א
ביטוי מחשבות והרגשות בכתב – אמנות היא. ואין אדם מגיע בה למעלת השלימות אלא אם הוא אוחז מנהג בורא העולם, שהיה בונה עולמות ומחריבם, עד שנחה דעתו מזה העולם. אף אמן־הכתיבה, המכוּנה סופר, כך. הוא כותב ומוחק, משנה ומחליף עד שיצירתו משגת את המדרגה הרצויה לו. מצד זה דומה הכתיבה לאמנות הפיסול. מה הפסל משכלל את הדמות דרך גילוף וחיסור ויקצוץ, אף הסופר כך, ולא המלים בלבד הן כחומר גלמי בידו, אלא גם הפסוק שכבר הובע והועלה על הנייר ונראה כחתום ומוגמר. הבקיא בדבר יודע, שכמעט כל משפט יוצא היולי מתחת יד הסופר וטעון עבודה וליטוש. מכאן, שמלאכת המחיקה היא חלק בלתי נפרד של אמנות הכתיבה. יתר על כן: היא עצמה אמנות. היא תנאי קודם לכל הישג נכבד בתחום זה. המדרגות העליונות של כתיבה הן תמיד פרי מאמצים גדולים, מחקות וחילופים. האימון, התרגיל, החזרה והנסיון יש בהם כדי להקל ולסייע לשכלול הכתיבה, אך אפילו הסופר הותיק והמנוסה אינו בן־חורין מחבלי־ביטוי ומעבודת ליטוש ותיקון. כל־אימת שהוא מבקש להביע דעה נועזת או הרגשה חדשה, הריהו מתלבט, מגדיר ומוחק, מטיל דגש ונוטלו, מנסח וחוזר מניסוחו, כאילו מעולם לא הביע פסוק כהלכה. רק מי שמביע מחשבות מוכנות במליצות מקובלות, יכול להימנע ממחיקה ותיקון. אולם כתיבה זו רחוקה מאמנות, והיא למטה מד' טפחים ואין לנו עסק בה.
הסופר מתחבט בעיקר כשהוא מבקש לבטא את ה“נקודה” שבנפשו, את הנופך המקורי שלו, מה שאינו עדיין נוסח ושיגרה. כמין גלגל מנסר בנפשו ודמויות סתומות מרחפות כנגד עיניו, והוא רוצה לגבש את הרופס בקרבו ולהביאו לידי גילום בלשונו. הוא קושר אותיות למלים ומלים למשפטים ומשפטים לדפים; בורר ומנפה, אוסר ומתיר, בונה ומחריב מקרב ומרחק, כועס על ביטויים אלה ומתרפק באהבה על אחרים; מתיז אותיות ומעתיק דגשים, מוחק וחוזר וכותב – ובשעת מעשה הומה לבו בו כחלילים. הסופר משוחח עם כל מלה, תנצח עמה, מותח עליה בקורת ומפייסה. לעתים קרובות אין הסופר עצמו זוכר את תהליך היצירה. אך בלי דו־שיח זה לא היה יכול להכריע לכאן או לכאן. אפשר לומר על כך את המאמר הידוע: “ועיניתם את נפשותיכם” – זאת היא אמנות הכתיבה.
ב
שתי עילות למחיקה: המחשבה המעומעמת ונפתולי ההבעה. אפילו במוח הצלול ביותר אין המחשבה נולדת מלאה ושלמה, אלא היא קטועה ונתונה בשפיר ושיליה. יש שהיא מופיעה כברק, ואחרי הברק באה עלטה, המחביאה אותה בתוכה. וככל שגדול החידוש שבמחשבה כן מרובה עמעומה. ויש צורך בשהות ובמאמץ רוחני כדי לחשוף את קוי־פרצופה, לזרוק את הטפל ולגלות את תוכה. שעת ההבעה היא גם שעת הבשלתה של המחשבה עצמה. לא אחת יארע, שאחרי תהייה על המחשבה שנצנצה פתאום, היא נפסלת ע"י בעליה כפרי בוסר או כנפל. לא כל מחשבה שמתבצבצת במוח האדם ראויה לבוא בקהל. יש ביניהן, כמו בין כל הברואים, אילוניות וסריסות, ויצורי־בין־השמשות וסנדלים.
