‎‎

אכן, — הצלילות, — צלילות־הרגש וצלילות־הדעת — היתה כל הויתו של יוצר גאון זה; האם לא גם את עצמו הגדיר שעה שכתב על מורו־ורבו סטפן מלרמה: המעבר מן המחשבה אל הדבור העסיק את החיים הפשוטים עד־אין־סוף הללו“, “אפשר לומר, שהוא העמיד את המאמר אף לא במדת־מה בראשיתם, אלא בסופם האחרון של כל הענינים”? קשה לשער שפול ולרי היה מהרהר הרהורים בלי להביאם אל מעלת מחשבה שלמה וקבועה; הן כה ישיר בשירו המפורסם “השחר”: “הטשטוש המשמים ששמש לי כשנה, מתנדף מן ההופעה הורודה של השמש. הנני מתקדם בנפשי, מאביר על כנפי אמון: זוהי תפלת שחרית; כשרק נמלטתי מן החולות, אני פותח בצעדים נהדרים בתוך צעדי שכלי”; הוא אומר — מחשבתו (ממילא גם רגשו) היתה בכל שעה ערה שלו צועדת בחדר, והאם פלא הוא שלא נזקק ל”השראה“, — כי כל שראוי היה, לדידו, ללבוש לבוש של אמירה — היה מונח בהויתו בחינת משנה סדורה; לא רק בשעת־רצון היה פול ולרי משורר והוגה דעות, אלא בכל עת וזמן, ועל־כן, בודאי, ראה את כתיבת־השיר כמעשה אמנותי בלבד, לאחר שהפרוצס הפיוטי נתארע אצלו קודם־לכן, משום שלא היה אצלו אף פעם מצב־נפש שאינו פרוצס פיוטי; הן כה דברי האדריכל שלו, אֶבפלינוס, בעמדו לפני הבנין שהקים: “אה, מטמורפוזה מנעימה! זה ההיכל האציל, איש אינו יודע, כי הוא המראה המתמטי של בת־קורינת אחת שאהבתיה לאשרי. הוא מוסר כאן בנאמנות את הפרופורציות הפרטיות שלה”; אהה, עם מותו של פול ולרי נסתלק מעולמנו משורר־בנאי גדול, — יוצר ששוה לאהובתו מראה היכל, מיוסד על חוקי מתמטיקה כהיכל הנ”ל של אבפלינוס, יציר דמיונו.