שם בלב הרחב יאיר יום המות…
א.נ. גנסין
כעשר שנים לפנים, ב“רגעי חיים קשים” נראה אלי גנסין בפעם הראשונה. שיכוֹר מהיכרות חדשה זו, זכורני, טיילתי עמו אחר כך כל אותו היום, ובלבי הגיתי אז תודה לקובץ כתבי הקלוקל, שנתפרסם בדפוס זמן מועט קודם לכן, על שהוא הוא היה הגורם לדבר. רק באותה שעה ניתן לי ה“הוֹנוֹרר” האמיתי שלי, והבינותי שכל עיקרו של ענין הכתיבה בכלל אינו אלא מין החלפת מכתבים בין אנשים־אחים מעטים, מפוזרים ומפורדים על פני תבל, שרובם אינם מכירים זה את זה.
“לא בודדים אנו בתבל ־ יש, יש!..” – תעיתי אז בלוית חברי החדש ברחובות הוֹמל, שהיו זרים לי עוד, והראש סחרחר מרכישת הנפש הנפלאה, שבאה לי בהיסח הדעת, מההבנה ההדדית, מאלו הניצוצות־הגילויים החדשים, שניתזו אז תוך כדי דיבור, מניה וביה. כל כגון דא טועמים אך סופרים מתחילים, סופרים־נערים, בשעה שהם מוצאים מין את מינו בנכר, בנדודים, בתחילת הסתיו… כן, כן. יש אושר שמור רק לנו המשוררים.
אלא שכמו תמיד, ברגעים טובים ביותר, כן גם אז, עלתה לפתע עב־עצבות קטנה ופגמה את הכל. ניעורו ביעותי הסוף – זה שעם כל רחקותו, הריהו מחכה, מחכה לנו שם, שם, בשפת הרקיע. ואולי גרמו לכך גם אותן העינים הכחלחלות, שנשאו בתוכן תמיד את בבואת האופק הרחוק.
רק כעשר שנים עברו מאז – וגנסין בקבר. מה זה? כבר?.. אותו הסוף?.. אבל אותנו השרידים אין זה מבעית עכשיו. עכשיו אין המות נורא כל כך. ברגענו האחרון, שיבוא היום או מחר, נזכור שהולכים אנו אליך, אליך, גנסין יקר שלנו!
וינה, 1913.
עם פטירתו של פטר אלטנברג נתיתמה וינה הרבה יותר מאשר עם מות הקיסר פרנץ יוסף, הגם שדגלים שחורים לא התנפנפו הפעם. מולדת־המשורר נראית עכשיו כאילו צימצמו לה שנית את ההארה בלילות… כי אם יש לה, לוינה זו, איזה גירוי־חן מיוחד, שלה – בפרדסיה, בספסלי חוצותיה, בבנותיה הדקות, החיורות והתועות עם עיניהן הערפליות – הרי הרבה עליה להודות לבנה הגדול הזה, שבאהבתו־שירתו האיר את כל אלה ואָצל עליהם מהוד נפשו.
הוא היה משוררה של וינה, אבל, בניגוד ל“משוררי־מולדת” אחרים, נשא בלבו הרחב והטהור את העולם כולו, כפילוסוף־משורר מיסודו של טולסטוי. כזה האחרון – למרות דרכיהם השונות – היו אהבה וחמלה מהמין העליון שורש נשמתו, וכסופר הרוּסי התאמץ אף הוא לתקן את חייו הפרטיים בהתאמה אל טבע־בראשית, ואם הלה ביצע מעשי יום־יום שלו מתוך עושר, בהיותו בלתי זקוק לציבור ופרוש הימנו, מוכרח היה זה להילחם כל ימיו בתוך עוני ופנים־אל־פנים עם ה“אויב”. בסנדלי־עץ על פני רחובות וינה יש משום רבוּתא יותר מבמגפי־איכר ביאסנאיה־פּוֹליאנה.
בהרבה מסקיצוֹתיו הוא מתמיה בידיעת־תבל רחבה ועמוקה ובסקירתו החדה את כל פינות־המסתורין הרחוקות. ואם בכל זאת אהב להצטמצם באַתמוֹספירה הלוֹקלית דוקא, לספר לנו אך דברים כהויתם, “כפי שהוא רואה אותם” ולכנות את הרחוב, את בית־הקפה וגם את הנערה בשמם הפרטי, הרי אין זה אלא מאהבתו המופלגה אל האמת הערומה, את הכמוֹת־שהוא, את החומר ההיוּלי. יותר מדי יקרו לו המומנטים המציאותיים עצמם שיהא מקריבם לשם “יצירות”; כאותם הילדים שאוכלים את פול־הזריעה וחסים לתחבו באדמה… כי הקו היסודי של שירת אלטנברג, זה שאוצל לה מעין נשימת קודש, הוא הוידוּי. מה שכולנו לבנו לפינו אינו מגלה, אל זה אנו מקשיבים רתת בין העלים החיים הללו, מרובי־התוים, שדם כותבם מפעפע בהם. “אומץ אל מערומיך!!” הורה ב“אבטוביוגרפיה” שלו.
