מצויים סופרים, שלא זו בלבד שמעידים על עצמם כי בעלי הגות ובעלי הרגשה הם, ויש להם משלהם רוב מוֹהר ומתן, ומחוננים בכוח יצירה, אלא הם אף מחבבים להודיע לקוראיהם, שהגו בספרים אחרים ומילאו את כרסם מחשבה ושירה של מאורי עולם. אין הם פוסעים פסיעה קטנה בלא הזכרת שם אחד הגדולים, ואין הם מביאים שום רעיון לידי גמר בלא להסתייע במימרא של אדם מפורסם, שיש בה משום חיזוק ואישור לשלהם.
נטיה זו — מה מקורה? לכאורה ממעט הסופר את דמות עצמו בשעה שהוא זקוק להתלות באילן גדול ולבקש סמוכין לדעותיו או לאמיתו בדברי קודמיו הגדולים ממנו בחכמה ובמנין; אף על פי כן נמשכים רבים אחרי הציטוט ויש שמרבים בו עד כדי הלטת דברי עצמם באדרתם של אחרים ועד כדי ביטול היש העצמי ביש הזולת. החזיון הנפשי הזה מורכב וראוי לתהות עליו, שכן יש בו מפתח להבנת זיקות אחרות בסופר ובמשכיל.
ארבע מידות במצטט. יש מתגנדר בבקיאות ומציג לראווה דברי ראשונים ודברי אחרונים, כאומר: ראו, מי אני ועד היכן ידיעתי מגעת; עיינתי בספרי קדמונים ושגורה בפי חכמתם של ידועי־שם. נכנסתי לפרדסים רבים ואריתי מור עם בושם. מסכים אני עם אפלטון, ומטיל ספק בדעת הרמב"ם ומתנגד להנחתו של שפינוזה ומתפעל משופנהאוּאֶר. הלה אין כוונתו ללמד או לקשר דור בדור, חכם בחכם, מחשבה במחשבה; ראש מאווייו להפגין את רוב עשרו, ואחת היא לו אם חיוב בפיו או שלילה, ברכה או קללה. הוא אומר דבר בשם אומרו לא כדי להביא גאולה לעולם, אלא כדי להביא גדולה לעצמו. תכלית הציטוט — הקישוט. ככל שמרובות הנוצות הזרות, כן גדול הברק היוצא ממנו. שכן עיקר מאמציו לעשות רושם של אדם מלא וגדוש, איש האשכולות, בחינת חנות מיוזנת.
מידה זו מצויה ביחוד במי שהתמשכל פתאום ונתגלו לו, כביכול, חידושים נפלאים ושמות אנשי שם שלא ידעם עד כה. אדם זה הוא בחינת Parvenu, אביון רוחני שהעשיר את ידיעותיו, ירוד שעלה לגדולה, מעין אלדד ומידד שהתחילו מתנבאים. על כן נושרים פסוקים מפיו והוא מגלגל בהם כבעדשים בלא יראת־כבוד ובלא תחושת הערך. כבתחום החומרי כן גם בתחום זה, אין העשיר האמיתי, שעושרו נקנה ביגיעה ודרך צמיחה מודרגת, מִתְיַפְיֵף ולא מתחנחן בגינוני תרבותו, אלא מגלה קורטוב מהם ומכסה את עיקרם. מה שאין כן המתעשר בקפיצת־המזל; זה הולך ומונה כל נכס ונכס ומנפנף בו לעיני כל, כדי להוכיח את תפארת גדולתו.
גדלנוּת זו נבלטת ביותר בלהיטותו של אדם להביא דוקא ציטטה רומית או יוונית, שקנה אותה במשיכה דרך־אגב בלא שזו היא עצם מעצמותו הרוחנית. המרחיק עדותו ומביאה מן העולם הקלאסי, אינו מרגיש עד כמה זוהי עדות מסייעת לגנותו. שכן היא מוכיחה, שהשכלתו עשויה טלאים וקרעים ועליהם קצת טיח או לַכּה מבריקה. ולא עוד אלא שנטייתו לצטט מעבירתו על חוש מידתו, והריהו מסתייע במוּבאה יפה ועמוקה של אחד מגדולי־עולם לשם חיזוק איזה רעיון תפל או בדל־הרגשה משלו. משל למי שמפעיל מכונת־דיש לשבולת אחת, או מנוף גדול להרמת צרור־אבן קטן. יש בכך חילול הציטטה ושם אומרה כאחד.
