א. תעודת הסופר

אין לך מעמד בחברה, שתכלית קיומו וטיב יעודו שנויים כל־כך במחלוקת כמעמד הסופרים והאמנים. הכל מאוחדים בתפקידה של אומנות הסנדלר, הבנאי, הסוחר, המורה, המנהיג והעסקן, בעוד שאוּמנות הסופר והאמן הם תמיד בחזקת פרובלימה לרוב הצבור. מעמד אנשי הרוח, שהוא שרוי, כביכול, מעל לכל המעמדות, נחשב למין יצור מסתורי, שהכל טופלים עליו מהרהורי לבם. כך מסתלפת דמותו לאין שיעור. ודאי שאין מהלכי הרוּח פשוטים ביותר. ודאי שממשותם דקה ומעודנת יותר, ולא ניתנה להתפס על נקלה. אך היא בעצם מהותה פרי חיים, פרי מגע עם החיים. הסופרים הם בני אדם חיים וקיימים ולכל חי־וקיים יש תכלית ויעוד. תכלית בתכלית הפּשטות. הצד המסתורי אינו אלא נופך, אותו נופך, ששום בריה אינה בת חורין הימנו. כלום אין גם שאר האנשים מסתוריים? על שום מה אנו נוטלים כל עשרת הקבים של מסתורין ומוסרים אותם לקנינם ולרשותם היחידה של הסופר או המשורר דוקא?

מהי איפוא תעודתו הממשית של הסופר? הוי אומר: לגלות דברים, אין כה הפרש מהותי בין הסופר לבין מגלה חדשות בשדה הטבע. שניהם עושים דבר אחד: הם מגלים מציאויות, שהיו נסתרות עד כה, הם חושפים כוחות ויחסים, צירופיהם וצירופי צירופיהם. ההפרש היחידי הוא בחומר־עיסוקם. הסופר מהלך בחיים ומסתכל בהם, והריהו רואה דברים שאיש לא ראם לפניו. אולם משנתגלו לו מיד הם נעשים גלויים גם לפני אחרים והם נכנסים לתוך מחזור ההויה, שאינה מוגבלת בספירת האצילות בלבד.

האמצעי המצוי ביותר בשרות הסופר הוא: לשאול שאלות. הוא שואל בכל מקום, שאחרים אינם שואלים. לו מופרך מה שלאחרים חלק ומיושב. הוא תוחח בשאלותיו את כל קרקע דורו, – אינו מניח דבר במצב של קפאון. מי שהולך אחרי הסופר, פוסע על פי סימני־השאלות האדומים המנמרים את כל השטחים והדרכים. כשהוא שואל, הוא מעורר אי־מנוחה, סותר דברים הקופאים על שמריהם, מערער אבני בנין ונוטה קו לבנין חדש.

בזה תפקידו הרב. בזה עצם שליחותו. אמת־המידה לתרבותה של תקופה אינה ה“נכסים”, ה“אמיתיות” המוצקות, אלא עצמת מחזור הדמים, חילוף החמרים שלה. כשם שאין כשרון העבודה של אדם תלוי במשקלו הגופני, אלא בכוח תנועותיו ובמהירותן, כך נמדד גם כוח תרבותה של התקופה בתנוּעיוּתה ובגמישוּתה. איזוהי תקופה רבת תרבות וערכין? זו שאינה טומנת אותם בבית גנזיה, אלא יוצקת אותם יציקה חדשה.

ובפולמוס ישן הוא: כיצד על הסופר למלאות את תפקידו? בשביל מי, מאיזה חומר, לשם מה, ואיך עליו לשמש את צרכי האומה או המעמד? לפי זה מעריכים על הרוב סופר פלוני או ספרות וכאן מתעוררות הטענות על “תלישות” וכיוצא בה.

אין לך תפיסה פרימיטיבית, הגובלת עם בערות, מזו שמעתירה תביעות על סופר, משורר ואמן. ואין לך קלות דעת מזו, שפוסקת פסקי דינים קצרים ושליליים על כל מי שלא נזדרז למלא את ההזמנה של המעריך.

ראִיה מעמיקה יותר תגלה לנו, שדוקא הללו שכּת־הבינונים של בני דורם דנה אותם בשלילה, היו הגדולים והחשובים שביוצרים. ראשית, מפני שהסופר האמיתי הוא החלוץ שהכרתו רצה לפני המחנה. כל סופר אמיתי הוא במובן ידוע סמל לזמנו או לזמן שהוא קדם לו, אם הדור לא הוכשר עוד לקליטת החידוש שברעיון או בצורה. אולם יש סיבה אחרת, המעוררת תלונות ומחאות והערכות שליליות על סופר. שכיחה בבני אדם מידה של חשדנות כלפי כל מי שיש לו מה לומר וכלפי מי שפּתּוֹס רציני ממלא את נפשו. הבריות אוהבים את הקו הישר, את הטיפוס הבינוני, את המשעשע בדבריו. כל מי שמגלה אי־אלה צדדים מכאיבים בחיי החברה מתוך אהבת־האמת הנטועה בו, מיד מוקיעים אותו כרודף סנסציות ואיש הפוזה. כל קהל, המרכין ראש בפני סופרים בינונים, נוטל רשות לעצמו להדריך דוקא את הרוח המקורית, להטותה לחפצו ולשנות את מהלכה הטבעי. הוא נטפל אליה בכל מיני תחבולות ומבקש “לחנכה”. והסופרים המעטים,העומדים על נפשם ואינם נכנעים לפניו, נידונים לכתחילה לביטול.

ודאי יש גם מנה מסויימת של מקריות בהתקבלותו או בהדחותו של סופר. גם תנאי השעה גורמים. אך אפשר לציין גם חוקיות ידועה ביחסוֹ של הדור לסופר, המעיז להגיד את דברו המכריע נגד סדרים קיימים. אין בני־אדם אוהבים מניחי דינמיט – גם כשהוא דינמיט רוחני.

ב. מקורות היניקה

פעמים אנו שומעים, גם מפי סופרים, דיבורים בטלים, שמידת הסילוף שבהם כמידת הנזק, שהם מביאים. הסופר – אומרת גירסא זו – יוצר מתוך בדידות וכשהוא עזוב מאדם. אין הוא כותב אלא לעצמו, מתוך עצמו ובשיל עצמו. הוא מודרך רק על ידי שׂרוֹ הפנימי שלו, אין הוא שׂם לב להצלחה חיצונית, ואחת היא לו אם יש הד לדבריו אם אין. לכל היותר הוא מבקש אחרי ידיד־נפש שיקרא את דבריו, וּמה לו קהל ומה לו דור.

זוהי גירסא תפלה וכוזבת. היוצר הוא יציר זמנו, ומתוך זמנו הוא יוצר. כל רקמת הדעות, האהבות, האמתות וגם הטעויות מפרנסות את רוחו. מזון אחר אין לו. הוא יוצר לזמנו ולדורו, והם מקור כוחותיו. על פי בת־הקול המשיבה לדבריו מתוך יער הזמן והאנשים הוא מבחין מה היו דבריו ומה ערך נודע להם. כשאדמת־הזמן עניה בחמרי מזון, גם גידולו וקומתו של הסופר לקויים. המעלות והחסרונות של היוצרים משמשים אספקלריה לזמנם. מיטב הגיגיו ותפילותיו של הסופר – לתת תחילה חופש למחשבות ולהרגשות הכלואות בנפשו ולאחר שחקקן בספר הריהו מתאוה להוציאן מדפי הספר ולהבקיע להן דרך אל החיים, אל האדם. ודומה, המחשבות וההרגשות עצמן כאילו ניחנו בכוח־תנועה והן פורצות לרחוב וממלאות את כל חלל הזמן. הסופר אינו מוצא את סיפוקו בזיקת היחידים, אנשי העליה, בלבד. אפשר שבחביון נפשו אינו נכסף אלא לאדם הפשוט. רצונו להתקרב אל האדם, החי־וקיים סתם, – לצרף דוקא אותו אל חוגו.ספרי הסופר תובעים שיהיו נקראים, שישמשו משען לבריות, שישפיעו על החיים. כל גרוּייו מקבל הסופר מזמנו והוא שוב מעניק לתקופתו גרויים חדשים. בתחום האמנות כבתחום הכלכלה המדינית נקבע ערכה של כל תוצרת על־ידי היצרן והצרכן כאחת. רק מתוך שיתוף פעולתם של שני החלקים נוצרים ערכי אמנות. חטיבה של אמנות, שאין מאחוריה קהל של נהנים ומבינים, דומה לאשה יפה ומצועפת, שסוד יופיה ידוע רק לה. אולם מָשל זה ניתן גם לקריאה הפוכה. חיים ואנשים שלא נקלטו על ידי עין האמן, עוורים הם ואִלמים ונטלי דמות. הקהל והסופר מגלים את עצמם זה לזה, מַפרים זה את זה וממתינים זה לזה.

וצא וראה: כמה משונים הבריות כל פעם שאתה נתקל בהם, הם נראים כתועים ותוהים, כמשוטטים אוֹבדי עצות וזועפים, ושאלה על פתחי שפתותיהם: האין פייטן או איש הרוח, שיוציאֵנו מיוון ההויה? הבריות רוצים בעילוי חייהם מבקשים הם לעמוד על טעמה ומובנה של השעה הממשמשת ובאה עליהם. לשם כך הם מדפדפים בספרים עתיקים ורואים בהם מהרהורי לבם. אולם הספרים הללו מדברים אל בני אדם, שכבר עלו עשבים בלחייהם. ובהתעטף עליהם נפשם הם נושאים עיניהם אל קצה האופק שמא יופיע שם אור חדש. אך לעולם לא יבקשוהו ביניהם ובתוך עצמם. פייטן, סבורים הם, צריך לבוא ממרחקים, כשהוא מקוטר מור ולבונה, עטוף בבגדי ארגמן ומבהיק בצבעי הוד ותפארת. כך מנהגם של הבריות. תמיד הם מצפים לאיזה דבר מיוחד, בעוד שטחו עיניהם מראות כי הדבר המיוחד צפון באותו מעמד ובאותה שעה ובאותו אדם, שהם מניחים להם להתנדף מבלי שיהיו נהנים מאורם. הם מפליגים למדינות הים, תרים אחרי צמחים ובעלי חיים אכזוטיים, מסתכלים בערים מהוללות, בבני אדם צבעוניים. בצמאונם לשירה הם נושאים עיניהם אל כוכבים רחוקים, בעוד שזו יושבת בכפיפתם וממתינה וממתינה. גם המשוררים מחכים עד בוש. ובאותו זמן עצמו שהללו מתפללים למשוררים שיופיעו ממרחקים, מתהלכים הללו ומדברים אל העם ובתוך העם, אך העם אינו נענה להם בצפיתו לאותו פלאי. כעבור זמן ידוע בא אחד ומסביר לבריות מי היה זה שאיננו עוד. פתאום מרגישים באורו ובחסדו ומקבלים את עול מלכותו. אך הלה, שעושים לו פומבי כזה, איננו עוד.

ג. צרת הנוטריקון

זה טיבו של הקהל שבכל דור ודור. ולא אצלנו בלבד. היש טעם להתרעם על כך? המתיחות שבין הסופר ובין הקהל היא מתיחות תמיד. אך מתיחות אין פירושה, שצד אחד מוותר על חברו, אלא להיפך, שאחד נמשך אל חברו, נמשך ונדחה, מתקרב ומתרחק. הקהל האמיתי, זה שהסופר חוזה אותו בחלומו, נושא בלבו לכתחילה כל מה שהסופר מגיש לפניו. הוא איש בריתו ואיש מחשבתו – גם כשהוא מתנגד לו לכאורה.

הקהל המצוי, זה שבא בטענות ומערער, או מערער כביכול – ניכר בעצם טענותיו וערעוריו. אוצר לשונו דל ולעולם אינו מתבטא כהלכה. דיבור אחד משמש לו לכמה וכמה מושגים. לאחר שערכי הסופר נקנו לו ונבלעו בדמו, הריהו טוען, שלא מצא בהם חדשות ונצורות, שהוא ידע את כל זה קודם לכן, ואותם הערכים, שאינם נקנים לו מחמת חידושים ועומקם, \(-\) עליהם הוא מכריז כעל דברים קשי־הבנה ומשוללי־ערך. זה טיבו של הקהל הרגיל. ויש להטעים: הכל נכנסים בגדר המושג “קהל”. פעמים אפילו היוצר, המומחה במקצועו, אינו אלא קהל ביחס לדברים שמחוץ לתחום מקצועו.

אך על תקלה אחת, המכשילה ביותר, ראוי להתריע ביותר. מטבעו של קהל זה לצמצם כל דבר גדול ומורכב באמרת־כנף אחת, בסיסמא, בכותרת. את כל כגון זה הוא ממתיק ומסביר במימרה כוללת ומטשטשת. ניטצשה היה מתנגד למוסר ושאף לאדם העליון; דרוין לימד ש“האדם מוצאו מן הקוף”; ביאליק הוא “משורר לאומי”. א. ד. גורדון הטיף ל“דת העבודה”; אחד־העם רצה ב“מרכז רוחני”, וכו' וכו'. והרע שבדבר, שאין הנסיון הזה נעשה בידי בוערים בעם דוקא, הדיוטות שלא שנו ולא שמשו, אלא רוב רובו של הקהל נוטה לעשות כך. הקהל אוהב מונוגרמות, חותמות ופתילים, סימנים ונוסחאות. הוא מתלהב לדיבור המתחיל ולדיבור המסיים, אך מה שמתרקם בינתיים, בתּוך, אינו כובש את לבו. דרך קצרה זו של “נוטריקון” אינה לחלוּטין דרך היוצר, המבטא את עצמו לא במלת־כנף וברמזי דברים, אלא במשא ומתן, בחדירה אחר חדירה. הנוטריקון הוא תמצית של דברים ידועים, ויפה לזכרון, אבל מערפל את העומד בצמיחתו. אפשר להעמיד את כל העולם על שנים־שלושה פתגמים. אבל מה טעם לעולם של נוטריקון, של ראשי תיבות וגימטריאות? הגוון האישי מצטרף מרקמת חוטים רבים – מכל קפל וכל קמט של הבעה. כל שינוי גירסה וכל וַריאַציה בהסתכלות ובתפיסה, כל חידוש במושגים ובלשון, מרבים אושר בעולם ונותנים צביון ותפארת לחיי אדם.

נחדל נא איפוא מהרגל נפסד זה להעמיד יצירת־חייו של סופר או הוגה דעות על תקצירים וסיסמאות ותמציוּת. ודאי יש אריכות לפגם. זוהי האריכות הבאה מקוצר־רוח להביע במישרים ובאופן הקולע אל המטרה. אולם יש גם קיצור פוגם, יש גם עיקרי־דברים או ראשי פרקים שהואיל ולא נתבררו ולא נתלבנו, אינם אלא שלד, מסכתא של צירופי אותיות – דברים שאין להם לא גוף ולא נשמה. כמה מגוחכת המימרה שבימינו: אין פנאי! כאילו בימינו אין פרק זמן קבוע והכרחי מעונת הזריעה ועד עונת הקציר. כל מה שיש בו מן היסוד האורגני – וכזאת היא יצירה ספרותית – אינו סובל קוצר זמן ומיעוט מקום מלאכותיים. וגם הקורא צריך להצטייד במנה מספקת של זמן ואורך־רוח אם הוא רוצה באמת ובתמים ללמוד ולחיות חיי נפש באמצעות האמנות והספרות. שום עקיפין אין לעשות בתחום זה. קיצור התלמוד וקיצור שולחן ערוך מקצרים גם את הנשמה.