כשתאבון־החיים מתקלקל, הרי אין לך סגולה בדוקה מזו – לפתוח איזה ספר מספרי אלטנברג. העסיס הארצי מתחיל מלבב כהרף עין. אחת אחת עוברות הן על פנינו: האשה האהובה, ששניהם המשורר וכלבה, נוהים־מחכים לה, עד שתשוב מן התיאטרון, התלמידה בת הארבע־עשרה עם כל זיגזגי־נפשה, אותה הילדה הסלוֹבקית בכפר, הרקדנית הקטנה. כל הילדות הרכות, שנקטפו ולא עת, ושנרמסות בטרקליני־הלילה יחד עם הפרחים הרטובים, הנמכרים שם בשעות המאוחרות, יתמוּתן לא היתה נוראה כל עוד משוררן־אוהבן חי… אבל עכשיו?
בנות וינה הקטנות, החיורות והתועות – אל פטר אלטנברג בכינה!
וינה, 1919.
את הטרגדיה הישראלית, שרק עכשיו נתערטלה בכל בלהותיה על פני כדור־הארץ כולו, הלא נשא הוא בלבו עוד מקדמת נעוריו, נשא לבדו (עכשיו כבר הרגשנו בה כולנו!); כי אצלו היתה זו טרגדיה פרטית, אישית, שלו. ואם גם עדינו נגעה זו לפעמים וביקשנו לה פתרון, הרי לא היה זה כביכול, אלא בשבילו, בשביל ברנר… כדי שיוּקל קצת לו, כדי שהוא יֵרפא. וכך התרפק דמיוננו ברחשי־תודה על אותה האדמה שבחיקה, ניכר, מצא את תיקונו סוף סוף, אחרי כל הטלטולים והגלגולים ב“שכול וכשלון”, הוא שבאויר לא יכול לחיות, הוא, רגב־האדמה השחור ורב־התנובה. קורת־רוחו הנאתנו מרחוק. גם נעימה היתה המחשבה, שהוא בין מניחי האבנים הראשונות, ושהכל, אולי, יבָנה שם על יסוד ברנרי… והנה לפתע־פּתאם, באמצע כל אלה –
לא כמוֹת כל האדם, כי אם נרצח. נרצח בהתעללות, בידי פראים משוּסים, שגם דורם העשירי לא ידע את מי הרגו. וכאן הוא עיקר הכאב. “יתום־היתומים” קרא לעצמו באחת מתפילותיו – ודוקא ככה נגזר עליו להיפּטר מן העולם; דוקא מתוך רגעים אחרונים שכאלה!.. כאב, ששוב אי אפשר לגלותוֹ לו; כאב־רחמים, שאם להתעמק בו, הריהו מתחדד עד לשגעון. אך לבכות, לבכות ולבכות. רחמים אליו, קודם כל, ורק אליו!
השאָר ־ בשוּרה השניה. השאר נוגע אך לנו, החיים עדנה. כי גם לנו לא טוב, לא טוב עכשיו, באין ברנר אתנו. בעוד הוא חי – היתה רוח אחרת. טעם אחר היה לחיינו, לספרותנו. אז לא היה מקום לשום “משבר”, לשום פקפוקים מיסודו של יל"ג – הספרות העברית היתה נפש חיה! באיזה חשק ישבנו אל שולחן־הכתיבה לאחר שנתקבלה גלויה מברנר, שבה הוא מבקש “דבר”. איזה כוח מעורר היה בגלויה זו! עופרת־העצלות התנדפה כהרף־עין. וכמה מאושרים היינו אחר־כך, כשהדבר מצא חן בעיניו. מה שיאמרו אחרים שוב לא היה איכפת, כי האמת היא אחת, וזו הלא היתה אצלו ורק אצלו.
בשעת־כתיבה כאילו עמד הוא על גבנו תמיד וקרא את הכתוב מאחורי שכמנו… ובכלל? האם לא צלו הטוב היה זה, שליוה אותנו גם ברחובות ובגנים?.. עתים, כשהמות בעצמו הציץ אל העינים, נעים היה להרהר בחשאי: ברנר, ודאי, יכתוב מלים אחדות… והנה – –
אם פרישמן מת, נמות כולנו ודאי. כי הוא הלא היה החי הנצחי, זה שנשאר תמיד כאן, שמוכרח להיות כאן; שכותב על חבריו הנפטרים, ובעצמו אינו מת לעולם. ובלא־יודעים הירהרנו: כלום באמת אי־אפשר שיהא פעם יוצא מן הכלל? והנה אם פרישמן מת – שוב אין לקוות עוד – –
בתוהו־ובוהו שמסביב לקונגרס הוינאי, באולם בטהוֹבן, שמעתיו מתאונן לפני בוקי בן־יגלי הרופא, על מיחוש קשה ורמז בידו כלפּי חלציו.