יש מצטט מפני שבעומק לבו אינו בוטח בעצמו. כל מחשבה שהוא מעלה בכתב או בעל פה, נראית לו רפופה וחוורת ואינו מאמין שנחתכו לה חיים של ממש. סופר כזה אינו זז ממנה עד שמחזק אותה בחבילי חבילות של מראי־מקומות ואסמכתאות של אנשי שם ומקיף אותה ב“הסכמות” של גדולים. לשם כך הוא מחַזר על מקורות שונים ומלקט מימרות ופיסקאות שמאשרות את דבריו. זה מחשבתו שלו קודמת לציטטה, אלא שמשקלה מפוקפק בעיניו כל עוד לא מצא לה אסמכתא. הוא חש צורך לבטא את ההומה ואת ההגוי בקרבו, אף יש לו מה לבטא ויודע איך לבטא, אולם אינו מאמין בכוח השפעתו וזקוק לאור מסייע. מרוב רפיון־רוח ומורך־לבב הוא מעמיד אחרים במערכה למען יילחמו הם את מלחמתו והוא יחריש. שכזה דורש חיפוי, מחסה, יתד להתלות בה. הוא זקוק למין “אליבי”, ל“במקום אחר ראיתי”, ל“מפי גדולים שמעתי”. זכותם של מאורי עולם תגן עליו וכנפיהם סוככות עליו תמיד. הטופס הקיצוני של דמות זו מגיע לפעמים לידי כך, שמרוב רצונו להנחיל את הגותו והרגשתו לדורו או לדורות הבאים, ומרוב ספקותיו שמא ידחוהו ונמצא כל עמלו לשוא — הריהו מעלים את עצמו ואת שמו וקורא את יצירתו על שם אלמוני או על שם אחד קדמון. הוא “מאמיץ”, כביכול, את ילדי־רוחו לאב אחר, בדוי ומדומה. ויש שמחבר עושה כך, הואיל ובלבשו מסכה נעשות מחשבותיו אמיצות יותר וכוח־הבעתו גדול יותר. בדרך זו נתגלגלו לידינו ספרים, שמחבריהם אינם ידועים או ששמם שנוי במחלוקת. אדם כזה מביא את עצמו קרבן לפוֹעל־רוחו. מחבר וותרן הוא, החס על יצירתו ושקוד להנחילה לבאים אחריו ולא איכפת לו שמו של מי נקרא עליה.
יש מצטט כדי לחזק את הנחותיו או את סיפורו ולהוציא את הספק מלב קוראיו. פעמים שהוא מתכוון לרמוז בכך על המקור ממנו שאב או על טיב ההשפעה. הלה מביא ציטטה במשורה, בהבלעה ובהצנעה. הוא מצטט דרך חירות. ויש מצטט, כגון כותב דברי הימים, שמחובתו להביא תעודות, מיסמכים, עדויות סופרים, קטעי מגילות, שיירי מכתבים מאנשי התקופה וכיוצא בזה. הציטוט הוא כאן עצם ולא מקרה. ערכה של יצירה בתחום ההיסטוריה באַסמכתות ובתעודות, המאַששות את דברי הסופר, ובלעדיהן אין היא אלא סיפור בעלמא. ועם כל העומס שציטוט כזה מטיל על הקורא, לא ידין אותו לכף חובה, שכן מתפקידו לבדוק ולשקול, להשוות נוסחאות ולאַזנם, ולשם כך באה הציטטה ממקורות שונים וההסתמכות על דברי אחרים.
ויש מידה רביעית, שהואיל והיא מושרשת בנפש היהודי, ראוי להאירה מכמה צדדים.
התנ“ך הוא גולת הכותרת של ספרות ישראל בכל הדורות ואוצר בלום לציטטין ולמראי מקומות. ספרי התנ”ך זנו את העם מקדמת דנא, כיוונו את המחשבה ואת הדמיון, לימדו חוקים ומשפטים, הורו ארחות צדק ומישרים ואילפו דעת אלוהים ואדם. גם בספרי התנ"ך חלה התפתחות. הם ניתנו מגילות מגילות ולא בבת־אחת, על כן יש בהם חזרות, חידושים, תוספות ואף סתירות. אולם משנחתמו כתבי הקודש, והם נחתמו אליבא דכל הדעות בתקופה קדומה, שוב לא היו רשאים להטיל שינוי כלשהו, מאחר שנתקדשו בקדושת המסורת.
