פאריס 2/10/1933    🔗

מיכאל סאמוּילוֹביץ' היקר,

אני מברך אותך ואת שלך בברכת השנה החדשה. יתן אלוהים – אולי…..

יעקובי הודיע לי, שסירבת להצטרף אל מפלגת המדינה היהודית. איני יכול לתאר לך עד כמה שימח אותי דבר זה. בכלל, עזיבת חברים נשארה בשבילי פצע שלא נגלד; ואולם בתוך מספר זה יש שמות אחדים, שמלבד כל ערכם האנושי, הם חלק מדרך־החיים שלי עצמי: למשל, מ. ס.¹.

קבעתי לעצמי כלל: אף פעם לא לנסות לנתק אדם משבועתו. ואולם מאחר שאתה הסתלקת מאותה “שבועה”, רשאי אני לבוא ולהתדפק על דלתך: מה שאני עושה בזה – ומחכה להד משם. – איזה הד?

אתמול בישיבה הראשונה של ההנהלה שלנו החלטנו להתקין משהו מתמיד בלונדון. רצונם הכללי והער ביותר של כולנו – שאותו משהו יותקן בהשתתפותך. לס. ל.² ניתן יפוי־כוח לדבר אתך על כך – ואני מקיש על הדלת בידו של ידיד ישן, נאמן ומסור.

דרישת־שלום מבית לבית.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 8/10/1933    🔗

מיכאל סאמוּילוֹביץ' היקר,

תודה על המכתב.

1. השאלה על העקרון הדימוקראטי גרם לי יותר מכל כאב אישי. בשבילי הדימוקראטיה, ביחוד השוויון של כולם – idée fixe עוד מילדותי; אני אפילו לתינוקות איני אומר “אתה”. מבחינה סובייקטיבית מצפוני נקי. אני משוכנע, שכולכם מערבבים שני מושגים: דימוקראטיזם וחוקיות. עוד בקאטוביץ הייתי בטוח בזה שהוכיחו הבחירות כאשר נתנו לנו 96.000 קולות ולאופוזיציה 12.000. כשיצא, שנציגו של רוב כזה היה ב־ E. C.³ אחד מול 4 נציגים של מיעוט קטן כזה, ואלה הארבעה סירבו בהחלט להרשות אפילו שינוי ל־“פיפטי־פיפטי”. וכי זוהי דימוקראטיה? אני הייתי בכנות בטוח לגמרי, ואני בטוח בזה גם היום, שה־ Putsch⁴ שלי היה בו משום החזרה לקדמותו של העקרון הדימוקראטי, ולא להיפך, אם רק הדימוקראטיזם הוא מושג מדויק, הקשור ביחס שבין הרוב והמיעוט. איני רואה, באילו נימוקים אפשר לטעון נגד זה. – ענין אחר הוא – השאלה על החוקיות של פעולותי. אני גם כאן מוכן לעמוד על כך, שהצדק עמי, על יסוד כל המנהגים והמסורות; ואולם, אין אני יכול, כמובן, להסתמך על תקנון, מפני שגם לא היה לנו שום תקנון כתוב. ואולם הרי כל מרד, מהפכה, הם בהכרח אכסטרא־חוקיים. משמעותם גם כלולה כמעט תמיד בכך, שהמצב ה“חוקי” הביא לאבסורד, הנוגד לשכל ולצדק (במקרה זה – מנוגד באופן ישיר לדימוקראטיה, לעקרון), משום כך יש צורך להפוך את הכל ולהתחיל מחדש. לפיכך אסור להעריך את ה“הפיכה” לפי מידת החוקיות שלפי התקנון, אלא אך ורק לפי המטרה: אם היתה המטרה לקבוע ולהקים את הנהגת הרוב או את הנהגת המיעוט?

