֵשׁ פֹּה תַּנּוּר – וְלִקְרַב אִירָא…

הֲרֵי הַשֻּׁלְחָן! – אֵלִי, אֵלִי!

גַּם לַשֻּׁלְחָן הִיא יוֹשֶׁבֶת!

מִתְנַמְנֶמֶת וְדוֹבֶבֶת –

גַּם לַשֻּׁלְחָן, עַל הַכִּסֵּא!….

וַיְהִי בִפְנוֹתִי – וַיָמָת לִבִּי,

הִיא אַחֲרַי, אַחֲרַי מִתְנוֹעַעַת,

דֹּם צוֹלַעַת, דֹּם צוֹלַעַת –

הוֹי, לוּ לֹא תִּגַּע רַק בשכמי…

וְלוּ אַךְ הָלְכָה! לוּ נִשְׁמַע צַעֲדָהּ –

וְהִיא בַּחֲשָׁאִי אַחֲרַי שַׁטֵּה,

מְלַוֶּה אוֹתִי בָּעֲלָטָה –

הוֹי, לוּ לֹא תִּגַּע רַק בְּשִׁכְמִי!…

הֲרֵי הַמִּטָּה! מִטָּה רְבוּדָה –

עָמְדָה מִטָּה זוֹ בַפִּנָּה;

שָׁכַבְתִּי – וַאֲחָזַתְנִי צִנָּה –

הַזְּקֵנָה הָיְתָה שָׁם לְצַלְעִי.

אֲנִי קָפַצְתִּי מֵעַל הַמִּטָּה,

מִתּוֹךְ קְפִיצָה הִתְאַפַּקְתִּי,

וְלֹא צָעַקְתִּי, וְלֹא צָעַקְתִּי,

וְצָנַחְתִּי עַל הָאָרֶץ.

עַל הָאֶרֶץ נָחָה דּוּמָם

חֲבִילָתִי, חֲבִילָתִי –

שֶׁאִתָּהּ יַחַד הִנֵּה בָּאתִי,

וָאֲחַבְּקָהּ בִּזְרוֹעוֹתָי.

שְׁמוּרִים אִתִּי בַחֲבִילָתִי

תְּמוּנוֹת קְרוֹבַי, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי –

וְאוּלָם מַקְלִי – אֵי הִנַּחְתִּי?

לְבַדּוֹ עוֹמֵד בְּאֵיזֶה זָוִית…

וַיְהִי הַלַּיְלָה אָרֹךְ־אָרֹךְ,

עַל הַחֲבִילָה אֲנִי נִשְׁעָן;

כָּכָה אִישַׁן, כָּכָה אִישַׁן –

הַלַּיְלָה הָיָה אָרֹךְ־אָרֹךְ.

בְּבֵית אֲבוֹתַי עוֹד הַכֹּל עֵרִים,

בַּחֲדַר־הָאֹכֶל דּוֹלֶקֶת מְנוֹרָה,

וְשִׂיחָה חַיָּה וּצְחֹק וְאוֹרָה –

הַס! מַקְלִי נָפַל בְּזָוִיתוֹ…

מַקְלִי! מַקְלִי! נָפַל מַקְלִי

וּמִתְגּוֹלֵל עָדַי, עָדַי –

כָּכָה קַר הוּא! בְתוֹךְ יָדִי

חַם לָךְ יִהְיֶה, מַקְלִי, מַקְלִי!

רֹאשִׁי צָנַח עֲלֵי חָזִי

וְשֵׁנָה קַלָּה רִחֲמָה אוֹתִי – –

וְעִם בֹּקֶר הֱקִיצוֹתִי –

וַאֲנִי בַּמִּטָּה כְּבֶן־מֶלֶךְ.

בְּאוֹתוֹ רֶגַע – וְעֵינַי אֹרוּ.

חֲלוֹם־רַע נָגֹל מֵעַפְעַפַּי,

וְנֹגַהּ נִתַּךְ חַם עַל כַּפַּי –

הַשֶּׁמֶשׁ זָרַח לִי בְעִיר נָכְרִיָּה!

בְּאוֹתוֹ רֶגַע – וָאֵבְךְ וָאֶצְחַק:

כִּי חֶסֶד אֵל בַּחֲלוֹנִי נִשְׁקָף –

קוּם, עַד מָתַי, עָצֵל, תִּשְׁכָּב?

הַשֶּׁמֶשׁ זָרַח לִי בְּעִיר נָכְרִיָּה!

עם ערב באתי אל עיר נכריה –

וככה רע־לי –

ולכן סרתי אל בית־המלון הראשון, סגרתי את החדר שהראו לי על מסגר ושכבתי במיטה קרה וזרה, שכבתי וחלמתי את החלום המשונה ההוא, ובאשר הקיצותי, והנה אמנם, השמש זרח לי בעיר הנכריה!

אלא ששעה קלה זרח לי שמש זה, – הימים ההם ימי סתיו היו בליטא! וליטא שלי, הרי היא חביבה עלי עד מאוד, ואולם לא בסתיו, לא בסתיו, באותם הימים שעומדים שם לצבא.

אכן נס נעשה לי, שזרח לי השמש לשעה קלה דווקא באותו בוקר ראשון לבואי ואחרי ביעוּתי לילה אלה. הוי, אנה הייתי בא, לוּ הקיצותי מתוך חלום רע זה, וחֶסד אל לא נשקף לי בחלוני!

לבשתי מהר את בגדי ויצאתי החוצה. לבי הגיד לי קודם שרק לשעה קלה זרח לי השמש.

יצאתי החוצה, והנה השעה ככה מוקדמת היא!

עוד בטרם שעזבתי את חדרי בבית־המלון, הוצאתי את מורה־השעות שלי מכיס בגדי, הסתכלתי בו והשעה המוקדמת שהראה לי מורה השעות לא הפליאתני כלל, וכשיצאתי החוצה, הייתי עומד ותמיה – תמיה על השעה המוקדמת.

הרחוב לא היתה ריקה כלל. זעיר־שם, זעיר־שם נתקלו עיני בבן־אדם אחד, במשנהו, אלא שהשעה המוקדמת היתה כל־כך בולטת. לא בשנַים יחד נתקלו עיני אלא ביחידים.

גם אני הלכתי יחידי כשאני מנקש נקישות קלות, נקישות קלות במקלי על־גבי אבנים. בקצה הראשון של הרחוב עמד לו בחור אחד בין שני סוסים על־יד באר־מים. הסוס האחד שתה מתוך הדלי המלא, והסוס השני – ראשו מורד לארץ. הוא ודאי שלא שתה עדיין והרי הוא ממתין, מוריד את ראשו וממתין. הבחור הרי הוא עומד ביניהם, רם־הקומה וגבר אלים, מפהק לרגעים וטופח להם מתוך פיהוקים קלים על גביהם ועל מפרקותיהם המלאות והחלקות.

בחור זה יודע כיצד מטפחים על גבי סוסים; הוא כמעט שאינו מרים את כפות ידיו למעלה משני טפחים, וכל מכה ומכה יש לה הד חי ומצלצל, ומכריז בכל העיירה:

־ נומו, נומו, אזרחים, השעה עדיין מוקדמת היא! זה אנוכי, אנוכי ושני סוסי!

גם הוא, הבחור עצמו, אך זה עתה קם. כובעו הקטן, בעל המצחה הידועה, הנוצצת, אינו חבוש לראשו כלל, אלא שתלוי הוא בנס על גַבַּחתו. אני יודע, יודע, בחור שכמותו, כשהוא קם משנתו, הרי הוא מושך עליו במשיכה אחת את מכנסיו, במשיכה שניה הוא משקיעם ביחד עם רגליו לתוך זוג המגפיים – ותם ונשלם! בן־פורת זה כבר עומד על רגליו וכבר הוא רוצה לצאת – והנה מצחת כובעו הקטן ניצנצה לו ממרגלות יצועו, מתוך היסח־הדעת נתקלה בו עינו והרי הוא תופסו, מניחו על גבחתו ויוצא. אני יודע, יודע, גם כשיניע בראשו לכל הרוחות, גם כשיפשילוֹ לאחוריו, לא יצנח כובע קטן זה, בעל המצחה הנוצצת מעל הגבחת.

כשעברתי על־ידו עמד עוד הבחור בין סוסיו, בשערו הקצר והפרוע הלבינו נוצות ובנות־נוצות קטנות שדבקו בו בלילה זה, בלילה העבר ובלילות דאשתקד. ידו האחת נחה על צואר אחד הסוסים ובידו השניה שאב מתוך הדלי מלוא הכף ממשקה הסוס הקר ושיפשף בו את פניו השזופים עד שנתאדמו ונתחממו יפה.

בכל ניעיו וגידיו של הבחור וגם באלה של הסוסים היה כל־כך הרבה משעת הבוקר המוקדמת.

־ נומו, נומו אזרחים, השעה עדיין מוקדמת היא, זה אנוכי, אנוכי ושני סוסי!

אני עברתי עליו מהר ולא נתעכבתי אצלו. ירא הייתי שיפתח ההדיוט הטוב והצעיר הזה את פיו וידבר אלי, ולא יהיה צר לו על שעת הבוקר המוקדמת הלזו. בעברי ריחפה עליה סכנה: בחורים אלה אוהבים לדבר אל העובר על־ידם יחידי, לברך אותו בשלום בלשונם־הם, אלא שלאָשרי הגדול שאב הבחור באותו רגע מלוא הכף מים ושיפשף בם את פניו. אני עברתי ושעת הבוקר עוד נמשכה, נמשכה הלאה.

בִּפְאַת מִזְרָח דְּבַר־מָה רָחָשׁ –

שַׂר הַבֹּקֶר נֵעוֹר רִאשׁוֹן,

נִפְנֵף כְּנָפָיו וְנִתְגַּלָּה:

זָרְחָה עַיִן, הִבְהִיק אִישׁוֹן.

שַׂר הַבֹּקֶר נִפְנֵף כְּנָפָיו –

יַחַד חָוְרוּ הַשָּׁמַיִם;

כָּל הַכָּחֹל הָפַךְ תְּכֵלֶת,

וְכָל תְּכֵלֶת – צַח פִּי־שְׁנַיִם.

נִפְנֵף כְּנָפָיו טָס וַיָּעָף

טִיסָה קַלָּה בֵּין הֶעָבִים:

תַּחְתָּיו נִמְחָה שְׁבִיל־הֶחָלָב,

נָשַׁב דּוּמָם בַּכּוֹכָבִים.

גַּם הַכְּסִיל וְגַם הַכִּימָה,

כָּל הָעֵדָה כְּבָר נִנְעֶרֶת;

וּבִנְשִׁיקָה אַחַת הֵמִית

אֶתְּ הַלְּבָנָה הַחִוֶּרֶת.

נִפְנֵף כְּנָפָיו, טָס וַיָּעָף,

יָרַד דּוּמָם לָעֲיָרָה;

וּמְצָאַנִי בְּבֵית מְלוֹנִי,

בְחֶדֶר קַר וּבְמִטָּה זָרָה.

חֲלוֹם רַע נָגֹל מֵעַפְעַפַּי –

קַמְתִּי וְעָזַבְתִּי בֵיתִי –

וְשַׁלְוַת־חַיִּים, וְרַחַשׁ־מְנוּחוֹת

קִדְמוּנִי וְצָחֲקוּ לִי בְצֵאתִי.

קִדְּמַנִי גֶבֶר מֵעַל גְּדֵרוֹ,

וְהֶגֶה יוֹנִים מֵרֹאשׁ גַּגָּם;

צִפֳּרִים צָחֲקוּ־לִי מִבֵּין הָעֵצִים –

גַּם אֲנִי צָחַקְתִּי מִתּוֹךְ לַהֲגָם.

הֱיֵה לִי בָּרוּךְ, שַׂר הַבֹּקֶר!

וְאֵל הַחַיִּים, וְזֶה הַמְּנוּחָה, –

גַּם שְׁלֹשֶׁת אֵלֶּה עַל בְּאֵר הַמַּיִם –

שְׁעַת הַבֹּקֶר, הֱיִי לִי בְרוּכָה!

וגם האופה, גם האופה, יהא ברוך אף הוא! אף הוא שייך לשעת הבוקר המוּקדמת. אף הוא, האופה, שדלתי חנותו היו פתוחות לרווחה באותו הבוקר, באחת הרחובות השקטות של העיירה ההיא, אף הוא יהא ברוך, יהא ברוך!

לכתחילה הייתי עומד מעבר הרחוב מזה ותָמיה: מי הוא זה שפתח עכשיו את חנותו, ומה הוא רוצה עכשיו למכור? – והייתי עומד כך ותמיהַ ואולם לעבוֹר אל העֵבר השני לא עלתה על לבי. וַדאי שזהו אחד הסוחרים הקטנים שנשארה לו בחנותו סחורה סרוחה מאתמול ולכן ככה השכים… אלא שברגע זה ראיתי והנה ציפור קטנה – קטנה ככף ילד קטן שבאה מרחוק, עפה ישר אל עבר החנות הפתוחה הלזו, ירדה ועמדה מתוך מעופה על סיפה. קטנה ככף ילד קטן עמדה על סיפה ולא כלום…

עברתי אל העֵבר השני ועמדתי בפתח החנות והסתכלתי לתוכה אף אָני: שם גר אופה! אופה. ואותה החנות – לא היתה חנות כלל, כי אם בית־המאפה שלו אשר פתח את דלתיו החוצה, בשעת הבוקר המוּקדמת.

בין סלים ושקים רבים מלאים גלוסקאות וכיכרות־לחם עמד לו האופה עצמו כשהוא עוטה טלית לבנה של קמח ומונה את הגלוסקאות ואת כיכרות הלחם האדמדמים מתוך סל זה לתוך סל שני. כל־כך הרבה לחם אפה האיש הזה ועוד השאיר מסָלתוֹ הטובה והיפה לקַשט בה את בגדיו וליפות את עיניו!

הוי כמה מגוחך היה אופה זה לוּ עמד בתוך סלי הלחם הללו ובגדיו שחורים כאלה, שאנוכי לובש, ולחייו אדמדמות.

אשריך, האופה, שחשכת מקמחך לבגדיך וללחייך! מי ידמה ומי ישוֶה לך עכשיו בין סלי ושקי הלחם!

והלחם היה חם. הציפור הקטנה ככף ילד קטן עדיין עמדה על סיפו של בית־המאפה מלפנַי. הרגישה הציפור הקטנה היטב שאני עומד לה מאחריה, והיא – כנפיה לא זעו, כי חם, ככה חם היה הלחם!

– סגור את דלתיך, האופה! ואת סלי הלחם הללו – כַּסֵם, כּסם! – קראתי אליו, – כי הנה חם הלחם מאוד וריחו נפוץ כבר ברחובות! וראֵה, ראה – אנשי העיירה, עכשיו עדיין ישֵנים הם, ואולם כשיקומו ויָריחוּ את ריח הגלוסקאות הללו והתנפלו עליהן כולם, כולם… מן הסלים יחטפו ולא ישאירו אף אחת! מחדרי משכבם יבואו, ובעוד לפלוף השנה בעיניהם, יחטפו ויאכלו את הגלוסקאות החמות הללו! סגור את דלתיך, האופה!

ואולם אני אך לשוא הזהרתי אותו על הסכנה הצפויה לו מכל המחנה שיקום בעוד זמן מה ויבקש טרף. לא רצה האופה לסגור ביתו על לחמו. אני עשיתי מה שֶׁיָכוֹלְתִּי: עמדתי על יד הסלים ובחרתי לי מתוכם את הגלוסקאות היותר יפות, חמות, חמות קניתין מלוא התיק והלכתי לי ברחובות העיירה השקטות בשעת הבוקר המוקדמת, פורס פתים־פתים מן הלחם וזורק אותן לציפורים קטנות שהיו עפות אחרַי אל כל אשר הלכתי.

בשוק נלוותה אלי עז אחת, מרחוק ראתני והתחילה רצה מתוך דהרות דהרות קלות ישר אלי, כאילו ידעה אותי מאז.

־ תקרב־נא, תקרב־נא… – עמדתי ואחכה לה מתוך חיוך קל עד שתקרב. עוד מעט ותכיר את טעותה; עז זו לא ראתני מעולם – הן תמול באתי!

אחרי רגע ראיתי ונוכחתי שלא ידעתי את טבע העיזים כלל. כי אף־על־פי שלא ראתני מעולם, לא עמדה מתוך ריצתה וכמעט שקפצה עלי, שתי קרניה ורגליה הקדמיות למעלה.

־ הסליחה! – המלטתי במבוכתי מפי, והרימותי את מקלי. העז נרתעה לאחוריה, העמידה בי זקן ועינים תמהות: מ־מה?

אני הסתכלתי בה ופרצתי בצחוק רם מאוד באמצע השוק: זאת היתה הבריה המגוחכת האחת שנלוותה אלי בשעת הבוקר המוקדמת בשוק העיירה. נערי העיירה הקטנים ודאי רוכבים עליה! יושב לו בן־החדר על גבה כשהוא תופשה בקרניה ובקולי־קולות: ויא!

הרי לך, עז, גלוסקה!

אני אמנם לא ארכב עליך, משום שכבדתי… וכי על כן קוראים אותי לצבא, ידידתי, אלא לאחוז אותך בזקנך בשוק זה, ובשעה מוקדמת זו, ולומר לך בפה מלא “לֶקיש”¹, את זה אני יכול!

תיק הלחם החם נתרוקן מהר. בין אלה שבאו אלי לריח הלחם היה גם חזיר מפוטם אחד. לכתחילה הייתי תמיהַ על זה: גם הוא כאן בשעה זו! וכמעט שחפצתי להעניק מטובי גם את המכוער השעיר הזה שפיהו קצוץ ורחב ועיניו קטנות ושחלבו־ בְּרְר!… ואולם לא התאפק, לא התאפק חזיר זה וחרק, חרק לרגלַי חריקה זו שיש בה הרבה משיקוצו וטינופת כל העולם.

– אל ואַניאַ לֵךְ! אל ואַניאַ!

הייתי מכה אותו, אלא שלא חפצתי לטמא בו את מקלי שאני אוחז בידי תמיד.

אף־על־פי־כן אזלו הגלוסקאות החמות מן התיק אחת־אחת. הוי, כמה הסכלתי שלא קניתי מאת האופה ההוא את כל אשר אפה. סלי לחם־הבוקר החם לא היו מעיקים על כתפי הרבה. הייתי מוצא עליהם קופצים, ואנשי העיירה היו קמים רעבים ללחם – ואין… עדיין ישנים הם ובטוחים שלחמם נכון. מוכן להם לכתחילה. הסכלתי, הסכלתי עשׂה!

הנה הם נעוֹרים כבר אנשי העיירה, יחד עם העננים העולים בשמיה המה יוצאים מפתחי אהליהם. משפקחו את עיניהם, התחילו השמים דולפים. זהו גשם הסתיו, גשם סתיו מצאני באמצע הרחוב ובתוך עייר הנכריה…

ואני לא מפני הגשם אעזוב את הסימטה האפלה הלזו. אני ירא, ירא מאוד שאם אעמוד במקום הזה עוד רגעים ותצא לקראתי מאחת הפינות הללו אותה הזקנה הצולעת, שהופיעה בלילה, בבית־מלוני. כי אף־על־פי שזה לא היה אלא בחלום – ואולם בתוך קדרות זו שירדה פתאום והציפה את כל העיירה, הייתי בטוח שהיא חיה, חיה פה, ואם אתמהמה בסימטה זו עוד רגעים, אזי אראנה, אראנה בלי כל ספק!

אלך ואֶסָגר בבית־מלוני ואשא קינה חשאית על הבוקר שהיה כלא היה.

שירה קולנית וחסרת־טעם באה אלי פתאום מאחורי. לא היו בה, בשירה זו, לא הגיון, לא מלים ואף לא מילודיה, אלא היתה בה הפקרות רבה ושגעון הדיוטות של המון אדם הקורא ביחד.

הפכתי את פני ועמדתי: זאת היתה חבורה שלמה של בחורים טירונים. המצנפות שלהם וגם הקוּרטְקאות² והמגפיים וההליכה ביחד ביום סתיו – טירונים! טירונים!

אני הכרתי בם, בבני־גילי אלה, תיכף, והסתכלתי בם בעברם על־ידי, בפני כל אחד ואחד הסתכלתי וכמעט שהתפּלאתי, התפלאתי רגע אחד שלא מצאתי גם את עצמי ביניהם. הן גם אנכי קרוא אתם אל המקום ההוא! כל אלה ממקומות שונים באו הנה, מארבע כנפות המדינה, וכאן נעשו לאגודה אחת. ואולם כיצד מצאו אלה את אלה? הנה הם הולכים ביחד ובקולי־קולות, ומדוע זה לא קראו גם אותי אתם? אני הן לא נחבאתי אל הכלים. כלום לא ראשון יצאתי בשעת הבוקר המוקדמת?

ילכו להם אלה לבדם, ילכו להם לבדם, אני אחד אבוא לבית מושב הצבא, בלי שירים ובלי קול תרועה, כי רוח הבוקר הטובה סרה, סרה מעלי.

מיהרתי למלוני. בעברי דרך המסדרון האפל אל חדרי, לא נזדמן לי שם אף מי שהוא. אלא ניכר היה שכבר קמו, קמו גם בני הבית הזה, ושכבר עברו לא אחת במסדרון האפל.

נכנסתי לחדרי, – אותו החלון ששמש הבוקר זרח לי בעדו לפני שעה קלה, היה דולף עכשיו טיפות־טיפות של גשם קר וטורד.

“מי לי פה? מי ומה־לי?”

וכו'…

קרבתי אל השולחן והנה ארוחה מוכנה שם בשבילי. הכרתי את גלוסקאותיו של האופה, ואולם הן לא היו עוד יפות וחמות כמו בשעת הבוקר המוקדמת.

ג. הִשְׁלַמְנוּ

גֶּשֶׁם סְתָו, גֶּשֶׁם סְתָו,

אֲהָה, מְקוֹרְךָ כָּכָה רָב!

וְלָמָּה תֵּרֵד טִיף וְטִיף,

זְעֵיר בַּחַלּוֹן, וּזְעֵיר בַּבִּיב?

וְכָל הַיּוֹם, וְכָל הַיּוֹם,

טוֹרֵד אַט בְּלִי תֹם, בְּלִי תֹם.

הוֹי, צְהַל אוֹ הֱוֵי עָגוּם!

רְאֵה: כְּבָר עֵינַי קָמוּ,

וּכְאִלּוּ קָפָא דָּמִי,

וּלְבָבִי פָּגוּם, פָּגוּם…

*

גֶּשֶׁם סְתָו, גֶּשֶׁם סְתָו,

אֲהָה, מְקוֹרְךָ כָּכָה רָב!

רַב הוּא, רַב הוּא, עַד בְּלִי דָּי –

אַךְ אֵינְךָ מֵת וְאֵינְךָ חָי…

אֶת אוֹצָרְךָ פַּעַם שְׁפָךְ

כְּגֶשֶׁם קַיִץ בְּיוֹם צַח,

בֶּהָמוֹן וּבְרָב שָׁאוֹן!

וְאֶת רַעַמְךָ שְׁלַח,

וְעֵץ בַּשָּׂדֶה יַךְ,

וְהָרַג אִישׁ בַּמָּעוֹן!…

*

שֵׁב וָדֹם, שֵׁב וָדֹם –

אֲנִי טוֹרֵד כָּל הַיּוֹם…

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶחָד נִיב:

טִיף וְטִיף, טִיף וְטִיף…

וְאִם יִשְׁתַּגַּע בְּחֶדְרוֹ מִי –

לִי אַחַת הִיא, לִי אַחַת הִיא!

לֹא בְּרַעַם וְלֹא בֶהָמוֹן –

לְאַט לִי, לְאַט וּבְנָחַת;

כִּי אִמִּי – הַשַּׁלָּכֶת,

וְאָבִי – הַשִּׁמָמוֹן.

בין שאר החפצים שהיו מונחים במלתחתי המוארכה היו גם מחסה ממָטָר וזוג ערדליים חדשים, ואולם אני לא פתחתי את מלתחתי בפעם הזאת, כי הגשם היה מגשמי הסתיו החשאיים והמתונים הנוקבים בראשונה את המחסה ממטר ואחר כך את המוח ואת הלב ואת הנשמה, – את הכל, את הכל נוקבים הם, גשמי הסתיו החשאיים והמתונים. גם את זוג הערדליים לא לקחתי אתי, משום שהרפש הלך וגאה ברחובות העיירה. – מגפיים! מי יתן לי, מי יתן לי זוג מגפיים זקופות למעלה מן הברכיים, או מסע מהיר על־יד הבית הזה – ולאמריקה!

יצאתי, לא בצִדה של הרחוב, אלא באמצעיתה דווקא; וראה, זה חדש: חם לי, ונוח לי, וטוב לי! הרי אני הולך בראש מוּרד קצת, עיני מושפלות – למטה לתוך הבִּצה שאני טובע בה, והולך בלי מעצור!… מה־טוב שהרכנתי את ראשי וששמתי את שתי ידי בכיסי בגדי העליון הקל ושהתחלתי ללכת בלי מעצור… הו, מה־זאת: הרפש הרך והחלקלק והנוצץ קמעא מתחיל למצוא חן בעיני, אני מחייך לו מתוך געגועים, מתוך געגועים ממש…

השלום, השלום!… כל זה עשה השלום!

בצאתי מפתח מלוני עלתה בי מחשבה להשלים עמו, לא להתחכּם ביותר ולהשלים עמו, ולא ניסיתי כלל ללכת בצִדה של הרחוב רק באמצעיתה דווקא. כי השלמתי עם הרפש!

עכשיו נוח לי, וחם לי! עוד מעט ואשתרע כאן במלוא קומתי ואשכב בתוך הרפש הרך והנוצץ לעיני בני העיירה כולה, ואפשוט את טלפי בשורה אחת עם חזירו של ואַניאַ – כי השלמתי עמו!

ובני העיירה עצמם – אוי להם, לבני העיירה! כאן נולדו, במקום הזה גדלו ועדיין לא השלימו! והרי הם עומדים ותוהים בצדי הרחובות מזה ומזה, עומדים ותוהים: כיצד עוברים? – אלה מזה ואלה מזה.

– איסטניסים! ייכנס הרוח באבי־אבי־אביכם, הַשלימו!

בתוך שפע הרפש הזה נעשיתי לעז־פנים, וזורק מרה ונבלה מתוך קלוּת־ראש, ואולם כל זה רק מן השפה ולחוץ. כי באמת נהניתי מהם, מבני העיירה הקטנה הלזו, אלה עם האיסטניסים שהיו עומדים ותוהים: כיצד עוברים?

– אל תשלימו, חביבי, עמדו ואל תעברו! ואם הדבר נחוץ, אהיה־נא אנוכי כפרתכם, אחי!… – וכמעט שנולדה בי מחשבה לבוא לעזרתם, ליטול אותם, אחד־אחד על גבי ולהעבירם בחָרָבה… אני – כאשר אבדתי־אבדתי, ואולם הם, – יֵצאו־נא, איסטניסים, מן החלאה הזאת נקיים!

הרעיון לטבוע עד הברכים בים־רפש, להושיט משם את זרועותי ולהציל את כל אלה העומדים ומצפים לישועה, רעיון זה, כשהוא לעצמו, לקח רגע את לבי, ואולם אך לרגע… אך העיפותי את עיני וראיתי את המחנה הגדול שבצדי הדרכים וכבר ידעתי שלא אני הוא, לא אני הוא האדון המושיע…

רק את זו, את הנערה הקטנה והקלה הלזו אני נוטל על זרועותי – וחסל.

עוד בטרם שקרבתי אליה והיא כבר פשטה אלי את שתי ידיה:

“קחני! שאני!”

היא לא אמרה “קחני! שאני!” רק פשטה אלי את שתי ידיה ושחקה אלי שחוק קל מאוד.

נטלתיה על זרועותי: הנערה הקטנה הלזו לא כל־כך קטנה היתה, באמת!

– להיכן, נערה קטנה וקלה? – חפצתי לשאול אותה ולא שאלתי.

– לירכתי תבל!

והיא לא ענתה כלל “לירכתי תבל”, אני לא שאלתיה והיא לא ענתה לי כלל. אני ידעתי שרק דרך הבצה הזאת אשאנה, ובצִדה השני של הרחוב אניחנה ואלך לי.

– זהירות! – קראתי פתאום בקול גדול, שלא לצורך, ועמדתי באמצע הרחוב, – זהירות! זהירות! כמעט שנפלתי לתוך השלולית!

הנערה הקטנה והקלה שבזרועותי גחנה אלי מתוך יראה בראשה ולפתה היטב צוארי.

אז עמדתי ושאלתיה בלחש:

– מה שמך?

– רחל.

אז עמדתי ואשקנה בקצה סנטרה, כי קצה סנטרה היה סמוך אל פי ולא היה קשה לי הדבר הקטן הזה לעשותו.

והשלולית שנפלת בה כמעט? – סנטרה נשאר סמוך עלי פי כמו שהיה, היא רק שאלתני על דבר השלולית.

– לא היתה ולא נבראה! – אמרתי לה לרחל זו שבזרועותי, ואני נושא אותה “על־כפיים” עד החוף.

על קרש אחד בטוח ויבש שבצד שורת הבתים הקטנים הנחתיה ואמרתי ללכת –, אהה, השעה מאוחרת! ושם בבית מושב הצבא, נזכרתי פתאום, וַדאי מחכים לי… אינם יודעים אותי שם, ומחכים לי.

השתחויתי לה, לרחל הקטנה והקלה, מתוך הודיה שהואילה לשבת, קטנה וקלה, בזרועותי ואמרתי ללכת, אלא שזו אחזה בידי וביקשתני בקול רפה:

– העבר־נא, בטובך, גם את אחותי!

העיפותי את עיני אל העֵבר ההוא שבאתי משם ואראה את אחותה.

אחותה זו עמדה נואשת על פי התהום מן העֵבר מזה, את ידיה אמנם לא הפשיטה אלי, אלא שהתחננה, התחננה אלי, במבט עיניה מן העבר השני.

אני עמדתי והסתכלתי בה מרחוק – ואיני זז ממקומי.

– העבר־נא, בטובך, גם את אחותי!

אז גחנתי על אוזן רחל הקטנה שעמדה על הקרש היבש והבוטח ולחשתי בקול רפה ונאשם עד מאוד:

– הן האשה ההיא הרה…

פני רחל נתאדמו קצת, הורידה את ראשה ואת שמורות עיניה ואמרה:

– הרי היא עלמה…

זאת היתה עלמה! באותו רגע שנטלתי אותה נקרעו עיני, ואמי־זקנתי, מעולם האמת, נראתה לי מתוך שביבי אש, אמי־זקנתי הצנועה עם היבלת הקטנה מתחת לשפתה התחתונה, כשהיא מסתכלת בי מתוך צער ועלבון גדול.

– אהה, אמי־זקנתי הטובה, חושדת את בכשרים! הרי היא עלמה! לא אשה, כי אם עלמה, אמי־זקנתי הצנועה!

נתפייסה אמי־זקנתי הטובה ועלתה מעלי מתוך ניצוצי האש.

זאת היתה עלמה! ואולם חי נפשי שהעלמה הרה ויולדת בן, או שני בנים, שני בנים בבת אחת…

רגלי האחת נכשלה במקצת וכמעט שנפלתי לתוך שלולית, אלא שעצרתי ברוחי ולא קראתי כלום, והיא לא לפתה, לא לפתה לאשרי הגדול את צוארי.

הלכתי דומם תחת כובד משאי זה, וגם היא, העלמה, דומם ישבה עלי, ככנף־רננים גדול עד מאוד, ולא פצתה את פיה. בהיותי כבר קרוב, לא התאפקתי עוד וצעקתי עליה:

– מה שמך?

– מירה’לי… ענתה לי רפות ועצמותיה רחפו, – מירה’לי!

– מירה’לי! ייכנס הרוח – ואולם אני לא כיליתי, כי כרגע הוקל לי, הוקל לי… היא צנחה מעלי על הקרש היבש והבטוח, שנתבקע תחתיה לשנַיִם.

אני עמדתי, שאפתי רוח בכבדות, והלכתי.

לבית מושב הצבא! לבית מושב הצבא!

ובמהרי כך ללכת, ואיני יודע – נעשה ברור לי פתאום דינו של אותו בית־המושב:

איש־צבא, איש צבא אהיה!

חד ותרי! חד ותרי!

אני התחלתי פוסע קצובות וכבדות מבלי שארגיש בזה בעצמי, זקפתי קומתי, הבלטתי חזי: אני ואפסי עוד! ורגלי מתיזות רפש לכל עבר.

חד ותרי! חד ותרי!

אהה, מתוך הרהורי הכבד שרבץ על פתאום באתי לידי הילוכו הנאה של חייל הארץ הזאת.

חד ותרי! חד ותרי!

ובעָמדי אצל פתחו של בית מושב הצבא וּמוֹחה זיעה מעל מצחי, נזכרתי בדבר ישן אחד, ומתוך שחוק ותמהון גם יחד התפרצה מפי קריאה קצרה:

זאת היתה עלמה!

קריאה קצרה זו ולא יותר, כי ברגע זה פתחתי את דלת בית־המושב, נכנסתי לתוכו, גל של הבל חם עם ריח רקב קל התחבט בפני ושכחתיה תיכף.

בית־מושב הַצבא! צר לי שלא הסתכלתי בו מבחוץ, כמדומה לי שהוא אדום כולו מבחוץ; מבפנים הרי הוא לבן, סיד לבן מן המסד עד הקורה הגבוהה. כל בתי הממשלה הזאת כמעט שהם משוחים מבפנים סיד לבן!

נכנסתי ועמדתי. אותו בית־מושב הצבא היה מלא מפה אל פה, וכולם בחורים בני עשרים ואחת, בני עשרים ואחת, רק ביַרכתי האולם הוקמה כעין גדר קטנה החוסמת בין אלה העומדים לצבא, בני העשרים ואחת, ובין אלה המוסרים אותם לצבא ששנותיהם שונות וכפתוריהם נוצצים.

גם אלה וגם אלה לא הרגישו בי בהיכנסי.

אה! בין המון הבחורים הללו, בין בני הגיל האחד האלה, אפשר שיפסחו עלי, האחד, שלא מדעתם… אלה בעלי הכפתורים הנוצצים – אפשר מאוד שישכחוני, ולעת־ערב, כתום כל החזיון הזה, אתגנב לי מכאן בחשאי ואלך לי כלעומת שבאתי, אלך לי מבלי שאביט לאחורי, מבלי שאחזיר את פני אל הבית הזה לראותו, אם אדוֹם הוא מבחוץ.

הכל אפשר, הכל אפשר! כל־כך רבים אנחנו כאן, וכל־כך שָוים בשנותינו!

־ איזהו מספר גורלך?

בחור אחד שעמד בצִדי פנה אלי פתאום, לא תָּמַהּ כלל על פנַי החדשות ושאלני את מספר גורלי.

– לא אדע.

– גם אתה לא היית כאן אתמול כשהיו מעלים גורלות!

– גם אנוכי…

הוא אינו מכיר, אינו מכיר שזה עתה באתי.

־ ובכן גם בשבילך העלה אחד מאלה האדונים גורל.

־ ודאי גם בשבילי.

לא הכיר בי הבחור כלום… ואולם ראה נא, ראה, אחד מבעלי הכפתורים שיכל תמול את ידו והעלה את גורלי. קראו בוַדאי כאן את שמי בקול רם, בקול רם ואיש לא ענה, ושִׂיכּל אחד מהם את ידו והעלה את גורלי… ניסים ונפלאות!

כשקם אחד מאלה שישבו לשולחן וגליון גדול בידו והתחיל קורא מעליו ומכריז על שמות עצם ומשפחה שונים, נעשיתי כולי אוזן. הדבר הזה נעשה לי מעניין מתחילתו.

־ ברוך חבקוק!

כלומר: בתוכנו, בתוך אלה הרבים העומדים אתי צפופים ודחוקים ואזניהם כאפרכסות ישנו אחד דמתקריא: ברוך חבקוק… ברוך חבקוק זה, ודאי שחָרוּם הוא בחָטמוֹ, קטן־קומה ועבדקן! – והנה אף אמנם: החרומף הקטן והעבדקן ענה מתוכנו: אנוכי! – כלומר: אני הוא אותו ברוך חבקוק!

־ סנדר שלומיאל!

גם זהו חרומף! הריני נשבע שחרומף הוא ושחרחר כחבקוק… ואולם מה גדול תמהוני בראותי כיצד מזדקף ראש צהוב אחד וקורא: אני הוא!

הזהו סנדר שלומיאל? שמא טועה הוא… אמנם גם הוא, חרום הוא קצת, ואולם קדקוד צהוב זה, ועיניו השקערוריות מהיכן לו?

־ נוח יוכבד!

בחור כארזים! – אני הספקתי ללחוש לי לעצמי, “בחור כארזים” ולא יותר, כי ברגע הזה קם צעיר גבה־קומה אחד, שחום ובעל־בלורית מתוך החבורה וענה –

אמנם, זהו, זהו נוח יוכבד… רק השפם והזקן העשויים הללו – רק את אלה לא פיללתי.

־ צמח יהלום!

–?

– בנימין אשכנזי!

יהלום לא היה כלל באולם. כבר הכריזו על בנימין אשכנזי אחד, ואני עומד ותוהה עדיין על אותו צמח יהלום שאיננו… הנה מלאו לו לאותו בן־אדם עשרים ואחת ולא הופיע לכאן! אך זהו צמח יהלום!

באותו רגע נזדעזעתי, איש לא ראה, ואולם אני נזדעזעתי קצת… כי פתאום, לפתע־פתאום הכריזו באולם זה על שמי: אני עמדתי שאנן ובוטח – והנה: אהה! הנה קראוני בשם! – ואני האמנתי, עד הרגע האחרון האמנתי, שיתרחש לי נס, וכשם שאינם יודעים אותי, לא יכריזו עלי במקום הזה. אהה, שלא אצא עוד מכאן בחשאי כלעומת שבאתי!…

במבוכתי שכחתי ולא השיבותי שאני כאן, והכריזו עלי באולם הגדול הזה באָזני כול עוד הפעם.

– אנוכי! אנוכי!

שתי פעמים נעניתי להם, זו אחר זו. ירא הייתי שיכריזו עלי כאן בקול רם פעם שלישית.

קריאתי הכפולה משכה עלי את עיניהם של בחורים אחדים – הכירו בי… אה, הם הכירו בי בוַדאי! עכשיו יודעים אותי הכול, גם אלה היושבים לשולחנות, ואלה העומדים אתי.

אוי לי שהכירו בי –, בחור אחד שעמד לצלעי היפנה אלי את פניו ושח אל אזני, לכתחילה נשב עליה מלוא הבל הפה, ואחר־כך לחש לי בסוד גדול:

־ הביורוֹקראטים הללו… והראה בקצה אצבעונו אל עבר השולחן. אני נסוּגותי קצת לאחור, כי אחרי שלחש לי בסוד גדול: “הביורוקראטים הללו”, התחיל שוב לנשוב עלי במלוא הבל הפה. נסוּגותי קצת לאחור והסתכלתי בו:

גם זה היה בחור בן עשרים ואחת. כמובן, בחוץ, אמנם, הייתי טועה ומונה לו הרבה יותר, אלא משנכנס לכאן… על חטמו מלמעלה – זוג משקפיים, ובקצהו כתוב היה באותיות גדולות ומרובעות: שוטה בן פיקהולץ³ !

ראה הבחור שאני מסתכל בו והתחיל מתקן בעניבתו את המכבנת.

אותה המכבנת – משוּבצה היתה בתוכה צורה הגונה ויהירה שהכרתיה תיכף – וקראתי:

– זהו יושב־הראש של בית־מושב צבא זה! – ואכן, במקצת היתה הצורה דומה לו, ליושב־הראש שלנו!

הבחור נכלם עד מאוד… אהה, כיצד טועים בפנים הללו, הן זהו קאו מארכּס! הרים, כסוני! הן זהו קארל מארכס!

אותו בחור עם האותיות הגדולות והמרוּבעות בקצה חטמו סר מעלי לגמרי, ובעמדו בקירבת זה הבחור הגבוה נוח יוכבד, התחיל נושם על אזנו הוא ולוחש דבר־מה, ואני־ אנה אני בא!…

אהה, זהו נוח יוכבד, המסתכל בי בשאט־נפש… ואני־ רק טעות היתה עמדי: הן זהו קארל מארכס!

אחרי שהכריזו על כל אלה הנמצאים באולם ועל כמה נפשות שבאמריקה, התחילו בני המדרגה השלישית להתפשט. נכנסו לתכלית זו לחדר הסמוך והופיעו מתוך אותו החדר, רק בדלת אחרת, ערומים בלוויַת איש־צבא אחד לפני היושבים לשולחנות.

כשהובא הגוף הראשון מן החדר הסמוך, נכנס עמו ביחד הבלו וריחו של בית־מרחץ. גם קודם היה האולם מלא הבל חם וריח של רקב קל, אלא שלא הרגשתים היטב, ועם כניסתו של הגוף הערום הראשון, הוברר לי מהיכן הם.

לכתחילה נראה לי כל הדבר למשונה קצת: בתוך המון מלובשים ועטופי בגדים עומד לו בחור אחד כמו שילדתו אמו ומתעללים בו; אני עמדתי מרחוק, ונדמה לי ממקום עָמדי שמתעללים בו, זה מושכו לכאן וזה להתם, זה ממשמשו, נוטלו בסנטרו ומסתכל לתוך עיניו.

הראשון שהובא לפני בעלי־הכפתורים היה מוצק בגופו, קומתו גבוהה מבינונית. העמידוהו על־גבי הספסל הנמוך שהיה סמוך לכותל ומדוהו, גם את גבהו ואת רוחב מתניו. הכל טוב וכשר. הרופא שם גם את השפופרת הקטנה אל לבו ושַח על פיה באזנו האחת.

– איש־צבא! – קרא יושב־הראש ראשון.

ברגע זה תחב הבחור הערום את חטמו לבין שתי אצבעותיו, התנפח קצת ואזניו התחילו שורקות על פני כל האולם.

גם השני וגם השלישי הראו את הפלא הזה ונשתחררו; הרביעי – שלוש אצבעות חסרו לו ברגלו השמאלית; החמישי – כל האצבעות היו לו בשתי רגליו, אלא שהיה צולע בכל־זאת; השישי – ראשו שמוט קצת הצדה ואין להישירו; השביעי – עינו האחת נפקחת למחצה; השמיני – כעין כתר לו בראשו!… וכך הרבה, הרבה הולכים ומשתחררים ופניהם נוהרים. אני ראיתי כשהמה הופכים את עָרפם אל בעלי־הכפתורים, כדי לצאת – פניהם נוהרים, נוהרים בגניבה.

עוד הפעם פנה אלי אותו בחור שעמד לצלעי ואני ראיתי עוד הפעם את משקפיו בחטמו למעלה, ובקצהו באותיות גדולות ומרובעות: שוטה בן פיקהולץ.

עוד הפעם שח אלי ולחש לי: בושה וכלימה! עם־הארץ לא יעשה כך לעולם, רק משלנו, משלנו…

אה, אני לא עניתי לבר־נש זה, כי צער גדול עד מאוד ומכאוב גדול תקפוני. לא בושה וכלימה, רק צער ומכאוב:

אלי, מהיכן לנו בעלי־מומים כל־כך הרבה? בעלי־מומים! בעלי־מומים!…

ואולם עודני שרוי בצערי ובמכאובי, ועיני אורו לפתע: הרעיון האמיתי האחד ניצנץ לפתע במוחי: אין הם רוצים להשלים!… ואחריו ניצנץ בי עוד רעיון אחד גדול, וכל־כך נעים היה לי להרהר בו, לי לעצמי, ומתוך שחוק קל: כשאבוא היום בערב לבתיהם ואמצא אותם, את בעלי־המומים המדומים, כמו שהם: זה אזניו שומעות, זה רגלו ישרה, זה עינו רחבה וכך כולם, כולם…

פניתי הנה והנה ואת זה שעמד עד עתה לידי לא ראיתי עוד… ואני, דעתי היתה מבודחת עלי, וחפצתי להטות אותו הצדה ולהוציא לו בצנעא את לשוני.

עדיין אני עומד ופונה לכאן ולכאן והנה התכשיט הובא לפני הביורוקראטים, כמו שהוא… גם את המכבנת לא השאירו לו בצוארו, ואולם אני הכרתיו תיכף, גופו – אוי ואבוי לאותו גוף! אני הכרתיו רק בזוג המשקפיים שהתנוססו בראש חַטמוֹ, והאותיות הגדולות והמרובעות.

בלי־משים נתקלו עיני רגע אחד בגופו ומשכתין ממנו ותקעתין בחלון בית מושב־הצבא – אה, בעלי־הפנים הללו – תמיד גופתם כך! אלה הגופות לא ראו מעולם את החמה, ואם נשתחמו לא נשתחמו הימנה, מאפס ליח ואפיסת הכוחות צפד העור על עצמותיהם.

אלי, אלי, והרי בריה עלובה זו ישבה על “ממונו” של מארכס⁴ ומצאה שם את ידיה ואת רגליה!…

־ לעבודת הצבא!

הוי, שוטה בן פיקהולץ!

אני חפצתי לקרוא אליו בקול: שוטה בן־פיקהולץ, מדוע לא אמרת להם שעיניך סמויות, שלבך נמק, שריאתך לקויה; מדוע לא אמרת להם שהנך כלי רעוע, בעל־מום גדול, שאין לו תקנה!?

– לעבודת הצבא! – החזיקו עוד אחדים אחרי היושב־ראש – והוא נמסר לצבא.

בהפכו את ערפו ללכת, ראיתי – ופניו נוהרים־נוהרים גם הם, ואני טרם אדע על מה פניו נוהרים.

אחרי רגעים אחדים, כשכילו בני המדרגה השניה לפשוט את בגדיהם אחד־אחד, זה כדי להשתחרר, וזה כדי להימסר לצבא, הגיע גם תורי להיכנס אל אותו החדר הקטן, זה הפרוזדור לבית־המרחץ המשונה הזה.

לכתחילה החלטתי שלא לפשוט את הבגדים כלל! אני אבוא ואתיַצב לפניהם ואומר להם: בריא־אולם אנוכי, שלחוני לגדוד! – אלא שהשיבותי תיכף עם לבי והבינותי שלא זה המקום לתקן תקנות חדשות… נתמלאתי חימה ועמדתי לפשוט את בגדי.

אחדים מאלה שהיו אתי בפרוזדור, ושזה עתה נכנסו, התחילו לפשוט את בגדיהם כמוני, ואחדים ששבו מלפני השולחנות – התלבשו.

עוד הפעם אינה המקרה לידי את זה עם המשקפיים וכו', שככה אהבתי. הוא ישב לידי ממש על גל בגדיו הקטן, כשהוא חובק להנאתו בזרועותיו שתי ברכיים מגולות ועלובות.

הוא גחן עלי, כמובן, ולחש לי באזני:

– שם יהיה לי שדה רחב לעבוד!

– מה? – אני צעקתי עליו, כי לא יכולתי שלא לצעוק מתוך חריקת־שינים גרידא.

– שדה רחב, לעבודת השחרור!… – גימגם לי והתכווץ קצת, נפחד אל עצמו.

אז קמתי וציויתי אותו:

– התלבש! ברגע זה התלבש, פן אכך שוק על ירך!

הוא מיהר והכניס את ראשו לתוך חלוקו, ואני מיהרתי להסיר מעלי את שלי. ידוע ידעתי: אך ימשוך עליו נבל זה את זוג מכנסיו – ויתחיל עוד הפעם לדרוש על דבר השדה הרחב ולא יירא… מוטב לי להיכנס קודם אל האולם, רק שלא לשמוע פעם שלישית על דבר “שדה רחב” מפי שבר־כלי זה.

לפני הדלת עמדתי רגע וכיסיתי במלוא ידי על עיני, שלא אראה את עצמי בקלקלתי… והנה קראוני –

דחפתי בדלת ונכנסתי אל האולם.

אך דרכה רגלי על מפתן האולם – וכל הנמצאים באולם צעקו. גם אלה לשולחנות והמון העומדים – כולם צעקו בקול. ואולם אחרי רגע ידעתי ברור שלא צעקו כלל. אוירוֹ החם של האולם והעינים הרבות שננעצו בבת אחת בבשרי – היכוני והלמוני על המפתן, נטלו מאור־עינַי לרגע ונהפכו לצעקה איומה, בת־קולות רבים באָזני.

עם הכרתי זו היתה רוח אחרת עמדי – והצטערתי ממש שצר כאן המקום בין השולחנות ובין בני־האדם האלה לצאת במחולות, ושלא הביא הנה יושב־הראש של בית־צבא זה את אשתו ואת בנותיו… אני הייתי מפשיל את ידי לאחורי, כשהיו רוצים, ועומד הכן כפסל יוָני ממש!

אֶכָּבדה־נא ואתיַצב לפניכם, רבותי, כמו שהנני! ואולם מהרו, מהרו, רבותי, וחוו עלי את דעתכם, אם לא למעני, אזי למען אגודלי שברגלי הימנית עשו! הנה לא מצאתם לנחוץ לטאטא כאן את הרצפה לכבודו, ולפרוש מרבד קל שבקלים אשר ידרוך עליו… ראו־נא ראו, את אגודלי כיצד זקף את ציפורני – הרי הוא מתגעגע לפוזמקו החם ולנעלו המרוּוחת.

אחרי שהעמידני איש־הצבא על אותו הספסל הקטן שהזיע כבר מכפות הרגלים הרבות והשונות שעמדו עליו, ואחרי שעינה אותי קצת בתכסיסי־המידה שלו, קרב אלי הרופא, רופא־הצבא, אדם נבזה עד מאוד, עם חוורת־פנים חשודה, בעל קרחת, ובעל יד חלקה וקלה, קרב אלי ושאלני בבת־צחוק בזוּיָה מה אני חסר?…

– את תחתונַי… – עניתי לו לאדם זה לחישה.

– לא הא, לא הא… – התחיל הרופא לחייך וטופח לי ביד חלקה וקלה בשכמי המגולה. – שמא אזניך שורקות? שמא רגלך קצרה? שמא חש אתה בחזה ככל אחד משלכם?

אני נסוּגותי צעד אחד הצִדה. כדי שלא יטפח לי עוד מחמת חיבה בידו החלקה והקלה בשכמי. מדבר היה אלי מתוך שנאה, אלא שטופח היה לי בשכמי מחמת חיבה.

– שמא קצר־רואי אתה? – הוסיף הרופא, ואת ראשו השפיל קצת ואת עיניו הערים־הערים, וקרחתו נוצצת, – שמא כבד־פה אתה? שמא ריאתך נמקה, ככל אחד מאחיך?

פניתי אל איש־הצבא וביקשתי בקול:

– את תחתוני הבה לי, שקל כסף אתן!

ידעתי שמשפטי כבר נחרץ לשלחני. ואני יכול כבר לצאת מאת פניהם, אלא שכך לא חפצתי – לא במערומי אצא! אני אתחיל בהלבשתי לעיניהם דווקא! סנהדריה זו וַדאי סוברת שכך באתי להכא, ערום ויחף מן הרחוב באתי… יראו נא שבאתי לכאן בבגדי כאדם מן הישוב.