החוקים והמשפטים, ארחות־ההנהגה ולקחי המוסר, המגובשים בכתבי הקודש, שימשו ביטוי לחיי הכלל והפרט מאות שנים. הם שיקפו את הלכי הרוח ואת אופני המחשבה והתפיסה של הדורות. אולם חיי העם לא שקטו על שמריהם גם לאחר חתימת התנ“ך, אלא התפתחו וקלטו רוחות חדשות ורעיונות חדשים, שחדרו ממחוזות שונים, קרובים ורחוקים. רעיונות אלו, שהתאימו לרוח העם, לא תמיד עלו בקנה אחד עם התורה שבכתב ועם החוקים והמשפטים, שנקבעו בחינת הלכה למשה מסיני. אותה שעה, וגם בתקופות שלאחריה, היו מורי העם ומאשריו חייבים להכריע: הלגנוז או לְהָבֵר? הלהתנכר לערכים החדשים, שניתנו בהרים אחרים ולא בהר סיני ונסתננו לתוך ישראל, או לסגלם ולהתאימם, לזרוק את קליפתם ולעכל את תוכנם? אין ספק, שהתנכרות לרוחות החדשות לא היתה מצליחה; ההתפתחות היתה משברת את המחיצות או שהיתה כורה תהום בין התפיסה מלשעבר, המגובשת בתנ”ך, ובין התפיסה המתרקמת והולכת, שיש בה חידושים, וצפויה היתה סכנת כפירה או עקירה, תלישה או פרישה. חוש הקיום הרוחני לחש לקברניטי האומה והם הלכו בדרך־ביניים, דרך הסיגוּל וההתאמה. בתחילה היו אלה פירושים קלים או תוספות בלתי ניכרות, אך אלה נתגוונו כדי שיטה שלמה ומדוקדקת, הקרויה בשם פרד"ס כלומר: פ־שט, ר־מז, ד־רש, ס־וד.
בסיוּעם של תשמישים רוחניים אלה היה כל דור ודור מצרף לתורה ולחיים חידושים ותוספות ואף שינויים, כדי ליצור את שלשלת המסורת ולשמור על רציפות ההויה הרוחנית והמוסרית. בכוח הפְּשָט היה הסופר, או “החכם” או ה“רבן” או ה“חבר” מבאר פשוטו של מקרא, מפרש את המלות הקשות ומסביר את הענין; בכוח הרמז הסיקו מסקנות מן הסתום על המפורש והרחיבו את היריעה, באופן שנרקמו בה חוטי חיים חדשים; בכוח הדרוּש הוציאו את הפסוקים מידי פשוטם, הכניסו בהם כוונה חדשה, קשרו להם ציצים ופרחים, יישבו את סתירות ההווה ומצאו סמך לצרכי השעה בתורה. הדרשנים הילכו קסמים על שומעיהם והטו את לבם להאמין באחדות הזמן והמקום, באופן שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני; בכוח הסוד השתדלו לחשוף את הנצחי שבתורה ולגלות את הצפונות שבחיק העתיד ולהוכיח את קרבת הגאולה המרומזת בתורה ובנביאים.
קיצורו של דבר, כל רעיון היה כשר וכל רוח היתה רצויה, אלא ששני תנאים נדרשו מהם: שיהיו מסייעים לקיום האומה ותורתה ושיהיו נסמכים ונשענים על כתבי־הקודש. מה שלא יכלו להוכיח את שורשיו בדברי קדמונים — נגנז; “ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא” — היתה הסיסמה. בדרך זו נפתחה המסילה הרחבה לפרשנות בעלת ארבעת הראשים הנ“ל, שנמשכת והולכת בכל תולדותינו עד היום הזה. וראוי לציון, שהקראים, שפירשו את התורה כפשוטה והתנגדו לכל סיגול והתאמה, דנו את עצמם לכלייה ונעקרו מן העם, הואיל והסתירות אכלו אותם בכל פה ולא יכלו לעמוד בפני זרם ההשפעות וההשראות מבחוץ, והפירוש הצר של התורה לא היה מסוגל להכילו ולעכלו. חיי הרוח על פי פרד”ס הוא כורח חיים, כורח קדוש, שרק אטומי החושים לא הרגישו בו.