מוזר בעיני הדבר, כשמדברים אצלנו על “דיקטאטורה”. בארגון חפשי היא, כשהיא לעצמה, לא תצויר: אפילו אם יקראו ליענקל בשם דיקטאטור, הרי יישמע לו רק מי שהוא בדעה אחת עמו וכל זמן שהוא בדעה אחת: כלומר, גם כאן ה“דימוקראטיה” היא אפילו לא ב־90 אחוז, אלא בכל מאת האחוזים. האיגודים היהודיים הם תמיד דימוקראטיים בעל כורחם. – ואולם אני אישית איני רוצה ב“דיקטאטורה” אפילו במובנה הקאריקאטורי של מלה זו. לי, קודם־כל, חסר כשרון ל“דיקטאטורה” זו – איני יכול ואיני אוהב להתערב בכל דבר, לנהל את הכל; באופן אורגאני איני מוכשר להיות אורגאניזאטור. האידיאל שלי – מיניסטרים אבטונומיים, לכל אחד ניתן פעם לתקופה מסוימת תפקיד מסוים, “ואתה הטח את ראשך בכותל”, אלא שבסוף התקופה אנו, החבורה, נבדוק את התוצאות. כלכל לא אוכל קבלת החלטות על־ידי בלבד, בלא החברים. צריך להעמיד בנסיון את סבלנותי עד הקצה האחרון (למשל, להוריד את הרביזיוניזם עד לדרגה של ארגון משועבד), כדי שאתמרד.

וזהו העיקר. כל טוראי רשאי, ואפילו חייב, לומר: אני משתתף בברית שלכם (או בוועד שלכם) רק בתנאי, שאני מסכים למטרתכם, תכניתכם ושיטותיכם. זכות זו אני דורש גם לעצמי. המפלגה יכולה לבחור יושב־ראש אחר ולמלא את ידו להרכיב את ה“קאבינט”: אני אשתף פעולה כל זמן שהמצפון ירשה לי. ואולם אם מוסרים את הנשיאות ואת הרכבת ה“קאבינט” ליענקל, הרי יש בנידון זה כללים עולמיים: 1) יענקל בוחר באנשים, שהם בדעה אחת עמו; 2) כשיענקל יוצא בדימוס יוצא גם ה“קאבינט”, ומתכנסת ועידה לשם בחירות חדשות. וכי יש דימוקראטיה אחרת?

1.  על היחס אל ההסתדרות הציונית אני ירא לכתוב, כי איני יודע, מהי בשבילך: מין דת – או חשבון תבונתי. אם היא דת, הרי מוטב להשאיר זאת בשביל שיחה שבעל־פה, אז הסיכון יותר קטן לפגוע ברגישויות פנימיות. כאן, על הנייר, אגיד רק זאת, – שלי “דת” אחרת: אף יום אחד נוסף לא אשאר במפלגה, שאינה ריבונית בהחלט, שיכולים באיזה מקום שהוא לאסור עליה לעשות מה שלדעתה דרוש וחשוב לעשות. בפראג פתרנו את השאלה באופן כזה: מי שיסרב, מסיבה איזו שהיא, לקיים את צו הברית, הרי מאליו הוא פוסק מלהיות חבר בברית. פירוש הדבר, שאף חבר אחד אינו נדרש לצאת מן ההסתדרות הציונית; ואולם אם אין ביכולתך ללכת עמנו, הרי אז – יציאה מן הרביזיוניזם.

הייתי רוצה להבין אותך. האומנם אתה מסכים לכך, שתנועה עצומה כזו שלנו תשתעבד לוואֶטו של ההסתדרות הציונית? ועוד הסתדרות כזו? או האומנם אתה מסכים שחברי הברית, אשר מחר, בגלל הוואֶטו מ“גרייט ראסל סטריט”⁵, יסרבו להעביר את הפטיציה וכדומה, יישארו חברי הברית עם כל הזכויות? זהו בלתי־הגיוני עד כדי כך, שאין אני יכול להאמין בזה. – ואולם מוטב שנשוחח בעל־פה. שמעתי מוו. מ. שפירא⁶, כי תהיה בקרוב בפאריס. ל־30 – 29 באוקטובר אני צריך לנסוע לפולניה (לוועידה המכוננת של ברית־החייל), ואולם זולת זה אהיה מרותק למקומי בפאריס.