– пейте эту воду יעץ לו אותו זקן הדוּר־השיבה. – пейте!
אבל בפני שניהם ניכר היה שאינם מאמינים הרבה ב“מים” הללו.
כן עמדו וסחו שני הידידים הישנים, בלי העבר הפּטרבוּרגי, שוב לא היה זה אותו הלך־הנפש של “הלילות הלבנים”, בהביטם אל צבעי הנוה ובדברם על הצורך לתרגם את אַנדרסן.
אך עשר שנים עברו מאז, ושניהם, כרופא כחולה, בקבר. והרופא עוד קידם בזה את החולה.
באותם הימים החגיגיים ובאותם הפרוזדורים גם נתקרבנו זה לזה. הוא ידע, כשרצה, לרכוש לו נפש. פעם אחת עילעלתי שם באיזה ספר, כשכבר החשיך היום. הוא עבר על פני ואמר בנעימה אינטימית:
– חבל על העינים. גם אני רגיל הייתי לקרוא עם חשכה, ועכשיו אני מתחרט. לא כדאי, – הוסיף – ואפילו אם מאמר זה הוא מאת ראובן בריינין!
נפש ענוּגה ורבת־אהבה הסתתרה מתחת לשנאתו ועקצנותו, שמילאו את קסתו. כשם שהסתיר את יסוריו הפרטיים, כנטות יומו, תחת הפּידז’ק המגוהץ עם הפרח בדש – – מתוך אהבתו נבעה שנאתו, וזו מכפּרת על זו.
שבילוֹ הספרותי התפתל לכאורה דרך חתחתים של קנאה, תחרוּת ורוע־עין, אבל באמת לא היה הדבר כן. רק דברים שהאמין לראות בהם זיוף ותעתועים העבירוהו על דעתו. דברים שראה בהם איזו פגיעה בכל היקר לו, היקר לו כבבת־עינו. כי בה בשעה ידע האיש גם להעריץ, להתפעל ולהתלהב. לפני הודאי הרכין ראשו בלי כל עקיפים. זכרו את יחסו אל מנדלי!
לצעירים לא ידע חיבה יתירה, אבל בכל מה שיצא מפיו ומעטו עורר את החשק לכתיבה. וכן טיפּח פרישמן, אולי בלי שהתכוון לכך, את ספרותנו החדשה. אתמוספירה זו, שהפיץ סביבותיו יחד עם עשן הסיגרה שלו, היתה יפה ליצירה. כי הכל יצא אצלו מתוך האכסיוֹמה שהספרות – עליונה על כל.
“אין לנו ספרות ואין לנו סופרים!” אבל בה בשעה יצר בימות ספרותיות והראה שבלבו חשב אחרת. הוא התריע על הכסף, ובפיו לא היה בדבר כלום משום אבק־שנוֹררוּת. לו, לאריסטוֹקראט, היה מוּתר. כעשיר גדול, שמקבץ נדבות לפעמים לשם איזו מטרה חשובה.
“הבו לי מיליונים ואני אתן לכם ספרות!” ואת דבריו אלה זכה לקיים באחרית ימיו, בתתו לנו את הוצאת־שטיבל. ואַל יהי הדבר קל בעינינו. ציירו לכם את ספרותנו עכשיו בלי הוצאה זו. הציצו לתוך כל הפּינות הספרותיות האחרות: איזה צמצום, איזו דלוּת, איזו מרה שחורה!.. ואילו בספריה השטיבלית, אמרו מה שתאמרו, אפשר לשאוף רוח, אויר ואור. אם לתת ספריה זו לנדון למאסר־עולם, לתוך כלאוֹ, שוב לא יהיה גורלו נורא כל כך. ועל כל אלה חייבים אנו תודה קודם כל לדחיפתו הראשונה של פרישמן. משער אני, אילו ספרים היו מונחים שם לפנינו עכשיו, אילו נפלה הוצאה זו בתחילת ברייתה בידי אחרים.
אם עוד יש איזה עתיד לספרות זו, שהמתים מרובה בה על הנולדים, אם עוד יש איזה עתיד לה למרות הכל, הלואי שיהא גובר בה תמיד היסוד הפרישמני, היינו: חופש הרוח, אפיקורסות עליונה, בריחה מפני החושך בכל גילוייו ושנאת־מות לכל מה שאינו אמיתי.
אבגוסט 1922.