נמצאנו למדים, שהמסה הגדולה ורחבת היריעה לא בטלה ולא תיבטל, ואף הרומן הגדול ורב החוליות לא ייבטל, גם אם נוקיר את הרשימה והנובילה מכל יקר. והסופרים, שחיים גדולים פועמים בקרבם, שכוח העיצוב שלהם רב, לא זו בלבד שרשאים הם למתוח יצירתם על פני יריעה גדולה, אלא שלזכוּת תחָשב להם.

ד. על תביעת הביטוי…

תקופתנו עשירה בזעזועים ובתמורות, בגלגולים ובמהפכות. מאורעותיו של יום אחד גדולים ומזעזעים משל חברו. בעקבותיהם מסתערים עלינו תכני מוצגים, חזיונות, עתידות, הערות ורשמים במידה כזו, שאין כלי־הקיבול שלנו מכילים אותם עוד. החיים ושפע רשמיהם עצומים מכלי הקיבול, והאדם נהפך לאימפרסיוניסט. מוחו ולבו נעשו מנגנון, הרושם במהירות את ההכנסה וההוצאה. מעטים אלה, שיש בכוחם להשתלט על אנדרלמוסיה זו ולכונן משטר בתוך ים הרשמים, המחשבות וההרגשות. הרוב סובל מעודף שאינו נקלט ואינו מתעכל. זה סודה של האגירה המהירה. אין עוד חובה לגבש את התצפיות כדי חטיבה אחת מלוכדת, אלא העיקר הוא האפיק, מגופת־הפתיחה. מכאן התביעה מצד קוראינו לא לבנין רוחני מורכב, אלא ל“קטע” של מציאות, לפרַגמנט. מין פוֹאינטליזם ספרותי השתרר במחנה. אחד תובע: תן ביטוי לחיים בעיר; השני: לקבוצות, לחלוץ וכו' וכו'. כתוֹב רשימה, ציין ציוּן, העמד נקודה, ואז לא תהיה בין התלושים.

מכל צד עולים הקולות האלה: הספרות העברית אינה הולכת שלובת יד עם החיים המתהוים. הכל תובעים: בטאו אותנו! עצבוּ למעשינו ולשאיפותינו דמות אמנותית! גלו את המאור שבמאמצינו! לוו אותנו בדרכנו הקשה! מלבד מידה של יהירות שיש בכך, שכן הללו בטוחים, כי הם ומעשיהם ראויים להיות חומר ביד היוצר, ומלבד חוסר־הבנה הנבלט בקריאות אלו, שהרי הם רואים את הסופרים ככת של משרתים, המצווים ועומדים ללוות ולבטא דוקא מה שנוח ורצוי להם – יש בכך גם מנה גדולה של אי־אמת. אי־אמת, כמובן, שלא מדעת.

הנפש הפרטית של הצעיר היהודי העובד, המתישב והכובש, מעוטפת כאן קליפות רבות. הביטוי של חוויותיה הוא במידה גדולה ביטוי רשמי, ביטוי חוגג, מפגין ומדקלם. לא רק הפובליציסטיקה ונאומי מנהיגים שופעים תארי גבורה ותפארת על ראשם של הבונים והכובשים, אלא – על הרוב – גם הספרות הסיפורית. אבל האדם הצעיר כמות שהוא, על מעמקיו ומשטחיו הטרגיים, הכופר לא פעם בעצמו ובערך מעשיו, המלקה את עצמו והרוצה לקפוץ מתוך העוגה שעג לעצמו או שאחרים עגו לו – אינו מגולם כראוּי לו. אין מעיזים עדיין לגלמו אלא לפרקים רחוקים. גם אנשי הקבוצה והמושב עצמם נרתעים מלתאר אותו עד תחומו האינטימי.

אולם יש לשער, שאם יקום הסופר הנועז והמעמיק, אשר ישמש באמת פה לרחשיו ולמאווייו של האדם היהודי, בגלמו את דמותו האנושית כהויתה, ללא כחל ושרק של דיקלוּם ורשמיות – או אז יסתמן קלסתר־פנים כזה, שכל אנשי הציבור ואף יושבי הקבוצות והעמקים יהיו נרתעים מפניו. מי יודע אם לא יטיחו אז דברים קשים כנגדו, כגון שהוא תלוש וריאקציוני, שאין עינו יפה במתואר. כי הסופר בעל העין הדקה, המביט ללבב, המפצל כל מיני פצלות ודיבוקים וטפלים ומוציא לאור את נקודת המוקד שבנפש, חזקה עליו שיהא מראה לנו נפשות, שאינן בקו התעמולה ואינן תמיד בקו הרצוי ליושבי הקבוצה, המושב והפלוגה הכובשת. וכבר יש רמז וזכר לדברים אלה.

כי תפקיד האמן אינו לתאר את הסביבה בלבד, לקלוט את טרטור המכונות וזמרת הקוצרים והחורשים, או להציב מצבה לגבורת השומרים והמגינים. כל זה חשוב מאוד, אבל ניתן לתפיסת הרבים, ורבים העוסקים בגילויו. תפקידו לחתוך ניב לגלמי החוויות הפנימיים של אותו אדם, שהוטל עליו לשקע את כל עצמו, את לבטי נעוריו ואת מיץ חייו, במפעל פרוזאי וסלעי זה. בכל זה יש שירה רבה ויש אושר רב. אבל אין זה עוד ההוי כולו, שאותו תובעים מן הסופר. ודאי, מן הצד הגלוי, הרשמי, הכל בסדר. אין עם מי לבוא בטרוניא. העם היהודי הועמד על פי תהום, ועל הדור הצעיר הוטל להציל אותו ואת עצמו. הגורל הוא שהטיל עליו גלגולי הכשרה ועליה, לבטי עבודה והתאקלמות, מלחמת אֶרוס וכיבוש עצמו, ואין על מי לקבול, אך כל אדם הוא מיקרוקוסמוס, עולם מלא, חד־פעמי, ואינו מוַתר על עצמו. באין רואה, מדעת ושלא מדעת הוא תובע את נעוריו, תובע רוֹך יותר, תובע בצר לו דבר, שאין תפקידו הקשה הולם אותו, אבל שהוא צורך לו, צורך גוף וצורך נפש. כל זה אינו עומד בניגוד לרעיון שהוא יקר לו, שהוא נותן את נפשו עליו, אבל הוא אינו חומר להיסטוריה, אינו זבל לאדמת העתיד בלבד. ואם גם יכיר המשורר, שהכרח הוא ואין בונים את העתידות בלאו הכי, – הוא לא יכסה על תהומות הנפש, לא יעשה את ראייתו רמיה.

אין זה אלא רמז בלבד, אך יש בו כדי להעמיד אותנו על האמת, שהדיבורים והתביעות: תארו אותנו! היו לנו לפה! חטבו את חיינו חיטוב אמנותי, אינם אלא משאלה כלפי חוץ. יתכן, שהרצון האמיתי, המכוסה לפעמים מהרגשת הנוגעים בדבר, הוא: להשאר באפלה, ולא להופיע בכל צביונם ובכל מסתריהם האינטימיים. לאמיתו של דבר, סופר אשר יעשה את המעשה ויתן לדורנו זה ניב אמנותי אמיתי נקה לא יינקה. ידם של “התובעים ביטוי” תהיה בו בראשונה.

ת"ש

כל אסכולה מחדשת בספרות או באמנות, אם אך אינה פרי חדשנות לתיאבון או להכעיס, מקורה בתמורות שנתהוו בחברה ובתפיסתה הרוחנית. פעמים שהתמורות הללו גלויות לכל, ופעמים שהן סמויות מעין הרבים ורק יוצרים בני־עליה ירגישו בהן וישמשו להן פה. גם המהפכות הספרותיות המדומות, אלו מהפכות־הנפל, העולות ושוקעות בפרק זמן קצר, אף הן תולדה של ההתרחשות החברתית. כמעט כל התנועות הספרותיות של המאה התשע־עשרה בצרפת הושפעו בשיעור רב מן הזרמים המדיניים שקמו בעקבות המהפכה הגדולה. ויקטור הוגו הצעיר אמר, שהרומנטיקה היא בחזקת הליברליזם שבספרות. ואמנם היתה הרומנטיקה בצרפת מהפכה, שביקשה להפקיע את זכויותיהם היתירות של סוגים ספרותיים מסוימים, כגון הטרגדיה הקלאסית, וביטלה את שלטון־היחיד שלהם. היא מוטטה גם את סולם־הערכין של אוצר־המלים הצרפתי, שכן עד אותה שעה ניתנה רשות כניסה להיכל השירה רק למלים שהן בבחינת דרי־מעלה. הרומנטיקה חוללה, איפוא, מעין “דימוקרטיזציה” בספרות, כדרך שזו נתחוללה בחיי המדינה. בתקופה מאוחרת יותר הכריז זולא: “הריפובליקה תהיה נאטורליסטית, או שלא תהיה כל עיקר”. ואף האסכולות־שכנגד, כגון הפארנאס והסימבוליזם, היו שרויות באותה אתמוספירה מדינית. כוונתן היתה לגבש מין אצילות רוחנית, אריסטורקטיזם בלע"ז, ולשמור על הרוח והשירה מפני שלטונה היחיד של הדימוקרטיה, שראו בה גורם מנמיך. הללו לא הודו בשויון החווייה וההבנה של כל בני־האדם, ואדיר חפצן היה להלביש את מראה־העינים ואת הלך־הנפש לבושים נאצלים, סמליים, מושלמים בצורתם האמנותית, ולמתוח חייץ גדול בין בני־היכלא ובין פשוטי בני־אדם, שהוענקה להם זכות בחירה לפרלמנט.

עדות לסמיכות שבין הגלגולים בחיי החברה ובין הספרות מושיטה לנו גם אסכולתו של סטיפאן גיאורגה, שרבים ראו את שירתו כאילו היא נתוקה מן החליפות שבעולם המדיני והאקטואלי. כיום אנו יודעים בבירור, שהיא ינקה גם מן אותם הרבדים של העם הגרמני שהיו אז רבדים תחתונים ונעשו עתה עליונים. היא היתה החלוץ המבשר את בואו של הלך־הרוח האנטידימוקרטי, הנאציסטי. לא זו בלבד שמתוך חוג תלמידיו יצאו האידיאולוגים של הנאציזם (ואן דן ברוק, גבּלס), אלא שמוטיבים רבים בשירתו וסיסמאות מובהקות עולים בקנה אחד עם השקפת־העולם של גרמניה בימי היטלר. המושג Reich ותוכנו הרוחני, המשמשים תדיר תבלין בחוג גיאורגה; פולחן העלם הגרמני מאכסימין, סמל האריוּת הצרופה; פולחן המיתוס, הגברוּת והמלחמה; הורדת האשה למדרגת אם, “היוֹלדת רק את בעל־החי שבאדם”, ואילו בעולמו הרוחני של הבן אין לה כל חלק; הערצת הרב כדיקטטור רוחני; ההתנגדות ללוּתר, שגיאורגה ראה בו שטן הבא להשבית את האביב שהתרגש ובא על גרמניה עד הרינסנסה – כל אלה וכיוצא בהם מעידים־מגידים, כי העוּבּרים של הבריה הנציונלסוציאליסטית כבר היו מקופלים בשירתו של גיאורגה ובחוג חסידיו, ולא היו זקוקים אלא לאוירת־גידול מתאימה, כדי לפרכס ולצאת לאויר העולם המדיני.

במלחמה העולמית הקודמת נולדו או נתגבשו אסכולות וכוונים ספרותיים ואמנותיים, שמקצתם שקעו סמוך ללידתם, אם כי באו לעולם בקולות וברקים, ומקצתם חיים וקיימים עד היום. הפוּטוּריזם, הקוּביזם, הדאַדאיזם והסוּריאליזם, שראשיתם נעוצה עוד בימי השלוה, נהפכו במלחמה ולאחריה למין אָפנה מהפנטת. כמעט בכל מקום נמצאו להם מליצי־יושר, שביקשו להמליך אותם בממלכת הרוח. הצהרות והכרזות נדפסו חדשים לבקרים, ובהן הסבירו נציגי האסכולות הללו את האני־מאמין הספרותי והאמנותי שלהן ומתחו בקורת חריפה, ולפעמים משמידה, על הכיוונים הקיימים. דעת־הקהל נתפתתה לעסוק בכך והיתה גורם פעיל. וכשאנו קוראים כיום את הנימוקים, שהללו טרחו לבסס בהם את תורותיהם החדשות, קשה לנו להבין במה היה כוחם לגרור אחריהם קהל גדול של משכילים ויוצרים ולעשותם לחסידיהם הנלהבים. אולם החידה נפתרת על־נקלה משאנו נותנים את דעתנו על כך, שלאמיתו של דבר לא הנימוקים השכליים שבגילויי־הדעת הכריעו את הכף, אלא המצע הרגשי. הדור טבל במרחץ הדמים הנורא וראה אותו כתולדה מחוייבת של המשטר הקיים, על כל תוכנו החברתי, הכלכלי והרוחני, וטינא נקשרה בלבו אליו. כל מה שנשתייר מאתמול היה חשוב ונפסד, וכל מה שניתן מתן חדש היום היה מעורר תקוה וזכה לסבר־פנים יפות. לא רק בספירה הרוחנית, אלא גם בספירה המדינית קבלו הבריות דיברות והצהרות על סדר חדש בברכת הנהנין ובלא בקורת. הדור הפצוע והדווי ערג לאיזו הבטחה גדולה, תבוא מהיכן שתבוא. הוא ביקש, כביכול, להיות מרוּמה. שעה אחת של קורת־רוח ואשליה היתה יפה לו מן הזהירות המפכחת. הוא השתוקק לאמונה – והאמין. אימון זה, שהקהל רחש להכרזות על חידושים, שוב הלהיב את בעליהן והם תקעו בכל החצוצרות והשופרות: חסל סדר ספרות ואמנות קלאסית, בעל־ביתית, שמרנית; תחי האסכולה החדשה, המהפכנית!

ואפשר שהיה עוד טעם לדבר. המלחמה העתירה על האדם שפע של חוויות ונסיונות. צער ומכאובים לא ישוערו ירדו על החיילים בחזית ועל האזרחים בעורף, קולות והדים, שלא שמעתם אוזן, נקלטו בהם. עינם ספגה צבעים ומראות שלא חלמו עליהם ראשונים. מחשבות והרגשות בל־ידעון נתרקמו בחפירות ובבתי־החולים. וכל אלה התפללו לארשת־שפתים, לניב אמנותי, לגאולה ולפורקן. כוח ההבעה האנושי נאלם נוכח הטעון ביטוי. האמן נרתע לאחוריו. המלחמה לא חישלה את כושר המבע האנושי; היא כבשה אותו. בשעת מלחמה נצברים הררי רגש וכאב והם מוטלים דוממים. כל ביטוי אמיתי ומכוון נגנז, על פי רוב, ואילו הנדרש והכוזב נתפרסם. תהום היתה פעורה, איפוא, לרגלי המשורר. אז בא יצר־היצירה והערים על היוצר. הוא השיא אותו להאמין, כי לא להרחבת הביטוי ולהאדרתו זקוק הדור, אלא להמעטתו ולצמצומו. כך נעשה הדאַדאיזם, זו לשון התינוק הקדמוני המגמגם והמלמלם, נס ודגל לכמה סופרים. חריפות רבה הושקעה בהוכחת אמיתותה של דרך־הבעה זו, והתחילו זונחים את האוצר הגדול של אמצעי־ביטוי ומדדים דַא־דַא־דַא. הוא הדין בפוטוריזם, שיוצרו, מארינטי, היה בלי ספק איש מחונן, ושגם כמה ממשוררי המהפכה ברוסיה נהו אחריו, אלא שברי, כי רק העצבנות הקיבוצית שתקה את האנושות לאחר המלחמה יכלה להציגו כחזות גדולה.

