דוב הוז – נולד י“ח אלול תרנ”ד באורשה פלך מוהילוב. בילדותו בא ארצה. מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב (בוגר המחזור הראשון). למד באוניברסיטאות ווינא ולונדון. 1913/4 – פועל בקבוצת דגניה. 1915/7 קצין בצבא התורכי, 1918/9 חבר ועדת ההתנדבות לגדוד העברי וקצין הגדוד. מעסקניה הראשיים של הסתדרות העובדים הכללית ומפלגת פועלי ארץ־ישראל. בא־כח מדיני של הסתדרות העובדים וברית פועלי־ציון באנגליה. חבר מועצת העיריה של תל־אביב (1925) וסגן ראש העיריה (1936 – 1940). נספה בתאונת דרכים בכ“ט כסלו תש”א.

רבקה שרתוק­־הוז נולדה ערב חנוכה תרנ“ג. נספתה עם בעלה ובתם בכ”ט כסלו תש"א, והובאה לקבורה בקבר משפחתי בבית הקברות הישן בתל אביב.

באחד מימי חנוכה תש“א נזדעזעה תל-אביב ונזדעזע הישוב העברי לשמע האסון האיום אשר קרה לשתי משפחות מן הותיקות והמושרשות בארץ, משפחות הוז־שרתוק. בתאונת דרכים בכביש החדש בין חיפה לתל־אביב, נהרג באוטו שהוא עצמו נהג בו – דוב הוז, עסקן צעיר ורב זכויות בשטחי־פעולה ישוביים שונים, סגן ראש עירית תל-אביב, ואתו רעיתו רבקה – בתו של הבילו”אי יעקב שרתוק דמות אצילה וענוגה, כבודה בת מלך, נשמה גזורה מעולם הנגון, בעלת כשרון מוסיקאלי. ויחד אתם בתם הבכירה תרצה, ילדה חמודה בת ארבע-עשרה.

בבת אחת, ברגע כמימרא, נעקרה משפחה שלמה מישראל. והאסון הזה היה בהרבה אסונה של תלֿֿ־אביב, כי בני המשפחה – האב, האם והבת – היו ילדי טפוחה, אשר גדלו בעיר ועם העיר. ותל־אביב בכתה וספדה לילדיה אלה, כאם על בנים יקרים. גם מצבות־זכרון הציבה להם: העיריה קבעה רחוב נאה בתל־אביב על שם דוב הוז, וחבריו לדעה ולמפלגה של דוב קראו בית נוער על שמו, וגם את שם רבקה לא שכחו.

ובבואי לפקוד כמה ממיסדיה ובוניה של תל־אביב, אני מרגיש איזה צורך נפשי לפקוד בתוכם גם את דוב ורבקה הוז “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”, אשר הכרתים בימי שחרותם ולעיני גדלו.

___________

דוב הוז ורבקה שרתוק ינקו את השכלתם הראשונה בשחר ילדותם בגמנסיה רוסית, ובעת ובעונה אחת. קבלו חנוך לאומי בבית הוריהם בעודם בגולה.

שניהם נמנו על בני העליה השניה ועלו אל הארץ עם הוריהם, שהיו מבין חובבי ציון הראשונים.

בראשית בואם אל הארץ הלכו ההורים לכפר. ברוך הוז (אבי דוב הוז) התישב במושבה באר טוביה ועסק שם בהוראה. יעקב שרתוק (אבי רבקה שרתוק) היה מראשוני הבילו"אים בשנת 1882, ובעליתו השניה בשנת 1906 – השתקע עם משפחתו בכפר ערבי עין סיניה ועסק במשק חקלאי.

לאחר שנים מספר עברו שתי המשפחות הוז ושרתוק לעיר יפו, ועם התחלת בנינה של תל־אביב היו מראשוני מתישביה.

הנער דוב הוז והנערה רבקה שרתוק נכנסו בשנה אחת לגמנסיה העברית “הרצליה” בתל-אביב.

שניהם הצטיינו בלמודים וגם התבלטו בהנהגתם הטובה. בשקידתם, בהקשבתם ובסגולותיהם הנעלות.

שניהם נתחבבו על מוריהם וחבריהם. עוד מימי נעוריהם הוכיחו את נכונותם לכל פעולה חברתית וצבורית.

בנשפים ובחגיגות הגמנסיה הופיעו תמיד כמשתתפים פעילים; דוב הוז היה אחד המנגנים הטובים ביותר בתזמורת הגמנסיה של כלי־רוח, בנצוחו של ח. קרצבסקי ז"ל; ורבקה שרתוק היתה אחת המדקלמות המצוינות בין תלמידות הגמנסיה.

דוב הוז גמר את המחלקה השמינית בשנת 1913 במחזור הראשון של הגמנסיה “הרצליה”, ואילו רבקה שרתוק למדה באותו זמן גם בבית הספר לנגינה “שולמית” בתל־אביב. ברצותה להשלים את ידיעותיה במוסיקה הפסיקה את למודיה בגמנסיה לשנה אחת, ולאחר שגמרה בהצטיינות את מחלקת הפסנתר. נבחנות בשנת 1914 בגמנסיה “הרצליה” וקבלה את תעודת הבגרות במחזור השני.

