לעמיחי

חגית הלפרין

*

הוא היה סנדקה של הספרות הארצישראלית החדשה, וראוי ללא צל של פקפוק לכינוי החיבה וההערצה שקשרו לו חבריו הצעירים, עם ניצוץ-ההיתול שבו: המאסטרו!

(משה שמיר)

“אני איני אוהב את הביוגרפי בקידמת השיר. הוא ישנו ככוח הצורב אותך בכתיבה, ובחיים שלפני ואחרי הכתיבה, והוא הנותן את מרצו. אתה נוגע – הרי זה חם. זהו החום המוסתר ולא צריך לדעת מהו בדיוק.”

(ארכיון שלונסקי, 3:61–25)

 

פתח דבר    🔗

ההיכרות העמוקה שלי עם המשורר אברהם שלונסקי היוצר והאדם (1900–1973) ראשיתה בשנת 1976, כשארכיונו העשיר הועבר על-ידי בתו, רות אשל-שלונסקי, לרשות מכון כץ (כיום מרכז קיפ) שבאוניברסיטת תל-אביב. תחילה נעשתה עבודת המיון והקטלוג של החומר הארכיוני בחדר עבודתו המרשים של שלונסקי בביתו שברחוב גורדון 50 בתל-אביב. כתבי היד שלו היו פזורים בכל פינות החדר: על גבי שולחן הכתיבה החום ורחב-הידיים, במגירות, במעטפות ובארגזי קרטון שהיו מונחים על הרצפה. את קירות החדר כיסו מדפים עמוסים באלפי הספרים של ספרייתו העשירה, שכללה אוסף מילונים שבשוליהם כתב תוספות והערות בכתב ידו, ספרי קודש וחול, מיטב ספרות העולם בתרגומו ובתרגומם של אחרים וכן ספרים עם הקדשות ששלחו לו חבריו הסופרים. כשהתחלתי את העבודה על הארכיון, יחד עם עמיתתי גליה שגיב, נגלה לעינינו דיוקנו הספרותי והתרבותי של שלונסקי: מצאנו כתבי יד של שירים מקוריים ומתורגמים, מחזות שתרגם, פיסות נייר עם חידודי לשון וחידושי לשון שרשם לעצמו, קטעי עיתונים עם מסותיו ומאמריו ואלפי מכתבים שהיוו רק חלק מחליפת המכתבים הענפה והמרתקת שניהל עם סופרים ואישים בארץ ובעולם.

בהמשך עבודתנו התברר שלמרבה הצער לא שמר שלונסקי על חלק גדול מהטיוטות וכתבי היד של שיריו שנדפסו. נותרו בעיקר “שני הקצוות”: כתבי היד של שיריו המוקדמים שנכתבו לפני עלייתו ארצה בשנים 1912–1921 וטיוטות ספרו האחרון, ‘ספר הסולמות’. את שיריו הראשונים החליט שלונסקי לא לפרסם. הוא גנז אותם בתיק וכתב עליו: “שירי בוסר”. על כתבי היד של ‘ספר הסולמות’, שיצא יום לאחר מותו, לא הספיק כנראה לעבור.

הן בשירתו והן בחיי היום-יום היה שלונסקי אדם סגור שהתקשה לגלות את צפונות נפשו אפילו לקרובים אליו ביותר. הוא לא כתב על ענייני דיומא או על רגשותיו. בשירתו המוקדמת לבש שלונסקי מסכות של דמויות רמות מעלה: מלך או נסיך, ובהמשך התחלפו מסכות אלה בדמות “המוקיון”, “הליצן העצוב” או בדמויות המייצגות חבורה מיוחדת כמו “החלוץ” או “הפייטן”. ככל שעלתה חשיבותו של שלונסקי בעיני הציבור הארצישראלי והוא הפך ל“מוסד” מוכר ומכובד ששואלים לדעתו ומראיינים אותו בכל הזדמנות – כך התכסה במסכות בלתי חדירות, עד כי בשנותיו המאוחרות התבצר במעין אנדרטה שקשרו לו עוד בחייו וקשה היה לגלות במשורר הכריזמטי והשנון את האיש בד' אמותיו, את המשורר ב“נעלי הבית”.

לכאורה אין כמו ארכיון אישי להיכרות קרובה עם דמותו של יוצר, אולם הסתבר שאפילו ברשימות יומן שכתב שלונסקי, במכתבים ובטיוטות שיריו – רב המכוסה על הנגלה והם שומרים על אופיים הספרותי וממעטים לחשוף את הפן הפרטי. גם שירי האהבה שנמצאו גנוזים בארכיונו אינם שופכים אור על חייו: שלונסקי כמעט לא פרסם שירי אהבה ואף זכה על כך לביקורת נוקבת. “הכיצד”, שאלו, “משורר הרואה את עצמו כמשורר לירי אינו מפרסם שירי אהבה?” והנה הפתעה: בין השירים המוקדמים התגלו שירי אהבה לא מעטים. אולם עד מהרה התברר כי גם שירים אלה לא היה בהם כדי לסייע להכרת שלונסקי הצעיר, האוהב הנלהב, בטרם לבש מסכה על פניו. בדמויות הנשים, האהובות, שמופיעות בשירים, לא ניתן למצוא סודות קונקרטיים-ביוגרפיים והן נותרות דמויות ספרותיות-ערטילאיות. ניכר כי נוצרו ונלושו מדמויותיהן של שולמית מ“שיר השירים”, או שלומית בת הורדוס, ה“פאם-פאטאל”, שמבקשת שתוגש לה גולגלתו של יוחנן המטביל על טס.

בשיריו ובראיונות שהעניק ואפילו ברשימות היומן שלו חזר שלונסקי על פרטים ביוגרפיים מסוימים ויצר תבנית ביוגרפית-מיתית שלתוכה יצק את סיפור חייו. באמצעות הסיפור הביוגרפי ניסה להציג את עצמו כמשורר יחיד ומיוחד, שקורות חייו הפרטיים התערבבו עם אירועי התקופה ולא ניתן להפריד בינו לבינם: “אני והעולם” – זוהי, כמדומה, תמציתה של התבנית.

מיתוס אישי נוסחאי זה והמחסור בחומרים אישיים וקונקרטיים הקשו על האפשרות לכתוב את סיפור חייו, ורק הגילוי המפתיע של חומרים חדשים בארכיון שלונסקי שינה את פני הדברים וקידם באופן משמעותי את כתיבת הביוגרפיה. כוונתי לגילוי עזבונו של טוביה, אביו של שלונסקי, שנשמר בין כתבי היד וזהות בעליו התבררה רק עם ראשית העבודה על הביוגרפיה. החומר כלל העתקי מכתבים של טוביה שליונסקי¹ לבניו ולאישים אחדים וכן מאמרים, רשימות, שירים ומחזות פרי עטו. מציאת חומר זה תרמה רבות להארת המימד האישי-משפחתי שהוא תנאי יסוד לכתיבת ביוגרפיה מקיפה. המידע על האב ומורשתו הושלם בעזרת גילוי חשוב נוסף: מכתביו של טוביה שליונסקי לסופר אחד העם, שהתגלו בבית הספרים הלאומי שבאוניברסיטה העברית. עזבונו של טוביה איפשר לגלות את התרבות רחבת האופקים של משפחת שלונסקי ושורשיה החב"דיים ולהבין את ההשפעה העצומה שהייתה לאב על בנו המשורר, עד כי לעתים נדמה כי חלק נכבד מעולמו הרוחני והרעיוני של שלונסקי – משל אביו הוא.

סיפור חייו של אברהם שלונסקי מעורר השתאות: זהו סיפורו של אדם שמשחר נעוריו, עוד בהיותו בן 14–15, הרגיש כי נועד לגדולות ורצה להיות משורר ראשון במעלה שיירש את מקומו של ביאליק וישנה את פני השירה העברית. מגיל צעיר התמודד שלונסקי עם שירת ביאליק והשפעתה החזקה עליו. הוא ביקש להתנתק מכבליה כדי ליצור נוסח חדש משלו, ויצא נגד שירת בני הדור, המתבססת על זיקה בלתי אמצעית לחוויה. את דרכו למרכז הבמה הספרותית פילס בעזרת מאבקים שניהל במרץ בלתי נדלה, הקמת חבורות ספרותיות קטנות ומלוכדות ועריכת כתבי-עת שתפקידם היה להוביל לשינוי עמוק ולמהפכה תרבותית בספרות העברית: מהפכה שנבנתה מ“ישן” בצד “חדש”, יהדות ותרבות העולם, מהפכה שהייתה מושתתת על הכרה עמוקה של המסורת היהודית והתאמתה לרוח התקופה. אישיותו הכובשת, הסוערת והתוססת, כושר מנהיגותו, יכולת הארגון שלו בצד שנינותו וחוש ההומור שניחן בו תרמו אף הם להצלחת מאבקו.

אולם נחישותו של שלונסקי להיות ראש וראשון למשוררים הצעירים ורצונו לזכות בהערכת בני הדור כולו לא גרמו לו לכתוב שירה פשוטה, קומוניקטיבית וקלילה כדי לקלוע לטעם ההמון. להפך, ניתן לומר כי הוא ושירתו נשארו אליטיסטים. הוא ביקש להשביח את הטעם, לכתוב שירה גבוהה, השואפת למרומים ובחר לכבוש את מעמדו בדרך הקשה: דרך של מאבק עיקש, ללא ויתורים וללא כניעה לטעם הקהל. “שירה – לעולם היא עניין שבהכללה” טען שלונסקי, “בדרך מן המקרה הקונקרטי אל הביטוי השירי חל תהליך של זיכוך, של התרחקות מן הגופני והארעי והתקרבות אל הסמלי, הכולל, התמציתי”.²

ניתן לומר כי הוא בלם את עצמו ואת כשרונותיו הטבעיים ופעל באופן שהיה כמעט מנוגד למטרתו: הוא מיעט לכתוב שירים שהיו יכולים להקנות לו פופולריות, ושיקע את חוש ההומור שלו ואת משחקי המילים הקלילים והמשעשעים בעיקר בתחומים שהיו שולִיים בעיניו: הפזמונים הקלים, יצירותיו הקלאסיות לילדים – ובראשן המחזה ‘עוץ לי גוץ לי’ שלא נס ליחו – הפתגמים שלו, חידודי הלשון והפרסומות שכתב כדי לממן את כתבי העת שערך.

בשירתו ה“רצינית” והקאנונית בשנות העשרים והשלושים הבליט את יסודות הכאב וצער העולם, שהיו מנוגדים במידה רבה לצד האופטימי, מלא שמחת החיים, שבאישיותו. היו אלה שירים מנוטרלים כמעט מרגש, שירים שבהם הופיע כנביא זעם המביא למוּדעות נושאים שרוב בני האדם בוחרים להתעלם מהם, ובראש וראשונה את סופיות החיים ואת יסוד המוות המכלה הכול. הוא ביקש להציג את העולם של ראשית המאה העשרים כעולם ללא אמונה, ללא תמימות, ועם זאת החיים שבו הם בעלי משמעות ועל כן חשוב להיאבק על דמותם במאבק הרואי שכשלונו ידוע מראש.

האמנות בכלל והשירה בפרט היו בשבילו עולם ומלואו. הוא היה איש רוח בכל הווייתו, לא סופר בצאתו ואדם באוהלו, אלא “סופר בן כ”ד שעות“: משורר בשבתו בביתו ובלכתו בדרך ובשכבו ובקומו. שלונסקי זלזל ב”ארצי" וב“חומרי” וביקש להתרחק מהחיים הבורגניים המבקשים להם נוחות. חיים אלה היו נחותים בעיניו לעומת חיי הרוח והחיפוש אחר יסוד “הגַבְהוּת” שבאדם. הוא חי את החיים דרך הלשון והיא הייתה הלחם והמים שלו. נראה שלא יכול היה להרגיש את החוויה ולחיות “לתומו” את חיי היום יום בלי להפכם למילים או לחשוב איך להנציח אותם בשיר. לעתים נדמה שהלשון כמעט השתלטה עליו עד כי הרחיקה אותו מהיסוד האותנטי, הנפשי, הפנימי.

בלהט הפולמוס עם ביאליק טען שלונסקי כי אין לכתוב שיר מסוגנן וכי חשוב ששיר ייתן ביטוי ל“אני הפנימי” של היוצר, שכן “הכאב האמיתי שואג בתכלית העצמיות”. בהקשר לטענתו זו סיפר שלונסקי על פיגסוב שונא הנשים, גיבור הרומן ‘רודין’ מאת איבן טורגנייב, שביקש להוציא מפי אישה את קולה האותנטי והאמיתי ולשם כך התגנב מאחורי עורפה והיכה על קודקודה במקל חובלים. האישה צווחה מכאב “בלי גנדרנות ובלי סגנון”, וכך הצליח לשמוע את קולה הבלתי מזויף.³ אולם שלונסקי עצמו לא חיפש את הטבעי, הראשוני וההיולי, אלא דווקא את הקול המסוגנן שעבר את כור ההיתוך של היוצר, עובד, שופץ ויצא לאוויר העולם כשיר מסותת ומושלם מבחינת התבנית, המשקל, החרוז והלשון והתרחק מהחוויה הראשונית לעתים קרובות עד לבלי הכר.

שלונסקי היה המרדן הגדול והבנאי הגדול של הספרות העברית. “לעתים נדירות בתולדות התרבות מתגלמים באדם אחד התארים של מורד גדול ושל בנאי גדול, כפי שנתגלמו באברהם שלונסקי”, אמר הסופר אהרן מגד. “המורדים, האמונים בכלי-מלחמה, מוסרים את מלאכת הבנייה לבאים אחריהם, והם עצמם שוקעים בתנומת העייפים של ההיסטוריה. שלונסקי היה אוחז בקשת ואוחז באמת-הבניין, כל ימיו מצעירותו ועד שנותיו האחרונות. היה ‘פורץ’ והיה ‘גודר’”.⁴

דבריו של מגד מבליטים את אחד הניגודים המרכזיים בפעילותו של שלונסקי כמי שניתץ את מוסכמות השירה ה“קלאסית” וה“נוסח” של ביאליק, ומצד שני – מי שהכיר בחשיבות “האבות” ורצה להמשיך את השושלת המפוארת.

הרצון לבנות את “החדש”, “השונה”, “האחר” יצר את מיתוס “הבראשית החדשה”, האחרת, שמקיף את כל מעגלי חייו ויצירתו: מהמיתוס הביוגרפי-האישי בשירי “ויהי” שבו תיאר את עצמו כמי שפתח עידן חדש, בראשיתי, דרך המיתוס הלאומי של שירי “גלבוע” ו“יזרעאל” שבהם תיאר את החלוצים בני תקופתו, תקופת העלייה השלישית, הבוראים עולם חדש בארץ-ישראל ועד המיתוס הקוסמי המעוצב בפואמות שבספרו הראשון ‘דְּוַי’ שבהן תיאר את הגלגול הבראשיתי החדש של האנושות שיבוא עליה קץ ובעקבותיו גם התחלה חדשה.

את עצמו הציג שלונסקי כמשורר בוהמיין, פרוע, פרום בגד ונעל, שופע לצון המשעשע את כל הסובבים אותו בהומור ובחידודי הלשון שלו. אולם שלונסקי היה גם איש העבודה הרצינית השוקד על שיריו ועל תרגומיו שליטש וערך ללא הרף. ניגוד זה הפליא את החוקר והמבקר דב סדן: “על מה ולמה רואה המתמיד הזה, העובד הנאמן והמסור להפליא, להסתיר ואפילו מעשה הפגנה, את דיוקנו כאמיתו, דיוקן חמור-חובה וכבד-אחריות, מאחורי קלסתר קל וקליל – חידה היא האומרת פתרני”.⁵

דומה שסיפור חייו ושירתו של שלונסקי, המשורר שעל שמו נקראת שירת בני דורו, “דור שלונסקי-אלתרמן”, אינו מוכר דיו: סיפור חייו השלם הוא סיפורו של משורר רב פעלים, מרענן הלשון העברית, מתרגם חשוב, שתרם ליציקת דפוסי של התיאטרון הארצישראלי, אישיות רוחנית מרכזית בתולדות הספרות העברית, שהיה מעורה בחיים התרבותיים והציבוריים בארץ ונטל חלק פעיל במאבקים לשינוי פני החברה. הוא היה בין יוזמי הקמתה של הוצאת “ספרית פועלים” (1939), ממייסדי “צוותא” – המרכז לתרבות מתקדמת (1946), מפעיליה החשובים של מפלגת השמאל מפ“ם וחבר ב”תנועת השלום“. הוא היה “המאסטרו” – כפי שכונה בהערצה על-ידי סופרי דור תש”ח.

אולם בצד היסודות ההרואיים המרשימים שבסיפור חייו השלם אפשר להבחין גם ביסודות טראגיים הקשורים לחילופי הדורות וחילופי טעמים בספרות, ואולי גם ל“טראגיות של המהפכן, הנבגד בידי המהפיכה שחולל”.⁶ במחצית הראשונה של חייו נחשב שלונסקי כארצישראלי שבין משוררי הדור, מי שהכניס את ההברה הספרדית לשירה, מי שהכיר מנעוריו את החיים בארץ והיה בין חלוצי “העמק” (עמק יזרעאל). בשנות החמישים והשישים, כשהתבסס מעמדם של סופרי “דור תש”ח", הם היו “הצברים”, הארצישראלים ואילו הוא הפך לנציגם של דור האבות שנולדו “שם” וייצגו את הגלותי והמסורתי. מעמדו של שלונסקי השתנה והוא, שבנעוריו יצא בחריפות נגד ביאליק וסופרי דורו ומרד בהם, זכה בבגרותו ליחס דומה מהסופרים בני הדור הצעיר שביקשו להשליט נורמות חדשות בשירה.

בהיותו כבן 27 קבע שלונסקי כי חוק הוא שכל דור חדש מורד בספרות של הדור הקודם וכי הצעירים נושכים את הזקנים “באכזריות ילדותית” בזמן שצומחות שיניהם.⁷ באחרית ימיו השתנו פני הדברים: שלונסקי, שהיה מורה דרך ספרותי לבני דורו, ומי שצעירי “דור תש”ח" יצקו מים על ידיו, למד על בשרו כי חלק מהמשוררים שחנך וטיפח פנו לו עורף ואף יצאו נגדו. נתן זך, משורר מרכזי בדור הבא, המכונה “דור המדינה”, ברצותו לערער על מוסכמותיה של השירה המודרניסטית מבית מדרשו של שלונסקי, יצא בעיקר נגד שירת נתן אלתרמן, התלמיד שתפס במידה רבה את מקום רבו והיה נערץ ואהוב על סופרי דור תש"ח. כינויו “המאסטרו” ביטא בתקופה זו לא רק הערצה אלא אף זלזול ולגלוג.

אולם סיפור המחצית הראשונה בחייו של שלונסקי, המתואר בספר זה, הוא הסיפור של פריצת הדרך: זהו סיפורו של המשורר החדשן והמורד כשהוא מלא מרץ ותנופת נעורים, כותב, מתרגם ופועל בשדה התרבות העברית ואץ בדרכו אל הפסגה כדי לרשת את מקומו של ביאליק בשירה העברית. אינדיבידואליסט מושבע שבחר לפעול בתוך חבורות ספרותיות מלוכדות, אדם שהצליח לשנות היררכיות, להעלות את הספרות והסופרים למקום מרכזי בסדר היום הציבורי ולהוכיח לחברה החלוצית כי הסופר והספרות ובניין המרכז התרבותי חשובים לא פחות מבניינה החומרי של הארץ. ניתן לומר כי מטרתו זו של שלונסקי הושגה במחצית הראשונה של חייו. “מצד גודלה וברכת השפעתה של התרומה שתרם שלונסקי לספרות ישראל לא ישווה אליו איש מבין היוצרים שקמו לספרות זו מאז עבר מרכזה מן הגולה לארץ-ישראל”, כתב עליו נתן אלתרמן, “גם הכישוף שחולל מגעו בלשון העברית החדשה […] אינו רק עניין של לשון גרידא […]. תחיית העברית חייבת לו חוב שאין לשערו כלל. הוא שיווה לה חושים שלא היו לה, כלי תפיסה שלא ידעה, יצרים שלא שיערה”.⁸

שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, שבהן מתמקדת ביוגרפיה זו, הן השנים שבהן הצליח שלונסקי לשנות את פני השירה ובהן התבסס מעמדו כאבי האסכולה של השירה המודרניסטית בארץ, עד כי בצדק קבע הסופר ישראל כהן כי “השירה שלאחר שלונסקי תהיה אחרת מזו שלפניה”, וכי שלונסקי פתח אסכולה ונוסח חדש בשירה העברית ו“השפיע לא רק על חסידיו אלא גם על מתנגדיו”.⁹ לאחר מותו של שלונסקי כתב עליו נתן זך, מי שהתנגד באופן נחרץ לנוסח שירתו: “עמוק-עמוק חרת שלונסקי את רישומו על פני דרכה של השירה העברית במחצית הראשונה של המאה”.¹⁰

 

פרק א': “נולד לאבא-אמא ילד יהודי” בית ההורים (1900–1905)    🔗

אברהם דוד שלונסקי נולד בה' אדר ב' תר“ס (6.3.1900). לידתו בראשית המאה העשרים הייתה בעיניו אירוע גורלי, והוא ראה בתאריך שבו בא לאוויר העולם סמל, סימן ואות לייעודו. אין זה מקרה, חשב, שלא נולד שנה קודם או שנה אחר כך אלא בדיוק בשנת 1900! שנת לידתו קבעה, לדעתו, את גורלו כמשורר יהודי, לאומי ואוניברסלי, שֶיכתוב שירה חדשה ההולמת את המאה העשרים – לא שירה פשטנית, אלא שירה שתהלום את מורכבותו של הדור וריבוי פניה של התקופה. הוא יהיה זה שיציג את גדולתו, אומללותו, הישגיו וכשלונותיו של הדור, הוא יגלם את דמותו של מי שנבחר להיות המשורר בה”א הידיעה – נושא דגלה של הספרות העברית במאה החדשה.

שלונסקי עיצב את “מיתוס הראשית”, הקשור לתאריך לידתו, בשירו “היה זה כה פשוט” (1933). לפי השיר לידתו הייתה לכאורה “לידה פשוטה”, שאין בה כל רבותא, והוא היה רק אחד מאלפי ילדים יהודים שנולדו באוקראינה בראשית המאה העשרים. אך משורות השיר עולה כי למעשה הייתה זו לידה מיוחדת במינה, המקבילה, אם במישרין ואם על דרך הניגוד, ללידתם ולילדותם של משה ושל ישו¹¹ – מנהיגים פורצי דרך שיצרו עידן חדש, “בראשית אחרת” ושינו את מהלכו של עם ועולם.

תאריך הולדתו היה חשוב ומשמעותי בעיניו במשך כל חייו. בבגרותו נהג בו זלזול כלפי חוץ, אך ציין אותו מדי שנה במסיבה קטנה ובשתייה הגונה בחברת בני משפחתו וידידיו. בשולי שירים לא מעטים רשם “אדר” – החודש שבו חגג את יום הולדתו, ורק הוא ידע כי ציון התאריך הטכני לכאורה הוא למעשה הטבעת חותם אישי נוסף, החשוב לא פחות מציון שמו כמחבר השיר. גם אחדים מספריו נקשרו ליום הולדתו ונחתמו בחודש אדר.

בהתאם לראייתו זו את עצמו ביקש לעצב גם את קורותיו, את מיתוס לידתו וילדותו לא רק כקורות חיים אישיים אלא גם כקורות חיים לאומיים, מוכללים, ההולמים את קורות חייהם של היהודים במזרח אירופה.