ואימתי מתברר לו לאדם טיבה של מחשבה? הוי אומר בשעה שהוא מבקש לתפוס אותה בצבת של ביטוי. שכן כל זמן שהיא בחינת נשמה ערטילאית או גירוי מוחיי, אין לדעת מה היא ומה טיבה; היא משחקת במחבואים. זורחת ושוקעת, נוצצת ונובלת וחוזרת וזורחת. ולפי שאין לה צורה קבועה היא מופיעה בכמה אנפין. אך בשעה שאתה אומר להלבישה לבוש מסויים, מיד מתגלים פגימותיה וחולשותיה, גבורותיה ויתרונותיה. נטיה נטועה באדם המשכיל לדייק, כלומר להביע בסגנון מכוון מה שהוגה מוחו ומה שרוחש לבו. אולם רק לאחר שהמחשבה הובעה והיא ניצבת לפניו בדפוס מסויים, הוא מבחין אם המלביש, הלבוש והנלבש הולמים זה את זה. אם רופף משהו הוא מהדקו, אם המובע לקוי בחסר או ביתר הריהו מתקנו, ואם כל המחשבה, שנראתה לו תחילה כגילוי אליהו, אינה ישרה בעיניו, הריהו מוחקה לחלוטין ומחזירה לתוהו.
ויש שזו שנמחקה ונדחתה מופיעה לאחר זמן בגלגול אחר ובצביון אחר ומקבלת את תיקונה, אך אפשר שהיא תשקע ולא תראה אור עולמית. מבחינה זו המחיקה היא מעין גזר־דין של מוות. אולם אין רחמים בדין. ודין הוא שחוק הברירה הטבעית יהא חל בתוקף־משנה על ספירה זו של חיים ובריאה. שכן כל המביא לעולם מחשבות, שתוכן קלוקל ולבושן בלה, מהומה הוא מביא לעולם. ואין לך פורענות גדולה מזו, אם לתוך הספרות משתרבבים עירוב של זיופי־מחשבה ותחליפי־הרגשה ונובלות סגנון וביטוי. ואין לך בעל־מום גדול מאדם, שבמוחו צפים איברי מחשבה וגולגלות הרגשה, שלא נצטרפו מעולם לגופים חיים וקיימים.
ג
כל גדולי הסופרים ידעו חבלי־הבעה וצער גידול פסוק. מספרים על הסופר האנגלי הנודע בירק (Burke) שהיה כותב שש, שבע פעמים כל דבר עד שנתן לו את הנוסח הרצוי לו. הכתיבה הראשונה, הטיוטה, היתה לו כעין רקע לתמונה מצוירת. הוא השלים את דבריו תוך מחיקות מרובות כל כך, שלא נשתייר מגוף הנוסח הראשון ולא כלום. בדרך זו של עיון מתמיד במה שכתב היה מתעורר בו החוש האמנותי, שהיה המוליכו אל התכלית הנכספת.
וכן נשתיירו נוסחאות אחדים מכמה שיריו של היינה ומ“פאוסט” של גטה.
וצא וראה האיך כתב הרמב"ם וכמה הרבה למחוק. יצירה מונומנטלית זו, משנה־תורה, לא בבת־אחת צמחה. קטעי כתב־היד שנשתמרו ממנה והגיעו אלינו, מעידים על מידה עצומה של שקידה ועמל, שהשקיע מחברה עד שהוציא מתחת ידו אותו פסוק עברי למופת, שלא ינוס לחיו עד סוף כל הדורות. אמן־המחשבה שבו פסל רעיונות שנדחקו ועלו במוחו ואמן־הסגנון שבו דחה כמה צורות־ניב שזימנו עצמן לפניו לאחר משיכת־קולמוס ראשונה.
