ירושלים 12/7/1929    🔗

ועידה חשובה,

בטרם אגש לעניני היום, אני רוצה להביע לכל חברינו, בשם הוועד המרכזי לברית הצה"ר העולמית ובשמי אני, את רחשי התודה על מלחמתם המלאה־עוז ומרץ, אשר נלחמו גם בימי הבחירות, גם באספת הנבחרים. בשני המאורעות הלאה היתה התנהגותנו – ואת זאת הבינו גם הידיד וגם המתנגד – צעד חשוב בכיווּן שחרורו של הישוב מעול האֶגוֹאיסמוס המעמדי המעיק על התפתחות המפעל הציוני בארץ.

הנני מתכבד להציע לפני הוועדה את ההצעות האלה:

1.  להכריז את הוועידה, מראשיתה ועד סופה, לוועידה סגורה.

2.  להקדיש אותה לשתי השאלות העיקריות של היום הזה בחיי מפלגתנו, והן:

מה יהיה יחסנו אל ההסתדרות הציונית, אם תתגשם הסוכנות המורחבת;

מה תהיה תכנית עבודתנו המעשית פה בארץ־ישראל בזמן הקרוב.

בנוגע לשאלה השלישית, המענינת את כולנו, שאלת הארגון הפנימי של הצה“ר בא”י, דעתי היא שמוקדם היה להחליט דבר ברגע זה, לפני ועידתנו העולמית. הוועידה העולמית (יותר נכון: אסיפת הפּלנוּם של הוועד המרכזי, אבל עפ"י תקנותינו יש לה כל הזכויות של ועידה עולמית) תקבע, בלי ספק, תקנון חדש, המכיל שינויים עיקריים במבנה המפלגה; אין ספק כי אחרי הקונגרס נצטרך לקרוא ועידה ארצית חדשה ולהתאים בה את ארגוננו להחלטות החדשות. אין לי, כמובן, לא רשות ולא חפץ לעכב ויכוח ארגוני או החלטות ארגוניות בוועידה הזאת; אני רק מזכיר אתכם, בבטחון גמור, שהחלטות כאלה תהיינה עלולות רביזיה יסודית, מכף רגל עד ראש, בעוד חודש או חודשים.

עתה אגע בכל אחת משתי השאלות העיקריות.

בקונגרס ימשיכו חברינו את מלחמתם בעד הקונגרס הסוּברני ונגד הסוכנות המורחבת: בזה אין כל ספק. בנידון זה אין בינינו שום חילוקי דעות. אבל, אם יקבל הקונגרס את חוקת הסוכנות למרות התנגדותנו, תעמוד לפנינו הבעיה של הקשר העתיד בינינו ובין ההסתדרות הציונית.

עד עתה, בכל עבודתנו הפוליטית (אשר בחשיבותה מכיר ביחוד ה' ד"ר ווייצמן, כי הנהו דורש מהקונגרס שיושם קץ לעבודתנו זו), התחשבנו עם ה“פּראֶרוֹגטיבה” של ההנהלה הציונית. אם תתגשם הסוכנות המורחבת, מאליה תתבטל הפּראֶרוֹגטיבה הזאת, כי הקונגרס בעצמו יוותר על חופש פעולתה של ההנהלה הציונית. הפּראֶרוֹגטיבה תעבור לידי הסוכנות המורחבת. הנכיר גם אנחנו במרותה של הסוכנות הזאת ונשעבד את רצוננו הציוני לפקודותיה, או להיפך – נכריז את עצמנו חפשים מכל הגבלה־עצמית בשדה פעולתנו המדינית? זוהי השאלה הראשונה.

השאלה השנית: אם יישמע הקונגרס לדרישתו של ד"ר ווייצמן ויאסור עלינו את העבודה הפוליטית – וסירוב להיכנע לאיסור כזה יוביל, כמובן, לגירוש מפלגתנו מתוך ההסתדרות הציונית – הניכנע לאיסור או לא?