בראיון שנערך בשנת 1962 אמר:

הנה אני – בתוך מיליוני ילדים, ובהם הרבה רבבות ילדים יהודיים – נולדתי במזל או בחוסר מזל, בתקופה שבה התאריך הפרטי הוא גם תאריכו של עולם […]. כשנולדתי התחילה בעולם המאה הנפלאה והארורה, המאה העשרים. בהיותי בן חמש, בתקופת המעבר מינקות לילדות – פרצה ברוסיה המהפכה הראשונה, מהפכת 1905, ועמה ואחריה – הפוגרומים ביהודים; כשהייתי, יחד עם מיליוני ילדים אחרים, בן 13–14, כלומר על סף הנערות, ובמסורת שלנו גם תאריך של ראשית אזרחות יהודית, בר מצווה, פרצה מלחמת העולם הראשונה; בהיותי בן 17–18, הנער היה לבחור – שוב מהפכה. מהפכת 1917, ושוב פוגרום. ובן 21, עם ראשית הבגרות – תאריך התאריכים של דורי: העלייה לא"י, העלייה השלישית.

עובדה זו ששלבי התפתחותנו האישיים ביותר, האינטימיים ביותר, היו שלבי התפתחות השייכים לעולם כולו, היא שקבעה את גורלנו, את מחשבותינו, את שירינו. דורנו לא יכול להשתחרר אפילו לרגע קטן מן ההרגשה של ‘אני והעולם’, אני כחלק מן העולם, כנושא באחריות לעולם.¹²

הן מצד אמו, ציפורה לבית ברוורמן, והן מצד אביו, טוביה שליונסקי, היה אברהם נצר לשושלת רבנים מפוארת, ואילן היוחסין של משפחתו כלל למדנים ידועים מאנשי חב"ד שבאוקראינה. כיום ניתן לשחזר רק את חלקה הקטן, משום שבני משפחת שלונסקי מעולם לא תיעדו את שושלת הרבנים לדורותיה.

משפחת שליונסקי    🔗

דב-בר, סבו של טוביה מצד אביו (סבא-רבא של אברהם שלונסקי), היה ה“חוזר” של הרבי בעיר קרמנצ’וג בחבל פולטבה שבאוקראינה. ה“חוזר” נחשב לאישיות מכובדת בחסידות חב“ד, ורק למדנים גדולים בעלי זיכרון מעולה היו מתכבדים בתפקיד זה. על ה”חוזר" הוטל לחזור בדייקנות על דברי הרבי למען אנשי הקהילה שלא הצליחו לשמוע אותו, ולעתים אף להרחיב, להסביר ולפרש את הדברים העמוקים של הרב, שנאמרו בתכלית הקיצור.

גם לפסיה, סבתו של אברהם שלונסקי ואמו של טוביה, הייתה שושלת יוחסין מפוארת. היא נחשבה בעיני בני הכפר כצדקת גדולה, הקפידה על מצוות הדת קלה כחמורה ונהגה לצום יום בשבוע. טוביה, אביו של שלונסקי, רמז לשושלת היוחסין שלה בתארו את אברהם שלונסקי כ“בן, בן בת בתו של חסיד”. הייתה זו דרכו להדגיש שמצד סבתו זו נמנה שלונסקי עם הדור החמישי של חסידי חב"ד החשובים.¹³

בעלה של פסיה, אשר-זליג, אביו של טוביה, היה כמעט ניגודה הגמור. בני המשפחה ראו בו אדם קל דעת, תמהוני ורגזן שאהב את הטיפה המרה. סבא אשר-זליג וסבתא פסיה היו שונים באופיים ובדעותיהם ורַבּוּ ביניהם החיכוכים. בעיני הסבתא ובעיני רבים מבני העיירה נראה היה אשר-זליג כמי שמזלזל במצוות הדת, אפיקורס להכעיס, הולל, מופקר, אדם שאינו דואג למשפחתו. לא ידוע כמה ילדים היו להם. מלבד בנם טוביה (טֶבְיֶה, כפי שקראו לו כולם), אביו של שלונסקי, שנולד בשנת 1874, ידוע שהייתה להם בת בשם תמרה.

משפחת ברוורמן    🔗

אמו של שלונסקי, ציפורה – ציפה בפי בני משפחתה – נולדה בפברואר 1878 להוריה חנה וטוביה ברוורמן. משפחתה של חנה הייתה משפחה חב"דית מכובדת, שכללה למדנים חשובים והייתה מיוחסת אף יותר ממשפחת שליונסקי. המשפחה התגוררה בעיר ניקוֹלַייב, לחופי הים השחור, בפלך חרסון שבאוקראינה. אביה של ציפורה, טוביה, היה איכר ואישיות חשובה ומקום מושבו היה ככל הנראה, בכפר דוֹבְּרוֹיָה (דוברינקה), ששכן סמוך לניקולייב. אנשי כפרו נהגו לכנותו בשם “טוביה החכם”.

קרוביה החשובים ביותר של משפחת ברוורמן היו בני משפחת שניאורסון – הוריו של מנחם מנדל שניאורסון, לימים “הרבי מלובביץ'”. שתי המשפחות, ברוורמן ושניאורסון, נמנו עם צאצאיו של ר' אברהם דוד לאוואט והוא היה החוליה שקישרה בין משפחות שליונסקי-ברוורמן-שניאורסון.

ר' אברהם דוד לאוואט (1814–1890), בנו של רבי יהודה ליב לאוואט, היה אישיות חשובה בקרב חסידי חב“ד. הוא היה תלמידו של ר' מנחם מנדל שכונה “הצמח צדיק”, הרבי מלובביץ' השלישי. לאוואט היה אדם רב-פעלים, נערץ, אהוב על הכל ושמו יצא למרחוק. הוא הצטיין בשכלו החריף, בכשרונותיו ובידיעה רחבה בתלמוד כמו גם בצִדְקוּתוֹ ובטוב ליבו. לאוואט היה תחילה רב בעיירה רומנובקה שבפלך חרסון, וניהל שם כולל לאברכים.¹⁴ בהיותו כבן שלושים וחמש התמנה לרב בקהילת ניקולייב, ובמלאת לו ארבעים הכירה הממשלה הרוסית ביושר ליבו ובכשרונותיו ומינתה אותו ל”רב מטעם" בניקולייב ובארבעים קולוניות-מושבות אשר בסביבה. במשרתו זו כיהן עד יומו האחרון. ר' אברהם דוד לאוואט פעל רבות למען בני קהילתו ולמען היהודים בכל מושבות חבל חרסון בענייני רוח וחומר. כשפרצה מגיפה בעיירות שבתחום פעילותו, קם הרב ועבר ביניהן, בהשתדלו להביא עזרה ולמצוא מזור לחולים. הוא דאג להשיג רופאים ותרופות והצליח להציל נפשות רבות. על פעלו זה כיבדה אותו הממשלה הרוסית בשני אותות הצטיינות, של כסף ושל זהב, והכתירה אותו בתואר “אזרח כבוד”. לאוואט פרסם שישה ספרים, שזכו לתפוצה בקהילות ישראל, וביניהם הספרים ‘קב ונקי’ (שעסק בהלכות גטין) וספר הלכות חב“ד ‘בית אהרן’. מלבד זאת הדפיס סידור מיוחד, שנתחבב ונפוץ ברחבי רוסיה. בגלל ידיעותיו הרבות כינוהו רבים “אנציקלופדיה מהלכת”. לאוואט, כמו דב-בר, סבא רבא של אברהם שלונסקי מצד אביו, שימוש כ”חוזר" לרבו מנחם מנדל שניאורסון “הצמח צדיק”, והפיץ את תורתו באזור ניקולייב. כשנפטר הספידו אותו בעיתון ‘החבצלת’:

בניקאלאייעב גווע וימת בימים אלה ראש רבניה הרב הגדול בתורה וביראה מוהר“ר אברהם דוד לאוט ז”ל בעהמ“ח [בעל המחבר] ס' ‘קב ונקי’ ועוד כמה ספרים טובים ומועילים. שנים רבות שפט הרב המנוח ז”ל את עדתו, ויהי אהוב ורצוי לכל אחיו מאד גם בעיני פקידי הממשלה. בן ע“ה שנה היה במותו, תנצב”ה.¹⁵

הרב לאוואט נפטר באותו חודש שבו נולד שלונסקי, חודש אדר, ועל שמו נקרא המשורר: אברהם דוד שלונסקי. אולם למרות שנקרא על שמו, לא חקר שלונסקי ולא ידע מהי קרבת המשפחה המדויקת בינו לבין ר' אברהם לאוואט. בפעמים הספורות שהתייחס לנושא נהג לומר, כי הוא היה “כמדומה לו” סבא רבא שלו. אולם אברהם דוד לאוואט היה סבא של חנה, סבתו של שלונסקי מצד אמו. לפי זה הייתה ציפורה, אמו של שלונסקי, נינתו, ואברהם בנה היה דור חמישי לאברהם דוד לאוואט. ציפורה הייתה מיודדת מאד עם בת דודתה חנה שניאורסון, לימים אמו של מנחם-מנדל שניאורסון, “הרבי מלובביץ'”. אביה של חנה שניאורסון, הרב מאיר-שלמה, ואמה של ציפורה, חנה, היו אח ואחות, ילדיו של הרב ישראל-לייב ינובסקי, ובנות הדוד חנה וציפורה הן נינותיו של הרב אברהם דוד לאוואט.¹⁶ בשיר “לך לך” התייחס שלונסקי, ככל הנראה, לסבא רחוק זה ותיאר את עצמו כנינו.¹⁷ מנחם מנדל (הרבי מלובביץ'), בנם הבכור של חנה ולוי-יצחק שניאורסון, ואברהם שלונסקי היו בני דודים מדור שני.

ציפורה ברוורמן וטוביה שליונסקי    🔗

על ילדותה של ציפורה ועל בני משפחתה לא ידוע הרבה. דב, אחיו של שלונסקי, הזכיר את דודו, אחיה של ציפורה, הלל-לייב, שנהג להגיב בשתיקה רועמת וממושכת על דברים שלא מצאו חן בעיניו ממש כמו אביהם, טוביה ברוורמן.¹⁸

למרות שגדלה במשפחה מיוחסת עם מסורת חב“דית מפוארת, הושפעה ציפורה מהרוחות החדשות שנשבו ברוסיה בסוף המאה התשע-עשרה, והפכה לנערה מרדנית, שהדת אינה תופסת בעולמה מקום חשוב. מגיל צעיר נמשכה אחרי התנועות המהפכניות שהיו אז ברוסיה, והצטרפה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ס.ד.), שבדרך כלל אהדה את היהודים והיו לה תומכים רבים באוקראינה. בגיל שש-עשרה הייתה ציפה נערה מרשימה, תוססת ומרדנית. בין פעולות המרי המחתרתיות שבהן השתתפה היה גם פירוק של מסילת ברזל, פעולה שנועדה לשבש את החיים במדינתו של הצאר.¹⁹ בשלב זה של חייה פגש אותה טוביה שליונסקי באחת מנסיעות העבודה שלו. טוביה היה בחור מיוחד במינו: צעיר משכיל, תלמיד חכם חב”די, מוכשר ובעל דעות מודרניות ומתקדמות. חזותו הייתה מרשימה: גבה-קומה היה ובעל עיניים בהירות וטובות מבט. טוביה היה רואה חשבון ונהג לנסוע לעיירה ניקולייב כדי לעזור לאיכרים היהודים לנהל את חשבונותיהם, וכך הגיע גם לבית משפחת ברוורמן. ציפה, הבחורה היפה והתוססת, מצאה חן בעיניו מאד והוא ביקש לשאת אותה לאישה. טוביה מיהר לחזור לבית הוריו וביקש מהם לסיים את השידוך. אביו, אשר-זליג, נסע לניקולייב לחתום תנאים ולהשתתף במסיבת האירוסין. משפחת הכלה האמידה לא חסכה במאכל ובמשקה במסיבת התנאים ואירחה את אשר-זליג ברוחב יד. אשר-זליג חזר מרוצה מאד מהמפגש כשבאמתחתו קְנִיש גדול (מאפה בצק ממולא). בעזרת הקניש קיווה להוכיח לאשתו באותו ובמופתים עם איזו משפחה מוצלחת התארס בנו. אשתו פסיה התבוננה בו בעיניה הקרות וסיננה בשאט נפש: “האָסט פארקויפט דיין זון פאר א קניש” (“מכרת את הבן שלך בעבור קניש”). ייתכן שהשידוך לא משך את ליבה משום ששמה של הכלה הצעירה כבר הלך לפניה כנערה מרדנית ומהפכנית, שלא הקפידה על חוקי הדת. אבל גם פסיה נאלצה להודות, כי במשפחתה המיוחסת של ציפורה אין כל פגם. יש לשער כי גם “צד הכלה” היה מרוצה מן השידוך, משום ששתי המשפחות היו משושלת חב"ד המפוארת. הוריה של ציפורה ביקשו למהר ולהשיאה משום שהתנגדו לדרכה העצמאית. לפי אחד הסיפורים שהתגלגל במשפחה היה בעברה “כתם שחור”, ונעוריה ההרפתקניים כללו גם התאהבות בנהג קטר, שהצטרפה אליו בנסיעתו להפיץ את כרוזי המפלגה.²⁰ הוריה קיוו שדעתה תתיישב עליה לאחר נישואיה והיא תרפה מפעילותה המהפכנית.

ומה עם ציפה עצמה? ייתכן שנישאה בגיל צעיר, כפי שהיה נהוג באותן שנים, משום שהתאהבה בצעיר יפה-התואר המשלב מסורת עם מודרניות, שיכול להשביע את רצונו של אביה החב"די (שאף שמו היה טוביה) וגם את רצונה שלה בהיותו בקי גם בספרות הרוסית האהובה עליה – וייתכן שנכנעה ללחץ משפחתה שביקשה לראות אותה נשואה ומיושבת בדעתה; ואולי ביקשה לצאת לחיים עצמאיים ובחרה בדרך היחידה כמעט שהייתה פתוחה לפני צעירה יהודייה ממשפחה טובה בסוף המאה התשע-עשרה. בין כך ובין כך ציפורה בת השבע-עשרה וטוביה בן העשרים ואחת נישאו בשנת 1895. בתמונה מתקופת חתונתם של ציפה וטֶבְיֶה ניצבים בני הזוג זה בצד זה. היא – בשמלה בנוסח התקופה, עם צווארון גבוה, סגורה ורכוסה בצניעות, חוש ההומור שלה מוסתר היטב, ומבטה רציני, כאילו מבינה שמעתה תמו ימי החופש הפרועים שלה; הוא – מתבונן הרחק ומשקף את יפי-נפשו, את האידיאלים שאליהם שאף כל ימיו ואת עדינותו התקיפה.

טוביה שליונסקי: מחסיד חב"ד לחסיד אחד העם    🔗

לכאורה נראה החתן הצעיר, טוביה, כאחד מחסידי חב“ד, שכל עולמם תורת רבם. אולם עוד לפני שפגש טוביה בציפורה כבר קרע לעצמו צוהר לעולם ההגות והספרות העברית המודרנית. בהיותו כבן חמש-עשרה פגש לראשונה בתורתו של אחד העם, ומפגש זה היווה נקודת מפנה משמעותית בחייו. כשהיה טוביה נער כבן שמונה-עשרה הלך והתגבש רעיונו של אחד העם בדבר הפיכת ארץ-ישראל ל”מרכז רוחני“, “מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת הגוף וטהרת הנפש”.²¹ רעיון זה השפיע עמוקות על טוביה והוא דבק בתורתו של אחד העם. טוביה הצטרף לחסידי אחד העם בתקופה שאגודת “בני משה” – אגודה סודית, אליטיסטית ואקסקלוסיבית שיסד אחד העם – כבר דעכה. כדי להביע בכל זאת את הזדהותו עם תנועת “בני משה” וערכיה הגדיר טוביה את עצמו ואת חבריו כ”נכדי משה" – צאצאיו הרוחניים של אחד העם.

הערצתו של טוביה לאחד העם ולתורתו לא גרמה לו לפנות עורף לתורת חב“ד. כל חייו העריך טוביה שליונסקי את חסידות חב”ד, התגאה בהיותו נצר לשושלת רבניה וביקש להנחיל לבניו את מורשת חב“ד. מעולם לא נטש את הדת לחלוטין ולאורך חייו ראה את עצמו כאדם מאמין. עם זאת שינתה התוודעותו של טוביה לתורתו של אחד העם את חייו מן הקצה אל הקצה. דאגות הפרנסה נטלו אמנם את רוב זמנו, אולם מאז נישואיו חש כי הדת החשוכה והקנאית, צרת האופקים, אינה מספקת את רוחו המבקשת להמריא לשחקים. אחד העם ותורתו היו בשבילו תורה חדשה ודת חדשה. ביקורו של אחד העם בקרבת כפר מגוריו זירז את הצטרפותו כחסיד אדוק למעריצי אחד העם, והוא הרגיש שעבר “מעולם חב”ד לעולם עפ”ד" [“על פרשת דרכים”], כשם מאמרו המפורסם של אחד העם. “עולמי הישן נחרב”, כתב טוביה לאחד העם בזמן שהייתו בעיר ראדושקוביצ’י (Radoshkovichi) שבבילורוסיה, “והצלתי ממנו רק את התלהבותו של חסיד חב”די ואת בקשת האמת“.²² דבריו אלה משקפים את הלך רוחו של טוביה בזמן כתיבת המכתב, אך לא את יחסו האמיתי לחב”ד. כל חייו ניסה להעלות על נס את תרומתה של חב“ד כתנועה רעיונית חשובה, הרבה לצטט מתורת חב”ד בהרצאותיו ובמכתביו לבניו דב ואברהם, וטען כי גדולי הסופרים העבריים כמו י“ל פרץ ומ”י ברדיצ’בסקי גרמו עוול לחסידות חב“ד. לדבריו נתנו הסופרים “תמונות מזהירות מלאות שיר ופואזיה מחיי החסידים ורביהם” אבל פסחו “על החלק היותר רציני”, על תורת חב”ד.²³ תורת חב“ד האמיתית הייתה בעיניו עמוקה ורצינית, פילוסופיית חיים שניתן היה לשלבה עם רחבות אופקים, ספרות ואפילו מדע. “האדם המוסרי יתרומם יחד עם אלוהיו מעל הפנתאיזם, מעל העולם ויחד עם העולם יהיה הוא מקומו של העולם ולא העולם מקומו. וזה מה שקוראים חסידי חב”ד ‘סובב כולי עלמא’”, כתב טוביה.²⁴

בשנת 1899, כשנה לפני שנולד אברהם, החליט טוביה שליונסקי לעשות מעשה וכתב לרבו הנערץ אחד העם. “תודתי לך בעד הנשמה החדשה שנפחת בי”, כתב לו בהתרגשות, “אתה יצרת ואתה בראת מאין ליש”. שני מכתבים נוספים כתב לאחד העם בשנת 1899. במכתביו ניכר כי עומד הוא כתלמיד לפני רבו ועם זאת גם בהעריצו את המורה הדגול אינו חושש להקשות קושיות על תורתו, לבקש תשובות ולהציע את השקפתו שלו. אחד העם, ככל הנראה, לא ענה על שלושת המכתבים של מעריצו הצעיר. אולם התלהבותו של טוביה לא שככה; הוא וחבריו ביקשו לכוון את חייהם על-פי המסה המניפסטית “דרך החיים” שכתב אחד העם. למרבה הצער לא הצליחו הצעירים להשיג את המאמר, ובשנת 1903 כתב טוביה לאחד העם מכתב נוסף וסיפר לו שהוא משתוקק לקרוא את מאמרו “דרך החיים” ולא הצליח להשיגו: “הנני מעיז לבקש ממך, מורי, לצוות על מזכירך להעתיק העתקה ממאמרך ‘דרך החיים’ בשבילי”.²⁵ הפעם נענה אחד העם לבקשת מעריצו. הוא ברר אצל ידידו הרב פריידנברג, שהיה אז הרב מטעם של קהילת קרמנצ’וג, מי הם אותם צעירים שפנו אליו, ולאחר שהרב המליץ עליהם כעל צעירים “ראויים”, ציווה לאחד מעוזריו להעתיק את “דרך החיים” מהחוברת ‘סֻכָּה’, שהייתה בידיו, ושלח אותו לטוביה. על המאמר, הכתוב בכתב יד על נייר של הפירמה “ויסוצקי”, שמר טוביה כעל אוצר יקר בכל נדודיו והביאו עימו ארצה. לאחר מותו המשיך לשמור אותו בנו אברהם, יחד עם מכתבי האב ומסמכי משפחה יקרים אחרים.

תורת אחד העם פתחה לפני טוביה גם את הגישה לספרות העברית ולספרות הרוסית, והוא ניצל את שעות הפנאי המועטות שלו לקריאה מרובה בספרים שאסף לספרייתו המפוארת. בצד למדנותו ואהבת הספר שלו היה טוביה איש מעשה מוכשר שדאג לפרנס את בני ביתו בכבוד. עם זאת השתדל לא לשקוע רק ב“חולין” ולהמשיך להתעניין בספרות, בפוליטיקה, בחב“ד ולשלב בין “החומר” ל”רוח“. הוא שילב עיסוק בכספים ובניהול עם אהבת התרבות, היה יהודי חם בכל רמ”ח אבריו ואיש העולם הגדול, בעל אוטוריטה ועם זאת אדם פתוח, מאמין וביקורתי כאחד. טוביה היה בקי גדול בספרות היהודית בת הזמן כמו גם בספרות הרוסית והאוקראינית. עדות לבקיאותו בספרות האוקראינית הוא תרגומו לסאטירה בשם “יום הדין”, פרי עטו של המשורר האוקראיני הנודע איבן פרנקו (1856–1917). טוביה היה גם מוסיקלי מאד וניגן בכינור. “משורר, חזן לעת-מצוא ומלחין עממי”, תיאר אברהם שלונסקי את אביו.²⁶

מתוך רצון לעזור להפצת הספרות העברית נטל טוביה על עצמו להיות סוכן לכתב-העת ‘הַשִּׁלֹחַ’ באזור מגוריו, שלא על מנת לקבל פרס. “רוצה אני שיתפרס [‘השלח’] במידה מרובה בינינו ותרב הדעת ויתבררו דברים רבים ויתפשרו הקצוות”, כתב לאחד העם.²⁷

“ואמא איננה תמיד איננה”: משפחת שליונסקי בקריוקוב    🔗

הזוג טוביה וציפורה שליונסקי התיישב לא רחוק מהוריו של טוביה, בכפר קְרְיוּקוֹב (Kryukov), ששכן בחבל פולטבה על הגדה הימנית של נהר הדניפר. הדניפר רחב-הידיים מילא תפקיד חשוב בחייהם של בני הכפר והיה מקור חשוב לכלכלתם, אולי מדי פעם היה עולה על גדותיו, שוטף את הבתים, והיה צורך לחלץ את התושבים ולהעבירם למקום בטוח.²⁸ קריוקוב נחשב לפרבר של העיר קְרֶמֶנְצ’וּג וקוּשר אליה על-ידי מסילת רכבת וגשר באורך קילומטר שהוקם מעל הדניפר. בקרמנצ’וג הייתה קהילה יהודית גדולה שמנתה כ-30,000 איש והיוותה כמחצית מתושבי העיירה. טוביה עבד בקרמנצ’וג וניהל את עסקיו של גביר חב“די סוחר-עצים במפעל לניסור עצים של חברת א”ל קרול ובניו.

