עקיבא אריה ויס — נולד כ“ז כסלו תרפ”ט בגרודנה. זהבי לפי אומנותו. ישב בלודז (פולין) ושם נהל אגודות ציוניות, יסד ונהל את בית הכנסת הציוני “אוהל יעקב”. ציר ועידת מינסק והקונגרס הציוני השביעי. משנת 1906 בארץ־ישראל. מיוזמי “אחוזת בית” ובוניה, מנהל בנינה בפועל בשנים הראשונות. בשנת 1911 — ממיסדי “חברה חדשה” להרחבת תל־אביב.
בכל מפעל־יצירה גדול יש הוגי רעיון, “משוגעים לדבר אחד”, יורים אבן הפנה, ויש בונים, מרחיבי תחומים, משפרים ומשכללים. “ידוע היה — אומר הרצל ב”מדינת היהודים" — כח הקיטור שנוצר בקלחת התה מתוך חימום המים והרים את הצמיד המכסה אותה. כתופעה זו של קלחת התה הם הנסיונות הציוניים".
כך היה גם ייסודה של תל־אביב, העיר העברית הגדולה המתקרבת לעשרים רבוא נפש (כן ירבו). איש מקבוצת היוזמים הראשונים לא יכול היה לראות מראש מה יהיו ממדיה של שכונת־הגנים אשר עלתה במחשבתם. כל אחד מהם חמד לו בית־וגן, נוה־שאנן בפנה רחוקה משאון יפו והמונה, ולקבוצה זו הלכו ונצטרפו עוד ועוד. עד שלבסוף קמה ונהיתה יצירה גדולה ומופלאה זו ששמה “תל־אביב”.
בין קבוצת הראשונים ממש, אשר זכתה לירות את אבן הפנה לעיר העברית, היה השען עקיבא־אריה ויס.הוא היה מהוגי הרעיון על שכונת הגנים מן ה“משוגעים” לדבר אחד", מן העסקנים הפעילים הראשונים, מעושי המעשה.
השכונה התפתחה אמנם בכוון אחר לגמרי מכפי שהגוה המיסדים. משכנות השאננים, שאסור היה להקים בתחומיה חנות, היו לכרך שואן והומה על כל החיוב והשלילה שבכרך. אף־על־פי כן ראוי שנזכור את הראשונים אשר “הרחיקו נדוד” אל החולות אשר בצפון יפו, והקימו מקלט לאלפי עולים ופליטים מישראל.
ע. א. ויס עלה אל הארץ בתקופת העליה השניה, בתמוז תרס"ו. הכרתיו למן היום הראשון לבואו ארצה, כיון שבאותו יום שכר דירה באותו בית ערבי בשכונת מנשיה ביפו שבו היתה דירתי, אני בחלקו המערבי של הבית והוא — בחלקו המזרחי.
באר־מים משותפת היתה לנו בתוך המטבח. מי הבאר היו דלוחים ומלוחים לשתיה ולבשול. במים אלה השתמשו רק לצרכי שטיפה והדחה.
טחב תמידי היה מצוי בחדרי ה“ארמון” הזה גם בימות הקיץ. אולם “חוסר הנוחיות” לא מנע בכל זאת את בעל־הבית, שיך יפואי, מלדרוש שכר דירה מראש בעד שנה־שנתים בגלל מצוקת הדירות ביפו.
ונוסף לכל היה שורר גם רעש בלתי־פוסק בחצר. מטופל היה בעל ביתנו — שגם הוא דר באותו בית — בכמה נשים, כדרך המושלמים, ובילדים רבים שהיו מרבים צווחה והמולה.
ובתנאים אלה דרנו שלש שנים וחצי, עד שזכינו לעבור לבתינו הראשונים, שהקימונו בקיץ תרס"ט על גבעות החול בצפונה של יפו.
בפגישתי הראשונה עם ע. א. ויס בתמוז תרס"ו נסבה השיחה על הצורך בארגון העולים החדשים. כן נגענו בשאלות יוקר החיים ומצוקת הדירות.
מצוקת הדירות היתה צרת היום ביפו, שהיתה בבחינת “שער ציון” ובה השתקעו רבים מן העולים. הבתים ביפו היה ברובם קנין הערבים, ונבנו מן המפרעות שקבלו מאת העולים היהודים. לנגד עינינו הוקמו כמה רובעים חדשים וכיסי אחינו בני ישראל התרוקנו שנה־שנה בהגיע “מוחרם”. ובאחד הערבים, בי“ב תמוז תרס”ו, נתכנסה אספה גדולה במועדון “ישורון” ביפו. באספה זו, שהשתתפו בה בני העליה הראשונה והשניה וגם אחדים מבני הישוב הישן, הרצה ע. א. ויס על יסוד שכונה עברית חדשה מחוץ לגבולות יפו.
הרצאתו של מר ע. א. ויס עוררה הד בלב הנאספים, ובאותו מעמד נבחר לפעולה הועד הזמני הראשון בן 5 חברים: ד. ברגר, ע. א. ויס, י. חיותמן, י. סוכובולסקי (דנין), וכותב השורות האלו.
ועד זה חיבר פרוספקט על השכונה החדשה. בפרוספקט דובר על בנין 40 - 50 בתים עם חדרי שמוש מודרניים, עם רחובות ומדרכות מרוצפים, עם הספקת מים, מאור חשמלי, תעול, גנות ושדרות עצים ועוד כמה שפורים תרבותיים.
הרוח החיה בועד הראשון היה ע. א. ויס, אשר התמסר למפעל הקמתה של השכונה המודרנית.
לשם כך הזניח את עסקיו הפרטיים, את בית־מלאכתו ואת מסחרו והקדיש את רוב מרצו, אונו וכשרונו לארגון החברה הראשונה.
עקשנותו המתמדת ואמונתו החזקה בעתיד המפעל עזרו לו להתגבר על החתחתים ואבני הנגף שהיו פזורים בדרכו.
ורבה ומסובכת היתה העבודה: צריך היה לרכוש חברים חדשים, לבחור מקום מתאים לבנין השכונה, לקנות את הקרקע מאת בעליהם, לחפש אשראי זול בתנאים נוחים לבנין הבתים, להכין תכנית בנין לשכונה וכו' וכו'. כל אלה דרשו זמן רב, מסירות והקרבה עצמית.
ישבות הועד היו מתקיימות על־פי רוב בדירתו של ויס, ועתים בדירתו של דיזנגוף, וגם בדירת כותב הטורים האלה.
המזכירות היתה נעשית על־ידי חברי הועד לפי התור, אולם את עיקר העבודה בעריכת הפרוטוקולים והמכתבים נטל עליו מר ויס. הוא עצמו היה גם הגובה וגם השליח, בהתנדבות, כי פקידות בשכר לא היתה אז לועד.
כעבור שנה עלה מספר החברים של “אחוזת בית” לששים איש, אשר הכניסו לבנק אנגלו־פלשתינה ביפו 15%10% על חשבון הסכום הדרוש לרכישת הקרקע ולבנין הבתים הראשונים.
באספת הכללית, שהיתה בכ“א סיון תרס”ז, התרעמו חברים על חוסר התקדמות בפעולות הועד. החברים טענו, שכספם מונח בבנק כאבן שאין לה הופכין, הקרקע לא נרכשה עדיין, אשראי זול לבנין הבתים לא הושג ואין גם סכויים טובים להגשמה קרובה.
אחדים מן החברים הראשונים פרשו מ“קוצר רוח” והסתלקו מן החברה. היו שהציעו לחלק את “החברה הגדולה” לשתי חברות קטנות, שלא תהיינה קשורות זו בזו בפעולותיהן. והחבורה עמדה להתפרד.
וכאן הראה ע. א. ויס את תקיפתו ופנה לכל הנאספים כדרישה נמרצת לא להכניס פרוד בין החברים, ולא ליצור שתי במות נבדלות. וההכרעה היתה לצדו.
כשעמדה השאלה בדבר קביעת המקום לבנין הפרבר הוגשו כמה הצעות: היו שהציעו את פרדס עלי מוסתקים (במקום זה עומד כיום סניף הבנק אנגלו־פלשתינה ביפו), אחרים הציעו את השטח שנרכש בשנת 1907 על־ידי חברת “גאולה” מאחורי בית החרושת הגרמני וילנד (כיום קיימים שם צריפי עץ של שכונת מכבי). והיו גם הצעות לרכוש את מגרשי הבצה שבין יפו ומקוה ישראל (מקום זה נשאר בשוממתו עד היום).
אולם ויס וכותב הטורים עמדו על עצתם הראשונה: לרכוש את גבעות החול אשר בצפון יפו. שנינו הוכחנו, כי מקום זה הוא המתאים ביותר מכל ההצעות האחרות מבחינה בריאותית, וכן מפני הסכויים להרחבת גבולות השכונה אם יהיה צורך בכך.
הצעה זו נתקבלה לאחר משא־ומתן ממושך ולאחר שועדה מיוחדת — בהשתתפות הרופאים ד“א הלל יפה וד”ר יהודה ליב כהן — בדקה היטב את הסביבה השוממה וקבעה, שרצוי להעדיף את השטח האמור על כל יתר המקומות. גם הרופאים הד“ר חיסין וד”ר מרק שטיין סמכו את ידם על ההצעה, ובזה הסתיימה פרשת חפושי “טריטוריות” בקרבת יפו הבנויה.
עם קביעת המקום נתעוררה שאלה חדשה בדבר מדת השטח שיש לרכוש, ושוב נתפלגו הדעות. היה זה בראשית תרס"ח, בעת שכמה חברים יצאו את ארגוננו ובמקומם באו אחרים.
בראשית הוסדה של “אחוזת בית” קבעו, שכל מגרש לבנין צריך להכיל לא פחות מאלף אמה מרובעת נטו. על שטח זה יש להקים בנין סגור עד 33% משטח המגרש ומרפסות פתוחות עד 7% ובסה"כ לא יותר מ־40% ושאר ה־60% מיועדים לנטיעת עצים, גנת פרחים וירק. מלבד זה חשבו ומצאו, שמן הצורך להקצות בשביל מדרכות, רחובות ושדרות עצים כשלשים אלף אמה. לפי חשבון זה היה צורך כשטח 90,000 אמה מרובעת.
אולם ויס היה אחד הראשונים אשר הציע לרכוש מיד 150,000 אמה, ונוסף לכך הביע דעתו שכדאי להתקשר בחוזה עם בעלי הקרקעות על כמה מאות אלפים אמה נוספות כדי למנוע הפקעת השער של הקרקע הגובלת עם הפרבר העומד להבנות.
הקניה הראשונה של 150,000 אמה עלתה לפי 95 סנטים בעד כל אמה ברוטו (100 סנטים = 38 מא"י), ואת יתר האדמה אפשר היה אז לרכוש בחצי המחיר.
“המעשיים” התנגדו בכל תוקף להצעה המורחבת של ויס “בעל ההזיות”. הרוב הצביע בעד שטח מצומצם, והצעת ויס נפלה.
ואמנם הפקיעו בעלי הקרקעות את השער זמן קצר לאחר שנבנו הבתים הראשונים. הקרקעות שגבלו עם תל־אביב עברו מיד ליד, ובמקום חצי פרנק שלמו אחר כך 2.5- 4 פרנקים בעד כל אמה, והספסרים הפרטיים נתעשרו על חשבון הצבור.
לזכותו של ע. א. ויס יש לזקוף גם את העובדה, שהוא נלחם מלחמה עקשנית שהגמנסיה “הרצליה” תיבנה על אדמת “אחוזת בית”, רבים סברו שהגמנסיה צריכה להבנות ביפו, שהיתה אז בבחינת המטרופלין של הישוב העברי החדש. רבים חששו, שמא לא ירצו ההורים לסכן את חיי ילדיהם ולשלחם לגמנסיה שתיבנה בשכונה הרחוקה כמה קילומטרים מיפו. רק מעטים עמדו על דעתם, כי בית הספר התיכוני הראשון בארץ־ישראל מקומו בפרבר הקטן העתיד להתפשט ולהתרחב, וברבות הימים ישמש מרכז עברי־עירוני חשוב.
בין המעטים האלה היו כמה מחברי הועד המפקח של הגמנסיה העברית, ובהם מ. שיינקין וע. א. ויס, והמעטים נצחו הפעם.
באחת האספות הכלליות (ה' כסלו תרס"ט) נבחרה ועדת בנין בת 5 חברים: א. ברלין, ע. א. ויס, א. נאמן, ש. תג’ר ומ. שיינקין. שום איש מכל אלה לא היה מומחה לבנינים, וגם שום חוקת בנין לא היתה עדיין.
באותו זמן התלבטה ועדת הבנין בהכנות המוקדמות להתחלת הבנין, והין יתר השאלות דנו על חמרי הבנין. בימים ההם היו נוהגים לבנות את היסודות ואת הקירות מאבני המקום שנקראו בערבית “חג’ר בלדי” או “דבש”.
הבנאות מאבני המקום היתה תפוסה על־ידי בנאים ערבים ונוצרים, שהתמחו במקצוע זה ועשו את מלאכתם בזריזות ובהכשרה שעברה אליהם בירושה מדור לדור. בנאים יהודים לא היו כמעט ביפו, ומי שרצה לבנות את ביתו על טהרת העבודה העברית, מוכרח היה להביא במיוחד בנאים יהודים מירושלים. כך עשתה הגמנסיה “הרצליה”, שנבנתה מן המסד ועד הטפחות על־ידי בנאים יהודים שהוזמנו מירושלים.
המיסדים והבונים הראשונים באחוזת־בית היו במבוכה גדולה. כולם הבינו את הערך הרב של עבודה עברית טהורה, אולם קשה היה בימים ההם להשיג מספר מספיק של בנאים עברים לבנין ששים בתים. רבים פקפקו אם אפשר יהיה להגשים את התכנית להקים מספר רב כזה של בתים בשנה אחת, והיו כאלה שהציעו להוציא אל הפועל את התכנית בהדרגה במשך שלש שנים. אולם ויס עמד בכל תוקף על דעתו, שאפשר לבצע את התכנית לבנין ששים בתים בשנה אחת. לשם החשת הבניה בעבודה עברית טהורה, הציע מר ויס לבנות את היסודות ואת הקירות מלבני מלט של בית־חרושת יהודי, ארבר, אשר העסיק בתעשיה זו רק פועלים יהודים.
הבנאים הערבים היו מנוסים ומומחים בבנאות באבני המקום, ואילו את הבנאות מלבני מלט לא ידעו ולא הכירו.
אנשי המקום אמרו, שלבני מלט אינן מתאימות לאקלים הארץ, מר ויס היה היחידי, שלא היסס ולא חשש להקים את ביתו מלבני מלט על־ידי בנאים יהודים (ביתו זה קיים עד היום ברחוב הרצל קרן אחד־העם), ואחריו החרו־החזיקו עוד כמה בעלי בתים ראשונים אשר העדיפו את לבני המלט על אבני החול.
על־ידי כך הצליח מר ויס לפתח את הבנאות על־ידי פועלים יהודים, באותו זמן סייע גם לביסוס תעשית הלבנים מתוצרת עברית. לאחר הנסיון הראשון שהצליח, השתרשה לאט־לאט הבניה בלבני־מלט אשר ירשה את הבניה באבני המקום, ובית החרושת היהודי ללבני מלט מיסודו של ארבר התפתח משנה לשנה.
הסתפקתי בעובדות בודדות מפרשת פעולותיו הראשונות של ע. א. ויס לבנין אחוזת־בית, היא תל־אביב. פעולות אלו — שאינן ידועות לרבים — הן שהיו חשובות ומכריעות בבנין העיר, והן שהקנו לעקיבא־אריה ויס זכויות כבוד בבנינה של העיר העברית הראשונה.