איש הצבא הביא לי תיכף את זה שביקשתיו, ובשומי עלי את בגדי הלבן הראשון, לעיני הרופאים ולעיני כל היושבים לשולחנות, התחיל אחד מהם קורא מעל הגליון:

– נמסר לצבא ונמנה על גדוד רוסיה הישנה.

–היאך? – שאלתי את איש־הצבא שעמד וחלוקי בידו.

– רוסיה הישנה! – ענה לי איש־הצבא בלחש, ואני מיהרתי ויצאתי מאת פניהם למקום שחיכו לי שאר בגדי.

לרוסיה הישנה – פלאי־פלאים!

– לחפשי?! לחפשי?!

נערים ערומים ומלובשים למחצה סבוני בצאתי והקיפוני בשאלות.

– לאו־דווקא, אחי, סמירנוֹ! ⁵ הרי איש־צבא לפניכם!

– יד לרקה! – קרא אחד הנערים בקול מצוֶה, והכל עמדו וחָלקו לי את הכבוד הצבאי הזה.

– וזה לא הכל, אחי, גדודי – רוסיה־הישנה!

הנער שהכל צייתו לו קודם, פרץ לדברי בצחוק, ואני אהבתיו ברגע זה בגלל שערותיו השחורות ובגלל העינים הצוהלות והחיות.

אני קרבתי אליו, הנחתי את ידי על כתפו, כתף גמישה וחזקה.

– אחא, שמא תימסר גם אתה היום, ותימנה על גדודי – בוא בערב למלוני!

– אבוא, ואולם לא אבוא לבדי…

אני שחקתי וקראתי לו: עשה מה שלבך חפץ! ואולם הגד־לי: הנה רק משלנו עומדים היום, והיכן הם בני הארץ הזאת?

– הם נלקחו אתמול, הם לבד ואנחנו לבד…

– וגם בקסרקטין לבד ־? קראתי וחם לי בלבי.

– אה, ־ קרא הנער הטוב הזה, ־ שם הכל יחדיו…

באותו רגע נפתחה דלת האולם ואיש־הצבא, שקיבל ממני לפני רגע את שכרוֹ, קרא אלינו:

– נחמיה דוכן! מי כאן נחמיה דוכן?

בן־גילי היפה, שעמד ערום לפני, נטל את ידי ולחצה – כבר קוראים לי! אני לא הנחתי את ידו רגע קט, גחנתי עליו ושאלתיו בלחישה:

– את מי אתה בא למלוני?

– עם הטיפה המרה… קרא נחמיה זה, שפתי־השָני שלו נתעקמו בשחוק קל, ונכנס מתוך קפיצה קלה לאולם.

אני יצאתי החוצה. באוירו של יום הסתיו הכהה שאפתי לתוכי מעט רוח וצער גדול כים. אני מציתיו מן האויר בחוץ, כי בין כתלי בית־צבא זה לא היה לי.

הריהו הבית! אדום הוא, אדום הוא, כמו ששיערתי מראש. חלונותיו ככה משחירים. כיצד היינו רואים בתוכו זה את זה? כל הבנין האדום הזה באופל הוא שרוי! אמנם קשה לי לזכור את פני אחד מכל הנמצאים שם… ואני הרי ראיתים פנים אל פנים!

הריהו הבית, – אני נכנסתי לכאן צעיר ואיש לא ידע ואיש לא ראה, ובין כתליו – מבלי שהרגשתי, נהפכתי לאיש־צבא שנתבדרו עליו עצמותיו ובשרו רוטש. גם כי אלך מזה על־מנת שלא לשוב לכאן לא נוח לי: בבנין הזה יודעים את משקלי, ונמצא שם כתוב שאנוכי הנני איש־צבא!

אה, מאוד אפשר שבלילה זה יצחק ויגדל שפמי, קשה ועוקץ כזה של איש־צבא, יילָפת אצלי אל על. בבוקר אני קם ורואהו במראה ואיני תמיהַ כלל… מה שנורא ביותר – אני לא אֶתמַהּ עליו כלל.

רק היום, היום הזה קשה לי להסכין עמו, עם איש־הצבא המכביד עלי…

גם הביתה לא אכתוב היום! כיצד אכתוב את זה? אני ממש שמתבייש אנוכי! שם הרי יודעים אותי… ופתאום – הרי לך איש־צבא.

פירורי המחשבות הללו עינו אותי מאוד, ואולם דבר לא היה להם אל הצער הגדול כים אשר שאפתי לתוכי עם מעט הרוח. אלה לחוד, וזה לחוד.

הצער שלי באותו יום ־ לא היו לו סיבות ולא מלין – אך הוא ממית בי כל תקוה, הרחיק כל ישועה ונלחץ לבדו אל לבי. צער גדול כים, ואני כוחותי פוחתים – עוד מעט ואני מתעלף בזרועותיו.

פניתי ללכת – והנה מתוך חבורת הנשים הצובאות על־גבי החלונות והדלתות של בית־מושב הצבא, אלו האמות והאחיות שהיו מלַווֹת עד כאן את בניהם ואחיהם, ושוהות לפני הבית הזה, ועינים כלות לדעת מה נהיתה בם, – מתוך חבורה זו של נשים יצאה נערה אחת והיא ממהרת אלי. הסתכלתי בה, והנה היא – רחל! זו הנערה הקטנה, והקלה שהעברתיה היום על זרועותי, על פני רוחב רחוב אחת.

רחל! – ואולם הס, היא לא תכירני עוד, כי אינני עוד מי שהייתי.

– לחפשי? – קראה הנערה בקול רועד.

פני נהרו. הרי אני לפניה כמו שהייתי ואין היא חוששת כלום. גיליתי לה, לרחל הקטנה, שהנני איש־צבא ושאלתיה, אם יש לה כאן אח, כי בחבורת הנשים הצובאות כאן ראיתיה.

פני הנערה נתאדמו ולא השיבה לי כלום. אז ידעתי שבאה להכא בשבילי, ויהי לי הדבר הזה למשיב־נפש; וכשהרחקנו קצת ונכנסנו לרחוב נידחת אחת של העיירה, נשקתיה בראשה ואמרתי לה עוד הפעם שאנוכי הנני איש־צבא, והיא – הרי היא נערה קטנה עד מאוד שאני נושא בזרועותי גם לירכתי תבל מבלי שאיעף אף משהו. ועוד רציתי לומר לה דבר־מה, אלא שהיא קפצה, שׂמה את ידה על פי והכחישה את דברי מראשיתם, באמרה שאם היא קטנה עד מאוד, אזי אי־אפשר הוא שאהיה אנוכי כל־כך גדול, והוסיפה שאיני גדול כל־עיקר, רק היום כשנשאתיה בזרועותי היינו איש גדול אחד, שנינו ביחד היינו איש גדול אחד! ועוד הוסיפה הקטנה שאיני איש־צבא כלל, כי את אנשי־הצבא אין היא אוהבת… אז הרכנתי קצת את ראשי ואשקנה בשפתיה. ובהרכיני את ראשי ראיתי עוד הפעם שאינה קטנה כל־כך, כי אך מעט הרכנתי את ראשי בנשקי שפתיה. היא, אמנם, התרוממה קצת, כי בשעה שנשקתיה הרימה אלי את ראשה, ואת זרועותיה הפשילה על צוארי וקראה לי: חיילי! חיילי הקטן!

אז רָווח לי לגמרי. כי באמת לא הייתי אלא חייל קטן מאוד. אני האמנתי בדברי הנערה תיכף, וכשאמרה לי את זה עוד הפעם לא כיחשתי עוד לה גם אני ואמרתי לה שהנני נער ממש, ועוד מעט, עוד מעט והרי היא נוטלת אותי על זרועותיה ומעבירה את חיילה הקטן מעֵבר זה לעֵבר אחר.

קטן עד כדי כך לא נעשיתי ואולם רָווח לי עד מאוד בחברתה. צערי הגדול כיָם לא היה לי עוד, אלא שנשאר ממנו בלבי כעין חוט דק שהיה זורם בי בחשאי. וחוט צער זה, אף־על־פי שלא יתן דמי לי ממעמקי, אלא שאין־אונים הוא להמית בי תקוָה זו השבה לחיים וישועה קרובה.

רק כשהלכה רחל –

ורחל הרי הלכה, סוף־סוף הלכה… היא הזכירה לי את אחותה, את מירה’לי, שנֶחלתה. הקרש הרי נבקע תחתיה ובאה הביתה ונֶחלתה…

־ מירה’לי?… איזֹה מירה’לי?… אַה! עלמה זו. אהה, אלה המה חבלי־לידה, רחלתי! – ואולם אני לא הגדתי לה לרחלתי את השערתי זו, משום שדעתי לא היתה בדוחה עלי כלל אחרי שהזכירה לי שעליה ללכת, ללכת…

וכשהלכה – ואולם כיוָן שהסחתי את דעתי מאותו הבנין האדום, לא חפצתי לשוב ולהרהר בו בשום אופן. ופתאום ורעיון עלה בי חזק וקר: אני אשלים עמו!

אה, זה לא היה רעיון כלל, זאת היתה החלטה!

ועוד הפעם קצה נפשי ללכת בצדי הדרכים ולחפש לי בנֵרוֹת בליטות של אבנים וכפיסי־עץ כדי לעבור ביַבּשה. עוד הפעם ירדתי לתוך הרפש באמצעיתה של הרחוב. ואולם הערב כבר היה ממשמש ובא, כל היום היה הערב ממשמש לבוא ולסוף בא! המיט את השמים הכהים והכבדים על בתי העיירה ממש, ואת כל העיירה צימצם לגוש אפור ולח אחד. עד מהרה סגרו עלי הבצות ואין להימין ולהשמאיל.

וכך הייתי עומד שעה קלה ותועה, עומד ותועה. חציי טובע בטיט וממלט מתוך כעס ועלבון גם יחד:

– תינָזף־נא אמכן, הבצות! אני הן השלמתי, ומדוע סגרתן עלי את הדרך?

בשעה מאוחרת בערב מצאתי את מלוני. נכנסתי לחדרי והנה נחמיה זה יושב למרגלות מיטתי, והוא נרדם עליה מתוך ישיבה. לפניו, על־פני השולחן עומד בקבוק הגון והוא ריק. בקבוק זה – ניכר שמלא היה אלא שנתרוקן מתוכו.

שמחתי עליו מאוד, על נחמיה, תפסתיו בכתפו והחילותי מנענעו: “ערבא־טבא, אחא!” – רוצה הייתי שיפקח בחור זה עיניו היפות ושיפתח את שפתי־השָני שלו, את פיו – ויהא הפה מפיק מרגליות…

את עיניו אמנם לא פקח, אלא עשה נסיונות אחדים כדי להרים את ראשו ולא יכול. כבד עליו ראשו השחור! כמעט שהרימו למעלה, ושוב צנח על חזהו.

– פתח פיך, נחמיה, ויאירו דבריך, ויהא פיך מפיק מרגליות! – התחננתי מלפניו.

נחמיה פתח בקושי ומתוך עויות משונות את פיו והתחיל ממלמל ומגמגם:

– תּנ – תּ – תּינזף־נא –

אני שמתי מהר את ידי עלי פיו ולא נתתי לו לגמור.

ואולם ידוע ידעתי, מן המעט שהיה מגמגם ידעתי, שגם הוא השלים… גם הוא השלים!

ד. בֵּין הַיּאַטִים⁶ וְהַיּאָלְדִים⁷

אֲנִי יָדַעְתִּי מֵלִיץ אֶחָד,

וְהָיָה אוֹמֵר מִתּוֹךְ מְלִיצָה:

אַךְ הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים!

פִּתְאֹם תִּיקַץ: וְהִנֵּה קִצָּהּ!

אוֹתוֹ מֵלִיץ הָיָה אוֹמֵר:

כָּל הַחַיִּים הֵמָּה הָבֶל!

אַוַּת־אָדָם וּגְדָל חִשְׁקוֹ –

מִגְדַּל בָּבֶל! מִגְדַּל בָּבֶל!

אוֹתוֹ מֵלִיץ הוּא גַּם נִבֵּא,

בְּלָשׁוֹן גְּבוֹהָה וּבְעִמְקֵי שָׂפָה:

גַּם הַשֶּׁמֶשׁ – סוֹפוֹ לִכְבּוֹת!

הַכֹּל אָפַע! הַכֹּל אָפַע!

פַּעַם אַחַת לִי נִזְדַּמֵּן

מֵלִיץ זֶה בַגַיְא, בַמִּשְׁעוֹל,

וְחָפַצְתִּי לְהַכּוֹתוֹ –

הַכּוֹת, הַכּוֹת וְלֹא לִשְׁאֹל.

וְאוּלָם הַכּוֹת לֹא הִכֵּיתִיו,

כִּי אֵינִי רַע וְאֵינִי חוֹטֵא:

אַךְ הִתְרֵיתִי בּוֹ בְאֶצְבַּע:

אַל תְּהֵא שׁוֹטֶה! אַל תְּהֵא שׁוֹטֶה!

לֵךְ אֶל בֵּיתְךָ וְהִסָּגֵר,

וְעַל הַתַּנּוּר דּוּמָם שִׁכְבֶה;⁸

לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים;

גַּע בִּי, גַּע, וְאַתָּה נִכְוֶה.

לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים,

וְהֵמָּה יַעַמְדוּ יָמִים הַרְבֵּה;

דַּרְכִּי סוּגָה בַשּׁוֹשַׁנִים;

הַבַּחוּרוֹת כְּמוֹ הָאַרְבֶּה.

לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים;

גַּם הַחַיִּים, אַף גַּם הֵמָּה –

שׁוּר: מְחַיְּכָה לִי אַדְמָתִי,

וְכִפַּת שָׁמַי הָרוֹמֵמָה.

כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ לַמֵּלִיץ –

הוּא שָׁב לְבֵיתוֹ וְעָשָׂה צְרָכָיו;

וְדוּמָם עָלָה עַל תַּנּוּרוֹ,

דּוּמָם עָלָה שָׂם וְשָׁכַב.

אֶל הַמִּשְׁעוֹל עוֹד לֹא יָצָא,

וְלֹא נִשְׁמַע עוֹד דִּבּוּרוֹ;

אֶת הַנַּעַר הָיָה יָרֵא –

וְלֹא יָרַד מִתַּנּוּרוֹ…

אַךְ לֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים –

וְהִנֵּה אוֹי לִי וַאֲבוֹי לִי:

גַּם אָנֹכִי אֵינִי יוֹרֵד,

אֶל הַגַּיְא וְאֶל מִשְׁעוֹלִי…

גַּם אָנֹכִי יָרֵא שֶׁמָּא

יַעֲבֹר אָדָם וְרָאָנִי;

שֶׁמָּא יִמְצָא אוֹתִי נַעַר –

וְהִכָּנִי, וְהִכָּנִי…

ואולם אנוכי ירדתי מתנורי. אחרי חודש ימים ירדתי מעל תנור ביתנו החם, ושלא היה לי כל־כך רע עליו, כדי לאחֵר את המועד, בהיאסף כל המוני הטירונים לאותה העיירה הקטנה שנמסרו שמה לפני חודש ימים לצבא, והנשלחים עכשיו מאותו המרכז כיתות־כיתות, כל אחת אל גדודה.

מי שראני הפעם ברדתי אל העיירה, לא היה מאמין לי, אמנם, שמעל התנור ירדתי. אני באתי לעיר נידחה זו ומגפַי – ברגלי, לא רחבים כל־כך ולא גבוהים ביותר, אלא שאלה היו מגפיים בכל־זאת! זוג מגפיים מגוהצים הכנסתי לתוכם את רגלי וגם את מכנסי; לבוש הייתי בגד קצר וחם שהיה מתרכּס כולו ומחסה את חזי ואת צוארי למחצה, רק צוארונו היה נפשל. בראשי חבשתי מצנפת של חורף – וחסל!

תיכף לבואי הלכתי לראשו של הצבא. לא חפצתי לאבד כאן זמן לריק והלכתי אליו תיכף.

כמדומה לי שרק יום אחד נשהה כאן, והיום – צינה קלה של חורף מוקדם ירדה בבוקר ונתקשה קרקעה של העיירה כולה; השמַים רמים עליה וכחולים; לא, לא אאבד את השעות האלו לריק.

התיצבתי לפני אותו ראש־הצבא, הגדתי לו את שמי. הוא לא הכירני גם אחרי זה, אלא השקיע את ראשו בגליונות ומצאני שם בקושי רב.

עם הארץ הזאת בכללו מתקשה להוציא דבר־מה מן הגליונות, ואולם מה שהפליאני ביותר הוא זה שהלא הכירני! אדם זה ראה אותי כמו שלא ראו אותי רבים… אני זוכר אותו היטב, הוא ישב אז בראש השולחן, הוא חיוָה עלי דעתו ראשון, בראשונה הסתכל בי, בכל מבנה־גֵוי, מצאתי חן בעיניו, כנראה, ומסרני לצבא – ועכשיו לא הכירני!

גם הוא השלים

– גדוד רוסיה הישנה! – קרא סוף־סוף ראש הצבא המקומי, הרים את ראשו מעל הגליון והעמיד את עיניו עלי, וכך היו עיניו אומרות: ברור לי כשמש שעמדת לפָנַי לפנֵי חודש ימים “כמו שהנך” ואני הוא, אני הוא זה שהקדישך לרוסיה הישנה, אלא שאיני זוכר אותך אף משהו. – כל אלה היו אומרים עיניו, ואולם בפה מלא לא הודה זקן זה כלום.

– כך כך… לגדוד רוסיה הישנה! כיתה זו הולכת מכאן לפנות־ערב.

הוא הושיט לי בדַבּרוֹ איזֹה תעודה, רחמנא ליצלן, שיספחוני לעת־ערב אל הכיתה; שאינני, חס וחלילה, סתם אדם הרוצה להתגנב באופן זה אל הקסרקטין ולאכול שם לחם שחור ודייסה משך של שלוש שנים.

לקחתי את התעודה ויצאתי דרך החצר הגדולה החוצה. החצר היתה מלאה טירונים, ואולם לא מאותו המין שראיתי לפני חודש ימים. אלה היו רבים, רבים מהם. עשיריתם מאלה שהיו בחצר היתה ממלאה את אולמו של בית־מושב הצבא, מפה אל פה, רק עשיריתם!

הם עמדו בחצר הגדולה עטופים בטוּלוּפים ובמגפיים של עור בוּרסקי לבן, בלתי־מעובד. חבורות־חבורות עמדו על־גבי קלחות מלאות כרוב חמיץ מאוד וביד כל אחד מהם חתיכה גדולה של פת שחורה.

דודי הכרוב העלו תימרות הבל באויר הקר וגם ריחו של הכרוב החמיץ הזה הלך למרחוק.

המה אוכלים כבר ממזונותיה של הממשלה!

ואולם לא רק המזונות, אלא הכל, הכל, כל הנמצא באותה שעה בחצר – של הממשלה היה.

הטלופים⁹, המגפיים, גם הכרוב, הפת השחורה וגם הנפש, כל הנפש שבחצר של הממשלה הם.

גם אני, לוּ חפצתי, הייתי זוכה בסעודה זו
колαгαется! ¹⁰

ואולם אנוכי לא חפצתי.

אה, לא אאבד זמן לריק! – אני נזכרתי בזה עוד הפעם ויצאתי החוצה, ובצאתי – שחקתי, שחקתי לי לעצמי, כי לא ידעתי ברור מה עלי לעשות היום הזה כאן, כדי שלא לאבד זמן לריק?

האח, מה טוב שנתקשה קרקעה של העיירה!

הרחוב שהלכתי בה היתה ריקה מאדם. בעיירות הקטנות אפשר לעבור שעה קלה באיזה רחוב, בעצם היום ושלא לפגוש בנפש חיה אחת.

אחרי רגע לא ראיתי עוד את הרחוב כרשות־הרבים, אלא כרשותי־אני. הנה בהילוכי יש הרבה יותר מן המחול, וגם הפזמון שאני פולט – יש לו צלילים גבוהים יותר מדי… אָגילה ואשמחה –

כי: מִי לִי פֹּה? מִי וּמַה לִּי?!

הנאה משונה זו שאין לי פֹּה כל, כמעט שלא ידעתיה עד כה… אני הלכתי לארכה של הרחוב לאיטי ומתוך מחול ושיר, ומרגע לרגע גדלה בי שמחתי על שאין לי פה כל! לא רע, אה, לא רע כלל היות האדם לבדו!

ביחוד מצא חן בעיני לבושי החדש.

אני הסירותי לרגע את מצנפתי הגבוהה מעל ראשי ושמתיה בפיה על פנַי.

במצנפתי העמוקה רחש חום רך, חום ככה עדין ורך, ובשימי את פי המצנפת על פנָי ־ נפל החום הזה על עיני ועל לחיי הקרות, ויחד עם זה נלוותה אלי אותה ההנאה המשונה, שאני הולך בעיירה זו לבדי ושאין לי פה כל!

אני הלכתי ושחקתי, שחקתי לי לעצמי: האומנם אין לי פה כל!… ושוב שחקתי לעצמי: אם אפגוש כאן את הנערה הקטנה, את רחלתי, מוטב, ואם לאו – לא אחפשנה ביותר, משום שטוב לי, טוב גם בלעדיה.

ואולם אחרי שעה, אחרי ששבעתי מלוֹא החזה מאוירה הצח של העיירה ורגלי כבדו קמעה בתוך המגפיים – עייפתי קצת והחילותי לחפשנה.

לוּ נזדמנה לי באותה שעה, הייתי נשען קמעא על כתפה ולוחש לה על אָזנה שאני עייף מאוד, בשעה שעייפתי אך מעט.

ואולם את הנערה הקטנה, את רחלתי היפה, לא מצאתי עוד…

קטנה זו בוַדאי הולכת יום־יום אל בית־הדואר ושואלת למכתבים… אהה, באותו היום המר והנמהר, לפנות ערב, כשהיתה קטנה זו נחמתי האחת, הבטחתי לה לכתוב לבית־הדואר… כך, כך… “לבית־הדואר בשביל רחל”.

ואחרי שחיפשתיה ברחובות העיירה לשוא, התחלתי מהרהר שאם אתכנס לתוך מעטפה, בראשונה, כמובן, אכתוב על גבי המעטפה את שמה, ואחר־כך אתכנס לתוכה. את המעטפה ירביצו שעה קלה בבית־הדואר, והרי היא באה ונוטלת אותי משם על־ידיה, על זרועותיה ממש! ונמצאו חשבונותינו שָוים. אני נטלתיה על זרועותי, והיא – נטלתני על זרועותיה אף היא; חושש אני רק שלא תעצור כוח, ביחוד היום עם זוג המגפיים הללו.

מתוך עיפה קלה הייתי הולך ומהרהר בהבלי־הבלים כאלה.

היא אמנם לא עצרה כוח, כמו שהייתי חושש, ואני נפלתי מעל זרועותיה. המעטפה נקרעה ואני קפצתי על רגלי ופרצתי בצחוק, והיא רחלתי, היא נפלה על צוארי מכתבה הגדול, אשר קפץ ועמד לפניה רם וחסון מתוך המעטפה, והרי היא מתנצלת, הקטנה הזו: חיילי, הוי, חיילי הקל, לולא המגפיים, זוג המגפיים הללו לא הוצאתיך מזרועותי בשום־אופן.

הבלי־הבלים! אני את רחלתי לא מצאתי, כל היום ביקשתיה, ביקשתיה ולא מצאתיה.

לפנות־ערב ואני נואשתי כבר מן התקוָה לראותה, הלכתי לבית־הנתיבות של העיירה הקטנה, וכשבאתי לשם – והנה הפלאטפורמה רוחשת, רוחשת מטירונים; זה ארגזו בכתפו; זה קומקומו מלא רותחין והוא אץ, אץ מאוד לעגלתו; וזה – אמו בוכה עליו: אל תאכל מן הקלחת! – ומדלתות עגלותיו של המסע הציצו גם כן ראשי טירונים, אלה על גב אלה.

– להיכן? להיכן אתה?!

אני חפצתי כבר לעלות ולהיכנס אל אחת העגלות, ואחד הבחורים הוסיף וקרא אלי מעגלה אחרת:

– אנחנו, הרי אנו כאן!

אחרי רגע נודע לי ששתי העגלות האחרונות של המסע הרי הן בשבילנו, והשאר, שמונה־עשרה עגלות, בשביל עם הארץ הזאת.

זה היה מסע שמעבירים בו סוסים וטירונים. מסע ארוך וגדול ורחב־הידיים.

אני, כמובן, נכנסתי אל אחת משתי העגלות שבסוף המסע. אני כמעט נכנסתי לשם האחרון ובי וַדאי שנתמלא המספר: “ארבעים איש”. כמו שכתוב שם מבחוץ, לבן על גבי אדום: שמונה סוסים או ארבעים איש.

בהיכנסי נדמה לי שלא אמצא לי כאן מקום, לא בשבילי ולא בשביל מלתחתי.

– הנכם כאן יותר מארבעים, אחי! – וכבר חפצתי לשוב, אלא ששנים מן הבחורים תפשוני למתחת בית־שחיי:

– הֳוֵי יאַט ואל תהא יאָלד! – ומשכוני אל העגלה והעמידוני בתווך.

לבי היה טוב עלי, ובעודי עומד בתוכם על מלתחתי הייתי מקשה:

– יאַט ויאָלד – כלום לא אחת הם?

– כמעט שהם אחת… ענה האחד קצרות – ואולם יאַט הרי הוא יאַט ויאָלד – הרי הוא יאָלד בכל־זאת!

אני החילותי מעט להכיר ולהבדיל בין שני אלה.

הם פינו בשבילי מקום ביניהם שלא רק לשבת הייתי יכול עליו, אלא אפשר היה לי גם לשכב עליו ברווחה. אז ידעתי שאם יבואו אלינו עוד ארבעים – וימצאו מקום בתוכנו, ואולם כל אחד מהם יהא יאַט ואַל יהא יאָלד.

עוד ארבעים, עוד ארבעים! יבואו עוד ארבעים משלנו – חם יהיה לנו אזי ואולם לא צר, לא צר!

ידעתי שגם העגלה השניה – גם בה משלנו, אלא ששם היו הכל שרויים בצער מדכא, לא הרימו קול, ולא שוחחו זה עם זה הרבה, ולא בפה מלא.

יאָלדים! ־ ניצנצה מחשבה במוחי. גם אלה משלנו, ואולם יאָלדים הם, ואני ידעתי כבר היטב מה בינינו לבינם…

המסע עוד היה עומד. גם הערב כיום כולו היה צח ובהיר, אם כי קריר ביותר. אחד מאיתנו היה מייעץ לסגור את דלתות העגלה ולהתחיל בהסקה, אלא שהכל התנגדו לזה.

– כל זמן שלא זע המסע, תהיינה הדלתות פתוחות לרווחה ואחדים מאתנו יעמדו בפתח על המשמר: שמא יירָאה יאַט מאחר על הפלאטפורמה – וייכנס!

אלא שיותר לא באו אלינו. וכשנשמעה שריקתה של מכונת־הקיטור, אותה השריקה שלאחריה מזדעזע המסע והלב גם יחד – הרגשנו לפתע שממעטים אנו כאן… המסע ככה ארך, ככה ארך, ונושא אתו אדם רב! שתי העגלות שלנו – לסופו של המסע נצמדו, ושריקות קטרוֹ רפות באָזנינו….

עוד מעט ואנו עוברים מזה. – סִגרוּ את הדלתות! – אלא שברגע זה, ואשה אחת תחבה את ראשה בפתח העגלה וקראה בתחנונים: אל תאכל, בני, מן הקלחת! – איש לא ענה לה מתוכנו, ואולם ידוע ידענו שבנה יושב כאן אתנו, בתוכנו הוא ואינו עונה…

אהה, הוא יאכל מן הקלחת, יודע הוא שיאכל מן הקלחת ואינו רוצה להבטיח על־שוא.

וכשזע המסע, זעו גם לבות היאַטים – שנַים מהם התחילו להסיע את שתי הדלתות, מזה ומזה, ולסגור עלינו את העגלה. והשלישי ביַרכתי העגלה כבר פתח בשיר, אלא שהמסע זע ועמד. לפעמים יקרה שהמסע זע ועומד, עמידה זו מעוררת תמיד לרגע את הלבבות, ונשארת תמיד בסוד. אך לרגע קל עמד המסע – הנה זע פעם שניה והריהו עובר, עובר בלי מעצור, על עמידתו אין עוד להרהר, היא נשארת בסוד.

מסענו זע בפעם השניה ולא עמד עוד אף הוא, אלא שהכרתי בו שיתנהל כל הדרך לאט! את הסוסים – וַדאי שמתנהלים אתם לאט… אחת היא בשביל שמונת הסוסים העומדים כאן על המספוא, ואולם איתנו עִברו מהר! איתנו עשו חסד ועברו מהר, אנחנו – בחורים אנו, בני עשרים ואחת, עברו איתנו מהר, ואם אָיִן – נרימה את קולותינו ונצעק ונרעיש עולמות!

הנשנַים הראשונים הסיעו את שתי הדלתות, והשלישי שפתח קודם בשיר וחדל, התחיל עוד הפעם, אלא שהשתיקונו גם בפעם הזאת.

־ בראשונה אנו מסיקים יפה את תנור־הברזל הזה, ואחר־כך כולנו פותחים ביחד!

תנור־הברזל הריק והקר נתמלא ברגע זה עצים ואש. אלה היאַטים שהיו מלמטה היו משתטחים סביבותיו ופניהם מאדימים, כי נפל עליהם נוגה הלהבת שבתנור, ואלה שהיו יושבים מלמעלה – פניהם מקרינים בקרני שמש אחרונות שפרצו אלינו דרך צוהר אחד בעגלתנו.

ואז פתחו, הכל פתחו יחדיו:

מֵחִיסְלַאוִויץ עד ליוּבַּאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

מִליוּבַּאוִויץ עַד חִיסְלַאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

תנור הברזל הקטן נתכרכם ונתאדם כולו לעינינו, ורואים היינו בחוש שלא מתוכו נתלהב, אלא שירה זו שהיינו שרים נחה עליו מבחוץ ותלהיבו עד־כדי־כך.

כשחם לנו ביותר, לא חדלו מהוסיף לו עצים. אנחנו את צָהרה של העגלה נפתח, ואולם, אתה, תנור־ברזל שלנו הקטן, אתה אדוֹם תהיה אצלנו! אדוֹם תהיה אצלנו!

וכשנפתח אותו צהר, פרצה בעדו שירה בלי־מצרים ואדירה, ונפלה בשדות השוממים, חטפוה שם רוחות־הערב הצוננות ונשאוה למרחק:

מֵחִיסְלַאוִויץ עד ליוּבַּאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

הה, עִברו איתנו מהר! עֲשׂוּ חסד ועִברוּּ איתנו מהר, ואם אין – יעלו הקולות עד לב השמַים!

ויאַט אחד קם מתוך ההתלהבות והקולות, קטן־קומה, עיניו קטנות ורעות ושפתיו קפוצות – וגם הוא משלנו, הוא קם וקרב אל הפתח, לחץ בצלעו על הדלת ונפתחה. גל גדול של קור התפרץ אלינו הביתה. הוא הוציא את ראשו ויד אחת שהיתה אוחזת בכפיס־עץ עבה בקצהו, וכשעבר המסע על פני פנס, הניפו עליו וּשבָרוֹ.

־ מזל־טוב! – קראו הכל פה אחד והשירה נפסקה לרגע.

אותו קטן־קומה עמד יהיר בפתח ולא היה אומר כלום, ובחלפו על פני פנס שני הניף את כפיסו גם עליו, ורסיסי הזכוכית נתפזרו בהמולה קלה לארץ.

אך משך אחד מאתנו את המשחית פנימה, סגר בעדו ושאלוֹ על מעשהו.

ואולם המשחית לא ענהו דבר, וחזר שותק ורע למקומו. – יאָלד! – קרא זה שישב אצלי, ואולם אני לחשתי לו: יאַט, ידידי, יאַט ולא יאָלד…

־ והרי יאכל שם דייסה!

־ יאכל… אָה, כולנו נאכל… מן הקלחת, אחא, נאכל!…

השירה שנפסקה לרגע התחילה עוד הפעם, בראשונה התרשלו לה, ואולם מהר־מהר אחזו בה הכל מחדש, בריתחא ובקולי־קולות; התנור עמד בתוכנו אדום ומחייך כולו גם כשירד עלינו הלילה.

והלילה ירד עלינו פתאום: אחד מאתנו קרא: הלילה! – וכולנו נשאנו את ראשינו אל הצוהר והנה עין שחורה אחת גדולה צרה על כל הצוהר – ואז ידענו כולנו שיָרד עלינו הלילה.

– לעבעדיג¹¹ !

מֵחִיסְלַאוִויץ עד ליוּבַּאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

הפקר! הפקר! יאַטים מקבלים את הלילה בקריאות הפקר. וב“יהיה־מה־שהיה!”

לעבעדיג! לעבעדיג –

מִליוּבַּאוִויץ עַד חִיסְלַאוִויץ

הָא, מַאי אִיכְפַּת לִי?!

והמסע, הוא מתנהל לאטו, ואולם אין אף אחד מרגיש. הפקר! הפקר ולעבעדיג!

באמצע הלילה, כשעמד המסע לפני תחנה קטנה אחת, שמענו והנה דופקים מבחוץ בדלתות עגלתנו. פתחנו אותה – ואחד חדש עלה אלינו בקפיצה אחת. אני הסתכלתי בו וספקתי כף:

– נחמיה! נחמיה דוכן. אתה מהיכן?

הוא הסתכל בי והכירני אף הוא:

– האח! ואני בעגלה השניה ישבתי!

אני ספקתי עוד הפעם כף:

– בין היאָלדים!

– טעות היתה עמדי, אחי, בטעות נכנסתי לשם, וכיוָן, שנכנסתי נשארתי שם!

– בין היאָלדים! בין היאָלדים! – הייתי מניע בראשי ונד לו בחשאי.

עד מהרה פינו לו הבחורים הטובים מקום על ידי; אני לא ביקשתים, ידעתי שיעשו את הדבר הזה גם בלאו־הכי, מבלי שאבקש אותם.

ונחמיה דוכן, כשישב אצלי, התחיל מסַפר ושואל אותי בנשימה אחת: היכן הייתי כל אותו היום? והוא ביקשני, ביקשני… כל היום היה עומד ושומר את המגרָש הגדול, מקום שם נתאספו כל הטירונים – לכאן אבוא בוַדאי!

– אָה, ואל המגרש ההוא לא באתי כלל!

– אני גם במלונך הייתי, באותו בית־המלון שהיית לן שם לפני חודש ימים; סבור הייתי שמא מתאכסן אתה שמה גם הפעם!…

– אה, ואני אל המלון ההוא לא סרתי כלל!

ונחמיה דוכן לא יכול להירגע, וכשהיה יושב כך אצלי, נפל על צוארי וחיבקני: ואתה היכן היית, יאַט, יום כולו? אתה איפה ביקשתני?

הודיתו לו, קשה היה לי. אך הודיתי לו בכל־זאת, שלא ביקשתי אותו כלל… אני אמנם ביקשתי את מי בעיירה, ואולם לא אותו, לא את נחמיה שלי… וכאן פרץ נחמיה בצחוק והתחיל מתאר לי את פני הנערה שהיתה סובבת גם היא במגרש ושאלה גם היא על אודותי, היא ועוד עלמה אחת עבה מאד שטעה בה נחמיה לכתחילה וחשָבה לאשה –

– את מירלי! – צעקתי בקול, ולבי, לבי לרחל, זו הנערה הקטנה שהיתה סובבת במגרָש ומבקשת אותי בין הטירונים!….

נתמכתי בראשי על כתפו של נחמיה, וקראתי באזניו בנפש מרה: יאָלד אני, נחמיה, יאָלד ולא יאַט… אני אל המגרש לא באתי!

וכאשר לא הונח לי, עזבתי את רבצי בעגלה וירדתי כדי להתהלך קצת לרוח הלילה על־פני התחנה הלזו ולחזור.

רצה נחמיה להילוות אתי, אך אני לא נתתי לו:

– כיון שנכנסת לכאן נחמיה, היכבד ושב תחתיך! אני, עוד מעט ואשוב. שני הפנסים שהיו עומדים על־יד התחנה לא האירו סביבותי את האפלה, רק הטילו אור כהה על בית־הנתיבות הדל והנידח העומד כאן בלי כל צורך.

בית־נתיבות שומם זה – למה העמידו אותו כאן? בוַדאי הושיבו שם גם קאסיר כדי שימכור כרטיסי־מסע!

אני נכנסתי לבית הנתיבות פנימה, והנה, אף אמנם, אין איש, אין איש….

על הרצפה אצל התנור שכבו רק שנַים, שלושה איכרים. בוַדאי משלמים להם לאיכרים הללו שיבואו לכאן להשתטח על הרצפה ולישון. בכל בתי־הנתיבות של הארץ הזאת מוצאים אותם בין ביום ובין בלילה; לכאורה הרי הם נראים כאילו ממתינים כאן למסע, ואולם טעות היא, ־ הממתינים למסע – תרדמה כזו אינה נופלת עליהם.

אני יצאתי מהר מבית־הנתיבות והלכתי לאור הפלאטפורמה הקצרה והייתי עובר על־פני המסע הארוך הזה שגם עגלתי צמודה לו בסופו.

אני עובר במתינות, מתעכב על־יד כל עגלה ועגלה וּמַשהה עליה רגע את עינַי.

הס, עם־הארץ ישן!

עזבתי עגלה זו ואני צועד חרש ועומד על־יד השניה: גם מצוהר עגלה זו ניבט אלי אופל משונה ודממה קרה מנשבת מתוכה.

הס, עם־הארץ ישן!

וכך הלאה – מכל שמונה־עשרה העגלות ניבט עלי האופל ודממה קרה מנשבת מתוכן.

הס, הס, המה ישנים בכל שמונה־עשרה העגלות!

ואולם בשובי – היתה רוח אחרת עמָדי: אני לא אלך חרש! הם לא יקיצו גם כשלא אלך חרש, אני אריע בלכתי, הכוכבים יעלו לקולי בשמים, הלבנה תיגלה אלי ברקיע בהריעי, ואולם הם לא יקיצו. שופרו של גואל שמא ירעים עליהם עכשיו – הללו מכיוָן שהמה שקועים בשינה – לא יקומו.

ואז עליתי ונכנסתי אל אחת העגלות ההן. זאת היתה מחשבה מוזרה קצת, אך אני עליתי. כשדרכה רגלי על מפתן העגלה וחושך גדול אפפני ומשכני פנימה, אני לא ראיתי כלום, רגלי האחת נתקלה בגוף אחד ועמדתי.

היצתי עץ־גפרית אחד והנה, אוי לי, עוד מעט והייתי עולה על צורת אדם ממש, צורה ישֵנה מגואלה ואינה חוששת כלום…

האור הרפה האיר לי רגע את כל העגלה ואני ראיתי אותם והנה הם הוזים, שוכבים, כמו ששיערתי מראש, הוזים, שוכבים על ארגזיהם וקומקומיהם. בתווך עומד לו תנור־ברזל כזה שבעגלתנו, אלא שהיה עומד אילם וקר, והם התכנסו לתוך הטוּלוּפים והוזים.

אסיק להם כאן את התנור! אהיה יאָלד ואסיק להם כאן את התנור.

ואולם את מחשבתי לא הוצאתי אל הפועל. בטרם שתפסתי כפיס־עץ ראשון, והמסע זע.

אני קפצתי ממקומי – הוי אנה אני בא! אני רק להסיק להם את התנור חפצתי וללכת לי, ללכת לי מכאן…

זכרתי פתאום שהמסע הזה מתנהל לאיטו – אני מיהרתי אל הפתח וקפצתי משם לארץ.

עמדתי על הארץ מלמטה והעגלות עוברות לפנַי, זו אחר זו, אני עומד ומוֹנה אותן ונותן להן לעבור לפנַי…

־ הכא! – קראתי וקפצתי על־פני הקרש היחידי שלאחת העגלות האחרונות והכיתי באגרופי על הדלתות שיפתחו לי.

פִתחוּ לי – ואני כמעט שצעקתי וצחקתי גם יחד – היאָלדים!

כך, כך, אני אמנם נכנסתי לאחת משתי העגלות האחרונות, אלא ששגיתי בחָפזי ונפלתי לתוך עגלת היאָלדים – כך נאה וכך יאה לי אמנם! כאן מקומו של יאָלד… ואולם את התנור אסיק להם, ויעבור עלי מה! כשיעמוד המסע על התחנה הקרובה אצא עם שאר היאָלדים הללו ונסיק את תנורי־הברזל בכל שמונה־עשרה העגלות! ולעת־עתה שב ודוֹם ואל תסַפר את טעותך ברבים, כדי שלא יצחקו עליך גם אלה.

גם כאן היה התנור אדום כדם, אלא שלא היה מחייך; גם הבחורים, הבחורים משלנו היו, ואולם אחרים לגמרי; אלה היו מנמנמים בזוויות, אלה יושבים על ארגזיהם ושותקים בשעמומם…

יודע אנוכי שאף אחד מן השתקנים השוממים הללו אינו נקשר בעבותות־אהבה למקומו שהוא גולה עכשיו משם; אף אחד לא השאיר שם כלתו שהוא אוהב, אלמלא כך היו שרים, היו צועקים ומריעים מתוך געגועים וצער גם יחד.

את רוב הבחורים מצאתי כשהם משחקים בקוביא. לתכלית זו העמידו ארגזים על־גבי ארגזים וערכו שולחן, ישבו עליו, חילקו זה לזה קלפים וצילצלו שוממות במטבעות קטנות לאור נר אחד.

צרור הקלפים היה ישן־נושן. המלכים – ניטשטשו צורותיהם וכתריהם, ואילו הבתולות שקראו להם היאָלדים מלכוֹת – כבר בלו מיוֹשֶן. ואולם הם לא הניחו אותן מידיהם, ומימשו־מישמשו בהן והמטבעות הקטנות היו מהלכות מזה אל זה.

אני ישבתי קצת מרחוק והייתי מתבונן שעה קלה, מאפס מעשה, במשחקים. לסוף קמתי וקרבתי אל “השולחן” כי היה המשחק משעמם עד מאוד…

– יאָלדים! – קראתי להם, – הבו לנו מטבעות של כסף ויהא השחוֹק קודח! –

אני ידעתי שכל זמן שתהיינה הפרוטות מצלצלות, תברקנה עיניהם של הבחורים הללו, ואני חפצתי, חפצתי מאוד שבתרקנה עיניהם… אז ישבתי אל שולחנם והוצאתי מטבעות־כסף אחדות והנחתין גל קטן לידי. גם הם התחילו למשמש בכיסיהם והמשחק החל מחדש.

אָה, עיניהם הבריקו תיכף! גל כספי הקטן גאה, הלך וגאה, ועיניהם הבריקו בכל־זאת! אני חפצתי כבר שלא תברקנה שוב – אך אי־אפשר עוד… וראה פלא: הם התחילו לדבר בקול רם ולצעוק – וגל כספי גאֹה גאָה. ואולם משהתחילו לבותיהם של אלה מתחממים, פניהם לוהטים ופיהם מלא תרועה, חפצתי אנכי לנום, לנום, אָה לנום… ובעודי יושב והקלפים בידי – ושמורותי נדבקו זו לזו, וראשי כמעט שצנח על שני הטוזים¹²², אז מסרתי את קלפי ואת גל כספי לזה שישב אצלי. אם תזכה – מוטב, ואם תאבד את כל אלה, גם כן מוטב! – ובאשר הייתי יושב שם שכבתי.

שנתי עָרבה לי על הארגז, כי בפָקחי את עיני חפצתי להירדם עוד הפעם, אלא שהרימותי את ראשי קצת ושאלתי את הבחורים שיָשבו עוד לשולחן ושחקו בקוביא, אם עמד המסע על־יד איזֹה תחנה בשעה שהייתי ישן.

– עדיין לא עמד, – ענה לי זה שישב אצלי, – ואולם הנה הלוויתי לך שני שקלים בשעה שהיית ישן.

– מה? – מכל דבריו שאמר לי ידעתי רק שהמסע לא עמד ולא יותר.

– הרי שחקת בשעה שהיית ישן, כלום לא כך אמרת? –

אז הבינותי מה יאָלד זה סח. שילמתי לו את אשר הילוָה לי בשעה שהייתי ישן ושכבתי שוב, וכמעט שמתוך נומה נזכרתי וקראתי לו למַלוה שלי: עכשיו, לכל הפחות, כשאישן, אל נא אהיה שוחק, במטותא…

– ושמא אזכה? – שאל אותי היאלד ואני כבר נם.

– לא אדרוש! לא אדרוש… – הבטחתי לו מתוך נומה.

וכאשר הקיצותי שוב והנה המסע עומד. מיהרתי ועזבתי את העגלה הלזו. הבחורים עדיין שחקו לאור הבוקר הרפה שזלף לתוך ארובת העגלה, כי נרם כבר תם. ואולם בצאתי החוצה ראיתי שעוד הבוקר רחוק. זאת היתה חוורת־פנים של לילה אשר עטתה את המסע מזה ואת בית־הנתיבות הדל מזה. מתוך רטט קל זכרתי את הבחורים היושבים עתה אל שולחן הקלפים, נעים כצללים, וממשמשים, ממשמשים את המלכות הבלות לחוורת־פניו של הלילה.

נעשה לי פתאום קר ואמהר אל העגלה השניה.

אני דפקתי בלָט; רוצה הייתי שלא ישמע נחמיה את הדפיקות הללו ושלא יראני בהיכנסי.

הדלתות נפתחו לרווחה, והנה – אהה, זה היה נחמיה שפתח לי!

– היכן היית, אחא, כל הלילה?

אני נפלתי על צואריו ולחשתי לו במר נפשי: בעגלה השניה, אחא.

– בין היאָלדים! – קרא נחמיה, וספק עלי את כפיו.

ה. עִבְרִי? ־ עִבְרִי, רוּם מַעֲלָתוֹ!

המסע שלנו, אף־על־פי שהתנהל לאיטו, בא אחרי שני ימים למקום חנייתו של הגדוד.

כשעמד המסע בפעם האחרונה ועלינו היה לרדת, ירדתי אנוכי בלי רצון. אמרו לנו אמנם שיצאו לקראתנו בתופים ובצלצלים, ואפשר ששר־הגדוד בעצמו יצא לקַדמֵנו. אך כל אלה לא לקחו את לבי ואני ירדתי בלי רצון. במשך שני הימים ושני הלילות הרצופים שהיינו יושבים במסע כמעט שנשתכחה מלבי מטרת הנסיעה עצמה, ואם נזכרה לי, לא נזכרה לי – אלא כדבר רחוק, רחוק מאד…

אה, עוד ימים רבים ניסע כך! טוב־טוב שהוא מתנהל לאיטו… לאט־לך, לאט־לך, המסע!

ביום השני לנסיעתנו היה יורד הגשם מן הבוקר, ואני שמחתי עליו הפעם. דלתות העגלה היו סגורות, רק שני אשנביו פתוחים היו. חוטי המים הדקים יורדים. מן הסקירה הראשונה איני רואה אותם כלל, ואולם כשאני תולה את עיני באויר ואיני גורע אותן רגע, הרי המה מבליטים חוטי הגשם הדקים והחדים היורדים במהירות כמחטים ומעוורים את העין המסתכלת בם מתחת לגג.

גשם זה – גם הוא לא לשעה אחת בא, הוא ילוונו עד הגדוד, והגדוד עדיין לא היה ולא נברא… רק אתה, לאט־לך, לאט־לך, המסע.

לאט־לך, כי החילותי לחלום קצת ולחשב חשבון אחד גדול; החלום אינו עיקר אצלי הפעם, ואולם את החשבון אני צריך לחשב עכשיו!… השד יודע אותי כיצד מלאו לי עשרים ואחת! – היכן הוא החשבון? עד השנה החמישית, אומרים אי־אפשר לזכור כלום, ואולם מן החמישית ואילך הרי אפשר לי לחשב – שָנים אלו במה עברו עלי. – אתמול… אתמול! אתמול! הכל היה אצלי אתמול, כמו לאותו תינוק ממש…השד יודע אותי במה עברו עלי שנותי! – המסע! גוזר אני עליך שלא תביאני לאותו מקום קודם־זמן… אני צריך לחיות את עשרים־ואחת השנים מחדש כדי שיחוור לי החשבון דַיוֹ – אָה, הכל תלוי בך, ולכן לאט־לך, לאט־לך, המסע!

וכאשר הביאונו ביום השלישי לקסרקטינו של הגדוד והעמידונו שורה אחת ארוכה בחצר הגדולה, חנקתי בגרוני דמעה אחת: אני חמלתי, חמלתי על שלוש שנים חדשות, על שלושה קיצים ושלושה חרפים שיעברו עלי במקום הזה, ואני לא אדע על מה עברו עלי.

הקסרקטין היו בקצה השני של העיר ואנחנו עברנו דרך הרבה רחובות העירה. בתופים ובחלילים העבירונו. חלונות הבתים הקטנים נפתחו וראשים רבים הציצו משם עלינו. על גזוזטרות ועל מעקות הבתים עמדו נשים עבריות והכירו מתוך אנחות בשלנו. גם עלי נאנחו. מה־טוב, מה־טוב שהכירוני בתוך אלה ושנאנחו גם עלי…

וכאשר הביאונו אל חצר הקסרקטין שמאחורי העיר וסגרו עלינו את השערים הגדולים – נכמרו ניחומי על שלוש שנים, שלושה קיצים ושלושה חרפים וחפצתי להתפלל עליהם, שיחוננו אותן, את שלוש השנים הללו.

שלחוני, שלחוני מזה ואביא לכם בשלוש השנים האלו את המשיח! – אני העצל היותר גדול שבעולם – עשרים ואחת שנה לא עשיתי כלום ואולם עכשיו נפלאות אַראה, מופתים אעשה,– שלחוני מזה ואביא לכם במשך שלוש השנים הללו את המשיח!

עוד באותו היום נתחלקנו לשישה־עשר חלקים. המחצית נשארו בחצר הקסרקטין ההוא, ואת המחצית השניה, ואני בתוכה, שלחו בלווית אנשי־צבא אחרים למקום אחר. כי רק שני באטאליונים של הגדוד היו חונים בעיירה הזאת, והשנַים הנשארים חונים היו באיזה מצודה נבדלת הרחק מן הישוב.

לכתחילה שמחתי על זה שעלי עוד לצאת מן השערים האלה וללכת כברת־ארץ גדולה… אלא תיכף נתתי עם לבי: במצודה נבדלת, הרחק מן הישוב, ויֵצר לי הדבר עד מאוד.

אמנם בטרם שהלכו העמידונו עוד הפעם בשורה, ושר־הגדוד עבר עלינו והיה מנחמנו: שלא יעזבנו חס־וחלילה, שיבקר אותנו שם במצודה לבקרים.