בינתיים התרחבה המשפחה. הילדים החלו לבוא בזה אחר זה, ותוך תשע שנים ילדה ציפורה שישה ילדים. לכל הילדים, מלבד לאברהם, היה שם עברי (או יידי) ושם לועזי: הבן הבכור, דב, נקרא בגרסה היידית בשם “בער” (לעתים גם דב-בער) וכונה בפי כל “בוריה”. הוא נולד כשנה לאחר הנישואים, באסרו חג פסח תרנ“ו, 1896, כשהייתה ציפורה אמו כבת שמונה-עשרה. דב-בר נקרא כך על שם סבו מצד אביו.²⁹ זמן מה למד ב”חדר מתוקן" ואחר כך בבית ספר למסחר בקרמנצ’וג. פיסת הווי משפחתי מתקופת ילדותו של בוריה נשמרה בתוך מכתבו של טוביה. בנוסטלגיה הזכיר טוביה לבנו בוריה, שכבר היה אז סטודנט, כיצד שיחק עימו בינקותו ולימד אותו לקרוא תוך כדי משחק: “‘בעלעל הטטן’ [ברל הקטן] זוחל על ארבע על הרצפה ואני עימו. ושתי אותיות גדולות על שני פיסות נייר א‘, ב’ מתגוללות בינינו. אני מראה לו ומקריא לו: ‘א, ב’, הלא זה לא כבר היה הדבר (בקריוקוב בחצרו של טטלבוים?)”.³⁰

כשנה אחר כך, ב-1897, נולדה מרים, שהכל קראו לה “מניה”. היא תוארה בפי בני משפחתה כילדה ביישנית, נחבאת אל הכלים, חסרת ביטחון עצמי ושקטה מאד, ולימים גדלה, לדבריהם, מוזרותה. לא ברור אם מניה נולדה עם מום או פיגור קל, שבאותן שנים לא ידעו לטפל בו, או עברה טראומה קשה ובעקבותיה נגרם לה נזק נפשי. המשפחה ראתה בה במשך כל חייה דמות אהובה מאד, אך ילדותית ותלותית. כשנה אחר כך, ב-1898, נולדה פניה, שכונתה במשפחה גם “פאני” ובפי אביה גם “פייגע”. כשנתיים אחר כך, ב-1900, נולד הבן השני, אברהם-דוד, שכונה בפי בני המשפחה גם אברם, אברהמל’ה או אברמצ’יק – לימים המשורר אברהם שלונסקי. אחריו נולדו לטוביה ולציפורה שתי בנות נוספות: בשנת 1902 או 1903 נולדה יהודית, ששמה הלועזי היה אידה, ולימים, כשהפכה לזמרת, השתמשה בשם הבמה “נינה ואלרי”.

ב-1905 נולדה בת הזקונים רחל, שכּונתה במשפחה “רוזה”, ובסוף שנות העשרים שינתה את שמה לוֶרדינה – שם שהמציא, ככל הנראה, אחיה אברהם. שתי הבנות הצעירות, יהודית ורחל, היו קשורות מאד זו לזו. יהודית-אידה נחשבה לחצופה ולשובבה שבין ילדי המשפחה, ורחל-רוזה, המלחינה לעתיד לבוא, הייתה בת זקונים טיפוסית, שהעריצה את אביה ופונקה על-ידי הוריה, אחיה ואחיותיה.

ביתם של טוביה וציפה היה בית תוסס ומתסיס: בית יהודי, ציוני, פוליטי, פתוח לתרבות המקומית, האוקראינית וגם לתרבות העולם. לימים תיאר אותו שלונסקי כבית מסורתי, לאומי “אך לאו דווקא דתי”.³¹ היה זה בית חם לפי דרכו, בית שבו אבא ואמא דאגו לששת הילדים ובמיוחד לחינוכם, ועם זאת בית יוצא דופן. ציפה לא נהגה כ“אמא יהודייה” טיפוסית השוקדת מבוקר ועד ערב על הליכות הבית והטיפול בילדים. תקוותם של הוריה שהנישואים יגרמו לה לזנוח את עיסוקיה המהפכניים התבדתה; גם לאחר הנישואים המשיכה ציפה בשלה. היא נקרעה בין גאוותה בילדיה המוצלחים ורצונה לגדל אותם לתפארת לבין הצורך שלה כאישה צעירה ומוכשרת לממש את אישיותה הסוערת גם מחוץ לכותלי ביתה. ציפה יצאה לעתים קרובות לעיסוקיה, ובבית נשארה חמותה, סבתא פסיה, ששלטה בכל ביד רמה. נוסף לכך היו בבית גם מבשלת ואומנת אוקראינית, ששרה לילדים שירי ערש עצובים, וממנה למד שלונסקי את השפה האוקראינית.³² בנפשו הרכה נחרתו המימרות העממיות והפתגמים שבהם נהגה לתבל את דיבורה.³³ כשגדלו מעט הילדים החלו להגיע לביתם גם מורה לעברית שלימד את הילדים הבוגרים: בוריה, מניה, פניה ואברהם. החינוך המיוחד ורב-הפנים שקיבל אברהם חלחל למעמקי נשמתו וקבע את דרכו בעתיד: הילד הרך בשנים קלט את שירי הערש האוקראינים, את התרבות הרוסית ששלטה בסביבתו ואת הדיבור העברי והחינוך המסורתי שעליהם הקפידו האב והמורה לעברית.

לימים שאלה רותי אשל, בתו של שלונסקי, את סבתהּ ציפורה, איך יכולה הייתה אישה ואם עם שישה ילדים להתפנות לפעילות מהפכנית, וסבתה ענתה לה כי “האומנת דאגה לילדים, המבשלת בישלה, המשרתת ניקתה את הבית, המשרת טיפל בכל העניינים שבחוץ”.³⁴

אברהם הקטן חש שהוא בודד ועזוב לנפשו. סביבו המה הבית מאחים ואחיות, והיו גם סבתא ואומנת, אך “אמא איננה. תמיד איננה”, כפי שכתב בטיוטה לשיר.³⁵ עמודי התווך של הבית, האם והאב, נעדרו – האם בעיסוקיה המהפכניים והאב בשקידתו על פרנסת המשפחה. סבתא פסיה לא הייתה תחליף נאות לאם. היא לא הייתה מרוצה מדרכה של כלתה והייתה תדיר רוטנת ונרגנת. אולם לא רק סבתא כעסה. בכפר כולו נשמעו לחישות על התנהגותה יוצאת הדופן של האם הצעירה המפקירה את ילדיה ויוצאת לעיסוקיה הבלתי-נשיים. ביתה של משפחת שליונסקי תואר על-ידי אחד מאנשי קרמנצ’וג כבית ש“היה הומה ורוחש, ובשעות הערב, כאשר האב, טוביה, היה פונה אל האסיפה הציונית, והאם, ציפורה, אל המועדון הסוציאליסטי, היו הילדים עורכים בבית ‘סדר’ משלהם…”.³⁶

טוביה אהב מאד את אשתו המיוחדת, והניח לה ללכת בדרכיה. הוא והיא השתדלו לגשר על הבדלי הדעות ביניהם, ועם זאת לשמור כל אחד על דרכו העצמאית. יום אחד – כך סיפרה ציפה לנכדתה נעמי שנים רבות מאוחר יותר – הלכו ציפה וטוביה לקונצרט בעיר, אלא שבניגוד למקובל הם לא הלכו יחד אלא כל אחד בנפרד. היא הלכה עם חבריה המהפכנים והוא עם ידידיו. טוביה וידידיו ישבו במקומות מכובדים באולם, ואילו ציפורה וחבריה ישבו, כיאה ל“פרולטרים”, במקומות זולים ביציע. היא הסתכלה למטה וראתה את טוביה ומבטיהם נפגשו. במחווה אימפולסיבית – ספק רומנטית ספק מעשה משובה – זרקה ציפורה לבעלה את פרח הציפורן האדום שהיה בידה. אהבה? – כן, היא אוהבת, אולם ללא ביטול האישיות! ³⁷

בהתקרב שנת 1905 הייתה ציפורה בהריונה השישי והאחרון עם בת הזקונים רחל-רוזה-ורדינה. אך הריונה לא רק שלא גרם לה לעזוב את פעילותה המחתרתית, אלא שימש מסווה מצוין. איש לא יחשוד באישה הרה, כך קיוותה. היא ניצלה את בגדיה הרחבים ונשאה על גופה עותקים של כתב-העת המהפכני האסור בשם ‘איסקרה’ (“ניצוץ”), בעריכתו של לנין. כשהעותקים מוסתרים היטב בחיקה הלכה לבית-חרושת, כדי להפיץ את הרעיונות המהפכניים בקרב הפועלים. אולם נראה שהפעם הגדישה את הסאה, ועוררה עליה את חמתם של יהודי הכפר והם נזדרזו לספר לטוביה, כי ראו את אשתו ההרה מחביאה חוברות אסורות וכרוזים. הפעם כעס טוביה מאד על שסיכנה את עצמה ואת ילדיהם והחליט לשים קץ לדבר. הוא לא הרפה ממנה עד שהבטיחה לו בהן צדק, כי תפסיק לחלוטין את עיסוקיה המהפכניים. אך עוד בטרם הסתיים הוויכוח פרצו לבית אנשי הבולשת הרוסית לחפש את הכרוזים הבלתי-לגאליים שהוחבאו בו. עוד הם מסתובבים כה וכה והופכים את כל חפצי המשפחה, ניגש אליהם אברהם בן החמש וביקש בתמימותו הילדותית לעזור להם. תאוותו לדפי דפוס ולניירות צבעוניים הביאה אותו לכך שייטול כמה מהעיתונים ומהכרוזים ויטמין אותם בשידתו הפרטית, ועתה, כשראה אותם טורחים ומחפשים ניגש אל אחד מאנשי הבולשת, משך בשרוולו וקרא “דוד, דוד, הנה כאן, יש אצלי ניירות”… לפי המיתוס המשפחתי, גרם אברהם הקטן למאסרה של אמו. לימים סיפר, כי טרם צאתה את הבית נתנה בו האם מבט של כעס היה בו אלא אהבה רבה. בשירו “תובל-קין בחצר” נתן ביטוי למאורע זה שהטביע בו חותם בל יישכח, ותיאר לא רק כרוזים אלא גם אקדח לא חוקי שהטמינה האם המהפכנית:

וְעֶרֶב: וּשְׁנֵי אַלְמוֹנִים. וּפְקֻדּוֹת.

מָה הֵם חוֹפְשִׂים כָּאן – גַּמָּד וְכִפֵּחַ!

וְאֵיזוֹ חֻצְפָּה הִיא – סְתָם-כָּכָה לִשְׁדֹּד

מֵחֶדֶר שֶׁל יֶלֶד! – וְהוּא מִתְוַכֵּחַ:

"בְּרָגִים? זֶה שֶׁלִּי! קֻנְטְרֵסִים? כָּכָה – צְרוֹר…

הִנֵּה גַם אֶקְדֹּחַ (הַשְּׁנַיִם אָז עָטוּ!)

זֶה יֹפִי שֶׁל בְּרָאוּנִינְג! מוֹשְׁכִים – וְיוֹר-יוֹר!

אַךְ זֶהוּ שֶׁל אִמָּא, רַק תְּמוֹל הֱבִיאַתּוּ."

(מתוך: “תובל-קין בחצר”)

בסמוך לפרשת מאסרה של האם פרצה מהפכת 1905 ועימה הפוגרומים שפגעו ביהודי קריוקוב. המצב הכלכלי, שהורע עקב הפוגרומים, פגע גם במשפחת שליונסקי. נוסף לכך אחדים מתושבי הכפר, שכעסו על ציפה, האשימו אותה בכך שפעילותה המהפכנית הגבירה את האנטישמיות. “זי איז שולדיג, זי איז שולדיג” (“היא אשמה, היא אשמה”), קראו לעברה שוב ושוב.³⁸ המשפחה החליטה לנטוש את קריוקוב. זמן-מה ישבו בקרמנצ’וג³⁹ ואחר כך החליט טוביה לחפש את מזלו בעיר יקטרינוסלב, שבה קיווה להיעזר בקרובי משפחתם.⁴⁰

שלונסקי חי בקריוקוב רק עד גיל חמש, ועם זאת הטביע עליו הכפר את חותמו. זכרונותיו מקריוקוב היו מעורפלים ועמדו בסימן הפחד והאימה: אימה ללא קץ וללא גבול, אימה החובקת את כל עולמו וחודרת לבית המוגן, אימה שאין ממנה מפלט. מהזכרונות שסיפר ובשירים שכתב למעלה משני עשורים לאחר עזיבת קריוקוב ניסה לשחזר את תחושותיו בילדותו המוקדמת. ניכר בהם שעולמו המוגן והבטוח של הילד הקטן נהרס ללא תקנה. הוא הבין כי אין מפלט מהרשע, אין תמימות בעולם והסכנה אורבת בכול. לא ניתן לו זמן למשחקי ילדות תמימים ופשוטים. הילד ראה את העולם בדמות חיה טורפת השולחת אליו ציפורניים חדות לנקר את עיניו. המבוגרים התגלו כמשענת קנה רצוץ והילדות תוארה כילדות “עם הרבה דמעות ופחדים”. זיכרון ראשון מטושטש מאד היה לו ממהפכת 1905, בהיותו כבן חמש בזמן הפרעות. הוא זכר כמתוך חלום כיצד הסתירו אותו הוריו במרתפו של גוי, “ייתכן שזה היה הכומר”, סיפר.⁴¹

את זכרונותיו מהמהפכה שיקע בשירו “הדגל הקרוע”. לפי עדותו השיר יסודו ב“זיכרון מסוים מן הילדות”. “כשהייתי ילד בן 5 הייתה מהפכה ברוסיה, מהפכה שלא הצליחה ונגמרה בפרעות ביהודים”, כתב לילדי קיבוץ עין שמר, “וזוהי חוויית היסוד של שיר זה”. בשיר מתואר רחוב שדמם ודלתות שננעלו מפחד הפורעים. הילד הקטן שיושב בתוך הבית שומע קולות של ספק מפגינים ספק פורעים, ומזדעזע מכך שמי שהכוח בידו מסוגל להרוג בלא רחמים. בעיני שלונסקי הפכה סיטואציה מפחידה זו לסמל כל הרשע שבעולם, סמל ל“כל מקום וכל זמן, שבהם שולט הרוע, ושוחרי הטוב מניפים דגלם”.⁴²

בטיוטות שיריו, המתייחסים ככל הנראה לתקופת קריוקוב, תיאר את האם החסרה, שלא נמצאת בבית ועסוקה במאבק נגד הצאר. יציאתה מוטטה את בטחונו של הילד הקטן. הסבתא הרוגנת נמצאה תמיד, אך היא אינה רוצה ואף אינה יכולה להחליף את חמימות האם החסרה. בצד דמויות האם והסבתא, הנזכרות בטיוטות שיריו, מופיעה דמותה המסתורית של “סימה המטורפת”, שלא ידוע עליה דבר. בשתי טיוטות לשיר בלתי-גמור מתואר ילד קטן, מבוהל, שהעולם סביבו נראה לו גדול, מפחיד, מאיים, והוא עד לדין ודברים שאינו מבין אותם. מדוע נעדרת האם? מדוע סבתא רוטנת כל הזמן? ומיהי סימה המתוארת פעם כסימה המשוגעת טובת-הלב, ופעם כסימה המטורפת המחרפת ומגדפת את האם?

להלן שלושה קטעים מטיוטות השיר:

וְאִמָּא אֵינֶנָּה. תָּמִיד אֵינֶנָּה.

וְהֶחָצֵר גְּדוֹלָה, כְּמוֹ אִמָּא, כְּמוֹ… הַכֹּל!

וּבַחֶדֶר רוֹגֶנֶת=רוֹטֶנֶת בְּקוֹל

סַבְתָּא עַל צְאֶנָה וּרְאֶנָה.

הַיֶּלֶד יוֹדֵעַ עַל מִי הָרֶגֶן עַל אִמָּא

תָּמִיד עַל אִמָּא

וְסִימָה הַמְּטֹרֶפֶת

וְהִיא מְגַדֶּפֶת

אֶת אִמָּא.⁴³

האם סימה מייצגת את אנשי קריוקוב שכעסו על ציפה וטענו שהיא, בפעולותיה המהפכניות, הגבירה את האנטישמיות ותרמה לפרעות? האם אנשים כמו סימה גרמו למשפחת שליונסקי לנדוד ליקטרינוסלב? על כך אין עדויות מחוץ לטיוטות השיר.

“מיתוס הראשית” והשתקפותו בשירי “ויהי”    🔗

לימים בָּנה שלונסקי מיתוס ביוגרפי, המבוסס על אירועי חייו, והוא מהווה תשתית חשובה להבנת שלונסקי האדם והמשורר. מיתוס זה בולט ביותר במחזור שיריו “ויהי” (1933). זהו מחזור שירים אוטוביוגרפי במוצהר, בניגוד למרבית שיריו המופשטים של שלונסקי, ועל כן הוא יחיד במינו ורב חשיבות לבחינת המיתוס. שירי המחזור משקפים את ילדותו המוקדמת בקריוקוב, והם מעוצבים על-פי דגם בסיסי של סיפור חניכה: הילד, גיבור השירים, עובר שורה של חוויות והתנסויות הגורמות לו להתפכח מתום הילדות ולעצב את אישיותו כמי שנועד להיות משורר המייצג את תקופתו.

כותרת מחזור השירים “ויהי” וכן כותרת המשנה שלה, “פרק מאשל אברהם”, אוצרות בחובן משמעויות מרכזיות של המחזור ומפתח להבנתו. המילה “ויהי” היא לשון מקראית (ו' ההיפוך) ומכוונת ל“מיתוס הראשית”, ל“קדום” ול“ראשוני”. אולם שלונסקי רמז במילה זו גם למשמעות של “צער” או “צרה”, הקשורים לתקופת לידתו, ראשית המאה העשרים, על-פי חז“ל שדרשו כי “כל מקום שנאמר ‘ויהי’ – אינו אלא לשון צער”.⁴⁴ הקישור מתקיים גם בחלוקת המילה להברותיה: וי+הי, קריאת הצער “וי” ו”הי" לשון קינה ובכי.⁴⁵ לב ליבו של “מיתוס הראשית” הוא אפוא כאב ואימה אישיים ולאומיים, שמקורם באותו כאב ראשוני ובאימה העצומה שאפפו את שלונסקי בתקופת הילדות. חיזוק לכך נתן למצוא ברבות מיצירותיו וכן בדברים שאמר שלונסקי בעל-פה.

כותרת המשנה “פרק מאשל אברהם” רומזת אף היא למשמעות פרטית וסמלית-לאומית כאחד. “אשל” מתקשר לפסבדונים הקבוע של שלונסקי, שהוא קיצור שמו א' שלונסקי, אך “אשל אברהם” מקושר גם לאברהם אבינו ולאשל שנטע במדבר באר שבע,⁴⁶ ובכך מתחבר אברהם המשורר לאברהם אבי האומה. עץ האשל מייצג גם את “אילן היוחסין” של אברהם שלונסקי. מחזור השירים מבקש אפוא לגעת ב“ראשית”, ושלונסקי מעצב באמצעותו את עצמו ואת דורו.

השוואת מחזור השירים לקורות חייו של שלונסקי מלמדת, כי בשירים ניתן למצוא חומרים ביוגרפיים ברמות שונות של ייצוג ודיוק: מהם גלויים ומפורשים ומהם מרומזים, מהם מדויקים ומהם מיתיים. חומרים ביוגרפיים גלויים וברורים הם תאריך לידתו ומקום לידתו ומגוריו (ההדגשות שלי):

תאריך לידתו: “הָיָה זֶה הֵא אֲדָר, הוּא יוֹם צֵאתִי מֵרֶחֶם” (“היה זה כה פשוט”), וכן: “אַשְׁרַי וְאַלְלָי, כִּי יוֹם גִּיחוֹ מִתֹּהוּ / נוֹעַד לְהֵא אֲדָר אֲשֶׁר לִשְׁנַת תַּרָ"ס” (“סבא ז”ל").

מקום לידתו ומגוריו: “בִּכְפָר בְּאוּקְרָאִינָה / נוֹלַד לְאַבָּא-אִמָּא יֶלֶד יְהוּדִי.” (“היה זה כה פשוט”) וכן: “עַל מוֹשָׁב בְּאוּקְרָאִינָה / עַל פּוֹלְטָבָה פֶּלֶךְ.” ועוד בשיר זה: “כָּךְ הוּקַם הַכְּפָר הַפֶּלִי: / קְרִיוּקוֹב שְׁמוֹ לָנֶצַח.” (“ובכל זאת לא פשוט”), ועוד: “בֵּין קְרֶמֶנְצ’וּג לִקְרִיוּקוֹב – הִלּוּךְ שָׁעָה וְרֶבַע. / שָׁעָה וְרֶבַע גַּם בֵּין קְרִיוּקוֹב-קְרֶמֶנְצ’וּג” (“גבול החרדות”).

בשירים מופיעים אחדים מבני המשפחה: האב, האם וכן סבו מצד אביו. נוסף לכך מתוארת האווירה בבית, אירועים וחוויות מימי הילדות שהטביעו בו את חותמם. כל אלה עוברים תהליכי עיבוד וארגון שיריים, כדי להביא את מחזור השירים לכלל אחדות אמנותית וליצור את “מיתוס הראשית”.

תבנית התשתית של שירי “ויהי” היא לידתו של ילד-משורר-יהודי לתוך עולם שבו שולטים הפחד והאימה האינסופיים שאין מהם מפלט. הילד הקטן מתואר כמי שגדל בעולם מאיים וזר, שאפילו החומות של בית הוריו אינן יכולות לשמש חיץ ומחסום בפניו.

מוטיב הפחד שולט כמעט בכל שירי המחזור ומשמש רקע לצמיחתו של הילד-המשורר-היהודי. פחד זה, שעדיין איננו מובן די צורכו לקורא, מסביר בדיעבד מדוע אין האם שמחה על לידת בנה (“עַל כֵּן גַּם הוֹרָתִי בִּדְחִילוּ לֹא הִרְנִינָה”). האם יודעת, כביכול, את הסבל אשר צפוי לבנה, הרך הנולד, ומשום כך שמחתה על לידתו מהולה בצער.