על כל פנים תכונה זו, להסתייע בפסוקים ולהבליע את המחשבות העצמיות בתוך דברי קדמונים, מורשה היא לנו. ושטות היא להניח, שדור אחד או שני דורות של משכילים, שנתחנכו, על ברכי תרבות מערבית, יכולים לשנותה. היא מלווה אותנו ואת מחשבתנו ואת יצירתנו. אנחנו כבר הגהנו אותה במקצת והקהינו את חודה, אך היא לא נתבטלה. היא נשקפת אלינו מבעד למאמרים ומסות, הרצאות ומחקרים מודרניים. הציטוט, הבאת דברים בשם אומרם, טבע שני הוא לנו.
אולם אבותינו היו משעינים את מחשבתם על דברי חז“ל ומרבים להביא מימרותיהם לא כדי להתנאות ולהתקשט בנוצות זרות, או לגלות חריפוּת וּבקיאות, אלא הם האמינו בתום לבב, שכל רעיון שאינו מיוסד על אדני־הפז של הקדמונים, פסול הוא ואסור לו לבוא בקהל ישראל. מראי המקומות היו בחינת “כיסוי” של זהב לשטרי מחשבותיהם. ויותר שהרעיון היה חדש ומקורי, יותר היה זקוק לאסמכתא ולזכות אבות. מה שאין כן סופרי דורנו, שאינם זקוקים לסמכותם של ראשונים ולהסמכתם, אלא הציטטה היא להם מין קישוט, נוי והתגנדרות. התכונה היא תכונה עתיקה, אך טעמה ותכליתה ניטלו הימנה. אם הראשונים צמצמו עצמם בתנ”ך ובתלמוד ותיקנו ע"י כך את ספירת החיים והדת והועילו הרבה, הרי האחרונים הרחיבו מאד את חוג ציטטותיהם ופוגמים על ידה בספירת האמנות והטעם הטוב.
מידה זו של אדיקות בפסוקים והתנאת כל רעיון פילוסופי או חברתי או לאומי בהסכמתה של תורת הרב, לא תש כוחה גם בימינו. צא וראה, תחילתה של זו בהרגשת־עולם דתית, הבטוחה במקורה האלהי של התורה והמאמינה שרק על בסיסה ניתנה רשות לדורות הבאים להוסיף או לחדש משהו; אולם אותה כת בעמנו ובעמים, הדבקה בימינו בשיטה זו, היא חילונית וכופרת לכאורה בדת מן השמים, ואף על פי כן היא נוהגת מנהג חרדים לכל דבר. כשם ששלומי ישראל מדקדקים כחוט השערה, שמחשבתם או פעולתם תהיינה נעוצות בתורת משה (ואם הם נוצרים — בתורת ישו), כך מקפידה כת המארכסיסטים, דרך משל, שתפיסתם הספרותית או משנתם הרעיונית או שיטתם המדינית או תכניתם המעשית יעלו בקנה אחד עם דעת רבם ולא יסטו מתורתו כמלוא נימה. כאנשי הדת והמסורה אף הם מניחים, שבאחת השעות המופלאות והמסתוריות, “במזל לא נדע את שמו”, נתגלתה האמת הפילוסופית והחברתית במלוּאָה לילוד־אשה, חביב האלים, אשר שמו מארכס, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש במסכות אלו כבר נאמר או נרמז בתורתו של אותו ענק. ולפי שהחיים עשירים בתמורות ובחליפות, ובעיות רוחניות חדשות מבצבצות ועולות בהם, אשר ראשונים לא שיערון ולא חזו אותן מראש, נתפתחו בין תלמידי מארכס הפרשנות והדרשנות, שאין כל הבדל ביניהן ובין הפרשנות שהמאמינים בדת משה וישראל פיתחו. אלה ואלה קושרים כתרים לאותיות, דורשים אל הפסוּקים הדוממים, מחפשים רמזים, מתפלפלים ומתנצחים על קוצו של יו"ד, כדי למצוא סמוכין לענינים החדשים, שעלו על הפרק אחרי מתן תורה ראשונה. אלה ואלה יצרו כנסיה ובתי מדרש, וטקסי נידוי, ונתפלגו לכיתות וגרמו למחלוקת הפוסקים ונשבעים בנקיטת כתבי־הקודש שלהם, כדת וכדין. התוכן שונה, אבל הרוח אחת היא.
