א

כל מי שעיין בתופעה האישית והספרותית הזאת מצדי צדדיה, לא ימלאנו לבו לצמצם אותה בהגדרה אחת או בתואר אחד. סגולתה הראשית – שהיא רבת־פנים ורבת־גילויים וגם רבת־ניגודים, אך האַחדות בולטת ושלטת בכל רבוי צירופיה. יצירתו של וילקנסקי היא כליל של פּובליציסטיקה, שירה, בקורת, אמנות־המסה, פעולה מדינית, חכמת־כלכלה, ישבנוּת. שבע מלכויות, שכל אחת מהן דיה להנחיל שם לבעליה, נושקות זו את זו ביצירתו של וילקנסקי ויונקות זו מזו. כמעט בכל יחידה יצירית משלוֹ אתה מוצא את רוּבם של היסודות הללו, המשולבים בה שילוב מופלא, ואי אתה מרגיש בעירובי תחומים. יתרה מזו: ודאי הוא לך, שכך ולא אחרת צריכים היו הדברים להצטרף. אותה תורה, הגורסת שירה לחוד ופרוזה לחוד, כלכלה לחוד ורוח לחוד, סגנון מיוחד למדע וסגנון מיוחד לספרות, מתגלית לאורו של וילקנסקי כחמה דרדיקאית. נשמת יוצר שורפת ומכלה את המחיצות הללו ולועגת לסימני־תחכמוני אלה. כל פרוזה, שהיא בעלת שיעור קו והשכינה שורה עליה, אף היא מין שירה. ואנשי חזון המדע, שלא נתכנסו בתוך קונכיות של מקצוענוּת צרה, השיחו תמיד את מחשבותיהם דרך־שירה. בתורת־המידות לשפינוזה, התומכת לכאורה את יתדותיה בכללי הנדסה, ובפרקי־משנה שהם כולם הלכה, מפעמת שירה־של־תוכן ושירה של סגנון לא פחות מביצירות פיוטיות מובהקות. לא הנושא ולא השם קובעים את מדרגות האמנות אלא כוח הביטוּי המגולם בהם. ובלשונו של וילקנסקי:

“בספר הדן על זבל יוכל להיות יותר שירה מאשר בהשתפּכות על האהבה בת־השמים”. הכל תלוי בעָצמת הרגש, ברמת המבּע ובשפע היצירה שנמזגו בדברים.

הוא התחיל בעונת־השְפַרְפָר של הפובליציסטיקה העברית בארץ־ישראל והיה מסוללי דרכה. בשעה שרובם של הסופרים הצעירים גמגמו עדיין וכתבו על עסקי כלכלה ומשק על דרך המליצה, כבר היתה לו משנה ברורה ושפה ברורה, שנחצבה בידיו והיא כולה טבוּעה בחותם אישיוּתו. גלוי וידוע, שכל סופר אנוס להתקין לו כלי־אמנות משלו. כלי־הלשון המתנחלים אין בהם כדי סיפּוקו. מורשתו הלשונית של הסופר היא בחינת ערלה, – כל פועל וכל שם וכל תואר טעונים מולד חדש וצריכים להעשות ילידי־רוחו ממש, כדי שיהיו בני שמוּש ליצירה. ולא עוד אלא שהצטרפותו לדור מאוחר יותר, מחייבת אותו לשית עליהם נוספות, למרקם, לשוּב לבדקם ולהכשירם לתשמישו. הסופר יתנכר לא בעשרו המילוּלי, אלא בסגולות־הייחוּד של סגנונו ובנינוֹ, בחוּט הסיקרא המשוך על שורותיו ופסוקיו. ההיאבקות הראשונה היא היאבקות עם מכשירים סרבּנים והנצחון הראשון הוא נצחון על קהות המכשירים ומיעוט כוחם. בת־קולם עוד נשמעת יפה שנים רבות גם לאחר שהסופר כבר יצא לדרך המלך. עוד במסה הגדולה שלו “התיאולוגיה הלאומית”, שנדפסה ב“רביבים”, תרע"ג, אשר בה צרר וילקנסקי את האני־מאמין ואת האיני־מאמין שלו שנשאר נאמן להם עד היום, – אנו רואים עוד את נפתוליו עם החומר ועם הלשון. אוֹתה שעה היה שרוּי עוד במצב של עושה כלים, של לוטש ומשחיז.