שני השירים הראשונים במחזור, “היה זה כה פשוט” ו“ובכל זאת: לא פשוט”, מציגים את צמד המושגים “פשוט” ו“לא פשוט” מכמה היבטים: ה“פשוט” מתייחס ללידה כלידה “רגילה” של ילד שאין בה שום דבר מיוחד, והוא הצד הגלוי, ואילו “הלא פשוט”, שהוא הצד הסמוי עדיין מן העין, מעצים ומבסס את הידיעה שלפנינו לידה שאיננה פשוטה משום שהיא מתארת את לידתו של ילד שנועד לגדולות ולנצורות. ילד זה, בדומה למשה רבנו ולישו, שהשיר משווה בין לידתם וגידולם ללידתו וגידולו, יפתח תקופה חדשה בתולדות השירה. בנוסף, ה“לא פשוט” מבהיר לקורא כי לא היה זה פשוט כלל וכלל להיוולד ילד יהודי באוקראינה בראשית המאה העשרים, בתקופה של אימה ופרעות. אך הניגוד בין “פשוט” ל“לא פשוט” מתקשר לא רק ללידה, אלא גם לטענה מרכזית בפואטיקה של שלונסקי, ולטענת-נגד מרכזית של המקטרגים על שירתו. המקטרגים על שירתו טענו כי יש לשיר שירה “פשוטה”, מובנת, היוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב. ה“פשטות” כערך בשירה עמד בלב-ליבה של המחלוקת על השירה המודרניסטית החדשנית. רבים ממנהיגי הדור ונותני הטעם דרשו לגנאי את המורכבות וה“סיבוך” של השירה המודרניסטית, ושלונסקי יצא להגן על המורכבות והסימבוליות ולגנות את הפשטות הרדודה. בבניית המיתוס של לידתו עסק אפוא שלונסקי בעקיפין גם בסוגיה פואטית וניסה להראות כי ה“פשוט” וה“לא פשוט” הם שני צדדים של אותה מטבע, או שבאופן פרדוקסלי ה“פשוט” מכיל בתוכו את ה“לא פשוט” ולהיפך.⁴⁷

השיר השני במחזור, “ובכל זאת לא פשוט”, הוא מעין אגדה המספרת על היווצרותו של הכפר קריוקוב, מסבירה את אופיים המיוחד של בני הכפר, ובאמצעותם גם – את אישיותו המיוחדת של שלונסקי עצמו. לפי השיר נוצרו הכפר ואנשיו שעה שמתרמילו הקרוע של הלך מסתורי נשרו בתים, ובני הכפר, בדומה לאביהם מולידם, שרויים מאותו יום ואילך בסימן הקרע הנפשי, העצב והשכול. ההלך התמהוני הוא בעל מהות כפולת-פנים. מצד אחד הוא נראה כעני מרוד, חסר-כל, פרוע, בן דמותו של קין המקולל, אך בעת ובעונה אחת הוא גם אליהו המבורך. גם בתוך “הפַּן” של אליהו עצמו קיים ניגוד, שכן אליהו שבשיר אינו זה המתרץ קושיות ובעיות כמקובל לפי המסורת. להיפך, הוא עומד בסימן “תו התֵמַהּ”, התמיהה והספק. בריאת הכפר אף היא כפולת פנים, שכן הבתים הנושרים מתרמילו של ההלך הם בתי הכפר הממשיים ובעת ובעונה אחת גם בתי שיר.

נראה ששלונסקי תיאר את ההלך, בורא כפר הולדתו קריוקוב, כדמות שמממשת את השקפת עולמו שלו: אדם שיש לו שאלות יותר מתשובות, אדם הדבק בהשקפת עולם טראגית, עמוקה ומורכבת (ולא אופטימית, שטחית וקלילה). כיוון שלפי המיתוס הוא עצמו אחד מצאצאיו ונברא בצלמו ובדמותו, הרי יש בתיאור ההלך מעין השתקפות דמותו של שלונסקי עצמו כפי שרצה שתיחרת בזיכרון הקולקטיבי.

מורשתו של ההלך, שמאופיינת כ“תו השְׁכוֹל” והעצב, עוברת אל הילד בן דמותו של שלונסקי דרך סבו, המתואר בשיר השלישי “סבא ז”ל“. הסב, שהוא כנראה בן דמותו של אשר-זליג, סבו מצד אביו, מתואר כדמות רבת ניגודים וסתירות, בדומה להלך בורא קריוקוב. על-פי הפולקלור המשפחתי עבר הסב אשר-זליג מעין מהפך: יום אחד בליל חורף קר וסוער שהה שעות ארוכות מחוץ לבית, וחזר אדם אחר. לבני משפחתו הודיע כי בלילה זה “היה לו גילוי”. אולם גילוי זה לא היה התגלות האור האלוהי, אלא להיפך. היה זה גילוי שגרר אחריו שבר באמונתו, בהבינו שאין בעולם השגחה אלוהית. בעקבות חוויה זו התגברה מוזרותו ועימה גם הבוז שרחש לבני אדם ולגלוגו על הכול. הסביבה מצדה נידתה את הסב הכופר והקיאה אותו מקהלה. אשר-זליג החל להתגורר מחוץ לבית, בצריף מלא ספרים, תצלומים וקורי עכביש.⁴⁸ טוביה, שכבר היה אב לילדים כשקרה הדבר, החרים גם הוא את אביו לאחר ה”גילוי", ואסר על ילדיו ללכת לצריף של הסב. “אָבִי הָיָה שׁוֹתֵק לְעֵת זָכְרוֹ אֶת שְׁמוֹ”, העיד שלונסקי בשירו “יקיצה בבוקר”.

לפי השיר ראה שלונסקי בסב אדם מודרני יוצא דופן שהקדים את זמנו וגילה שהעולם ריק מאלוהות. הסב חשף את הסוד שהאדם חי ומתנהל בעולם ללא אלוהים, וגילוי זה היה בשבילו חוויה מזעזעת. את כאבו ופחדיו הסווה בבוז שהפגין כלפי אנשים ואת צערו ניסה להקהות בשתייה מרובה. כמי שחי בדור של אמונה תמימה, של אורחות חיים קבועים וברורים, היה הסב בלתי-מובן למשפחתו ולסביבתו.

מות הסב הדחוי מוזכר בהקשר אקראי כביכול כבר בשיר “מחלקה שלישית” (1930), שקדם ל“סבא ז”ל". בשיר זה, הקשור לנסיעתו לפריז באפריל 1930, תיאר שלונסקי ניגון נכאים ששמע במסעו באונייה, והניגון התקשר אצלו עם מסע קבורתו של הסב: “בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן, / וְהוּא שָׁחוֹר כָּל כָּךְ” – הארון שבו הובילו את סבו לקבורה. הילד הקטן לא הבין בדיוק את אשר לפניו, ורק חש, כי הסב נלקח אל “איזה שם רחוק, כאופק עיוורון”. כל חייו הזדהה שלונסקי עם דמות סבו אשר-זליג המנודה והדחוי. הוא ראה בו דמות טראגית, ואת עצמו ראה כנצר לסב זה, כממשיך דרכו, כמשורר של המאה העשרים, המאה החילונית, הספקנית והמפוכחת.

השיר החמישי, “גבול החרדות”, עומד כולו בסימן האימה. עולמו של הילד הקטן תחום בין שני מקומות קרובים: בין קריוקוב לקרמנצ’וג. הוא נע בין שניהם ומגלה כי המרחק בין קרמנצ’וג לקריוקוב הוא בדיוק שעה ורבע, ממש כמו המרחק בין קריוקוב לקרמנצ’וג:

בֵּין קְרֶמֶנְצ’וּג לִקְרִיוּקוֹב – הִלּוּךְ שָׁעָה וְרֶבַע.

שָׁעָה וְרֶבַע גַּם בֵּין קְרִיוּקוֹב-קְרֶמֶנְצ’וּג

הַיֶּלֶד לֹא הֵבִין, כִּי זֶהוּ חֹק הַטֶּבַע,

וּבִלְבָבוֹ חָשַׁב:

מַה מְּכֻשָּׁף הַחוּג!

לילד התמים נראה כי קביעות זו אינה חוק טבע אלא קסם, שבו יהא מהלך לעד: הלוך וחזור בין קריוקוב לקרמנצ’וג וחוזר חלילה. אך מתברר כי הקסם פג והילד, העובר את הגשר המחבר בין קריוקוב לקרמנצ’וג, עובר באופן סמלי גם את הגבול בין ילדות תמימה ומוגנת לילדות מפוכחת מלאת פחדים. מעבר זה הוא בלתי הפיך והילד לא יכול עוד לחזור אל הילדות המוגנת בחיק אבא-אמא. הוא הגיע לגשר, עבר אותו ויצא מהחוג הקסום. המרחק הנפשי בין קריוקוב לבין קרמנצ’וג ובין קרמנצ’וג לקריוקוב – איננו כפוף עוד לחוק הטבע ואיננו זהה. לאחר שחצה את הגשר המוליך מקריוקוב לקרמנצ’וג מגלה הילד את הזוועות שבעולם. האימה בשיר אינה רק אימה קונקרטית של הילד היהודי בתקופת הפרעות של 1905, אלא גם אימה קיומית המגלה לילד הרך כי העולם בחוץ שונה מחיקם החם של אבא-אמא, וכי “פֹּה – אַבָּא-אִמָּא. / וְשָׁם – מַשְׁחִיז הַגֶּבֶר צִפָּרְנֵי כַּפּוֹ.” עולמו המוצק של הילד נהרס ובמקומו מופיעה תחושה של אי יציבות, של איום מתמיד, גם כשהכל שקט ומקור האיום איננו נראה:

מֵאָז כְּאִלּוּ זָע מַסְוֶה מֵעַל כָּל חֵפֶץ,

מִכָּל מַרְאֶה-פָּנִים הֵצִיצָה הַזָּרוּת.

וְהוּא יָדַע מְאֹד:

כָּל דְּמִי הוּא נְדָן הַנֵּפֶץ.

עַל כֵּן הִקְשִׁיב בְּפַחַד לְכָל מִשְׁמָע וּרְאוּת.

כָּל עֵץ יָכוֹל פִּתְאֹם לְהֵעָקֵר, חָלִילָה,

וְהַבָּתִּים – לָמוּשׁ לְפֶתַע מִמְּקוֹמָם.

הילד בורח “אֶל בֵּין אַרְבַּע חוֹמוֹת אֲשֶׁר לְבֵית אָבִיו”, אך גם בתוך בית ההורים, המתואר בשיר השישי, “רמב”ם ובָּקוּנִין“, לא נעלמת האימה, וכל כותל בבית מתואר כ”גויל האֵימות".

הניגודים שהחלו בלידתו ה“פשוטה” וה“מיוחדת” כאחד נמשכים גם בתיאור ההשפעות המנוגדות שספג בבית הוריו, והשירים “רמב”ם ובקונין“, “זמר משבצ’נקו” ו”תובל-קין בחצר" במחזור “ויהי” מוקדשים להשפעות ולקונפליקטים, שעיצבו את השקפת עולמו כבר בשנות ילדותו והיוו גורם מרכזי בעיצוב אישיותו. בשיר “רמב”ם ובקונין" מתוארת שתי תמונות, התלויות על קיר בית ההורים ומסמלות את המסורת לצד המהפכנות: תמונת הרמב"ם בצד תמונתו של בקונין, האנרכיסט הרוסי (1814–1876):

הָעֶרֶב הִבְהִין בַּטְּרַקְלִין הַמְּדֻמְדָּם.

כָּתְלֵי בֵּית אַבָּא דִּכְּאוּנִי.

ר' מֹשֶה בֶּן מַיְמוֹן הַמְכֻנֶּה רַמְבָּם

צוֹפֶה אֶל מוּל דְּיוֹקֶן בַּקּוּנִין.

הדמויות של רמב"ם ובקונין מייצגות שורה של ניגודים: יהדות, דתיות, שמרנות ומסורת מול רוסיות, חילוניות ומהפכנות:⁴⁹

בַּטְּרַקְלִין הַמְדֻמְדָּם – בֵּין כְּתָלִים וְסוֹדוֹת –

נִגּוּן הַמִּקְהֶלֶת: “אֵי-אוּחְנִים”…

וּבְקֶרֶן-זָוִית – הָאָב וְהַדּוֹד:

הַשִּׁלֹּחַ…

חַבַּד…

מֶרְכָּז רוּחְנִי.

ארבע תרבויות מתערבבות בעולמו של הילד בשיר: התרבות הרוסית המסורתית מסומלת בשיר הזמר האוקראיני “אֵי-אוּחְנִים” ששרו מושכי הספינות בנהר הוולגה, וכן בשיר הזמר של שבצ’נקו – המשורר האוקראיני הלאומי. התרבות היהודית המודרנית מסומלת בכתב-העת ‘הַשִּׁלֹּחַ’ ובהזכרת “המרכז הרוחני” – פרי רוחו של אחד העם. תרבות חב“ד מסומלת בספר ‘התניא’ – ספרה הקדוש של תנועת חב”ד, והתרבות הרוסית המהפכנית מסומלת באותיות “אֶס-דֶּה” – ראשי התיבות של המפלגה המהפכנית הסוציאל-דמוקרטית ובזמירות הסוציאליסטיות ו“שירי העמלים” של האם.

כל אחד מההורים מייצג כיוון שונה: האב מייצג את היהדות והוא מתואר כאדם מסורתי, הרוכן על ‘התניא’ בעת לימודו: “עֶרֶב-עֶרֶב, כְּמִקֹּדֶם / אַבָּא שַׁח עַל תַּנְיָא” (“זמר משבצ’נקו”) לעומת האם המייצגת את המהפכנות:

"הַיֶּלֶד רוֹאֶה שְׁתֵּי כְּנָפַיִם: אֶס-דֶּה, כְּנֹגַהּ

עַל מֵצַח שֶׁל אִמָּא." שיאה הגלוי של ההתנגשות בין האידיאולוגיות המנוגדות מתואר כמאבק בין ספרים. בסיום השיר “רמב”ם ובקונין" שומע הילד התנגחות בין הספרים שבארון אביו. בין ספרי הקודש של הרבי מלאדי לבין הספרות הרוסית הקלאסית של פושקין:

וְהַיֶּלֶד שׁוֹמֵעַ בְּחוּשׁ, כִּי

בָּאָרוֹן מִתְנַגְּחִים מוֹהֲרָר מִלַּאדִי

עִם אַלֶכְּסַנְדְּר סֶרְגֶיֶבִיטְשׁ פּוּשְׁקִין.

בין הדמויות המשפיעות עליו בילדותו המוקדמת קבע שלונסקי גם את דמותו של תובל-קין, שלו מוקדש השיר התשיעי במחזור “ויהי”. דמות מקראית-ארכיטיפית זו, שנוצקה על-פי דמותו של תובל קין המקראי “לוטש כל חורש נחושת וברזל”,⁵⁰ תורמת למיתיזציה של מחזור השירים כולו. שלונסקי “ניצל” את האירוע הביוגרפי הקשה, שבו הסגיר, בהיותו ילד תמים ורך בשנים, את אמו המהפכנית למשטרה (ולפי הנרמז בשיר – גם את הגוי מִיכַיְלוֹ, שהשתייך לקבוצה המהפכנית), ובנה סיטואציה חדשה, המתארת את השפעתו של תובל קין על הולדת המשורר ושירתו החדשנית. תובל קין אינו רק לוטש ברזל, אלא גם המשורר הקדמון, שבמעבדתו נלטשים השירים, וממנו לומד הילד את “רזי היוצר”. “הסדנה” ו“הקורנס” – הם לא רק כלי אומנותו של חרש הברזל הקדמון, אלא גם של המשורר הקדמון שיושב “בסדנתו” ובעזרת “הקורנס” יוצר את השיר החזק, “הברזלי”. הילד רדוף רגשי אשמה על כך שלא ידע לשמור סוד והסגיר לאנשי הבולשת את סוד האקדח והכרוזים, והוא מכפר על חטאו בכך שהוא ממשיך את דרכו של תובל קין. המשורר הוא הילד שבגר וכותב עתה את שיר הברזל “הגברי”, החזק, ששורותיו מצניעות ואף מעלימות את החוויות ואת האירועים הביוגרפיים.

מחזור השירים “ויהי” פותח בלידת הנכד ומסיים במותו של הסב. הנכד, כממשיכו של הסב, עבר תהליך חניכה קשה ומכאיב. הוא יצא מן “החוג הקסום” של הזמן העומד מלכת והבלתי-משתנה של הילדות המוקדמת והגיע למקום שבו מושל הזמן האכזרי, המכלה הכל. בשיר המסיים את המחזור, “הלוח הארור”, מופיע אחד מסמליה המרכזיים של שירת שלונסקי, “האורלוגין”. הילד מנסה לשווא לעצור את מחוגי הזמן ואולי אף להחזירם אחורה, כדי שהחיים לא יזרמו הלאה בשטפם, וכדי שסבו יחזור לחיים. אך הוא לומד כי הזמן אינו עומד מלכת וכי הזמן חותך ומכרית את החיים, והוא השליט הבלעדי בהווייתו של האדם.

להשלמת “מיתוס הראשית” חשוב להוסיף את העיצוב השירי של דמות סב אחר, המנוגד לסב המוחרם והמנודה. דמות זו מופיעה בשיר “לך לך”, שנכתב בשנת 1926, שבע שנים לפני המחזור “ויהי”. סב זה מייצג את דמותו של המאמין התם, ישר הדרך, שהקשר שלו עם אלוהים הוא קשר ישיר, ותפילתו “עם קונו בלשון הקודש” נשמעת ומתקבלת.

נראה שאין זה בן דמותו של סבו מצד אמו, אלא שהוא עיצב את דמות “סבו היקר” על-פי שלוש דמויות: דמותו של אברהם דוד לאוואט, סבא-רבא של אמו – הצדיק והישר באדם, דמותו של האדמו“ר המפורסם לוי יצחק מברדיצ’ב (1740–1809⁵¹), שהפך לסמל לאהבת ישראל ודמותו של לוי יצחק שניאורסון, קרובו של שלונסקי ואביו של מנחם מנדל שניאורסון, שהיה גם הוא צדיק, תמים וישר דרך. שלוש הדמויות התערבבו יחד ויצרו את הדמות האידיאלית של המאמין הגדול, המתהלך עם אלוהים ואדם ביושר ובתום. דמות סמלית זו של המאמין הנצחי היא הדמות ששלונסקי העריץ כל חייו, אך בו בזמן ידע כי הוא, האדם והמשורר בן המאה העשרים, רחק ממנה מאד ולעולם לא יוכל לשוב ולהתקרב אליה, משום ש”נפשו כמזוזה שנמחק לה ‘שדי’", והוא אינו “הָרַב לֵוִי-יִצְחָק שֶׁזָּכָה / לְדַבֵּר מִשְׁפָּטִים עִם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא – / פָּנִים אֶל פָּנִים”. ואף לא “הַצַּדִּיק מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר / שֶׁתְּפִלָּה לוֹ – שְׁרֵקָה מוּל אֲרוֹן-הַקֹּדֶשׁ”,

אלא: “אֶחָד מֵאַלְפֵי הַבָּנִים / שֶׁגָּלוּ עֲנִיִּים מִשֻּׁלְּחַן אֲבִיהֶם”, האב שבשמים, כפי שכתב בשירו “לך לך”.

 

פרק ב': “ילדי הפלא”, משפחת שליונסקי ביקטרינוסלב (1905–1913)    🔗

העיר יקטרינוסלב    🔗

משפחת שליונסקי עם ששת צאצאיה, הבכור שבהם כבן תשע או עשר, והצעירה – תינוקת פעוטה, התיישבה בעיר יקטרינוסלב. שלונסקי היה כמעט בן שש כשהגיע לעיר, השוכנת בערבת נובורוסיה על הגדה הימנית של הדניפר. יקטרינוסלב נוסדה בשנת 1778 על-ידי הנסיך פוטיומקין, ממקורביה של המלכה יקטרינה השנייה, ונקראה על שמה (בשנת 1926 הוחלף שמה לדניפרופטרובסק ע"ש פטרובסקי – ראש השלטון הסובייטי-אוקראיני). החל משנת 1783 הייתה יקטרינוסלב לעיר הפלך, והיא החלה לשגשג ולהתפתח במהירות. אדמת האזור פורייה מאד ומשופעת בתבואה ובמכרות של עפר ברזל ופחם אבן, ועל כן נוסדו בעיר בתי חרושת מהגדולים במדינה, ופרח המסחר בעצים, בתבואות ובמוצרי תעשייה שונים. משנת 1794 נכללה יקטרינוסלב ב“תחום המושב” – האזורים שבהם הורשו יהודי רוסיה להתגורר. מספר היהודים בה גדל וקהילתה הפכה לאחת מהגדולות ברוסיה. בשנת 1920 היו בה קרוב ל-73,000 יהודים שהיוו 44.5% מהאוכלוסיה. לפני מלחמת העולם הראשונה היו בעיר כ-30 בתי חינוך יהודיים, 12 בתי כנסת גדולים ובתי מדרש. בעיר שימשו תמיד שני זוגות רבנים במקביל – רב חב"די ומולו רב מתנגד. במשך השנים סבלה העיר מפוגרומים. בשנת 1905 היה הפוגרום הקשה מכולם: באוקטובר 1905 השתולל ההמון במשך שלושה ימים ונהרגו 126 יהודים. בעקבות פוגרום זה נוסד בעיר ארגון יהודי להגנה עצמית. לאחר פרעות 1905 השקיעו היהודים מרץ רב בשיקום חייהם, אולם האנטישמיות גברה. ראש העיר, שונא יהודים מובהק, התערב בענייניהם של מוסדות הקהילה, והגביל את מספר התלמידים היהודיים בבתי הספר התיכוניים.⁵²

בזכרונות של יהודי יקטרינוסלב היא מתוארת כעיר יפהפיה: “השדרות הנפלאות של עצי שיטה נמשכות מתחנת הרכבת לאורך הדרך כחמשה קילומטרים, ומתנשאות עד גבעה וככר גדולה, היא הכיכר הנושאת את השם הרגיל בכל עיר רוסית גדולה – ‘כיכר הכנסייה’. מן הכיכר יורדים לגן המפורסם על שמו של הגראף פוטיומקין. מהגן מתגלה הדניפר בכל רחבו ויופיו.”⁵³

בראשית המאה פעלו ביקטרינוסלב העסקנים הציונים מנחם אוסישקין וד"ר שמריה לוין. האחרון שימש בה כרב מספר שנים. האישיות הנודעת והמכובדת ביותר בין התושבים – יהודים ולא יהודים כאחד – היה המהנדס משה ברוק, או כמו שקראו לו המקורבים – מוסיוטה. אדם בעל ניסיון והבנה, מסור לרעיון הציוני וללשון העברית. בין ציוני העיר המכובדים הייתה גם משפחת שליונסקי.

שלונסקי תיאר את יקטרינוסלב רק בשירים שנכתבו, או עובדו, לאחר עלייתו ארצה. בניגוד לתיאורים הפסטורליים שבזכרונות יהודי יקטרינוסלב – בשירי שלונסקי מתוארת יקטרינוסלב רק בהקשרים שליליים, ובעיקר בהקשר לפוגרומים, לאימה ולפחד שידעו היהודים. העיר אינה נזכרת בשמה המפורש אלא כעיר “מיוללת מיהודים”. השיר המוקדם “על חוף הדניפר” משנת תרע“ה (1915) פותח אמנם בתיאור אידילי של הדניפר, אולם עד מהרה מתחלפת האידיליה הפסטורלית באיום ובסכנה. כך גם בשיר “באזני הילד” (1937) מתחלף התיאור של הדניפר המוזהב באור השמש בבכיו של הילד בלילה. לרגע חוזרת שוב האידיליה והדניפר ה”מיוהד" מתואר כנהר השרוי ב“דממה שבתית” ולחשו כ“תפילת מעריב”. אך שוב מתחלפים השקט והדממה בתיאור אימתם של היהודים, המתחבאים בבתיהם וחוששים מצעדיהם של הפורעים המתקרבים:

פִּתְאֹם זְעָקָה. קוֹל הַבְּרִיחַ בַּדֶּלֶת.

וְיַד לֹא-נִרְאֵית מְכַבָּה פַּנָּסִים.