יצחק חיותמן נולד בכ“ז כסלו תרכ”ח בפרילוקי (רוסיה). מן הקבוצה הראשונה של חובבי־ציון בקישינוב. בשנת 1890 עזב את מסחרו ועלה לארץ־ישראל. היה פועל ברחובות וממארגני אגודת הפועלים הראשונה ביהודה. בשנת 1891 היה סגן המנהל בבית החרושת לזכוכית של הברון רוטשילד בטנטורה ועבד יחד עם מ. דיזינגוף. 10 שנים היה אכר במתולה, ועזר לפקידות הבארון בגאולת קרקעות בגליל העליון. 1904 — עבר ליפו כפקיד בחברת זינגר. ממיסדי “אחוזת בית” ומששים בוני הבתים הראשונים. מיסד שכונת נוה־שאנן בתל־אביב ומשתתף בייסוד שכונות אחרות בסביבה. ממיסדי כמה מוסדות (בנק קופת־עם ועוד). נפטר כ“ב סיון תרצ”ח.
ראשית הופעתו הצבורית של יצחק חיותמן היתה בקבוצת הצעירים של חובבי־ציון בקישינוב בשנת תרמ"ה.
בתקופה ההיא רעה הנוער העברי ברובו הגדול בשדות אחרים. ה“משכילים” שלנו היו יותר קרובים אל תנועת הטמיעה וההתבוללות, רק מעטים העיזו בימים ההם להרים את דגל התחיה, ובין יחידי סגולה אלה היה הצעיר הנלהב יצחק חיותמן. הוא לא שאף למנהיגות, אלא ביקש את מקומו בשורות החיילים הפשוטים, בין המדברים מעט ועושים הרבה.
שנים אחדות הקדיש י. חיותמן לעבודה תרבות ותעמולה לאומית בקישינוב, שהתנהלה בסביבה ההיא בהנהגתו של מאיר דיזנגוף.
אולם העבודה בגולה לא נתנה ספוק מלא לחיותמן, ובעודו צעיר ומלא כח עלומים עזב את בסרביה, ובראשית תר"ן אנו מוצאים אותו במחנה הפועלים העברים במושבות ואדי־חנין ורחובות.
עם בואו אל הארץ התקרב לאהרן אייזנברג, ולאחר זמן־מה עוד הרבה ליסוד הסתדרות הפועלים הראשונה במושבות יהודה. ביום עבד בשדות ובכרמים, ובערב היה מתכנס עם חבריו ומתכן תכניות לביסוס יסודותיו של ארגון הפועלים העברים.
בכנוס הראשון של באי־כח כל פועלי ארץ־ישראל, שהתקיים בואדי חנין, השתתפו יחיאל מיכל פינס, מאיר דיזנגוף, ישראל בלקינד, אהרן אייזנברג, יצחק חיותמן, ואחרים. התפקיד העיקרי של הכנוס היה: לבסס את מצבו של הפועל העברי על־ידי יסוד משקי־עזר ליד כל מושבה עברית.
ממושבות יהודה עבר י. חיותמן למושבות שומרון. מקודם עבד בחדרה השוממה והבודדה, שחללים רבים נפלו בבצותיה הממאירות. גם חיותמן האמיץ ובעל הגוף האיתן הותקף בקדחת ונשא את סבלו בדומיה במשך חדשים רצופים, עד כי הד"ר הלל יפה צוה עליו להחליף את האויר ולעבור לזכרון־יעקב.
מכאן הזמינו מ. דיזנגוף לעמוד לימינו ולהשתתף אתו בפתוח התעשיה העברית הראשונה בארץ העברים, בבית־החרושת לבקבוקים שיסד הבארון אבי הישוב בטנטורה. אף כאן סבל מקדחת צהובה יחד עם שאר העובדים, ועם סגירת בית־החרושת אחרי שתי שנות סבל וענויים חזר לכפר, לעבודת האדמה בנקודת־הגבול הצפונית, במתולה.
פה, במושבה הקטנה, הראה חיותמן משנה מרץ, חריצות והתמדה ללא לאות, ומיד נתפרסם כאחד ה“אכרים למופת”. אך הוא לא הסתפק במסירותו למשקו הפרטי, כי אם התקרב לאוסובצקי, שהיה אז בא־כח הברון רוטשילד, ועזר לו בהרבה ברכישת קרקעות בגליל העליון.
עוד אז לפני עשרות שנים, הבין חיותמן את הערך הרב שיש לגאולת הקרקע ולהתישבות חקלאית בגליל העליון, וביחוד התמסר להרחבת גבולות מתולה השוכנת בין הרי הגליל. הוא דיבר השכם והערב, לא באספות פומביות, כי אם בחוגים סגורים, על החשיבות הגדולה של כבוש הנקודות הצפוניות הגובלות עם סוריה, וקולו נשאר כקול קורא במדבר.
שנים על שנים נלחם חיותמן על קיומה העלוב של מתולה, ומתוך כאב לב הוא עובר מן המושבה לעיר יפו, במקום שנתמנה למנהל סניף חברת זינגר. המעבר מן המושבה אל העיר דיכא לא מעט את רוחו. הרי את מיטב שנותיו הקדיש לחקלאות, והיה מלא תקוה שבניו יתנחלו במושבה ויעסקו בפלחה ובמטעים, ולאחר לבטים קשים במשך 15 שנה נאלץ החקלאי חיותמן להחליף את האת ואת המחרשה בפקידות בעיר. וכאן עמדו לימינו האמונה והבטחון מצד אחד, והאופטימיות עם החבה העמוקה לארץ מצד שני.
בית המסחר למכונות תפירה זינגר ביפו, שבראשו עמד י. חיותמן, הפך ללשכת מודיעין ושימש שנים רבות מעין מועדון לעולים החדשים. יום־יום היו מצטופפים בחנות זינגר עשרות יהודים מן הישוב החדש וגם מן הישוב הישן, ופני כולם מועדות ליועץ המושבע ר' יצחק חיותמן, אשר קיבל את שוחריו בחיוך נעים וברחמים אבהיים.
בראשית עליתי השניה אל הארץ (במארס 1906) סרתי גם אני באחד הימים לחנות זינגר ברחוב בוסטרוס. עם כניסתי לפני ולפנים עזב חיותמן את לקוחותיו ומיד פנה אלי בלשון רכה ובפנים קורנות, שאל לשלומי מתוך ידידות, כאילו אנו מכירים איש את רעהו זה שנים רבות.
חנות זינגר זכתה לכך, שמנהלה חיותמן תיכן כמה וכמה תכניות חשובות בשביל פיתוח המסחר, התעשיה והחקלאות. פה בחנות היתה מעין מעבדה לחומר גלמי בשביל העולים המתישבים החדשים. יום יום וחלומותיו, יום יום ותכניותיו ורבות מהזיותיו זכה לראות בהגשמותן המלאה.
אני זוכר את האספה הפומבית במועדון “ישורון” ביפו. שנתקיימה בי“ב בתמוז תרס”ו, בה הוחל ביסוד החברה “אחוזת בית”,שנטלה על עצמה להקים על החולות נקודה עירונית עברית מודרנית. בין חמשת חברי הועד הזמני, שנבחר באותה אספה לארגן את האגודה לבנין בתים, היה גם ר' יצחק חיותמן. יום־יום היינו נפגשים בסמטאות המזוהמות של יפו העברית, ולפרקים בדירתו של המנוח דיזנגוף, וגם בחנות זינגר, ומדברים על בעיות ישוביות שונות. במרכז שיחותינו עמדו שאלות המפעל החדש: בחירת מקום מתאים לבנין, השגת הלואה בתנאים נוחים לבנין עשרות הבתים הראשונים, חלוקת המגרשים והגדלתם, סדור הספקת מים ועוד.
המשא והמתן עם הקרן הקיימת לישראל בדבר ההלואה הראשונה בסך ארבע מאות אלף פרנק (16,000 לא"י) לבנין 60 בית נמשך כשנתיים. ביום ט' אלול תרס“ז (12 באוגוסט 1907) הוחלט באספה הכללית של הקרן הקיימת לישראל להלוות לאגודת “אחוזת בית” 300,000 פרנק, וההודעה נמסרה לועד האגודה על־ידי הד”ר א. רופין ביום ח' תשרי תרס"ח. עברו עוד ששה חדשים, ובאחד הימים, במארס 1908, הפתיעתנו הידיעה, שמתוך 300,000 פרנק ינוכו 50,000 פרנק בשביל הלואה לקבוצה לבנין בתים בחיפה.
באספה הסוערת של חברי האגודה, שהתכנסה במועדון “ישורון” ביפו, הביעו כל החברים התנגדות חריפה להפחתת ההלואה בסך חמשים אלף פרנק, והיחידי שהסכים לכך היה ר' יצחק חיותמן. וכששאלתיו בתמיהה לפשר הדברים ענה לי הוא בשאלה: “כלום חיפה אינה ארץ־ישראל?” בהמשך דבריו אמר: “עלינו לשמוח גם התפתחות הישוב העברי בחיפה, העתידה לשמש מרכז חשוב למסחר ולתעשיה, וביחוד רצוי לנו היהודים לתפוס עמדה טובה לרגלי הר הכרמל ולאורך מפרץ חיפה”.
מראשית התהוות החברה “אחוזת בית” (בקיץ תרס"ו) ומהתחלת בנין הבתים הראשונים (בקיץ תרס"ט) יחד חלמנו ויחד שאפנו לביסוסה ולפיתוחה של העיר העברית הראשונה. ומה גדל ורחב לבו של חיותמן על כל נדבך חדש, על כל בית שהוקם בתל־אביב ועל כל חלקת אדמה שנגאלה בעיר ובכפר.
ובעצם ימי חדות היצירה באה עלינו כחתף מלחמת העמים באבגוסט 1914.
הגרושים ההמוניים מן הארץ, העריצות והאכזריות של הרשות הצבאית במשטר התורכי הטילו פחד נורא על כל הישוב, והמשבר החמור הראה את אותותיו האיומים והפיל הרבה חללים. הצרכים היו מרובים בשביל ההתעתמנות, בשביל תשלום כופרי צבורי, בשביל הספקת מזון ועוד. חיותמן היה רותם את עצמו בעול עבודת ההצלה, רץ ממקום למקום ומבית לבית לשם הגשת עזרה מהירה לכל מר־נפש וקשה־יום.
תמיד היו צובאים על דלתות ביתו ברחוב יהודה הלוי עשרות אנשים שהיו זקוקים לעצה טובה, למלה מעודדת ולהדרכה נכונה. וי. חיותמן לא חס על זמנו ועל מרצו והיה מכתת רגליו ביום ובלילה, לעמוד לימין כל אלה שפנו לעזרתו.
עם גמר מלחמת העמים, היה חיותמן הרוח החיה בקבוצה הראשונה שהחלה לעסוק בהחתמת מניות ליסוד הבנק קופת עם בשנות 1920־1919. ובעוד ידיו עסוקות באשראי עממי, הוא נכנס בראשו ורובו לארגון החברים הראשונים לשם רכישת קרקע בדרומה של יפו (בשנת 1919) לשם בנין פרבר עברי חדש, בית וגן — כיום בת־ים.
ומן הדרום למזרח תל־אביב בשנת 1921. עם פרוץ מאורעות הדמים במאי 1921 ברחובות יפו, נאלצו מאות משפחות יהודיות לעזוב את מעונותיהן בשכונות הערביות. המצב היה חמור מאד באין מחסה בית בתל־אביב, שהכילה אז 220 בתים קטנים כמעט כולם בני קומה אחת. והיהודים מפליטי יפו התגלגלו תחת כפת השמים וחלק הצטופף באהלי בד ובצריפי עץ, שהוקמו על החולות ברחוב אלנבי שעדיין לא היה בנוי.
והנה צץ הרעיון על יסוד שכונה עברית חדשה בקרבת תל־אביב.
בין היוזמים הראשונים של רכישת כמה דונמים קרקע לבנין השכונה “נוה־שאנן” היה ר' יצחק חיותמן. והוא לא נח ולא נרגע עד שזכה לראות את התחלת הבנין ואת סדור הספקת המים בנוה־שאנן. וחיותמן דאג לא רק להרחבת גבולות תל־אביב ואחוד השכונות הגובלות עם תל־אביב המרכזית; הוא גם הקדיש הרבה ממרצו ומכשרונו לגאולת הקרקע באזורי המושבות לשם יצירת גושים מאוחדים להתישבות עולים חדשים.
חיותמן היה אחד האחים הראשונים בלשכת המכבים הקדמונים, ויחד עם זה גם אחד האחים הותיקים בלשכת בנ ברית “שער ציון”.
בשנים האחרונות התמסר המנוח לעבוד תכנית חדשה להתישבות זולה בקרבת הערים והמושבות הגדולות. הוא גם נשא בחובו תכנית גדולה לבנין עיר עברית חדשה בנגב, ותמיד היה ער לכל רעיון חדש, ובאופטימיותו הגדולה האמין שהכל ניתן להגשמה מהירה.
גם בימים הקשים ביותר וגם בשעת הדכאון שהקיף את כל הישוב, היה חיותמן מלא אמונה והשתדל להרגיע ולעודד את מיודעיו, באמרו, שנצח ישראל לא ישקר והגאולה קרובה לבוא…
על באי ביתו נמנו גם הרבה ערבים ונוצרים מחוגים שונים שהתיחסו בהערצה גדולה.
יומים לפני מותו ביקר המנוח בביתי וגלה לי את מצפוני לבו. הוא דיבר בחום ובהתלהבות על הרעיון להקמת משקים זעירים בתנאים נוחים, ובאותו מעמד תחב לידי תכנית מעובדת ובקשני לעיין בה בכל הרצינות הדרושה. בהמשך השיחה קבענו להזמין בימים הקרובים כמה עסקנים ותיקים, ובהם את שרידי המיסדים הראשונים של “אחוזת בית”, לשם דיון על הגשמת התכנית של התישבות זולה.
לפני צאתו מביתי נדברנו ששלשתנו (ע. א. ווס, המנוח וכותב הטורים האלה) נועד ביום כ“ד סיון תרצ”ח באחת ממחלקות העיריה לשם ראיון עם אחד הנבחרים. אולם שעות מספר לאחר פרידתנו קיבל חיותמן התקפת לב קשה. נפל למשכב שממנו לא קם עוד, והוא נלקח מאתנו לעולמים מבלי לסיים את תכניתו החדשה.
שמו יזכר תמיד בתל־אביב בין שמות המיסדים הראשונים.
נולד בשנת 1867 בביאליסטוק (פולין). משנת 1886 בארץ־ישראל. פועל, ואחרי כן —סוחר ופרדסן. 1893 — חבר המרכז “בני משה”, ממיסדי לשכת בני ברית “שער ציון” ביפו, גן הילדים הראשון ביפו, הלוואות וחסכון יפו־תל־אביב. 1903 — ממיסדי ההסתדרות הכללית של הישוב בזכרון־יעקב ומזכיר המרכז שלה. 1906 — חבר הועד הזמני הראשון לארגון חברת “אחוזת בית” ומפעילי העסקנים ליסוד תל־אביב (הציע בנין שכונה מודרנית ביפו עוד ב־1896). 1907 — בא־כח הסוחרים במועצה הארצישראלית. פעיל בארגון מוסדות־צבור שונים ביפו ובתל־אביב, ממיסדי בת־ים ועוד.
מבני העליה הראשונה. עם בואו אל הארץ, בערב ראש השנה תרמ"ו, שם פניו לחקלאות — לקח את האת בידו ונכנס לשורות העובדים בכרמי ראשון־לציון.
בימי נעוריו, בשבתו בעיר מגוריו ביאליסטוק, עזר לאביו הסוחר הסיטונאי בעסקי מסחר של תבואה וקמח. אולם על אדמת המולדת החליט הסוחר בן־סוחר לעזוב חיי כרך ופרקמטיה ולהפרות בזיעתו את אדמת הארץ שכם אחד עם אחיו החלוצים הראשונים. ולא כאכר מתנחל ומעביד, אלא כפועל שכיר יום פשוט.