אכן, אפילו אותם חלקים במסה, שאין כוחם היום ככוחם אז, מפליאים ומענגים בניסוחם החריף והנועז וברוח המרד, שיצוּקה בהם. הדעות שהובעו בה, הבשילו אחר־כך יותר ונצטללו יותר – נתלבשו בביטוּי עברי אמנותי. מה שהיה מרומז שם, פוּתח על ידו ונעשה מפורש. הן זהו ההבדל בין “עילוי” לבין כוח יוצר, שהלה נוצץ בתקופת־חיים מסויימת ונובל, זורח ומפתיע ושוקע; ואילו מי שהוא עצמו מקור מפכה, הריהו גדל ומתפתח, זורח תמיד ונושא פירות תמיד. ודאי, היוֹצר משייר הרבה חמרים היוּליים ביצירתוֹ וגם חמרי־סחף נגררים לתוכה בתחילתה והם טעוּנים מירוק וצריפה בלתי פוסקים, ואפשר שאינם נקלפים ואינם נפרדים הימנה לעולם. ברם, “פסולת” זו דומה לפסלתם של לוחות, ורבים ומרובים נתעשרו ומתעשרים הימנה. מן החמרים ההיוּליים של סוקולוב, למשל, עוד עתידים להתפרנס דורות. אגב עיצוּב דברים ושאלות וקביעתם בדפוּסי לשון עברית מסותתת, יש וניתזים מתחת איזמלו של וילקנסקי רסיסי נשׂוֹרת, החוזרים ומשתרבבים לתוך גוף הדברים ומעלים עליהם כעין בהרות־קיץ. פעמים מתגנבת מלה או שורה של מלים ארכאיות, שאין משמעותן ברורה, והן מכבידות על הבנת הענין, פעמים חגיגיות יתרה פוגמת. אולם, אלו הן שגגות היוצאות מלפני האמן, מומי־יופי, אם הורשה לומר כן. חזוּתו הכללית של הבנין אינה מתפגמת ע"י כך. ונהפוך הוא: חלקת סגנון ללא גבשושים מטילה בנו רושם של מלאכותיות ושל סטיליזציה עקרה, ואילו שיוּרי נפתולים־ללא־נצחון מקרבים. כבחיים כן גם בספרות נאמן עלינו אדם – בצירוף רפיונו של אדם,ואמן בצירוף רפיונו של אמן. אל השלמוּת תשוּקתנו – אבל השלמוּת הגמוּרה היא למעלה ממדת אדם.

ב

וילקנסקי הוא מבעלי התריסין. הוא נלחם את מלחמתה של תורה ואת מלחמתם של החיים. תמיד כלי־זינו עליו. בשיחה, בכתיבה, במסיבה של התיעצות ובמסעו בדרכים. נשקו חד ומצוצח, ואת חציו יקלע ולא יחטיא. אין הוא סומך על נסים. בצאתו לפולמוס לא ישען על סכלוּתוֹ של יריבו וקלוּת היפגעוּתו, אלא יזדיין במיטב התחמושת המודרנית: ב“דע מה שתשיב”, בידיעת הענין, בהבנת נפש יריבו, בלשון שנוּנה ובנשימה רחבה. יש פולמוסאים, שעוקצים וממהרים להמלט על נפשם. וילקנסקי מפרק את דברי בעל־דבביה פרקים פרקים, חוליות חוליות; האור שהוא מטיל איננו אור פנס קטן, אלא אור פּרוֹז’קטור, המאיר למרחוק. מתוּן מתון הוא עושה את מעשהו, בטכסיסים ובאסטרטגיקה, – יש לו פנאי הרבה ואינו בהול. קראו, למשל, את דבריו על “תכנית־סוסקין”, שרצתה להעניק לנו “אחוזות־זרת”, ועל שכמותו. קפדנות ענינית, מספרים וחשבונות, ציורים ומשלים – ואיזה כוח משכנע. שום פרט אינו מיותר בשבילו. במשק הספרותי שלו כבמשק החקלאי, כל הדברים שיש להם נגיעה אליו יש להם שעה והם עולים בחשבון. האכין ורקין, התגין והכתרים שבמאמרי וילקנסקי הם פרי שיקול ואיזון, מחיקה ותיקון. גם הנראה כארעי אינו ארעי כאן לעולם.

