ספר א'    🔗

מבוא לספר מחמד    🔗

השפעת דת האסלאם על התפתחות הקולטורה האנושית היתה במדה מרובה, ולא זו בלבד, אלא שבימי תקופה ארוכה, אשר נמשכו ימיה כמה מאות שנה, היו מאמיני הדת ההיא בלבדם נושאי דגל הקולטורא, החלון העובר לפניהם בעולם המדעים. הערביאים חִיו את הקולטורא העתיקה (ההשכלה היונית) מערמות עפר. הם היו מעתיקי הספרים הפלוסופיים והמדעיים הקדמונים ודובבו שפתי ישנים. ספרי הפלוסופיא, הרפואה, התכונה, ההנדסה ויתר הידיעות העיוניות והשמושיות נתפשטו על ידיהם. ואולם הם היו לא רק מעתיקי ספרים כמוריק מכלי אל כלי, עבודתם לא היתה מן השפה ולחוץ, כי אם היו מוסיפים גם מדעתם, להרבות את הקנינים הקולטוריים בעולם. בכמה פרטים נכבדים של המדעים תלמידיהם אנו ומימיהם אנו שותים. על כל פנים לא נוכל כחש, כי עשו להם בהסטוריא האנושית שם עולם לא יכרת והשאירו זכרון לעולמים.

גם בעולם המדיני עשה האסלאם רושם גדול והוא דבר נפלא עד מאד. איש אחד ממשפחה דלה, מבני חשוכים, קם ייסד דת חדשה. מאמיניו הראשונים לא הגיעו אפילו למספר עשרים איש. האיש הזה לא היה בעל כשרון רב, רוחו לא היתה נכונה וגם בגופו לא היה שלם, ועם כל זה עשה והצליח. חמשים שנה אחרי מותו היתה דת האסלאס שרתי במדינות. הבאים אחרי מחמד לכדו בגבורת ידם ובכח האסלאם ארצות רחוקות באסיא, אפריקא וגם באירופא. בספרד עשה האִסלאם חיל באופן נפלא ונעלה. שם נפגש בהקולטורא הישראלית. מהזווג הזה העמידה ההסטוריא תולדות, ודעת התקופה הזאת היא הכרת הקולטורא במיטב כחותיה.

להרבות דעת התקופה הזאת בעמנו היא בלי ספק ענין חשוב ויקר ראוי לעמול בו, אל המטרה הזאת הקדשתי את חבורי, לסייע לזה כפי כחי ויכלתי. בדעתי להוסיף על החבור הזה עוד אחרים מדברים ממאורעות הימים ההם. אם יהיה אלהים עמדי, אשתדל עד כמה שידי מגעת, להמציא להקוראים העברים ציור שלם מהשפעה הקולטורית הזאת.

השקפתי במקצוע ההסטורי הזה אבאר לפני הקוראים בקצרה, באמת ובלב תמים:

נודע ומפורסם היא, כי עזרה היהדות הרבה מאד ללדת חוק האִסלאם. וכאשר נתפשטה בעולם אמנם עברו דברי ריבות בין מחזיקי היהדות ומחזיקי האסלאם; אבל ברבות הימים נזדווגה הדת האסלאמית שנית עם דת ישראל, ועל ידי זה עשתה הקולטורא הישראלית חיל. הדבר הזה נודע למדי בתולדת עמנו, והוא אחד הפרטים העיקריים של הבנת ההסטוריא האנושית בכלל ושל התפתחות היהדות בפרט. לרַמֵז על הפרטים האלה – זהו בלי ספק חוב על כל חוקר הסטורי לאמתו. אבל ההשקפה ההסטורית צריכה להיות חפשית מכל משא פנים ומכל חפץ, היינו, כי עלינו להתרחק ממדה זו, לעשות את ההסטוריא סנגוריא לעם ישראל או להיהדות. עלינו להאיר נתיב על הליכות ההסטוריא, להבין את פעולותיה והתפתחותה, עלינו להשתדל בכל יכלתנו, להאיר אור על כל מחשכיה, אבל האמת תהא חביבה עלינו מכל דבר, ועלינו להזהר מאד, כי לא תֵעָשה ההסטוריא פלסתר, היהדות יש לה מקום קבוע, חשוב ויקר, בההסטוריא האנושית, אבל אם חפצים אנו להבין את היהדות לאמתתה עלינו להבין אותה בתור טבעת אחת בשלשלת ההסטוריא .

באה העת, כי נוציא את היהדות ההסטורית והמדעית מחוגה הצר, אשר צרו אותה בו עד היום. עלינו להעלות אותה עד מרום ההשקפה הפלוסופית, באופן כי חשיבותה וערכה נמצא בה בעצמה, באה העת להוציא את ההסטוריא הישראלית מהגיטו הרוחני, אשר נשארה סגורה בו עד היום. אל המטרה הנעלה הזאת שאפו גדולי חוקרי עמנו בראשית שנות המאה הנכחית, אלא כי לא היתה אז השעה ראויה לכך. כי בעת ההיא היתה החקירה המדעית של היהדות עודנה באִבה. ואולם אם רבו החקירות האלה בימים הבאים, הנה ההשקפה ההסטורית ירדה אצלנו מאז עשר מעלות אחורנית.

לכן היתה מטרת חבורי הנכחי, לא לעשות את היהדות פרט, כי אם לעשות את ההסטוריא כלל. חפצי לסייע, עד כמה שידי מגעת, להבין את ההסטוריא הכללית, ואז נבין גם את היהדות. עד כמה הגעתי אל המטרה הזאת ישפטו הקוראים הנבונים בחבורי זה וכן ביתר החבורים במקצוע זה, אשר אקוה להשלימם עוד עד תום התקופה החשובה הזאת של ההסטוריא.

_____________

בחבורי הנכחי שמתי מעיני על עיקר חשוב אחר בספרותנו, על אופן הכתיבה של שמות משפות אחרות, כי תהיה בצורה עברית ולא בצורה זרגונית, כאשר השתרש הדבר בימים האחרונים בספרותנו, במקומות שונים דברתי כבר על הדבר הזה (עיין למשל מאמרי ״טהרת הלשון" במ“ע ״השלח” כרך ב' עמור צ“ד צ”ו) גם הצעתי איך לעשות תקונים באורתוגרפיא העברית בנוגע לצורת השמות הבאים לנו מחוץ. ואם בכתיבת שמות לעזיים כך, בכתיבות שמות של עמים שֵׁמיים עאכ"ו!

מטעם זה נתתי אל לבי, לכתוב את כל השמות הערביים המובאים לרוב בחבורי זה ככתבם באותיות עבריות, ונודע הוא, כי על פי הרוב מתאים הא“ב הערבי אל הא”ב העברי, אבל יש אותיות משונות בהברתן בערבית מאשר היא בעברית, גם יתרות אותיות הא“ב הערבי על אלו של הא”ב העברי. לקוראים בלתי בקיאים בזה ראיתי להקדים כללים אחרים:

האותיות הערביות מתאימות לאותיות העבריות באופן כזה:

א. גם בערבית היא אות קונסוננטית ותנועה כאחת, אלא שבערבית נוהגת יותר בתור אֵם הקריאה ובמקום שכותבים בעברית חסר א' עם תנועת קמץ או חולם, כותבים בערבית מלא א' (מקום=מקאם, קָם קָאַם).

ב. דומה בערבית לבעברית, אלא שבערבית אין ב' רפויה.

ג. דומה בערבית לג' העברית, אלא שהברתה היא כמו gi במלת giorno באיטלקית.

ד. שני מיני ד' יש בערבית: האחת (בלי נקודה) הברתה כמו ד' בעברית והשני (ד) הברתה כמו דז. אין ספק, כי בימים מקדם היה כזה גם בעברית ומטעם זה נמצא השתוות זכר=דכר, זקן=דקן וכדומה.

ה. ענינה ממש כמו בעברית, ובסוף המלה עומדת גס בערבית במקום תנועה כמו בעברית (שרה, גלה וכו').

ו. עניינה בערבית כמו בעברית: היא אות קונסוננטית ואֵם הקריאה, אבל בערבית רגילים יותר לכתוב חסר, ובתור אֵם הקריאה תבוא לעתים יותר רחוקות ועל פי תנאים ידועים.

ז. ענינה כמו בעברית.

ח. שני מיני ח' יש בערבית, האחת בלי נקודה היא כמו בעברית ומוצאה מן הגרון, והשניה (ח) היא כעין כף רפויה ומוצאה מן החֵך. הכותבים ערבית באותיות עבריות נהגו להשתמש באות כ' לצורך הח' עם נקודה. ואולם אני כתבתי בצורה ערבית. רק מלת ״כליף" כתבתי בכ' ולא בח אף ע"פ שענינה בח; מפני שכן נודעה ומפורסמת בצורה זו לרוב.

ט. שני מיני ט' יש בערבית, ט' בלי נקודה והברתה כמו בעברית, וט' עם נקודה (ט) והברתה טצ. אין ספק כי בימים מקדם היה הדבר הזה נוהג גם בעברית, ולפיכך נמצא לפעמים אות ט' מתחלפת עם צ‘, וע“פ זה נבין מה בין ״חָטְב” שענינו אריגה ( חטובות אטון מצרים) וזה שענינו ״חצב", כי ההבדל היא בשני מיני ט’ שנמצאו גם בעברית.

י. ענינה כמו בעברית, אלא שגם היא השתמש רק לעתים רחוקות בתור אֵם הקריאה וע“פ הרוב היא אות קונסוננטית. כי כשם שאתה מוצא, כי בשפה ערבית נוהגים להרבות בכתיבה מלא א', כן נראה, כי כותבים ע”פ הרוב. חסר יוד או ואו.

כ. ענינה כמו בעברית

ל. כנ"ל

מ. כנ"ל

נ. כנ"ל.

ס. אין בערבית ומשתמשים תמיד לצרך ההברה הזאת בשׂין שמאלית. הכותבים ערבית בא“ב עברי נהגו לכתוב תמיד בס' (גשם-גסם, שמואל=סמיל וכדומה). אני כתבתי פעם שׂין שמאלית (כדי להורות על השתווה הגזע אל העברי) ופעם בס'. ואולם כתבתי מֻשׂלִם, להורות כי עיקר הוראת הדבר היא כמו ״שלם” בלשון חכמים (הנמצא לרוב במדרש) ולסורית שְׁלֶם, שענינו ״מסר נפשו אל איזה דבר" או מסורת בכלל. ואולס כתבתי אִסלַאם (ולא אִשְׁלַם), כי כן נשתרש אופן כתיבת המלה הזו בספרותנו.

ע. שני מיני ע' יש בערבית, אחת בלי נקודה וענינה כמו בעברית ( במבטא הספרדי), והשניה עם נקודה (ע) והברתה כמו ג' או כמו גר, ובפרט קשה מאד לאיש אירופאי לבטא אותה אל נכון. אין ספק כי בשכבר הימים היה הבדל זה בין ע' לע' גם בעברית, ולכן אתה מוצא, כי העתיקו השבעים בעל=Baal, יעקב=Iakob, ואולם כתבו עזה=Gaza, עמורה=Gomora, רעואל-Reguel. הכותבים ערבית בא"ב עברי רגילים לכתוב במקום ע אות ג' הקרובה לה בהברתה, ואולם אני כתבתי תמיד ע.

פ. ענינה כמו בעברית, אלא שבערבית אין פ' דגושה, ובמקום פ' דגושה כתבו ב' (פתלמוס– אבטלמוס).

צ. שני מיני צ' יש בערבית. האחת בלי נקודה ומבטאה כמו בעברית ( בהברה הספרדית), והשניה עם נקודה (צ) והברתה כמו th באנגלית, אין ספק, כי בימים מקדם היה ההבדל הזה נוהג גם בעברית.

ק. ענינה כמו בעברית.

ר. כנ"ל.

ש. כנ"ל.

שׂ. ( שין שמאלית) כבר דברתי אודותיה באות ס'.

ת. שני מיני ת' יש בערבית. האחת היא מאותיות השנים וקרובה לש' (שלשה-תלת, שנה-תנה, שלג-תלג) והשניה היא כמו ת' בעברית. ובהיות שאין ההבדל גדול כ"כ לא רמזתי עליו בכתיבת השמות.

עוד ראיתי להודיע בדבר התנועות כללים קצרים.

שלש תנועות יש בערבית: פַתְחָה כִסְרָה, צַמַּה, הפתחה הוא הפתח שלנו, אבל ברוב מבטאים אותו כפתח קטן (סגול). והדבר הזה התחיל כנודע גם בעברית בנקוד הטברייני, אבל לא הספיק לדחות את הברת הפתח הגדול. מבלי להשגיח על ״אם למקרא" נקדתי תמיד פתח במקום ש״אם למסורת" מצרכת הפתחה. תנועת הכסרה משתמשת לתנועת החירק והצירה בעברית והמבטא משונה בפי הערביאים לשבטיהם. ובהיות כי קשה להודיע הכללים הנוגעים בזה בשורות מעטות אודיע רק בקצרה, כי נמשכתי אחרי המבטא של בני מזרח, הצמה משתמשת גם כן לשתי תנועות: לחולם וקבוץ. וגם בזה קשה להודיע בקצרה את שנוי המבטא בין בני מדינחאי ובני מערבא. ואולם די יהיה להודיע, כי לפעמים נקדתי חולם ולפעמים קבוץ הכל ע"פ מבטא בני המזרח. ודי בכללים הקצרים האלה.

א. קורות מחמד טרם היה לנביא    🔗

______________

דבר נודע ומוסכם הוא בין כל חוקרי ההסטוריא, כי בטול הקבוּץ המדיני של עם ישראל ופזור בניו בעמים הועילו הרבה להתפשטות הדתות החיוביות, אשר קמו אחר כן. וכבר נודע, כי הפזור הגדול של עם ישראל לא החל עם חרבן בית שני, אלא שנים רבות קודם לכן. בכל ארצות ההשכלה העתיקה נמצאו אז יהודים, וביחוד בערים הגדולות מרכזי המסחר ורוכלות עמים, לא נדבר מישוב היהודים אשר במדינת בבל או במצרים; כי שם ישבו מזמן חרבן בית ראשון רבים מבני ישראל והיה להם כעין מרכז מדיני, באופן כי היהדות הפלשתינית היתה אחרי כן, מזמן רדיפות אנטיוכס ואילך, ״שלישיה למצרים ולאשור [בבל] ברכה בקרב הארץ“¹. ואולם גם ביתר הערים הגדולות באסיה ובאפריקא, ואחר כן גם באירופא, היינו בערי איטליא ויון, נקבצו בסוף ימי בית שני עדות החשובות של בני ישראל. הדבר הזה גרם הרבה להתפשטות הדת החדשה, כי לאט לאט הרגלו העמים במנהגי הדת הישראלית, אשר בתחלה היו מלעיבים בהם; ואולם בראותם את שכניהם היהודים מתמידים בקיום המצוות האלה החלו רבים להתחקות עליהן. ברבות הימים נוכחו רבים מהאומות, כי יש גם טעם לשבח בשמירת התורה הזאת, וביחוד קנאו הנשים בנשי ישראל, אשר ראו טובה בבית בעליהן, בעוד כי אצל הרומאים והיונים ואצל כל המתנהגים על פי המנהגים של ההשכלה העתיקה היו הנשים על פי הרוב יושבות ומתנולות. כי חיי המשפחה אצל העמים בימים ההם היו עכורים מאד, ומשובה מוסרית אחזה בכל פנות העם. לעומת זה ראו את היהודי חי חיי נעם וטהרה בביתו ובמשפחתו ויקנאו בו ויאמרו לעשות כמהו. בסוף ימי בית שני היו רבים, וביחוד הנשים מבני מרום עם הארץ, נמשכים בסתר לבם אחרי היהדות. המשכילים שבהם, אלו שחֻנכו על פי ההשכלה העתיקה, היטב חרה להם על הדבר הזה, ומה גם מעת שהָשפל עם ישראל במצבו המדיני ובניו הלכו בשבי; אז רעמו המשכילים על בני עמם, אשר ילמדו אל דרכי עם מפוזר ומפורד, גוי ממשך ומורט, שבימים ההם ירד כבודו מאד. ואולם כל התחבולות אשר עשו, ״לקדם פני הרעה”, ורוב הלעג אשר שפכו על רבים מבני העמים, אשר התיהדו – כל זה לא הועיל לעצור בעד תהלוכות הזמן. בטול ההשכלה העתיקה והתפשטות הדעות הדתיות החדשות היו כבר להכרח הסטורי, ומי יעמוד בפניו?

לעומת זה עלינו לדעת, כי אמנם קשה היה להרגיל את העמים אל המנהגים הדתיים של ישראל, אשר כמו זר נחשבו להם; אבל בנוגע לעיקר היהדות, היינו האמונה באחדות הבורא, כבר נתקבל הרעיון הזה מדורות קדומים בין המשכילים והנמשכים אחרי הפלוסופיא. כבר מימות סוקרט ואילך היתה האמונה באלילי יון רופפת בידי המשכילים, אם כי התרעמו בני העם על ״הכפירה במסרת אבות" ודנו את הפלוסוף, אשר דבריו נטו למינות, לשתות סף רעל. ואולם בדור הבא אחריו, היינו בימי הפלוסוף אפלטון ותלמידו אריסטו, נשתרש כבר בלב המלומדים והחכמים מושג אחדות ״המצוי הראשון“. בעיקר הזה לִמד אריסטו שיטה שלמה, להרחיק כל מושג של גשמות או של רבוי בטבע המצוי הראשון. ולא זו בלבד, אלא שהחקירה ההסטורית – אשר לא תדע משא פנים – תתן עדותה, כי בכמה פרטים חשובים של העיקר הדתי היינו אנו, קהל המיחדים, תלמידי הפלוסוף היוני, כאשר לא על חנם כבדוהו חכמי ישראל וענדו את דבריו עטרה לראשם. על פי הדברים האלה לא נתפלא לראות, כי בסוף ימי בית שני, אחר אשר התגברה הקולטורא היונית ברוב הארצות הנושבות מבני אדם תרבותיים, נשב הרוח מכל עבר ופנה להתקרב גם אל הדת הישראלית. ובפרט מעת אשר קם השליח פולוס והורה דעה, כי רק בני ישראל נתחייבו בשמירת המצוות המעשיות, אבל בני נח הכופרים בע”ז ומתרחקים מגלוי עריות ושפיכות דמים וכיוצא בזה וגם יאמינו בתועלת הגאולה הרוחנית שהביא המשיח לעולם, כל אלה הם בניו של מקום ומבניו של אברהם אבינו ברוח, מני אז התפשטו אלו הדעות יותר ויותר בין העמים, והדת הישראלית נודעה – אם כי בצורה חרשה – אל כל עמי הקולטורא.

קרוב לזה – ואולם בכמה שנויים עיקרים – היה דרך התפשטות דת מחמד, ההסתכלות בחזון ההסטורי הזה חשובה היא מכל צד, כי דת האִסלאם נוסחה בימים מאוחרים לערך, היינו כי צעירה היא לימים מיתר הדתות החיוביות, באופן כי נדע לא רק דרך התפשטותה, כי אם גם דרך הִוָּסדה. הדת הזאת נוסדה לעין השמש, בפני קהל ועדה. כי בעת ההיא, כאשר יצא הנמוס הדתי הזה לעולם, היה כבר מו"מ בין כל העמים, וכלם הביטו בעין פקוחה ושום לב על המקרים ההסטוריים האלה, אשר קרו או במדינת ערב, אם כי לא ידעו אז, כמה תוצאות נכבדוה עתידות להמקרה הזה.

במאורע ההסטורי הזה השתתפו, כנודע, רבים מבני ישראל, אשר ישבו אז בין השבטים הערביאים, וכמה מהם התערו שם ועלו לגדולה. במדינות ערב היה עוד ניר לבית ישראל, כי שם יסדו להם גם מרכז מדיני, עד שבא מחמד והרס אותו. על פי הדבר הזה יבואר לנו, כי תולדת דת האִסלאם נוגעת בכמה פרטים בהסטוריא הישראלית, לא רק על ידי זה, כי רובי תורתה שאבה הדת הזאת מלמודי הדת העברית, אלא גם על ידי המאורעות המדיניים, אשר אירעו את עמנו בימים ההם.

שבטי הערביאים היו אמנם קרובים יותר לעמנו בתכונת גזעם, וגם מנהני הדת הישראלית לא עוררו כל כך תמהון בלבם כמו בלב העמים המחונכים ברוח ההשכלה העתיקה. אתה מוצא למשל, כי מצות מילה עוררה תמיד שחוק ולעג בין היונים, באופן כי היהודים המתקרבים להשכלת העם הזה בושו במצוה זו ומשכו בערלתם, כדי לכסות על ערותם. ואולם בין רוב העמים השמיים היה המנהג הדתי הזה נוהג מימים רבים. כן גם אִסור אכילת בהמות טמאות וכדומה, ואולם לעומת זה התהוללו שבטי הערביאים באלילים ועבדו לעץ ולאבן, באופן כי האמונה באל יחיד ומיוחד, אשר עיני האדם לא תראינה אותו, היתה רחוקה מאד מלבם. באחת: בני ערב היו קרובים לעם ישראל מצד הגזע ומצד המנהגים הדתיים, אבל רחוקים ממנו בהשכלתם. היהודים היו כבר עם קולטורי, בעת אשר עמדו עוד הערביאים על מדרגה קולטורית פחותה מאד ולא נהנו עוד משום קולטורא אחרת.

בסוף שנות המאה הששית למספר הרגיל אנו מוצאים עוד לפני לדת החוק האִסלאמי ראשית התעוררות קולטורית בין שבטי הערביאים. מושגים דתיים צרופים קרובים למושגי היהדות בנוגע להאמונה באחדות הבורא לא היו להם עוד בימים ההם זרים כל כך. רשימות כאלה נמצא למכביר בפיוטי הזמן ההוא. הפייטן לַביד יאמר למשל: ״כל דבר הוא אפס ואין זולת אלהים“, או כי יאמר: ״מי אשר יובילהו אלה בדרך הטוב והישר הוא הולך לבטח ולבו כמוך בטוח באלהים”. מאמרים כאלה נמצא בפיוטי הערביאים גם טרם נגלה עליהם הנמוס הדתי של מחמד; אבל אין ספק לנו, כי בעת ההיא קבלו בני ערב כבר השפעה במדה מרובה מצד היהודים והנוצרים אשר גרו בתוכם. ישוב היהודים במדינת ערב, או כאשר תקרא בפי רושמי הגלילות, ב״חצי האי הסינאי“, הוא קדום מאד, ואולם יותר קדום לו יחוס עם ישראל אל שבטי ערב. על פי המסורת העתיקה בכה”ק, הערביאים עצמנו ובשרנו הם, ועל אברהם אבינו התיחסו מימי קדם. החקירה ההסטורית תבאר לה אלו הרשימות ההסטוריות באופן כזה: עם ישראל הוא במולדתו אחד השבטים השמיים, אשר גרו במערב אסיא. טרם התנכר במושגי דתו בתור לאום בעל צביון מיוחד, היה לו מו“מ עם אלו השבטים השמיים הקרובים לו בגזע ובמקור מולדתם. ואולם גם אחרי אשר התחיל העם הזה להתיחד ולקבל קלסתר פנים לאומיים בפני עצמו גם אז עברו עוד כמה תקופות, עד כי גמרה ההסטוריא את מפעלה זה. בינתיים היו שבטים שמיים אחרים מעורבים מעט או הרבה. בשבטי ישורון, היינו, כי קבלו קצת מהמנהגים הדתיים של עמנו, באופן כי חסרו עוד הסימנים המובהקים להבדיל על ידיהם בין ישראל ליתר העמים השמיים. שבטים כאלה היו ביחוד הערביאים, כמו שבט מדין, או לכל הפחות חלק ממנו, אשר התיחס על חובב חותן משה². לפי מסרת עתיקה (במדבר י' כ“ט–ל”ב) אמרו בני חובב בזמן מן הזמנים להפרד מעם ישראל, אבל סוף סוף לא עשו כן. אבל בשבת ישראל על אדמתו נפרד השבט הערבי הזה לשנים. חלק אחר נטה את אהליו בצפון א”י (שופטים ד', י"א), אבל לא נחשב עוד לגמרי על עם ישראל, באופן כי היה שלום ״בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני", בעת שהיתה מלחמה בינו ובין ישראל. ואולם חלק אחד ממנו נבלע כמעט בתוך עם עמלק (שמואל א' ט"ו, ו'), ועם כל זה סר מתוך העם הזה, כאשר החרים אותו שאול, בעוד אשר חלק אחר נבלע לגמרי בעם ישראל (שם כ“ז, ט' ול', כ”ט). על כל פנים עברו ימים רבים טרם נתיחד עם ישראל בפני עצמו ונפרד מהשבטים האלה, אשר התיחסו עמו על מקור מולדת אחת.

מובן מאליו, כי היו הערביאים נודעים לעם ישראל לשבטיהם השונים, כאשר נמצא רשימתם בתורתנו, בימים מקדם לא ידעו עוד את שם הכללי ״ערביאים" או בני ערב, כאשר בכלל לא נקראו עוד המדינות האלו בשם הכללי הזה. הרשימה העתיקה בתורתנו מספרת: ״ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם". בשם ״בני קדם" או ״השכוני באהלים" נקראו הערביאים גם אחרי כן (שופטים ו‘, ג’; ח', י"א). הראשון אשר קרא לאלו הארצות ולהעם היושב בהן בשם ״ערב“, היה ישעיה הנביא (כ“א, י”ג). מימות שאול ואילך לא היה כנראה שום יחס בין ישראל ובני ערב כל ימי בית ראשון, ואולם בימי בית שני נדע כי באו במו”מ זה עם זה, הן למלחמה והן לשלום. אחרי אשר נחרבה ירושלים ואחריה גם העדה הגדולה של אלכסנדריא, ברחו רבים מהיהודים לערב. שם התישבו בארץ לשבטיהם במקומות שונים. – בהיותם קרובים להערביאים בשפתם קבלו עד מהרה רבים ממנהגיהם ונדמו להם בחייהם הקולטוריים. כמהם היו אוהבי החירות המדינית במדה מרובה, ואך בקושי נכנעו תחת ממשלת מלך ושר. הם היו אמיצי לב בגבורים ויוצאים לקרב להגן על כבודם וכבוד משפחתם או אפילו על כבוד איש החוסה בצלם. כבני ערב היו מכניסי אורחים, אוהבי הפיוט והזמרה, גם את ההתפארות המרובה וההפלגה. ואולם אם גם נדמו אל הערביאים במעשיהם ובחייהם הקולטוריים לא עזבו את דת מורשה. אמנם לא שמרו את כל מנהגי אבותיהם כאחיהם בא“י או במדינת בבל, אלא רק את עיקרי הדת המצוה להם מפי משה. מתורה שבע”פ לא ידעו כנראה הרבה זולת האגדות והספורים הנמסרים. ואולם דבר זה, כלומר דעתם את האגדות הנמצאות בתלמוד, לא יוכיח לנו כלום, כי ידעו עד מה מקבלת זקנים, כי כבר שערו כמה חוקרים אל נכון, כי אלו ההגדות והספורים דבר אין להם עם תורה שבע“פ, אלא כי היו נמסרים באומה מימי קדם והם חלק מרשימות ההסטוריא הישראלית, אשר מאיזו סבה לא נכתבו ״בכתב בית ישראל”. היהודים בערב החזיקו בספרים הקדושים (כלם או מקצתם) ויקראו בפי הערביאים בשם ״אנשי הספר" (אַהְל אלכִתַּב). את התורה למדו לבניהם בבתי הספר שהקימו להם ואשר יקראו בפיהם בשם ״מדרש". ובכלל אין ספק, כי עלו היהודים בהשכלתם על הערביאים שכניהם.

היהודים בערב נפרדו לשבטיהם. במדינת חַיְבַר מצפון למדינת יתרב (אשר נקראה אחר כן בשם מדינה) ישב שבט עברי אחד נודע בגבורתו ובעוז רוחו. הוא בנה לו מבצרים חזקים להגן על חירותו המדינית כאחד שבטי הערביאים, וחירותו זאת עמדה לו, עד אשר גבר עליו מחמד. בנגב ערב היו היהודים על פי הרוב סוחרים מופלגים, אשר סחרו אל ארצות רחוקות. הם שלחו את יבול הארץ אל מעבר לגבול ארצם וקנו מהסוחרים הבאים שמה את כל הדרוש לבני ערב. בצפון הארץ היו היהודים ״שכוני באהלים" ורועי מקנה. בכלל התערו שם וחיו בשלום ובשלוה עם שכניהם הערביאים. מובן מאליו, כי כמנהג המדינה עברו לפעמים דברי ריבות בינם ולא פעם אחת נועדו לקרב, אבל טרם נתפשטה דת מחמד לא היתה מעולם שנאה-דתית בעולם וגם לא התמידו המריבות ביניהם. הערביאים שמעו מפי שכניהם היהודים את רובי תורתם ובפרט התענגו לשמוע את ספוריהם המסורים להם ואשר כפי הנראה קבלו בני ערב אותם בצורה משונה. כן למדו מעט ממושגי דתם, וכפי הנראה גם כנוי יראתם בשם ״אללה" למדו מישראל והוא השם הקדוש הזה במבטא הארמי (אֱלָהָא); כי כן נראה את רוב הבטויים העבריים, אשר קבלו הערביאים (ובפרט אלה אשר הם כנויי קדושה), כי בטאו אותם במבטא הארמי. למשל רוּחא, קדישא, משיחא וכדומה³, ואולם הסימן הזה הוא חשוב לנו מצד אחד, יען כי על פיו נדע, כי קבלו הערביאים מושגים דתיים גם מהנוצרים אשר בסוריא. ובאמת נדע, כי באו הערביאים כבר בשנות המאה החמישית למספר הרגיל במו"מ עם סוחרים נוצרים ממלכות ביצנץ ואלו השתדלו לגייר אותם לשם הדת הנצרת.

מצב השכלת הערביאים לא היה אמנם במדרגה גבהה לפי מושגינו אנו בימינו אלה. אומרים, כי רובם לא ידעו אף קרוא וכתוב, ומחמד בעצמו היה אחד מאלה. ואולם ראוי לנו לדעת. כי אין מודדין את הקולטורא הקדומה באותה מדה אשר נמוד את ההשכלה בדורנו, בודאי בימינו נחשב איש, אשר לא ידע אף קרוא וכתוב, בתור מחוסר התרבות ואינו מן הישוב ואולם בדורות קדומים לא היה המדרש העיקר אלא המעשה. אנשי מדות, אשר לא ידעו קרוא וכתוב, עשו להם בהסטוריא שם עולם לא יכרת. ביניהם נמנה גם הקיסר קרלוס הגדול. לפי זה לא יהיה חסרון ידיעתם של הערביאים בפנה זו סימן מובהק על שפלות מצבם בהשכלה. נודע לנו, כי היו להם גם לפני התחלת האסלאם מליצים מפוארים ופייטנים אנשי השם, אשר מצאו חן בעיני העם וגם השפעתם על העם היתה גדולה. הפיוט היה עיקר גדול בחיי האומה. בשעה שנלחמו שני שבטים זה בזה, שכר לו כל אחד ואחד פייטן נודע לשם, לקלל את בעל מלחמתו, היינו לחבר עליו שירי התולים. וכל אשר הגדיל על חבירו בפיוטים כאלה יצא מעוטר בנזר הנצחון ואמן גדול יקרא. על פי הדברים האלה יובן לנו היטב ענין פרשת בלעם שבתורה. כן היה מנהגם לחבר פיוטים על נצחונם או על מות גבוריהם, ושירים כאלה היו שומרים בפיהם ימים רבים. בכלל היה הפיוט חביב עליהם מאד, כן אהבו להתוכח על דבר אמונות ודעות ולשמוע שיחות דתיות מפי ״אנשי הכפר", היהודים או הנוצרים. אמנם החזיקו בביתם אלילי עץ ואבן, אבל רק כעין זכרון בעלמא; ובימים האחרונים טרם נוסד האִסלאם ידע כבר רוב העם, כי אין תועלת באלילים האלה, רק המקדש הכללי המשותף לכל שבטי הערביאים, הוא מקדש האבן הקדושה (קעבה) במכה, העריצו כלם, יען כי על חג מכה היה בנוי כל אשרם הלאומי. ימי החג הזה היו עצורים למלחמה ולריב, באופן כי אז היו הדרכים בטוחים, ולכן נקבצו ליריד מכה מכל ערי ערב ומסחרם גדול במאד.

כן היה מצב הדבר, כאשר נולד ביום העשרים לירח אפריל שנת 571 למספר הרגיל⁴ מחמד, או כפי שנקרא בכנויו⁵ אבו אל-קאסם בן עבד-אללה בעיר מכה.

שמו מנוער לא היה מחמד, כי השם הזה כנה לעצמו אחר כן, כאשר היה לנביא לעמו. כפי הנראה היה שמו העצמי בילדותו קֹתַב, כי בכלל לא היה שם מחמד או אחמד (אשר פתרונו ״החביב" משרש חמד) נודע בעולם הערביאים טרם יצאה דת האסלאם. ואולם הערביאים מספרים הגדה אחת, אשר על פיה קורא לנער היֻלד בשם מחמד מלדה, יען כי נגלה מלאך אחד לאבי אביו בחלום וצוה לו, כי יקרא לבן בנו העתיד להולד בשם הזה. בכלל מספרים המֻשלמים כמה אגדות על דבר לידת הנער מחמד, למען הוכיח, כי מרחם הָקדש לפעול גדולות ונצורות בעמו; אבל כמובן בדויות הן כל עיקרן או ברובן.

כאשר נולד מחמד מת כבר אביו עבד-אללה, אשר היה איש עני והלך עם שיירא אחת לעיר עזה אשר בפלשתינא. בשובו (בראשית החורף שנת ד' אלפים ש"ל ליצירה) נחלה בדרך וימת בעיר יתרב. אמו אמינא ילדה אותו כששה חדשים אחרי מות עבד-אללה. אבי עבד-אללה שם עיניו על הנער הנעזב לגדלהו, וגם אסף את העזבון הקטן, שהניח בנו המת לשמרהו בשביל היתום. שבט בני קֹרַיִש, אשר עליו התיחסה משפחת מחמד – משפחת חאשִם –, היה אמנם אחד השבטים היותר חשובים ונכבדים בין הערביאים; אבל משפחת מחמד בעצמה, בין מצד אביו ובין מצד אמו – משפחת זהר – לא היתה חשובה כלל, כּי לא היתה מבורכת בעושר ונכסים. רוב בני משפחת חאשָם היו סוחרים קטנים, או נוסעים בלוית שיירות של סוחרים – כאשר היה גם אבי מחמד – למען מצא חית ידם, וכמעט כלם התפרנסו בדוחק.

מחמד היה מנעוריו בן עוני. אביו הן מת עליו טרם נולד, ואולם גם אמו אמינא מתה בדרך, בהיותו ילד בן שש שנים, בשובה מלבקר את קבר בעלה. וישאר מחמד יתום נעזב אין לו אב ואם. אבי אביו, הישיש אבו אל-מֹטַלְב, חמל על היתום ויאספהו הביתה, ואולם בעת ההיא היה כבר זקן שהגיע לגבורות, ואחרי שתי שנים מת גם הוא. לפני מותו צוה על בנו אבו-טאלְב (או בשמו העצמי עבו-מַנָאף) לחמול על הנער העזוב ולאספהו אל ביתו, אבו-טאלב היה עני מדוכא ובקושי פרנס את בני משפחתו. אבל רוח נדיבה סמכתהו, להשגיח על הנער בכל יכלתו, גם הגין עליו אחרי כן, כאשר רבו צריו, אף כי הוא בעצמו לא האמין מעולם בנבואת מחמד. ואולם בנו הבכור טאלב שנא את בן דודו ונלחם נגדו אחר כן.

העזבון הקטן, שהניח עבד אללה לבנו, הלך תמס בזמן קצר, והנער הוכרח לבקש לו איזו עבודה לפרנס את עצמו. בנעוריו היה רועה צאן בני מכה, ואולם ראוי לדעת, כי בני מכה לא היו יושבי אהלים ורועי מקנה, באופן אשר לא יהיה עסק זה נבזה כל כך בעיניהם, כמו בעיני הערביאים הבדואנים. בעיני יושבי העיר היה רועה מקנה בשפל המדרגה, ואיש הגון לא קבל עבודה כזו על עצמו, שכרו היה קטן מאד, ולמען הטיב מעט את פרנסתו היה רגיל לאסוף גם פרי הארץ ביער ולמכור בעיר. כאשר גדל מחמד אחר כן התפאר בזה ואמר, כי האלהים יבחר ברועי מקנה לתת דברו בפיהם וכמה רועים היו לנביאים.

בהיותו כבר לעלם חדל לרעות את צאן בני עירו ואחז בפרנסת רוב בני משפחתו, היינו ללוות את השיירות היוצאות אל ערי החוף ולשרת את הסוחרים בדרך. ובעיר מכה נמצאה אז אלמנה עשירה ושמה חַדִיגָה (חרישה). בעלה היה אחד הסוחרים היוצאים בשיירא ובמותו אחזה גם היא בעסק הזה, לה נשכר מחמד, בהיותו בן עשרים וארבע שנה, ויהי המוציא והמביא את כל עסקיה, גם הלך בשיירא לקנות ולמכור סחורות שונות. ואולם לא בפעם אחת עלה מחמד לגדולה זו, כי בתחלה לא היה משרת קבע בבית האלמנה, כי אם בכל פעם אשר שלחה חדיגה סחורותיה למרחק שכרה את מחמד לתכלית זו ושכרו היה גמל אחד. גם הפקידה את אחד מקרוביה להיות מנהל עסקה בדרך. באופן זה היה מחמד רק הַגַמָל ומשרת את העומד על גביו, ורק אחרי כן, כאשר ראתה כי איש נאמן הוא ועושה מעשיו בישר, מסרה לו את כל ענייניה. חדיגה היתה בעת ההיא כבת ארבעים, וזאת היא כמעט שעת זקנה בנשי הערביאים. אבל מחמד היה עני, ואף כי מלאו לו כבר עשרים וחמש שנה, לא היה בידו לפרנס אשה. לכן לא היה סרבן גדול, כאשר נתנה מרת חדיגה עיניה בו ותאמר להנשא לו. לחדיגה היה עוד אב זקן ושמו חוַיְלד, אשר השדוך הזה היה לא לפי כבודו, ולכן לא אבה להסכים לזה בשום אופן. אבל האשה ידעה להפיק חפצה על ידי ערמה, כי השקתה את אביה יין ותשכרהו, בינתים נאספו העדים וקרובי החתן, בעוד כי אבי הכלה לא ידע בשכבו ובקומו, ובכן היתה למחמד לאשה. כאשר התרונן אביה מיינו וידע מה עשתה בתו קצף על זה קצף גדול, גם בני משפחתו רבו את מחמד בחזקה ויאמרו להכותו נפש. ואולם קרוביו נאספו גם הם ולא נתנו לגעת בו, לבסוף נעשה שלום ביניהם והזווג מצא מנוחה.

מחמד כבד את אשתו כל ימי חייה, בידעו, כי היא הרימה אותו מאשפות, ולולא היא, אשר לקחתו אחרי כבוד, כי אז היה אובד בעניו. כל ימי חייה לא נשא אשה אחרת עליה כמנהג הערביאים, וגם אחרי מותה היה רגיל לספר בשבחה ולהקריב בכל שנה ושנה זבח לעלוי נשמתה. ובאמת היה חייב בכבודה, כי מלבד העושר והנכסים אשר הכניסה לו, אהבה אותו באמת ובלב תמים עד רגעה האחרון. ובעת שהחל להתפאר בנביאות וכל מיודעיו רחקו ממנו האמינה היא בו אמונת אומן ותחזק את לבו באלהים, לבלי יחת מגערת אויביו ומשנאת מתקוממיו החושבים עליו רעה. ימים רבים היתה חדיגה כל קהל עדתו; היינו כי רק היא היתה רגילה לשמוע את. דרשתו, אשר דרש כפעם בפעם כנח עליו הרוח. את החסד הזה זכר לה מחמד גם אחרי מותה, כי ספר תמיד בשבחה והלל בשערים מעשיה.

עד העת ההיא לא הצטיין מחמד בשום דבר, וגם אחרי אשר נשא אשה עשירה לא הגיע לאיזו שררה בעירו, אלא עסק תמיד במסחר, להרבות כבוד ביתו. חדיגה ילדה לו שני בנים וארבע בנות. הבנים מתו בילדותם, ורק הבנות נדלו ואביהן השיאן לאנשים. מחמד נודע בין אנשי עירו בתור איש ישר, אשר נשא ונתן באמונה. מספרים, כי עשר שנים אחרי חתונתו נבנה מחדש המקדש (קעבה) אשר במכה, אז קם ריב בין אנשי המקום על דבר האבן הקדושה השחורה, מי יקים אותה וישאנה אל המקדש החדש, וכמעט שיצאו למלחמה על אדות הדבר הזה כמנהג הערביאים. אז הציע אחד מהם, כי טוב להתפשר באופן כזה, כי האיש אשר ידרוך ראשונה על סף המקדש אליו יקרבו המשפט הזה, ויקר מקרהו, כי באותו רגע בא מחמד, וישמחו כלם על זה, כי איש ישר ונאמן רוח כמחמד יפשר בדבר. מחמד הציע לקחת שמלה גדולה ולהניח האבן עליה, ואז יתפשוה בארבע קצותיה ארבעה חשובי העיר, איש אחד איש אחד לכל אחת מהארבע המשפחות היותר נכבדות בעיר, וישאו את האבן להניחה במקומה. המשפט הזה ישר מאד בעיני אנשי המקום ויעשו כן, ולמחמד חלקו הכבוד, כי יתמוך באבן באמצע להסיע אותה על מקומה. האגדה הזאת מספרים הערביאים, למען הראות, כי היה מחמד איש חשוב ונודע בחכמתו, גם טרם היה לנביא. מובן מאליו, כי ״החכמה המפוארה" הזאת היא לפי הבנת בני עמו, ואלמלא כן היו – בודים אחרת.

אחר נשואיו לא היתה למחמד: עוד דאגת פרנסה ולא ידע מחסור, כי חדיגה היתה אשת חיל, צופיה הליכות ביתה, וגם אחרי אשר היתה למחמד לאשה לא עזבה עסקיה המרובים. מהעת ההיא לא נבצרה כל עצה ממחמד. ברוב הימים ישב בטל וחשב מחשבות, יען כי מנעוריו היה חולה במחלת האיפיליפסיא, אשר תשפיע כנודע על הבשר והרוח גם יחד. מחמד לא היה מטבעו איש רעים להתרועע, אלא אהב הבדידות ולהעמיק במחשבות. אלו היה איש מלומד, אפשר שהיה מגיע לחקירות עמוקות בענינים חשובים. אבל אדם כזה, אשר לא למד כלום מנעוריו, בהתגבר עליו כח המדמה לא ידע עוד נפשו וילך לפניו שולל. מחמד היה כל ימי חייו חולה מחלת-העצבים וגם חש תמיד בראשו. לפעמים כאשר תקפההו מחלתו ביותר נפל לארץ כשכור מיין. פניו התאדמו מאד ונשימתו היתה ״כנחרת הגמל". ואולם הוא היה נופל וגלוי עינים ורוחו לא סרה ממנו, באופן כי תמיד ידע את כל הנעשה סביבו, בקומו מארץ אחר כן ספר לקרוביו ואנשי ביתו את החזון אשר ראה במראה.