תנחומים, תנחומים!…

כמה שלא היה לבי טוב עלי – אני בכל־זאת שׂחקתי! לא יכולתי לעצור בשׂחוק הקל שנח על שפתי לדברי הממזר־יוּנג¹³³ הזה, היודע כיצד להתעלל בנו טרם לכתנו.

אָה, לא יעזבנו, לא יעזבנו, חלילה.

ואולם תיכף ראיתי שאיני אלא טועה; הוא לא היה ממזר־יוּנג כלל; הוא היה עובר עלינו ההולכים מזה ומנחמנו מלב תם, והכל נתנחמו מדבריו… הוא רק קרב אלי ונשען בשתי זרועותיו על כתפַי.

הוא היה ממזר־יונג בכל זאת! את בת־צחוקי צד מעל שפתי…

הוא עמד נשען עלי בכל כובד גופו, העמיד עינים שוחקות בעיני ושאל:

– עברי?

– עברי, רום־מעלתו! ־ עניתי ונשמתי קצת בפניו.

– ובמה היית עוסק שם בביתך כל השנים? – שאלני שר־הגדוד הקטן והבריא הזה והוא נשען עלי ופניו שוחקות.

אני נשמתי עוד הפעם… ואולם שר־הגדוד הקטן עשה את עצמו כלא יודע ונשאר נשען על כתפי.

– במה היית עוסק שם בביתך כל השנים? – ופניו שוחקות.

גם הוא שואל אותי במה עברו עלי עשרים ואחת שנה! האגיד לו, לרום־המעלה הזה, שאיני יודע בעצמי… שעברו עלי השָנים פתאום?… ואולם אסור, אסור לדבר עם ממזר־יונג זה בכובד־ראש.

־ לומד הייתי קצת בבית־אבותי… – עניתי לו קצרות ובשחוק קל.

־ אלף? בית? גימל? – שאלני הפיקח, זה אחר זה.

אז נשמתי בפעם השלישית בחזקה – ויסר מעלי בפעם הזאת וילך לו כשהוא עוד חוזר לעצמו את כל האל“ף־בּי”ת. אך זהו ממזר־יונג!

וכשהלך – פתחו לנו את שערי החצר ובלווית אנשי־צבא אחרים יצאנו אל המצודה הנבדלת.

אה, הוא יבקרנו, יבקרנו שם לבקרים.

ואנחנו הלכנו כל־כך הרבה!

השתרעה לפנינו דרך־מלך אחת שאין לה סוף ואנחנו עברנו בה שורות־שורות, דוממים. רק אנשי־הצבא האחרים, מורי־הדרך שלנו, שהלכו מזה ומזה, החליפו ביניהם לרגעים דברים אחדים, מעוטי־תוכן, ולא באו, כך היה הדבר דומה, אלא להוסיף אחרי כל דיבור ודיבור “מאמר” ידוע אחד.

לפעמים היו פונים גם אלינו, אלה מזה ואלה מזה, בהערות, גם כן שלא מן הענין: רגל ברגל! רגל ברגל!

עשינו להם נחת־רוח והשתדלנו ללכת רגל ברגל, אף־על־פי שלא היינו חייבים כלל…אנחנו לוּ חפצנו, יכולים היינו ללכת לא רגל־ברגל דווקא! גם את השורה הישרה היינו רשאים לעקם קצת… אָה, אנחנו הרי היינו טירונים, ועוד הכל היה מותר לנו… ואם לא היינו משתמשים באלו הזכויות – הרי מטוב־לב עשינו את זאת, שלא לצעֵר אותם, את אנשי הצבא ההולכים בצדנו.

־ רגל־ברגל! רגל־ברגל, שֵדים!

הם גם חירפו אותנו, למרות רצונם חירפו אותנו. אחדים מאתנו וַדאי שלא היו מנוסים בהליכתם, או, מה שאפשר גם כן, הבליטו קצת את גופם מן השורה – אהה, ו“איש־הצבא” כמה קשה לו לראות את זה בעיניו ולא לומר כלום.

– החישו את צעדיכם, טירונים! – קראו לנו אנשי־הצבא, – הנה ארגזיכם הקדימוכם ומחכים לכם כבר במצודה.

אמנם כך, בטרם שעזבנו את החצר הגדולה, שָׂם כל אחד את ארגזו על אחת העגלות שעמדו בשער החצר. ועוד טרם שעמדנו שורות־שורות הובלו ארגזי הטירונים, אותם הארגזים עם מסגרות הברזל הקטנים והמצלצלים התלויים בם, אל המצודה.

מאוד אפשר, מאוד אפשר, שהם באו כבר ומחכים לנו במצודה, כל אחד ארגזו מחכה לו… נָחישה, נחישה, אמנם, את פעמינו!

זמן מועט היינו ממהרים בהליכתנו, ואולם לאט־לאט שבה אליה ההתרשלות הקודמת, ראשינו צנחו קצת, זה אחר זה, ואת דבר ארגזו שכח כל אחד עד־מהרה.

ומחנה הטירונים היה גדול מאוד, אף־על־פי שמחציתם נשארה בעיר. אני לא הרגשתי כלל שנתמעט מספרו של המחנה. משלנו, אמת, לא נשארו אלא מעט, מעט מזעֵיר, ואולם מבני עם־הארץ כמעט שלא נגע מהם.

מה שהפליאני ביותר: גם המה הולכים ושותקים! מדוע שותקים גם המה? כלום מעיק דבר־מה גם על לבותיהם של אלה? נשבעתי, שדבר־מה מעיק גם על לבותיהם של אלה: הם זכרו את הכפרים!

ואחד מהם הרים ברגע זה את ראשו ושאל את איש־הצבא שהלך בצדו:

– היתנו לנו רותחין היום?

– גם רותחין וגם לחם! – הבטיח איש־הצבא בקול רם, כדי שנשמע כולנו. אז עברה רחישה במחנה, והכל התחילו להחיש את צעדיהם מחדש.

רותחין ולחם, – אה, הם לא זכרו את הכפרים כלל. הם היו רעבים וצמאים ולא זכרו את הכפרים.

ואיש־צבא אחד, שהלך בראש, הרים פתאם את קולו והתחיל לשיר על־דבר “שמונה בתולות ואחד הוא; הן ליער – אף הוא שם! הן לקמה – שם אף הוא!”

הרים את קולו והחזיר את פניו אלינו וקרץ לכל המחנה שיילָווּ אליו כולם. כשהתחילו הכל לשיר בבת־אחת, אבדה השירה את ערכה וחינה המעט: שמונה בתולות וכל הגדוד! שמונה בתולות וכל הגדוד!

־ ישירו גם העברים! – עלתה מחשבה בראש איש־צבא לא פיקח. הוא הן ראה שאין לבם את העברים אל השירה.

־ התחל, התחל, יענקל!

יענקל זה, שלא היה יענקל כלל, כי אם אָשר סנדרוביטש, ושהלך עמדי בשורה אחת, נשא עליו תמיהַ את עיניו, – הוא היה כולו שקוע בהרהורו באותו רגע ולא הבין לכתחילה, מה זה סח.

־ שירה לנו גם אתה!

אך עתה הוברר לו לסנדרוביטש, מה זה רוצה ממנו ויפער את פיו ובקול רם מאוד נכנס לתוך ניגונו של עם־הארץ:

– אַי פאָניע¹⁴ ! פאָניע!

השירה, כידוע, אחרת היתה לגמרי, אלא מה שהיו שרים נבלע בניגונם, הכל התאים לו, ואי־אפשר היה להכיר כלום.

־ כיצד אתה שר, כיצד אתה שר, סנדרוביטש? – שאלתי אותו בלחישה.

הוא הסתכל בי והניע עלי בראשו כשהוא מריע בקולו: אי פאָניע! פאָניע!

־ צדקת, צדקת, סנדרוביטש! – אני התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק והרימותי אל קולי גם אני: אַי פאנָיע! פאָניע!

בשעה מאוחרת בערב באנו אל המצודה. עייפים היינו ועשינו מה שביקשו אותנו… וכשציווּ אותנו לעמוד בשורה אחת עוד הפעם. עמדנו עוד הפעם, מתוך לאוּת עמדנו, זה בכתף זה, וחיכינו מתוך צפיה: מה יעשו בנו עכשיו? והם לא חפצו כלום, אלא למנות אותנו מחדש היו רוצים, ולחלק אותנו לשמונה לגיונות ולא יותר.

– עכשיו טלו את ארגזיכם, וכל רוֹטה¹⁵ ורוטה אל קסרקטינה!

הטירונים מיהרו אל העגלות הטעונות ארגזים, אלה על גבי אלה, שחיכו להם, אמנם, כאן שעות אחדות. בחצי האפלה כמעט שלא הכיר כל אחד את ארגזו, וטרם שהורידוֹ, מישמש בו, גיפפו, ויש אשר גם שאלו: האתה הוא, ארגזי? – ונטלו על כתפו והביא אותו אל הקסרקטין.

וכאשר נכנסתי גם אנוכי אל הקסרקטין, חזק עלי יגוני עד מאוד, כי ראיתי את הכתלים והנה הם לבנים ואת הערשות ראיתי והנה הם רבים וצרים ודבוקים זה לזה, ואת כל הנפש שנכנס אתי ראיתי – ועמדתי בהיכנסי וקראתי: איני רוצה!

אני קראתי כך בבלי־דעת, ואל עצמי קראתי… כי אמי לא היתה עמדי במקום ההוא, אמי וסינורה הטוב כדי לאחוז בו…

אמי לוּ היתה כאן, אמי וסינורה, ואז היה התינוק הגדול קורא בקול: איני רוצה! ותופש בידים גדולות את הסינור.

ויגוני חזק עלי עד מאוד; הדבר הקשה, שצף עוד הפעם במוחי, ושלא יכולתי להבין בשום אופן, היו אלו שלוש השנים… כבר ראשי סובב עלי, ואני – דבר זה כמה לא מובן לי, איני הולמוֹ, איני הולמוֹ, ־ שלוש שנים… שלמות! חי נפשי, אני את המשיח אביא לכם!

שנַים קרבו אלי וקראו מתוך צהלה: ואתה, אתנו אתה?!

אלה היו אחד סנדרוביטש ועוד אחד משלנו.

אחזתי אותם בידם, כי שמחתי בם ברגע הזה עד מאוד, ושאלתים: מי עוד כאן משלנו?

– רק שלושתנו! – והעיפו את עיניהם על־פני כל האולם שהיה רוחש כולו מעַם־הארץ.

– רק את שניכם השאירו לי! ־ קראתי, ולא הרפיתי מהם – אהה, בני־הבליעל הללו, השאירו לי רק את שניהם! באפלת הערב לא ראיתי כיצד חילקוּ, והם השאירו לי רק שנַים… את נחמיה דוכן הניחו איתם בעיירה, וכאן לא השאירו לי אלא את שניהם!

– רחישה זו –, קרא האחד שעמד על ידי, ־ הרי היא בשל הרותחין שהביאו בקומקומיהם ממטבחו של הצבא, שמא נשתה גם אנחנו?

– כאן?

– והיכן? נלכה, יש לי כוֹס וכף קטנה וסוּכּר.

ברגע זה קרב אלינו איש צבא וגלה את אזנינו דבר גדול אחד, שלא ידענו קודם. בקירבת המצודה הזאת ישנו עברי וחנוּתו, ואנחנו לא ידענו!

– כמדומה לי, – אמרתי להם לשנים, – שאנו יכולים לרדת אליו לחצי שעה? הם הסכימו לזה תיכף.

לפני רדתי נזכרתי בדבר־מה, פתחתי את מלתחתי והוצאתי משם מחברת אחת מקופלת בנייר, ושלושתנו ירדנו אל העברי.

העברי לא מצא חן בעיני כלל; הוא ודאי גר כאן יחידי, זה שנים ויובלות, ובמשך הזמן נעשו פניו דומים לפני אנשי המחוז הזה. ואולם בנו הקטן – הייתי תמיהַ עליו, נשאתיו קמעא על זרועותי והייתי תמיהַ: העינים השחורות הללו, מהיכן לו, לילד זה?

– היכן היא אמך? – שאלתי את הילד.

הילד הרים את כפיו הקטנות למעלה ואמר בתום ובעצב־ילדים:

– היא עלתה השמימה.

השמימה, השמימה עלתה עם עיניה השחורות, אָה, לה היו העינים השחורות!

ואחד מאתנו קרא אליו את החנווני ושאל אותו בלחישה אם יש לו יין־שרף.

החנווני הסתכל בנו רגע והניע את ראשו בהחלט: אָיִן.

– וחלב?

– חלב ישנו. – והלך לו וירד אל המרתף והעלה לנו משם יין־שרף.

שחקתי והבינותי ששיקר לנו ושאין חלב בביתו כלל. ואחרי שמצאתי בו את הדבר הטוב הזה, גמרתי למסור לו את מחברתי המקופלת בנייר. משלנו הוא!

– לשנים ימים, אדוני, ולא יותר – קראתי במסרי לו את מחברתי, ואולם מכיון שראיתי את מחברתי בידו והתחרטתי

*

שם היו שירי האחרונים –

בטרם שירדתי אליו, אל העברי, נזכרתי בשירי האחרונים המונחים אתי במלתחתי – אָה, אותו עברי – בודאי יש לו אוהל־ישרים, חדרים קטנים ושקטים, וקוֹמוֹדה¹⁶⁶ ישנה לו בוַדאי אחת בטוחה בחדר האחרון, תהא המחברת מונחת שם בין תכשיטי אשתו, ולא כאן בקסרקטין.

ואולם בראותי את שירי האחרונים בידו התחרטתי, כי אף־על־פי שמשלנו הוא, אלא לא זהו… גם אשתו עלתה השמימה, את תכשיטיה בודאי מכר, והקומודה עומדת פתוחה…

וכששבנו אל הקסרקטין, היכני לבי: אהה, לא בידים אמונות השארתי את שירי האחרונים.

חפצתי לשוב ולקחתם, אלא שאי־אפשר היה, כי נזעקנו עוד הפעם מכל פינות הקסרקטין לעמוד בשורה אחת.

הרי הם מונים אותנו שוב! מי יודע כמה פעמים יעמידונו עוד היום בשורה וימנו אותנו… ואולם זאת היתה הפעם האחרונה!

הפעם עמד לפניו פֶלְדפֶבּל גבה־קומה וקרא מעל הגליון את שמות הטירונים.

– הסכת ושמע – לחש לי סנדרוביטש – שמותיהם! שמותיהם!… – ואני עשיתי את אזני כאפרכסת.

– קראַסנוֹשצוֹקי!

– אנוכי!

– דוֹרוֹפֵיאֶב! ניקיטה דורופֵיאֶב!

– אנוכי!

– טיִמוֹשקיִן, איִוואַן!

– אנוכי!

אני עמדתי בחלון שהיה יוצא אל הכיכר הרחבה שלפני המצודה. אני את הכיכר לא ראיתי בעדו, מבטי צללו לתהום לילה שחור ורחוק מאוד… כשהרגשתי מאחורי את השנַיִם שהשאירו לי, גחנתי אליהם ושאלתים: איפה אישן הלילה?

הם הסתכלו בי בעינים תמהות, כי לא הבינו את שאלתי, גם אני הבינותי את שאלתי אך מעט.

– כלום אשכבה בתוך אלה ואישן? – הוספתי ושאלתים.

הפעם הבינותי היטב את שאלתי, ורק אחת לא הבינותי, כיצד זה אשכבה כל הלילה בתוך אלה ואישן?

רעיון נפלא ניצנץ רגע במוחי, וככה קל, ככה קל הוא הדבר לעשותו! אני לקחתי את סנדרוביטש והנחתיו על ערש מזה, ואת השני רפאלוביטש על ערש מזה, ואני שכבתי באמצע. אחרי רפאלוביטש היה שוכב טימושקין, איוואַן טימושקין, ואולם זה לא היה שייך לי כלל.

אני ישנתי בלילה ההוא שינה קצרה, ואולם שנתי עָרבה לי בין השנַים.

זאת היתה שינה עריבה במקצת וטרופה גם יחד. עם כל יקיצה הרימותי את ראשי וצפיתי והאזנתי, נדמה לי שדבר־מה אורב לי כאן באפלת הקרקטין. אה, אני ידעתי: זה ארב לי יום־רע אחורי כָתלי הלילה…

*

אָרַב לִי יוֹם רַָע אֲחוֹרֵי כָתְלֵי לַיְלָה:

עִם קֶשֶׁת אֵשׁ וְחִצִּים עָמַד לוֹ בַמַּאֲרָב –

וְחִכָּה;

לַבֹּקֶר – שִׁבֵּר שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה,

וּכְתַיִשׁ פֶּרֶא קָפַץ אֶת הָעוֹלָם,

וַיֵּט אֶת שׁוֹטוֹ־אֵשׁ עַל רָאשֵׁי הָרִים שׁוֹתְקִים.

וְהִכָּה –

חַי וְגֹולֶם.

לַבֹּקֶר מְצָאַנִי עוֹמֵד בְּרֹאשׁ מוּרָד,

בְּיָדַיִם שְׁלוּבוֹת עַל לְבָבִי,

וּבְפָנִים צוֹפִים אֶל הַמַּעֲרָב –

לְפַאֲתֵי שְׁחָקִים כֵּהִים וְלֹא־בְרוּרִים,

שֶׁהָיוּ לִי לְסִתְרָה כָּל הַלַּיְלָה.

הוּא טָס –

הוּא טָס עָלֵי עִם שֶׁמֶשׁ וְעִם רְעָמִים!

אֲחוֹרֵי גַּבִּי אֶשְׁמַע מְעוּף הַיּוֹם הָרָע,

עַל רֹאשִׁי נִתַּךְ נִפְנוּף כַּנְפֵי דָמִים –

הוּא בָא, הוּא בָא –

מֵרָאשִׁי צוּרִים,

מִפִּסְגּוֹת הָרִים רָמִים,

צוֹרֵחַ לִי, מְבַשֵּׂר לִי אֶת בּוֹאוֹ!

עוֹד מְעַט, עוֹד מְעָט –

וּפָעַר עָלַי לוֹעוֹ,

וְתָקַע בִּי אֶת שִׁנָּיו…

הוֹי מַה זֶּה הָיָה לִי, וְלָמָּה כֹּה אֶפְחָדָה?

אֵי תוּגָה גְדוֹלָה מִתּוּגַת יוֹם הֶעָבָר?

אֵי אָסוֹן גָּדוֹל מֵאָסוֹן הַהֹוֶה?

לָמָּה כָּכָה אִירָא אֶת הַיּוֹם הַבָּא,

וּצְפִירָה זוֹ הַקְּרוֹבָה?

הֵן הָיְתָה עֵת נֶחְמָדָה

וְהֵבִיא לִי כָּל בֹּקֶר בְּשׂוֹרָה־טוֹבָה

צְרוּרָה בְּכָנָף לְבָנָה –

בִּכְנַף הַשָּׁחַר;

וּקְשׁוּרָה עַל חוּטֵי שָׁנִי –

עַל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ.

וְהַלַּיְלָה פָנָה,

לֵיל הַסְּתָרִים חָוָר –

וְעוֹד אָנֹכִי עוֹמֵד וְרֹאשִׁי מוּרָד,

וּזְרוֹעוֹתַי נְתוּנוֹת עַל לְבָבִי,

וּפָנַי אֶל מַעֲרָבִי…

ואנחנו השכמנו בלילה. קול אחד עבר בכל הקסרקטין וכולנו השכמנו. החלונות עדיין השחירו. לאור הכהה של עששיות עשנות אחדות היו הטירונים מתנערים, ממשמשים בעיניהם, מתגדרים מתוך ישיבה, ורגלים חמות־חמות נבלעות פה ושם במגפיים שעמדו כל הלילה תחת העשר בקרה.

כשנקרעו עפעפי מיהרתי וישבתי ובעיני הבהיק יומי הרע. השחר עדיין לא עלה ויומי הרע הבהיק מתוך חצי־האפלה, עם ריח ההמון המתנער בקסרקטין.

התלבשתי מהר־מהר; רק שלא לשבת בלי בגדים בחדר־המשכב הגדול הזה! איש־צבא אחד עבר על־ידי ועמד כשהוא תוהה על רגלי, ואולם לא על רגלי היה תוהה, רק על הפוזמק.

– פוזמקאות אסורים כאן!

– ומה אשים על רגלי? – שאלתי אותו שאלת־חכם.

– היום עדיין רשאי אתה לשים עליך את אלה, ואולם להבא אתה צריך לסמרטוטים.

– מה?

– סמרטוטים שמחתלים בהם את הרגלַים!

– טוב מאוד! בקרוב יהיו לי סמרטוטים! – קראתי ואני העיפותי את עיני סביבותי וראיתי במה מחתלים אחרים את רגליהם ובאיזה מהירות מלאכה זו אצלם נעשית.

– אה, שר־הגדוד מקפיד!… – גמר איש־הצבא בחצי קולו והלך לו.

אני אעשה מה שעושים פה כולם, – הכל, הכל אעשה כמותם, רק שלא להרגיש את עצמי ככה זר בתוכם ושלא תארכנה לי השנים…

זה היה רעיון סתם שעבר וחלף במוחי, זה היה שקר קטן שחפצתי לעשות בנפשי ושלא עלה לי… כי האמנתי ביומי הרע הראשון אשר הבהיק לי כאן באותו רגע שנקרעו עפעפי.

זר אהיה בתוכם והשנים תארכנה, תארכנה לי עד מאוד…

לא הספקתי לרחוץ יפה את פנַי במים הקרים וקול עבר בקרסקטין:

– לטיול!

מטיילים כאן! מיהרתי לנגב את פנַי ולעמוד בשורה שחיכתה לי ולעוד אחדים. כשנתאספנו כולנו, יצאנו ביד רמה מן הקסרקטין לטייל באשמורת הבוקר הראשונה.

בכיכר שלפני המצודה עמדנו. הפֶלדפֶבל שהיתה לו טביעת־עין הכיר את שׂר־לגיוננו מרחוק, כשהוא יוצא מביתו והולך הלוך וקרוב אלינו.

הפלדפבּל פנה אלינו ואמר לנו במהירות ובחצי קולו, ששר־הלגיון הוא! והריהו בא כדי לומר לנו שלום ולשמוע כיצד יענו לו. ואתם ענו לו ביחד כך וכך – קאפיטאן הוא!

שר־הלגיון אמנם קרב אלינו. הפלדפבּל הכריז “הס” שלא לצורך, ושר־הגדוד אמר לנו “שלום”. הכל ענו לו, כמובן; הוא העמיד את אָזניו, האזין והעקים את חטמו, אז אמר לנו עוד הפעם “שלום” – וגם הפעם העקים את חטמו…לא, לא מצא המענה חן בעיניו! אלא שלא אמר כלום – טירונים! – מבלי הגד כלום שב בדרך שבא. עכשיו ודאי ישוב וישכב, כי מה יעשה זה באשמורת־הבוקר הראשונה? גם הפלדפבל נתקנא בו בקאפיטאן ומסר אותנו בידי אנשי־צבא אחדים, שפסים לבנים תפורים להם בכתפם על גבי השליפרות¹⁷⁷ והלך לישון גם הוא.

ואנחנו טיילנו. אלא שרימו אותנו לכתחילה, זה לא היה טיול כלל! הם לימדו אותנו כיצד צועדים, כיצד הולכים רגל־ברגל. רגל־ברגל – זהו העיקר! ואחרי העיקר לימדונו כיצד רצים וכיצד עומדים מתוך ריצה, גם זה עיקר! ואחר־כך לימדו אותנו כיצד צריכים לחזור, וכשהיינו מתקשים בלימוד זה, אמרו לנו האדונים המורים שעלינו לשכוח כל מה שעבר עלינו בביתנו, את הכל צריכים לשכוח ולהתחיל מחדש!

ברגע זה עברנו על־יד חנותו הקטנה של העברי. החנות היתה כבר פתוחה, ואני נזכרתי בשירי האחרונים…

אז עמדתי וקראתי לאחד מאנשי הצבא: אהה, אדוני המורה, הנה לבי התחיל נוקף, אֶכנס־נא לכאן ואקח לי כוס מים קרים!

הוא הירשני ואני נכנסתי מהר אל החנות וקראתי אל העברי שהיה עומד בחנותו ומטפל בסחורותיו.

– את מחברתי הבה לי!

פני החנווני חוורו כסיד. אני וַדאי שקראתי בקול ופניו חוורו כסיד. רק זקנו הקצר הצהיב.

– איני זוכר… איני זוכר בשום אופן להיכן הנחתיה!

אויה לי, הוא מגמגם! אין החנווני אומר לי ישר: קח ולך! – הוא מגמגם, הוא מגמגם!

אני מיהרתי ופרצתי בעד הדלת הצרה למעונו: את המחברת! את המחברת!

לקולי הקיץ הילד הקטן שהיה שוכב במיטה, ואנוכי לא ידעתי. הוא פקח את עיניו השחורות, הכירני ולא נבהל.

מיהרתי אליו וחיבקתיו – מה־טוב, קטני, שלא נבהלת, ואולם הגד לי, הגד לי, קטני, מה עשה אבא במחברת המקופלת בנייר שמסרתי לו אתמול?

– הוא שרף אותה באש, ־ ענה לי הילד בתום ובעצב־ילדים, כמו שענה לי אתמול עד דבר אמו שעלתה השמימה.

– הוא שרף אותה באש! אהה! וגם את אמך המית, קטני!

את הדברים האחרונים לא קראתי בקול, זה היה רעיון אשר ניצנץ במוח מוכה־תמהון.

עזבתי את הילד מבלי שהודיתי לו. אני ראיתי, ראיתי שאסוני נגע עד לבו; עזבתיו ומיהרתי החנותה: שם תפשתי את הזקן הקצר והצהוב לתוך ידי: את שירי האחרונים שרפת!

– דברים אסורים מסרת לי לשמור… אני לשר־הלגיון אגיד!

אז ניענעתי אותו בזקָנו וקראתי לו בדמע ממש: שם לא היה יין־שרף, כלב שבכלבים! שם היו שירי האחרונים…

פני החנווני חוורו עוד יותר והתחיל מגמגם מתוך פחדים שאין לו, אין לו יין־שרף… שלא שתיתי אצלו יין־שרף כלל, כך יגיד בפירוש – לא שתיתי!

ואני יצאתי החוצה כדי לטייל קצת עם שאר הטירונים… איש־צבא זה, שהירשה לי להיכנס ולשתות כוס מים קרים מצא דבר־מה בפני ושאלני על לבי.

– אה, לבי אינו נוקף עוד, עכשיו סובב עלי ראשי, אדוני המורה! אלא אין בכך כלום… לטייל אני יכול.

– ובכן, התחיל האדון המורה לדרוש, ־ אתם צריכים לשכוח כל מה שהבאתם אתכם משם, ולהתחיל כאן מחדש!

אהה, הרי אני מתחיל מחדש! אני מתחיל מחדש! גם שירי האחרונים עוד אינם אתי… חמל עליהם אותו חנווני!… עכשיו אני מתחיל מחדש. – מי יודע, אפשר יעלה לי – חד ותרי!

*

פִּלְאֵי־פְּלָאִים! כָּל הַחֲכָמִים

לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם –

כֻּלָּם, כֻּלָּם עַכְשָׁו יוֹדוּ:

הַכֹּל אֶפְשָׁר פֹּה בָּעוֹלָם!

אֲנִי הָיִיתִי תְמוֹל שְׁפַל־בֶּרֶךְ,

עוֹבֵר־בָּטֵל, גַּל־עֲצָמוֹת;

חָזִי נוֹבֵל, לִבִּי נָמֵק,

צֵל! צֵל נִגְרָר עַל אֲדָמוֹת.

וְלֵחִי נָס, וְקוֹלִי שָׁפֵל,

וְעֵינִי רַכּוֹת וְהִנָּן דּוֹמְעוֹת,

שִׁנַּי נָשְׁרוּ, פִּי מְמַלְמֵל,

וְאָזְנַי כָבְדוּ וְאֵינָן שׁוֹמְעוֹת.

וּבִן־לַיְלָה – פִּלְאֵי פְּלָאִים!

לְכוּ הַבִּיטוּ מַה שֻּׁנֵּיתִי;

הַס כָּל פִּשְׁפֵּשׁ, הַס כָּל פַּרְעֹשׁ,

כָּל הָעוֹלָם הַס בְּצֵאתִי!

רְאוּ־נָא כַּמָּה עֹז לָבַשְׁתִּי!

וְכַמָּה גְּבוּרָה יְעָטָתְנִי;

גַּם בִּבְלִיטוֹת שׁוֹקַי נִכָּר

אֹמֶץ לִבִּי וְגֹדֶל חָסְנִי.

צַוָּארִי נָטוּי וְרֹאשִׁי זָקוּף,

וּשְׁתֵּי עֵינִי מְזָרוֹת זִיקִים –

אַךְ זֶה גִּבּוֹר בַּגִּבּוֹרִים!

אַךְ זֶה מַזִּיק בַּמַּזִּיקִים!

גִּיגִית חָזִי, רֹחַב צַעֲדַי, ־

מִי לִי דּוֹמֶה? מִי לִי דּוֹמֶה?!

וְגֵהוּקִי וּפֵהוּקִי –

כָּל הַקִּרְיָה הוֹמָה הוֹמָה…

קְעָרָה אַחַת כְּרוּב וְדַיְסָה –

וּכְבָר דַּי לִי, דַּי וְהוֹתֵר,

וּפָסוּק אֶחָד בְּאֵם־אִמְּכֶם –

וּכְלוּם לֹא יוֹתֵר, כְּלוּם לֹא יוֹתֵר.

כֻּלִּי אוֹמֵר: גִּבּוֹר־חָיִל!

כְּבוֹד אַבִּירִים עָלַי חוֹפֵף;

שׁוֹקַי בוֹלְטוֹת מֵאֲחוֹרַי,

וּלְפָנַי הוֹלֵךְ לוֹ הַמְּתוֹפֵף.

פִּלְאֵי־פְּלָאִים! אַךְ בִּן־לַיְלָה –

לְכוּ הַבִּיטוּ מַה שֻּׁנֵּיתִי;

הַס כָּל פִּשְׁפֵּשׁ, הַס כָּל פַּרְעֹשׁ,

כָּל הָעוֹלָם הַס בְּצֵאתִי!

למחרתו של אותו יום היה הקסרקטין מלא תשואות. זה היה יום־הראשון, אחר־כך הסכנתי גם עם זה, ואולם אותו “יום־הראשון” היה הראשון!

הם קמו מתוך צהלה, וכל הקסרקטין נתמלא הימנה בין־רגע. בלילה נמו ושנתם עָרבה להם עד מאוד, ועכשיו קמו בני הכפר הללו, כולם, כולם קמו ומתוך צהלה, והרי המה רוחשים־רוחשים באולמה של הקאזרנה¹⁸⁸ הגדולה. דבר־מה המה חורשים לעשות היום, עדיין לא אדע מה, – עוד מעט, עוד מעט ואדע.

אהה, לא בקבוקי היי"ש המלאים שהיו מביאים בגניבה אל הקסרקטין, ולא שתיה זו כדת מכוסות של חמין בבת־אחת, לא הרקיקה לאחר שנתרוקנה הכוס לתוך הגרון, גם לא המחולות ולשונם באותו יום, לכל אלה כמעט שלא שמתי לב, רק ההרמוניקה, ההרמוניקה של בן הכפר – כמה זרה היתה לי, כמה זרה ובלתי־מובנת!

רגע אחד הייתי מחליט לשמוע, לשבת בלב קופא ולשמוע. סוף־סוף כלי־נגינה היא… קצת עקשנות, קצת עקשנות ולא יותר!… ואולם אך לרגע עצרתי כוח – הרי אני נופל אין־אונים וכובש את פני על אָזני בכר התבן של ערשי – אין אני הולמה את ההרמוניקה, איני הולמה ואינה מבינה כל־עיקר!

הילולא וחינגא באולם: הרי הם שותים ויוצאים במחולות, הרי הם שותים ונותנים את קולם בשיר־ וההרמוניקות, אלי, אלי! מאז הבוקר לא חדלו קולותיהם הצורמים והצורדים בקסרקטין.

אָה, מי שלא ראה את הטירוני הקוֹסטרוֹמי שכבר לגם הגוּנוֹת מן הבקבוק, כיצד צנח קצת ראשו על כתפו, כיצד הפשיל למחצה את העינים הקטנות למעלה בחוריהן ושר מתוך גיהוקים קלים וצפצפניים, שר ומותח ברעש את התיבה אשר בחיקו ומכנסה ברעש, מותחה ומכנסה – ואין מנוס, ואין מנוס מפניו.

אחר־כך השלמתי גם עם זה… ואולם אותו היום־הראשון –

אני ספקתי כף בחשאי, נשכתי את בשרי בחשאי,– לולא בושתי, הייתי מורט את שערותי לעיניהם ובוכה בקול רם, כי לא היה מנוס לי!

כשפנה היום לערוב התחילה גם השמחה שוקעת בקסרקטין, הבקבוקים האחרונים מתרוקנים, ההרמוניקות ניחרות ונאלמות, והטירונים נופלים אחד־אחד על פניהם.

אז קמתי אנוכי ממקומי והלכתי קמעא לאורך אולמו של הקסרקטין.

גם אני עייפתי במשך היום, גם אני – מאוד אפשר שהייתי מתנועע בלכתי, אפשר שיכּור הייתי גם אני – ההרמוניקות הרי הן היו מנגנות מאז הבוקר, מאז הבוקר! ומששכבו – קמתי והתנועעתי קמעא גם אנוכי, בלכתי אחת הנה ואחת הנה בקסרקטין.

– היֹי, טי¹⁹ ! אתה אמור לי, מה שמך?

ראש צהבהב ושיכור אחד התרומם מאיזה ערש ושאל לשמי.

אני הסתכלתי בו מרחוק ולא עניתי לו. לוּ גם הגדתי לו את שמי, הוא ודאי שלא היה זוכרו כל עיקר.

– אתה, הרי אתה טימוֹשקין!

– אני? אני טימושקין? – אני כמעט שנבהלתי ואמהר ואלך לי.

– טימושקין! טימושקין! יודע אנוכי! – קרא אחרי הראש הצהבהב והשיכור הזה, ושוב צנח על כר התבן ונחרתו אימה.

הם שכבו כבר כולם. בריאי־אולם, אדומים ומזיעים.

ובעברי עליהם – ולא היה לי מובן גם זה: כיצד מבריאים ומאדימים ככה בני־אדם?

אלי, אלי, כיצד מבריאים ומאדימים ככה?!

אני שבתי לזוויתי והנה סנדרוביטש יושב בקצה ערשי ופניו נופלים וראשו צונח בדאגה על לבו.

– מה זה היה לך, סנדרוביטש?

– לבי… ענה לי סנדרוביטש בקול שפל, והרים אלי את פניו החוורים. – אהה, חולה אני בלבי, אחי…

ישבתי על ידו, הנחתי את ראשי על שכמו, ובקול רפה־רפה לחשתי לו:

־ ניחא, ניחא הרבה יותר, אחי, שיהא קצת הלב חולה, רק לא להאדים ככה ולא להבריא כמותם.

ובעודנו יושבים – והדמדומים התגנבו אל הקסרקטין, ואיש לא ראה ואיש לא שמע, וכתבו באותיות זהב על כתלי הקסרקטין ותקרה מעל לראשינו:

גלוּת ־ ואיש לא ראה ואיש לא שמע…

*

אֱמֹר: זֶה הָיָה חֲלוֹם!

וֶאֱמֹר: הָיָה הַחֲלוֹם רָע –

שָׁמַעְתָּ מְעַט וְלִבְּךָ זָע,

וְנֶאֱנַקְתָּ דֹּם…

וּרְאֵה: הֵם הִכִּירוּנִי שָׁם –

וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלֵּאתִי;

הֵן לֹא שִׁחַתִּי תָאֳרִי, בְּצֵאתִי

לָגוּר עִם חָם.

כְּלוּם הֵקִיא מִי אֶת חֲלֵב אִמּוֹ?

וְאֶת דָּמָהּ אֲשֶׁר סָפָג – שָׁפָךְ?

וּמִי אֶת עוֹרוֹ הָפָךְ?

וְאֶת יְרֵשַת אָבִיו אֲשֶׁר עִמּוֹ?

בְּכָל אֲשֶׁר אָנֹכִי בָא –

שָׁם שְׁכִינָה טְמִירָה עִמִּי הוֹלְכָה,

וְשֶׁמֶשׁ רְחֹקָה אַחַת עָלַי מוֹלְכָה,

וַחֲלוֹם אֲשֶׁר לֹא בָא…

וּפְתֹר: כַּאֲשֶׁר בָּאתִי תַּחַת גַּגָּם –

לָמָּה כָּכָה נְבוּכוֹתִי?

וִיגוֹן־עוֹלָמִים לָמָּה תָּקַף אוֹתִי,

בְּיוֹם חַגָּם?

לָעֶרֶב הַכֹּל נִשְׁקַע בְּתוֹךְ צְלָלִים –

וְהִנֵּה הֵם מִתְגַּנְּבִים הַדִּמְדּוּמִים,

מַזְהִירִים וַעֲגוּמִים,

וְהִתְחִילוּ כּוֹתְבִים עַל הַכְּתָלִים ־ ־

אֲנִי רוֹאֶה, אָחִי, וְעֵינֵיךָ כָּלוֹת,

וּזְהַב דִּמְדּוּמַי סְבִיבְךָ רוֹחֵשׁ;

וּבַחֲשַׁאי אֶשְׁמַע – וְאַתָּה לוֹחֵשׁ:

גָּלוּת… גָּלוּת –

ברלין

(פרק מהפואֶמה “בדרכי תבל”)

כִּפַּת הָרָקִיעַ –

הִינוּמָה,

הָאֲדָמָה הַיְּרֻקָּה – שַׂלְמָה;

וְאַיֵּה הַכַּלָּה?

הַגְּאֻלָּה הֵיכָן הִיא?

יַרְאֶה הִיא לְהוֹפִיעַ

לְעֵינֵי כֹּל עֲרֻמָּה.

הַהִינוּמָה כְּחֻלָּה, וִירֻקָּה הָאֲדָמָה –

עוֹלָם נָאֶה, בְּלִי עַיִן רָעָה, עוֹלַם־יְקָרוֹת,

וְכַמָּה אֲנָחוֹת, וְכַמָּה שְׂמָחוֹת

נִשְׁקָפוֹת מִתּוֹךְ יָמִים – עֵינַיִם בָּרוּת!

וְשֶׁמֶשׁ עוֹלֶה וְשׁוֹקַעַת חַמָּה –

רַק אֵל־נָא יְיַסְרֵנִי אֱלֹהִים

עַל דְּבָרַי הַחַטָּאִים:

אִלּוּ נִתַּן בְּרַגְלַי הַכֹּחַ,

שָׂשׂ הָיִיתִי בַּחֲשַׁאי מִכָּאן

אֵי־לְאָן לִבְרֹחַ.

תִּשְׁאַל: לְאָן? הוֹי, אַל תִּשְׁאַל, כִּי לֹא לְהָשִׁיב…

מַעְגָּל הוּא, בְּמַעְגָּלוֹת אָחוּז, –

אֵין שְׁבִיל, אֵין דֶּרֶךְ וְנָתִיב

לִפְנֵי מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָנוּס;

מַעְגָּל בְּתוֹךְ מַעְגָּלוֹת, בְּלִי קֵץ, –

כָּל יְצִיאָה הִיא מֻפְרֶכֶת;

רַק אַחַת אֵדַע: רְצוֹנִי עַתָּה לְהִתְפָּרֵץ

מִתּוֹךְ יָמַי, מִלֵּילוֹתַי,

לַעֲזוֹב הַכֹּל, וּמִכָּאן לָלֶכֶת…

אֵין כָּל “לְאָן”… לַשָׁוְא, לַשָּׁוְא

אֵלִי כְּנָפַיִם לִי הִצְמִיחַ;

גַּן־הָעֵדֶן, אֲהָהּ, הוּא סָגַר עָלַי בְּמַנְעוּלָיו,

בְּשִׁבְעָה בְּרִיחִים, בְּרִיחַ עַל בְּרִיחַ;

הוֹי, אֶרֶץ – גַּל גָּדוֹל שֶׁל אַשְׁפָּה וּגְבָב,

הוֹי, שַחַק – עָשָׁן וְעָנָן־עָב,

רְצוֹנִי לְהִסְתַּלֵּק מִכָּאן, מֵרָחוֹק שְׂאוּ שָׁלוֹם רָב;

אַךְ גֵּיהִנּוֹם אַתָּה, שְׂנֵאתִיךָ גֵּיהִנּוֹם, בַּאֲשֶׁר תִּמְשׁוֹל וְתִשְׂתָּרֵרָה

בְּאֵשׁ וָזֶפֶת שֶׁלְּךָ, בְּגָפְרִית בּוֹעֵרָה.

הֵן לוֹ אֶמְצָא אֵלֶיךָ שְׁבִיל – –

אֶתְלַבֵּשׁ מִיָּד בִּדְמוּת אַחֶרֶת,

אֶת עַצְמִי בְּעֹז אֶל קִרְבְּךָ אָטִיל,

אַבְחִין בְּךָ לְפִי אֹדֶם הָאַדֶּרֶת.

לֹא עוֹד אֹבֶה לִהְיוֹת כַּאֲשֶׁר הִנְנִי, לִהְיוֹת אוֹתוֹ הָאִישׁ…

לֹא עוֹד אֶרְצֶה לִהְיוֹת הָעַכָּבִישׁ,

לָכוּד בְּרֶשֶׁת קוּרַי הַשּׁוֹאֲפִים לְסַבְּכֵנִי…

אֶחְפֹּץ לִהְיוֹת אַחֵר – לְהִתְהַדֵּר –

לֵהָפֵךְ לְסָלָמַנְדֵּר.

הֲיוּכַל מִי מֵעוֹרוֹ לְהִתְפָּרֵץ?

אֲשֶׁר עָנִי הִנֵּהוּ נִשְׁאָר עָנִי, זֹאת מוּדַעַת;

אִם בְּקֶלַח כְּרוּב, אִם בְּבוּל־עֵץ

הַתּוֹלַעַת תִּשָּׁאֵר תּוֹלַעַת…

אַךְ הַסָּלָמַנְדֵּר הוּא אָדֹם, הָאֵשׁ – אִמּוֹ בְּגוּף וְנֶפֶשׁ;

אַף הוּא הִנֵּהוּ שֶׁרֶץ, אַךְ בְּלִי רֶפֶשׁ,

כָּל אֵשׁ וָאֵשׁ לוֹ מְקֹרָבוֹת,

לֶהָבָה הִנֵּהוּ עִם לֶהָבוֹת.

– עמוד!

איש לא צעק, אך כאילו מישהו היה קורא בקול לאחר כל מספר צעדים שלי: עמוד! זאלאמאנקה. הסימטה הראשונה כבר היתה מאחורי. כל רגע ורגע הייתי נעצר, מתבונן על סביבי, וכמעט נבהל הייתי על שאין איש, על שאיש לא פקד להיעצר ולעמוד. הריקנוּת אשר לפנַי, זו הבאה לקראתי, לא הטרידה אותי ביותר, אלא זו שמאחורי, זו שעזבתיה, הריקנות שבזאלאמאנקה… השעה היא, אמנם , לפני עלות השחר, ובקארֶליץ, אם השעה היא טרם־שחר, הדבר ניכר! שעת טרם־שחר זו פשטה על־פני קארליץ והציפה את כל סימטאותיה כולם שמלפנות־בוקר, את בקתות־העץ המסוּידות ובתי־האבן הקטנים, כולם נבלעו בתוך הוויית טרם־בקור. הס, מבחוץ עוד איך־שהוא. אפשר לעבור כאן בחשאי על פנינו, אולם מבפנים, בתוך הבקתאות, האנשים ישֵנים…

עצור!

הס, אל תצעק… אני מתבונן סביבי־ אין כל נפש חיה. סימטה – כמו לא עברתי בה, והלא עבוֹר עברתי בה זה עתה. דומה, צעדי הידהדו, וכמו לא אירע דבר… אדם, אם הוא עובר באיזה מקום שהוא – הלא נשאר שם משהו ממנו, ואילו סימטת־שחרית זו – כמו לא אירע כלום… יכול הייתי להישבע, כי מאז היות העולם עדיין לא עמד שום איש בסימטה זו. למן ששת ימי־בראשית שוֹרה כאן טרם־בוקר! והרי קושיה: כיצד הגיעו לכאן הבקתות המפוזרות? והחלונות בזגוגיותיהם הכהות כלפי חוץ? כיצד הגיעו הם לכאן? ובכן, הקושיה במקומה עומדת! לכשארצה אומַר – גם הבקתאות, כמו שהן, כולן מששת ימי בראשית הן.

בעוד אני עומד כך ומביט לאחורַי – נפתח חלון – הא? צוהר אילו נפתח בשמים, לא היה זה מפליאני כמו אשנב זה כאן. מי עלול היה לפָתחו? קרוב יותר לשעֵר, כי זהו אחד בלתי־נראה מבחוץ מאשר מישהו מבפנים, כי מבפנים הלא ישֵנים. אולם בעד החלון הפתוח הזדקר ראש, וכאילו כלפי, לעברי, כלפי. אויה לי, נעשיתי אדום וללא־נשום. כבוד רב כזה עם שחר, וי, וי, אין אני ראוי לכך! הזזתי עצמי קרוב־קרוב לבקתה שבשכנוּת, והראש הזקוּר נשאר לָטוּש כמקודם אל טבורו של הרחוב, לאָרכו. ואני נרגעתי: לא אלי הוא מתכוון, מתכוון הוא למזרח. היה לי ענין לפנות לאחור ככל האפשר ולהעיף עין. הלכתי לאט, עברתי לכתחילה כמו אין זה נוגע לי, רק מבט העפתי ונשארתי עומד. במסגרת החלון עמד יהודי.

יהודי, ישישון לגמרי־לגמרי; יהודי קדמון. יהודי מיָמיו של אדם הראשון. לפניו היה ספר פתוח כלפי הרחוב והוא עמד ואמר… שמא אגש אליו ואחשוף אותו, כמו שהוא, מתוך החלון, כשהוא עומד ואומר, ואציב אותו בבית ממכר־עתיקות, נו, נו… אני עצמי הייתי קונה אותו לי, נכון לתת תמורתו עשרה פרעונים חנוטים, כיוָן שהוא זקֵן מהם, זקן יותר מאחד פרעה שהועלה מעפר־חפירות, זקן פי עשרה, ונוסף לכך הרי זה עומד ואומר!

– בוקר טוב לך, סבא, – שילבתי לתוך אמירתו.

– שנה טובה, שנה טובה! – ביטא הישיש בפה מלא, כביכול “שנה טובה” זו היתה בתוך הסידור.

– עוד השעה מוקדמת, סבא?

– מוקדמת, בני, וַדאי מוקדמת… הביע הסכמתו מראש, אך ליתר בטחון הוציא שנית החוצה את ראשו עם צווארו הכחוש, הטיל מבט כלפי מזרח – מוקדמת, ודאי מוקדמת.

– ואתה מתפלל כבר?

– לא, בני, עדיין איני מתפלל… רק אומר הנני.

שמחה עבָרַתני. בעצם, לא הייתי צריך כלל לגשת. ידעתי הכל עוד לפני גִשתִּי לחלון. שמחה תקפה אותי, ואני שאלתיו עוד דברים רבים שידעתים… אמור, אמור, סבא אמור… שתחיה כך עד עולם ותהיה אומר כך עד עולם. אולם נכסף אני, סבא, לשאלך: מאחר שאתה עומד כבר בחלון וכבר עטוף אתה בטלית; ואתה מתנועע ממילא – למה זה, אגב אורחא, גם לא תתפלל?

הישיש הניח יד כחושה באצבעותיה הארוכות־הארוכות על־גבי הספר הפתוח, נשא אלַי פנים מאירות – אך אני לא נתתיו לענות.

אל תענני, סבא, אל תענני, אני שאלה־סתם שאלתי. אני אשאלך ובעצמי אענה לך… אתה, סבא, הַמשֵך באמירה, אתה הוֵה “אומר”… ולאחר שתעלה השמש תפסיק אמירה שלך ואז תתפלל. ולאחר שתסיים תפילתך, שוב תהא “אומר”. רק דבר אחד אינני יודע. אימתי תיטול ידַיים בשביל הגלוסקה וכוס החלב? שגלוסקה זו הניחה יד נאמנה עוד אתמול – דבר זה ברור לי כאור־היום, שיעלה, אם ירצה השם, מיד על קארֶליץ: מראה הגלוסקה הוא טרי, אבל טריה לגמרי איננה… הגולסקאות הטריות לגמרי טרם באו לעולם; את הגלוסקאות הטריות לגמרי רודים רק עתה במרדאות מן התנורים, בעוד זמן מועט יכול היה למצוא כאן גלוסקה טריה. אלא מה? לישישים טובה יותר זו האפיה־קודם אין רע. היד הנאמנה, ששׂמה כאן את הגלוסקה עם כוס החלב בעוד מועד, יודעת את אשר היא עושה. כשמגיעה שעת נטילת־ידים לפני האכילה ואמירת הברכה, ניתנת הגלוסקה לבציעה באמצעותה וניתן לטָבלָה בכוס החלב הקר…אבל אימתי יגיע הקשיש לכך, אימתי יסעד הישיש את לבו? לעת־עתה השעה מוקדמת עדיין. ישֵנים עדיין האנשים בבקתה שלך, סבא, לא כן? שם, שם ישֵנה הזקֵנה שלך, לא כן? והלאה קצת ישֵנות בנותיך, ורחוק יותר, במקום צנוע, שם, בחדר אחרון ישנות הנכדות שלך, רחל’ך וחנה’לך, היפות משובבות־הנפש… אולי אפשר לחדור לשם, לרגע אחד, לבקתה האחרונה, למקום שנכדותיך ישֵנות שם? בעד אשנב, אקפוץ פנימה… אל תלך מכאן – כי אקפוץ פנימה… כי דבר־מה הולך עתה לאיבוד בשבילי, ברגע זה, משהו נעלם ממני ועובר… הרי זו שעת טרם־בוקר שהולכת לאיבוד… שם, בקיטון האחרון שלך, מקום שם הילָדות־הנכָדות שלך ישֵנות שם. שם על־גבי השמיכות, על הכרים המחוממים, סביב לקלסתרונים נסוכי החלום ומסביב לשערות הארוכות, המדובללות, לשם התכנסה שעת טרם־בוקר, ההתחלה, שם היא מתחממת… כי לא כאשר ייראה השמש יהיה יום, כי אם כאשר נכדותיך שבקיטון האחרון, הרחל’ך והחנ’לך, יתעוררו ויקיצו, – אותה שעה תוכל לפתוח בתפילה.

בעוד אני עומד כך ומביט בגעגועים רבים כל־כך, בעד האשנב הפתוח, לתוך הבקתה אשר שמה התכנסה כעת שעת־שחרית, נפתחת לראשונה דלת מבפנים, ויהודי בגיל בינוני מלובש למחצה, שחור ועבדקן הבהיל אותי בקול עבה:

– אבא!

