א
כל אימת שאנו רואים שירו נדפס, זע בנו איזה רטט, שיש בו יתר משמינית של חרדה: הייחרז השיר הזה אל חברו הטוב? היהיה זה שלב כלפי מעלה? או שמא יפגום את ספירת שירתו וישמש אות ומופת לספקן שבקרבנו, כי גם המשובח משלו וגם שאינו משובח הם עדיין מקרה ולא עצם, בחינת גץ שניתז מתחת לפטיש ולא שליחה של שלהבת גדולה. הן נסיון הוא בנו: כל פעם שאנו אומרים לחרוץ משפט על משורר צעיר, מיד מתיצב לפנינו הספקן־הלחשן, היושב כאורב בתוכנו, וקורא מקרא מלא: אל תאמין כי לא תיאמן. ציצים הרבה פורחים ורק מעט יעשו פרי. אפשר שזהו מין “עילוי” פיוטי, שדרכו להיות נוצץ ונובל, זורח ושוקע. ומן הזהירות שלא תקדים לברך, שמא תטעה ותתבדה. אכן, המבקרים־הפקחים נשמעים ללחשן הלזה. הם שוהים שנים רבות רבות ומשהים אצלם את ברכתם עד שלא נשתייר כל ספק ביחס לחתן־הברכה. או־אז מעתירים הם את טובם עליו כמתוך קרן־השפע. אלא שמאורע קל אירע בינתיים: שיבה נזרקה בו בחתן דנן. החתן כבר נעשה חותן. ולמבקרים לא נשאר לא לומר עליו מה שכבר ידוע לכל: שלמה המלך חכם הוא.
מידה זו בבקורת יש בה כדי להמית. מאה שתיקות ולא קול מבקר כזה. כל חות־דעת היא העזה, הסתכנות. מבקר, האוהב להרצות רק מעות במזומן ואינו נוטה ליתן אשראי, מבקר, שמביא במנין רק מה שיש כבר בעין – מה רבותא בו. המשורר הוא חלום. המבקר פותר את החלום. וידוע, שהכל הולך אחר הפתרון. אם החולם מרהיב אותנו, אם נשקפים לנו ממנו סבר וסיכוי, אם אין חלומו בדותא, אז רשאי, יתר על כן, חייב המבקר לומר לו: חלמא טבא חזית!
ב
משפטנו על שמשון מלצר לא יהיה נועז, משום שהוא יצא מזמן מגדר ספק. מזלו מזל ודאי. מי שכותב שיר כ“ריקודו של ר' זושא” שוב אינו צריך ראיה. כי בו יש לא רק הלך־נפש והסגולה להשרות עלינו הלך־נפש; בו יש גם מלאכת־עיצוב דקה, טביעת אצבעות של משורר, שלטון מתוכסס על החומר ותואם הצורה והתוכן. יסודות כאלה אינם ארעיים ומקריים; הם נחצבים ממחצב הנפש. הם שורש־נשמה ולא גילויים של מצב־רוח. שירים ליריים של משורר צעיר שאין בהם פעילות של עיצוב דמות, אלא מערכי־רוח בלבד, עשויים להשלות את המעריך. שהרי מצב־רוח כזה מצוי בכל עלם אוהב וכואב. אולם בגרותו של המשורר ותכונת־הקבע שלו ניכרות באופן־חיצובו, בכיבושו את החומר, ביציקתו לתוך דפוסים ובשליטתו על הליריות הרופסת. שמשון מלצר יודע לרסן בנפשו כוחות־תוהו ולהבהיר דמויות מרפרפות. חויותיו ומראותיו מתלבשים לבושי הוד. לפרקים ילבישם מחלצות יתר על המידה. אוהב הוא כלי מילת ושיראין. לפיכך יש בשירתו מן החגיגיות, מן העליה־לרגל. הקול רם במקצת. יש משהו של “בגילופין”. ואין אנו בני חורין מן ההרגשה, שמידת בזבוז נהוגה כאן.
מלצר אוהב את התנועה, את החליפות, את המשמרות הנכנסים ויוצאים. על כן ברצותו לגלם התרשמות או הלך־נפש, הריהו מצרף להם איזה מעשה או מאורע. השירים הטובים שלו הנם בעצמו של דבר עלילות, חטיבות דרמטיות מלאות מתיחות. כאלה הם “בין טלוסט העיר וטלוסט הכפר”, “דובוש והבעל שם טוב”, “ריקודו של ר' זושא”, “ר' ישראל מריז’ין בורח”, “מאיר הכליזמר”. נושא תוכנם מובא מקרוב ומרחוק, מגנזי עיר מולדתו ומנבכי תולדותינו. מחיצות הזמנים נופלות וגשרים נמתחים והולכים ביניהם. מאורעות ונעימות מושיטים זה לזה ידיהם מעֵבר לדורות. ניגונה של “המגרפה” שהיתה במקדש, ושירו של ר' זושא, ונגינת הקפליה עם בריחת הרבי מריז’ין – מתמזגים יחד ללחן אחד. בנפשו של מלצר הומים כל המיתרים האלה והדם מרעיד גם אותנו בשעת קריאה.