הפרטים האלה מבארים לנו סודות רבים בחיי מחמד ומפעליו. איש כזה יכנס תמיד בגדר הפסיכאטריא ורוב מעשיו יובנו לנו בדרך זה. בעלי מחלות הנפש כאלה, אשר הם חולי גוף ונפש גם יחד, יחזו את כל הנעשה באופן אחר מאשר יחזה אדם בריא בגופו ובנפשו. העולם נִתן בלבו בצורה משונה, שכלו יתפעל הרבה מכח המדמה, וגם כחותיו המוסריים יקבלו השפעה מרובה ממחלת הנפש. איש כזה אפשר שיהיה צדיק וישר בכל מעשיו ועם כל זה ילמד לשונו לדבר שקר, מאשר לא ידע בעצמו, היכן הוא הגבול בין האמת והשקר. לפעמים יספר, מה שראה בעיניו ושמע באזניו, ובאותו רגע יאמין באמת ותמים, כי כן ראה ושמע, דבר שלא היה ולא נברא. בדבר הזה יגבר עליו כח המדמה, אשר על ידיו ראה ושמע באמת, והוא משקר שלא במתכון, ואולם לפעמים ידבר שקר במתכון, כי הדמיון המתגבר עליו יחליש את הכחות המוסריים שבו, באופן שלא ידע הפסד השקר והתרמית. אחרי רגעים אחרים ישכח כבר, כי דבר שקר במתכון ויאמין במה ששמעו אזניו וישבע שבועות אומן, כי כן הדבר. מעשים כאלה נראה בכל יום, והם אשר יתנו חומר רב לרופאים לעסוק בו. ביחוד רבתה המחלה הזאת בנשים, ומה גם בשעה שהן שופעות דמים. ונודע ומפורסם הוא למדי, כי כמה פעמים העידו נשים חולות ההיסטיריא לפני בתי דינין מה שראו ושמעו, והשופטים האמינו להן ושפטו על פי עדותן, ואחר כן נודע הדבר, כי לא היה ולא נברא ורק מלבן בדאו הכל: ואולם הן האמינו באמת ותמים, כי כן ראו ושמעו, כי הלכו אחרי כח דמיונן שהתגבר עליהן. ובאמת דבר גדול אמרו חכמים: אין מקבלים עדות מפי אשה. ואולם לא רק בנשים נמצאה מחלה זו, אלא גם באנשים, אם כי רק לעתים רחוקות.

להבנת טבע מחמד והשפעתו על עמו נחוץ לדעת, כי אֵחר לקחת אשה עד מלאת לו עשרים וחמש שנה, דבר אשר הוא חזון בלתי נפרץ באיקלים ההיא. ומחמד היה ביישן מטבעו ולא קרב אל אשה עד אשר לקח את חדיגה. אבל יש סימנים מובהקים לזה, כי עשה מעשה אונן. וזאת לדעת, כי למחמד היה לב נשים וגם נתן לנשים חילו אחר כן כאשר נספר להלן, באופן כי היה למשל ולשנינה, והוכרח לחבר כמה שֻׂרות של הקראן כדי להשתיק תלונת המתלוננים עליו. כל זה יבאר לנו: כמה תמיהות בהלך רוחו ובמזגו. הוא היה לפעמים בעל נפש עדינה ואולם גם אכזר וממהר לשפוך דם. הפכים שונים נתאחדו בטבעו, כאשר נראה פעמים אין מספר בנשים חולות מחלת ההיסטיריא. הזרות אשר נמצא בכל החזון הזה, אינה זרות בטבע, אלא כי המחלה הזאת אינה מצויה כל כך באנשים. ואולם עם כל זה העירו כמה רופאים מומחים, כי אין זה בגדר הנמנע, וגם באנשים נראו סימני המחלה הזאת. ובאמת יש לנו דוגמאות רבות נודעות בהסטוריא, כי אנשים מפורסמים חלו במחלת האיפיליפסיא וההיסטיריא ובמצבם זה הפליאו לעשות.

במצב כזה בלה מחמד רוב שנותיו, מבלי כי עלה בדעתו, כי נביא לגויים נתנו האלהים, אלמלא נשאית לו האלמנה העשירה חדיגה, כי אז היה מוציא בלי ספק כל ימיו בעוני ובדאגת פרנסה, ומחלתו היתה רק אחת הצרות שבאו עליו. ואולם מיום לקחו את חדיגה לאשה הביאה אותו הבטלה לידי שעמום ומחלת הנפש גברה עליו משנה לשנה. כי ידוע ומפורסם הוא, כי אין לך תרופה יותר בדוקה לחלי זה מעבודה המטרדת את האדם ומשיאה אותו לדבר אחר; ואין לך מקרה המוסיף על החלי כמו הבטלה וההתבודדות הבאה בעקבה. כח המדמה גבר על מחמד מיום ליום, ובנפלו בסבת החלי והוא גלוי עינים ראה ענינים זרים ומבהילים, אשר ציירם אחר כן כמו חיים וקיימים לפני אנשי ביתו. גם בלילה לא שכב לבו, ובחלום ראה גם כן מחזות שונים. הרהורי לבו היו על פי הרוב עניני דת ואמונה, כי כבר ראינו, שבעת ההיא קמה התעוררות דתית בין הערביאים וביחוד בין השוכנים בצפון ערב, אשר היו רגילים לצאת בשיירות אל ארצות רחוקות ושם באו במגע עם היהודים והנוצרים וראו את מנהגי דתם ולעתים לא רחוקות נכנסו עמם בוכוחים על דבר אמונות ודעות.

הערביאים הקדומים היו רגילים לחוג חדש אחד בשנה, חדש הרַגַֺב, אשר בו שבת ביניהם כל ריב וכל מדון, באופן כי בחדש זה היו השיירות יוצאות בלי שום פחד נגד עינם, בידעם, כי לא תגע בהם יד איש לרעה. הערביאים הקפידו מאד על המנהג הזה, יען כי פרנסתם היתה תלויה בו. ואולם ידוע הוא, כי הערביאים מונים ללבנה, באופן כי במשך שלשים ושלש שנה יסבו חגיהם את כל ארבע תקופות השנה. למשל חדש רַמַצַֺאן, אשר בו יתענו בכל יום ויום (מעלות השחר עד שקיעת החמה) חל בשנה אחת בראשית הקיץ, בשנה הבאה יחול י“א יום קודם לכן, וכן בכל שנה ושנה הוא מקדים לבֹא, כי שנת החמה יתרה על שנת הלבנה בערך י”א ימים. לפי זה נראה, כי גם חדש רגב, אשר עשוהו הערביאים הקדמונים לימי שלום ושלוה, היה מקיף את ארבע תקופות השנה⁶. בני מכה, אשר לא יצאו בשיירות, היו רגילים לצאת בחדש זה אל הר חירא, אשר מחמד קראו אחר כן ״הר האור" (גבל אל-נוּר), כי שם קבלה נשמתו תוספת אור נבואי. ההר הזה הוא רחוק מעיר מכה מהלך שעה אחת, גם מחמד היה רגיל לצאת שמה בחדש רגב. ועוד כיום יראו הערביאים מערה אחת, אשר שם גר מחמד בקיץ עם בני משפחתו, בלי ספק היו רגילים להעמיד אהל על פתח המערה, באופן כי ירד אל המערה להתקרר בשעה שיצאה חמה מנרתיקה, ובשאר שעות היום ישב באהל עם אשתו ויוצאי חלציו. בימי שבתו על הר חירא בטל מכל מלאכה הפליג בלי ספק עוד יותר להעמיק במחשבותיו על דבר עניני אמונה. שם הרבה לפעמים שיחה עם אחד משכניו ושמו זיד בן עמר. האיש הזה מאס מכבר באלילי עמו, כי סחר פעמים רבות אל ארץ סוריא והתחקה על שרשי הדתות האחרות. הוא לא התגייר לא לשם דת ישראל וגם לא לשם הדת הנצרת, אבל למד מנהגי הדתות האלה וביחוד פירש מע“ז, פעם אחת נזדמן מחמד עמו ונתן לו מבשר הנמצא עמו לאכול, וימאן זיד לטעום אצלו באמרו: איני טועם מבשר השחוט אצלכם לשם אליליכם על מזבחם (אנצאב); אבל אוכל אני בשר שחוט, אשר ברכו על הזבח לשם האלהים. אנשים כאלה נמצאו אז בין הערביאים למכביר, והם התפארו, כי מאמיני ״דת אברהם” הם. הערביאים קראו להם גם בשם ״אנשי הצאבה" או בשם ״חנפים“. מובן הכנוּי ״חניף” לאיש נוטה מאמונת אבותיו לא ידעו גם הערביאים הקדמונים; ואולם אין ספק כי שמעו את המלה הזאת מהסוריים ומובנה ״כפירה“, היינו כי ה״חניף” היה כופר בע"ז ופירש מאמונת אבותיו.

בקיץ שנת 612 (ד' אלפים שע"ב) יצא מחמד כדרכו מדי שנה בשנה לגור על הר חירא. בעת ההיא הוסיפה רוח רעה לבעת אותו ביותר ולהטריף רעיוניו. זה כששה ירחים אשר תקפתו מחלתו בכל תקפה ומחמד היה שקוע בעצבת ופחד תמידי. המרה השחורה לא סרה ממנו וכל הימים הלך קודר בלחץ המחלה, שבתו על הר חירא לא הועילה כלום לחלץ עצמותיו ולגהות ממנו מזור. כי ההר הזה הוא באמת מדבר שממה, אין בו עץ לחסות בצלו ואין בו פרחים לשמח לבב אנוש. לארך ולרחב תשתרע אדמה בלתי פוריה ורק סלעים גדולים ואבני גיר מנופצות מסביב. כחום היום תצא השמש בגבורתה ותלהט כמוקד עולם. מחמד ישב שם כל היום תפוש ברוב שרעפיו ורעיוניו הבהילוהו. בקיץ זה התבודד עוד יותר ויפרד מכל אדם. מחלתו קבלה צורת התלהבות דתית השכיחה תדיר בין חולי המחלה הזאת. הוא החל לשים מעיניו במנהגי הדת ולדאוג לאחריתו. במצב כזה נראה לו פעם אחת בחלומו, כי נגלה לו מלאך אלהים, אשר אחזהו בצצית ראשו והוא חש כאב עצום בחזהו⁷. המלאך צוה לו לאמר: קרא, ואולם מחמד ענהו: לא אקרא. אז לחצהו המלאך עוד יותר ואמר לו: קרא! וגם הפעם השיב מחמד: לא אקרא. ואולם בפעם השלישית אמר לו מלאך האלהים: אמור בשם אל חי הבורא! הוא ברא את האדם מנטפי דם. דבר כאשר עם לבך, כי אל חנון ורחום הוא, הוא הורה דעה לבני אדם בכתב, את אשר לא ידעו טרם כן.

החזיון הזה פעל הרבה על לב מחמד ומעת ההיא צלחה עליו רוח ה'. ואולם ראוי לדעת, כי מלבד אשר נבין את כל המחזה הזה באופן טבעי, בדעתנו את מצבו בימים ההם, הנה גם הדברים אשר שמע מפי המלאך הם לנו עדים ברורים, כי כל החלום הזה הלך אחר הפה, היינו מה שדבר זה ימים רבים והעמיק בו. מחשבות עלה על רעיוניו בחלום. הוא בנה את הבורא בשם אַל-רַב, כלומר ״האדון“, כנוי שהיה נהוג אז בין הנוצרים הסוריים, אשר תרגמו כן את שם הויה, וכן היהודים כנו להשם ״רבונו של עולם”. מלבד זה אמר לו המלאך, כי האלהים הורה דעה לבני אדם בכתב, ואין ספק כי רמז בזה לכתבי הקדש, שהיו מצויים בידי היהודים והנוצרים. מחמד לא ידע אמנם לקרא בספרים ההם, אבל ראה את ״אנשי הספר" הוגים בהם בשום לב, וגם שמע מפיהם או מפי אנשים אשר שמעו מהם מושגים דתיים, אשר לקחו את כל לבו. אז בא החלום ברוב ענין, באופן כי ראה בחזון ושמע מה שהרהר בלבו ביום, ואשר שעשע את רוחו כל העת ההיא.

כאשר הקיץ מחמד משנתו וזכר את אשר ראה בחלום ותפעם רוחו. הוא חרד חרדה גדולה עד מאד, בהאמינו כי יצא מדעתו. אשתו חרדיגה מהרה ללכת אל בית אחד מקרוביה ושמו ורקה לשאול בעצתו. ורקה בן נופאל היה ערבי אשר התגייר לשם דת הנוצרים והעתיק לעצמו הרבה מספרי האוונגליים. בעת ההיא היה האיש הזה זקן מאד ועיניו כהו משיבה. כאשר באה חדיגה אליו ותספר לו מה קרה לבעלה וכי לבו סמר מפחד, הרגיע ורקה את רוחה וידבר על לבה לנחמה מיגונה. האגדה מספרת, כי נבא לה תיכף, כי בעלה עתיד להיות נביא לשבטי הערביאים וכי נגלה לו מלאך אלהים לבשר לו על זה. אז שבה חדיגה הביתה להסיר כעס ויגון מלב מחמד. עוד מרבים לספר, כי הלכה חדיגה לשאול גם בעצת אנשים אחרים נודעים לחכמי לב מכת ״החנפים“, וכלם נבאו בסגנון אחד, כי בעלה הוא ״אחמד”, כלומר נביא הערביאים, אשר אודותו מרומז כבר בספרי הנביאים. אין ספק לנו, כי זו הגדה בדויה, אבל הקורטוב ההסטורי שבה הוא, כי היהודים, הנוצרים וכל הקרובים להם ברוחם, חזקו את לב מחמד להטיף לבני עמו, למען יעזבו את מנהגי ע"ז אשר בידם, ודבר זה אינו צריך לראיה, כי את ידיעותיו במקצוע זה שמע מחמד מפי האנשים האלה אשר התהלכו עמו ושמו את הדברים בפיו, כל עת אשר האמינו עוד, כי לבו שלם וישר עמם.

ואולם מחלתו לא סרה ממנו, ומחמד האמין. כי שדים ורוחות מתעללים בו. בעצבונו אמר כבר לשים קץ לחייו, ופעם אחת גמר בדעתו להפיל עצמו מפסגת הר חירא. להצלחתו רפתה ממנו מחלתו אחר כן ובדמיונו האמין לראות עוד הפעם את מלאך האלהים הדובר בו. בפעם הזאת לא ראה את המלאך בחלום לילה, כי אם נדמה לו, כי ראהו בהקיץ. וכפי אשר בררנוּ כבר, לא יפלא הדבר בעינינו, בדעתנו, כי מחמד היה בעת ההיא משוגע ממראה עיניו והולך אחרי דמיון לבו. המלאך הדובר בו הבטיח לו בשם האלהים, כי לא נכנס בו שד⁸, כי אם רוח ה' דובר בו וכי עתיד הוא להורות דעת אלהים לבני עמו; יראו שונאיו ויבושו. כאשר ראה מחמד את המלאך בהקיץ נפל ארצה ממורא ופחד וימהר לרוץ אל בני משפחתו, למען יסעדוהו ויחזקוהו. ואולם המלאך נגע בו והעירהו משנתו, גם דבר על לבו, למען לא יפחד, כי האלהים עמו. מעת ההיא – יספרו הערביאים – נוכח מחמד, כי לא תבעת אותו רוח רעה, אלא האלהים בחר בו בתור נביאו, אז שמח לבו מאד ויתן שבח והודיה לאלהים, אשר פדה אותו מכל צרותיו, כמה מזמורים בקראן נוסדו על המאורע הזה, אשר בלי ספק יש קורטוב של אמת בו, אבל גם זה נבין באופן טבעי, כי בזמן מן הזמנים, ואולי על ידי סבה בלתי ידועה לנו, נרפא מחליו, מחלת המרה השחורה, מבלי אשר סר כח הדמיון החזק ממנו. ולכן במקום אשר היו לו מקדם הרהורים רעים שבו כעת מחשבות טובות ורעיונים נעימים להרנין את לבו, מלבד כי חזקו ה״חנפים" את לבו באלהים, למען לא יירא רע.

ב. מחמד בתור נביא.    🔗

______________

מעת ההיא האמין מחמד באמת ובלב תמים, כי שלחו אלהים להיות נביא לבני עמו ולהורותם דעת אלהים על צד האמת. כבר ראינו, באיזה אופן הגיע מחמד אל מדרגה זו, תחלתו היתה בלי ספק באמת ולא במרמה, כי על פי מזגו ומצב בריאותו היה נוח אז לרמות את עצמו. בעת ההיא לא עלה עוד על דעתו להשתרר על כל בני עמו וגם לא שאף לגדולה זו. הן ידענו, כי כאשר ראה בפעם הראשונה חזון בחלום ואחר כן בהקיץ חרד חרדה גדולה, בהאמינו, כי ״מגנון" הוא, וזה יהיה לנו לעד, כי אז לא נמצאה רמיה בפיו. מחמד היה בלי ספק איש בעל כשרונות בלתי מצויים, ואלו היה נולד בדור השכלה ובין עם קולטורי, כי אז היה בודאי פייטן נפלא, כי רוח הפיוט והשיר התנוססה בו. כן קרוב הדבר, כי היה משתלם ברוחו לגאונות נפלאה. ואולם על פי טבע העת ההיא והעם אשר בתוכו נולד ונתגדל הקדש מרחם להשקיע עצמו ברעיונות דתיים ולהראות את כחו בזה, בו נתקבצו הפכים שונים, אשר כלם הכשירוהו ליסד דת חדשה ולשפוך רוחו על בני עמו מחוסרי הקולטורא כמהו. הוא היה לפעמים איש תם כילד בלי חטא, ואולם לעת הצורך ידע לשים ערמה מחסהו ולהתהפך בתחבולותיו כאחד הדיפלומטים המומחים. לפעמים היה איש נוח לבריות ומעביר על מדותיו, ואולם לעת אחרת התעקש מאד ועמד על דעתו בקשיות עורף מאין כמוה. בכלל הסתפק במועט וגם בשעה אשר עלה לגדולה היו ארחות חייו בתכלית הפשיטות, ואולם בתאותו הבהמית לנשים לא ידע שבעה, ולא אחת התלוננו גם מאמיניו עליו על הדבר הזה. לפעמים היה איש רך הלבב וחרד מאד, וכנגד זה היה גם לפעמים אמיץ לב בגבורים. כל ההפכים האלה מובנים לנו על פי מחלתו, אשר משלה בו מילדותו, כאשר נודע למדי, כי הם סימני ההיסטיריא. גם העקשנות היתרה, אשר בה הצטיין לפעמים היא פרי מחלתו, והיא שעמדה לו להגיע אל מבוקשו ולבלי לשוב אחור מחפצו, עד הקימו את מזמת לבו.

משעה שנוכח מחמד בנפשו, כי שלוח הוא מאת האלהים חתר רק אל המטרה הזאת. כל האמצעים היו טובים בעיניו, אם אך יובילו אותו אל התכלית המבוקשת. תחבולות ערמה, דברי חנפות, מלחמה ושלום, הכל היה יפה בעיניו בעתו. מטרתו היתה להורות לבני עמו את מושג התוְחיד (יחוד השם), כפי אשר השיג מחמד אותו. אבל בידעו, כי לע"ע לא יצלח בידו להעביר את בני עירו על דעת מנהגי דתם המקובלת, לכן נזהר בתחלה בלשונו מלדבר נגד קדשי העם. במכה נמצא הקעבה, הוא המקדש הלאומי, אשר לפתחו הקדימו כל שבטי הערביאים להשתחות לפני האבן השחורה ולנשק אותה. מסבה זו היתה עיר מכה, אשר כשהיא לעצמה לא הצטיינה בשום דבר, רוכלת העמים, ומהיריד הגדול התפרנסו כל יושבי העיר. מובן מאליו, כי הם הקדישו והעריצו את המקדש הזה יותר ויותר ולא נתנו לאיש לגעת בו. מחמד ידע, כי כל הנוגע באבן הקדושה הוא כנוגע בבבת עינם, כי מקור פרנסתם היא. לכן שמר פיו ולשונו מדבר רע במקדש הזה, אשר נשאר בקדושתו, גם אחרי אשר בער מחמד אחרי כל גלולי הערביאים. אהבתו לעיר מולדתו ולאנשי מקומו לא נתנתו לנגוע בבית הזה לרעה.

אחרי אשר סרה ממנו הרוח הרעה החל מחמד להטיף לבני עמו על דבר אמונתו באל יחיד ומיוחד, קונה שמים וארץ, ולספר להם מחזיונותיו אשר ראה בחלום ובהקיץ. אנשי מכה היו רגילים בכמו אלה, כי ״רואים" קמו להם כפעם בפעם והם הטו אוזן קשבת לדבריהם. לכן לא קצפו גם על מחמד ולדבריו הטו אוזן. ואולם כאשר שלח מחמד לשונו באלילי בני עירו קצפו עליו קצף גדול. אחד הזקנים אשר האריך ימים אחרי מחמד נשאל מאת הכליף עבד אל־מַלִך על אודות הדבר הזה; והוא השיב לשואלו מה שראה בעיניו: ״כאשר התחיל הנביא לרבר אל אנשי עירו וספר להם, כי נגלה אליו האלהים להאיר את עיניו בתורתו ולהכיר את בוראו, התענגו שומעיו על דבריו והיו רגילים להתאסף סביבו ולהקשיב למלתו, ואולם כאשר הוכיח את יושבי מכה על ״הטעות“⁹ אשר בידם, כי הלכו אחרי ההבל ויהבלו להאמין באלילים מעשה ידם, היטב חרה להם על הדבר הזה, ובפרט בני שבט קריש היו מלעיבים בו והסיתו את האנשים במחמד, מסבה זו נפרדו כל השומעים מעליו, אחרים נשארו באמנה אתו, אבל בני שבט קריש התקיפים רדפו אותם והציקו להם מאד, באופן כי הוכרחו לנוס או להפרד מעל מחמד”. בין אלו המעטים, אשר לא שמו לב אל אנשי מכה מרי נפש ומהירי חמה, היה עלי בן דודו וזיד עבד חדיגה קנין כספה. מחמד שחרר אחר כן את זיד ולקחהו לו לבן.

להעדה הקטנה של מאמיני מחמד היתה לישועה גדולה, כאשר נספח אליה אבו־בכר¹⁰, אשר כנו לו אחר כן בשם ״אל צדיק". אבו־בכר היה סוחר נכבד ועשיר, אשר הונו הגיע אז לערך ארבעים אלפים דרהם, סכום הגון לפי מצב הימים ההם. ואולם לא רק בעשרו הצטיין אבו־בכר, כי אם גם במדותיו הטובות וביושר לבו. אבו־בכר כבד את מחמד בכל לבו, כי כמהו חשב לבער אחרי הגלולים בארצו, ובאמת ובלב תמים האמין, כי מחמד שלוח מן השמים. ממומי הנביא לא העלים עין, כי לפעמים הנהיג אותו בעל כרחו כילד קטן, אבל התפעלותו החזקה עשתה רושם גדול על לב אבו־בכר. זה האחרון לא היה בעל הזיה, כי אם איש חושב בשכל ישר ובשקול הדעת, ולעת הצורך היה אמיץ לבו בגבורים ועשוי לבלי חת. הוא השלים במדותיו ובתכונות נפשו מה שחסר למחמד, מטבעו היה בעל לב טוב ואוהב הבריות, גם היתה ידו פתוחה לכל דורש ומבקש. כאשר התחילו הרדיפות נגד מחמד והמאמינים בו פזר נתן הוא לכל דורש עזרה, ובברחו עם הנביא למדינה כמעט שאבד כבר את כל עשרו. אבו־בכר ידע להתנהג עם הבריות ולקחת את לבם בטוב טעמו ובשכל מליו, ולכן מצא חן ושכל טוב בעיני כל רואיו, וגם מתנגדיו הרבים והעצומים כבדוהו. עוד בחיי מחמד, כאשר עלה זה לגדולה, הנהיג את שלטן הדת האִסלאמית ובהנהגתו הטובה עשתה חיל. אחר מות מחמד היה הוא ממלא מקומו (כליף) הראשון.

מיחוס אבו־בכר אל מחמד יספרו כמה עדים מסיחים לפי תומם, ואלו הספורים מראים לנו את מזגו של אבו־בכר ואת זה של מחמד. אביו של אבו־בכר היה אבו קחאפה בן עתמאן, איש נכבד במכה. הוא שנא את מחמד תכלית שנאה ולכן קצף גם על בנו אבו־בכר על כי נספח לעדתו. כאשר ברח מחמד ואוהביו ממכה למדינה הלך עבד אללה בן אבו־בכר לראות את אביו אשר נחבא במערה. בשובו מצא את אבי זקנו בבית אביו בחרי אף. ארור הקוסם הזה, אמר על מחמד בכעס, אשר הוליך את בני שולל והטה אותו בכזביו מן הדרך הישרה. כאשר נכבשה אחר כן העיר מכה לפני חיל מחמד בא אבו־בכר ואביו הזקן אל הנביא, למען אשר יספחהו – את הזקן – על קהל מאמיניו ויסלח לו על אשר פגע בכבודו בשכבר הימים. מחמד התרעם על אבו־בכר על כי הטריח את אביו הזקן לבוא אליו, בעוד כי הוא, הנביא, כבר היה בדעתו ללכת אל אבו קחאפה.

עוד בחיי מחמד חתנו הנהיג אבו־בכר את כל עניני הממשלה, כאשר תֻּכּוּ כל שבטי הערביאים לרגלי הנביא. כבר ספרנו, כי פזר אבו־בכר את כל הונו לתמוך בידי אלו, אשר קיימו את תורת מחמד מעוני, ובאמת בימים הראשונים היו רק עניים בני ביתו. מחמד נתן לו אחר כן משלל אויביו מדת אדמה, אשר היתה לו לגן זרעונים, אבל כל זה לא הספיק לפרנסתו, ולכן חי אבו־בכר חיי־הסתפקות, יען כי טרדותיו הרבות בעסקי השררה לא נתנוהו לשלוח במסחר ידיו. את מדת ההסתפקות לא עזב גם אחרי אשר נתעלה לממלא מקום מחמד אחר מותו של זה. ואולם בשעת דחקו לוה לו מאוצר הממשלה סכום ששת אלפים דרהם. החוב הזה היה לו למשא כבד, ולפני מותו אמר: ״עמר הציק לי בדבריו, עד כי נעניתי לו, ללות סכום מה מאוצר הממשלה. יחד עם מחיר הגן, אשר לקחתי משל האויבים, חייב אני לאוצר הזה סכום ששת אלפים דרהם". יורשיו אמרו לשלם החוב הזה, לקיים דברי המת, ואולם הכליף עמר, אשר מלך אחריו, לא רצה לקבל תשלומיו ובטל את החוב הזה כאלו נפרע. אבו־בכר היה הראשון בין חשובי עיר מכה, אשר הורה בשליחות מחמד ונספח על עדתו, והשפעתו על התפתחות האסלאם היתה רבה.

בין המאמינים הראשונים היה גם עתמאן בן עפאן, אחד מקרוביה של חדיגה; הוא אשר היה לכליף אחרי מות עמר (ולפי זה היה הכליף השלישי, כי עמר מלך אחרי אבו־בכר). כאשר נספח על עדת מחמד היה עתמאן כבר נשוי אשה, אשר ילדה לו בן. עתמאן בא פעם אחת אל בית מחמד, וזה הטיף לפניו את דברי נבואתו. עתמאן הקשיב בשום לב לדברי הנביא, יען כי עבר בימי נעוריו בארץ סוריא והתחבר ליהודים ולנוצרים, ולכן מצאו דברי מחמד חן בעיניו האגדה מספרת, כי כאשר השלים מחמד פעם אחת את דרשתו אמר עתמאן, כי בהיותו בארץ דמשק ( מדינת שאם) שמע בת קול מדברת על לבו: ״עורו ישנים! אחמד קם כבר במכה“, וכשובו לעיר מולדתו נודע לו מדבר מחמד. ואולם אין ספק, כי האגדה הזאת בדויה היא. עתמאן היה בנוגע לתכונת נפשו הפכו של אבו־בכר, ולכן אי אפשר להאמין בכל אשר יצא מפיו. יוכל היות, כי בדו את הדברים האלה, למען הגדיל כבוד עתמאן, אשר תיכף בהגיעו למלוכה מאסו בו כמה מֻשלמים, הוא היה הכליף הראשון אשר מאס בהחיים הפשוטים של מחמד ושל שני הכליפים אבו־בכר ועמר, וכבר דבקו בו מדות המושלים בארצות הקדם, לאהוב את הפזרנות והעצלות, ואם היה אבו־בכר מושל ומנהיג בדעת ותבונה, ועמר גבור נערץ, אשר לכד ארצות רבות בגבורתו, ובחרבו עזר הרבה להתפשטות דת האסלאם, הנה נראה בעתמאן, כי ע”פ רוב חסר לו הכשרון לעצור בעם מלומד מלחמה, אשר בשנים מעטות עלה לגדולה על ידי כחו וגבורתו. בשנים הראשונות למלכו אמנם שמחו בו המשלמים, יען כי כבר נלאו נשוא את סבל עמר, אשר היה קפדן ובלתי נוח לבריות, גם לא נשא פני איש וזרק מרה בכל הקרב אליו. ואולם בימים. מעטים נוכחו המשלמים, ובפרט אנשי הצבא, לדעת, כי לא איש כעתמאן יצלח למלוכה. לו היה לב אשה, ובכל מעשיו היה הפכפך ונחפז, ובגללו החל האסלאם לרדת מטה בתקפו המדיני. באחרונה קשרו עליו שרי הצבא ויהרגוהו, והוא כבן שמונים שנה.

אחרי עתמאן מלך עלי בן אבו טאלב (דוד מחמד) חתן הנביא, לוקח בתו פאטִמַה. הוא היה אחד המאמינים הראשונים של מחמד, כי נספח על עדתו הקטנה בהיותו עוד כבן שתים עשרה שנה. באמת ותמים התחבר הנער הזה אל מחמד ויאהבהו כנפשו, וכאשר גדל הצטיין ברוח גבורתו ובנפש יקרה ועדינה, אשר כמוה לא נמצא בכל הנצבים על מחמד. בכלל היה עלי אחד האנשים היותר מצויינים במדותיהם ובתכונת נפשם, איש אשר בו נתאחדו כמה מעלות יקרות, ותוכו היה כברו, כי בגוף יפה שכנה נפש יקרה, הוא אהב את האמת ועולה לא נמצא בשפתיו, גם היה חונן ומטיב ומרבה לסלוח לאויביו ומבקשי רעתו, מעביר על מדותיו ומוחל על עלבונו. ולאוהביו שמר תמיד את החסד והברית, ותמיד היה מוכן ומזומן להקריב נפשו בשבילם ולשפוך בעדם את דמו עד הנטף האחרון. עלי הצטיין ברוח גבורה ועוז, וחרבו היתה חגורה על ירכו בכל עת ובכל שעה. במלחמה היה לבו כלב הארי, ובעת שלום היה תמים כילד בלי חטא, כי לא היה עלי בקי בסכסוכי הדפלומטיא ולא ידע להזהר משקר ותרמית העוטרים סביבו. אחרי מות מחמד, אשר כנודע לא השאיר בן, היה הוא ראוי לנחלה; אבל עישה בת אבו־בכר, אשת הנביא, הסבה בתחבולותיה, כי עלה אביה לכסא. אחריו מלך עמר, ואחרי עמר מלך עתמאן, ורק כאשר הרגו את עתמאן המליכו אנשי החיל את הגבור עלי. גם כאשר עלה זה לכסא לא עזב את דרכי חייו הפשוטים, וכמאז היה צנוע בכל מעשיו והולך תמים עם כל אדם. במדת ההסתפקות הצטיין מכל חבריו. בהיותו לכליף היה רגיל ללבוש בגדים פחותים כאחד העניים וסבב בשוקים וברחובות לראות מה יעשה העם תדיר, גם הוכיח תמיד את האנשים להתנהג בצדק ומישרים ולהתמם עם האלהים. מעולם לא קנה בחנות, אם הכירו בעל החנות, מיראתו, שמא ימכור לו בפחות מכדי שוויו, כי לא חפץ להנות משל אחרים אף כשוה פרוטה. מסבת שנאת עישה לעלי נדבר עוד להלן, כי לא אבתה האשה הזאת סלוח לעלי, על כי הטיל בה פעם אחת חשד ( עוד בחיי הנביא) על אודות צניעותה ושמירתה את חסדי נעוריה לבעלה. כאשר מלך עלי לא נתנה עישה מנוחה לנפשה, כי אם הסיתה באויבה זה את רבים מגדולי האסלאם. היא העלילה עליו, כי ידיו נגאלו בדם עתמאן. כאשר נפלה בעת המלחמה בידי עלי, אשר גבר על כל אויביו, חמל הגבור עליה כדרכו. ובאמת נכשל בדבר הזה, כי האשה הרגזנית הזאת לא נחה ולא שקטה, עד אשר קמה מחדש מלחמה בין עלי ובין בעלי ברית עישה. באחרונה קשרו עליו אויביו ויהרגוהו בסתר (בחרף שנת ד' אלפים שכ"א, 21 יאנואר שנת 661). כנודע נקרעה אחרי כן הדת האסלאמית לקרעים, כי בעלי ברית עלי כפרו בכל אשר חרשו והוסיפו שלשה הכליפים הראשונים (אבו־ בכר, עמר ועתמאן) אחרי מות מחמד, יען לפי דעתם לא היו אלו ראויים למלוכה, לרשת את כסא מחמד, ורק בתחבולות ערמה עשקו את עלי והעבירו עליו הדרך. בעלי ברית עלי יסדו את כת השעיים, אשר רבו מחזיקיה עד היום, וביחוד מושלת כעת השעיה במלכות פרס, ושם היא קנאית ביותר לרדוף באף את בעלי אמונות אחרות¹¹. ואולם לעומת זה הנהיגו אחרי מות עלי לקלל את שמו ושם משפחתו בכל בית מסגד, ויהי זה לחוק לבעלי הסנה (כן נקראו אלו המשלמים, והם הרבים, אשר קבלו עליהם את כל המנהגים הדתיים, שאין להם זכר בקראן, אבל באו להכליפים הראשונים בקבלה) ימים רבים, עד אשר בטל הכליף עמר השני את המנהג המכוער הזה בראשית שנות המאה השביעית למספר הרגיל¹².

כבר הזכרנו למעלה את זיד עבד חוינה, אשר נספח אל עדת מחמד בזמן קדום מאוד והיה אחד ממאמיניו הראשונים. זיד בן חריתה נודע ומפורסם בתולדת האסלאם, כי היה ממשפחה הגונה ובימי נעוריו עבר במדינת סוריא ושם היתה לו התחברות עם הנוצרים הסוריים, לכן שמח מאד על דברי מחמד. לבטל מנהגי ע“ז בבני עמו. אם נביא בחשבון, כי מאמיניו הראשונים של מחמד היו רק בני ביתו, וכי חתנו, בעל זינב בתו, שחק לדברי הנביא, אז נראה, כי היה זיד האיש הראשון, אשר הטה אוזן לדברי מחמד, ומטעם זה נבין, איך דבקה בו נפש הנביא ואהבת נפש אהבו, זיך היה איש מלומר לפי מצב ההשכלה של הימים ההם וגם מלא רוח גבורה ואומץ. הוא נפל במלחמת מצוה נגד שונאי מחמד באחזו את דגל חילו בידו עד רגעו האחרון. המשלמים קראו לו בשם ״אל־חב” (כלומר ״החביב") יען כי רצוי היה להנביא, אשר לקחו לו לבן. אולם לזיד היתה אשה ושמה זַיְנב, ויראֶהָ הנביא ותחשק נפשו בה ויאהבה. זיד גרש את אשתו על פי מצות מחמד, אשר לקח אותה לאשה אחר כן. בגלל הדבר הזה העלה עליו חמת רבים מאוהביו, ודבר שאין צריך לומר כי שונאיו הכריזו עליו, כי נכשל בדבר ערוה, כי כן היה הדבר נחשב בעיניהם. אמנם מהר מחמד אחר כן להתיר הקשר בינו לבין זיד, ואמר כי מהיום נחשב לו כאח ולא כבן; אבל על ידי התחבולה הזאת לא השתיק תלונת רבים. לתכלית זו הוכרח הנביא לחדש תורה חדשה ולהשמיע שׂורה אחת (היא הל"ג בקראן), כי אין עברה בדבר, כי מעת שהיה מחמד לנביא וגם תומתו הראשונה סרה מעליו, התחיל לחדש נבואות ומצוות לפי צרך השעה לטובת עצמו. האלהים ואמר אליו, כי נקי הוא מחטא, “כי באמת אין איש מתיחס רק על שם אביו מולידו, ולכן הוא מותר בגרושת זיד, שאיננו בנו ממש, כי בדברים כאלה אינם הולכים אחרי המליצה והדבור הנהוג, אלא אחרי ממשות הדבר. ואפילו אם אמר לזיד, הרי אתה כבני, איננו בנו; כאשר הדבר נוהג באשה גרושה שאומרים לה: הרי את לי כאמי, ובכל זה אינה האם של המגרש¹³. במליצות כאלה אין ממש. המתלוננים הם חנפים המתכונים להתכבד בקלון אחר, כי אפילו אם יהיה כדבריהם, שגרושת בן כזה אסורה, הלא לא ידע מחמד מזה, והשם מאריך אפו וסולח לשוגגים”. כפי הנראה לא הועילה ההתנצלות הזאת לשכך ממנו תלונת רבים, ובפרט כי לפי כמה סימנים ורשומים נכשל מחמד בעון אשת איש, כי נהג קלות ראש בזינב גם טרם שלוחיה, וקרוב הרבר, כי מצד זינב היה הדבר באונס. לכן חדש הנביא מצוה חדשה, כי כל המתנחל בדת האסלאם, בין איש ובין אשה, עליו לבטל את רצונו מפני רצונו של מקום ומפני רצון שליחו, הוא נביאו מתמד. על פי ההגיון הזה הנביא פורץ לו גדר ועושה בכל דבר כרצונו, וכל המהרהר אחריו כמהרהר אחרי מדותיו של אללה. זיד כעס בתחלה על הנביא, ובפרט כאשר עשה זה מעשה אישה מנאפת, אכל ומחה את פיו ואמר לא פעלתי און. מדברי מחמד (קראן ל“ג, ל”ו) נראה, כי אחרי אשר עשה עם זינב אשת זיד מה שעשה אמר לו: הרי שלך לפניך. ואולם זיד גרש את אשתו, וכאשר לקחה מחמד אמר, כי בכונה הסב אללה את הדבר כן, למען ידע כל איש, כי אין אסור ערוה בכיוצא בזה. כל מה שעשה מחמד עשה תמיד ״לשם שמים". וחבריו כאבו־בכר ועמר דנוהו לכף זכות, כי אמנם הכירו את חסרונותיו, כי להוט הוא אחרי נשים.

המאמינים הראשונים היו לפי הנאמר בזה רובם אנשי מעלה, אשר בהתפעלות דתית הסירו את אלהי הנכר מקרבם והלכו אחרי מחמד, גם סבלו כמה רדיפות וענויים קשים בגלל דתם החדשה. ואולם כאשר הדבר נוהג בתנועה חדשה כזאת נספחו גם ריקים ופוחזים על עדת מחמד, כי המשלמים הראשונים היו נדיבי לב ובזבזו את כל אשר להם, כדי להרבות מספר בעלי בריתם. אחד המאמינים היה למשל זבַיר, אשר בעת שנכנס לברית האסלאם היה עני מדוכא, ואולם אבו־בכר, אשר עשה את הנפש הזאת לדת האסלאם, נתן לזביר את בתו היפה והנחמדה אסמא לאשה. אחרי נישואיה היתה העלובה הזאת כשפחה בבית בעלה העני. ואולם כאשר גבר האסלאם ומאמיניו הראשונים עלו לגדולה היה גם זביר אחד מהם, ובעשרו ובגדולתו לקח לו נשים צעירות ויפות על אשתו אסמא והכניס צרות לביתה, באופן כי לא ראתה מעולם בטוב. כן נדע כי כמה עבדים נהיו למשלמים, כי העשירים שביניהם היו פודים ומשחררים אותם. מובן מאליו כי בני שבט קריש האפרתים היו מלעיבים במחמד ובבעלי בריתו, חלאת מין האנושי, והיו אומרים לו, כי אי אפשר להם להכנס בדת האסלאם ולהיות בצוותא חדא עם אנשים כאלה. ששה אנשים מעדת מחמד חרפו וגדפו את בני שבט קריש. האנשים האלה היו כפי הנראה עבדים משוחררים וגרים בארץ. על זה קצפו אנשי מכה קצף גדול, כי כנודע היה קשר המשפחה או השבט אמיץ מאד בין הערביאים, וירע בעיניהם, כי נכרים באים ופוגעים בכבוד אזרחי העיר, ולכן דרשו ממחמד, כי יגרש את האנשים ההם מחברתו. מחמד נמלך בדעתו, אם לעשות כזה או לחדל, כי סוף סוף היה גם הוא יליד עירו ורגש יחוסו לבני שבט קריש לא נמחה עוד לגמרי מלבו. ואולם אחרי אשר חשב בדבר השיב פני אנשי עירו ריקם, באמרו, כי אין אחריות האנשים בחייהם הפרטים עליו. פעם אחרת אמר, כי צדיק באמונתו יחיה, ואם נמצאים בעדתו אנשים, אשר נכשלו בדבר עברה, הלא יש לקוות, כי ישובו מדרכיהם הרעים לאחר זמן. בכלל גדלה מיום ליום המשטמה בין בעלי ברית מחמד ובין מתנגדיו, באופן כי על כל פשעים כסתה האהבה להנביא, ומכיון שהודה אדם בשליחות מחמד היה רשאי להתנהג עם אויביו כחפצו, ומחמד לא מחה בידו. אבו־בכר, שהיה העשיר בחברה זו, שכר על בני מכה פייטנים ומליצים מפוארים לחבר עליהם שירי לעג והתול. ולא זו בלבד, אלא בהיותו אחד האזרחים הנכבדים ידע את נגעי לבבם של נכבדי מכה, שונאי הנביא, את סתרי ביתם וקלונם, ולכן הודיע את כל זה להמליצים, אשר שכר על אנשי עירו, והם חברו שירים של פגעים, לגלות את קלון האנשים האלה ברבים, דבר אשר העלה חמתם על מחמד ועל סייעתו ביותר.

במצב כזה עברו חמש שנים (משנה שע“ב עד שנת שע”ז). על העדה הקטנה של נחמד נחשבו אז לכל היותר כחמשים נפש, הרוב היו נשים ועבדים משוחררים; אנשים של צורה היו רק אבו־בכר, עמר ועתמאן. ואולם המשלמים הראשונים היו נלהבים בדתם ולמענה הקריבו את כל אשר להם ובאו באש ובמים. שלש השנים הראשונות עברו בשלום, כי עוד לא נועז אז מחמד לדרוש ברבים נגד “הטעות” של אנשי עירו, ואולם מיום שנכנס אבו־בכר בבריתו לא שם זה מחסום לפיו ודרש ברבים ננד מנהגי ע"ז. אנשי העיר מחו בידו, אבל אבו־בכר לא שמע להם. מהעת ההוא החלו הרדיפות נגד מאמיני מחמד. רבים מאנשי העיר בכעסם על בניהם או עבדיהם הנגררים אחרי מחמד ענו אותם בענויים קשים, להשיבם מדרכם. לפי חוקי הערביאים היה ביד כל איש לעשות בבנו ובעבדו כחפצו ואין מוחה בידו, ובפרט כי רוב בני העיר כעסו על מחמד וסייעתו, מטעם זה הוכרחו רבים לכפור בפומבי בתורת הנביא, כי נלאו נשא את היסורים ולא עמדו בנסיון. אחרים ברחו לארץ חבש (אביסיניא) להמלט שם מחמת אויביהם. מחמד היה נוהג בתחלה לנבא לתקיפי העיר יום רע, אבל זה יהיה באחרית הימים. מובן מאליו, כי לעגו לו בני עירו ולא פחדו מדינו של גהנם. רק בימיו האחרונים לשבתו במכה, טרם ברחו מהעיר, החל לנבא להם עונש בידי אדם הקרוב לבוא. גם הדרשות האלה לא איימו כלום על השומעים, אויביו בנפש, כי כאין נחשב בעיניהם.