אוזן לו לא רק להגיונם של דברים, אלא גם לנגינתם. מחשבות, מעשים ודיבורים טובעים בו טביעה מוסיקלית. זאת נראה בקראנו את תיאורי המסע שלו בארצות שונות לשם לימוד התורה החקלאית והמעשה החקלאי. רשימות אלו, שמעטות כמותן ליופי בספרות העברית, מלאות רחשי קול, המיה, מראות, עיסוּקים ונגינה. הוא משמיע לאזנו מה שקולמוסו מוציא ושומע מה שאחרים כותבים. סופרים עברים מובהקים נכשלו מחמת חוּש שמיעה לקוּי, שכן הם רואים את הקולות של הלשון העברית, אך אינם שומעים אותם כהלכה. גם כבעל־שיחה הוא שומע. אף־על־פי שבעל שפע הוא ויש לו צורך להתפרק בפני איש־שיחו, כדי שלא ירבץ תחת מועקת המשלים והציורים וההשאלות התוססים בו – הריהו מוכן ומזומן לשמוע גם את הצד השני, היושב נכחו. מסתבר, שלא תשוקת הדיבור בלבד מבקשת אצלו את סיפּוקה, אלא גם תשוקת השמיעה. אין הוא עושה את בן־שיחתו כשתי אפרכסות קליטה, כדרך שרבים מאנשי־הרוח נוהגים, אלא משתפוֹ עמו ומדובבו. ומכיון שהוא מתבטא במשפּטים בולטים, ססגוֹניים אינו נמנע לחוות את דעתו, גם כשהיא מנוגדת לרוח הכללית, יש בכל פגישה עמו מיסוד ההפראה.

וילקנסקי הוא מסביר גדול. אין הוא יודע להשמיע תורות מדיניות וכלכליות להמונים ולמשכם אחריו בפיטורי ציצים של סיסמאות קיקיוניות. הוא מרצה מצויין, אך איננו נואם עממי ולא מדינאי עממי, התופסים קהל שומעים בלבם. הללו קצרי זכרון הם כקהל עצמו. מה שאמרו תמול ושלשום כאילו לא אמרו. הם מתיזים התלהבות שווה לדבר ולהיפוכו. כי העיקר להם להשביע רוחות, להעלות אובות ולקסום קסמים לשומעים ולבוחרים. ואילו וילקנסקי הוא בעל זכרון. אחריותו לדעותיו אינה פוקעת לכל ימי חייו. אין הוא מכחיש את אבהוּתוֹ לילדי רוחו, גם אם יד הזמן פגעה בהן. הדעות החדשות הן אחיות כשרות לבכירות מהן, הוא גורס טהרת משפחה באמונות ודעות. בדברו בספר “מידות” על צורות החיים של הקיבוצים והמושבים ובנתחו את יסודותיהם המשקיים החברתיים הוא מגלה את דעתו בפירוש לטובת המושב. אולם בסיום דבריו יאמר: “יקר לי כל כוח, אחת היא מהי האמונה המצוה עליו את החיים, ואיני רואה כל צורך להחליש את האש היוקדת בלב כל אחד המאירה לו את האמונה. ילך לו כל אחד בשם אלהיו עם אמת־הבנין שלו”. שונים סממני כתיבתו: הגיון חותך, סלסולי ביטוי, חריפות, עוקצין, אירוניה וסרקזם, אך כולם טבולים בצבע אחד, צבע הנאמנות לעצמו.