אַתֶּם לֹא תֵדְעוּ, מַה הִיא עִיר מְיֻלֶּלֶת

וְשַׁעַט צְלָלִים שֶׁל רוֹדְפִים וְנָסִים. – –

תיאורים של ספק קריוקוב ספק יקטרינוסלב מופיעים גם בטיוטות ששרדו מהשיר הביוגרפי “עכברים בלילה” (1932). גם בשיר זה הנוף הפסטורלי של בתי העיר עם גגות הרעפים והעז הפוסעת בגאווה ביניהם אינם אלא רקע לאימה ולבכי שמקיפים את העיר:

כְּגַבַּאי גֵּאֶה וְזַלְדְּקָן⁵⁴

פּוֹסַעַת הָעֵז כְּגַבָּאִית בְּבֵית הַכְּנֶסֶת

צוֹפָה וַעֲגוּלַת כֶּרֶס

וְלוּ הָיָה הַבַּיִת מְכֻסֶּה בְּקַשׁ

הָיְתָה וַדַּאי הָעֵז לוֹחֶכֶת, כִּבְשִׁיר עֶרֶשׂ,

אֲבָל גַּגּוֹת הָעִיר הָיוּ מְרֹעָפִים

וְאִמָּהוֹת בִּדְמִי הַלֵּיל לֹא שָׁרוּ אַי־לִי־לוּ־לִי בְּרֶטֶט

וּבַלֵּילוֹת בִּפְסוֹעַ הֶחָתוּל

הָיָה נִשְׁמָע הַנֵּפֶץ כְּמוֹ בְּכִי

בִּבְשַׂר הַדְּמָמָה אָז נִצְרְבָה שָׂרֶטֶת.

וכן:

בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבָּא הַחַלּוֹן פָּתוּחַ,

וְהַבֵּן צוֹפֶה בְּעֶצֶב אֶל הַבְּלִי:

וַי לוֹ, בְּדַל-יָרֵחַ! – – וְהַבֵּן בָּטוּחַ:

פַּחַד כִּרְסְמָהוּ, כְּעַכְבָּר לֵילִי.⁵⁵

עם זאת מצויים בשירי שלונסקי גם תיאורים מנוגדים של ילדות פסטורלית בעולם שלם והרמוני שבו הילד, בן דמותו של שלונסקי, יושב בחיק אלוהים ורוכב על ברכיו כעל ברכי סבא טוב ומיטיב, הלילה שופך לו מטנאו דובדבניות של זהב והחמה מניקה אותו את חלבה הנוהר. בתוך השפע והטוב המקיפים אותו חש הילד כי רק בשבילו נברא העולם:

– אַח, הָדוּר וְנָאֶה עוֹלָמְךָ, רִבּוֹנִי,

וְטוֹבִים הַמְּאוֹרוֹת שֶׁבָּרָאתָ בִּשְׁבִילִי.

בִּשְׁבִילִי – הַאֵין זֹאת?

– בְּוַדַּאי, בְּוַדַּאי!

(מתוך: “בחופזי”)

התיאור של עולם הילדות האידילי, שלא היה ולא נברא, נועד להדגיש ביתר שאת את ההתבגרות הכאובה, ואת החוויות הקשות שחווה כאדם וכיהודי בעירו יקטרינוסלב.

בין אחים ואחיות    🔗

בית שליונסקי היה בית חם ופתוח, בית שנשם תערובת מיוחדת של יהדות וקוסמופוליטיות. כתליו של הבית היו מכוסים ספרים: ספרות חב“ד, כתבי-עת של תקופת ההשכלה וכתבי-עת בני זמנו כמו ‘הַשִּׁלֹּחַ’ ו’התקופה', סופרים מודרניים כמו ביאליק וטשרניחובסקי ומיטב ספרות העולם. על הקירות נתלו תמונות של סופרים שטוביה העריך, ושלונסקי הכיר את דיוקנותיהם משחר ילדותו: תמונת הרמב”ם, סמל התרבות היהודית, הייתה תלויה בבית הוריו מול תמונתו של בקונין, האנרכיסט הרוסי, ושתי ההוויות יצרו מעין הרמוניה של ניגודים. הספרייה כולה הייתה אוצר בלום בשביל הילדים, וכל השישה, ובראשם דב ואברהם, קראו כאוות נפשם ללא הכוונה וללא פיקוח. טוביה סמך על ילדיו ואיפשר להם לבחור כטוב בעיניהם. הוא היה אב אוהב וסמכותי, חבר, מדריך ומורה דרך. “אבא היה קורא איתנו בספרים, מסביר לנו, עונה על כל שאלה”, סיפר שלונסקי ממרחק השנים, “מעולם לא בהרגשה ש’אני אבא ואתם ילדים' אלא ‘אתם ואני’”.⁵⁶ בית מיוחד זה היה בית יוצר לשישה ילדים ברוכי כשרונות.

שלונסקי בחברת אחיו ואחיותיו: עומדים מימין לשמאל אברהם, מניה (מרים), בוריה (דב), פניה (פיגע), יושבות: אידה(יהודית), רוזה (רחל, ורדינה)

לא קל היה לאברהם למצוא את ייחודו בקרב ילדי המשפחה ולבצר את מעמדו. היה עליו להתמודד עם אחיו ואחיותיו המוכשרים והמיוחדים, ולרכוש לעצמו מקום מיוחד במארג המשפחתי ובסולם ההערכות וההעדפות של בני המשפחה. ארבעה מילדי משפחת שליונסקי: דב-בוריה, פייגע-פניה, יהודית-אידה ורחל-רוזה נחשבו ל“ילדי פלא” מחוננים ומבריקים בשירה ובנגינה, ואילו אברהם נחשב בילדותו המוקדמת ל“פחות מוצלח” מבין הילדים. לפי עדותו שלו היה ילד שובב, שלא ניתן היה להתפאר בכשרונותיו בפני השכנים ובפני ידידיה הרבים של המשפחה. דב-בוריה הבכור היה גאוות הוריו וכל בני משפחתו. הוא הצטיין בכל: אהב את המדעים ובלט בתחום המתמטיקה כמו גם בידע רב בספרות העברית והרוסית. הוא היה מוסיקלי מאד, וכמו אביו ניגן בצ’לו ובכינור ושר קטעי אופרה בקולו הערב. האב ראה בו את יורשו ומי שימשיך את דרכו הרוחנית. “מי שזכה לראות בנים ובני בנים ממשיכים את רעיונותיו הריהו חי במובן של נצחיות”, כתב לו, “נעים לי לשמוע את קולי מדבר מתוך גרונך”.⁵⁷ פניה היתה פסנתרנית מוכשרת. יהודית-אידה ורחל-רוזה התבלטו אף הן בתחום המוסיקה. אידה ניגנה כמו אחיותיה בפסנתר, אך כבשה את לב בני המשפחה וידידיהם בקולה הערב וכבר התגלתה בה הזמרת לעתיד לבוא, ואילו רוזה החלה לנגן על-פי השמיעה יצירות שניגנו אחיותיה ושירים חסידיים ששר האב כבר בהיותה בת ארבע. כשרונה הבולט בפסנתר שימח את לב הוריה, והם דאגו לכך שהדייר שלהם, מורה למוסיקה, ייתן לה שיעורים פרטיים. הבית המה מבוקר עד ערב, וקול שירה ונגינה נשמע בחדרים. כשרונותיהם האמנותיים באו לידי ביטוי גם בהצגה ובבימוי של קטנים ממחזות הסופר שלום עליכם.⁵⁸

בתמונה שצולמה בהיות שלונסקי כבן אחת-עשרה או שתים-עשרה ניתן להתבונן בילדי המשפחה המכונסים יחד: בוריה מתבלט בין אחיו ואחיותיו בקומתו התמירה ומתנשא משכמו ומעלה מעל כולם, בחולצה רוסית, ובקלסתר פנים הדומה מאד לאביו. הבנות כולן לבושות שמלות חגיגיות זהות עם “צוארוני מַלָּח” כמנהג התקופה. הילדות הגדולות פורשות את חסותן על אחיהן ואחיותיהן. פניה מחזיקה בידה של רחל-רוזה בת הזקונים, ומרים-מניה מניחה יד תומכת וחובקת את אברהם אחיה הצעיר. זמן לא רב לאחר שצולמה התמונה התפרקה המשפחה המלוכדת ומניה, הבת הבכורה, נפרדה ממשפחתה למשך תשע שנים. בראשית שנות העשרים נפרדו גם אידה ורחל-רוזה מהמשפחה; רחל – למשך למעלה מעשר שנים ואידה מעולם לא חזרה לחיות בקרבת בני משפחתה. תמונה יחידה זו הנציחה את סוף תקופת הילדות, וייתכן שהייתה זו הפעם האחרונה שבה הרגישה מניה כאחות בכורה, נותנת חסות. מכאן ואילך, לאורך כל חייה, תהיה תלויה בחסדיהם של בני המשפחה ובעיקר באברהם, אחיה הצעיר, שתמך בה מבחינה כלכלית עד סוף ימיה.

אברהם חש את עצמו בילדותו המוקדמת כמי שנופל מאחיו ביכולת, בכישרון ובהערכת ההורים (בעיקר הערכתו של האב). באחד הראיונות נשאל אם כבר בילדותו ניכרו בו כשרונותיו והוא נחשב ל“ילד פלא”, ותשובתו של שלונסקי הייתה, כי אחיו ואחיותיו היו כולם “ילדי פלאים בשעתם” ואילו הוא דווקא היה ה“לא יצלח” שביניהם.⁵⁹ גם דור נכדיו של טוביה שליונסקי המשיך את ה“מסורת” של משפחת “ילדי הפלא”, וטוביה ראה בשני הנכדים שזכה להכיר “ילדי פלא”: נעמי, נכדתו הבכורה, בתו של דב, הייתה חכמה להפליא ומוכשרת, ויהלי וגמן, בנה של פניה, נודע כ“ילד פלא” בכל רחבי הארץ, ולימים הפך לפסנתרן וירטואוז ומנצח מחונן.

ממרחק של שני עשורים התייחס שלונסקי עצמו למושג “ילד פלא”, בהקשר ל“ילדת פלא” אירופאית, משוררת כבת עשר, שכאשר גדלה נעלם גם ה“פלא”: “היכן היא ה’עילוי' הזה עכשיו”, שאל שלונסקי בהתייחסו לילדה המשוררת, וציטט מדבריו של טוביה: "אולי צדק אבי, שהיה שומע בעצבות פקחית את סיפורי אמא על ה’חוכמות' שלנו בקטנותנו ועל ‘כשרונותינו הגדולים’ ונאנח: ‘אבל הרי הם יגדלו!’ "⁶⁰

אך למרות תיאור תגובתו המאופקת של טוביה באנקדוטה שסיפר שלונסקי, נראה שהוא התגאה מאד בילדיו החכמים, החמיא להם וטיפח את כשרונותיהם. במשפחת שליונסקי

חשוב היה, הן לילדים והן להוריהם, להתבלט, להצטיין ולזכות בהערכת הסביבה. העובדה ששלונסקי לא נחשב במשפחתו ל“ילד פלא” ואחיו העיבו עליו בכשרונותיהם, הייתה חשובה בעיצוב אישיותו. בחינת מהלך חייו מגלה, כי “ילד הפלא” הבלתי-מוכר והבלתי-מוכתר במשפחה הולך ונהפך ל“נער פלא”, ל“בחור פלא” ול“משורר פלא”, המפליא לעשות בלהטוטי שפה, בשנינות, במרדנות, בהתרסה נגד עולם המבוגרים, כמי שהכל נסלח לו בגלל חינו, בגלל פקחותו הרבה ובגלל כשרונותיו השופעים. את שחסר לו בילדותו ניסה להשלים בנערותו ובבחרותו. שנים רבות לאחר שבגר, ואולי במשך כל ימי חייו, הרגיש צורך להקסים את הבריות, לגרום להם לראות בו את זיק השובבות של ילד הפלא, החכם, המתחכם, השובה את הלב בחידודיו, בפתגמיו, בעומק מחשבתו.

נראה כי הצורך למצוא אפיק ייחודי לכשרונותיו גרם לאברהם להתרחק מזמרה ומנגינה. הוא היה מוסיקלי כיתר ילדי המשפחה: הייתה לו שמיעה מצוינת ואוזן הקולטת במדויק את המנגינות. עדות מאוחרת לכשרונו המוסיקלי הטבעי ניתן למצוא בדבריו של הקומפוזיטור היהודי-אמריקאי רודולף גֵר, גיסו של שלונסקי, בעלה השני של אחותו זמרת האופרה יהודית-אידה, שהתגוררה בחו"ל. באחד מביקוריהם בארץ סיפר רודולף גר כי יש באמתחתו יצירה חדשה לתזמורת ואחד מפרקיה מושתת על מנגינה ערבית ששלונסקי שרק לו לפני שנים בהיפגשם בפריז.⁶¹

אולם אברהם הילד לא ניסה כלל להתחרות בנגינה עם אחיו ואחיותיו. באחד משירי הילדות המוקדמים שלו בשם “רעים” תיאר את שירו כתחליף לכינור, ותחליף לחברים: “כִּנּוֹר יֵשׁ לִי – / זֶהוּ שִׁירִי, / זֶהוּ רֵעִי הָעֲרִירִי”, כתב שלונסקי בן השתים-עשרה.⁶² גם עולם המדע, שבו הצטיין בוריה, לא משך את ליבו. בבגרותו הכריז פעם אחר פעם על יתרון “הכוכבים” על “המכונה”, יתרון עולם הרוח על העולם הטכנולוגי. לעתים קרובות דיבר בנימה של זלזול גם על מקצוע המתמטיקה, שהעיסוק בו סימל בעיניו את קיפאון המחשבה, את הפחד מחשיבה מקורית ואת הניסיון להכריח את הלומד ללכת בדרך קבועה ו“נוסחתית”. ייתכן שהיה בכך גם שמץ של התרסה סמויה אל מול עולמו של בוריה, האח המוכשר והאהוב, שלימים כתב ספרי מדע פופולריים על פעולתה של המכונה ועל עולם המתמטיקה.

ההורים נהגו להתפאר בנגינתם ושירתם של ילדיהם המוכשרים, ולגלות לפני האורחים את יכולתם. “כשהיו באים אורחים… והיו תמיד אורחים רבים אצלנו… היו לוקחים אותי מהמיטה, שמים על-יד הפסנתר, ומבקשים שאני אנגן שירים חסידיים, שירים כאלו ואחרים… מה ששמעתי… ובחזרה למיטה לישון…”, סיפרה ורדינה (רחל-רוזה) שלונסקי בראיון.⁶³ “במה אפשר היה להתפאר בי כשהיו באים אורחים לבית אבי?” שאל שלונסקי ברגע של גילוי לב, “בכך שידעתי קצת ‘לשון קודש’?”. הוא סיפר שבתקופה שבה שימש אביו קבלן לבניינים ממשלתיים צריך היה להופיע בפני אחד הפריצים, וכדי לעשות עליו רושם טוב, החליט לקחת איתו את אחד מילדיו ולהתפאר בו. הוא לא בחר באברהם אלא בבוריה, “כי זה ידע לשיר אריות מתוך ‘יבגני-אוניגין’”. אברהם הנעלב הרגיש כ“לא יצלח” – הוא “נשאר בבית ובכה מרה…”⁶⁴

בני המשפחה עדיין לא גילו בו את “הילד המוצלח” של המשפחה והמשורר העתיד לבקוע ממנו עדיין לא זכה להכרה על-ידי הוריו ואחיו. אבל ידיעת “לשון הקודש” על בּוּרְיָה וכתיבת שירים יהיו הכשרונות שיעזרו לו לרכוש מעמד בקרב בני משפחתו הקרובים. עד לשנות הנעורים חש אברהם היטב, כי אביו אינו מעריך אותו כפי שהעריך את אחיו הבכור דב. בזמן שדב היה רחוק מהבית ולמד באוניברסיטת רוסטוב כתב לו האב: “האמת ניתנה להיאמר, היחס בינינו הוא לא כיחס ‘האבות’ אל ‘בניהם’. לפעמים אתה מוציא מילים מפי, אני קורא מכתבך ונדמה לי שאת דברי אני קורא”.⁶⁵ כאשר התאונן בוריה על תחושה של אפתיה שפקדה אותו במהלך לימודיו בהיותו רחוק מביתו, כתב לו האב: “מוצלח אתה, אהוב אתה לאנשים שונים, קשור אליהם, אינך גלמוד ובודד”.⁶⁶ גם בכשרון הנגינה של בנותיו היה טוביה גאה מאד. במכתבו לדב, מחנוכה תרע“ט (דצמבר 1918), כתב: “רחל ניגנה כל היום על הפסנתר. מתכוונת היא לנגן בגימנסיה של כהן ועכשיו יושבת ומעיינת בספר. ילדת פלא היא!” האב תלה את תקוותיו בדב המוכשר ולא באברהם הזריז והממולח, משום שמצא שאברהם “הקדיש” יותר מדי מזמנו לקונדסות ולמעשי תעלולים. הילד אמנם אהב לקרוא, אך לא עמד, לפחות לכאורה, בדרישות המחמירות של האב. טוביה ביקש שבנו יקרא וישנה ויפנים כבר בגיל צעיר מאד את ספר ‘התניא’ ואת מאמריו של אחד העם, אך הילד המורד קרא מכל הבא ליד. רק מאוחר יותר ניתן יהיה לראות, כי הזרעים שזרע בו האב נבטו, גדלו והניבו פרי. מאמרי אחד העם היוו תשתית רעיונית חשובה בדרכו הפובליציסטית והשירית, ואף השפעת חב”ד הייתה לגביו השפעה מרכזית. אולם בינתיים מצא טוביה כי אברהם שונה משאר ילדיו. אברהם השתמש בבקיאותו בשפה העברית ובצירופי המילים המיוחדים שהמציא כדי להצחיק את בני הבית. המילים שימשו אותו לרכוש את חיבתם, והוא הפך לבדחן שבמשפחה. מצד שני שימשה אותו הלשון גם להשיב מלחמה שערה למי שהכעיסו, והוא השתמש בחרוזים סאטיריים כנקמה. שימוש זה בחרוזים יתבלט בשנות העשרים, כאשר עתיד שלונסקי להשתמש בעטו החריף למאבק נגד ביאליק וסופרי דורו. “הוא יהיה ליצן” פסק פעם טוביה ספק בצחוק ספק בדאגת אב.

גם האם, אם נסמוך על דברי שלונסקי עצמו, ראתה בו חולם חלומות, ולא האמינה שבנה השובב יגדל ויהיה למשורר. “אֵם, לֹא הֶאֱמַנְתְּ לִי, אַתְּ לֹא הֶאֱמַנְתְּ. / וְעַכְשָׁו הַבִּיטִי: בְּנֵךְ…,”

ושוב: “אַתְּ לֹא הֶאֱמַנְתְּ לִי, אַתְּ אָמַרְתְּ לִי, אִמָּא, / כִּי יַלְדֵּךְ הוּא פֶּתִי, בַּעַל חֲלוֹמוֹת”, כך כותב שלונסקי בהיותו בפריז (אפריל 1930), כשבמהלך מסעו בחשמלית הוא נזכר בתמונות העבר ומעלה אותן באוב כב“פנס הקסם” (“בחשמלית”).

נראה שאת הצד “הפראי”, “השובב”, “המרדן” קיבל שלונסקי בירושה מאמו, שאותה אהב מאד, היה קשור אליה כל חייו והעריץ את אופיה הסוער. בשנות העשרים, הזכיר שלונסקי את מעשי השובבות שלו במחזור שירים שהוקדש להוריו ונקרא “לאבא-אמא”: “הֲתִזְכֹּר, אָב: פָּרוּעַ הָיָה בִּנְךָ / וּבְנַחַת אִמָּא גָּעֲרָה: ‘בְּכוֹר שָׂטָן!’” (1926).

טפח ממעשי התעלולים שלו בחדר הוא מגלה בשירו “אני היום עליז מאד”, כשבעת הלימודים ב“חדר” גנב מראה מאחותו וסנוור את חבריו:

הָרַבִּי עוֹד שׁוֹאֵל עַל שְׁתַּיִם-כָּפוּל-שְׁתַּיִם;

אֲבָל אֲנִי מֵאֲחוֹתִי גָנַבְתִּי לִי מַרְאָה

וְ’אַרְנָבוֹת-שֶׁל-אוֹר' אַרְקִיד בְּכָל עֵינַיִם.

(מתוך: ‘אבני בוהו’, 1933)

לעתים נעלב אברהם מנזיפות הוריו וברח מהבית בוכה וכועס. בשירו “אנחנו הגדולים” (1938) הוא מתאר את הילד, המרגיש עצמו עזוב ונעלב, יושב בחדרו בודד “כבתוך אי” או נס מן הבית בוכה ובודה לו נקם “על עלבונות אין פשר”. אולם השובבות ומעשי התעלולים היו רק צד אחד של הילד. הצד האחר היה שונה לחלוטין: צד זה כלל ביישנות, פחדים, יכולת ריכוז גבוהה והתבודדות. מילדותו המוקדמת למד אברהם להחביא את רגשותיו. בצד מעשי השובבות והתעלולים תיארו אותו בני משפחתו הקרובים גם כביישן, כילד השקוע תדיר בהרהוריו. מסביבו בבית מהומת אלוהים: האח והאחיות ניגנו, שרו, רבו, רקדו, צעקו והתווכחו בעוד הילד אברהם בן השמונה-תשע-עשר יושב לבדו ליד החלון ושקוע בספר, במילון עברי, בכתב-עת או סתם צופה בחלון. תיאורו של הילד אברהם כמי ש“בילה רוב שעות יומו בחצר, בין ברגים ואביזרי-מכונות”,⁶⁷ לצד תיאורים של אברהם היושב עם ספר על ברכיו, או שקוע בהרהוריו – מאפיינים את שני צדדיו המנוגדים של הילד השובב והחכם.

בין טוביה לציפורה והמאבק על חינוך הילדים    🔗

טוביה המשיך לעשות חיל בעבודתו בשקידה ובחוכמה שאפיינו אותו. לאחר שעברה המשפחה ליקטרינוסלב בשנת 1906 נעשה קבלן של עבודות ציבוריות, ובנה עבור הממשלה בתי ספר ובנייני ציבור במקומות שונים ברוסיה. טוביה היה שקוע ב“עולם המעשה” לפרנסתו, אולם רק ענייני הרוח היו קרובים לליבו. בשעות הפנאי נהג לנגן בכינורו ואף חיבר מנגינות בעצמו. פעם, כשהגיע להתכנסות בבית אחד מידידיו, הזדמן למקום גם המשורר שאול טשרניחובסקי וקרא לפני הנאספים את שירו “אני מאמין” (“שחקי שחקי על החלומות”). השיר מצא חן בעיני טוביה והוא התאים לו לחן ועיבד את המנגינה למילותיו. לחן זה נקלט במהירות ברחבי רוסיה וארץ-ישראל, והשיר התפרסם בלי ששם מחבר הלחן הוזכר. נוסף לשפות רוסית, יידיש ועברית שידע על בוריין, הוא שלט גם בצרפתית, גרמנית ואנגלית. הוא היה אדם גאה, בעל עקרונות, מהיר חֵמָה, אך גם בעל חוש הומור מפותח. על אישיותו המיוחדת ניתן ללמוד מן האנקדוטה הבאה: יום אחד נערכה הלוויה בעיר לאחד מחשוביה. קהל גדול התאסף ללוות את המת וביניהם גם גביר העיירה. לפתע ניגש טוביה אל הגביר ופתח את חולצתו. משנבהל הגביר ושאלו לפשר מעשיו השיב לו טוביה, כי הוא רוצה היה לראות את המקום שבו איש עדיין לא נישק לו… סיפור זה מעיד עד מה שנא טוביה חנופה, עד כמה שנא הערצה לכסף ולכוח, ועד כמה מקורי ובעל הומור היה בתגובותיו. גם לשפה העברית הקדיש מזמנו הפנוי, והצטרף ל“אגודת חובבי שפת עבר” שביקטרינוסלב.