את דרושיו היה מחמד נוהג להטעים בספורי אגדות וביחוד באלו הנודעים בכתבי הקדש. במכה גרו או רק מתי מספר מן היהודים, גם אין לנו שום סימן מובהק לזה, כי היה אז איזה יחס בין מחמד והיהודים, אבל ספורי כה"ק היו נודעים בימים ההם לעמי הקדם וביחוד לשבטי הערביאים. כבר אמרנו למעלה, כי אנשי מכה לא היו לא רועי מקנה ולא עובדים את האדמה, כי אדמתם לא היתה מסוגלת לזה; אבל ברובם היו סוחרים ורגילים לצאת בשיירא לארצות רחוקות ובפרט למדינת סוריא. בדרך זה התודעו אל היהודים והנוצרים, ובהיותם בדרך שמעו מפיהם את שיחותיהם וספורי התורה. כנודע לא שלב מחמד את הספורים האלה בדרשותיו ככתבם וכלשונם, כי אם בשנויים רבים. הדבר הזה יבואר לנו באופנים שונים. אפשר כי שמע מחמד את הספורים מפי נוסעים יהודים ונוצרים שלא היו בקיאים בהם די צרכם ונשתבשו בהם למסרם שלא ככתבם. אבל אפשר כמו כן, כי לא שמע מחמד את הדברים מפי היהודים או מפי הנוצרים, כי אם מאנשים אשר שמעום איש מפי איש, ונודע הוא איך יקבלו ספורי אגדות פנים חדשות בעברם מפה לפה, ובפרט אם המספרים הם בני ארץ הקדם, הרגילים להפליג ולגזם, וכל אחר מוסיף נפך משלו. ואולם אפשר גם כן, כי שנה מחמד בכונה את פני הדברים לצרכו, כי הוא נסתייע תמיד בספורים האלה לצרך שעה, לאיים על שומעיו, או להביא ראיה לדבריו. וכבר ראינו, כי בהתלהבותו הדתית לא נזהר בלשונו, להבחין בין האמת והשקר; למען הגיע אל המטרה הקדושה בעיניו לא הקפיד כלל על האמצעים, אם כשרים הם כלם או לא. בהיותו במכה שלח לשונו לדבר חפשי ככל העולה על רוחו, כי מי יכזיבנו או ישים לאל מלתו? במכה לא היה איש, אשר יפתח את הספרים ויוכיח לכל אדם, כי משקר הנביא, כי לא ידע לספר הדברים כהויתם, או כי בכונה הוא מעות את הכתובים. בהיותו אחר כן במדינה ובפרט מעת החל לקצות בהיהודים, נזהר יותר בלשונו. כי היהודים אמרו לכל: שקרן הוא, ואין הדבר כן. כאשר נכשל מחמד בדבריו, כי לפעמים הכשילוהו יהודים בכונה, או כי נכשל מחסר דעה, קצף קצף גדול עליהם והתנצל, כי היהודים זייפו את תורתם במזיד. בימים האחרונים, כאשר גברה העקשנות בלב מחמד, לא נבצר ממנו כלום, להתנצל ולחפות דברים אשר לא כן. הוא אשר לא ידע קרא וכתוב, ודבר שאין צריך לומר, כי לא ידע לקרא בכתבי הקדש להיהודים, הוציא עליהם לעז, כי בכונה זייפו את תורתם, למען התעולל עליו ולהתכבד בקלונו, וכן גלו לו מן השמים. או כי אמר לפעמים, שבכונה שנה את פני הדברים, כי האלהים אמר להורות מוסר לבני אדם באופן אחר.

כאשר בא מחמד בדברים עם היהודים שמע מפיהם בפעם הראשונה את דבר ״משנה תורה“. היהודים בערב דברו ערבית ולכן נשתבשו כמה מושגים בפיהם על ידי השתמשם במלות ערביות קרובות למלות עבריות. מושג ידוע, אשר שמו בעברי היה קרוב במבטאו לשם ערבי, אם כי רחוק היה מובנו בערבית ממובנו בעברית, נשתבש בפי היהודים, באופן כי קבל ברבות וימים צורה חדשה¹⁴. לתורה שבע”פ נקרא בלשון חכמים בשם ״משנה“, כי מובן ״שנה” הוא למוד שבעל פה, ואולם בהיות כי בלשון מקרא יש מובן אחר לשרש זה, היינו הכפלת הדבר והשנותו פעמים, לכן נשתבשו כמה יהודים להאמין, כי המשנה הוא ״משנה תורה“, היינו הכפלת התורה שבכתב והשנותה. בשבוש זה נכשלו על פי הרוב היהודים בערב, אשר בכלל לא היתה ידיעתם בתורה רבה. בערבית יאמרו במקום שנה ״תנא”, כאשר כן הדבר גם בארמית, אבל היהודים בערבי לא הבינו בזה למוד תורה שבע“פ, כי אם השנות התורה שבכתב, ובמובן זה קראו למשנה ״מתאני”¹⁵. מחמד שמע זה מפיהם ותיכף רכב על סוס קל זה לדרוש ברבים, כי השם ישנה לפעמים את תורתו (כעדות היהודים בעצמם), וכאשר שנה כבר פעם אחת את תורתו לישראל, כן עלה בדעתו עתה לשנות אותה פעם שניה על ידי מחמד נביאו¹⁶. כל אלה הדברים, אשר ספר לבני עמו מתולדת ישראל בימים שעברו, אמר כי מצאו ב״מגלת אברהם“, אשר הוא היה הנביא האמתי הראשון. ואין ספק כי גם זה שמע מפי היהודים, אשר מפה לאוזן מסרו כמה אגדות מאברהם אבינו, אשר הכיר את בוראו והרס כל ע”ז שבבית אביו, גם קיים את כל תרי"ג מצוות התורה.

כל עת אשר השתמש מחמד בדרשותיו בספורי כה“ק, אשר שמע אותם מפי היהודים והנוצרים, או מפי אנשים, אשר נמסרו להם אלו הספורים מפי יהודים ונוצרים, היה נזהר בלשונו והשתמש בתחבולה של ערמה. אמנם התפאר תמיד, כי כל זה נגלה לו על ידי האלהים בעצמו ב״מתאני” (בהשנות התורה); אבל בחששו, כי יאמרו עליו מתנגדיו ואויביו: דברים כאלה שמע מפי אחרים וכבר נודעים הם גם לנו, לכן נתן על פי הרוב בפי האלהים או המלאך הדובר בו כדברים האלה: הלא שמעת כבר… או: הלא הוגד לך… וכיוצא בזה מאלו המליצות דמשתמעי לתרי אפי. בסגנון זה בחר מחמד כדי לצאת ידי חובת כל הבריות. לאלה אשר שמעו כבר את הספורים האלה ולא היתה להם כפרוזתגמא חדשה הלא הקדים ואמר: הלא שמעת, או: הלא הוגד לך, וכדומה, ובזה נתכון לספרי תורת ישראל. ואולם לרוב בני עמו ובפרט לבני מכה, אשר לא שמעו עוד את הספורים האלה, נראה הדבר, כאלו גִלָה לו האלהים ענינים חדשים. ביחוד אהב מחמד להאריך בדרשותיו בדבר ספור דור המבול, אנשי סדום ועמורה, פרעה וחילו, ללמד על ידיהם על האנשים המורדים והפושעים, אשר לא אבו שמוע בקול אלהים ביד עבדיו הנביאים, עד כי הענישה אותם מדת הדין כדי רשעתם, המוסר היוצא מספורים כאלה מובן מאליו. גם לאנשי מכה, אשר יאטמו אזנם מלשמוע אל דברי הנביא, יקרה כזה, כי מרה תהיה אחריתם. ככלל הרבה ליסר את אנשי מכה בתוכחת נמרצה ולהעיר את אזנם, כי יום ״הדין" הולך וקרוב.

ג. מחמד טרם ברחו למדינה.    🔗

______________

חמש שנים עברו כבר מעת התיצב מחמד כנביא לאנשי מכה. בימים האחרונים התחיל להוכיח להם בדברים קשים כגידים ולנבא להם יום רע, אם לא ימהרו לשוב מדרכיהם הרעים ולעזוב מנהגי ע“ז אשר בידיהם. ואולם דברי מחמד לא עשו פרי ולא מצאו מסלות בלב שומעיו. ואם לעגו לו בתחלה ושתקו על דבריו, הנה מיום אשר נתנם לאנשי און וחרף את יראתם, העלה עליו את חמתם לאין מרפא. מעת ההיא התחילו בני מכה לרדוף את מחמד ובעלי בריתו בעברת זדון. רוב מכבדיו ראו את נפשם ברעה ולא יכלו לסבול את היסורים הקשים אשר יסרו אותם שונאי הנביא, ולכן הוכרחו לכחש בו בפומבי ולהזהר לבלי הזכיר בשמו. בסוף שנת שע”ו היה מספר הנאמנים בבריתו מבלי הסתר לכל היותר כעשרת אנשים, ואולם אלה, אשר עזבו את הנביא למראית עין, חשו בלבם נחם על זה, גם לא היה בכחם להסתיר את מחשבותיהם לגמרי. מסבה זו נולד בלב מתי מספר מאוהבי הנביא הרעיון להמלט ארצה חבש. בימים ההם לא עלה עוד על דעת מחמד ליסד דת חדשה, כי אם להפיץ בעמו אמונת היחוד. לכן חשב למצוא מנוס ומפלט בחבש¹⁷ תחת חסות מלכיה הנוצרים, אשר נסו מכבר לגייר את הערביאים לשם הדת הנצרת. רוב הנסים לחבש היו בעלי יכולת, אשר פרנסו את עצמם משלהם, ואולם גם איזו עניים נמלטו שמה, ואלה נזונו משל מלך חבש, אשר קוה אז לתקוע על ידי זה יתד בארץ ערב. הוא חשב לשלוח לחמו על פני המים, למען ימצאנו ברוב הימים, כי זה זמן מרובה אשר אמרו מלכי חבש לכבוש להם את ערב.

בעת ההיא החל מחמד לרדת מנכסיו. בשנת שע“ז היה כבר מנחותי דרגא. את עשרו, או יותר נכון את רכוש אשתו, אבד בשנים האחרונות, יען לא עסק במסחרו, וגם פזר נתן לפדיון שבויים, לקנות את העבדים המשלמים, אשר בעליהם ענו אותם בגלל אמונתם, ולשחרר אותם. ואולם כבר בשנת שע”ו לא היה מצבו החמרי על צד היותר טוב, וכה ראה עצמו ברעה, עד כי עיפה נפשו להיות איש ריב ואיש מדון לכל בני מכה ולכן אמר בקיץ שנה שע"ו להשלים עם אויביו. כי נוסף לצרות נפשו לא יכול לראות ברעה המוצאת את רבים מאוהביו הנמלטים לחבש, אשר שם קדמום ימי עוני.

אופן כריתת ברית בין מחמד ובין בני עירו היה לפי דברת המשלמים כזה: כמה נכבדי העיר אמרו לתווך את השלום בין הנביא ובין אנשי מכה. ״לכה ונכרתה ברית שלום, אמרו לו פעם אחת. נסה נא והתפלל אל יראתנו שנה תמימה, ואז נתפלל אנו אל אלהיך משך זמן כזה, ונראה אחר כן דבר מי יקום“. ואולם מחמד לא אבה להסכים לזה. אז הציעו לפניו, כי יכבד גם את אלהיו וגם את יראתם, ביחוד דרשו ממנו, כי יכבד את האלילים. לאַת, עזה ומַנַאה, אשר היו חביבים מאד בעיני בני מכה. לזה הסכים מחמד, אז חבר את השורה נ”ג, אשר בה הודה, כי האלילים¹⁸ האלה חשובים הם בעיני המקום והם מעוררים. רחמים על האדם לפניו. בתנאי זה הודו גם בני עירו מצדם, כי מחמד הוא שלוח מאת האלהים ואליו השתחוו.

בעיר מכה קמה מנוחה לימים מעטים. רוב אנשיה שחקו בלי ספק בלבם על מחמד, על חלומותיו ועל דבריו. אבל משעה שהודה בשלשה האלילים החביבים עליהם ביותר הכירוהו כלם לנביא. ואולם כנראה רעמו אחרים מאוהביו פנים על הדבר הזה, כי היטב חרה להם לראות, כי כחש מחמד באמונתו והודה בעבודה זרה שנואת נפשו עד העת ההיא. לפני אוהביו אלה התנצל מחמד, כי רק לו נגלו הנסתרות, וכל מה שעשה, עשה במצות אלהיו, ובודאי כך צריך להיות; וכן מרומז ״במגלת אברהם" ובתורת משה. אמנם לא נאשים את מחמד, על כי לא עמד בנסיון, כי באמת רבו צרותיו אז, עברו ראשו; אבל נראה, עד כמה גברה כבר בו מדת התרמית, כי התנצל על כל דבר, שכן גלו לו מן השמים והכל בגזרת עילאין.

עד כמה ארכו ימי השלום במכה לא נדע בבירור, האגדה של המשלמים תספר, כי תיכף למחרת היום בא המלאך גבריאל אל מחמד והוכיח אותו על הדבר הזה. ואולם באמת עברו כמה ימים ומחמד שלח לקרא את אהביו שנמלטו לחבש, וכבר שבו כלם למכה, אחרי כי שמעו, כי שלום בעיר. בלוית השבים האלה באו גם כמה נוצרים מחבש, אשר זה כמה נכספה נפשם לראות את הנביא החדש שקם במכה. בין כה וכה עברו בלי ספק כמה שבועות ומחמד חזר לסורו.

ואולם לא ארכו הימים ויך לב מחמד אותו, על כי בגד בשליחותו, ואפשר הדבר, כי השבים מחבש, אשר סבלו כמה ענויים על אודות האסלאם, חזקו את לבו באלהים, לבלי ישוב לכסלה, אחרי כי הכיר כבר את בוראו. מחמד חזר ובשר את השורה (כ"ח), אשר בה אמר בפירוש, כי שב הוא אל דתו, לבלי להאמין באלהים זולת אללה. בתוכחת עלי עון, אומר הנביא, יסרהו האלהים, על כי שכח ברית והודה באלהות אחרת זולת אל עליון. ״אלהים גלה לו את סודו רק למען יאמין בו, וחטא גדול להתחבר עם עובדי אל נכר ולנבא מהעולה על רוחם“. האלהים התרה בו, לבלי יעזוב עוד ארחות יושר, לכחש באלהי אמן ולהיות כאחד מבני עירו העוברים לעץ ואבן. ״אל התפלל לאלהים זולת אללה, כי אין בלעדו, הכל אפס ואין ויאבד כל זולתו. לו הכח והגבורה והממלכה ולפניו יעברו כל בני חלוף”. בדברים האלה חזר בו מחמד לגמרי מדבריו הראשונים בהשלימו עם בני מכה. מובן מאליו, כי חרה בו אף אנשי מכה מאד, גם שחקו לדבריו, אחרי כי כבר התהפך בתחבולותיו להאמין פעם באלילי בני עמו. ואולם הנביא אמר להם, כי אין בזה כל רע. האלהים ישלח את נביאיו, לשחר מוסר את הסרים ממנו ולנבא להם יום רע, אם לא ישובו מדרכם. ואולם לפעמים יתן דברים בפי הנביא רק למען נסות את האומות, או למען החזירן למוטב, הלא כבר נבא יונה בן אמתי, כי בעוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, ואולם כאשר שבו מדרכם בני העיר ועזבו את החמס אשר בידיהם נחם ה' על הרעה, אשר דבר לעשות להם. האם על ידי זה היה יונה, נביא שקר?

אנו רואים, כי אחרי אשר כרת מחמד ברית עם אנשי עירו, להאמין בשלשת האלילים, אשר נפש בני מכה היתה קשורה בהם, חזר לאמונתו, לבלי להאמין לאל נכר זולת אללה. הדברים אשר חזה אחר כן, למען כחש מחדש באלילים האלה, היו דברים ברורים ונראים כעין חרטה אמתית, על כי נואל לעשות כזה. זו בלי ספק מדה טובה בתכונת מחמד, כי הודה ולא בוש, שלא טוב עשה להתחבר אל עובדי אל נכר. ואולם משעה שהתחילו בני עירו להתקוטט בו וללעוג לדבריו, על כי אין בשפתיו נכונה, פעם ידבר כן, ופעם ידבר אחרת, חזר מחמד לסורו, לנבא בשם האלהים ולספר לבני עמו דברים, אשר לא היו ולא נבראו. ספור יונה עם אנשי נינוה שמע בלי ספק מפי הנוצרים אשר באו עם המשלמים השבים מחבש, או כי המשלמים האלה שמעו את הספור מפי הנוצרים והודיעו זה למחמד. ותיכף כאשר למד הדבר הזה אמר להשתמש בו לצרכו. ואולם באיזה אופן עות את הדברים האלה! יונה נבא לבני נינוה, כי עוד מעט והעיר נהפכת; וזהו דבר ידוע, כי יסלח השם לחוזר בתשובה, כאשר נדע מכמה ספורים בבה"ק; ולפעמים ינחם על הרע על ידי תפלת צדיקים או בזכות אבות וכיוצא בזה, אבל מחמד אמר בפעם אחת, כי אללה התיר לו, לכבד את האלילים לאת, עזה ומנאה, כי הם מליצים ומדברים סנגוריא על אנשי מכה לפני אביהם שבשמים, וכאשר חזר בדבורו זה השוה את עצמו ליונה בן אמתי, אשר נבואתו לא נתקיימה גם כן!

המשלמים בושו אחר כן מדברי הנביא ומדרך הפכפך וזר אשר בחר בו, ולכן המציאו כמה אגדות, למען מחות כעב פשעו. טרם כל דבר ספרו, כי בשעה שבשר מחמד את השורה הראשונה, אשר נתנה יד לטעות באמונת אלהי אמת, בא השטן וסטרו על פיו ובלבל אותו, באופן כי הוציא מפיו אלו המלות, שאלילי בני מכה – לאת, עזה ומנאה – הם מליצי יושר על אנשי העיר לפני אללה. מחמד אמנם הוציא את הדברים המכוערים האלה מפיו, אבל בלי דעת, כי נטרפה דעתו באותה שעה. למחרת היום בא המלאך גבריאל לשנות לו את משנתו מאתמול כדרכו תמיד, וכאשר הגיעו לאלה הדברים המדברים בשבח האלילים, אמר גבריאל למחמד: דבר זה לא למדתי אותך אתמול. הנביא נרתע לאחוריו ואמר: אם כן דברתי בשם אללה דבר אשר לא כן, ויתעצב מאד אל לבו. על זה נחמהו אללה בנבואה חדשה ואמר לו: כבר קמו נביאים לפניך וגם הם טעו לפעמים ונבואותיהם לא נתקיימו. השבים מחבש היו בתחלה עצובי רוח, כי נפשם מרה להם על דברי מחמד הראשונים. ואולם כאשר בא המלאך גבריאל, ומחק את הדברים, אשר שם השטן בפי מחמד, ובני קריש שבו לרדוף את מחמד, ברחו שנית לחבש.

הרדיפות נגד מחמד וסייעתו¹⁹ התחילו מראשית החורף שנת שע"ז במדה מרובה. בני מכה לא יכלו עוד נשוא את נבואות מחמד ואת דבריו כגנות אליליהם. ואם רדפו עד²⁰ העת ההיא רק את המאמינים בו, היינו כי כל אחד ואחד יסר קשה את בנו או עבדו הנגרר אחר תורת מחמד, החלו מהעת ההיא לרדוף את הנביא בעצמו ולרדת עמו לחייו. ביחוד קצפו הנכבדים (מַלַא) והעשירים (מטרפון) על מחמד, יען כי נגע הדבר אל כבוד ביתם ועשרם. בכל עת, אשר תקום תנועה דתית או סוציאלית במדינה, נראה תמיד את העניים ובני דלת העם ממהרים לתת ידם אל המתפרצים, יען כי אין להם להפסיד כלום על ידי המהפכה המדינית, אבל אפשר להם להטיב מצבם החמרי או המדיני. לא כן העשירים ובני היחש. הם יפחדו לעשרם או למצבם המדיני, אשר יהרס לרגלי המבוכות האלה. בני מרום העם אשר במכה כעסו על מחמד, יען כי נועז להשפיל כבוד האלילים, אשר ברב או במעט היה גם כבוד כמה בתי אבות מיוחסים קשור עמו. מסבה זו קמו לאויבים להנביא ויאמרו להכותו נפש. כבר ראינו, כי הערביאים היה נפרדים. לשבטיהם ולבתי אבותם, וכל משפחה המרובה באוכלוסים ובגבורים או גם בעֹשר ונכסים היתה ידה על העליונה ולפניה נכנעו יתר המשפחות. משפחת מחמד היתה עניה. עם כל זה אפשר כי לא היו נועזים האפרתים במכה לנגוע בו, כי סוף סוף היה רגש האחדות חזק מאד בלב כל בני ערב, באופן כי כל בני משפחה אחת היו נקשרים זה בזה בקשר אמיץ ולא נתנו לנגוע באחד מהם לרעה. אבל רבים מבני משפחת מחמד קצפו גם כן עליו, על כי שלח פיו לדבר סרה על יראתם ולחלל את קדשי בני עמו בפומבי.

ראש בית אב של משפחת מחמד היה אז אבו־טאלב, דוד הנביא, אשר לקחו לבן, כאשר נשאר יתום באין אב ואם. עלי בן אבו טאלב היה בבית מחמד כאשר לקח זה אשה והתעשר. והנה אמנם נדע, כי היה אבו טאלב עני מדוכא כל ימיו, אבל בני משפחתו היו מצויינים ברוח גבורה. בניו היו מלומדי קרב ונודעים בעוז רוחם לכל באי שערי עיר מכה. ובאמת לא האמין אבו טאלב עד יום מותו בנבואת מחמד וקצף על חלומותיו ועל דבריו; אבל בתור דודו וראש בית אב למשפחתו הגין עליו ולא נתן לאיש לנגוע בו לרעה. בימים הראשונים לפעולת מחמד בתור נביא היה הקשר אמיץ בין בני משפחתו להיות עליו לסתרה נגד כל אויב ומקנא. את זה עשו לא מאהבתם לאיש הרוח, אשר כמשוגע נחשב בעיניהם, אלא כי כן חזק עליהם כח ההרגל והמנהג. ואלו היו מוסרים את מחמד ביד אויביו ומבקשי רעתו, כי אז גם אלו היו חורקים עליהם שן ויבזום בלבם. טרם הגלות דת האסלאם, היינו טרם נפרדו בני מכה למאמינים (משלמים) וכופרים, היה העיקר להם רגש האחדות של כל משפחה ומשפחה, או שבט ושבט. אפשר שהיו בעצמם מענישים את אחד מבני משפחתם לעת הצורך, אבל למסרהו בידי שונאיו, כי יעשו הם עמו כטוב בעיניו – זה היה נחשב לחרפה לכל המשפחה ההיא או לכל השבט ההוא.

כאשר החל מחמד לנבא לבני עיר מולדתו למורת רוח האפרתים, פתחו אלו בשלום תחלה. אחדים מהם נגשו אל אבו־טאלב וידברו אתו בשם כל בני היחש לאמר: בן אחיך, מחמד, הוא מחרף ומגדף את יראתנו ומחלל את קדשי עירנו. אותנו הוא מכנה בדרשותיו בשם סכלים ותועי־דרך, וגם את כבוד אבותינו שוכני עפר הוא משפיל באמרו, כי כל ימיהם הלכו אחרי ההבל ויעבדו לעץ ואבן. דבר נא אתה על לב בן אחיך זה, כי ישים מחסום לפיו, ואם לא, הסר ממנו צלך ולא תהיה לו לסתרה ואנו נעשה לו כטוב בעינינו. אבו־טאלב שמע את הדברים האלה בענות חן, אבל השיב פני הדוברים בו ריקם, יען קצרה ידו מלהשתיק את מחמד; ולמסרהו בידי אויביו – זה לא יתכן, וכן לא יעשה בין שבטי הערביאים.

בחרף שנת שע"ז, כאשר חזר מחמד בדבורו והפר את ברית שלומו עם אנשי מכה, חרה להם מאד ויאמרו לעשות עמו כלה ויעבור עליהם מה. בראש אויביו, אשר בקשו את נפשו לספותה, עמד איש ממשפחת הִשאם, ושמו אבו אלחכם, אשר המשלמים כנו את שמו לגנאי: אבו־גהל (אבי הסכלות). האיש הזה היה מהיר חמה ונוטה ברוחו לקרא למהלומות וריב. עליו נלוו עוד שני אנשים כמוהו: אבו־לַהְב²¹ ועֹקְבַה בן מֹעַיִט. הקנאים האלה רדפו את מחמד ואת בעלי בריתו בעברת חמה. מחמד נמלט בימים ההם לבית ארקם, אחד המשלמים הנאמנים עמו. סבת ברחו מביתו היתה לפי ספור הנביא, כי לא יכול עוד נשׂא את תעלולי אויביו נגדו. ביתו עמד באמצע בין בית אבו־להב ובית עקבה בן מעיט. שכניו אלה הציקו לו בכל אשר היה לאל ידם. בימים האחרונים לשבתו בביתו היו רגילים להשליך לפני פתח ביתו כל סחי ומאוס²² ולטנף לפעמים את מבואו. מחמד ראה כי אין מנוס מהם, לכן תקע אהלו בבית ארקס. אבל גם שם לא הונח לו. אבו־גהל היה רגיל לעבור שם ולחרפהו ולגדפהו כאחד הריקים. ואולם ארקם היה בן למשפחת מחזון, אחת המשפחות החשובות במכה. ואם כי כל בני המשפחה הזאת היו שונאים למחמד, ולתורתו לא הטו אוזן, הנה ידעו, כי מחמד חוסה בצל ארקם, ולפי זה מי אשר יעשה רעה למחמד יגע בכבוד ארקם, לכן מהרו להגן על הנביא ולהזהיר את כל אדם, לבלי יגע בו לרעה²³. אל בית ארקם באו כמה אנשים, להספח אל דת האסלאם. ביניהם היו שני אנשים, אשר הכנסם לדת מחמד עשה רשם במכה: חמזה בן אבו־טאלב, איש נודע ומצויין ברוח גבורה ואֹמץ הלב, ועמר, הוא הגבור הנודע, אשר היה הכליף השני אחר מות אבו־בכר, אחד האנשים היותר מצויינים בהסטוריא האנושית. עמר היה גבור נערץ, בעל רוח כביר ואיש מלחמה מנעוריו, גם הצטיין בחכמה ובעצה, וידע לנהל את ממשלתו בתבונה ובדעת. הוא עזר הרבה להתפשטות האִסלאם בעולם.

חמזה נלוה על עדת המאמינים רק על פי מקרה, יען כי חרה לו, כי שלח אבו־גהל את ידו במחמד. הנביא גר בעת ההיא בבית ארקם, ויעבור אבו־גהל פעם אחת על יד החלון, אשר שם עמד מחמד, ויחרפהו ויגדפהו כאחד הריקים. לערב נאספו רבים מחשובי עיר מכה סביבות מקדש הקעבה כדרכם בכל יום; גם אבו־גהל נלוה עמהם והרבה עמם שיחה. באותה שעה שב חמזה העירה, כי הלך השדה לצוד ציד; ואשה אחת מנשי העיר ספרה לו, מה עשה אבו־גהל לבן דודו, ויחר אפו מאד, כי הלא חסה מחמד בצל משפחת אביו, ואם כן פגע אבו־גהל בכבוד משפחתו. בחמתו הלך חמזה אל הקעבה וימצא שם את אבו־גהל ורעיו משוחחים, ויכהו חמזה בקשתו אשר ביד ימינו ויאמר אליו בכעס: איך נועזת לפגוע בכבוד מחמד בן דודי? הלא²⁴ תדע כי אמונתו היא אמונתי וכבודו הוא כבודי! נסה נא עכשיו לפגוע בי! אחדים מקרובי אבו־גהל קמו על חמזה ויאמרו להכותו, ובודאי היה הדבר בא לידי שפיכות דמים, כי חמזה היה גבור כארי ולא חת מפני כל. ואולם אבו־גהל הרגיע את קרוביו באמרו: אמנם צדק חמזה ממני, כי באמת מחקתי את הסאה, לזלזל את מחמד כאחד הנבלים. מעת ההיא נשאר חמזה מֻשלְם, וכל בני מכה ידעו, כי קם גואל למחמד, איש אשר לבו כלב הארי ולא ישוב מפני כל.

רושם יותר גדול עשה הדבר במכה, כאשר נספח עמר בן חַטַאב על עדת מחמד בקיץ שנת שע"ז.

כאשר נכנס עמר לדת האִסלאם היה בן עשרים ושש שנה והוא גבור חיל, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. עמר הצטיין לא רק ברוח גבורה ועז, כי אם גם ברוב עצה ותושיה, כי ידע עת לכל חפץ ולכלכל את דבריו במשפט. תיכף משעה שנתחבר ולמחמד השפיע הוא מרוחו עליו, ולא רק מחמד היה רגיל לשמוע בקולו, כי אם גם אבו־בכר. כאשר מת מחמד הושיב עמר את חותנו אבו־בכר לכסא, ואולם הכליף היה סר למשמעתו ושמע לעצתו בכל דבר. את מחמד כבד עמר מאד, אבל לפעמים שמר עליו כילד ונהלהו בעצתו לא רק במילי דעלמא, כי אם גם במילי דשמיא. עמר היה רגיל לספר, כי בשלשה דברים הסכים אללה עמו, פעם אחת עבר עם מחמד דרך המקום אשר יקראוהו הערביאים בשם מקאם אבראהים (מקום אברהם), ויאמר עמר אל הנביא: לפי דעתי היה טוב להעמיד בית תפלה במקום הזה, אשר עליו עמד אברהם אבינו. על זה ענה מחמד: עמוד ואשמע מה ידבר אללה בי, ועוד לא העריב היום וכבר צוה לו אללה על הדבר הזה (קראן ב', קי"ט). פעם אחת אמר עמר למחמד: הן רבים הנכנסים אל ביתך, עוברים ושבים, ויש ביניהם אנשי זמה, אשר יתנו עיניהם בנשיך; האם לא היה טוב הדבר, כי תשים לחוק, שנשים נשואות מכסות פניהן בצעיף? בו ביום צוה אללה למחמד על הדבר הזה (קראן ל“ג, נ”ג). וכן בראותו כי נשי הנביא הן כפרות סוררות ומציקות לבעלן יותר מדי, ובפרט אֹם־סלמה, אשר היתה אשת מדון ותמרר את חיי הנביא. אז אמר עמר לו: מן הראוי, כי מן השמים יגערו בנזיפה בהן ויאמרו להן, כי אם לא תחדלנה מריב וקטטה אז יגרשן מחמד ובמקומן תבואנה נשים טובות מהן²⁵. ובאמת תיכף נגלה למחמד דבר מאת אללה, אשר צוהו על כן (קראן ס"ו, ה'). אֹם־סלמה כעסה על זה, ותאמר לעמר: האם גם בדברים שביני ובין בעלי אתה מתערב?

מן הדברים האלה נראה, כי משעה שנלוה עמר על מחמד השפיע הרבה עליו, והשפעתו זאת נראתה גם במצות הקראן. ובאמת רמזו כבר מפרשי הקראן הראשונים על כמה ענינים בקראן, אשר לפי השמועה ״הסכים עליהם אללה לעמר", היינו כי על פי עמר נאמרו.

כמובן שמח מחמד שמחה גדולה כאשר קבל עליו עמר את דת האסלאם, כי ידע בנפשו, כי אין איש במכה כעמר, אשר יפעל גדולות ונצורות לטובת הדת החדשה ויהיה מעוז ומחסה להמשלמים הנרדפים. מחמד היה רגיל לספר, כי ימים רבים התפלל אל אללה, למען יטה את לב עמר לדת האסלאם, עד כי שמע אללה בקול תחנוניו. ואולם למען הגדיל את ערך הנס תספר הגדה אחת, כי עמר היה שונא גדול למחמד ויאמר להכותו נפש. פעם אחת עבר ברחוב וחרבו חגורה על ירכו. ״לאן אתה הולך?" שאלהו אחר העוברים והוא ממשפחה זֹהר, אשר קרוב היה לה מחמד מצד אמו. ״להרוג את מחמד אני הולך“, השיב עמר בזעם. אבל איך תכפר את פני בני משפחת האשם ומשפחת זהר?” הוסיף האיש לשאול, ״הלא את דמי מחמד ידרשו מידך“. ״כמדומה לי”, אמר עמר להדובר בו, ״כי גם אתה היית כאחד מאנשי הצאבה“. על זה השיב לו האיש: ״דע לך, כי גם אחותך פאטמה ובעלה סעיד בן זַיִד על אנשי הצאבה נחשבו, כי עזבו את דת אבותיך”. על הדברים האלה חרה לעמר עד מאד ובקצפו הלך לבית סעיד בן זיד לשמוע מה בפיו. כאשר בא לבית סעיד היה שם אחד המשלמים ושמו חבאב; אבל כשמעו את קול מצעדי עמר מהר ויחבא מפניו. ״מה קול הלחש אשר באזני, טרם פתחתי הרלת?" שאל עמר בחמה, כי סעיד קרא לפני חבאב את אחת השורות של הקראן. סעיד כחש לו מיראתו אותו ויאמר: ״אין דבר, אנו ספרנו איש לאחיו מקרי הימים, וחדשות אשר נעשו בעירנו“. ״כמדומה לי, כי על הצאבה נספחתם”, אמר עמר לגיסו. ״לו יהי כדבריך“. השיב סעיד. ״אבל מה בכך, אם יש דת טובה וחשובה מדתך”. עמר הדף את סעיד ברגלו, ואת אחותו, אשר אמרה להציל את. בעלה מיד מכהו, הכה על הלחי, עד כי זב דמה מפיה. ואולם פאטמה אמרה לו בנחת; ״האם תכעס עלי? אבל מה נעשה ודת זו יותר אמתית מדתך? אני מאמינה באמונה שלמה, כי אין אלהים מבלעדי אללה ומחמד הוא נביאו“. כשמוע עמר את הדברים האלה אמר לאחותו: ״תני לי את המגלה, אשר אתם קוראים בה, ואדע, האמת בפיכם”, כי עמר ידע כבר את ספרי הקדש והיה בקי בענינים כאלה. ״אין נוגעים בכתבי הקדש, אלא אם רחצו את הידים מקודם“, השיבה פאטמה. אז רחץ עמר את ידיו ויחל לקרא במגלת ספר, אשר בה היו כתובות שורות רבות של הקראן. אחרי קראו אמר: ״הובילו אותי אל מחמד”. אז הגיח חבאב ממחבואו ויאמר לעמר: ״תפלת מחמד עשתה רושם בשמים, כי עד היום הזה התפלל מחמד בכל יום אל אללה: הטה את לב עמר בן חַטַאב או את לב עַמְר בן הִשאם (הוא אבו־אלחכם או אבו־גהל), כי יקבלו את האִסלאם, עתה שמע אללה בקולו. חבאב הלך עם עמר אל בית ארקם, אשר שם נמלט מחמד אז. כבואם שמה מצאו רבים מהמשלמים בביתו וכלם ברחו מפני עמר, אשר ידעוהו לאיש שונא להאסלאם מתמול שלשום, רק חמזה נשאר ויאמר: ״הנה עמר בא!“. באותו רגע היה מחמד בחדר אחר, אבל ראה בחזון, מה נעשה בביתו. אז בא בלב שמח אל עמר ויאמר לו: ״אללה שמע בקול תפלתי ורצה את תחנוני. אמנם אחריתך לא תהיה כאחרית וליד בן מֹעִירַה העומד ברשעו מתחלתו ועד סופו, בך יתפאר האִסלאם, כי אתה מגנו ומחסהו”. באותה שעה נכנס עמר לדת האסלאם ונשבע להיות באמנה אתה.

הדבר הזה עשה כמובן רושם גדול במכה. עמר היה נכבד מאד בעיר, והכנסו לדת האִסלאם נחשב כמו נצחון גדול של הדת הזאת. אנשי מכה כעסו הרבה ונאספו לפני בית עמר לעשות עמו רעה, ואולם הוא לא קם ולא זע מפניהם, וסוף סוף הלכו לביתם, בידעם כי אמיץ לב עמר בגבורים, ומשפחתו רבה ונכבדה, אשר לא תנקה את כל הנוגע בו לרעה. מעת ההיא קמה רוח אומץ וגבורה בלב כל המשלמים, אשר מספרם עלה אז לערך חמשים נפש. עד אשר נספח עמר אליהם היו נחבאים ועושים במסתר מעשיהם, ואולם מעת ההיא התחילו לדרוש ברבים ולהתאסף לפני מקדש הקעבה. מחמד, אשר נכנע בתחלה לפני המיוחסים במכה ודבר עמם תחנונים כרש, התחיל לדבר בהם קשות ולנבא להם יום רע, כי תהיה אחריתם להכרית כאחרית פרעה וחילו, אשר לא האמינו באלהים ולא שמעו בקולו ביד משה נביאו. הדברים האלה העלו חמת המיוחסים עד להשחית, ולכן נשבעו, כי יכריתו את כל בעלי דת האסלאם ולא ישאירו מהם שריד ופליט. ואולם רק בעבדים, אשר לא היה להם גואל הדם, נועזו לשלח יד, לא באנשים בני חורין, אשר משפחתם סככה עליהם. לעומת זה קרה פעמים רבות, כי בני משפחה אחת הכבידו אכפם על קרובם, לשוב מדת האִסלאם ולהפרד ממחמד. אלה האנשים, אשר מטבעם היו רכים וענוגים, לא עמדו בנסיון ויפרדו מבני דתם למראית עין, ואולם בחשאי היו משלמים ויחכו לימים טובים מאלה.

המיוחסים בקשו לעשות רעה למחמד ולכלות כל חצי חמתם בו, ואולם בני משפחתו, כאמור, חסו עליו. מסבה זו אמרו גדולי עיר מכה להנקם בכל משפחת מחמד. בראשית שנת שע“ח החרימו את כל בני המשפחה הזאת, לבלי התחתן בהם, לבלי עשות עמהם שום מ”מ ולהתרחק מהם כמנודים. כל בני שבט קריש הסכימו לזה, ובאו על החתום, לקיים את דברי החרם. תוצאות הדבר הזה הראו במהרה את פעולתן. כבר ראינו, כי בני מכה התפרנסו רק ממסחר וקנין, ועל פי הרוב היו רגילים לצאת בשיירות, אשר מזה התפרנסו העשירים בתור סוחרים, והבינונים והעניים בתור משרתים ועוזרים. מעת אשר הוטל החרם על בני משפחת האשם, אי אפשר היה להם לצאת בשיירא, כי להספח על שיירא מבני קריש לא נתנו אותם, ובפני עצמם לא היו כדי שיירא אחת. באופן זה נשבר להם מטה לחם. ואולם רגש הכבוד בלב בני משפחת האשם לא נתנם להכנע לפני בני מכה ולמסור את מחמד בידיהם, כי כן לא יעשה בין הערביאים. במצב כזה היתה עצת מחמד, כי יברחו מאמיניו עוד הפעם לחבש, להסתר שם עד עת מועד. כשמונים משלמים עזבו בחרף שנת שע"ח את עיר מכה.

השנאה בין מחמד ואנשי מכה גדלה מיום ליום. בין הקנאים היו אנשים, אשר לא אמרו עוד די לצרות בני משפחת האשם ויאמרו להמיתם ברעב. במכה גרו כל בני משפחה אחת בחצר גדול או ברחוב אחד. גם למשפחת האשם היה חצר כזה, ויקומו רבים מצרי האסלאם ויסגרו את הדרך מעבור לחצר בני האשם, לבלי תת הביא אוכל להם. אנשי המשפחה הזאת נאספו לריב בבני מכה, וילדיהם צעקו ללחם, בעוד שהצָרים עליהם שחקו על משבתם. וירע הדבר הזה גם בעיני רבים משונאי מחמד, ובשנת שע"ט הוסר החרם מעל משפחת האשם בהשתדלות אבו־טאלב, אשר היה נכבד בעיר בגלל ישרו וענוהו. ימים מעטים אחר כן מתו אבו־טאלב, דוד מחמד, וחדיגה אשתו²⁶, ומעת ההיא לא ערב מחמד עוד את לבו לצאת החוצה.

כאשר מת אבו־טאלב בא אחיו אבו־להב, דוד מחמד, אליו ויאמר לו: ״שמע נא אתה, בן אחי, הנה דודך אבו־טאלב מת, וכעת אין מי אשר יהיה עליך לסתרה, ואולם אנכי מגן לך. למה תסתר מעין כל אדם? אני נשבע לך, כי כל הימים אשר אני חי על האדמה, לא יגע בך איש לרעה“. אבו־להב היה אמנם אחר הקנאים השונאים למחמד, אבל מיום שמת אחיו אבו טאלב חשב לו לחובה להגן על מחמד במקום אחיו המת. כאשר שמע אבו־גהל את הדבר הזה ויחר אפו באבו־להב ויאמר: גם זה נספח אל אנשי הצאבה! אז נאספו כל אנשי מכה על אבו־להב. ואולם הוא ענה להם: נאמן אני לדת אבותי ולא אסור ממנה; אבל אבו־טאלב אחי מת, וכעת מוטל עלי החוב להיות לבן אחי למחסה, למען יוכל לצאת החוצה מבלי מפריע. ״טוב הדבר הזה”, ענו כל בני מכה פה אחד, ״כי באמת עליך החוב להגן על מחמד, וכל מעשיך בזה ישרים הם“. ימים אחדים הונח למחמד ואיש לא נועז לשלוח יד בו או לחרפהו, כי חסה באבו־להב דודו, ואולם אבו־גהל ועקבה בן אבי מעוט באו אל אבו־להב ויאמרו לו: „דבר עם בן אחיך, כי יאמר לך, היכן הוא מקום אביך, שוכן עפר”. אבו־להב הלך אל מחמד וישאלהו על הדבר הזה: ״היכן הוא מקום אבי, עבד אלמטַלב?" – ״הוא נאסף אל עמו“, ענה מחמד. אבו־להב הלך לו להשיב את שולחיו דבר, כי דברי מחמד בשכל ויושר הם. – ״אבל הלא כל בני עמנו דינם לגיהנם לפי דברת מחמד”, הוסיפו אבו־גהל ועקבה לדבר אל אבו־להב. זה האחרון חזר למחמד וישאלהו לאמר: ״האם באמת דעתך נוטה, כי אבי, עבד אלמטלב, מקומו בגיהנם?" – ״כן הדבר“, השיב מחמד, ״כל המודה בע”ז לגיהנם“. אז חרה אף אבו־להב במחמד ויאמר לו: ״מהיום והלאה אויבך בנפש אני!”