ג

לפי שורש נשמתו הוא דמוּת פאוּסטית באותו משמע שטבע למושג זה שפּנגלר: אדם שחויותיו ותהיותיו, ליבוטיו וביקוּשיו מתגבשים ברצון איתן למעשים, ליצירה, למלחמה ולנצחון על הטבע. ואף על פי שוילקנסקי עצמו נראה כמזלזל בכל מיטפיסיקה וחקירת מה למעלה ומה למטה, אין משגיחין בכך. יש דעות שהן בחינות לבושין לדעות שלא הובעו. גם המרכסיזם שלו – והוא היה מרכסיסט בין מנהיגי מפלגת “הפועל הצעיר” הבלתי מרכסיסטית – אינו נקי משמץ מיטפיסי. בלעדיו אין להגיע לידי פתוס כזה ולידי תנופה כזאת. במלחמתו עם התיאולוגיה בציונות הוא מעלה בזכרנו הדים ממלחמות של ווֹלטיר, אולם גם לוולטיר היתה מיטפיסיקה אתיאיסטית. יל“ג ולילינבלום, שכתב עליהם מסות מצויינות, היו מבחינה פובליציסטית רבּוֹתיו יותר משהיו רבותיהם של סופרים עברים אחרים. אלא שנושא המלחמה נשתנה בינתים. הראשונים נלחמו עם האדוקים ומורדי־האור, רצו להתאים את הדת אל החיים; ואילו וילקנסקי נלחם עם הבטלנות של הציונים המשכילים, המתראים כאנשי־מעשה וכבקיאים בהויות העולם, בעוד שהם תקועים עדיין בתיאולוגיה לאומית, בבקשת תעודה, במתן צידוק לנשימתנו. וילקנסקי ניסח בפשטות: “עצם קיומנו נראה כתכלית בפני עצמה, ולא כמילוי אחת ה”תעודות” הרבות. השבּת לאדם ולא האדם לשבּת“. הוא ראה בחוּש, כי ענין התעודה אצל ה”חפשים" הללו הוא מעין “ערמת האידיאה” של אנשי חצאין, שלא זכו למידת עקביות ולעוז ההגשמה. פגם זה במנגנון המחשבה הוא שמסביר את העובדה המוזרה, שבעלי התעודה והמרכז היו אטומים לתנועת ההתחדשות, שכבר התחילה אותה שעה מפכה חרש ובצניעות בארץ־ישראל. הם לא הרגישו כל דופי וכל סתירה בין מוסר היהדות ו“הסוציאליזם הנבואי” לבין עבודה זרה וניצול חברתי ולאומי. נגדם יצא וילקנסקי. הוא הטיח כלפי אלה, הדורשים אל ה“מה”, העוסקים במעשה מרכבה של מהויות מיטפיסיות, וקבע יעוד לבעלי ה“איך”, המורים את מלאכת ההגשמה ואת דרכי הבנין. הוא גילה את מקום התורפה שברעיון התלוש מן האדמה וקרם עור על המחשבה – לימד פרק בהלכות תרבות ועבודה ויצירת עם. הוריד את המוּזוֹת משמי־השמים ארצה. הצביע על הפרדת הרשויות לחומר ולרוח, לתרבות ולציביליזציה כעל תולדה של חיים עקומים, מסורסים וגלותיים. "ביצירת כלכלה לאומית, בריאה וחסוּנה, בוראים את התרבות; העבודה, שבלעדיה אין כלכלה לאומית, היא המגלה איפוא את הכוחות, המעינות, היוצרת את ההתנגשויות והספרות היא תולדת התנגשויות.

