עקיבא אריה ויס — נולד כ“ז כסלו תרפ”ט בגרודנה. זהבי לפי אומנותו. ישב בלודז (פולין) ושם נהל אגודות ציוניות, יסד ונהל את בית הכנסת הציוני “אוהל יעקב”. ציר ועידת מינסק והקונגרס הציוני השביעי. משנת 1906 בארץ־ישראל. מיוזמי “אחוזת בית” ובוניה, מנהל בנינה בפועל בשנים הראשונות. בשנת 1911 — ממיסדי “חברה חדשה” להרחבת תל־אביב.

בכל מפעל־יצירה גדול יש הוגי רעיון, “משוגעים לדבר אחד”, יורים אבן הפנה, ויש בונים, מרחיבי תחומים, משפרים ומשכללים. “ידוע היה — אומר הרצל ב”מדינת היהודים" — כח הקיטור שנוצר בקלחת התה מתוך חימום המים והרים את הצמיד המכסה אותה. כתופעה זו של קלחת התה הם הנסיונות הציוניים".

כך היה גם ייסודה של תל־אביב, העיר העברית הגדולה המתקרבת לעשרים רבוא נפש (כן ירבו). איש מקבוצת היוזמים הראשונים לא יכול היה לראות מראש מה יהיו ממדיה של שכונת־הגנים אשר עלתה במחשבתם. כל אחד מהם חמד לו בית־וגן, נוה־שאנן בפנה רחוקה משאון יפו והמונה, ולקבוצה זו הלכו ונצטרפו עוד ועוד. עד שלבסוף קמה ונהיתה יצירה גדולה ומופלאה זו ששמה “תל־אביב”.

בין קבוצת הראשונים ממש, אשר זכתה לירות את אבן הפנה לעיר העברית, היה השען עקיבא־אריה ויס.הוא היה מהוגי הרעיון על שכונת הגנים מן ה“משוגעים” לדבר אחד", מן העסקנים הפעילים הראשונים, מעושי המעשה.

השכונה התפתחה אמנם בכוון אחר לגמרי מכפי שהגוה המיסדים. משכנות השאננים, שאסור היה להקים בתחומיה חנות, היו לכרך שואן והומה על כל החיוב והשלילה שבכרך. אף־על־פי כן ראוי שנזכור את הראשונים אשר “הרחיקו נדוד” אל החולות אשר בצפון יפו, והקימו מקלט לאלפי עולים ופליטים מישראל.

ע. א. ויס עלה אל הארץ בתקופת העליה השניה, בתמוז תרס"ו. הכרתיו למן היום הראשון לבואו ארצה, כיון שבאותו יום שכר דירה באותו בית ערבי בשכונת מנשיה ביפו שבו היתה דירתי, אני בחלקו המערבי של הבית והוא — בחלקו המזרחי.

באר־מים משותפת היתה לנו בתוך המטבח. מי הבאר היו דלוחים ומלוחים לשתיה ולבשול. במים אלה השתמשו רק לצרכי שטיפה והדחה.

טחב תמידי היה מצוי בחדרי ה“ארמון” הזה גם בימות הקיץ. אולם “חוסר הנוחיות” לא מנע בכל זאת את בעל־הבית, שיך יפואי, מלדרוש שכר דירה מראש בעד שנה־שנתים בגלל מצוקת הדירות ביפו.

ונוסף לכל היה שורר גם רעש בלתי־פוסק בחצר. מטופל היה בעל ביתנו — שגם הוא דר באותו בית — בכמה נשים, כדרך המושלמים, ובילדים רבים שהיו מרבים צווחה והמולה.

ובתנאים אלה דרנו שלש שנים וחצי, עד שזכינו לעבור לבתינו הראשונים, שהקימונו בקיץ תרס"ט על גבעות החול בצפונה של יפו.

בפגישתי הראשונה עם ע. א. ויס בתמוז תרס"ו נסבה השיחה על הצורך בארגון העולים החדשים. כן נגענו בשאלות יוקר החיים ומצוקת הדירות.