י. סוכובולסקי התמסר בכל לבו לעבודת האדמה, והיה גם חבר פעיל ב“אגודת הפועלים” הראשונה בארץ־ישראל. ארגון העובדים בחר בו כמזכיר, ואת תפקידו האחראי מילא במשך ימים רבים בהתנדבות.
אולם החיים בשלהם ובמרוצת הזמן נאלץ לעבור מראשון־לציון ליפו ולפתוח חנות מכולת בשוק הדגים.
חנות קטנה זו נעשתה עד מהרה למין בית ועד של אכרים ופועלים ממושבות יהודה, שהיו מתכנסים שם בעיקר לשם דיון בבעיות הישוביות.
המתיעצים היו קונים להם שביתה על שק קמח או סוכר, חביות נפט, פחי שמן ועוד. וב“מועדון” זה תוכנו תכניות ישוביות, כלכליות, מדיניות וחנוכיות.
וסוכובולסקי עצמו, היה אגב שקילה ומדידה ובין קונה לקונה המחכה בתור — מאזין ומקשיב לדברי הנואמים והמתוכחים, מכניס הצעות מעשיות משלו וממשיך בעבודתו.
על פי תכונתו ענותן, צנוע ושתקן. מעולם לא אהב גבוב דברים סתם ווכוחי סרק אלא אהב פעולות ומעשים, ואת עסקנותו הצבורית עשה תמיד בהתנדבות של חובה.
בעלותי לארץ בפעם השניה, באביב תרס"ו, יעץ לי דודי משה סמילנסקי להמלך בעניני התישבות עירונית בדעת ידיד נעוריו יחזקאל סוכובולסקי, מתוך שהחשיב מאד את ישרו, אמונתו וגלוי לבו.
נסיתי כמה פעמים לבקרו במעונו, ברחוב בוסטרוס ביפו, והעליתי חרס בידי. רעיתו היתה עונה לי פעם בפעם, בעברית צחה, שבעלה הוא “אורח לשעה” בחוג משפחתו, ואם איננו בחנות — הריהו בודאי באיזו ישיבת עסקנים.
קשה מאוד היה לתפסו בחנות, לשם שיחה. תמיד צרו עליו מבקרים מבני המושבות, שהיו באים אל ידידם לשמוע “על המתרחש בעולם”, לשמוע ולהשמיע. ועל הותיקים נוספו פעם בפעם למועדון סוכובולסקי" גם עולים חדשים, שרק זה עלו בנמל יפו.
יש שהייתי עומד ותוהה: מנין לו ליהודי הצנוע מכל ימות השנה כל כך הרבה מרץ, כח התמדה וסבלנות לעבוד יומם ולילה?
הנה אני רואה אותו ברחובות יפו השואנים, אץ ונחפז בצעדים מהירים לחנותו בשוק סלאחי, ובעוד רגעים מספר נחפז שוב לבנק אנגלו־פלשתינה (אפ"ק), ומשם לדויטשה־פלשתינה בנק ולמוסדות כלכליים אחרים. בדרך הליכתו מתעכב פה ושם ונכנס בשיחה קלה עם יהודים ולא־יהודים.
ואגב שיחה מהירה רושם משהו על פסת נייר מקומטת או על מעטפה משומשת איזו רשימות. מחשש שמא יעלמו מן הזכרון.
עבודתנו המשותפת הראשונה היתה בבית החרושת ליציקת ברזל ונחושת, מסגרות ובנית מכונות של ל. שטיין ושות' ביפו, שהעסיק 120 פועלים יהודים. שנינו, סוכובולסקי ואני, השקענו בבית חרושת זה כמה עשרות אלפים פרנקים זהב. ולאחר עבודה מאומצת במשך ארבע שנים (תרס“ו־תר”ע) הפסדנו את כספנו, ככל יתר השותפים ו“יצאנו נקיים”.
לאחר כשלונו זה לא רפו ידיו של המאמין הגדול בעתידה של התעשיה העברית בארץ, והוסיף להשקיע סכומים הגונים בתעשית שמנים של האחים ברסלב וגם בתעשית לבנים אדומות במוצא. בכל המפעלים הללו לא הרויח, הפסיד הרבה מממונו, כיתר חלוצי התעשיה בארץ. אולם על חורבות אלה הוקמו אחר כך מפעלי תעשיה חדשים, שמשכו הון עברי של מיליוני לא"י ומעסקים כיום רבבות ידים עובדות.
בשבתו ביפו עסק בצרכי צבור: היה ממיסדיה הפעילים (בשנת 1890) של הספריה “שערי ציון” ביפו; השתתף ביחד עם העסקן המובהק שמעון רוקח ביסוד בית החולים העברי הראשון ביפו; עזר הרבה לשמעון רוקח ז"ל ביסוד לשכת “בני ברית” וגם שימש במשך שנים מספר כנשיא הלשכה.
מפעולותיו הרבות בשטח החנוך, התרבות, הכלכלה וכו' אזכיר את אלו:
"היה ממיסדי גן־הילדים העברי הראשון ביפו, ממיסדי בית ספר “עזרה” ביפו בשנת 1906, השתתף בהוצאת ספרים “קהלת”ביפו. בשנת 1903 נמנה סוכובולסקי על מיסדי ההסתדרות הכללית של הישוב העברי בארץ, והיה מזכיר מתנדב של הסתדרות זו. בעזרתו הפעילה נוסדו בשנת 1903 “הלואה וחסכון וגמילות חסדים” ביפו. ובשנת 1907 ייצג את הסוחרים היהודים במועצה הארצישראלית.
היה גם ממארגני הקהלה העברית הראשונה ביפו, ולא היה כמעט מפעל ומוסד צבורי ביפו שידו של סוכובולסקי לא היתה בהם.
בשנת 1906 נצטרף סוכובולסקי לחמשת היוזמים הראשונים של החברה לבנין בתים “אחוזת־בית” ביפו, ושנים מספר היה חבר ועד החברה.
בועד הזמני הראשון של החברה היו: ע. א. ויס, ד. ברגר, י. חיותמן, י. סוכובולסקי וד. סמילנסקי. בועד המצומצם שנבחר בג' אלול תרס“ו, היו: י. חיותמן, ע” א. ויס וי. סוכובולסקי. ובהגיע מספר חברי “אחוזת בית” לשלושים נבחרו עוד 2 חברים נוספים לועד המצומצם והם: מאיר דיזנגוף ומיכל הורביץ.
לאספה הכללית בי“ז טבת תרס”ז באו ארבעים וששה חברים מתוך חמשים שנרשמו כחברי “אחוזת בית”. באותה אספה נבחר ועד חדש בן שבעה, ובהם שוב י. סוכובולסקי. גם בועד החדש בן חמשה, שנבחר בא' חשון תרס"ח, אנו מוצאים שוב את סוכובולסקי בין שלשת החברים שנשארו מן הועד הקודם.
סוכובולסקי היה מן הראשונים בין נתיני מדינות זרות, שהסתלקו מנתינותם הקודמת ונעשו לאזרחים ארצישראליים על ידי “התעתמנות”. לא רבים היו אלה שנאותו לוותר על חסותם של הקונסולים הזרים ועל הזכויות המיוחדות של נתינות זרה.
בין המעטים היו אליעזר בן יהודה, דוד ילין, אלברט ענתבי (ראש חברת “כל ישראל חברים” וראש חברת יק"א) בירושלים, ד“ר יוסף לוריא, ד”ר י. ל. מטמן־כהן, יהודה גרזובסקי ויחזקאל סוכובולסקי ביפו, אהרן איזנברג ברחובות ועוד כמה יחידים בערי הארץ ומושובותיה.
סוכובולסקי היה גם מן הראשונים שויתרו על שמות המשפחה הגלותיים, ושינה את שמו מ" סוכובולסקי" ל“דנין” (שבט דן).
וסוכובולסקי־דנין השתמש לטובת הרבים בזכויות המיוחדות שהעניקה לו נתינותו העותומאנית. מכיון שלפי החוקים העותומאניים היתה אסורה קנית קרקעות בארץ־ישראל ליהודים נתינים זרים והאיסור הזה הכביד מאד על רכישת קרקע, היה דנין כיהודי עותומאני בין המעטים שקרקעות יהודים נרשמו רשמית על שמם.
במשך הזמן, ובעיקר לאחר הכבוש הבריטי, העביר דנין במשרד ספרי האחוזה של הממשלה מגרשים, בתים, כרמים ופרדסים בעיר ובמושבה על שם הבעלים האמיתיים. ועם כל העברה היה מוסיף את הברכה: “ברוך שפטרני מענשו של זה” בחוגי הממשלה התורכית הביטו על דנין כעל אדם עתיר־נכסין.
דנין היה מן ה“מנין” הראשון ממש, שנכנסו לדור בבתיהם אשר בנינם הוחל בתמוז תרס“ט ב”אחוזת בית" (כיום רחוב הרצל).
הרבה התחבטו בשאלת חמרי הבנין. הבנאים המקצועיים, ברובם מבני הישוב הישן ומותיקי העולים, צדדו בזכות אבני “בלדי־דבש”, קרי: אבני־חול, המתאימות — לדבריהם — לאקלים המקומי. ודנין נטה לדעתם. אולם הואיל והיתה רווחת הדעה שאין יהודים מומחים בבנאות מאבני המקום, החליטו רבים להעסיק בבנאות פועלים ערביים, שהתמחו במקצוע זה.
אחדים הקימו את בתיהם מלבני־בטון של בית החרושת ארבר, בית החרושת היהודי הראשון על גבול תל־אביב. אבל דנין נתן את היתרון לאבני המקום והעמיד תנאי מפורש שהקבלן יעסיק בבנאות אך ורק בנאים יהודים, וכך נבנה בית דנין מן המסד ועד הטפחות בידי יהודים.
משפחת דנין היתה אחת המשפחות הראשונות ביפו, שלשון הדבור שלה היתה עברית בהברה הספרדית. לכך עזרה בעיקר עקרת ביתו מסעודה, היא אחותו של דוד ילין. קורת־רוח היתה לשמוע את הדבור העברי השוטף והחי בהברה יפה ובהטעמה מזרחית בביתו של “הסוחר מביאליסטוק”. את חמשת בניו וחמשת בנותיו חינך בבתי ספר עבריים (רבים, גם מן ה“יהודים הטובים”, בחרו לחנך את בניהם ובנותיהם בבתי ספר של זרים) ביפו ובתל־אביב. בן הזקונים שלו, אהרן, היה הילד הראשון שנולד בתל־אביב, בשנה הראשונה להתישבותנו בה בכ“א שבט תר”ע.
גם כיום, בהתקרבו לשנת ה־75, אני פוגש את יחזקאל סוכובולסקי־דנין כשהו נחפז וממהר יום יום, ודאי בעסקי צבור. ממעט בדברים, צנוע ונחבא אל הכלים, אומר מעט ועושה הרבה — כך ממשיך את חייו אחד מבוני תל־אביב, בעיר הגדולה וההומיה.
פנחס פרידמן — נולד י“ב טבת תרכ”ו (1866) בחוטין (ביסרביה). מנעוריו — פעיל בתנועת חבת ציון, מקורב לפינסקר וללילינבלום. עלה לארץ בשנת 1889. ציר באספות חובבי־ציון באודיסה ובקונגרסים הציוניים ה־6 וה־7. ממיסדי הספריה “שערי ציון” ביפו והספרן הראשון שלה. מראשוני הבונים של תל־אביב, יחד עם אשתו אלקה, ומראשי “אחוזת בית”. בשנים 1922– 1932 בארצות הברית — בשליחות חברת “הכשרת הישוב”, פיתח פעולה רחבה לטובת הציונות וביחוד לטובת הקרן הקימת לישראל. נפטר כ“ז טבת תרצ”ח בתל־אביב.
לפני כיובל שנים הכרתי לראשונה את ר' פנחס פרידמן ז"ל.
היה זה בתקופת זאב טיומקין, בעת שהחיים הכלכליים והתרבותיים של הישוב העברי החדש התרכזו בלשכת ועד “חובבי ציון” ביפו. בראש הלשכה עמד זאב טיומקין, ועל ידו שני סגניו, ר' יחיאל מיכל פינס ויצחק בן־טובים.
יפו היתה אז הנמל הראשי, שבו נכנסו ארצה רוב העולים והמתישבים, התיירים והנוסעים. כל מי שעלה אל הארץ היה פונה בראש וראשונה ללשכת ועד “חובבי ציון” לשם התיעצות בענינים הישוביים שבעיר ובכפר.
בבואי בפעם הראשונה לארץ, באביב תרנ"א (1891), עם אבי ועם אחי, נערים צעירים כמוני, הלכנו למחרת בואנו ללשכת ועד “חובבי ציון”, שהיתה באחת הסימטאות הצרות ביפו העתיקה.
באולם ההמתנה מצאתי הרבה עולים חדשים, אשר זה עתה ירדו מן האניה, שחכו בקוצר רוח כדי להכנס לחדרו של ראש הלשכה זאב טיומקין. גם אבינו עמד בתור, ואנחנו, הנערים, סרנו מיד לאולם הקרוב, שבו נפתחה הספריה “שערי ציון” בהנהלתו של הספרן פנחס פרידמן.
לנגד עיני עמד צעיר בעל קומה נמוכה, פנים שזופים מעוטרים זקן קצר ושפם שחור, עיניו שחורות, בולטות ומביעות עוז, מרץ ובטחון פנימי. תנועותיו מהירות והליכתו זריזה ומדבר בקול נמוך.
הספרן קבל אותנו בסבר ידידותי נעים, ולאחר רגעים מספר יצא אתנו אל הגזוזטרה, נתן לכל אחד מאתנו “שלום עליכם”, לטף אותנו ונכנס אתנו בשיחה לבבית על שאיפותינו ומטרותינו. בגמר שיחתנו הקצרה חזרנו לאולם הספריה, שנתמלא המון מבקרים בני יפו ומושבות יהודה: פתח־תקוה, ראשון־לציון, רחובות, נס־ציונה, עקרון וגדרה. והספרן פרידמן שקד על משמרתו במסירות ובנאמנות וענה לכל דורשיו מתוך חבה וחדות היצירה.
וכאן עלי לתקן שגיאה שנשתרשה, שהספריה הראשונה ביפו נוסדה בשנת תר“ן. בעתון “החבצלת” מס' 38 משנת תרמ”ו אנו קוראים: “מודיעים לנו מיפו, כי בהשתדלות האברך הא' מיכל הורויץ נ”י נוסד בית עקד ספרים ביפו לתועלת בני המושבות לאחינו בני ישראל אשר סביבות העיר. החכם ר' אלעזר רוקח נ“י הקדיש לזה אחד מחדרי ביתו, והוא גם הסוכן והמזכיר בבית הזה. לראש הבית ומנהלו הופקד אחינו הרופא הנכבד ד”ר שטיין נ“י. ברכתנו מוגשה גם למיסדי ומנהלי הדבר הזה, יתן ה' וחפצם יצליח בידם ומעשי ידיהם יכונן”. כאן אנו רואים שהיוזמים הראשונים לספריה הראשונה ביפו היו מיכל הורויץ ואלעזר רוקח.
שנים מספר היתה הספריה הקטנה באחד החדרים של א. רוקח, ועם בואו של פרידמן בשנת תר"ן הוא “הוציאה למרחב”, הגדיל את אוצר הספרים והכניס בה כמה שפורים ושכלולים.
בימים ההם לא היתה כל קרן או קופה לעניני תרבות. ומה עשה פנחס פרידמן?עבר מבית לבית בחוג מכיריו וידידיו ביפו, ואחר־כך הלך ממושבה למושבה, ועשה “חפושים בשבעה נרות”, ודרש למסור לרשות הספריה המרכזית ביפו את הספרים שהיו גנוזים אצל כל אחד ואחד במעונו הפרטי. ובדרך זו הצליח פרידמן לרכז בספריה “שערי ציון” ביפו כמה מאות כרכים, שנעשו קנין הצבור הרחב. במשך זמן הנהלתו השתפרה הספריה ונעשתה למרכז תרבותי חשוב בשביל המורים, הסופרים ויתר הקוראים מכל החוגים.