ובימינו ראוי להציץ לנוסחאות המרובים של שירת ביאליק, מאמריו ותרגומיו, כי להווכח, שהוא נפתל נפתולי־אלוהים עם עצמו עד שהביע מה שרצה להביע. המביט יראה שורות ומלים מחוקות נתונות אחת על גבי חברתה ומעיקות על השיור הטוב כעיי מפולת. והלא כל שורה מחוקה היתה אף היא רגע קט טובה ואולי משובחה בעיני המחבר. אלא שלא כל מה שנראה במשקל ראשון – עומד במבחן גם במשקל שני ושלישי. ישנן מחשבות שמתרוצצות בקרבנו כחיות פראיות, כדרך שיצרים שונים משתוללים בנו. וכשם שלא כל יצר ראוי לטיפוח, כך לא כל מחשבה רצויה וזכאית לחיות. מחשבות, כיצרים, טעונות ריסון ואילוף. יש לשים עליהן עול של תרבות. המחיקה היא כלי־תשמיש בידי ההשגחה הרוחנית העליונה למנוע פריה־ורביה של יצורי־מחשבה וגידולי־סגנון, העלולים, בדומה לעשבים שוטים, להחניק את הצמיחה האמיתית והמבורכת.
ד
שני סוגי מחיקה הם, מחיקה בידי הכותב עצמו ומחיקה בידי אחרים, בידי עורך. רק מי שזכה לבקורת עצמית ולמידה של אומץ־לב, יכול לערוך את דבריו בעצמו, למחוק מלים ולבטל קטעים ודפים ולהתחיל מבראשית, עד שיהיו מחשבותיו וסגנונו מניחים את דעתו. ברם, לא כל אחד זוכה לכך, ויש שסופרים גדולים שירבבו לתוך ספריהם הנכבדים דפים מיותרים, שעיקרתם היתה משביחה את כל היצירה כולה. שכן טבע הוא באדם שיהא מחניף לעצמו ומצטער על כל שורה שכתב. חס הוא על עמלו ואף משׁתכר מיין יצירתו עד עדי כך, ששוב אינו יכול לפקפק בערכם של דברי עצמו, ונמצא שהוא מניחם כמות שהם ואינו מוחק ואינו עורך ואינו משנה מן המטבע הראשון.
מה שאין כן עורך חיצוני, הניגש ליצירת זולתו באמת־מידה אוביקטיבית ורואה את הלקוי בעיני שופט. לו אין רגש חמלה כלפי מה שאינו רצוי בעיניו ואינו חס על העמל שהושקע, אלא מנתח ומרחיק כל מיותר ופגום. עורך כזה מן הדין שיהא מחונן בכמה מעלות מיוחדות, המכשירות אותו למלאכה זו. הוא צריך לדעת יפה יפה את הנושא הנערך ולאהוב את מחברו ולא לנטור כל טינא בלבו עליו, כדי שנטיה רעה או טובה לא תקלקל את השורה. אולם גם מציאותן של מעלות טובות אלו אינה תריס בפני הטעות והסלף. אם העורך־את־עצמו עשוי לשגות מחמת אהבת־עצמו, הרי יתרונו בכך, שהוא יודע כהלכה מה ביקש לומר ומה עיקר בשבילו, ואילו העורך־אחרים פנוי, אמנם, ממשוא־פנים כלפי עצמו, אבל כנגד זה אינו אלא כמנחש את הלך־נפשו ורצונו של המחבר וכמגשש בעולם לא־לו, ופעמים שמחיקתו או תיקונו עושה את נפשו של המחבר חידודין חידודין. אף על פי כן הורשינו לומר, שעריכתו של עורך מוסמך ומהוגן מחנכת את הסופר, ואשרי מי שהיה לו עורך כזה בראשית דרכו. מה שהיה לו לסופר בתחילה כמידה אכזרית וכשרירות־לב, נתברר לו אחר־כך כמידת הגיון וכשרירות־לב. הנערך לומד אל דרכי תפיסה אחרות ויוצא על ידי כך מן העוגה הצרה שעג לו, בטחונו מתערער במקצת, וערעור זה צורך הוא לו לשם התבצרות. “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם”. ולא עוד אלא שמישהו צריך להעמידו על כשלונו. תעודה זו נועדה לעורך.
