(נדפס בגליון מיום 17/12/15)
אדוני,
אני מבקש לנהוג בי הכנסת־אורחים בעיתונכם כדי שאוכל לפנות בקריאה אל הקהל הציוני ולנסח הצעה מעשית. הקריאה נועדת לאלה בתנועה הציונית, שאולי עדיין לא נכנעו כליל לאדישות השוררת בשורותינו. ההצעה המעשית שברצוני להציע היא – שנחקה את מה שעשו ארצות אירופה המערבית לשם פתרון הבעיות שנוצרו על־ידי המלחמה – ז“א שנחליף את הוועד הפועל המצומצם של עכשיו, שאינו עושה דבר, אינו יכול לעשות דבר ואינו רוצה לעשות דבר, ב”ממשלת־קוֹאליציה".
אין טעם להתנבא. אך הכל חייבים להסכים לנקודה עיקרית אחת: יהיו מה שיהיו סיכויי חלוקת טורקיה, עלינו להיות מוכנים לקדם פני אפשרות זו, אם תבוא. עלינו להכשיר את הקרקע המדיני והדיפלומטי, עלינו למצוא או ליצור אהדה בחוגים רבי־השפעה באירופה, עלינו לבצר ולארגן אהדה זו, עלינו להכין את התעודות הדרושות בנוגע לעמנו, הגירתו, משאת־נפשו, עבודתו ההתיישבותית בארץ־ישראל, ערכוֹ כיסוד הקידמה במזרח וכו' – תעודות מנוסחות בהקפדה ומודפסות בלשונות העיקריות של המערב. עלינו גם להתאמץ לעורר את דעת־הקהל היהודית, כדי שנוכל בשעת צורך לארגן בכל רחבי העולם הפגנה אדירה של רצונו הלאומי של עם־ישראל.
ואולם עדיין לא נעשה דבר בכיוון זה. במשך חמישה־עשר חודשי המלחמה ביקרתי באנגליה, צרפת, איטליה, הולנד, מצרים, ארצות־סקנדינביה ורוסיה, ואני מכריז בפה מלא כי לא נעשה דבר וחצי־דבר. רק באנגליה נעשו מאמצים מסוימים, אך הפעולה באנגליה היא חסרת־תועלת אם לא תלוונה פעולה מקבילה בשתי מעצמות־הים־התיכון האחרות – צרפת ואיטליה. בשתי הארצות הללו לא נעשה ולא כלום. אף כי יש לנו ידידים בקרב המדינאים הנוצרים של צרפת ואיטליה, איש לא ניסה להפנות את תשומת־לבם לאינטרסים שלנו, ואף האוהדים ביותר מביניהם משוכנעים כי אין בפי הציונות שום תביעה.
המצב הוא ביש יותר. לא זו בלבד שלא נעשה כלום, אלא אין אפילו שום תכנית פעולה ושום כוונה לפעול. היתה לי הזדמנות להיפגש עם שרידי הוועד הפועל ונוכחתי בצער עמוק שגם הם נתפסו לאותו דלדול, לאותו שיתוק של מחשבה ורצון. ואני בטוח בהחלט כי כל זמן שמרכז הסתדרותנו יישאר כמו שהוא, הניווּן יימשך, העבודה ההכרחית תוזנח, ואנו נפסיד את ההזדמנויות הטובות העשויות להתגלות לפנינו.
יש להודות כי התמוטטות זו של מרכזנו האֶכּסקוּטיבי נובעת בחלקה מן המשבר הגדול שפגע ביהודים במידה יותר חמורה מאשר בעמים אחרים. אך גורם זה, שעליו אין לנו כל שליטה, אינו היחיד. יש גם אחר, שלמזלנו ניתן לתיקון. זהו אופיו החד־צדדי של הוועד־הפועל המצומצם, אשר (אפילו בהיותו מלא ולא מפוזר ומפורד כעכשיו) ייצג רק אחת משתי מגמות־היסוד של הציונות החדשה. החל בקונגרס השביעי תמיד היו לנו שני זרמים בציונות; הם כוּנו “מדיני” ו“מעשי”. הוועד־הפועל המצומצם מורכב כולו מנציגי הזרם השני. הציונים המדיניים הורדו לתפקיד של אופוזיציה המשוללת אפשרויות של השפעה ישירה על פעולות האכסקוטיבה.