– – – רשות אחת לאדם וליהודי לא תיבנה מפירוש מדעי על יעודים קדמונים; היא תיברא אם בנינוּ בעצם ידיהם יפלחו את האדמה, ובעצם ידיהם ינקרו הריה, יקרעו ימים ויפלסו נתיבות באויר, ישלטו באיתני הטבע ויעמדו בסודו. עם שאינו יוצר חמרי־בראשית בעצם ידיו לא יאצור גם רוח". הוא הדגיש, כי הזרמים הטבעיים, הספרותיים והחברתיים והרוחניים, מוצאם תמיד ממעמקי שכבות האדמה. לפיכך שקד לצמצם את ששה סדרי משנה ולהרחיב ששה סדרי טבע וביחוד סדר־זרעים. בספרו “בדרך”, שבּוֹ הקים את בנין המחשבה הישוּבית, הוא מיחד את הדיבור על סדר הטבע של ארצנו ועל סדר הזרעים. כאן הוא מופיע לפנינו לא רק כאַגרונום וכמישב, אלא גם כבקי בחכמת הטבע, כיודע סוד שיח אילנות וחיות של ארצנו, כמקשיב דק לקול האדמה וברכתה, כאנין־הרגשה לאַקלימה וכמנחש התפתחותה של כלכלתנו. הרעיון היסודי שלו, להזדרז ברכישת שטחי קרקעות נרחבים ולישבם על פי השיטה האכסטנסיבית, כדי להעביר את אדמת ארצנו לבעלותו של ישראל בטרם יבואו המכשולים הגדולים – לא זכה להתקבל בשיעור הדרוש. רק עתה, כשהמכשולים שֶצָפָם מראש מתרגשים ובאים עלינו, חוזרים אל הרעיון הזה מתוך הודאה־למחצה בצדקתו. ואין ספק, שגם חלקו השני של הרעיון, תיכון שלם בהתישבות הלאומית, הקדמת המוּקדם והאחרת המאוחר, עתיד להבקיע לו דרך. הוא התבונן בשיטות התישבותנו, שהיה אחד מיוזמיה ומגשימיה, וראה בהן התלהבות חלוצית מרובה שאין עמה תכנית ושיקול מדוקדקים. אף הוא הבין את מקורה של השאיפה הקדושה לדחוק את הקץ, להרבות ישובים חקלאיים, להגדיל את מכסת התנובה החקלאית ולגוון את מיני התוצרת העצמית. אולם כאיש מדע, לא נסתפק ברצון לוהט בלבד, והטיף השכם והערב לבחינת היכולת: הצביע על כוח העומס של המשק ושל האדם, כוח הקליטה של השוק הפּנימי והחיצון, כושר ההתחרות וכיוצא באלה היסודות, הקובעים בימינו קיומה של כלכלה או חדלונה. הוא לא היה בעל־הלכה, שאינו מש מאהלה של תורה, אלא בדק תמיד, ניסה ניסויים, אגר מספּרים ועובדות של ממש, התקין נסיונות־למופת כדי להמחיש בהם את תכניתו המשקית, ובכל שעה שמקטרגים ומשטינים קמו עלינו להוכיח את דלוּת יכלתה של ארצנו התאזר עוז ושׂם לאֵל את מזימתם. ודבריו נשמעו תמיד בכובד ראש. עוד יש לסכּם את המחלוקת ולקבוע מה נכון ומה משובש במשנתו הישבנית של וילקנסקי. אך מה שניתן לומר גם עתה הוא שגם חסידיו וגם מתנגדיו הושפעו ממנו, הוארו על ידו בזכרם, כי יש אחד העוקב אחר צעדיהם ומעשיהם מבפנים, מתוך ידיעה רבה ומתוך חרדה למפעל ההתישבות שבּו ראה תמיד עיקר ציוני ראשון.

ד

האדמה אינה לו ענין אידיאולוגי גרידא, היא אֵם כל חוויותיו. היא סמל וממש כאחד. “בראשית היתה האדמה” – אומר וילקנסקי ב“מידות”. הפסוק התנ“כי המזכיר לאדם דרך זעף, שישוב אל האדמה, “כי ממנה לוּקחת”, הופשט מטרגיותו ומקללתו. וילקנסקי כאילו קורא בניחותא: דע, “כי ממנה לוּקחת”. גם מבחינה רוחנית האדם הוא הרכב של דם ואדמה: דם סוּמק, החוזר בעורקים ללא הפסק, ומדפיק את כוח היצירה, ואדמה שחורה, המחוללת “שינוי במבנה־המוח ובהלך הנפש. הנותנת נתיבות חיבור חדשים להגיון, מערכת צנורות חדשה לעיון ולמחשבה”. אין האדם בחינת “גן תלוי”, אלא היחיד והאומה הם חטיבת טבע, גילוי או מעשה ממעשי־בראשית. ואף על פי שניתנה לו לאדם חירוּת־הרחף והוא יכול להמריא אל על, אין הוא בן חורין מחוקים, חוקי עשייה וגידוּל. מכל נסיעה ומכל תעופה הוא חוזר אל האדמה. אפילו הטייס המובהק ביותר מוכרח סו”ס לרדת ארצה ואינו רשאי לשהות באויר העליון למעלה מן השיעור המותר.

כל פעם שוילקנסקי מדבר על האדמה ויבוּלה, בין אם מטרתו מדעית ובין אם היא פובליציסטית, הוא מעניק לנו פרקי שירה, שירת הטבע והמולדת, שירת האהבה והעלילה. הוא נזהר תמיד מן ההשליה של אידיליה, שלא על פיה ישק עולם הטבע והחברה. בשניהם קיימת דיאלקטיקה חמוּרה, שאנו חייבים להשלים עמה ולפעול ברוחה. בכּל שולט ופועל חוק הגירוּי והתגובה, הברירה הטבעית, ההנחה והמסקנה. גם האידיאליסט חייב להביאם במנין אם אין הוא רוצה להיות בין “הנופלים היפים”. רצונו של האדם הוא כבודו וכוחו, אך אינו כל־יכול. גבול הוּשם לו בל יעבור, גבול של תנאֵי אקלים, אדמה, חברה ומדינה. השילוב של הרצון, התבונה וסיגולם ההדדי מכשירים אותנו ליצור ולשמור על הנוצר.