עם שובו לאודיסה התמסר פרידמן בכל מאודו לעבודה הצבורית, שהתרכזה מסביב לועד “חובבי ציון”, השתתף באופן פעיל במלחמה במתבוללים, שעמדו בראש חברת מפיצי ההשכלה בין יהודי רוסיה, היה אחד ממיסדי בית הכנסת “יבנה” אשר שימש במשך שנים רבות מועדון מרכזי לחובבי־ציון ולציונים המדיניים באודיסה וסביבתה. פרידמן הרבה לפעול גם בהפצת הקערות בבתי־הכנסיות בערב יום הכפורים לשם אוסף תרומות לטובת ישוב ארץ־ישראל וכן היתה ידו מורגשת בכל פעולה להפצת שקלים, להפצת המניות של אוצר התישבות היהודים, חברת אנגלו־פלשתינה וחברת גאולה, למכירת בולי הקרן הקימת ואוסף תרומות לקרן התרבות וכו'. הרבה מזמנו וממרצו הקדיש פרידמן להפצת חוברות תעמולה לציונות המדינית והמעשית ולכל פעולה המכוונת לטובת מוסדותינו הכלכליים, התרבותיים ןהחנוכיים.
עשרות שנים כיהן פרידמן בבית מסחרו של ויסוצקי באודיסה, אולם ראשו ולבו היו נתונים לקונגרסים הציוניים ולעבודה הישובית בארץ ישראל, הציונות המדינית והמעשית התמזגו אצלו לחטיבה שלמה. ואחת השלימה את השניה.
עם הוסד הגמנסיה העברית ביפו היה פ. פרידמן אחד ההורים הראשונים, ששלח ליפו את אשתו אלקה ואת חמשת ילדיו נפעוטים בראשית תרס"ו, כדי להקנות לבניו חנוך לאומי שלם בגמנסיה העברית הראשונה. הוא עצמו נשאר באודיסה, ושנה־שנה היה עולה אל הארץ לבלות בה את החגים במסיבת משפחתו ובאוירה הארצישראלית.
בראשית התהוות החברה “אחוזת־בית” הצטרף פרידמן למנין קטן של המיסדים הראשונים. ואחר כך הקים בשדרות רוטשילד את ביתו יחד עם עשרות הבתים הראשונים שנבנו על חולות יפו בקיץ תרס"ט ושמשו גרעין לבנין העיר תל־אביב.
פרידמן לא הסתפק בעבודתו הצבורית למען ארץ־ישראל באודיסה, ובאפשרות הראשונה העתיק את מושבו לתל־אביב בשנת תרע"ב, ומאז נשאר כאן כאזזרח קבוע, וביתו היה פתוח לרווחה ליוזמים ולמארגנים פעולות צבוריות חשובות, וגם הוא השתתף בהן באופן פעיל.
בראשית ארגון מתנדבי הגדוד העברי בשנת תרע"ח שלח פרידמן את בנו יחידו את אברהם פרידמן (כיום מהנדס מכונאי בברוקלין), מחניכי הגמנסיה “הרצליה”, לגדוד העברי הראשון בארץ־ישראל והוא עצמו עזר בהרבה לגיוס כמה מאות צעירי ישראל על אדמת המולדת.
פרידמן ידע להחשיב את ערכה הגדול של היהדות האמריקאית בעבודה המדינית והכלכלית לטובת הציונות, ומשנת תר“פ עד תרצ”ב עבד במחיצתו של לואי ברנדייס בניו־יורק, הקדיש הרבה זמן ומרץ ל“קהלית ציון” וליתר המפעלים האמריקאיים אשר נפתחו על־ידי קבוצת ברנדייס בארץ־ישראל.
יש החושבים את פרידמן לבן העליה הראשונה, יש גורסים שהוא משתייך לעליה השניה, ואחרים מצרפים אותו לעליה השלישית. ולדעתי היה פרידמן מסמל את כל העליות של חלוצי האומה הישראלית. מראשית כניסתו למערכת המלחה על שחרור עמנו וארצנו נשא מותך גאוה לאומית את דגל התחיה ונלחם בכל מאמציו בעד הישגינו הישוביים.
פרידמן הציוני הותיק לא נדחק אל מקום ה“מזרח”, לשורת המנצחים והמפקדים, אלא בתוך שורות העם השתדל לפעול במיטב כוחו ויכלתו, מתחילה בתקופת “חבת ציון” ואחר כך בתקופת הציונות המדינית, ועד יום מותו נשאר חייל נאמן לעמו ולארצו ולכל קנינינו הלאומיים.
יוסף אליהו בן אהרן שלוש — נולד בסיון תר“ל ביפו. מנעוריו — סוחר. בשנת 1890 יסד עם שני אחיו, אברהם־חיים ויעקב, בית חרושת ובית מסחר לחמרי בנין, שנעשה במשך הזמן לאחד ממוסדות התעשיה הגדולים בא”י. היה קבלן ובונה בתים. מנעוריו —עוסק בעסקנות צבורית. בתרס“ג נבחר לועד הקהלה ביפו והיה חבר בו כחצי יובל שנים. חבר ועד “אחוזת בית” ועד תל־אביב ואחרי כן חבר עירית תל־אביב. היה גם חבר בעירית יפו (עד 1926). יסד כמה וכמה חברות ומפעלים במלאת לו ששים שנה, ב־1930, פירסם ספר אבטוביוגרפי “פרשת חיי”. נפטר י”א אב תרצ"ד.
את ר' יוסף אליהו שלוש הכרתי מקרוב עשרות שנים. פגישתי הראשונה עם המנוח היתה באדר תרס"ו במעונו של מ. דיזינגוף, שגר אז באחת הסמטאות הצרות והמזוהמות, ברובע “מנשיה” שביפו.
בימים ההם כמעט שלא היו יחסים קרובים בין העדות האשכנזיות שעלו אל הארץ מרוסיה, פולין, ליטא, רומניה, גליציה ושאר ארצות מערב־אירופה, ובין העדות המזרחיות שבאו הנה מארצות הבלקן, ממרוקו, אלג’יר, תוניס וכו'.
העולים של העדות השונות שבאו מעולמות שונים ומסביבות שונות, היו זרים אחד לשני, ולא היו כמעט מתערבים ביניהם לא בענינים צבוריים וחברתיים, ולא ביחוסים משפחתיים. איש־איש לפי עדתו ומנהגיה ולפי דרכי חייה לבדד ישכון בחוג צר של פנתו המצומצמת.
לא כן ר' יוסף אליהו שלוש. הוא היה אחד הראשונים שהחל בתקופת העליה השניה לגשור גשרים בין העדות האשכנזיות ובין העדות המזרחיות.
לנגד עיני עברו כמה פעולות בצורות חשובות שהמנוח לקח בהן חלק ניכר מאד.
אציין בזה רק קוים אחדים המסמלים את אפיו ואת דמותו:
בראשית התהוותה של החברה “אחוזת בית”, מעטים היו מבין ילידי הארץ שהתיחסו בחיוב אל הרעיון הנועז לבנות פרבר מודרני על גבעות חול השוממות — הרחק מישוב העיר. על היחידים והמעטים שהאמינו בהגשמת המפעל הישובי נמנה ר' יוסף אליהו שלוש. הוא לא פקפק הרבה, ומראשית הוסד האגודה נכנס לשורות המגשמים והמבצעים. והוא לא הסתפק בהצטרפותו הוא, כי אם האציל מרוחו גם על מכיריו וידידיו, שנספחו כעבור זמן מה למיסדים והבונים הראשונים של תל־אביב.
קשים היו חבלי היצירה של המפעל החדש בתנאי ההתישבות המסובכים של המשטר התורכי. וי. א. שלוש טרח ויגע הרבה מאד, ביחד עם המחוללים הראשונים, בבחירת המקום המתאים לרכישת הקרקע, בתיכון התכנית לישור החולות, סלילת הדרכים ובנין הבתים הראשונים. יום־יום היה י. א. שלוש נפגש עם העסקנים הראשיים של אחוזת בית, והיה עוזר הרבה מאד בעצותיו הנכונות, בהדרכתו ובבקיאותו הגדולה בתנאי הארץ ובהילכות הממשלה ושכנינו.
עוד אז, לפני עשרות שנים הספיק י. א. שלוש ליצור קשרים אמיצים בספירות הממשלה התורכית, בעירית יפו ובחוגי תושבי הארץ, לא רק מבין היהודים, כי אם גם מבין המושלימים והנוצרים. כולם כבדו אותו והתיחסו אליו באמון גמור.
י. א. שלוש לא היה בין ראשי הנואמים והדברים — מקומו היה בין ראשי העושים והעוסקים בעבודה מעשית. הסיסמה “לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה” ליותה אותו לאורך החזית הארוכה של עסקנותו הצבורית.
י. א. שלוש הצליח בחייו הקצרים לסלול לו דרך רחבה בעבודה החברתית הצבורית, ובעת ובעונה אחת רכש לו שם טוב גם בעולם המסחר, התעשיה, הבנאות וגאולת הארץ.
בית המסחר לחמרי בנין של האחים שלוש רכש לו אמון רב בכל הבנקים ובמוסדות הכספיים וגם בחוג הצרכנים. בית החרושת למרצפות, מדרגות ועמודים ולכל מיני תעשיות מלט ומוזאיקה של האחים שלוש, היה אחד הראשונים והותיקים בין התעשיות העבריות, והרוח החיה בכל עסקי האחים שלוש היה ר' יוסף אליהו שלוש.
מימי נעוריו אהב את הבנאות, ובמשך שנים אחדות רכש לו נסיון גדול במקצוע הבנין, ונעשה לקבלן ובנאי ראשי. את הבנינים הגדולים ביותר בשכונות נוה־שלום ונוה־צדק, כמו: בתי פינגולד על שפת הים, בית הספר לבנות מיסודו של ועד חובבי ציון, בית הספר של חברת כי"ח, וכמה בתים פרטים הקים ובנה י. א. שלוש בתורת קבלן ראשי. בנין הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב, שנחשב אז בימי הבנותו לאחד הבנינים הנשגבים והמפוארים ביותר, הוקם על־יד י. א. שלוש.
בבנין ששים הבתים הראשונים בתל־אביב היה לי. א. שלוש חלק ניכר מאד. בקרבת תל־אביב היו מחצבות אבנים שהעסיקו מאות פועלים, בשכונת נוה־שלום העסיק עשרות פועלים תעשיות מלט, ובמקומות אחרים היו לו תעשיות סיד וגבס, ובעיר יפו בתי מסחר לחמרי בנין.
ולא רק בנין הגמנסיה “הרצליה” נבנה על ידי שלוש מהמסד ועד הטפחות, אלא גם כמה בתים פרטיים הוקמו על ידו בשנים הראשונות לבנין תל־אביב.
גם שאר הבתים שהוקמו בקיץ תרס“ט על־ידי קבלנים ובנאים אחרים, היה נתונים לפקוחו הישר של י. א. שלוש, שהוא היה הנאמן והמפקח הראשי מטעם חברת אנגלו פלשתינה (אפ"ק) על ששים הבתים הראשונים, שנבנו בעזרת ההלואה של הקרן הקימת ונמסרה על־ידי אפ”ק לבונים הראשונים.
שנים רבות היה י. א. שלוש חבר בועד של אחוזת־בית ותל־אביב ואחר כך גם בעירית תל־אביב. תודות למסירותו, לדיקנותו ובקיאותו בבנינים, בסלילת דרכים ובבנין כבישים, היה ממלא מתוך כשרון רב כמה תפקידים חשובים בבנין תל־אביב.
בכל מקרה של הסתבכות הענינים עם פקידי הממשלה התורכית ועם השכנים, היה י. א. שלוש הצעיר הנאמן של הישוב העברי ביפו ובתל־אביב, ותמיד היה מצליח בשליחותו הצבורית.
מטבעו היה בעל מזג חם, ער ורגיש, ואם כי היה לו אופי צבורי, שנא היה את הפרסום הרב, כי אם הצניע לכת. את כל פעולתיו עשה י. א. שלוש לא ברעש, כי אם בשקט, בצנעה ובדעה צלולה ומחושבת.
עם פרוץ מלחמת העולם התחילה פרשת הענויים והיסורים הקשים בשביל הישוב העברי כולו בעיר ובכפר, ויותר מכולם סבלה תל־אביב, שנחשבה בעיני הרשות התורכית מעין מבצר הציונות. יום יום וצרותיו, יום יום וגזרותיו הרעות. הפקודות הצבעיות היו נמסרות על־ידי המושל והמפקד הצבאי לראש הועד מ. דיזנגוף. פעם דרשה הממשלה מדיזנגוף להמציא את ההוצאות הדרושות להחזקת המיליציה התורכית, פעם דרשו במפגיע להמציא נשק, שקים ריקים, פחי נפט וכלי מלאכה לצבא התורכי. פעם דרשו השלטונות הצבאיים עובדים לסלילת כבישים, או לרחוב חדש על שם ג’מאל פחה (כיום קוראים את שם הרחוב ביפו “קינג ג’ורג'”), מזון ועוד ועוד.
במקרים קשים אלה היה י. א. שלוש אחד היועצים התמידיים ויד ימינו של ראש הועד מר מ. דיזנגוף. ימים על לילות היו שניהם מטכסים עצה איך להחלץ מן המיצר, ואיך להציל את הישוב מסכנת ההרס והכליון שנשקפו לו בתקופת המלחמה הארורה.
עם הכרזות הגיוס הכללי של היהודים, שהתעתמנו מתוך הכרח בראשית המלחמה, לאחר תשלום ה“בדל אסכר” (כופר צבאי) עמדו מאות גברים בפני גיוס לחזית המלחמה ול“עמליה” (עבודות צבוריות). הצבא התורכי היה מחוסר מזון ובגדים, ותנאי העבודה בחזית, תחת השוט של המפקחים התורכים, היו למעלה מכח אנוש. ומי שנלקח לחזית לא זכה לראות יותר את אור החיים. בעת צרה זו עמד לעזרת המגויסים יוסף אליהו שלוש, שביחד עם מר מ. דיזנגוף הטיל על עצמו קבלנות צבאית גדולה — לבנות כבישים בסביבות עזה ובאר־שבע ובשאר הנקודות הקרובות לחזית המערכה הצבאית. לפי החוק הצבאי שוחררו מעבודת הצבא כל אלה שעסקו בעבודות צבוריות הנוגעות לצבא התורכי. עשרות ומאות יהודים הצטידו אז ב“וסיקות” — תעודות המעידות על העסקתם בעבודות צבוריות של הקבלנים הצבאיים דיזינגוף ושלוש. ועל־ידי כך ניצלו מסכנת מות שארבה להם בחזית התורכית. העבודות הוציאו אל הפועל לפי התכנית ולפי דרישות המפקדה הצבאית, הפועלים באו גם על שכרם, אולם הקבלנים עצמם הניחו את כספם לא באמתחתם כי אם באמתחת המפקדה. שלפי המסורת הקדומה לא היתה מזדרזת לשלם את חובותיה.
המנוח י. א. שלוש היה חבר פעיל בועד להקלת המשבר שהתקיים בשנות המלחמה, בועדות החטה והקמח וגם לקח חלק בועד ההגירה בעת שיצאה גזירת הגרוש מיפו ומתל־אביב.
עם גמר מלחמת העולם ועם שיבת הגולים לתל־אביב, חידש י. א. שלוש את עבודתו הצבורית ביתר מרץ וביתר שאת.