הייתי בין “אומרי־לאו” בקונגרס הששי ותמיד הצבעתי בעד התכנית והאישים של הזרם ה“מעשי”. אף כי מכיר אני שהמשבר הנוכחי הראה ליקויים מסוימים בתכנית זו, עודני מחסידיה מבחינה עקרונית. אך אני מצהיר כי האכסקוטיבה חייבת להיכוֹן מחדש על בסיס עקרון הקואליציה. קיום אכסקוטיבה, המייצגת רק אגף אחד בציונות בשעה שאנו זקוקים לכל כוחותינו – זה אבסורד שאין לו כפרה. אף עמים בעלי עושר מופלג בכוח־אדם ובאמצעים, כגון אנגליה וצרפת, נאלצו להקים ממשלות־קואליציה. עלינו לעשות כדוגמתם; לא רק מפני שבאופן זה נהיה יותר מאוחדים וחזקים, אלא ראשית־כל מפני שהשעה הנוכחית תובעת מאתנו עבודה מדינית ואין אנו יכולים לבצעה בלי שיתוף־פעולה של אלה המייצגים בתוכנו את העקרון הפוליטי. אין טעם בוויכוח, אם היתה או לא היתה עמדתם מתקבלת־על־הדעת לפני המלחמה. אך כיום עמדתם היא יותר ממוצדקת לפי צורכי השעה. מה שחסר לנו, כפי שראינו, זה תכנית לפעולה מדינית דיפלומטית, אם יש בשורות הציונות אֶלמנט המסוגל להחיות את ההתענינות בפעולה מדינית, הרי זוהי ה“אופוזיציה” שלנו. יש להזמינה לשיתוף־פעולה באכסקוטיבה.
כמובן, הזמנה זו צריכה להיות bona fide1 ויש להציעה בפשטות בצורת צירוף שניים או שלושה חברי האופוזיציה ע"י הוועד־הפועל המצומצם הקיים. הארגון המחודש צריך להתבסס על שני תנאי־יסוד: א) נציגי האופוזיציה צריכים להתמנות על ידיה־היא; ב) מספר הנציגים מכל סיעה באכסקוטיבה החדשה צריך להיות שווה.
את האכסקוטיבה החדשה יש להעביר, כמובן, למקום אחר. שוויץ היא הארץ היחידה הבאה בחשבון ברצינות. שם תימצא הלשכה המרכזית במגע בלתי־אמצעי עם צרפת ואיטליה וכמעט־ישיר עם אנגליה. כמובן, אי־אפשר לשכּן את כל חברי האכסקוטיבה החדשה בשווייץ. לדאבוננו, אנשים העומדים לרשות התנועה לחלוטין הם מעטים מאוד. אך, לפחות, אלה שבנמצא היו יכולים להתיישב בשווייץ ולהיות במגע עם השאר. אני מכיר את כל הטענות שישמיעו המתנגדים. שמעתי דיבורים שבלי קונגרס אי־אפשר להחליף את האכסקוטיבה, ושהאופוזיציה אינה יכולה למַנות את נציגיה, כי אין לה הנהלה מאורגנת המיופה־כוח לפעול בשם ה“פוליטיים”. הטענות האלה אינן ראויות לטרחת עיון. בעת אשר כזאת אין מדקדקים באות הכתובה של החוקה, שמחבּריה לא יכלו לחזות מראש את המצב הנוכחי. אם ניצור אכסקוטיבה קואליציונית, לא ישאל הקונגרס הבא אם היה צעד זה בהתאם לחוקה, אלא בפשטות יאשרוֹ. אשר לאופוזיציה, כל אחד מאתנו מכיר את מנהיגיה. מידם־הם יש לבקש את רשימתם בשביל האכסקוטיבה. והם ימצאו דרכים להסדיר את הענין בינם לבין עצמם. בנוגע לשאר הפרטים, יהיה די לשלוח לשווייץ שני נציגים, אחד שימונה על ידי הוועד־הפועל המצומצם ואחד שימונה על־ידי האופוזיציה, כדי שהשאלות ממדרגה שניה תבואנה על פתרונן בלי דיחוי. ערך ממשי יש רק לדבר אחד: צריכה לקום לנו ממשלת־קואליציה.
אינני מייחס כוח־פלאים לממשלה כזאת. אני מכיר היטב את חולשתנו, שגדלה עוד יותר עקב אירועי־המלחמה האיומים. אך, לפחות, יהיו־נא הכוחות שעוד נותרו לנו – מאוחדים, מרוכזים ומנוצלים. האכסקוטיבה החדשה לא תחולל נסים. אך בדבר אחד אני בטוח: היא תהיה פעילה. היא תבצע פעולות, שנחיצותן ברורה לכל (חוץ מן הוועד־הפועל המצומצם הנוכחי). היא תגביר את הפעולה המדינית באנגליה; היא תמנה נציגים דיפלומטיים בפאריס וברומא; היא תכין את הספרות הדרושה לפעולה דיפלומטית ולתעמולה; ואחרון־אחרון חשוב, היא תזכיר לציונים בכל רחבי העולם כי הציונות חיה ולוחמת וכי היא עתידה לגייס את כולם לפעולה.
אני מבקש מכל ציוני אנגליה, בלי הבדל סיעה, להיחלץ לשיתוף־פעולה לשם הגשמת רפוֹרמה זו.
ז ז’בוטינסקי
-
) בתום לב. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.