ברם, אין דרכה של תרבות הביטוי לתעות זמן רב. היא שבה מדרך תעייתה מחוזקת שבעתיים באהבתה להבעה עמוקה, רחבה וישרה. פצעי המלחמה הגלידו והצטלקו. חוש הבקורת חזר לתרבות הביטוי. הטפל נראה כטפל והעיקר כעיקר. כל מה שהיה בו מן המעושה והמלאכותי (כגון הדאַדאיזם) שבק חיים לכל חי, וכל התוך החיוני נברר והוכנס למחזור־הדמים הרוחני. האסכולות החדשניות בלבלו אמנם את הקורא הפשוט ואת היוצר שאינו פשוט, אך ההבחנה בין שירה לאינו־שירה ובין אמנות לאינו־אמנות לא נסתייעה עוד בסיסמת־הקסמים של האסכולה, אלא בטעם האישי של הנהנה ובתביעותיו האסתטיות.

המלחמה העולמית, שאנו שרויים עתה בתוכה, נפתחה עלינו קמעא קמעא. ליקוי המאורות של התרבות המערבית התחיל עוד בשנת 1932, והשנים שעברו מאז, ובכללן שנות המלחמה העולמית, הביאו עמהן את השוֹאה הגדולה. הזעזועים האדירים כברו בכברה את הסיסמאות המדיניות, הספרותיות והאמנותיות. הנבונים ובעלי החושים עמדו מאליהם על טיבן של אותן האסכולות, שבהשפעתן נסתרבלו ונתעמעמו הספרות והאמנות. ומה שלא עשה השכל עשה הזמן. צרפת ואיטליה, אלו ארצות־המופת לאסכולות ולכוונים ממין זה, נסתחפו ונסתאבו. הן שתו הראשונות מכוס התרעלה. ספרות וידויים גדולה כבר נתחברה על צרפת וכולה שואגת שאגה מרה אחת: על חטא שחטאנו בפרברסיה מדינית וספרותית. הכל היה שם בשנים האחרונות “שלא כדרכו”, כל ספירות החיים, היצירה הרוחנית, התיאטרון, בית־הנבחרים, יחסי הקברניטים והמצביאים, העתונות והספרות – היו שרויים במזל של דקאדאנס. שובע ודישון ורדיפה חולנית אחרי התרשמות חריפה ומבושמת היו מנת חלקה של צרפת. מין עלפון־חושים תקף אותה. מחד גיסא טיפחה כוונים והבחנות דקות, ומאידך היתה אטומה לגבי הממשי והנתפס בכף. נבואה וטפשות חוברו בה יחדיו. השוֹאה העירה אותה מן ההתעדנות וההתפנקות. הספרות שלה התחילה לדבר בלשון בני אדם.

רודפי חידושים ולהוטי־רשמים כבר מנחשים בעולם (וגם אצלנו) מה יהיו פני הספרות והאמנות לאחר שנצא מן הגיהינום הלזה. הם מצרפים שמות וסגנונות ומגמות לצירוף חדש. שוב נדמה להם, כי הקיים, כל הקיים,אינו ראוי להתקיים, ויש צורך להביאו לידי מיט. עוד מתהפכת עלינו החרב של המלאך המשחית – וכבר מתמלטים “איזמים” שונים מפי מבקשי טובתו של המין האנושי. שוב בהולים הם לזלף טיפין מאותה צלוחית של אשליה. וכבר מיתמר ועולה עתר ענן הקטורת של מלים מעורפלות ודימויים מדומדמים. אך לא כאז עתה. כל עצמותינו אומרות: לא! לשוא עמלם. לא יצליחו לתעתע אותנו באָפנות ובחידושי סרק ובשמות מרעישים. וכשם שבספירת החברה המדינית אין ממהרים עכשיו להטות אוזן לדיבורים רדיקליסטיים תופסי־מרובה, והסיסמה הקוראת למהפכה עולמית ולעקירת־הכל אינה מלהיבה אפילו את אלה שהיתה תמיד על שפתותיהם; כשם שהבריות נעשו חשדניים במקצת והתחילו מביטים לא רק לעיניהן היפות של אימרות ודיברות, אלא ללבן, לכוונתן ולתוכן – כך מסתבר שגם בתחום הספרות והאמנות יבקשו הבריות, וקודם כל היוצרים עצמם, תעודות כשרות ואגרת המלצה מוסרית מאת מחדשי האסכולות.

אמנם יש מן המועיל ומן היפה באסכולות ובחידושים, כאות וכמופת לרוח האדם העולה למעלה באין מכלים, אבל אין לומר שמשא־נפשה של האנושית הסחופה לאחר מלחמה איומה זו צריך להיות התפצלות רוחנית, התכוֹתתוּת לכתות והתדגלוּת לדגלים קטנים. ייעשו ודאי נסיונות כאלה, כי העילות לכך תהיינה קיימות עתה כדרך שהיו במלחמה הקודמת. הסדר הקיים, שבו יהיו תולים הבריות כל הקלקלות והאסונות, עלול ליעשות נושא לשנאה גדולה. גם מוליכי־שולל ומבטיחי־כזבים ומנעימי מלל לא יהיו חסרים, אולם חובה היא לשנן לעצמנו ולאחרים, כי יש תרופות שהן תורפות. צריך לחדד את חוש הבקורת, לעוררו ולקיימו במצב של עֵירוּת תמידית. מי יודע אילו צרכים מבשילה מלחמה זו בקרב הדור ומה יהיה מערך־נפשו. אולם לא יתכן שתעודת־אנשי הרוח תהיה לסגל את השירה ואת האמנות לעצבנות הקולקטיבית והאישית של הדור לאחר המלחמה ולדגדג את טעמו בפיטומי חידושים; תעודתם לרפא את הליקויים ולשחרר את הנפש הקיבוצית והפרטית מן העומס החולני של תאוות וצרכים מסורסים. הם יהיו מצווים להחזיר לבניהאדם שנפגעו ונפגמו כוח־תגובה טבעי, הרגשה בריאה וטעם נכון. זה לא יושג ע"י טיפוח סגנונות אֶכּסטראַואַגנטיים ובתי מדרש לדקאדאנס. מעולם לא היה יעודה של היצירה הרוחנית גדול כבתקופה זו, שבה כיבו רשעים את פנסי התרבות והאש האנושית. כל ספירה מספירות היצירה תהיה נתבעת להיות שותף במעשה־בראשית חדש. המלה, הדיבור, הקול, החרוז, הצבע והאור – כולם יזוּמנו בפקודת שר־החיים ליתן את חלקם להבראת נפש האדם, לעילוי רוחו, לעידון טעמו, לחיזוק רצונו, להידור חייו ולביסוס מוּסרו ויושר־הנהגתו.

אין לפסוק הלכות מוחלטות בענינו רוח ואין לנטות מראש קו להילוכה של הנפש היוצרת. אך דומה שלא נהיה רחוקים מאורח־האמת אם נניח, שהאסכולה המכוּנה קלאסית, שכל דור חוזר אליה מדעתו ושלא מדעתו לאחר נדודים, עתידה להתפשט בכל הארצות. לתשובה השלמה של זו עלינו לחנך את עצמנו.

תש"ג

פרויד העמיד הרבה תלמידים, שמרוב דבקותם בתורת רבם גילו בה ע' פנים ומתחו אותה עד קצה הגבול. מה שהרב הביע דרך ספק ובזהירות מרוּבה, הוכרז ע“י התלמידים כאמת שאין להרהר אחריה. משום כך נתהווה עוד בחייו חייץ בינו לביניהם. וכך אמר בספרו “לשאלת האנליזה של הדיוטות”: “אין אני יכול, כמובן, לערוב לך, כי צורת הביטוי, שאני משתמש בה עכשיו להסברת הפסיכואנליזה, היא צורה מוחלטת. הן יודע אתה, המדע אינו התגלות על הר סיני, הוא משולל אופי של החלטיות, של אי־השתנות, של אי־עלילוּת לשגות, אשר מחשבתם של הבריות עורגת אליהן כל כך. צא וראה: הפסיכואנליזה היא מדע צעיר, ומטפלת בחומר הקשה ביותר, המוגש למחקר האנושי”. אולם תלמידיו הסתפקו בדפוסים הראשונים שנוצקו על ידו והיו נדהמים למראה “תיקוני הטעות” והודאות בעל הדין, שהיה משלב בכל ספר חדש שכתב. ביחוד נזהר בשימושו בשיטה האנליטית לגבי הספרות והאמנות. לא זו בלבד שנסיונותיו בשדה זה מעטים, אלא שהם גם חסרים אותו חותם הוַדאות, הטבוע בעיוניו בחכמת הנפש. מכל מקום, הוא לא הניח אחריו יסודות שלמים, שאפשר להוסיף ולבנות עליהם. פרויד ידע את החסר בתחום זה, ובספרו “מחקרים פסיכואנליטיים ביצירות של שירה ואמנות” אמר בפירוש: “ודאי תאמרו, שסיפרתי לכם על הפנטסיות הרבה יותר משסיפרתי לכם על המשורר, אם כי הוא היה נושא הרצאתי. אני יודע זאת והריני מבקש להצדיק את הדבר ע”י הרמזה על מעמדה של הכרתנו (הפסיכואנליטית)”. הוא הודה בפשטות, שאין הישגי הפסיכואנליזה מסוגלים עדיין לבאר את כל הסתומות בנפשו של המשורר. הוא טיפל במיתולוגיה, שממנה נטל כמה ממוּנחיו העיקריים, אך מיעט לעשות את היצירה הספרותית המודרנית נושא לעיסוקו האנליטי. אין זה ממעט את דמותה של תורה זו ושל יוצרה. גם הבקורת נתבשמה הימנה וצריכה להסתייע בה, אך כל העושה שיטה זו כמין אוּרים ותוּמים, אינו מועיל לא לספרות ולא לפסיכואנליזה.

הפסיכואנליזה קבעה הנחה, שכדי להביא לידי תודעה את קשרי הדברים הסבוכים והסתומים שבנפש “המנותח”, לא די לשמוע בשעת האנליזה את סיפוריו ההגיוניים על עברו, שאיפתו ועתידו, אלא חשובים מאלה הדיבורים הפרועים והבלתי הגיוניים, המתמלטים מפיו, אשר האנליטיקן מפענח את משמעותם ומביא בהם סדרים. המונח המקצועי לכך הוא: נצנוצי־דעת, היינו, ש“המנותח” מדבר ככל העולה על רוחו ואינו שועה לזיקתם ההדדית. וזו לשונו של פרויד: “תצטרך לנהוג בחומר, שהמנותח מושיט לך, מנהג מיוחד: כדרך שמפיקים מתכת יקרה מעפרות־מחצב בעזרת תהליכים מסויימים. בשעת האנליזה צריך המנותח לומר יותר ממה שהוא יודע”. אנליזה כזאת אפשרית איפוא רק בשעה ש“המנותח” עומד לפני האנליטיקן, אולם הספרים לבדם, ויהיו חשובים לאין ערוך, אינם יכולים לבוא במקום מגע אישי חי. האנליזה היא מין דיאלקטיקה. לדיאלקטיקה דרושים שני נוכחים, הנושאים ונותנים זה עם זה, שאחד משמש גירוי לחברו. אילו בא אדם לפני פסיכואנליטיקן והיה אומר לו: הא לך צרור של ניירות, שבהם צרוּרים חלומותי, דמיונותי ומשאלותי, כפי שכתבתי אותם בעצם ידי, ואתה תואיל לפענחם – כלום לא היה מעורר צחוק? והלא צרור ניירות זה מכיל יותר חומר גלמי – עפרות־מתכת בלשונו של פרויד – מאשר יצירותיו המתוקנות של יוצר גדול, שהיסודות הפסיכואנליטיים מוצנעים בהם מאד מאד.

אם כן, כיצד יוכל מבקר ספרותי להשיג את האמת הספרותית והנפשית בשיטה זו, שיש בה ליקוי אורגני?

כשנשאל פרויד, מי רשאי לטפל טיפול פסיכואנליטי, השיב תשובה, המשתרעת על פני ספר שלם. היטב חרה לו, שרופאי־אליל מודרניים התעטפו באצטלא של תורתו והבאישו את ריחה. על כן אמר ברורות, כי תנאי ראשון לכך הוא: “שכל הרוצה לעשות אנליזה בזולתו, חייב “להינתח” תחילה בעצמו. רק תוך כדי “ניתוח עצמי”, לאחר שאתה חוזה מבשרך, – נכון יותר: מנפשך – את התהליכים שהאנליזה מולידתם, את הקונה לעצמך את ההכרות, העתידות אח”כ להדריך אותך כמנתח“. זוהי תביעה מובנת מאליה במקצוע מורכב כזה, שהעיקר בו הוא כשרון ההתמזגות עם נפש הזולת, איינפיהלונג בלע”ז. ולפי שאפשר להניח, כי רוב רובם של המבקרים לא נתנסו ב“ניתוח עצמי” כזה, הרי שאיסור מפורש הוא להם לנתח אחרים.

עד כה ייחדנו את הדיבור על הצד העיוני של השאלה. אולם קשה ממנו הוא נסיונם של כמה ממבקרינו להגשים את השיטה הפסיכואנליטית בשדה הבקורת שלנו. נוהגים הם ליטול שיר משירי ביאליק או סיפור מסיפורי ברנר ולנתח אותם לאברי־אבריהם, עד כדי התפוקקותם לכ“ב האותיות שמהן הורכבו, אח”כ מחפשים הם, לאור הנר של הנחה פסיכואנליטית מסויימת, מוטיבים וסמלים ורמזים בתוך גל העצמות הזה. הראָיות, המובאות לאימותה של ההנחה, או להקבלתן של חויות, או לקביעתם של רישומי הילדות, הן ראיות חריפות, פרי שקידה וחריצות, אך אפילו היו אמת, אין בכך חשיבות יתרה לא לשירה ולא למשורר. ואם אינן אמת – אין מי שיכחישן, כי אין המת מכחיש את החי. כך מתמלאת הבקורת שלנו תסביכי־אב וניברוזות והשערות דמיוניות על פצעי ינקוּת שלא נצטלקו. מתפתח והולך מין מדע חדש, הדומה יותר למסתורין מאשר למדע, אשר תחת לגולל חושך מפני אור הוא גולל אור מפני חושך. כמה מחקרים נכתבו, למשל, על שירו הראשון של ביאליק “אל הצפור”! כמה בוקי סריקי נתלו בשיר־נעורים זה. איזו גדלות ואיזו עמקות ייחסו למשורר־העלם. ביחוד חביבה עליהם מלאכת ההבלטה של המלים החוזרות והחורזות. ולא עלה על דעתם שמא גם יד העורכים, הידידים או המדקדקים באמצע. ידוע, למשל, שאחד העם “ערך” את סיפורי פייארברג. כיצד אפשר לדעת אילו מלים שלו ואילו של עורכו?