מעת אשר הסיר אבו־להב את מחסהו ממחמד נשאר זה ערירי באין לו גואל. כי אבו־להב היה אז ראש בית אב למשפחת האשם, ואם הוא הפקיר את בן אחיו, מי יעמוד לו? מחמד היה רגיל לבקר את האורחים שבאו למכה בכל שנה ושנה בימי היריד הגדול ולנסות לדבר על לבם, כי יאמינו באללה. בקיץ שנת שע“ט באו אנשים רבים למכה ומחמד הלך לראותם כדרכו מדי שנה בשנה. ואולם בפעם הזאת הלך אבו־להב אחריו ויאמר אל האורחים; אל תאמינו באיש הזה ולא תשמעו בקולו, כי שקרן הוא ורודף אמרים לא המה. האנשים הנאספים שחקו על זה ויאמרו למחמד: הלא דודך יודע מה טיבך. פעם אחת הלך מחמד וזיד, אשר לקחו לבן, עמו אל העיר טאיף, דרך שני ימים מהעיר מכה, לדבר על לב אנשי העיר, כי יאמינו באללה ובמחמד נביאו. ואולם הם אטמו את אזנם משמוע ואת מחמד גרשו בחרפה, כי הסיתו בו את נערי העיר, אשר יצאו אחריו וירגמוהו באבן ועפרו בעפר לעומתו. זיד סכך עליו וקבל את האבנים אשר ידו בו, וכה נמלטו בעור שניהם לבית איש אחד ממכה אשר גר שם. אחרי אשר נחו מעט מעמל הררך הלכו בלי חמדה לשוב למכה. ״איך תאמר לשוב למכה?” שאל זיד את מחמד בדרך, ״ואנשי העיר מבקשים את נפשך?" – ״אללה ישלח לי את עזרתו, כי לא יעזוב את חסידיו לראות שחת“, ענה מחמד. בבואם לעיר חירא, לא רחוק ממכה, שלח מחמד את אחד ממכיריו לפניו לבקש את מֹטְעִם בן עדי, כי יגן עליו. מטעם נענה לבקשתו ויאסוף אליו את בניו וקרוביו לקדם את פני מחמד כבואו העירה לווהו עד מקדש הקעבה ושם הכריז מטעם ברבים: ״דעו לכם, בני קריש, כי מחמד חוסה בצלי, ולכן השמרו לכם לפגוע בכבודו!”. מחמד שב הפעם לביתו. ואולם אמנם לא נעזו אויביו לפגוע בו, אבל עם כל זה ישב אל עקרבים בעיר מולדתו, פעם אחת בא אל הקעבה ויהתל בו אבו־גהל ויקרא בקול: ״הנביא בא!" וישמע איש אחד, ושמו עַתבה בן רַבִיעַ, וירב באבו־גהל על זה. עתבה לא היה מֻשלם, אבל לא יכול נשוא הלעג על איש הולך תמים.

כבר בעת ההיא חשב מחמד לעזוב את מכה ולבקש לו מפלט בעיר אחרת.

ויהי היום ומחמד הלך בלוית אבו־בכר ועלי סביבות מכה, כי אז היה היריד הגדול במכה וכמה שבטים נאספו שמה. וימצאו את בני שבט שַיְבַּאן, ומַפרוּק, אחד מנכבדיהם, בראשם. אבו־בכר נגש אליו והחל לשוחח עמו. האס רב מספרכם?" שאל אבו־בכר. – כאלף איש מלומדי מלחמה“, ענה מפרוק. ובאיזה אופן תלחמו?” הוסיף אבו־בכר לשאול, – ״אנו נלחמים בכל כחנו“, ענה מפרוק, ״וכבר נודע שבטנו לתהלה ולתפארת”. ״איך תתנהגו במלחמה עם אויביכם?" שאל עוד אבו־בכר. – ״ברוח אומץ נרד למלחמה“, השיב מפרוק, ״בעת נתגרה באויבינו, אז נעלה עליהם בסערות חמה ונבקיע אליהם, ואולם לאלהים הישועה; פעם נתגבר על אויבינו, ופעם תהי יד אויבינו בנו”. ״האם שמעתם, כי קם נביא בתוכנו?" שאל אבו־בכר את מפרוק. ״שמענו“, ענה מפרוק, ״כי איש בקרבכם מתפאר, כי שלחו האלהים להיות לכם לנביא, אבל טרם ידענו מה היא תורתו”. ברגע זה בא מחמד ויאמר: ״תורתי היא: אין אלהים זולת אללה, הוא אחד ואין שני לו, ואני שליחו, זה הדבר אשר תעשו: האמינו באללה ועזרו על ידי נגד בני קריש, אשר לא יאבו לשמוע בקול אללה ובנביאו ישימו תהלה, כי יעלילו עליו, כי שקרן הוא“. ״השמיעני את תורתך, בן קריש”, אמר מפרוק למחמד. אז השמיעהו מחמד את מצות אללה, כפי הנמצא בשורה ו' של הקראן ( עשרת הדברות הנעתקות שם). מפרוק שמע את הדברים ואמר למחמד: ״תורתך היא תורת מוסר ומעשים ישרים; לא טוב הדבר, אשר הם עושים עמך, לאמר עליך, כי מכזב אתה, ולבלי לשמוע בקולך“. הדברים האלה שמע הַאנִיְ בן קָבִיצַה, זקן שבט בני שיבאן, ויגש אל מחמד ויאמר: ״את דבריך הלא שמעתי, בן־קריש; אבל כמדומה לי, כי לא טוב הדבר להיות נחפז במעשיו, כי נעזוב את אמונתנו ונלך אחריך, טרם נמלכנו בדבר”. כדבר האני את הדברים האלה נגש גם מתַנַה אליהם. ״הנה מתנה, ראש צבא עלינו במלחמה“, אמר מפרוּק. כלם חכו לעצתו, לשמוע מה בפיו. ״ברית כרותה בינינו, אמר מתנה אל מחמד, ובין שבט אחד של בני ערב מעבר האחד, וכן עם מלך פרס מעבר השני. על פי הברית הזאת נתנו לנו את הארץ בין נהר ימַאמַה ובין נהר סַמַאמַה לשבת, ואמנה עשינו בינינו, כי לא נחליף את אמונתנו בלי נטילת רשות מהם. ואולם מסופק אני בדבר, אם יתנו אותנו בעלי בריתנו, ובפרט מלך פרס, להחליף דתנו באחרת. מטעם זה אי אפשר לנו לבוא בברית עמך. אבל אם בדעתך להתישב על אדמתנו מעבר לשני הנהרות האלה, בוא חסה בצלנו”. מחמד היה בקי בשיחות הערביאים והבין מיד להיכן הדיפלומטיא הזאת נוטה, כי מפרוק מצדו חפץ בדת האסלאם, אבל שני הזקנים, האני ומתנה, אינם נוחים מזה, לכן השיב גם הוא בסגנון הדוברים בו; מי החפץ להגן על האסלאם עליו לקבל עול מלכות אללה ככל מקום ולא רק על כברת ארץ אחת. מחמד עזב את בני שיבאן ויגמר בדעתו לנסות את דבריו אל בני יַתְרִב (מדינה), אשר גם הם היו אז על יריד מכה. נסיונו זה עלה הפעם יפה, על פי כמה סבות שגרמו בדבר.

ד. מחמד בא בברית עם אנשי יַתְרִב.    🔗

______________

בקיץ שנת ש“פ ובשנת שפ”א, בימי היריד הגדול, נתנו מחמד ואבו־בכר אל לבם, להכניס רבים מהאורחים הבאים שמה תחת כנפי האסלאם. ביחוד טרחו והשתדלו לכרות ברית עם שבט אחד הנודע בגבורתו ובכח ידו, למען יגן על מחמד והדת החדשה. בשנת שפ"א הצליח מחמד לבוא בדברים עם אחרים מבני יתרב (מדינה) ולהכניסם בבריתו, הדבר הזה היה צעד גדול ונכבד בתולדת האסלאם, כי אם נשאר עד הנה בתוך תחום עיר אחת, הנה החל מאז להתפשט בארצות רבות.

הפגישה הראשונה בין מחמד ואנשי יתרב שבאו ליריד מכה בשנת ש"פ היה באופן כזה:

על הדרך העולה ממכה לעיר מִנא נמצא משעול צר המוביל אל אחת הגבעות וחגוי הסלע, מקום אשר רק לעתים רחוקות תעבור רגל אנוש שם. הערביאים יקראו למקום הזה בשם עַקַבַה. בדרך זה היה רגיל מחמד לצאת להתבודד ולהעמיק במחשבות. שם נפגש בשנת ש“פ בששה אנשים מעיר יתרב ונכנס עמם בדברים. את המאורע הזה, אשר ממנו היו תוצאות נכבדות לדת האסלאם, קראו המשלמים בשם ״התגיירות של עקבה” או בשם ״העקבה הראשונה" סתם. כי גם בשנת שפ“א ובשנת שפ”ב נפגש מחמד שם בכני יתרב והביאם בברית האסלאם, עד כי גמר בדעתו לנוס אליהם לעזרה.

בפעם הראשונה נפגש מחמד בששה אנשים מבני יתרב וישאלם לאמר: ״מאיזה שבט אתם?" – ״מבני שבט חַזְרָג“, ענוהו הם. ״אם כן אתם בעלי ברית היהודים הגרים בעירכם”, הוסיף מחמד לדבר אליהם. – ״כן הדבר“, ענו בני יתרב. במרוצת הדברים ספר להם מחמד את דבר האסלאם, גם קרא באזנם איזו שורות של הקראן. הענינים האלה לא היו מוזרים להם לגמרי, יען כי דוגמתם כבר שמעו מפי היהודים, אשר גרו ביניהם. גם ספרו לו בני חזרג, כי לפעמים יעברו דברי ריבות ביניהם ובין שכניהם היהודים ובעידן ריתחא יאיימו אלו עליהם לאמר: עוד מעט ויבוא משיח צדקנו, ואז יהיה יום נקם ושלם לכל הנחרים בנו. כאשר ספר להם מחמד, כי אללה שלחו, מהרו בני יתרב והחליטו ממנו לאמר: מחמד הוא המשיח, אשר לבואו מחכים היהודים. עתה הבה נתחכמה ונכרות ברית עמו, טרם ידעו היהודים ממנו. האורחים נשבעו למחמד ונכנסו לדת האסלאם, אף הבטיחו לו, לדבר על לב בני עירם לעשות כמהם, ״אנשי עירנו”, אמרו בני חזרג, ״הם בעלי מחלוקת, ותמיד יקראו לריב איש את אחיו; אולי תהיה אתה מלאך השלום בינינו“. נוסח שבועתם היה: ״מהיום והלאה לא נעבוד לאל אחר זולת אללה, לא נגנוב, מנאוּף וזנות נתרחק, את ילדינו לא נמית²⁷, לא נענה ברענו עד שקר, בקולך נשמע בכל אשר תצוה אותנו לעשות את הטוב והישר”. אז אמר להם מחמד: ״אם כדבר הזה תעשו, מובטחני, כי אתם בני עולם הבא ותכנסו לגן עדן, ואולם אם תחללו את מוצא שפתכם, הנה אם תודו על פשעכם, אז תענשו עליו ויכפר לכם; אבל אם תסתירו את חטאתכם עד יום מותכם, הנה דינכם מסור לשמים, אם חפץ חסד הוא יסלח לכם, ואולם לפעמים לא ישא לפשעכם".

בני יתרב שבו לעירם ואחר ימים מספר הודיעו את מחמד במכתב, כי דברי האסלאם מתקבלים על לבות אנשי עירם, ואולם טוב הדבר, כי ישלח להם את אחד מאנשיו הבקיאים בקראן. מחמד שלח אליהם את מְצעַב אלחַיִר. האיש הזה היה איש נכבד במכה, בן למשפחה עשירה. כאשר נכנס לדת האסלאם היה איש צעיר לימים ומלא כח עלומים והוא יפה להלל. אביו מת כבר קודם לזה ואמו העשירה, חנאס בת מאלִך, פנקה אותו מנוער. ואולם מיום דבקו במחמד כעסו עליו כל בני משפחתו וענוהו ביסורים קשים, וגם אמו הרחיקה אותו ממנה. מעת ההיא הלך על פי הרוב ערום ויחף וכן נשאר עני עד יום מותו. מאהבתו לדת האסלאם ולאורחות הטוב והישר עזב חיי שעה ופרש מכל תענוגי עולם הזה, ולכן כנוהו המשלמים בשם ״אלחַיר" (לאמר הטוב והישר). את האיש הזה, אשר אהבתו לדת האסלאם לא היתה אהבה תלויה בדבר, שלח מחמד ליתרב, בידעו כי לא יחת מפני כל לדרוש בשם האמונה החדשה ברבים. ובאמת הצליח מצעב אלחיר במעשיו ובזמן קצר הכניס רבים מיושבי עיר יתרב תחת כנפי האסלאם. אז כתב למחמד, כי בדעתו לאסוף פעם אחת בשבוע את המאמינים החדשים להתפלל עמהם בצבור, כלומר לקרא בקראן עמהם ולהשתחוות לפני אללה. מחמד ענהו: ביום השבת, בו ביום אשר יתאספו היהודים להתפלל התאספו גם אתם ותשתחוו לפני אללה. מהיום ההוא היו רגילים להתאסף מדי שבת בשבתו בבית סעד בן חתימה²⁸, וזו היתה הפעם הראשונה שהרגילו המשלמים עבודת אלהים בצבור.

בראשית הקיץ שנת שפ“ב שבתה המלחמה בין אנשי עיר יתרב אשר ארכה ימים רבים. מעת אשר שקטה העיר התפשטה שם דת האסלאם ביותר, יען כי על פי הרוב שמעו כבר ענינים דומים לאלו, אשר קראו בקראן, מפי היהודים. נוסף לזה היה ענין מדיני יצוק בדבר הזה, כי אנשי יתרב היו אויבים לבני מכה מתמול שלשום. ביחוד קנאו בהם על היריד הגדול, אשר היה במכה בכל שנה ושנה בחדש רגב. לכן חשבו בני יתרב להסב אליהם את מסחר ערב, אם יעשו את עירם למרכז הדת החדשה ואת מדינת מכה יכניעו תחתם. בחדש רגב שנת שפ”ב שלחו בסתר שבעים ושנים אנשים למחמד לכרות אתו ברית, בידעם כי אנשי מכה יקצפו על זה, לכן עשו במחשך מעשיהם.

בלילה נועדו מחמד עם דודו עבאס²⁹, אשר הלך עמו לשמרהו בדרך, ובני יתרב בחגוי הסלע (עקבה). בני יתרב הלכו שם אחד אחד או בשיירות קטנות, למען לא יודע לאיש דבר האספם להמתיק סוד. כאשר נאספו כבר יחד פתח עבאס דוד מחמד ואמר: שמעו נא, בני חזרג! אתם שלחתם לקרא הנה את מחמד. דעו לכם, כי הוא בן למשפחה מפוארה ונכבדה בעירנו, ואם כי רבים מאתנו לא יאמינו בו ובנביאותו, אבל כלנו בעצה אחת, להגן עליו ועל כבודו, כי הוא עצם מעצמינו ובשר מבשרנו. עד היום לא נועד מחמד עם שום אדם בחשאי, אבל הנה שמע לקולכם ובא להועץ עמכם, יען כי נודעתם בארץ בתור בני חיל, גבורים ומלומדי מלחמה, גם עצה וחכמה עמכם ואחרי דבריכם לא תשנו. עוצו עצה טובה, ועם נועצים כמכם חכמה, לעשות הכל במתינות ובמחשבה קדם למעשה. ואולם העיקר הוא, כי תהיו כנים וישרים, כי האמת היא יקרה מכל; גם לא תעשו דבר ואת פי זקניכם לא שאלתם.

אז נגש בַרַא בן מַעְרור, ראש המרברים של בני יתרב ויאמר: את דבריך שמענו; הננו נשבעים בשם אללה, כי כדברינו כן הוא. אחת אמרנו להשאר נאמנים למחמד ודתו ולהגן עליו בכל כחנו ובכל נפשנו!

אחרי הדברים האלה קרא מחמד באזניהם את דברי השורה כ..³⁰ של הקראן להעיר את לבם לדת אמת; כי יום לאללה לשפוט על כל באי עולם, בעת אשר יחיה את מתיו, הצדיקים והמאמינים להחיות ואת הרשעים ועובדי אל נכר לגיהנם. השטן ערבב את העולם והסית את בני אדם להאמין באלילים ולעבדם, ואולם אללה ברחמיו. שלחו אל בני עמו לפקוח עינים עורות ולהשיבם מדרכם זה כסל למו. אמנם כבר הסירו עמים רבים או אלהי הנכר מקרבם; יהודים, נוצרים, אנשי הצאבה וכדומה. האנשים האלה נפרדים בדעותיהם על דבר אמונתם ודתם, והמשפט בזה לאלהים הוא, כי סוף סוף מאמינים כלם באל יחיד ומיוחד. ואולם כל העובד לאל זר זולת אללה סופו יורש גיהנם. דת האסלאם דורשת מכל מחזיקיה, להאמין באללה ולשמוע בקולו, לבטוח בו ולהתפלל אליו ולגמול חסד עם הנצרכים לעזרה³¹.

אחרי אשר כלה מחמד את דבריו אמר אל בני יתרב, כי עתה עליהם המצוה להתודות על זה בפניו, בַרַא אמר: אנו נשבעים בכבוד אבותינו שוכני עפר, כי נשאר כל ימינו באמנה אתך, שליח האלהים; וכלם ענו ואמרו פה אחד; בקול הנביא נשמע ולמענו נבוא באש ובמים! ויהס עבאס את האנשים ויאמר להם: אל תשמיעו קולכם, פן יודע הדבר לאנשי מכה, אשר שלחו אנשים לרגל אותנו. ידברו זקניכם בשמכם ואתם תחרישו, וקמתם אחר כן ותלכו איש לאהלו. ברא נתן את ירו למחמד וישבע לו על הדבר הזה, וכזה עשו כל הנאספים. אז אמר מחמד להם: משה בחר בנשיאים, איש אחד איש אחד לשבט, לשימם בראש העם. גם אני אבחר בשנים עשר נשיאים (נקיבים), ואתם אל תעצבו ולא תקנאו זה בזה, אם לא אבחר בכלכם. אחר כן בחר בשנים עשר אנשים מקרב הנאספים ויאמר להם: אתם הנכם ראשי המאמינים ואני אהיה לאב ופטרון לכלכם. אחרי הדבר הזה נפרדו האנשים והלכו איש לאהלו. המאמינים הראשונים מאנשי יתרב, אשר נשבעו להגן על מחמד ועל האסלאם בכל נפשם ומאדם, נקראו מאז בשם אנצאר, כלומר מושיעי מחמד והאסלאם, ואחר אשר נצחו על יתר השבטים היו לבני יחש ותמיד לקחו חלק בראשם.

למחרת היום באו אנשי מכה אל מחנה בני יתרב ויאמרו להם: שמענו אומרים עליכם, כי בלילה נועדתם אתם ומחמד במקום סתר וכי נדברתם להלחם בנו. רע הדבר בעינינו, כי בשם האלהים אנו נשבעים לכם, כי מאד ירע לנו להלחם בכם, אבל ההכרח לא יגונה. במחנה בני יתרב נמצאו אחרים, אשר לא היו בלילה באותה עצה ולא קבלו עוד עליהם את דת מחמד; אלו קפצו ונשבעו כי אין אמת בפי השמועה הזאת. אז הלכו בני קריש לדרכם גם ברא ואנשיו קמו ויאמרו ללכת לבִטְן מַאתֵג. וישמעו בני קריש, כי באמת נספחו רבים מבני יתרב אל מחמד וימהרו לרדוף אחריהם, ואולם כלם נמלטו מידם זולת סעד בן עֹבַדַה, אשר תפשוהו והכוהו מכות נמרצות, גם ענוהו בענויים קשים. להצלחתו עבר אבו־בָחְתַּרִי וירע בעיניו את אשר עשו בני מכה לסעד וישאלהו, אם יש לו מכיר ומודע בעיר. סעד נקב לו בשם גֹבַיִר בן מֹטְעַם וְחַארִת בן חַארֶת, כי הם בעלי בריתו, וימהר אבו־בחתרי ויודיע להאנשים ההם מה קרה לסעד, ואלו החישו לפדותו מידי מעניו אשר אמרו בחמתם להרגהו.

בקיץ שנת שפ"ב הכין מחמד עצמו לעזוב את מכה וללכת למדינה. גם אנשי בריתו נועדו ללכת שמה. ארבעה אנשים מעיר יתרב, אשר חסו בצל בעלי בריתם במכה, נשארו שם, למען עזור להאנשים האלה, אשר הכינו לשים לדרך פעמיהם. על הדבר הזה כעסו בני קריש מאד ויאמרו לעצור בעד הנודדים, כי ידעו מראש, להיכן פניהם מועדים. ואולם על פי מנהגי הערביאים היה קשה מאד להניא את האנשים מחפצם, כי תמיד הגינו עליהם בני משפחתם, אף אלו, אשר לא נטו אחרי האסלאם. אֹם־סלמה, אשר לקחה מחמד לאשה אחרי אשר נתאלמנה מבעלה הראשון, ספרה, כי בעלה אבו־סלמה גמר בדעתו ללכת עם אשתו ובנו, ילד קטן, ליתרב, ויחבוש את הגמל להושיב עליו את אשתו ובנו הקטן. ויהי כאשר שמעו בני משפחתה את אשר יזם בעלה לעשות וימהרו לעצרהו בדרך ויאמרו לו: האם תאמין, כי נרשה לך להוביל את בת משפחתנו למקום רחוק לגור? ויקחו את אם־סלמה ויורידוה מן הגמל ובנה עמה. ואולם בני משפחת אבו־סלמה (בני עבד־אסד) נזעקו גם הם ויריבו בבני מעירה (משפחת אם־סלמה) לאמר: אם האשה הזאת ממשפחתכם היא, הנה בנה הקטן על משפחתנו יחשב, אל תשלחו בו יד. סוף דבר היה, כי עזב אבו־סלמה את מכה, בנו הקטן נשאר בידי בני עבר־אסד, ואֹם סלמה נשארה בעיר עם בני משפחתה. ימים רבים ישבה העלובה שם רחוקה מבעלה ובנה, עד כי חמלו עליה אחרים מקרוביה ויאמרו לבני משפחת מעירה האם לא תבושו להתאכזר כל כך, להפריד אשה מבעלה ומבנה אז רפתה רוחם ויאמרו לאם־סלמה: לכי כאות נפשך אחרי בעלך. אם־סלמה רכבה על הגמל ואת בנה הקטן נתנו בחיקה, ותלך לבדה בדרך לעיר יתרב, מהלך עשרה ימים. ואולם לא רחוק ממנה נפגשה בעתמאן בן טלחה, איש נכבד ממכה ואמו מעיר יתרב, וגם הוא הלך בדרך זה. ויחמול האיש עליה ויהיה לה לעיניים בכל ימי לכתה בדרך. אם־סלמה לא שכחה אחר כן את החסר אשר עשה עמה עתמאן, כי הצניע לכת עמה והתנהג עמה בדרך ענות חן וכבוד.

בסוף הקיץ הכינו כל המשלמים עצמם לעזוב את מכה ולשים לדרך פעמיהם. מיראתם את אנשי העיר עזבו את מכה אחד אחד בהחבא, ואולם נועדו להאסף במקום אחר ומשם ילכו בשיירא אחת ליתרב, עמר בן חטאב ספר אחר כן, כי הוא ועַיַאש והשאם בן עַץ נועדו להאסף בעיר הַנַאצב ביום קבוע, וגם נדברו ביניהם, כי אם לא יבוא אחד מהם ליום אשר יעדו, אז ידעו חבריו, כי נתפש בכף טרם עזב את העיר. עמר ועַיַאש נמלטו מהעיר ובאו לתנצאב ליום המועד, ואולם השאם נשאר במכה, כי לא נתנוהו קרוביו ללכת. עמר ועַיַאש הלכו עד קבא וילינו שם בבית איש אחד ושמו רפאַע בן עבד מנדר. ואולם אבו־גהל וחארת אחיו רדפו אחריהם וידביקו אותם בבית מלונם בקבא, ויאמרו אל עיאש³². ״שובה לביתך, כי נשבעה אמך, כי שמן לא יבוא על ראשה ולא תלין תחת מכסה גג טרם שובך אליה“. הדברים האלה נגעו ללב עיאש וכבר היה פוסח על שתי הסעפים, אם לשוב או לחדול. ויאמר עמר לעיאש: ״האנשים האלה אומרים להרים אותך מאחרי אמונתך, לכה ונלכה ליתרב; אם תחוש אמך צורך בדבר אז תמשח את ראשה בשמן, ואם יכֶה השרב תכנס לבית; לכה עמדי!” ואולם עיאש לא אבה ללכת ויאמר אל עמר: ״לא אוכל למרות את פי אמי; גם בדעתי לאסוף את כל רכושי אשר רכשתי לי במכה ולהניחו במקום אחר למשמרת, אחר כן אבוא אחריך ליתרב“. ויהי כי ראה עמר, כי חברו עיאש מתאמץ לשוב למכה וירד מעל גמלו ויאמר אליו; ״לך עם האנשים האלה, אפס בראותך, כי בחפצם להעבירך על דעת אמונתך בחזק יד, רכב על הגמל הזה, אשר קל הוא ברגליו מאין כמהו, וברח לך ליתרב”. עמר נפרד מעיאש, אשר הלך עם אבו־גהל ועם חארת לשוב למכה. בהיותם בדרך פתו אבו־נהל וחארת את עיאש, כי ירד מעל הגמל על רגעים אחדים, ואז התנפלו עליו ויאסרוהו בעבותים ויביאהו לעיר מכה, שם כפר במחמד. אחר כן התחרט על זה וימלט ליתרב, ושם שב לדת האסלאם. ואולם בכלל לא היה מספר האנשים אשר נתעכבו במכה רב כל כך, כי מרביתם ידעו להזהר ונמלטו.

מחמד ושני רעיו הנאמנים, אבו־בכר ועלי, נשארו באחרונה בעיר מכה, עד תום כל אנשי בריתם לברוח. חשובי העיר קראו עצרה להועץ, מה לעשות באנשים האלה. ויבואו כל ראשי בתי האבות ויאספו בבית־המועצה, ואולם נפקד מקום בני משפחת מחמד מצד אביו ומצד אמו, כי לא באו אל האסיפה. רבים מהנאספים הציעו הצעות שונות, איך לקדם את פני הרעה, כי ידעו מראש, כי שוב ישוב מחמד אחר ימים מספר בראש בני יתרב להלחם בהם. ויאמר אבו־גהל; אם בקולי תשמעו, בחרו לכם איש אחד איש אחד למשפחה, כלם גבורי חיל אמיצי לב, והם יתנפלו על מחמד בחרבם אשר בידם ויהרגוהו נפש. באופן זה אם יקומו אחר כן בני משפחת מחמד בתור גואלי הדם יהיה להם ריב עם כל משפחות מכה; ויען כי אי אפשר יהיה להם להלחם בכלנו, הנה על כרחם יסתפקו בזה, לקחת כפר לנפש, אשר שלם נשלם איש חלקו. וייטבו דברי אבו־גהל בעיני הנאספים ויאמרו כלם פה אחד: טובה עצת אבו־גהל! כדבריך כן נעשה!

באותה עצה היו כפי הנראה גם אחדים מאוהבי מחמד אשר מהרו לגלות את אזנו, כי מתנכלים בני קריש להמיתו. הערביאים מספרים, כי בא המלאך גבריאל והודיעהו את הדבר הזה. על דבר אופן ברחו מן העיר נמצאים גם כן כמה ספורי אגדה. היותר קרוב אל האמת הוא הספור, כי אבו־בכר הכין כבר כל הדרוש לנסיעתם; מחוץ לעיר עמדו שני גמלים חבושים ושומר אחד נאמן רוח הפקד עליהם. באותו יום אשר בו גמרו בני קוריש בדעתם, להמית את מחמד, מהרו אוהביו להודיעהו בסתר, והוא נס וימלט עם אבו־בכר ויחבאו במערה אחת מחוץ לעיר³³. אסמא, בת אבו־בכר, הביאה להם אוכל, בינתים רדפו בני מכה אחריהם ויחפשום בכל הדרך ולא מצאו אותם. ביום השלישי לנוסם ממכה ישבו על גמליהם וירכבו ללכת ליתרב. באמצע הדרך פגשו את טלחָה, אחד המשלמים, אש שב מסוריא, והוא ספר להם, כי בני יתרב מחכים לקראת בוא הנביא בכליון עיניים. ביום י"ד ספטמבר שנת 622 ³⁴ לעת הצהרים בא מחמד לכפר קבה הסמוך ליתרב. המשלמים חכו מאז לקראת בואו ויצאו בכל יום ויעמדו על הדרך המוביל ממכה מצפים, אולי יבוא מחמד. באותו יום היה החום גדול מאד, וישובו המשלמים כחום השמש להנפש באהליהם ולהסתר בצל. יהודי אחד ראה את מחמד הולך ובא ויבשר זה לאנשי קבה, אשר הזדיינו בכלי זיינם למען קדם את פני נביאם בכבוד. מחמד נשאר ימים אחדים בקבה להנפש שם מעמל הדרך.

ביאת מחמד ליתרב, היא מדינה, עשתה רושם גדול בתולדת הקולטורא האנושית, כי מן המאורע ההסטורי הזה תוצאות נכבדות לא רק להתפתחות דת האסלאם, כי אם גם להתפתחות הקולטורא בכלל.

 

ספר ב'    🔗

ה. הימים הראשונים במדינה.    🔗

______________

העיר יַתְרַב נקראה מעת אשר תקע שם מחמד את אהלו בשם ״מדינת הנביא" או מדינה סתם. ואולם בבוא הנביא שמה היתה באמת עיר היהודים. אין ספק, כי הקדימו היהודים להתישב בעיר הזאת, וכאשר נאחזו כבר בה לשבטיהם באו שם שבטי הערביאים מתימן וישבו שם. ביאת הערביאים למדינה³⁵ היתה בשנות המאה הרביעית ולכל המוקדם בשנות המאה השניה למספר הרגיל, בעוד כי היהודים היו אדוני העיר ימים רבים קודם לזה. הערביאים בעצמם מספרים כזה ועוד יוסיפו להעיד, כי התעמרו בהם היהודים ומשלו בהם בחזקה, עד כי נלאו נשוא את המשא הכבד הזה ויפרקו את עולם מעל צואריהם. ואולם לפי הנראה בדו את הספור הזה, אחרי כי התפשטה דת האסלאם בעולם, ואנשי מחמד הרעו לעשות להיהודים ושלמו להם רעה תחת טובה. כדי לחפות על מעשיהם המגונים האלה בדו מאורעות של ימים מקדם. ובאמת היה שלום בין היהודים והערביאים טרם בא מחמד למדינה, ואם כי נלחמו הערביאים זה בזה בהפרדם למשפחותיהם, בהיהודים לא שלחו יד. גם היו אלו נכבדים מאד בעיניהם מצד השכלתם ורוח גבורתם.

גם היהודים נחלקו לשבטיהם. היותר נכבדים ומצויינים היו בני שבט בַנוּנַציר (בני נָציר). הם היו אנשי חיל ומלומדי מלחמה, וכל הערביאים נתנו כבוד לשמם ובקשו לכרות עמם ברית שלום. זולתם נמצאו אז במדינה עוד שני שבטים עבריים: בַנוּ קרַיְטה (בני קריטה) ובַנוּ קַיִנֻקַאע (בני קינקאע). הערביאים אשר גרו בתוכם היו בני שבט קֵיְלַה, אשר נחלקו לשתי משפחות או בתי-אבות: בני חזרג, אשר כבר ראינו, איך קבלו דת האסלאם, ובני אַוְס. בנוגע למצבם הקולטורי אין ספק, כי עמדו על מדרגה פחותה. רובם התפרנסו מעבודת האדמה, כי היתה אדמתם פוריה. ביחוד היתה מדינה משובחת בעצי תמרים והיו קוראים לה: מדינת התמרים, ופירותיה היו יוצאות לשוק ונמכרות כסחורה עוברת מיד ליד. רבים מבני מדינה הערביאים היו רגילים לצאת בשיירות, לשמור עליהן מפחד השודדים בדרך, ואם לא מצאו בזה די פרנסתם היו בעצמם לשודרים ויגזלו בדרך מאלה, אשר לא נתנו להם כפר נפשם.

בנוגע למצבם המוסרי של היהודים במדינה, טרם גבר עליהם מחמד, מסרו לנו סופרים ערביאים רשומות הסטוריות נכבדות הערך, על פיהן נדע את חייהם הקולטוריים והמדיניים. שרש פרה ראש ולענה היתה להם הגאוה ואי-אחדות אשר שררה ביניהן; ואולם לעומת זה הצטיינו גם בכמה מדות טובות ויקרות. ״אלהים צוה לבני ישראל בתורתו – יספר הסופר הערבי תַעְלַבִי – כי לא יהרגו איש את נפש אחיו ולא יגרשו את אחד מאחיהם מארץ מולדתו. מצות פדיון שבויים היתה חביבה עליהם מאד. אם ראו את אחד מאחיהם בשביה היו ממהרים לפדותו ולהוציאהו לחירות. בעת ההיא היתה ברית כרותה בין בני נָציר ובני אַוְס מעבר האחד ובין בני קֹרַיְטַה ובני חזרג מעבר השני, ותמיד נלחמו אלו באלו. ואולם כאשר נשבו יהודים מהרו בני אמונתם, אשר עד כה נלחמו עמהם והרגו בהם, לפדותם ולהוציאם לחרות. ויהי הדבר הזה לפלא בעיני בעלי בריתם הערביאים וישאלום לאמר: מה אתם עושים להלחם באחיכם ולרחם אחר כן עליהם, אם נפלו בידיכם או בידי אחרים? אבל הם ענו: כן צוה אלהים בתורתו".

ואולם גאות בני נַצִיר ואי-אחדות, אשר היתה בין היהודים במדינה, הן היו בעוכריהם. בני נַציר שמו כל מעינם רק בזה, להכניע את אחיהם בני קֹרַיְטה ולהתעמר בהם. לסבה זו קשרו עליהם קשר בחברת בני אַוְס, עד כי עלה בידם להתגבר על אחיהם. ויהי אז לחוק במדינה, כי אם המית אחד מבני קריטה את אחד מבני נַצִיר, אז לא יכֻפר לשבט הזה כי אם בדם רוצחו או יומת אחד מבני השבט ההוא כפרו; מלבד זה שלם השבט עוד מאה וַסְק פירות תמרים למשפחת הנרצח. ואולם אם רצח אחד מבני נַצִיר את אחד מבני קרַיְטה אין לו דמים, כי אם נתנו עליו כפר ששים וַסְק פירות תמרים. בימים הראשונים לשבת מחמד במדינה היה הדבר הזה רע בעיניו, גם הוכיח את היהודים על גאותם ואהבתם למחלקת (קראן ב', ע"ט). ואולם ברבות הימים השתמש מחמד במאורעות האלה לתועלתו והנאתו, כי רק בגלל זה היתה ידו על העליונה להכריע את כל היהודים תחתיו. מספרם במדינה היה רב לערך שמונת אלפים נפש, וגם מספר הערביאים לא היה גדול מזה. זולת זה עלינו לדעת, כי רק בני שבט חזרג באו בברית עם מחמד, ואולם בני שבט אַוס היו רבים ועצומים מהם, אנשי חיל ומלומדי מלחמה. ולכן לא בנקל היה מחמד גובר עליהם, אם היו היהודים יודעים עת לכל חפץ, ובפרט אלו באו בברית עם בני מכה. אבל בחוסר דעתם ובגאותם המיטו עליהם הרעה ובעצמם כרו להם שוחה.

כאשר בא מחמד ליתרב היא מדינה מצא את היהדות נודעת לטוב בין הערביאים. רבים מהם למדו מהיהודים וקיימו את דת ישראל במקצת, ואולם יש אשר התיהדו לגמרי. שני בתי אבות להערביאים במדינה: בני גַפְנַה ובני שׁטַיְבַה, קבלו עליהם את דת משה ויתפרדו מעל אחיהם בני ערב וקבעו להם מדור בפני עצמם בחלק העיר אשר הקצו להם. כן היה ענין שכיח תדיר, כי לקחו להם הערביאים אחרי שהתגיירו נשים מבנות ישראל ובניהם אשר נולדו אחריהם נחשבו על שבטי הערביאים. בזמן מן הזמנים קרה בעיר מדינה, כי מתו להערביאים ילדים בשעת לדתם, וידרו נדר לאלהים, כי אם יתן להם זרע של קיימא יחנכו את הילודים להם בדת משה. ובאמת עשו כזה אחר כן, באופן כי נמצאו במדינה יהודים אשר בנוגע לקשר משפחתם נחשבו על הערביאים, מלבד אלו שהתגיירו. כאשר נגרשו בני נציר מעיר מדינה בעטיו של מחמד אמרו הערביאים בני דת משה ללכת אחרי הנגרשים, כי הרגש הדתי היה אז חזק בהם מרגש הלאומי. ואולם קרוביהם המשלמים לא נתנו אותם ללכת. זמן מה נשארו ביהדותם, אבל באחרונה נטמעו במאמיני האסלאם.

זה היה מצב הדבר בעת בא מחמד לעיר מדינה.

שלשה ימים גר מחמד בכפר קֹבא להנפש מעמל הדרך, אחר כן רכב על גמלו לבוא לעיר מדינה ואנשי בריתו קדמו את פניו בקול המון חוגג. כמובן יצאו לקראתו כל אנשי המקום ובקשוהו כי יסעד לבו בביתם, כי מנהג הכנסת אורחים היה קדוש תמיד בעיני שבטי הערביאים. ואולם מחמד לא אבה להטיל קנאה בסעודה, ולכן ענה, כי אל מקום אשר יוליכהו גמלו שם ישים פניו ושם ילין. ויקר מקרהו, כי בא אל בית אבו-אַיוּב. בעל הבית שמח לקראתו וימהר לפנות את ביתו לאורח חשוב כזה, והוא ואשתו גרו בעליה. על יד הבית היה מקום פנוי מוקף גדר, אותו הקדיש אבן-זרארה, אחד המאמינים, למקום תפלה להתפלל בצבור. המקום הזה היה המסגד הראשון של המשלמים ושם דרש מחמד את דרשותיו וקרא את שֻׂרות הקראן באזני המאמינים. בית התפלה הזה היה פשוט מאד, כי רק כתלים עשויים מחמר העמידו ולמעלה סככו בכפות תמרים. כאשר הציעו לפני מחמד לבנות בנין חזק לבית הכנסת השיב להם, כי כן היה גם אֹהל מועד, אשר הקים משה במדבר. במכה היה מחמד רגיל להעמיד פניו בתפלתו לנוכח מקדש הקעבה אשר שם; ואולם בבואו למדינה וראה את הערביאים אוחזים מנהג שכניהם היהודים, להתפלל נכח ירושלים, עשה גם הוא כן. להעמדת הפנים לצד אחת בשעת התפלה תאמר בערבית: קִבלַה.

אחרי אשר בנה מחמד בית לשם אללה נתן לבו לבנות גם בית לגור בו. בעת ההיא היה מחמד נשוי אשה ושמה סַוְדַה, והיא היתה אלמנה מבעלה הראשון סכראן. את האישה הזאת לקח עוד במכה אחרי מות חדיגה אשתו הראשונה. ואולם בבואו למדינה לקח עוד את עַיִשַה בת אבו-בכר לאשה, והיא היתה בת תשע שנים, בעוד כי למחמד מלאו אז כבר חמשים ושלש שנה. מובן מאליו, כי לא שאלו את הנערה, אם תהפוך ללכת, אחרי האיש הזה, כי אם אביה השיא אותה למחמד, אשר אהבת נפש אהבו. בעת אשר השיא את בתו למתמד כבר קבלוהו בני מדינה לנביא עליהם, אבל אבו-בכר שדך את בתו עישה למחמד תיכף אחרי מות חדיגה, ועישה היתה אז בת שש שנים!

מחמד נשא עוד כמה נשים על עישה³⁶. אבל זו היתה עקרת ביתו, והנביא הבטיח לה, כי גם בג“ע תשב לימינו. עישה היתה אשת זממים ובנכליה הרבים השפיעה לא רק על פעולות מחמד, כי אם אחרי מותו היתה השפעתה גם על התפתחות דת האסלאם במדה מרובה מאד. כבר ראינו, איך ידעה לגרש את עלי ולהעביר עליו את הדבר ברוב זממיה. סבת שנאתה העצומה לעלי היה מקרה לא טהור, אשר קרה לה שנים אחדות אחרי נשואיה. בחרף שנת שפ”ו, בהיותה בדרך עם מחמד וסייעתו, עזבה את המחנה ולאיש לא הגידה דבר. מחמד האמין כי רוכבת היא על גמלה ויסע לדרכו לשוב לעיר מדינה, ואולם בינתים צנחה היא מן הגמל בחשאי ונשארה בדרך לתנות אהבים עם אחד הבחורים. אחר כן הלכה לבדה לשוב גם כן למדינה. איש אחד מעדת המשלמים פגש אותה והרכיבה על גמלו להשיבה אל בעלה. ואולם הקול יצא בעיר, כי קלקלה עישה את מעשיה ובגדה באישה. מחמד שלחה אל בית הוריה בנעוריה, עד כי יחקור בדבר וידע מה לעשות לה. עלי יעץ להנביא, כי ישעה את עישה מעל פניו. בידענו, כי היה עלי איש ישר הולך ואוהב האמת בכל לבו, לא נפון בדבר, כי באמת עשתה עישה כפי השמועה הרעה אשר היו מעבירים הערביאים במדינה. את הדבר הזה לא שכחה עישה לעלי וביתו ועברתה לו שמרה כל ימי חייה. ואולם מחמד, אשר היה להוט אחרי הנשים ובפרט אחרי עישה, אמר להשיבה אל ביתו, ובפרט כי לא אבה להביא חרפה כזו על בית אבו-בכר אוהבו הנאמן. מוחמד לא ידע רחם בדברים כאלה ועל פי מצותו נסקלו כבר כמה אנשים ונשים, אשר נכשלו בעברה כזו. ואולם לטובת אהובתו אשת חיקו המתיק אז את הדין הקשה הזה וישם לחוק (קראן כ"ד, ב'), כי האיש אשר ישכב את אשת רעהו דינם ליסר אותם בשבט, והנואף יקח את הנואפת לאשה. ולמען נקות את אשתו גם מעונש זה הוסיף עוד, כי רק על פי ארבעה עדים יאומת דבר כזה (שם כ"ד, ד'). עדי מעשה של המקרה המכוער הזה היו איש ואשה, אשר באו והעידו על עישה, כי נכשלה בעברה עם איש אחד ושמו צַפְוַאן. מחמד דן דינם כדין מוציא שם רע וצוה ליסרם מכת מרדות. ואולם ראוי לדעת, כי לא בפעם אחת עשה מחמד את כל המעשים האלה, כי אם בינתיים עברו כעשרים יום. בלי ספק השתדלו קרובי עישה בדבר לחפות עליה.

אבל תלונת העם לא שככה. ביחוד הפיח איש אחד ושמו אבן-אֹבַיי משבט אַוְס קריה, לדבר בעישה אשת מחמד. ויחר מאד להנביא על הדבר הזה, וינס דבריו לאהביו, להמית את אבן-אֹביי, ואולם האיש הזה היה ממשפחה נכבדה במדינה ואיש לא ערב לשלוח בו יד. אבל את אבן-אֹביי קראו מעת ההיא בשם ״רמאי וצבוע", כי לא האמין בישרת לבו באללה ובנביאו. בין הערביאים היה חוק, כי לא ישוב איש לקחת את אשתו אחרי אשר קנא אותה. ואולם הנביא בשר שורה חדשה, כי אללה גלה את אזנו, כי אם אין ארבעה עדים המעידים בדבר אסור לבעל לחשוד את אשתו, ולפי זה עליו להחזיר את הנחשדת על העברה (קראן כ“ד, י”א-כ"ב). כה התהפך מחמד בתחבולותיו לטהר את השרץ, עד כי יצאה עישה זכאית, אכלה ומחתה את פיה ואמרה: לא פעלתי און. כל אלו, אשר הרהרו אחריה, נחשבו בעיני מחמד כמוציאי שם רע, אשר ישאו עונם מן השמים³⁷. עישה לא ידעה בשת, ואחרי אשר עבר עליה המאורע הראשון בשלום נסתה לעשות כזה פעם שניה בהיותה בדרך, כי אמרה לחפש דבר אשר אבד לה. ואולם הפעם לא עזבוה בני סייעת מחמד לנפשה, כי אם הלכו אתה לחפש את עדיה האבד.