בשירי אהבה קלים וחרישים החל, אך כבר בהם היתה מערכת ורידים דקים, שדם נזל בהם. ובינתים הבשיל את השיר הריחני “לילך”, שאלמלא כמה טורי דברנות שבו, היה זה מזמור נפלא ומושלם לאהבה ולפרחים. ממנו דובבת לא רק האהבה, אלא כבר מציץ אלינו אפרה של אש האהבה, שמתוכו עתידה לקום התנערות גברית חדשה. וכך הולך היקף־ראיתו הלוך והתרחב, וחזונו כובש לו קמעא אזורי נפש ואזורי עולם חדשים. ביחוד מבהיק כוחו של מלצר כשהוא מטיל אותו כולו על דמות אחת או על רגע־חיים אחד. אותה שעה נעשית הדמות דמות־עולם והרגע רגע־עולם. פתאום מופיעים הם גדולים, נשגבים – סמלים. אולם לפתח זה רובצת סכנת הפאבולה, וראוי לו להזהר, שזו לא תפותח ולא תמותח יותר מן השיעור. הפאבולה ברכה בה אם היא משמשת שלד לקרום עליו בשר וגידין של שירה, אך פגם בה אם היא באה לשמה.
ג
זהרורי הומור זרויים על שירי מלצר. בדיחות־הדעת אינה כמין תבלין להם, אלא תוך, גילוי של מהות פנימית. ההומור הוא אור, זיו נפשי. באור זה אחוז עתה עולמו השירי של מלצר. גם בחריזתו יש מיסוד ההומור. אולם בתחום זה לא תמיד הכל כשורה. ניכר, שאין הוא ממצה כאן את כל יכלתו. על כמה מן החרוזים תו הפזיזות. חוקר ספרות גרמני אחד דרש מן המשוררים “אֶתוֹס החריזה”. ואמנם מצפונו של משורר מתגלה בחריזתו. פסוקי שירה שלא נחרזו כהלכה הם בחינת זווג שלא עלה יפה, ויש ליתן להם גט ולזווגם מחדש. הזווג האמיתי עתיד להמצא. לכל מלה בריאה וכשרה מזומנת בת־זוג, אלא שלפעמים חייב המשורר לרדוף אחריה ולבקשה, משום שהיא משחקת עמו במחבואים ורוצה שיטרח למצאה. חרוזים שנחרזו יפה מעלים בנו הרגשת פורקן: סוף סוף מצא מין את מינו. מלצר חורז לפעמים מין בשאינו מינו, או שהוא מתספק בחריזות של ראיה בלבד, כגון: “הכל – הקול”. ואילו אזננו נטויה לשמוע. דוקא משום ששירי מלצר חצובים מהיכל הנגינה, מורגשת כל צרימה וכל שריטה קלה. עמו מצוה לדקדק.
ד
שמשון מלצר כבר קנה לו שביתה בלבנו כמשורר ושוב אינו זקוק לחסותה של בקורת נדיבה. מפקידה לפקידה מושיט הוא לנו בקנה עיגולי־שירה, שתוכם רצוף מראה־עינים והלך־נפש, ומיד הם משתחלים במחרוזת הגדולה של השירה העברית, משום שהם חדשים ומסורתיים כאחת. אפשר שיש בהם פה ושם מום אמנותי, פסול משפחתי אין בהם. כי הם על טהרת השושלת הישראלית. ואל יהא זה קל בעינינו. כמה שירים של משוררים עברים חדשים עושים עלינו רושם של זמורת זר, של תרגום אונקלוס. דומה, המשוררים האלה, החיים כאן, נוטלים ציוריהם ומבטאיהם באספמיא. ולאמיתו של דבר אפילו השירה המהפכנית אינה רשאית להנתק ממקור מחצבתה. השירה היא שמרנית מטבעה. היא דולה את שפתה, סמליה ודימוייה מבאר העבר. הם מתגלגלים אליה דרך גלגולי מחילות, מתעברים עיבורי צורה ומשמעות, ומתגונים מן הקשת המתוחה על שמי ההווה. במבטא שירי אמיתי מקופלים שלושת הזמנים. השירה נולדת בסוד הצירופין.
מלצר יודע את סוד הצירופין. הוא נוגע בגיד־הנשה של הלשון העברית. ואם נוקעת מעט כף ירכה – אין בכך כלום. טוב לנו יעקב הצולע מעשו הגברתן והשעיר.
שמשון מלצר הוא חוטר נאה מגזע המשוררים העברים.
תש"ב
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.