הבקורת “המדעית” הזאת מתייצבת כדיין עליון, כבוחן ובודק שדם קר נוזל בעורקיו. אנו רואים כתי־כיתין של ראיות ומסמכים, אך איננו מרגישים לב חי. יש תוהו ובוהו של חומר, אך אין רוח אלוהים מרחפת עליו. לפנינו רק מנתח, מנותח ואיזמל חד. השירה נקרשת תחת אצבעותיו של האנליטיקן, היופי מתפוגג, המלים שובקות חיים, המנגינה מתנדפת והמשורר נעשה בר־מינן. ואנו עומדים תמהים: בשביל מי ולשם מה כל הפשתן הזה? אם תכליתה של הבקורת לחבב את היצירה על הקהל – כלום כך מחבבים? הן בדרך זו משניאים אותה עליו. ואם בתכליתה להסביר אותה ולגלות בה פנים יפות – כלום הסברה וגילוי יש כאן? ואילו היו נסיונות אלה מתפרסמים בכתב־עת מיוחד, אפשר שהיתה מתגבשת במרוצת הזמן איזו מגמה חיובית חדשה. אולם דא עקא: בקורת זו יורשת את מקומה של האמיתית, המאלפת, הקונה נפשות והמזריחה אור על היצירה המבוקרת. משום כך סכנה בה. היא משתמשת באפרט מדעי מודרני, עושה עוויות של התעמקות – ואינה מביאה לאמיתו של דבר אלא לידי סחרחורת.

תש"ב

א

ביטוי מחשבות והרגשות בכתב – אמנות היא. ואין אדם מגיע בה למעלת השלימות אלא אם הוא אוחז מנהג בורא העולם, שהיה בונה עולמות ומחריבם, עד שנחה דעתו מזה העולם. אף אמן־הכתיבה, המכוּנה סופר, כך. הוא כותב ומוחק, משנה ומחליף עד שיצירתו משגת את המדרגה הרצויה לו. מצד זה דומה הכתיבה לאמנות הפיסול. מה הפסל משכלל את הדמות דרך גילוף וחיסור ויקצוץ, אף הסופר כך, ולא המלים בלבד הן כחומר גלמי בידו, אלא גם הפסוק שכבר הובע והועלה על הנייר ונראה כחתום ומוגמר. הבקיא בדבר יודע, שכמעט כל משפט יוצא היולי מתחת יד הסופר וטעון עבודה וליטוש. מכאן, שמלאכת המחיקה היא חלק בלתי נפרד של אמנות הכתיבה. יתר על כן: היא עצמה אמנות. היא תנאי קודם לכל הישג נכבד בתחום זה. המדרגות העליונות של כתיבה הן תמיד פרי מאמצים גדולים, מחקות וחילופים. האימון, התרגיל, החזרה והנסיון יש בהם כדי להקל ולסייע לשכלול הכתיבה, אך אפילו הסופר הותיק והמנוסה אינו בן־חורין מחבלי־ביטוי ומעבודת ליטוש ותיקון. כל־אימת שהוא מבקש להביע דעה נועזת או הרגשה חדשה, הריהו מתלבט, מגדיר ומוחק, מטיל דגש ונוטלו, מנסח וחוזר מניסוחו, כאילו מעולם לא הביע פסוק כהלכה. רק מי שמביע מחשבות מוכנות במליצות מקובלות, יכול להימנע ממחיקה ותיקון. אולם כתיבה זו רחוקה מאמנות, והיא למטה מד' טפחים ואין לנו עסק בה.

הסופר מתחבט בעיקר כשהוא מבקש לבטא את ה“נקודה” שבנפשו, את הנופך המקורי שלו, מה שאינו עדיין נוסח ושיגרה. כמין גלגל מנסר בנפשו ודמויות סתומות מרחפות כנגד עיניו, והוא רוצה לגבש את הרופס בקרבו ולהביאו לידי גילום בלשונו. הוא קושר אותיות למלים ומלים למשפטים ומשפטים לדפים; בורר ומנפה, אוסר ומתיר, בונה ומחריב מקרב ומרחק, כועס על ביטויים אלה ומתרפק באהבה על אחרים; מתיז אותיות ומעתיק דגשים, מוחק וחוזר וכותב – ובשעת מעשה הומה לבו בו כחלילים. הסופר משוחח עם כל מלה, תנצח עמה, מותח עליה בקורת ומפייסה. לעתים קרובות אין הסופר עצמו זוכר את תהליך היצירה. אך בלי דו־שיח זה לא היה יכול להכריע לכאן או לכאן. אפשר לומר על כך את המאמר הידוע: “ועיניתם את נפשותיכם” – זאת היא אמנות הכתיבה.

ב

שתי עילות למחיקה: המחשבה המעומעמת ונפתולי ההבעה. אפילו במוח הצלול ביותר אין המחשבה נולדת מלאה ושלמה, אלא היא קטועה ונתונה בשפיר ושיליה. יש שהיא מופיעה כברק, ואחרי הברק באה עלטה, המחביאה אותה בתוכה. וככל שגדול החידוש שבמחשבה כן מרובה עמעומה. ויש צורך בשהות ובמאמץ רוחני כדי לחשוף את קוי־פרצופה, לזרוק את הטפל ולגלות את תוכה. שעת ההבעה היא גם שעת הבשלתה של המחשבה עצמה. לא אחת יארע, שאחרי תהייה על המחשבה שנצנצה פתאום, היא נפסלת ע"י בעליה כפרי בוסר או כנפל. לא כל מחשבה שמתבצבצת במוח האדם ראויה לבוא בקהל. יש ביניהן, כמו בין כל הברואים, אילוניות וסריסות, ויצורי־בין־השמשות וסנדלים.

ואימתי מתברר לו לאדם טיבה של מחשבה? הוי אומר בשעה שהוא מבקש לתפוס אותה בצבת של ביטוי. שכן כל זמן שהיא בחינת נשמה ערטילאית או גירוי מוחיי, אין לדעת מה היא ומה טיבה; היא משחקת במחבואים. זורחת ושוקעת, נוצצת ונובלת וחוזרת וזורחת. ולפי שאין לה צורה קבועה היא מופיעה בכמה אנפין. אך בשעה שאתה אומר להלבישה לבוש מסויים, מיד מתגלים פגימותיה וחולשותיה, גבורותיה ויתרונותיה. נטיה נטועה באדם המשכיל לדייק, כלומר להביע בסגנון מכוון מה שהוגה מוחו ומה שרוחש לבו. אולם רק לאחר שהמחשבה הובעה והיא ניצבת לפניו בדפוס מסויים, הוא מבחין אם המלביש, הלבוש והנלבש הולמים זה את זה. אם רופף משהו הוא מהדקו, אם המובע לקוי בחסר או ביתר הריהו מתקנו, ואם כל המחשבה, שנראתה לו תחילה כגילוי אליהו, אינה ישרה בעיניו, הריהו מוחקה לחלוטין ומחזירה לתוהו.

ויש שזו שנמחקה ונדחתה מופיעה לאחר זמן בגלגול אחר ובצביון אחר ומקבלת את תיקונה, אך אפשר שהיא תשקע ולא תראה אור עולמית. מבחינה זו המחיקה היא מעין גזר־דין של מוות. אולם אין רחמים בדין. ודין הוא שחוק הברירה הטבעית יהא חל בתוקף־משנה על ספירה זו של חיים ובריאה. שכן כל המביא לעולם מחשבות, שתוכן קלוקל ולבושן בלה, מהומה הוא מביא לעולם. ואין לך פורענות גדולה מזו, אם לתוך הספרות משתרבבים עירוב של זיופי־מחשבה ותחליפי־הרגשה ונובלות סגנון וביטוי. ואין לך בעל־מום גדול מאדם, שבמוחו צפים איברי מחשבה וגולגלות הרגשה, שלא נצטרפו מעולם לגופים חיים וקיימים.

ג

כל גדולי הסופרים ידעו חבלי־הבעה וצער גידול פסוק. מספרים על הסופר האנגלי הנודע בירק (Burke) שהיה כותב שש, שבע פעמים כל דבר עד שנתן לו את הנוסח הרצוי לו. הכתיבה הראשונה, הטיוטה, היתה לו כעין רקע לתמונה מצוירת. הוא השלים את דבריו תוך מחיקות מרובות כל כך, שלא נשתייר מגוף הנוסח הראשון ולא כלום. בדרך זו של עיון מתמיד במה שכתב היה מתעורר בו החוש האמנותי, שהיה המוליכו אל התכלית הנכספת.

וכן נשתיירו נוסחאות אחדים מכמה שיריו של היינה ומ“פאוסט” של גטה.

וצא וראה האיך כתב הרמב"ם וכמה הרבה למחוק. יצירה מונומנטלית זו, משנה־תורה, לא בבת־אחת צמחה. קטעי כתב־היד שנשתמרו ממנה והגיעו אלינו, מעידים על מידה עצומה של שקידה ועמל, שהשקיע מחברה עד שהוציא מתחת ידו אותו פסוק עברי למופת, שלא ינוס לחיו עד סוף כל הדורות. אמן־המחשבה שבו פסל רעיונות שנדחקו ועלו במוחו ואמן־הסגנון שבו דחה כמה צורות־ניב שזימנו עצמן לפניו לאחר משיכת־קולמוס ראשונה.

ובימינו ראוי להציץ לנוסחאות המרובים של שירת ביאליק, מאמריו ותרגומיו, כי להווכח, שהוא נפתל נפתולי־אלוהים עם עצמו עד שהביע מה שרצה להביע. המביט יראה שורות ומלים מחוקות נתונות אחת על גבי חברתה ומעיקות על השיור הטוב כעיי מפולת. והלא כל שורה מחוקה היתה אף היא רגע קט טובה ואולי משובחה בעיני המחבר. אלא שלא כל מה שנראה במשקל ראשון – עומד במבחן גם במשקל שני ושלישי. ישנן מחשבות שמתרוצצות בקרבנו כחיות פראיות, כדרך שיצרים שונים משתוללים בנו. וכשם שלא כל יצר ראוי לטיפוח, כך לא כל מחשבה רצויה וזכאית לחיות. מחשבות, כיצרים, טעונות ריסון ואילוף. יש לשים עליהן עול של תרבות. המחיקה היא כלי־תשמיש בידי ההשגחה הרוחנית העליונה למנוע פריה־ורביה של יצורי־מחשבה וגידולי־סגנון, העלולים, בדומה לעשבים שוטים, להחניק את הצמיחה האמיתית והמבורכת.

ד

שני סוגי מחיקה הם, מחיקה בידי הכותב עצמו ומחיקה בידי אחרים, בידי עורך. רק מי שזכה לבקורת עצמית ולמידה של אומץ־לב, יכול לערוך את דבריו בעצמו, למחוק מלים ולבטל קטעים ודפים ולהתחיל מבראשית, עד שיהיו מחשבותיו וסגנונו מניחים את דעתו. ברם, לא כל אחד זוכה לכך, ויש שסופרים גדולים שירבבו לתוך ספריהם הנכבדים דפים מיותרים, שעיקרתם היתה משביחה את כל היצירה כולה. שכן טבע הוא באדם שיהא מחניף לעצמו ומצטער על כל שורה שכתב. חס הוא על עמלו ואף משׁתכר מיין יצירתו עד עדי כך, ששוב אינו יכול לפקפק בערכם של דברי עצמו, ונמצא שהוא מניחם כמות שהם ואינו מוחק ואינו עורך ואינו משנה מן המטבע הראשון.

מה שאין כן עורך חיצוני, הניגש ליצירת זולתו באמת־מידה אוביקטיבית ורואה את הלקוי בעיני שופט. לו אין רגש חמלה כלפי מה שאינו רצוי בעיניו ואינו חס על העמל שהושקע, אלא מנתח ומרחיק כל מיותר ופגום. עורך כזה מן הדין שיהא מחונן בכמה מעלות מיוחדות, המכשירות אותו למלאכה זו. הוא צריך לדעת יפה יפה את הנושא הנערך ולאהוב את מחברו ולא לנטור כל טינא בלבו עליו, כדי שנטיה רעה או טובה לא תקלקל את השורה. אולם גם מציאותן של מעלות טובות אלו אינה תריס בפני הטעות והסלף. אם העורך־את־עצמו עשוי לשגות מחמת אהבת־עצמו, הרי יתרונו בכך, שהוא יודע כהלכה מה ביקש לומר ומה עיקר בשבילו, ואילו העורך־אחרים פנוי, אמנם, ממשוא־פנים כלפי עצמו, אבל כנגד זה אינו אלא כמנחש את הלך־נפשו ורצונו של המחבר וכמגשש בעולם לא־לו, ופעמים שמחיקתו או תיקונו עושה את נפשו של המחבר חידודין חידודין. אף על פי כן הורשינו לומר, שעריכתו של עורך מוסמך ומהוגן מחנכת את הסופר, ואשרי מי שהיה לו עורך כזה בראשית דרכו. מה שהיה לו לסופר בתחילה כמידה אכזרית וכשרירות־לב, נתברר לו אחר־כך כמידת הגיון וכשרירות־לב. הנערך לומד אל דרכי תפיסה אחרות ויוצא על ידי כך מן העוגה הצרה שעג לו, בטחונו מתערער במקצת, וערעור זה צורך הוא לו לשם התבצרות. “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם”. ולא עוד אלא שמישהו צריך להעמידו על כשלונו. תעודה זו נועדה לעורך.

ה

אין לך דרך טובה למחיקה ולתיקון מן ההעתקה. כשם שחייב סופר לשהות קצת עד שיכתוב, כך ייב הוא להשהות אצלו את הכתוב עד שימסרנו לדפוס. ההבעה הראשונה מטילה סערה בנפש האדם ומגייסת אותה כולה למלאכה זו. הסערה מסיעה עמה גם גושי־ביטוי היוליים. הטעונים צריפה או עיצוב מחודש. הסערה עוקרת את הסופר ממצב אחד ומניחה אותו במצב אחר. היא מכשירה אותו לזנוח את עסקיו הקודמים ולהתמכר לענין החדש הממלא עכשיו את נפשו. אבל אין היא יפה לשכלול הביטוי ולגמר־צורתו. לשם כך זקוק הסופר למעט שלוה, למידת ריחוק מסוימת מעצם יצירתו. והמשהה את פרי רוחו יש סיפק בידו לחזור ולראות את דבריו באספקלריה המאירה ולצרפם מסיגיהם. אם הנוסח הראשון נכתב בכל רמ"ח אברים ומתוך שכרון גדול, הרי ההעתקה נעשית מתוך שקט ופכחון והרחבת־הדעת. עונג רב הוא שהתסיסה פסקה, הדעת נצטללה וחוש־הבקורת פועל ומפעיל. והעיקר: אותה אימה מפני הריקנות והכשלון, התוקפת כל סופר לפני שעשה את מלאכתו, שוב אינה פוקדת אותו, מפני שהביצוע הראשון הצליח בידו ומונח לפניו כבשׂורה מעודדת.

ולא זו בלבד: יש תהליך סמוי ובלתי מודע בנפש האדם, שפירותיו גלויים וידועים. כל מחשבת־יצירה הממלאת את האדם ומעסיקתו ביום ובלילה, אינה פוסקת לצמוח ולהשתכלל בקרבו גם בשעה שאין בעליה נותנים את דעתם עליה. זו ממתינה לעת־מצוא כדי להתגלות. ההעתקה מעניקה לה אפשרות נוחה זו. בשעת ההעתקה מזמנים עצמם לפני המעתיק אותם גילויים או הגהות, שנתרקמו במסתרים ובאין־יודעים סביב גופה של היצירה, ששרטוטיה הראשיים והראשונים הועלו על הכתב קודם לכן. תוספות או גרעונות אלה פעמים שהם משנים שינוי גמור את כל היצירה, באופן שמן הנוסח הראשוני אינו מתשייר אלא כזית. אותה שעה אתה מחזיק טובה לעצמך, שלא נפתית ולא נחפשת לפרסם את הטיוטה, הנראית עכשיו כמלמול של תינוק לעומת הטופס המשוכלל שבידך.

