…אלא שאין בידי האמצעים, לפי מדת הצורך,

כדי לקשור את הנתוח עם ההתפעלות.

פ. ולרי: “אֶבפלינוס”

א    🔗

פול ולרי, — גאון אמניה וסופריה של צרפת בדור הזה, היוצר המקורי למופת של דברי־שיר, של דיאלוגים לפי נוסח יון העתיקה, של מסות על נושאים ספרותיים ומדיניים, של מאמרות קצרות, שכמוהן כפתגמים, כביכול, — לא ראה את עצמו אלא כמין סופר־שבמקרה; כמה פעמים הדגיש, לרגל הענין, את העובדה הגלויה, כי כמעט כל מה שנכתב על ידו, לא נכתב בזכות התעוררות עצמית, אלא תמיד בתוקף בקשה של חבר, או כדי למלא אחרי הזמנה, פשוטו כמשמעו; כן, פול ולרי שיך למשפחת אותם יוצרים־סקפטיקנים, שהעלם־הגאון ארתור רמבו, הוא ראשה במסקנתיות המפורסמת שלו: — אף על פי שנולד בכתונת־הפסים של שירה גדולה, ואם כי מצעדיו הראשונים הכה את כל יודעי־ח“ן מדהימה, ולמרות מה שבשירים מעטים קנה לו ה”ינוקא" שם לכבוד והערצה, — נפגע ממחשבת־בזק, בחינת הבל־הבלים־הכל־הבל, וזנח את היצירה לפתע־פתאום, ללא תשובה וחרטה כל שהיא, והמשורר הגדול, בן הי"ט, היה לסוחר בעל דמיון ויוזמה למופת, המוליך שירות ארוכות של גמלים עמוסות כבודה, בשממותיה של חבש הרחוקה; גם פול ולרי פרסם כשני מנינים של שירים וחדל; עשרים שנה לאחר־כך בקשוהו חבריו, וביניהם אנדרה ז’יד, לקבץ את שיריו ולפרסמם בחוברת, — ולא נענה להם; הללו לא הרפו מיזמתם, הלכו ואספו הם עצמם את השירים הנדחים בקבצים פרובינציאליים ומקריים והגישום לפול ולרי לשם הגהה אחרונה; מתוך מורת־רוח עשה את המלאכה, אלא שבקש “לתקנם” קצת ולהוסיף עליהם שיר אחד חדש, לשם שלמות הענין וכעבור ארבע שנים מסר לפרסום את שירו “הפרקה הצעירה”; זמן־מה לאחר זה הזמין אצלו חוג של חובבי רקוד אמנותי, לרגל חגיגות שנערכו אותו זמן, מסה על הרקוד, וקבעו מראש גם את מספר המלים הרצוי להם; פול ולרי “קבל” עליו הזמנה זו וכך נכתב הדיאלוג המהולל “אבפלינוס, או הארדיכל”, וההקדמה (גם היא בצורת דיאלוג) — “הנפש והרקוד”; ובדרך זו, או בדומה לה, באו לעולם רוב יצירותיו הגדולות של פול ולרי; האין עובדה זו מעוררת מחשבות קשות על דרך היצירה בעולמנו, והאין היא אומרת: דרשני?