שלישית: אף אם לא יקבל הקונגרס את דרישת הד“ר ווייצמן, נצטרך לשקול בדיוק את יחסינו עם ההסתדרות הציונית. הוועד הפועל הוא, עפ”י חוקת הסוכנות, חלק הסוכנות המורחבת. אם ניכנס לוועד הפועל ולא נשתתף בישיבותיו ה“סוכנותיות”, הלא בזה נחליש את החצי הציוני – ולזה לא יסכים הקונגרס, והצדק יהיה אתו. מצד אחר, אם נסכים להשתתף גם בישיבות ה“סוכנותיות” של הוועד הפועל, בזה ניתן סנקציה לסוכנות המורחבת, כמו שנתנו סנקציה יהודי ירושלים לחוקת העיריות האנטישמית באשר שלחו את ציריהם לעיריית ירושלים.

מכל אלה יוצא, שלא ברצוננו תלוי הדבר – להמשיך או להפסיק או לשנות את יחסנו אל ההסתדרות. החיים עצמם יכריחונו להעמיד על הפרק ולמצוא פתרון לשאלה זו. ובנידון זה צריכה ועידתנו לתת לצירי א"י אינסטרוּקציה ברורה: לא בנוגע לפרטים, אשר אי־אפשר להראותם מראש, אך בנוגע לשני העקרונים הללו:

1.  הנסכים לוותר על חופש הפעולה המדינית של הצה"ר?

2.  הניתן סנקציה לסוכנות המורחבת ע"י השתתפותנו בעבודותיה?

אלה הן שתי השאלות אשר עליהן צריכה לענות הוועידה.

בנוגע לענין עבודתנו המעשית בעתיד הקרוב, יש בשטח הזה נקודות ברורות שלא תעוררנה שום ויכוח:

אנו נמשיך את עבודתנו בשביל חיזוק ברית תרומפלדור;

נשתדל לבסס ולפתח את “עזבונים” – מוסד להפצת תוצרת הישוב בגולה, בעיקר בקשר עם החלטת הפגישה העולמית של מנהלי בית“ר להזמין את החומר לתלבושות בית”ר בארץ־ישראל;

נמשיך את תעמולתנו לטובת הרעיון ההרצלאי;

נחזק את “זכותנו” ונתמוך ב“אגודת דומיניון השביעי”.

ואולם נדמה לי, כי יחד עם זה צריכים אנחנו עתה לשים בראש תכניתנו עוד עבודה אחת: הקמת שוויון־המשקל החברתי בקרב הישוב, שוויון־המשקל בין מעמד למעמד, בין עדה לעדה, – שוויון־המשקל שהופרע בשנים האחרונות באופן גס, מעיק ומזיק למפעל הציוני.

מצד אחד אנו צריכים לארגן את כל הישוב הלאומי לשם השלטת המשטר של הפשרה הלאומית – לשם יצירת מוסדות לבוררות לאומית המקיפים את כל ענפי חיינו בארץ; ואולי זה יהיה הסעיף העיקרי של מצענו גם לכנסת ישראל, הן אם נחליט להשתתף בבחירות האלה והן אם לא נשתתף בהן.

מצד שני, עלינו להתחיל בעבודה מעשית בין עדות המזרח אשר הראו לנו את אמונן – לתת להן, במידת אמצעינו, את מוסדות־החינוך החסרים להן ואת הארגון הציבורי החסר.

הצעדים הראשונים בכיווּן הזה אלה הם, כמדומני:

יסוּד שיעורי־ערב בשכונות יהודי המזרח;

יצירת קופּוֹת־מלווה המתאימות לצורכי העדוֹת האלה;

יצירת לשכות־עבודה מיוחדות להעסקת פועליהם במושבה ובעיר;

ארגון העדוֹת האלה – לא במובן הארגון המפלגתי, כי־אם במובן של עזרה הדדית ועבודה־עצמית;

כניסת הנוער של העדוֹת האלה אל ברית תרומפלדור.

הנני מציע לוועידה שתמנה (אף אם לא תדון במושב הזה על יתר שאלות הארגון) לשכה מיוחדת, אם אפשר – בירושלים, אשר תפקידה לגשת תו"מ לעבודה הזאת.

הנני מאחל הצלחה וברכה לעבודת הוועידה הזאת.

ז.ז’בוטינסקי