כוחה של העתקה יפה גם מבחינה אחרת. היא מבליטה את טיבו של הכתוב הבלט מיוחד, ביחוד אם כל העתקה שונה במראה ובתבנית מן הקודמת לה. אין דומה, למשל, העתקה שבכתב־יד להעתקה במכונת־כתיבה, ושתיהן לעלי־הגהה מבית הדפוס. הקורא את דבריו בכתב־יד רואה צדדים אחרים, ואילו הקוראם בעלי־הגהה או לאחר שנדפסו שוב רואה אותם בדמות אחרת. צורות האותיות הן הלבוש, וככל לבוש חיצוני מהודק הן חושפות את חמודות הגוף או את מומיו. כל העתקה מזקיקה ליטל עוקצין ולהוסיף תבלין ואף לבער חלקים ביעור גמור. האותיות וההברות והמלים הן בריות חיות וממללות, וכדי שנחוש את טעמן וערכן צריך לראותן בכל שיעור קומתן וצביונן. ידוע: כתב־יד מחוק ומטושטש גורע ומוחק מהלך־הנפש החבוי בשורותיו, כדרך שכתבהיד מצוחצח מוסיף עליו ומאירו. מספרים על אנטול פראנס, שהיה מגיה שמונה הגהות עד שהסכים להדפיס את דבריו, וכל עלה־הגהה היה זרוע תיקונים רבים ושרשיים. – גם אחד העם ומנדלי הקפידו עד־מאד להעתיק כמה פעמים את דבריהם עד שנראו להם ראויים להתפרסם ברבים.

ודאי, קשה לו לסופר להשהות הרבה את דבריו. יצירותיו המונחות במגירה מציקות מאוד. משולות הן לילדים הדורשים טיפול מתמיד ואבהי. לאחר שפירסמת דבר שוב אין הוא ברשותך ואין אתה חייב לדאוג לו; אך כל זמן שהוא במחיצתך, אתה אנוס להפוך בו לעתים מזומנות, לתקנו ולשפרו. ויש שאתה פוסלו לבוא בקהל, מחמת שינוי שחל בתנאים או בדעת־הקהל, אף על פי שאילו נזדרזת ופרסמת אותו בשעתו, היה ערכו שמור לתמיד, מפני שעת לכתוב ועת להדפיס את הכתוב. כאן נעוץ השורש של אותו רגש, המעיק על הסופר בשעה שכתבי־ידו צרורים ומונחים ללא פרסום. הוא חושש לפסק־דינו החדש, שמא יהיה קטלני וחס על יגיע־רוחו מאוד.

ו

דברנו בשבח היגיעה והמאמצים מצד הסופר להוציא מתחת ידו דבר מתוקן ומושלם, ואמרנו שהסמל ליגיעה זו היא המחיקה. אולם יש להזדרז ולהוסיף: חלילה לו לסופר שיגיעת־בשר־ורוח זו תהא ניכרת ביצירתו. המחיקות, ההעתקות, התיקונים וההגהות – הצניעות יפה להם. הן בחינת טירחה בערב־שבת לכבוד שבת. אך אוי לו לאושפיזכן, שמאכלי השבת שלו מזכירים לאורחים את היזע והיגע והטורח של בית־המבשלים. אף היצירה הספרותית צריכה להיות בת־חורין מן החלק הגשמי שהושקע בה, מן הצד המלאכתי, מן העשיה רבת־התלאות; היא חייבת להיות שבתית, יום־טובית, מלאה זיו ומפיקה נוגה. סימן יפה לה אם היא מעניקה לקורא אשליה שבקלות יתרה נכתבה, שהיוצר הביא אותה לעולם במין זמר או לחש. וכל המשייר בה עקבות של עבודת־פרך או רישומי יד כהה ורוח רכּה, הריהו מקפח את נפשה. הוא מצוּוה לפנות את הנסורת ואת הנשורת שנפלו תוך כדי עשיה, ולהגליד את הפצעים והחריקות, שחלו בה תוך כדי טיפול, למען תהיה תמימה ונעימה. אסור שחבלי־הביטוי יהיו מורגשים ביצירה, כשם שאין חבלי־הלידה מורגשים בילד בריא שנולד. ברוח זו היה אחד־העם אומר על עצמו, שבשעת כתיבתו הוא “מזיע” פעמיים. פעם אחת לשם עצם הכתיבה, ופעם שניה כדי למחוק את סימני ההזעה.

שלושה שותפים ביצירה: רוח־הקודש, הכשרון והשקידה העמלנית. כל אחד מהם נותן את חלקו ומצטרף לזימון. רוח־הקודש נותנת את ההארה ואת השפע, הכשרון מכוונו כלפי הנטיה והיכולת הטבועות מלידה, והשקידה מוחקת את הגדוש, משלימה את החסר ומביאה כל דבר לידי גמר חתימה טובה. מתן משולש זה הוא יסודה וסודה של כל יצירה שלמה.

א

יש שאנו דנים לשלילה אדם או נואם או ספר או תמונה, שלכאורה יש בהם כל הסימנים שמנו חכמים באדם טוב או בספר ובתמונה טובים. מניין נובעת התרשמות שלילית זו? ניתנה רשות לומר, שהסיבה נעוצה קודם כל באיזה חסר סמוי מן העין, בליקוי פנימי בכל התופעה, ובקיצור: בהעדר תבלין. אתו אדם או דבר, שלימדנו עליו חובה, הטבע מנע ממנו סגולה אחת, או אפילו תג אחד, וע"י כך לקה במום פנימי המטיל את צלו על כל הויתו ופוגמה.

המושג “תבלין” נקוט כאן בהוראתו המקיפה והמושאלת. תבלין בחינת מלח, פלפל, טאקט, נימוס, טעם־היצירה. תבלין פירושו אותו ניצוץ אלהי, שבזרחו הוא מחייה את הכל ובדעכו יגווע הכל. תבלין פירושו גם אותו יסוד נצחי, שבלעדיו אין לשום יצירה השארת־נפש. אך כדי לעמוד עליה יפה, ראוי לנו להתעכב קצת על התבלין הגשמי, על מלך־התבלינים – המלח. לפי שהוא איננו רק הקדום שבתבלינים, אלא גם אלוף־הסמלים. כמושגים רבים אחרים הושאל גם המלח מתחום חיי החומר. אך מעטים כמוהו בין המושגים שתוך כדי העתקתם והשאלתם לא איבדו כלום מתוכנם והם קיימים במלוא צביונם גם בספירה הרוחנית.

המלח והלחם ירדו כרוכים לעולם. אפשר שאין זה מקרה, שהמלים “מלח” ו“לחם” בעברית הן צירוף של אותן האותיות בהיפוך הסדר. ואמנם שניהם היו מקודשים אצל העברים הקדמונים. בני ישראל נצטוו להקריב קרבן מלח: על כל קרבנך תקריב מלח", אומר מקרא מפורש. ומטעם זה נקראה ברית־עולם “ברית־מלח”: “כי ברית־מלח עלם היא לפני ד'”. ואין תימה. ראה האדם הקדמוני, שהמלח הוא יסוד שאינה כלה ואינו נפרד, עמד ועשאו סמל לנצחי. גם שאר העמים קידשו את המלח והקריבו ממנו לאלוהיהם. בימי הרומיים היה המלח מיצרך יקר והחיילים היו מקבלים מנת־מלח רומית בחלק ממשכורתם. “Sal” משמעו מלח ברומית. ובמרוצת הזמן כאשר המירו את התשלום במלח בתשלום בכסף, היה אותו סכום קרוי “Salarium”. היינו: ממון של מלח. בקרב שבטי־מדבר מסויימים נהג עד היום, שאם מזדמן אליהם בן שבט אויב והלה טעם מן המלח של אחד מאנשי השבט המארחו, אין פוגעים בו לרעה, משך ארבעה ימים, משום שלפי המשוער זהו הזמן הדרוש לגרגר המלח האחרון שיצא מן הגוף. ועוגות־מלח היו משמשות בתורת כסף עד הזמן האחרון בחבש, בטיבט ובשאר חלקי אפריקה. בשוודיה הורשו הפושעים לבחור כאחד מן הענשים להנזר ממלח משך חודש ימים.

ודאי הוא, שגם העברת המלח לשדה הרוח מעשה עתיק הוא. כמדמה שבתנ“ך היה איוב הראשון ואולי היחיד שהשתמש בהשאלה זו: “היאכל תפל מבלי מלח”? – שאל. אולם התלמוד אנו מוצאים כבר את הדימוי הזה ברור ומובן מאליו. וראוי להביא לפחות אחד מני רבים: “נמשלה התורה כמלח והמשנה כפלפלין והש”ס כבשמים. אי אפשר לעולם בלא מלח ואי אפשר לעולם בלא פלפלין ואי אפשר לעולם בלא בשמים ואיש עשיר מתכלכל בשלשתן” (מסכת סופרים ט"ו, ח'). ובימינו אומרים על אנשי־עליה, אם בכובד ראש ואם על דרך ההיתול, שהם “מלח העולם”. מכאן אתה למד שענין המלח והתבלין יצא מכלל פשוטו ונכנס לכלל רמז, דרוש וסוד עוד בימים הקדמונים. אולם המלח והתבלין ניצלו מדינם של מלים ומושגים אחרים; בעוד שהאחרונים בעברם מתחום הגשמי לתחום הרוחני נשמטת מהם הקרקע הממשית והם פורחים באויר העליון, הרי הללו מטלטלים עמהם מנת־ממשות גדולה אל כל אשר ילכו. משום שגם במקורם הגשמי שמור עמהם משהו רוחני שאינו בר־הגדרה. כי האומר מאכל פלוני תפל הוא, לא יוכל בשום־פנים להסביר טעמו של דבר. וכל התארים והגדרים והביאורים שיסמיך למשפטו זה לא יבהירו כלום. ההבחנה בין מאכל תפל בלי מלח ומאכל מלוח ומלא־טעם – היא ביסודה רוחנית. ויפה כיוונו חז"ל באמרם: “דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו זה הריח” (ברכות מ"א). לפיכך לא קשה היה המעבר מן המלח בחינת חומר אל המלח בחינת רוח. כי מתחילת ברייתו היה נועד לתשמיש שחציוֹ רוחני. ולא נפליג אם נאמר, שראשית התפתחותו של הטעם הרוחני נעוצה במלח הגשמי. שהאדם הקדמוני היה מתבל בו את הפת ואת התבשיל ואת המקשה, כשם שעוּבּריה של הריטוריקה כבר היו מקופלים בסולם־צעקותיו של הפרא.

לפיכך נעשה התבלין צורך פיזיולוגי לאדם, והיה מקדש מלחמות עליו ויוצא ליהרג ובלבד שישיג את התבלין הדרוש. עבודות מחקר רבות ומלאות־ענין מתארות את המלח ואת הבשמים כחלוצי התחבורה והתרבות. דרכים נסללו כדי להוליך אותם בהם, ושומרים הופקדו כדי להגן על אורחות־הגמלים הנושאות צרי ולוט ומלח למקומות מרוחקים, שלא נתברכו בדברים האלה. והם היו דרושים גם לצרכי פולחן ודת. אולם העובדה, שהקריבו מלח והקטירו קטורת ולבונה וכל אבקת־רוכל לפני האלים, אף היא מעידה מה חשובים היו אלה בעיני האנשים, שכן את הטוב ואת היקר היו מקריבים לאלים.

המלח והתבלין היו מוריו של האדם גם בענין חכמת השיעורים. גבול הוצב לשימוש במלח. “שאור ומלח רובן קשה”, אמרו חכמי התלמוד. ומשנתעורר האדם וראה שיש דברים שמיעוטם יפה ורובם קשה, ממילא הרחיב את הנסיון הזה על פני תחומים אחרים. וכך היה המלח אבי ההבחנה והמידה הבינונית. ודאי נשתיירו גם אחר כך כתות בעלות נטיה לתיפלות או לגודש של מלח ופלפלין, אבל אלה נתמעטו והלכו, ונמנו עם המתמיהים, שאין הכלל נוהג על פיהם. ורשאים אנו להניח, שהבדלי טעם אלה התנחלו מדור לדור ולכולם יש יסוד במורשת אבות, בסגולות הקמאיות. בעלי הטעם “הקלאסי” ובעלי הטעם ה“אקסטראוואגנטי”, לכולם יש על מי לסמוך. הם ילדים חוקיים לאבות ראשונים, שנתלבטו למצוא את שביל־הזהב בין התפל והטעים. ואפשר שכל אותם תילי־תילים של הלכות מליחה, שנתגבבו בספרות ההלכית שלנו, אינם אלא בת־קול של הימים ההם והמנהגים ההם בשינוי גירסא. כל מי שנתעסק בהם אי־פעם יזכור אל נכון, שתוך כדי משא ומתן הלכי זה נשתכח ממנו כליל, כי בתרנגולת או באומצה של בשר הוא עוסק, משום שאלה פשטו את דמם ובשרם ונזדככו ונהפכו לעצמים רוחניים, לחפצי־שמים.

ב

סם בימינו לא נתמעט ערכם של לחם ובשר, אך גדל ערכם של המלח והתבלין – בוני אדם מוסרים את נפשם עליהם. מלחמות רבות אין לפרשן אלא כמחאה על האפרוריות ועל החדגוניות שבחיי יום יום. קצה נפשם של הבריות בעבודה המונוטונית ובלחם הקלוקל והם מתאווים לחליפות ולשינויים. הם רודפים אחרי איזה פלא, הרומז להם פעם פה ופעם שם ומבטיח להעניק להם הרגשת־חיים עזה. החייט על מחטו, הסנדלר ליד דלפקו, האיכר במחרשתו, הפקיד ליד שולחנו, המורה בבית ספרו והעתונאי בסיבובו – כולם נתקפים פתאום ע"י הרגשת שממון ומבקשים בכל כוחם להגאל ממנה. ביחוד נדחפים למלחמה חיל־הקצינים והמפקדים והטוראים. הללו, המתאמנים בוקר, צהרים וערב ליום־קרב ומבלים את חייהם בקסרקטינים או במגרשי־אימון, שואפים למלחמה ממש, “להריח אש” בלשון הצבא. ואף על פי שהסכנה היא סכנת נפשות, הריהם מעדיפים לחיות חיים חריפים ומשכרים בשדה־הקרב תוך אימי־מוות ולא להמשיך את הוייתם הנראית עלובה בעיניהם וחסרת טעם. מבקשים הם להראות את כוחם וגבורתם, להצטיין, לזכות באותות־כבוד, לקבל סרטים, לעלות מעלה מעלה, ובקיצור: לתבּל את חייהם התפלים. רק מעטים, היודעים למצוא טעם ויופי בעבודתם, במלאכתם, במשפחתם וביצירתם, אינם נגררים אחרי המגפה הזאת, אך על פי הרוב מכריזים עליהם שהם בוגדים, שונאי המין האנושי, ובמקרה הטוב ביותר הם נדונים לנידוי. ספרי הזכרונות של החיילים בכל המלחמות מלאים וגדושים עדויות והוכחות לאמיתותם של הדברים האלה.