ב    🔗

מבקרים שונים, גם אנשי־מדע, הוגי־דעות, כמרים וסתם אנשי־רוח, — בצרפת, גרמניה ואנגליה, — כתבו ספרים על יצירותיו השונות, או הרצו בחוגים אינטלקטואליים על השקפותיו, ורבים מהם, מתוך יראת־כבוד ומחמת מבוכת־נפש (בהעלותם, כנראה, על דעתם: מה יאמר ולרי בכבודו ובעצמו על דבריהם?) היו מודיעים לו מראש מה הם עתידים לומר או לכתוב, והוא, שהיה בעל־נמוסין מובהק, ענה לכל אחד מהם, בפשטות וברצינות, כדרכו; וכשאתה בודק את הספרים וההרצאות הנ“ל, ואת תגובותיו עליהם, — תמצא כי כל פעם התגונן בפני התארים השונים והמשונים שבקשו לעטרו בהם; במסה אחת ממסותיו מצאוהו משבח “שירה צרופה” — עמדו וקשרו הגדרה זאת להשקפתו הפיוטית, עד שקם יום אחד ונער את חצנו מאמרה נבובה זו, שהיא למורת הרגשתו ודעתו, אבל כיון שהמגדירים לא מצאו הגדרה טובה מזו, לא הרפו הימנה ועדין היא חוזרת ונשנית, מוכת־שגרה ושדופה, בכל מאמרי ההערכה עליו; כן נטפלו אליו וקראו אחריו: — הנה “משורר־פילוסוף”, “מושפע מברגסון”, ממש “תלמיד” לרבו, — עד ששוב קם יום אחד, ובמכתב־תשובה, שבח והעלה על נס את מחשבתו המקורית של הנרי ברגסון, אבל הוכיח, ללא יהירות, בעובדות “יבשות” ממש, שאינו “פילוסוף” בכלל, שהפילוסופיה במובנה המקובל, זו שיש לה אוצר מלים קבוע, הגדרות משותפות, לשון דומה, וכו' אינה לטעמו ולרוחו, ועוד היא זרה לו מכל זר; בנוגע ל”ברגסוניות" שאצלו, — הריהו שמח אם יש דברים המקבילים בינו לבין הוגה־הדעות הגדול, אבל ההשפעה נמנעת היא, כי על־כן השקפת־עולמו היתה אצלו מוגמרת ומסוגרת בגיל צעיר, לפני שנת השלושים שלו, ואופן ביאוגרפי ההשערה הזאת אבסורדית היא, והוא גומר: “דומני כי מימי לא בטאתי את המלה עתיד, כי כל אין־סוף הוא אויבי”; נמצא, שאף על פי שבחנו בוחנים, מתוך יחס חיובי ובכובד ראש, — במדה שעשו זאת בדרך המורגלת של הדבקת שלט — טעו והטעו, ולא חשוב הוא, שהללו מוקירי יצירתו הם וגם מבינים לרוחה המקורית בכללה, — כי לפרט אשר בה, ליחוד שבמהותה, אין לגשת באמת־המדה השכיחה, אפילו היא מובהקת ונכונה; ואלו פול ולרי “הגן” על עצמוּתוֹ לא מחשש הסלוף, ולא מחמת חרדה אישית לאמתות דיוקנו הרוחני, אלא בפרוש משום שטבעו השש לדו־שיח כתוב, ומה גם שהדחיפה באה מזולתו, הפונה אליו, והוא בחינת “מזמין” הסברה ופרוש; אין כאן בשום פנים ואופן יותר מחדות קשירת קשרים, עם הקרוב והרחוק, זו התאוה החננית לאפּיסטולריות, שהיא מעיקרה מין תכונה צרפתית, — והקורא במכתבים אלה יוכח על נקלה שהאיש עשה את הדברים בטבעיות ובמשהו בושה ודוקא כדי למנוע מעצמו גלוי של יהירות: “אין שום דבר הגורם יותר אי נעימות מאשר להקשיב למדברים בך”; אכן, בדיעבד, מי שיבוא ויתכון לבחון באמת ובתמים את יצירתו של פול ולרי — מן היושר הוא שיביא בחשבון דבריו את הערות הנערך במכתביו הנ"ל.

ג    🔗

את שירו “הפרקה הצעירה”, שאותו העמיד על יחידוּת, ולא כללו במחזור השירים הראשונים, הקרויים “אלבום שירים ישנים”, ואף לא במחזור השני “קסמים”, — רואים, בצדק, כתאריך וכמאורע בשירה הצרפתית, ואולי לא רק בה; מכאן ואילך נוצרו כל שיריו ברוח זו, שיש מכנים אותה, גם לשבח וגם לגנאי, — שירה שכלתנית, ויש מוצאים בה מכוחה של מתמטיקה, ושוב קובעים, שהיא “מעורפלת” ודוקא מחמת בהירות קיצונית, ולא פלא שנתפרסמו ומוסיפים להתפרסם על שיריו המעטים — לא הערכה ובקורת בלבד, אלא גם, ובעיקר, — פרושים, והפולמוס עליהם, והבעד והכנגד, שניהם מתוך הערצה, — נמשך והולך מה תוכן השירים של פול ולרי? מי עז־רוח ויקח על עצמו לומר זאת, שעה שהוא יודע, כי המשורר קבע במסה אחת שלו: — “תכנו של שיר נעוץ בבתיו הרעים ביותר”; את התוכן שר, כנראה, פול ולרי רק בכותרתו של השיר, ואלו אחר־כך, אין תוכן ואין צורה לדידו, אלא פשוט: — שירה; האם לא משום כן כנה את מחזור שיריו השני, המבוגר, בשם “קסמים”? כלומר: — קסמים מהלכים בין־השיטין, הנה יש והנה אין, הנה מרומים והנה תהומות; הנה מחשבה, כמעט רעיון, אבל מיד הוא נגוז והופך רוח מרחפת, צל דברים, חלום, ונגוד של חלום, וחלום של חלום, ממש כמושג שהוא שם בפי סוקרטס בדיאלוג שלו על “הנפש והרקוד”: “אולם הנגוד לחלום מהו, פדרוס, אם לא איזה חלום אחר?.. חלום של ערנות ושל מתיחות, שהשכל עצמו חולמו! ומה יכול לחלום השכל? — כי אלו חלם השכל בחזקה ובאמת, בעין משורינת, בפה קפוץ, כאדון לשפתותיו, — האם הרעיון שהיה מעלה, לא היה זה שאנו רואים בשעה זו, — זה עולם הכוחות המדויקים ושל אשליות נחקרות? — חלום, חלום, אבל חלום שכולו עשוי סימטריה, שהכל בו סדר, שמראשו ועד סופו הוא רק פועל ותוצאה!”… הנה קוצו־של־יוד מן המצוי בשירתו של פול ולרי, כשם שהוא מצוי בכל שאר יצירותיו; האם יכול בר־דעת לקרוא את הדברים הנ“ל ולהוסיף לראות את פול ולרי כמשורר השכלתנות? אלא מה? — הוא לא יכול היה ולא רצה להסכים, כי פנטסיה יש רק בדמיון, בבלתי־מחושב, בעולם ה”בלתי"־ריאלי; הוא לא צמצם את הפנטסיה, כל שכן שלא ברח הימנה ולא שלל אותה, אלא אדרבא, — הוא הרחיב את תחומיה, — גם השכל פנטסיה! גם הממש, גם הגוף, כל הגופים — רוח, חלום, הזיה!