מגודל זה, בהילוכו, במגפיו הגמלוניים ובקולו – הוא בנו של הישיש, והוא ישן כאן מתחת לגג!

– אבא, היכן הוא האילפס?

הישיש הסב פניו אל בנו:

– אתה, אברהם־בר?

אולם אברהם־בר זה כבר יצא לאיזה מקום.

בו ברגע נפתחת דלת אחרת, ועוד אחד, גבוה, שחור, עבדקן, במשקפיים רחבים ובקאמיזלקה¹⁰ בשרוולי־כותונת רחבים, ־ נכנס ובפיו אותו “ויצעקו”:

– אבא!

לא היה לי ענין רב לדעת, מה ביקש מאת הזקן. עינַי פילבלו עדיין למראה שני הגברתנים שהופיעו באורח לא־צפוי בפתחי הקיטונים האלה, בעוד שצריכות היו להימצא כאן נפשות אחרות לגמרי… מי יכול לשעֵר, כי ייראו משם דובים? אברהם־בר והשני אף הוא בר־דוב! וייקראו בשם השנַים הללו. לא כן סבא?

תחילה לא הבין הישיש, מה כוונתי בזה, אולם מיד תפס והצטחק:

– אמנם כן הוא, אולם השני הוא אחֵר קצת. השני הוא לא דוב, כי אם זאב, מדרכי־ווֹלף.

– והוא בנך? כן הראשון, וכן גם השני?

– יש לי עוד אחד, שלישי, – חייך הזקן שוב, חיוך של אור – יעקב לייב. ההוא עודנו ישֵן.

– גם אריה?! והרחל’ך שלך? והחנה’לך, האמנם עד כדי כך טעיתי?

– הא?

– לא כלום… לא כלום… למה זה בניך משכימים כל־כך לקום?

– אנו נגרים הננו.

– נגרים! בניך?

– גם אנוכי.

– מה? – הטלתי בו זוג עיניים – מי הוא? מי הוא, איפה הרב כאן? אם זקָן לך, לָבן שכזה, ואור השכינה בפנים ושחריתי הנך כל־כך, ועומד אתה ואומר כך, וגלוסקת החיטים השרויה בכוס החלב החיוֵר מחכה לך שתברך עליה ותהא נהנה, מי איפה הרב כאן, אם לא אתה?

– אנו נגרים אנו כולנו.

– אם כן למה זה עומד אתה ואומר, לכל הרוחות הטובות? – לא יכולתי לעצור ברוחי. – למה זה אתה מתיצב בחלון לפני עלות־השחר ומרַמה עולם כולו?

נפלה רוחו, מאוד־מאוד, ולא כל־כך בגלל הבנים, כי אם בגללו הוא. הבנים שלו, האריות והדובים עם הזאבים, במקומן של בנות ענוגות, תמימות – על כך אינני טוען… טעיתי, והריני שם יד על פי… הבנים מן האלוהים הם, אין אלה נולדים בדמות שאתה מדַמה לך בנפשך, אלא כאשר מינה לך הגורל.

הנה מכיר אני בעיירה אחת יהודי צדקני אחר בשם יוסל עושה־טליתות, שנולד לו בן משומד. או למשל, כוחו של קצב! זה ילדה לו אשתו הקצבית בת, והיא בת־מלכה, יפה וענוגה… ואילו השַמש הקטן בבית־המדרש הקטן, יָלדה לו אשתו, הקטנטונת לגמרי, בלילה אחד שלישיה, שלוש תופרות. הבנים מן האלוהים הם… אבל אתה בעצמך, סבא חביב, הכיצד עושה אתה צחוק לי ואין אתה רב כלל? לוּ לפחות, סגרת את הספר והפסקת “אמירה” שלך?

– דוקא ה“אמירה”, בני, – הפסיק הישישון, – דוקא האמירה לנגרים היא. לולא הבנין החדש, שקיבלו בנַי עליהם – אנו הלא נגרים וגם נגרי־בנין, – היו גם הם מתיצבים ואומרים. הרב שלנו אינו מרבה כל־כך לאמור. לא שהוא אומר ולא שהוא מרבה בתפילה, צליין מועט הינהו. הרב שלנו לומד, ולא כמוני, שאני מביט לתוך הסידור פנימה ורק לפעמים אני נעזר באצבע לסימון המקום, אלא לומד הוא מעל־פה. אל תתן עיניך, איש צעיר, בזקָן. שים עין על המצח. אני, כשאני משהה את עיני על מצחו של הרב שלנו, עוברת אותי צמרמורת. במצב כזה כמו אצל הרב שלנו אפשר להחריב עולמות, ולא עוד אלא כשהוא מסיט את הכיפה למעלה לפלוט בנהימה פיסקה בגמרא, מתחיל לבי לנקוף. וַי, הכיצד אינו חושש לטעות? הן זוהי סוגיה בגמרא שחכמים מתנצחים כאן לחיים ולמוות. אני הלא איני יכול להניע את עצמי לבלוע בעל־פה שורה כלשהי בסידור, אף שאני יודע אותה יפה! וזוכר אותה היטב! אך למה זה אהיה סומך על זכרוני! בעוד שבפנים מבוטח יותר.

– אבא!

מאיִן הופיע, הבחור, לא הבחנתי, ראיתיו עומד באמצע החדר, אחרי שהשמיע אבא בנוסח של השניים הקודמים. זהו, ודאי, השלישי, יעקב אריה.

– היום, אבא, אין אתה צריך לצאת לבניָה שלנו, היום אין אתה יכול לעזור לנו, היום מניפים אנו קורות.

– היום לקורות יָצוֹא אצא דוקא! – קורא הישיש בעליצות. – משום מה יש לי חשק היום להרים קורה…

בשעת כך הפך הישיש פניו כלפַי והוסיף בבת־צחוק:

– מין תאוָה של מקצוענים היא.

ההתבוננתי בו עוד פעם ושוב נחה דעתי. הסתכלתי בו והחרשתי מחמת תענוג. אם רב ואם נגר – אין כל נפקא מינה! אם להפליט בנהימה חתיכה של גמרא, ואם להרים קורה – על כל פנים, יהודי גדול הנהו. אותו רגע יצאו מן הביקתה בצעדה לתוך הסימטה החרישית, אל המקום שעמדתי בו, שלושת בניו של הזקן – אברהם־בר, מרדכי־ווֹלף ויעקב־לייב, נושאים עמם מַשׂורים ופטישים ומקצועות, צעדו ונסתכלו.

– יודע אתה, סבא, בניך מוצאים חן רב בעיני…

– כן, מקצוענים… גם בנות יש לי, צעירות יותר.

– ככה! הרי שגם ניחשתי. אבל מה שלא ניחשתי הוא רב יותר וגדול יותר ואני ליויתי בעינַי בסקרנות את שלושת האחים, שנטלו עליהם בניָה חדשה, והם צועדים אליה ברגל איתנה כל־כך ובבטחון, וצעדיהם מהדהרים בשחר ההולך ונחלש.

ניתקתי עינַי מהם, ויחד עם הזקן העפתי מבט כלפי מזרח.

נרתעתי לאחור. אמרתי שלום לישיש ונסתלקתי מהר־מהר. רציתי לעזוב את קאראֶליץ לשעה קלה. ראיתי פתאום התחלה של תבערה, ואני ביקשתי לראותה היטב. תבערה אחזה את קארֶליץ.

בעצם, יכולתי לעקור אותם, אל הקארֶליצאים מתוך שנתם, ולהצילם. כי מה גודלה של קארֶליץ כולה? קול צעקה אחד: “שריפה”! היה משליך אותם כולם מתוך בקתות־העץ. אכן, היתה זו התלקחות של שריפה גדולה נהדרת. האח! עוד מעט ותשתלהב האש! האח! עוד מעט וישתפכו הלהבות על־פני העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוֵה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ קארליץ היא עולם כולו, מלבדה אין עוד! הנה עליתי על גבעה, לא גבוהה ביותר, אבל ממנה רואים את העולם. שממה, שממה, מלבד קארֶליץ אין מאומה, כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא חלום. בדָיָה. ותוּ לא. קארֶליץ היא הכל. לולא היתה קראליץ הכל, לא היה המזרח מתלקח כך, בדיוק ממולה. נומי, נומי, קרארֶליץ ואל תדעי כי אורבת לך, קטנטונת שכמותך, שכולך הכל, שמש־תָּפתֶּה לוהטת כזו.

נומי, קארֶליץ, נומי! אותם המעטים שאינם ישֵנים, האש לא תפסח גם עלי, אף שאני מרוחק משהו, ואני עומד על גבעה. הגבעה שרויה בסכנה מרובה ביותר, ואני, אני עומד על סף האש הראשונה. משום כך דוקא אני נוטל רשות לעצמי להתבונן במראה, לפקוח עיני לרווחה ולראות את השריפה, להסתכל בבוהקה, ולראות כיצד עולם שלם עולה בלהבות, ולא לעורר אנשים, לא לצעוק, ולא לנסות בהצלה. רשאי אני לגרום לי את התענוג הזה – לא להציל. אני בוער יחד עם הכל… אני וכל אלה שהקיצו בהקדם, אפילו הלה, אותו קדמון, היהודי ההוא, אם הוא רב ואם בנאי, שהכּרתי אותו בעד החלון הפתוח, גם הבנים שלו, העושים בבנין החדש, שהחלו בבניינוֹ. כולנו, כולנו נבער יחד.

ביחד! הכליון הגדול, קץ העולם הנהדר ילכד אותנו לברית־אחים ואת העֵרים ואת הישֵנים. שלהבת אחת תקח את בית־המדרש, שכבר עולה משם זעקת הבחורים הלומדים העֵרים, ולהבדיל, את המסגד הנוצרי עם חנוטיו המנמנמים באפלולית.

הוא זר לי, המסגד, הוא מטיל עלי פחד נושן… על כן ממעֵט הייתי להסתכל בו, לא הייתי מבחין בו כלל, אלא שהוא גבוה כל־כך ובנוי לתלפיות, ואני נושא עיניים לראות, מי מסתיר את האור מעיני. תופס הוא שטח רב מדי בכל מקום שהוא בנוי שם, וחודיו צועקים ונוקבים חורים בשמים. בעצם לא הייתי צריך לאמור זאת. הרי זו אמת מן האמיתות הידועות שאין אומרים אותן. עכשיו נתמַלט הדבר מפי, עכשיו בטרם מוות. לפני המוות אין אומרים את האמת, לפני המוות אתה מפליט את האמת מפיך שלא מדעת. הוא זר לי, המסגד, אין זה מחייבני במאומה. מותר שיהא זר לי. המסגד שונא אותי יותר משאני שונא אותו; אילו עברתי את סיפו ונכנסתי פנימה, היה זה מתמוטט ונופל, – כל־כך הוא שונא אותי. לשום מסגד אינני נכנס. רחמים בלבי עליו, על המסגד. בכן, מה איכפת לי, יעמוד לו. אם יש שהוא חש מרחוק במבטי, מיד הוא נדלק… אולם עכשיו נדלק אחרת לגמרי. אש אחת תקח אותנו היום, את כולנו, ותכרות ברית־אחים בינינו ושלום תעשה בינינו, זו שמש־הגבורה הגדולה הלוהטת.

בכן, ניחא, יפה. לא לירוא את המוות. – אולם להיות עליז עכשיו, ולהתרפס בבת־צחוק, כשם שקארֶליץ מחייכת לפני שקיעתה והתרוננות שכזו על גגות עניים מטולאים ושל ארובות־עשן זעירות. אי, אי, אכן, עולם נואָל הוא, ולא כל־כך נואל כשם שהוא שקוע באיוַלתו.

אתם, השוכבים שקטים כל־כך על משכבותיכם, אני הלא יודע אני, מה טעם שוכבים אתם שקטים כל־כך ומהרהרים בלבכם המנומנם: שמש כבכל הימים, אין רע, היא תעלה, תעשה דרכה כמו אתמול, כמו שלשום ואז תשקע במחילה. אתם, המתהפכים כעת מצד אל צד ואינכם מתביישים לנחור במקצת בשעה זו, בטוחים אתם כי שום דבר לא יקרה, רגילים אתם שלא יקרה דבר… אולם יום אחד הלא קָרֹה יקרה. אלף שנים, אמנם, לא אירע דבר, ואך שחר לא־עבות אחד – הנה, עתה, יארע הדבר! ואך מי יתמַהּ עליכם! מקווים אתם לעבור דרך אש כזו ולהגיע בשלום לעולם הבא ולהתפאר שם לעילא ולעילא: נהגנו ברוח שקטה בשעת השואה. לא איכפת היה לנו דבר וחצי דבר. אותה שעה שקועים היינו בשינה, ואפילו נחרנו כאוות־נפשנו.

ואתם, המעטים העֵרים, לשמחה זו שלכם מהי עושה? אמנם, עֵרים אתם, חיים אתם, אולם לפי שעה אתם חיים לפני השואה. הוי, מי יתן והיתה באה כבר השואה, והיתה פוסחת עליכם… אולם השריפה הגדולה רק מתחוללת כעת, והיא לא תפסח עליכם, ואתם מה אתם עושים? אופים אתם כעכים, אומרים סידור תפילה ומתחילים לבנות בניינים חדשים!

ואני, אני גופא – במה אני מסתכל ורואה, שאני שמח כל־כך? מה טעם רגלי מתרוממות משום־מה? מנַיין תשוקתי זו לרקוד? אוי, כמה שקועים אנו בסכלותנו. פיקחים הננו, לכל הרוחות, וחכמים גדולים שכמותנו הם נואָלים לעתים קרובות. אכן, אין דבר־פיקחוּת גדול מאשר להיות נואָל. החכמים מסתגלים מהר לחיות בשואה, עם הֶרגלם האחרון הרוקד כנגדנו. חכם, שעה שאש הכליון לופתת אותו, הריהו מתיַצב במלוא קומתו והריהו בוער כנֵר. מראשו. אי, כמה נסכל הוא!

לברוח – לפי שעה אין איש בורח. הישֵנים אינם יודעים כי צריך לברוח, והעֵרים – שמא אינם רוצים? שמא אין להם מקום לברוח אליו? חסומים כל הדרכים. העולם נצטמצם, רחמנא ליצלן. משֶל העולם כולו לא נשארה אלא קארֶליץ בלבד, וקארֶליץ נתכווצה כיולדת ונזדחלה למרגלות גבעתי הקטנה, שאני עומד עליה; עומד אני ואיני יכול להחזיק מעמד. –

אני, שברגעי זה הריני העֵר ביותר שבכל העֵרים, הפיקח ביותר שבכל הפיקחים, רוצה אני להיות הראשון, רוצה להטיל עצמי ראשון לתוך האש הבאה על קארֶליץ… הוי, מי רוצה לעשות אתי את המירוץ הגדול והאחרון על־פני קארֶליץ לשם, לשם, שמשם באה דליקת־התופת הגדולה – שמש האש הגדולה.

השמעתי את הקריאה, אולם חַכֵּה לא חיכיתי – לבדי התחלתי במירוץ הגדול. דברים כאלה אדם מתחיל בהם תמיד לבדו. בדרך אפשר שיצטרף אלי מי, בדרך אולי אמשוך אחרי עוד ועוד, תשוקתי תדליק אותם, והם ירוצו אחרי, יטילו עצמם לתוך הלהבות וייספו.

אני רץ, אני רץ רגלי גדלו באורח משונה, חָזקו וקלו, אני מגַמא בהן שטחי־ארץ גדולים, לרצוני מקצר אני לי את הדרך בצעדים מהירים כחיצים, ובמעוף כזה יכול אני לדלג על גגות, אולם אין אני רוצה לעבור מעל קארֶליץ, כי אם דרך קארֶליץ, דרך הסימטאות היהודיות של קארֶליץ… יתר בטחון בסימטאות יהודיות. מה שמתחולל בלבי אין איש יודע. אם בסימטאות היהודיות יפול חשד עלי כי מסית ומדיח הנני – אין אסון בכך. את אנשי אני מדיח. ושוב, לא דבר חדש הוא בקרב בני ישראל, רגילים הם למות בנוי ובקדושה – ואם בסימטאות משלנו לא יימצאו בעלנים לכליון נאה, מכל מקום לי – מכשול לרגלי לא ישימו שם. במקום אחר לא היו רואים אותי בכך בעין יפה. עברו העתים הטובות הישנות, ימי ספרד, בזמן שהיו הורגים יהודים בהדר. כיום מחלקים גרזִנים לאיכרים ושולחים אותם בחשאי ובחשֵכה לעליות הגגות ולמרתפים.

ואולם אני נקלעתי מן הגבעה, כמו להכעיס, לסימטה הקודרת, לרחובם של בני קֵדָר. טסתי כברק, אולם הברק רואה. אני הכרתי אותו, את הרחוב הקודר, הכרתיו גם בלעדי הקֵדָרים. ולא הרי הקדרים כהרי לקוחותיהם. בבקתאות של גויים אני מבחין תוך כדי ריצת־הבזק. בקתה של גוי, כמוה כגוי, ריח של טריפה עולה ממנה. אולם את מַסלולי לא אשנה. ירוצו איפוא הגויים אחרַי ראשונים. להתנפל לתוך האש – ענין יהודי הוא. אם מי מהם ימצא טעם בדבר טוב כזה – אדרבא ואדררבא… לא יהיה נשרף.

רצים! רצים כבר אחרַי, ברוך השם! בהתלהבות פרועה כזו. לא של בני־אדם כלל. מי הרץ? מי? מה איכפת, מי! כלב התפרץ בעד דלתה של שומירה, והוא רץ אחרי. הוי, הוי, רק עתה היה רובץ במחבוא מאורתו עם הפרעושים והקש, ופתאום, פרץ לקראת השֶמש באופן נמרץ ובלהט שכזה. הריהו דורך כבר על עקבַי, עוד מעט, עוד מעט והוא יעבור על פני, והוא, הכלב, יהיה הראשון!

רוּצה, רוּצה, ורק אַל תקרע את בגדי מרוב גדולה. ואַל תקציף כל־כך את פיך, ואל תנשוך ברגלי, ואם אתה נושך בכל־זאת, אל תירתע ואל תפגר. אץ אתה להישרף, ובו בזמן נבהל אתה למראה נטף דם שהקזת לי.

אני רץ הלאה. בחברת הכלב היה שמח יותר. הוא רץ בנביחה, הוא נשך, השתולל. אף אמנם טוב לעשות מירוץ כזה מתוך השתוללות. אך הנה הוא נעצר. מתחָרט הנהו. כך דרכם של חמומי־המוחין. תחילה מתרתחים, עד כי יש להתפלל לשֵם יתברך כי יהא שומר ומציל, ממש כמו לפני קפיצת־מוות, ולבסוף הרי הם נשארים עומדים. ושמא לא התכוון כלל לאש, שמא רק שיסו אותו בי, והוא – אין כל מחשבת אָוון בלבו? הנה באים אחרים, מכל החצרות, מתחת לקרונות השחת מקפצים הם, מתוך גרנות ואורוות, מתולתלים וקרחים, צרודים ובעלי צוויחה – לאן, איפוא? לאן, איפוא? לנשוך אותי? או להיספות באש הגדולה? אכן, לי אתם מתכוונים, הנה אתם מקיפים אותי! כנופיית כלבים שכמותכם! צרה עיניכם בי, במוות נהדר שכזה בשבילי… אי, ועינִי אני לא צרה בכם – רצונכם, לנַשך, נשכו ורק מאחור, כדרך שיעשה הראשון, רק אל תהיו מקפצים לתוך עינִי, אתם מתולתלים שכמותכם וקרוחים שכמותכם, אל תסתמו בקפיצותיכם ובנביחותיכם את דרכי הנהדרת.

אני רץ את מירוצי הנאה. כבדה עלי הריצה, אך מוסיף אני לרוץ. כלבים מתרוצצים סביבי, סחרחורת בעיני, רגלי כושלות. עֵדי בשמַים, לא היתה לי כל כוונה להרע למישהו בדרך, ואילו הם עולים לקראת נעלי הקשה, החדה ומתגלגלים עליה. אין ברירה! כבר יֶשנם קרבנות. קצרה רוחם לחכות לתבערה הגדולה, והנה ניספו ברגל אדם. ראו כוחם של כלבי הגויים. אין הם אשמים. לא בי האשמה ולא בהם. שיסו אותם. על הלבָנה הם מתנפלים בשכלם הם, וביהודי משסים אותם. ראיתם את בעליהם בעד המשוכות הנמוכות – אלה ראשי הפשתה הצהובים, מנומנמים, לא־רחוצים, בראשים מוּרדים, בדומה לבהמותיהם, אשר בטיפולן עסקו. כהלומי־חושים היו. הם הריחו בי עוד לפני כלביהם. “יהודי רץ!”

ודאי רץ יהודי, יהודי רץ, בורח מן העולם. עם שחר שוקע יהודי, עיניו בשמָים, והנה הוא רץ…

רץ אני, לא הייתי צריך כלל לחצות את רחוב הקֵדרים. רחוב הקדרים, שראשיתו היתה מפוארת כל־כך, התמשך יוצא־דופן, ואני נקלעתי לרחוב יהודי. גם בסימטה היהודית נגררו רבים אחרי, דבקו בי במירוצי; אולם היו אלה אחרים לגמרי. הכלבים נעלמו, כביכול ניגרו ואזלו. אי מזה חשה הופיעה עֶגלה קטנטונת, רק בעלת עינַים גדולות. מה יועילו לי עיניך הגדולות, עגלתי הקטנטונת, בעוד שחסרת הכרה אַתּ. הנה את הולכת, הנה את עומדת… בעיניים כשלך, ועוד ללא הכרה, הוי, הוי, היית קופצת אצלי במקום הדרוש, במקום שאין מוצא אחר. הנה באה אמך הפרה, הטפשה, והיא גועה: ביתוֹנת שלי!

לכי בת, שוב לאחור, יש לשמוע בקולה של אמא.

התחלתי לרוץ ביתר מרץ, איש לא רץ אחרי, ואף על פי כן גרפתי אתי את הכל־הכל. הבקתאות היהודיות התחילו לנוע, מסתובבות עם הגגונים, עם ארובות העשן הקטנות, כל בקתה ובקתה לבדה. הן ביקשו יחד לרוץ עמדי והיו מסתובבות. בעד החלונות התחילו להזדקר ראשים ופרצופים. מה? מהי הריצה הזאת? המבט לא היה תמיה כל כך, אלא כמתגעגע, כשואל. הצוואירם מתוחים, הנה עוד מעט והללו יקפצו החוצה ויילָווּ אלַי, למירוץ הנהדר שלי. מה שאיש לא יצא החוצה, אינו מוכח כלום. אכן, רצון היה בהם. העיניים היהודיות, השחורות, הפקוחות לרווחה היו מתחננות ומתחננות כמו לקידוש השם. אולם החוצה יצאה רק אחת במטפחת, וסל־נצרים בידה –

– אתי, בת־ישראל, לא כן?

– לא, לא אתך; אני נושאת בזה פת־שחרית לאבי ולשני דודי.

– תחילה דואגים לסבא… – חקרתי בסתר.

– לסבא דאגתי עוד אמש לפני לכתי לישון.

– אביך הוא אריה! – כמעט שנצטעקתי.

– אריה הוא דודי.

– ובכן, הריהו זאב…

– אבי הוא דוב, ודוד לי זאב. לכולם אני נושאת פת שחרית.

– מעט יש בסל. לכי הביתה. פתחי את הרפת ומשכי משם את השור בקרניו. שור עליהם לטרוף.

– הם לא יאכלו את כל אשר בסל. רצונך בגלוסקה? קח וגמע חלב מן הבקבוק. אם רוצה אתה.

– לא, לא, אסור עלי כל דבר, אפילו להתנשק אתך אסור לי, מקודש הנני, הנה – מקודש לאש ההיא, אשר תבלע עוד מעט את קארֶליץ כולה.

תוך כדי קראי את הקריאה הזאת, הוספתי לרוץ וזיעזעתי סימטה שניה שהתפרצתי לתוכה. שוב ביקשתי להיעצר. הנה המה שלושת הבנאים! העולם עומד לשקוע בעוד רגע, והללו פותחים בבניָה חדשה. יהודים נואָלים, שמסוגלים לכך! יהודים חזקים, בריאים, אבל יהודים נואלים, נואלים ביותר, ניענעתי כלפיהם בידי ורצתי על פניהם. בנוּ! בנוּ! אף לדקה אחת יש ערך בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

אותו רגע נפלה קורה מלמעלה ממקום עָמדוֹ של אחד האחים. הקורה נפלה למטה על ראשו של אח אחר.

נשארתי עומד כקפוא, בפה פתוח לצעקה: לעינַי נפלה הקורה עליו! אבל זה הנפגע התגרד בערפו:

– הוי, אברהם־בר, מה זה אתה משליך כפיסים עלינו?

אברהם־בר העיף מבט אל אחיו למטה.

– אמור נא לי, יעקב לייב, מאימתי, אחא, נעשית רגיש כל־כך?

שוב פערתי פי על האנשים הללו. ביקשתי לדעת דבר ברור, אם לא טעיתי, והפלטתי:

– כפי שאני רואה, הרי אתם כבר לאחר פת שחרית?

– עדיין לפני כן, עדיין לפני כן! – נענה זה שלמעלה, ־ עוד מעט וטייבלה תביא לנו מה.

– מי?

– טייבלה.

הן ידעתי כי נושאים פת שחרית להם, אולם כי טייבלה שמה, זאת לא ידעתי. דב שכזה, וזאב שכזה, ואריה שכזה ויונה מפרנסת אותם… פתאום ערבה לי הגלוסקה וגמיעת החלב מן הבקבוק שהיא הציעה לי. חשתי כי אתחסן בכך כמוהם. אולם אותה שעה קראני לבי אל דרכי הגדולה, הקרובה, שנזדרחה בהדר, ומיד פתחתי לרוץ־לרוץ.

אותו רגע בא מישהו לקראתי, הגיע מתוך סימטה צדדית. לא הצלחתי להתבונן אליו היטב… רק הבחנתי בקפוטה שלו, המפושקת, ובכיפה היהודית בראשו. מגפיו ניצנצו לתוך עיני: ככל שיכולתי לראות תוך כדי ריצה, היה זה צועד תחילה מרוגע, אולם משראני נדלק לא כאדם, כי אם כחומר־נפץ. בִּן־רגע נשתנה האיש. הקפוטה המפושקת התפרחה ככנפיים, הכיפה למעלה מעל למצח הגבוה, הרחב, והמגפיים נתכסו אבק. אך זוהי ריצה כהלכה! יהודי בקפוטה מתפרחת כזו ובכיפה מוסטת כזו למעלה ובעל מצח גלוי גמום כזה – יהודי כזה, אם הוא רץ מאחוריך ומשיג אותךָ והנה־הנה הוא משתווה בצעדיו אתך, הרי זו שמחה ממש לראותו. צוהל הלב, גואה גואה משמחה. –

אולם הוא עבר על פנַי. מאחור ראיתי את כנפי בגדו, הוא רץ וגם כנפי הבגד רצו, וגם בידים פרושות לרווחה, כנשר אדיר, והיה נוהם מה. נוהם על מישהו, כי ראשו היה זקור למעלה, למעלה.

אני רצתי אחריו ולבי צהל־צהל. יהודי כזה, מעופף, מן הנמנע הוא שיהיה שני להגיע; יהודי כזה מוכרח להיות ראשון. אין עיני צרה ביהודי שכזה! אולם לא עוד אזכה לראות מפנים, ונכסף הייתי מאוד להציץ בו עוד מפנים. פתאום, בעוד אני מהרהר כך, ראיתיו, הוא הסתובב, הפך פניו אלי, ושוב ראיתיו

---

נשארתי עומד. לא היו כאן פנים, היתה זו שלהבת אש, ידיו המשוכלות כקודם וארשת־פניו החמורה, הלוהטת, כמו ציווּ עלי לעמוד, ואני נעצרתי, רק יגעתי להעלות בת־צחוק על שפתַי.

– למה זה נעצרת, ידידי, רוץ!

– לאן? – שאלני קצרות, כמי שאומר: אדרבא, הראֵה, לאן? וידיו עדיין משוכלות לשני צדדיו, כמו חסם את הדרך לפנַי.

– מה פירוש לאן? כלום אין אתה רואה אש עולה על קארֶליץ, והרי אנו רצים לקראתה.

היהודי התבונן בי, ניגש לאי, הושיט לי יד:

– שלום עליכם! משמע, גם אתה משוגע?

– גם אני? מה פירושו של “גם” זה? – שאלתי, – ומי הוא עוד?

– אנוכי, אלא שאתה גדול יותר, כלום אין אתה רואה שאין טעם לרוץ, האש כבר בקעה לתוך השמים ופסחה על קארֶליץ.

– מה אתה סח?!

– נשאתי עיני לשמים, וכמו הטיח בי בגרזן על ראשי – יום גדול כבר עמד בקארֶליץ.

תרגם מיידיש מ.ז. ולפובסקי

– יהודיה! – קראתי לאותה השחרחורת ששמה שגור על שפתי, שם־עצם כשר וקדוש וטוב, אלא ששכחתיו בו ברגע, מבלי הרגֵש בזה, ומבין שפתי נמלטה מלתה קצרה זו: “יהודיה”, שהיתה הולמַתה אף היא.

– יהודיה, חלום חלמתי –

היא הפליטה כעין שחוק על דל שפתיה, אלא תוך כדי שחקה שבה ובלעתהו ולא נודע כי בא אל קרבה.

– חלום?

– ופותר אין אותו…

– שוב שחקה, ואולם הפעם לא מיהרה לגנזוֹ, אלא שנשאה את זוג עיניה השחורות והתמימות במרמה למרום וקראה:

– לאלוהים פתרונים… סַפרֶנו נא לי!

– יהודיה, ־ קראתי אליה בכוונה ומתוך כובד־ראש, – זה שנים שלא הייתי בבית־כנסת.

– רשע!

– מימי לא עליתי לתורה…

– רשע מרוּשע!

– בחדרי שאני ישן בו… בכל לילה ולילה רוחות מנשבות בו, זה חדרי וזה יצועי שבין שני ארונות־הספרים החיצוניים… חדרי זה – בלא מזוזה הוא.

– גוי, גוי גמור!

בפעם הזאת הורדתי את ראשי, מבוּיש קצת ואובד־עצות, וכשהרימותיו שוב, חפצתי להסב את הדברים לענין אחר, חפצתי אך לא יכולתי, כי בהרימי את ראשי מצאתיה יושבת על ידי ממש ומחכה לחלומי. אוי לי כי אבדתי! כבר אני יודע את השחרחורת, מכיוָן שישבה על ידי, לא תחדל עוד ממני עד שאספר לה חלומי.

– שמעי נא, יהודיה, – קראתי אליה פתאום, ובלבי חשבתי: בקצרה, בקצרה…"עדה שלמה של יהודים ראיתי עוברת ברחובות עיירה אחת, עדת יהודים – הראית מימַיך מראה נהדר ואיום כאחד, מרהיב עין ומחריד לב ונפש? הראית מימַיך עדה גדולה של יהודים ארוכי־מדים ומגודלי־זקן, יהודים עם פיאות, עם שולי בגדים מבודרים נישׂאים ומתרוממים מן העפר, הם, שולי הבגדים הארוכים עם ציציות טיליותיהם הקטנות הטופחים להם בברכיהם?…. לא ראית, לא ראית עדה מיואשת של יהודים כשהם הולכים יחד, בסך, בסך עם המצחים הרחבים, עם יַמי הקמטים? אלפי גדודים בעָברם עם רמחיהם ועם חרבותיהם השלופות לא יפולו עליך אימתם כעדה זו של יהודים. לא ראית עדת יהודים טופפת, טופפת, עדה מגורשה מני גֵו, מגֵוָהּ של עיר, ורַבּה הזקן בראשה. הראית מימַיך רב זקן? לא הפיאות המסולסלות, לא הזקן הלבן ולא אתה מצנפת־השיער החבושה לראש הישיש, אלא אותה חוורַת־הפנים האצילה השפוכה על צורתו ואותו המאור שבעינים. באיזה אורח פלא באתי לתוך העיירה הנידחת שגירוש נגזר עליה – לא אדע, ואולם את העדה ראיתי, עדת יהודים גדולה. אנשים ונשים וטף, המון עוללים ויונקים והרבה־הרבה תרמילים ושקים ומקלות וכולם נגררים, נגררים, זה בצד זה, זה אחורי כתפו של זה: לוּ יכולתי לעמוד, להתבונן ולרעוד מן הצד, בצידה של עדה זו, מחוצה לה, לוּ אך יכולתי! אני נמשכתי אל העדה מאלי, נבלעתי בה כטיפה בתוך מערבולת… הנני הולך אתם, בתוכם, זוקף לרגעים את ראשי מעל ראש כולם ועיני תועות ומבקשות: הרב? היכן הוא הרב?

– הנהו! ־ בכל פעם ופעם בהתרוממי על קצות רגלי הייתי רואהו ודובר לי לעצמי: הנהו! בגיגית גבו הכרתיו ובפיאות זקנו המדולדלות והנידפות מזה ומזה ברוח – הנהו!

– השעה שעת בין־השמשות אחרי יום סגריר. –

– ברגע זה קמתי ממקומי וקראתי אל היהודיה אשר ישבה על ידי: שאלי ממני את אשר תשאלי, אך נחדל מן החלום!

– היה לא תהיה!

– כלום לא תדעי לך מה הוא יום סגריר?

– מעט מזעֵיר.

– ואולם יום סגריר בחלום הלילה! – צעקתי אליה שלא בקולי – יום סגריר בחלום הליל ואותה תהלוכה של יהודים בחלום, בחלום… עיקר תמהוני וחרדתי גם עתה הוא זה, שלא בא בו שום הפסק בחלומי, הוא הלך ונמשך, לא היו לו סירוגין, לא חליפות משונות, לא זרות… מה שנורא ביותר – לא היו בו כל זרות!

– מחנה של גולים…

– אף אמנם, מחנה של גולים, מן הדברים שאנו רגילים לשמוע, אך לא לרות. ואני ראיתי, ובחלום ראיתי,… ואנוכי מה הסכלתי ־ שפתחתי את פי… זה האסון, זה החלום אשר ראיתי, אין לסַפרוֹ, רק לחלום צריכים אותו… הרב! הרב!

– וכי מה הרב?

– הוא היה אובד־עצות, הוא עמד פתאום מלכת, הפך פניו, הציץ בעדת יהודיו והיה אובד־עצות.

– ולא יותר?

– רק אובד־עצות, ואחר־כך… לא אזכור אם הוא או זה שעמד לידו לחש באותו רגע: לבית־הכנסת… שמעי נא, יהודיתי, את אוהבת חלום עם אֶפקטים?

– עוד לא ניסיתי באלה.

– ישמרך ה', ניפולה נא בהקיץ מראש צוּר ואל נצנח בחלום מעל מצע תבן… לבית־הכנסת נכנסנו כמו שהיינו, כולנו, ודומה היה שהבאנו את החושך אתנו מן החוץ. לרגע נכנסנו, אף אחד מאתנו לא הוריד שַׂקו מעל גבו, לא התיר צרורו, לא הניח מקלו מידו, רק אחד יחיד – – מי הוא ואיזה הוא לא ידעתי, ראיתיו כשהיה עומד כבר על הבימה וחובט בכפו על גבי השולחן: ־ נתפלל מנחה…

– רק אחת היכה אותו יהודי בידו על דף העמוד, ואולם תינוק על זרועות אמו נבהל והרים קול־בוכים, ואחריו פרץ שני בבכי, שני, שלישי ורביעי ואחריהם – מה זה היה להם פתאום?… כולם בוכים, הקטנים החלו והגדולים, הם אחריהם, יחד יתיַפחו, העדה כולה, ובקולי־קולות.

– שמעי נא, יהודיה, סופו של חלום… ואולם, אַת גם אַת, הואילו נא ברוב טובך ומחי כרגע את הדמעה שעמדה בעינך…בבית־הכנסת – שָׂאני, מחלה מתדבקה היא, הבכיָה לעדה, בכיה שגאתה, והיתה לשאגה… מְחי דמעתך שעמדה בעינך, הרי גם שם, בבית־הכנסת, היה אחד שלא בכה, זה היה הרב. הוא, הזקן והחלוש, ניתק פתאום ממקומו וכחץ מקשת עלה אל ארון־הקודש; לכתחילה היה דומה שהרים שני אגרופים, קטנים, קמוצים כלפי הפרוכת, אלא שהוא רק נתמך בהם והניח ראשו עליהם ושאל, וחזר ושאל: מדוע? מדוע?

– שאלה יתומה.

– ועתה, אשאל נא אותך גם אנוכי: מדוע? מדוע? חדל הקהל ברגע זה לבכות? הגדולים – לא קושיא, ואולם הקטנים, וביחוד אותו התינוק שבכה ראשון – מדוע נשתתק אף הוא?

– לא אוכל להבין…

– משום שהפרוכת נגולה מעצמה. גם לעיני אותו תינוק שפקח את עיניו לרווחה, ודלתות ארון־הקודש נפתחו מאליהם. והתורה, תורה זו, לבושת מלכות עם כתרה בראשה – היא מעדה ונפלה לרגלי הרב וקראה, בקול חי ודובב ונשמע לאוזן: סלח לי!

– והקיצות?

– לאו דווקא, יספתי לישון ולחלום… על־אודותיך –

– היהודיה שישבה על ידי קפצה ממקומה, נרעשת מזה ששמעה ואדמדמת מזה שהיתה עתידה לשמוע, שמה כף ידה הקטנה על פי ולא נתנתני לדבר.

– רשע! רשע מרושע וגוי גמור! כיצד מערבין קודש בחול?

א. נצח ואהבה

מאוד לא היה חשק לו למנדלי למוּת. לעת יובל השבעים־וחמש שלו היה, בעצם, למעלה מבן שמונים. וכאשר מישהו, קרוב, נשא כוס יין ובירכהו כי יזכה לשנות־חייו של משה רבנו, נתרגז עליו “סבא”, לא למראית־עין בלבד. הוא הביע כעסו בפירוש, ברח לחדר מרוחק. “מה תאמרו לזה: בא אדם וקוצב לי מאה ועשרים שנה… ביותר אני רוצה!”

אנו מחויכים לשֵמע הפרשה הזאת, ולא אנו בלבד, אלא גם אלה שהיו נוכחים בשעת מעשה חייכו בוודאי. סבורים הם, כי “סבא” מעמיד פנים… הרי זה לובש רצינות, כביכול, ובעצם רק לצון יחמוד לו… כי הלא הוא, הפיקח הגמור, יודע גם יודע, כי על־כורחך… על־כורחך תגיע לזה, אם במוקדם ואם במאוחר במקצת… וכי, למה נכחד, מאה ועשרים שנה הן לשון של גוזמה במקצת, דרך־מליצה…

אך לאמיתו של דבר, הרי חיוכינו אנו כעת, ושלהם שם, בשעת השמחה באודיסה, – אינם אלא טעות!

יותר! סבא רוצה יותר, באמת ובלב תמים… הוא הלך לו, נסתגר לזמן־מה בחדר האחרון, נתעקש: ביותר הוא רוצה!

יותר! רבים מאתנו, ההולכים למקום שאין חוזרים משם, רוצים יותר, אין רוצים למוּת, ורק אין אנו מגלים זאת בצורה בולטת. מתביישים אנו להביע זאת ברור. מתרעמים אנו על המנה הקטנה… אנו, המתונים יותר, איננו מביעים זאת בפירוש, אין אנו מתאוננים, אנו צנועים יותר… ואילו מנדלי לא היה ביישן, הוא בּוֹטֶה בחריפות־לשון, בחיתוך־הדיבור שלו. רגיל היה לגעור, וכלפי העוול שעלול להיעשות לו – כי ימות בן מאה ועשרים שנה – הגיב בגערה… אילו היה זה מטבעו לצעוק חמס, ודאי שהיה צועק: הוי, הוי, רוצה אני לחיות… יותר!

אלא שמנדלי אינו מביע את משאלתו הכמוסה ביותר… בעמקי לבו הרי הוא מבקש לו – חיי־נצח.

יותר – ואין די בכך, יותר ויותר – אף זה מעט מדי… רצוני לחיות לעולם, זה הדבר!

מנדלי רוצה בנצח…

רבים מאתנו, מקוראיו הנאמנים, מאמינים, כי אמנם הגיע לכך… אולם הוא עצמו, מנדלי הגדול, אינו יודע שָלֵו בנפשו, פחד תוקף אותו בכל הנוגע לנצח זה… יש משהו שנוטל את הבטחון בנוגע לזה…

ביאליק מספר בזכרונותיו על מנדלי, כי שנים־מספר אחרי חג־היובל הנ"ל, לאחר מחלה ממושכת, לאחר שהענק התמוטט כולו – ענק שמתמוטט נראה עלוב יותר, עגום יותר מכל אדם אחר, – עדיין היה חולם: להתחיל מחדש

*

קרוב לתשעים, הוא מבקש להתחיל מחדש.

– הוי, הוי, הוא יודע את הפלא הנהדר והנורא, הן בחייו והן ביצירתו – את ההתחלה מחדש!

כבר במעלה שנות־העמידה שלו הריהו פורש מדרך כתיבתו, מדרכו באמנות, ופונה לדרכים חדשות, מתחיל מחדש, מחליף את הסגנון שלו, את כל אופיו ואורח מהלכו בספרות. השינוי עלה בידו, ולא היה זה שינוי, נס הוא שקרה. אך אם כי גדול הנס מאוד, אם כי נעלה הוא מאוד – הריהו מטיל אימה עלינו… מנדלי הוא חזק, בעל תכונה חזקה, הכיצד בא אדם ומעביר קו־מחיקה לארבעים־חמישים שנות עבודה רוחנית? אולם הנס התרחש… וכי למה לא יתרחש? הוי! לולא נשבר בגופו זה בן התשעים־כמעט, היתה באה אולי התמורה הגדולה עוד פעם, פעם שלישית… האמינו! האמינו בכך! כי אם אין אתם מאמינים, הרי אתם מפסידים, חלילה, שמץ־מה מן התמורה הראשונה שלו.

אולם הוא, מנדלי, בעצמו, נראה כי לעתים תקפוהו ספיקות… התמורה, אמנם, נאה, נאה… אבל אין כאן עדיין נצח, חסר משהו עד לנצח…

נצח! אם לא תמיד חש בנצחיותו, הרי ערג לה כל הימים, וככל שהלך והזקין, ככל שקרב אל הגבול, כן נאחז יותר, אחיזת עווית, בקרנות מזבח־הנצח, זה שולחן־הכתיבה הגדול שלו, באודיסה.

כל מי שהיה באודיסה וראה את הזקן המלכותי אל שולחן־הכתיבה שלו, בעמקי האולם הגדול, יושב ועובד, עובד ללא ליאות… מחזה גדול ראה…

אפשר שעבד לא משום ש“הציקתו רוחו”, לא משום שטרדה אותו, משום האש בעצמותיו… לאו, הוא עבד למען הנצח!

הוא, החכם הגדול, שכח בשעת מעשה את הכלל שחכם כמותו חייב לזָכרו תמיד: דווקא מה ש“מציק” אותנו בהביאנו אותו לאור העולם, יש לו הסיכויים להתקיים לעולם. אבל הוא, ברדיפתו אחרי הנצח, נעלם ממנו עיקר אחד… עבודתו, ככל שהיתה נמרצת, ככל שהיתה מועילה, יוצאת מגדר הרגיל, לא היה בה משום שחרור מן “המציק” ביותר, ממה שתסס בקרבו, הוא לא פרק את משאו, אלא נתיישב בסירה וחתר, חתר בידים, ידי זקן חזקות, אל מימי־הנצח…

בדרך הזאת לא יצר אלא מעט מן החדש, הוא תירגם, הוא העתיק את יצירותיו מאידית לעברית נפלאה… סגנונו החדש הוא שהֵסֵב את תשומת־לב כולנו, עד אז לא נכתבה עוד עברית כזאת… הוא הראשון!

היצירות נתעלו… אבל אלה לא היו יצירות חדשות של מנדלי, הן נעשו מושלמות יותר, עשירות יותר, גרעיניות יותר… אכן היו אלה יצירות שתססו בו לפנים! אלה היו בחשבון ישן. אפילו היצירות המקוריות שיצר בין תרגום אחד למשנהו, עם כל ההוד והשלימות שבהן, עושות רושם כאילו עוּבּדוּ על־ידיו… ובכתביו החדשים שולט הסגנון המזהיר על פני כול. ימים רבים כל־כך עשה בכיבוש הסגנון, עד שלבסוף כבש הסגנון את האמן, את מנדלי. דבר זה קרה גם את ביאליק בפרוזה שלו.

ואולם מנדלי, מה הוא, מנדלי, חושב על כך? מי יודע את הנעשה בלבו של מנדלי… בנוגע לאריכות ימיה, לנצחיוּת האמנות שלו אין הוא משמיע דבר… או אולי הוא נוהג בזה מנהג אמו: היא גוערת בבת ומתכוונת לכלה… הוא צועק: בחיים אני רוצה! וכוונתו אינה אלא: יצירתי! חיי נצח ליצירתי! התביעה ליותר ממאה ועשרים שנות־חיים אינה אלא אמתלה, רוצה הוא בנצח ליצירתו! אך לא! גם בחיים בשבילו… הוא מתכוון לשתים, כלומר, גם לחיים עצמם!

חייו של מנדלי עשירים, עשירים במאורעות ובהרפתקאות עוד יותר מיצירתו. ואם אין הם עשירים יותר, הרי מכל־מקום מסתוריים יותר הם חיי אותו אברך־עילוי בן קאפּוּליא העיירה, אותו למדן גדול, בן־הישיבה הענוג, בכל אצילותו, שפרש לפתע פתאום מן החיים האלה ונעלם, הצטרף לחבורת קבצנים, עיוורים ופיסחים וכל מיני בעלי־מום, והוא נודד עמם מעיירה לעיירה… הנה, הסתלקות זו בצוותא עם הקבצנים נשארה תעלומה עד היום הזה, לא הוא ולא יצירותיו אינם חושפים אותה, אף לא “פישקה החיגר”… חידה היא ותהי לחידה!

אבל הוא פורש גם מהם! והרי הוא משתקע לימים רבים בווֹהליניה… אלה שנותיו בז’יטומיר. בית־מדרש־הרבנים בז’יטומיר וסביבתו, אחרי־כן אודיסה… “עזיבת” בנו… מנדלי – מבקר תכופות אצל בנו המומר בפטרבורג. כל אלה קטעי־שמועות… לא ברורות למדי. לאו, חיי מנדלי לא לנו הם… לנו שייכת רק יצירתו, הצד השני של המטבע היקר, החלק המזהיר ביותר שבאבן־חן. נשמור נא איפוא את יצירתו של מנדלי, נלמד־נא לדעת אותה, נפיץ אותה… האם נקיים אותה בשביל דורות הנצח? אולי. ישנם בספרי מנדלי דברי־יופי שאינם נכמשים, דברי־תפארת מאריכי־ימים, אמן גדול הנהו, אמן קר… לא תמיד חסרון הוא.

אמן קר הנהו, מחולל הוא את פלאיו, בעיקר באמנות שלו, במלאכת־המחשבת שלו, במוחו, ופחות בלבבו, על־כן קרים המה, אמיתיים וטהורים כמעין, וקרים. אין זה ההומור של שלום־עליכם, זוהי סאטירה, זהו סגנון וחוש־ההתאפקות… האהבה – מועטת. ואין זה נורא, לא כל האמנים חייבים להתוודות באהבתם אלינו! היה חפשי ואמיתי ביצירתך! יצוֹר כאוות־נפשך. בית־קיבולנו הוא גדול למדי, בלא עין־רעה, הוא יכיל את כל אלה באוצרו, יבלע ויעכל. לא באהבה בלבד ניזונים בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

דא עקא, שהתימאטיקה של מנדלי ברוב יצירותיו זקוקה לאהבה במקצת…

התימאטיקה, התוך של יצירת מנדלי, היצירות המצויינות בציוריוּתן הרבה, אילו עטפה אותן, אילו עלתה מהן נשימת־אהבה, לא זו בלבד שהיתה מחממת אותנו בקפאוננו, אלא שהיתה מביאה את היצירה לכלל שלימות, מביאה לה תיקון־אמת, מעניקה לה אותה הנצחיוּת, שאליה כלתה נשימת האמן הגדול.

ב. קבציאל

אילו חי אתנו היום והיה עתה בן מאה וחמש שנים, ויש אומרים, אמירה שיש לסמוך עליה, כי היה מונה כיום קרוב למאה ועשר שנים! אבל איך אומר מנדלי:“אין זה מענייני”… מאה שנה לגבי מנדלי הרי הן כיום אחד… מאה שנה במה הן נחשבות לגביו!

הלוואי! מי יתן ויוסיף ויאריך ימים אצלנו, עוד ועוד!

“הלוואי” זה נפלט מפי מאליו, לא התכוונתי כלל, השמעתי ונשארתי תוהה לרגע… מה פירוש: הלוואי? וכי ספק הוא לי? כביכול, שמאחל אני לו דבר, שאין אני בטוח למדי כי אמנם יקרה; כביכול, אך תפילה היא בפי… דבר שיש להתפלל עליו… לעורר את רחמי הקדוש ברוך הוא על האמן הגדול, הנאמן, ועלינו, בעיקר עלינו, אם כי מתוך האפלה העמוקה ששוקענו בה כעת, מציץ אלינו אור של חיים חדשים בארץ־ישראל ובכל העולם כולו. בשורת ימים טובים לעם־ישראל המעוּנה ביסורים, מרחפת באוויר המורעל של מצָרינו… ועם כל אלה – יהא זה אסון בעצם אושרנו, אם שכוח נשכח את קבציאל של מנדלי, כלומר, את קבציאל שלנו… כולנו קבציאלים אנחנו. יוצאי קבציאל, אין לנו להתבייש בכך. קבציאל לא גנבה דבר אצל איש, קבציאל נהגה אורח־חיים מהוגן משלה… לא לבשה דמות לא־לה, לא חיקתה איש. יהודים בקבציאל ראו את עולמם בחיי יהדוּת, בחיים יהודיים, – חיי עוני, אמנם, אבל חיים משלהם, העוני לא לחרפה ייחשב. אין כאן דבר להתבייש בו, והוא, האמן, מנדלי, העניק לה, לקבציאל חיי עולם! אמרתי: הלוואי… איחול הוא! כי קבציאל – היא תחנה, תחנה בחיי היהודים! פרשה זו של “ויחנו, ויסעו…” בדרך־הנצח היהודית, עניין גדול היא, יש לפעמים צורך לחנות במדבר ליד העינות המרים ביותר ולהיטהר שם ביסורים, לפעמים יש צורך לחנות שם יותר מאשר בנאות־מדבר. רבה שם יותר העבודה לפני אנשים כמנדלי, הוא זוקף שם דמויות יותר, צר צורות יותר… קבציאל היא שם־דבר! ענין מורכב היא, סוגיה חמורה, קבציאל עולה על גושן שבמצרים, עולה על ארץ־ישראל שמלפנים, קבציאל היא גושן וארץ־ישראל גם יחד, הרי היא תולדת־השתיים, תערובת של השתיים… מקבציאל צמח, צומח ועולה, היהודי הטוב ביותר, בעל הדרת־הפנים האמיתית, בעל הישות היהודית המלאה! האם אמנם עניה קבציאל כל כך? הוי, לא ולא! קבציאל יש לה בית־מדרש ותנור בו, ויש לה בית־קברות יהודי, ושניהם, גם בית־המדרש, גם בית־הקברות, – מלאים וגדושים יהודים נאים. אף אמנם יפים, יפים! יפה היא יצירתו של מנדלי, שהוא מתאר בה את כולם… כאשר מנדלי מצייר יהודים נאים – הרי הם נאים, יכולים אנו לסמוך עליו! אין הוא עושה מעשה־חוזק ביהודים משלו… הרי הוא נותן אותם, את הקבציאלים לנו, כמו שהם, אין הוא מיַפה אותם. קבציאל מלאה וגדושה קבצנים, ככוהנים וכלוויים בחצר בית־המקדש. קבציאל הומה מקבצנים, החיים היהודייים סואנים שם בעוז, זה בית חיי היהודים… הוי, קבציאל איננה כלל קבציאלית ביותר, לא כשמה כן היא… אין קבציאל צריכה להישכח, נשכח רק דבר שפוסק להיות! קבציאל לא חדלה להיות, קבציאל שינתה דמותה, לבשה דמות ארץ־ישראל העובדת, דמות תנועות־שחרור יהודיות, ובכולן נשמת העָבר היהודי הגדול, אשר לא פגה בקבציאל.