מצוקת הדירות היתה צרת היום ביפו, שהיתה בבחינת “שער ציון” ובה השתקעו רבים מן העולים. הבתים ביפו היה ברובם קנין הערבים, ונבנו מן המפרעות שקבלו מאת העולים היהודים. לנגד עינינו הוקמו כמה רובעים חדשים וכיסי אחינו בני ישראל התרוקנו שנה־שנה בהגיע “מוחרם”. ובאחד הערבים, בי“ב תמוז תרס”ו, נתכנסה אספה גדולה במועדון “ישורון” ביפו. באספה זו, שהשתתפו בה בני העליה הראשונה והשניה וגם אחדים מבני הישוב הישן, הרצה ע. א. ויס על יסוד שכונה עברית חדשה מחוץ לגבולות יפו.

הרצאתו של מר ע. א. ויס עוררה הד בלב הנאספים, ובאותו מעמד נבחר לפעולה הועד הזמני הראשון בן 5 חברים: ד. ברגר, ע. א. ויס, י. חיותמן, י. סוכובולסקי (דנין), וכותב השורות האלו.

ועד זה חיבר פרוספקט על השכונה החדשה. בפרוספקט דובר על בנין 40 - 50 בתים עם חדרי שמוש מודרניים, עם רחובות ומדרכות מרוצפים, עם הספקת מים, מאור חשמלי, תעול, גנות ושדרות עצים ועוד כמה שפורים תרבותיים.

הרוח החיה בועד הראשון היה ע. א. ויס, אשר התמסר למפעל הקמתה של השכונה המודרנית.

לשם כך הזניח את עסקיו הפרטיים, את בית־מלאכתו ואת מסחרו והקדיש את רוב מרצו, אונו וכשרונו לארגון החברה הראשונה.

עקשנותו המתמדת ואמונתו החזקה בעתיד המפעל עזרו לו להתגבר על החתחתים ואבני הנגף שהיו פזורים בדרכו.

ורבה ומסובכת היתה העבודה: צריך היה לרכוש חברים חדשים, לבחור מקום מתאים לבנין השכונה, לקנות את הקרקע מאת בעליהם, לחפש אשראי זול בתנאים נוחים לבנין הבתים, להכין תכנית בנין לשכונה וכו' וכו'. כל אלה דרשו זמן רב, מסירות והקרבה עצמית.

ישבות הועד היו מתקיימות על־פי רוב בדירתו של ויס, ועתים בדירתו של דיזנגוף, וגם בדירת כותב הטורים האלה.

המזכירות היתה נעשית על־ידי חברי הועד לפי התור, אולם את עיקר העבודה בעריכת הפרוטוקולים והמכתבים נטל עליו מר ויס. הוא עצמו היה גם הגובה וגם השליח, בהתנדבות, כי פקידות בשכר לא היתה אז לועד.

כעבור שנה עלה מספר החברים של “אחוזת בית” לששים איש, אשר הכניסו לבנק אנגלו־פלשתינה ביפו 15%­10% על חשבון הסכום הדרוש לרכישת הקרקע ולבנין הבתים הראשונים.

באספת הכללית, שהיתה בכ“א סיון תרס”ז, התרעמו חברים על חוסר התקדמות בפעולות הועד. החברים טענו, שכספם מונח בבנק כאבן שאין לה הופכין, הקרקע לא נרכשה עדיין, אשראי זול לבנין הבתים לא הושג ואין גם סכויים טובים להגשמה קרובה.

אחדים מן החברים הראשונים פרשו מ“קוצר רוח” והסתלקו מן החברה. היו שהציעו לחלק את “החברה הגדולה” לשתי חברות קטנות, שלא תהיינה קשורות זו בזו בפעולותיהן. והחבורה עמדה להתפרד.

וכאן הראה ע. א. ויס את תקיפתו ופנה לכל הנאספים כדרישה נמרצת לא להכניס פרוד בין החברים, ולא ליצור שתי במות נבדלות. וההכרעה היתה לצדו.