ד    🔗

כל בקיאי יצירתו של פול ולרי — משתוממים על ההבדל הקיצוני שבין סגנונו בפרוזה שלו: כשם ששיריו “מעורפלים” עד תכלית, כן “בהירים” מאמריו עד למעלת הבדולח; ולאמתו של הענין — אין סבה להשתוממות הזאת, כי פשוט מאד הוא ההסבר: בשירו מביא פול ולרי את כל הממש והמוחש למדרגה של אבסטרקציה, הוא פושט בלא־רואין, בפרוזדור היצירה, קלפה אחרי קלפה, ובונה מוסיקה, מעמיד אותה על קול שאין בו כל חומר ולא דמות החומר; ואלו בפרוזה עשה את ההפך: העלה את המופשט לדרגה של מראה־עינים, של תפיסה מוחשית; ולא שמסותיו כמוהן כבאור ופופולריזציה של ענינים נשגבים, אלא שהן בחינת דו־שיח, ואף בשעה שהוא כותבן ביחידות — הריהו כיושב בטרקלין עם איש שיחו הבלתי־נראה, שלא כמו שירים שאדם שר אותם קודם־כל לעצמו, אף בשעה שהוא כותבם באזני מישהו; שמא אין ההבדל העיקרי שבין פרוזה (אפילו חרוזה) לפואסיה (אפילו בלי חרוזים) אלא זה: שעה שהיוצר רואה את זולתו כאת עצמו־הוא — הריהו משורר, ושעה שהוא רואה עצמו כזולתו — הריהו פרוזאיקן; גם ב“אבפלינוס”, ולא כל שכן ב“מבוא לשיטתו של ליאונרדו דא וינצ’י”, שהם שירה ומוסיקה, ראה בכל־זאת פול ולרי את עצמו בעיני זולתו, הראה עצמו לעיני זולתו, — ועל־כן יצירות פרוזה הן אלה; מנקודת השקפה זאת אפשר להגדיר ולומר: פול ולרי מגדולי הפרוזאיקנים בעולם הוא, משום שלא השאיר במסותיו, בדיאלוגים שלו, במאמרות הקצרים שאצלו, כל דבר ושום ענין שהזולת (אם הוא בעל שאר־רוח, ואם הוא שומע לשון תרבותית, ואם הנהו רגיל במחשבה מורכבת) לא יבין בהם או שלא ירד לסוף כונתם; האם יש להסיק מכאן, כי השירה, לפי הנ"ל רמז היא, והפרוזה — תמיד פשט? חס־וחלילה! יכולה הפרוזה להיות דוקא רמז, אם יוצרה הוא אדם שטבעו לדבר עם זולתו ברמז, ויתכן שהשירה תהיה פשט מוסיקלי, אם יוצרה הוא איש שאין לו לעצמו ולנפשו לשון מקוצרת ומרומזת; פול ולרי היה יושב לבדו בעינים עצומות ורואה מבעד לשמורותיו — כוכבי־לכת במעגלותיהם, הזה בלבבו מזלות, שמע רוחות נעות־ונדות בחלל עולמות, ואת אלה הננו מוצאים בשיריו; ובחדר־האורחים היו עיניו מאירות ומפיקות חכמה, פיו לטש יהלומיו לעיני חברו, ידיו הרסו ובנו בחן רב עולמות גדולים, העמיד סולמות גבוהים, הוריד בשלביהם והעלה בהם מלאכי־שמים; הרי שלמעשה אין כל הבדל מתמיה בין פרוזה של פול ולרי לבין השירה שלו; בשתיהן נתגלתה הויתו הרוחנית כמות שהיא, וההבדל הוא רק הבדל שבין אדם לעצמו לבין אדם בחברת זולתו.