רוחה של ציפה לא הייתה נוחה מעיסוקיו הרוחניים של בעלה. טוביה הרגיש לעתים, כי ציפה מקנאה במסירותו לעיסוקים אלה ורואה בהם מעין “אישה צרה”, אויב ממש. לפי תחושתו גרמה לו ציפה להתכחש לטבעו האמיתי, להסתיר את חיפוש “הרוחני”, ולהתרכז רק בחובותיו כבעל וכאב. ביטוי קיצוני לתחושותיו אלה נתן טוביה בסיפור אוטוביוגרפי בשם “הִלֵּל” שכתב ביידיש ותרגם לעברית בשנת תרע“ה (1915) ונמצא בארכיון שלונסקי. בראש הסיפור כתב טוביה הקדשה לרעייתו: “מוקדש לרעייתי במלאת כ' שנה לבואנו בברית הנישואין, י”ג בתמוז תרע”ה, רָוֵוצְק" (Ravs’ke, באוקראינה על גבול פולין). בסיפור זה התיר לעצמו טוביה – במסווה קלוש של בדיון – לתאר את מצוקותיו בחיי הנישואין וטען שמקור המתח בינו לבין רעייתו נעוץ בסלידה שגילתה ציפה מהתמסרותו לחסידות החב“דית, ובתסכול שחש טוביה בגלל הצורך להשביע את רצונה ולוותר על צד זה שבאישיותו. הסיפור מסופר מפי מספר-עד ופותח בתיאורם של הלל ופֶּרִילִי, שני גיבורי הסיפור, הנאהבים והנעימים, שבאים בברית הנישואין בי”ג בתמוז (יום נישואיהם של טוביה וציפורה). שבועות אחדים לאחר הנישואים נוסע הלל עם חותנו להסתופף בביתו של הרבי מלובביץ‘. מזה שנים אחדות חיכה לנסיעה זו ולכן, למרות צער הפרידה מכלתו, החליט לנסוע. הכלה הצעירה כועסת מאד. “צחוק הוא לומר, שקנאה אוכלת את ליבה. מקנאת היא אותו להקב”ה", חשב הלל. פרילי היא אישה מודרנית שאוהבת את בעלה הלל דווקא משום שהוא שונה מהחסידים “הרגילים”. “תמיד הוא צוהל ומלא חיים, פניו כפני מלאך אלוהים, יפה תואר אשרי עין מסתכלת בו, מזג טוב, אוהב את הבריות וחביב עליהם”. הלל התכוון לחזור בסוכות, אולם לבקשת הרבי מלובביץ’ המשיך את ביקורו והחותן חזר לבד. פרילי בכתה על שהוא מעדיף את הרבי על פניה, ומרוב צער חלתה. במצוות הרבי חוזר הלל לביתו ופרילי מנסה לשנות את השקפותיו ולמחות כל זכר לחסידותו. במשך עשרים שנה בעלה עושה כרצונה וכולא בקרבו את נשמתו החסידית. עוד חמש שנים עוברות, ובמלאת כ"ה שנה לחתונתם המספר בא לבקר את הזוג ומבקש לקחת חלק בשמחתם. להפתעתו הוא מוצא שהלל אינו מאושר. התברר כי “ההרמוניה הנפלאה” היא “מקסם כזב”. פרילי הרגישה כי היא הפסידה במערכה. אמנם את חסידותו זנח בעלה, אך עתה הוא נמשך אחרי “הזיותיו של אחד העם”. הלל מודה בפניה, כי אינו יכול להסתפק באושר של חייו הפרטיים. פרילי משתלחת בו בלשונה השנונה, אך הלל מרגיש כי אינו אוהב עוד את אשתו. “עבר קסמה ובנידון זה הנני בן חורין”, הוא אומר. “תקופה בת עשרים שנה עשתה את שלה קצצה את כנפי”.⁶⁸

האם נתן טוביה לציפה לקרוא את הסיפור שכתב? בוודאי לא הייתה זו מתנה הולמת לשנת העשרים לנישואיהם… כיוון שהסיפור הוקדש לציפורה במלאת 20 שנה לנישואיהם, והוא נכתב גם ביידיש, כך שציפורה יכלה לקרוא אותו, אפשר לשער שאם אמנם נתן לה טוביה לקרוא את הסיפור הוא התכוון לרמוז לה כי עתה, במלאת 20 שנה לנישואיהם, הוא עדיין אוהב אותה, אך אם כך יימשכו הוויכוחים ביניהם בנושאי תרבות ואידיאולוגיה והיא תמשיך להצר את צעדיו – הרי שבמלאת 25 שנה לנישואיהם, יקרה מה שקרה לזוג הספרותי הלל ופרילי – ולא ייוותר מאהבתם דבר…

חשוב לציין כי אף שסיפור זה יכול להצביע על מקורות השוני והחיכוכים בין בני הזוג, אין לראות בו תיעוד ביוגרפי מהימן. טוביה עצמו סיפר, באחת מרשימותיו, כי ציפורה, שידעה על יחס ההערצה של בעלה לאחד העם, ניסתה באחד מביקוריה באודיסה להשיג בשבילו תמונה של אחד העם. היא התוודעה אל משפחת אחד העם, אולם לא הצליחה להשיג בביתם תמונה. הם יעצו לה לפנות לחנות הצילום שבה הצטלם אחד העם, ושם השיגה תמונה שטוביה שמר מתוך רחשי אהבה וכבוד. עדות זו מפי בעל הדבר עצמו מלמדת על כך, שאין לשפוט מן הסיפור על יחסה המזלזל של ציפורה לערכיו של בעלה, אלא על השקפות עולם שונות.

בסיפור תיאר טוביה את ההערצה של הלל לאחד העם, אולם למעשה שיקף הסיפור את השקפותיו של טוביה כמה שנים קודם לכן. בשנים 1913–1914, שנה-שנתיים לפני כתיבת הסיפור, כבר התפכח טוביה מהערצת אחד העם. הוא המשיך להעריך את פועלו, אך ראה את עצמו כמי שנשתחרר מהשפעתו, ויכול לדון בו ובתורתו באופן אובייקטיבי יותר. “היו ימים שרוחו של אחד העם היה מדבר מתוך גרוני” התוודה טוביה, “על כל שאלה ושאלה בחיי הלאומיים וגם הפרטיים הייתי שופט מנקודת מבטו של אחד העם”, “עכשיו כשהסיר ממני אחד העם את ידו החזקה, נתרחק הוא מאיתנו ונשתחררנו אנחנו מההיפנוזה”. עם זאת כתב טוביה בהערכה רבה על מורו ורבו. לדעתו אחד העם השפיע עליו ועל הצעירים בני דורו יותר מכל סופר אחר, משום שאחד העם האמין במה שכתב ו“כוונת מאמריו הייתה תמיד להביא את הדור הצעיר לידי מעשה”.⁶⁹

השוני בין טוביה לציפורה במזגם, בתרבותם ובמגמותיהם הוליד ויכוחים לא רק על דרך חייהם שלהם אלא גם – ואולי בעיקר – על חינוך ילדיהם. שניהם החשיבו את החינוך, שניהם אהבו מאד את ילדיהם וביקשו להקנות להם את החינוך הטוב ביותר שהיה לאל ידם. האב והאם ביקשו להקנות לילדים ערכים, עודדו אותם להתבלט, למצות את כשרונותיהם, להיות מקוריים אפילו עד כדי יציאת דופן בחברה שבה גדלו. הם חינכו אותם לביקורתיות וגרסו כי אין לקבל כל סמכות או מרות בלי בחינה מדוקדקת. לטוביה חשוב היה להקנות השכלה כללית, אבל הדגש היה על רכישת השכלה עברית וערכי היהדות. הוא שכר לבניו מחנך (“אמן פדגוג” בלשונו של שלונסקי), ריז’יק שמו, שלימד אותם עברית בהברה אשכנזית, והוא עצמו דיבר עם אברהם ובוריה מקטנותם בשפה זו. לעומת זאת העריצה ציפה את התרבות הרוסית. היא עצמה דיברה רוסית, עברית לא ידעה כלל ואת ילדיה ביקשה להפוך ל“אירופאיים” ולהקנות להם השכלה כללית. היא אמנם נטשה את פעילותה המהפכנית, אך חינכה את ילדיה לאור העקרונות הסוציאליסטיים. פניה וגמן, אחותו של שלונסקי, זכרה בוקר אחד בבית המשפחה, בעודה ילדה רכה בשנים, שבו ביקשה ציפה לחנך את ילדיה להזדהות עם העניים. היא אספה את ששת הילדים והכריזה: “ילדים, אנחנו עניים ואין לנו מה לאכול חוץ מלחם ומים”, ובהתאם לתוכניתה הגישה לארוחת הבוקר לכל אחד מילדיה פרוסת לחם יבש וספל מים קרים. לפי עדותה של פניה השיעור לא השיג את מטרתו משום שהילדים אכלו את ארוחתם הדלה בתיאבון רב ושמחו שהם פטורים מאכילתה של “ארוחת בוקר רגילה”…⁷⁰

במאבק זה בין הרצונות המנוגדים של ההורים, בפשרות שהסכימו עליהם ובהחלטותיהם, נלקחו בחשבון גם כשרונותיהם של הילדים. כשרונותיו של בוריה בתחום המדעים היו גלויים וברורים, וטוביה הסכים שהוא ילמד בגימנסיה רוסית. את לימודי היהדות קיבל בוריה כתוספת, לאחר שעות לימודיו הסדירים, מפי המורה לעברית. בשנת 1914 נסע בוריה להמשך לימודיו בפטרבורג (לימים לנינגרד), שהייתה מחוץ ל“תחום המושב”. בוריה קיבל רשות לעבוד כמורה פרטי של ילד, בן למשפחה מכובדת, ודבר זה הקנה לו את הזכות להתגורר שם. בפטרבורג למד במשך שנה אחת, אחר כך המשיך את לימודיו באוניברסיטה בעיר רוסטוב וסיים את לימודי התואר השני במתמטיקה לפני עלייתו ארצה. גם אחיותיו של שלונסקי למדו בגימנסיה רוסית. פניה למדה בנוסף ללימודיה הכלליים גם עברית יחד עם שני אחיה ואחותה מניה, ואילו הבנות הצעירות אידה ורוזה כלל לא קיבלו חינוך מסורתי ולא ידעו עברית, אלא התחנכו ברוח התרבות האירופאית בהתאם לשאיפותיה של האם. ציפה רצתה שהבנות ימשיכו בלימודיהן באחת מבירות אירופה כדי שישתלמו בנגינתן וירכשו חינוך אירופאי, וגם נושא זה, שהיווה סלע מחלוקת בין ההורים, זכה לימים לביטוי ספרותי. במחזה אוטוביוגרפי בשם ‘צער גידול בנות’, שכתב טוביה, תיאר את מנשה, יהודי מסורתי “עם כיפה על ראשו”, שאשתו מבקשת לשכנע אותו כי “נחוץ לשלוח את הבנות לחו”ל“. “תלמדנה שם”, היא אומרת לבעלה, “תהיינה בין אנשים בין סטודנטים וקורסיסטיות, וסוף הכבוד לבוא”. אולם מטרתה של האם במחזה היא לא רק לימודים אלא גם מציאת שידוך הולם. היא בטוחה כי אם ישכרו לבנות דירה “בין אנשים מהוגנים”, וילבישו אותן “על פי המודה – תתוודענה [הבנות] לחברים ולחברות צעירים וצעירות ותבחרנה להן אנשים כלבבן”. תוכנית זו אינה נראית למנשה ואשתו כועסת עליו. במחזה חלה תפנית, כשפנינה בתם מביעה את רצונה לנסוע, אך לא לאירופה לפי תוכניות אמה, אלא לארץ-ישראל, ברוח הציונות. היא טוענת כי נפשה קצה “בלחם הקלוקל של הוריה”. “הלא חיה אני על חשבון אחרים”, היא טוענת. היא מודיעה להם כי היא מתחברת לקבוצה של צעירים המתכוננת להצטרף ל”גדוד העבודה" ולעבוד. האב והאם אינם מרוצים מהתוכנית. האֵם נדהמת ונרתעת מכך שהבת מצטרפת “לחלוצים האביונים הקבצנים”: “אל הגדוד? איזה גדוד? מה זה? קומוניסטית את?”, וגם האב מעדיף שהיא תישאר בבית. המחזה מסתיים בכך שהצעירים מתפרצים אל החדר ודוחקים בפנינה שתבוא איתם ומנשה עומד משתומם ואומר: “דור חדש”.

לפי סיומו נראה שהמחזה נכתב בארץ בשעה שאברהם, פניה ואידה הצטרפו ל“גדוד העבודה” בעין חרוד, אולם סביר להניח שהוא משקף את דרישתה של ציפורה שבנותיה אידה ורוזה תלמדנה באירופה – דרישה שנענתה בחלקה, משום שרוזה אכן נסעה בהיותה כבת 16 לווינה ללמוד מוסיקה בשעה שיתר בני המשפחה עלו ארצה.

לימודים ב“חדר” בחברת מנחם-מנדל שניאורסון    🔗

חינוכו של אברהם היה שונה משל אחיו ואחיותיו. הוא היה היחיד מבין ששת ילדי המשפחה, שטוביה עמד על כך שיקבל חינוך יהודי מסורתי כהלכתו, והוא נשלח ל“חדר”. בטיוטה לשיר שכתב קישר שלונסקי בין מותו של סבו אשר-זליג, שהוחרם על-ידי המשפחה בגלל התפקרותו, לבין החלטתו הנחרצת של האב כי בנו יקבל חינוך יהודי מסורתי, ובכך אולי יובטח שהנכד לא ילמד מדרכו הנלוזה של הסב האפיקורס והשיכור:

אַךְ אַבָּא אָמַר, כִּי סַבָּא מֵת

פֵּא נוּן חָרוּת עַל הַגֶּדֶר

אַבָּא אָמַר הִגִּיעָה הָעֵת

לַיֶּלֶד שֶׁיֵּלֵךְ לַחֶדֶר.

ב“חדר” פגש שלונסקי את קרוב משפחתו מנחם-מנדל שניאורסון, שכונה “מֶכָּה”, בנו של רבי לוי יצחק. בשנת 1910 נבחר רבי לוי יצחק שניאורסון להיות רבם של החסידים, אחד משני רבניה של יקטרינוסלב (הרב השני היה פנחס גלמן, רבם של ה“מתנגדים”, שהיה מקורב לציונות). בעקבות המינוי עקרו בני משפחת שניאורסון מניקולייב ליקטרינוסלב. המשפחה מנתה עתה את לוי יצחק שניאורסון, אשתו חנה, בנם הבכור מנחם-מנדל, הבן השני דב-בר שכונה “בלקה”, הצעיר ממנו בשנה, שנולד עם ליקוי שכלי והבן השלישי, שנולד זמן קצר לפני שהגיעו הוריו ליקטרינוסלב (1909), ישראל אריה-לייב שכונה לוֹבה.⁷¹ משפחת שניאורסון התיישבה באותו בית שבו התגוררה משפחת שליונסקי. אברהם ומנחם-מנדל למדו יחד תורה ב“חדר” מפי ר' שניאור זלמן וילנקין, חסיד חב"די ואדם מיוחד במינו: צנוע, למדן, נוח הליכות, אדם שמילותיו שקולות ומדודות ואינו מדבר סרה בזולתו.⁷²

בין משפחת שליונסקי למשפחת שניאורסון שררו יחסי משפחה ושכנות חמים. בין האימהות – למרות כל השוני שביניהן – שררו יחסי ידידות עמוקה, והאבות, טוביה ולוי יצחק, למרות שנחלקו ביחסם לציונות, אהבו זה את זה, שוחחו על ענייני דת ואמונה ואפילו בענייני ספרות. טוביה נהג להשאיל לרב לוי יצחק “ספרי חול”, וביניהם כרכי ‘הַשִּׁלֹּחַ’, והרב נהג לקרוא בהם, לדברי שלונסקי, בעיקר בלכתו לשירותים, כדרך שנהגו “אדוקי דת קיצונים לקרוא את הספרים ה’טרפים'”.⁷³

כמו בחבלי קסם נמשך אברהם לבית המשכיל, החם והאצילי של משפחת שניאורסון, ובעיקר העריץ את אבי המשפחה, ר' לוי יצחק שניאורסון, שהיה אישיות בעלת שיעור קומה. שלושת האחים מנחם-מנדל, דב-בר וישראל אריה-לייב גרו בחדר אחד, שקירותיו היו מכוסים מפות אסטרונומיה, ומהן למדו הילדים על מסלולי הכוכבים.⁷⁴ לכל ילד היה ארון ספרים נפרד ובו ספרי קודש ומעט ספרי חול ושני האחים לבית שניאורסון, הבכור והצעיר, למדו גם לימודי חול, ספרות ושפות.⁷⁵

ילדי משפחת שליונסקי הושפעו מן האווירה שבבית משפחת שניאורסון. “הייתי מושפע מן האקלים המוזר הזה, מלא-החומרה, מלא-הפחדים, מלא-הרמזים, מלא הרזים. זה קסם לי מאוד,” אמר לימים.⁷⁶ חנה והרב לוי יצחק היו בעיניהם יפים וטהורים. חנה נדמתה ביפי-חינה ובלבושה הנאה כמלכה, ובעלה, הרב התמיר והנאה עם זקנו המרשים, נראה כמלך או כבן דמותו של המשיח.⁷⁷ השולחן הארוך, המכוסה לבד ירוק, הרהיטים החומים והמון ארונות עמוסי ספרים מכורכים – הכל נשא חן בעיני ילדי משפחת שליונסקי ואמר הדרת כבוד. אמונתם התמימה, כמו גם השכלתם הרחבה, חוכמתם ואישיותם המרתקת של לוי יצחק ואשתו חנה ושל מנחם-מנדל ואחיו ישראל, השפיעו על שלונסקי ועזרו לו לבסס את השכלתו היהודית הרחבה.

לימודיו של שלונסקי ב“חדר” והאווירה שספג בבית קרוביו הדתיים עמדו בניגוד לאווירה ששררה בביתו, שהייתה בה תערובת של יהדות וקוסמופוליטיות⁷⁸, מסורת ומודרניות. בהשפעת בית שניאורסון ביקש אברהם לעצב עולם שונה מזה של הוריו ואחיו, ונתקף “אקסטזה דתית”. באותן שנים של ראשית ההתבגרות קשה היה לו לשאת את הניגודים שבביתו, והוא החליט שדרכו תהיה דרך האמונה השלמה והתמימה – כפי שגילה אותה בבית קרוביו. “זוכר אני כי יום אחד בימי הילדות ההם”, סיפר שלונסקי, “הפסקתי לאכול בבית אמי מפני ש’זה לא די כשר' ואכלתי אצל הדודה חנה, אשתו של הרבי לוי יצחק שניאורסון”.⁷⁹ הוא החל לדקדק בקיום המצוות קלה כחמורה, גידל פיאות והיה אדוק בתקופה זו אפילו יותר מקרובו מנחם-מנדל שניאורסון.⁸⁰ בתשעה באב, למשל, יצא מן הבית ולן בחוץ כשאבן למראשותיו.

כמו ילדי משפחת שניאורסון, היה גם אברהם מנוי על עיתון הילדים של ישיבת לובביץ‘, ‘האח’, וחבר ב“ברית אחים” – חבורת הילדים של חב“ד. בגיליון ‘האח’ מסיון תרע”א (יוני 1911) ניתן למצוא את שמו של אברהם בן ה-11, בצד שמותיהם של האחים שניאורסון, בין שמות הילדים שתרמו לישיבת לובביץ’: 'שליענסקי אברהם דוד ושניאורסאן ישראל ליב תרמו כל אחד 18 ק“פ […] שניאורסון דוב בער ומנחם מענדל שניאורסאן תרמו כל אחד 27 ק”פ".

האווירה החב“דית שספג שלונסקי באותה תקופה חלחלה בכל הווייתו והשפיעה עליו כל חייו. גם כאשר פנה לה עורף וכפר בה – עדיין המשיכה להעסיק אותו. הנושא של משיח, משיחיות, גאולת האדם וגאולת העולם היו נושאי תשתית בשירתו. הפתרונות שהציע היו שונים, אך עצם העיסוק באידיאות שהן לב-ליבו של עולם ואדם – היו המשך למורשת חב”ד.

שירים ראשונים    🔗

שלונסקי החל לכתוב שירים בגיל צעיר מאד. בגיל שמונה הראה שיר שכתב למורה לעברית שלימד אותו ואת אחיו. השיר היה כל כך מוצלח עד כי המורה לא האמין ששלונסקי כתבו, והיה בטוח שהילד העתיקו ממקור כלשהו. כדי להוכיח למורה שהוא מסוגל לכתוב שירים ללא עזרה כלשהי, כתב שלונסקי בו במקום שיר חדש, שנושאו היה עונות השנה, ורק אז האמין לו המורה. שיר נוסף שכתב בילדותו, “המשיח”, נכתב על אחד מקירות החדר ובני הבית סברו תחילה שהוא פלגיאט מהמשורר שמעון פרוג.⁸¹ בראשית שנת 1915 תרגם שלונסקי לרוסית את “המשיח”, לכבוד השנה החדשה, ושלח אותו על גבי גלויה כנראה ללוּבּה, חברתו של אחיו בוריה ולימים אשתו, עם הקדשה “ללוּבּה”: בדממת הנצח שמעתי דפיקה, / כמו מכה, כמו גניחה / פתאום נפתחו השמיים לפני / וראיתי ניצוץ של אור / האדמה כאילו רוחצה / נרדמתי. והנה אני חולם חלום: / רואה אני את המשיח והנה הוא לפני / כבול באזיקים מברזל / והוא גונח ובוכה, והוא קורע את האזיקים / אבל לשווא, אין עדיין בעם ישראל אנשים / שיביאו תועלת, שיצילו מעול הדיכוי.⁸²

בשנת 1912 ביקר ביאליק ביקטרינוסלב ונפגש עם חבורת “צעירי ציון”, שביניהם היה גם בוריה. אין כל מידע על הרושם שעשה ביקור זה על אברהם בן השתים-עשרה, וייתכן כי לא פגש בביאליק כלל – אולם עובדה היא, כי שירו המוקדם ביותר שנמצא בכתב יד בעזבונו הוא השיר “בחורף”, שנכתב בהברה אשכנזית, ממש באותה שנה, ובולטת בו השפעתם של “משירי החורף” של ביאליק (1902):

בַּחֹרֶף

חֹרֶף! חֹרֶף!

וּכְמִקֹּדֶם

הַלְּחָיַיִם

כֻּסּוּ אֹדֶם!

שָׁלוֹם, פְּתוֹתִים

גִּילָה, רִנָּה

פֹּה הִשְׁכַּנְתֶּם

בְּכֹל פִּנָּה!

הוֹי! מַנְשָׁבֶת

רוּחַ רַכָּה

בֹּאוּ, אַחִים,

לַחְלַקְלַקָּה!

שׁוּרוּ: יוֹסֵף

הַקֵּרֵחַ

עַל הַקֶּרַח

מִשְׁתַּטֵּחַ!

צְאוּ, אַחִים!

בֹּאוּ, פְּזִיזִים!

הִנֵּה מַה טּוֹב

לִהְיוֹת זְרִיזִים!

ב“משירי החורף” של ביאליק מתואר אדם המתמלא חיים ומרץ ביום החורף. פניו של אדם זה – להבים, כל שריר בגופו מתוח, מצעדו בוטח והוא נוסע בעגלת חורף “לִמְקוֹם שֶׁתִּתְאַדֵּם הַלֶּחִי וִיסֹעַר / כַּמּוֹץ לִפְנֵי סוּפָה הָעֹז וְהַנֹּעַר!” הילד אברהם ממשיך את “משירי החורף”, ומתאר את המקום שאליו נסעה עגלת החורף של ביאליק. גיבורי שירו של שלונסקי הם בני נוער חסונים, אדומי לחי, סוערים וזריזים שאליהם התגעגע ביאליק בשירו. נראה כאילו כבר בשיר הילדות שלו רמז שלונסקי, כי קיבל את שרביט השירה מידי ביאליק, וכי הוא יהיה ממשיכו ומי שיממש את החלום על הצעיר הדינמי ומלא החיים שאליו נכסף שירו של ביאליק.