ראוי לציין כאן עובדה אחת המאלפת על שרותו התמידי לתל־אביב, שהיתה ילד השעשועים שלו:
עוד לפני המלחמה החליטה עירית יפו להקים בית מטבחים גדול בקרבת תל־אביב על המגרש, שכיום מתנוסס עליו לתפארה המלון היפה “ריץ” ברחוב הירקון קרן רחוב מאפו. ועד תל־אביב התנגד לבנין זה, אולם עירית יפו עמדה על שלה, ובמרץ יוצא מגדר הרגיל נגשה להקמת בית המטבחים. במשך זמן קצר הובאו על גמלים וחמורים חמרי בנין הדרושים והעבודה התחילה בטמפו מהיר. לאחר חדשים מספר הוקמו הקירות, הוצק גג ביטון עם קירות ברזל ונעשה גם הטיח הפנימי. אולם בינתים פרצה המלחמה באב תרע“ד (אבגוסט 1914) ומלאכת הבנין נפסקה לשנים אחדות. עם גמר מלחמת העמים, נזכרה עירית יפו בבית המטבחים והחליטה לגמור את בנינו. ולא הועיל המשא והמתן הרשמי בין ועד תל־אביב ועירית יפו. האחרונה התעקשה מתוך רצון לגרום “נחת רוח” לשכונה ההולכת ונבנית. עירית יפו אמרה, שבית המטבחים צריך שיבנה במקום רחוק מהישוב, ותל־אביב הקטנה הקיפה אז רק 8 רחובות. הגבול הקיצוני לצד צפון היו החולות של “חברה חדשה” שכיום קימים עליהם הרחובות: אלנבי, מזא”ה, בלפור וכו'. אולם י. א. שלוש האמין שתל־אביב עתידה להתרחב ולהגיע עד גדות הירקון — לא נח ולא נע, עד שהצליח באופן ידידותי לבטל את החלטתה של עירית יפו, וכתוצאה מזה נמכר הבנין עם המגרש (בראשית שנת 1921 ) לעירית תל־אביב, וזו האחרונה העבירה את הנכסים הללו על שם איש פרטי שהתקין את הבנין של בית המטבחים לוילה יפה, ואחר כך למלון נהדר הנשקף על פני שפת הים. כל הסביבה ההיא נחשבת לאחר הפנות היפות ביותר בתל־אביב.
חלק גדול היה לי. א. שלוש בהרחבת תחומי תל־אביב לכל עבריה, והוא השתתף באופן פעיל בגאולת הקרקעות שנקנו על־ידי “חברה חדשה”, מרכז מסחרי וכו‘. כל הקרקעות, שדרכן עוברים כיום חלקי הרחובות: אלנבי, מונטיפיורי, אחד העם, שדרות רוטשילד, גאולה, הכרמל, בצלאל וכו’ — נרכשו בעזרתו הגדולה של י. א. שלוש. בשנת 1924 רכש המנוח גם את אדמת אלונזו על גדות הירקון, אדמה זו נקראת כיום “אדמת שלוש”. חלק הקרקע נחכר לשכונת הגמלנים וחלק לאנשים פרטיים.
י. א. שלוש לא הצטמצם רק בהרחבת גבולות תל־אביב, אלא גאל גם אלפי ורבבות דונמים קרקע על הר כנען, הר הכרמל, מפרץ חיפה ועוד. חלק הקרקעות שייך גם כיום לאחים שלוש וחלק נחכר לחברות ולמוסדות שונים.
בשנים האחרונות תיכן י. א. שלוש כמה תכניות רחבות לפיתוח צפון תל־אביב, וביחוד חשב הרבה על שפור נהר הירקון, החוצה את תל־אביב לאורך כמה קילומטרים. הוא גם טיפל הרבה בפתוח הקרקעות של דרום תל־אביב לאורך כמה קילומטרים. הוא גם טיפל הרבה בפתוח הקרקעות של דרום תל־אביב וביצירת אחוד קרקעי בין תל־אביב המרכזית ובין החולות שעל־יד מקוה־ישראל, בת־ים ושאר החברות שבסביבה הדרומית, הגובלת עם החולות ראשון־לציון.
י. א. שלוש היה מלא שאיפות ותכניות לשם ביסוס ופיתוח תל־אביב המורחבת. הוא ראה בדמיונו את תל־אביב הבנויה משני עברי הירקון והמשתרעת עד גבולות מקוה־ישראל ומעלה, הוא חלם על העיר העברית בעלת אוכלוסיה של מאות אלפים יהודים החיים על המסחר, התעשיה והחקלאות. הוא שאף לעליה מוגברת ולהתישבות רחבה בכל קצות הארץ. הוא גם חיפש את הדרכים ליצירת יחסים טובים וענינים משותפים עם שכנינו. ובעצם תיכון תכניותיו הקונסטרוקטיביות פרש מלאך המות את כנפיו על אחד הטובים שבעסקני הישוב. — — —
צינה חיה דיזנגוף נולדה 1872 בז’יטומיר, אביה – שלמה ברנר, רב מטעם הממשלה בקונסטנטין־ישן, ווהלין. נישאה למאיר דיזנגוף בשנת 1893 ועלתה עמו לארץ־ישראל. 1905 – מורה לצרפתית בבית הספר לבנות ביפו ופעילה במוסדות העזרה והחנוך ביפו ובתל-אביב. נפטרה כ“ג שבט תר”ץ.
בלבה של תל־אביב, על פרשת רחובות המקשרים את דרומה ומזרחה של העיר עם צפונה, משתרעת ככר עגולה המתרוממת קצת משטח הרחוב. ככר נטועה עצי־מצל, שיחים וערוגות־פרחים. ובאמצע הככר – בריכת־מים מפוארת ומזרקה היורקת סילונות־סילונות עליזים כלפי מעלה ומרעננת את האויר ואת המדשאות אשר מסביב. צחוק תינוקות וילדים משתעשעים מהדד כל היום ובשעת הערב בככר זו.
“ככר צינה דיזנגוף” היא זו, על שמה של גברת העיר הראשונה. המקום הוא אחד מפלאי תל-אביב, המרהיב ביפיו עין תושב ואורח.
פנת־יקרת זו, המאחדת את יפי הטבע ואת מלאכת האמנות של האדם כאחד, אין כמוה מזכרת הולמת את אישיותה של אם העיר, ששמה נקרא עליה.
אלפי התושבים ורבבותיהם, הבאים להזין את עיניהם ביפי הככר, רואים את השם צינה חיה דיזנגוף רק כמושג גיאוגרפי, אבל ותיקי תל־אביב זוכרים ומזכירים את האישיות הנעלה, שהיתה בחייה פאר לעיר הזאת.
כמו חיה עומדת לנוכח עיני האשה היפה והאצילה בקומתה הזקופה, ובעיניה הנוגות והמלטפות שבהן השתקף עולם מלא רוך ועדינות.
היא היתה חברתו בחיים של ראש העיר העברי הראשון, “רעיתו הטובה, חסד נעוריו, אהבת כלולותיו”, אשר הלכה אחריו “במדבר בארץ לא זרועה” בעת אשר נשים עבריות אחרות בחרו לשבת בארצות הנוחות של אירופה. אבל היא היתה לא רק “אשת חבר”, אלא אישיות בפני עצמה, חלוצה במלוא המשמע, אחת מסוללות הדרך לרבים. היא היתה מבונות העיר העברית ומיוצרות הנוסח שלה, ממטפחי היופי בה וממעודדי הצמיחה והפריחה. לא נואמת ולא עסקנית רועשת, ואף־על־פי כן – חלוצה למופת ממדרגה ראשונה, יפה כתב עליה הפרופ' קלוזנר (בחוברת שהוציא לזכרה מאיר דיזנגוף):
“יש בני אדם, שפועלים ומשפיעים על ידי ספריהם, ויש פועלים ומשפיעים על־ידי עסקנות צבורית, לאומית, מדינית וחברתית. ואולם יש בני־אדם, שיש להם, אם אפשר לומר כך, ערך עצמי. מציאותם היא פעולתם ועצמותם היא ערכם וחשיבותם בעולם ואשה כזו היתה המנוחה צינה חיה דיזנגוף…”
בחייה חלמה צינה חיה על פארקים רחבים, גנים מפוארים, ככרות דשא שטוחות, פרחים ושושנים כדוגמת הערים המודרניות והתרבותיות. במעונה בשדרות רוטשילד, בפנים החדרים, על הגזוזטראות, על הגג השטוח ובגנה שעל־יד ביתה התנוססו לתפארה עציצים עם פרחים רעננים וריחנים, ובחצרה גדלו עצים רמים ועבותים. הבית כולו כאילו היה טבול בחורשת עצים ובגנת ירק ופרחים. בית דיזנגוף היה מסמל את עיר הגנים שעליה חלמו מיסדיה הראשונים. ומה שלא זכתה צינה דיזנגוף לראות בחייה נתגשם לאחר שמונה שנים מיום פטירתה, על הרחבה הנקראת “ככר צינה דיזנגוף”.
*
צינה חיה לבית ברנר נולדה בז’יטומיר וגמרה שם את הגמנסיה. עוד בימי נעוריה הצטיינה הילדה צינה חיה ברנר ביפיה ובחינה. ובהיותה כבת שש־עשרה נפגשה באחת האספות החשאיות של הנוער המהפכני עם החייל הצעיר מאיר דיזנגוף, שעבד אז בצבא הרוסי בז’יטומיר, ועם זה הקדיש את שעות הפנאי שלו לעסוק בספרות חשאית.
לאחר שחרורו מעבודת הצבא התמסר דיזנגוף עוד יותר לעבודתו המהפכנית. היה עורך אספות וקורא הרצאות על שנוי המשטר הקיים ברוסיה וכו'. ואחת השומעות התמידיות להרצאותיו היתה תלמידת הגמנסיה צינה חיה ברנר.
המשטרה החשאית שמרה את צעדי המהפכנים הצעירים, ובאחד החפושים הפתאומיים נתפס הצעיר דיזנגוף ועמו הרבה ספרות חשאית וגם רשימת החברים. הפושע המדיני הוכרח לעזוב את ז’יטומיר ועבר לאודיסה.
צינה חיה ברנר המשיכה את למודיה בגמנסיה עד הגמר, וברבות הימים גדלה, יפתה והתפתחה בכל המובנים. במשך הזמן הזה היו לה כמה פגישות עם הצעיר דיזנגוף בבית האסורים וגם באספות. הנערה היפה התקשרה יותר ויותר בבחור בעל הטמפרמנט החם והסוער. וכשדיזנגוף התקרב לתנועת חבת ציון, השפיע על החברה הצעירה שגם היא תעבור למחנה הלוחמים הלאומיים, שהיו קרובים ברוחם לחובבי ציון מאותה התקופה.
בינתים עבר דיזנגוף לפאריס, נכנס לאוניברסיטה, למד ועסק גם בעבודה הלאומית לטובת חבת ציון, והצעירה ברנר נמשכה אחריו ושהתה בפאריס כשנתים ובמשך הזמן למדה וקראה הרבה וסיגלה לעצמה את הלשון הצרפתית.
מ. דיזנגוף גמר את האוניברסיטה, ואחרי שקנה לו נסיון בבתי חרושת לזכוכית בצרפת ובבלגיה, נשלח על ידי הבארון רוטשילד לארץ־ישראל ליסד בית חרושת לתעשית זכוכית. וביוני שנת 1893 נישאו זה לזו מ. דיזנגוף וצינה ברנר – ושני החלוצים עזבו את אירופה התרבותית ויצאו לארץ־ישראל הקטנה והתישבו בטאנטורה השוממה והרחוקה מכל ישוב אדם. במקום זה בנה דיזנגוף את בית החרושת לזכוכית.
סביבת טאנטורה (נפת דאר) הצטיינה בביצותיה ששמשו קן ליתושים מפיצי מחלת הקדחת. כל פועלי בית החרושת סבלו מקדחת בלתי־פוסקת, ולעתים קרובות חלו גם בקדחת צהובה. גם צינה חלתה בקדחת קשה, ובכל זאת לא עזבה את המקום השמם, שהתחבב עליה על מדבריות החול וביצות הקדחת שלו. ורק כשהגיעו לה ימי הריון והקדחת היתה תוקפת אותה לעתים תכופות, צוו עליה הרופאים לעזוב את הארץ לזמן מה – לשם החלפת אויר וחזוק בריאותה. היא יצאה לפאריס, והקדחת גרמה לה ללדת בת על אדמת נכר…
הילדה היתה קצרת ימים ומתה בפאריס, ומאז הלך הזוג דיזנגוף ערירי.
לאחר אסונה זה שבה האשה הצעירה לטאנטורה אל בעלה. פה לקחה חלק חי ופעיל בחיי המושב הקטן, ותמיד היתה המקשרת בין בעלה נותן העבודה ובין הפועלים מקבלי העבודה; היתה מעודדת את רוח כולם בלי הבדל. כל שכלול בבית החרושת היה מוסיף לה עונג רב וספוק נפשי, ואת עובדי בית החרושת התהלכה ברעות ומצאה בשביל כל אחד מהם מלה מעודדת.
אחרי כשלון בית החרושת בטנטורה שב מ. דיזנגוף ואשתו לאודיסה, ובשנת תרס"ה, כשנתמנה מ. דיזנגוף למנהל ראשי של חברת “גאולה”, שהיה אחד ממיסדיה לא פקפקה אף רגע האשה הצעירה, שתפסה אז מקום חשוב בחברה ובצבור, ועזבה יחד עם בעלה את אודיסה המהוללת, יפהפית הדרום, על מוסדותיה התרבותיים והאמנותיים, על חייה הסואנים והעליזים; עזבה את ביתה המרוהט בטעם יפה, את נוה־שאנן שלה, את החברה הנאורה, את תענוגי האופירה, התיאטרון, הקונצרטים, ההרצאות וכו' וכו', ובאה לשבת ביפו.
בבואי ארצה בפעם השניה, בשנת 1906, מצאתי את צינה דיזנגוף גרה בביתה ערבי – בית פשוט ורגיל, באחת הסימטאות הצרות והמזוהמות בשכונת מנשיה. מסביב לבית – חצר קטנה ללא עץ וללא פרח, ובה באר ערבית עם מים דלוחים ומלוחים. מעונו של דיזנגוף הכיל ארבעה חדרים קטנים, שבאחד מהם היה בית המרפא של המנוח ד"ר ליאון כהן והשני שימש משרד לחברת “גאולה”, ומשפחת דיזנגוף הסתדרה בשני חדרים קטנים ומרפסת סגורה למחצה. בחדרים אלה התהלכה האשה הרכה והעדינה ושמחה בחלקה. לא הזכירה את חיי אודיסה ואת חיי פאריס העליזים אשר את טעמם טעמה. בחיוך מעודד ובחן מיוחד היתה פוגשת את העולים החדשים. מלאכי השלום רחפו כאילו בבית זה.
דל ומצער היה הישוב היהודי ביפו בימים ההם. בני העדות השונות מפוזרים ומפורדים, ומדברים לשונות ארצות מוצאם. העולה החדש היה מרגיש את עצמו בודד וגלמוד, היה משוטט ברחובות יפו, בלי אח וגואל. הפנה היחידה שמשכה אליה את העולים החדשים, היה בית דיזנגוף. כל מר־נפש וכל קשי־יום היה שופך את מרי שיחו לפני צינה דיזנגוף, והאשה האצילה היתה מפזרת את העננים הכבדים מעל פניו. בית דיזנגוף היה כעין תל־תלפיות שמשך אליו את כל אנשי הרוח והספר, הכלכלה והכספים, תושבים ותיירים. פה נשמעו לראשונה התכניות שהיו להן אחרי כן ערך מכריע בחיי הישוב.
