אני זוכר אותו בהיותו כבן עשרים וחמש. בהוֹמל. הוזה, חולם, מדבר גבוהה־גבוהה. אנכי!..

פעם ראיתיו סח עם אֵם ההוֹפּנשטיינים הידועה (גנסין תיאר אותה ב“בטרם”). בנעימה חסידית פתח ואמר לה:

– היה היה פילוסוף ושמו ניצשה. והוא הורה…

באוירו של הרחוב היהודי, בימים ההם, ריחפו נצנוּצי המהפכה הראשונים יחס עם “האדם העליון”…

כזה היה אנכי אז, עם שחר. והנה נפגשנו שנית, פה בארץ, כנטות היום – לא ממנו ולא מקצתו! לרהב ולדיבורים גבוהים אין זכר, וכולו סמל העניווּת. תמיד רק אחת בפיו:

– מה שלומכם? מה שלום האשה והילדים? בריאים?..

ולחיצת־יד לבבית־לבבית ובשתי ידיו. בזולת ובאהבת הזולת הובלע ה“אנכי” והיה כלא היה. ניכר שאחרי כל תעיותיו בספירות־הרוח השונות והמשונות, אחרי כל טלטוליו וגלגוּליו, בא לכלל הכרה, כי זה כל האדם!

“אשירה נא לארצי, וישאלוני רעי: איך תשיר בימים אלה ובאזני מי תשיר? ואמרתי: ראיתי אשה הרה, ראיתי אב מלטף את ילדו, ראיתי עלם באהבתו”.

פתחוּ, פתחו את ספרו הצנוע “בין שמים וארץ”, הפכוּ בו והפכו בו! עם נשמה גדולה תבואו במגע… גם אם קראתם את הדברים, קראוּ אותם עוד פעם. כי אינה דומה קריאה בחיי המשורר לקריאה אחרי מותוֹ. עכשיו נראה הכל באור אחר לגמרי.

כל המרגיש בסתר לבו, כי אין אהבתו את הארץ שלמה, ילך נא ויקרא את סיפורו “ארצנו”. אם יעשה כן, לא מן הנמנע שעם גמר הקריאה, ויהי מי האיש, יהא חולץ את נעליו, כר' נחום, “נופל לארץ וקופא בנשיקה אילמת חמה וממושכת: ארצנו שלנו, ארצנו שלנו, ארץ־ישראל!..”

כן, כן!

ואותו השיר בפרוזה הנעלה, המסתים: “וילונו במקום ההוא”! אילו כתב אנכי רק דבר זה בלבד, היה יוצא ידי חובתו כסופר.

צר לי מאוד על שפגישותינו בעת האחרונה נדירות היו, מעטות, מקריות. הרבה, הרבה היה ברצוני לומר לו – ולא הספקתי. את האמירות האינטימיות ביותר אנו מחמיצים תמיד!