מנדלי, הצייר הגדול של קבציאל –

הוי, לולא נתפס האמן הנעלה להשׂכלה, יחד עם הבינוניוּת, עם האינטיליגנציה הבינונית, הקארייריסטית של הימים ההם, – ודאי שהיה חורק פחות בשיניו ובעטו על החושך היהודי ועל הדלוּת היהודית. אילו נשא עמו קצת חמימות, קצת רגש לבבי אל קבציאל, והיה מַקנֶה את הנצח גם לעצמו וגם לקבציאל, כשם שהנציחו הנביאים את עם ישראל החוטא ויחד עמו גם את עצמם.

ההשכלה לכדה בחֶרמה, לכדה גם את הפיקחים ביותר, את המחוננים ביותר, היה לה גם קסם חיצוני, היה זה רימון שקליפה נאה לו, קליפה שקשה לזרקה… “בת־שמים” זו הסירה לב רבים ממיטב בני־נעורינו ומשכה אותם אל דרכי־ארץ נכריות, ושם נשארו אם לא בשלימות, הרי למחצה, לפחות… ההם לא הרוויחו הרבה, ואילו אנו הפסדנו. רבים, לא עלינו, אתנו הם, לאמור, בינינו הם יושבים, אך ככפויים, כמו בעל־כורחם… אהבה כפויה… דומה יותר לשנאה מאשר לאהבה… הם הטיפו מוסר לנו, הוכיחו אותנו על פנינו, הצביעו על מגרעותינו, חיפשו אחריהן, תרו… ולא ראו את המעלות.

מגרעות היו, אמנם, מגרעות גדולות, אולם בעיקר הלא היו מעלות. מעלותיו של עם, אם הוא זוכה להן, הרי הן טבועות בו עמוק יותר מן החסרונות… נוסף לזה, הרי אנשים שאין די אהבה בלבם, שאינם עמוסים אהבה רבה אל עמם, אסור להם לייסרו ולהצביע על חסרונותיו… אבא מותר לו הכול, אפילו להצליף, אבא לא יעשה עוול לבנו, האהבה שהוא ספוג בה, היא המתירה לו זאת, היא המטילה עליו את החובה. ואילו אמן – גם אם הוא גדול ביותר – אינו רשאי לכך.

יצוֹר, כתוֹב, צַייר – רק אל תוכיח! אם אין בלבך האהבה הדרושה, אין אתה ראוי לכך!

חירוק־השיניים של מנדלי על מגרעות היהודים, ואפילו הן מגרעות של ממש, אין כל דבר משותף לו ולמוסרו של המוכיח הקדמון. הנביא היה מייסר, לפי שהוא ניגש אל החוטא מקרוב, לא כדי להתבונן בו ולתפוס קווים כמוסים שלו ולצייר אותם. הנביא נגש מקרוב־מקרוב, עד למקום שאתה פוסק לראות ולחוש ביתר־שאת. הנביא נגש מקרוב, הוא התכנס אל קרבם, קבע לו מושב שם, בתוך דמם, במעיהם, כיונה במעי־הדגה… וחולל שם… פרעות. איש מצוררי ישראל לא עשה בנו שַמוֹת נוראות כל־כך כמו שעשו הנביאים – והיה הדבר לטובתנו.

ואילו “המשכיל”, דווקא משום שהתרחק מאתנו, מחמת חולשתו־הוא, ביקש, כמעט שלא מדעת, להצדיק את התכחשותו, על־ידי ציוּן מגרעותינו… הוי, לא, לא לשפר אותנו היתה הכוונה, היתה כאן רק התנצלות בפני עצמו על ההתרחקות מ…קבציאל; זהו מין רגש־נחיתות. אצל המומרים הגיע רגש־הנחיתות עד לידי שנאה, עד לידי שנאה מכוערת, עד לשגעון, לעלילת־דם, עד לטוֹרקוומאדו…

ולא אַרבֶּה דברים על כך, אסור לי הדבר, הרי זה חילול־הקודש להזכיר את שמות בני־בליעל אלה שבבריאה, אגב כתיבה על אחד מאמנינו הגדולים ביותר, הנעלים ביותר, על מנדלי.

אכן, הוא נפגע על־ידי ההשכלה, רסיס אחד מן ה“יוצר־חֶרֶשׂ” פגע בו, ולא הביא ברכה לא לו ולא לנו.

הוי, לא, המשכיל שקנה לו שביתה בנפשו של מנדלי לא היטיב עמו, הוא גדר משהו בעדו את הדרך אל הנצח, הוא העסיק את האמן בדברים של מה־בכך, בכלי־סדקית, בקטנות… הוא הסתיר מפניו את האור הבהיר, כדרך שעשה אלכסנדר מוקדון לדיוגנס.

השכיבה בתוך החבית עדיין אינה הדבר הגרוע ביותר… אנחנו, לדאבוננו, שרויים עמוק־עמוק ב“חבית”, אולם את הפתח לאור השמש, כי יחדור, אסור לחסום… ואפילו תלמידו של אריסטו הוא האיש, אפילו הוא מלך משכיל – יש לצוות עליו כי יסור הצדה…

גדול הוא מנדלי ביותר, כי נימנע מלאמור זאת באוזניו ביום זה, מאה וחמש שנים להיוולדו… ההילה שעוטרים בה ראשו של קדוש, אם היא מאירה מדי, הרי היא נוטלת את האור מפני הצדיק, היא מעמידה אותו בצל, מטשטשת את האור הנובע מפנימיותו, שחשיבותה רבה יותר לאין שיעור.

פעמים רבות אין לנו האפשרות להגיע אל הגאון בדרכי גאונותו, הדרכים הגבוהות של האמנות נעלמות בנגוהות־אורה בלתי־מושגות, אין למששן ברור, אין להסביר אותן בלשון בני־אדם. על־כן, בצמאוננו הרב, בשאיפתנו להגיע עד חקר לב־האמן, אנו נאחזים בחולשותיו האנושיות, שהוא עלול להן ככל אחד מאתנו, בני־תמותה… תבורכנה איפוא “החולשות” הללו של האמן הגדול. הן פותחות, מציינות לנו את הדרך אליו. מתוכן אנו מגיעים לאמיתות הגדולות שלו. ואם יוסף־דילה־רינה אינו מכניס אותנו לשערי־הנצח, הרי הוא, בכל־זאת, מקרב אותנו אליהם ואנו זוכים לראות את האור מרחוק… זוכים אנו ורואים!

א. ביום סתיו

בְּיוֹם סְתָו בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה נוּגָה מְצָאתִיהָ

עוד לא ראיתי מיָמי משורר שלא שר על “היָרֵחַ יָקָר הולך בשַפריר הרקיע”, על “הכוכבים הנוצצים”, על “שמי התכלת” ועל “האהבה בת־השָמים”, על הרים, על יַמים, על יערות־עד ועל כל הני מילי מעליותא, כי איך אפשר בלא אלה? אם כל הדברים האלה יעברו ויחלפו מן העולם, כמעט תתרוקן השירה מתוכה… על מה ישיר אז המשורר, על מה יעיר את כינורו, אם כל היפה יִתַּם מן הארץ? הבה נתאֵר לעצמנו מחזה מעציב זה: אין יָרח – התֶחסר שירת־העולם אף משהו? לפני ימים רבים, כשלא היו לי בעולמי אלא תריסר שנותי על הארץ ורבבות כוכבים ולבָנה חִיוֶרת בשָמים, – האמנתי שבזכות אלה והדומה להם נחה על האדם רוח השירה… האומנם כן הוא הדבר? הרי גם אבן מקיר תזעק: דַבּר עלי שיר!

עתה אם יבואו ויגידו לי: ישמע נא מר, ראינו איש אשר כתב ספר־שירים גדול ולא הזכיר בו, ולא העלה בו אף פעם את שם היָרח – אתפלא קצת: האומנם? לא הזכיר את הסהר? גם בשעה שישנוֹ, לא בהחילוֹ, והוא כעין חרמש־הכסף, גם לא במלואו בחצי כל חודש? אתפלא קצת, ואולם כרגע אוסיף: אפשר שהוא משורר, ומאוד־מאוד אפשר שהוא משורר גדול.

– אדוני! – יקרא לי האחד בתמיָה – ראיתי את ספר־שיריו הגדול ולא מצאתי בו צחוק. האומנם? גם צחוק לא ידע, לא צחוק תמים, צחוק ילד? לא צחוק־חן, ערמומי, ולא צחוק־קל, המרחף על השפתים וחולף, לא צהלת־צחוק אדירה עם הדים ובני־הדים, ולא צחוק של הפקר, צחוק־רעם הדבק בנו והגורף אותנו אחריו? איך אפשר בלא אלה? ובכל־זאת – אפשר מאד שהאיש ההוא הנהו משורר, ולא משורר סתם, אלא משורר בחסד עליון.

– ישמע נא מר, ויגד נא לנו פשר דבר: הנה כי ראינו את ספרו, את ספר־שיריו, מהחל ועד כלה, חיפשנו שם נערה בנרות, חיפשנוה ולא מצאנוה…

– גם נערה לא מצאתם שם? אף אחת? תמיהני… ואולם הַביאו לי את ספרו של אותו איש, אקראֶנו… אתחַקה עליו ואראה מה יש בו. הנערה – לאו מילתא זוטרתא היא, – הרי היא אחד מעַמודי־התָּוֶך בהיכל השירה. הירח והכוכבים וכל אותם נושאי־השיר הידועים לא על השמש, רק עליה, על הנערה, הם סובבים. ואם ספרו־ של זה חסר אותה, מי ממלא חסרונה?

– רק צער יש בו, רק אנחת־חשאים, בת־גלות עלובה, רק סימטה נידחת, רק עוני, רק אלמוֹן, רק שכוֹל, עלבון ועזובה רבה.

– דיֵני… האיש ההוא – אפשר מאוד שמשורר הוא, ומאוד אפשר שהוא משורר גדול, הָביאו לי את ספרו!

הייתי בארץ־האַלפּים, אדמתה ונחליה יָפוּ, הרהיבו עין, אך לא עמדתי עליהם ולא השגחתי באנשיה שפגשתי על דרכי. מאוד אפשר שיפים הם כארצם וכנחליהם. נמשכתי מרגע בואי אל הארץ, אל הררי האלף, עליתי בצורים, טיפסתי על גלֶטשֶרים¹

פה ושם נזדמנו לי בני־אדם, אך לא שמתי להם לב: מאוד אפשר, שגרי ההרים הינם נערצים ונעלים כהרריהם, ואולם אני אל ההר היותר גבוה העפלתי לעלות, ולא אל ההר עצמו נתכוונתי, כי אם אל האדם החי על שיאו התרוממתי: אשים עיני בו, אראהו ואשתחווה לו אפַּיִים, אל הגדול, אל הרם…

הסתכנתי בנפשי ועליתי על ראשו, על ההר הנשפה – ויָמָת לבי: האיש, אשר עמד לקראתי על מרום־שיאו, קטן־קומה היה וחדל־אישים. גַבנוּן היה לו מלפניו ומאחוריו, ומה שנורא ביותר – הוא היה שוטה… אל אלוהי אבותי! בין ההרים הגאים הללו נולד, בעולם של זריחות ושקיעות חמה גדל, עם הרוחות הסוערות ועם הנשרים גדלי־הכנפיים שאף רוח אל קרבו – והוא שוטה!

באחת מערי הגלות גרתי, – ויהי היום ואצא אל הסימטות היותר נידחות, שלא ידעה שמש וריח שדה, הבתים עמדו צפופים ומָטים וחושבים לנפול, העזובה רבה שם, מה רבה, אלי, אלי… וצחנה גדולה ממלאה את הסימטה מקצה. חיצי אופל ומרה שחורה יורדים ונופלים להתם בערבוביה מן השמים; נתקלתי בגָרֵי המקום ההוא ולא עמדתי עליהם. הסתכלתי בהם. לא כשל עוד כוחם עד כדי כך, עוד לא נפל רוחם בקרבם, עוד לא ניטשטשה צורת האדם מפניהם, ואני את בעל־המום היותר גדול שבהם רציתי לראות באותו הרגע, ואבקש לי מורָד יותר נמוך ושפל – רק מטה, רק מטה אל יושבי חושך וצלמוות, אל גָרי חיק האדמה שם אמצא את מבוקשי… וָאֵרד – ובתוך כָּתלי המערה היותר טחובה וקודרה, בתוך משפחה מרודה ומזת־רעב ראיתי את העלם יפה־הרוח עם העינים היותר יפות ועמוקות ודובבות בקול ממש… העינים הללו, – אלי, אלי, העינים הללו – תהום של שירה, שירת־הצער, היתה שוקקת בם, ראש זה – שכינה עצובה אחת היתה שרויה עליו, מצח זה – אם לא בת־שירה נשָקתוּ?

בת־שירה, בת־שירה! ואולם שונה היא בלי כל ספק בת־שירתו של עלם שכמוֹתו מכל מיני בנות־שירה שבעולם… שונה היא ואולי גם עולה עליהן… עניה היא – ואולם כמה נאה לה עניוּתה. בת־שירה זו, בלי קַשתו ובלי חיציו של אותו התינוק הסומא והערטילאי דמתקריא “אמוֹר”, בת־שירה בלי טללים ובלי אורות, בת־שירה עוטה צל. הכירו נא את בת־השירה, כלום אין בה הרבה משל זו אשר לביאליק?

בְּיוֹם סְתָו בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה נוּגָה מְצָאתִיהָ,

וּלְבוּשַׁת אַלְמְנוּת אֵלַי בַּמַּרְאֶה הִתְוַדָּעָה,

וּבְחֶמְלָה רַבָּה שָׂמָה בִּי עֵינֶיהָ, וּבְדוּמִיָּה

עַל רֹאשִׁי יָדָהּ הַמִּתְרַפְּקָה חֶרֶשׁ הִזְדַּעְזָעָה. –

יְתוֹמִי – לָחֲשָׁה לִי – יְתוֹמִי! נִשְׁכַּח בָּעֲלָטָה,

כְּצֶמַח רַךְ בַּקֹּר, בּדְמִי־יְגוֹנְךָ תִּתְיַגֵּעַ;

אַךְ דַע־לְךָ, כִּי דִּמְעָה כְלוּאָה תִּיקַד עַד־שְׁאוֹל מָטָה,

וּבְכִי מִתְאַפֵּק עַד שָׁמַיִם עוֹלֶה וּבוֹקֵעַ.

כִּסְתָו מְעֻנָּן בְּלִי נְגֹהוֹת, דְּלוּחִים וַעֲכוּרִים,

בְּלִי צְחוֹק, בְּלִי גִיל, יְמֵי יַלְדוּתְךָ הַשּׁומֵמִים תָּמוּ;

וּכְחֹרֶף מַשְׁכִּים אֶל אֶשְׁנַבְּךָ נִשְׁקְפוּ הַנְּעוּרִים,

וּפְנֵיהֶם הַנִּזְעָמִים מִן הָרְחוֹב לְךָ רָעָמוּ.

ב. הכניסיני

כל אותם הדברים הנאים, כל אותם נושאי־השירה היפים, כגון יָרח וכוכבים, חֶביון של יער, שדֵרת־עצים נשכחה בגן, עלמות ופרחים, שהמשוררים מטפלים בהם בחפץ־לב, מטפל בהם גם ביאליק. אלא לגבי משוררים אחרים כל האמור למעלה הוא עיקר, ואצלו לאו־דווקא. הריהו נוגע בהם דרך־אגב, מבלי־מֵשים; הוא נתקל בניר נאה ובאילן נאה. במקרה הפליט לנו שירה קטנה על־דבר “עיניה”, לא מקרה הוא ה“בשל תפוח” על־פי דודֶה, “שירה יתומה” – איננה יתומה בספר־שיריו, רק “הלילה אָרבתי על חדרך” כאילו במקרה בא בקובץ־שיריו הגדול; שירים פעוטים כאלה הנם כאבלים בין החתנים. יוצאים־מן־הכלל הם שירי השמש, היער והברכה אשר כתב ביאליק, שאף אם לא עליהם הוא חי, בכל־זאת כשהוא מצחק לפנינו באותו המאור הגדול, הריהו מוציאוֹ מנרתיקו; בשעה שאדם קורא את השיר “זֹהַר” הוא מאהיל בכף־ידו על גבות עיניו מפני האור הרב, החם והמכאיב בשפעת־נגהו… יערו הוא כולו, – רעש, רעש, רעש… והברֵכה – זו הברֵכה, שאם קראת בה, אותה צינה נעימה מלטפתך כאילו רחצת בזוֹך מימיה וקילוחה הרענן עבר את נשמתך ואת בשרך יחד. ובכל־זאת לא אלה הם עולמו שהוא חי בו, שישאף בו רוח ואשר לא ימות בו… מקדשו של ביאליק הוא אחר, הריהו כוהנו של מקדש חָרֵב, ואין דומה לו לכוהן זה כשהוא בא אל המקדש החרב ואוחז בקרנות המזבח, זה מזבח־הצער… לפנים עוד היה המזבח רענן ודָשֵן. קטרתו היתה מיתמרת ועולה בצהלה, ואולי עוד בימי ביאליק העלם היו מקטירים בו וריח זבחו נודף והבלו נפוץ. מזבח־העלומים, מזבח הנעורים קראו לו… אך האיש ביאליק בא למקדש כשכבר חָרַב וצערו תוסס בו, וכשנכנס לתוכו נעשה שליטו האחד והיחידי. אף אמנם לכתחילה היה הצער רק צערו הוא, צער עצמו, צער חייו, ולאט־לאט רחבו עיניו ולבו כאולם רחב ונחתַם בהם גם צערו של אחיו, של כל אחיו היתומים, העם, אשר יאהב עד כדי שנאה – אשר כל אהבה לא תִשְוֶה בה.

ביאליק כתב שירי־אהבה יפים, יפים עד מאוד, ואולם רק השירים יפים. האהבה אשר בתוך השירים היא קלושה וּמִצעָרָה. גדולים אצל ביאליק הגעגועים לאהבה, גדול בו כליון־נפשו אליה. ואולם היא עצמה עוברת בין שורות שיריו כַּצֵל.

לפני עשרים וחמש שנים החל ביאליק לכתוב שירים טובים עד מאוד. אנחנו קראנו את כל אשר כתב האיש הזה, קראנו וגם לָמדנו על־פה, ולא חלנו ולא הרגשנו הרבה, הרבה ימים… פתאום שאג האיש הזה במכאוביו, בתוך־תוכו שאג. כדרך צנועי־העולם עלה על דל שפתיו רק הֵד תלונה דקה, אך ללחש התלונה הדקה, לסודו זה שהוא מגלה ולוחש לאוזני אחותו בשעה של בין־השמשות, תצִלֶינה אוזנינו וּבשָׂרנו סָמר… “אומרים יש בעולם נעורים – היכן נעורי?”

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת,

שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –

הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה־זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר,

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם,

אֵין לִי דָבָר.

הַכְנִיסִינִי – – –

היֹה היה איש אשר לא ידע נעורים, אשר לא ידע אהבה, ואחר־כך הגיע תור הצהרַים, באו ועברו ימי השחרוּת, באה עליו גם התקופה שלאחריהם, קפצה עליו גם הזיקנה, הגיע אחר־כך לשנות־גבורה, נאסף סוף־כל־סוף אל עמיו – ואהבה לא ידע… המעשה הזה – אף־על־פי שהוא מעשה שהיה והוֹוה ויהיה, אינו עושה עלינו רושם… מה בכך? כלום כל חולי צריך אדם לישא?

היֹה היה אדם, אדם גדול, ולוּ גם אדם גדול כטולסטוי, איש אשר שָׂבע נעורים ואשר שָׂבע אהבה, ואולי יותר מדי, ויהי בשעה שקפצה עליו הזיקנה, וַיחל לשקץ את זו, אשר השתחווה לה ואשר עבד לה ימים רבים, ויחל להבזותה, להבאיש ריחה בעיני אחרים, להשליך עליה שיקוצים אך ורק משום שכבר היתה לו לזרא, אחרי אשר שָׂבע אותה הרבה יותר מדי. ועל ערש־דווי, ברגעיו האחרונים, שמר לה איבתו וָימת בקללה על שפתיו. – גם הדבר המסופר בכאן – עדיין אין זאת טראגדיה.

ואולם היֹה היה איש, שהיה יכול לידע נעורים ולא ידָעם, שהיה יכול לדעת אהבה ולא אהב, תרדמה נפלה עליו, רחמנא ליצלן, ופתאום ייקץ האיש מתרדמתו זו. באמצע שנותיו ייקץ, ואולי קודם לכן – לא השנים פה עיקר… יום אחד בנעורים, שעה אחת אם נחמצה – והמועד עבר, את ההתחלה אֵחַר… עתה הקיץ, ואימה חשכה נפלה עליו, הנה הוא סופק כף ולוּ גם חֶרש, הוא מורט שערו ולוּ גם במסתרים, הוא שואג וגועה, בחשאי, כמובן, היכן נעורי?

האין זה מעשה נורא?

הנה אדם מתעורר אחרי תרדמה ליטארגית ארוכה והבוקר שלו כבר חלף. אמנם היום עוד גדול, אך את הבוקר שלו וצפירת־הבוקר לא יראה עוד. והוא עומד ושואף לה במזרח, המקום אשר עזבה כבר, אַיֵךְ? האם אין זה נורא? איֵךְ?

מִמָּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי

וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי,

הִגָּלִי־נָא וּמַהֲרִי, בֹאִי, בֹּאִי

אֱלֵי מַחֲבוֹאִי;

וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי

וּמָלְכִי עַל גּוֹרָלִי;

וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי

וַהֲמִיתִינִי עִם אֲבִיבִי.

וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה נָא נִיצוֹצִי

וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא,

כִּגְוַע בַּעֲרוֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי־בְשָׂמִים

צִפֹּרֶת־כְּרָמִים.

הנה היא מרחפת לנגד עיני כל אותה הגלֶריה אשר העביר איבסן לפנינו; הנה הם: סיגורד העז והיירדיס, אילידה ואותו זר, רוסמיר ורבקה, נבליר וליוובורג, גבריאל בּורקמן, זה האריה הזקן בסוגר ואחות אשתו, והאחרונים, – האחרונים רוביק ואירינה, כל אותם הזוגות הנאהבים והנעימים – והנפרדים…

שירת ביאליק לאחותו, השירה הקטנה, המרפרפת ורועדת כולה, כלום לא נביא אותה בתור הקדמה לנפשות הנורווגי האובדות בלא אהבה, הכָּלות והמשוועות לה לאחר זמן?

ג. על לבבכם ששמם

בְּחֻרְבַּת לְבַבְכֶם הַמְּזוּזָה נִפְסָלָה

עַל־כֵּן שָׁם הַשֵּׁדִים יְכַרְכְּרוּ יָהִימוּ,

וְכַת הַלֵּצָנִים, בְּנֵי רִיק וּבַטָּלָה,

שָׁם עוֹשִׂים הִלּוּלִים וּסְעָרָה יָקִימוּ.

מתי כתב ביאליק את השיר הנורא הזה? איני שואל לשנתו, רק לרגעו, באיזה רגע כתָבו? ומי הם האנשים, אשר אליהם דיבר את שתים־עשרה השורות שבשירו זה? מה פניהם? השׂוחקים המה? נזעמים? נזעמים מאד? הטובים הם האנשים האלה, אם רעים? ואם רעים הם – ודאי שאינם רעים עד מאוד… איש ולב לו – איש טוב הוא, והאיש שהיה לו לב ולבו חָרַב, אינו יכול להיות רע עד מאוד. בעתו היה הלב שלם ותמים עם אלוהיו, אור חסדו זרח לו ביום על סִפּוֹ וידע שנת־מנוחה בלילות… מזוזה היתה מודבקת בפתח־לבו, אך המזוזה נפסלה… רבונו של עולם! האם לא יקרה לפעמים, שמזוזה נפסלת ודווקא בבית צדיק־הדור… המזוזה נפסלה – והשדים התחילו מכרכרים באותו לב… את השד בצורת אדם, כלומר האדם שלמראית־עין אדם הוא, אך באמת הנהו שד – אותו אני ירא, ואולם את האיש שאיזה שד, רחמנא ליצלן, נכנס לתוך לבו והתחיל מכרכר בו ועושה בו הילולים – מה מאוד אנוּד לו… מה ארחמֶנו!… חולשה יש לי לחוּרבות, הרי הן מושכות את לבי יותר מאשר ההיכלים הנושבים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי ארמון־מלכים, שדלתותיו היו פתוחות לרווחה לכל בא, סמוך לאותו ארמון עמדה איזו חורבה נשכחה, ונכנסתי לחורבה, ואתפלל בה – גם עלי וגם עליה, על החורבה התפללתי… כשיצאתי, עמד אותו מלך על־יד פתח ארמונו ושאלני: מדוע לא נכנסת אל פלטרין שלי? ואען לו, לאותו מלך, ואומר: אני לתפילה נכנסתי, וחורבה זו – מזוזה פסולה דבוקה בפתחה, ופלטרין אלה אין להם מזוזה כלל… מי יודע, אולי אין זה ארמון, ואתה – לא מלך אתה, וכל זה רק אחיזת־עינים היא ומעשה־לצים בלבד.

אני ורבים כמוני – יש לנו חולשה לכל מפולת, מפולת־אבנים, מפולת־אדם, מפולת־כל־יש…

כשאנו עומדים לפני חורבה, אנו מחשים, אנו מחשים רגע ואומרים: דבר־מה היה כאן… בשכבר הימים התרחש כאן דבר־מה! ואולם ביאליק – לא רק חולשה יש לו לגבי אלה, אלא שהוא אוהב אותם, מוצא בהם את עולמו, והוא־הוא המבקש להם תקנה… לקומם הוא רוצה את כל ההריסות וגם הריסת־לבבות. הריסת־לבבות – במה מקימים אותה? באמת! ואפילו אם האמת תהיה מרה כלענה… רק לא להשלות את הלבבות ההרוסים בתקוות נכזבות. באמת מתקנים אותם, מעבירים אותם, מעבירים לפניהם את עתידותיהם והינם מתוקנים. הנה נכנס ביאליק לחורבה ומתנבא עליה – שומו שמים! הרי הוא מעביר לפניה את כל המוראים הנכונים לה:

הֲתִרְאוּ מִי אוֹרֵב שָׁם אַחֲרֵי הַדֶּלֶת

בְּמַטְאֲטֵא? זֶה שַׁמַּשׁ מִקְדָּשִׁים נֶחְרָבִים –

הַיֵּאוּשׁ!… הוּא בָּא – וְהַכַּת הַצּוֹהֶלֶת

תְּטָאֳטָא, תְּגֹרַשׁ: “צְאוּ, הַשּׁוֹבָבִים!”

השד הוא נורא. ואולם יש עוד בעל־חי נורא הימנו: חתול השממון הוא, – כשהוא מיַלל ומפהק.

“בחורבת לבבכם המזוזה נפסלה” – ואין אתם חוששים דבר… יש לכם אורחים בחורבה, כת של ליצנים, הם עושים בה הילולים, מקימים סערה ומחרישים אוזניכם… אך צר לי, כמה צר לי עליכם! אחרי הילולא וחינגא אלה – יבוא היאוש. הוא יעשה בכם שַמות, הוא ימחה את עקבותיה של כל אותה החברה העליזה, אף שד אחד לרפואה לא יישאר אתכם, אף צחוק פרוע אחד לא יישמע במפולת לבבכם, לא לחש ולא נחש. כל הכת הצוהלת תגורש, ואז –

אָז יִדְעַךְ שְׁבִיב אֶשְׁכֶם הָאַחֲרוֹן שֶׁעָמַם,

וְנֶאֱלַם מִקְדַּשְׁכֶם וְנִשְׁכַּח הֵהָמוֹן;

וַעֲלֵי מְעִי מִזְבַּח לְבַבְכֶם שֶׁשָּׁמַם

יְיֵלִיל וִיפַהֵק חֲתוּל הַשִּׁמָּמוֹן.

לפני רגע שאלתי: מי הם האנשים אשר עליהם דיבר ביאליק את דבריו אלה? שאלתי: מה הם? בשעה שידעתים היטב… מי מאתנו אינו מכיר את בעלי הלבבות הקרועים והנחרבים? הרי הם חיים בינינו, בתוכנו הם מתהלכים… אנו שומעים לפעמים את צחוקם המוזר, אשר הם צוחקים לנו – ואולם לא המה צחקו לנו, – השד הוא שצחק מקרבם; אל נא תתרעמו עליהם, אל תתעברו בהם, רק נוּדוּ להם, כדאים הם שננוד להם. אותו שַמַש המקדשים הנחרבים הולך וקרֵב, היאוש ממלא את כל חדרי החורבה השוממה ומפַנה מקום לחתול השממון, אשר ייליל ויפהק על מעי מזבח־הלב.

“מי הם האנשים?” – עשיתי את עצמי כלא יודע ושאלתי בשעה שאני מהסס כולי… מדוע ככה נבוכותי? מדוע מת בי לבי לרגע? מדוע חלף קור בכל בַּדי־גֵוי? האני הוא? האם אלַי עָרך ביאליק את דבריו אלה? ביאליק זה, אף־על־פי שהוא מכירני היטב, אינו יודע בכל־זאת דבר מכל אשר אתי. האומנם אינו יודע דבר? אולי יודע הוא משהו? הן הוא כתב בפירוש: “על לבבכֶם ששָמַם”… והרי גם לבי – לא הכל בו יפה… ירא אני קצת לבדוק במזוזתו… מי יודע, אולי דווקא אלי נתכּוון, על לבי ששָמַם?…

בְּחֻרְבַּת לְבַבְכֶם הַמְּזוּזָה נִפְסָלָה –

שורה קטנה זו, מדי עָברי עליה, והוסיפה לי מורא על מוראיה הקודמים שהשליכה עלי… הוי, אחי, אחי רחימאי, לא עלי ולא עליך שר המשורר שירתו זו, רק על עצמו שר, על לבבו הוא… הראיתם את בֶּקלין, כשהוא מצייר את עצמו, את פרצופו הוא ואת מלאך־המוות גוחן ומנגן לו על אוזניו בכינור: “היאוש – הוא בא, והכת הצוהלת תטאטא, תגורש…” – הלוואי שאשקר, גם בלבו של ביאליק דבר־מה אשר “לא כך” הוא… אולי לא תמיד, ואולי ישנם רגעים –

כּוֹכָבִים מְצִיצִים וְכָבִים,

וַאֲנָשִׁים בַּחֲשֵׁכָה נְמַקִּים;

הַבִּיטָה בַּכֹּל וּבִלְבָבִי –

מַחֲשַׁכִּים, יְדִידִי, מַחֲשַׁכִּים…

וְנוֹצְצִים חֲלוֹמוֹת וְנוֹבְלִים,

וּפוֹרְחִים וּרְקֵבִים לְבָבוֹת;

הַבִּיטָה בַּכֹּל וּבִלְבָבִי –

חֳרָבוֹת, יְדִידִי, חֳרָבוֹת.

ד. שירה יתומה

“הסכת ושמע” –

עשיתי את אוזני כאפרכסת ואף־על־פי שלבדי הייתי בבית, אני וספר שיריו של ביאליק ואין איש אתנו בחדר, בכל־זאת התמלטה מפי מלת־הקריאה הקצרה: הס!

הנני ואשמע.

נעשיתי כולי אוזן, הנני ואקשיבה רב קשב:“הסכת ושמע” – שתי המלים הפשוטות הללו פעלו עלי לכתחילה. המעשה אשר יסופר שם, בשירה זו, הוא פשוט עד למאוד: היער עדיין שרוי בשממותו, קרקעו עוד רטוב כולו, רוחות קרות וחודרות עד הנפש שוטטות והומות בלבבו, עלי־השלכת ננערים לרגעים, סובבים בכנף הרוח ושוב דבֵקים לארץ הרטובה. ואולם בתוך הקדרוּת ועזובת־החורש הללו נשמע קול הזמיר: הקדים קצת… ושירת־הזמיר – אם כי יש בה משהו מצָהלת אביב וחיים – הרי היא יתומה בתוך אבלי היער הרבים. המעשה, כשהוא לעצמו, הוא פשוט עד למאוד. גם הכוונה פשוטה: היער – כלומר: כנסת־ישראל, הטובעת אחרי הפשרת־שלגים בתוך ביצת־טיט ורקב־שלכת, שמעה פתאום את קול הזמיר ברֵעוֹ, כלומר: קול “לֵוי” בודד… הקדים קצת המשורר, בן־לויים זה, ואם כי קולו כה רך וכה ענוג, קול זמיר הוא, עם הֲמִית נחמה וחיים.

כוונת ביאליק בשיר ניכרת עוד בראשיתו, מנקרת היא את העינים, ואין להעיר עליה. גם תינוק, אחרי שתפרש לו את המלים הקשות לו, יבין מה “רצה כאן המשורר”. מה שאני מעיר ומדבר על כוונתה של “שירה יתומה” זו, הוא אך בכדי להגיד אחר־כך: כך צריכים לכתוב שירים שיש בהם כוונה.

“שיר השירים אשר לשלמה: ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין; לריח שמניך טובים, שמן תורק שמֶך, על־כן עלמות אהבוך!”…

ביום חול אחד קראתי את שיר השירים, ואני טרם אדע היטב את פשר־המלים של השירה הנשגבה הלזו, ובכל־זאת הבינותיו. למחרתו של אותו יום ערב־שבת היה, וישבתי שם לפני רבי ושמעתי מפיו את “שיר השירים אשר לשלמה” ודווקא עם ביאור המלים, וחדלתי להבינוֹ… ביאור המלים נכון היה, ואולם רבי הטוב גילה לי גם את הכוונה, והכוונה בילבלה את מוחי הרפה ולא הבינותי ב“שיר השירים אשר לשלמה” כלום.

מוחי הרפה? האומנם רפה היה? האם לא היה תופס אותה הכוונה? לבי החי והרך ביותר, לבי הוא אשר מיאן להבינוֹ, לבי הוא שלא היה נוח לו הימנה… אוהב אני לדלוֹת את הכוונות הנכנסות ביחד עם השירים אל תוך הלב, אוהב אני לדלוֹתן ולהביאן אל קרבי לא רק בכוח הבנתי גרידא, אלא גם בכוח רגשי העז, החד והחרד לכל אמת ורמז, לכל דבר ולצילו של דבר.

היזהרו, משוררים, בשיריכם שיש בהם כוונה. אשריכם אם תהיה כוונתם בשורות ולא בין השורות. והיזהרו עוד יותר בשיריכם שאין בהם כוונה והם חשודים בעיני “קוראים מעמיקים” הדולים מתוכם כוונות זרות ומשונות על כורחכם.

סיפרו לי מעשה שהיה:

עלם אחד, רם־היחס, בן שׂרים ורוזנים, אחד מבני העליה, היה יושב בארמון אביו הנסיך בָּהָר; ראתה אותו בת־העמקים, בת־חשוכה מבנות דלת העם, נערה אחת מסֵתר המדרגה, ותחשק בו, ותשא עיניה ולבה אל ההר, ותחנן קולו ותקרא לו, שיֵרד אליה, אל תוך העמק. והוא, העלם, גם העלמה הקוראת אליו מצאה חן בעיניו, ויחפוץ להעלותה אליו אל ההר, להראות לה את כל אושרו, ללמדה דרכי בני־העליָה, תורת־ההרים ולשון־הרוחות. אך מורד ההר משופע היה ביותר – אין לעלות ואין לרדת בו… ואולם היא, בהתחננה אליו יום־יום ולא שמע אליה – התחילה מחניפה לו ומחליקה לו בלשונה. שרה לו עגבים כדרך בנות־העמק, עד אשר משכה אותו בחבלי־אהבתה למטה… בן־האצילים לא עצר עוד כוח, לא עמד בפני כשפיה הרבים, ובשבתו ליד חלון ארמונו הנישא, התפרץ בעדו אליה, – וראה פלא: בנפלוֹ במרוצת־הבזק במורד־ההר המשופע לא נפזרו עצמותיו, אהבתו הגדולה שמרתהו. הוא בא אליה ממרומיו, בא ועמד לפניה בלי ריסוק־אברים, אך בהתיצבוֹ לפניה, כמו שהוא, בעמק ולא הכירתהו! היא אהבה אותו רק בשעה שהיה על מרום פיסגת ההר, ועתה – הרי היא עומדת, תוהה עליו, שוממה ונבוכה ולא תכירנו…

המעשה הזה, שסיפר לי אחד לתומו, עשה עלי רושם חזק… בסַפּרוֹ לי, נדמה לי רגע, שלא מעשה בנערה בת דלת־העם ובן־רוזנים היושב בארמונו בהר אני שומע, אלא הייתי יושב לפני אותו אדם ומהרהר על־אודות הרם והשפל הכמהים לפעמים זה לזה. על־אודות הנעלה והנמוך השואפים להידבק ולהיות לאחד, על־אודות שנַיִם רחוקים הנמשכים זה לזה כל הימים, ובהיותם קרובים אין האחד מכיר את משנהו אשר נפשו כלתה אליו. הייתי יושב לפני אותו אדם ומנענע לו בראשי: כך, כך, דברים אלה שאתה מספר לי, הרי הם עומדים ברומו של עולם… על־דבר צערו של עולם אתה מספר לי. הלה – כמעט שהתרומם ממקומו ולטש עלי את עיניו התמהות: מה אתה סח? כלום לא תשמע את המעשה שהיה? אני על דבר נערה בת־עמקים פשוטה ועל דבר בן־אצילים, בן דרי־מעלה סיפרתי לך…

אנוכי קמתי וארגיעוֹ, ששמעתי את דבריו היטב, וכל הגיונותי והרהורי שמילאו עתה את לבבי לא באו אלא בעקבות השנַים. אותה הנערה ואותו בן־האצילים מלווים את כל רחשי לבי, כל הגיגי ומחשבותי סובבים עליהם…

לאחר שעה קלה הלך לו האדם הטוב ואנוכי נשארתי לבדי על־יד החלון הפתוח. שעת־בין־השמשות מאוחרת היתה השעה ההיא, ואני יושב ותולה מבלי משים את עיני בשמים, והנה – כוכב נפל… המראה הזה אשר ראו עיני לא חדש היה, ולא אדע מדוע חלף באותו רגע קור בעצמותי? מה זה היה לי הפעם? הן כוכבים רבים ראיתי בימי חיי־הבלי נופלים מרקיע־תכלת. כמדומה לי שרבים הם אותם שנפלו ואבדו, מאלה שעודם קבועים בשחקים, ובכל פעם ופעם לא שמתי להם לב, ועתה – רטט זה מהו?

האומנם נצטמצם בכוכב הנופל הזה אותו המעשה בנערה שבשפֵלה וידידה רם־היחס וכן אותן המחשבות אשר נולדו בי לרגל הזוג האוהב והאובד הזה? אכן, כוכב זה הנופל – את צערו של כל העולם גילה לי הפעם בנפלוֹ. כוכב זה הנופל הנהו תמצית כל תהום מחשבותי בערב זה, ושאר הדברים הם הכוונה. ².

כּוֹכָב מְהַבְהֵב בַּמָּרוֹם

וְנַעֲרָה בַּסִּמְטָא עוֹבֶרֶת;

מַדּוּעַ כֹּה יֶחֱרַד הַכּוֹכָב?

מַדּוּעַ הִנָּהּ חִוֶּרֶת?

הֵם אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה כַמָּה,

וְזֶה אֶל זֶה יוֹצְאִים בַּלַּיְלָה:

הַנַּעֲרָה לוֹ קוֹרֵאת: רֵד מָטָה!

הַכּוֹכָב: עֲלִי־נָא לְמַעְלָה!

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת הַחֲרִישִׁים,

בִּשְׁעַת גַּעְגּוּעִים וּמְשׁוּבָה,

קָרְעָה שִׂמְלָתָהּ וְיָצְאָה

וְנִצְבָה כְּלַפֵּי אֲהוּבָה.

חָרַד הַכּוֹכָב וְהִבְהֵב,

נִתַּק מִמְּרוֹמִים וְשָׁקַע;

הַנַּעֲרָה צוֹעֶקֶת לְנָפְלוֹ

וְקוֹפֵאת לְנָפְלוֹ בִּצְעָקָה.

הסכת ושמע –

מה אשמע? דבר נורא עד מאוד, אבל ישָן, דבר איום מאין כמוהו, אבל ידוע למדי: אנו טובעים בים של צרות… שאל את התינוק המשחק בחול: היכן הם היהודים? וחפר לך הילד התם, המאמין בדברי אביו ואמו, תשע אמות באדמה להראותם לך שמה. אי הפה שאינו חוזר על אמת מרה זו שבע ביום. החנווני בחנותו במה ישיח? התגרן בשוק, הדרשן על הבימה וכל כתבן, כל עתונאי על עמודי עתונו? מה שנורא ביותר: אנו עוברים בין אלה, שומעים את דבריהם – ולא כלום… קהו רגשותינו. הנה צעקנו במכאובינו הרבים, ישבנו לארץ וצעקנו, כולנו, כל ישראל המקהלה… ואולם בכל רגע פסק קול אחד, חדל מצעוק, קם ופרש הצידה… רגע־רגע משתמט אחד מאתנו, הולך לו וּמַחשה… והמחשים – לא משום שחדלו מכאוביהם, פרשו שותקים לקרן־זווית. אפשר שרבים מהם – מַכָּתָם אנושה ביותר וכאבם אתם, אלא שקָצה נפשם בזה, ב“בבכי אלפי שנים”… היא סולדת ואינה יכולה לגעות בבכי עד לידי קהוּת הלב וגרון ניחר. רבים מהם, המשתמטים, הם כילדים, שדמעתם מתגלגלת על לֶחיָם, אך השמש צחקה להם לעלובים אלה, מהלה את הדמעה המטפטפת בזהבה והתחילו צוהלים. שכחו את עלבונם לרגע.

מי יודע, אולי יזכרוהו עוד מעט ושבו והֵמֵרוּ, מי יתן ולא היה!

לשווא יאשימו אלה הנשבעים להאשים, את אלה הפורשים לשעה קלה מעדת הנאנחים והנאנקים בקול רם, בהעלמת־עין והקשחת־הלב. לשווא הם קוראים אחריהם ומראים עליהם ביד: “הרי הם המתרחקים מעמק הבכא, הרי הם מתנכרים לעמם ולמכאוביו ואינם רוצים לדעתם”…

אם נתפוש את אחד המאשימים בכנף־בגדו ונשאלהו: מנין לך שאלה הפורשים והנאלמים אין לבם כואב ודואב כפליים מאשר לבך אתה? ואמר לך: פלוני סח אתי היום כשעה שלמה ולא נאנח אף פעם על צרות עמו… ואלמוני, הוא המשורר, כתב היום שיר ולא הזכיר בו אף במשהו את העם ואת תלאותיו… וזה השלישי, הצעיר, הנה התאהב, קם והתאהב בשעת־חירום זו…

על ביאליק לא יראו באצבע: הנהו, המעלים את עיניו, אחריו לא ירננו: המתנכר! מביאליק יש להם הנאה משונה. ביאליק בוכה, נאנח, צועק וקורא־תיגר… “ביאליק – קוראים הם – אתנו הוא, יושב הוא לארץ בתוכנו, בתוך כל המחנה”… ואולם הדבר הזה לא כך הוא, רק נדמה להם לאלה המרננים והמערערים, כי בתוכם הוא יושב, באמת אין מקומו שם: ביאליק, המשורר הלאומי הזה, גם הוא מן הפורשים והולכים לדרכם הם… הוא בוכה, נוהם ונוהק, ומדבר גבוהות וגדולות… אך הוא עושה עלינו רושם, כל נאקה וצעקה עושה עלינו רושם, ובזה הוא נבדל מכל עדת הבוכים חינם… אצל ביאליק – אף דמעה אחת לא תרד מעיניו לבטלה, את אנחתו היותר החשאית לא ישא הרוח.

הַסְכֵּת וּשְׁמַע: מִמַּעֲמַקֵּי הַיַּעַר הַדּוֹמֵם

כְּחָרֵד וּכְנִכְלָם שִׁיר זָמִיר מִתְגַּנֵּב לְאִטּוֹ.

גַּם עֹצֶב הַיַּעַר, גַּם חֲלַל כָּל הָעוֹלָם הַשּׁוֹמֵם

יַגִּידוּ: מַה נִּמְהָר הַשִּׁיר, מָה אֵינֶנּוּ בְּעִתּוֹ.

הַבִּיטָה! עוֹד טוֹבְעוֹת רַגְלֵינוּ בַּטִּיט וּבָרֶפֶשׁ,

הֶעָבִים כְּעֵין הָעוֹפֶרֶת עוֹד תְּלוּאִים בָּאַוֵּר;

הָרוּחוֹת הָרָעוֹת עַד נֶפֶשׁ תַּחְדֹּרְנָה, עַד נֶפֶשׁ;

הַמַּיִם הָרָעִים עַד צַוָּאר יַגִּיעוּ, עַד צַוָּאר!

הַיַּעַר? מָה אָבֵל הַיַּעַר! הוּא אִלֵּם, הוּא מַחֲרִישׁ כַּמָּוֶת;

כְּאִלּוּ לֹא פִלַּח גַּם שֵׁבֶט אוֹר אֶחָד לְבָבוֹ;

אַלּוֹנָיו וּבְרוֹשָׁיו עֵירֻמִים יִשְׁתֹּקוּ וַחֲלוֹמָם – צַלְמָוֶת,

כְּמוֹ חָדְלוּ מִקַּווֹת לָאָבִיב וְקֵיצָם לֹא יָבוֹא.

וּרְקַב הַרְבֵּה תְּקוּפוֹת שֶׁל חֹרֶף נֶעֱרָם בַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ,

שַׁלֶכֶת וְקָרְחָה שֶׁל הַרְבֵּה שָׁבוּעִים וְיוֹבְלִים,

רְקַב פִּגְרֵי אַלּוֹנִים עַתִּיקִים הֲפוּכִים מִשֹּׁרֶשׁ,

רְקַב שִׁכְבוֹת הֲמוֹן עָלִים כְּמוּשִׁים, יְבֵשִׁים וְנוֹבְלִים.

וּכְאַבְנֵי־מַעֲמָסָה כָּל נִטְלֵי הָרָקָב יָעִיקוּ

עַל קַרְקַע הַיַּעַר וִיחַנְּקוּ בִּכּוּרֵי כָּל־פֶּרַח

כָּל־אָבִיב הַפּוֹרְצִים לְבַצְבֵּץ, וּבְטֶרֶם יָפִיקוּ

אֶת נַפְשָׁם – בַּחֹשֶׁךְ יֹאבֵדוּ, יָמוּתוּ בַּקֶּרַח –

בַּקֶּרַח הַנּוֹרָא הַצָּפוּן בְּחֵיק הָאֲדָמָה,

כָּל־קֶרֶן כָּל־שֶׁמֶשׁ לֹא תֵדַע, לֹא תוּכַל תַּמְסֶנּוּ –

אֲהָהּ! כַּמָּה פִרְחֵי עֲדָנִים כְּבָר נִקְבְּרוּ שָׁמָּה!

וְכַמָּה עֲתִידִים – מִי יֵדַע וּמִי יְשׁוּרֶנוּ.

וְעֶרְיָה עֲגוּמָה מִסָּבִיב: הָעֵצִים עֵירֻמִּים;

גַּם אַבְנֵי הַשָׂדֶה זוֹעֲפוֹת וְסָרוֹת צוֹפִיּוֹת

מִתּוֹךְ חֲרֻלִּים נָמִים הַנָּדִים יְבֵשִׁים וַעֲגוּמִים,

בֵּין קִמּוֹשׁ הָרוֹעֵד מִצִּנָּה, רְצוּץ רוּחוֹת הוֹמִיּוֹת.

וּזְמִירֹות אֲחֵרוֹת הַסְּעָרָה עַל אֹזֶן תְּזַמֵּר,

זְמִיר חַיִּים נִמְשָׁכִים בְּלֹא חֶמְדָה בְּלֵילוֹת שׁוֹמֵמִין,

כְּעַצֶּבֶת יוֹם סַגְרִיר, כִּילֵל סוּפַת חֹשֶׁךְ הַמְסַמֵּר

בְּשַׂר תּוֹעֶה בִישִׁימוֹן לֹא דֶרֶךְ לְהַשְׂמִאיל וּלְהֵימִין.

וּבְעוֹד כֻּלְּךָ רוֹעֵד מִצִּנָּה חוֹדֶרֶת, יְדִידִי,

כִּי יִפְגַּע אָזְנֶיךָ שִׁיר זָמִיר הַמְצַפְצֵף וְהוֹמֶה –

הַאֻמְנָם לֹא תָנוּד לַמְּשׁוֹרֵר הַבּוֹדֵד, הַיְחִידִי,

וְלֹא תִשְׁמַע שִׁירָתוֹ כִּשְׁמֹעַ קוֹל שִׁירָה יְתוֹמָה!

גם כותב השיר הזה מן המשתמטים מתוך המחנה הנהו. הנה קם ופרש מהם והלך לו לנפשו, אך בנפשו – כל נגעי המחנה, כל צערו הוא נושא אתו בחובּו ולא ידע, מתוך עיניו המה מציצים ואל כל אשר ישלח את מבטו שם נחתם כל הנגע; הנהו קם וסר אל היער, הוא מוצא אותו בשממונו, בקדרוּתוֹ… עוד לא תם החורף – והוא מתאר לנו בצבעים כה נאמנים, במראות חולמים וקורעים את הלב, את “עזובת החורש”, כל מלה שייכת ליער, כל הגה, כל חרוז מוקדשים לה, ואולם בגמרנו את השיר הזה, נדכאים עד מאוד ונבוכים עד מאוד, וידענו כי “לא דובים ולא יער”; על עַמו שר, על עמו האומלל… המשורר רק אליו נתכוון, מדעת ואולי שלא מדעת.