חושבני, שאלה שידעו אך את נומברג האחרון, לא ידעו אותו. נומברג האמיתי היה נומברג הראשון, אותו הסופר העברי המתחיל בשנות תר“ס–תרס”ב, נומברג המשוקע בו בעצמו, נומברג של “הוא והיא והרעיון הנפלא…”
הרעיון הנפלא. צירוף עליון של שירה נאצלה והשגה שכלית עמוקה היה בו. עודני רואה את מצחו כבד־המחשבה מהימים ההם, המצח עם “קמטי־הפילוסופיה” האחדים, שאותם הזכיר באחד מפיליטוני “הצופה” הנהדרים שלו.
לנו, בני רוּסיה הלבנה הנודדים, היה הוא, “הפולני”, לאח גדול במטרופולין הפולנית. הוא ידע לאמץ את רוחנו לאחר שיצאנו עמו מלפני י. ל. פרץ מאוכזבים ומדוכאים קצת. כי היו דברים שהוא הבין יותר מרבו. דעתו בנוגע לדבר כתוב בידי אחד מחבריו הצעירים היתה קריטריון. צריך היה אך להביט בפניו בשעה שקרא את כתב־היד. אם הופיע אותו פלבול־העינים המיוחד לו – סימן חותך היה זה, שהדבר דבר, דבר אמיתי.
השתפכות־הנפש, סנטימנטליוּת היו זרות למהותו בחיים כבספרות. היה בו מה מ“איש־השלג” שלו לאור הירח. כי על כן, אם חל אז לפעמים איזה מומנט אינטימי, הרי זה לא ניתן להשתכח. פעם השאירנו לבדי במחלבה הקבועה שלנו ובעצמו הלך “לבקש כסף”. נתון בין תקוה ויאוש, ציפיתי לו בקוצר־רוח, והנה הוא בא! את תוצאות חיפושיו הודיעני על ידי זה שהשיק אל לחיי את רוּבל הכסף הקר.
ועוד דבר עולה על זכרוני תמיד מדי הרהרי בו. בשעת טיול ברחובות ורשה בערב אחד העירני על שני טורי האִשים של פנסי הרחוב, שבמרחק הם הולכים ומתקרבים כביכול זה לזה ושואפים להתלכד יחד. איני זוכר עתה על מה ביחוד ביקש שאתן את דעתי, ומה בעצם חידש אז בזה, אבל לי נדמה שקודם לכן לא ראיתי תופעה זו כלל, ובנומברג קשורים אצלי עד היום שני טורי אורות־הפנסים משני צדי הרחוב, ההולכים ומתקרבים זה לזה במרחק.
נקודת־הכאב המרכזית שלו היתה איזה אי־רצון מעצמו, מבחינה פיסית קודם כל, ולא בצדק, לדעתי. מכאן חתירתו כל ימיו להיות לא הוא, ולוּ גם באמצעותם של האַטריבוּטים החיצונים, כגון: דו־אופניים, מחול וכו'.
כן, איזה אי־רצון מעצמו הציק לו ופחד גדול להתיחד עם עצמו. “הובילני אל איזה מקום ששם מוסיקה מנסרת!” – ביקשני כשנפגשנו בשניה, אחרי כמה שנים, בלבוב. וכשהבאתיו לבית־קפה עם “מוסיקה מנסרת” – חיתה רוחו.
כל אותה היוֹרה הציבורית, שלתוכה התנפל ראשו ורובו, כל עבודתו העתונאית, שהמשורר הגדול (“בין־הרים” בלבד נותן לו את הזכות הגמורה לכינוי זה) שבו אָצל לה מהודו, עסקנותו וכו' – כל אלה לא היו אצלו בעיקר אלא בחינת אותה “המוסיקה המנסרת”. בדרכים אלה ברח מנפשו, מההתיחדות עם נפשו (במידת־מה יש למצוא כאן גם את סיבת התרחקותו מעברית). בפומביות, ברעש הכלל האמין לדכא ולטשטש – בלי ספק, אגב, יש לחשוד בכך גם כמה עסקנים ודַברים אחרים – את גורלו הפרטי ותהומותיו.
שעה קלה לפני מותו במלון באוֹטווֹצק, סיפרו העתונים, ישב לכתוב מאמר על… הבחירות לסיים. כן, הבחירות לסיים הן הן שהקלו לו את המעבר לשם – אל אותה הנקודה, בה שני טורי האורות נושקים יחד.
א
“עצם היותו”
“ותפארתכם – עצם היותכם”
ח. נ. ביאליק
רעננות וטוהר ותום עליון ואור ואור ואור – כזה הוא הרושם שנשתמר אצלי מפגישותינו המעטות לפני כמה שנים. לא אחת התרפקתי על דמות זו בדמיוני, בתקוֹף עלינו ההתקפות “הגזעיות”. לא, לא, גזע שחוטר כזה יצא ממנו אינו גזע נפסד – ינבחו להם הנובחים ויהיו מי שיהיו!