ה
אין לך דרך טובה למחיקה ולתיקון מן ההעתקה. כשם שחייב סופר לשהות קצת עד שיכתוב, כך ייב הוא להשהות אצלו את הכתוב עד שימסרנו לדפוס. ההבעה הראשונה מטילה סערה בנפש האדם ומגייסת אותה כולה למלאכה זו. הסערה מסיעה עמה גם גושי־ביטוי היוליים. הטעונים צריפה או עיצוב מחודש. הסערה עוקרת את הסופר ממצב אחד ומניחה אותו במצב אחר. היא מכשירה אותו לזנוח את עסקיו הקודמים ולהתמכר לענין החדש הממלא עכשיו את נפשו. אבל אין היא יפה לשכלול הביטוי ולגמר־צורתו. לשם כך זקוק הסופר למעט שלוה, למידת ריחוק מסוימת מעצם יצירתו. והמשהה את פרי רוחו יש סיפק בידו לחזור ולראות את דבריו באספקלריה המאירה ולצרפם מסיגיהם. אם הנוסח הראשון נכתב בכל רמ"ח אברים ומתוך שכרון גדול, הרי ההעתקה נעשית מתוך שקט ופכחון והרחבת־הדעת. עונג רב הוא שהתסיסה פסקה, הדעת נצטללה וחוש־הבקורת פועל ומפעיל. והעיקר: אותה אימה מפני הריקנות והכשלון, התוקפת כל סופר לפני שעשה את מלאכתו, שוב אינה פוקדת אותו, מפני שהביצוע הראשון הצליח בידו ומונח לפניו כבשׂורה מעודדת.
ולא זו בלבד: יש תהליך סמוי ובלתי מודע בנפש האדם, שפירותיו גלויים וידועים. כל מחשבת־יצירה הממלאת את האדם ומעסיקתו ביום ובלילה, אינה פוסקת לצמוח ולהשתכלל בקרבו גם בשעה שאין בעליה נותנים את דעתם עליה. זו ממתינה לעת־מצוא כדי להתגלות. ההעתקה מעניקה לה אפשרות נוחה זו. בשעת ההעתקה מזמנים עצמם לפני המעתיק אותם גילויים או הגהות, שנתרקמו במסתרים ובאין־יודעים סביב גופה של היצירה, ששרטוטיה הראשיים והראשונים הועלו על הכתב קודם לכן. תוספות או גרעונות אלה פעמים שהם משנים שינוי גמור את כל היצירה, באופן שמן הנוסח הראשוני אינו מתשייר אלא כזית. אותה שעה אתה מחזיק טובה לעצמך, שלא נפתית ולא נחפשת לפרסם את הטיוטה, הנראית עכשיו כמלמול של תינוק לעומת הטופס המשוכלל שבידך.
כוחה של העתקה יפה גם מבחינה אחרת. היא מבליטה את טיבו של הכתוב הבלט מיוחד, ביחוד אם כל העתקה שונה במראה ובתבנית מן הקודמת לה. אין דומה, למשל, העתקה שבכתב־יד להעתקה במכונת־כתיבה, ושתיהן לעלי־הגהה מבית הדפוס. הקורא את דבריו בכתב־יד רואה צדדים אחרים, ואילו הקוראם בעלי־הגהה או לאחר שנדפסו שוב רואה אותם בדמות אחרת. צורות האותיות הן הלבוש, וככל לבוש חיצוני מהודק הן חושפות את חמודות הגוף או את מומיו. כל העתקה מזקיקה ליטל עוקצין ולהוסיף תבלין ואף לבער חלקים ביעור גמור. האותיות וההברות והמלים הן בריות חיות וממללות, וכדי שנחוש את טעמן וערכן צריך לראותן בכל שיעור קומתן וצביונן. ידוע: כתב־יד מחוק ומטושטש גורע ומוחק מהלך־הנפש החבוי בשורותיו, כדרך שכתבהיד מצוחצח מוסיף עליו ומאירו. מספרים על אנטול פראנס, שהיה מגיה שמונה הגהות עד שהסכים להדפיס את דבריו, וכל עלה־הגהה היה זרוע תיקונים רבים ושרשיים. – גם אחד העם ומנדלי הקפידו עד־מאד להעתיק כמה פעמים את דבריהם עד שנראו להם ראויים להתפרסם ברבים.