כאשר מת מחמד היתה עישה אלמנה צעירה בת עשרים שנה. היא האריכה ימים אחרי מות בעלה ותמת בת ששים ושבע שנה ביום י“ג יולי שנת 678. בחייה התערבה הרבה בעניני הממשלה, וביחוד רדפה את עלי וביתו, מבלי תת להם חנינה. לפי מצב הקולטורא של הערביאים בימים ההם היתה אשה משכלת, כי ידעה לכתוב, וגם היתה בקיאה בקראן ובכל העניינים הנוגעים לו. אבל בעיקר הדבר היתה אשת תככים, וכל ימי חייה רדפה אחר השררה. בהיותה חביבה בעיני רוב המשלמים בתור אלמנת הנביא ועקרת ביתו, אשר לפי דברתו היתה מזומנת לו בג”ע, לכן משכה אליה את גדולי האסלאם, אשר שתו לה בחלקות למשול על ידיה. בתולדת האסלאם בחמשים שנים הראשונות אחרי מות מחמד לקחה האשה נצורת הלב הזאת חלק גדול.

כשנה אחרי בוא מחמד למדינה חנך את בית הכנסת אשר בנה שם להתפלל בצבור. כמעט כל בני מדינה הערביאים – מלבד היהודים – נספחו כבר אל דת האסלאם בשנה הראשונה. רק ארבעה בתי אבות מבני שבט אַוס (והם משפחות חטמה, וַאקְף, ואיל ואמַיה) מאנו להכנע לפני מחמד. הערביאים האלה באו בברית עם רבים מהיהודים, אשר ראו כבר את הנולד, להתקומם נגד מחמד וסייעתו. ביחוד נכנס אז בעובי הקורה פייטן יהודי אחד ושמו קַעְב בן אַשְׁרַף. האיש הזה היה בן ערבי ואמו ישראלית, ואולם אין ספק, כי נתגייר אביו, כי אלמלא זה לא היה קעב בנו נחשב על בני דת היהודים. טרם נתגלה האסלאם בעולם היה בעיני הערביאים גזע המולדת העיקר, ולפי זה נחשב ערבי שהתגייר, על שבטו הערבי. ואולם מעת התחילה התנועה הדתית במדינת ערב התגבר רגש הדתי על רגש הלאומי. קעב היה מאז ליהודי גמור ובשנאתו למחמד חבר עליו שירי התולים וילעג עליו ועל חלומותיו. בעת ההיא היה מחמד עוד מהנעלבים ואינם עולבים, מבלתי יכולת להנקם באויביו. לכן הסתפק בנבאו בשם אללה, כי טוב למשלם לשאת בדומיה את אשר יציקו להם עובדי ע"ז או גם אלה, אשר אללה נתן להם את תורתו בשכבר הימים [היהודים]. אללה יהיה עם אלה הנעלבים ואינם עולבים ונוחים לבריות (קראן ג', קצ"ג). כבר ראינו, כי ידע מחמד עת לכל חפץ; פעם היה כשה נאלמה ויתמם כאיש אשר ישמע חרפתו ולא ישיב, ואולם כאשר שחקה לו השעה זכר את כל חרפתו מקודם והשיב לחורפיו שבעתים אל חיקם. בתחלה הרכין ראשו לפני היהודים, אבל עברתו שמר להם, להנקם בהם לעת מצא.

כאשר עלה בידו לגייר את רוב יושבי העיר הערביאים נתן מחמד אל לבו, להנהיג סדרים חדשים בעיר. טרם גברה דת האסלאם לא היתה שום ממשלה נוהגת לא בעיר יַתְרְב ולא בשום מדינה של ערב. כי נפרדו הערביאים לשבטיהם ולבתי אבות, אשר כל אחד ואחד מהם היה כמעט לקבוץ מדיני בפני עצמו. אלו השבטים או בתי אבות כרתו ברית ביניהם להגן איש על אחיו לעת הצורך, ובאופן זה נחשבו בעלי ברית האלה בתור קבוץ מדיני גדול. ואולם דעת לנבון נקל, כי קשר כזה לא היה תמיד קשר של קיימא, ויש אשר נעשו קרובים לרחוקים, ואלה אשר היו בעלי ברית זמן מה נהפכו במרוצת הימים לאויבים איש לרעהו.

עוד רע מזה היה גורל הנכרים ילידי עיר אחרת, אשר לא היה להם גואל בעיר. למען לא ישלח בהם איש יד, הוכרחו לחסות בצל אחד האזרחים התושבים, אשר קבל עליו, להגן על האורח הבא בצל קורתו. כאשר בא מחמד ואנשיו ליתרב נחשבו כלם כגרים, אשר חסו בצל יושבי העיר המשלמים. הדבר הזה אי אפשר היה לו, כי ישאר כן לאורך ימים. מספר בני מכה שנמלטו למדינה היה רב מאד, וגם בלי זה לא היה לפי כבודם, כי יחשבו כל ימי חייהם בתור זרים, אשר אין להם הלק ונחלה בארץ מגורם. מחמד נתן אל לבו, לבטל את הסדרים הקדמונים ולהנהיג אחרים תחתם. על ידי זה יסד בפעם הראשונה קבוץ מדיני בערב, כי במקום אגודת המשפחה והשבט באה החברה המדינית; ואולם החברה הזאת לא נוסדה על בסיס קשר המשפחה, כאשר היה הדבר נוהג עד העת ההיא, כי אם על בסיס הקשר הדתי, אשר העמידהו מחמד.

– מחמד כרת אז ברית עם יושבי עיר יתרב, היא מדינה, המשלמים והבלתי-מאמינים, על פי התנאים האלה:

כל יושבי העיר הם בני אגודה אחת (אֹמיה וָאחִדה) בנוגע ליחוסם המדיני, ואולם בינם לבין עצמם נפרדים הם עוד לשבטיהם ולמשפחותיהם, היינו, כי כל משפחה ומשפחה תפדה את השבויים של בני המשפחה ההיא, גם תתן כפר לנפש לעת הצורך. ואולם המשלמים חייבים לעזור איש לאחיו, כי כלם נחשבו לבני שבט אחד ולמשפחה אחת, כן ערבים הם אלו באלו, כגר כאזרח בארץ, וכל מי אשר יספח על עדת המשלמים הרי הוא נחשב כתושב גמור. אזרח בלתי-מאמין וגר משלם, המשלם קדם. ובפרט אסור לבן דת האסלאם לעשות רעה עם בן דתו, או לבוא בברית עם עובדי ע"ז נגד אחד המשלמים.

היהודים יושבי עיר מדינה נחשבים כאזרחים גמורים, משפט אחד להם ולבני דת האסלאם; אסור להמשלמים לעשות להם רעה, או אפילו לעזור לאויביהם ולקשור עליהם קשר. אם תהיה מלחמה בעיר החוב על היהודים לעזור לאחיהם המשלמים, אבל יקחו גם חלק מן השלל. היהודים הם בני אגודה מדינית אחת עם בעלי ברית מחמד, ורק בעבודת האלהים נפרדים הם לעצמם. בראש עדת היהודים יעמוד ועד אחד (בטאנה), אשר יש לו כח שלטן מדיני; אבל אסור לו לקרא מלחמה על שבט אחר ואת פי מחמד לא שאל, זולת אם החוב עליו לנקום נקמת אחד היהודים אשר שפכו את דמו. היהודים ממלאים בפני עצמם את כל חסרונם, ומכחם ישחדו בעד כל צרכי הקהלה, וכן מוטל החוב הזה על המשלמים; אבל בקום שבט אחר על היהודים או על המשלמים, לעשות עם אחד מהם רעה, חייבים הם לעזור איש לאחיו, כאלו היו כלם בני דת אחת. כל זמן שמלחמה בעיר יתנו היהודים והמשלמים את חלקם לצורך המלחמה, ובפרט חייבים הם כלם להגן על העיר בכל כחם, למען לא יבוא צר ואויב בשעריה. אם תהיה ליהודים מלחמה עם אחד השבטים ממדינה אחרת והמשלמים יצוו להם להשלים עם אויביהם, חייבים היהודים לשמוע בקולם. וכן כאשר ילחמו המשלמים עם אויביהם עליהם לעשות שלום, אם יגזרו היהודים כן. זולת אם תהיה מלחמת מצוה להמשלמים על עסקי דת; באופן זה אינם עושים שלום עם אויביהם עד רדתם.

הברית, אשר כרת מחמד עם יושבי עיר יתרב, נתנה תוקף גדול בידו, באופן כי בימים מעטים היה הוא ואחוזת מרעיו, המשלמים הקנאים, אדוני העיר, והם משלו בה כרצונם. מובן מאליו, כי לא בפעם אחת הצליח למחמד לשפוך את ממשלתו על כל יושבי העיר, כי בימים הראשונים קמו רבים נגדו, אשר נסו להסיר את העול הקשה מעל צוארם. בראש הנרגנים (או ״החנפים", כאשר קראו להם המשלמים בעלי ברית מחמד) עמד איש אחד ושמו עבד-אללה בן אֹביי, אשר קנא לחירות המדינית של עיר מולדתו! לפעמים אין מספר נסה לעמוד בפרץ ולהסית את בני עירו במחמד ובסייעתו. ואולם ידי האיש הזה לא עשו תושיה, כי המשלמים הקנאים ידעו להבעית את יושבי העיר ולהלך עליהם אימים, באופן כי ברצונם ושלא ברצונם הטו שכמם לסבול את עול מחמד. ותהי זאת נחמתם אז, כי היתה יתרב, מיום אשר נטה שם מחמד את אהלו, מרכז הדת החדשה ושרתי במדינות.

כאמור למעלה, כבד מחמד את יהודים בראשית בואו ליתרב; על פי דברי הברית, אשר כרת אז עמם, היתה חקה אחת להם וליתר יושבי העיר. גם בדרשותיו, אשר דרש בימים הראשונים לשבתו במדינה, נתן כבוד להיהודים ולתורתם. הוא לא נתן עוד אל לבו, להכריח את היהודים, כי יקבלו את האסלאם, אף לא אמר עוד, כי עליהם להאמין בנבואתו, כי לא אליהם, אל ״עם הכתב“, שלחהו אלהים, כי אם נביא ל״אומות העולם”³⁸ נתנהו. אללה ישלח את נביאו לכל עם, תחלה שלח את משה לישראל, וכעת שלח אותו, את מחמד, לשאר האומות. מחמד ידע אז, כי יושבי עיר מדינה רגילים לכבד את היהודים ולשאל בעצתם בכל דבר הנוגע לעניני אמונה, לכן התרפס לפניהם לדבר עמם לשלום. בימים הראשונים נואלו רבים מהם להאמין בדבריו ולנהלהו בעצתם, עד כי הכירו בו וידעו את תכונת נפשו ואת חפצו להשתרר על כל. אז אמנם שתו עצות, איך להסיר עולו מעל צוארם, אבל אחרו כבר המועד.

בכלל הצטיין מחמד בימים הראשונים במדות הסבלנות לכל בני אדם, אשר יכפרו בע“ז. לפי דעתו הרגש הדתי טבעי באדם ואולם הצורה הדתית יקבל הרגש הזה על פי חנוכו. לכן הורה בתחלה, כי אין הבדל בין דת לדת, אלא בין דת ל״טעות”. ולפ“ז כל העוזב את מנהגי ״הטעות” (ע"ז) להאמין באללה, הוא, אללה, משען לו (קראן ב' רי"ג). המשלמים, היהודים, הנוצרים ואנשי הצאבה – כל המאמין באללה וביום הדין ועושה הטוב והישר, שכרו הרבה מאד מאת אללה ואין להם לפחד מפני יום הדין" (שם ב' נ"ט). ביחוד כבד מחמד את היהודים, יען נגלה להם דבר האלהים בתחלה, ובעם ישראל בחר לשלח את נביאו אליו להורותו את הדרך הישרה. מחמד האמין באמתת נבואת משה ותורתו, וגם הודה בתחלה, כי אללה שלחהו רק אל ״האומות" ולא לבית יעקב. ורק דבר זה שאל מהיהודים, כי יורו לכל הפחות, כי שלוח הוא מאת אללה אל הערביאים ונאמן הוא לנביא לבני עמו. ״אתם בני ישראל, הלא תדעו כי חסד עשיתי עמכם, שם מחמד בפי אללה, כי בחרתי בכם מכל העמים" (שם ב' מ"ד). ופעם אחרת אמר, כי העיקר הוא הספר הקדוש, לכן היהודים והנוצרים, אשר כבר נתן להם אללה את תורתו, יזכו לחיי עולם הבא.

בין היהודים נמצאו גם רבים, אשר שחקו לדברי מחמד ואמרו עליו: אויל איש הרוח, ודבריו הם דברי להג אין בהם מועיל. על הדבר הזה התעצב מחמד, אבל בימים הראשונים לא ערב את לבו להתגרות בהיהודים, אלא הודיע, כי אללה נגלה לו ונחמהו על זה, לבלי ישים לבו להתולי היהודים. בפרט השתמשו או ליצני הדור בתחבולה של ערמה אחת, כדי לבייש את פניו ברבים. מחמד היה רגיל ככל בני גילו, מעוטי הדעת, להתפאר בחכמתו, ואם שמע דבר מפי איש, אשר נראה לו כחדוש גדול, מהר ושלב אותו באחת השורות לדרוש עליו ברבים. לפעמים באו היהודים ויאמרו אליו: ילמדנו רבנו, מה דינו של זה או של זה. הוא נפתה להאמין, כי באמת נעלם הדבר מהם והם באים ללמוד תורה מפיו. אז לבש מחמד גאוה והורה להם: כך כתוב בתורתכם, או כך אמר משה מפי הגבורה. עתה התחילו אחרים להטיל ספק בדבריו, ואחר אשר היו מדיינים זה עם זה אמרו: ניתי ספר ונחזה. אז נגלה קלון מחמד, כי אמר לכל, כי סכל הוא ומעולם לא ראה את התורה. מחמד נעצב על זה, אבל אללה בשרהו אחר כן, כי המלבין פני חברו ברבים יורש גיהנם ואחרית הליצנים הלועגים עליו להכרית. ברבות הימים מצא תחבולה חדשה, כי אמר, כי בכונה זייפו את תורתם כדי להמיט עליו חרפה או כדי למלאות יצר לבם הזונה³⁹.

בשנה הראשונה להיותו במדינה הרבה מחמד שיחה עם היהודים ולמד מהם הרבה. בימים ההם היה מחקה את מנהגי היהודים. גם בתארו החיצוני נדמה להם. לדוגמא לא היה רגיל לסלק את שערות ראשו לצדדין כמנהג הערביאים, כי אם העבירן על מצחו לצד פניו, כמנהג היהודים. וכאשר שאלוהו על הדבר הזה ענה, כי טרם יצוה לו אללה אחרת, עליו לשמור ולעשות כמעשי בני דת משה. בכלל לא היה מחמד פונה דרך לדת האסלאם להפרד לגמרי מהיהדות אלמלא חזקו עליו דברי עמר בן חטאב, אשר הטיב לראות ממחמד וכוון את מעשיו ליסד דת לאומית מיוחדת ומסוגלת לבני ערב. אלמלא השפעת עמר כי אז בלי ספק היה האסלאם מצמצם פעולתו בחוג צר, והמאמינים. בו היו רק כתה דתית, אשר כמוה רבו בימים ההם. מעט מעט שנה מחמד את מחשבותיו הטובות אשר חשב על היהדות ובקש להפרד ממנה. בערב של יום כ“ד יאַנואר שנת 624 (שפ"ד), כאשר היו כל המשלמים נאספים להתפלל, בא פתאום השמש והכריז, כי מהיום שנה מחמד במצות אללה את ה״קבלה”, ואם העמידו עד הנה את פניהם לצד צפון (לצד ירושלים) יהפכו כיום את פניהם לצד דרום, והוא לצד הקעבה במכה, אשר שם עמד אברהם בהפרדו מאת בנו ישמעאל. וירע הדבר הזה בעיני היהודים, כי כבר נטו עליו חשד, שבדעתו להפרד מהם ולהפר את בריתו עמהם. ואולם אז לא אבה עוד מחמד לגלות את מצפוני לבו ויאמר לפייס אותם, כי אין בלבו כלום נגד היהודים, ואלו הופכים פניהם לצד צפון ומתפללים ואלו הופכים פניהם לצד דרום ומתפללים ובלבד שיכוונו לבם לשמים. ואולם היהודים לא הרחיקו את החשד מלבם, ומעת ההיא הביטו אחרי מחמד בשבע עינים. גם החלו להסית את הערביאים בו ולגרות בו מדון. הנביא התנצל על זה באמרו (קראן ב', קע"ב): אין הבדל בזה, אם יעמיד איש את פניו לצד צפון או לצד דרום להתפלל. אללה ישמע בקול תפלת האיש המאמין בו וביום הדין ובמלאכיו ובתורתו; גם יעניק מהונו לכל נצרך, לעני ולגר, יתום ואלמנה; כן יקיים מצות פדיון שבויים; את מוצא שפתיו ישמור, לבלי יחלל את דבריו; את היסורים הבאים עליו הוא מקבל באהבה; ולא יתן באללה תפלה. העושה כל אלה נקרא חסיד וישר לפני האלהים. או (שם ב' ק"ט): לאללה הארץ מצד צפון ומצד דרום, ובכל מקום אשר יזכיר האיש את שם אללה ויתפלל לו, הנהו עומד לפני אללה.

למרות הדברים האלה הנכוחים למבין היתה כבר רוח אחרת עם מחמד, ומעת ההיא נתן אל לבו להפריד בין המשלמים והיהודים. אז החל לדרוש ברבים, כי אברהם היה משלם וכן יתר האבות (יצחק וישמעאל ויעקב) היו משלמים. אמנם גם היהודים עובדים לאל אחד ודתם היא דת אמת; אבל האבות לא היו יהודים ולכן אין להם הצדקה לדרוש מכל אדם הפורש מדרכי ע"ז, כי יאחזו במנהגיהם. יתפללו הם כפי הרגלם והמשלמים יתפללו כאשר צום אללה. ויבואו היהודים וידברו אל מחמד לאמר: תנה לנו אות, כי אלהים שלחך לבטל את הקבלה לצד צפון, ואז נהפך גם אנו את פנינו לצד דרום כמוך. על זה ענה הנביא, אללה גלה את אזנו, כי השמן לב היהודים וגם אם יתן להם אות לא ישמעו בקולו, ויען כי גלוי וידוע כזה לפניו לכן לא יחדש אות בשבילם. אם יחפצו להתפלל לנכח ירושלים אין מוחה בידם, אבל אל ימחו גם הם בידי אלו המתפללים נכח הקעבה אשר במכה. ילך כל איש אחרי מנהגיו הדתיים.

ואולם הפרץ בין היהודים והמשלמים הלך וגדול מיום ליום, בימים הראשונים היה שמש בית המסגד רגיל לעבור בשוקים וברחובות ולהכריז ברבים: הנה הגיעה שעת התפלה! כאשר שנה מחמד את הקבלה נתן אל לבו להכריז זמן התפלה באופן יותר מרוצה. היהודים במדינה היו רגילים להשמיע קול חליל, למען ידע העם להתאסף, ואחד המשלמים הציע לעשות כמהם. ואולם עמר לא נתן לעשות כמנהגי היהודים. כן לא הסכים לזה, כי ינקש השמש בעץ אשר בידו על טבלא אחת, כמו שהיו הנוצרים רגילים לעשות, ואחרי אשר נועצו הרבה בדבר נמנו וגמרו, כי יעלה השמש על גג בית התפלה ויכריז בקול רם: קומו להתפלל! אללה הוא אל עליון! אין אלהים זולת אללה! המנהג הזה נוהג בין מאמיני האסלאם עד היום הזה.

מחמד ראה את היהודים צמים את יום הכפורים והצום הזה קדוש מאד להם. הצום הזה נקרא בפיהם בשם ״עשורא“⁴⁰. בימים הראשונים, כאשר התרפס מחמד לפניהם, הנהיג את הצום הזה במחנה המשלמים. ואולם בעת שנה את הקבלה נתן אל לבו גם לבטל את צום ה״עשירי”. אבל בידעו, כי קשה לבטל מנהג דתי זה בפעם אחת, ובפרט כי הערביאים כבדו מאד את הצום הזה בראותם את היהודים נוהגים לחוג אותו בהדרת קדש, לכן הורה מחמד, כי אמנם יֵרָצֶה לפני אללה לצום בעשירי, אבל הצום הוא רשות ולא חובה. בשנת שפ"ד הנהיג מחמד, כי יצומו המשלמים בחדש רָמַצאן מבקר ועד ערב, ויהי זה לחוק בדת האסלאם עד היום הזה.

ו. המלחמה הראשונה.    🔗

______________

מחמד וסייעתו פליטי עיר מכה ישבו כבר במדינה כשנה תמימה. ברובם התפרנסו מנדבת בני דתם, אשר כל אחד ואחד פזר נתן כפי יכלתו. ואולם הקומץ לא השביע את הארי והעוני הציק לבני קֹרַיְש מאד. בדבר הזה נמצא כבר ההכרח לדת האסלאם להתפשט במדינת ערב, יען כי היו המשלמים אנוסים אז לפשט ידיהם בגדוד. רוב גולי מכה היו עניים מדולדלים, כי לא הביאו עמם כלום מעיר מולדתם. שם, במכה, התפרנסו ואכלו יגיע כפיהם זה בכה וזה בכה לפי טבע המקום וההרגל. ואולם בארץ מושבם החדשה, מקום אשר תנאי החיים היו שם משונים מאלו אשר במכה, היה קשה להם לאחוז באחד מענפי הפרנסה. מטעם זה התאוו רבים מהם לשוב לעיר מולדתם. ובידעם כי שם צפויים הם אל ענויים קשים על דבר דתם החדשה, לכן ראו ונוכחו, כי אין להם עצה טובה מזו, לכפות את האסלאם על בני מכה. על פי מצבם החמרי הוכרחו המשלמים לשנות את דרכם, ואם היו בראשית התנועה הדתית נוחים לבריות, נעלבים ואינם עולבים, הנה ראו, כי אין להם דרך אחרת לצאת למרחב, כי אם לחגור חרבם ולצאת לקרב. מחמד ראה את רבים מאחיו בני מכה והנה ענים מורה מאד, כמעט לא היה להם במה לכסות מערומיהם, בלילה שכבו בחצר המסגד ופעמים רבות לא היתה להם אף פרוסת לחם! במצב כזה יעץ מחמד לאחיו במדינה: לכו ופשטו ידיכם בגדוד!

בני קריש המשלמים, אשר גרו בעיר מדינה, יצאו מחוץ לעיר וישימו אורבים לשיירות בני מכה ויגזלו את אשר מצאו בדרך. כבר ספרנו, כי היתה עיר מכה אחד המרכזים הראשיים למסחר וקנין בארצות הקדם, ושיירות היו יוצאות ובאות טעונות כמה מיני סחורות למכור ולקנות ולהחליף כפי הצריך. שיירות כאלה הובילו לפעמים אתן משא שתי מאות גמלים ומחיר הסחורה עלה לפעמים לערך חמשים אלפים דינרי זהב. המסחר במכה שערו חכמים לערך חמש מאות אלפים דינרי זהב לשנה, ואת הרֶוַח של אנשי מכה לערך שתי מאות וחמשים אלף דינרי זהב. מזה נבין, עד כמה היה נחוץ לבני מכה, כי יהיו הדרכים בטוחים. כי מלבד אשר היה הפסד מרובה להם, אם נפלו שודדים על שיירא וגזלו את סחורתה, הנה גדל הפחד על יתר הסוחרים וחדלו ארחות. באופן זה נסתתמו צנורות השפע, והנזק גדל מאד.

יושבי עיר מדינה הבטיחו לבני דתם פליטי מכה, כי יעזרו להם להתנפל על שיירות היוצאות ממכה. מחמד ספר, כי אללה גלה את אזנו, כי אין בזה עון אשר חטא, אם יעמדו המשלמים על נפשם ולא יוסיפו תת גֵום למכים. ביחוד הרשות לאלה, אשר יסבלו ריש ועוני, רק בגלל אמרם: אללה הוא האלהים, להקהל ולהלחם באויביהם. כי אם ישתקו למעשים כאלה, אז יגברו הרשעים על הצדיקים ויהרסו כל הבתים הנבנים לשם אללה. לכן מי החפץ לצאת בקרב אללה ילחם לו (קראן כ“ב, מ’־מ”א). על פי הדברים האלה נועצו המשלמים לנסות כחם במלחמת חובה נגד בני קריש. המחסור הביאם לידי כך, לפשוט גדודים בחוץ.

בראשית הקיץ שנת שפ"ג שבו כשלש מאות סוחרים מעיר עזה למכה עיר מולדתם. האנשים האלה הלכו בשיירא והביאו עמם סחורה מעזה ובדעתם היה לשוב למכה. בדרכם עברו סביבות עיר מדינה. ויקח חמזה שלשים מבני עירו אתו וישם אורבים להשיירא אצל עִיץ מִיָם למדינה, ואולם בפעם הזאת נמלטו סוחרי מכה מידם, כי השיירא לקחה עמה את אחד מבני שבט גֹהַיְנַה ללוותם בדרך, ומסבה זו לא נועז חמזה ואנשיו לשלוח יד בה, כי שלום בין בני מדינה ובין בני שבט גֹהַיְנַה.

בקיץ שנת שפ“ג נסו המשלמים עוד פעמים אחרות להתנפל על השיירות של אנשי מכה העוברות ושבות, ואולם עמלם נשאר תמיד מעל, כי ידעו הסוחרים להזהר. בסוף הקיץ נוכח מחמד, כי באופן כזה לא יצלח חפצו בידו, ולכן אמר לאסוף גדוד גדול, כמאתים איש, ולהתנפל עמהם על שיירא אחת, אשר עברה בסוף הקיץ קרוב לעיר מדינה, ואולם גם בפעם הזאת נמלטה השיירא מידי המשלמים. לעֻמת זה התנפלו בני שבט פִּהָר, בעלי ברית בני קריש אשר במכה, על עדרי המשלמים אשר רעו מחוץ לעיר ויגזלו אותם. מחמד ואנשיו רדפו אחריהם, אבל לא השיגו אותם. כה עברה שנת שפ”ג לאנשי מחמד ומאומה לא נשאו בעמלם. לכן נתן אל לבו, לבוא על בני עיר מולדתו בערמה, היינו לחלל את קדושת חדש רַגַב, אשר בו שבתו כל הערביאים מריב ומלחמה. ראש חדש רַגַב חל אז באמצע החורף, היינו בליל כ"ט דיצימבר שנת 623, ובני מכה האמינו, כי לא יעיז מחמד לחלל את קדושת הימים האלה להתגרות בהם, ולכן לא נשמרו ממנו בימים ההם.

מחמד בחר בשנים עשר מאנשיו בני חיל ובראשם את עבד־אללה בן נַחְש, אשר קרא לו בשם ״אַמיר אלמומנין" (מפקד צבא המאמינים), ושלחם בדרך העולה למכה וששה גמלים עמם. הנביא נתן ביד עבד־אללה מכתב חתום ויצוהו ללכת דרך שני ימים מנגב נכח מכה, ואז יפתח את המכתב ויעשה ככל הכתוב בו. עבד־אללה עשה כמצות מחמד, ובהיותו בכפר מַלַאל פתח את המכתב וימצא כתוב בו לאמר: ״לך בשם אללה אתה ואנשיך לכפר נחלה ושם תארב על האנשים הבאים ממכה. אללה יהיה בעזרך. אל תכריח את אחד מאנשיך ללכת אתך שלא ברצונו, ורק עם אלו אשר יתנדבו ללכת עמך תעשה חיל". נחלה היא מקום באמצע הדרך המוביל ממכה לתימן, ושיירות היו שכיחות בו תדיר. כאשר קרא עבד־אללה את דברי המכתב באזני אנשיו לא אבו שנים מהם לחלל את קדושת ימי רגב ולכן נפרדו מאת אחיהם; הנשארים הלכו בחפץ לב אחרי מוליכם.

בצהרים של יום כ"ח דיצימבר בא עבד־אללה והאנשים אשר אתו לנחלה. שם מצאו ארבעה אנשים סוחרים ממכה וגמליהם טעונים יין, צמוקים ועורות מעובדים הולכים בדרך לשוב מטַעיף למכה. אחד מאנשי עבד־אללה גלח את שערות ראשו והתלבש כאיש אשר יעלה ברגל לחוג את חג האלילים במקדש קעבה. הסוחרים בטחו באיש הזה ויתנהו לקרב אל מחניהם, גם פרקו את המשא מעל גמליהם וישכבו לנוח מעט. בערב, בהתחדש הירח, החל ראש חדש רגב, ובני מכה לא יראו רעה. משלם אחד נגש אז בחשאי אל השיירא הקטנה ויור על הסוחרים בקשתו, אחד מהם הומת בחץ, השני נמלט על נפשו, ושנים הנשארים נתפשו בידי המשלמים, אשר הובילו אותם ואת הגמלים והסחורה אשר שבו וטענו עליהם למדינה.

ואולם שמחת מחמד היתה עדי רגע. כאשר שמעו יושבי מדינה את אשר עשו עבד אללה ואנשיו קצפו קצף גדול. מחמד הוכרח לשלוח את הסוחרים השבויים לחירות ולהשיב להם את כל רכושם, גם לשלם כפר נפש הנרצח. עוד התנצל, כי לא הבין עבד־אללה את דבריו כראוי, שהרי לא נתכוון לצוות לו, כי יתנפל על השיירא אחרי התקדש ליל ראש חדש רַגַב. ואולם אחר כן שב והודיע, כי אללה אמר לו, כי אמנם עון גדול הוא להלחם בחדש רגב, אבל במה דברים אמורים במלחמת רשות, לא כן במלחמת חובה נגד עובדי האלילים, נגדם מותר להלחם גם בימים הקדושים האלה (קראן ב', רט“ו־רי”ו).

בראשית הקיץ שנת שפ"ד התעתדה שיירא גדולה לשוב מתימן למכה. אל השיירא הזאת נספחו כשלשים אנשים ואיש אחד מאלופי מכה, ושמו אבו־ספִיאן, הלך בראשה, השיירא הזאת הטעינה על אלף גמלים סחורה במחיר חמשים אלף דינרי זהב. אל השלל הזה נשא מחמד את נפשו, לכן השתדל כל ימי החורף לכרות ברית עם השבטים ובתי אבות, אשר דרך ארצם עברו השיירות בלכתן למכה, כי יתחייבו לבלי היות לסתרה לבני קריש הנוסעים בשיירא זו.

כאשר נודע למחמד, כי השיירא של אבו־ספיאן הולכת וקרבה, אסף את אנשיו להתנפל על הסוחרים ממכה. ואולם בידעם, כי בלי ספק יצאו בני קריש לקראת אחיהם בני השיירא, לכן לא ערבו את לבם להתגרות בלבדם מלחמה בהם. המשלמים, בני מדינה, לא אבו ללכת עמהם, כי אמרו להם, שבפירוש הותנה ביניהם, כי מחוייבים הם להגן על מחמד, אם יצאו בני מכה נגדו למלחמה, אבל לא להתגרות מלחמה בהם, ואולם מחמד הודיע, כי אללה צוהו, להלחם באנשי מכה ומצוה גדולה היא לסייעו בזה (קראן ח‘, ה’־ו’). ל״מלחמת מצוה" זו התנדבו מאה ושבעים וחמשה אנשים מבני מדינה להספח אל מחמד וסייעתו, ומה גם כי נכספה גם נפשם אל השלל. ביום השמיני לירח מַרט בערב פקד מחמד את חילו מחוץ לעיר מדינה ויהי מספרם מאתים ותשעים וששה אנשים, ולהם שבעים גמלים ושנים סוסים. וילכו עד קרוב למקום בַדְר בעמק בֹלַיִל, אשר שם היו רגילים כל היוצאים בשיירות לנוח ולפתח גמליהם. שם חכו מחמד ואנשיו על סוחרי מכה.

ואבו־ספיאן שמע, כי הולך מחמד לקראתו וכשלש מאות איש אתו, וישלח איש אחד לפניו, כי ימהר ללכת למכה ולהודיע שם, כי השיירא בסכנה גדולה היא. ויעש האיש כדבר אבו־ ספיאן, ויהי כאשר נודע הדבר במכה, ותהֹם כל העיר, כי סוחרים רבים מבני קריש מסרו את כל רכושם בידי אבו־ספיאן להביא להם סחורה מתימן. גם נמצאו אנשים, אשר הלוו את כספם להיוצאים בשיירא זו, ובאבוד השיירא יפסידו גם את כספם. כל אלה נאספו לצאת לקרב נגד מחמד ולהתנדב למלחמת מצוה זו, זה בגופו וזה בממונו. באופן זה נאספו תשע מאות וחמשים אנשים ולהם שבע מאות גמלים לרכוב ומאה סוסים, מלבד הגמלים נושאי משא. כל אלה חברו יחד להלחם במחמד. בין המתנדבים בעם היו רבים מחשובי עיר מכה, עשירים מופלגים ונשואי פנים, ויהי המחנה רב וכבד.

בליל י"ד מרט הקריב מחמד עד באר־רָוְחַא, שם תפש את אחד המרגלים, אשר שלחו בני מכה לפניהם. האיש הזה הודיע למחמד, כי בני קריש חונים על יד בדר, ואולם בדבר מספר חילם כחש לו. הנביא בשר לבעלי בריתו, כי אללה גלה לו בחזון, כי יתן מחנה בני קריש בידו וכי לא גדול מספרם (קראן ח‘, ז’). כאשר נודע אחר כן, כי מספרם היה פי שנים מאשר נבא מחמד בשם אללה, שב והודיע, כי במתכוון אמר לו אללה כזה, למען לא ימס לב המשלמים מהלחם נגד בני מכה. אמנם מצא מחמד תמיד התנצלות מספקת, אם חשב וטעה, לנבא בשם אללה דבר אשר לא כן!

מי יודע מה היתה אחרית המשלמים במלחמה זו, אלמלי נשארו בני קריש בעצה אחת, כי סוף סוף היו הם המרובים, פי שלש מאשר היה את מחמד. אבל בני זהר (כמאה אנשים במספרו), ממשפחת מחמד מצד אמו, נפרדו מהם. גם עוד אחרים מבני מכה אמרו לשוב אל ביתם, ומה גם כאשר עברה הרנה, כי השיירא של אבו־ספיאן עברה כבר לשלום ומחמד לא פגע בה. אבל אבו־גהל ואחוזת מרעיו האיצו ברוב אנשי מכה, כי יצאו למלחמה נגד מחמד ואנשיו, וכה באו עד בדר. ואולם מסבת המטר אשר נתך ארצה בחזקה נתעכבו בדרך, באופן כי הקדימו המשלמים לבוא שמה. על יד באר אחד נפגשו שני המחנות מוכנים לקרב. ואולם מצב המשלמים היה טוב ממצב בני קריש, אשר אחרו לבוא בסבת המטר הסוחף.

המלחמה ארכה כל היום. בני קריש נלחמו אמנם ברוח גבורה ואומץ לב, אבל בלי תכסיסי מלחמה ובלי סדר קבוע. רוב מפקדי הצבא נפלו מות גבורים, ואולם ידיהם לא עשו תושיה להדוף את אויביהם מלפניהם. לעומת זה נלחמו המשלמים במועצות וברוח כביר. מחמד ישב מחוץ למחנה באהל ועל ידו העמידו גמל לרכב עליו ולנוס אם יגברו אויביו. אבו־בכר ועוד אנשים אחדים עמו עמדו לפני הנביא לשמרהו. מחמד פקד את צבאותיו והראה בתחלה אומץ לב למדי, אבל כאשר נפוצה המלחמה בשדה תקפתו מחלתו ויפול ארצה בתקף האיפילפסיא. כאשר התנער מעט עמד בתפלה כל היום; בעת ההיא נלחמו מאמיניו ברוח גבורה. ויהיו הנופלים מאנשי מחמד ארבעה־עשר איש ומבני קריש נפלו ביום ההוא שבעים, מלבד רבים אשר נשבו בידי אויביהם. בערב התחילו בני מכה לנוס וירדפו המשלמים אחריהם ויהרגו בהם רבים. המשלמים קברו את מתיהם בלילה ואת פגרי בני קריש אשר נפלו במלחמה השליכו אל פחת אחד. ״לא שמעתם בקולי בעת אשר נבאתי לכם אחרית כזאת, עתה באתכם הרעה!" את הנשבים אסרו אנשי מכה והובילו אותם ואת השלל למדינה. עוד בלילה הזה אחרי תום המלחמה שבו המשלמים לעירם.

על אודות הנשבים קם אחר כן ריב במחנה. עמר הציע להמיתם כלם אין יוצא; כל אחד ואחד מחיל מחמד ימית את הנשבים בידיו. אם שבה עלי את אחיו עקיל, אמר עמר, עליו להתיז את ראש אחיו בסייף, למען ידע כל איש, כי לא נרחם על כופרים ומכחשים באללה. עצת עמר מצאה חן בעיני אחדים מבני מדינה, ואולם אבו־בכר יעץ לבלי לעשות כזה, להתאכזר כל כך על אחיהם אשר נפלו בידם. מחמד הכריע את הכף לצד אבו־בכר, המשלמים חמלו גם מצדם על אחיהם השבויים והתנהגו עמם בדרך בחמלה גדולה. את העיפים והנפצעים מהם הרכיבו על גמליהם, והם הלכו רגלי, עד בואם אל מדינה. רק על שנים מהנשבים שם מחמד עונש מות, על נַצְר ועל עֹקְבַה בן מֹעַיט. אלו האנשים לא הרעו למחמד בהיותו במכה יותר מאחיהם, גם לא שלחו בו יד ולא חרפוהו, אבל היו מגלים קלונו, היינו חסרון דעתו וסכלותו. את הדבר הזה לא יכול הנביא סלח להם ועברתו שמר בלבו עד כי נפלו בידיו.

השיירא של אבו־סֹפיאן נמלטה אמנם מיד המשלמים, אבל השלל אשר הביאו עמם ממלחמת בדר היה רב. עוד יותר מזה היה ערך הנשבים, אשר פדו אותם בני קריש יותר מכפי דמם, כי היו רובם מבני העשירים והמיוחסים, וביניהם גם בנו של אבו־ספיאן. מהאנשים ההם לקחו ארבעת אלפים דרהם לגלגלת, ורק בפדיון השבויים העניים הורידו מעט את המחיר. לאחדים מהם, אשר ידעו קרא וכתוב, נתנו את נפשם לשלל בלי מחיר, בתנאי שישארו במדינה בתור מקרי דרדקי, כי מלמדי תינוקות בעיר מדינה היו מעטים.

את השלל הרב חלק מחמד כאשר ישר בעיניו בין היוצאים למלחמה ובין המשלמים אשר נשארו בעיר. חלק ממנו לקח ״לצדקה", כלומר לצרכי הצבור ולהספקת עניים. בכל יום ויום בא אליו המלאך גבריאל ללמדהו, באיזה אופן מצוה לחלק את השלל. העיקר היה למחמד, לעשות כטוב בעיניו וזה היה מנהגו כל הימים.

ז. הקשר נגד מחמד וסייעתו.    🔗

______________

כאשר שב מחמד מהכות את אויביו בני מכה על יד בדר גבה לבו מאד ובגאותו לא ידע עוד גבול וקצב. מהעת ההיא רק להשמיד היה בלבו וכבר לא חפץ עוד להיות מן הנעלבים ואינם עולבים. מחמד היה איש ״טבעי“, היינו כי חסר לו החנוך הקולטורי. על אנשים כאלה אמר נפליון הראשון פעם אחת: ״לשעבר נמשכתי גם אני אחרי רוּסו, להאמין כי ״הטבעיות” היא מעלה יתרה באדם; ואולם כשבאתי לאסיא נוכחתי לדעת, כי אדם טבעי הוא חיה רעה“. אחד מאלה היה גם מחמד, ומעת אשר נצח על בני מכה הראה את תכונת נפשו האמתית. אלה אשר לא היה יכול לעשות בהם כלה במלחמה הסית בהם את אנשי בריתו הקנאים להרגם בסתר. בחברת בני סייעתו הקנאים הסרים למשמעתו משל מאז על בני מדינה בתור מושל עריץ. בינם לבין עצמם היו חורקים עליו שן ונושאים עליו את המשל הערבי: ״האכל את הכלב לחם די שבעה ואז ישך אותך”.

במדינה גרה אז אשה פייטנית אחת ושמה אַצמאַ. האשה הזאת חברה לפעמים שירים של פגעים על המשלמים ותהתל במחמד. אחר אשר שב מחמד ממלחמת בדר בא יומה, כי הסית בה את אחד מקרוביה, ושמו עֹמַיִר העִוֵּר, להמית אותה בסתר. וילך עמיר בלילה אל ביתה וימצא אותה ישנה בין ילדיה ויונק אחד בצדה ויכֶהָ בחרב אשר בידו ותמת. למחרת היום קם עמיר וילך אל המסגד להתפלל עם מחמד בצבור ויספר לו את אשר עשה בלילה. ״דואג אני, אמר הרוצח אל מחמד, פן יהיה לך הדבר הזה למכשול“. ״אל תירא, ענהו מחמד בקרת לב, גם שריקת עזים לא תשמע על הדבר הזה”; ויהי זה למשל בפי בני ערב. עוד יספרו, כי התפאר מחמד ואמר: מי החפץ לראות איש, אשר עשה נחת רוח לאללה ולנביאו, יראה את עמיר". יש מן הסופרים הערביאים האומרים, כי היתה אצמא יהודית ומחמד גזר עליה עונש מות, יען כי טנפה את המסגד. ואולם אם היה הדבר כן, כי אז היה מחמד דן דינה בגלוי. ובודאי אין זה אלא התנצלות למעשה מכוער כזה.

ימים מספר אחר כן יצא הגורל גם על הפייטן הישיש אבו־עפק. האיש הזה היה ערבי שהתגייר לדת ישראל, איש נכבד ונשוא פנים, אשר לא נשא פנים לאיש ועל מחמד שחק ואמר לכל: סכל הוא ואינו יודע בין ימינו לשמאלו. ויסת מחמד בו את אחד מקרוביו, את סאלם בן עמיר⁴¹, וימיתהו, והוא שוכב על מטתו. כראות מחמד, כי איש לא ערב את לבו להיות גואל הדם של אצמא ושל אבו־עפק, רם לבבו עוד יותר והתנכל לעשות דבר גדול למלא את ספק יצרו.