השמעתם על־דבר המלאך עגום־העינים, שהיה טס לתומו על־פני כל הארץ, וכל מקום אשר יעבור עליו – ועָגם המקום ההוא כמוהו?…

ה. הולכת את מעמי

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,

וּמִצְאִי אֶת הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

אֲנִי? אַל תִּתְנִי לֵב – אֶינֶנִּי גַלְמוּד…

קרא את השיר, את כולו קרא, אחי, חזור וקראהו, הפוך בו וקראהו מחדש ואחר־כך עבור גם על מעט דברַי שאני כותב בשולי השיר הנפלא והנורא הזה.

נפלא הוא השיר על ההולכת ונורא הוא כאחד. לוּ כתָבוֹ משורר אחר, משורר סתם, והיה השיר הזה רק נפלא, אצל ביאליק הוא נורא. נפלא ונורא כאחד.

אשה זו ההולכת מעמו, מעם משורר סתם, ודאי שלא יחידה ולא ראשונה היא לו. כבר הוא רגיל ומנוסה בטראגדיות מעין אלה… אשה זו ההולכת מעמו – לפני לכתה ודאי לחץ אותה בסערת־רוחו אל לבו, וכנוח עליו הרוח – הוי, מה לא יעשה המשורר כנוח עליו הרוח?… ועתה בלכתה ממנו לא את האחרונה בתקוותיו שילח מעליו. ואולם ביאליק – לאחר ששאל ביאליק: “היכן נעורי?” – הוא עומד ומביט אחרי האשה ההולכת מעמו ומברכה לשלום… אשה זו – אחת היא לו, שניה אין לו ולא תהיה לו לעולם. ובלכתה – הוא נשאר לבדו, עד עולמי־עד לבדו… ועוד זאת: הוא שילח אותה מאתו לפני שהשביח בה את סערות־רוחו. הוא שילחה זכה, טהורה, תמה וצנועה מאשר היתה, בתוך ד' אמותיו של המשורר ניטהרה עוד יותר מאשר בבית אביה ואמה… אמנם בערה האש בקרבתה – אך בעצמותיו בערה, בשרו נשרף מתחת לִבנת־הכַּר, גדולה היתה סערת־הרוח בשבתו אִתה, אך כאותם זוגות הנאהבים והנפרדים היה רגיל להשקיע את האש לפני התפרצה, לקצץ בכנפים הנכונות לעוף, לחנק את החיים החותרים לצאת, השואפים מרחב ודרור.

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

מנוחה זו, הבאה לאחר יאוש, נשגבה ואיומה היא כאחת… ואולם מה עשיר הוא, מה עשיר הוא זולתה… לכתחילה, כשקראתי את השורה הראשונה היה לבי מהסס: לכתחילה הייתי חושש לו למשורר, שלא ירוצץ גולגלתו בקיר־החומה, שלא ימית את עצמו עליה לאחר שתלך, וחפצתי לקרוא אליו בקול: השיבנה! השיבנה! אנה אתה בא בלעדיה? עולמך יֶחשַך בעדך, גלמוד תשאר כאן, ערירי תלך, החזירנה אליך! אמנם, הייתי חושש לו למשורר עד שראיתי את אושרו הגדול ונכסיו הרבים – וָאֵרָגע. אשריהו!

אוהב אני את הגבירים האדירים הללו, שאוצרותיהם מסולאים בפז ובכל יקר גם לאחר הפסד גדול, ועוד הם פתוחים ומלאים לעיני כול. הביטו כמה אצילה וחרישית היא העצבת המרחפת על־פני האוצרות.

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,

וּמִצְאִי אֶת הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

אֲנִי? אַל תִּתְנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:

כָּל עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ

וְכוֹכֱבֵי־אֵל לֹא נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז־לִי –

עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל נְכָסַי

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא דָלָל.

רְאִי, חָסַרְתִּי אוֹתָךְ – אַךְ עֲדַיִן

לִי נִשְׁאַר רָב: לִי יֵשׁ עוֹד עוֹלָם מָלֵא,

הַיָּפֶה כְּמוֹ־שֶׁהוּא בִּירַק אֲבִיבָיו,

בִּזְהַב סוֹף־קֵיצָיו וּבְלַבְנוּנִית־חֳרָפָיו;

וְלֵב עוֹד לִי – דְּבִיר־חָזוֹן, קַן־הַחֲלוֹמוֹת,

וּכְאֵבִי עָצוּר שָׁם, יְגוֹן הַקֹּדֶשׁ,

וּמַלְאָךְ טָהוֹר עִמִּי – דְּמוּת דְּיוֹקְנֵךְ,

הַחוֹפֵף עוֹד בְּחֶסֶד־אֵל עַל רֹאשִׁי

וְלוֹחֵשׁ בְּרָכָה, רוֹתֵת וּמִתְאַפֵּק

כְּדִמְעַת־אֵם חֲשָׁאִית עַל נֵר שַׁבָּת

בְּדִמְמַת הַקְּדֻשָּׁה הַשַּׁאֲנַנָּה,

וּכְאוֹתוֹ כוֹכָב חָרֵד שָׁם בַּמָּרוֹם,

שֶׁמֵּצִיץ עוֹד עָלַי בְּעַיִן יָפָה

וּמוֹשִׁיט לִי בַחֹשֶׁךְ שַׁרְבִיט זְהָבוֹ.

בין שירות כל הלשונות – השירה העברית, בין המשוררים העברים – ביאליק, בין שירי ביאליק – השיר על זו ההולכת מעמו. ולא משום שהוא מן היותר יפים בשיריו, אלא משום שהוא כולו אהבה. אהבה בלי מצרים, והגבר האוהב הוא שקט וגא ורחום… לא טוב־לב כל־כך ולא רך־הלב, אלא רחום… אלי, אלי, כמה רחום הוא בשירו זה!

הנה עולה על לבי איזה מאורע שאירע למאן־דהוא בארצותינו, ארצות־החיים. איני זוכר עוד היטב, אם קראתיו בספר או שמעתיו במסיבת־רֵעים. מעשה משונה ויחיד במינו על־דבר אותו איש שעזבה אותו אשתו ודבקה באיש אחר. כשנודע לזה הראשון, למי שהיה בעלה, שאין מאהבה נאמן באהבתו לזו שהיתה אשתו לפנים, נדדה שנתו מעינו והיה חושב ומהרהר: כיצד מחזירין את לבו של זה אל זו שהיתה אשתו? אך אין עצה ואין תושיה… הרעה תבוא ואין בכוחו לעצור בעד הרעה. אותו זָר שדבקה בו אשתו יעזבנה, ואין עצה… והוא – מי שהיה בעלה – בא אליה אחרי לילות־נדודים ואי־שינה, הוא בא לקדם במה שאפשר את פני הרעה. הוא בא כדי להכין את לבה לצרה הקרובה, שלא יתפוצץ, חס וחלילה, בהיוָדע לה… הוא מלמדה שלווה, שלווה, שלווה…

הגבר הרחום רואה את האשה ההולכת מעמו, רואה הוא את “האש הזרה” שבעיניה, אש זרה, מתאווה, נוהה – ולא אליו… אל מי? עדיין לא תדע “יחידתו” את הזר שכה כלתה נפשה אליו, לא תדע למי תּכמַהּ… יהיה מי שיהיה, רק לא לו! והרי זה מכאיב את הגבר האוהב עוד יותר… היא הולכת – וטרם תדע את דרכה. ואולם הוא, שעינו פקוחה, ולבו, בדאגתו לה, ער, מרגיש ורואה את הנולד, הוא יודע את התוהו־לא־דרך אשר בו תתע… הוא יודע, שלא תמצא ידיה ורגליה בתוך חוגי־הקסם, מחזות־השווא והמדוחים אשר יוליכוה שולל… הוא יודע, כי צער זה הגדול מני ים, אשר גרמה לו בהשאירה אותו לנפשו, ייוָדע גם לה: יודע הוא, כי “תתחבט ארצה, תזחל על גחונה למצוא מלוא־כף אהבה, קורטוב אושר – אך נוהה ועייפה תתע עינה ותשוטט חדלת־תקווה בערפל, ונפשה תצא לאלוהים ולאושר” – והוא מגלה לה למפרע את הסוד הגדול, סוד הקיום לאחר שבר אניה בלב־ימים, הוא מוסר לה את הסגולה אשר תעמוד לה בעת צרה, אשר לא תתן לָמוט רגלה ואשר תציל אותה מאבדן וכליון.

וַאֲנִי יָדַעְתִּי

עוֹד יִפְשְׁטוּ עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ כֻּלָּהּ

בִּירִיעַת תְּכֶלְתָּם הַמְשֻׁבֶּצֶת זָהָב

כַּכּוּשִׁיּוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת – לֵילֵי קָיִץ,

מְתוּקֵי־לֵילוֹת, קוֹדְחִים וּמַחֲרִישִׁים,

מְעֻלְּפֵי־שְׁחוֹר וּכְלִילֵי הַכּוֹכָבִים,

כָּל כּוֹכָב רִמּוֹן זָהָב, רִמּוֹן זָהָב;

וּרְוַת הִרְהוּרֵי־חֵטא וִיגֵעַת־חֶמְדָה

בְּחֵיק הַלַּיְלָה תִּרְבַּץ כָּל־הָאָרֶץ;

וּפִתְאֹם תָּקוּם דְּמָמָה גְדוֹלָה, רַבָּה,

וְרֶטֶט חֵשֶׁק יַחֲלֹף כָּל־הָעוֹלָם,

וְנִנְעֲרוּ כּוֹכָבִים שְׁפָעוֹת, שְׁפָעוֹת,

וְנִתְּכוּ הֵמָה וּמְכִתּוֹתָם אָרְצָה

כִּנְפֹל שְׁלַל עֲלֵי־זָהָב בַּשַּׁלָּכֶת;

וּקְלוּיֵי תַאֲוָה וַאֲכוּלֵי חֵשֶׁק

אִישׁ אִישׁ בִּרְעָבוֹ וּבִצְמָאוֹ יֵצֵא,

יְגַשֵּׁשׁ קִיר כְּעִוֵּר, יַחְבֹּק אָבֶן,

יִתְחַבֵּט אַרְצָה, יִזְחַל עַל גְּחוֹנוֹ,

לְלַקֵּט רְסִיס־פָּז אֶחָד, פֵּרוּר אֶחָד

מִמָּה שֶׁהִשְׁלִיךְ לוֹ מֵעַל כּוֹכָבוֹ

וְלִמְצֹא מְלֹא־כַף אַהֲבָה, קֹרְטוֹב אֹשֶׁר –

בְּשָׁעָה זוֹ אִם יִתְקְפוּךָ גַּעְגּוּעִים

וְנוֹהָה וַעֲיֵפָה תֵּתַע עֵינֵךְ

וּתְשׁוֹטֵט חִדְלַת־תִּקְוָה בָּעֲרָפֶל,

וְנַפְשֵׁךְ תֵּצֵא לֵאלֹהִים וּלְאֹשֶׁר –

כָּמוֹנִי שְׂאִי עֵינַיִךְ הַשָּׁמַיְמָה

וְלַמְּדִי־נָא מֵהֶם אֶת לִבֵּךְ שַׁלְוָה:

רְאִי, כָּאֵלֶה וְכָאֵלֶה יֹאבְדוּ

כּוֹכָבִים מִדֵּי לַיְלָה לַשָּׁמַיִם –

וְהֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם,

וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם,

וּכְמוֹ לֹא נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל זְהָבָם.

הנה קראתי את השיר, סגרתי את הספר לשעה קלה, קפאתי על הרהורי שמלאתי ולא אדע שַחרָם ודמעה נזלה מעיני, – מאין באה? אני פותח שוב את הספר – שיר זה, מה שַחרוֹ? קראתי עוד הפעם והנה הוא אחר, אחר לגמרי… לא על אהובה ויחידה לו כתב משורר עברי את השיר, ביאליק אינו כותב שירי־אהבה סתם… הרי הוא נפרד בדברים חמים אלה מבת־ישראל, בת־ישראל העוזבת לא את מאהבה, רק את בחירה, את בן־ישראל… הוי, כמה מבנות־ישראל עוזבות את הבנים מישראל, עוזבות אותם כדי להידבק באחרים, ועיני הבנים מישראל רואות וכָלות…

העינים כלות, הלבבות מתכַּווצים מעוצר כאב וכלימה, וקללתם, קללה חִדלַת־אוֹנים, מלוֹתן. כי הבנים מישראל לא מאנשי אלהים המה, לא ביאליקאים הם ואת מנוחת־הקודש אינם יודעים, אינם יודעים להיות שקטים באהבתם הגדולה: רובם הם צעירים, חמי־הלב וקצרי־הראות… ואין להאשימם: נפשם עליהם תתעטף והיא כָלָה ביגונה.

קול אחד, המזכיר לנו מעט את שירו זה של ביאליק, הוא קול האבות בריבם עם הבנים. קול זה אנו שומעים לפעמים בחיים ובספרות. כשהוא קורא להם לאלה המציצים ונפגעים: “הוי, בנים! צר לכם אתנו, בנים, למעונות־האור אתם הולכים?… ואולם דעו לכם, כי האור הזה שאתם רואים מרחוק – אור מַתעה הוא… הנה כי תכתתו רגליכם, תתעו, תלאו ותיעפו ודוויים ורצוצים תשובו אל אלוהיכם הישָן…” ראינו את הבנים יוצאים לקראת האלהים החדשים ואת האבות נשארים לבדם באהליהם; יש אבות רכי־לב, ממררים בבכי, מורטים שערות ראשם, יש עקשנים שלא יורידו דמעה, לא ייאנחו, גם אל החלון לא יקרבו לראות בבנם ההולך ונעלם מן העין.

ואולם ביאליק לא ידבר בשירו בשפת אב… בן־ישראל אציל וצעיר, אשר שאר־לב ושאר־רוח לו, ידבר בשירו אל בת־ישראל צנועה וכשרה עד מאוד, רק את עַמה אינה אוהבת וגם את בן־ישראל זה – רק משום שבן־ישראל הוא… בולמוס “היציאה מן המחנה” אחָזָהּ… במחנה העִברים למדה לאהוב את הזרים, – עתה היא יוצאת אליהם – “לכי לשלום!” קורא אחריה לא אביה הזקן עם ציציות־טליתו הטופחות על ברכיו הכושלות, לא אמה עם הפיאה הנכרית שבראשה. רק עברי צעיר, בן־גילה, שעל עולמו מולכת זו, שהיתה יכולה להיות לו לשולמית, ומשהלכה נשאר לו עולמו המלא ודמות־דיוקנה חופפת עליו. משהלכה – נשמרה בלבו דמות־דיוקנה… עברי הוא, בא־כוחו של עם שלם, עם עברים צעירים, ודבריו כה ענוגים, מלאים עצבת וגאון גם יחד… הוא לא יעצור בעדה… “לכי… ויהי רצונך לבדו נר לנתיבך… הנה הפכת אלי פניך רגע ומצאתיני בבדידותי… אל־נא, אל תתני לב, אינני גלמוד…” אך היא עוד שוהה. למה כה תשהה, עדיין היא פוסחת על שתי הסעיפים: התלך אם תחדל? גלמוד יהיה העברי בלעדיה… אך העברי הצעיר שאר־רוח לו, גא הוא ואינו רוצה לעורר רחמים – והוא נושא את מדברותיו ומספר על עושרו הרב: אל נא תעצרך בדידותי, אם אין רצונך בכך… ואם ראתה דמעה בעיניו – לא על מכאוביו ויגונו־קודש היא מעידה, רק עליה, על ההולכת, עלתה ונשפכה הדמעה. אהה, בת־ישראל זו, שכשרה היא, הנה היא יוצאת מעירה, מרחובה, מבית אביה הסמוך אל ביתו הוא… אהה, בן־גילה הוא אשר ינוד לה; בן־גילה הוא, אך לבו קנה חכמה יותר, מלומד הנסיון הנהו, ואולם לא חכמתו עיקר, ולא משום שמנוסה הוא בארחות־החיים – הוא רואה את הנולד. נבואה היא שניצנצה בו!… אהה, הנה היא גולה אל בין הזרים, שם תתע ותאבד דרך, ושם… לשווא תבקש שם בנכר “מלוא־כף אהבה, קורטוב אושר…” לא תוכל בת־ישראל “להתחבט ארצה” עם המוני אדם זרים, רעבים וצמאים, “קלוּיי תאוה ואכולי חשק” וללקוט, ללקוט אִתם יחד… ושם בנכר – יודע הוא, יתקפוה געגועים, – אל מי? אל רחובה, חצרה, ביתה, אל הבית הסמוך, אל ביתו הוא… האומנם? ולוּ גם יתקפנה כליון־הנפש – אך היא לא תשוב… “נוהה ועיֵפה” לא תשוב אליו; “נפשה תצא לאלוהים ולאושר” – ושמץ משנַיִם אלה היתה מוצאת אצלו – אך אליו לא תשוב, “חדלת־תקווה תשוטט בערפל” – ואליו, אל בן־עמה, לא תשוב… הוי, לולא עזבה אותו לכתחילה! ואולם עתה, ככלות הכל – לא תשוב.

הנה הוא רואה בעליל את סוף דרכה, הנה הוא רואה אותה עומדת על־פי התהום. עוד יש זמן להניאה ממעשה זה, אך הוא נוטל את ידה בפעם האחרונה בידו ואינו אומר לה: אם יקרֵך הדבר הזה – שובי! – כי למה ישחית את דבריו לשווא, ללא הועיל. הוא נוטל את ידה ומיָעץ לה, לבת־ישראל זו, לעשות כמוהו, היינו: בהיות הכאב גדול עד מאוד ואין למעלה הימנו, אל נא תבקשי לך מפלט אל תוך התהום אשר תעמדי על פיה, – הֵרומי, הרומי אז כמוני, “כמוני שאי עיניך השמימה ולַמדי נא מהם את לבך שלוָה…”

שוב קראתי את השיר, שוב הורדתי עליו את ראשי ושוב מלאתי הימנו… היום לא אקרא בו עוד. מחר – בלי נדר! ואולם מחר כי אקראנו ומצאתי בו הגיגי־לב אחרים, לגמרי אחרים.

כך המה השירים היותר טובים, כשָמַים הם המדברים אלינו מתוך עבי־כסף המשתנים רגע־רגע. כימי־הנצח הם השירים הללו, כימים השולחים את הגלים על פניהם ומתווים להם רגע־רגע נתיבות אחרות.

ו. עם דמדומי החמה

בין שירי ביאליק יש שירה קטנה, שרבים משיריו דומים לה ברב או במעט בתוכנם אך לא בצורתם, הלא היא השירה על הילדוּת.

לא צלצול החרוז ומידת השורות הם צורתו של שיר, אלא אופן ביטויו. לא מצב המלים בשיר הוא השיר, אלא מצב הענין.

עם דמדומי החמה – המשורר הנותן צורה כזו לשירו משרה עליו את השכינה ולוּ גם יהיה תוכנו ישן.

ישָן הוא השיר בעצם ואולי מפני ישן זה נמס ובטל כל חדש.

עם דמדומי החמה – זאת היא הצורה אשר נתן ביאליק לשירו. אני, למשל, לוּ היה לי אותו הלך־נפש המאלץ לכתוב שיר ולוּ אילצני הלך־הנפש לכתוב שיר עם תוכן זה ממש, הייתי נותן לו צורה זו:

וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, הדבקה אל אדמתה, הולכת על שתים, הולכת בבטחה, קוממיות הולכת וטופפת: כל מקום אשר אליו היא באה – שם מקומה. משנברא האדם – נתן עיניו באדמה אשר ממנה קורץ והכירה: אמו היא! אמו, המשעשעה אותו ביום ואשר ישכב עליה לבטח בלילה.

אלה תולדות האדם ובניו למשפחותיו ולגוייהם אשר אני יושב בתוכם ואשר אראה אותם יום־יום ואדעֵם; ואולם אנוכי מי אני? תולדותי אני? כלום גם אנוכי נחשב על משפחת אותו אדם? אמנם נפש חיה הנני, ואולם ראשיתי, ראשיתי אני? המן האדמה נבראתי אף אני, מדוע ככה זרה לי אדמה זו? מדוע אני נזהר ככה בהציגי את כף־רגלי עליה, ובדרכי על פניה למה זה לא אדרוך עליה, כאחרים, ברגל־גאווה? למה זה בעָברי ממקום למקום יכני לבי, למה זרו לי האחו ושדה־הבר והיער? היער – למה הוא מביא מורך בלבי, הריני נכנס לתוכו, לעמקו ועָביו ומחייך לו, אבל חיוכי לא חיוך. אני רק מחניף לו, ליער זה המלא אימים, מחניף, כאותו יהודי העובר דרך הכפר ומחניף לכלב הרחוק עוד ממנו כמטחוי־קשת, בעוד אשר לבו הולם בקרבו כהולם פעם.

האומנם, העל כי בן־גלוּת אנוכי ומשום שגם אבי ואבי־אבי ואבות עשרות דורות לפניהם בני־גלוּת היו – לכן לא אבטח באדמה זו ולא אדע שָלֵו עליה? ואבותי, אבותי לפנים, בשבתם על אדמתם, האומנם הרגישו אחרת ממה שאני מרגיש היום? הבאמת היו אלה יושבים תחת גפנם ותחת תאנתם ממש? הדיברו בהן במלת השייכות: גפני שלי! גפני! תאנתי! ומה היו פניהם בעָמדם בכרמם ובחלוף פתאום רוח בין העצים והעלים – נידפים?… כלום לא היו אבותי גֵרים גם בארצם, והולכים עליה בלָט, בלָט, מבלי געת בה?…

האדם הקדמון – כלום יש לי חלק בו? הרי הוא אך אביהם הקדמון של כל אותם הברואים שריח האדמה נודף מהן. ואנוכי – מוצאי אחר הוא, לא אדם מאדמה אני. ודאי שמעשי־בראשית אחרים היו בי, ואבי הקדמון הריהו הנידח והנשכח הקדמון, יתום־העולם הראשון.

יושב אני בין משפחות־האדם, בתוך המון־גויים, הריני עובר ביניהם כצל ורואה אותם כשהם מתרפקים על האדמה, מלקטים מעליה ערמת דגניה וחיטיה, כובשים בה את פניהם, מוצצים, סובאים את דבשָה על תולעיה וקוראים לה: “אִמֵנו! אמנו!” – כמה זרים לי כל אלה!

המקנא אני בהם? חלילה… לוּ היתה האדמה אמי, אמי אשר הרתני וילדתני, הייתי מקנא בם באחי, בני־אמי, אשר ניחרו בי ואשר גירשוני מהסתפח בנחלתה, ואולם הן זה דברי מאז: לא מחומרם קורצתי… מאחד המזלות הרחוקים ננער היהודי הקדמון, ננער ונפל לארץ… והארץ זרה לי, מה זרה!

איני מקנא בשום בן־אדם, אלא שיש אשר אני מתעצב אל לבי ותם בגעגועים וכלות־נפש: מזלי, מזלי, איהו? באיזו מפאת השחקים יזרח לי מזלי? רבים הם הכוכבים שבשמים, ובהיות הלילה – כי אצא ואשא אליהם את עיני מהארץ זהרה, ימצמצו לי כולם, כולם… מזלי, מזלי איֶכּה?

בשמים הוא, ולכן אני אוהב את השמים… עם בוקר אוהבם אך מעט, עם בוקר בשומרי את צעדי השמש, את יָפיָם אני חומד, את יפי המזרח הבהיר, הצח והאדום, שמש הבוקר אומר לי הרבה ואינו לי כלום – את עיני הוא מכאיב ואינו מכאיב את לבי… אאהבהו, אך מעט; לא שם מזלי.

ואולם בהיות הערב, כאשר ירדו הדמדומים אל העולם, ובפאת־המערב שפוך “הזוהר הנורא”, אותה האש הנפוצה, האש האילמת, שאינה אומרת לי כלום ומדברת אלי הרבה… פאת־השקיעה, אותו עֵבֶר־ים עם איי־הזוהר האדמדמים התלויים על בלימה, ההולכים ומיטשטשים והיו כלא היו, כלום לא מולדתי היא? האח, מולדתי! מולדתי הרחוקה, הנעלה, מולדתי הרמה, הנישאה, מולדתי שאין בה ממש!… והמון געגועי יהמָיוּ, יהמָיוּ, מכאובי הגדולים ניעוֹרים, עוד מעט ואַעַר את כל לבי על דמו החם וצערו הרב, שהיו עצורים יום כולו כשהוא סגור ומסוגר… כי מה היה לי יומי כולו? האם לא ציפיה לשקיעת־החמה? לא כליון־עינים לשעה של בין־הערביים, לאותה שעה קלה וקדושה, שיתלקח בה מערבי?…

אך עתה, עם כלות היום, ידעתי מה היה לי היום כולו, אך עתה ידעתי! זה יומי משום שלא שלי היה, לא בעדי האיר – למדתי ממנו הרבה יותר מאשר למדו הימנו בניו שלכבודם זרח. החיים – משום שעברו על פנַי ולא נגעו בי, נתנו לי הרבה יותר מאשר לאלה ששכרו מן החיים: כי רק התינוק שנישבה לבין זרים וראה שם בין הזרים את אחד התינוקות יושב בחיק אֵם אוהבת ומשתעשע בצעצוע קל־ערך, בדבר של מה־בכך ואינו מרגיש באמו הלוחצתהו אל לבה והמנשקת לו חליפות – רק התינוק הנשבֶּה ההוא המסתכל בזה מרחוק יודע מה זאת “אֵם”.

לא שלי היה היום ולא שלי היו החיים על־פני הארץ ומשום זה מלאתי מהם… אך הס – הנני ואחריש… כאבן אחריש. גם אם יבוא איזה משה ומצאני במדבר זה ויך במטהו על אבן־לבי – אחריש, לא יפכו רגשותיו, לא יבעו המון רחשיו… הן לא יפול התינוק שנישבה לבין זרים בחיק אם נכריה וישיח לה המיית געגועיו הרבים השוקקים בו. אכן, הגיגי־לבי והרהורי הרבים – אש עצורה הם בעצמותי, אך למי אפתח את צינור לבבי, באוזני מי אגלה את אהבתי ותלונתי, אל איזה חיק אחיש מפלט לי, לפני מי עלילת־דם, עד לטוֹרקוומאדו…

מָה רַב, אוֹי, מָה רַב הַשִּׁמָּמוֹן

בָּאָרֶץ הַמְּלֵאָה, הַפְּתוּחָה,

גַּם פָּנִים לְךָ לֹא יָאִירוּ,

גַּם שָׁלוֹם לְךָ לֹא יֹאמֵרוּ,

גַּם אַבְנֵי הָרְחוֹב, גַּם שָׁמַיִם

עַל רֹאשְׁךָ לְךָ יִתְנַכֵּרוּ.

וּכְנֵטֶף בַּיָּם כֵּן נֹאֵבדָה

עֲרִירִים בֵּין אַלְפֵי רְבָבָה –

מָה רַב, הוֹי, מָה רַב הַשִּׁמָּמוֹן

בָּאָרֶץ הַרֵיקָה, הָרְחָבָה!

כי איקץ לפעמים עם בוקר ולא אדע למה הקיצותי: כלום יש לי חלק ונחלה ביום זה, כי קמתי לכבודו? אך מנהגו של העולם הזה הוא: מקיצים מן השינה, מפשילים את הוילון, פותחים את תריסי־החלון ויוצאים החוצה…

גם אני לא פרשתי מן הציבור; בעוד בוקר יצאתי והתהלכתי בין המוני אדם רב ובתוך שאון הקריה, התחפשתי ויצאתי אליהם, סובבתי ביניהם, דיברתי אליהם בלשונם הזרה, עניתי להם על שאלותיהם ולבי בל עמי… הה, מי יתן ולא יכירו בי, שלא מעלמא הָדֵין אני… התאפקתי כל היום מִדַּבֵּר בקולי האמיתי, כל היום הייתי את אשר אינני, אך משירדו דמדומי הערב שאפתי רוח. עם דמדומי הערב, ברדת אותה האפלולית העוטה את כל, פרצו דמעי ושאגותי… כל מה שנקלט לתוך לבי במשך יום כולו ולא מצא לו כל ניב ומוצא – השתפך עתה החוצה, שוּלח עתה לַחָפשי. הדבר מובן, מובן עד מאוד… כל־כך מובן הוא כשעיני יהודי מתמלאות דמעות בשעה של בין־השמשות, כשכל מדוויו החבויים פורצים לצאת לראות אור, את אור השקיעה.

כל היום הייתי מעורב בין הבריות, אדוני הארץ; לעת ערב פרשתי לקרן־זווית, לעת ערב דבקתי לבדי אל זכוכית החלון המופנה כלפי מערב: הנהו מזלי! מזלי הרחוק שננערתי מעליו בשכבר הימים… הנה מזלי, בין “איי־הזוהר” הנהו, הוא לוחש כולו ודובב לי מתוך האש… אהה, מזלי!

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמְָה אֶל הַחַלוֹן נָא גֹשִׁי,

המשורר העברי דבק בשעת בין־השמשות אל החלון, הוא והנערה העבריה, אשר קרא לה שתבוא ותעמוד אתו על־ידו, לחלונו. הנערה העבריה התועה על אדמות זרות לה באה לקול אחיה הקורא לה, עם אש השקיעה בעיניה באה, התרפקה עליו ברחמים, לפתה את צווארו, דבקה בו בת־הדמדומים, דבקה בבן־מזלה, ושני האובדים, שני נידחי־העולם, היו לבשר אחד. הביטו לחלון הטובע בלהבות בין־ערביים: האם לא לבדו עומד שם המשורר? גם אִתָּה לבדו הוא… אחד ואחת הם שנַיִם, ואולם יש שאחד ואחת הם אחד. יש שבני עם שלם מפוזרים ומפורדים בקצות כל העולם ואחד הם… ישראל – אחד הוא.

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה אֶל הַחַלּוֹן נָא גֹשִׁי,

וְעָלַי הִתְרַפָּקִי,

לִפְתִי הֵיטֵב צַוָּארִי, שִׂימִי רֹאשֵׁךְ עַל רֹאשִׁי –

וְכֹה עִמִּי תִדְבָּקִי.

וּמְחֻשָּׁקִים וּדְבֵקִים, אֶל הַזֹּהַר הַנּוֹרָא

דּוּמָם נִשָּׂא עֵינֵינוּ;

וְשִׁלַּחְנוּ לַחָפְשִׁי עַל־פְּנֵי יַמֵּי הָאוֹרָה

כָּל הִרְהוּרֵי לִבֵּנוּ.

וְהִתְנַשְּׂאוּ לַמָּרוֹם בִּיעָף שׁוֹקֵק כַּיּוֹנִים

וּבַמֶּרְחָק יַפְלִיגוּ, יֹאבֵדוּ;

וְעַל־פְּנֵי רִכְסֵי אַרְגָּמָן, אִיֵי־זֹהַר אַדְמוֹנִים,

בִּיעָף דּוּמָם יֵרֵדוּ.

הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים

זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;

שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם,

וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם.

הֵמָּה אִיֵּי־הַזָּהָב זוּ צמֵאנוּ אֲלֵיהֶם

כְּאֶל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת;

שֶׁכָּל כּוֹכְבֵי הַלַּיִל רָמְזוּ לָנוּ עֲלֵיהֶם

בְּאוֹר קֶרֶן רוֹעֶדֶת.

וְעֲלֵיהֶם נִשְׁאַרְנוּ בְּלִי רֵעַ וְעָמִית

כִּשְׁנֵי פְרָחִים בַּצִּיָּה;

כִּשְׁנֵי אוֹבְדִים הַמְבַקְשִׁים אֲבֵדָה עוֹלָמִית

עַל־פְּנֵי אֶרֶץ נָכְרִיָּה.

אל תראוני שאני כה קודר ועלוב ולא נראה לעין, שנכריה לי אדמתכם. בן־כוכבים אנוכי, בן־מעלה… הראיתם את הכוכבים הנופלים? לפני נופלם הצהירו, ובנופלם מַטה – וקדרו ואבדו דרכם…

לאחר שראיתי את ״הדיבוק״ ב״הבימה״ אמרתי משהו על ההצגה, אך לא אמרתי עד גמירא. מוטב לפעמים שלא לומר עד הסוף. רבים אוהבים לקצץ דבריהם באמצע ולא לסיים… הפעם יש רצון לומר הכול עד גמירא.

״הדיבוק״ ביידיש לא מצא חן בעיני. מאוד לא מצא חן בעיני. כמובן, לא מחמת הלשון. אכן, איש לא יאמר, כי ״הדיבוק״ העברי כבש אותי רק בגלל הלשון. נשימה חיה ורווּחה נתנשמה העברית ב״חלום יעקב״ — מאת ריכארד בר־הופמן. ואילו ב״הדיבוק״ היינו אדישים לעברית שבה, אף־על־פי שאיננו אדישים לעברית בכלל; כאילו לא הרגשנו, באיזו מן הלשונות הוצג ״הדיבוק״. האיש המשכיל שהוא בעד העברית, והמתנגד המוכן להשמיד ולהרוג, שניהם כאחד, כל עוד יש להם יחס כלשהו לתיאטרון, כל עוד יש להם עינים לראות ולחזות בו, הסיחו דעתם הפעם משאלת הלשון. שוחר העברית שכח לשמוח, והיריב — להצטער. המישחק האמנותי הנהדר כבש את לבם. נשאלת השאלה, מהו הכובש, השובה־לב ב״הדיבוק״ של ״הבימה״? — כובש אותנו האדם.

— טוב לך! — אמרה ידידתי, שישבתי לידה בהצגת ״הדיבוק״, והוספתי לשבת מרותק לאחר המערכה השלישית. — טוב לך, שאתה יודע עברית!

— מה? — חזרתי ושאלתי את ידידתי, כאילו לא קלטתי דבריה.

— שפיר לך, הבנת הכול, אתה שומע עברית.

— וכי שיחקו בעברית?

ידידתי נעצה בי זוג עינים. שלוש מערכות של ״הדיבוק״ הוואכטאנגובי לא קרעו עיניה לרווחה. אני לא נתתי דעתי על דבר מועט כגון הלשון, והיא תלתה בי מבט של תמיהה. ולא חשתי בזה ונתחייכתי. וזה הרגיע את ידידתי. החזירה לי חיוך רחב, ודרך לגלוג שאלה:

— לא שמעת, וכי ראית משהו?

— משהו ראיתי.

— מהו שראית?

פטרתי את ידידתי בדבר־הלצה, אך לא סיפרתי לה, מהו המיוחד שראיתי. ידידתי, אשה הגונה מאוד, המבינה מעט בתיאטרון, סבורה כי זוהי אשמת העברית! היא בטוחה, שאילו שיחקו ביידיש… אַשלָיָה. מילא!

ראיתי… ראיתי… ראיתי אדם.

ברוך־השם, זה שנים הרבה שאני מבקר בתיאטרון, ורק לעתים נדירות מראים לי את האדם, כפי שהופיע בהצגת ״הבימה״. לרוב מעלים לעינינו טיפוסים, טיפוסים, טיפוסים… משונים. כאן מופיע האדם בלי תוספת, אדם במערומיו, אדם בכל שברונו — זהו מעשה־ידי ואכטאנגוב להתפאר.

״הדיבוק״ מבליט זאת יותר מכל הצגה אחרת. המחזה ״היהודי הנצחי״ של דויד פינסקי אינו אופייני לרעיון הזה. אכן, ש. אנסקי לא הצליח בהמחָזת העלילה, לא הרים אותה לשיאים, אף־על־פי־כן נשארה העלילה בעיבודו בכל יפעתה. ואילו דויד פינסקי הפך אגדת־מסתורין על המשיח לסיפור של חולין. כל מאמצי הבימוי הטוב, כל חן התפאורה, נשקפת להם סכנה בגלל הטכסט של המחבר, ולפיכך השחקנים מצטיינים כל־כך, מעוררים פליאה כפולה.

בהצגת ״הגולם״ מאת ה. לייויק גמענו גמיעה רק מכמה תמונות יפות. ב״הגולם״ אין הבימוי עיקר, כי אם הרעיון המופשט. ה״מבול״ — הוא המלווה־מלכה של ״הבימה״. אך נהדר מכול בתיאטרון ״הבימה״ הוא ״חלום יעקב״ לריכארד בר־הופמן. במחזה נשמעה בת־קול של שירה, דקלוּם מוקצב, הנאה לעין ולאוזן בביצוע האמנותי ובחרוז היפה.

אך דווקא ב״הדיבוק״ מצאתי מעשה־פלא, שגילה לנו ואכטאנגוב. רגיל אני אצל שקספיר, סרוואנטס, לעתים קרובות אצל איבּסֶן, לראות אדם חי על הבמה, וכאן — הבמאי דווקא! בעשר אצבעותיו בלבד יצר את האדם.

ערב אחד נָכחתי בחזרה של ״הַמלֶט״. לאחר החזרה הייתי מלא הערצה לבמאי. כה היטיב להבין לרוחו של הנסיך הדני. ואילו הבמאי, כמסתבר, לא היה מרוצה. מחה את הזיעה ממצחו ובחיוך על פניו אמר:

— כן, כן, אני ושקספיר — שנינו ביחד יכולים להתקין משהו. שקספיר בלעדַי — גם כן… ואילו אני בלי שקספיר — לא־יוצלח, לא עליך…

הבמאי של אותה הצגת ״המלט״ היה איש מוכשר מאוד. אך הוא לא היה ואכטאנגוב. ולפי שוואכטאנגוב יכול גם בלעדי שקספיר, גם בלי סיועו של המחזאי, הוא יכול להעלות את האדם על הבמה.

מוזר לשבת בתיאטרון, בין קהל רב באולם גדול ומואר, מגודר ומסוגר מכל צדדיו, להביט סביבך ולהרהר: היכן יוצג הדבר? באיזו פינה נראה את ההצגה? דומני שאני מרבה לבקר בתיאטרון, וחייב אני לזכור, שתמיד עולה המסך. אמנם אני זוכר זאת, אך קשה להאמין… כל פעם עולה המסך, אך הפעם לא יעלה… אמנם תָלוי המסך הכבד לעינַי… אך קודם יתמוטט קיר, התקרה תתבקע, ואז יתגלה לעינינו — ואילו המסך רחוק מרחק אין־סופי מן הקהל היושב באולם… תהום עמוקה מפרידה בינינו, תהום שבין שני עולמות.

אך הנה האולם מחשיך. אילו נכנעתי לריגושי, הייתי פורץ בזעקה מפחד ומציפיָה… הפלא התחולל: המסך עלה ביד־פלאים. נפתחו השערים ל״עולם אחר״ ושם, במרחקים, בריחוק הגדול רואים — את האדם.

תיאטרון! מה רב כוחך, חכמים וכסילים דנו בך, וכמה פירושי רש״י! והכול — אמת היא… ואילו הדבר הגדול והפשוט הוא, שאתה תולש איש אחד מרבים, ומציג אותו לפנינו מתוך הפרספקטיבה, כאדם שירד מעולמות אחרים.

תיאטרון! משוּל אתה ליצור חי. הבמה שלך, ככף־יד רחבה. ועל־כף היד הזאת אתה מראה לנו את הדל, הזעיר, הצומח למימד ענק, המרקד ומקפץ, הרי הוא — האדם.

לעתים קרובות אנו צופים בתיאטרון ואיננו רואים עוד את הפלא המתאר לפני ההתחלה את כל ההצגה. הטכס שלפני המשׂחק אינו מרהיב פחות. הטכס שלפני העלאת המסך — בבית־האמנות המקודש, וגם באוהל־המוקיונים המשוקץ — הוא טכס נהדר. אלו היינו ערים והולכים אחר רגשותינו העמוקים, הכמוסים בתוכנו — היינו לפני כל התחלת הצגה רועדים.

לא השחקן, כמקובל, עשוי להזדעזע לפני ההופעה, אלא הצופה, שלפניו עומדים לשחק. קל וחומר, הצופה וחוויותיו, כשהוא רואה על הבמה את האדם.

ב

דבר מעין זה מתרחש פעם בשמיטה… דהיינו, שחקנים, בלי־עין־הרע, אינם חסרים. מדי ערב רואים אותם על הבמה. הם הופכים עולמות. יוֹרים זה בזה, דוקרים זה את זה, בוגדים, מקנאים. את האדם רואים לעתים נדירות. קודם התרסתי כנגד ״הטיפוסים״, שמחזאים ובמאים מציגים לפנינו על הבמה. על־פי־רוב מראים לנו אנשים שלא הגיעו גם למעלת טיפוס: כוונתי לאדם שעבר את תחומי הטיפוס. ״הקמצן״ של מולייר הוא טיפוס נפלא, אלא מה? גיבורו של שקספיר טוב ממנו, הוא נתבקע מקליפת הטיפוס, ונעשה אדם.

מה דל ונלעג הוא המלך בשעת טיולו במשעולים המרוצפים ומקושטי הפרחים שבגן המלכותי המגודר, ומה גדול הוא האביון התועה בדרכי העולם.

״הבימה״ לא באה אל ואכטאנגוב, כפי שמספרים אנשי ״הבימה״. הבמאי בא אליהם. הוא היה זקוק להם, יותר משהיו הם זקוקים לו. הוא נצרך לחומר־אנושי. בסטודיה הרוסית שלו לא היה יוצר את ״הדיבוק״. זקוק היה לבעלי־רצון צעירים ומחפשים, מדוכאים במקצת, מוזנחים. ואכטאנגוב זקוק היה ליתומים… ילדים ללא אבא־אמא. עם ילדים מפונקים אין אתה יכול לעשות מאומה. בן־עשירים מעוּדן אינו יכול להיות עֵר לילות על לילות, הוא לא יתמיד בלימודיו כמו האביון שנפשו חשקה בתורה. וּואכטאנגוב התאזר למען ״הבימה״, שינס את מותניו לכבודה, עיסה ראויה לשמה!

אדם! מה האדם? ואכטאנגוב, ככל אמן גדול, נטל את היצור המורכב והחזירוֹ אל ממדוֹ ההיולי: אדם הוא גוף ונשמה, ונוסף לכך הוא לובש קפּוֹטה. עם נשמה זו, אומר המכשף של ״הבימה״, כבר אמצא לי עצה: אבל מה עושים עם האדם? הרי יש לו ידים ורגלים? איך להראותם כך שיַבחינוּ בהם? כל־כך נתרגלו הצופים לרגליהם וידיהם של הבריות, עד ששוב אין מבחינים בהן עוד. עינינו לָקוּ כביכול, איננו מבחינים באפוֹ של האדם המֵשׂיח עמנו. עוד גוגול יצא להגן על אפו של האדם, ששוכחים אותו ואין משגיחים בו בפני האדם. מה עשה? הראה לנו את החוטם כעין כיכר־לחם. הביטו! כך נראה האף, ודווקא של שׂר־הפלך! בדומה לכך נהג ואכטאנגוב עם כל חוטמיהם של שחקני ״הבימה״, ידים ורגלים, גוף ואיברים — צָבע אותם בצורה משונה, על־מנת שיַשגיחו בהם: עיקם אותם, כדי שיָחושו בהם עד כמה ישרים הם. לאיברים אילמים־חרשים נתן פה וציוָה עליהם לזעוק: אנחנו פּה!

ואכטאנגוב, תלמידו הנאמן של סטאניסלאבסקי, הוא גם תלמידו של גוגול הגאוני ושל כל אנשי־הסגולה. הוא הראה על הבמה פני אדם, וידים — ידים מתנועעות, פושטות, מתקפלות. ידים — ידי־אדם. ידים ונשמות. וכמו הידים, כן הקאפּוֹטוֹת היהודיות. כל־כך השכיל לצבוע את הקאפוטה, לאפר את הקאפוטה היהודית — על־מנת שישגיחו בה.

עלילת ״הדיבוק״ אינה יצירה טיפוסית, המותחמת בזמן ובמקום. היא אוניברסלית, ועל־כן לא נהג ואכטאנגוב בדחילו ורחימו עם המחבר ש. אנ־סקי, ובמחילה מכבודו — פסח על קטעים ממחזהו. חשוב היה לו להראות את האוצר האנושי בכללו — והשמיט פרטים, קרא דרור לנשמה מן ״התוכן״ שלה, בשביל שהנשמה תהיה ערטילאית, עירומה.

חשבונו של ואכטאנגוב היה חשבון־צדק: הנשמה עירומה מלכתחילה. אך היא ממאנת להיות עירומה ויוצאת לחַפּש משהו… מאחורי הפרגוד יוצאת הנשמה, ומשמצאה דבר־מה, אוי ואבוי לה. כיוָן שמצאה דבר־מה, הריהי באה על סיפוקה, נרגעת קימעה, ושוב אין לה רצון לקום, והיא מסתפקת במה שמצאה. על־כן שמחים אנו יותר עם האביונים הבאים לחתונתם של זרים, מאשר עם המחותנות העדויות משי וקטיפה.

סֶנדר מבריניץ חיפש חתן ללאה שלו, וכל־כך הירבָּה לחפש — עד שמצא תחת חנן הקרוב מין קוּנִי־לֶמֶל ממרחקים. המחותן סנדר, המוֹצא, מעורר סלידה. הנשמה שלו תקועה בעורפו התָפוּח, ושוב אינו שומע ואינו רואה מה מתרחש עם לאה בתו. ואילו החתן, הזָר לחלוטין, שמצא ללאה שלו, חש שהוא מפסיע אל הכלה על גבי ברמינן החי עדיין, שלא נח מזעפו. והמורא נופל על החתן, והוא בורח, מיטלטל, נתלה על קיר שצבעוהו במתכוון בצבע ירוק, על־מנת שיראו שאדם מטפס מפַּחד על הקירות. על קיר ככל הקירות, הבין ואכטאנגוב, אך שמא הקהל לא יבחין בכך, קם וצבע את הקיר בירוק (ייתכן כי זה מעשה־ידיו של נתן אלטמן הצייר, וּואכטאנגוב רק נתן אישורו על־כך, ודיינו בזה!).

סנדר מבריניץ נשמתו בשׂרית, מלכוּתו בד׳ אמות, ובתוכן נעים ונדים, כבעולם התוהו, כמה מנתיניו המעוררים רגשי סלידה. על־כן כל־כך ישמח לבנו למראה הקבצנים. עמהם אנו נכווים ומצטננים כאחד, מידת החום משתנה והולכת… הללו, אין להם כלום ואינם חדלים לחפש.

חַפשׂוּ, מִשכוּ בחוטמיכם המזדקרים, מַשׁשׁוּ בידיכם כַּלוֹת צחורות, ובלבד שתוסיפו לחפש! מי יודע, קבצנים, מחשבותיכם? כלום מתכוונים אתם לבגדי־הכלולות העשויים משי? ואפשר נמשכתם ללִבּהּ של הכּלה, הכָּמֵהַּ, הנכסף, המתעטף ביגונו, היוצא לארוסה המת? כה משונה העליצות־העצובה שלכם, אתם המחפשים! מי יודע — אתם הבולעים את בת־המלכה, את הכלה, בעיניכם, אילו מסרוה לידיכם — מי יודע, כלום הייתם נוטלים אותה?.. אתם מציצים אל חלונו של סנדר הגביר, ומיד אתם נסוגים בפחד כלשהו… אתם ממששים את הכלה, סובבים עמה בריקוד, אך ליטול אותה מאהובה המת, לא!

ג

בעד פרצוף־פנים יתן ואכטאנגוב הכול! למען קלסתר־פניו של המירופולאי יצווה לקצץ את שתי כרעיו הקדמיות של השולחן. אין דבר, שולחן יכול לעמוד גם עמידה עקומה, ובלבד שהצופים יראו את פני המירופולאי, יביטו ישר בפניו — ולא רק בפניו הזוהרות, אלא גם בפניהם של חסידיו, היושבים סביב שולחנו ומתמוגגים לשמע דברי התורה היוצאים מפיו — הוי המירופולאי, ר׳ עזריאל׳קה, צדיק־קדוש, הרי יודעים אנו שלא על הבתולה העדינה אתה מרחם, רחמיך נכמרו על הדומה לך, על חנן, על הדיבוק: על המקובל הגדול והצעיר אתה מרחם, שהיה מסוגל לדפוק על שערי העולמות העליונים, וכל ־כך ירד פלאים: נכנס לבתולה, זנח מרחקי־אי־סוף! צא! צא, דיבוק, חבר צעיר שלי, חזוֹר וּפרוש כנפיך האדירות, רַחף וָעוּף אל האין־סוף… לעולם שכולו אורה!

הוא רצוץ, המירופולאי הזקן: חנן עקשן הוא — דיבוק שכמותו, זוהר, רזיאל שכמוֹתו, אדם! יש דברים בגו… אך לא! איני רוצה לדעת מאומה, אני אגרש אותו ממנה, ביד חזקה, בכוח ובחרם! הוא חייב לצאת, הוא חייב להציל עצמו…

חנן מתחנן: לאן, המירופולאי, רוצה אתה שאלך, כשכל העולמות נעולים בפנַי, ורק היכל־האהבה… הבה ואתחמם בו קימעה…

— אהבה? ״מה זאת אהבה?״, הצדיק המירופולאי אמנם יודע הכול, אך הוא זקן מאוד, הצדיק, ואחד ההיכלות נשכח מלבו — ושוב אינו יכול להיזכר בו, וסופו שהוא מגרש את ידידו הצעיר, את הדיבוק, מן ההיכל היחיד שאליו חָדר…

ד

הצדיק המירופולאי מכיר אותו, את חנן, הוא הכירו ליד שולחנו העקום, אף־על־פי שאין הוא רואהו. אמנם כבר כהו עיניו של הישיש, ועל־כן אינו יודע מי היא לאה… אך אילו היה המירופולאי משגיח בה, בלאה! אכן, את לאה צריך לראות. לשמוע אותה בלבד לא סגי. צלו של סנדר אביה נופל עליה. לגבי הצדיק אין לאה אלא אשה בלבד. ואשה אסור שתחרוג מד׳ אמותיה. והוא גודרה במַטה, חוסם את דרכה: עד כאן! את הדיבוק שיחרר הצדיק מכלובו: עופי, ציפור, עופי לכל העולמות, הלוואי ויכולתי להשיגך… ואילו אַתּ, הבתולה, הישארי פה, אין אַתּ זקוקה למרוֹמים, ראשך עלול להסתחרר. ואם אַתּ, בת סנדר, מסוגלת לעוף, אין זה אלא כוחו של הסטרא־אחרא…

לאה נכנעת. אם המירופולאי גודר בעדה במקלו — חייבת היא להישאר… אולם חנן, שלמעשה לא שוחרר — כי אם גורש, קורא לה. שיר־השירים שלו מגיע מכוכבים רחוקים, שבשדותיהם הוא תועה. חנן שר מתוך געגועי־האין־סוף: בואי, כלה, בואי! שובי שובי השולמית!