ברם, גם בחיים הפשוטים, הקרויים חיים אזרחיים, המתנהלים כביכול על מי־מנוחות, עזה השאיפה לתבלין במידה שאין אנו משערים אפילו את גדלה. לא רק בני שבטים פראים באפריקה ובאסיה, אלא גם בני אירופה נלחמים לקצת מלח, קישוטים וצבעים. יום יום הם מצפים להם ולא יחסכו שום טרחה ועמל כדי להשיגם. אלפי ענינים בררו להם בני אדם לענות בהם, ענינים שיש בהם כדי להפקיע אותם מן השיגרה והעול המייגע. בסיועם הם אומרים להסיח את הדעת מן החיים הקטנים שהיו עליהם לטורח, לפכח את השעמום ולרוות את הלב ואת העין. טרחתי לצרף מקצת מן הענינים שהם בחינת תבלין ושכמעט כל אדם להוט אחרי כמה מהם. כדי שיהיו נסקרים בסיקור־עין אחד סידרתי אותם בסדר אלף־בית. אלה הם הדברים שאנו רודפים אחריהם:

אהבה, אפיקורסות, אצטגנינות, אושר, אותות־הצטיינות, אישים ידועי־שם, אמנות, אשליה, אובות וידעונים; ביבר, בכי, במות, ברקים, בדותות, בדיחות, ברכת כוהנים, בתי־מרגוע, בלשות; גיבורים, גוזמאות, גילוי עריות, גירויים; דיבוק, דקלומים, דרשות, דברים שבצנעה; התגוששות, הרפתקאות, התרגשות, השבתות, הצגות־פאר, הפגנות, הימנונים, התקוממות, הסוואה; ועידות, ויכוחים; זרי־נצחון, זיקוקין־די־נור, זעזועים, זהב; חופות, חיות, חתונות, חנופה, חגיגות, חדשות מרעישות, חכמות, חגים ומועדים, חלומות, חקירות; טקסי־אבל, טקסי־חנוכה, טיולים, טכסיסי־מלחמה; יצרים, יובלות, ימי־עוצר, ימי־פגרא, י"ש, יופי, ישיבות; כבוד, כיבושים, כדור־רגל, “כוכבים”, כמרים, כותרות שמנות, כסף; לויות, ליצנות, לגימה, לויתן, ליקוי־חמה; מחאות, מתנות, מזמוטים, מחיאות־כפים, מלחמות, מגביות, משיחיוּת, מלחמת־שורים, מוֹמוֹס, מחזות, מגידוּת, מחלוקת, מרגלים, מחתרת, מינות, מלאכים, מלשינות, מסתורין, מפלצת, משטרה, משפטים; נשים, נשפי־מסכות, נאומי־הספד, נסיעות, נעילות, נוף, ניבול־פה, נבואה, נכסים; סמלים, סרטי־קולנוע, ספרות, סימפוניה, סלסלה ומלמלה, סכנות, סודות, סעודות־הבראה, סתרי־תורה; עלילות־גבורה, עושר, עסקנות, עצרות, עתיקות, עתונות־מגרה; פרסומת, פומביות, פולמוס, פרסים, פלאים, פסלים, פורים, פרחים, פיוט, פושעים, פילטרופיה, פושטי־רגל, פעמונים, פתגמים, פרפראות; צילומים, צבעים, צבא, צחוק, צדקה, צואות, צלצלי־תרועה; קדושים, קילוסים, קרבנות, קריעת בגדי־אבל, קריאות־בינים, קרקסים, קוביוסטוס, קטטות, קלפים, קלות־ראש, קנאה, קנינים, קרבות; ריקודים, רעמים, רביים, רכילות, רעידת־אדמה, רציחות, רשעים; שביתות־שבת, שביתות־רעב, שביתות־זקן, שידוכים, שושבינים, שואה, שטפון, שירה, שיכרות, שלשלת־יוחסין, שלטון, שנאה, שערוריה, שעשועים; תהלוכות־נצחון, תהלוכות־שבויים, תיאטרון, תזמורת, תארי־כבוד, תבערה, תמרונים, תענית־ציבור, תערוכות, תפילות, תצפיות, תאוות, תפנוקים.

כאמור, אין זה אלא תפריט פורתא. כי רבים ומרובים הם הנושאים, שבהם משתקע האדם כדי לזכות במעט גירויים עזים או חויות חריפות, שאינם מצויים בחייו היומיומיים. כל אחד מאלה יכול לשמש חומר למדרש פסיכולוגי וסוציולוגי. לאור כל זה אנו רואים כמה דל דמיונו של אותו אדם, הקובע כמושכל ראשון, שהכלכלה היא הכוח הראשי המניע את חיי הפרט והכלל, או שמלחמת מעמדות ממצה את משמעותה של ההיסטוריה ומסבירה אותה! אפילו אדם קמאה לא היה חי על הלחם לבדו אלא תיבל אותו במלח, וקישט את כליו והקטיר קטורת וצייר על כתלי המערה. על אחת כמה וכמה האדם התרבותי, שהתבלין נעשה לו מצרך ראשון, ואפילו הקל שבקלים אומר בשעה מסויימת: “או חברותא או מיתותא”, גם כשאסמיו מלאים מזן אל זן. האדם מורכב יותר מכפי שנראה לחכמי־הניתוח, שחקירתם משתבשת עליהם בעיקר משום שהם מבקשים לדחוס את כל החזיונות המנומרים לתוך מיטת־סדום של שיטה אחת ויחידה או של עקרון אחד ויחיד.

ג

אולם תרבות האדם נתעלתה עילוי אחרי עילוי והיא הגיעה לידי שלב כזה, שעצם הדברים הרוחניים תפלים בעינינו אם חשובה בעינינו אין די בכך, שיהא המדבר מודיע לנו איך־שהוא את חפצו, אלא עליו להשתמש בסגנון נאה, כלומר בתבלין. הוא הדין בספר. מחשבות כתובות בספר, או סיפור מסופר בספר, עדיין אינם לוקחים את לבנו ולא נראים כיצירה, אלא אם כן ניכר בהם אותו כשרון המייחד אותם לשבח, כלומר שמובלע בהם אותו תבלין. גם התנהגותו של אדם, אם היא נעשית על פי ה“שולחן ערוך” בלבד, עדיין לא יצא ידי חובתו ולא יעשה עלינו רושם טוב. בכגון זה מבדילים בין נימוסים שהם מצות אנשים מלומדה ובין נימוסים שנקלטו בדם, היינו, שוב אנו בודקים אם יש בהם אותו תבלין סודי הממתיק את הכל. ומי אינו יודע שנואם לוקח את לבנו במתק שפתיו, בהומור שבדבריו, בנועם קולו וכיוצא בזה. ואף המדינאי אם אינו מחנן בברק מיוחד, בחן ובחריפות רוחנית, לא יעשה את שליחותו כהלכה. שכן הבקיאות ב“אותו ענין” בלבד עשויה להפכו לסמל של יבושת דוחה. ואין תימה בדבר, שגם לימות־השבוע אין תקומה בלי “אותו תבלין ששבת שמו”. ויפה אמרו, שמתבלין זה ניזונים כל ימות השבוע. מחצית־השבוע הראשונה ניזונה מן השבת שעברה ומחציתה השניה – מן השבת שתבוא.

אין לך סוג של אמנות שאין לו תבלין. המוסיקה, הלשון, הפיסול, האדריכלות, הריטוריקה, הציור, המחול – לכל אחד מהם נתייחדה מערכת קישוטים, שהם מעין אמנות בתוך אמנות. הקישוטים האלה, שבאו בתחילה לשם סלסול ונוי בלבד, נעשו במרוצת הימים חלק מ“גוף” האמנות. בלעדיהם היא פגומה. כדרך שאותיות־הקודש בתורה נפסלות אם לא נקשרו להן הכתרים והתגים והעוקצין כדת וכדין. העיטורים החיצוניים נתקדשו ברבות הימים וממילא נתמזגו עם האותיות עצמן. ממש כך אירע ודאי לספרות. התפתחותה גלויה יותר לעין ממקצועות רוחניים אחרים. החקירה העלתה כמה וכמה רישומי־ספרות קדמונים אצל העמים העתיקים, ועל פיהם אנו יכולים לעקוב אחרי דרכי השתכללותה והתעלותה. ומהם אנו למדים, שאין התפתחות הספרות אלא התפתחות התבלין במשמע המקיף של המושג הזה. ואמנם התנ“ך, שירת יוון ורומא הקדומה ופרקי האפוס העתיקים האחרים מעידים בשפה ברורה, עד כמה היו משוררים ראשונים אלה עדיני־טעם ודקי־הבחנה ומה מאוד ידע להוקיר את הבושם והתבלין והקישוט והסלסול בבואם להביע במלים את נסיון־נפשם וחזון־לבם. אין שום ספק, שאם נשתמרה חיוניותן של יצירות אלו עד היום הזה והן משמשות מופת למבע רוחני שגיב, הרי זה ברש וראשונה בזכות התבלין שבהן. סוד זה של תיבול ובישום, שהיוונים קבלוהו מידי האלים, והנביאים מפי ההתגלות האלהים, אינוֹ מתנחל כל עיקר. זהו סוד חד־פעמי, שאינו חוזר ואינו נקנה ביגיעות בשר ורוח; ולפיכך אנו יכולים לומר בפה מלא, שאוצר הדעת והמדע והנסיון שלנו עשיר יותר משל הקדמונים, אך שטות היא לחשוב, שאותם בשמי־יצירה, אשר שימרו לאורך־ימים את פרי רוחם של גאוני שירה אלה, פחותים בערכם משל הדורות האחרונים. להיפך: אפילו גדולי היוצרים בעולם, כגון שקספיר ודנטה וגיטה וביאליק עשו כמתכונת התנ”ך, אך למדרגתו לא הגיעו. וגם תינוקות של בית רבן יודעים, שלא בגלל הרעיונות והתוכן הסיפורי זכו יצירות־קדומים אלו למה שזכו, שהרי בשדה התוכן הרעיוני והסיפורי אין הדורות האחרונים נופלים מקודמיהם ואפילו עולים עליהם – אלא בזכות אותו טל־שמים ואותם זהרורי־חמה ואותם ספירי־לשון וגווני־קשת, שאין הפה יכול לאומרם, אף על פי שהנפש מלאה מהם. וכשם שלמצרים היה ידוע סוד החניטה המפליאנו עד היום הזה, כך היה ידוע סוד היצירה והתבלין לכמה ברוכי־אלוה בעמים אחרים, שנגנז אחריהם. אבל לא אלמן האדם. לא לשוא הוא חותר לגלות את הסוד הזה, ואם כי הוא לא נתגלה, נתגלו לו אגב חתירה זו סודות־יצירה אחרים. היוצר הגדול נמשך אחרי הריח והטעם של יצירת־הקדומים ושוב אינו יכול שלא לתבל גם את יצירתו. הנה כי כן גם בימינו לא תוכנה הפורמאלי של היצירה עיקר, אלא התבלין שבה, לוית־החן שבה, השאור שבעיסתה, מלאכת המחשבת שבה. ההשאלות, הדימויים, הציורים והמשלים והעיטורים וכיוצא באלו הם נשמת היצירה הספרותית האמיתית. החומר, העובדות, התוכן והמסופר, גלמים הם, הכלים ואובדים. רק התבלי, שמן האפרסמון, הרוח שברוח, אם אפשר לומר כן, אינם בטלים עולמית.

החידה האמיתית בתחום זה היא חידת השיעורין. מה שיעורו של תבלין הממתיק את היצירה ומאיזה שיעור ואילך הוא מקלקל אותה. שהרי לא כל המרבה בתבלין משביח את המתובל. ולא עוד אלא שהתבלין כשלעצמו לעתים קרובות קשה לעמוד מפני טעמו או ריחו. הוא נועד לבשם את האחרים ואין לו חיים עצמיים. הוא בחינת בן־לויה. ערכו נקבע ע"י תשמיש־חוץ. לפיכך יש לדקדק ולהבליע ביצירה מידה בינונית ממנו. אך דא עקא: מי חכם ויגדיר מה זה ממוצע. ולא עוד אלא מה שנראה כממוצע לזה נראה כמגודש לזה, וחילופיהם. מכאן מחלוקת הפוסקים בהלכות טעם וריח. המחלוקת הזאת חמורה כל ךכ וההכרעה בה קשה כל כך עד שעמדו ואמרו: על טעם ועל ריח אין להתווכח.

מסופר על סאַקיאַמוני, קונפוציוס ולַאוטסֶה, שעמדו לפני כד חוץ – סמל החיים – וכל אחד מהם טבל את אצבעו בנוזל הזה כדי לטעום ממנו. קונפוציוס הריאליסטן מצא שטעמו חמוץ, בודאַ מצאוֹ מר ולאוטסה אמר שהוא מתוק. אם בחוץ כך, שהחושים הטבעיים מסייעים לו לאדם בקביעת טעמו האמיתי, בדברים שביצירה – לא כל שכן. עם כל זה לא שמו הבריות לב לפתגם הנ"ל, והם מתווכחים. רובן של ההתנצחויות יסודן, לאמיתו של דבר, בחילוקי טעם וריח. אף על פי כן יש משהו יציב, שאפשר לכנותו בשם טעם־הדור. טעם זה אינו מגובש ואינו ניתן להמחשה, אבל הוא מרחף על פני הדור ומשפיע בגלוי על היורים והאמנים, באופן שאפילו אסכולות הצוררות זו לזו בתקופה אחת, מבליטות לאחר מיצוי־החשבון שיתוף שבטעם יסודי.

קשה להגדיר מהותן של דבר ה, אבל מציאותו אנה מוטלת בספק. מה שנבוני־דבר ומשובחי־טעם קורין בשם חן, עריבות, נועם, לחלוחית של שירה, הוד והדר – אינו אלא גישושים וליבוטים לעמוד על טיבו של אותו תבלין, שהוא חמדת כל יצירה. חז"ל אמרו: “אסתר (המלכה) ירקרקת היתה אבל חוט של חן היה משוך עליה”. לעתים אנו רואים לפנינו גם חטיבה אמנותית או ספרותית ירקרקת, שאלמלא חוט של חן המשוך עליה לא היה כדאי להעניק לה אפילו תשומת־עין; כדרך שיארע גם להיפך, שיצירה מעוטרת במעלות רבות ועשויה לפי כל הכללים היא בכל זאת ירקרקת בעינינו, משום שחסר לה אותו חוט של חן, אותו תבלין. ויפה אמר טאקיטוס: גם גוף האדם איננו עשוי רק מגידים ועצמות, אלא גם מדם חיוני. כל שכן יצירה רוחנית. אלא מקורם של כשלונות הרבה ביצירה ספרותית הוא בחוסר המזג, אם מפני מיעוט התבלין, העושה אותה תתרנית, כביכול, ואם מפני גודש התבלין, בחינת עושר שמור לרעתה. המכניס הרבה פרחי־לשון, רמזים חידודים ומשלים, מעמסה הוא מטיל על היצירה. כל יתר כנטול די. מן ההכרח שיהיה תואם פנימי.