בפעם הזאת עבר הכוס על אחד שבטי היהודים בעיר מדינה, על בני קַיְנֹקַאעְ. האנשים האלה היו רובם בעלי אומנות וביחוד צורפי זהב וכסף. להם היו כשבע מאות איש שולפי חרב. מחמד גמר בלבו להתגרות בהם מלחמה על לא דבר. אמנם כרת עמם ברית שלום כבואו למדינה, ואולם הלא המלאך גבריאל היה רגיל לבוא אליו תדיר. פעם אחת אמר לו המלאך הדובר בו, כי עם כופרים ורשעים אין מן הצורך להתמם ולשמור להם את הברית ואת החסד; בודאי הם חורשים עליו את הרעה ומתנכלים להמיתו, והבא להרגך השכם להרגו. מחמד היה בקי כבר באותו ההגיון של כל עושי עול, אשר ישימו כסות עינים להתנצל על זדונם ועל רוע לבם. הוא גמר בלבו להשמיד את השבט הזה ושללו לבז, ולכן עשה כמאמר המלך פרידריך השני מפרוסיא: ״אני אכבוש את מדינת שליזיא, וההסטוריים החוקרים בודאי ימצאו אחר כן אמתלא לזה".

בני קינקאע חסו בצל שני אלופים של עיר מדינה; אבן־אֹביי ועֹבאדה בן צאמת, והם גם בעלי ברית מחמד. אבן־אביי אמנם נטה בסתר לבו מאחרי מחמד, כאשר ראינו כבר בדבר המאורע המגונה של עישה, אבל לא אבה הפר בריתו אתו בגלוי. ואולם הוא לא כחד תחת לשונו, כי היהודים הם בעלי בריתו וכבר נלחמו פעם אחת לכבודו, ולכן חייב הוא להגן עליהם. כן העיד במחמד, כי יש לדאוג, כי כל היהודים יקומו לעזרת אחיהם בני קינקאע. בדבר הזה אמנם צדק מחמד באמרו, כי אללה בִשֵׂר לו, כי לא יתאחדו כל היהודים לעזור לאחיהם השרויים בסכנה, כי ידע את גאות בני נציר התקיפים. ובראות אבן־אביי את בעלי בריתו ברע ואזלת ידו מהושיע להם, יעץ להם, כי יחבאו במגדלי רחובם, אבל לא יתגרו⁴² מלחמה במחמד, למען לא יהיה לו פתחון פה להתנפל עליהם. ואולם מחמד לא חכה כלום, אלא אסף את אנשיו ושם נצורה על חלק העיר, אשר גרו בו בני קינקאע. כל עמלו של אבן־אביי להשיב את חמת מחמד מעל היהודים עלה בתהו. ביום ט"ו אפריל (ניסן שפ"ר) פתחו היהודים את שעריהם ויצאו לקראת אויבם אם לשבט ואם לחסד. מחמד אמר להמיתם כלם, ואולם אבן אביי ועבאדה בן צאמת עמדו בפרץ, ואחרי כמה פתויים ואיומים נעתר להם מחמד ולא המית את השבויים, אלא גרשם מעיר מדינה בעירום וחוסר כל ואת רכושם שללו המשלמים. בני קינקאע פנו והלכו להם אל אחיהם היושבים באדרעי (אדרעת בפי הערביאים), אשר אספו אותם בחמלה, ואולם היהודים הגרים במדינה לא קמו ולא זעו לעזרת אחיהם ולא דאגו לאחריתם, כי גם עליהם תעבור הכוס.

במדינה נמצא הפייטן קעב בן אשרף, אשר דברנו כבר ממנו, כי היה בן גר ערבי ואמו ישראלית, קעב חונך בדת ישראל וכאשר בא מחמד לעיר מדינה קבלהו באהבה, כל זמן אשר דבר טוב על ישראל. ואולם מעת אשר שנה מחמד את הקִבלה לא ישר זה בעיניו. מעת ההיא היה קעב אויבו והתל בו בשיריו. ויחר למחמד על הדבר הזה ויאמר פעם אחת במסבת רעיו: מי יקום לי בקעב? אחד המשלמים, ושמו אבן־מסלמה, שאל את מחמד: האלך ואכהו נפש? – לך!, ענהו הנביא. ויעש אבן מסלמה בערמה, כי הלך אל קעב והחל לדבר באזניו בגנות מחמד. אחר כן שאל ממנו, כי יתן לו בהקפה שני ושק פירות תמרים, ולמשכון יביא לו בערב את כלי זיינו. בערב בא אבן־מסלמה ונאגלַה עמו אל בית קעב וימיתו אותו לפני פתח ביתו.

בינתים שם מחמד אל לבו להצר לאנשי מכה ולסגור עליהם את הדרך מבלי תת להם יוצא ובא. בני קריש היו רגילים לצאת בשיירות אל ארץ סוריא. ואולם מחמד כרת ברית עם בני שבט גֹהַיִנַה היושבים על הדרך המוביל ממכה לסוריא, ובאופן זה סגר עליהם את הדרך הזה, כי לא נתנו אותם בני גהינה לעבור בגבולם ולא חסו עליהם נגד מחמד וסייעתו. מקדם למכה ישבו בני שבט סֹלַיִם ובני שבט עַטַפַאן. עם השבטים האלה לא יכול מחמד לעשות אמנה נגד בני מכה, כי ברית היתה מאז בין בני קריש ובין בני סלים ועטפֿאן וגם באו עמם במשא ומתן. בני עטפֿאן אספו את מחניהם ויאמרו להלחם בהמשלמים. וישַמע מחמד את העם הסר למשמעתו ויאספו עליו כארבע מאות וחמשים איש. בני עטפֿאן עזבו את מחניהם ויעלו אל הר אחד להתבצר שם. ואולם מחמד לא ערב את לבו להתגרות בהם מלחמה. לעומת זה עלה בידו להבריח את בני סלים ולבוז את גמליהם כחמש מאות במספר, וישב עם אנשיו העירה.

בקיץ שנת שפ"ר החל מחמד להתגרות גם בבני שבט נציר. אחד מאנשיו הרג שני אנשים מבני שבט עמר, והמשלמים הוכרחו לשלם כפר נפשם. וילך מחמד אל בני נציר אשר גרו בכפר עַרס סמוך למדינה לדבר על לבם, כי יתנו גם הם חלקם לצורך זה. היהודים קבלו אותו בכבוד ויבקשוהו כי יסעד את לבו תחת צל קורתם. מחמד נאות להם וישב לפני פתח בית אחד הוא ואנשיו אשר הלכו אתו להנפש מעט ולטעום מהמאכלים אשר הכינו היהודים להם. פתאום קם הנביא ממושבו והלך לו, היהודים והמשלמים אשר היו עמו האמינו, כי ישוב תיכף, והוחילו עליו עד בוש. ואולם בראותם כי לא שב וילכו לבקשהו. והנה איש בא מעיר מדינה ויספר להם, כי ראה את מחמד בדרך לשוב העירה, וימהרו המשלמים ללכת אחריו וישיגו אותו קרוב לעיר. ויהי כאשר שאלו אותו, למה מהר לעזוב את רחוב היהודים, ענה כי אללה גלה לו, כי היהודים מתנכלים להמיתו. עודם מדברים והנה אבן־מַסְלַמַה בא לקראתם, וישם מחמד דברים בפיו אל בני נציר, כי יעזבו את הארץ. אבן־מסלמה היה מוכן לפרעניות, וכבר בעת גֹרשו בני קינקאע התנהג עם האמללים בעברת זדון. ואין ספק בדבר, כי כבר גמר מחמד בלבו מקודם לגרש את בני נציר, אלא שהפגישה עמהם בכפר עַרס היתה לו כסות עינים להתגולל ולהתנפל עליהם.

כאשר שמעו היהודים את דברי מחמד ענו, כי מוכנים הם ללכת בגולה. ויאספו את גמליהם לטעון עליהם את רכושם, וגם שכרו גמלים מיושבי העיר הערביאים והכינו עצמם לעזוב את העיר. ואולם בינתים שלח אבן־אביי לאמר להם: אל תעזבו את העיר, האספו ברחובכם ובמגדליכם וסגרו את שעריהם והתבצרו בהם; הנה אנכי יוצא לעזור לכם בחברת אֹהבי, בני מדינה, אשר נלאו כבר נשוא את עולו הקשה של מחמד. גם בני עָטַפַאן ואחיכם בני קריטה יחישו לעזרתכם, כשני אלפים שולפי חרב יבואו עמי להושיע לכם, אל תיראו. בני נציר עשו בעצתו ויאספו אל בתיהם ברחובות חלק העיר אשר גרו שם, גם הכינו להם צידה די זמן מרובה להיות להם לאכלה.

אבן־אֹביי וחבריו נסו כבר מקדם להגן על בני קינקאע כאשר ראינו כבר, ואולם באמת לא הצילו כלום, וסוף סוף הוכרחו בני קינקאע לעזוב את מדינה ורכושם היה לבז. גם בפעם הזאת היתה להיהודים החסות בצל אבן־אביי לכלמה, כי לא בא לעזרת היהודים. כראותם, כי עברו שני שבועות ומחמד צר עליהם ואין מושיע, אמרו לצאת אליו ולהתמסר בידו. מחמד נאות להם, כי יעזבו את העיר עם כל רכושם ורק את כלי מלחמתם ימסרו בידי המשלמים. רק שניים מהם קבלו עליהם את דת האסלאם וישארו במדינה, ויתרם הלכו כלם בגולה. רובם התישבו בעיר היבר אצל אחיהם, ומתי מספר מן היהודים הלכו לאדרעי וישבו שם. את בתיהם הרסו טרם עזבם את העיר ויטענו את עצי הבנין על גמליהם. את החצרות לקח לו מחמד, כי כן גלה לו אללה, שהכל נתון בידו (קראן נ"ט, ו' – ח), והוא חלק אותם בנחלה לבני מכה אשר נמלטו עמו מעיר מולדתם. מהעת ההיא לא היו עוד הנמלטים בלי מחסה מחום וממטר, כי הושיב אותם מחמד תחת היהודים המגורשים. ובאמת היתה זאת כונתו מתחלה.

אנשי מכה ידעו, כי שם מחמד אורבים להם בדרך, ולכן נזהרו מאד והלכו על פי הרוב ארחות עקלקלות להמלט מידו. מובן מאליו, כי מסחר עיר מכה התמעט מסבת המאורעות האלה. ואולם מחמד לא הניח לבני קריש ורדף אחריהם בכל עבר ופנה. בראשית החרף שנת שפ"ה שמע, כי שיירא אחת עזבה את מכה, וישלח מחמד מאה מאנשיו ביד סיד בן־חורגו להתנפל עליה. על יר קַרַדַה פגשו בהשיירא ויפלו עליה. הסוחרים ברחו לנפשם ואולם שלל הרבה נפל בידי המשלמים, ובפרט זהב וכסף למכביר. השלל הובא למדינה, ויהי חלק הנביא חמישיתו, כעשרים אלף דרהם. מן היוצאים לצבא לקח כל אחד ואחד אלף דרהם. המאורע הזה הביא פחד גדול בלבות בני קריש, כי ראו, כי סגר עליהם מחמד את הדרך לשוקי ערב, ואם לא ינסו דבר אליו, ליסר את אנשי מדינה אז מרה תהיה אחריתם. אלופי מכה, ובראשם אבו־ספיאן מנו וגמרו, לעלות למלחמה על מדינה ולא לשבת עוד תחתם ולחכות עד יבֹזו המשלמים את מחניהם.

אבו־ספיאן נכנס בעובי הקורה ויהיו דבריו עם בעלי השיירא, אשר נמלטה מידי המשלמים על יד בדר, כי לא יחלקו ביניהם את הרוח של סחורתם, אלא ינדבוהו למלחמת מצוה נגד מחמד וסייעתו. ויאותו רוב האנשים להצעת אבו־ספיאן, ויהי הסכום אשר התנדבו אז חמשים אלף דינרים. אז שלחו מלאכים אל בעלי בריתם מרחוק ומקרוב, כי יבואו לעזור להם, והם – בני קריש – יתנו את שכרם. ויבואו בעלי בריתם, בני שבט חאביש וכנאנה וגם מעיר טאיף נלוו עמהם. ויהי מספר היוצאים לצבא כשלשת אלפים איש, ולהם גמלים וסוסים לרוב. גם נשים עדינות הלכו למלחמה, להלהיב את לב הנלחמים כמנהג הערביאים מאז.

בסוף החרף שנת שפ"ה (21 מרט 625) הגיע חיל בני קריש עד לפני שערי עיר מדינה. ולמחמד הוגד מקדם, כי נאספו בני מכה להלחם עליו, וימהרו המשלמים להניס את המקנה מן השדה. אחרי כן הלהיב מחמד את לב אנשיו, כי לא יפחדו מפני המחנה הרב הזה, כי אללה נגלה לו בחזון ובשר לו, כי יד המשלמים תהיה על העליונה להדוף את אויביהם מפניהם. שלשת אלפים מלאכי מעלה נכונים להלחם להם. מחמד ואבן־אביי וכל נכבדי עיר מדינה יעצו לבלי לצאת אל אנשי מכה להלחם עמם, כי אם להתבצר בעירם ולחכות עד כי יבאו האויבים אליהם. נגד זה יעצו בני הנעורים לצאת אל האויב ולהתנפל עליו. ויקש דבר בני הנעורים מדבר הזקנים וגם מחמד נעתר להם.

בליל כ"ב מרט עזבו המשלמים את העיר לצאת לקראת האויב וגם היהודים בני שבט קריטה נלוו עמהם. לפנות הבקר באו עד הר אֹחֹד, שם נפרדו מהם אבן־אביי ואנשיו כשלש מאות במספר, כי אמרו, כי אין את נפשם להשאר בחברת מחמד, אשר עזב את עצת הזקנים לשמוע בעצת הילדים. על הר אחד נתבצרו המשלמים כשבע מאות איש במספר ויחכו לקראת האויב.

המלחמה החלה על פי מנהג הערביאים בימים ההם. אבו־עמר, אחד מבני מדינה, אשר ברח למכה משנאתו למחמד וחמשים אנשים אשר ברחו עמו, פתחו בריב, בתקותם כי בני שבט אַוס ילוו עליהם. ואולם תקותם נשארה מעל. אחר כן קם אבו־שַיְבַה לקרא בקול אל המשלמיס, כי יבחרו באיש אחר מהם להלחם עמו, ויבוא הגבור חמזה ויכהו בחרבו ולא שנה לו, אז נגש אחי המומת לנקום את דמו, וימיתהו סעד בן אבי־וקאץ. ויבאו אנשים מבני קריש, קרובי המומחים, להנקם ברוצחי נפש אחיהם, וגם מצד המשלמים באו לעזור בני בריתם, וכה נטשה המלחמה בין שני המחנות. באותה שעה בא הגבור קֹזמאן ויתנפל על אנשי מכה. קזמאן נפרד מהמשלמים וישב עם אבן־אביי למדינה. ואולם כבואו שם שחקו הנשים עליו ותאמרנה לו: אם ירא ורך הלבב אתה, לכה אתנו ואנו נגין עליך. הדברים האלה נגעו אל לבו וימהר וישב אל המחנה. משם רץ כדוב שכול אל מחנה בני קריש והכה בהם תשעה אנשים; פצוע וזב דם שב אל מחנה המשלמים ושם נפח נפשו. אולם המשלמים בראותם כי מת גבורם, קמו ויתנפלו על אויביהם וילחמו כאריות. וינוסו אנשי מכה מפניהם, ואת כל הכבודה אשר להם עזבו במחנה. ויעטו המשלמים אל השלל למרות מצות מפקדי צבאותיהם, כי לא ימושו ממקומם, ואולם אנשי מכה עשו בערמה להעתיקם מן ההר, אשר נתבצרו שם, ובעת אשר פשטו אנשי מחמד, לבוז בז ולחלק שלל, הגיחו הרוכבים אשר לבני קריש מן המארב ויכו בהם רב. בני מכה חפרו סביב למחניהם בורות ויכסום בעפר. ויהי כאשר הפכו המשלמים ערף לנוס ויפלו שמה, ומהומה גדולה היתה במחנה, כי לא קמה עוד רוח בהם, ותהי חרב איש באחיו. רוב המשלמים נסו ויחבאו לרגלי הר אֹחד, ואולם מחמד נשאר במחנה, כי הקיפוהו בני קריש ולא נתנו לו ידים לנוס. כראות אנשי מחמד, כי נביאם בצרה גדולה ואויביו עוטרים אותו להרגהו או לתפשו חיים, נאספו סביביו להגן עליו וילחמו במסירת הנפש כאריות. מחמד נפצע ע"י חצי בני קריש, ואחד מהם הכהו בחרבו ויפילהו אל הבור. והרנה עברה במחנה; נפל מחמד! וירץ האיש אל מחנה בני מכה ויבשר להם: אנכי מותתי את מחמד הרמאי! הדבר הזה היה להנביא לישועה, כי בינתים רפו אויביו ממנו ובני סייעתו המליטו אותו מהרה אל אחד חגוי הסלעים ויסתר שם. אמנם נודע אחרי כן לבני קריש, כי עוד מחמד חי, אבל כבר עיפה נפשם ולא יספו עוד להלחם בו. כדרך הערביאים הסתפקו בגדופים על מחמד ואנשיו. ויהי הנופלים ביום ההוא מבני מכה שלשה עשר איש ומהמשלמים נפלו שבעים וחמשה. אין ספק כי תבוסת המשלמים היתה שלמה, אלו רדפו בני מכה אחריהם בנוסם למדינה, ואולם בעצת צַפְוַאן נמנו וגמרו בני מכה לשוב לארצם.

שני ימים אחרי המלחמה על יד הר אֹחד הכריזו במדינה מטעם מחמד; ״האספו אתם המאמינים! הנביא גמר בדעתו לצאת למלחמה על בני קריש ולשלם להם גמולם בראשם. ואולם רק אלו אשר נלחמו במלחמה אֹחד ישתתפו במלחמת מצוה זו". בדבר הזה חפץ מחמד לנקר את עיני בני מדינה, כאלו נכון לבו בטוח, להראות את בני מכה את נחת זרועו. ובאמת רדף מחמד אחרי בני קריש עד חמרא, מהלך שלש שעות ממדינה, וישב אחר כן.

מפלת המשלמים על יד הר אֹחS היתה למחמד לחרפה ולכלמה. ואיה הם שלשת אלפים המלאכים, אשר שלח אללה להלחם באויבי הנביא? שאלו מתנגדיו. ואולם מחמד התנצל, כי אללה הבטיחם על זה, רק למען חזק את לבם, לבלי יפחדו מפני אויביהם; ואלו היו נלחמים באומץ לב וברוח גבורה, כי אז היו נוצחים על בני קריש.

אחרי נצחונם על אנשי מחמד התגאו בני קריש מאד, ואבו־ספיאן קרא אל מחמד בגאוה ובוז לאמר; לתקופת הימים נתראה פנים פעם שנית על יד בדר! על פי מנהג הערביאים הוכרחו שני הנלחמים להזדמן במקום אשר יעדו להלחם. ואולם אבו־ספיאן טרח לריק לאסוף חיל גדול, לצרור את המשלמים' כי מרבית בני מכה היו מפונקים ולא אבו לצאת למלחמה בלי הכרח. בשבילם היה די, כי נקמו את נקמת אחיהם אשר נפלו במלחמת בדר, ולמה להם להתגרות ברעה ולחדש את המלחמה עוד הפעם? בקושי הצליח בידי אבו־ספיאן לאסוף כשני אלפים איש וחמשים סוסים לצאת לקרב. גם מחמד אסף את אנשיו, כי פחד מפני חיל בני מכה העולה עליו, ואולם אבו־ספיאן בא רק עד מַגַנַה וינפש שם. ממגנה שלח את אחד ממכיריו ושמו נֹעַיִם וישם את דברו בפיו, לך אל עיר מדינה ותראה שם את מחמד ותדבר אליו את הדברים האלה; שמעתי כי מתעתד אתה להלחם עם אבו־ספיאן על יד בדר, השמר לך מעשות את הדבר הזה, כי זה עתה אני שב מעיר מכה וראיתי, כי מאסף אבו־ספיאן חיל כבר מאד, ומאשר אהבתיך מהרתי להודיעך את הדבר הזה ולהזהירך, פן מרה תהיה אחריתך. וילך נעים לעיר מדינה וידבר את הדברים האלה באוני מחמד. ויהי כאשר שמע מחמד את זאת, ויפחד מאר לנפשו ויאמר להשאר במדינה, ואולם חזקו עליו דברי עמר, לבלי יעשה כזה, כי לכלמה תחשב לו. ויאסף מחמד כאלף וחמש מאות איש ויצא לקראת אבו־ספיאן לבדר. ואולם כאשר שמע זה, כי סֻכלה עצתו, וישב למכה.

בעת ההיא החלו רבים משבטי הערביאים לראות את אחרית הדבר הזה, אם לא יאזרו חיל לגדוע את קרן מחמד בעוד מועד. ביחוד נכנסו היהודים בעובי הקורה, לתת על מחמד קהלה גדולה. כבר ראינו, כי בני שבט נציר, היהודים אשר גרשו על פי מצות מחמד ממדינה, פנו והלכו להם אל אחיהם בחַיָבֵר וישבו שם. יושבי עיר חיבר היו כמעט כלם יהודים גבורי חיל, אם כי נופלים היו ביחוסם מבני נציר, אשר התפארו תמיד במולדתם, ומבני קריטה, אשר התיחסו על זרע אהרן הכהן. לכן כאשר התישבו בני נציר בחיבר הרכיבו אותם אחיהם אלופים לראשם ולמוצא פיהם יחלו. וישלחו היהודים מחיבר מלאכים אל יושבי מכה, את היהודים חֹיַיִ וכִנַאנַה בן קֹקַיִק ואת הערבי הַוְדַה בן קַיִס ואת אבו־עַמר, לאמר להם: האספו ונבוא כלנו על מדינה להכריע את מחמד, טרם תגבר ידו להכחידנו מן הארץ. וימהרו בני מכה לכרות ברית עם היהודים. ומלאכים שלחו בני נציר אל רבים משבטי הערביאים לבוא עמהם בברית נגד מחמד וסייעתו. בני שבט סֹלַים מהרו לתת ידם אל היהודים, גם בני שבט עַטַפַאן נאותו להם, כי הבטיחו להם בני חיבר את תבואת פירות תמרים של שנה אחת. בני קריש מצדם לקחו את לב בני חאביש לבוא לעזרתם. את עת המלחמה יעדו בראשית הקיץ שנת שפ"ז אחרי ימי היריד הגדול בחדש ניסן.

בני קריש אספו בחברת בעלי בריתם חיל גדול, כארבעת אלפים איש במספר, ולהם כאלף וחמש מאות גמלים ושלש מאות סוסים. את אבו־ספיאן הפקידו בראשם וגם מנוהו למצביא על כל החילות הנלחמים במחמד. במקום מַר־טַהְרַאן, דרך יום ממכה, נועדו עמהם שבע מאות אנשים מבני שבט סלים. בני שבט אפואר באו כלם כאלף איש במספר ומפקד צבאם היה עֹיַינַה בן חִצְן. מבני אַשגַע באו כארבע מאות איש. גם היהודים באו לעזרת בני קריש. כל היוצאים למלחמה בפעם הזאת על מחמד היו עשרת אלפים במספר, אשר נפרדו לשלשה גדודי־צבא (אחזאב).

ולבני מדינה הוגד לאמר; הנה בני קריש ועם רב אשר אתם נועדים להלחם בכם, וימס לבבם ויהי למים. מחמד נסה לחזק את לבם באלהים, כי אללה ישלח את מלאכיו לפניו לעזור להם. ואולם על יד הר אֹחד נוכחו כבר בני מדינה לדעת, עד כמה יש לבטוח בהבטחות מחמד. חרדה לבשה את כל העיר ולבבם נע כנוע עצי היער מפני הרוח. לפי השקפת הערביאים בימים ההם לא נראה עוד חיל גדול כזה, במספר עשרת אלפים איש, מיום הוסד ארץ. מובן מאליו, כי לא ערבו המשלמים את לבם, לצאת לקראת האויב בשדה, כי איך יקומו בפני עם רב כזה? לא נשאר להם, אלא להתבצר במדינה ולהלחם על נפשם.

ואולם גם בדבר הזה לא סר עוד פחדם. המשלמים ידעו, כי אין נפש כל יושבי העיר אליהם, ורק מיראתם את עזי נפש האלה הם שמים מחסום לפיהם. לכן פחדו, פן יהיה דברם עם בני קריש ונוספו גם הם על האויב, באופן כי תהיה להם המלחמה פנים ואחור. ושם נקרא איש ערום, ושמו סלמאן, ותהי עצתו לאנשי מחמד, לבלי לצאת למלחמה נגד בני קריש, אבל גם לא להשאר בעיר, כי אם לבצר להם את מחניהם מחוץ לעיר. ״הן בני קריש יבואו עלינו בחיל כבד, בסוסים ופרשים; לכו ונחפור סביב למחנינו תעלה עמוקה ונשפוך סוללות עליה, למען נסתר בהן". ויאמרו כלם: טובה עצה סלמאן. ויצאו מחוץ לעיר ויחלו לחפור תעלה מסביב לה. כל המשלמים עזרו בעבודה זו, אין נקי. גם מחמד בעצמו חפר בארץ והסיע אבנים לבנות הסוללות, והלהיב בזה את לב אנשיו לעבודה. בימים אחדים כלו המשלמים את עבודתם זאת, ויעזבו את העיר, אחרי אשר הניסו את נשיהם וטפם אל מגדליהם. אלו האנשים מיושבי מדינה, אשר לבם לא היה שלם עם מחמד, הכריחו המשלמים לצאת עמהם ולעבוד על ידם, ולמען לא יקשרו עליהם קשר חלקו אותם אנשי מחמד ופורוס בין הנאמנים בברית, באופן כי קצרה ידם מעשות רע להמשלמים.

היהודים יושבי מדינה, בני שבט קריטה, נשארו בעיר, כי לא אבו המשלמים לקחת אותם עמהם. אבל לא נועזו להלחם במחמד, כי ברית כרתו עמו בבואו למדינה, ומצדם לא אבו להפר את הברית. הן אמנם נסה חֹיַיִ מחיבר לדבר על לבם, כי יפרו את בריתם עם המשלמים, אבל בני קריטה עמדו בדעתם, לכלי לחלל את דברם. מטעם זה לא נלחמו גם בני חיבר נגד מחמד, מיראתם פן יפגע בבני קריטה עון אחיהם היהודים. באופן זה היו בני קריטה ממושכנים בידי מחמד, כי הוכרחו היהודים לעמוד מנגד במלחמה זו נגד המשלמים.

כאשר הגיע חיל בני קריש עד לפני עיר מדינה וישתוממו לראות את התעלה אשר חפרו המשלמים ואת הסוללות אשר בנו. באופן כזה לא נלחמו הערביאים מעולם, ואולם נתנו אל לבם לצור על מדינה ולהלחם עליה עד רדתה. חיל בני קריש, הרוכבים בסוסים, נגשו אל התעלה לקפוץ עליה, והמשלמים הוכרחו להגן עליה כל היום וכל הלילה. כי בני מכה ובעלי בריתם היו רבים ויחלקו ביניהם את המשמרות, באופן כי חלק מהם הסתערו על המשלמים והנשארים ישבו לנוח, בעד כי אנשי מחמד היו מעטים לעומת אויביהם ועוד שלחו חמש מאות מאחיהם להגן על העיר בפנים, כי פחדו, פן יתנו היהודים ידם אל האויב. כשתי מאות משלמים נצבו לפני אהל הנביא, להיות עליו לסתרה לעת מצא. כה עברו עליהם ימים אחדים, מבלי תת מנוח לנפשם יומם ולילה.

ואולם גם הצרים עליהם עיפו כבר לעמוד עליהם מבלי להבקיע אל העיר. ויתורו עמר בן עבד־וד ונַוְפַל בן עבד־אללה ועוד שני רוכבים מבני קריש מקום, אשר שם לא היתה התעלה רחבה כל כך וגם לא הפקדו שומרים מצד המשלמים לשמרה, ויקפצו אל עברה השני, וכה עמדו פתאום במחנה בני מדינה. אלו היו יודעים להשתמש במפעל זה כראוי, היינו להכין תיכף מעבר לאחיהם, כי יבואו אחריהם, כי אז היתה תבוסת המשלמים שלמה. ואולם הם אמרו להראות את רוח, גבורתם ואת נחת זרועם ויחלו להכות בעצמם במשלמים. כי הישיש עמר בן עבד־וד נפצע במלחמת בדר ויאמר להנקם הוא בעצמו מאויביו ולהראות את גבורתו. ואולם המשלמים מהרו להכותם אחור. עלי הסיר את ראש עמר בן עבד־וד בחרבו אשר בידו, וינוסו יתר הרוכבים מבני קריש להמלט על נפשם, ורק נַוְפַל נפל על יד התעלה וימת, וירע הדבר בעיני אנשי מכה, וישלחו להגיד לו, כי מוכנים הם לשלם לו סך עצום, אם ימסור להם את נופל המת לקבורה. ואולם הנביא השיב להם בבוז וקלסה: בעד פגר מובס כזה לא אקח כלום, וישלח להם את המת להקבר בלי כסף.

על יד המקום הזה, אשר נסו ארבעת הרוכבים של בני קריש להבקיע אל המשלמים נסה עוד הפעם עמר בן עץ⁴³ עם מאה רוכבים לעבור, ואולם כבר הפקיד מחמד שומרים שם ולא נתנו את אנשי מכה לבוא אליהם. אחרי כן העמיקו והרחיבו את התעלה במקום הזה, להיות עליהם לסתרה. עמר בן עץ וחאלד נגשו עם אנשיהם נוכח אהל הנביא ויחלו לירות על השומרים לראשו בחצים להבריחם מעליו, ואולם כל המשלמים נאספו להגן על נביאם ונלחמו עליו במסירת הנפש ולא נתנו את האויב לבוא אליהם. במלחמה הזאת נפצע סַעְד בן מעַד פצעים אנושים, הוא סעד בן מעד, אחד הקנאים לדת האסלאם, אשר הסית את מחמד בהיהודים בני שבט קינקאע ובני שבט נציר.

מחמד ואנשיו ידעו, כי אם המשך המלחמה עוד, אז לא יוכלו לעמוד בפני אויביהם, כי כבר עייפה נפשם לעמוד כל היום וכל הלילה מוכנים למלחמה. ויתפלל מחמד אל אללה לאמר: ״הושיעה נא לנו מיד הקמים עלינו לרעה, למען לא יחדלו מאמינים בקרב הארץ!" ואולם ישועות בל נעשו, ומחמד ראה את נפשו ברעה, וישלח חרש מלאכים אל בני עַטַפַאן בעלי ברית אנשי מכה לאמר: לכו מעלינו, ואני אתן לכם שלישית תבואת התמרים של מדינה בשנה הזאת. בני עטפאן שלחו מקרבם עשרה אנשים אל מדינה לכרות ברית שלום עם מחמד. ויהי כאשר ישבו עמו, ועתמאן כתב את דברי השלום והברית על קלף, למען יבואו על החתום משני הצדדים, והנה אֹסַיִד בן חציר בא במקרה אל האוהל וירא את עֹיַיְנַה ראש בית אב לבני עטפאן יושב לפני הנביא וארכבותיו רכובות זו על זו, וירע בעיניו ויאמר אל עיינה; ״לולא פני הנביא אני נושא, כי אז דקרתיך בהחנית אשר בידי; הזה דרך ארץ, לשבת כן לפני שליחו של אללה?" אחר כן שאל, מה לעיינה באהל מחמד? ויהי כאשר ספרו לו את דברי התנאים והברית, אשר אמר מחמד לכרות את בני עטפאן, ויאמר אסיד: ״אם אללה צוך לעשות את הדבר הזה, שמע בקולו, ואולם אם רק מלבך אתה אומר להתרפס לפני בני עטפאן, דע לך, כי אנו בני מדינה לא נתן לאויבינו מחוט ועד שרוך נעל, כי אם החרב ישפוט בינינו“. מחמד אמר לשאול בעצת סעד בן סעד (הנפצע) וסעד בן עבאדה. ואולם גם הם ענוהו כזאת. ״גם בעת היינו אוחזים מנהגי ע”ז בידינו, אמרו אל מחמד, לא עשינו כזה להמיט חרפה עלינו, ומה גם עתה, אשר הננו כעת עם נושע באללה". ויקח אחד מהם את כתב הברית ויקרעהו, אחרי כי הסכים גם מחמד, לבלי להתפייס עם אנשי עטפאן באופן כזה. ואולם עמלו לא עלה בתהו, כי בינתים שמעו בני קריש, את אשר יזמו בני עטפאן לעשות, ויחר להם מאד על הדבר הזה. כי הלא הם לא אמרו אז לעלות על מדינה, אלא נפתו לעצת היהודים ובני שבט עטפאן בעלי בריתם, ועתה אמרו אלו האחרונים להפרד מהם. לכן נועצו אנשי מכה לסור מעל מדינה, כי מה איכפת אם יעשו המשלמים חיל או לא, אם לא יוסיפו עוד לשלח בבזה ידם, לבוז את מחניהם ואת השיירות היוצאות ממכה. אמנם נסה עוד היהודי חיי לדבר על לב הצרים, לבלי יפרדו איש מעל אחיו, עד כי יכניעו את המשלמים, וגם לאחיו בני קריטה שלח לאמר: קומו והלחמו בעיר נגד המשלמים ואנו נבוא לעזרתכם, למען אשר תהי המלחמה לאנשי מחמד מפנים ואחור. ולא אבו בני קריטה לשמוע בקולו, כי אמרו: ידענו את הערביאים, כי אינם עומדים בדבורם, ואנו נעלה את חמת מחמד עלינו עד להשחית, אלא זאת עשו: תנו לנו אנשים מקרבכם והיו בידינו לערבון, ואז נדע כי כנים דבריכם.

באופן זה גמרו אנשי מכה לעזוב את מצור מדינה, אחרי אשר צרו עליה כחמשה עשר יום. אבו־ספיאן היה הראשון, אשר רכב על גמלו לשוב למכה. אחריו נגררו בני קריש וישובו אל עירם. במלחמה הזאת נפלו מן אנשי מחמד ששה אנשים ומן בני קריש ובעלי בריתם לא נפל אחד, זולת עמר בן עבד־וד וְנַפְוַל, אשר נפלו ביום עברו את התעלה להבקיע אל המשלמים. מזה נראה, כי הערביאים, כדרכם, הסתפקו בלשון מדברת גדולות ובפה ממלל רברבן, אבל ידיהם לא עשו תושיה. אחרי אשר עזבו אנשי מכה את מדינה השלימו בני שבט אשגע, כשבע מאות איש במספר, ויקבלו עליהם את דת מחמד. בכלל עלה בידי המשלמים בימים ההם (עד סוף הקיץ שנת שפ"ז) להכניס גרים רבים מבני הערביאים תחת כנפי האסלאם, ומה גם מעת אשר עזב החיל הגדול, אשר אספו בני קריש את מדינה ולא הועיל.

ח. גרוש בני קֹרַיְטַה. מחמד חוזר לסורו.    🔗

______________

בעת אשר צרו בני קֹרַיִש על מדינה לא נועזו בני קֹרַיְטַה לעזור לאויבי מחמד מיראתם אותו. ואולם זהירותם זאת לא הועילה להם, כי תיכף אחרי אשר עלו אנשי מכה מן העיר גמר מחמד בדעתו, לעשות כלה עם היהודים היושבים בגבולו. עוד ביום ט“ו לחדש אפריל שנת שפ”ז (בו ביום אשר שבו המשלמים לביתם, אחרי אשר הלכו אנשי מכה מֵחנות על העיר) הכריזו מטעם מחמד, כי יעיזו המשלמים בחלק העיר, אשר בו יגורו היהודים, כי הנביא גמר בדעתו לצרור את בני קריטה.

כבר ראינו, כי בבוא מחמד למדינה כרת ברית עם היהודים היושבים שם, עם בני קינקעא, עם בני נציר ועם בני קריטה. על שני השבטים עבר כבר הכוס, ובעת אשר שלח מחמד ידו בהם לא מהרו אחיהם לעזרתם, בתקותם, כי שלום יהיה להם. כעת נתן מחמד אל לבו להכרית את כל היהודים מעיר מדינה לבלי השאיר להם שריד ופליט. בתור התנצלות על זה, כי הפיר בריתו עם בני קריטה, מבלי אשר עשו אלו מאומה נגד מחמד וסייעתו, ברא הנביא מלבו, כי תיכף בשובו מעל התעלה, אחר סור אנשי מכה ממנו, נגלה לו המלאך גבריאל ואמר לו: רואה אני, כי בחפצך להסיר את כלי זיינך מעליך; אבל ידוע תדע, כי אנו המלאכים עומדים עוד חלוצי־צבא להלחם על אויביך. וכאשר שאל מחמד, מי הם אויביו, ענה גבריאל: בני קריטה. כבר ראינו למדי, כי תמיד כאשר חשב מחמד לעשות רע עם אנשים היושבים לבטח עמו, נזדמן לו המלאך גבריאל להעירהו על הדבר הזה, ולא על חנם אמרו היהודים בעיר מדינה בלעג: כמדומה לנו, כי המלאך גבריאל עומד תמיד לשטנה עלינו.

בני קריטה שמעו, כי מחמד ואנשיו באים עליהם וגם ידעו, כי אין מנוס ומפלט להם, אחרי כי סרו אנשי מכה מן העיר. ויאספו בני קריטה להתבצר בבתיהם מפני פחד האויב. מחמד והמשלמים נגשו להלחם עליהם, אבל לא שלפו את חרבם, כי אם צרו על חלק העיר להמית את היהודים ברעב. וישלחו בני קריטה את אחד מאחיהם, ושמו נַבֵּאש, אל מחמד לאמר לו: סורה מעלינו ואנו נעזוב את העיר כאחינו בני קינקעא ובני נציר, גם רכושנו וכל אשר לנו נשאיר לכם, רק את נפשנו נציל. ואולם מחמד ענה לנבאש, כי ימסרו היהודים בידו בלי שום תנאי, אם לשבט ואם לחסד, וישב נבאש ויספר לאחיו את אשר ענהו מחמד, ויחרדו האנשים חרדה גדולה. ויקם קַעְב בן אַסַד וידבר אל אחיו בדברים האלה: בחרו לכם אחת משתי אלה; או כי נצא אל מחמד ונקבל עלינו את דת האסלאם ואז שלום יהיה לנו, ואם אין, נמית את נשינו ואת טפנו ונחגור את כלי מלחמתנו ונבקיע אל המשלמים, הנופל בידם ימות והנמלט ימלט. אם תבחרו בעצתי השניה, הנה טוב לנו, לעשות כזה ביום השבת, כי ביום הזה לא ישגיחו המשלמים עלינו כל כך, בידעם כי לא נחלל את קדושת השבת להלחם עליהם. ואולם בני קריטה לא קבלו דברי קֵעַב בן אַסַד. כנדהמים עמדו ויחכו לקראת המות הבא עליהם ולא ידעו לשית עצה בנפשם. הנשים קרעו את בגדיהן ותמרטנה את שערות ראשיהן, הילדים געו בבכיה, והאנשים עמדו כנואשים ויאמרו; ה' הוא הטוב בעיניו יעשה!

בין המשלמים היה אחד מבעלי ברית היהודים ושמו אבו־לֹבַאבה. וישלחו היהודים אל מחמד לבקשהו, כי ישלח להם את אבו־לבאבה, למען הועץ עמו, מה לעשות בדבר הזה. ויעש מחמד כבקשתם. אבו־לבאבה היה משלם קנאי ואדוק במחמד, אבל בראותו את מצב היהודים האמללים נכמרו רחמיו עליהם. ואולם גם הוא לא ידע במה להושיע להם. על שאלת בני קריטה, אם טוב להם לצאת אל מחמד, ענה להם אבו־לבאנה: הן, ואולם רמז להם בהעבירו את ידו על צוארו, כי גזר עליהם מחמד לשחטם, ואין טוב להם, אלא להקהל ולעמוד על נפשם.

מחמד שלח להגיד לבני קריטה, כי אם יקבלו עליהם את דת האסלאם, אז לא תאונה להם רעה. שלשה או ארבעה מהם עשו כדברו והצילו את נפשם, ואולם כל בני קריטה שמעו בדברי רבם חֹיַיִ, לבלי לבגוד בדתם מורשת אבות ויעבור עליהם מה. המה הכינו עצמם למסור את נפשם על קדושת השם, אבל לא ערבו את לבם לעמוד על נפשם, בחשבם אולי ירחם עוד מחמד עליהם ביצאם אליו ויתן להם את נפשם לשלל. ויהי כאשר פתחו את שעריהם נגשו בני אוס, אשר היו מקדם בעלי ברית היהודים, לבקש את מחמד, כי יתן להיהודים חנינה, באשר עשה לבני קינקעא על פי בקשת בני חורג, ואולם מחמד יענה להם: אני איני דיין בדבר, כי אם אמסרהו בידי סעד בן מעד אחד מאנשיכם, וכטוב בעיניו נעשה.

סעד נפצע, כאשר ספרנו כבר, במלחמת המשלמים נגד אנשי מכה וירע בנפשו כי הולך הוא למות, ולכן היה לבו מר על היהודים, אשר הסבו אז את הקשר על מחמד. כאשר מנהו מחמד לשופט בדבר הזה, אשר בו היה תלוי משפט שש מאות נפש לחיים או למות, נגשו בני אַוְס אליו ויפצרו בו, כי יגזור על היהודים בני בריתם לחיים. ואולם הוא ידע את נפש מחמד, כי יארוב לדמי בני קריטה, לכן ענה: כן משפטי אשר הרצתי, הגברים לטבח, והנשים והטף ימכרו בשבי לעבדים ושפחות. ויאמר מחמד: טוב דברת, וגם אללה הסכים עמך, כאשר גלה כעת את אזני.

בני קריטה ישבו בינתים בחצר אסאמה וידיהם אסורות, נשיהם וטפם נסגרו בחצר בִנת־חארִת. האנשים עמדו כל הלילה בתפלה לאלהים, גם שנו על פסוקי כה"ק ואיש את אחיו חזק וסעד, כי לא יבגדו בדתם, אלא ימותו באומץ הלב על קדושת השם. למחרת היום בבקר השכם צוה מחמד לחפור בורות עמוקות בשוק ולהוציא את היהודים אליו, שם שחטו אותם וישליכו את המומתים אל הבורות. כל היום ארך הטבח האיום הזה, וגם בלילה שחטו את היהודים לאור האבוקה, עד כי תמו לשחטם כלם, כשש מאות אנשים במספר. מחמד רב הטבחים עמד לנצח על המלאכה, כי בגאותו ובשגעונו נהפך כבר לחיה טורפת ולא ידע רחם. פרטי המאורע הנורא הם מבהילים ומחרידים. אשה אחת בראותה, כי שחטו את בעלה, ותקרא בקול אל המשלמים: הלא תדעו, כי בעת שמתם מצור על בתינו השלכה אבן אחת על ראש אחד המשלמים ותפצעהו; אנכי השלכתי את האבן, הגידו זאת לנביאכם. מחמד גזר על האמללה למות, ותמת באומץ לבב וברוח שוקטת, כי לא חפצה לחיות אחרי מות בעלה.