בין באי בית דיזנגוף בשנים 1907 – 1908 היו: ד“ר חיים וייצמן, שחשב אז על פיתוח תעשיה חימית בארץ־ישראל; ד”ר ארתור רופין, שבא אז כתייר וחוקר את תנאי הארץ ואחר כך פתח ביפו את המשרד הארצישראלי הראשון; ד“ר שמריהו הלוי, שעלה לארץ לשאוב חומר תעמולתי מן המקור הראשון, מן המעין החי הנובע מאדמת ארצנו; פרופ' ב. שץ, שנגש להגישם את חלומו על בית ספר הראשון לאמנות “בצלאל”; מיסדי הגמנסיה העברית הראשונה; החולמים הראשונים על יסוד חברה לבנין בתים “אחוזת־בית”; מורי בית ספר לבנות וחבריה בעבודת ההוראה והחנוך (הגברת דיזנגוף עבדה במשך כמה שנים כמורה מתנדבת לצרפתית בבית הספר לבנות), ועד עזרת נשים, ועדי המושבות, הבילויי”ם וכו' וכו'.
עם הווסד תל־אביב השתתף גם בית דיזנגוף בבנין הבתים הראשונים בשדרות רוטשילד. כל הפעולות והפקודות, מן הקטנות שבקטנות ועד החשובות שבחשובות, יצאו מבית דיזנגוף לבית הועד הסמוך לו. מבית דיזנגוף יצאו תכניות לפעולות ומעשים, הוראות ועצות למתנחלים ולמתישבים.
ובעת צרה לישוב שימש בית דיזנגוף מרכז להתיעצות ולהגנה.
בימי מלחמת העולם הראשונה וכניסת תורכיה למלחמה – היה הישוב העברי בארץ שרוי במבוכה נוראה. שליטי תורכיה בארץ שפכו את כל חמתם וזעמם על תל־אביב ועל מנהיגיה, ובראש וראשונה על בית דיזנגוף. צינה דיזנגוף הראתה אומץ לב מיוחד בעת החפוש הראשון, שנעשה בביתה על ידי הקיימאקם, הקומנדנט הצבאי, עם המון חייליו ושוטריו המזוינים שהקיפו את תל־אביב, ואת המצור הממושך ביותר שמו על בית דיזנגוף. גם כשיצאה הפקודה מאת השליט העליון לגרש מן העיר את מ. דיזנגוף ואת חבריו בעבודה הצבורית, וכל יום הביא צרות נוספות, איומים של תליה, גרוש כללי של בני תל־אביב במשך עשרים וארבע שעות, מאסרי המנהיגים ובראשם מ. דיזנגוף, שהיה תמיד כצנינים בעיני הרשות התורכית – לא נפלה צינה דיזנגוף ברוחה. את כל אחד ואחד היתה מנחמת ומעודדת במלים חמות ורכות.
גברת העיר אהבה אהבה עזה את תל־אביב, ילד השעשועים שלה. כל חצר, כל גנה, כל פרח וכל עץ היו יקרים וחביבים לה. היא שמחה שמחת אם על גידול “בניה ובנותיה”. ובמשך עשרים וחמש שנה יצאה לחוץ־לארץ רק פעמיים לשם רפוי. שלש שנים לפני מותה התחילה להרגיש חולשה ועיפות. בעמל רב עלה בידי רופאיה להשפיע עליה שתעזוב את תל־אביב לזמן קצר. הלכה להתרפא בפאריס, שבה כעבור זמן לתל־אביב מלאה תקוות. כשנה וחצי הרגישה את עצמה בטוב, וכאילו שבו לאיתנה.
אולם לא ארכו ימי שלותה. צינה־חיה נתקפה שוב על ידי מחלתה הקשה, והמטה אשר עלתה עליה לא ירדה שוב ממנה. בכ“ד שבט תר”ץ השיבה רוחה אל אלהים.
וכך ספד לה בעל נעוריה על קברה:
"צינה חיה היקרה, הנני נפרד ממך והולך להמשיך את אותה העבודה, אשר כל שבע ושלשים שנות חיים משותפים עזרה לי ועודדתיני לעשותה. ובבוא קצי הלא לא ימשכו עוד הימים, וחצבו לי קבר על יד קברך את ולא נפרד עוד לעולם.
ינעמו לך רגבי עפרך, עד נשימתי האחרונה זכרך לא ימוש ממני.
זכרתי לך, רעיה טובה, חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה –
יתגדל ויתקדש שמיה רבא".
ר' שמעון רוקח נולד כ“ג סיון תרכ”ג (1863) בירושלים. אביו – ממשפחת רוקח הידועה בגליציה, וחתנו של המדפיס ישראל בק מבוני ירושלים ומראשוני המדפיסים. חניך ישיבת “עץ חיים”. משנת 1884 ביפו, מראשי העסקנים בה. יסד את הארגונים הציוניים הראשונים ביפו (“בני ציון” ו“עזרת ישראל”), לשכת בני ברית “שער ציון”, בית החולים “שער ציון” והיה ראשם ונשיאם. אירגן ביפו את הקהלה האשכנזית המאוחדת הראשונה בא“י ועמד בראשה במשך שנים רבות. יסד שכונת נוה־צדק, ובנה בה את הבית הראשון. מיסד חברת “פרדס” ומנהלה הראשי. עזר בידי י. מ. פינס וא. שייד בעניני מושבות הבארון וחובבי־ציון. בשנת 1909 – חבר הועד המדיני של הישוב (יחד עם מ. דיזנגוף, אליהו ספיר, אהרן אייזנברג ועוד). מפעילי הכנסיה הישובית בזכרון יעקב (1903). בימי מלחמת העולם הראשונה – פעיל בועד הפליטים וההגירה. עסקן חברה קדישא ורוכש הקרקע של בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. נפטר בווינא – שלשם נסע להתרפא – בי”ב שבט תרפ“ב והובא לקבורה בתל-אביב בי' אדר תרפ”ב (1922).
בני העליות האחרונות והנוער שלנו אינם יודעים את אשר פעל ויצר ר' שמעון רוקח לפני יותר מיובל שנים, בעוד הישוב העברי בארץ דל ומצער ומספר עסקניו אחד בעיר ושנים במדינה. כותב קורות הישוב החדש לא יוכל להתעלם ממפעליהם החלוציים של ראשוני העסקנים אשר סללו דרך לבאים אחריהם.
אחד מיחידי סגולה שבעסקנים הראשונים האלה היה ר' שמעון רוקח.
לא הגיע לזקנה מופלגת. רק חמשים ותשע היו שנות חייו, אבל במשך השנים האלה הספיק לתכן ולבצע כמה וכמה תכניות ומפעלים בעלי ערך ישובי רב. עוד חלק מתכניותיו הוצא לפועל אחרי מותו על ידי אחרים.
הוא לא היה בין מיסדיה הרשמיים של תל־אביב, אבל היה ממיסדי השכונה נוה־צדק שקדמה לתל־אביב והכשירה לה את הקרקע (כיום כלולה נוה־צדק בתחומה העירוני של תל־אביב, והיא החלק העתיק ביותר של העיר הצעירה). בסוף ימיו היה גם מעסקני תל־אביב, חבר הועד הפועל שלה. כן היה יו"ר ועד הקהלה ליפו ולתל־אביב כאחד. אני רואה, איפוא כמוצדק לכללו בין שורות בוני תל־אביב ולהציב לו ציון ביניהם.
בהיותו צעיר לימים וחניך הישיבה “עץ חיים” בירושלים (בה למד גם בן־גילו ר' דוד ילין ז"ל), החל לשקוד על למודי התנ"ך והספרות העברית, ובאותו פרק זמן רכש לו את ידיעת הלשונות הגרמנית, הצרפתית והערבית. מטבעו היה בעל אופי חזק, בעל רצון ומרץ כביר. תמיד הלך לבטח בדרכו, בלי סטיה לאיזה צד שהוא, ועיניו לנוכח הביטו. פקחיותו, הגיונו הישר ושכלו הבהיר התוו לפניו את הדרך לעבודה צבורית באמת־מדה רחבה, ועוד בנעוריו יצאו לו מוניטין כעסקן צבורי מנוסה היודע את אשר לפניו.
בהיותו בן עשרים ואחת עבר מירושלים עיר מולדתו ליפו לשם פקוח על מס הדרכים של יפו־ירושלים. מאז חל מפנה בחייו הצבוריים. בימים ההם, לפני ששים שנה, היתה יפו בבחינת פנה נדחת. כל האוכלוסיה התגוררה בסמטאות צרות, אפלות ומזוהמות של העיר העתיקה. עדת היהודים ייצגה כמה עשרות משפחות של ספרדים ואשכנזים אשר התפרנסו בדוחק ממלאכה פשוטה ותגרנות זעירה. מוסדות חסד, צדקה ובריאות לא היו עדיין בעדה העברית ביפו; כל אחד ואחד דאג לפרנסתו הדלה בלבד, ועל צבוריות לא חשב איש. ובימים דלי־מעש אלה קם הצעיר שמעון רוקח והטיל על עצמו את התפקיד לארגן פעולה צבורית מקיפה.
בראשונה יסד אגודה בשם “בני ציון”, שאליה הצטרפו שלשה מנינים יהודים מבני יפו. זה היה הגרעין הראשון להתארגנות האוכלוסיה היהודית ביפו, שעד אז היתה מפוזרת ומפורדת. ערב־ערב היו מתכנסים עתה בראשותו של שמעון רוקח ודנים בבעיות העדה העברית.
בינתיים גדלה העליה, ויפו הפכה ל“שער ציון” של הישוב החדש. שמעון רוקח הבין, שהגיעה השעה להרחיב את המסגרת הצרה של “בני ציון”. לעזרתו בא אחיו ר' אלעזר רוקח, שהיה עתונאי מובהק ונואם מצוין, ושני האחים נגשו במרץ רב ליסוד אגודה שניה: “עזרת ישראל”, שמטרתה היתה להקל לעולים את כניסתם אל הארץ, מפני שבתקופה ההיא היה קיים איסור חמור על עליית יהודים נתיני מדינות זרות.
שתי האגודות: “בני ציון” ו“עזרת ישראל”, דאגו הרבה ליסוד בית־חולים צבורי לעדת בני יפו. אמצעי האגודות היו מוגבלים מאד, והביל“ואי הד”ר מ. שטיין נענה לבקשת ידידו ש. רוקח והתנדב לרפא את החולים בלי כל תשלום. במאמצים רבים עלה בידי ש. רוקח לרכוש על שפת הים את בית הקונסול האוסטרי. אגב: במשך שנים רבות היה ש. רוקח באופן רשמי מתורגמן־כבוד בקונסוליה האוסטרית. למעשה היה הרוח החיה בה, והענינים החשובים בקונסוליה הוצאו אל הפועל בהדרכתו ובעצתו לפי שיקול־דעתו ולפי הוראותיו הוא.
לשם רכישת הבית והמגרש ופתיחת בית החולים וציודו המלא דרושים היו שמונים אלף פרנק זהב, סכום עצום מאד בימים ההם. שמעון רוקח טרח ויגע הרבה מאד עד שמצא את הדרך לברונית הירש, שהסכימה להקדיש ארבעים אלף פרנק לבנין בית־חולים בשביל העדה העברית ביפו בתנאי שגם הצבור העברי יתן משלו סכום דומה לזה. קופת העדה היתה ריקה, אנשים אמידים ונדבנים חסרו אז בארץ, ומנין תבוא העזרה הדחופה? בינתים הגיעה הידיעה, שהברונית הירש חולה קשה וימיה ספורים. נשקפה, איפוא, סכנה להפסיד את תרומתה הגדולה. ש. רוקח לא נח ולא שקט והודיע למנהל מקוה־ישראל מר ניגו, שהעדה החליטה לקבל את תנאי הברונית, ודרש ממנו במפגיע לטלגרף לפאריס על החלטה זו. מר ניגו לא יכול לעמוד בפני הפצרת ש. רוקח ונעתר לבקשתו. כתוצאה מזה נתקבלה כעבור יומים תשובה טלגרפית מהברונית הירש, שהשלישה בידי חברת “כל ישראל חברים” ארבעים אלף פרנק זהב לשם בנין בית-חולים יהודי ביפו. לאחר שבוע ימים נפטרה הברונית.
הרבה הרפתקאות עברו על הפקדון של ארבעים אלף פרנק אלה, ולאחר משא ומתן ממושך הצליח ש. רוקח להשפיע על חברת כי“ח שתמסור את הפקדון לעדה העברית ביפו, שעמדה תחת הנהלתו הישרה שנים רבות. החלה פרשת רישום הבנין והקרקע בערכאות הממשלה. חברת כי”ח רצתה לרשום את הרכוש על שמה ולהחכיר את הבית ואת המגרש לעדה. אולם ש. רוקח התנגד לזה בכל תוקף, והנצחון היה על צדו. לאחר רישום הרכוש על שם העדה העברית צריך היה להשיג אמצעים גדולים להחזקת בית החולים וציודו ברהיטים ובמכשירים רפואיים. ושוב שנס ש. רוקח את מתניו והטיל על עצמו את הדאגה הרבה ליצירת קרן רפואית. תודות לחריצותו המיוחדת הושגו האמצעים הכספיים, ובית החולים החזיק מעמד שנים רבות ושימש מרכז רפואי יחידי ליהודי יפו והמושבות.
עד שנת תרמ"ג היה בית הקברות של יהודי יפו בדרומה של העיר בקרבת הרובע עג’ימה. בית העלמין נתמלא עד אפס מקום והעדה העברית היתה שרויה במבוכה גדולה, בלי לדעת איך להרחיב את שדה הקברות. בימים ההם דרוש היה רשיון מיוחד מהשולטן עצמו (לא פחות ולא יותר) לרכישת קרקע, והדבר היה קשור בהוצאות ענקיות ובטרחה מיגעת וממושכת. אולם שמעון רוקח לא נרתע לאחור עד שעלה בידו להשיג חלקה גדולה בת כמה עשרות דונמים על החולות מצפון ליפו. במקום הזה קיים עתה בית־הקברות שבמרכז תל־אביב, הנקרא כיום “בית הקברות הישן” (לאחר שיש בית־קברות חדש בשכונה נחלת־יצחק בסביבת תל־אביב).
עד שנת תרמ“ז התגוררו יהודי יפו בשכונות הערביות, לרוב בבתים שכורים של הערבים, שמעון רוקח חשב ומצא שכדאי להקים שכונה יהודית בצפונה של העיר יפו. לאחר התלבטויות שונות נקנתה חלקת אדמה בת חמשה־עשר דונם מאת אהרן שלוש במחיר זול ובתשלומים לשעורין, בשביל בנין שכונה עברית. בעצת ש. רוקח תוקנה תקנה, המחייבת את החברים ליישר את הגבעה בעבודה עצמית. והוא רתם את עצמו הראשון לעבודה פשוטה. יום־יום היה ממלא בידיו ממש מאה סלי חול, כדי לשמש דוגמה חיה ליתר החברים, אשר ממנו ראו וכן עשו מתוך דייקנות ושקידה. עם גמר הכשרת גבעת החול לבנין באה שוב דאגה למצוא כסף להתחלת בנין הבתים הראשונים. בנק אפותיקאי לא היה אז בארץ, וגם קרנות ומוסדות כספיים לטובת הבונים לא היו עדיין. ושוב אזר ש. רוקח את מתניו והלך ירושלימה, ובעזרת אביו ר' יצחק רוקח השיג הלואה לבנין עשרת הבתים הראשונים. המתישבים והבונים שלמו את ההלואה לשעורין בתשלומים שבועיים של חצי מג’ידיה לשבוע (בערך שני שילינגים). הקמת הבתים הראשונים נתנה דחיפה לבנין עוד כמה עשרות בתים בני 2 – 3 חדרים (פרט לביתו של ש. רוקח, שהיה יותר מרווח ו“בנוי לתפארה” לפי המושגים של אז). וכך נבנתה השכונה היהודית הראשונה ביפו שנקראה “נוה צדק”. אחריה נבנו עוד שכונות עבריות: “נוה שלום”, “אהל משה”, “אחוה”, “בית ישראל”, “מחנה יהודה”, “מחנה יוסף” ו”כרם התימנים", את ביתו הקים ש. רוקח על הגבול הצפוני של השכונה, ובאותו בית חי מראשית הבנותו ועד יומו האחרון. שכונות אלו שימשו פרוזדור להקמת השכונה המודרנית של חברת “אחוזתֿ־בית”, אשר הפכה אחר כך לעיר העברית הראשונה תל־אביב ואליה נצטרפו ברבות הימים גם השכונות הישנות.