כשעמדה השאלה בדבר קביעת המקום לבנין הפרבר הוגשו כמה הצעות: היו שהציעו את פרדס עלי מוסתקים (במקום זה עומד כיום סניף הבנק אנגלו־פלשתינה ביפו), אחרים הציעו את השטח שנרכש בשנת 1907 על־ידי חברת “גאולה” מאחורי בית החרושת הגרמני וילנד (כיום קיימים שם צריפי עץ של שכונת מכבי). והיו גם הצעות לרכוש את מגרשי הבצה שבין יפו ומקוה ישראל (מקום זה נשאר בשוממתו עד היום).

אולם ויס וכותב הטורים עמדו על עצתם הראשונה: לרכוש את גבעות החול אשר בצפון יפו. שנינו הוכחנו, כי מקום זה הוא המתאים ביותר מכל ההצעות האחרות מבחינה בריאותית, וכן מפני הסכויים להרחבת גבולות השכונה אם יהיה צורך בכך.

הצעה זו נתקבלה לאחר משא־ומתן ממושך ולאחר שועדה מיוחדת — בהשתתפות הרופאים ד“א הלל יפה וד”ר יהודה ליב כהן — בדקה היטב את הסביבה השוממה וקבעה, שרצוי להעדיף את השטח האמור על כל יתר המקומות. גם הרופאים הד“ר חיסין וד”ר מרק שטיין סמכו את ידם על ההצעה, ובזה הסתיימה פרשת חפושי “טריטוריות” בקרבת יפו הבנויה.

עם קביעת המקום נתעוררה שאלה חדשה בדבר מדת השטח שיש לרכוש, ושוב נתפלגו הדעות. היה זה בראשית תרס"ח, בעת שכמה חברים יצאו את ארגוננו ובמקומם באו אחרים.

בראשית הוסדה של “אחוזת בית” קבעו, שכל מגרש לבנין צריך להכיל לא פחות מאלף אמה מרובעת נטו. על שטח זה יש להקים בנין סגור עד 33% משטח המגרש ומרפסות פתוחות עד 7% ובסה"כ לא יותר מ־40% ושאר ה־60% מיועדים לנטיעת עצים, גנת פרחים וירק. מלבד זה חשבו ומצאו, שמן הצורך להקצות בשביל מדרכות, רחובות ושדרות עצים כשלשים אלף אמה. לפי חשבון זה היה צורך כשטח 90,000 אמה מרובעת.

אולם ויס היה אחד הראשונים אשר הציע לרכוש מיד 150,000 אמה, ונוסף לכך הביע דעתו שכדאי להתקשר בחוזה עם בעלי הקרקעות על כמה מאות אלפים אמה נוספות כדי למנוע הפקעת השער של הקרקע הגובלת עם הפרבר העומד להבנות.

הקניה הראשונה של 150,000 אמה עלתה לפי 95 סנטים בעד כל אמה ברוטו (100 סנטים = 38 מא"י), ואת יתר האדמה אפשר היה אז לרכוש בחצי המחיר.

“המעשיים” התנגדו בכל תוקף להצעה המורחבת של ויס “בעל ההזיות”. הרוב הצביע בעד שטח מצומצם, והצעת ויס נפלה.

ואמנם הפקיעו בעלי הקרקעות את השער זמן קצר לאחר שנבנו הבתים הראשונים. הקרקעות שגבלו עם תל־אביב עברו מיד ליד, ובמקום חצי פרנק שלמו אחר כך 2.5- 4 פרנקים בעד כל אמה, והספסרים הפרטיים נתעשרו על חשבון הצבור.

לזכותו של ע. א. ויס יש לזקוף גם את העובדה, שהוא נלחם מלחמה עקשנית שהגמנסיה “הרצליה” תיבנה על אדמת “אחוזת בית”, רבים סברו שהגמנסיה צריכה להבנות ביפו, שהיתה אז בבחינת המטרופלין של הישוב העברי החדש. רבים חששו, שמא לא ירצו ההורים לסכן את חיי ילדיהם ולשלחם לגמנסיה שתיבנה בשכונה הרחוקה כמה קילומטרים מיפו. רק מעטים עמדו על דעתם, כי בית הספר התיכוני הראשון בארץ־ישראל מקומו בפרבר הקטן העתיד להתפשט ולהתרחב, וברבות הימים ישמש מרכז עברי־עירוני חשוב.