כללו של דבר: תבלין זה שדיברנו בו איננו פרט, סעיף, צד טפל, אלא עיקר, דם התמצית, נשמת הדבר – חזות־עולם. הוא השם המפורש של ההויה. בלעדיו שממון, יבושת, חומר וצורה גלמיים. תרבותו של האדם ניכרת קודם כל בתבלין שבו. הלכה פסוקה היא בימינו, שאין אנו דנים אדם על פי דבריו המפורשים והתנהגותו הגלויה. השפה האנושית נשתכללה עד כדי כך שהיא משמשת, כמאמר הידוע, כיסוי למחשבות האדם. אולם אנו מרחרחים אדם ויצירתו, כדרך שעושים בעלי־חיים מסויימים, ומבקשים למצוא את התבלין שבהם. אין אנו סומכים על השכל בלבד. מבחינה זו אפשר לומר, שאנו חוזרים דרך גלגולי־התפתחות מסובכים אל נקודת־המוצא, אל חושי־הבראשית שלנו, שנתעדנו בינתיים ונתדקקו עד־מאוד.

אפשר שכמה וכמה קלקלות בספרות ובחיים מקורן בשגגת הנוביזם. שכן מידת הסנוביזם הרבה פרצופים לה, אך ענינה אחד: רדיפה אחרי החדש־שבחדש; עגיבה על איזה בר־סמכא בעיניני טעם, שהשעה העלתה אותו למדרגת פוסק; חיקוי למעשיהם של גדולים ומקובלים, ובקיצור: העמדת פנים. הסנוֹבּ חושש תמיד שמא אין הוא עומד “על גובה הזמן”, שמא מישהו מודרני ממנו.

יש והסנוביזם מתגלה בצורה מגובשת ומרוכזת באיש אחד, ואז לפנינו טיפוס של Dandy לכל הפרטים והדקדוקים. אולם לעתים קרובות הוא מופיע במעורב ובמוסתר, באופן המשלה את העין. הבקורת העצמית מקהה מעט או הרבה את עוקצו וכורכתו בתכריך רעיוני. אותה שעה אין הסנוביזם הולך בגפו, אלא בלוית אשת־בריתו: השליחות הציבורית, הספרותית או האמנותית כביכול. ורעה גדולה היא שמידה זו אינה נחלתם של שפלי־דרגה בלבד, אלא מצויה לפרקים גם אצל בני־עליה.

חזיון זה בולט ביותר בשדה השירה. משוררים נכבדים, שכוכבם קבוע בשמי השירה העברית, שעמלו כל ימי חייהם להביע א עצמם באמת ובאמונה, יש והם מתאווים פתאום לאיזה כתר חדש. בדרך זר ומשונה הם גולשים בבת־אחת לתוך רשות שאינה שלהם, לרשות האפנה בת־השעה. זוהי תקלה שכיחה במיוחד בימים של זעזועי חברה ורעש־עולם. הבריות רואים יסודות נמוטים וחיים מתערערים והריהם נחפזים לחשוב כי גם דרכי השיר ומבע הנפש נתישנו או בטלו. עזי הפנים שבהם מושכים בעטיני המשורר וכופים אותו ליתן להם מן האדום אדום, מדם המלחמה, מנפץ הפצצות ומרעם הקלגסים. בהיותם תקופי היסטריה הריהם תובעים גם שירה היסטרית, המתחתחת כתותח, צועקת כפצוע, מתחבלת כמרגל ודוממה כחלל. והמשוררים, שיש בהם בחינה דנוקבא, מתפתים ונענים לתביעה זו. ואפשר שיש להם מעין “נפילת־מוחין”, מתגנב ספק ללבם בדבר ערכה של בת־השיר בימים כאלה. הם רוצים ללוות את החיים לואי פיוטי, להשתתף במאמץ הקיבוצי ולהיות “אקטואליים”. כך נולדו שירי המאורעות, הנמל והים, וכך מתחברים עכשיו שירי מלחמה וצבא, שירי מעפילים וכיוצא בהם.

אולם המשורר האמיתי רוח אחרת פורטת על מיתרי כנורו: הריהו כאחד השט יחידי באוקינוס. הפצצה זו, שמרעישה אותו כבעל לאש וכאב לילד, לא תמיד מניעה את כנפי בת־שירתו. על כל פנים סדר הדברים איננו כזה: התקפה אוירית – כתיבת שיר. מה פלא בדבר, שעלינו לנפות מאות שירים “אקטואליים”, שנתחברו בשנים האחרונות, כדי למצוא אחד או שנים הראויים לשם זה. רובם דרובם הלא הם פזמונים ותחריזים, שאינם נאים לעושיהם ואין עושיהם נאים להם. אנו מקשיבים לשידורי הרדיו, ואזננו סולדת למשמע שירי־הלכת והמלחמה שיש בהם עשרה קבין של תיפלות, מעשה ידי משוררים שנתפתו לסנוביזם.

פתחים הרבה לסנוביזם, הוא מציץ אלינו מבעד לסממני השירה או הפרוזה, הנאום או המעשה הציבורי. בתקופה האחרונה הוא מתגלה באימאג’יזם. האימאג' עצמו הוא כמובן מגופי השירה. הציור, הדימוי וההשאלה הם סוד הפיוט ונשמתו. ברם – קיפולם בשיטה מחייבת, חניטתם ב“איזם” מיוחד וכל־יכול וההתגנדרות בשימושם כבמסתורין של השירה – כל אלה הם מעשה־סנוב. ויתר על כן: האימאַג’ים, גם כשהם יפים וחמודים כשלעצמם, שעה שאינם באים במקומם הם דומים לבדיחות המסופרות לא כדי להמשיל על איזה ענין, אלא לשמן. פעמים שהמשורר זורע אימאַג’ים על פני השירים כאותו אוֹפה, הבוזק סוכר וקנמון על תופיניו התפלים. התופין עשוי אמנם על פי נוסח אחרון, אך טעמו לא השביח על ידי כך.

נפוץ מזה הוא הסנוביזם הלשוני. שפתנו שרויה במזל של פריחה והתעשרות. כל מקצועות המדע והחיים מעניקים לה מלים ומושגים ותמונות. ביחוד גדול חלקה של העתונות בחידושי מונחים. לא פעם מביא עמו חידוש מלה או טביעת ביטוי חדש הרגשת פורקן לדובר או לכותב: סו“ס נפטרנו מן ההכרח לעקוף. אולם ישנם אנשים בתוכנו, ואפילו חוגים שלמים, הלהוטים אחרי כל חידוש וקונים אותו במשיכה סמוך ליציאתו לאור העולם. ולא משום שעד כה התלבטו מחמת חוסר יכולת להביע מחשבתם במדוייק – עד שבא החידוש וגואלם, אלא פשוט משום שזוהי המלה האחרונה של האפנה הלשונית ואין הם רוצים לפגר אחרי האפנה. אם בבוקר לא־עבות אחד כתב מאן־דהו “יעיל”, מיד כל הסנובים “בעלי יעילות”. ואם באחד הכינוסים השתמש נואם במלה “שוני”, לא עברה יממה והתחילו משננים ב”שוני“, אעפ”י שלאמיתו של דבר זהו חידוש שכבר הגיע לבר־מצוה ולא הנואם הזה המציא אותו. אולם סמכותו של הנואם גרמה להתפשטותה של המלה הזאת. ואין אלה אלא דוגמאות מעטות מני רבות.

וצר מאד, שהסנוביזם מתעטף אפילו בטלית של צרת־ישראל. בתקופה זו, כשבשורתו של יום אחד שחורה משל חברו, ישנם רבים אשר האבל והקינה נהפכו אצלם למין “מצות אנשים מלומדה”, למין אפנה. תמיד הם נראים נרעשים ומזועזעים, ומשגיחים בשבע עינים שלא יימצא חס וחלילה משתמט מן האבל. טיפוס זה של בעל־בכי מצוי בשירה ובפובליציסטיקה ומופיע בכינוסי עם. סובל הוא מתסביך, שלא עדו עליו עדיין, ושאפשר לכנותו בשם “תסביך־נורדאו”. הוא נורדאו, שנשא פעם בקונגרס הציוני משא גדול של צרת ישראל. אבל דבר כזה אינו בגדר חיקוי. והנה אנו עדים ללגיונות של נאומים, שירים ומאמרים, המתחרים זה בזה בחישוף המוגלה ובתיאור הנגעים, בלי שיעשו עלינו רושם. דומה שיש כאן העמדת־פנים, פוזה. הכואב הנאמן יושב על פי רוב לאחר הזעזוע הראשון דומם ויחיל. ככל שרבות הזוועות פוחת רוח הרגישות. וכל המשתתף בצערו של עולם או בצערו של ישראל כ"ד שעות במעת־לעת, מחשיד את עצמו עלינו שמא אין תוכו כברו.

הזמנים הפרועים והמזועזעים יפים לגידולים ממין זה. אולם עלינו לטייב את אדמתנו ולעקור את הגידולים האלה.

לאברהם שלונסקי,

במלאת כ"ה שנה ליצירתו.

דימויי השירה המודרנית וסממניה, עוררו קטרוג וראוי להדרש להם, ואם גם דרך הערה קצרה. כל פעם שאתה נפגש עם שולל שירה זו, מיד הוא מוציא מנרתיקו דימויים אחדים ומטילם כנגדך: הזוהי שירה? האין כאן משלים מדומדמים, שדעתו של אדם בריא לא תסבלם? כלום לא דמיון חולני הוא, דמיון כזה המשוה את הירח לעצם פלוני ואת הכרך למראה אלמוני? לא כך כתבו המשוררים הקדמונים ולא כך דימו גם הפייטנים הגדולים בזמננו.

לפנינו, איפוא, שתי תוכחת עיקריות. ראשית, שדמיונם של בעלי השירה המודרנית חולני הוא, ושנית, שהם מתעתעים במשלים ונמשלים כאשר לא תעתעו אבותיהם ואבות אבותיהם.

והנה אין ספק, שיש משהו חולני בעצם הסטייה מן הלשון המתהלכת בשוק, בעצם החיפוש אחרי משהו חדש ובאי־הסיפוק מן הנתן ועומד. הבריאים בתכלית ובעלי החשבון ודאי שאינם מבלים את ימיהם בביקוש ניב ממצה להרגשתם וציור מכוון לחזון רוחם. אולם הללו גם לא יולידו דבר. הם נהנים מן המזומן ואינם מהנים. ואילו כל מי שמחולל דבר־מה הוא חולני. אשה הרה היא חולנית; ציפור, המשירה את נוצותיה, אף היא חולה; בעונת האביב מורגש משהו ניברסתני בכל הטבע כולו. הסיני דיקדנטי פחות מן האירופי. כל מקום שאתה מוצא לידה והפראה, שם אתה מוצא גם “חולשה”, מחלה, דיקנדץ, ואילו בריאי הבשר ודלי הרוח צלולים אמנם ובהירים ואין בהם כל עירוב, אך משולים הם למים מסוננים ומזוקקים, שאין בהם שמץ של יסוד זר. הם אמנם זכזכים, אך גם מחוסרי צבע, נטולי טעם ובלא יסוד מזוני. בהיותם בעלי חושים למעשיוּת בלבד, הם מבקשים גם מן השירה והאמנות קלוּת, שעשועים ואסתטיקה של מה כך. מכיון שאת נכסי החומר הם רוכשים להם בדי־עמל ותענוגות החיים ניתנים להם במחיר רב, הריהם רוצים שלפחות נכסי השירה והספרות יוענקו להם כלאחר יד. דורש הוא, שחרוזי השיר יובנו לו מיד עם הגלותם לפניו, גם בשעה שהוא קורא אותם במשרד או ברכבת. מעשיוּתו אומרת לו, שאין צורך בהתיחדות ובהכשרת הלב, אלא כל מה שאינו נהיר לו בהשקפה ראשונה, סימן הוא שאין לו ערך, שהוא חולני ומחוסר שחר.

אולם אם טענה זו של “איני מבין הפלגות דמיון כאלו” יש בה לפחות מן הצידוק הסובייקטיבי, הרי הטענה השניה של תעתועים ודימויים מוזרים היא נטולת יסוד לחלוטין. שרשיה נעוצים, פשוט, בבערות גדולה, שאינה פוסחת לפעמים אפילו על המשכילים העבריים שבארצנו. כל מי שיטרח ויקבץ את האליגוריות, הדימויים וההשואות המפוזרים בכל השירה העברית מראשית היותה ועד היום, יעשה עבודה מענינת, מאלפת ומאוד מועילה. התנ“ך עצמו שופע דימויים “אכספרסיוניסטיים” ו”פוטוריסטיים" כאלה, שאילו ניתנו בשירה המודרנית היה הבעל־בעמיו של ימינו פוסל אותם בחולניות ובהפלגת דמיון משונה. אולם לא רק בתנ"ך מצויים “ספיחי” רגש ודמיון אלה, אלא בכל הספרות העברית כולה. ולשם המחשת הדבר לא אביא בזה אלא שתים שלוש דוגמאות משל משורר אחד מימי הבינים ומשל משורר אחד שבימינו. דימוי לעומת דימוי: בהביט המשורר בלילה מעונן אל הירח ואל העננים המרחפים ועוברים במהירות על פניו, הוא שר:

כְּאִלּוּ לְבָנָה בֵין נְשִׂיאֵי עָב –

סְפִינָה מְהַלֶּכֶת בְּנִסֶּיהָ.

ר' שמואל הנגיד (לפי ד. ילין)

ומשורר זמננו המביט בשמים הבהירים בלילה מהו אומר?

רְאוּ:

גַּם הַיָּרֵחַ

כְּסִירַת הַכֶּסֶף בְּשִׂרְטוֹן הַכְּחוֹל.

א. שלונסקי (אבני בוהו)

ואפילו השימוש בדימוי צבא השמים לאותיות העבריות, שימוש שהוא תמיד נושא ללעג בפי שוללי השירה המודרנית, אף הוא כבר היה לעולמים, ובעברית צחה. וכך יקרא ר' שמואל הנגיד בראותו את הירח על רקע של שמים מכוכבים:

וְיָרֵחַ כְּמוֹ יוֹד נִכְתְּבָה

כְּסוּת שִׁיחוֹר בְּמֵימֵי הַזְּהָבִים.

ובדברו על אויביו, שהוא וחילו הפילו בהם חללים רבים הוא מדמה:

וְחִלַּלְנוּם שְׁנַיִם מוּל שְׁלֹשָׁה

כְּמוֹ נוֹקֵד כְּתָב בִּסְגוֹל וְצֵירֵי

(ר' שמואל הנגיד)

ואחד מיוצאי חלציו בימינו ישורר:

מִי תַּחַת כּוֹכָבִים שָׁם חָרַת פֵּה־נוּנִים

בִּרְקִיעַ בֵּית־עַלְמִין…

א. שלונסקי (“לאבא אמא”)

אין כאן אלא נסיון לדוגמה, הראוי להרחבה יתירה. אילו נעשתה עבודה כזאת, היה בכך משום הוכחה, שהמשוררים העברים בכל הדורות היו בעלי דמיון פורה והנחילו לנו שירה “מודרנית” גדולה, שבשעתה ודאי נמצאו משכילים בעלי־בעמיהם, שלא בינו אותה וחשבוה לחולנית.

בזה לא נאמר, שמשוררים מודרניסטים ידועים ושאינם ידועים לא הכניסו לשירה העברית החדשה גיבובי מליצות וערימות ציורים מתים, שהם כעומס של סרק על גבה של השירה. אולם כלום שירה מזויפת ומסורבלת נגררת רק בעקב המודרניזם? כלום אי אפשר לחקות גם את המשוררים “בריאי” הדמיון ואת בעלי המהלך הישן? אין נסתר מעדת החקאים והאפיגונים. רק אלה, שרגילים לראות כל עבר כגן־עדן אבוד, והם מורדפי פחד סתום מפני החדש, שמא תתקעקע איזו בירה שנתבצרו בה – רק הם פוסלים שירה בגלל היותה שונה מזו שהתרגלו אליה מימי ילדותם.

