ואלס (צרפת) 3/9/1934    🔗

פרטי

כבוד מזכירות ההע"ל¹,

תל־אביב.

מסרו לי היום בטלפון את תוכן מברקכם. אינני יכול להתייעץ עם הוועד הפועל, ועל כן נא לקבל את תשובתי זו כחוות־דעת פרטית. בכל מה שתעשו בקשר עם מכתבי, אבקשכם להישאר במגע עם מרכז הצה“ר ועם נציבות בית”ר.

1.  שיחתי עם מר נוֹבוֹמייסקי שיחה טלפונית היתה, ושיחות כאלה אין בהן על־פי רוב אותה המעשיוּת המדויקת, הדרושה והרצויה לפי חשיבות הענין המענין את שנינו. בעיקר, מר נ. הביע את רצונו להביא לידי מוֹדוּס־ויוואֶנדי בין שני מחנות הפועלים, וגם אני הבעתי אותו הרצון. חוץ מזה הוא סיפר ל, שאצלו על ים המלח נכנסו אנשי עובד־לאום לתוך ה“מועצה” המקומית, בעת אשר מפי רוטנברג נודע לו, כי במשך המשא והמתן שהיה בביתו לפני כמה חדשים – סירב בן־חורין בשם עובד־לאום להסכים להשתתפות דוקא במועצות כאלה. עניתי לנ. שאינני יודע את כל פרטי המצב, אך נדמה לי שאולי ההבדל הוא בזה: אצלו על ים־המלח ה“מועצה” היא מוסד השייך רק למכון־חרושת אחד, בעת אשר אצל רוטנברג דיברו על “מועצות” עירוניות, והפועלים הלאומיים, אף־כי יסכימו להשתתף בסוג הראשון של “מועצות”, מהסוג השני יסתלקו. אך לא היה לי הרושם, כי מר נ. שמע את החלק הזה של דברי בדיוק. – לבסוף הבטחתי לו לכתוב לארץ־ישראל בבקשה שיעזו לו בהשתדלותו להביא לידיד מוֹדוּס־ויוואֶנדי; ואולם לא עשיתי ככה מפני עייפותי הגדולה, ואתו ואתכם הסליחה.

2.  מה שנוגע להצעתו בדבר “שולחן עגול” (ככתוב במברקכם), לא ברור לי הן אופיו הן היקפו. יש שלוש אפשרויות: או שזהו משא־ומתן הנוגע ליחסים על ים־המלח בלבד – או שזהו משא־ומתן כללי שיתנהל באופן מקביל לאותו המשא־והמתן, שהצה“ר הציע למפא”י בראשית אוגוסט, ושעדיין לא נתקבלה תשובתם על הצעה זו, – או שהחליטה מפא“י לדחות את הצעתנו ובמקום מו”מ אתנו יבוא משא־ומתן עם עוד־לאום. – על כל פנים, עצתי היא שלא תסרבו להתחיל במשא־ומתן (מה שבטח עשיתם גם בלי עצתי), אבל שתסבירו לכל הצדדים בבירור נמרץ, כי כל הסכם מקומי יקבל תוקף בחיים אך ורק אם יתאשר ע“י הוועד הפועל לברית הצה”ר. ובזה אינני מתכוון להתערב באוטונומיה של ההע“ל, שהריהי מוסד עצמאי לגמרי, אבל פשוט עובדה היא, שאין טעם לחוזה, שלא יחייב גם את המחנה הגדול בגולה התומך בעובד־לאום, ואת זה אי־אפשר לחייב בלי פקודת הוועד הפועל לברית הצה”ר.

על תוכן דרישותיכם אין צורך ל“למד” אתכם, היות ואתם הבקיאים בענין ולא אנחנו פה; אבל כדאי שאזכירכם את נוסחת הדרישות כשאנו מנסחים אותן פה בגולה. “בוררוּת” איננה הסכם תיאורטי שהנה מתחייבים שני הצדדים, במקרה של סכסוך, לבחור בבוררים ולמסור בידיהם את ההחלטה: כי יש תמיד סכנה שלא ייכנעו לפסק־הדין, או גם שלא יסכימו על מי לבחור. “בוררוּת” על־פי החלטותינו בוועידת וינה היא מוסד קבוע, שלשה או חמישה או שבעה “שופטים” שייבחרו לצמיתות ע“י כנסיה מיוחדת, המייצגת את כל מקצועות המשק העברי בארץ בשוויון־משקל בין הפועלים ונותני־העבודה; השופטים האלה ייבחרו מאנשים שאינם שייכים לשום מפלגה, ואסור להם להשתייך לאיזו מפלגה שהיא; והם (לא בעלי־הדבר בכל סכסוך וסכסוך) ימנו את הבוררים הקבועים לכל עיר או מושבה ויכהנו בתור בית־דין עליון לערעורים. וגם את ה”לשכה הניטראלית" בכל מקום ומקום ימנו הם, אותו הקוֹלגיוּם של הבוררים העליונים, ורק אז תהיה לנו לשכת־עבודה ניטראלית במלוא מובן המלה, ועל־כן מתנגדים אנחנו ללשכה “משותפת” (עם באי־כוח של המפלגות), וגם בלשכה הממונה ע“י העיריה או ועד המושבה איננו רואים פתרון מספיק מפני האופי המפלגתי של המוסדות האלה. – מה שנוגע ל”מועצות" מקומיות, מתנגדים אנחנו התנגדות עקרונית לכניסת הפועלים הלאומיים לאיזה מוסד שהוא, אשר יהיו בו למיעוט ויוכרחו לעשות מה שיחליט הרוב המורכב מאנשי השמאל (אולי בהוספת נתיניו מהפועל המזרחי וכו'): לא תדרוך רגלם אלא במוסד שהם שם לא פחות מחצי, ופה לא נתחשב בשום סטאטיסטיקה כי־אם רק באותו העקרון, שאנו דורשים אותו גם ביחס לקונגרסים הציוניים ולוועד הלאומי: כל מוסד “משותף” בישראל יתבסס אך ורק על הסכמה חפשית ושוויון המשקל, ולא על רוב ומיעוט. – ומה שנוגע לזכות העליה, לא נוותר על כוונתנו להבטיח סרטיפיקאטים מחוצה להשפעת הסוכנות, כל זמן שתרכובת הסוכנות לא תותאם לדרישותינו.

הנני מאחל לכם הצלחה בכל. – תל־חי.

ז’בוטינסקי