על סיפון “קוֹמאֶר ראמאֶל”, 30/9/1928    🔗

שופט מֶק היקר,

אני כותב שורות אלו בדרך לארץ־ישראל, שבה אנסה לעשות לאיחודם של רבים ככל הניתן מבין אלה, שנמאס להם ה“ווירטשאַפט” העכשווי, הבריטי כציוני. אני מניח, כי למותר להבטיח לאדוני שאינני מתכוון למעשי “אלימות”, בין במעשה ובין בדיבור, – אילו היה צורך בהבטחה כזאת, לשווא הייתי כותב לאדם החושב עלי כזאת. אבל אני מרגיש, כי שנינו מבינים זה לזה יותר מאשר בשנים עברו. מה שאני רוצה הריהו: א. במדיניות – עמידה יציבה, עיקשת ושקטה על כל זכות מזכויותינו ועל כל תג ותג מן המגיע לנו; ב. כלכלה – עקירה מודרגת של שיטת הסיוע הנקראת קרן־היסוד בצורתה העכשווית, ובמקומה תכנית, שתאפשר אשראי מסחרי בריא, היא התכנית, שאת פרטיה הסביר גרוֹסמן לטוּלין¹.

אני רואה כתנאי עיקרי לכך, שהצד שלך והצד שלנו ילכו יחד. ייתכנו הבדלים לגבי אי־אלו פרטים קלים בתכנית הרוויזיוניסטית, אבל תן לי לקוות, שזה לא ימנע אותנו מלשתף פעולה במה שאנו יכולים אף חייבים לעשות יחד. המארה שרבצה על האופוציזיה עד כה היא היעדר הזיקה בתוכה, אי־יכולת להתקשר יחד בצורה נראית לעין: זה החותר תחת הפרסטיז’ה המשותפת שלנו שעה שכל אדם ברחוב חוזר ואומר, כי צדקנו בכל, ורובם היו מצביעים בעדנו אלמלא פיצול אומלל זה של כוחותינו.

לפיכך ברצוני להציע לצד שלך איזה קשר מתמיד ועזרה הדדית. אני מנצל את “מנוחתי” במסע באניה ושולח צרור מכתבים – אל אדוני, אל טוּלין, דה־האַז, רוזנסון, סו­ֹלד, גב' לינדהיים. אנא, כנסו אסיפה מיוחדת לדון בדבר. מן הדין שיהיו מגע ושיתוף־פעולה בין האופוציזיה האמריקנית (כולל קבוצה רוויזיוניסטית בניו־יורק) ובין כוחותינו באירופה (באמצעות לונדון) ובירושלים. אני משמיט את הרדאיקאלים של גרינבוים לא בשל קנטרנות מפלגתית (אינני מעלה על דעתי סיפוק רב יותר מ“מיזוג” אתם, וניסינו מאוד ויותר מפעם אחת – הכל לשווא), אלא משום שנראה, כי מעכב אותם מעין פרו־סוציאליזם אפלאטוני, המרתיע אותם מחברה בורגנית. אולם אלה שפראזילוגיה של מלחמת־מעמדות אינה מונעת אותם, לפחות הם חייבים למצוא דרך לפעולה אחידה.

אנא, יעזור, אדוני, להשיג זאת.

שלו בנאמנות

ז. ז’בוטינסקי