(מכתב זה נדפס בשעתו בחלקו ב"טיימס

והובא במלואו ב“ראזסוויט” ביום 7/2/1932 )

לפני זמן מה, עם שובי לפאריס, הראו לי את גליון “טיימס” מ־30 בדצמבר 1931, שהכיל מברק מווארשה על כינוס הציונים־הרביזיוניסטים הפולניים. במברק זה יוּחסה לי, בין השאר הכרזה כי “היהודים עלולים להיות לדינאמיט שיפוצץ את הקיסרות הבריטית”. מסירה זו אינה מדויקת כל־עיקר, הואיל ובדבּרי על המלאי הפוֹטנציאלי של דינאמיט אנושי, נתכוונתי לא ליהודים אלא לעדה אחרת (ומפחידה הרבה יותר). אך ביחוד אני מוחה נגד ניסוחו של מברקכם מפני שיוצא ממנו כי היהודים רוצים, או עלולים לרצות, להזיק לקיסרות הבריטית. עד עכשיו לא נזדמן לי לשמוע על יהודים כאלה. אחת מחולשותינו הלאומיות – ולעתים קרובות מדי משתמשים בה לרעה – היא זו, שאי־שביעות־רצון לא תמיד מלוּוה אצלנו בשאיפת נקם. חוץ מזה, ה“קיסרות” אינה נושאת באחריות למעשי אנגליה בתור המעצמה המנדטורית בארץ־ישראל.

מן הצד השני, למטרת תיקוני אין כלל־וכלל אופי של התנצלות. להיפך, מסירת נאומי הווארשאי על ידיכם אפילו רוכּכה מדי בכמה נקודות. לא את היהודים אלא את אנגליה האשמתי במשחק בדינאמיט – במחסן הפוטנציאלי של חומר־נפץ, המורכב מ־300 מיליון יחידות; ואמרתי כי תוצאות מדיניות זו עלולות “לפוצץ” משהו יותר גדול וחשוב אפילו מן הקיסרות הבריטית – היינו, שיווי־משקלו ויציבותו של העולם כולו.

הרשוני לצטט את תמצית אותם שני הקטעים בנאומי הווארשאי, שאליהם התכוון, כנראה, מברקכם – אחד על “יהודים”, השני על “דינאמיט”. בראשון נאמר: “עקב נסיוננו עם אנגליה כמנדטור בארץ־ישראל איבדו 15.000.000 אנשים אמון בעם, אשר שמו היה תמיד, בשביל כל יהודי, סמל הגינות ישרת־דרך. המעצמה המנדטורית מהווה כעת, לכל הדעות, מכשול בדרך קידמה כלשהי של הציונות. הכרה זו מאיימת לדחוף את המוני היהודים, וביחוד את הנוער שלנו, לדרך מסוכנת מאוד. נוער של עם הנתון במצוקה כשלנו אינו יכול לחיות בלי אמונה: אמונה בבנין אדיר – או בהרס אדיר. אנגליה פועלת כך כאילו ברצונה להדליק חמישה־עשר מיליון לפידי־אש הפזורים בכל קצוי־תבל”. – בקטע השני נאמר: “אך אין זה המשחק היחידי בהצתה עולמית שבו עוסקים כעת, כנראה, חוגים אנגליים מסוימים. מתרחש משהו מסוכן עוד הרבה יותר: כוונתי לחישמול שיטתי של הקנאוּת הפאן־איסלאמית בצורתה החשוכה והריאקציונית ביותר. ירושלים נהפכת בפירוש למרכז תעמולת־הצתה, המתחרה עם אנשי־התככים המזיקים ביותר של הקוֹמאינטרן המוֹסקבאי, מרכז שממנו מוּפצים לכל צד מטעני־דינאמיט לאין־ספור, המאיימים לא רק על המתיישבים היהודים בארץ־ישראל אלא על כל מערכת־המושבות האירופאית. על משחק־האזארד קצר־ראי ומסוכן זה, המתנהל בחסותה והמאיים על שלום העולם, תיאלץ, אולי, בקרוב אנגליה לתת דין־וחשבון לא לפנינו היהודים, אלא לפני אחדים מאדירי עמי־אירופה”.

(להלן מובא חלק־המכתב שלא נדפס ע"י “טיימס”):

"זהו מה שאמרת בנאומי, ועל דברים אלה חוזר אני כאן ומאשרם מחדש. אני מזהיר את כל הנוגעים בדבר מפני נסיונות לטשטש ולהשתיק את הרגשות שתוארו כאן כרגשי סיעה אחת ויחידה. רק עיוור יכול לא להבין כי התגובה ההכרחית היחידה על כל אלה תהיה עליית הלך־רוח אנטי־בריטי חזק בקרב כל חלקי היהדות, שאינם חיים תחת שלטון הכתר הבריטי. ביטוי זה – “הלך־רוח אנטי־בריטי” אינו מכיל שום איומי־שוא: שום יהודי אינו חולם על “מעשי־תגמול”; ואף לוּ ניסינו לבצעם, לא היה בהם כדי להצילנו. אך עצם קיומו של הלך־רוח זה הוא עובדה; הוא גדל, מתפשט ומעמיק מיום ליום, ולעכבו כבר אי־אפשר. את האמת הזאת, שאינה מוטלת בספק, קובע אני בצער רב. אפילו באנגליה יש אנשים היודעים, באיזו עקשנות התאמצו ידידי ואני, עד קצה גבול האפשרות, לשמור על האמון הדועך של עמנו באנגליה. זה אנו השתדלנו שנים על שנים, עד הקונגרס הציוני בשנת 1931, לשכנע את המונינו כי האשמה העיקרית רובצת על הבּיוּרוֹקרטיה הפלשתינאית ועל המנהיגים הציוניים; וכי מצפונה הקיבוצי של אנגליה מוסיף להיות בשבילנו, כקודם, בית־דין גבוה לערעורים, ולוּ רק יכולנו לעוררו, היה מתקן את כל העוולות שנעשו כלפינו. הייתי שמח לוּ יכולנו להטיף גם להבא תורה זו; כי שום דבר טוב לא יצמח לעמנו במצבו הנוכחי הטראגי לאין דוגמה, אם יוכרח להסיק, שאפילו את ההבטחה לעזור להגשמת שאיפה לאומית, שקדושתה הוכרה על־ידי כל העולם, אפשר להפוך להתעללות. אך מגיע רגע, כאשר אפילו את האשליה הרצויה ביותר אי־אפשר עוד לקיים נוכח פני המציאות האכזרית ".

ז. ז’בוטינסקי