בין המעטים האלה היו כמה מחברי הועד המפקח של הגמנסיה העברית, ובהם מ. שיינקין וע. א. ויס, והמעטים נצחו הפעם.

באחת האספות הכלליות (ה' כסלו תרס"ט) נבחרה ועדת בנין בת 5 חברים: א. ברלין, ע. א. ויס, א. נאמן, ש. תג’ר ומ. שיינקין. שום איש מכל אלה לא היה מומחה לבנינים, וגם שום חוקת בנין לא היתה עדיין.

באותו זמן התלבטה ועדת הבנין בהכנות המוקדמות להתחלת הבנין, והין יתר השאלות דנו על חמרי הבנין. בימים ההם היו נוהגים לבנות את היסודות ואת הקירות מאבני המקום שנקראו בערבית “חג’ר בלדי” או “דבש”.

הבנאות מאבני המקום היתה תפוסה על־ידי בנאים ערבים ונוצרים, שהתמחו במקצוע זה ועשו את מלאכתם בזריזות ובהכשרה שעברה אליהם בירושה מדור לדור. בנאים יהודים לא היו כמעט ביפו, ומי שרצה לבנות את ביתו על טהרת העבודה העברית, מוכרח היה להביא במיוחד בנאים יהודים מירושלים. כך עשתה הגמנסיה “הרצליה”, שנבנתה מן המסד ועד הטפחות על־ידי בנאים יהודים שהוזמנו מירושלים.

המיסדים והבונים הראשונים באחוזת־בית היו במבוכה גדולה. כולם הבינו את הערך הרב של עבודה עברית טהורה, אולם קשה היה בימים ההם להשיג מספר מספיק של בנאים עברים לבנין ששים בתים. רבים פקפקו אם אפשר יהיה להגשים את התכנית להקים מספר רב כזה של בתים בשנה אחת, והיו כאלה שהציעו להוציא אל הפועל את התכנית בהדרגה במשך שלש שנים. אולם ויס עמד בכל תוקף על דעתו, שאפשר לבצע את התכנית לבנין ששים בתים בשנה אחת. לשם החשת הבניה בעבודה עברית טהורה, הציע מר ויס לבנות את היסודות ואת הקירות מלבני מלט של בית־חרושת יהודי, ארבר, אשר העסיק בתעשיה זו רק פועלים יהודים.

הבנאים הערבים היו מנוסים ומומחים בבנאות באבני המקום, ואילו את הבנאות מלבני מלט לא ידעו ולא הכירו.

אנשי המקום אמרו, שלבני מלט אינן מתאימות לאקלים הארץ, מר ויס היה היחידי, שלא היסס ולא חשש להקים את ביתו מלבני מלט על־ידי בנאים יהודים (ביתו זה קיים עד היום ברחוב הרצל קרן אחד־העם), ואחריו החרו־החזיקו עוד כמה בעלי בתים ראשונים אשר העדיפו את לבני המלט על אבני החול.

על־ידי כך הצליח מר ויס לפתח את הבנאות על־ידי פועלים יהודים, באותו זמן סייע גם לביסוס תעשית הלבנים מתוצרת עברית. לאחר הנסיון הראשון שהצליח, השתרשה לאט־לאט הבניה בלבני־מלט אשר ירשה את הבניה באבני המקום, ובית החרושת היהודי ללבני מלט מיסודו של ארבר התפתח משנה לשנה.

הסתפקתי בעובדות בודדות מפרשת פעולותיו הראשונות של ע. א. ויס לבנין אחוזת־בית, היא תל־אביב. פעולות אלו — שאינן ידועות לרבים — הן שהיו חשובות ומכריעות בבנין העיר, והן שהקנו לעקיבא־אריה ויס זכויות כבוד בבנינה של העיר העברית הראשונה.