ואיש יהודי אחד מבני קריטה ושמו זֹבַיִר בן באטַא הציל את נפש המשלם תַאבַת בן קיס במלחמה על יד בֹעַאת. ויגש זביר אל תאבת ויאמר לו: ״העוד תכירני, תאבת?" – ויען תאבת ויאמר: ואיך אשכח את מטיבי, אשר גמל חסד עמדי? הבה אנסה כחי לגמלך טוב, כאשר עשית עמדי". ויאמר זביר:

״איש טוב יגמל חסד עם מטיביו, הלא ידעת, כי בצרה גדולה אני, עשה מה שבכחך לעשות לטובתי“. וילך תאבת וידבר על לב מחמד, כי יתן לו את נפש זביר, כי האיש הזה הרבה להטיב עמו, וכעת חפץ הוא, תאבת, לגמול לו חסד. מחמד עשה כבקשתו ותאבת שב בשמחה אל זביר לבשרהו על הדבר הזה. ואולם זביר ענהו: ״הן אני זקנתי, את רכושי אבדתי כעת, אשתי וילדי הם בשביה ולמה לי חיים?” וילך תאבת אל מחמד ויבקשהו גם על הדבר הזה. הנביא נעתר לבקשה תאבת, אשר שב אל זביר בשמחה עצומה ויאמר לו: רכושך יושב לך ואשתך וילדיך נוציא לחרות“. וישאל זביר את תאבת לאמר: ״הגידה נא לי, מה היתה אחרית אַסד בן קעב, אשר פניו היו מזהירות ומאירות כראי מלוטש, ראוהו בתולות ופניו אדמו מבושה?” – ״הומת" ענה תאבת. ומה שלום חיי בן אחטב, גבור מלחמה ועומד בפרץ בעת שלום, מפקד צבא בקרב ושר שלום בעת שלוה?" – ״הומת!" ענה תאבה, ומה שלום עזאל בן סמיל הגבור, אשר הלך תמיד בראש המחנות במלחמה, ובשוב העם ממלחמה הלך אחריו והיה המאסף לכל המחנות?" – ״הומת!" ענה תאבת. ומה שלום נבאש בן־קיס, ערום כשועל ואיש תחבולות, אשר לא נמלט איש מידו והוא לא גלה את מחבואו, אשר לא היה קשר והוא לא התירו?" – ״הומת“! ענה תאבת. ומה שלום והב בן זיד, נושא דגל בני קריטה במלחמה?” – ״הומת“!” ענה תאבת. ומה שלום עקבה בן זיד, מכניס אורחים, אבי יתומים ועניים?" – ״הומת!" ענה תאבת. ״האם נשארו בחיים שני החכמים הנקראים שניהם בשם עמר אשר ישבו תמיך ועסקו בתורה?" – ״גם אלו הומתו!" ענה תאבת. ״אם הדבר כן“, אמר זביר, ״למה לי חיים? טוב לי להאסף אל עמי, עם האנשים אשר קדמוני במותם. אחת אבקשך, תאבת ידידי, הובילני אל השוק ושם הַתֵּז את ראשי בחרבי, כי היא הוחדה. הנני זקן ושבע ימים ואין לי עוד חפץ בחיים. עשה נא עמדי את הטובה הזאת”. ״לא אוכל!" ענהו תאבת. ״אם לא תוכל אתה לעשות לי את הדבר הזה, מסרני בידי אחד מאנשיך להמיתני, אבל לך אל רבך ובקשהו חסד בשביל אשתי וילדי, גם ראה, כי ישיב להם את רכושי אשר רכשתי". ויעש תאבת כבקשת רעהו, את זביר מסר בידי עַוַאן וימיתהו, ואולם את אשת זביר וילדיו אסף אל ביתו. בצדק יאמר אחד החוקרים (שפרינגר בספרו תולדות מחמד ח"ג עמוד 223): אם נתפלא על אומץ לב הישיש וצדקתו, עוד יותר נתפלא על הסופרים הערביאים, אשר מסרו לנו את המאורע הנורא הוה הקורע לב ומרגיז נפש; על כל פנים השאירו להמנוצחים זכר תהלה מאין כמהו.

המשלמים מצאו שלל רב אחרי המיתם את היהודים: אלף וחמש מאות חרבות, שלש מאות שלטים, אלף חניתות, גם בגדים וכלי חפץ לרוב, גמלים וצאן, בתים ושדות ועבודה רבה. ״היהדות העניקה להאסלאם, והיהודים העניקו להמשלמים ביד רחבה", אמר שפרינגר במליצה נעימה.

נשי בני קריטה וילדיהם נמכרו לעבדים ושפחות ומספרם היה כאלף נפש, מלבד העוללים והיונקים, אשר לא נחשבו, כי נמכרו ביחד עם האמהות. ויהי חלק מחמד בשלל זה חמישיתו: שתי מאות. איזו מהן שלח הנביא חפשי ואיזו מהן נתן במתנה לאוהביו, ואולם רובן נמכרו וכמה מהן החליף מחמד בסוסים ובכלי מלחמה. את הנשים הנמכרות קנה עתמאן חתן הנביא, אשר קנה מיד מחמד ומיד יתר המשלמים את כל הסחורה בשותפות עם עבד אלרחמן, בתנאי כי לא ישלם במזומנים אלא לאחר זמן. אחרי כן הציג עתמאן את הנשים הזקנות לבדנה ואת הצעירות לבדנה. עתמאן בחר את הזקנות ולאחר זמן ראה כי לא טעה במקחו, כי הנשים הזקנות הסתירו בבגדיהן מטבעות של זהב, אשר לקח עתמאן מהן ומכרן אחר כן. בשעת המכירה באו היהודים מחיבר ומתימא ומכמה מקומות בערב לפדות את השבויות וגם פדו אותן יותר מכפי דמן. עתמאן ועבד אלרחמן נתעשרו בעסק זה.

כל שנת שפ“ז ומקצת החורף של שנת שפ”ח עברו למחמד ואנשיו במלחמות שונות אשר נלחמו עם שכניהם מסביב, לגיירם בעל כרחם או לבוז את מחניהם. האסלאם החל להתפשט אז במדינות ערב, כי הכניסו המשלמים רבים לדתם בחרבם ובקשתם. אלה אשר נכנסו לדת האסלאם נחשבו מאז כאחים לבני מדינה, ואולם אלו אשר לא אבו לקבל עליהם את הדת החדשה הוכרחו לשלם מס להמשלמים, כאשר נתפשט המנהג הזה אחר כן יותר ויותר.

בינתיים נסו היהודים המגורשים ממדינה לנקום את נקמת אחיהם המומתים מאת מחמד וסייעתו. אבו־ראפע סלאם בן אבו־חקיק מבני שבט נציר, אשר גר מעת הגרשו בעיר חיבר, נסה כמה פעמים להסית את שכני מדינה בהמשלמים וביחוד את בני שבט עטפאן. כאשר שמע מחמד את הדבר הזה וישלח חמשה אנשים מבני שבט חזרג לחיבר להמית את אבו־ראפע סלאם בסתר. ויבואו האנשים לחיבר ויתגנבו בלאט אל בית סלאם בלילה ואת הדלת סגרו אחריהם. אחד המשלמים, ושמו עבד־אללה בן עתיק, ידע לדבר ערבית במבטא היהודים⁴⁴ ויאמר אל סלאם אשר נעור לקול צעדי האנשים: הנה באתי להביא לך מנחה! ותקם אשת סלאם ותרא אנשים מזויינים מתפרצים הביתה, ותתן קולה בצעקה גדולה. ואולם המשלמים הרגו את בעלה ועליה איימו, כי יהרגוה אם תשמיע את קולה. ואולם אחרי אשר עזבו את בית הנרצח, הזעיקה האשה את אנשי העיר, וירוצו אחריהם ולא מצאו אותם.

היהודים בחיבר בחרו באֹסיִר או יסֹיִר (יועזר) בן רזאם לראש עליהם תחת אבו־ראפע סַלאם המומת. גם אֹסיר החל להסית את בני עטפאן במחמד ובעלי בריתו. וישלח מחמד את עבד־אללה בן רואחה ושנים אנשים עמו להמית את אֹסיר. ואולם הוא היה נזהר מאד, ואנשי מחמד לא יכלו לקרב אליו וישובו למדינה. מחמד לא נתן פוגה לנפשו עד הקימו את מזמת לבו, וישלח שנית את עבד־אללה ועשרים איש עמו לחיבר, ויבוא שמה ויתיצב לפני אֹסיר ויאמר לו: „מחמד חפץ לכרות ברית אתך ולשימך נציב בחיבר, לכן מהרה נא ובוא אליו למדינה". אסיר נעתר לו, אחרי אשר הבטיח לו עבד־אללה, כי לא תאונה לו רעה בדרך. ואולם בהיותו בדרך המיתהו המשלם כדבר מחמד.

מחמד התרחק יותר ויותר מן היהודים והיהדות, אשר בתחלה חבב אותם ודבר בשבחם, והתחיל לשוב בענינים עיקריים רבים אל מנהגי הערביאים. זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי. מחמד חשב מחשבות לעשות את הדת החדשה לדת לאומית לכל שבטי הערביאים, ולכן נוכח כי טוב לו לבלי התרחק ממנהגי בני עמו יותר מדי. בראשית שנת שפ"ח גמר בדעתו, כי טוב לפניו לעלות לרגל אל החג הגדול, אשר יחוגו הערביאים מדי שנה בשנה במכה במקדש הקעבה, ומכל מדינות ערב ינהרו שמה לחוג את החג הלאומי הזה. בראשית הקיץ של השנה ההיא דבר שלח אל כל מאמיניו והמחזיקים בו, כי יעלו למכה אל חג הקעבה, וגם הוא ואנשיו יבואו שמה. ואמנם ידע, כי בלי ספק לא יתנוהו אנשי מכה לבוא לעירם, ואולם הוא אסף את אנשיו במספר גדול מאד והכין עצמו למלחמה, אם יהא צרך בדבר, ולשלום, היינו, כי שלח להגיד לבני עיר מולדתו, כי לשלום פניו מועדות ובלבו לא יחרוש רע להם. ולא זו בלבו, אלא הוא מוחל על כמה כבודים שהיו לו ולבני משפחתו במקדש קעבה מימי קדם, למען הראות, כי מבקש הוא את השלום. באמת ולב תמים.

ואולם בני קריש מאנו לתת אותו וסייעתו לבוא העירה, ויאספו גם הם את בעלי בריתם, את בני חאבְש, ועוד כמה שבטים ערביאים, אשר נועדו להגן על המקדש מפחד האויב, ויחנו בכפר בלדח, קרוב למכה. ואולם חַאלד ושלש מאות איש מבני קריש רוכבים בסוסים הלכו בדרך מדינה, לקדם את פני מחמד ואנשיו. ויוגד למחמד לאמר: אנשי מכה לא יפתחו שערי עירם לגר כמוך וגם חאלד ושלש מאות איש הולכים לקראתך. ויאסוף הנביא את האנשים ההולכים לרגליו, להועץ עמם, מה לעשות בדבר. הוא הציע לנטות מעל חאלד ולבוא בדרך אחרת על עיר מכה ולהכותה חרם ושללה לבוז. ואולם אבו־בכר הניא אותו מעשות כזה. ״הנה אתה יצאת לחוג את החג הקדוש בקעבה, אמר אבו־בכר, אם יתנו אותך אנשי מכה לבוא העירה, הרי מוטב, ואם לא, נלחם עמם; אבל לא בתחבולות מרמה כאלה, כי אם בגלוי ובחרף נפש, כאשר נאה לאנשי מלחמה, ולא לבוא עליהם כשורדים וגנבים". בינתיים נפגשו בחאלד ובחיל הרוכבים אשר אתו, ואולם המשלמים הלכו דרך חגוי הסלעים ובקיעי־הרים, באופן כי אך בקושי הלכו הרוכבים אחריהם, ולא יכלו להתגרות בהם מלחמה. כה באו עד בקעת נחלה, כתשע פרסאות ערביות ממכה, ויחנו שם על גבול המקום המקודש לבית הקעבה. בכונה עמדו המשלמים שם, כי לא אבו להלחם על אדמת קדש. בזה גנבו את לב רבים מאנשי מכה, כי אמרו, רק לשלום ולחוג את החג הקדוש עמנו בא מחמד.

ובאמת החלו רבים מאלופי מכה לתוך השלום. ויצא בֹדַיִל אל המחנה לדבר עם מחמד דברי שלום לאמור: למה באת הנה לחלל המקרש? ויאמר לו מחמד: לשלום באתי, אף הבאתי שבעים גמלים לזבוח פה; ואולם אם יסגרו לפני את הדרך אל המקדש, אז אעשה עמכם מלחמה. וישב בדיל אל מכה ויספר לבני קריש ככל אשר אמר לו מחמד, וגם הוסיף עוד משלו, כי לפי דעתו רק לשלום פני מחמד מועדות. וישלחו בני קריש את חלַיִס, והוא נגיד בני שבט חאבש, אל המשלמים, לשמוע גם הוא מה בפיהם. ויקבל מחמד את חֹלַיִס בסבר פנים יפות, וגם הראה לו את שבעים הגמלים מקושטים לקרבנות לשם אללה. וישב גם חליס אל בני קריש ויאמר להם: מחמד בא לזבוח לשם אללה, ואם תמנעו אותו מבוא במקדש הרי אתם עושים עמו רעה גדולה, וזה לא יתכן, אני ובני שבטי נתנגד לזה. ואולם אנשי מכה לא האמינו גם בחליס וישלחו את עֹרְוַה מבני משפחת תקיף לדבר עם מחמד ולבקשהו כי יחדל מעצמו מבוא העירה. ויאמר ערוה אל מחמד: ראה, האנשים ההולכים לרגליך אינם קרובים לך באחוה, והיה כי תקרה אותך מלחמה ושבו מאחריך. ואולם אנו בני מכה בנערינו ובזקנינו נלך לקראתך למלחמה, גם הנשים והטף חונים סביב המקדש ולא יתנוך לבֹא שמה. ויהי כדבר ערוה עם מחמד ויחזק בזקנו כמנהג הערביאים בדברם איש אל רעהו. ויחר להמשלמים על זה ויגערו בערוה ויאמרו לו: אין זה ממדת ד"א להתנהג כן עם נביא אללה. וישב ערוה למכה ויאמר לאנשי עירו; על דעתי לשלום בא מחמד הנה, אבל דעו לכם, כי האנשים ההולכים לרגליו מוכנים להלחם לכבודו עד נטף דמם האחרון. עוצו ודברו!

כאשר הלך ערוה ממנו שלח מחמד את חתנו עתמאן לדבר על לב אנשי מכה, כי יתנוהו לבוא בשלום לחוג את החג עמם. עתמאן היה ממשפחה נכבדה במכה, וקרובו אַבאק לקחהו אל ביתו ותחת מחסהו, למען לא תאונה לו רעה. וידבר עתמאן על לב אנשי העיר, כי יעשו כבקשת מחמד אבל דבריו היו ללא הועיל, ולא זו בלבד, אלא כי עכבו את עתמאן בעיר נגד רצונו, והרנה עברה במחנה המשלמים, כי נהרג עתמאן במכה. ויאסוף מחמד את כל האנשים אשר הלכו אתו וישבע אותם בשם אללה לנקום את דם חתנו. ואולם בינתים שב עתמאן אל המחנה, כי שלחוהו אנשי מכה לנפשו.

אחדים מהמשלמים התגנבו אל העיר לראות את בני משפחתם אשר במכה. ויכירום בני קריש ויעכבו אותם שם. גם גדוד של אנשי מחמד התגנב לבא למכה ויתפרץ עד מקום המקדש, אשר שם עמדו בני קריש. ויהי כראות אנשי מכה את האנשים האלה התנפלו עליהם ויאסרו אותם. בלילה ירו אחדים מאנשי מחמד בחצים נגד בני קריש וכמעט שהחלה המלחמה בין מחמד ובין בני קריש. ואולם המתונים עמדו בפרץ וימנעו מבוא בדמים.

למחרת היום שלחו בני קֹרַיִש את סֹהַיִל אל מחמד לכרות עמו ברית שלומים. סהיל היה איש חכם ומלומד בענינים כאלה; ברוב דבריו תפש את הנביא בלבו, עד כי נאות לו. ואם כי התנגד עמר אל השלום הזה ויעתר במחמד לשוב ממחשבתו אשר חשב, קרא הנביא את עלי ויצו לו לכתוב את הדברים האלה:

״בשם אללה הרחמן!" – כשמוע סהיל את הדברים האלה אמר למחמד: ״את אללה נדע, אבל בשמו ״אלרחמאן" (הרחמן) לא נודע לנו“. טוב הדבר, השיב מחמד, כתוב: ״בשמך אללה!” ויכתוב עלי כדברים האלה. אז הוסיף מחמד ויקרא מפיו: ״אלה דברי הברית, אשר על פיהם נעשה השלום בין מחמד, שליח אללה, ובין סהיל בן עמר“. ״לא כן הדבר”, נכנס מהיל לתוך דברי מחמד, ״אם אאמין, כי אתה שליחו של אללה, הלא לא היה ריב ביני ובינך: כתוב רק בין מחמד ובין סהיל“. ויעתר לו מחמד גם בדבר הזה ויצו לכתוב: ״אלה דברי הברית, אשר על פיהם נעשה השלום בין מחמד בן עבד אללה ובין סהיל בן עמר: עשר שנים תשבות המלחמה בינינו. במשך הימים האלה לא יגע איש מאתנו לרעה באנשי מכה, וכן לא יגע איש מאנשי מכה לרעה במשלמים. אם ינוס איש מבני קריש אל מחמד מבלי נטילת רשות מהם, אז יתחייב מחמד להסגיר את האיש הנמלט אליו אל בני שבטו, ואולם אם ינוס אחר המשלמים אל מכה מבלי נטילת רשות מאת מחמד, אז אין בני קריש חייבים להסגיר את האיש הזה אל המשלמים. כל איש יעשה כטוב בעיניו. מי החפץ לכרות ברית עם מחמד יכרות אתו ברית, ומי החפץ להשלים עם בני קריש, ישלים אתם. בשנה זו ישוב מחמד ממכה מבלי בוא אל המקדש, ואולם לשנה הבאה יבוא מחמד והמשלמים אשר אתו אל העיר ויתעכבו בה שלשת ימים לחוג את החג, ואנו נעזוב את מכה לשלשת הימים, אבל בתנאי, כי לא יבואו המשלמים מזויינים אל העיר, כי אם בחרבם אשר על ירכם”.

על הברית הזאת חרה אף המשלמים מאד. עמר הגיד בפירוש, כי לולא את פני מחמד הוא נושא, כי אז לא היה שומע בקולו בדבר הזה. ביחוד רעמו המשלמים פנים על התנאי, אשר על פיו מחוייבים הם להסגיר את אחד מבני קריש, אשר ינוס אליהם בלי נטילת רשות מבני שבטו. כי באופן זה אי אפשר היה עוד לבני השבט הזה להספח על דת האסלאם. ובאמת קרה מעשה, כי בא אבו־גנדל ממכה וקבל עליו את דת האסלאם, אבל בני קריש דרשו, כי ישיבוהו המשלמים, ומחמד היה מוכרח לקיים את דברי התנאי הזה. וירע הדבר הזה בעיני רבים מאנשי מחמד ויאמרו לשוב מאחריו. ואולם הוא עמד על דעתו, כי אללה הסכים לדבריו, וכל מה שעשה עשה לטובת האסלאם. ובאמת כד נים ושכיב אמר מחמד כל זה, אלא כי חזקו עליו דברי סהיל, אשר ידע לדבר על לב מחמד ולאיים עליו, עד כי נעתר לו.

טרם הלכו מעל גבול מכה זבח מחמד עוד עולות ושלמים: גמלים ובני בקר וצאן. בני קריש התנו עם מחמד בפירוש, כי אף אם עומדות רגליו על גבול אדמת הקודש אסור לו לשחוט את זבחיו בתוך התחום, אלא מחוץ לו. גם הדבר הזה היה למורת רוח המשלמים. רבים מהם מאנו לזבוח זכח. לשם אללה, אם לא במקדש, גם לא גלחו את ראשם לכבוד החג כמנהג; ובכלל רננו באהליהם על הנביא, על כי עשה כזה, לכרות ברית עם אנשי מכה לחרפת המשלמים. גם עתמאן חתן מחמד היה בין הנועדים עליו. מחמד נסה להרגיע את לבם באמרו, כי באמת אין החג כתקונו בשנה זו; ואולם בשנה האחרת יחוגו אותו במכה כהלכתו. אחרי כן צוה לאנשיו לאסוף את מחניהם ולשוב עמו למדינה.

אחד מבני משפחת תקיף ושמו אבו־בציר ברח ממכה ויפל אל המשלמים. וישלחו אנשי מכה אל מחמד, כי השב ישיב להם את האיש הזה על פי הברית אשר כרתו ביניהם. מחמד עשה כדבריהם ויסגיר את אבו־בציר בידי שני שומרים אשר באו ממכה לקחתו. ואולם בהיותם בדרך הרג אבו־בציר את שומריו וימלט שנית מדינה. מחמד לא אבה לקבלהו בעדתו, אבל גם לא עשה לו מאומה. וילך אבו־בציר עם עוד חמשה אנשים ממכה אשר ברחו אל מחמד וישבו במדינת עץ על הדרך המוביל ממכה לסוריא; ויתלקטו אליהם אנשים ריקים ופוחזים ויהיו לגדוד שודדים, לגזול את כל אשר יעבור עליהם בדרך. ויהי כאשר שמעו בני קריש את הדבר הזה ויאמרו איש אל אחיו: עתה רוח לנו ממחמד וסייעתו, והנה קמו אלו עלינו להחריד את מנוחתנו ולהפריע את מסחרנו, וישלחו להגיד למחמד, כי מהיום והלאה לא ישלח את הנמלטים אליו מעל פניו, כי אם יספחם אל עדתו, למען יהיה שלום להם.

ט. אחרית היהודים בחיבר. כבוש מכה.    🔗

______________

כאשר שב מחמד ממכה וירא כי רע בעיני רבים מאנשי בריתו, על כי נעתר לבני קריש לכרות אתם ברית שלום, אז נתן אל לבו לתת לאנשי סייעתו את היהודים בחיבר כֹפר נפש אנשי מכה. בדרך ספר לאנשיו, כי אללה גלה את אזנו, כי יותר טוב לפניו להתגרות מלחמה בבני חיבר. תיכף בשובו למדינה החל להכין כל הנצרך למען הלחם באנשי חיבר. אבל מסבות שונות דחה את המלחמה הזאת עד סוף הקיץ שנת שפ"ח. בירח ספטמבר (אלול שפ"ח) אמר להמשלמים, אשר הלכו עמו למכה ושבו ריקם, כי יחלצו לעשות מלחמה בבני חיבר. מזה נראה, כי רק למען מלא תאות נפש האנשים השואפים לחמס נלחם בהיהודים. ויקומו וילכו שמה ויבואו על העיר חיבר פתאום. ביום אחד בבקר השכם קמו יושבי העיר ויאמרו לצאת השדה לעשות שם מלאכתם, והנה מחמד ואנשיו חונים עליהם. וימהרו להזדיין ולעמוד על נפשם; לבסוף הוכרחו לשוב העירה ואת השער סגרו אחריהם. יושבי חיבר התבצרו בבתיהם בפנים העיר. שני חדשים ארכה המלחמה והמשלמים לכדו את מגרשי העיר אחד אחד. את העם הנמצא בהם הרגו לפי חרב ואת הנשים והטף מכרו בשביה. ויהי כראות הנשארים בעיר, כי אין מפלט להם, יצאו אל המשלמים, בתנאי כי יתן להם את נפשם לשלל. גם את רכושם יקחו עמהם, רק כספם וזהבם וכלי מלחמתם ובתיהם ושדותיהם יהיו לאנשי מחמד. ועוד התנו תנאי אחד, כי אם ימצא איש מבני חיבר, אשר יסתיר את כספו וזהבו מעיני המשלמים, יומת בחרב ומשפחתו תמכר בשביה. ושם נמצא יהודי פייטן אחד ושמו כנאנה, ולו אשה יפה להלל ושמה צֹפַיִה בת חֹיַיִ, אשר אמר כבר מקודם לעשות קשר על מחמד. ויראֶהָ מחמד ויחשק בה, ולמען קחת אותה מחיק בעלה העלילו על כנאנה, כי הסתיר את כספו וזהבו מעיני המשלמים, ואחרי אשר ענוהו בענויים קשים, למען יתודה בדבר, המיתוהו. הונו לא נפל בידי מעניו, ומי יודע, אם היה לו דבר מה, ואולם אשתו צפיה היתה למחמד לאשה⁴⁵.

מספר היהודים הנהרגים בחיבר היה רב: תשע מאות ושלשה. רק מעטים מהם נפלו במלחמה ויתרם הרגו המשלמים, אחרי אשר נפלו בידם. היהודים התבצרו בעת המלחמה במבצריהם, כל משפחה ומשפחה בפני עצמה; ואם כי הצטיינו ברוח גבורה ואומץ לב, הנה לא עשו ידיהם תושיה, כי בתחבולות יעשו מלחמה ולא רק בגבורה, לחרף נפשו למות. כמנהגי הערביאים קראו בני חיבר לאנשים מצויינים מאנשי מחמד, לאבו־בכר, לעמר ולעלי, כי יצאו להלחם אתם, למען הראות להם את גבורתם. באופן זה לכדו המשלמים את המבצרים אחד אחד, ורק חלק אחד של העיר התמסר בידי מחמד, בתנאי כי יצילו הנמצאים שם את נפשם. חיבר נהפכה להמשלמים לנחלה ושלל רב מצאו שם. ביחוד הצטיינה משפחת אבו־חקיק בעשר רב. אבו חקיק תפר את כל הונו, כספו וזהבו ותכשיטיו, בעור גמל ויטמנהו בשוחה עמוקה. ואולם אחד הנשבים גלה את הסוד הזה למחמד, למען הציל את נפשו אז התפאר מחמד באזני מאמיניו, כי המלאך גבריאל נגלה לו בחלום ויראהו מקום טמון שם אוצר גדול, וילכו ויחפשו את כל אשר טמן אבו־חקיק. זולת זהב וכסף מצאו שם תכשיט אחד במחיר עשרת אלפים דינרים, אשר היה לאשת אבו־חקיק למנה, ובתולות העיר היו רגילין לשאול את התכשיט ולענדהו ביום כלולתן. אחרי זמן מה נוכחו המשלמים, כי קצרה ידם מעבוד את אדמת חיבר ולשמרה, לכן נתרצו להיהודים שנשארו בחיים, כי ישארו על אדמתם ויעבדוה, ומחצית תבואתה יתנו לאדוני הארץ החדשים. כן נהפכו היהודים לעבדים על אדמתם.

בעת ההיא נסתה אשה אחת מבנות היהודים בחיבר, ושמה זֵינָב, להמית את מחמד. היא הכינה מטעמים למחמד ואנשיו וקראה להם לאכול אתה לחם; ואולם את הבשר שפשפה בסם המות. טרם נתנה את המאכלים לפני קרואיה שאלה את המסובים, איזה חלק מהבשר יטעם ביותר להנביא, ויאמרו לה, כי רגיל הוא לאכול מצד הכתף, ותשפשף זינב את הנתח הזה יפה יפה בסם הממית ותשם לפני האנשים לאכול. אחד מאנשי מחמד ושמו בשר בן בִרַא הבליע מעט מן הבשר הזה וימת אחרי סבלו מכאובים קשים, ואולם מחמד הרגיש תיכף, כאשר בא הבשר אל פיו, כי מות בו, וימהר ויזרקהו מפיו ויקרא: רעל! רעל! ויתפשו את האישה זַיְנַב וישאלוה, למה עשתה כדבר הרע הזה? ותען האשה ותאמר: ״הלא אמרו עליך, כי נביא אתה, ולכן חפצתי לראות, אם כדברת האנשים כן הוא. עכשיו בראותי, כי באמת רוח אללה דובר כך, הנני מקבלת עלי את דת האסלאם!" אז הצילה את נפשה ואת נפש בני משפחתה ממות⁴⁶. ואולם מעת ההיא שם מחמד לחוק, כי כל הכלים, אשר שללו אנשיו מהיהודים, לא ישתמשו בהם טרם מורקו ושטפו במים.

אחרי אשר לכדו המשלמים את חיבר עלו על מדינת ואדי־אלקרה, ובירת המדינה הזאת היתה קרח. יושבי המקום הזה היו יהודים עובדי אדמה. כאשר באו המשלמים מהרו היהודים להשלים עמהם, כי יהיה להם נפשם ורכושם לשלל ורק על אדמתם התנחלו אנשי מחמד. ואולם גם שם השאירו אותם המנצחים לעבוד את האדמה וחלק מתבואתה נתנו להם מס. גם היהודים אשר גרו בתימַא⁴⁷ ואשר גרו בפַדִק, כאשר שמעו מה עשו המשלמים לאחיהם בחיבר, מהרו להכנע לפני מחמד ולקבל עליו מרוּת האסלאם, היינו להיות למחמד ולאנשיו למס. במדינת ואדי אלקרה הפקיד מחמד את עמר בן זיד בן עץ לנציב בארץ, ואת יזיד בן אבי־ספיאן שלח לפדק. שני האנשים האלה היו ממכה ומשפחותיהם נחשבו על אויבי האסלאם, ואולם מחמד חשב לרכוש בזה את לב בני משפחתם, כי ישלימו עמו. פרי הדיפלומטיא הזאת היתה להַוַּת משפחת מחמד, כי אחרי מותו קם אחיו של יזיד והתנשא להיות כליף בסוריא ואת בני משפחת מחמד רדף בעברת זדון.

המס אשר שלמו בני חיבר, בני תימא ובני פדק היה רב מאד באופן כי הרגילו המשלמים עצמם מעת ההוא לבלי לעשות במלאכה, אלא לחיות על עבודת הנכנעים והנכבשים, בעוד כי המה היו רק היוצאים למלחמה ואדוני הארץ. המנהג הזה נשתרש בין הערביאים, ומהם נתפשט בין בני עתמאן (התורקים) עד סוף המאה הי“ז למספר הרגיל. חלק מחמד בשלל הרב הזה היה כעשרים עד שלשים אלף וסק פירות תמרים וחטים לשנה, מלבד זהב וכסף ובגדים ושמלות אשר לקח, ומלבד מחיר העבדים והשפחות מבני ישראל. בימים הראשונים נהל מחמד בהכנסותיו את יוצאי הצבא בלחם. ויתלקטו אליו אנשים ריקים ופוחזים, כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושֶא, ויצאו בצבאותיו. בימים האחרונים לחייו נתן לנשיו ופלגשיו וקרוביו מתנות רבות. שטר מתנה כזה נמצא עוד כעת, וזה לשונו: ״מתנה מאת מחמד הנביא מהכנסותיו בחיבר; לנשיו מאה ושמונים וסק חטים, לבתו פאטמה שמונים וחמשה, לאֹסאמה בן זיד (בן חורגו של מחמד) ארבעים, למקדאד חמשה עשר, לאֹם־רֹמַיְתַה חמשה”. עדי השטר הזה הם: עתמאן בן עפאן ועבאס הסופר⁴⁸.

בינתים הלך וקרב חדש דו־אַלקערה של שנת שפ"ט (חדש אדר), אשר בו חל בשנה ההיא החג הגדול של הערביאים אשר חגגו במכה. מחמד הזעיק את כל אנשיו לעלות אתו לחוג את החג בעיר מולדתו על פי תנאי השלום, אשר נעשה בינו ובין בני קריש בשנה שלפניה. כשני אלפים איש הלכו הפעם לרגליו וביניהם כמאת איש רוכבים בסוסים. במקום דו־חלַיְפַה נאספו כל המשלמים, אשר עלו עם מחמד לחוג את החג הגדול במכה. משם הקדימו הרוכבים לעבור לפניהם ואבן־מַסְלַמה בראשם ויבואו עד מר־טַהִרַאן. שם נפגשו באנשים מבני קריש ויספרו להם, כי הולכים הם למכה לכבוד החג ומחר יבוא מחמד ואנשיו אחריהם. וימהרו האנשים וישובו לעירם ויספרו את הדבר הזה לאחיהם. בני קריש כשמעם את זה עזבו את ביתם ואת העיר ויגורו שלשת ימים במסבות העיר על הגבעות העוטרות אותה.

כבוא מחמד למר־טהראן שלח חלק מאנשיו לבַטְן־יָאנְג, אשר על גבול אדמת הקדש. שם הפקידו כלי מלחמתם, כפי התנאי אשר התנו, כי לא יבואו המשלמים מזויינים למכה ולאדמת הקדש זולת בחרבם אשר על ירכם. אחר כן הלך מחמד והאנשים אשר אתו למכה. שם נתעכב שלשה ימים ויעל את עולותיו ואת שלמיו. אחרי עבור שלשת הימים באו אנשי מכה ויאמרו אליו כי כבר הגיע הזמן לעזוב את העיר. מחמד עשה כדבריהם, אבל בלבו שמר את הדבר להכניע את בני קריש ואת זדונם.

כל שנת שפ“ט ומקצת שנת ש”ץ עברו על המשלמים במלחמות שונות אשר נלחמו בשבטי הערביאים מסביב והכריחו אותם לקבל עליהם את דת האסלאם. רושם גדול עשתה אז התגיירות שבט בני־חַנִיפַה, אשר קבלו עליהם את מחמד לנביא. בני חניפה לא היו עובדי ע"ז, כי אם החזיקו מאז בכמה מנהגים דתיים אשר למדו מהיהודים ומהנוצרים. ביניהם היה איש אחד, אשר כנה לעצמו בשם; רחמאן, ואולם המשלמים קראו לו בשם גנאי: מֻשְׁלימה (כלומר משׂלֹם קטן). לפי עדות הערביאים היה איש פורע מוסר ונלוז דרך, אשר נטע בלב מאמיניו מדות רעות והעבירם על דעת קונם. ואולם באמת היה איש תם וישר ואוהב הצדק והמשפט, ומעולם לא בקש להשתרר על הצבור, גם לא רדף אחרי חמדת נשים כמחמד. בתחלה לא עלה על דעתו להיות לנביא, רק הסתפק להורות דת ואמונה לבני עמו. ואולם כאשר גבר האסלאם וכבש את רוב מדינת ערב עלה בדעת בני חניפה להכריז את רחמאן לנביא, כי אמנם הכירו תיכף, כי ענין מדיני יצוק בדת החדשה, והשבט, אשר מקרבו יצא המחוקק, הוא ימשול בכל שבטי הערביאים ברבות הימים. רחמאן ישב בימאמה ושם הורה לעמו ברוב את תורת האסלאם, אבל לא האמין בשליחות מחמד וכי נביא לגוים נתנהו אללה.

כשמוע מחמד מדבר רחמאן שלח את עמר בן אֹמיה לקרא לו, כי יבוא ויקבל עליו את דת האסלאם לכל פרטיו. ויען רחמאן לעמר: הנני נביא כמחמד ואין בחפצי ללכת אליו. בכלל היה רע בעיני רחמאן, כי תסוב כל הממשלה לאחד מבני קריש, ולכן הציע לפני הדובר אליו בשם מחמד, כי מן הראוי היה לחלק את מדינות ערב לשתים: במחלקה אחת תמשול דת האסלאם, ובשניה ימשלו בני חניפה על פי התורה אשר שם רחמאן לפניהם. באחרונה נאות רחמאן לקבל עליו את שליחות מחמד ולהאמין בנבואתו, בתנאי, כי אחרי מות מחמד יהיה הוא, רחמאן, ממלא מקומו. כפי הנראה הסכים לו מחמד על הדבר הזה, ובני חניפה קבלו עליהם את האסלאם. אחרי מות מחמד התנשא רחמאן ויאמר: אני אמלוך תחתיו, ואולם קרובי אבו בכר לא אבו שמוע בקולו, ואחרי מהומות ומבוכות רבות הומת רחמאן והמשרה נתנה לבני משפחת מחמד. ואמנם בחיי הנביא נכנע רחמאן מלפניו ויבוא למדינה לקבל את פני מחמד. הנביא קבל אותו בכבוד גדול ויתן לו משאות מעל פניו וישלחהו בשלום.

אחרי אשר הונח למחמד מכל אויביו מסביב ואנשי בריתו רבו מחדש לחדש גמר בדעתו באמצע החרף שנת ש"ץ (בראשית שנת 630 למספר הרגיל) לנסות דבר אל עיר מכה להבקיע אותה אליו. וישלח מחמד את אחד מאנשיו, את אבו־קתאדה בן רבע, ועמו שמונה אנשים עד מקום אִצַם על הדרך המוביל לסוריא. בזה אמר לגנוב את לב בני קריש, למען יאמינו, כי בדעת הנביא לחדש את המלחמה על שבטי הערביאים השוכנים על גבול סוריא, ובעת אשר לא יאמינו, כי יבוא צר ואויב בגבולם, יבוא הוא עם חילו על העיר בטח וילכדנה בלי עמל רב.

קרוב למקום אִצם נפגשו המשלמים באחד מבני שבט אַשְׁגַע ושמו עמר בן אַצבט. ויהי כראות האיש הזה את המשלמים הולכים וקרבים אליו וידרוש להם לשלום: ״שלאם עָלַיִכֻם!" ובזה הודיע להם, כי לבו שלם עם המשלמים, יען כי כן היה סימן מובהק להם, לדרוש איש בשלום אחיו בסגנון הזה. אולם אחד מאנשי מחמד, ושמו מֹחַלְם, היה שונא לעמר בן אצבט מתמול שלשום ויקם עליו ויהרגהו. בני משפחת הנרצח דרשו את דמו מיד הרוצח ומחמד הוכרח להעתר להם, ואולם אחרי פתויים רבים נעתרו קרובי עמר לקחת כפר לנפש מאה גמלים ועוד תנאי אחר התנו עם הנביא, כי לא יתפלל אל אללה בעד מחלם, לסלוח לו את עונו, כי רב הוא. מחלם התעתד כבר למות, ויקרא לו מחמד ויעמוד לפניו, ויאמר לו: ״הנה בני משפחת עמר לקחו כפר לנפש. לא תמות, ואולם תנאי התנו עמי. כי לא אתפלל בעדך אל אללה, כי יסלח לעונך". ויהי כשמוע מחלם את הדברים האלה וימת לבו בקרבו, ובעוד ימים מעטים מת ביגונו. ואולם אין ספק, כי לא היה מחמד מתאכזר כל כך על אחד ממקורביו, אבל בהכינו עצמו לקרב נגד בני קריש ראה הכרח גדול בדבר, לאחד את כל השבטים בעלי בריתו, כי יעזרו לו, ולכן נשא את פני בני שבט אשגע, גואלי דם עמר.

מחמד שלח אחר כן מלאכים אל בני שבט חזע, אשר באו כבר אתו בברית, אחרי אשר השלים עם אנשי מכה. הנביא אבה להכניסם בדת האסלאם, טרם יאסור את המלחמה על בני קריש, וישלח להגיד לבני חזע כדברים האלה: הנה מעולם לא נגעתי בכם לרעה וכבד כבדתי אתכם, בואו חסו בצלי וקבלו את דת האסלאם והיינו לעם אחד. בני שבט חזע לא נעתרו אמנם לבקשת מחמד, להכנס כלם בדת האסלאם, אבל רמזו לו, כי נכונים הם לעזור לו בכל יכלתם, ולאות על זה התחילו להתגרות מלחמה עם בני שבט בַכְר-כִנַאנַה, אשר היו בעלי ברית בני קריש, כי התנפלו על סוחר אחד מבני השבט ההוא וירצחוהו נפש ואת רכושו בזזו. בני שבט בכר-כנאנה התנפלו בחברת רבים מבני קריש על בני חזע ויהרגו מהם עשרים ושנים איש לנקום את נקמת אחיהם. באופן זה החלה המלחמה בין בני קריש ובין בני חזע. אנשי מכה חשו כבר, כי מן המאורע הזה תוצאות רעות להם, לכן גמרו בדעתם, למהר לחדש את ברית השלום עם מחמד, כי לא ידעו, כי רק תואנה הוא מבקש, להפר את השלום אשר נעשה בכפר חֹדַיְביַה. אבו־ספיאן הלך למדינה לדבר על לב מחמד להניאהו מעזור לבני חזע בעלי ברית המשלמים. הנביא לא ענה לאבו־ספיאן לא הן ולא לאו, כי ראה, שעוד לא הגיע היום, אשר בו יוכל לגלות את מצפוני לבו בנוגע למחשבתו אשר חשב על אנשי מכה. גם לאכו־בכר חותנו ויועצו הנאמן לא גלה דבר. אחד מיושבי מדינה, אשר הבין את מחשבות הנביא וידע להיכן פניו נוטות, כתב בסתר מכתב לבני קריש להגיד להם האמת. את מכתבו נתן בידי אשה אחת, אשר יצאה בעת ההיא למכה. ואולם למחמד נודע עסק ביש הזה וישלח לרדוף אחרי האשה וישיגוה, גם מצאו את המכתב טמון בין שערות ראשה. אבן־אבו־בלתע, כותב המכתב הזה, התחרט לפני מחמד, על מעלו אשר מעל בו, ונסלח לו.

מחמד אסף חיל גדול, משלמים ובעלי בריתו אשר באו אליו להלחם במכה. רובם נועדו במדינה ויתרם נספחו אליו בדרך. מחמד לא שכח את אשר עשו לו בני קריש טרם ברחו למדינה; עתה כאשר גבר חיל אמר למשול עליהם ביד חזקה ולהשפיל את גאותם. בראש עשרת אלפים אנשי צבא עזב ביום העשירי לירח רַמַצאן (א' יאנואר שנת 630) את מדינה להגיח על מכה. בימים אחדים הגיעו צבאותיו עד מר־טהראן, דרך יום אחד ממכה. שם נחו והעלו משואות עד למרחוק. בני קריש ראו כעת עין בעין, כי בא קצם וכי אין מפלט להם. פעמים אין מספר היה ביכלתם לעשות כלה עם האסלאם עודנו באבו; אז כאשר צרו על מדינה היה הדבר קרוב להשחית העץ הזה טרם הכה בארץ שרשיו. אבל אנשי מכה נלחמו תמיד בלשון מדברת גדולות ולא בעצה וגבורה. אחרי אשר הצליח להמשלמים לאחד את רוב שבטי הערביאים ראו בני קריש המיוחסים, כי אזלת ידם ואין להם מושיע מרחוק ומקרוב. מחמד הלך וקרב אל העיר ולב כל אנשי מכה נמס ויהי למים. עבאס, דוד מחמד, ושנים ממשפחתו, הלכו לקדם את פניו ויקבלו עליהם את דת האסלאם. אבו־ספיאן הלך מחוץ לעיר, לשמוע שרש דבר נמצא בחיל מחמד, ויהי כראותו את המשואות, אשר העלו צבאות הנביא, כמעט כי הכו עיניו בסנורים. הוא נוכח, כי רב פאר ועצום מחנהו, ואיך תתחזק עיר מכה נגד חיל כזה ימים רבים? עבאס רכב על גמלו בלילה לפני שער העיר, לראות אולי יפגש באחד מבני קריש, ואז יאמר לו, כי ילך העירה ויגיד לאנשיה, כי אין מנוס ומפלט להם, ואך לשוא ינסו את כחם להלחם עם המשלמים. עודנו חושב מחשבות כאלה והנה פתאום ראה את אבו־ספיאן הולך וקרב אליו. ״הלא אבו־ספיאן אתה?" שאל עבאס. ״מה אתה מצוה אלי? הלא עבאס אתה, מה יש בפיך?" השיב אבו־ספיאן: ״הנני שלוח אליך קשה“, אמר עבאס; מחמד עומד בראש חיל גדול לפני שער העיר, אם תלחמו בו, אז מרה תהיה אחריתכם, לכן עצתי נאמנה לכם, כי תצאו אליו ותתרפסו לפניו, ואז שלום יהיה לכם”. כה רכבו שניהם צמדים ומשוחחים איש את רעהו ויעברו בין משמרות המשלמים, אשר נתנום לעבור בלי מעצור, כי הכירו את עבאס דוד הנביא, אשר רכב על גמלו הלבן ואולם בפגשם בעמר, אשר מאז היתה שנאה כבושה בלבו לאבו־ספיאן, קפץ ממושבו ויאמר: ״ברוך אללה, אשר מגר בידינו את אויב האסלאם!" וימהר וירכב אל מחמד, להודיע לו, כי אבו־ספיאן לא ימלט עוד מידו. ואולם אבו־ספיאן רכב גם הוא אל אהל מחמד ויעבור את עמר. כאשר בא זה אל אהל הנביא מצא כבר את אויבו שם. ״תן לי רשות, אמר עמר אל מחמד, ואסירה את ראשו, כי לבדו הוא במחנה ואיש אין אתו, גם לא הבטיח לו איש מאתנו, כי לא נעשה לו רעה בבואו אלינו“. ואולם עבאס נכנס לתוך דברי עמר ויאמר: ״לא כן הדבר; הוא בא להבטחתי, כי אנכי מגן לו ולא תפול משערות ראשו ארצה”. סוף דבר היה, כי קבל אבו־ספיאן עליו את דת האסלאם וישלחהו מחמד לשלום. וישלח מחמד ביד אבו־ספיאן לאמר לאנשי מכה: הנה אנכי בא אליכם בראש צבאותי, כל איש הנשאר בביתו ויסגר דלתיו אחריו, או מי אשר יאסף אל בית אבו־ספיאן או אל מקדש הקעבה והיתה לו נפשו לשלל. רק את ששה מאויביו, אשר עשו לו רעה בהיותו בעיר מולדתו, נקב מחמד בשם, כי לא תהיה להם חנינה. אבו־ספיאן הלך לדרכו, ואולם עודנו בדרך רכב אחריו עבאס ויאמר לו: ״הנביא חפץ להראותך את חילו הרב; עמוד פה, עוד מעט ויעבור לפניך בראש צבאותיו“. עודם מדברים והנה מחמד ומחנהו באו. בראש המחנה עברו שבע מאות אנשי סֹלַיִם. ״הגדוד הזה כלא נחשב בעיני”, אמר אבו־ספיאן בגאוה. ויעברו אלף אנשים לפניו מבני מֹזַיִן. ״גם ידי אלה לא יעשו תושיה“, הוסיף אבו־ספיאן לדבר אל עבאס. ויעברו לפניו גדודי שבט אַסְלַם ושבט עֹפַאר ושבט גֹהַיְנַה וכהנה. גם מפניהם לא קם ולא זע אבו־ספיאן. ואולם כראותו את המשלמים מעיר מדינה וילידי מכה אשר ברחו עם מחמד למדינה עוברים לפניו, כלם גבורים מלמדי מלחמה, מלאים אמץ ועוז, ויאמר אבו־ספיאן: ״מי יעמוד בפני הגבורים האלה!” וימהר לרכוב למכה, לדבר על לב בני קריש, כי יחדלו ממלחמה.