רבים מחבריו של דוב הוז יצאו מיד לגמרם את הגמנסיה – לחוץ־לארץ לשם השתלמות באוניברסיטאות שונות. רק מעטים הלכו אל הכפר ונשארו בארץ. דוב הוז היה בין המעטים האלה, שיצא בשנת 1913 לעבוד עבודת כפים בקבוצת דגניה.

עם כניסת תורכיה למלחמת העמים בסוף 1914, היה דוב הוז מן הבוגרים הראשונים, שהתגייסו לצבא התורכי.

לשם כך יצא יחד עם כמה עשרות חבריו מבוגרי הגמנסיה לקושטא ונכנס לבית ספר לקצינים צבאיים, ואחרי גמרו שם את חוק למודיו יצא מיד לחזית המלחמה ועשה בה למעלה משנתיים.

גם בחוגי הצבא התורכי רכש לו הקצין הצעיר ד. הוז אמון גמור מצד הקצינים הגבוהים. ראשו ורובו היה שקוע בתפקידו הצבאי, אולם רוחו ונשמתו קשורות עם אחיו בני עמו הנתונים במצב חמור על אדמת המולדת.

לאחר כמה פקפוקים והסוסים, פרש ד. הוז באחד הימים הצדה והצטרף בחשאי לשורות בני הישוב העברי, סיכן את חייו, עמד במבחן קשה והטיל על עצמו תפקיד אחראי, השליך את עצמו לתוך סבך הבטחון הצבורי של המושבות העבריות שהיו מוקפות אויבים מסוכנים. הוז הראה בשטח זה אומץ־לב וגבורה נפשית, הראויים להערכה מיוחדת בתולדות הישוב העברי בתקופת המלחמה הקודמת.

עם כבוש יהודה על־ידי הצבא הבריטי המנצח בשנת 1917, אנו מוצאים את דוב הוז בין המארגנים הראשיים של הגדוד העברי בארץ, אשר מנה בשורותיו אלף וחמש מאות לגיונרים יהודים מבני יהודה, מצוידים בתחמושת צבאית בריטית.

שנים מספר שימש כקצין והיה בבחינת מקשר בין נציגי הצבא הבריטי והגדוד העברי ובין הצבור העברי האזרחי.

אישיותו האמיצה, הזקופה והנכונה, סללה לו נתיב בחוגים הצבאיים ובחוגים האזרחיים.

עם פרוק הגדוד העברי, עבר ד. הוז לשטח רחב של העבודה הצבורית המסועפת והעמיס על שכמו כמה וכמה תפקידים חשובים.

מפרק לפרק מילא שליחות ישובית־צבורית חשובה, ותמיד מצא לו כר נרחב להתגלמות מרצו הכביר בכל ענפי העבודה הצבורית.

דרכו הצבורית, החברתית והמדינית היתה בשורות הראשונות של תנועת העבודה, אך באותו זמן לא הניח את ידיו גם מתפקידים ישוביים כלליים על שדה התנועה הציונית הרחבה.

איש המפלגה היה וציית לפקודותיה מתוך הקפדה ומתוך מסירות נאמנה ועם זה ידע להעריך ולהוקיר את העסקנים והאישים שלא השתייכו למפלגתו.

הכרתי את דוב הוז מימי נעוריו בשעת כניסתו כתלמיד לגמנסיה “הרצליה”. ראיתיו מקרוב חמש שנים בשבתו על ספסל הלמודים בבית-הספר, אחר כך עקבתי אחרי פעולותיו הצבוריות בהתבגרותו, ולבסוף נפגשתי אתו מראשית הבחרו, בשנת 1925 למועצה השניה של עירית תל-אביב, – ונוכחתי שגם בשטח העירוני הראה כשרון, עירנות ופעילות.

בימי נעוריו התחנך באוירה של הגמנסיה העברית הראשונה, ועם התבגרותו יצא למרחב של העיר העברית הראשונה, ותוך תקופה של שש־עשרה שנה (1925 – 1940) לקח חלק פעיל בבנינה ובגורלה של תל־אביב המורחבת.

מטבעו היה איש צנוע וענותן, בעל אופי ומזג נעים, חביב ונוח לבריות, אהוב על חבריו, מכריו ומיודעיו הרבים בכל שדרות הישוב.

ברגע החמור ביותר לא נרתע בפני כל סכנה, ומתוך הקרבה עצמית שירת את הצבור הרחב לכל גווניו ואת מפלגתו הקרובה לו, ותמיד ידע להתרומם לגובה ידוע לשם הגנה נמרצת על זכויותינו המדיניות והלאומיות.

ורעיתו אשת נעוריו – רבקה לבית שרתוק – סמלה את האשה העברית בצניעותה, בטוהר־לבה, באצילותה ובעדינותה אשר התמזגו אצלה למזיגה נאה; היא עזרה לבעלה בכל הליכותיו ודרכי חייו, כאילו מחומר אחד קורצו.

עשרות שנים חיו חיים אידיליים ואידיאליים, עד אשר האסון עקרם באופן כל־כך טרגי מעולם החיים.