בצד ההשפעה גדולה של שירת ביאליק מגלה שירו הראשון של שלונסקי את יכולתו של הנער הצעיר. במרכז השיר מתוארת סיטואציה הומוריסטית, מלאת שובבות של ילד המועד ונופל בזמן החלקתו על הקרח. אווירת שמחה, קלילות, עליזות וצחוק, כפי שנמצאת בשיר זה, קשה יהיה למצוא בשירים שכתב שלונסקי בשנים מאוחרות יותר. את ההומור שמר לשירי הילדים שלו ולפזמונים.

בעזבונו של שלונסקי שרדו עוד שני שירים מהשנים 1912–1913 בהיותו כבן שתים-עשרה–שלוש-עשרה. גם בשירים אלה, הנקראים “רעים” ו“הדמעה”, בולטת מאד השפעתה של שירת ביאליק וניתן למצוא בהם שורות, ביטויים, מוטיבים וסמלים הלקוחים משירתו.

ישיבת יקטרינוסלב וחגיגות בר המצווה    🔗

בשנת 1912 נשלח שלונסקי ללמוד בישיבת יקטרינוסלב, שנוהלה על-ידי פנחס גלמן (הלמן) רבם של המתנגדים. הישיבה ביקטרינוסלב נוסדה כשנה לפני ששלונסקי החל ללמוד בה, וטוביה שליונסקי, למרות שהיה מחסידי חב“ד, עזר בהקמתה.⁸³ פנחס גלמן (1880–1920) נבחר בשנת 1908 לשמש כרב של ה”מתנגדים“, שוללי החסידות שבעיר. הוא היה באותם הימים רב צעיר, משכיל, מקורב לחוגי הציונים, יפה תואר, בעל קסם אישי רב, ששמו הלך לפניו כמלומד וגדול בתורה. הישיבה שלו הייתה ישיבה מודרנית, והיא הוקמה על-ידי “חובבי שפת עבר” – פעילים בארגון “שפה חיה” שנועד ללמד ולהפיץ את השפה העברית ביקטרינוסלב. בניהולו של רבי פנחס גלמן הפכה ישיבת יקטרינוסלב לגדולה ומפוארת.⁸⁴ הרב פנחס גלמן היה חשוך בנים ובני הישיבה היו לו כבניו. מנהל הישיבה בפועל היה יהושע הלפרין, שעל-פי מקצועו היה שוחט. הוא ניהל את האדמיניסטרציה של הישיבה וכן לימד עברית ותנ”ך, אולם רוב שעות הלימוד הוקדשו לתלמוד ושני רבנים לימדו תחום זה. הרבנים כונו בשמות לפי ערי מוצאם: הראשון “דער סעמיאטיטשער” – על שם העיירה הפולנית סמיאטיץ'⁸⁵ והשני “דער בוברויסיקער” – על שם העיר בוברויסק שבבלורוסיה. “דער סעמיאטיטשער” לימד בשתי הכיתות הגבוהות ונחשף לחריף ובקי בסוגיות התלמוד, והוא היה הרב שלימד את אברהם בן השתים-עשרה. הוא היה “קטן קומה וצנום, חריפותו בצבצה מעיניו, מזוויות פיו ומכל גופו הזריז והמהיר.”⁸⁶

תלמידים רבים רצו להתקבל לישיבה, אבל רק חלק קטן מהפונים זכה להסתפח אליה. התלמידים שהתקבלו באו מבתים דתיים, אולם פנחס גלמן הנהיג רוח של מתינות. איש לא דקדק בתפילות התלמידים ולא כל שכן בתפילות בציבור, וכל אחד מהתלמידים והמורים נהג לפי מידת אדיקותו. השפה המדוברת הייתה בעיקר יידיש, אולם גם השפה העברית נשמעה בין כותלי הישיבה. את החגים חנוכה, ט“ו בשבט ופורים השתדלו לחגוג על טהרת העברית. למרבה הפלא פרשת לימודיו בישיבת הרב גלמן לא מתוארת בשום ביוגרפיה של שלונסקי, והוא הזכיר אותה רק בראיון מאוחר שנתן בשנת 1972.⁸⁷ נראה שבנפשו של שלונסקי התעוררו זכרונות רדומים מתקופת לימודיו בישיבה בעקבות מכתב שקיבל מנחום גורלניק, חברו לישיבה (ולימים תושב כפר חב"ד), והוא ענה לו: “לרגע נשאוני כנפי דמיוני לימים עברו, ימי יקטרינוסלב ואותה ישיבה שהר”מ [ריש מתיבתא, ראש הישיבה] היה השימיאצ’אי.”⁸⁸

נראה שהעובדה שטוביה שלח את בנו אברהם ללמוד בישיבת יקטרינוסלב, שבראשה עמד רבם של ה“מתנגדים”, לא פגמה בידידות עם משפחת שניאורסון החב“דית. בשנת 1913 הגיע אברהם למצוות. כל קרובי המשפחה, ובתוכם בני משפחת שניאורסון, נכחו בבר המצווה של שלונסקי (כשם ששלונסקי נכח בבר המצווה של מנחם-מנדל שניאורסון שנתיים מאוחר יותר). בר המצווה נחוג בצורה מכובדת, אך גם כאן בלטו ההשפעות המנוגדות שבחינוכו הדתי. “זוכר אני כי בהיותי לבר מצווה, השתתפו בחגיגה שני הרבנים של העיר, הרב גלמן (מתנגד) והרב שניאורסון (חב"ד)”, סיפר שלונסקי. “מהראשון קיבלתי במתנה את שיריו של אד”ם הכהן ומהשני את ה’תניא', סמל הנטיות שבנפשי, שהייתה מבושמת משני עולמות”.⁸⁹

בר המצווה של שלונסקי היה נקודת מפנה בחייו. המשפחה עברה דירה ושוב לא גר בקרבת משפחת שניאורסון.⁹⁰ שאלת המשך לימודיו עמדה על הפרק וגררה שיחות וּויכוחים בין ההורים. טוביה היה מרוצה מאד מדרכו של בנו אברהם. הוא שמח שכל אחד מבניו ממשיך חלק מאישיותו: בוריה בכשרונות המדעיים והטכניים מצד אחד ובמוסיקה וברוחב הדעת וההבנה הספרותית מצד שני, ממשיך את השילוב של טוביה – איש המעשה ואיש הרוח, ואילו אברהם מממש את הצד היהודי-החב“די-הספרותי, שאותו לא הגשים האב במלואו, אולי גם בגלל יחסה של אשתו. הוא רצה אפוא שאברהם ימשיך בלימודיו העבריים וילמד בישיבת לובביץ‘. “עם הגיעי למצוות עמדה השאלה היכן אמשיך לימודי”, כתב שלונסקי. "אבי רצה להכניסני לשנה אחת לישיבה שבלובביץ’, כדי שאשהה באווירה המיוחדת ההיא ואזכרנה בנפשי. אמא התנגדה לכך, היא רצתה שאלמד באחת הגימנסיות שבעיר. אך אבא לא רצה שאתבולל באווירה של מוסד גויי, והפשרה הייתה שאסע לא”י ללמוד שם בגימנסיה העברית שבתל-אביב, שנקראה אז בשם ‘הגימנסיה של יפו’".⁹¹ שליחתו של שלונסקי לגימנסיה “הרצליה” נראתה פתרון של פשרה להורים: לא חינוך דתי, אך גם לא חינוך רוסי, אלא חינוך עברי בארץ-ישראל.

בינתיים העמיק הקרע בין סבתא פסיה והסבא אשר-זליג. על פסיה וזליג ניחתה מכה קשה כאשר אחותו של טוביה, תמרה, מתה משחפת. תמרה הייתה נשואה ליהודי ששם משפחתו היה איצקוביץ, הוא לקח אותה לאיטליה ושם מתה. מות הבת והאחות האהובה השפיע קשות על המשפחה. טוביה ששמע על מות אחותו התעלף, ואמו פסיה עוררה אותו במילים “טביה, טביה, אלוהים עשה עמי חסד שהשאיר עמי את הקדיש שלי”. אולם גם היא עצמה הגיבה קשה על מות בתה, ונראה שזה היה הקש האחרון ששבר את מסכת היחסים הרעועה שלה עם בעלה. לאחר מות הבת נפרדה ממנו.

ערב אחד, סיפר שלונסקי, התכנסו בביתם עסקנים ציונים וכדרכם שוחחו והתווכחו. סבתא פסיה נכנסה לחדר, פתחה בנאום ביידיש מעורבת באוקראינית ואמרה לחבורה: “אתם מתנצחים עד בלי די. אני אראה לכם דוגמא: אני אעלה לאלתר – וכולכם תבואו אחרי”.⁹² טוביה קיבל את דברי אמו והוחלט שאברהם ייסע לארץ ואחריו יבואו גם אחותו מניה וסבתו פסיה. השלושה יהיו החלוץ לפני המחנה, ובעקבותיהם יבואו גם יתר בני המשפחה. לא ברור מדוע נשלחה דווקא מניה; האם משום שהייתה הפחות מוכשרת מבין האחיות והאם הסכימה לוותר על חינוכה המוסיקלי? האם משום שהייתה הבוגרת, או הצייתנית שבין הילדים והיא היחידה שהסכימה להילוות לסבתא? מכל מקום הייתה זו נסיעה הרת גורל למניה ולפסיה, כפי שנראה בהמשך.

 

פרק ג': “אחר סוכות אני נוסע לארץ־ישראל” תלמיד המחלקה השלישית    🔗

בגימנסיה הרצליה(1913 – 1914)

ההחלטה לשלוח את אברהם בן השלוש־עשרה ללמוד בארץ לא הייתה יוצאת דופן באותן השנים. מצד אחד, מצבם של היהודים ברוסיה החמיר מיום ליום ומצד שני לגימנסיה “הרצליה” היה כוח משיכה רב, והורים רבים ברוסיה בחרו לשלוח את בניהם ללמוד בגימנסיה זו. השנים 1911 – 1913 עמדו בסימן עלילת הדם של מנחם מנדל בייליס. הגלים העכורים שהעלתה עלילת דם זו, מהנוראות שידעו יהודי רוסיה, הבהירה לרבים מהם את עוצמת האנטישמיות. על ההשפעה העזה שהייתה לפרשה זו על טוביה ניתן ללמוד מרשימה שנותרה בעזבונו. זיכויו של בייליס עורר גלי שמחה עצומים ברחבי רוסיה. היהודים הרגישו תחושה של ניצחון וראו בזיכויו גם זיכוי לאומי־קולקטיבי. לא כך ראה טוביה שליונסקי את הדברים. בשנת תרע"ד (1914), לאחר הזיכוי, התמרמר טוביה על כי ממשלת רוסיה לא 0ביררה את עניין עלילת הדם עד תומו, ולא פסלה על הסף בשאט נפש את האפשרות שיהודים ירצחו אדם כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות. לדעתו הממשלה עשתה כך בכוונת מכוון והשאירה לעצמה פתח להמשיך בעלילות דם. “בייליס אמנם זוכה”, כתב טוביה, “אך את עם ישראל עדיין ניתן לרדוף, כי לא דובר במשפט על העיקרון שעם ישראל אינו משתמש בדם למצות”.⁹³

מן הצד השני תרמו שני אישים להחלטתו של טוביה לשלוח את אברהם ללמוד בגימנסיה. האחד הוא מנהל גימנסיה “הרצליה” ד“ר ב”צ מוסינזון, שביקר ביקטרינוסלב בשנת 1909 ושכנע את המשפחות הציוניות בעיר לרשום ילדים לגימנסיה “הרצליה”.⁹⁴ השני הוא אחד העם, שביקר בגימנסיה “הרצליה” בחשון תרע“ב (אוקטובר 1911). אחד העם הקדיש לביקורו בגימנסיה 4 ימים, שבהם הוא שוחח עם תלמידים ומורים ובחן אותם בתנ”ך.⁹⁵ הוא נחשב לידיד הגימנסיה, ולאחר הביקור הקדיש לה מאמר בשם “הגימנסיה העברית ביפו”.⁹⁶ ה“הכשר” שנתן אחד העם לגימנסיה בוודאי העלה את קרנה בעיני טוביה.

כשנה לפני נסיעתו כתב אברהם מכתב לשבועון המנוקד ‘האח’ החב“די, שיצא לאור מטעם תלמידי ישיבת לובביץ', ובו סיפר על נסיעתו הצפויה לארץ־ישראל. היה זה פרסומו הראשון בדפוס: “אני מקבל את העיתון ‘האח’ אשר זה כבר שתי שנים יוצא לאור […] על העיתון הזה מלא פי תהילות, כי ראיתי ילדים שהיו זרים לדת ועתה מתפללים בכל יום ופעמים באהבה, ואומרים ‘שמע’”, כתב שלונסקי. “אני זה כבר לומד עברית. למדתי שפ”ע [שפת עבר] מקרא ופוסקים. אחר סוכות אני נוסע לארץ־ישראל, והנני מקווה, כי בקרוב נחזה כולנו שלווה שם וכי יובילנו הגואל אותנו לארץ אבותינו”.⁹⁷ מכתבו זה של שלונסקי מגלה את הלך רוחו הדתי באותן שנים ואת אמונתו התמה בגאולה משיחית. הנער שנסע לארץ־ישראל היה נער דתי, מאמין, חבד“י בכל רמ”ח אבריו. מכתב זה גם מהווה נקודת קישור לשלב הבא בחינוכו שעליו רומז שלונסקי במכתבו – “השלב הארצישראלי”.

טוביה ואברהם הפליגו בספינה לארץ־ישראל ואחריהם הגיעה סבתא פסיה עם מניה. טוביה הכניס את אברהם לפנימיה פרטית שניהלה גב' הלפרין וחזר ליקטרינוסלב.⁹⁸ בן שלוש־עשרה וחצי נפרד אברהם ממשפחתו כדי ללמוד בארץ חדשה, בסביבה שונה כל כך מעירו יקטרינוסלב. בסוף תשרי תרע“ד (אוקטובר 1913) הגיע לחוף יפו. רק שנה אחת הספיק ללמוד בגימנסיה “הרצליה”, אולם שנה זו הייתה שנה מכרעת, פרשת דרכים בגידולו ובחינוכו של שלונסקי. באותה שנה נהפך מילד שהתחנך ברוח חב”ד לנער חילוני ו“פורק עול”, מילד שחסה בצל הוריו לנער שהתבגר לבדו הרחק מעינם הפקוחה של אב ואם, מתלמיד שקדן לנער שהקדיש את מרצו למעשי משובה ולמשחק הכדורגל, מילד שגדל על ברכי העברית האשכנזית לנער שהחל לדבר בהתלהבות עברית מדוברת בהברה ספרדית, ומילד שובב וביישן שעמד בצל אחיו ואחיותיו לצעיר המכיר בערכו ובטוח בייעודו – להיות משורר בישראל.

בשנה שבה למד שלונסקי כבר היו בגימנסיה קרוב לשמונה מאות תלמידים וכמעט מחציתם בני חו"ל.⁹⁹ ילדים אלה שהו בארץ ללא הוריהם והנהלת הגימנסיה טיפלה בצורכיהם האישיים, שיכנה אותם בפנסיון ודאגה למזונם ולבריאותם. גימנסיה “הרצליה” נהגה לפי השיטה הרוסית והיו בה שמונה כיתות. הנער הצעיר, אברהם, “ילד נמוך קומה ומתולתל”¹⁰⁰ היה בין תלמידי מחזור ז' של הגימנסיה והוא צורף למחלקה השלישית ב', שמחנכה היה מר כרסנטי, מורה חדש שהגיע ממצרים, ולימד צרפתית וערבית.

החיים בגימנסיה היו שונים מכל שידע שלונסקי עד אז. מורי הגימנסיה השקיעו זמן, מרץ ומחשבה ביצירת תרבות ארצישראלית חילונית, וביקשו להקנות לתלמידיהם לא רק ידע אלא גם הכרת הארץ ואהבת הארץ, הכרת הספרות העברית, לימוד שירים ישראליים חדשים ויסודות הספורט. המורה לתנ“ך ד”ר ולדשטיין אסר להביא תנ“ך עם פירוש רש”י, כדי שילמדו את התנ“ך “כפי שהוא” ללא פרשנויות “מיותרות”.¹⁰¹ בשנה שבה למד שלונסקי חגגו בגימנסיה “נשפים” בחנוכה, ט”ו בשבט, ל"ג בעומר ושבועות. נערכה גם תחרות בהתעמלות, שבה התבקש מר קרצ’בסקי, המורה למוסיקה, לנגן את המרש התורכי, ההימנון העברי ועוד מרש אחד לפי בחירתו… המורים לעברית דאגו שפעם בחודש, בשבת, יינתנו הרצאות לתלמידים. התקיימו גם טיולים: לירושלים, לבית לחם, לקבר רחל, למודיעין ולגליל, ובסיום השנה נערך “נשף ספרותי־נגינתי”. מדי פעם ביקשו התלמידים רשות מהנהלת הגימנסיה לערוך נשף משלהם שיכלול גם “הגרלה”. בדרך כלל נענו בחיוב, ובתנאי “שלא יאספו חפצים מאנשים זרים”. הנהלת הגימנסיה שכרה רופא מיוחד שהופקד על בריאותם של התלמידים, ובפקודת הרופא הוחלט שבקיץ יומרו שיעורי הספורט ברחצה בים שהיא יפה לבריאות. התרגשות מיוחדת עוררה הגעתו של מנחם בייליס לארץ. חלק מתלמידי הגימנסיה, כמו אברהם שלונסקי עצמו, הגיעו מרוסיה רק שנה־שנתיים קודם לכן, והיו עדים מקרוב לעלילת הדם ולמאסרו של בייליס. עתה, כששמעו על שחרורו ועל הגעתו לארץ, התרגשו מאד וביקשו ממוריהם רשות לערוך לו קבלת פנים מיוחדת.¹⁰²

שלונסקי נהפך לחלק מחבורת התלמידים הרועשת והתוססת. למרות כשרונותיו ותפיסתו המהירה הוא היה תלמיד גרוע. הוא לא טרח להכין שיעורים, והיה לו ציון “בלתי־מספיק” ב“הנהגה” משום שהיה שובב גדול. “היה מקניט את המורים בשאלות תם או שמאריך את רגל ה’ה' שבשלט ‘חדר המורים’, כדי שעל הדלת יהיה כתוב ‘חדר חמורים’”.¹⁰³ התעלול הנועז ביותר שלו היה גניבת יומן הכיתה. ביומן זה נרשמו ציוני התלמידים בהתנהגות ושלונסקי, שידע שציונו גרוע ביותר, חשש שהדבר ייוודע להוריו, יגרום להם צער ואולי אף יגרור עונש. לכן החליט – בלא לספר על כך לנפש חיה – להשמיד את היומן. מנהל הגימנסיה דאז, בן־ציון מוסינזון, העניש את כל הכיתה בעונש קולקטיבי וסגר אותה לחודש ימים, אך הדבר לא עזר, שכן שלונסקי לא הודה במעשה ואיש מלבדו לא ידע על כך. רק כעבור שנים רבות התוודה לפני מוסינזון, מנהלו לשעבר, שעה שפגש בו באחת מוועידות הסופרים, כי הוא היה זה ש’סחב' את יומן הכיתה. אירוע גניבת היומן הרשים מאד את אחד ממורי הגימנסיה “הרצליה” באותן שנים, הסופר יוסף חיים ברנר, והוא הכניסו לסיפורו “מהתחלה”, סיפור מהווי התלמידים בגימנסיה.¹⁰⁴ “ברנר לא ידע בדיוק מי הוא גיבורו ובוודאי לא שיער כי אותו קונדס יהיה משורר”, אמר שלונסקי לימים.¹⁰⁵

התנהגותו הפרועה של שלונסקי בשנת לימודיו בארץ נבעה אולי גם מן המעבר החד בין חייו ביקטרינוסלב לבין החיים בגימנסיה התל־אביבית. כאשר נשלח שלונסקי על־ידי הוריו לארץ כפשרה בין רצונותיהם הסותרים – איש לא שאל לרצונו של הנער. הוא גלה מבית ההורים החם ומחברתם של אחים ואחיות והיה עליו להשתלב באקלים השונה מהקצה לקצה. לא עוד הווי חב“די של בית משפחת שניאורסון, לא עוד משטר ומשמעת של בית אבא אמא וסבתא פסיה.¹⁰⁶ שלונסקי לא הרבה לתאר את חבלי קליטתו, להיפך, הוא העדיף לספר על מעשי התעלולים שלו. הוא תיאר בגאווה את שני הדברים החשובים שרכש באותה שנה בארץ: סיגול העברית המדוברת בהברה ה”נכונה" (הספרדית) ולימוד משחק הכדורגל, שהיה חדש בארץ, והוכנס על־ידי תלמידי המחלקות העליונות של הגימנסיה. אולם משפט אחד, שאמר באחד הראיונות כעבור שנים רבות, מסגיר את עוצמת הקושי שהיה מנת חלקו בתקופת לימודיו בגימנסיה “הרצליה”: “הם השאירו אותי בפנימייה והלכו. בכיתי. מובן שבכיתי. היה עצוב כשאבא חזר לרוסיה והשאיר אותי… ופה למדתי כדורגל”.¹⁰⁷

בארכיון גימנסיה “הרצליה” נשמרו מסמכים הקשורים לציוניו של שלונסקי ומהם עולה, כי ציוניו ברוב המקצועות נעו בין “לא מספיק” ל“מספיק”. אפילו ציוניו במקצועות תנ“ך, תלמוד וספרות – מקצועות שידע על בוריים והתעניין בהם באופן מיוחד – היו גרועים! מעניין לציין שאחד מציוניו הגרועים ביותר היה בזמרה. לאורך השנה כולה קיבל במקצוע זה “לא מספיק”. רק בטבע, ציור, שרטוט והתעמלות היו לו ציונים טובים למדי.¹⁰⁸ עובדות אלו מחזקות את ההשערה, שהיה כאן ביטוי למרדנות ושובבות. החירות והעצמאות של הנער הצעיר הפכו להפקרות, והבדידות והצער הוטבעו בתעלולים ובמרד כנגד הלימודים והמורים. תחושת הבדידות הודחקה והוכחשה, הרגישות של הילד החב”די ירדה למחתרת ובמקומה צץ השובב הפרוע ופורק העול.