בני קריש שמעו בעצת אבו־ספיאן ויפתחו לפני מחמד את שערי עירם. הנביא וראשי צבאותיו באו בראש מחניהם אל מכה, ואת עלי הפקיד מחמד למנוע את המשלמים מבוא בדמים. רק עִקְרַמַה בן אבו־גהל, אשר לא אבה מחמד סלוח לו, נסה להתיצב בפני המשלמים על יד גבעת חנדמה, ומספר אנשים. עמו. ואולם חאלד נצח את הגדוד הקטן הזה בלי עמל רב. שמונה ועשרים מאנשי עקרמה נפלו במלחמה זו, ומהמשלמים נפלו רק שנים. כאשר לכר מחמד את העיר, אז סלח לכל אנשיה, את אשר עשו לו לפני כמה שנים, ורק ששה אנשים וארבע נשים צוה לתפוש ולהביא לפניו. ואולם רק שלשה אנשים הומתו, ויתרם או כי נמלטו או כי סלח להם הנביא אחרי כן⁴⁹. עם אנשי עיר מולדתו לא התנהג באכזריות חמה, כאשר עשה להיהודים במדינה ובחיבר.

אחרי אשר שקטה העיר רכב מחמד על גמלו אל מקדש הקעבה, הקף אותו שבע פעמים, אחר כן ירד מעל הגמל ויצו לפתוח את דלתות המקדש ונכנס אל תוכו. שם קרא בקול: אין אלהים זולת אללה! אפס בלעדו! דברו אשר דבר אל נביאו לא שב ריקם, כי נתן את ״האומות" בידו, את פסילי האלילים שעמדו במקדש הקעבה שבר ויטהר את הבית מן הגלולים. לפי השמועה שבר מחמד את פסילי אליליהם לא רק במקדש הקעבה, כי אם גם בעיר מכה כלה, ויבער את הגלולים מן הארץ עד תומם.

מחמד נשאר הפעם במכה כחמשה עשר יום. טרם עזבו את העיר לשוב למדינה דבר שלח לכל בני קריש, כי יעזבו את אליליהם ואת פסיליהם, לבלי לעבוד לאלהים אחרים זולת אללה. ביום כ"ו רמצאן שלח את חאלד ושלשים אנשים רוכבים בסוסים עמו אל כפרנח לה הסמוך למכה, להרוס שם את מצבת האלילה עֹזה. עַמר בן עַץ הלך לשבר את פסילי בני שבט הֹדַיִל. אשר עבדו להאלילה סוַאע, ומשלם אחד מבני מדינה הלך לבער אחרי אלילי בני עסאן, אשר היו עובדים למנאה. אחר כן שלח מחמד את חאלד לכל שבטי הערביאים, שכני עיר מכה, ומצותו חזקה. עליהם, כי יעזבו את אליליהם ויבואו לחסות בצל האסלאם, ואולם בסתר צוה את חאלד, כי לא יתנהג עם הערביאים באכזריות חמה, כי אם יראה לפתותם בפה רך על ככה. ואולם חאלד לא שמר את מצות אדונו, וילך אל בני גדימה ויצו עליהם, כי ימהרו להכנס אל דת האסלאם, ולא אבו רבים מבני השבט הזה שמוע בקול חאלד ויאספו לעמוד על נפשם. אז העיד בהם חאלד, כי אם לא יתמסרו בידו כלה יעשה בהם; ויבהלו האנשים מפניו ויצאו אליו לשלום, ואולם חאלד הרג רבים בהם. כשמוע מחמד את הדבר הזה וירע בעיניו, וישלח את עלי, אשר היה איש נוח לבריות ומקרבן אל האִסלם בשלום, כי יפקד את צבא המלחמה במקום חאלד העקש, גם כסף נתן בידו לפייס את בני־גדימה; ובאמת הצליח עלי לגייר את בני השבט הזה בשלום ובמישור.

כה עברו על המשלמים כל ימות החורף שנת ש“ץ במלחמות שונות, אשר נלחמו בשבטי הערביאים מסביב, עד כי נכנעו כלם מפני האסלם. בימי החג הגדול, בראשית הקיץ שנת ש”ץ, היו כבר כמעט כל מדינות חצי האי הסינאי סרות למשמעת הדת החדשה. עם התגברות האסלם באו פנים חדשות גם בסדרים המדיניים של הארצות האלה. כי טרם קם מחמד היה כל שבט ושבט קבוץ מדיני בפני עצמו, וכל עיר ועיר ״מדינה" וממלכה בפני עצמה, לכל היותר היה המנהג ביניהם, כי באו שבטים אחדים בברית לעזור איש את אחיו; אבל לפעמים אירע, כי בעיר (״מדינה") אחת גרו שנים או שלשה שבטים וכל אחד בנה במה לעצמו, היינו, כי כרת ברית עם שבט אחר. והיו אלו השבטים, יושבי עיר אחת, מדיינים זה עם זה ורָבים זה בזה. כל אחד בנה לו ״מבצר" בעיר להתבצר בו. הברית, אשר כרתו שבטי הערביאים, לא היה תמיד קשר של קיימא, ופעמים אין מספר נתפרדה החבילה בשעת מלחמה. הלא ראינו מה היתה אחרית עיר מכה, אשר בעת שקם מחמד היתה עיר גדולה, מרובה באוכלוסים ומופלגת בעשרה: העיר הזאת, שרתי ״במדינות", אשר היתה מרכז המסחר בארצות הקדם, נכנעה לפני חיל מחמד, אשר אמנם לפי מצב העניינים בימים ההם היה חיל גדול ורב, ואיש מאנשי בריתה הרבים לא בא לעזרתה. מחמד אחד את שבטי הערביאים לשם דת אחת, אם כי לא נגע עוד בהמנהגים המדיניים. לפי ההשקפה הראשונה, הלא נשארו הסדרים הראשונים כמקדם: כי רק את אלילי הערביאים בער מן הארץ. ואולם דת האסלם אינה רק נמוס דתי, כי אם גם ברובו נמוס מדיני; ועל פי הנמוס הזה נהיו כל שבטי הערביאים לעם, ממש כאשר נתאחדו גם שבטי ישראל ויהיו לעם אחד בקבלם עליהם את התורה.

ואולם בטבע דת האסלם הונח על פי סבות שונות, כי היה העם המשלמי לגוי גבור ונערץ, לוכד ארצות בכחו. כבר בדור אחד אחרי מחמד הראה הדבר הזה את השפעתו המרובה; עקבות ההשפעה הזאת נראו עוד בחיי מחמד.

י. ימי מחמד האחרונים. דת האִסלם.    🔗

---

בעת נקרא ברשימות הסופרים הערביאים את מאורעות הימים האחרונים לחיי מחמד, איך כבשו צבאותיו זו אחר זו את מדינות ערב וכל שבטיהן תכו לרגלי מחמד לקבל עליהם את דת האסלם, אז יעלה לפנינו בלי משים זכרון כבוש ארץ ישראל בזמן יהושע: גם אז היו עמי כנען מפורדים לשבטיהם ולמשפחותיהם וזה אחר זה נכבשו לפני יהושע וחילו.

יש אשר כרתו ״מלכים" אחרים ברית, להלחם בבני ישראל; אבל כל שבטי כנען לא נתאחדו כולם להתיצב בפני שבטי ישראל, אשר באו אל הארץ נאחדים בכח מוסרי אחר – בקשר הדת – כעין כח דוחה ומניע.

גם אחרי אשר נכבשה מכה לפני מחמד, נשאר כל שבט ושבט מהערביאים בפירוד המדיני וידיהם לא עשו תושיה להתיצב בפני המשלמים ולהלחם בעד חירותם המדינית, בעוד אשר חיל מחמד הלך ורב. כי כל אלה, אשר נספחו אל האסלם, יצאו בצבאותיו ונלחמו ברוח גבורה כמקדם; אבל כעת רוח אחד קבצם כלם. כבר אמרנו, כי הערביאים ה״שכוני באהלים" (כלומר מלבד הסוחרים כאנשי מכה ודומיהם) היו מצויינים תמיד בתור גבורים ואמיצי לב; אבל כל גבורתם היתה רק לחרף נפשם למות במלחמה, בלי שום מטרה מוסרית ובלי שום חשבון. ואולם מחמד ואנשיו, וביחוד אבו־בכר, עמר ועלי, אחדו את המשלמים ועשו אותם לחיל כובש ארצות לא רק בגבורה, כי אם גם בתחבולות מלחמה ובמועצות ודעת. ומצד השני עלינו להודות גם כן, כי גבר האסלם אז לא רק בחרבו ובקשתו, כי אם גם ברוחו אשר עליו. אלמלי היה הכל רק באונס, כי או בלי ספק היו השבטים הנכנעים חוזרים לסורם אחרי מות מחמד. לכל הפחות היה מן ההכרח, כי יעשו שבטים אחרים נסיון בדבר, להפרד מן האסלם. ואולם דבר זה לא שמענו בתולדת הדת החדשה. אמנם נלחמו שרי צבאותיו של מחמד זה בזה, ושנות המאה הראשונה לחשבון המשלמים עברו במלחמות ומהומות. בין חיליהם, גם קמה כתת משלמים חדשה אחרי מות עלי; אבל את דת מחמד בכלל לא עזבו, כי אם הפיצוה בארצות רבות. הדבר הזה יראנו למדי, כי היה האסלם דבר בעתו. אמנם התעקשו שבטי הערביאים מעט ולא אבו לעזוב את אליליהם, אבל באמת לא לשם אליליהם נלחמו ועמדו על נפשם, כי אם במאנם לוַתֵּר על חירותם המדינית. ואולם אחרי אשר גברו אנשי מחמד עליהם נשתרשה הדת החדשה בלבם במשך ימים מעטים.

ובאמת לא קבלו עליהם כל שבטי הערביאים את האסלס באונס, כי רבים מהם קבלוהו בנפש חפצה. אחרי כבוש מכה שלחו שבטים רבים מלאכים למחמד לתהות על קנקנו ולראות שרש דבר נמצא בו. ואחרי כמה וכוחים קבלו עליהם את דת מחמד, כי כה חזקה עליהם יד הדעות החדשות, כי אין אלהים זולת אללה ורק לו ראוי להתפלל. כן השתאו לראות את המשלמים, אשר בכל עת היתה חרבם חגורה על ירכם לצאת בקרב ולהלחם לכבוד האסלם. ורוח גבורה לבשה את כל שבטי הערביאים ויאמרו להאחז גם הם בדת האסלם ולהיות לעם גדול ונכבד על כל סביביו.

כבר לעת זקנתו ראה מחמד את כל שבטי הערביאים בעצה אחת וגם רוח גבורה נוססה בהם, ויחשוב מחשבות לעלות למלחמה על ממלכות גדולות ועמים עצומים. אין ספק, כי יד הגבור הנערץ עמר היתה באמצע, להטות את לב מחמד לדבר גדול ונכבד. ראה עמר, כי הערביאים מלאים רוח עוז וגבורה, וחפץ נמרץ למעשים ומפעלים שוכן בלבם, והיה אם לא ישים לפניהם מטרה מדינית נעלה, אז ילחמו איש באחיו, והאסלם, אשר היה סבת האחדות, יהיה ברבות הימים סבת הפירוד, והשפעתו לעומת שבאה כן תלך לה; לכן נתן בלב מחמד לשאת עיניו למרחוק, למלכות ביצנץ ולמלכות חבש. עוד בחיי הנביא גמרו המשלמים בדעתם וגם עשו כמה נסיונות לעבור למדינה שאם, היא סוריא, בהיות כי שם שכנו כמה שבטים ערביאים תחת מרות מלכות ביצנץ, וכן לטשו כבר עיניהם גם אל מלכות חבש ואל ארץ פרס. וזאת לדעת, כי מימים קדומים עשו הערביאים מסחר וקנין עם העמים הגרים בארצות האלה וכבר ידעו את מוצאן ומובאן.

בסוף החורף שנת שצ“א וימי ״החג” הגדול הלכו וקרבו, בפעם הזאת נשאר מחמד במדינה ולא אבה לעלות לרגל למקום הקדוש. רק אבו־בכר וכשלש מאות משלמים הלכו אתו, לחוג החג במכה. מחמד נתן בידיו עשרים גמלים לזבוח שם בשמו. מחמד ידע, כי יש עוד כמה שבטים ערביאים מתהללים באלילים, אשר יבואו גם כן לחוג את החג הזה במכה, וירע בעיניו להתערב עם עובדי ע“ז, ואולם מצדו לא אבה לחלל את קדושת החג, לגרש את עובדי ע”ז משם; לכן שלח במקומו את אבו־בכר. כמעט עזב זה את מדינה ללכת למכה, וימלך מחמד בלבו לשלוח את עלי אחריו, כי יכריז בשם מחמד, כי אין את נפש הנביא עוד להיות בברית עם עובדי ע“ז. לכן גם אלו השבטים, אשר כרתו ברית שלום עם המשלמים, אבל עודם אוחזים מנהגי אבותיהם בידם, ריב למחמד בהם ולא יתן להם חנינה, עד כי יבער את הגלולים מן הארץ. וירץ עלי אחרי אבו־בכר במצות מחמד ויפגשהו על יד ערג, על הדרך העולה ממדינה למכה. ויהי כראות אבו־בכר את עלי רץ אחריו ויאמר לעלי: ״מה שלומך? האם אמר הנביא להפקיד את צבא המשלמים בידך?” – ״לא" – ענהו עלי – ״אבל דבר שלח הנביא בידי להפר את הברית עם כל עובדי ע“ז ולהכריז על זה במכה”.

וילכו שניהם צמדים בראש המשלמים ההולכים ברגלם ויבואו למכה. וימצאו שם את עובדי ע“ז מן הערביאים במספר רב חוגגים את החג. בעת שהתחילו המשלמים לסדר את תפלתם ולקרוא בקול: אין אלהים זולת אללה!” באו עובדו הע“ז וערבבו את תפלתם בקראם כפי הרגלם: ״אין אלהים זולת אללה, אבל יש לו חברים מקשיבים לקולו”. אז קם עלי והכריז ברבים: ״מטעם אללה ומטעם נביאו! להוי ידוע לכל איש, כי ברית כרותה בין המשלמים ובין יתר השבטים הערביאים, ולכן ארוכה תנתן לכם, זמן ארבעה ירחים, להשאר בארץ באין מפריע. אבל דעו לכם, בי אללה הכל יכול, והוא יכניע את אויביו תחתיו“. בדברים האלה רמז מחמד לבעלי בריתו מקודם בסגנונו הדפלומטי, כי אמנם שלום בארץ זמן ארבעה ירחים מהיום; אבל אוי להם לאלו השבטים, אם יחפצו להזדיין ולהכין עצמם למלחמה נגד הנביא, ״כי אללה הכל יכול והוא יכניע את אויביו תחתיו”. אם תאחז לחרב ידם, אז לא יתן להם מחמד חנינה.

אחרי כן הכריזו עוד הפעם ״מטעם אללה ומטעם נביאו" אל כל בעלי בריתו ואל כל ״האנושיות" בכלל:

״אללה ונביאו דבר אין להם עוד עם עובדי ע“ז ואינם הפצים לבוא עמהם במו”מ. אם יאבו וישמעו לקול אללה ולהאמין בו, אז טוב יהיה להם וארוכתם מהרה תצמת; ואולם אם ימאנו וימרו את פי אללה, לא יוכלו לעמוד בפניו.

כל אלה אשר באו בברית עם מחמד, ארוכה נתנה להם על זמן ארבעה ירחים, לשוב מדרכם הרעה, כי אללה איננו חפץ בעונש הרשעים, והוא מאריך ימיהם, למען יחזרו בתשובה. ואולם אחרי עבור הימים האלה, לא יאבה עוד סלוח לאלה, אשר יקשו את ערפם, והמצוה על המשלמים להרגם בכל זמן ובכל מקום, לרדפם בכל מיני רדיפות, לכבשם לעבדים, לשים עליהם מצור, לבלי השאיר להם מחיה, להזיק להם בגופם ובממונם. ואולם אם יחזרו בתשובה, אללה מקבל פני שבים, אפילו בשעת הגזרה. והיה אם ישובו אל אללה ויתפללו לו ויאמינו בנביאו וישלמו ״צדקה" כפי המוטל עליהם – ונסלח להם.

אללה יודע, כי עובדי ע“ז אוחזים בטעות אשר הנחילו להם אבותיהם, ולכן הוא מתנהג במדת הרחמים עם הטועים. והיה אם יאמרו, כי חפצים הם לבוא לשמוע לדברי הנביא, ואז ידעו במה לבחור, החוב על המשלמים לפתוח להם פתח חרטה, לכן אל יגע איש בהם עד בואם אל הנביא וכן יחזרו בשלום אל מקומם. אבל אחר כן, אם יחזרו למוטב, שלום יהיה להם, ואם לא, חרב תאכלם. והיה אם ישאל איש: איך נפר את בריתנו, אשר כרתנו עם עובדי ע”ז מאז? דעו לכם, כי אין ברית שלומים בין מאמינים ובין עובדי ע"ז, ואין החובה לקיים להם מוצא שפתם. ורק אם נשבעתם להם במקדש הקעבה לא תפר בריתכם אתם כל זמן שישארו הם נאמנים בבריתם⁵⁰, כי אללה אוהב הצדק והיושר ומקרב את הבריות.

איך תאמרו בלבבכם, לשמור את הברית ואת החסד לעובדי ע“ז, והלא הם חורשים עליכם רעה, וכשתהיה ידם תקיפה יתנפלו עליכם. חלקו מחמאות פיהם ואולם בלבם הם עוינים אתכם ובקרבם ישימו ארבם, בפיהם ידברו שלום, אבל הם חנפים וצבועים ומבקשים תמיד להרע לכם, כי הלא אטמו אזניהם משמוע אל דברי אללה ויכחשו בנביאו ובתורתו, ואיך תבטחו באנשים רעים אשר צוררים הם לכם בנכליהם? הם הפרו את בריתם אתכם, כי כן מנהגם תמיד לחלל את דברם לעת מצוא”.

בכרוז הזה היה לא רק ענין דתי, כי אם גם ענין איקונומי נמצא בו. מחמד לא אבה תת לעובדי ע“ז לעלות עם המשלמים לחוג את החג הגדול במכה. ובאמת כל ״עולי־הרגל” באו לא רק על עסקי הדת, כי אם גם לקנות ולמכור ביריד הגדול, אשר היה במכה בכל שנה ושנה בימי החג, כאשר הדבר נוהג עוד כיום, ולכן אלו השבטים הערביאים, אשר יעמדו במרדם, אי אפשר יהיה להם לעשות מו“מ, וזה בודאי יגרום להם הפסד גדול. ואולם אנשי מכה, אשר זה ימים מעטים קבלו עליהם את דת מחמד באונס, הרהרו בלבם אחרי נביאם, כי סוף סוף יהיה גם להם הפסד מרובה, אם יחדלו שבטים רבים לעלות אל מכה לחוג עמהם את החג הגדול. בני קריש היו סוחרים, ועסקי המסחר היו חביבים עליהם יותר מדתם החדשה. מחמד אמר לנחמם ולהפיס את דעתם, כי אללה הוא אדון הכל ובידו להעשיר את הטובים בעיניו; וכי לא ישימו לבם אל ההפסד המגיע להם מזה כי אללה יריק עליהם את ברכתו ויפתח להם את אוצרו הטוב עד בלי די. מחמד השמיע את כרוזו נגד המחזיקים בע”ז בערמה, כי לא בפירוש אמר להם, כי אחרי ארבעה ירחים יעשה עמם מלחמה; אלא כי זמן קבע להם, לחזור בתשובה, וכי אין את נפש אללה ונביאו להיות בברית עם עובדי ע“ז. אבל הערביאים הבינו היטב את הסגנון הרפלומטי הזה, ובפרט כאשר הוכרז, כי אין לעובדי ע”ז לבוא ולחוג את החג במכה. וימהרו כלם להשלים עם מחמד ולקבל עליהם את דתו.

בעת ההיא צרו המשלמים על טַאיִף, אשר שם גרו בני שבט תקיף, ואלו הקשו את ערפם מבלי לקבל עליהם את דת האסלם. ובהיות כי נוכח מחמד, כי כעת אי אפשר להתגבר עליהם ולהבקיע אל מבצרם, עלה מעליהם ויאמר לחדש עליהם את המלחמה לעת אחרת. ויבוא עֹרוה, אחד מבני שבט תקיף אל מחמד במדינה ויאמר לו: הנני מקבל עלי את דת האסלם בלב ונפש חפצה; ואולם אשובה אל בני עירי לדבר על לבם, כי יעשו כמוני. מחמד העיד אמנם בו, כי יזהר וישמר לנפשו, כי אנשי עירו הם מרי נפש ומהירי חמה ובודאי ישלחו בו יד. ואולם ערוה לא שמע בקולו וילך לטאיף לדבר על לב אחיו על דבר הדת החדשה. ויבוא שם ויעל על עליית גג אחד וידרוש ברבים את דת האסלם וכל העם נאספו לשמוע אל דרשתו. ואולם עודנו עומד שם, והנה אחד מבני משפחת מאלך ירה עליו בחץ וימיתהו. במותו אמר לבני משפחתו, הנאספים עליו, לנקום את דמו: בבקשה מכם, כי לא יהיה מותי סבה לריב ולמלחמה ביניכם, כי אם לשלום, כי תקבלו עליכם את דת מחמד, הנני שמח בחלקי, כי זכיתי למות על קדושת שם אללה“. מחמד הקדיש אחר כן מלחמה על עיר טאיף לנקום מיושביה את נקמת ערוה, ויבוא בברית עם שכניהם להתנפל עליהם ולגזול כל אשר להם בדרך. בצר להם נאספו אלופי העיר בבית השיך עבד־יאליל ויועצו יחדו, איך להמלט מן הצרה הזאת. ויגמרו לשלח אנשים מקרבם אל מחמד לדבר עמו על דבר תנאי השלום; ויעשו כן, וישלחו עשרים אנשים אל מחמד לדבר אתו לשלום. ויבואו האנשים אל מחמד והוא חונה אז עם אנשיו בגֹחְפַה. ויהי טרם קרבו אל המחנה וימצאו את מֹעירַה בן שַעְבַה, אחד מבני עירם, אשר כבר התגייר מקודם, והוא אמר להוליכם אל מחמד ולהציגם לפניו. וירץ מעירה אל מחמד לבשר לו על הדבר הזה, ואולם בדרכו פגש את אבו־בכר ויספר לו את המאורע הזה, אז נשבע אבו־בכר, כי לא יקדימנו אדם בבשורה זו, וירץ ויספר למחמד את אשר שמע. הנביא שמח מאד לדברים האלה ויקבל את המלאכים הבאים אליו בכבוד גדול. ואולם בני טאיף היו עזי פנים וקשי עורף, וגם אחרי אשר האיר להם מחמד פנים לא אבו להכנע מפניו. אחד מאנשי הנביא רמו להם לדרוש בשלום הנביא ע”פ מנהג המשלמים (שלום עליך!), וימאנו אנשי טאיף לעשות כזה ויאמרו: ״לא לבקש ולהתחנן על נפשנו באנו אל מחמד, כי אם להשלים עמו; כל עוד לא נכרתה ברית בינינו, לא נקבלהו עלינו לנביא“. אחרי כמה פתויים ורבוי דברים נאותו האנשים להשלים עם מחמד ולקבל את האסלם אבל בתנאי, כי שלש שנים יעבדו עוד את אלילם לַאִת, אחרי עבור הזמן הזה ישברו את פסיליהם, אבל לא בידם, כי אם על ידי שליח. להתפלל חמש פעמים ביום אינם אובים, ולשלם ״צדקה” ״ומעשר" אין בחפצם גם כן. וימאן מחמד לקיים להם את התנאים האלה, ובפרט להתיר להם ע“ז לשלש שנים. ״ולו יהיה זמן שתי שנים”, אמרו בני טאיף. הנביא עמד בדעתו, לבלי עשות כזה. ויפצרו בו האנשים ויאמרו: ״לכל הפחות לשנה אחת נחזיק באלילנו“. – ״לא”. ״לכל הפחות, חצי שנה“. – ״לא”. ״לכל הפחות, חדש אחד". מחמד אמר כבר למלא חפצם, כי נלאה לשמוע את הפצרתם והעתרת דבריהם; אבל עמר עמד על ימינו ולא נתנו לעשות כזה, אז הוכרחו בני טאיף להפרד לגמרי מאלילם. נגד זה נאות להם מחמד לעשות לחק, כי עיר טאיף ומגרשיה מקודשים כעיר מכה ומגרשיה, ואולם יתר תנאיהם לא קבל. בני טאיף קבלו עליהם את דת מחמד, והנביא שלח שם את עתמאן בן אבי־אלעץ מעיר מכה להיות נציבו. השיך עבד־יאליל התברך אמנם בלבו, כי יזכה למשרה זו. ואולם בהיותו מלוה ברבית לא אבה מחמד לתת משרה נכבדה כזאת על שכמו.

בינתים הלך וקרב מועד החג בשנת שצ“ב, ומחמד הכין עצמו לחוג את החג הזה במכה. מכל מדינות ערב, אשר תכו לרגליו, באו אנשים למאות ולאלפים לעלות עמו למכה ולחוג את החג בחברתו. החג של השנה ההיא יקרא כיום בפי בעלי דת מחמד בשם ״חַגַת אלודא”, לאמר: חג הפרידה, כי תכף אחרי החג הזה מת מחמד ויפרד מהם. בירח שבט שלח הנביא דברו אל כל המאמינים, כי בדעתו לעלות למכה, ולכן כל איש אשר נדבו לבו יבוא עמו למכה על ימי החג. ביום כ"ב פיברואר (ביום השבת) אחרי הצהרים עזב את עיר מדינה ואנשים רבים הלכו אתו וגם את כל נשיו לקח הפעם עמו. מחמד רכב על גמלו, ובכל הדרך קדמו המאמינים את פניו בתרועה גדולה. בכל מקום, אשר ירד מעל גמלו לנוח מעט. נאספו המשלמים תיכף להתפלל עמו בצבור ולשמוע את דרשתו. ביום השני לירח מרט עמדו רגליו בעיר מר־טהראן. שם נח מעמל הדרך, גם רחץ את גופו והכין עצמו לקדושת החג. למחרת היום בא אל מכה ויקף את הקעבה כמשפטו ויתפלל: ואחר כן הלך אל המלון אשר הכינו לו.

כל ימי החג הלך מחמד לבקר את כל המקומות המקודשים סביבות מכה, ויעל בכל מקום את עולותיו, גם דרש לפני המשלמים. אחרי עבור ימי החג שב למדינה. החג הזה היה באמת חג אחדות כל שבטי הערביאים לעם אחד. כי מרחוק ומקרוב באו לשם הנביא ויכרתו עמו ברית. מעולם לא ראה איש עולמו בחייו כמחמד, אשר בקטן החל (בחלומות ובחזיונות, אשר ראה במכה טרם ברוחו ואשר בגללם חשבוהו למשוגע ואויל) ובגדול כלה, כי קבלו כל בני ערב אותו לנביאם וכבדוהו בכבוד גדול, והוא אז בן ששים שנה.

בחדש מאי שנת שצ“ב, אחרי שובו ממדינה, חלה מחמד במחלת הקדחת. גם הרעל, אשר שמה זַיִנַב היהודית במאכלו, לא עזבו עוד כל ימיו. ביום עשרים וחמשה לחדש זה דרש עוד ברבים והלהיב את לבות המשלמים למלחמת מצוה נגד מלכות ביצנץ, וגם הפקיד את אסאמה (בן זיד, בן חורגו של הנביא) למפקד צבא מלחמה. ביום שלאחריו הלך בחצות הלילה אל מקום הקברות של בני מדינה בכפר בַקִיע ויאמר שם אל האנשים ההולכים אתו: ״אללה אמר אלי: בחר לך אחד מאלה, או כי אתן לך כל אוצרות כסף וזהב שבעולם או כי תזכה לחיי עולם הבא ותענוגי ג”ע. אנכי מאסתי בחיי שעה ובחרתי בחיי עולם“. מחלתו התגברה עליו אז כבר, ובשובו לביתו אמר אל עישה אשתו, כי חש הוא בראשו מאד. ואולם ביום כ”ז מאי קם ממשכבו וילך אל בית התפלה להתפלל בצבור ולמסור דגל המלחמה בידי אסאמה, אשר הכין עצמו לצאת בצבא. רבים מגדולי האסלם נאספו, בקוותם, כי ימסור מחמד בידי אחד מהם את המשרה הנכבדה הזאת, וירגנו באהליהם, כי בכר הנביא בן עבד משוחרר עליהם. ויחר למחמד על הדבר הזה ובחום הקדחת דבר בהם קשות, ועל ידי התרגשותו גברה מחלתו עליו. אחר כן עזבה המחנה את מדינה ואֹסאמה בראשה. ואולם עוד לא הרחיקו ללכת, ויאמר להם, כי מחמד נוטה למות וימהרו לשוב.

הנביא התהפך על משכבו בחליו ימים אחדים, ומחלתו חזקה עליו מיום ליום והוא נאנק מעצמת מכאוביו. ביום הרביעי לחדש יוני ראה, כי קרב יומו למות. ויאמר להנצבים עליו, כי יביאו נייר וקסת הסופרים ודיו, כי בחפצו לצוות אל ביתו אחריו, ואולם קרוביו ובני משפחתו לא עשו בקשתו, מפחדם כי בחום הקרחת יצוה לכתוב דברים אשר לא כן. ביחוד דאגו, שמא יפקיד את איש אחד למלא מקומו אחרי מותו נגד רצונם.

ביום השמיני לחדש יוני שנת 832 (שפ"ב) מת מחמד אחרי אשר חלה את חליו כארבעה־עשר יום. ויקבר למחרת היום ההוא באהל עישה, אשר היתה בחייו עקרת ביתו. עישה נשארה באהלה גם אחרי אשר קברו את מחמד שם, ורק מחיצה בנו בין מטתה ובין קבר הנביא. אחרי מות עישה בנו בית מסגד גדול על מקום קבר מחמד.

* * *

הנמוס הדתי אשר יסד מחמד הלא הוא הקראן, אשר פרקיו נאספו אחרי מותו על ידי אבו־בכר, עמר ואנשי בריתם. בעת כי נסתפקו באיזה דבר הלכו אל עישה אלמנת הנביא לשמוע מה בפיה, כי היתה בקיאה מאד בכל מזמורי הקראן. זולת הדברים שבכתב נוספו עוד דברי קבלה, אשר אספו שלשה הכליפים הראשונים: אבו־בכר, עמר ועתמַן, וגם בדבר הזה היתה יד עישה באמצע, כי, כאשר ספרנו, כבר עמדה האשה הזאת בראש האסלם אחר מות בעלה. ואם כי היה עמר איש גבור וחכם ולא סר למשמעת שום איש, הנה לפעמים שמע לעצתה ונשא לה פנים.

תורת מחמד היא כנודע נמוס דתי ומדיני כאחד. על פיה יחיו גם כיום כל המחזיקים בדת הזאת, הן במילי דשמיא, כלומר, בדברים שבין אדם למקום, והן במילי דעלמא, כלומר, בענינים שבין אדם לחברו ובכל הנוגע לעסקי הקבוץ. המדיני. הדת תפרד לחלק המוסרי. כלומר, בנוגע לאמונות ודעות, ולחלק המעשי, כלומר, בנוגע למצוות המעשיות. יסוד תורת מתמד היא: להאמין כי אין אלהים זולת אללה ומחמד הוא נביאו. ענין אחדות האלהות היא דבר עיקרי בדת האסלם וחכמי התיאוליגיא בימים המאוחרים העמיקו לחקור באמונה זו, לשלול ממושג האלהות כל רבוי ותאר מחייב הרבוי; וכבר נגעו בחקירתם זו בשיטת הפנתיאיזמוס, כלומר, כי באו למושג האחדות הגמורה בכל הנמצא, כדי לברוח מן הרבוי בטבע השם ומהדומה לו. ובענין האמונה בשליחות מחמד, הנה נמצא בקראן פעמים אין מספר, כי מחמד הוא נביא או שליח (רסוּל) של אללה. לפי דעת מחמד שלח אלהים תמיד את דבריו בפי הנביאים, והוא הששי במספר שליחי המקום, אשר בחר בהם אללה לשלחם אל העמים לדבר בשמו. גם הנביאים, אשר היו לפניו נבאו בשם אלהים, ומחמד האמין בנבואתם לכן כעס תמיד על היהודים, על כי מאנו להאמין בו ובנבואתו, בעוד כי האמין הוא בנביאיהם. לכל הנביאים נתן אלהים אות ומופת, למען יאמינו בו בני אדם, ואולם למחמד מסר את החרב לאות ברית, להכניע עמים תחתיו.

תורת מחמד היא בספר הקראן וכל משלם מחוייב להאמין בתורה מן השמים, כלומר, שלא מלבו חדש מחמד את הקראן, אלא הכל מפי הגבורה או מה ששמע מחמד מפי המלאך גבריאל, אשר היה רגיל לבוא אליו ולגלות לו דבר אללה.

כל משלם מחוייב להאמין במציאות מלאכים, אשר הם מליצים בין האלהים לאדם ועל ידם יבשר אללה לבני אדם העתידות ומגיד להם מה שיחו. בפמליא של מעלה נמצאים מלאכים טובים ומשלחת מלאכים רעים והם נחלקים לכתות כתות, לכל מלאך יש שררה על חלק מעולם השפל או על כת בני אדם.

המשלם מאמין בהשגחת השם וגם בשכר ועונש. כל מעשי בני אדם ומאורעותיהם נגזרים מאת אללה. הוא ישלם שכר טוב לעושי טוב ומעניש לרשעים. ובדבר ההשגחה האלהית נחלקו אחר כן חכמי האסלם: יש מהם שהאמינו בבחירה חפשית ועם כל זה יחסו להשם ידיעה קודמת; ויש מהם אשר האמינו, כי הכל בגזרה קודמת, ואין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם הכריזו עליו ממעלה, כי האדם איננו חפשי במעשיו (עיין כל זה בארוכה בספרי ״דעת אלהים" עמוד 117 ועמוד 283 ואילך).

האמונה בהשגחת השם ובשכר ועונש היא נתיב להאמונה בהשארת הנפש, ביום הדין ובתחית המתים. על פי הקראן תזכה הנפש הזכה לחיי עולם הבא ותתענג בגן עדן מזיו אללה. ואולם הנפש החוטאת דינה לגיהנם. לעתיד לבוא יקומו כל המתים ליום הדין, אשר בו ישפוט האלהים על כל מעשי בני אדם אם טוב ואם רע. מעשים טובים ומרוצים בעיני אללה הם: אהבת החסד, להתרחק מן השקר ומן התרמית, מע“ז ומגלוי עריות. ״צדקה” היא ״זכות" גדולה וכל מי שהוא החונן ומטיב לעניים קונה לו פרקליט לעתיד לבוא.

עינינו הרואות, כי כמעט כל עיקרי הדת של תורת מתמד לקוחים הם מהיהדות; וכבר שערנו למעלה, כי האמונות והדעות וגם הספורים של כה“ק שמע מחמד או מפי היהודים בעצמם או מפי הנוצרים, או מפי אנשים, אשר היה להם שיח ושיג עם היהודים. במדינה היו לו רעים ואוהבים מבני ישראל, אשר הקשיב תורה מפיהם. עדים הם רוב המבטאים החדשים בקראן: ״חג”, ״צדקה“, ״זכות”, ״טעות“, ״שביל”, ״רחמן“, ״גנת עדן” ״אומות" (כלומר, עובדי ע"ז) ודומיהם. כן אין ספק בדבר, כי ברוב נתקרב מחמד אל תורת משה, בעוד כי השפעת הדת הנצרת איננה מרובה כל כך על האסלם. גם בחלק המעשי נראה השפעה מרובה של היהדות על תורת מחמד.

מצוות הקראן, אשר יעשה אותן המשלם הן: לקרא בקראן. להתפלל חמש פעמים ביום. המשלם רוחץ פניו, ידיו ורגליו לתפלה ועומד כלפי מכה להתפלל. כן חייב כל אדם לתת מעשר מתבואתו לצדקה. ענין הצדקה בין המשלמים יש לו דמיון רב עם מעשה הצדקה בישראל. לפי תורת מחמד כופין על מעשה הצדקה ומפרנסים העניים מקופת הקהל. המשלם יצום בחדש רַמַצַאן מבקר ועד הערב. כן יש בקראן מצוות לא תעשה: לבלי ישתה האדם יין ולא יאכל חזיר ולא יטמא נפשו בגלוי עריות. גם אסור לו לקסום ולהאמין בנַחַש, כשפים וכדומה.

בהיות כי הקראן הוא גם נמוס מדיני ועל פיו ישפטו גם בין ריב לריב, לכן רבו עליו הפירושים והדקדוקים. מלבד אשר נתנו המפרשים המשלמים אל נפשם לפרש כל סתום באומרות הקראן ולבאר כל מלה זרה ובלתי מובנת, כי אין ספק לנו, שידים עסקניות טפלו בקראן ולא הכל נאמר מפי אחד ולא נתן מרֹעֶה אחד. את זה נראה גם בסגנונו, כי יש שורות מצויינות בנועם פיוטן והם מבחר הספרות הפיוטית של הערביאים, ויש גם שורות, אשר רוב מאמריהן הם קשי ההבנה, ומלות זרות ובלתי מובנות או משובשות נמצאות בהן לרוב. על כל אלה רבו הפירושים והדקדוקים, ותכלית כלם היא, להרחיק הזרות ממזמורי הקראן ולתרץ את הסתירות שבמאמריו. ובפרט מצויינים הערביאים. כנודע, בתור מליצים ומדקדקים, דבר אשר נמצא דוגמתו רק במפרשי המקרא בין היהודים. כן הרבו סופרים ערביאים לכתוב על כל פרט ופרט שבתורתם, על עיקרי הדת בכלל, על ענין יחוד השם וטבע האלהות בכלל, על ענין תארי השם, האמונה בהשגחת אלהים, בבחירה וידיעה, גם על דבר המצוות וטעמיהן. הספרות התאולוגית של הערביאים היא גדולה ורחבה ויש בה חקירות עמוקות וגם אסכלוסתקא מרובה. בכל אלו הפרטים יש דמיון גדול בין היהדות ודת האסלם.

הדת הזאת בטבעה איננה צוררת את המדעים, ולכן קמו חכמים גדולים ומובהקים בין המשלמים, אשר ירדו לעומק החקירה הפלוסופית, וגם במדעים השמושיים, ובפרט בדעת הטבע, בתכונה, בהנדסה (השם אלגברה נשאר לנו משפת ערב עד היום הזה). בחכמת הרפואה עשו חיל והשאירו בנין קים לדורות. אבל היו גם ביניהם קנאים צוררי הדעת, אשר רדפו את החכמים בעברת זדון ודנו את ספרי הפלוסופיא לשרפה, באמרם כי החקירה מביאה לידי מינות וכפירה; הפלוסופים הם מבלי העולם וצדיק באמונתו יחיה. אלו ואלו תמכו יתדותם בקראן. כן נמצאו משלמים קנאים שונאים לבעל דת אחרת ויורדים לחייהם; אלו מצאו רמז לקנאתם בדברי מחמד, ולעומתם נמצאו להם אנשים טובים וישרים, נוחים לבריות ועושים חסד עם כל אדם. גם אלו מצאו רמז למעשיהם ודעותיהם בקראן. כל זה יהיה לנו לראיה, כי בכל דת ודת נמצא תמצית מוסרית ואהבת הטוב והישר.

האסלם הוא כעת דת מורשה לחלק גדול של עמי תבל. ביחוד אחזו בו העמים באסיא ובאפריקא. אין ספק, כי לא כהצעקה הבאה על הדת הזאת – כי אינה מהאמת עם ההשכלה והיא דת של חשוכים נעדרי הקולטורא – עשתה באמת, כי הלא נמצאים בין בעלי דת מחמד חכמים ונבונים, אנשי מרות במדע והשכל ובכל דבר. אבל בכלל אין לכחש, כי המאמינים בדעת הזאת רחוקים יותר מן הקולטורא מבעלי הדתות החיוביות האחרות. ושמא לא הדת גורמת, אלא האקלים וסבות אחרות, שהרי הערביאים בספרד עמדו לפנים על מרומי הקולטורא. ולעומת זה אין לכחש, כי חסרון גדול הוא בדבר, שאסלם היא נמוס דתי ונמוס מדיני כאחד, אשר כעת אין לגרוע ממנו: זה מעכב את ההתקדמות וההשתלמות, שהרי הקראן נוסד בתור נמוס מדיני באסיא בין עמים מחוסרי הקולטורא, בעוד כי תנאי החיים המדיניים נשתנו כעת שנוי גדול, ודורשים סדרים אחרים ובסיס מדיני אחר. הדבר הזה יתראה לנו ביותר בממשלת בני דת מחמד באירופא, כי על פי הרוב מוכרחים אנו להודות, כי האסלם בתור נמוס מדיני לא יכיר את מקומו בין עמים משכילים.