כאן פולחן האותיות בהתנוונותו. ומה מוזר לקרוא או לשמוע כיצד מארכסיסטים מתפלפלים ביניהם על הספרות והאמנות, על ריאליזם סוציאליסטי ועל רומאנטיזם ריאקציוני, ומגייסים לשם כך כתי כתין של ציטטין ומימרות מכתבי מארכס ואנגלס, כדי להוכיח שהדין עמהם ולא עם הצד השני. כל מכתב מקרי וכל הערת־אגב משמשים ראיה ניצחת לאמיתוּת דעתם. אותה שעה אנו רואים את השכל האנושי בעלבונו. הם משעבדים את כל הזרמים הרוחניים ואת כל האסכולות הספרותיות, שקמו בדור האחרון, לכמה פליטות־פה או פליטות־קולמוס של מארכס, שמעולם לא ראה את עצמו בר־סמכא לעניני ספרות ואמנות. הם עושים אותו פוסק אחרון, שאין להרהר אחרי דבריו, ואם מי שהוא מוצא איזו סתירה, מיד מיישבים אותה בשצף קצף. אין הללו מעלים על דעתם, שפולחן כזה של דברי הרב עושה פלסתר את כל תורת ההתפתחות. שהרי ניתנה רשות לאדם בן־חורין להניח, שטעמם של הדורות לאחר מארכס משופר יותר ושיכול להוולד סופר שהבנתו מקיפה יותר משל מארכס. דוקא שלומי־אמוני־ההתקדמות חייבים להטיל גם על התפיסה המארכסיסטית את חוק ההתפתחות ולא לראותו כסוף־פסוק, כתחנת עליה אחרונה של השתכללות הטעם האנושי. כלום אחרי מארכס ואנגלס נגזרה שבת־שבתון על רוח האדם ואין היא מוסיפה להתקדם?
ב“תלת־שיח” מאת הוגו הופרט, שנדפס בעברית בשולי הספר “על אמנות וספרות” למארכס ואנגלס — נתבעים כל שלושת המשוחחים לצטט מכתבי־הקודש המארכסיסטיים. וכל אחד מהם מצטט כמיטב יכלתו, כדי להוכיח את צדקת דעותיו על הספרות והאמנות. כאן מלחמת ציטטין, התאגרפות של מקראות מפורשים, תלת־קרב של פסוקים חנוטים. לא החיים ולא עובדותיהם מכריעים בעיניהם, אלא פיסקאות, סעיפים, משפטים ומימרות, שנאמרו על ידי מארכס לפני עשרות שנים וכבר פג טעמם מרוב ימים וחליפותיהם. ולא עוד אלא שנוצר מין מסתורין, שרק יודעי ח"ן בקיאים בו, ולכל פרשנות בתורת מארכס מתלווית לויית־רגש בעל גון דתי, המיוחדת לאלה הנמצאים לפנים מן הקלעים.
דוק ב“מאניפסט הקומוניסטי”, שיצא לאור בלשון העברית במהדורה בתרייתא, ותמצא מבוא אחר מבוא, והערות בשולי הגליון, והארות בסוף הספר, והשוואות, ומראי־מקומות וביאורים, והעמדת דברים על מכונם והסברים מאירי עיניים. הכל לפי מתכונת ה“מקראות הגדולות” עם פירוש רש“י ורשב”ם ואבן עזרא ורמב"ן ובעל־הטורים וכו' וכו'. הוא הדין לגבי כל משפט ומשפט שבמחברת קטנה זו, המשמשת אורים־ותומים לכל מארכסיסט; הוא עושה אותו צבת לאחוז בה את כל חזיונות החיים התובעים ממנו תשובה לכל שאלה. ואם כוח־קיבולו של אותו משפט צר מהכיל את עתרת השינויים שחלו בינתיים בהבנה ובהשגה, הריהו ממתחו ומפתחו, מנערו ומבארו עד שעונה אמן בעל כרחו. אכן, זוהי אמן יתומה, אמן קטופה וחטופה, אך העיקר שהוא עונה אמן ומגשר בין העבר המכסיף ובין ההווה הירוק.