אור־השחר מגיה את הבמה עם רנן שיר־השירים. האור הגנוז כל־כך אנושי לנגד עינינו, אלא שהדיבוקים כמהים לחדור לתוכנו. אנשים — פּתחו לבבכם! ראו את לאה, המחפשת הגדולה, המבקשת לחרוג מד׳ אמותיה, ממעגל־הקסמים, ועשו כמוה! היא כל־כך קלילה, צפרירית, כלילת־הנשמה, כמוה כמוהו, הקורא ממרחקים… אך משהו עדיין מחזיק בה, משהו ארצי, נשמת־אפה הארצית. היא תתגבר על כך… עוד ניע, עוד אחד — רוחות־שמים חזקים יותר… הם גוברים — הנה זה בא! היא יצאה, היא עפה…

צומח ועולה המשוּלח עם התרמיל על כתפו. הוא מוציא מן התרמיל חוט, וענן שחור עוטף את העולם ומלואו — את לאה.

רעד עובר בלב… יוצא המשוּלח, ממשיך להלך על אדמתנו — מי יודע כמה עולמות קודרים יש לו באמתחתו, ולמי נועדו?

תירגם מיידיש מ. פלג

הרי אנו יושבים ומסיחים לתומנו ונתקלים בה בבמת־המישחק, בתיאטרון. העירותם בנוגע לו משהו, השיבותי לכם משהו שלא כהלכתכם, ואולם גם אני וגם אתם, מן המעט שאמרנו, הכרנו בו בתיאטרון שאינו אלא תורה שלמה קדושה — ואם כי לא אלוהים מדבר בה למראית־עין, רק האדם.

כי הנה ביום שברא אלוהים את האדם נברא גם התיאטרון. נברא האדם — נברא אותו הלֵץ בעל העינים העגומות עם בת־הצחוק המרחפת על שפתיו.

יקום נא האדם וישׂחק לפנַי.

וכשאנו מדברים בו בלֵץ שנברא בערב־שבת, כלום אין אנו מתחילים קצת מרתתים? זה הלץ… זה הלץ, אולי לא אדם הוא, רק אלוהים הוא ששיחק עם גוש־עפר ונבלע בו בלושו אותו, על־מנת לצאת מתוכו ולהיעלות. ניצוד הקב״ה לתוך פח־לבו של האדם, נכלא בו ואינו יכול לחרוג ממסגרות זה הלב ולהיחלץ ממנו.

ועתה, כשאנו רואים את הלץ עם מסווה־הסיד שעל פניו בשעה שמכים אותו בבתי הקרקסאות — יש אשר אנו דובבים: הנה הם מכים את האלוהים!

זה הלץ, זה הלץ — לא שוטה הוא, הוא רק משתטה. הוי, האלוהים המשתטים!

זה הלץ, זה הלץ אשר בבית־המישחק, — יש אשר אנו רוצים להתנפל עליו בחמת־רצח, לדבוק אל סגוֹר־לבו ולתקוע בו את כל שינינו: הן גדולים, גדולים מכאוביך, הלץ, ולמה תצחק?

כי הנה יש אשר אנו צוחקים במכאובנו, על־פי־רוב אנחנו צועקים מתוך כאֵב, אך יש אשר אנחנו צוחקים. מי יודע מתי מכאובינו יותר גדולים?

לא בשמים ולא על האולימפוס משׂחקים האלוהים, רק בקרב לבו של האדם, בלץ האדם, זה החכם המיתמם, זה התופס את הכול מתוך אפיסת־כוחות נוראה, זה המשחק על הבמה, על האדמה.

במת־חזיון נחמדה! האף אין זאת? מה טוב ומה נעים, הנני ואעמוד להנאתכם על ראשי — אומר הלץ ומתנועע על כפות־הידים כאותו קוף, ויקרב נא אחד מכם ויכני נא אחת ושתים על הלחי, על המסווה, פני המסווה ייחָצו לשנַים, מצד זה אבכה ומצד זה אצחק, ואולם את ארֶשת־פני מתחת למסווה לא תדעו עד עולם.

ואתם — אומר הלץ — אתם, הרי אתם בטוחים שפנַי מגוּלים הם? אין אתם רואים את האפֵר אשר על עינַי. אשריכם שאינכם רואים. זה עושה־הקפלטים שמאחורי הקלעים הוא פירכס אותי יפה מבפנים, שלא יכירו בי את המוקיון. תלמידי־חכמים שבכם, בעלי טביעת־העין, מאמינים אמנם לראות בי את בן־האדם המתחפש למוקיון, ואולם מוקיון אנוכי המתחפש לבךאדם.

מוקיון או אלוהים — אחת הוא!

כי הנה זה עתה — אומר הנואם אל קהל שומעיו לפני פָתחוֹ את נאומו: זה־עתה, לפני צאתי אליכם, נכבדי, והנה נפתחה דלת חדרי ואיש אחד לבוש פראק וצילינדר בראשו נכנס אלי, השתחווה לי מתוך קידה נימוסית, התייצב לפנַי והתוודע אלי: אתכבד נא… אני השד — הוא נימנם כמעט… כמו שכל אחד מנמנם בשעה שהוא קורא בשמו, אך אוזני הבחינה היטב וקראתי: נעים לי עד מאוד… ואם כי אצתי, אצתי אליכם ביותר, הגשתי לו בכל־זאת כיסא לשבת עליו. ישבתי למולו כעל גחלים לוחשות… הוא דיבר עמדי על רבות ועל שונות, כמנהג השדים. נשא מדברותיו על הפוליטיקה של היום, על מצבם של עמים וארצות. מעט חלקתי על דבריו, מעט הסכמתי לו, הכול לפי הנימוס, ובשעה שחייכתי עליו הייתי מהרהר בלבי: הוי, שד משחת, דווקא עתה הואיל לבקרני, בה בשעה שנתאספתם כאן לשמוע נאומי. ואולם מה שהיה קצת משונה בעיני — פני אורחי הלכו הלוך והידמוֹת לפנַי אני. וכאשר העיפותי עיני על מורה־השעות, ובעל־הדבר נעלם ואיננו. פניתי כה וכה והנה הוא התחיל צוחק מקרבי. אז קמתי ואקח את הצילינדר שלי שנשאר על גבי השולחן הקטן, את בתי־הידים הלבנים ואת בגדי השחור, שׂמתי את כל אלה עלי ובאתי אליכם הנה. ואתם, נכבדי, אלמלא גליתי את אוזניכם, לא הייתם חושדים בי ששד מדבר אליכם מתוך גרוני.

יראים אתם קצת, הנכם יראים אותי, אם כך — הרי חשבונותינו שווים. גם אני ירא קצת מפניכם.

שלושה הם, לכאורה: הלֵץ, השֵד והאלוהים — ואולי אך אחד הם.

התיאטרון — תורה היא, מלאה כוונות ורמזים, ואולם הבסיס נכון הוא, לא בשמים הוא, על עפר יסודו. יש לה לתורה זו ים־התלמוד שלה וכל אחד מאתנו שוחה בו כפי יכולתו הוא. הצמאון הגדול לאדם הרחיבוֹ והעמיקוֹ.

צָמאנו לאדם. אנחנו המשׂחקים, המתחפשים, באים לראות על הבימה את האדם, האדם — התכלית הכי־עליונה, הנקודה הכי־עילאית בתיאטרון.

אמנם לא כל אחד מאתנו מתכוון לו. רבים מאתנו מסתפקים במועט, במועט נורא. רבים מאתנו מוצאים את עולמם ב״קינוֹ״¹ . מדי שבוע בשבוע הם באים אל הקינוֹ ויוצאים ידי־חובת תיאטרון. חברם בעל עולם־הזה, מן המין הבלתי־משובח, אם כי עולה הוא בטעמו על הראשון, הוא בוחר לו אופיריטה או פארסה זולה וחסרת־טעם. השלישי, אם כי גם הוא המוני, מבקש לו מחזה קורע־לב־ונפש, רוצה להזיל מזמן לזמן דמעה, להקיז מעט מדמי לבו. ״דראמה עם חללים״ הבו לנו!

כמה רחוקים הם כל אלה מן התיאטרון! לא בני־תורה הם אלה. גם אם יפלו במקרה כאותו איש־החיל לתוך הסוכּה, אל היכל־מקדשו של התיאטרון — לא יחולו ולא יזועו. לא להדיוטים אלה בית־המדרש! לא לצים הם, ודבר אין להם עם השדים, אין אלוהים בקרבם!

רעים ומגוחכים מהם — הם הלֵצים המזויפים, אלה השׂמים את פניהם בפיח של כבשן — שׂטָנִים אנו! מדביקים להם כנפיים מנייר לבן, נעשים עדינים־עדינים ורכים־רכים, מדברים במתיקות מעוררת גועל־נפש — מלאכים אנו! הולכים על בהונות הרגלים, פורשים זרועות ארוכות־ארוכות בין יריעות כהות, לוטשים מתוך העוויות משונות עינים, לוחשים מתוך סֶלֶד וָרֶמז, מפילים פחד — הרי מיסתוריה!

לאלה הזייפנים אין כל תקוָה, למגוחך אין כל תקוָה. מנוּולים אלה, אם תפגעו בהם — אל תמשכום לבית־המדרש.

אל התיאטרון אשר ירד פלאים פרצה הרוח הרעה, זו הריקניוּת הנוראה וההוללה, העושה בו מעשֶׂיה, זר מעשֶׂיה.

המסתוריה — ימות העולם ימיה. המסתוריה לחשה בלחש עלֵה העץ הראשון על אדמות וצעקה מגרון האדם הראשון בהיוולדו. בכדי שיפול הפחד על האדם, אין האדם צריך לשעה של בין־השמשות. גם בצהריים אנו מגששים לאובדים דרך.

הצל כשהוא לעצמו — אינו ולא כלום. מה שמבהיל ביותר על הארץ, מה שנורא בחיים יותר, מה שגולל אבנים מעל־פי תהומות — הרי זה דבר וצלו של דבר.

מעשה ברבי של חסידים ידוע שהיו מרננים אחריו בחשאי שראוהו בבית־התיאטרון בהיותו בדאנציג, וראה שם בנשים מקושטות בשמלות לבנות כשהן שרות וסובבות במחול ואלפי הנרות בתוך מנורות ונברשות דולקות ומפיצות אור.

כיוָן שהגיעו הדברים לאוזניו של הרבי, לא כיחש והודה: ״אף אמנם, הייתי שם בתיאטרון בדאנציג, אלא מאי? לא ראו שם אלה שהיו שם אתי באותו לילה את אשר ראיתי אנוכי… אלה השמלות הלבנות שעל הנשים — לא שמלות היו אלא תכריכים; אלה הנרות הדולקים — נרות־נשמה היו, נרות יום־הכיפורים, והקולות — קולותיהן של נשמות תועות, עוטיות ושוממות המבקשות את תיקונן בעולם־תוהו זה״.—

מדרגה זו שהגיע אליה איש קדוש זה — מן המדרגות העליונות היא בתיאטרון. הוא השיג את התיאטרון, הוא ראה דבר וצלו של דבר.

יש אשר אנו נתקלים דרך אגב בשאלות העומדות ברומו של עולם ויש אשר יש לנו מה להגיד בנוגע לאלה השאלות, ודווקא משום זה, משום שיש לנו מה להגיד, אנו עוברים עליהן בשתיקה. יש לנו ״משהו״ להעיר. מפני עניווּת יתירה אנו אומרים משהו, באמת מאמינים אנחנו שמשהו זה לוּ השמענוהו — והיה מברר ומלַבן את כל הענין הסבוך הזה ומפיץ עליו אור… אלא שאין כדאי, לא זה המקום ולא זה הזמן ולא אלו האוזנים… כך! ענווים אנחנו. ועוד זאת: הדברים הרי הם יגעים באמת, ושאלה זו חמורה היא, ובכדי לבארה די־צורכה — צריכים להקדיש לה ספר בכמה כרכים. אך דא עקא שאנו עוברים על הרבה דברים שיש לנו אליהם יחס, בשתיקה, מבלי להעיר עליהם. מחכים אנחנו לשעת־כושר, למקום ראוי לכך ולאוזנים קשובות ושלושת הדברים האלה יש אשר יאחרו לבוא, ויש אשר לא יבואו.

״ענווים״, הזדרזו בדבריכם! עד שנכתוב בשאלה זו או אחרת ספר בכמה כרכים, ננסה נא לכתוב על־אודותן רק ראשי־פרקים, ראשי־תיבות. איה״ש כשניפנה נוסיף על דברינו כהנה וכהנה.

(הקדמה ל“ספר שירים” מאת היינריך היינה)

לֹא בַעֲבוּר שֶׁמְּשׁוֹרֵר אַתָּה גָדוֹל, הַמְּשׁוֹרֵר וְהַחוֹלֵם!

וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁיְּהוּדִי אַתָּה, יְהוּדִי בְלִבְּךָ וּבְפִיךָ,

גַּם לֹא מִפְּנֵי זֶה שִׁמְךָ שֶׁיָּצָא לְךָ בָּעוֹלָם –

תִּרְגַּמְתִּיךָ.

גַּם־אֲנִי מְשׁוֹרֵר כָּמוֹךָ, וְחוֹלֵם גַּם חוֹלֵם כָּמוֹךָ,

עַל שֶׁמֶשׁ בֶּהָדָר שַׁרְתִּי וְעַל הַיָּרֵחַ הַלָּבָן,

גַּם לִבִּי יֵשׁ יִצְהַל וְלֹא יֵדַע שֶׁהוּא בוֹכֶה

וְלֹא יָבִין.

גַּם־אָנֹכִי בִלְהָטַי עוֹשֶׂה… בּוֹחֵן וּבוֹחֵשׁ בְּמִלִּים,

לַחֲשָׁן וְנַחֲשָׁן יָדַעְתִּי וְסוֹד הִצְטָרְפוּתָן,

חָנֹט חֲלוֹמוֹת בַּחֲרוּזִים וּרְגָשׁוֹת לְהַחֲיוֹת בִּצְלִילִים

גַּם אַחֲרֵי מוּתָן.

גַּם־אָנֹכִי חֻנַּנְתִּי בִצְחוֹק וְדִמְעָתִי בָעַיִן, –

לֹא לְתַרְגֵּם אֶת שִׁירְךָ נוֹצַרְתִּי, שָׁר גָדוֹל וּפֶלִאי!

לֹא לִבְצֹר יֵין גֶּפֶן נָכְרִיָּה, לֹא לְהָרִיק הַיַּיִן

מִכְּלִי אֱלֵי כֶלִי.

אַךְ אַתָּה אָהָבְתָּ… בְּמִדְבַּר הָאָרֶץ פֹּה מַטָּה

לְךָ הָיָה גַן־עֵדֶן נָטוּעַ וְעָרוּךְ לְךָ הָיָה הַתָּפְתֶּה,

שָׁתִיתָ מִכּוֹס־תַּעֲנוּגִים וּמְצָרֵי שְׁאוֹל פֹּה יָדַעְתָּ –

אַתָּה אָהָבְתָּ!

בֵּין גְּדוֹלֵי הָרוּחַ, בֵּין רַבֵּי הַשִּׁיר וְהַמְּלִיצָה,

אוּלַי גַּם שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי יֵשׁ יִדְמוּ וְיִשְׁווּ לְךָ, הַיְנֶה;

אַךְ אַהֲבָה זֹה לְלֹא־חֶמְלָה, מִשּׁוּרוֹת שִׁירֶיךָ מְצִיצָה –

לָהּ אֵין שֵׁנִי.

יָחִיד לִפְנֵי זֹה הָאַהֲבָה – שִׁירָה לָהּ שַׁרְתָּ יְחִידָה,

הַשִּׁירָה – בַּת־תַּלְיָן בְּךָ עוֹרְרָה וּבְנוֹת הַשֻּׁלְחָנִי הֶעָשִׁיר;

אָהַבְתָּ הָאִשָּׁה, וּבַאֲהָבְךָ – שִׁירָה מַחֲרִידָה

לָהּ תָּשִׁיר.

כְּלוֹת־נַפְשְׁךָ שַׁרְתָּ לָאִשָּׁה עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה,

עַד אִם לֶחְיְךָ צָמְקָה, חוּט־שֶׁדְרָתְךָ עַד יָבֵשׁ –

שִׁיר אֶחָד מֵרֶחֶם הָאֵם עַד יְצִיאַת נְשָׁמָה:

כְּלוֹת־נֶפֶשׁ, כְּלוֹת־נֶפֶשׁ.

כְּלוֹת־נֶפֶשׁ מָלֵאתָ וְאַהֲבָה, תִּלָּחֵץ אֶל סְפִינְכְּסִים בִּמְשׁוּבָה,

תְּסַפֵּר עִם פְּרָחִים בַּלֵּילוֹת, הַלְּבָנָה – פְּנֵי כַלָּה לָהּ חִוְרָה;

בַּת־מְלָכִים שֶׁמֵּתָה – אוֹהַבְתֵּךְ, וְתֵבְךְ עִם אֲהוּבָהּ

בְּקִבְרָהּ.

בְּשֶׁל אַהֲבָה זֹה לְלֹא רַחֲמִים, הוֹ אוֹהֵב גְּאוֹנִי,

בַּת־צַעַר־הָעוֹלָם, מָצָאתָ בְּסִפְרְךָ נִיב לָהּ –

שֻׁתָּף נַעֲשֵׂיתִי לְשִׁירְךָ, גַּם עֹצֶב־יְגוֹנִי

בּוֹ נִבְלָע.

עד כאן! רק מתוך שיר דיברתי אתו פה אל פה; בפרוזה אני ירא… יראָה זו הרי היא לכאורה יראָה מפני הכבוד, מפני כבוד המת, ונוסף לזה… אני מהסס, שמא יקום ויעמוד לנגד עיני. כי הנה רק שירו, אשר שר לנו, בן־אלמוות הוא, חי הוא ומפרפר; המשורר עצמו – הוא הלך לעולמו, הלך ואיננו… והמתים הגדולים – כשאני נזכר בהם, תוקפני משהו הדומה לפחד, וּשׂער ראשי מעט סומר. המתים הגדולים – ודאי שאינם יודעים שינה ומנוחה גם לאחר מותם: יש שמרגיזים אותם גם מתוך קברם. המתים הגדולים, ה' יודע אותם, כאשר צר לנו עד־מאוד וכאשר אנו קוראים להם – יש שהם עולים מן הארץ.

אי, אי, ינוח לו המשורר הגדול על משכבו בתוך קברו, אל־נא יקום ויעמוד לפָנַי זה המעונה, שְׂבַע הצער והמכאובים, אל־נא ישוב אל החיים לאחר שנחלץ מהם. ירא אני להעלותו מן הארץ. יראתי את שאלתו: למה הרגזתני?

לא ארגיז את הנביא, את הנביא היינה. המשורר הגדול הזה לא התנבא בספר־שיריו לגורל אחרים, ואולם על גורלו הוא התנבא. חזות קשה, קשה חזה לו לעצמו, וכנביא ממש התנבא, מתוך חמימות נפלאה שבלב, מתוך מחזות־לילה של נעורים. עוד נער היינה, רך ומשוח, ויחלום חלום, ואת חלומו זה שר בחרוזים קלים, יפים ובפשטות של ילד ממש, פשטות נשגבה זו המצויה אצל בעלי־נבואה. בחלומו – והוא מתהלך לו בגן עטרת־צבי. פרחים מציצים בו בתום, ציפורי־חן מסלסלות מבינות הענפים, והשמש שופך זהבו על כול, ריח־ירק יפך ורוח נושבת קלה – והכול מזהיר וצוחק. אך הנה באר של שַׁיִשׁ לנגדו בתוך הגן, וילדת־חן כובסת סות על באר־השיש, כובסת ומזמזמת:

זְרָם־נָא, זְרֹם, גַּל־מֵימַי צַח,

כַּבֵּס־נָא לִי הַבַּד הַזַּךְ.

היינה הרך מתבונן בה והיא כה זרה וכה ידועה לו. את גורלו ראה הנער, גורל חייו. הן גורל חיינו הוא, הזר לכאורה לכל אחד מאתנו, ואשר כל אחד מאתנו מרגיש בו מתוך חלומותיו ולפעמים רחוקות, ברגע של התגלות, כמובן, גם בהקיץ. יש אשר גם בהקיץ אנו מַפנים ראשנו לאחור ואין איש. זה היה מגע כנפו הקלה, כנף הגורל שאנו קשורים אליו בעבותות שאינם ניתקים, שאינם נראים לעין, ושאנו נמשכים אחריו בהיסח־הדעת תהומה, אל תהום האבדון. גורלו של כל אדם מובילו אל תהום. אשריכם שהנכם נגררים אחרי גורלכם בהיסח־הדעת. היינה הלך אחרי גורלו בעינים פקוחות. בעודו נער ראה את התהום אשר תבלעהו. מתוך הכרה הלך. זה היה הפרפר, שידע לכתחילה אשר להבת־הנר תאחז בו, ובכל־זאת סבב עליה, סבב וחיזר אחריה. מתוך צחוק הלך היינה אחרי גורלו, – זה הצחוק שאדם צוחק בפחדיו הגדולים שתקפו אותו על דרכו.

אַתְּ, יַלְדַּת־חֵן, נָא אִמְרִי לִי,

סוּת לְבָנָה זוּ לְמִי?

העלם הרך שואל את הנערה על באר־השיש, זה סמל גורלו המתחפש, – וגורלו עונה לו מפי הנערה, גלוי:“תכריכי מת אכינה לך!”

לא לכל־אדם מדבר הגורל גלוי; להיינה העלם ברור ימלל – הוא יעצור כוח.

“תכרכי־מת אכינה לך”, כלומר: “על־ידי, על־ידי ילדת־חן זו שאתה רואה, תבוא מיתתך”.

ואולי לא ראה היינה בנבואה כלל, רק שיר כתב משורר רך בשנים, שיר סתם? ואף אמנם קראנו את השיר בתחילתו מתוך הנאה מרובה, בשחוק של רצון על שפתינו, כמעט שהתענגנו על התמונה היפה, המרהיבה עין, שעל באר־השיש… אלא לאחר שקראנוהו עד הסוף, לאחר שחזה המשורר את החזוּת הקשה שלוש פעמים, עבר קור בבשרנו… זאת היתה נבואה, שנזרקה מפיו. ואולם לא נזרקה, – חזוּת קשה שנשנית ומשתלשת אינה מתמלטת סתם מן הפה, אלא שכך מתנבא המתנבא מתוך הכרה גמורה; וכל השומע אותה – קור עובר בבשרו.

אַךְ דִּבְּרָה דְבָרָהּ יַלְדַּת־תֹּם –

וּפִי הַבּוֹר אָז נִפְתַּח דֹּם,

וּבְעָמְדִי כֹה עַל פִּי הַבְּאֵר,

וּבְכָל עַצְמוֹתַי עָבַר קֹר;

אֶל קֶבֶר, אֹפֶל בּוֹ וָהָס,

הָשְׁלַכְתִּי –

טוב להיפגש בגן עדן עם נחש מַשִּׁיא מוות, טוב לשמוע לאחר חטא את קול ה' הנורא מתהלך בתוך הגן, מאשר להיפגש בגן עם הגורל המדבר גלוי.

מה ארחמך, הוי, מה ארחמך, עלם אומלל!

יותר מדי מדברים אלה, המדברים בהיינה, על־אודות בנות דודו. אלמלי באו אלי, בה בשעה שאני יושב על ספר־שיריו של היינה, ואמרו לי: בבית פלוני מתגוררת בת השולחני העשיר אשר אהב, שמא תחפוץ לראותה? – בהן שלי, שלא הייתי מניח את ספר־שיריו של זה מידי כדי לנוע ולהתבונן אל פני אהובתו. הן לא אהובתו, כי־אם אהבתו היא, רבת הכאב והצער, אשר צדתני, זאת האהבה ביסוריה היא מלאתני; ואם אניח מידי את ספרו, אלך ואחזור על פתחה של האשה אשר אני אוהב!

לא האהובה, כי־אם האהבה הגדולה של היינה, זֹה האהבה ללא־רחמים.

יותר מדי מדברים בבנות דודו של היינה. תולים בהן את הקולר. יש מאשימים אותן על אשר דחו מעליהן את המשורר בשתי ידים, שהקשיחו את לבן ממנו. יש שמודים להן בסתר־לבן: אלמלא כך – ולא שר לנו את שירו הנשגב על האהבה ללא־תקווה. ויש אשר יוּנקֶר מגוחך בקנאתו יחמוד לו לצון על המשורר היהודי הגדול, אחד מגדולי משוררי אשכנז, ונוזף בה בבת־דודו שלא נתארסה לו לתועלת הספרות. לוּ נישאה לו ולא היה מכניס לעולם את מחזות־התוגה, הגרועים לפי דעתו, אשר כתב באהבתו אותה ללא־תקווה! (אגב, יש להעיר, ששני המחזות אלמנזר ורטקליף הרי הם שתי פנינים יקרות באוצר ספרותה של אשכנז).

מובן, שבספר תולדותיו של היינה אפשר לציין ולסמן בין מעשים, מקרים, מאורעות שונים ופגישות, האומרים הרבה, גם דברים שאינם מעלים ואינם מורידים. ואולם בדבּרנו על־דבר שירי האהבה של היינה, דבר אין לנו, לא עם ה“קוּזינות” ולא עם יתר הנשים אשר אהב. השם הפרטי, הריאלי, ולוּ גם שמה המפורש של בת־המלך הכי־יפה – אם הוא נצמד לשיר הוא פוגמו, נוטל ממנו הרבה, כמעט שהוא מחללו.

המשורר, שאהב בסתר־לבו ושר על אהבתו, לא גילה בזה את אהבתו, לא הודיע אותה ברבים, להיפך: עוד העטה אותה בשירו במעטה סוד ומסתורין, כיסה את מערומיה בצעיף־תעלומה. זוהי הפרוכת לארון־הקודש, הכפורת והעטרה לתורה. השיר, שהושר לכבוד האשה על האדמה, מרים אותה מעל פני האדמה, נופח בה נשמה יתירה והרי היא מרחפת. ולוּ נתן לנו משורר בצד שירו את תמונת אהובתו כמו שהיא, את הפוטוגראפיה שלה, היה מחלל את שניהם, גם את השיר המלא הגות־לב והשתפכות־נפש נישאה וגם את האשה שאָצלה רק עליו מרוחה ושראה אותה באור אחר לגמרי משרואה אותה בשר־ודם אחר. גם השיר וגם האשה הפסידו.

בהוצאה מהודרת של כל שירי משורר מנוח מפורסם נתנו את תמונת האשה, אשר מת עליה במלחמת־שניים. לכתחילה היה כל הענין מעולף־סוד: אשה שהוקרבה לה נפש גדולה ועשירה זו!… ואולם מכיון שהסתכלנו בפני האשה, סר מעליה כל הקסם ואנחנו פולטים מתוך שויון־נפשנו: אי… בשל זו!… והליצנים שבנו יש שיוסיפו: לא היה כדאי.

השיר – לאחר שכתב אותו המשורר וְשָׂם אותו בספר, נעשה קניינו של קוראו. שירי שלי הוא בשעה שאני קורא בו; ועל־אודות האשה אשר אני אוהב כתוב בו. אם אין בו בשיר מאהבתי אני, מששוני ומצערי אני – לא היה כדאי שייכתב.

בספר־השירים אני מוצא את אהבתי אני, את ששוני ואת צערי.

ספר־השירים הרי הוא שלי ושלך, אחי. בנות דודו של היינה והשאר לא היו ולא נבראו, מָשָׁל הן.

היינריך היינה, שנולד בדיסלדורף על הריינוס, ביום השלושה־עשר לחודש דצמבר, בסוף השנה האחרונה למאה השבע־עשרה, פתח את “ספר־השירים” בחלומותיו משנת 1817, בחלומות שחלם בהיותו בן שבע־עשרה. אמנם “חבלי נוער” תוססים בחלומות אלה, יסורי עלם עדין ורך שוקקים בם, יסורים של אהבה אשר לא יֵדָעֶנה עוד, טרם נגלתה לו בהקיץ, אין היא יוקדת עוד בלבו ובעצמותיו. היא רק מרפרפת סביבותיו, נוגעת בו ואינה נוגעת, היא מתגנבת אליו על משכבו, מופיעה לעיני־רוחו בחלום חזיון־לילה.

כלום לא חלמתם גם אתם את החלומות הללו בנעוריכם? דפקו נא חרש־חרש על שערי לבבכם – ועלו אלה זכרונות־הנוער מתהום הלב. זכרונות־בקרים אלה אינם נידפים כענן־בוקר. שאלו להם – ואתם נזכרים בם, מתוך רעד שבנפש. הן בימים ההם, כשהייתם מקיצים מתוך חלומות אהבה פליאה זו, הייתם רועדים. כשהייתם מקיצים מתוך אלה החלומות אשר סביב שתו עליכם, נערים רכים, נערים עם חלב־האם על שפתיים, נערים בלי חתימת־זקן – הייתם רועדים. הן אלה הם החלומות אשר לא סיפרתם ולא שרתם אותם לאחר שהקיצותם; אך צמרמורת עברה בכם בבוקר־בבוקר בפקחכם בצער אשר לא־יתואר את עיניכם – והן תוהות, תועות ונוהות וכלות לה לזרה ולנסתרה, לָאהבה –

ואולי יש אשר נפש קרובה ונאמנה מצאתכם בחוורת פניכם, מצאתכם עם אד־החלומות בתוך עיניכם, שלא נתנדף עוד, ושָׁאלה להם, לחלומותיכם. נעתרתם לה וסיפרתם את אשר יכולתם להעלות על שפתותיכם, והנה זו הנפש הנאמנה והאוהבת אתכם לא חרדה, לתמהונכם הגדול, למשמע־אוזניה. ואולם בסתר־לבבכם לא תשתוממו כלל, כי את המחריד באלה החלומות לא גיליתם לה, כי למחריד ביותר באלה החלומות, לעיקר – לא מצאתם כל ניב. את העיקר לא יכולתם לספר.

חלמתי והקיצותי. בזה הרגע דפקה יד קלה בדלת חדרי. פתחתי והנה רעוּתי היא.

– הו, מה־זה היה לך, ידידי?

– חלום חלמתי! – עניתי לה לרעוּתי, ואת פָנַי אני כובש בכפות־ידי. בָּרְאי, התלוי בקיר שכנגדי, ראיתי את פָּנַי, והם חוורו עד־מאוד, נעוו, נעוו פני, ולכן כיסיתים.

רעותי הטובה קרבה אלי, אחזה בשתי זרועותי והסירה אותן מעל פני:

– מה־זה היה לך, הגידה?

– חלום חלמתי, – חזרתי ועניתי לה בקול נרגז קצת. כמעט שחרה לי על אשר תצחק. הרי היא מסתכלת בי וצוחקת.

– ספרהו נא לי, אנא, אבקשך! ואצלת־נא מעָצבּך גם עלי.

היא ישבה לצלעי לצד הספה ואני סיפרתי לה את אשר חלמתי:

– בחלומי ואני מַתִּי. מַתִּי כמו שמתים כל האנשים, כמו שמת אתמול שכני בבית הסמוך לנו. אני שוכב מת על מיטתי, והנה פלא! אני חולם גם לאחר שֶׁמַּתִּי. בחלומי, לאחר מותי, ואני רואה אותך באולם ארוך־ארוך וצר עד־מאוד, נרות רבים בקני־מנורות למאות דולקים לאורך כל האולם, ואולם האור המסתנן אדמדם כה וכהה ביותר ומעולף אד. קולות כלי־זמר אטומים בוקעים מעמקי האולם ומגיעים לאוזני. נשף־חשק פה. בין זוגות המחוללים והמחוללות, הסובבים באולם, אני רואה גם אותך יוצאת במחול. אני הכרתיך, לבושת שחורים; בן־זוגך סובב אתך באולם ולוחצך בסערת־המחול אל לבו; את החרַשת; אני רעדתי כולי: שתיקה זו ואלה שמורות העינים המוּרדות – הן הן אשר משכוני, אשר כה משכוני אליך בעבותות אשר לא יינתקו, גם עתה לאחר שֶׁמַּתִּי… כלפי מי את שותקת עכשיו? פרשתי לקרן־זווית, ניצבתי קודר מן הצד, ממקום שם יֵקל לי לראות את פניו, פני בן־זוגך הסובב במחול אתך. בפני בן־זוגך זה החדש – בפניו של זה ודאי אכיר צער ידוע לי מכבר… והנה – הוי אלי, אלי! זה העלם לבן־הפנים, שהיה סובב אתך באולם – אני הוא, אני הוא!

– וזה הכול?! – קראה רעוּתי וכאילו חייכה לי שוב.

– אמנם, זה הכול… זה כל החלום… ואולם דומה, שלא סיפרתי לך איזה עיקר, עיקר שאין אני יכול לספרוֹ, שאינו נתפס במו־שפתי…

היינה ידע לספר ולשיר את עיקר־חלומותיו, מבין שורות כל שיריו הוא מבצבץ, זה העיקר שאינו נתפס, ולכן הוא חָרֵד כה בשירו ומחריד בו את הרבים.

אֶל אַרְמוֹן גָּדוֹל הֱבִיאַנִי שַׂר הַחֲלוֹם –

והארמון מכושף כולו, אור פלאי בו, אור מסתנן בעד ערפלים, ועם רב, עם רב נוהרים דרך אולמיו הרבים, אחוזי־אימים וסופקי־כף, כל אחד מבקש לו פתח אשר יצא בו מתוך מערבולת של תאים זו. גברים ועלמות נסחפים בה וגם הוא בתוכם, גם הוא נסחף עם הזרם.

רק חלום ולא יותר ראה העלם. עוד בראשית החלום, אשר הוא מספר בחרוזים כה שוקטים למראית־עין ובריתמוס כה צונן לכאורה וזר כה, עובר בלי־משים קור של קפאון בבשרנו. הקול, אף כי ברור הוא למדי, כאילו מרחוק הוא בא. ומבלי אשר חפץ בזה הנער החולם – לבנו מהסס בנו מזה אשר אנחנו שוערים בנפשנו: זה הארמון, האם לא העולם הגדול הנהו, זה עולמנו, ואלה התועים בו, המתלבטים בין כתלי אולמיו ומבקשים מוצא, מוצא – האם לא אנחנו הם, המון גדול של תועים?… אבדה פה דרכנו בארצות החיים, ומתוך בולמוס של שגעון התוקף אותנו אנו מבקשים מוצא. כאילו יש מוצא.

אַךְ פִּתְאֹם אַבִּיט, אֶתְמַהּ בְּחֶרְדַּת לֵב.

אֲנִי לְבַדִּי נִצָּב –

פתאום – והוא לבדו ניצב. אלה החליפות שבחלום, הבאות לפתע־פתאום – מי מאתנו לא ידען? העדה נעלמה. יחיד לנפשו הוא תועה, מאולם לאולם, מִגֵּו לְגֵו –

בחלום חזיון־לילה אחד בגר העלם. יצא בו מתקופת־חיים אחת ונכנס לתקופת־חיים שניה. לכתחילה היה נגרר אחרי כל המחנה, התבולל בין ההמון, ועתה הוא עושה את דרכו אחד, הוא תועה לבדו; הנה סר אל השביל השומם, שהאדם עובר בו יחידי, רגליו כבר בצקו, עייפו, מאוד עייפו. את לבו לוחץ כאב. אך הנה השער, זה השער האחרון אשר בו יֵצא, אל השער האחרון לחיים הגיע, לצאת בו הוא חפץ, הוא שואל את נפשו למוּת, ואולם – אל אלהים! את מי הוא רואה בסוף דרכו זה?

זֹאת הָיְתָה אֲהוּבָתִי אֲשֶׁר עָמְדָה שָׁם,

עַל פִּיהָ כְאֵב וְעַל מִצְחָהּ יִשְׁכֹּן עָצֶב.

“חֲזֹר!” –

זאת היתה אהובתו, אשר עמדה על־יד השער האחרון. זֹה האשה אשר הוא אוהב, היא לא תתנהו לעבור את הגבול. היא, היא שנשאה אליו רוֹם את ידה, שצוותה עליו במפגיע: שוב! העלם הרך – עוד הוא עומד לפני השער האחרון. אין אנו יודעים, אם יחזור או אם יעשה את דרכו הלאה… הוא מתבונן אל פניה, תוהה ושואל: מה האות אשר היא מראה לו? מהו הכאב אשר על פיה, וזה העצב, השוכן על מצחה, מהו? כלום רחמים הם, או אולי אהבה? “חֲזוֹר!” היא מתרה בו: לך מזה, אל תעבור את מפתן השער האחרון, אל תמות! ואולי קצף הוא? היא קוצפת עליו על אשר עשה את דרכו האבלה הנה, על לכתו הנה גלמוד, ועל אשר הוא דוחק את הקץ. האומנם שכח, שיש לו עוד מעוז בחיים, שיש מפלט לו… מדוע לא נזכר בה, בצר לו? האומנם שכחה? היא מסתכלת בו, חודרת לתוך עיניו, מבטה עז ובוחן אותו, אך מלא אהבה – היא קוצפת עליו משום שהיא אוהבתו, ובוחנת היא אותו משום שהוא אומר לצאת בשער האחרון – האומנם אוהב הוא אותה? אחד שהוא אוהב – כלום יבקש את נפשו למות?

– חזוֹר! חֲזוֹר! – ואולם אין לדעת אם חזר העלם, אם היה חוזר, אם עצרה האשה בעד הרעה – העלם הקיץ.

החלום שלאחריו פחות פלאי ואיום, אך קשה ומעיק יותר. הלא הוא החלום המתחיל:

לַיְלָה נָח עַל עֵינַי,

עוֹפֶרֶת עֲלֵי פִי –

העלם המת הקיץ בקבר, יד דפקה על קברו: קום, היינריך! אף אמנם מַתָּ, אך הנה בא היום הגדול, כל מֵתֵי העולם קמו לחיים, לחיים שאין להם סוף.

אתם, בשמעכם את הדברים הללו, האם לא התעוררה בכם התשוקה לקרוא בקול: אך שקר היא מבשרת ומכרזת! עוד כולנו מתים, עוד לא קמנו. מרמה היא אותך, צודדת־נפשות זו, אסון היא חפצה להמיט עליך, להצעידך למדחפות היא אומרת, להקימך היא חפצה, – בשם ה', אל תקום!

ואף אמנם זו הנערה, שדפקה לו על קברו, לא אהובתו היא, בת החלום שקדם לו! אף כי שתי הנשים – כוונה אחת להם: לראותו חי. ואולם כמה רב ההבדל בין שתי הנשים. האחת לא תתן לו למוּת, וזו מושכת אותו לאחר מותו אל חיק החיים.

האחת – אף כי לא נסתרו מעיניה יסורי אהובה, – הן היא־היא שמצאה אותו “על הגבול” במכאוביו הרבים, בגודל צערו ויאושו, ובכל־זאת היא מצַוָה לו לשוב, גם מבלי אשר תמתיק לו את ממרורי החיים, לא תתן שום תקווה בלבו, אינה מדברת על־דבר אהבתה אליו, מלבד עיניה שמגידות לו זאת. אמנם, לא טובים ביותר החיים על הארץ, היא עצמה על ספו של השער האחרון עומדת; ואולם שם מאחורי השער – שם אין כול.

בלילה שלאחריו קם הדבר והיה: המשורר העלם עבר את הגבול. עינה העֵרה והמשגחת של השומרת אותו אך סרה מעליו לרגע – והוא מיהר ו“גנב” את הגבול. אך הס! הוא כבר שוכב בקבר, פצוע וחולה הוא שוכב למעצבה בבור. אל תרימו קול, אל תקראו לו, אל תעוררוהו. ישכב לו, ינוח. בנוחו ינוחו אתו מכאוביו, לא יפתחו פצעיו פה. אך מי זאת העולה ודופקת לו על קברו, מי היא זאת הקוראת לו מכליות האדמה? – קום, היינריך! – שמא אהובתו היא? בת חלומו מן הלילה שעבר? אך לא! לא אהובתו היא. הנשים שאינן נותנות לנו לאבד את־עצמנו לדעת, מכיון שנהיה הדבר, מכיון שאנחנו מונחים בקבר, לא תקראנה לנו. הן תספוקנה כף, תָּמֵרנה, אך לא תקראנה לנו לשוב אל עמק־הבכא… מכיון שהלך – אין כדאי לשוב… החיים הללו כלום שווים הם שישובו אליהם?

נערה זו, הדופקת לו על קברו, הרי היא אחרת, בת־מכשפים צהבהבה, צודדת־נפשות אכזריה, אחות לוֹרֵלַי היושבת בהרים, רוצה היא להתעלל בו עוד, בקורבנה. רק קוסמת ובעלת־אוב מעלות את המתים מקבריהם.

הַאִם לֹא תָקוּם, הֵינְרִיךְ,

בָּא יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב –

אי, אי לך, כוזבת קטנה, צהבהבה ואכזריה!

אך הנה קול מארץ עולה, קול עמום, קול העלם מקברו:

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אם לא מתחתיות האדמה בא הקול הזה? קרוב לארבעים שנה אחר־כך, כשמת היינה שבע עינויים וצער בפאריז, לא היה לו חיבוט־הקבר יותר גדול משבחלומו זה.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

עב כיסתה את עיניו, ולבות העינים – הן כבו בבכי.

והיא, זו החתלתולה, ירוקת־העינים, היפה, “הָרי־זהב” היא מבטיחה לו, היא אך תישק לו על עיניו וצעיף־הליל יסור ויעלה מעליהן, עיניו תאורנה, במקום בני־אדם ישוב ויחזה מלאכים. מלאכים דווקא!

– קום! – את ידה תנח לו על לבו הפצוע ולא יפך עוד דָמו.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

“אני חץ־מוֶת יריתי ברַקָתי, יד פושעת כי הפרידה בינינו”.

– הוי, קום! קום! – בשערותיה תסתום את פי הפצע אשר ברקתו. ושב ראשו ויחי.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אך קם… פיתתה אותו בת־המכשפים וייפת. לא המוות, רק החיים עושים את האדם למלומד־הנסיון. עלם תמים כי ימות, עוד אפשר למשוך אותו מקברו, עוד אפשר לרמותו, יד ענוגה אך תדפוק־לו על גל העפר התחוח. אם ידפקו לו על קברו על המונמארטר אשר בפאריז – לא יקום בלי־ספק. במשך איזה עשרות שנות־חיים על־פני האדמה מחכימים. אינם נפתים עוד להאמין לכל דבר, אינם שבים עוד… גם אם יבואו אליהו ואלישע אל מתים שהחכימו – לא יקימום.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אבל קם. העלם תמים־הלב האמין לה וקם. ובקומו לחיים – כל פצעיו אשר נקרמו כמעט – נפתחו, מכאוביו אשר נתנו דֳמִי לו בקברו – חָיוּ, וּדמֵי לבו וראשו אשר נעצרו בבור – שוב הם שותתים.

בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וָאֶרְאֶה אֶת־עַצְמִי בַעֲדִי־

שְׁחוֹר־לְבוּשִׁי עוֹמֵד –

עצם החלום הזה, בצורה של סוֹנֶטה, הוא כה פשוט, שאלמלי חלם אותו אחד מאתנו, לא היה מספרוֹ מחמת חוסר ענין לענות בו. ואולם מה־טוב שסיפרו לנו היינה! מה רבה הברכה שהניח לנו בשירו הקטן הזה! כמה רך וכמה טוב פה לבו, כמה נוח הוא לכאורה ושקט וקר־רוח מבחוץ. האש העצורה בו מהבהבת פנימה, חפצה לפרוץ ואינה פורצת.

אַתְּ הַכַּלָּה? תְּחִי הַכַּלָּה!

קַבְּלִי־נָא בִרְכָתִי, הַחֲמוּדָה!

הו, כמה צעיר הוא כאן! וכמה נחמדה היא בתמימותה זו האירוניה! אמנם, רק פִּיקֵחַ כהיינה היה יכול להרשות לעצמו תמימות אשר כזאת.

למה נכחד, משהו מן התום הזה צפוּן גם בנו. הנה כי כן! הוא צפוּן בנו. אנחנו מכסים עליו כמכסה על חטא. תמימות זו הצפוּנה בנו – אל־נא תיגל, חס וחלילה, לעין, עוד יכולים לחשוד בנו שהישָׁנו ה' מעט שכל טוב… הוי, אלמלי היינו פקחים באמת!

העלם לבוש־השחורים עומד לפני הנערה אשר הוא אוהב זה־כבר והנישאת עתה לאיש אחר. העלם לבוש־השחורים, באפודת־המשי ובמאנשטות על ידיו גוחן, מחווה לה קידה וקורא בשאלה אירונית ומתוך נימוס: “אַתּ הכלה? תחי הכלה!” בודאי הושיט לה את ידו ולחץ את זו שלה, הרכה והענוגה, ובשעת־מעשה מילל לה את ברכתו, ברכה קרה, שכמעט שָׂמה מחנק לגרונו.

את לחיצת־היד לא הזכיר כאן היינה, גם לא את קידתו אחר הברכה, משום שלא היה להן מקום במסגרת־הסונֶטה הצרה, אלא שכל זה מורגש בה בשירה קטנה זו. מלבד תמימות זו, שאין נעלה ממנה, מודגשת כאן כל אהבתו הרבה אשר הוא אוהב אותה. כלום לא עבר גל חם את לבכם לתשובתה של האהובה? הן היא השיבה לו על ברכתו האירונית, בגל של דמעות אשר פרץ מעיניה השיבה לו. ואולם זה היה חלום! רק בחלומו ריחמה וניחמה אותו בדמעות עיניה. בהקיץ לא בכתה לו

הוֹי מְתוּקוֹת הָעֵינַיִם, כּוֹכְבֵי אוֹר וַחֲנִינָה,

אַף כִּי בְהָקִיץ שִׁקַּרְתֶּן לִי לֹא־אַחַת,

אַךְ גַּם־בַּחֲלוֹם בָּכֶן עוֹד אַאֲמִינָה!

באמצע הסונֶטה הקיץ, – העלם שאג אז ביסוריו וסגר באופן כל־כך נפלא, בשלוש השורות האחרונות, את הסונֶטה.

הוֹי מְתוּקוֹת הָעֵינַיִם –

שלוש השורות הללו אינן אלא שאגה לאחר יקיצה.

“אַתּ הכלה?” – וחתנה?… בחלום־הלילה ראה גם אותו, בר־נש קטן עד־מאוד. הדור מאוד בלבושו, כבסיו שעל בשרו צחים מני־שלג וכו' וכו', אך כמה הוא נתעב מבפנים! מבפנים לא רחוץ היה ולא נחוץ –

כך הוא מתאר את מר פרידלֶנדר. אפשר, שמר פרידלֶנדר אשר בחר בו השולחני העשיר להיות לו לחתן לא היה כל־כך מכוער. אך אלוהי החלומות הראוהו לו בפנים אלה בחזיון הלילה, ואלוהי החלומות לא אדם הם ויכזבו. הן על־יד חדל־אישים זה ניצבת גם אהובתו, זו יעלת־החן, כמו־שהיא, – מדוע לא שינו אלוהי החלומות את פניה היא לרעה? מדוע את פני החתן דווקא?

אלוהי החלומות אלוהים טובים הם, מראים לו לעלם האוהב את אשר הוא חפץ לראות. במה ינחמו אלוהי החלומות את העלם האוהב? הישיבו אליו את לב אהובתו? אהה, כי קצרה ידם! או אולי יגרשו אותה, יעקרוה כליל מלבו? הוי, כי גם הדבר הזה לא לפי כוחם הוא! רק את זאת יעשו לו: הם ישקצו את זה הזר, יראוהו לו בנוולותו כשהוא עומד על־יד אהובתו על הבמה.

“הֲתֵדַע מִי וָמִי הוּא? בֹּא וּרְאֵה!”

לִי קָרָא שַׂר־הַחֲלוֹמוֹת וְהֶרְאָה לִי אֶת פְּנֵי

חֲדַל־אִישִׁים זֶה –

הוי, כמה הוא מכוער, זה הזר, הַמְקַדְּשָׁה עתה לעיני הרב… והזר לא היה כלל מכוער, גם בשעה ששניהם, זה הזר וכלתו, ענו ואמרו: “הן!” – לא צחקו אלפי שד, ולא קראו אחריהם: “אמן!”… רק נדמה לו.

באחד הבקרים, כאשר היו מר פרידלֶנדֶר ואשתו הצעירה מסובים לשולחן־הקהווה ומעלעלים בעלים לספרות שנתקבלו לביתם, נתקלו בסונֶטה זו של בן־דודם, הארי היינה. הראשים של הבעל ואשתו, המורכנים על עלי הספרות, נגעו זה בזה ועיניהם רצות ועוברות בסקרנות על שורות הסונֶטה, ואולי קראוה בקול – ועל דעתם לא עלה, שאליהם נתכוון המשורר. ביחוד לא הרגיש בזה הבעל הצעיר: אני, הן לא גוץ אני! וכאן בסונֶטה כתוב בפירוש: גוץ.

אל חתונת אהובתו לא הוזמן. יותר מדי אהב זה העלם. ובבית השולחני ודאי שהיו נזהרים בו באיש שאהב ביותר.

לא הזמינו אותו לליל־כלולותיה. אלוהי החלומות – הם נשאוהו להתם.

לא, לא! אלוהי החלומות אלוהים לא־טובים הם.

מַה־יִּגְאֶה, יִסְעַר בִּי הַדָּם?

מַה־יִּפְעַם בִּי הַלֵּב הֶחָם?

העל כי לא הזמינו אותו? זאת לא זאת… חלום רע חלם העלם: דוקא בא אליו שר־הלילה וישאהו אל בית מואר, קול כלי־זמר נשמע שם ושיר וצחוק

נִצַּבְתִּי דוּמָם עַל הַסָּף.

שר־הלילה הביאהו אל איזה בית. אל בית סתם. לא הכירוֹ.

ליל־כלולות… ליל־כלולות סתם. גם את הקרואים מסביב לשולחן איננו מכיר. אד כאילו נח על עיניו, כאילו תעו ונתבלבלו בו חושיו. זמן־מה לא ראה נכונה. אך הנה הוא זוג־החמד –

לְזוּג הַחֶמֶד אַבִּיט – אוֹי!

מַה־לַּאֲהוּבָתִי פֹה?

חוורו פני העלם. ולהלן – אל אלוהים! לו כתב היינה רק את יתר הבתים בשירה עממית קטנה זו ולא יותר – ולא ייסף שמו מן הארץ עד־עולם. ולוּ לא שָׂבַע עוד צער עד אחרון יומו, רק הצער אשר שבע בחלום־לילה זה – והספיק לו.

חוורו פני העלם… היֵצא? לא יצֵא. ישתה כוס־התמרורים עד סופה. מיד הוא נדחק בין המון הקרואים לחתונה זו, ובא עד כס הכלה. אל מי ילך? אחורי כסאו של מי יעמוד, אם לא אחורי כס חמדתו? כלום יש לו כאן נפש יותר קרובה, אשר יעמוד בקירבתה? הן זה צל־אהובתו, אשר אליו ישאף. ואולי לא ברצונו הלך ועמד אחורי כס חמדתו, שישבה לימין חתנה הזר? זה שַׂר לילו הקודר, שנשאהו אל הבית הזה, הוא הוא שדחפוֹ אליה, בחוזק־היד משכהו אל כיסאה והראה לו את הכל מקרוב.