בשנת תר"ן יסד את לשכת “בני־ברית” ביפו תחת השם “שער ציון”, שנים רבות היה נשיאה ואחד האחים הפעילים שבה. באותה שנה ארגן גם את הועד לעדת היהודים מבין האשכנזים והספרדים ועמד בראשו שנים רבות. זה היה הועד המשותף הראשון בארץ־ישראל. לא קל היה לאחד את באי־כח שתי העדות הראשיות, שעד כה התנגדו אחת לשניה.
על יחסיו הטובים עם השכנים ועם הממשלה התורכית עלה בידו לקבל הנחות חשובות בשביל העדה היהודית המאוחדת, וביחוד השיג הרבה הקלות לעולים בכניסתם לארץ. שנים רבות היה נוהג לעלות בעצמו על כל אניה ולהוריד את “המעפילים האי־חוקיים” ואחר כך דאג הרבה מאד לכלכלתם ולסדורם.
שמעון רוקח טרח הרבה להטבת המצב הכלכלי של יהודי יפו. בתקופה ההיא היה המסחר הסיטוני והקמעוני מרוכז בידי הערבים והנוצרים, והוא הדין בחברות וסוכנויות לאניות נוסעים ומסחר, חברות לביטוח מאש, מרעש וכו‘. ליהודים לא היה כל חלק בענפי כלכלה אלה, ושמעון רוקח היה אחד הנחשונים הראשונים אשר קפץ לים המסחר ופתח ביפו בית מסחר גדול "שמעון רוקח ושו’". במרוצת הזמן היה גם בא־כחן של חברות אניות לנוסעים ולהובלת סחורות הייצוא והייבוא. בית מסחרו גדל והתרחב משנה לשנה ונעשה לגורם חשוב בפיתוח המסחר היהודי ביפו וסביבתה במשך עשרות שנים.
לפני חמשים שנה דאג לגאולת הארץ וקנה את עמק עכו בכספו הפרטי. הוא החשיב מאד את הנכס הקרקעי בשביל עם ישראל, והבין היטב את הערך הגדול של עמק עכו, השקיע בו ממון רב מכספו הפרטי ומכסף אביו, דפק על דלתות מוסדותינו הישוביים וכשלא נענו לקריאתו, נתבטלה הקניה הגדולה ואת כספו הרב הניח על קרן הצבי…
גולת הכותרת של מפעליו הצבוריים היתה יסוד החברה “פרדס” בחנוכה תרס"א (1901). לחברה זו הקדיש הרבה זמן ומרץ והיה מראשיה עד יומו האחרון. כן יסד את חברת הנוטעים “בחריה”. חברה זו נטעה פרדסים משוכללים ומעובדים לפי הטכניקה המשופרת והמושלמת בארצות בעלות רמה תרבותית גבוהה. פרדסי “בחריה” השתרעו על שטח של כמה מאות דונמים ושמשו מופת ודוגמה למשק משוכלל. שמעון רוקח סימל תקופה שלמה של עבודה צבורית מסועפת, חייו היו שלשלת ארוכה של מעשים יפים ומפעלים ישוביים רבים.
הוא היה מיוצרי הטפוס המעולה של עסקן צבורי ארצישראלי לשם שמים ולטובת הכלל, בלי שום טובת הנאה פרטית. וראוי הוא לשמש דוגמה לרבים.
ראש עירית תל-אביב משנת 1936, נולד בשנת תרנ“ז (1896) בשכונת נוה־צדק (קודם יפו, וכיום תל־אביב). נתחנך בבית ספר כי”ח ביפו, בבית ספר תיכוני בלוזאן ובפוליתכניון בציריך (שווייץ). משנת 1920 – מוסמך למהנדס־חשמל. חבר מועצת העיריה הראשונה בתל אביב משנת 1922. סגן ראש העיריה בשנים 1927 – 1936, ומנהל מחלקות שונות בה בתקופות שונות. מלבד כהונתו בעירית תל־אביב, הוא עומד שנים רבות בראש כמה וכמה אגודות ומוסדות ישוביים. תרבותיים וכלכליים.
אלה שהכירו מקרוב את התלמיד ישראל רוקח בתוך כתלי בית הספר התיכוני בלוזאן, ואחרי כן את הסטודנט הצעיר בפוליתכניון בציריך יודעים לספר על ראשית עסקנותו ופעילותו של מי שעתיד היה לכהן כראש עירית תל־אביב עוד בחוגי הסטודנטים העברים בחוץ לארץ.
הוא היה פעיל וער לכל עבודה צבורית. ובקומה זקופה של בן הארץ נשא את דגל התחיה הלאומית ותבע מחבריו הסטודנטים ליכוד הכחות של הנוער הלומד מסביב לרעיון הלאומי.
ביוני 1920 הוכתר בתואר מהנדס לחשמל, ואילו לבו היה נתון כבר אז לבעיות צבוריות.
עם גמר חוק למודיו בלוזאן ובציריך, עבר המהנדס י. רוקח לאנגליה ועבד כשנתים בבתי חרושת גדולים לבנין מכונות חשמל.
היו לו כמה סכויים טובים להסתדר באנגליה, אולם בהיותו קשור באלפי נימים לארץ־ישראל לא פקפק הרבה וחזר ארצה בראשית שנת 1922 והחל לעסוק במקצועו כמהנדס לחשמל.
את האהבה לעבודה צבורית ירש ישראל רוקח מאביו ר' שמעון ז"ל, אשר היה שנים רבות אחד מראשי העסקנים של הישוב העברי בארץ, ממיסדי שכונת נוה־צדק ביפו וראש וראשון לקהלת יפו.
אם ברצוננו לדעת משהו על תכונותיו של רוקח הבן היורש הצבורי, כדאי שנעלעל קצת בכתבי־עת עברים מלפני יובל שנים ויותר ונקרא מה כתבו בני הדור בימים ההם על רוקח האב.
בהוספה לעתון הירושלמי “החבצלת” מיום ט' שבט תרמ"ט (1889) נדפס מכתב של יהודה גרזובסקי מיפו לפנחס פרידמן באודיסה, ובין השאר נאמר באותו מכתב: “בין כל האנשים שהכרתי כאן, מצאתי רק אחד – את שמעון רוקח. כמה ששמעתי על אודותיו בהיותי באודיסה, אינו אלא כטפה מן הים, ביחס לישרו, פקחותו, כושר פעולתו ומסירותו לאידיאל. הוא אחד מאלה שנחוצים לנו, אולם לצערנו אנשים כמוהו אין למצוא כל כך מהר…”
וב“הצפירה” הוורשאית מיום ה' אייר תרנ"א (1.5.1891) מספר סופרו היפואי של העתון, יעקב גאלדמן, על האספה שנקראה (בפסח תרנ"א) ביפו על־ידי האורחים מרוסיה שבאו אז ליפו, אחד־העם והרב יעקב מזאה, בהשתתפות זאב טיומקין (האחרון היה אז ביפו בא־כח ועד חובבי ציון מאודיסה). באותו מעמד שקלו וטרו בקנית הנחלה הגדולה בין חיפה ובין עכו, לשם ייסוד מושבה, וטיומקין אמר: “לעת־עתה לא מצא אנשים נאמנים שיכולים לסמוך עליהם בעניני קנית נחלות בארץ-ישראל רק את הא' שמעון רוקח והא' יואל־משה סאלאמאן, הא' ש. רוקח הוא בעל הנחלה שבין חיפה ועכו, וכלנו יודעים שמיום הראשון לקניתו בא ומסר הדבר להועד. ויודיע להועד גם המחיר שנתן בעדה ויסמוך את עצמו על הועד בדבר השכר שיתנו לו הקונים וכפי שיפסוק הועד כך יקח”.
אגב, ראויה לציון העובדה שר' שמעון רוקח הרבה להשתמש בדברי כרוז ופרסום שם “שער ציון” לעיר יפו, וכן היה מוסיף בסוף כל מכתביו ליד חתימתו את שתי המלים “אבנך ונבנית”, אלו שנעשו לאחר כמה עשרות שנים לסיסמה של העיר תל־אביב המתנוססת ליד סמל העיריה (סיסמה זו לתל־אביב נבחרה על-ידי המנוח מ. דיזנגוף וש. בן־ציון, בלי שידעו כי היה מי שהקדים להשתמש בסיסמה). כן נקבע, כידוע, השם “שער־ציון” לרחוב הכניסה אל נמל תל־אביב.
תל־אביב היא, איפוא, במדה רבה בתה ויורשתה של יפו העברית, וזכה בנו של בונה יפו העברית וראש קהלתה – לשבת על כסא ראש העיר העברית וראש הקהלה כאחד…
אגב חיטוט ב“עלים בלים” נתקלתי גם במכתב מיום י“א טבת תרנ”ז, בחתימת גבאי ומנהלי התלמוד תורה וישיבת “שערי תורה” ביפו (זרח ברנט, יהודה שוחט, משה בצלאל טודרסוביץ ויצחק אייזיק בן טובים) שנשלח ל“ברית” של ישראל רוקח, וכה לשונו:
“לכבוד ידידנו וידיד עירנו אדם יקר איש תבונות, ראש ועד עירנו וראש בית החולים “שער ציון” וראש חברא קדישא מר שמעון רוקח נ”י.
ליום הכניסו את בנו הנולד לו בבריתו של אברהם אבינו חובתנו היא ונעשנה להגיש לכב' ברכותינו, בתוך כל יתר ברכות כל מוקירי שמו ומכבדי פעולתו הנשגבה בעמנו, ארצנו ועירנו, כי יגדל הבוחר בציון את הנצר הרך הנמול הזה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, יאמצו, יחכמו ויהי לגפן אדרת לתהלה ולתפארת, ידו ולבו לעמו, אמונה בדרכי אביו, יהי לו לעיניים ומידו לו קרנים לאחיו להשכיל לעמו להועיל, ובימיו יושע יהודה וישראל, ופה מקום אתנו להודות לכב' על עמלו הרב בעסקו בצרכי צבורנו באמונה, בעמדו בראש של שני מפעלים גדולים, עמודי התוך לעדתנו, אשר הודות לעמלך והקדישך כחך להם עדתנו מתקדמת והולכת ומתבצרת ומתבססת, ומי יתן כי ישימו אחינו שבגולה לבם לעירנו העומדת על הסדר, ויהא מרכז הישוב לבני המושבות ושער דרך, בו יבואו המתנחלים על אדמת הקודש לחזקה ולתמכה, ומכחם ישחדו בעדה, למען יוכלו כל המפעלים הטובים לעמוד ולא יהיו תלויים בכוח ובנס".
מר ישראל רוקח (נקרא על שם ישראל בק, מי שהיה עורך “חבצלת” בשנת תרכ"ג – 1863 ומיסד המושבה החקלאית הראשונה על הר העצמון ומיסד הדפוסים העברים הראשונים בצפת ובירושלים), שהוא בבחינת “ברא כרעא דאבוה”, התקין את עצמו בפרוזדור של שכונת נוה־צדק ונכנס לפני ולפנים של טרקלין תל־אביב המודרנית והתרבותית.
מראשית הווסד תל-אביב (1909) ועד 1921 התנהלו עניני השכונה על־ידי ועד, שנבחר שנה־שנה באספות פומביות של תושבי תל־אביב.
עם השגת הזכויות המשפטיות, ב־11 במאי 1921, בא מפנה חדש בהנהלת תל–אביב. את מקום ועד תל־אביב ירשה מועצת העיריה, אשר אושרה על ידי ממשלת ארץ ישראל כמוסד עצמאי מוניציפאלי בלי להיות תלויה עוד בעירית יפו.
במועצה הראשונה (נבחרה באפריל 1922) אנו מוצאים כבר את המהנדס הצעיר מר ישראל רוקח, כבא כח השכונות המאוחדות: נוה־צדק, נוה שלום ואהל משה.
ראשיתו של מר י. רוקח במועצה היתה כנבחר בלי תיק. בשקט, במתינות ובהצנע לכת התבונן לשרותים העירוניים, חקר ודרש את הנעשה בכל מחלקה ומחלקה כדי לתהות על מהותה ותכונתה.
בשנים הראשונות כמעט שלא היה משמיע את קולו ברבים, ובישיבות המועצה היה מאזין ומקשיב לדברי הנבחרים הותיקים והמנוסים בהנהלת המשק העירוני.
ולמרות שתיקתו התדירה, הרגיש הצבור בתל־אביב ב“כח־העולה”, ובמועצה השניה, שנבחרה במאי 1925, אנו פוגשים אותו שוב בין כתלי העיריה, בעוד שכמה נבחרים מן המועצה הראשונה לא נבחרו למועצה השניה.
ומאז מתחילה תקופת עליתו משלב לשלב, בעקביות ובהדרגה התבונן בעין חודרת לכל מה שנעשה במשק העיריה בכל מחלקה ומסביבה, מפרק לפרק עמד בראש מחלקה זו או אחרת והכניס בה כמה שכלולים ושפורים מבחינה משקית.
לאט־לאט יצאו לו מוניטין בשדרות הרחבות של העיר, וגם בחוגי הממשלה החלו להעריך את כושר פעולתו.
בשנים 1927 – 1936 שימש כסגן ראש העיריה, והיה ממלא את מקומו של מ. דיזנגוף בהעדרו. בעת ובעונה אחת נהל בהצלחה בתקופות שונות את המחלקות הראשיות, כגון: מחלקת ההנדסה, מחלקת המים והמאור, מחלקת הבריאות והסניטריה, מחלקת הכספים, ועוד.
בכל מחלקה ומחלקה נעשה מר י. רוקח לרוח החיה המדריך את מנהלי המחלקות ועובדיהם לכל סוגיהם, והוא שהקפיד הקפדה נמרצת על מסירותם ונאמנותם של העובדים למשק העירוני המגוון. שום איש לא ידע כמוהו את המנגנון המסועף של העיריה.
בשם שידע לעבוד בהתמדה ובעקשנות בלתי פוסקות מן הבוקר ועד הערב, לרבות גם בלילות, כן דרש במפגיע מעוזריו מסירות בלי ליאות למלוי התפקידים בשרותים העירוניים.
הסתגלותו המופתית והחדרתו המיוחדת לעניני העיר והעיריה על כל המפעלים והמוסדות הצבוריים, יצרו אוירה של הוקרה בחוגים רבים של תושבי תל־אביב. י. רוקח נבחר גם למועצה השלישית בדצמבר 1926.
בראשית הבחרו לעירית תל-אביב נמנה י. רוקח על הגוש האזרחי, ועל עמדתו הוא מגן בעקביות ובלי לסטות הצדה. גם כשהמנוח דיזנגוף התפטר בסוף 1925 בגלל חלוקי דעות בשאלות פרינציפיוניות ממועצת העיריה בינו לבין סיעת הפועלים, ואחריו התפטרו גם יתר חברי הגוש האזרחי – נשאר מר י. רוקח (יחד עם הד"ר ח. בוגרשוב ור. סופרמן, חבריו ברשימת “המרכז המאוחד”) על משמרתו בפנים העיריה, לשם המשכת שרותו הצבורי במועצה שרוב חבריה השתייכו לסיעת השמאל, ובמשך כל הזמן עמד במערכה והגן על השקפותיו.
בבחירות של דצמבר 1928 נבחר שוב למועצה הרביעית, ואחר כך ביוני 1932 למועצה החמישית, ולאחרונה כעבור שלש שנים וחצי, נבחר בדצמבר 1935 למועצה הששית הממשיכה את קיומה גם בשנות המלחמה.