אהבתו של וילקנסקי לאדמה לא שבה ריקם, היא המשיכה עליו את חסדה ושילמה לו גמולו. היא היניקה אותו לשד־לשון, לחלוחית־מחשבה ועסיסי־רגש. ממנה נטל כוח וכובד, מרחב ומעמק. היא לימדתו להשלים את ימי ההריון של מסותיו הכלכליות והספרותיות ולא להוציאן לאור קודם זמנן; מפיה למד את דרך ההבשלה המדורגת, ששום קמיעות ושום לחשים לא יחישוה; היא נתנה בידו אַמת־מידה להבחין בין בריא ללקוי, בין הראוי לחיים ובין הנידון לכלייה, היא שפיתחה בו את חוּש המשקל. והוא הבחין תמיד את התבן והבחין את הבר.חוש המשקל ניכר גם בלשונו. אין הוא אוהב את המלים הקלות, הפושטות ברחוב, שהוראתן מתמסמסת אגב משמוּש מרובה, אלא את הכבדות והנבחרות, שכל אחת בפני עצמה וכולן בצירופן הן בריות מיוחסות ומלאות דם וחיוּת. חוק הברירה השפיע עליו גם כאן. לא כל המלים ראויות להכּתב בספר היצירה, רק ה“גזעיות” זכאיות לכך. גם במשק הלשון מזווגים, מרכיבים, מכליאים ומצליבים. וכמה יפות הרכבותיו והצלבותיו של וילקנסקי בשדה הלשון! כאן הוא כורך אמנות וטבע ומעצב דמות של מסה אסתיטית רבת און ואדירת קול. כי הקולות הדקים שצוֹתת בטבע הוּבעו על ידו לא בצלצול של זוֹג, אלא בעוגב, המפיץ צלילים בשרניים, חגיגיים, פולחניים. הלשון העברית נתחדשה בעדרו בה והוכנסה תחת כנפי הכלכלה המודרנית. מה שהיה בה במזומן הוּצא הימנה לשם שימוּש, ומה שלא היה – נוצר בדמותה ובצלמה. כך באו לעולם המלים “תוצרת” ו“תצרוכת” וכיוצא בהן, שכיום אי אתה יכול ללכת בלעדיהן אפילו שתי פסיעות.

מן הקרקע יונקים גם דימוייו וציוריו של וילקנסקי. הוא מסביר את דבריו במשלים הלקוחים מחיי החקלאות, הכפר והאכר. ומה גדול כוחם של משליו! הנה הוא טווה את חוּט מחשבותיו, מתווכח, מתנצח, מביא ראיות, טוחן יריבים וכעין עלטה פרושה על הדברים. ופתאום – ברקאי! משל נחרז לנמשל, הקבלה להיקש, והענין מאיר ושמח, הדוֹק נופל ואתה טועם טעם של חן ושׂכל טוב. בשעת הצורך עומדים לרשותו חרוז של שיר עברי או אוּד של מליצה עתיקה על מנת לשלבם בהרצאתו ולעשותה צלולה ומושכת. על אף מלחמתו בתיאולוגיה אין הוא מדיר עצמו הנאה מאוצר הלשון התיאולוגית. בחריפות רבה הוא מוציאו מיד פשוטו. וילקנסקי ידע לָפחת רוּח חיים במבטאים קדומניים או להשתמש בחרוז של שיר עברי מודרני לענין הנדון באותה שעה. באספה אחת, שבה התווכחו על עניני התישבות ועל שיטת וילקנסקי, הביאו ראיות מיוון, שהעבירה באותה תקופה את בניה מתורכיה על פי הסכם של חליפין. כשנטל את רשות הדיבור פתח ואמר: אף אני עמדתי נוכח פסל אפולו… והיה בפסוק שנון ואסוציאטיבי זה משום מהלומה לכל המומחים המביאים בקלוּת יתרה את עדותם ממרחקים…