א

אדם שאין לו ספריה בביתו, דומה כמי שאין לו מגן. ספרים טובים משולים למלאכים טובים. כל ספר הוא ביסודו של דבר ספריה שלמה, כי בו רוחשת לא נשמת מחברו בלבד, אלא כמה וכמה נשמות, נשמתין עתיקין ונשמתין חדתין. לעולם אין ספר אחד פרי מחבר אחד, גם אם שמו המפורש מתנוסס עליו. אם נניח שהיה פעם ספר ראשון, ודאי הוא שאיננו בידנו. גם הספר המכונה בשם “ספר בראשית”, אינו אלא הספר הקדום, אך לא הראשון. אין איש אחד ואין דור אחד מוכשרים לפי טבעם האנושי המוגבל ליצור יש מאין ולהגיע לידי ניסוח מושלם כזה, המצוי בספר בראשית. ואם כך בדורות הראשונים, שהיו קרובים יותר אל המקורות, בדורותינו לא כל שכן. ומי ששרוי במחיצתה של ספריה, מובטח לו שהוא שומע סוד שיח שרפי נשמות. משום שכל ספר הוא בחינת נשמה שנשרפה בלהבה. “ספר” ו“שרף” קרובות זו לזו קרבת־אותיות, ורק שינוי הצירוף מבדיל ביניהן. ללמדך: אין ספר ראוי לשמו, אלא אם כן העלה המחבר את עצמו כקרבן־עולה עליו. לפיכך יש יסוד להנחה, שלכל סופר יש רק ספר אמיתי אחד, גם אם עשה ספרים הרבה. רק יחידי־סגולה זוכים לקום מאפרם ולכתוב עוד ספר ולהשרף שנית.

ספר טוב שורף גם את הקורא הטוב. הקורא בספרים צוננים ומצננים, הרי זה ממבלי־עולם. כל ספר הוא צנא מלא חיים. וחיים משמעם סערות, סבלות וקדחת יצירה. כל אלה הומים בספר אחד, קל וחומר באוצר של ספרים. המכניס ספריה לתוך ביתו, ממלכות שהיו והוות הוא מכניס לתוך ביתו. לעולם אין בעל־ספריה בודד. יש לו חברותא. הוא מתרגל לעמוד במקום גדולים ולהבין לריעם. את כל העולם הוא מקפל בתוך חדריו או לפחות את מיטב נציגיו. אדם הישן בחדר שיש בו ספרים, מובטח לו שלא ירבה לעסוק בדברים בטלים. הוא בוש לעשות כך. הנה ננעץ במוחו ענין טורד וכוסס, שערכו בר־חלוף, המעסיקו כולו. נדמה לו שכל עולמו תלוי בשערתו של אותו ענין. ופתאום נפל מבטו על אחד הספרים המעולים והחביבים עליו. מיד יוציא אותו מארונו וכהרף־עין יעבור לעולם אחר.

אין אתה מכיר ספר הכרה לעומקו, אלא לאחר שהבאת אותו לרשותך. ההיכרות בין קורא וסופר וספר אינה מעשה בן־פעם־אחת; היא אינה נקנית בקריאה, שבאה אחריה עזיבת הספר. זהו תהליך של צמיחה ושל התרחשות בלתי פוסקת. בדומה להיכרות בין בני אדם אף זו מלאה משברים, מעלות ומורדות. אם שגית פעם בהערכת ספר, שאינו ברשותך, שוב לא תוכל לתקן את המעוות. עצלות היא באדם ואין דרכו לחזר אחרי ספר שקרא לשם בדיקת דעתו מחדש. אך אם הספר בארונך, יהא זה תובע את עלבונו ולא יעברו ימים רבים ותיווכח, כי דינך היה דין מעוקל. כי אין לך ספר שאין לו שעה. יש ספר שלבנו גס בו, הואיל ונדמה היה לנו כי כבר מיצינו את ברכתו עד־תומו. באחד הימים נעלעל בו שוב – ויחס הערכתנו אליו יתחדש. כי דעתנו על ספרים, כדעתנו על חזיונות חיים בכלל, מותנית בשיעור הנסיון שרכשנו לנו. ואין זה דבר נדיר, שספר אשר לקח את לבנו שבי בגיל זה, שוב אינו נחשב בעינינו בגיל אחר, ולהיפך. המשכיל, הבוחן את עצמו תמיד, יכול יוכל לחזור בתשובה רק אם הספרים לא יהיו רחוקים ממנו. בדומה לכך אנו משנים את דעתנו על בני־אדם לאחר שנפגשנו עמהם שנית ושלישית.

אנו אוהבים ספר כאילו היה בריה חיה. אנו חומדים אותו בלבוש מסויים, בכריכה מיוחדת, בנייר מסויים ובאותיות ידועות. תכריכי הספרים ותבניתם אינם דבר ריק. הם מושכים ומפתים או דוחים ומרחיקים. אפילו שם המוציא־לאור מתחבב בזכות הספר החביב. ביחוד חביבים עלינו ספרים,שמחברם טיפל בהוצאתם בעצם ידיו; כשם שיש איזה פגם דק בכתבי־סופר שנערכו ע"י יורשים.

אולם גם הביצוע הטכני והטיפול החיצוני מצד אחרים גורם מכריע הם בחיבוב הספר וגורלו. מלכתחילה ודאי הוא, שישנן אפשרויות שונות לפני המו“ל או היורש החוקי לברור לספר תבנית ומראה מסויימים. ההכרעה נחרצת לפי טעמם. אולם לאחר שנפלה ההכרעה, והספר הגיע לידך בצבע מסויים ונקלט בנפשך בצורה ברורה, שוב אין אתה בן־חורין לבקש לו תבנית אחרת. כעין גזירת־גורל כאן. הנסיון להפריד בין ספר חביב, שנתגלגל לידך בימי עלומיך, ובין צורתו לאחר זמן – עשוי לזעזע את עצם היחס לספר. לומדי ש”ס, שהיו מורגלים ללמוד בגמרות מעוכות ומחוקות, היו מרגישים טעם־לפגם בשעה שנאלצו ללמוד בגמרות חדשות ומבהיקות. הטורח המרובה, שהיו צריכים לטרוח כדי לפענח שורות מטושטשות, נעשה אצלם חלק מן התענוג שבלימוד.

ב

דבר הלמד מאליו הוא, שבספרים מעולים הכתוב מדבר. כל אדם בימינו כמה וכמה שעות־כושר מזומנות לו לרכוש ספרים, ־ וכך הארונות מתמלאים ספרים פחותי־ערך, שסכנתם גדולה קודם כל מחמת זה שהם גודשים את האיצטבאות ודוחקים את רגלי חבריהם הטובים מהם. העין הרואה ספרים שכריכותיהם נאות (והרבה ספרים גרועים כריכותיהם נאות), שוב אינה רואה צורך בספרים חדשים. לפיכך חובה היא לנפות את ספרינו. אין זאת מלאה קלה; ספר, המצוי זמן ממושך בבית, אי־אתה בן־חורין ליתן לו גט־פטורין על־נקלה. אבל יש לזכור, שספרים גרועים דינם כדין על אשפה אחרת, וזו אין משהים בבית אפילו שעה אחת מיותרת. מציאותו של ספר גרוע היא איום תמידי. אם אתה לא תיכשל בו, יש חשש שמא ייכשל חברך או שכנך.

הֶרדֶר אמר: “יש שספר אחד השכיל או קלקל אדם לכל מי חייו”. לכולם לא נדע איזוהי הדרך נסתלף טעמו של פלוני. אילו היה בידנו לבדוק, היינו מוצאים כי בין שאר הגורמים ישנו גם ספר מסויים, שכוחו להרע גדול, והוא נחרת בנפשנו עד לבלי הימחק. ספרות זיבורית משפיעה כדיבוק, שקשה לגרשו. היא מדברת מתוך גרונו של בעל־הדיבוק. מסוכנת ביחוד ספרות השמה לה סתר־פנים. הכל בה “כמו”, “כאילו”. ומי שנתפס לה שוב אינו יכול להתחמק ממנה.

כנגד זה יש לנהוג כבוד בספרים בינוניים. אמנם, הספרים הטובים רבים כל כך, שאין חיי אדם מספיקים כדי לעיין במקצת מן המקצת, ולכן ראוי להגות במשובחים שבהם. אף על פי כן יש תועלת גם באלה, דוקא משום שהם עוסקים בנושאים נודעים. פעמים שגם ענינים אלה טעונים הזכרה וחזרה ומקבלים על ידם הארה חדשה. הסופר הבינוני חוזר ומעצב בדרך אינדיבידואלית את המוסבר־מאליו. ויש שביצירה הבינונית מוצע איזה דבר נפלא, פוקח עינים. מספרים עליו על תלמיד־חכם אחד, שהיה עובר גם על פרשת־השבוע של ה“צאינה וראינה”, שלא ניתן, כידוע, אלא לעמי־הארצות ולנשים. וכשנשאל, ענה, כ פעם אחת נתקשה בהבנת איזו סוגיה, ונשתרבב לפניו דרך־אגב ה“טייטש־חומש” והציץ בו באלכסון – וקושיתו נתישבה לו יפה.

ג

המכוון כאן לספריה אישית, משפחתית, ולא לציוברית או ממלכתית. זו האחרונה תעודתה לקלוט את הכל; היא מעין בית־מועד לכל ספר חי וא מת. אין חובתה להבחין בין טוב לרע. ועל אף הסדרים המדוקדקים שבספריה כזו, הריהי משולה ליער עבות, שמרוב העצים אין העצים נראים כל עיקר. מה שאין כן ספריה שהיא קנין הפרט. כל חכמתה בכך, שאינה נותנת דריסת־רגל לכל דבר־שבכתב ושבדפוס, אלא בודקתו תחילה אם הוא ראוי לכך. אפשר שהיא נוהגת במקצת בשרירות־לב; אך אין בכך פגם. ולא עוד אלא אם הבריח ספר מן הספרים את הגבול או זייף את תעודתו, הריהי רשאית לפלטו ולהוציאו מחוץ למחנה. היא עשויה לשמש איש אחד, משפחה או חוג מצומצם. ולפיכך מותר לכנותה בשם ספריה קאַמרית, על דרך מוסיקה קאמרית.

ספריה כזו טעם גמור בה, אם היא מעשי ידי בעליה ולא נחלה שהורישו לו אבותיו. אין עושין ספריה ואין מקבלין אותה מן המוכן, אבל מטפחים ואומנים אותה. ספריה מצטרפת מפרוטות־ספרים ומדינרי־ספרים, אחד לאחד; מה טוב, אם כל ספר הוא ביטוי לצורך מסויים בשעה מסויימת. אם התיר בשעתו איזה ספק, או ריפה איזו מתיחות נפשית, או המתיק איזו הרגשת מחסור. רכישת ספר היא איפוא מאורע, שזכרונות מיוחדים קשורים בו. הספריה המקובצת משקפת במדיה מסויימת את אישיות בעליה. שכן הצירוף מגלה סוד גדול, סוד יחודו של האדם. אפשר שספר זה או זה נקנה באקראי, אך הצירוף כולו אינו מקרה, אלא עצם. אף המקרה אינו מקנה לאדם אלא אותו ספר, שהוא רוצה לקנותו. נמצא, שהספריה היא מעין ביוגרפיה רוחנית של בעליה. וכלום אפשר, שספריה הבאה בתורת־ירושה, תכיל את כל אלה?

ד

אתה מוצא ארבע מידות עיקריות בבעלי ספריות פרטיות. יש כונס לשם נוי ויוהרה; יש כונס לשם גיוון רכושו; יש ונס ספרי־עזר ושימוש; ויש כונס ספריה רבת־פנים לשם הרחבת הדעת והרוח. שנים הראשונים אינם מעניננו. אך שני הסוגים האחרונים ראויים לעיון. הכונס ספרי־עזר ושימוש בלבד, דומה למי שמקים לו מחסן של כלי־עבודה, אלא שחדר־האוסף שלו מכיל מילונים, אנציקלופדיות וחיבורים מקצועיים. הספרים האלה כשהם משובצים בתוך אוצר ספרים עשיר, הם משלימים אותו ומוסיפים לו לוית־חן; אך כשהם עומדים לבדם ונעשים עיקר, ריח של מלאכה נודף מהם. ואף על פי שבלי כלים אין לעשות דבר ומחזיקים להם טובה על התשמיש שהם משמשים אותנו, מכל מקום קורת־רוח מרובה אין אנו מרגישים במחיצתם. ציביליזציה כאן ולא תרבות. בהתעטף עליך נפשך לא תוכל לשלוף מן האיצטבא ספר העוסק בחוקי הכובד, או בדיני החכר והשאל, או בריפוי הקדחת, כדי לרוות את צמאונך ולעודד את רוחך.

אם כדאי והגון להשקיע מאמצים בטיפוח ספריה ושכלולה המתמיד, הרי רק בזו שחותמה של תרבות רחבה וססגונית טבוע בה: ספריה שהיא מעין קוסמוס בזעיר אנפין. מועט המחזיק את המרובה. לא הכמות מרעת, אם כי הכמות אינה כאן דבר בטל, אלא האיכות המגוונת. ספריה המגשרת בין דורות,המשלבת ידיהם של מחברים רחוקים וקרובים, המרמזת על אוצרות סמויים וגלויים, המוליכה את בעליה לספירות שונות, ויש סיפק בידה ליתן לך מבוקשתך במצבי־נפש שונים, הפוקדים אותך – זוהי ספריה נכספת. בחללה של זו שורה השיכנה. היא עצמה חטיבה של רוח־הקודש. בצר לך, אליה תפנה; בזרוח עליך שמש האושר – בה תהגה.

ומה נאה ספריה, שיש בה גם ספרים “יוצאי־דופן”! ספרים, שאין להם “הסכמות”, התועים תמיד ומבקשים על נפשם. זכור, אף האדם הוא לא־פעם יוצא־דופן בעיני עצמו ובעיני אחרים. ראית אדם, המשתדל להיות תמיד “מכופתר” ומצוחצח ועשוי כולו משעי ומישור – דע: אף הוא מלא מחשופים וזיזים ושקערוריות. כאדם כן ספריתו, כשתוכנם וצורתם ושמם של הספרים יוצאים דופן ומתמיהים, יש בהם בנותן־טעם לכל האוצר ולו, הערוך סדרים סדרים. משל לנוף יפה שאילן משונה בקומתו ובמראהו נעוץ בשוליו או באמצעיתו, יש שתתאווה לשבת דוקא בצלו של זה. איצטבאות של ספרי־מופת, שמהחברים מקובלים כגאוני עולם, עם כל העוז והבטחון ועשור הרוח הנאצלים מהן – זקוקות לתבלין. הגאונים שופעים כובד, זעף, חומרה ופורפוריה של מלכות. צבע הארגמן מכהה את העין ביפעתו היתרה. יש צורך באיזה צבע חיוורין, בספר שחיברו אחד בעל־חלומות, שלא הודו בגדולתו. הן לכל אחד יש חלומות שנבלו ועקמומיות שלא נתפשטו. יתכן על כן: פעמים שספר יוצא־דופן, אשר מתוכו מהגה ומצפצפת נפש רצוצה ועלומת־דמות, כובש את לבנו ומעורר מחשבות.