ודאי, קשה לו לסופר להשהות הרבה את דבריו. יצירותיו המונחות במגירה מציקות מאוד. משולות הן לילדים הדורשים טיפול מתמיד ואבהי. לאחר שפירסמת דבר שוב אין הוא ברשותך ואין אתה חייב לדאוג לו; אך כל זמן שהוא במחיצתך, אתה אנוס להפוך בו לעתים מזומנות, לתקנו ולשפרו. ויש שאתה פוסלו לבוא בקהל, מחמת שינוי שחל בתנאים או בדעת־הקהל, אף על פי שאילו נזדרזת ופרסמת אותו בשעתו, היה ערכו שמור לתמיד, מפני שעת לכתוב ועת להדפיס את הכתוב. כאן נעוץ השורש של אותו רגש, המעיק על הסופר בשעה שכתבי־ידו צרורים ומונחים ללא פרסום. הוא חושש לפסק־דינו החדש, שמא יהיה קטלני וחס על יגיע־רוחו מאוד.
ו
דברנו בשבח היגיעה והמאמצים מצד הסופר להוציא מתחת ידו דבר מתוקן ומושלם, ואמרנו שהסמל ליגיעה זו היא המחיקה. אולם יש להזדרז ולהוסיף: חלילה לו לסופר שיגיעת־בשר־ורוח זו תהא ניכרת ביצירתו. המחיקות, ההעתקות, התיקונים וההגהות – הצניעות יפה להם. הן בחינת טירחה בערב־שבת לכבוד שבת. אך אוי לו לאושפיזכן, שמאכלי השבת שלו מזכירים לאורחים את היזע והיגע והטורח של בית־המבשלים. אף היצירה הספרותית צריכה להיות בת־חורין מן החלק הגשמי שהושקע בה, מן הצד המלאכתי, מן העשיה רבת־התלאות; היא חייבת להיות שבתית, יום־טובית, מלאה זיו ומפיקה נוגה. סימן יפה לה אם היא מעניקה לקורא אשליה שבקלות יתרה נכתבה, שהיוצר הביא אותה לעולם במין זמר או לחש. וכל המשייר בה עקבות של עבודת־פרך או רישומי יד כהה ורוח רכּה, הריהו מקפח את נפשה. הוא מצוּוה לפנות את הנסורת ואת הנשורת שנפלו תוך כדי עשיה, ולהגליד את הפצעים והחריקות, שחלו בה תוך כדי טיפול, למען תהיה תמימה ונעימה. אסור שחבלי־הביטוי יהיו מורגשים ביצירה, כשם שאין חבלי־הלידה מורגשים בילד בריא שנולד. ברוח זו היה אחד־העם אומר על עצמו, שבשעת כתיבתו הוא “מזיע” פעמיים. פעם אחת לשם עצם הכתיבה, ופעם שניה כדי למחוק את סימני ההזעה.
שלושה שותפים ביצירה: רוח־הקודש, הכשרון והשקידה העמלנית. כל אחד מהם נותן את חלקו ומצטרף לזימון. רוח־הקודש נותנת את ההארה ואת השפע, הכשרון מכוונו כלפי הנטיה והיכולת הטבועות מלידה, והשקידה מוחקת את הגדוש, משלימה את החסר ומביאה כל דבר לידי גמר חתימה טובה. מתן משולש זה הוא יסודה וסודה של כל יצירה שלמה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.