כן, משען טוב היה זה ברגעי השפלה והעלבה. אליו, אליו נמלטה גאותנו ומצאה מחסה. אחרי “האיכרים” בהם הימנונים לגויים השותים ובוז ליהודי המוזג, טוב לקרוא את “אבי” (הצד השני של המטבע!). כאן, בלי שהתכוון לכך, השיב לצד שכנגד מכה מכרעת; ונצחונו לא היה שלם, אילמלא דמות־דיוקנו המלווה את כוח השיר, אילמלא זו המחאה החיה, אילמלא היופי אשר לעצם היותו.
ועל עצם היותו זה כי חדל – לבכות, לבכות, לבכות!
יולי 1934.
ב.
“לבי, לבי!..”
קריאתו האחרונה
עוד במכתביו הראשונים אלינו, אל הצעירים, בהיותו עורך הבלטריסטיקה ב“השילוח”, מכתב הזמנה ועידוד ופעמים גם תוכחה, הורגשה יותר מכל אבהותו. לא חבר, לא אח גדול, אלא אב. וכאָב הרגשנוהו גם בשירתו. כאילו הכניסנו תחת כנף טליתו בשעת “דוכן”…
כן, מהות אבהית היה, מהות קיבוצית. ה“אינדיבידואליסטים” בנו לא חשו בו מתחרה ומסיג גבול. מהם הפליגו לאשר הפליגו, אף גם הוכו באדישות כלפּי האב ועולמו. ברם עתה איחד רגש ההתיתמות קרובים ורחוקים, וכל לב עברי, באשר הוא, ענה בכאב נורא ללב הלבבות בהישברוֹ.
– “לבי, לבי!..”
א
גם כאדם וגם כמשורר לא גרס את המות, בוַתרו על כל ה“רומנטיקה” שלו. לא הוא ולא שכרו! במין שאט־נפש התיחס אליו כל הימים ולא שעה אליו כלל גם בשמעו את קול צעדיו. בחטיפה, בסלידה, אני בטוח בזה, כתב את הצוואה הקצרה, כמי שכפאו שד, גנזה במקום שגנזה, ותיכף־ומיד עבר אל כתיבת “כוכבי שמים רחוקים” – הרחק מתחתיות.
כן, עד הרגע האחרון נשאר נאמן לעצמו, לא עשה כווני חן למלכות האופל, שארבה לו. לא כשבויי מלחמה הללו, שמתרפסים לפני האויב, מחניפים לו ואפילו נכשלים בבגידה, אלא כשבוי גא וזקוף, שאינו נופל ברוחו והמתיחס אל שוֹבהו בזלזול עקשני, בשנאה גלויה.
השבוי הגא.
ב
שנתים למותו
עוד מהדהדת באזני צויחת הנערה התורנית בחדר־האוכל ב“מצפה־הים”, תוך כדי עריכת השולחנות לסעודת הצהרים בחול־המועד סוכות לפני שנתיים – עם הודעת הרדיוֹ על מותו. “בצער רב אנו מודיעים”… צוחה הנערה ולא יספה והכל שב שם לאיתנו. אבל גם לצויחה קצרה כזו לא כל משורר זוכה.
“לוֹ לצעיר מעל קברי פרחים ילקטו לזר”.. רק תמוֹל, נדמה, קראנו זאת בפעם הראשונה. מתוך שפע עלומים וגבורת עלומים שר אז “על קברו”, בעוד לא האמין במותו אפילו. והנה אנו שוהים ליד קברו ממש! והפרחים הרעננים הרבים היכן?.. אף על פי כן כמה חוֹסן ואון אוצל המשורר על סביבותיו גם כאן. גם כאן!
בשנתו האחרונה השתמט מפגישות. נדמה היה לו שמחלתו כיערתהו, והוא לא ידע שדוקא היא שהשלימה אותו, בהוסיפה לו, על כל מתנות יה הקודמות, גם את הוד הסבל. אמנם הוא עצמו לא גרס את זה, התכחש לו, אבל בלעדיו, בלי סבל אחריתו, לא היה מציץ לאזורים שהיו זרים לו קודם, ואולי גם לא היה שר את שירתו האחרונה. את שירת הכוכבים, שהפּרידה מהם ודאי קשתה עליו יותר מכל.
והנה זה שנתיים שאינו רואה אותם עוד. אבל הם, הכוכבים, שומרים דמות דיוקנו, מביטים אל מצבתו באהבה וזוכרים בגאוה את כל אשר אמר להם לפני לכתו.