תסלח לי על המגילה הארוכה מדי. דרישת־שלום לבבית מבית לבית.

שלך

ז. ז'.

פאריס 5/4/1934    🔗

ידידי הוותיק והיקר “דוֹד מישה”,

תודה רבה לך על המכתב הטוב. קראנו אותו היום עוד פעם ביחד עם שחטמן. קשה לספר, כמה מן היהירות והגנדרנות הוסיף לנו מכתבך זה,. אין הדבר פשוט כל־כך, אנו כולנו כאן חדורים עירנות חוצפנית ביותר, ביחוד ש.⁷, שחזר מן הסיור במחוז עם שגעון של גדלות ממש – לא מפלגה כאן, אלא איזו קיסרות! ואם כך הדבר, הרי כדי להוסיף על הלהט והריתחה שלנו, דרוש קלע רב־עצמה. והעובדה שקיבלנו אותו מגבר, שנמצא במצב של מַחלים, היא ההוכחה הטובה ביותר, באיזה כוח עצום הוא הולך ומבריא.

אתמול עצרנו שנינו את י. ד. לשעה שלמה ב־ third degrée⁸ בשאלת בריאותך. בשעת מעשה הסתכלנו ישר בעצם המחשוף הרוחני שלו, כשאני משתדל לנחש על־פי עיני־התכלת האריות שלו, אם אינו משקר. ואולם הוא חושב בבטחון גמור, שאתה נמצא לא רק בדרך להבראה, אלא אינך חושש לבריאותך גם בעתיד. יוסיף לך אלוהים כהנה וכהנה.

בנוגע לצעדים, שיש בהם משום סיכון, מצדנו, בשם אלוהים אל תפחד. אני באופן אישי מתחיל עכשיו דווקא לראות דרכים מציאותיות להבראת ההסתדרות הציונית: להשתעבד אליה אנו, כמובן, לא נסכים אפילו אחר הבראתה, ואולם להקים אותה מחדש בצורת קוֹאוֹארדינאטור, אפשר. אנו, דווקא, המתבדלים, כביכול, נצליח. עוד שתראה: אם נגזר על הישוב לגלות את דעתו, הרי אנו דווקא נשיג זאת, על־ידי איומנו: או שיווי־משקל, או פילוג. רק, בשם אללה, לא צריך לוותר על מה שהיה עד היום הסוד של גידולנו: ה־tonus הגבוה והנטול־פחד של התנועה, לא לפחוד מפני העלאת בעיות ברורות. לא לפחוד ממלים מטילות־אימה, כגון מיליטאריזם, מפירי־שביתות, חולצות חומות, סטאבסקי, פרישה וכו'.

והנה “ביתי שלי” – מילה טובה היא. לעתים קרובות אני מוגיע את מוחי על כך דווקא: כיצד קרה הדבר, שבמרכזו של מפעל עולמי כזה עומדת קבוצה, הקשורה בזכרונות משותפים כמעט עוד מימי־נעוריהם? זוהי באמת מחשבה גאה: כשיוציאו אותי כשרגלי פשוטות קדימה, הרי יוציאו אותי מביתי שלי! ואולם לפי שעה הבה נשב איתן על הכסאות לפני השולחנות (במשרדנו יש יותר מ־20 שולחנות, ולכסאות אין מספר) ונמשוך בחוטים מחארבין עד צ’ילי – בשתיהן, אגב, מופיעים עיתונים רביזיוניסטיים; הם מרובים עכשיו מכסאות.

אני מחבק אותך ולוחץ את ידיהם של כל בני־ביתך.

האוהב אותך מקרב לב

ז.