אלוהי החלומות – אלוהים לא־טובים הם לגמרי!

פני הכלה נוהרים באושרה הרב, והוא את כפה הקטנה ילחץ… אז ממלא הזר את כוס היין האדום, שותה ממנה מעט ומגישה לה; היא מניעה לו מתוך צחוק בראשה: חן־חן! – ופיה הקטן והאדמדם –

אֲהָהּ,

זֶה דָמִי חַם אֶל־קִרְבָּהּ בָּא!

והיא – תפוח נתנה לו. היא עצמה שלחה את ידה אל הקערה, ובאצבעותיה נוטפות־מור לקחה את התפוח אדום־הלחי ונתָנַתּוּ לו חלף כוס־יינו. הוא לקח את התפוח ותקע בו את סכינו –

הָהּ!

הַבַּרְזֶל אֶל לְבָבִי בָּא.

וכאשר ישק לה הזר כן ישק קור המוות לו –

כמה זה תמוה! חיצי הרעל הרי הם ניחתים בגיבורו של שיר עממי זה בהדרגה ובכוונה מראש. הן שַׂר־הלילה הקודר הציגו כאן מטרה לכתחילה! ובכל־זאת אנו נרתעים לכל מחי גרזן היורד עליו. כל אסון בא עליו כחתף, כשוד משַדַי חדש.

הנה הוא רוצה לחזור ואינו יכול –

גּוּשׁ אֲנִי, בְּלִי־חַיִּים גּוּשׁ,

לֹא אוּכַל עוֹד מִמְּקוֹמִי מוּשׁ –

והמחול – הוא החל, המחול חג, חג מסביב לו; זוגות המחוללים מדי הסתובבם – וחלפו על־ידו, נוגעים בו וחולפים, את פניהם לא יזכור, רק לחישותיהם שהם מחליפים ביניהם נקלטות לתוך אוזניו. גם החתן לוחש דבר־מה על אוזן חמדתו… האדימו פני חמדתו, ואולם חָרֹה לא יחרה לה.

מה הדבר אשר לחש לה? מלה גסה בוודאי? נבלה נתמלטה מפיו. הוא פלט לה בוודאי: “אני אוהב אותך!”

אוי! כמה זה מכוער…

ריפרפתי קצת על־פני חלק חלומותיו של היינה שבראש ספר־שיריו. רק ריפרפתי עליהם, לא פתרתי אותם. חלומותיו של היינה – רק לאלוהים פתרונם!

אני ריחפתי עליהם כאותה דבורה בין פרחי הגן – וכאותה דבורה שָׁכרתי מריחם ועסיסם שבאו אל־קרבי. אולי יספיק לי הפעם. אמור אמרתי: על־פני כל תלמי הגן ארחפה, בכוס כל פרח אצלול ואינק… ואולם כל ספר־השירים אינו אלא חלום אחד. ועוד זאת: ספר־השירים, מלבד שהוא משַׁכֵּר, הרי הוא מכוון את לבו של אדם “יודע־נגן” לשיר את שירו הוא. נעול היה בי גני; אך עתה, בעוברי על שיריו, על האינטרמֶצו הלירי, על שירי־הים ושאר פניניו שב“הביתה” – התחיל שוקק בי מעייני אני. השירה כנבואה היא, מין מחלה מתדבקת, רחמנא ליצלן. שָׁאוּל בפגעו בחבר נביאים היה מתנבא עמהם. מכיון שאני נתקל בהיינה, עובר בי חום משונה, זה שירי נעור בי בהמיָה וחותר לצאת.

בַּחֲצוֹת הַלַּיִל, לֵיל אִלֵּם, קָר,

בַּיַּעַר אֵתַע עִם בִּכְיִי מָר,

נִעַרְתִּי אֶת הָאִילָנוֹת בְּנוּמָם,

בְּחֶמְלָה הֵנִיעוּ רֹאשׁ לִי דוּמָם.

לוּ כתבתי אני את השירה העצובה והנפלאה הזאת – ושמחתי עליה עד־מאוד. גם היינה בוודאי שמח לאחר שכתב את שירתו זו הקטנה. בראשונה הלך הלך וּבָכֹה ביער, ניער בשנתם את האילנות, שהניעו לו ראש בחמלתם עליו, אך אחרי כתבוֹ את כל זאת היה לבו שמח, כי שירה קטנה ונפלאה כתב!

הפכתי בעלי שיריו, עמדתי לתומי על השירה הקטנה והנפלאה הזאת ומלאתי ממנה –

חֲבוּ כמעט רגע: אם יהיה השיר, אשר אני רוצה לשיר ברגע זה, טוב – אתננו בסוף דברי אלה להיינה.

בַּלַּיְלָה הַזֶּה, לֵיל־צַלְמָוֶת, יָשַׁבְתִּי בְבֵיתִי לְבַדִּי,

וָאֶזְכֹּר עֲלוּמַי הָרְחוֹקִים וּדְבָרִים כֹּה הַרְבֵּה מִכְּבָר;

קוֹלוֹת שֶׁנִּדְמוּ שׁוּב עָלוּ, וְשָׁבוּ וְצָלְלוּ וְנִדְמוּ –

וְהָיָה לִי צָר.

הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר אֲהֵבַתְנִי, שׁוּב עָלְתָה מִתְּהוֹם שֶׁל נְשִׁיָּה,

בָּאָה וְעָמְדָה עַל סִפִּי, עָמְדָה וְחִיְּכָה עַד־בּוֹשׁ,

חִיְּכָה בְּחֵן לִי, הֵנִיעָה לִי קָדְקֹד וְנֶעֶלְמָה –

הוֹרַדְתִּי רֹאשׁ.

אַרְגָּז בַּשֻּׁלְחָן פָּתַחְתִּי – שָׁם צְרוֹר הַמִּכְתָּבִים,

גַּל שֵׁמוֹת וְחוֹתָם מְדִינָה וּמְדִינָה וְאָבָק כֹּה רָב;

שָׁלַחְתִּי אֶת יַדִי אֶל עָלֶה מִתּוֹךְ הַשַּׁלָּכֶת –

נִטַּשְׁטֵשׁ הַכְּתָב.

בַּלַּיְלָה הַזֶּה דֹם הוֹצֵאתִי סֵפֶר מִתּוֹךְ אֲרוֹן־סְפָרַי,

לְאוֹרוֹ הַקָּלוּשׁ שֶׁל נֵר הִסְתַּכַּלְתִּי בְסִפְרִי הַלָּז, –

פָּתַחְתִּי הַסֵּפֶר, וָאֵבְךְּ עַל דַּף כָּתֹם וְצָהֹב,

עַל שִׁירִי מֵאָז.

נתתי פה את שירי, אף כי היתה הרשות בידי שלא לתיתו, הן אני נתחייבתי לתיתו פה אם יהיה טוב! ואני, חי נפשי, לא אדע אם טוב הוא; רק אחת אדע: שירי זה, בטרם העליתיו על הגליון, כְּשֶׁהָמָה בקרבי – טוב היה באמת. אם כה ואם כה, זה שירי – מקומו יכירוֹ פה! אחרי שהאציל עלי היינה מרוחו, הישרה עלי מעט משכינתו, הוא הוא שכיון את לבי לו. בשירה קטנה, עצובה ונפלאה כיוונו:

בַּחֲצוֹת הַלֵּיל, לֵיל אִלֵּם, קָר –

הרי כך! שירת היינה האלהית היא כה אנושית, היא מפרה ומעדנת אותנו, מעוררת את הלבבות הנקשים, אלה האריות האילמים שבנו, והם נוהמים.

כשמסרתי את העלים הכתובים של ספר־השירים אשר להיינה, כדי להדפיסם, היכני לבי; ירא הייתי, שמא יאבדו. גם עתה, לאחר שהספר מונח לפני מסודר ומודפס עברית מרובעת ומנוקדת, עדיין מהסס בי לבי לרגעים, שמא יעשו להם העלים כנפיים ויעופו להם… ככה קלים הם, כה רכים, כה עדינים, קורי חלום.

חלומות. הנה הקיצותי – ואינם.

רגש מעין זה כמעט שלא ידעתי מעודי. שירַי אני, מכיון שהעליתים על־גבי הנייר שקולים, מוחרזים וכפותים בריתמוס כנהוג, לא חרדתי עליהם את כל החרדה הזאת. לבי היה נכון ובטוח שלא יאבדו, והיו מתגלגלים אצלי בתוך ארגז־שולחני ימים ושבועות עד שהייתי מרחם עליהם ומוציאם לאור.

שירי היינה – שאני. ספר־השירים של היינה, כשאני פותחוֹ עתה במקורו, נעשה לי קצת קר: השתפכות־נפש נשגבה זו, שמצאה את בטויה ביופי ובצחוּת של לשון מתוקנה ומלאה חיים, הבטחתי לתרגם עברית. הבטחתי לתרגם ותירגמתי. מה־טוב שכבר תירגמתי, שהדבר כבר נעשה. הנה הוא ספר־השירים בעברית, אני אוחזוֹ בידי היטב, שלא יברח. הריני הופך בו והופך בו, מעיין בכל שיר ושיר – וראה פלא: איני זוכר שתירגמתים… האומנם תירגמתים? מתי? הן שירַי הם!

צער עולמו של מי כאן? כלום לא צער עולמי הוא? ואהבה זו – אהבתו של מי היא? והלב – זה הלב המפרפר בין הדפים הללו, של מי הוא?

ואולם לשמחה מה זו עושה? על ספר שירַי אני, בצאתם לאור, לא שמחתי כל־כך מעודי. אמת, שעם הופעתו של כל אחד מספרַי נעשה לי חם בחזי, ולבי – לאחר שנתרוקן קצת מתוכו, שזה הספר נתמלא מחולייתו, הוא הָמָה־הָמָה לו לספר. בחשאי הָמָה לו ובצנעה. ואולם על־כל־פנים לא רגש של שמחה הוא, איזה צל של עצב נגרר אחריו ומלווהו. כל חיבור שלנו, אחרי צאתו לאור, יותר משהוא נותן לנו, הוא נוטל ממנו. וקורת־רוח זו, שאנו מרגישים בהופעתו – בתוגה חרישית היא מהולה.

ועתה זאת לי הפעם הראשונה שאני שמח קבל־עם, בפרהסיה, – אכן, לא ספר־שירַי הוא!

השירים הללו – שר אותם היינה, ואולם במקצת שרתי אותם גם־אני. הנני כאותו אדם שיצא לפדות שבויים שנישבו לבין עכו"ם; לאחר שפדה אותם להביאם לארצו ולמולדתו, הסתכל בפניהם – והנה בניו הם.

אין מטילים חובות על אדם אלא אם יש לו שכר החובות המוטלות עליו בצדן: שכר החובות הללו הרי הן הזכויות.

חובותיו של האדם לאדם הן שונות. החובות שאנו דנים עליהן עכשיו היותר נכבדות הן, הלא הן החובות הקדושות המוטלות עליו.

חובה קדושה מאי? לא הכוחות מבחוץ מעמיסים עלינו את החובה הקדושה, לא מתוך ציווי והשפּעה חיצוניים: מקרבנו היא באה החובה הקדושה, מתחום הנפש היא עולה, החובה הזאת — חובת־הלבבות היא!

חובת המורה לתלמידו — חובת־הלבבות היא. חובה זו בעיקרה, הרי היא באה ממעמקיו ומתוך־תוכה של נשמתו.

החובות, שמטילה עלינו החברה — אם לא נפריעם, לא יהא חסרונם מורגש ביותר, השמש בגבעון לא יעמוד, לבית־דין של מטה אולי ימשכונו, ומשם יצא משפטנו לשבט או לחסד.

חובת־הלבבות — שמא לא שילמנו, חובה קדושה שמא לא מילאנו והתכחשנו לו — לכוח יצירה התכחשנו ועתידים אנו ליתן את הדין בפמליה של מעלה, — לשמים חטאנו!

החובה הקדושה — הרי הוא הרצון הכביר ליצור, ממעמקי־הנפש הוא נובע, דרך צינורות גנוזים שבנשמה, החוצה הוא שואף לצאת, ובצאתו החוצה הוא יוצר.

חובת המורה לתלמידו — זהו רצונו הטמיר ליצור.

חובותינו המוטלות עלינו מבחוץ — למה הן דומות? לכלי־זינו ולתכסיסי־המלחמה העצומים של גָליַת, שיעמדו לו ביום קרב, יגנו עליו ככל האפשר. אין להכחיש, אמנם, נשק זה, שאדם מזדיין בו — דבר נחוץ הוא בחיים, אם כי לפעמים הוא כורע ורובץ תחת כובד משאם. עולה עליו החובה הקדושה שמקורה פּנימה, ״מפליאה לעשות״ היא, מחוללת גדולות, להטים לה וקסמים בידה: האם אין היא דומה לקלוּתו של הנער האדמוני, יפה־העינים, ועם הכוח הגדול המבצבץ מתוך אותן העינים, המכה את הענק הבא לקראתו מסורבל בכלי־זינו הרבים.

המורה הבא להורות לקטנינו, שואלים אותו: מה הרכוש הבאת אתך? ואמר לךָ: ״כלום אינךָ רואה את אשר אני טעוּן? ימים ושנים ישבתי באוהלה של תורה, יצקתי מים על ידי חכמים וגדולים, על עמודי־התווך של ההוראה והחינוך התרפּקתי, בלעתי ים של ספרים, ובקרבי הם, ישן על חדש!״

אנו מטים אוזנינו ושומעים, מברכים אותן על העושר הרב אשר הביא אתו, אלא שמשפּילים אנו את קולנו ושואלים אותו שוב. אנו שואלים אותו בלחישה: ומשלךָ, אדוננו המורה, מה יש לךָ משלךָ?

— משלי?

— משהו משלךָ, ידידי. ברוך תהיה לנו על כל הטוב אשר הבאת אתך בשביל ילדנו, ואולם כל ההון הזה, הון זרים הוא אשר ימתק לילד, בלי כל ספק, ואולם אתה עצמך, מה תתן אַתה לילד, משלך מה תתן?

— משלי? למה לו לילד משלי? כבודי במקומי מונח. אלמלא מצאתי בי משהו המקרב אותי לנפש הילד, לא הלכתי לי לנוע אל בתי־המדרש לחינוך ולהוראה, לא הייתי מקדיש את כוחותי ושנותי לתכלית זו. נולדתי מורה! ואולם מה דמיון לזה המעט אשר לי לזה שאספתי מעזבונם של גדולי הפדגוגיה! כלום אביא בחשבון את פרוטתי־אני בין דינריהם, דינרי־הזהב של גאוני הרוח אשר הבאתי אתי״.

— שקולה בעיני הפרוטה משלך כנגד כל הדינרים של אחרים ולו גם רבו שבעתיים.

שכח המורה הישר והתם, שהוא־הוא הבא במגע־ומשא עם הילד יום־יום, שלידיו הוא נמסר. לוּא בא¹ אלינו במקומו פסטאלוצי ופרבֶּל, היינו מבכרים אותם על פּניו, אולם כאלה לא באו, רק אחד המורים בא עם תורתם בתוך מעיו: אנחנו, אמנם, נחזיק לו טובה בעד זה, אלא שבשום אופן לא ניחא לנו, שיהא המורה רק כעין כלי ריק, שנתמלא מחוליית אוצר טוב והרי הוא מוריקו לכלי אחר.

המורה והתלמיד — עצמם חיים הם, המתפרנסים לא רק מעזבונם של עשירי־רוח סתם, אלא זה מזה הם יונקים וניזונים.

המזון הטוב והמבריא הבא בפי הילד, עדיין לא הכול הוא. יד האם הרכה, הענוגה והרחמניה, המעניקה לו את מזונותיו מתוך אהבה — הוא עיקר.

תורה זו, שניתנה לנו מן השמים — טעמם של כל רבותיה עומד בה: יש בה הרבה משל משה רבנו, משהו משל יהושע, שמץ מכל הזקנים, קורטוב משל גאונינו, אמוראינו ורבנינו וקצת משלו, משל רבי ומלמדי בליטא, משל שלמה ישעיה׳ס, זכרונו לברכה.

כולם הרי הם שותפי הקדוש־ברוך־הוא לתורתו, כל אחד מהם השלימה בנופך משלו.

אל תהא פרוטתך קלה בעיניך, אדוני המורה. פרוטתך — הריהי חובתך הקדושה לילד.

אם במורה סתם דברים אלה אמורים, במורה־עברי — מכל־שכן.

אין הדבר מוטל בספק, שהמורה, אם כי קלט אל קרבו את כל המדעים הפדגוגיים וכל שבילי החינוך נהירין לו, מן הצורך הוא שיהא גם בעל־אישיות במידה מסוימה. ואם אין מוותרים על אישיותו של מורה סתם, על אישיותו של המורה העברי אין לוותר בוודאי. דרכו של המורה סתם הרי היא סלולה, היו לו דואגים אשר הסירו את כל המעקשים שהיו מונחים על דרד החינוך. גלו לו נסתרותיה, סלו לו את המסילה אשר ילך בה לבטח: על המורה רק להגות בתורתם של חכמיו היוצרים, אשר ביררו וליבנו את כל הדברים הקשים, מצאו פתרונים לכל חידה סתומה. המורה הוגה בם, מבין לרעם, עושה כמתכונתם, ויוצא בזה ידי־חובתו לתלמידו. המורה העברי שֶאני. אמנם הערכים הללו ברובם גם בעד המורה העברי נוצרו והרי הוא משתמש בם לטובת הילד העברי, אלא שמן המוכרח הוא גם לחדש משהו, לפעמים יש להוסיף על תורתם של הגדולים ולפעמים מן הנחוץ הוא לגרוע.

אפשר לסמוך עליהם, על גדולי חכמי אומות העולם, אשר הקדישו את חייהם לילד, אשר עבדו על שדה־החינוך בקדושה ובטהרה. יוצרים היו, יוצרי רוח הילד, אמנים היו, נביאים היו, אַך עברים לא היו.

חופשים היו היוצרים בשבתם על האָבנים וילדם, אשר שיחק בשעת מעשה לעיניהם, חָפשי היה אף הוא, ואנחנו — רק שואפי־דרור אנו. הם בני־חורין על אדמתם ״כציפּור־דרור דאגה אין לה״. נשתמר בם אָפיָם וטבעם, ואנו — בגלות, ואולם בגלות נשתמר בנו אָפיינו וטבענו.

מוריהם הגדולים, שבעפר רגליהם אנו מתפלשים, הם כמעט ראו שלמות בחיים ודאגו לפגימות ולסירוסים קלים להישירם ולהסירם מעל גוף בריא ושלם ולא התחשבו כלל, לא שמו לב לקרעי־נפשנו העמוקים־אנו: אמת היא שלא מרוע לב, אלא, פשוט, משום שלא היו עברים.

חובת המורה העברי למלא את החסרון הזה. כל מורה עברי, מן המוכרח הוא שיהיה לפעמים בבחינת יוצר. והיוצר — חובותיו מרובות יותר. על המורה העברי למצוא פתרונים לשאלות, אשר לא שאלו גדולי־הרוח מבני אומות־העולם: וגדולי הרוח לא שאלו את השאלות, משום שלגביהם לא היו אלה שאלות. הם למדו מן החיים, ואם המורה העברי ילמד בכול אל דרכיהם הם, לא ילמד מן החיים, כי חיינו שונים.

אבל אומות־העולם, בית־הספר והסביבה שנתון בה הילד הם, על־פּי־רוב, אחד, ואצלנו — שניים. שתי רשויות רחוקות זו מזו. רשות אחת של חיי גלוּת, חיי עוני, ניווּל וצער, ורשות אחת — של תורה, דעת, נחמה ויקיצה לחיים רעננים בריאים ושלמים. שתי הרשויות הללו אי־אפשר להן שתהיינה שולטות בנפש הילד העברי, לכאן או להתם? הילד נמסר, כמובן, לרשותו של המורה, מחנכו היחידי. ודווקא משום זה שהנהו מחנכו היחידי, חובתו לתת לילד את אשר הוא מוצא לנחוץ, להרחיקו ככל האפשר מדברים שהילד נתקל בו² בסביבתו, ואשר הוא מאמין שאלה הדברים מזיקים לרוחו.

אַכן, שאלות חינוך פשוטות, הנפתרות על־נקלה לגבי אחרים, לגבי המורה העברי מסובכות הן ביותר.

המורה העברי מלמד את תלמידו עברית מפני ההכרה העמוקה, שאין עוקרים נטיעה רכה משורשה, ושורשו של העברי היא עברית. השפעת הסביבה, שהילד נתון בה, שהנֶהָ בניגוד רב או במעט להשפעתו של המורה, אמנם מורגשת למורה, אלא שאינה מרפה את ידיו. ידוע ידע המורה העברי, כי כל מה שהוא נותן לילד אינו אלא צורך, אוויר לנשימה הוא, תורה היא, המתקבלת על לב הילד כדבר שבקדושה. ואין להתחשב הרבה בהשפעת הסביבה, שהנה על־פּי־רוב מקרית ואין בה לא יראת־הכבוד ולא הערצה מצד הילד.

אָמנם אין המורה מחויב לשקץ ולהבזות על הילד העברי את החיים אשר הוא מוצא מחוץ לאוהל התורה: יעבור עליהם בשתיקה, ואולם חובתו שלא לוותר על שלו, כי כל מה שהוא נותן לילד משלו הוא, רוח הוא נופח בו ונשמת־חיים.

המורה העברי הבא אל הילד העברי — כאל ילד חולה הוא בא. ברחובה של גלוּת נולד, גלות זו החליאתהו עוד בשחר ילדותו. העינים השחורות, הגדולות והרחבות, הצמאות והנוהות למזרח — עצבת נשקפת בהן. נפשו יוצאת לשמש — ולא ידע, ולחום קדם יערוג — ולא יבין, לעברית ישאף — ולא ירגיש. המורה העברי בא אליו וסם־תרופה אתו, עם עברית הוא בא, עם עברית שקויה טל וחום שמש מזרחי. הילד הרך, שכבר חלה, אולי אין דעתו נוחה לכתחילה מסמי־המרפּא, קשה לו להריק אל בית־בליעתו. לא ידע כי ברכה בהם. משום זה מתחייב המורה העברי להעניק לו סם־מרפּא זה מתוך טוב־לב, מתוך שעשועים וצחוק צוהל. אין העברית נקנית על לב הילד אלא מתוך צהלה וחדוות־חיים עליזה. חובת המורה העברי ללמד את הילד מתוך שמחה ומתוך אַהבה מיוחדה, מתוך אַהבתו לילד באשר הוא ילד, ומתוך אהבה לבן־נביאים קטן, שנשבה לבין עכו״ם ונתקיים בדרך נס — והלה מצאהו ומביא לו את אוצר אבותיו.

המורה המסוגל לאהבה זו ודאי שהוא מכבד עד כדי אהבה גם את סביבתו של הילד, אם כי גלותית היא. מכבד הוא עד כדי אַהבה את היהודית המדוברת, ילידת גיטאות זו, אשר לא טישטשה את צורת העברי הקטן, לא נטלה ממנו את צלם האלוהים, את ברק עיניו וחום לבו הישראלי.

חובת המורה העברי להילחם בסביבה שהילד ״חי״ גם בה ולאהבה. נלחם הוא עם היהודית המדוברת בזה שאינו מטפּח אותה: אף־על־פּי שהוא אוהב את בת הגלות הנאה והקודרה, שנתנה הרבה גם לו וגם לתלמידו — אינה מטפּחה…

טובה היא, זכה היא, רחמניה היא השפה היהודית, השפה המדוברת בפינו, בפי זקנינו, אחינו ואחיותינו ועוללינו, ואולם אלמלי ניתן פה ליהודית והיתה מדברת ומתחננת מלפנינו: אסור לחמול עלי, רחימאים, חוסו על הילד העברי ולמדוהו עברית, גם שורשי מן העברית הוא יונק.

בכדי לנהל מלחמה כזו צריך המורה העברי לרכוּתה של אֵם ולקשיוֹ של צור. המורה העברי צריך להיות איש חי ביותר, בעל הרגשה דקה במאוד: לא רק הספר אשר למד בו, אלא גם החיים העברים צריכים להיות פּתוחים לנגד עיניו תמיד. מורה־סתם ספרו וחייו הא בהא אחוזים, אצל המורה העברי הם שונים וחובתו לגהות ולתקן משהו, לפעמים בספר ולפעמים בחיים.

אין כמורה העברי הצריך לדבר־מה משלו, לחובותיו הוא.

אכן, מרובות הן חובותיו של המורה העברי. וכשם שחובותיו מרובות גם זכויותיו.

זכויותיו הכי נכבדות של המורה העברי הרי הן: תנו לו למלא את חובותיו לילד העברי.

מכיון שנמסר הילד ליד מורה עברי, נמסר לו על־מנת שלא יהא מלמדו ומורהו, אלא אומנו ומחנכו. אין המורה נכנע לסביבה הסובבת את הילד מחוץ לכותלי בית־הלימודים, אלא שהסביבה המכירה את חולשתה, רפיונה ועניוּתה — נכנעת למורה העברי, הבא אל הילד במיטב חלומותיו ואידיאליו, בנפש שואפת ומקווה לגדולות, ברצון חזק וכביר ובאמונה שבלב.

אם יקום לנו בשעת ״תוהו ובוהו״ זה ״מפליא לעשות״, גיבור שכל כוחו לא בכלי־זין כבדים וקשים בלבד, אלא שיהא מבורך בקלוּת נשגבה, פנימית — זה יהיה המורה העברי.

זכויותיו של המורה העברי רבות, משום שרבים הן³ חובותיו לילד ורבה האחריות המוטלת עליו.

(לתערוכת תמונותיו הקרובה בא״י)

א

לפני שש־עשרה שנה, בערך, הכַּרתי את הצייר הצעיר בֱּארצ׳ינסקי, את היניך (חנוך) בארצ׳ינסקי. כבן

עשרים היה אז. היינו בלודז. זה היה בחורף שלפני כלות המלחמה. חורף של משתות צנועים, של ״סעודות־מצוה״ היה לנו החורף ההוא. לודז כמעט שסגורה היתה בפני העולם הרחב, ככל הערים הגדולות שהתבצרו בה¹ הגרמנים: ואולם עיר סגורה ומסוגרת זו — היה בה מכל טוב: יודעי נגן, ציירים, סופרים, משחקים די־טובים, כלומר לא־טובים ביותר אלא ישרים, משחקים שיש להם יחס ל״מקצוע״, הלא הם הווילנאים הראשונים.

האריות שבחבורה היו הציירים, אנשים צעירים לפי ערך, בני־חורין, גלויי־לב ופקוחי־עין, עם יידיש עממית בפה, עם שמות־עצם יהודאים הולכים לפניהם, הענעך, איטשל, יאנקל… אותו חורף היינו מוזמנים ומזדמנים בכל שבוע ושבועיים לביתו של אחד מאתנו לכוס קוניאק ולחריף מזה, למזונות שאינם טעונים נטילת ידים, ועל כוּלם — היה תה, התה — כיד המלך!

באחד מאלה ״הנשפים״ הכרתי את בארצ׳ינסקי. את ציוּריו עוד טרם ראיתי, ואולם — עוד באותו ערב ראשון משך אליו את כל תשומת־לבי. יחס חבריו אליו, גם אלה חבריו הגדולים ממנו בשנים, עורר בי תשומת־לב זו. הם כמעט שלא היללוּהו באותו ערב, לא בפניו ולא בחדר הסמוּך שהיוּ מסלסלים שם בגרון ומרקדים קמעא ולוגמים לגימה כל־שהיא מן הקהוה השחורה שעל הדלפקים שבזוויות החדר. זו יראת־הכבוד שרחשו לו חבריו כולם, לו, להניך בּארצ׳ינסקי ניכרת היתה, כי היתה אילמת ובלי כל סימני־הבעה חיצוניים.

חברה זו, כטוב לבה ביין ובתה, התחילה לחרוז זה על זה כל מיני אֶַכּספּרומפטים, ״ציפּּ־צאפּּ’יקלים״ מוּצלחים ולפוצץ זה את זה בעפרוני פחם עבה על גבי מפיות של נייר דק.

כל צורה צורה שלנו, שיצאה מתחת עט־העופרת, נחטפה מיד ליד ונדונה ברותחין של עינים קמות ובגלגל של צחוק מתוך פּּה מלא.

אל קריקטוּרותיו של בּארצ׳ינסקי התבוננוּ בשים לב ואם כי היו די מגוחכות וקולעות אל זה שרצה לגלוֹת בפני “קָרבָּנוֹ”, לא פרצו עליהן בצחוק. הפּרצוּפים שיצאו מתחת ידו — היה להם ערך… אלה קוויו ותוויו המעטים שמתחם על דוק המפּית היה להם ערך, והיה בהם כדי לפכּחַ את אלה שהוריקוּ אל קרבם כדת… טבע הדברים שיש להם ערך — שהם מפכחים אותנו מכל שכרון שהוא. גם הוּמוֹר שיש לו ערך — מפכּח. כשאָנו קוראים את סרוונטס, את גוֹגוֹל ולפעמים גם את שלום עליכם, אין אָנו פורצים בצחוק פרוע. יחד עם חדווה זו הממלאָה אז את הלב נכנסת עמה רצינוּת זו שהיתה מפעמת בו, בשעת יצירה, ביוצר, בהומוריסטן הגדול.

בּארצ׳ינסקי לא מסך בנוּ, בציורי־העופרת שלו, רוח של מרה שחורה, חס וחלילה; להיפך, למרות שנתפּכּחנו מתוך טיפּה זו של כובד־ראש שיצק בנוּ, למראה ציוריו נעשינו צוהלים ושמחים יותר ועם זה גם רצינים יותר. המשתה חדל להיות משתה־סתם, משהוּ נוסף לו, הוּא כאילו קיבל צוּרה אחרת, הוּא נעשה למשתה עם תוכן: ציוּריו הקטנים, ילידי רגע, רגעים, העירו ועוררוּ את המוסיקאי אשר בתוכנוּ, את הפּייטן ואת המשחק, נשמע זמר, צללה נגינה, נידקלם שיר קטן, שיר כמשמעו. בּארצ׳ינסקי שכוּלו אמן, הוא שהמריצנוּ, מבלי שנתכוון לזה, למשתה עם פרוגרמה. ומשתה כזה של בוהמיונים עם פּרוגרמה שלא התקדשוּ לה לכתחילה, פרוגרמה שנולדה מאליה, משתה כזה אינו מתרחש יום־יום, וכשהוּא מתרחש הוּא נשאר בזכרון שנים שש־עשרה ויותר.

עוד אני מסתכל בפיסת־הנייר הדקה שמשך עליה בּארצ׳ינסקי בעפרונו והנה הגבוה, משה בּרוֹדרזון², עובר עלי, לא שתה הרבה, אך רגליו לא תישרנה, בעברוֹ כאילו נתפּכח וסח לי: קח את זה ושים בארגז!

— לאַו דווקא! לא בארגז! ־— התקומם לו למשה משה אחר, יחזקאל משה ניימאן, —תננו במסגרת ויהא זה נוסס על הקיר!

שמעתי בקול ניימאן וקבעתי את הציוּר הקטן במסגרת. זה שש־עשרה שנה שזה תלוּי על הקיר, זאת פיסת־הנייר עם ציורו של בארצ׳ינסקי ועם עקבות היין בתוך המסגרת הקטנה.

ב

הזכרתי את בארצ׳ינסקי בעודו רך ומשוח, את בארצ׳ינסקי הנער שהתיחסו אליו גם אָז באותה יראת־הכבוד המיוּחדה שמתייחסים אל אמן מלידה… עוד בעלוּמיו משך אליו עיני כל נבון־דבר ובר־סמכא, העריצוהו גם אז.

חבריו למכחול, בקנאת הציירים שלהם לא אָמרו אוּלי, בדברם בו, הכל, לא מנו את כל מעלותיו, אלא שלא זילזלוּ בו מעולם, אף מלה מחפירה אחת לא השמיעו עליו, מתוך הכרה שלא תשאיר כל הד בלב השומע.

תווים אחדים בעט־עופרת על גבי פיסת־נייר משל הצעיר הרודם הזה כבר נתנו אותותיהם, היו נושמים מתוך כוח, ״אָמרו״ משהוּ, ואולם יותר משאָמרוּ — בישרוּ… ״לעת עתה נתתי כאן סימנים, ההמשך יבוא…״ בכל אחד מציוּריו הטובים של בּארצ׳ינסקי, אם כי היתה בו מן השלמות, נכללה בו גם ההתחלה של יצירתו הבאָה. עניו הוא בארצ׳ינסקי ונחבא אל הכלים כשאוּל, ואולם כל דף במחברת ציוריו, כל חתיכת בד שעבר עליה האָמן במכחולו, קופצת בראש ותופסת מקום במזרחו של היכל. האָמן עצמו אינו נדחק אל יושבי קרנות, אינו משתמש במרפקיו לפנות לו דרך למעלה, יצירותיו — שאני, הן מגביהות עוף.

הוּא, השתקן בין הציירים המעוּלים דהאידנא, ואולם מעשי ידיו של האָמן הזה אינם שותקים כלל, הם מדברים אלינו מעל בדיו ומתוך המסגרות. הם מדברים בצבעיו העדינים, אצילוּת זו של גווניו וגווני גווניו — לא מתחת מכחולו באה, מנפשו העמוּקה הועלתה: לא שָשר הם — הרגשה היא, בת־צבעונין שנתגבשה והיתה ליֵש, לממש.

עשיר הוא בצבעים, ואולי העשיר בהם, אלא שאינו משתמש בכל נכסיו. כולו הוּא בּארצ׳ינסקי מטבעו. צרוּת־עין אצל בן־אדם מן השוּק, הרי היא מידה מגוּנה. האָמן — אם הוא מקמץ בשפע עושרו, אם הוּא ״עוצר ברוחו״ — הרי זו מידה לשבח. ״יש לי, אָמנם, רב!״ אומֵר בלי אומֶר האמן — כל צבעי־הקשת ברשוּתי הם, גם תכלתו של רקיע, גם אָרגמן השמש בשקיעתו, גם אדמימותם של בקרים, אלא, שאין אני פותח את אוצרי הבלוּם. אני מוציא מתוכו רק את הנחוּץ לי ביותר… מעט מן האפור ומעט מזער מן הירוק וחסל! אלה אם יבואו אצלי מהולים ובלוּלים יחד ״ויצא״ מזה משהו…

אף אָמנם, משהוּ יצא, יצא מזה.. משהו נשגב! על מעט האפור והירוק נח ברק רחוק מכל הגנוז באוצרו, כל גנזיו יצאו חוצה, אף על פי שסגָרם על שבעה מנעוּלים.

האָמן שאינו מוציא כאותו פאַקיר מפּיהו את לשונות־האש הבוערות, לכאורה, בקרבו, האָמן שנעשה כילַי, כלומר: העושה סייג לעצמו, אם כי כל האָרץ לפניו, העג עוּגה סביבו כחוני המעגל — הגיע בזה אל גובה שאין למעלה הימנו… לא מן המוגבלים הם אלה שמגבילים את עצמם.

צבע מאוצר צבעיו של בארצ׳ינסקי קולע אל הנקוּדה ולא יחטיא, ולא יפיוֹ של הצבע עיקר, עיקר שבחו הוּא הצל המלווה את צבעו, כאילן הוא, כאָדם המטיל צל.

בּארצ׳ינסקי אם צר צוּרה — אפשר לתלותה בין נופים מצוּירים. צורה זו שצר על פני הבד, אין זו צורתו של פלוני, לא קלסתר־פניה של אלמונית, זה נוף. בארצ׳ינסקי, אם צייר פני אָדם, כאילו פתח פתח, מבוא אל נפשנו פנימה ואל כל המתרחש שם. זה הזר אשר תיאר בשרד לא זר לי, יש בו בזר זה יותר משלי מאשר משל עצמו. אני הוּא! אָמנם לא עיני הם, לא חוטמי… אוּלם במעשה מחשבת המגלה מעמקי לב בא פחות מכל בחשבון החוטם… תווי הפנים, אמת, לא שלי הם, אך תוּגת־נפש זו המבצבצת מתוך עינים נכריות, זאת המחשבה, זה הכאב המרחף על הפנים הזרים — שלי הם. נופו של בארצ׳ינסקי היינו הך! זה רגב האדמה, גוש העפר הלזה, אמת־המים — בעלי־חיים בודדים הם, וצער בעלי־חיים ושׂשׂונם עטפום.

מי שראה את יצירותיו של בארצ׳ינסקי פעם ושתיים — דבק בהן ואוהבן אהבת־נפש. זו הקומפוזיציה הקלאסית בציוריו, קומפוזיציה של הצבעים והציור שהצטיינו בה יוצרי הרנסאנס הגדולים, זה הקצב האקדימאי ובה בשעה זאת ההבעה המודרנית, כמה הם מפליאים אצל אמן זה! אחד מאתנו, מכיון שראה את דברי היצירה הללו, מכיון שהכירם — הוא נזקק להם בחייו היום־יומיים. באמת אין מקומם במוזיאון, שלשם באים לשעה ויוצאים. היצירות הגדולות שבציור — לא די לנו להעיף עליהן עין. חיות הן ולגור אתנו הן צריכות, בבתי אנשים, כדי לאצול להם מאצילוּתן יום־יום.

אחד מאלה המצויים אצל מוזיאונים, מבין־דבר ומתאווה, אם ישלח ידו ויקנה במשיכה אחת מתמונותיו של בארצ׳ינסקי, אין להעניש אותו, לפי דעתי, קשה… הוא חשק בה, רצה להביאנה אל משכנו אשר יגור בו, בו יישן, יחלום, וייקץ בו…

ציורי בארצ׳ינסקי שבכתלי מעוני יקרו לי עד מאוד, זה שנים שאנו נושאים זה אל זה עינינו… וכשביקשני דוד פרישמאן שאתן לו במתנה את המוסיקאי של בארצ׳ינסקי, השיבותי בעונג רב את פניו ריקם. מאוד התענגתי על זה שהוא חפץ בו, במנגן, ואולם לא עלה על דעתי לתתו לו. דבר חי, דבר שבאמנוּת שנתקשרנו לו במשך ימים ושנים, אינו ניתן במתנה.

ג

לפני כשש־עשרה שנה יצא האָמן הצעיר לדרֶזְדֶן. אחד היחידים, אולי היחידי שפנה מדרך־המלך שהוליכה את הרבים לפאריס, וסר אל זו היושבת מן הצד, אל המתונה, אל השקטה, אל דרזדֶן. כלום נפקא־מיניה היא איפה אדם שוקד ויושב על האָבנַים.

לדעתי, לא הכל תלוּי במקום… כי אם בו בבארצ׳ינסקי, ולדעתו של בארצ׳ינסקי — הכל תלוּי בעבודה שוקדת, בעבודה בלתי־פוסקת. בדרזדֶן זו, שמן הצד, אפשר לעבוד.

גם לא בדרזדֶן דווקא! הוּא היה זוכה בו בפרס הראשון בקונקוּרס העולמי בפאריס, לוּ היה שולח להתם את הפּלקט שלו לצלב־האָדום גם מאיישישוק הקטנה.

מזמן לזמן הוא סר אמנם למקומות של תורה, הוא מבקר אמנם איזה חודשים במוזיאונים הגדולים שבכרכים. המתים הגדולים וּגאוני־הרוּח החיים עוד אתנו מדברים אליו מעל הכתלים… ואולם אין הוּא מתמהמה בכפיפתם. המוזיאון היותר עשיר אינו אלא עול כבד על נפש האָמן, עול מכניע, מדכּא: אָמן עם נופך גדול משלו יודע להשתחרר ממנוּ בזמנו.

לאחד³ שעשה חודשים מספר ב״נכר״, בהיכלי האָמנות שבערים הגדולות, משתחרר בארצ׳ינסקי בכל פעם וחוזר לדרזדן, אחר־כך לברלין, כלומר אל עבודתו הוּא חוזר. בהתעוררוּת ובחשק נמרץ יעבוד, ייצור, ישתחרר. כל עבודת היצירה של בארצ׳ינסקי אינה אלא נסיון להשתחרר מכל אשר ראָה ואשר ספג אל קרבו. בארצ׳ינסקי, עד כמה שידוע לי, לא העתיק מעולם דברי יצירה גדולים משל אחרים, לא משום שזה מזיק לאָמן שבאָדם. הוּא לא רק מרשה לתלמידיו, אלא מצוום במפגיע להעתיק. הוּא עצמו — קשה לו… הוּא הצנוע באמת, הנוח והשקט, המקמץ בדברים וּבעיקר בדברים על־אודות עצמו, ביצירותיו אָנו מוצאים רק אותו, אותו, אותו…

בארצ׳ינסקי אינו מעתיק ואינו תלוי בשום מהלך ובשום בית־מדרש לאמנות, לא נשבע לנאמנות ול״אהבה ניצחת״ לאחד הזרמים שנסתחפו בה רבים וכן גדולים. בארצ׳ינסקי לא נארס אף לא לאחת מן הכלות הנאות, חופשי הוּא לנפשו, בן־חורין, ידיו אמנם לא תחב לתוך כיסי המכנסיים, אלא לצפצף קצת לרצונו ולהנאָתו אוהב הוא, הבלתי־נשוּי הזה.

לא אחת ולא שתים האמנו במקומותינו בדברנו בו מרחוק ועל־פי השמוּעה ש״נגרף״ עם הזרם, הנה נפל בזרועות האֶכֶּספרסיוניזם… הנהו, האֶכּספּרסיוניסטן להלל! ואולם כל זה לא היה אלא כיוון חן, מצמוּץ של עין, כי הערם הערים, שעשוע של רווק ולא יותר.

האמנו כי נמשך למערבולת ומרצונו בחר ללכת אחרי זו, אלא לאחר זמן־מה, כשמעבירים לפנינו את ילדי רוחו, אָנו נוכחים לדעת: לא נתעה בארצ׳ינסקי! רק הוּא, הוּא התעה אחרים, הוליך קצת שולל… זה הזרם לא גרף אותו אל תוך המערבולת, במקום המסוּכן ביותר, נכנס לשם ויצא בשלום.

בארצ׳ינסקי עם אלוהיו שבלבבו, איננו בורח מפני אלוהים אחרים, הוּא הולך לקראתם בלי כל מורך, יקוד להם לפעמים, אך לא יעבוד להם. אֵל זר — לא בכור־שטן הוא בשבילו. גם בשעה שהוּא נתקל בו, במשעוליה הצרים של האמנות, בשטן, לא ייבהל ברוחו, לא יָרֵעַ לו השטן, הוא תוקע לו, מעשה־חבר, חמישיה, ופונה לדרכו.

אין מתעים אותו, את בארצ׳ינסקי, ואולם גם הוא אינו מרמה. איננו משתעשע עם ״כל אחת״ עד כדי לשכוח… יותר מדי הוּא אמיתי, מקורי, יותר מדי שלם מבוא ביחסים מאוד קרובים עם אלה שנקעה נפשו מהם… בת־צחוקו הקלה של האָמן הזה, אם היא עולה על דל שפתיו, יש בה יותר מן הרצינות, — דברי קוֹקוֹשקה הם: ״לאַט לכם עם בּארצ׳ינסקי, העוסק באמנות לשמה״.

ד

פרומיתיאוס אינו קשור, בעצם, לסלע. מתוך מאמצי כוחות להשתחרר מלהיות עבדו — הוא משקיע עצמו ביסוּריו הגדולים בסלע ונראה כאילו הוא אסור אליו.

פרומיתיאוס — סמל כל אָמן ויוצר על אדמות.

האמן בחסד עליון, האמן עם האור הגנוז שבתוכו — כמה הם קשים לו, זה החסד וזה האור, לשאתם בחוּבּו אתו, הם צורבים בתוך־תוכו. משא כבד זה מבפנים, זה העול הקשה טוב לשאתו, אך טוב יותר להיפטר ממנו, להשליכוֹ מתוכנו אל מחנה אנשים, כדי שימשכו גם המה בעול חסדי־אלוהים ואורותיו.

אולי אין לו בהכרתו של האמן זו המגמה בשלמותה, ואולם מתחת ההכרה היא מהבהבת, זאת המגמה, היא שואפת להריק הזרע, להפרות את כל הנפש אשר על פני האדמה.

ברצותו להשתחרר, להוציא החוצה ירושת גורל — מחפש בּארצ׳ינסקי את דרכו, דרך־חתחתים היא לו. חיפּוש דרכים — כלוּם אין זה פרפוּר מתוך חבלים, מעין צמרמורת האוחזת באדם שבין תהום ותהום?

נסיגה זו שבארצ׳ינסקי נסוג לאחור אינה אלא תשובתו אל עצמו. לא היתה זאת הרתעה וצעד לאחור כדי להכעיס, אין הוא מן המומרים להכעיס. הוא מושיט, אמנם, ידו לזר, אלָא שהיא נתקלת בכל פעם בלוח לבו. כאותו צ׳ארלי צ׳אפלין לפני המראות הנתקל באלפיו, באלפי צ׳ארלי צ׳אפלין.

מידה זו אצל בן חלוף לא תמיד היא נדרשת לשבח. האמן הגדול ובעל־היכולת הכביר — אשריהו שבבואתו ונפשו נשקפות אליו מכל תהום.

מעשה באדם אחד שבא אצל פרופיסור ידוע והתאונן באוזניו על חולשתו לשוחח לפעמים עם עצמו. הפרופיסור הרגיעהו: אין בכך כלום, גם אני, יש שאני מסיח לפי תומי עם עצמי… בר־נש זה, לשמע דברי החכם, נתן בו עיניו מתוך תמיהה: איזה דמיון! אתה, אדוני, כשאתה מסיח עם עצמך, הרי אתה מסיח עם פרופיסור!…

אולי לא צדק האיש התמים ההוא בנוגע לאותו הפרופיסור, אך האמן, כשהוא בא בדברים עם עצמו — הרי זה ענין לענות בו.

הטובה והמצוינת בתמונותיו של בארצ׳ינסקי — הם אותם המקומות שהתאמץ בם, אמנם, להבליט מהותו של בית־מדרש זה או אחר, אך עיקר ערכם הוא הנופך משלו אשר יצק בם, הדברים אשר ״דיבר״ בם עם עצמו.

ה

יש שהצייר, מן הטובים בהם, בציירוֹ תמונתו של מישהו, איננו מתאמץ ביותר שתהא הצורה על הבד דומה בכל תוויה ותגיה לבעליה (אל נפשו הוא חותר…), ויש, יש שאין הפנים דומים לפני המצויר, אעפ״י שהצייר רצה בזה עד מאוד, התאמץ בכל אשר יכול — ולא עלה בידו.

בעל הפנים אינו רוצה בה בתמונתו שהיא ״זרה״ וזרים לא יקנוה מידי הצייר משום שהם מאמינים אשר היא דומה למישהו, לזה… ואין את נפשם להביא את הזר אל ביתם, לתלוֹתו שם על הקיר. תמונת איש זר בבית באין כל יחס אליו, כאילו לא תמונה, רק איזה בעל חי לא־ידוע מתמול שלשום נמצא בידיהם.

הצורות אשר צר בארצ׳ינסקי, צורות אנשים ידועות לנו, לא ראינום מעולם — קרובות לנו ולנפשנו עד מאוד, כנופי מרחקיו הם הבלתי־ידועים לנו אשר יצייר. כלום יש הבדל בין הדברים היוצאים מתחת מכחולו של האמן, אם זאת גבעה נישאה, אם זה נהר בחיק עמק או זוג עינים מתחת למצח של בן־אדם? אלה הם צבעיו אשר אנחנו שׂשׂים לקראתם. סבך תוויו ורשמיו בציורו שאנו נאחזים בו. אמנם, הפעם רק צורה היא, צורת פלוני, אך גם הוא, גם האמן שם. הוא מציץ מתוך צורה נכריה זו אשר לפנינו, וכדאית היא להדביקה אל קיר הבית אשר אנחנו גרים בו.

כשהראה לי פעם הצייר, אחרי ״ישיבה״ קצרה, את קלסתר־פני, העירותי בשמחה: הנה גם אתה אתי על התמונה, מה טוב! בארצ׳ינסקי התבונן רגע בתמונה והעיר אף הוא מתוך בת־צחוק קלה: בפניך אתה הנני במידה יותר מרובה…

לא ירדתי בו ברגע לסופה של אמת זו שבדבריו, גם הוא אולי לא נתכוון לה אז. ואולם במשך הזמן אחרי הסתכלות ועיון רב ביצירות האמן הכביר הזה, באתי לידי הכרה: בארצ׳ינסקי — לא רק שהוא מלַוה כצל את כל אחת מיצירותיו אלא שהוא גם חי בה.

— הוא, בארצ׳ינסקי, אלה התמונות שלו שעל קירותי עשוני ליושב אוהל! — אמר לי פעם אחד ממכירי.

לא הגזים. האמנתי לו שכך הוא, כשם שאני מאמין בו באמרי לא־אחת בשעה שבין הערביים: כדאי ללכת ולהתייחד עם תמונותיו של בארצ׳ינסקי.

רגשות אלה שאני ועוד רבים כמוני הוגים לוֹ ולכמוֹתו — הם שבחם היותר גדול, הם פוקחים עינינו לראות (בציור) מה שהיה קודם סמוי מן העין — הנה ראינוהו! הם אוצלים לנו מאצילותם, הם מתקנים בנו משהו, מכשירים אותנו לעונג רוחני, הם שפותחים לנו לא ספר, רק עולם חתום, ואנחנו רצים בו לכל אוות־נפשנו.

לא למדתי לצייר ולתפוש מכחול, אך אוהב אני לעמוד זמן רב לפני תמונה טובה ולהביט, להביט…

תענוגים מעין אלה לא רבים הם על אדמות. אחד המעטים שלימדני הנאה זו הוא בארצ׳ינסקי. הוא גם חברי הצעיר וגם מורי. גם לולא הכרתיו פנים אל פנים, היה מלמדני ״ראות״. יש מלמדים ומתלמדים על־ידי מכתבים; ללמד משהו על־ידי ציורים טובים — דבר זה יצויר עוד יותר. ציוריו ותמונותיו של בארצ׳ינסקי מורים ומראים לנו משהו שאינו נשכח, שבא בדם. פשטוּתו של האמן המבורך הזה ביצירתו מושכת אליו את הציירים ואת שאינם ציירים לאהבה אותו ולהתייחס אליו ביראת־הכבוד שאין למעלה הימנה. פשטות זו אינה הפרימיטיביוּת של כל נברא בצלם, אלא מתנת אלוהים ליחידי־סגולה שהגיעו אליה אחרי מלחמות רבות שבנפש, ועלו בשלבו העליון בסולם ההתפתחות, פשטוּת שבאה להם אחרי נסיונות קשים ואחרי התאמצויות שהן למעלה מכוח אנוש.

פּשטות זו — מנת יחידים היא אחרי שנות עמל ביצירה. לאו כל אמן זוכה לה.