הנה הוא עובר לפני בכל דרגותיו, למן העלם החסידי הרענן, עם הפיאות, בסטרי־לבוב ועד הסטודנט וכו' בוינה וימי העמידה שלאחר כך, בבואו לזמן קצר, כאורח, מא"י ומאמריקה. תוסס, שופע הוּמור וחיי רוח במובן המעולה. התבונה הטהורה האירה תמיד את פניו העדינים.
צירוף נפלא של מחשבה ושירה. כי גם נפש משורר היתה לו. חד השכל ודק ההרגשה. מוח פינומינלי. תפס את ה“סוגיה” על כל קפלי קפליה הדקים מן הדקים ונקב וירד עד התהום. “מן השפה ולפנים” ולפני ולפנים. האינטואיציה העיונית שלו לא נחה אף רגע. כ“מי שיברוק לו הברק פעם אחר פעם, במעט הפרש ביניהם: ואתה פה עמוד עמדי” (מו"נ).
עם כל כובד ידיעותיו לא היה מסוג הידענים סתם, שמתגנדרים בבקיאות ובציטוּט (פלוני אומר, אלמוני אומר – אבל מה אומר אתה?!), אלא נמצא עצמו ב“חזית”, בשורה הראשונה, חותר ופולש אל הסתום. פילוסוף מלידה היה, וגישתו אל הבעיות של נדנודי הנפש ו“תסביכיהם” פילוסופית היתה; את אלה הוציא ממקום חיותם, מהספירה המעשית, צירפם, זיככם, הצלילם והעלם אל האויר העליון, אל הטרנסצנדנטי. פסיכואנליזה של מעלה. ואם בין עבודה מקורית לחברתה התמסר לחקר אפלטון והרמב“ם, הרי זה סימן יפה לשני ה”זקנים" הללו; סימן, שעדיין יש בהם הרבה מהחיוני והמפרה, שיש בהם מהאַבסולוטי.
ובתור אדם? מהות נאצלה, מלבבת, אתית. אדם שלם היה. חברתו העירה ועוררה והשפיעה. הרת־יצירה היתה האוירה במחיצתו, והריני מחזיק טובה למזלי, שהקרה לפני בדרך חיי היכרות זו, אשר נתנה לי לא מעט. כל פגישה עמו, לאחר שמרחקי מקום וזמן הפרידו בינינו, היתה בשבילי חויה. כי דיזנדרוק היה מאותם הידידים המעטים, יחידי הסגולה, שהכרח הוא לחלק עמהם פנים אל פנים את הרשמים השונים, להתעלס עמהם בשיחת־לבבות, ידידים מעורים בנפשנו ממש, שבלעדיהם, בהיותם רחוקים מאתנו, אין חיינו חיים מלאים. בחליפת מכתבינו האחרונים דיברנו על פגישתנו הבאה. האומנם שוב לא נתראה, לא נתראה לעולם?!!
כמו מן המארב ניחתה בנו המהלוּמה: שלום שטרייט איננו!
אבדה לנו לעד זו הלבביוּת המחיה, אשר שפעה תמיד מכל מהוּתו. כי על כן כה טוב היה להיפגש עמו בשעה קשה, אפילו בשעת דכאון “פוליטי”… ניחוּמים ועידוד השרה האיש על סביבותיו באור פניו בלבד, ניחוּמים ועידוּד.
בשני הכרכים של ספר מסותיו “פני הספרוּת”, בהם הוא עושה טיול ארוך, מרמח"ל ועד אשר ברש, כמה אהבה לספרותנו ולסופרינו, אהבה, אשר מי יודע אם ראויים אנו לה.
ובכל אלה עוד לא אמר די. פה ושם הבטיח לשוב אל פלוני ואל אלמוני. היו לו עוד הרבה תכניות לעתיד. “אם ירצה השם”… “אם יזכנו השם”…
כל אכזריותו של המות מתבטאת על פי רוב בעובדה, שבחשק מיוחד הוא חוטף מאתנו את הידיד המושרש בנפשנו ביותר, בדעתו את כל גודל הכאב, שיגרום בכך לאוהביו הרבים.
כאיש ההגיון הקר נדמה היה, לכאורה, אבל מהיכן, מהיכן זו המסירות המוחלטת לכל איש ואיש מנושאי כתיבתו, אם לא מאיזה דבר שבלב? כל עבודתו האסייאיסטית הענקית במשך כל ימי חייו נראית לי כנובעת מתוך אהבה ורחמים אל כל אנשי המחשבה והשירה שלנו, כראשונים כאחרונים, כגדולים כקטנים, והוא הקשיב לכל אחד מהם ברוב קשב, כאילו כדי להפיג את בדידותם הגדולה. ביחוד מורגש הדבר לגבי כמה מסופרי ההשכלה, שכן הוא, לחובר, צר להם צורה עד היותם ראויים להיקבע בתולדות ספרותנו; מהם, אגב, אנשים אומללים בחייהם, נעים־ונדים נצחיים, שרק בספריו באו אל המנוחה.
