8/9/1934    🔗

אדון סירקיס הנכבד והנעלה,

יסלח־נא, אדוני, שלא עניתי על מכתבו עד עתה: רק עכשיו, פה במחוז מרפא ומנוחה, מחוז נידח בדרום־צרפת, הנני מתחיל “לקום לתחיה” אחרי הרפתקאות השנה האחרונה.

קודם כל ירשני להגיד לו (לא “להודות” – הלא אדוני היה דוחה כל ביטוי “תודה” לוּ העזתי להציעו) את כל הכרתי, והכרת חברַי, מנהלי ברית הצה"ר, על מה שעשה אדוני בענין הגנת סטאבסקי ורוזנבלט. השפעה חינוכית עמוקה היתה¹ לכל הסער הזה בחיי ציבורנו שבארץ ובגולה, ואדוני, בהיותו בין הראשונים בארץ שהרימו קולם נגד השגעון הכללי, רכש לו זכות־צדק בל־תישכח.

ועתה לענין מכתבו. כידוע לאדוני, בינתים שלחנו, לפני 5 שבועות ויותר, הצעת משא־ומתן למפא“י, ועתה עתה אין תשובה, ואני מתחיל לחשוב כי אנשי מפא”י החליטו לא לענות.

יאמן־נא לי שאינני מתענין לגבי ב“עלבון” שבזה: אבל יש לראות בזה עובדה ממשית ואובייקטיבית – דהיינו, כי השמאל איננו יכול להסכים לשלום אתנו. כי לא תכסיסינו, הטובים או הגרועים, אלא קיומנו עצמו הוא סכנה למפא“י ולהסתדרות השמאלית. אם יכירו בנו, בזכות קיומנו, באופן רשמי, ז”א יגידו לצאנם שגם אנחנו “כשר” – הלא מרגישים הם בעצמם שזה יגרום, בעתיד הקרוב, להגירה חזקה מתוך שורותיהם לשורותינו. ועל כן פוחד אני שמא לחינם כל ההתאמצויות: השמאל מוכרח לבקש חורבננו ויהי־מה.

בכל זאת, גם עתה מוכנים אנחנו למו“מ, עם השמאל או עם שאר המפלגות, על הפסקת מעשי־האלימות או גם על “חזית מאוחדת” בהיקף יותר רחב; לכל הפחות, זוהי הרגשתי הפרטית – כי עם חברי הוועד הצה”ר לא דיברתי כעת ואיני יודע איך יגיבו הם על אי־קבלת תשובה ממפא“י ועל הנסיון החדש לגזול תעודות־עליה מהבית”רים מצד הסוכנות. חובתי להעיר, כי הדבר יוחלט ברוב דעות, שהוא לפעמים קרובות רחוק מדעתי אני.

מה שנוגע לתנאים (שניסח אדוני לפי השגתו בתור אלה שייוצגו אולי מצד מנהיגי השמאל) – לא כדאי ברגע זה לדון על תמציתם. יש בהם מיותרים לגמרי, למשל ענין הוויתור על “נוֹן־קוֹאוֹפּריישן”, סיסמה שאין אנו מצדדים בה גם בלאו־הכי. יש גם בלתי ברורים, למשל “הסכם בשטח העליה וההתיישבות”. יש מצב אחר, שאלת גירוש ה“בריונים” אשר לא נסכים לעורר אותה בזמן שאחימאיר וחבריו עומדים לפני בית המשפט לערעורים, וגם אחרי כן לא נסכים לשום צעד העלול לתת מקום לפירושים כאילו הכרנו ב“טירוריסמוס” שלהם. – אבל כל זה לא חשוב. תהיינה מה שתהיינה ההצעות הראשונות מצד זה או מצד שני, העיקר – הוא מסקנת המשא־והמתן. העיקר הוא, על־כן, הרוח שבמשא־ומתן; וכאשר אמרתי, חשוב בעיני ה“רוח” של השמאל בכל הענין הזה, וגם חלק גדול של הציונים הכלליים, החולמים על שיבת ווייצמן, ישתדלו בכל תוקף להכשיל את נסיונות השלום.

ולבסוף ירשני־נא,אדוני, לשאול שאלה חשובה: אם כי רוצים כולנו בשלום, אבל אסור לנו לכרות שלום על תנאים שימיתו את אישיותה המיוחדת של תנועת הצה“ר. למרות כל המגרעות שבתנועתנו, הלא הכניסה תנועה זו כמה ניצוצות טובים בחיי הציונות, עוררה תקווה בסוגים רבים שנלאו מהווייצמניאדה ומשלטון־השמאל; ולא טוב יהיה אם אלה יקבלו רושם כי סורסה הצה”ר והיתה לעקרת־בית ולא תתן עוד את ניצוצותיה.

בכל זאת, התאמצויות אדוני הן שירות גדול וחשוב למפעל הציוני, והנני מאחל לו הצלחה בהם – ובכל.

מכבדו הנאמן

ז. ז’בוטינסקי