אם תיארנו את מגרעותיה של הנטיה להביא דברים בשם אומרם ולהסתייע בדעותיהם של גדולים ולשבץ ציטטין, לא פסלנו את עצם המובאה או את מראי־המקומות כל עיקר. זה הכלל: הציטטין מיעוטם יפה וריבויים קשה. אם הציטטה באה להוכיח את אמיתות ההרגשה או הדעה, יפה בה כוחו של הפתגם: “המרבה להוכיח אינו מוכיח אפילו מעט”; והמרבה לצטט מדברי אחרים ממוטט את דברי עצמו. ואם היא באה לקשט את דברי המחבר ולתת להם ברק, כי אז ודאי כל הממעט בעיטורים ובשיבוצים, הרי זה משובח. אשה בעלת טעם אינה עונדת את כל נזמיה ואצעדותיה ושאר תכשיטיה, אלא מתקשטת במקצתם ורומזת על רוב עושרה הגנוז. כך עושה גם ידען וזכרן ובקיא; חלילה לו להריק את כל אוצר ידיעותיו וחמודות השכלתו בכל נושא שיעסוק בו, אלא עליו לנהוג מנהג חסכן, בחינת “תנא ושייר”.
מידה מתונה זו מצווה עלינו גם מטעם אחר. יש לנהוג כבוד במקור שממנו מביאים ובאיש המשמש לנו תנא דמסייע. ההֶרחק, הדיסטאנץ, הוא חובה על כל סופר כלפי הגדולים שאינם עוד בחיים, כדרך שהוא חובה כלפי החיים עמנו. וכשם שאין להעלות על הדעת, שכל גללי ומללי יידחק למחיצתו של גיטה החי, כך לא תצוייר ההתערבות התמידית עם גדולים שנפטרו וכך לא יתכן מישמוש שאינו פוסק במחשבותיהם ובהרגשותיהם. חטא הוא כנגד הנימוס והטעם לסחוב את אפלטון לכל נושא נדוש, וחילול הוא להביא חרוזים מפאוסט ומשקספיר ומימרות מר' נחמן מברצלב לעניינים של מה בכך, שאין צורך בסמכותם של גדולים כדי לאשרם. פעמים אתה מרגיש ממש התעללות בכבודם של הנפטרים הדגולים, שאינם יכולים להכות מצטטיהם בשוט לשונם או בשוט שבידיהם.
משא נפשנו — המחשבה העצמית, הסמוכה על שולחן ההוגה על דעת עצמו והשואבת את בטחונה מנבכי עצמה ומאמיתותה. בה מבטח ומשען לחירות האדם ולעושר חייו. דור שמסתייע במשפטים ובנוסחאות של גדולים, בידוע שדור עני הוא ומשועבד שעבוד רוחני ומחשבתו סמכותית, אוטוריטאטיבית בלע"ז. לא ממצולות נפשו הוא דולה את אמיתו אלא מספרים ומבני־סמך עריצים, המטילים מרותם על אחרים. אין לך דיקטאטוֹר כפסוק עתיק, ואין לך מולך־מעצמו כיוצר־נוסח. ודאי אין שום דור ואין שום יחיד מתחיל מבראשית. הורינו ומורינו, ספרינו וסביבתנו משפיעים עלינו בלי הרף והופכים כל מקור לתרגום, להעתק, לחיקוי. באזנינו מצטלצלים זכרי־לשון, במוחותינו הומים נוסחי־מחשבה ובנשמותינו משוקעים ניבי־רגש, שנוצרו על האבניים של קודמינו. אולם ענין אחד הוא השפעות שעוכלו ואסוציאציות שנמזגו בדמינו, וענין אחר הוא ליטול חטיבות שלמות, דפוסי מחשבה קבועים, ולהעבירם כמות שהם לתוך מסכת מחשבתנו או לשבץ בהם את ספרינו. הם עושים את המחשבה טלאים טלאים. הציטטה אינה מציתה את נפש היוצר, אלא מכבה את נרה שלה.
בין שאר מיני שעבוד שנתייסר בהם האדם, וביחוד הסופר, השעבוד לציטטות ולפסוקי־מחשבה של אנשי־שם איננו מן הקלים ביותר. חירות האדם לא תהיה שלמה וספירת רוחו תהיה פגומה עד שיצומצם הצורך להיתלות באילן גדול, וכל אדם יהיה בחינת יחידה חיה, נפש הוגה וממללה, שכוחה ממנו ובה.
תמוז תשט"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.