מתוך הקרבה עצמית ממש נשא בלבו כל ימיו עולמות זרים, רחוקים, שונים ומשוּנים. לא חיקוּר קר היה כאן, אלא צו מוּסרי מבחינה האמורה לעיל, המניע לעבודת קודש את בני העליה המעטים.
ולחוֹבר האדם! כמה מבין אני את ברדיצ’בסקי, שהתרפק עליו כל כך בשכבו על מיטתו, אשר לא ירד ממנה (“ימי ברדיצ’בסקי האחרונים”).
אדם מסג זה נוכחותו מקילה לנו את רגעינו האחרונים, אבל הוא עצמו, בבוא יומו – מי יעמוד לו?!..
אני זוכר אותו בהיותו כבן עשרים וחמש. בהוֹמל. הוזה, חולם, מדבר גבוהה־גבוהה. אנכי!..
פעם ראיתיו סח עם אֵם ההוֹפּנשטיינים הידועה (גנסין תיאר אותה ב“בטרם”). בנעימה חסידית פתח ואמר לה:
– היה היה פילוסוף ושמו ניצשה. והוא הורה…
באוירו של הרחוב היהודי, בימים ההם, ריחפו נצנוּצי המהפכה הראשונים יחס עם “האדם העליון”…
כזה היה אנכי אז, עם שחר. והנה נפגשנו שנית, פה בארץ, כנטות היום – לא ממנו ולא מקצתו! לרהב ולדיבורים גבוהים אין זכר, וכולו סמל העניווּת. תמיד רק אחת בפיו:
– מה שלומכם? מה שלום האשה והילדים? בריאים?..
ולחיצת־יד לבבית־לבבית ובשתי ידיו. בזולת ובאהבת הזולת הובלע ה“אנכי” והיה כלא היה. ניכר שאחרי כל תעיותיו בספירות־הרוח השונות והמשונות, אחרי כל טלטוליו וגלגוּליו, בא לכלל הכרה, כי זה כל האדם!
“אשירה נא לארצי, וישאלוני רעי: איך תשיר בימים אלה ובאזני מי תשיר? ואמרתי: ראיתי אשה הרה, ראיתי אב מלטף את ילדו, ראיתי עלם באהבתו”.
פתחוּ, פתחו את ספרו הצנוע “בין שמים וארץ”, הפכוּ בו והפכו בו! עם נשמה גדולה תבואו במגע… גם אם קראתם את הדברים, קראוּ אותם עוד פעם. כי אינה דומה קריאה בחיי המשורר לקריאה אחרי מותוֹ. עכשיו נראה הכל באור אחר לגמרי.
כל המרגיש בסתר לבו, כי אין אהבתו את הארץ שלמה, ילך נא ויקרא את סיפורו “ארצנו”. אם יעשה כן, לא מן הנמנע שעם גמר הקריאה, ויהי מי האיש, יהא חולץ את נעליו, כר' נחום, “נופל לארץ וקופא בנשיקה אילמת חמה וממושכת: ארצנו שלנו, ארצנו שלנו, ארץ־ישראל!..”
כן, כן!
ואותו השיר בפרוזה הנעלה, המסתים: “וילונו במקום ההוא”! אילו כתב אנכי רק דבר זה בלבד, היה יוצא ידי חובתו כסופר.
צר לי מאוד על שפגישותינו בעת האחרונה נדירות היו, מעטות, מקריות. הרבה, הרבה היה ברצוני לומר לו – ולא הספקתי. את האמירות האינטימיות ביותר אנו מחמיצים תמיד!
דבר מותו בתאוּנת דרך דוקא, שאיש לא פילל לכך, משתייך אף הוא לעקמימוּת מזלנוּ. לולא מקרה עיור זה, ודאי היה מאריך ימים עד זיקנה מוּפלגת. שבעים ושלוש שנים נושא אדם את חייו דרך כל מיני סכנות – ופתאום לפתע!..
בעת האחרונה נתישבה עליו דעתו הרבה, כטבע תלמידי־חכמים מוּבהקים, ולדבריו נוספה נעימה חדשה, נעימה פייסנית, סלחנית. “לא לצחוק, לא לבכות, אלא להבין”.
עתים ראיתיו מטייל בחוץ יחידי, מטייל בנחת, בהרחבת הדעת, ידיו משוּלבות לאחוריו, מעשה “בעל־בית”, כמי שיד לו בכל ההישגים הללו מסביב, בבנינים ובנטיעות. חבלי מולדת היו מוּבלעים בדמו ממש.