עשרים שנות כהונתו של מר י. רוקח בעיריה (1922 – 1942) היו שנות התפתחותה העיקרית של תל־אביב, הוא גדל עם העיר והוא השתתף באופן פעיל בבנינה ובביסוסה בכל המובנים.
בשנת 1922 היתה תל־אביב עירה קטנה עם אוכלוסיה בת 12892 תושבים. תקציבה השנתי של העיריה היה באותה שנה 33600 לא"י.
במשך 20 שנה פרצה תל־אביב צפונה ונגבה ומזרחה, ונעשתה לכרך גדול המונה, יחד עם הפרברים, כ־200,000 נפש (כ"י), תקציב העיריה בשנת העשרים לקיומה עולה ל־700 אלף לא"י ומעלה.
התפתחות מהירה כזו אין למצוא דוגמתה אפילו בארצות המפותחות והתרבותיות ביותר.
עירית תל־אביב היתה השלטון המוניציפאלי העברי הראשון בארץ.
בסדריה, בחוקיה, במנהגיה וכו', שימשה תל־אביב סמל ודוגמה לנקודות ישוב אחרות שהפכו למועצות מקומיות, לפי אותה התחוקה ולפי אותה הצורה הארגונית של תל־אביב.
כל המועצות העבריות למדו הרבה ממועצת תל־אביב, התחקו על שרשיה, הלכו בשביליה ובנתיביה והפיקו תועלת גדולה מ“אם המועצות”. ואילו תל־אביב עצמה התותה לה את דרכה הראשונה בעזרת נבחריה אשר הקדישו את זמנם ואת מרצם להרחבת זכויותיה וסמכויותיה של העיר העברית הראשונה.
במשך 20 שנות כהונתו בעירית תל-אביב השתתף, כאמור, י. רוקח בקביעת דמותה ופרצופה ובתחוקתה של תל־אביב. הוא היה בבחינת ה“מתמיד” של כל המעלות ובכל שנות כהונתו לווהו כחברים טובים – מרצו, תקיפותו, ישרו ומסירותו לבנין העיר.
הוא הנהו לא רק יורשו הרוחני הצבורי של אביו ר' שמעון אלא גם יורשו בפועל של ראש העיריה העברי הראשון.
מאיר דיזנגוף ז"ל זכה להיות בין מיסדי תל־אביב, הניח לפני עשרות שנים את אבן הפנה, הקים את היסוד והקירות, העלה את הגג לבנין הנהדר וגם הספיק בחייו למלא את הבית תוכן רב, גידל ופיתח את העיר מראשית התהוותה והעלה אותה למדרגת עיר ואם בישראל.
ולעת זקנתו כשתשו כחותיו הגופניים, פנה על ימין ועל שמאל וחפש בשבע עינים את היורש הרוחני כדי להוריש לו את הנכס העירוני שהיה יקר לו מכל פז.
והיורש נמצא, הוא האיש שיצק מים על ידי אבי העיר, ועבד במחיצתו כארבע־עשרה שנה.
והרי דברי דיזנגוף על סגנו רוקח, שנאמרו במסבת רעים לפני הבחירות למועצה הששית של עירית תל־אביב:
"ישראל רוקח זהו האיש, המסור בכל לבו ונפשו לכל עניני העירייה:
י. רוקח זהו איש פעיל, מוכשר ובעל מרץ שמעט לנו דוגמתו;
י. רוקח הוא איש נקי כפיים ובר לבב במלוא מובן המלה;
ישראל רוקח הנהו האיש, שהצלחת תל־אביב ותושביה היא מטרת החיים שלו;
מי כישראל רוקח שירצה ויוכל להתמסר לעיריה מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר?!
מי כישראל רוקח, שחובתו לעיר ותושביה תעמוד מעל כל עניניו הפרטיים?!
מי כישראל רוקח שיהיה בה תקיף בנוגע לדרישותינו לממשלה והפקידות?!
מי כישראל רוקח, שיאבה להקדיש לעיריה כל זמנו, מרצו, כחו ומיטב שנותיו הרעננים?!
לולא ישראל רוקח לא היו לנו כעת בתל־אביב הרבה דברים חשובים ונחוצים שכלנו נהנים מהם ושמחים על מציאותם!!!
אני אוהב את רוקח ומעריץ אותו בעד המעלות המצוינות שלו!"
(הדברים פורסמו בשעתם בדפוס על ידי הנוכחים במסבה).
והמנוח הגדול לא שגה במשפטו זה. נמצא יורש לכסאו של מאיר דיזנגוף.
מלבד עבודתו הכבירה בעירית תל־אביב, המיגעת למדי את הגוף ואת הנפש, ממלא מר י. רוקח תפקיד ראשי בהרבה מפעלים כלכליים, תרבותיים, חנוכיים, בריאותיים, סוציאליים, ספורטיביים, אמנותיים, ועומד גם בראש מוסדות כלל־ישוביים.
דומני, שאין למצוא מפעל או מוסד חשוב בתל־אביב שראש העיריה מר י. רוקח אינו לוקח בו חלק פעיל.
גם ממשלת ארץ־ישראל מתיחסת מתוך הערכה חיובית לפעולותיו הפוריות של ראש העיריה העברית, ולשם בטוי הערכתה והוקרתה כבדה אותו הממשלה באוקטובר 1939 באות הכבוד “קצין האורדן של האימפריה הבריטית”.
מפעם לפעם מוצא לו מר רוקח שעה פנויה גם לכתיבת מאמרים רבי־ענין ב“ידיעות עירית תל־אביב” עתונה הרשמי של העיריה, וביתר העתונים העברים לשאלות השעה, לעניני התקציבים השנתיים של העיריה וכו'.
וקברניטה רב הפעלים של תל־אביב – לא הגיע עדיין לחמשים, ועוד צפונים לו עתידות גדולים גם בתל־אביב וגם בישוב.
דוב הוז – נולד י“ח אלול תרנ”ד באורשה פלך מוהילוב. בילדותו בא ארצה. מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב (בוגר המחזור הראשון). למד באוניברסיטאות ווינא ולונדון. 1913/4 – פועל בקבוצת דגניה. 1915/7 קצין בצבא התורכי, 1918/9 חבר ועדת ההתנדבות לגדוד העברי וקצין הגדוד. מעסקניה הראשיים של הסתדרות העובדים הכללית ומפלגת פועלי ארץ־ישראל. בא־כח מדיני של הסתדרות העובדים וברית פועלי־ציון באנגליה. חבר מועצת העיריה של תל־אביב (1925) וסגן ראש העיריה (1936 – 1940). נספה בתאונת דרכים בכ“ט כסלו תש”א.
רבקה שרתוק־הוז נולדה ערב חנוכה תרנ“ג. נספתה עם בעלה ובתם בכ”ט כסלו תש"א, והובאה לקבורה בקבר משפחתי בבית הקברות הישן בתל אביב.
באחד מימי חנוכה תש“א נזדעזעה תל-אביב ונזדעזע הישוב העברי לשמע האסון האיום אשר קרה לשתי משפחות מן הותיקות והמושרשות בארץ, משפחות הוז־שרתוק. בתאונת דרכים בכביש החדש בין חיפה לתל־אביב, נהרג באוטו שהוא עצמו נהג בו – דוב הוז, עסקן צעיר ורב זכויות בשטחי־פעולה ישוביים שונים, סגן ראש עירית תל-אביב, ואתו רעיתו רבקה – בתו של הבילו”אי יעקב שרתוק דמות אצילה וענוגה, כבודה בת מלך, נשמה גזורה מעולם הנגון, בעלת כשרון מוסיקאלי. ויחד אתם בתם הבכירה תרצה, ילדה חמודה בת ארבע-עשרה.
בבת אחת, ברגע כמימרא, נעקרה משפחה שלמה מישראל. והאסון הזה היה בהרבה אסונה של תלֿֿ־אביב, כי בני המשפחה – האב, האם והבת – היו ילדי טפוחה, אשר גדלו בעיר ועם העיר. ותל־אביב בכתה וספדה לילדיה אלה, כאם על בנים יקרים. גם מצבות־זכרון הציבה להם: העיריה קבעה רחוב נאה בתל־אביב על שם דוב הוז, וחבריו לדעה ולמפלגה של דוב קראו בית נוער על שמו, וגם את שם רבקה לא שכחו.
ובבואי לפקוד כמה ממיסדיה ובוניה של תל־אביב, אני מרגיש איזה צורך נפשי לפקוד בתוכם גם את דוב ורבקה הוז “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”, אשר הכרתים בימי שחרותם ולעיני גדלו.
___________
דוב הוז ורבקה שרתוק ינקו את השכלתם הראשונה בשחר ילדותם בגמנסיה רוסית, ובעת ובעונה אחת. קבלו חנוך לאומי בבית הוריהם בעודם בגולה.
שניהם נמנו על בני העליה השניה ועלו אל הארץ עם הוריהם, שהיו מבין חובבי ציון הראשונים.
בראשית בואם אל הארץ הלכו ההורים לכפר. ברוך הוז (אבי דוב הוז) התישב במושבה באר טוביה ועסק שם בהוראה. יעקב שרתוק (אבי רבקה שרתוק) היה מראשוני הבילו"אים בשנת 1882, ובעליתו השניה בשנת 1906 – השתקע עם משפחתו בכפר ערבי עין סיניה ועסק במשק חקלאי.
לאחר שנים מספר עברו שתי המשפחות הוז ושרתוק לעיר יפו, ועם התחלת בנינה של תל־אביב היו מראשוני מתישביה.
הנער דוב הוז והנערה רבקה שרתוק נכנסו בשנה אחת לגמנסיה העברית “הרצליה” בתל-אביב.
שניהם הצטיינו בלמודים וגם התבלטו בהנהגתם הטובה. בשקידתם, בהקשבתם ובסגולותיהם הנעלות.
שניהם נתחבבו על מוריהם וחבריהם. עוד מימי נעוריהם הוכיחו את נכונותם לכל פעולה חברתית וצבורית.
בנשפים ובחגיגות הגמנסיה הופיעו תמיד כמשתתפים פעילים; דוב הוז היה אחד המנגנים הטובים ביותר בתזמורת הגמנסיה של כלי־רוח, בנצוחו של ח. קרצבסקי ז"ל; ורבקה שרתוק היתה אחת המדקלמות המצוינות בין תלמידות הגמנסיה.
דוב הוז גמר את המחלקה השמינית בשנת 1913 במחזור הראשון של הגמנסיה “הרצליה”, ואילו רבקה שרתוק למדה באותו זמן גם בבית הספר לנגינה “שולמית” בתל־אביב. ברצותה להשלים את ידיעותיה במוסיקה הפסיקה את למודיה בגמנסיה לשנה אחת, ולאחר שגמרה בהצטיינות את מחלקת הפסנתר. נבחנות בשנת 1914 בגמנסיה “הרצליה” וקבלה את תעודת הבגרות במחזור השני.
רבים מחבריו של דוב הוז יצאו מיד לגמרם את הגמנסיה – לחוץ־לארץ לשם השתלמות באוניברסיטאות שונות. רק מעטים הלכו אל הכפר ונשארו בארץ. דוב הוז היה בין המעטים האלה, שיצא בשנת 1913 לעבוד עבודת כפים בקבוצת דגניה.
עם כניסת תורכיה למלחמת העמים בסוף 1914, היה דוב הוז מן הבוגרים הראשונים, שהתגייסו לצבא התורכי.
לשם כך יצא יחד עם כמה עשרות חבריו מבוגרי הגמנסיה לקושטא ונכנס לבית ספר לקצינים צבאיים, ואחרי גמרו שם את חוק למודיו יצא מיד לחזית המלחמה ועשה בה למעלה משנתיים.
גם בחוגי הצבא התורכי רכש לו הקצין הצעיר ד. הוז אמון גמור מצד הקצינים הגבוהים. ראשו ורובו היה שקוע בתפקידו הצבאי, אולם רוחו ונשמתו קשורות עם אחיו בני עמו הנתונים במצב חמור על אדמת המולדת.
לאחר כמה פקפוקים והסוסים, פרש ד. הוז באחד הימים הצדה והצטרף בחשאי לשורות בני הישוב העברי, סיכן את חייו, עמד במבחן קשה והטיל על עצמו תפקיד אחראי, השליך את עצמו לתוך סבך הבטחון הצבורי של המושבות העבריות שהיו מוקפות אויבים מסוכנים. הוז הראה בשטח זה אומץ־לב וגבורה נפשית, הראויים להערכה מיוחדת בתולדות הישוב העברי בתקופת המלחמה הקודמת.
עם כבוש יהודה על־ידי הצבא הבריטי המנצח בשנת 1917, אנו מוצאים את דוב הוז בין המארגנים הראשיים של הגדוד העברי בארץ, אשר מנה בשורותיו אלף וחמש מאות לגיונרים יהודים מבני יהודה, מצוידים בתחמושת צבאית בריטית.
שנים מספר שימש כקצין והיה בבחינת מקשר בין נציגי הצבא הבריטי והגדוד העברי ובין הצבור העברי האזרחי.
אישיותו האמיצה, הזקופה והנכונה, סללה לו נתיב בחוגים הצבאיים ובחוגים האזרחיים.
עם פרוק הגדוד העברי, עבר ד. הוז לשטח רחב של העבודה הצבורית המסועפת והעמיס על שכמו כמה וכמה תפקידים חשובים.
מפרק לפרק מילא שליחות ישובית־צבורית חשובה, ותמיד מצא לו כר נרחב להתגלמות מרצו הכביר בכל ענפי העבודה הצבורית.
דרכו הצבורית, החברתית והמדינית היתה בשורות הראשונות של תנועת העבודה, אך באותו זמן לא הניח את ידיו גם מתפקידים ישוביים כלליים על שדה התנועה הציונית הרחבה.
איש המפלגה היה וציית לפקודותיה מתוך הקפדה ומתוך מסירות נאמנה ועם זה ידע להעריך ולהוקיר את העסקנים והאישים שלא השתייכו למפלגתו.
הכרתי את דוב הוז מימי נעוריו בשעת כניסתו כתלמיד לגמנסיה “הרצליה”. ראיתיו מקרוב חמש שנים בשבתו על ספסל הלמודים בבית-הספר, אחר כך עקבתי אחרי פעולותיו הצבוריות בהתבגרותו, ולבסוף נפגשתי אתו מראשית הבחרו, בשנת 1925 למועצה השניה של עירית תל-אביב, – ונוכחתי שגם בשטח העירוני הראה כשרון, עירנות ופעילות.
בימי נעוריו התחנך באוירה של הגמנסיה העברית הראשונה, ועם התבגרותו יצא למרחב של העיר העברית הראשונה, ותוך תקופה של שש־עשרה שנה (1925 – 1940) לקח חלק פעיל בבנינה ובגורלה של תל־אביב המורחבת.
מטבעו היה איש צנוע וענותן, בעל אופי ומזג נעים, חביב ונוח לבריות, אהוב על חבריו, מכריו ומיודעיו הרבים בכל שדרות הישוב.
ברגע החמור ביותר לא נרתע בפני כל סכנה, ומתוך הקרבה עצמית שירת את הצבור הרחב לכל גווניו ואת מפלגתו הקרובה לו, ותמיד ידע להתרומם לגובה ידוע לשם הגנה נמרצת על זכויותינו המדיניות והלאומיות.
ורעיתו אשת נעוריו – רבקה לבית שרתוק – סמלה את האשה העברית בצניעותה, בטוהר־לבה, באצילותה ובעדינותה אשר התמזגו אצלה למזיגה נאה; היא עזרה לבעלה בכל הליכותיו ודרכי חייו, כאילו מחומר אחד קורצו.
עשרות שנים חיו חיים אידיליים ואידיאליים, עד אשר האסון עקרם באופן כל־כך טרגי מעולם החיים.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.