כתוכן דבריו כן גם דמות תבניתם. וילקנסקי הוא אדריכל, היודע את חכמת השיעורין. הוא משער את כוח העומס של הנושא, המשמש יסוֹד למסתוֹ, ובונה עליו היכל מוּצק ונהדר. אבני גזית יבנה אותו. חוקי הכובד והתּוֹאַם הם נר למלאכת בנינו. ואעפ"י שהרבה קישוטים, כפתורים ופרחים וסלסולי־נוֹי מצויים בו מבית ומחוץ, אין הם עושים רושם כי לשם נוֹי בלבד באו, אלא גופו של דבר הזקיקם. התפארת היא כאן יסוד. הכל נושם רחבוּת וגבהוּת וניתן בעין יפה, כמי שיש לו רב. אתה הולך שבי אחרי השפע והברק ויפי המבנה, העולים בד בבד עם חשיבות הנושא ותוכנו. במסגרת כזאת נתונות רק יצירות־מופת, המשתמרות לאורך ימים.

*

הספרות העברית היתה מולדתה של הציונות. צרת ישראל ותקותו נשתקפו בה בצבעי הקשת של ההשכלה, מלחמת הדת, הספקנות, שלילת הגלות, חלוציות ותחיה לאומית ע“י התחדשות של יצירה. כל אלה נפתלו ונאבקו בתוכה ועיצבו את דמותו של אותו דור, שקיים וקבל על עצמו להניח מסד חדש לחיי ישראל בארצו. הספר והמחרשה הלכו כרוכים, הסופר והחורש היו לאחדים. מכוח־כוחה של תקופה זו אנו ניזונים גם היום. וילקנסקי היה והנהו אחד מראשי הספרות העברית הצעירה, ספרות ההתחדשות. ואעפ”י שדרכם של ראשונים וסוללי דרך להבלע בתוך ההולכים בעקבותיהם והבאים אחריהם, לא הועם זיוו של כוכבו. הוא מבהיק במערכת היוצרים של הספרות העברית ונראה יפה יפה לכל מסתכל. אין לדעת אם מסילת יצירתו תהיה מסילה לרבים ואם כלי תשמישו ותחמושתו הרוחניים יהיו גם קנינם של סופרים אחרים. אפשר שלא כל אחד מסוגל להטיל על עצמו כבוּדה כזאת של מכשירים וכללים ודקדוקי יצירה. עכשיו נוהגין להקל. ואפילו מחמירים רבים המתיקו את הדינים, את דיני הכתיבה ואת דיני הדקדוק. הקוּלא באה גם בזכות ההתפּתחות הלשונית וגמישותה וחיוניותה. זו הגמישות והחיוניות שלא פסחו גם על וילקנסקי, שאם כי חותמו קבוּע, הריהו ער וקולט את השבח והעליה של המתרחש והמתחדש. אולם אותה גושפנקא שהטביע וילקנסקי בספירת ההתישבות והיצירה הספרותית, אותו פתוס שהשקיע בבקורת השלילה ובהתווית החיוב ואותה מזיגה של הלכה ומעשה בבנין ארץ ובתחית עם, שנסתמלה באישיותו כסופר וכישבן – נחקקה במעמקי הויתנו הרוחנית והישובית ללא המחוֹת.

כבשדה החקלאות וההתישבות כך גם בקרית הספרות העלה את מפעלו למדרגת אמנות, הנקנית בכשרון מלידה, ביגיעה ובלימוד ובעבודה של התמכרות. סופרים שכמותו מקדשים את השורה הנכתבת, מיחדים את הספרות לבעלי־היכולת ומניסים את הדילטנטים. הקורא את וילקנסקי מתמלא יראת־כבוד בפני אומנות הסופר, שההנאה מפירותיה צריכה אולי להיות שוה לכל נפש, אך לא השימוש בה. הוא הורה: לא כל אחד רשאי לגדל תורמוס ולא כל אחד רשאי לאחוז בקולמוס.

וילקנסקי אינו פוסק מגירסא ומיצירה. הוא לא הגשים ולא מיצה עדיין את יכלתו הרוחנית והמעשית. על כך מעידים ספרו האחרון על ההתישבות, מאמריו ועבודתו המתמדת והפוריה בתחנת־הנסיונות. ולא סך־הכל ניתן כאן, אלא רמזי דרך, נסיון להבין ולהסביר את החזיון ששמו וילקנסקי.

תש"א