יעקב רבינוביץ היה אחד מהטיפוסים הישראליים המעטים – ובזה היה אח לי. ח. ברנר, עם כל הבדלי האופי שביניהם – שנכנסו בעבי הקורה הגורלית אשר לנו, בחינת “אכן חליינו הוא נשׂא ומכאובינו סבלם”. יחידי־סגולה אלה זוכים לפעמים למדרגת מצפוּן האומה, ומשקל מיוחד לדבריהם היוצאים מלב טהור והנאמרים מנקודת־ראות גבוהה יותר, ממעל לכל קנאוּת, ללא משׂוֹא־פּנים לכאן ולכאן. “ואַל יחשוב שום צד את עצמו זכאי ואת יריבו חייב” – כתב בפיליטונו האחרון ב“דבר” שנדפס ביום קבורתו.
בפיליטונו זה, אגב, אנו מוצאים מימרה אחרת: “ואיני יודע איזה טעם יהי לדברי אלה ביום הידפסם. הדברים משתנים במהירות כזו” – * * *
משהו ניבא לו לבו.
היום הרעישתני הידיעה על מותוֹ. היכרוּתנוּ הראשונה חלה לפני ארבעים שנה בלבוב (יליד פּשמישל היה); אחר־כך בימי המלחמה הראשונה, נפגשנו תכופות בוינה, ולאחרונה, אם כי לעתים רחוקות, גם כאן בארץ.
נעימה חדשה, מקורית, הביא עמו בשעתו לשירתנו, שׂגב והוד. הפסקתו־שתיקתו במשך כל השנים הרבות לא טישטשה ולא השכיחה את השירים הספורים הללו, שנקלטו יפה בלבבות ענוּגים. כאשר ביקרתי לפני שנים מספר בנהלל, דיקלמה לפני על־פה נערה כבת שש־עשרה, ספוגת־ספרותנו, ברגש רב:
היום ידעך בעטרתי,
יכבּיד הזהב על מצחי – –
אז הירהרתי: האמיתי אינו הולך לאיבוד; בכל הנסיבות ובכל סיבוכי מקום וזמן הוא מוצא את קרקעו.
אגב, קץ טרגי היה לה לנערה עדינה זו, וזכרונה קשור אצלי תמיד עם השיר הנעלה הזה.
אברהם בן יצחק הופעתו בלבוב ובוינה בימים ההם, אצילית היתה, עוטה הוד. רושם רב היה עושה על הקהל בהרצאותיו (בגרמנית), באולמות נהדרים, על הספרות העברית (על ביאליק, טשרניחובסקי, ברדיצ’בסקי, ברנר ועוד) לפני האינטליגנציה היהודית המשולשת: הוינאית, הגליצאית והאונגרית. חן מיוחד היה להרצאותיו אלה, שעוררו כלפי ספרותנו בלב הציבור המנומר ההוא, שברובו לא ידע עברית, רחשי כבוד ודרך־ארץ.
והנה פתאום, לא נודע מדוע, נעלם מן האופק וחי כאן את חייו בחשאי, בסתר המדרגה. גם לא ניתן להבין, שלא הוא ולא אחרים לא התעוררו לכנס ולהוציא את שיריו המעטים, אבל הבולטים, בקובץ מיוחד. ייעשה נא הדבר עכשיו!
עם אָשר בּיילין הורדה אלי קבר חתיכת אביב – אביב ספרותנו משנות תר“ס–תר”ע. הרבה סייע הצעיר הרענן בימים הראשונים ההם להרמת האוירה הספרותית בתגוּבתו, בהבנתו הדקה ובביקרתוֹ שבעל־פה. אחד מאותם יחידי־סגולה היה, שחברתם בלבד מעניקה השראָה.
זוהר עיניו הנבונות, אם כי דהה קצת, לא כבה עד אחרית ימיו. פּיקחותו האירה את פּניו. היסוד הסטירי בכתיבתו ניזון מהעוּבדה, שיותר מאחרים סקר את השלילי, את האוילי, את הנפסד.
בשורש נשמתו משורר היה. כבסיפּוּריו הראשונים, כן גם בפיליטוניו האחרונים, השנונים, בהם שיקע כוח רב, מצוּיים פה ושם קטעי שירה נעלים. כל ימיו צמאָה נפשו העדינה ליופי, ליפי האשה, ובצמאונו זה התענה עד נשימתו האחרונה.
ערגה נצחית זו ואהבת החיים על כל גילוּייהם, אהבת־איתנים, הן הן שנאבקו עם מחלתו הממוּשכת והצעידוּהוּ ברחובות ועל שפת הים – על אף הכל. והנה – סוף סוף!.. אין זאת כי אם המות עשה בעקבה. ואם גם הוא, אָשר בּיילין, לא נמלט – איך נימלט אנחנו?!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.