רקע
גרשון שופמן
פטר אַלטנברג

עם פטירתו של פטר אלטנברג נתיתמה וינה הרבה יותר מאשר עם מות הקיסר פרנץ יוסף, הגם שדגלים שחורים לא התנפנפו הפעם. מולדת־המשורר נראית עכשיו כאילו צימצמו לה שנית את ההארה בלילות… כי אם יש לה, לוינה זו, איזה גירוי־חן מיוחד, שלה – בפרדסיה, בספסלי חוצותיה, בבנותיה הדקות, החיורות והתועות עם עיניהן הערפליות – הרי הרבה עליה להודות לבנה הגדול הזה, שבאהבתו־שירתו האיר את כל אלה ואָצל עליהם מהוד נפשו.

הוא היה משוררה של וינה, אבל, בניגוד ל“משוררי־מולדת” אחרים, נשא בלבו הרחב והטהור את העולם כולו, כפילוסוף־משורר מיסודו של טולסטוי. כזה האחרון – למרות דרכיהם השונות – היו אהבה וחמלה מהמין העליון שורש נשמתו, וכסופר הרוּסי התאמץ אף הוא לתקן את חייו הפרטיים בהתאמה אל טבע־בראשית, ואם הלה ביצע מעשי יום־יום שלו מתוך עושר, בהיותו בלתי זקוק לציבור ופרוש הימנו, מוכרח היה זה להילחם כל ימיו בתוך עוני ופנים־אל־פנים עם ה“אויב”. בסנדלי־עץ על פני רחובות וינה יש משום רבוּתא יותר מבמגפי־איכר ביאסנאיה־פּוֹליאנה.

בהרבה מסקיצוֹתיו הוא מתמיה בידיעת־תבל רחבה ועמוקה ובסקירתו החדה את כל פינות־המסתורין הרחוקות. ואם בכל זאת אהב להצטמצם באַתמוֹספירה הלוֹקלית דוקא, לספר לנו אך דברים כהויתם, “כפי שהוא רואה אותם” ולכנות את הרחוב, את בית־הקפה וגם את הנערה בשמם הפרטי, הרי אין זה אלא מאהבתו המופלגה אל האמת הערומה, את הכמוֹת־שהוא, את החומר ההיוּלי. יותר מדי יקרו לו המומנטים המציאותיים עצמם שיהא מקריבם לשם “יצירות”; כאותם הילדים שאוכלים את פול־הזריעה וחסים לתחבו באדמה… כי הקו היסודי של שירת אלטנברג, זה שאוצל לה מעין נשימת קודש, הוא הוידוּי. מה שכולנו לבנו לפינו אינו מגלה, אל זה אנו מקשיבים רתת בין העלים החיים הללו, מרובי־התוים, שדם כותבם מפעפע בהם. “אומץ אל מערומיך!!” הורה ב“אבטוביוגרפיה” שלו.

כשתאבון־החיים מתקלקל, הרי אין לך סגולה בדוקה מזו – לפתוח איזה ספר מספרי אלטנברג. העסיס הארצי מתחיל מלבב כהרף עין. אחת אחת עוברות הן על פנינו: האשה האהובה, ששניהם המשורר וכלבה, נוהים־מחכים לה, עד שתשוב מן התיאטרון, התלמידה בת הארבע־עשרה עם כל זיגזגי־נפשה, אותה הילדה הסלוֹבקית בכפר, הרקדנית הקטנה. כל הילדות הרכות, שנקטפו ולא עת, ושנרמסות בטרקליני־הלילה יחד עם הפרחים הרטובים, הנמכרים שם בשעות המאוחרות, יתמוּתן לא היתה נוראה כל עוד משוררן־אוהבן חי… אבל עכשיו?

בנות וינה הקטנות, החיורות והתועות – אל פטר אלטנברג בכינה!

וינה, 1919.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!