עם זאת הייתה שנת לימודיו בגימנסיה שנה פורייה וחשובה להתפתחותו הלשונית וליצירתו הספרותית. מסתבר כי בשעה שהזניח את לימודיו הוא עסק במרץ ובהתלהבות במה שעניין אותו יותר מכל: שכלול השפה העברית וכתיבת שירים. הייתה זו השנה שבה עמד במרכז הדיון הציבורי הפולמוס המכונה “מלחמת השפות” (או “ריב השפות”). הפולמוס התלקח כתוצאה מהוויכוח שפרץ לגבי שפת הלימודים בטכניון, שנוסד כשנה לפני כן על־ידי אגודת “עזרה”, ובשנת 1913 עמד להיווסד בית הספר התיכון הריאלי, שיכשיר את בוגריו ללימודים בטכניון. בראשית שנת 1913 נודע, כי אנשי הקורטוריום [הוועד המנהל] “למען החינוך הטכני בחיפה”, שהיה משותף לחברי ההסתדרות הציונית ולאנשי “עזרה”, עומדים לבחור בשפה הגרמנית כשפת ההוראה בטכניון ובבית הספר התיכון הריאלי, ואילו לעברית יוקדש מקום מינימלי בלבד. הדבר עורר סערה גדולה בארץ וחברי ההסתדרות הציונית יחד עם עם ראשי מערכת החינוך היהודי בארץ־ישראל דרשו שהלימודים בשני המוסדות יהיו על טהרת העברית. ב“ריב הלשונות” נטלו חלק מתלמידיה של גימנסיה “הרצליה” ולמעשה הם היו החלוץ ההולך לפני המחנה. בגימנסיה לא הבינו על מה המהומה, שכן אצלם למדו התלמידים בעברית, דיברו ונשמו עברית מאז הקמתה. התלמידים הבוגרים של המחלקה השמינית החליטו להרים את נס המרד למען השפה העברית בסיוע מוריהם. הם ערכו תזכיר לחברים הציונים שבקורטוריום, ד“ר שמריהו לוין, אחד העם וד”ר יחיאל צ’לנוב, ובו הביעו את תדהמתם לעצם האפשרות של לימודים בגרמנית. חברי הוועד הציוני, שקיבלו את התזכיר, כעסו על חוצפתם של הצעירים שהטילו ספק בנאמנותם לעברית, אולם תלמידי הגימנסיה לא נפלו ברוחם והמשיכו במאבקם למען השלטת השפה העברית כשפת הלימודים הבלעדית. “הארץ כולה עלתה כלהבה. אספות מחאה סוערות נערכו בכל המושבות והערים, קהילות ופרטים הריצו מברקי מחאה וזעם, פועלים ותלמידים התגודדו בכל מקום. נפלה הברה על התרקמות מזימה לפוצץ את בנייני הטכניקום, שהוקמו כבר ברובם”.¹⁰⁹ ניצחונה של העברית היה גדול מהמצופה: בחנוכה היה היישוב בארץ שכור ניצחון ובגימנסיה “הרצליה” שר הקהל לא שירי מכבים כי אם שירי ניצחון של הלשון העברית. המורים והתלמידים מרשת “עזרה”, שלא נתנו יד למלחמת השפות, הוכרזו כ“בוגדים” ועד מהרה הפכה העברית לשפה הראשונה בחינוך העברי החדש בארץ־ישראל.¹¹⁰

“מלחמת הלשונות” הפכה סמל למאבק למען תחיית התרבות העברית בארץ ולדמותם של החיים בה, ואברהם היה עד למאבק זה, החשוב ביותר בשדה התרבות בארץ, שהדיו עדיין לא נדָמו בשנה שבה למד בגימנסיה. הוא, שבילה את כל ילדותו ונעוריו כש“מילון גרזובסקי” (המילון העברי של יהודה גור) על ברכיו, וגמע אותו בשקיקה, הזדהה עד עמקי נשמתו עם המאבק על השפה העברית והפנים הן את המטרה והן את הדרכים להשגתה. מאבק זה שימש לו אב־טיפוס למאבקיו בהמשך דרכו: הן במאבק זוטא, על השפה העברית כשפת הוראה בגימנסיה הרוסית (1917), והן במאבקו נגד ביאליק וסופרי דור התחייה בשנות העשרים בארץ.

חשובה הייתה גם הסתגלותו המהירה לדיבור בהברה הספרדית. בארץ־ישראל של שנת 1913 ניצחו ההגייה הספרדית והדיבור בהברה מלרעית ניצחון מוחץ את הדיבור המלעילי בהברה אשכנזית. אנשי החינוך ואנשי ועד הלשון קבעו, כי המבטא הספרדי קרוב יותר לרוחה של העברית המקורית: “תחיית השפה של משך שלושים שנה בא”י נוסדה על המבטא הספרדי", כתב דוד ילין, “מקסטינה ועד ראש פינה עולה באוזננו צלצול ההברה הספרדית. ה’מזרחיות' שבהברה זו ניצחה. טבע הדבר חייב, כי לשפה מזרחית תהי הברה מזרחית”.¹¹¹ היישוב החדש שצמח בארץ קיבל את ההברה הספרדית כהברה “הנכונה”, המתרחקת מן ההברה האשכנזית “הגלותית”, פונה לה עורף וממשיכה את החיים הבריאים של עם על אדמתו, כפי שהיו בתקופת המקרא. הייתה זו מציאות של “האשכנזים המסתפרדים”.¹¹² כאן קבעה האידיאולוגיה, כתב לימים הבלשן זאב בן־חיים, והאשכנזים שבין תושבי הארץ קיבלו זאת עליהם ברצון.¹¹³ בהשפעת מאבק זה פעל שלונסקי רבות מראשית שנות העשרים להמרתה של ההברה האשכנזית להברה ספרדית גם בשירה.

חבריו של שלונסקי לכיתה זכרו אותו כילד שידיו מרובבות בכתמי דיו, משום שכמעט תמיד עסק בכתיבת שירים. כבר אז הפגין את זלזולו בלבוש החיצוני, שהיה מרושל תדיר. הוא הרבה לשחק כדורגל, ועם זאת הדגיש את “משוררותו” במראהו החיצוני ודאג שיהיו לו “מראה ותדמית של משורר”.¹¹⁴ שלונסקי השתתף גם בעיתון הגימנסיה ‘טל השחרות’ ופרסם בו את השירים: “הדומיה”, “רציתי”, “הרעב”, “המשיח” ואת הרשימה הסיפורית “הדמעה” המתארת סצינה מסיפור יוסף.¹¹⁵ השיר “הרעב” נכתב ספק ברצינות וספק כפארודיה על החינוך הציוני המזויף, על שירים ציוניים מתלהמים ועל המליצות שבהם הלעיטו את הילדים באותה תקופה. הוא תיאר בשירו ילד “יחף ויגע” שבגדיו קרועים ובלויים, והוא מתחנן שיתנו לו אוכל ומים, אך מקבל במקומם נאום תוכחה יהודי־ציוני:

רַק לאכול וְלִשְׁתוֹת כָּל חייך שאפת?

עברים אנחנו לאו בני ישמעאל,

ולאכול זאת כלל לא מידת ישראל.

עליך לשכוח על דבר אכילה,

רק לשמור המצוות, רק תורה ותפילה

[ ] ובא המשיח באחרית הימים

אז תאכל ותשתה ותראה אז חיים.

כשהילד המסכן ממשיך ומתחנן למעט מזון ומים מבטיחים לו, בלשון מליצית־שבלונית, כי עוד מעט תבוא גאולתו לאחר שתיבנה ארץ־ישראל:

הרחק, הרחק, שם בארץ אבותינו

יהיה לך בית בקרוב בימינו.

יהיה לך בית כנהוג וכדין…

האם תתפלא, ולא תאמין?

כבר מזמן מאספים בשבילך נדבות

מפה ומשם, מארבע רוחות,

שם בציון יטעוך בגן

שם אז תפרח ותצמח כשושן,

שם אז תשכח את יסוריך,

ובאור ובנחת תבלה את ימיך.

שיר זה נוגע בנושא עקרוני שהעסיק את שלונסקי שנים רבות: התחום החומרי לעומת הרוחני. הילד, גיבור השיר, “מעז” לדרוש אוכל, ואינו מוכן להתעלם מצרכיו הגופניים. אך כבר בשיר מוקדם זה הוא זוכה לנזיפה על כך שהוא דואג לפיסי במקום לרוחני ולעצמו במקום לעמו. שנים אחדות אחר כך, בבחרותו, הפנים שלונסקי את מוסר אביו והביע לא אחת בוז לצורכי הגוף, לאוכל, ללבוש הולם ולדברי מותרות חומריים, בהדגישו את יתרון הרוח על החומר.

שיר מעניין נוסף הוא השיר “המשיח”, שהוא ככל הנראה השיר שלפי המיתוס המשפחתי כתב בילדותו על קיר חדרו. שיר זה כתוב ברוח חב"ד והוא מגלה אמונה שלמה במשיח שיבוא ויגאל את עם ישראל:

בדומיות ליל קיץ שמעתי שאון.

כמשק כבלים! כאנחות היגון

ופתאום… שמי התכלת נפתחו לפני

ואור הגנוז הבריק לעיני

תרדמה אחזתני, חלום…

בחלומי המשיח נראה לי בחלום

בכבלי ברזל אוסרו שתי ידיו,

ובחלל הרקיע נשמעו אנחותיו…

– זמנו עוד לא בא, הכול זה לשווא.

אחת מיצירות הנעורים שכתב זיכתה את אברהם בפרס ראשון בתחרות יצירות תלמידים שארגן משה שרת (לימים שר החוץ הראשון במדינת ישראל וראש ממשלה). שרת, בוגר הגימנסיה בעצמו, בא להדריך את הנערים הצעירים והקים ארגון בשם ‘הדור הצעיר’. בין שאר פעולות הארגון החליטו להוציא ירחון והכריזו על תחרות היצירה הספרותית הטובה ביותר. אברהם שלונסקי זכה בפרס הראשון עבור הפואמה שלו “אוקראינה”, שהייתה רצופת געגועים לבית אביו ולמולדתו הרחוקה.¹¹⁶

משנסתיימה שנת הלימודים הראשונה, בקיץ 1914, נסע שלונסקי, כתלמידי חוץ אחרים, לבלות את חופשת הקיץ בבית הוריו שברוסיה. ההפלגה הייתה קשה ומסוכנת, וזמן קצר לאחר שהגיע שלונסקי הביתה פרצה מלחמת העולם הראשונה. בתום חופשת הקיץ התברר שהדרכים נותקו ושוב לא יכול היה להמשיך את לימודיו בגימנסיה העברית בארץ ונשאר ביקטרינוסלב. אולם טלטוליו של שלונסקי בים, הגעתו לבית הוריו וניתוקו מלימודיו בגימנסיה מתגמדים לעומת הצרות שפקדו את אחותו מניה וסבתו פסיה שנותרו בארץ. מניה גרה עם סבתא פסיה ברחוב אחד העם בתל־אביב. היא למדה בבית הספר לבנות שעמד בגבול נוה צדק, שפטרוניו היו “חובבי ציון” ואחד העם, וטוביה היה שולח לה ולאמו מדי חודש קצבה למחייתן. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, ונותק הקשר עם רוסיה, לא יכול היה טוביה להוסיף ולשלוח את הקצבה. למחייתן החלה פסיה לכבס ולבשל לסטודנטים, ונהגה להשכים קום וללכת עם מניה לחורשות האורנים שבמושבה הגרמנית שרונה, כדי לאסוף אצטרובלים ששימשו כחומר הסקה. באחת הפעמים שבאו לחורשה שבשרונה נאנסה כפי הנראה מניה על־ידי ערבי. אירוע קשה זה השאיר בה צלקת שלא נמחתה, וברצונה להדחיק את המקרה סיפרה לימים לבני משפחתה את סיפורה באופן קטוע ומבולבל עד כי קשה היה להבין מדבריה אם אנס אותה הערבי או שתפס בה וביקש לשאת אותה לאישה. את סיפורה סיימה בכך שמאז אותו מקרה הייתה סבתא הולכת ללקט אצטרובלים לבדה, והיא נשארה בבית עם שכנה.¹¹⁷

אולם צרותיה לא תמו. יום אחד, בשעה שיצאה פסיה לקניות בשוק, ארב לה ערבי ובעט בה בעיטה אכזרית.¹¹⁸ הסבתא נפצעה באופן אנוש וכעבור ימים אחדים נפטרה. מניה נשארה לבדה בארץ־ישראל ללא קרוב וגואל. תקופה זו השפיעה עליה קשות ונראה שהחמירה את מצבה הנפשי. בארכיון שלונסקי נמצא קטע ממכתב שכתב טוביה בשנת 1921 לאישה צעירה אלמונית, ובו סיפר על ניתוקו הכואב מבתו הבכורה: “זה תשע שנים שלא ראיתי את בתי הבכירה. ובחג השבועות או אחר החג הוא יום הולדתה”, כתב טוביה. “חפצתי לשמח אותה מעט ושלחתי לה סיפור אגדי קטן. […] היא נסעה לא”י יחד עם אמי ז“ל. מטרות ואידיאלים כנהוג. אבל לא ארכו הימים ואמי מתה. והיא נשארה שמה גלמודה כיתומה. עברו תשע שנים: היא מחכה בכיליון עיניים לבואנו”. את המכתב ליוותה אגדה שכתב טוביה, כדי לחזק את רוחה של בתו הבודדה. הייתה זו אגדה אלגורית, וטוביה תיאר בה את חלומה של מניה, שקיוותה להגיע לארמון המלך (ארץ־ישראל) בעזרת סבתה (האישה הזקנה שבחלומה), אך הסבתא מתה (עולה השמימה). הקלף שמניה־מרים מחזיקה בידה נושא את המספר תשע ומסמל את תשע שנות הפרידה בינה לבין משפחתה.

 

פרק ד': “משורר צעיר בן ארבע־עשרה או פוטבוליסט”, החזרה ליקטרינוסלב (1914 – 1918)    🔗

לימודים בגימנסיה של פ' כהן, חברי הנעורים והקובץ ‘שביבים’    🔗

רק כשנה נעדר שלונסקי מבית הוריו, אך השינוי שחל בו היה רב. שינוי זה התבטא במראהו, בהתנהגותו ובכתיבתו. השנה שבילה בגימנסיה “הרצליה” הטביעה עליו חותם בל יימחה וקבעה את המשך דרכו הספרותית. הוא נהפך לצעיר חילוני, ארצישראלי, עצמאי ובעל דרך ייחודית. בעיקר התחזק בטחונו העצמי. בחזרו לעירו היה לו יתרון גדול על חבריו, שהיו ברובם ציונים: הוא כבר היה בארץ־ישראל והכיר את החיים בה, הוא ידע עברית על בוריה ופרסם שירים. “כאשר חזרתי לרוסיה”, סיפר שלונסקי, “לא ידעתי במה להתגאות יותר לפני חברי – על היותי משורר צעיר בן ארבע־עשרה או פוטבוליסט עברי ראשון. משום כך המשכתי בשני העיסוקים גם יחד.¹¹⁹ במשפטים הספורים שבהם התייחס לתקופה זו הקפיד שלונסקי לספר על “הקריירה” שלו בכדורגל, כדי להוכיח לאחרים ולעצמו כי אינו “נער גלותי”, העוסק רק בענייני רוח, אלא גם ילד ספורטיבי, בריא, אמיץ וזריז, ברוח “שינוי הערכין” שביקשה הציונות. אך שלונסקי עצמו הודה כי הכדורגל לא מחה את הצד הרוחני שבו, שכן אף על פי שהכינוי שלו בקבוצת הכדורגל היה “האזרח הירושלמי”,¹²⁰ הוא כונה לעתים גם ‘פלפלן’, ובזמן האימונים היה גוער בו המאמן: “שלונסקי, אל תהיה תלמודיסט, תמסור כבר”… לדבריו זכה לשחק בנבחרת הרוסית של “סוקול” ביקטרינוסלב, והשתתף בנבחרת של חרקוב בתחרות נגד קייב. שחקני הנבחרת היו אנטישמים, אך בגלל זריזותו היו מוכנים לקבל את ה”ז’יד" לקבוצתם.¹²¹

שנת 1914 עברה על שלונסקי בקריאה אינטנסיבית בספרייה הגדולה של האב. שלונסקי קרא מכל הבא ליד: ספרי קודש וספרי חול, ספרות עברית וספרות רוסית ואוקראינית. בבית יכול היה לקרוא ספרים לפי “השכל הישר”, באופן בלתי־אמצעי וללא מורים־למדנים שיתווכו בינו לבין היצירות ויעמיסו עליהן פרשנות שנראתה לו מוגזמת וטרחנית.¹²² “אם אני יודע שמות של איזה כתבי־עת מלפני מאה ומאתיים שנה, מתקופת ההשכלה, הרי זה מפני שלאבא היה הכל. קודם כל ספרייה עברית גדולה, אבל גם ספרים בלשונות אחרות”, סיפר שלונסקי.¹²³ באותן שנות נעורים קרא שלונסקי בשקיקה את השירה הרוסית והיידית המודרניסטית, ונפעם מהדרך החדשה שבה ביטאו את העולם החדש. כל אלה נספגו בקרבו יחד עם “החדש” שספג בגימנסיה “הרצליה”. מעתה יבטא בשירתו נימה רליגיוזית שתגלה כמיהה לאמונה חדשה, ואת תחושת השליחות שלו שהוא ורק הוא יכול ליצור שירה חדשה, המבטאת את האדם החילוני השר על גאולה אחרת. “החולין”, ההווייה הארצית של פרטי היום־יום, ייאבקו בשירתו עם הצורך להתרומם מעל לחולין, עם “הוויית השבת”, עם הצורך להאמין ולצפות לגאולה.

טוביה שליונסקי ידע להתהלך עם בניו המתבגרים ונהנה לראות את שלונסקי קורא ומוסיף דעת. הוא השקיע מאמצים לנטוע בלב ילדיו את עיקרי תורתו ודי היה לו בכך. עולם הרוח היה חשוב לו הרבה יותר מתענוגות חומריים, והצלחתם של ילדיו חשובה הייתה בעיניו יותר מכל. “תענוגי עולם הזה הגסים לא תפסו אצלי בכלל מקום נכבד”, כתב לבנו דב בשנת 1916. נגינתן המופלאה של פייגלה ורחל (פניה ורוזה) היא זו שריגשה אותו וזרקה עליו “נטפי טל משיבי נפש”.¹²⁴ נושא החינוך היה קרוב לליבו והוא אף היה חבר בוועד ההורים בבתי הספר שבו למדו ילדיו. הוא נתן לילדיו “מרחב מחיה” והבין את הצורך שלהם בביטוי עצמי ובמרד. הוא לא תמיד הסכים לדרכם, אך השתדל למעט באיסורים וגילה כלפיהם סובלנות: יום אחד הוזמנו אברהם, יהודית ופאני לחתונה בפיאטיחטקי (Pyatikhatki). טוביה משום מה לא היה מרוצה מנסיעתם וחשב לאסור אותה עליהם, אולם בעצה אחת עם האם החליט לוותר. “ראשית נוכחנו שהתנגדותנו לא תועיל”, כתב לבנו דב, שהיה אז סטודנט ברוסטוב, “ושנית בעמקי לבבנו הסכמנו. יסעו וישמחו”.¹²⁵

כשנה לאחר ששב לבית הוריו נפתחה בפני שלונסקי דרך להמשיך את לימודיו בגימנסיה של פבל כהן, שגלתה באותן שנים מווילנה ליקטרינוסלב. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כשהתחילה הנסיגה הגדולה של צבאות רוסיה הצארית מהמחוזות המערביים של המדינה ובמקביל – התקדמותם הבלתי־פוסקת של הגרמנים, פונו מוסדות ממשלתיים אחדים למקומות מרוחקים יותר ברוסיה. כך קרה שהגימנסיה הווילנאית של פ' כהן מצאה את עצמה באוגוסט 1915 עמוק בלב אוקראינה, בעיר יקטרינוסלב.¹²⁶ הגימנסיה של כהן הייתה מיוחדת במינה והשפיעה רבות על חינוך הנוער היהודי. היא שילבה תרבות רוסית ותרבות עברית, שילוב שתרם להשכלתו הרחבה של שלונסקי בתרבות הרוסית עד כי יכול היה להעיד על עצמו כמי שהוא “חניך בית האולפנא הרוסי”.¹²⁷ המקצועות הכלליים נלמדו ברוסית, אך התוכנית כללה שעה אחת של עברית מדי יום ביומו. דגש חזק הושם בלימוד מקצועות היהדות, והשפה העברית וההיסטוריה היהודית תפסו מקום מרכזי.¹²⁸

חבריו לגימנסיה ביקטרינוסלב העריצו את שלונסקי וקינאו בו על “ההרפתקאה” הארצישראלית שלו: “בסקרנות רבה נשמעו ונבלעו סיפוריו על הארץ. איזו רוח חופשית, משחררת, משכרת ביהדותה הגאה והמובנת מאליה, אפפה את הצעיר הזה – מבעד פלומת הגוזל כאילו הצטיירו כבר כנפי הנשר!”¹²⁹ גם במראהו ביקש שלונסקי הצעיר להפגין את ה“ארצישראלי” שבו, וכשחזר לעירו נהג לחבוש לראשו תרבוש… הוא החל לדבר עברית מדוברת, ארצישראלית בהברה ספרדית וחש עוצמה וכוח שלא היו בו קודם. הוא הרגיש את תחושת ייעודו והקרין ביטחון. כל התנהגותו באותן שנים כאילו אמרה, “אני חש שאני גאון!” – נזכר לימים הסופר יוסף סערוני.¹³⁰

בשנים אלה הרגיש עצמו שלונסקי שווה ערך לאחיו ואחיותיו, ראש וראשון בחבורת בני גילו, והוא החליט על ייעודו בחיים: לא עוד צעיר חב"די החולם על הגאולה, לא עוד מעשי תעלולים להכעיס. המרץ שלו תועל היטב להגשמת מטרתו האחת – להיות משורר עברי, מעצב תקופה, נושא הבשורה החדשה. “הלא כבר בשנת 1915 ראית את עצמך משורר בישראל”, הצהיר חבר נעוריו דן פינס בדברים שכתב במלאת 15 שני ליצירתו של שלונסקי.¹³¹

רוח המרד של שלונסקי בתקופה זו התבטאה בעיקר בהתנגדותו לכל אוטוריטה. ככלל היו המורים בעיניו סמל לשררה שרירותית, לסמכות שיש למרוד בה, והוא העלה נגדם טענות קשות. ביומנו תיאר את דמותו של המורה העברי באופן נלעג וראה בו דמות של רווק זקן, “הולך רכיל, שונא שנאת חינם ומתערב בעניינים לא לו”.¹³² הוא חשב כי המורים אינם ממלאים את תפקידם נאמנה ואינם יודעים לטעת בלב תלמידיהם אהבה לנושאי הלימודים, אלא ממאיסים אותם עליהם, ותיאר אותם כמי ש“שקדו מעל קתדרותיהם” לטמטם בו ובחבריו בני גילו “כל חוש וכל השתוקקות ליפה ולמרומם בספרות הרוסית”, עד כי כל מה שיקר למורים נהפך לדבר השנוא על תלמידיהם. גם כעבור שנים אחרי שסיים את לימודיו המשיך שלונסקי לבקר את התנהגותם ודרך הוראתם של אחדים ממוריו, ובשנת 1932 הצהיר כי נשתייר בו “אבק של טינה” כלפי אחדים מהם.¹³³

לעומת החינוך הפתוח בבית היו חלק גדול משיעורי הגימנסיה למעמסה על המורד הצעיר, כיוון שכללו, לדעתו, שינון, לימוד מכאני והליכה בדרכים מקובלות ושגורות. לאחר שנים ביטא שלונסקי את הערצתו למורים אחדים, שבהם ראה מורי דרך, ולעומת זאת לא הסתיר את הבוז שרחש למורים אחרים, וביקר קשות את קטנוניותם ואת עמידתם על קוצו של יוד בהקשיחם את ליבם ובהצמיתם את רוחו היוצרת.

את המורה לרוסית, איבן מקריץ' דדיקין, תיאר כטיפוס של בעל אחוזה “מחמיר ומדקדק כחוט השערה”, כמורה שערך “הכתבות עד אין קץ”, והיה נגוע גם באנטישמיות. תמיד מצא שגיאות וחיפש דרך להכשיל את תלמידיו היהודים. פעם, בשעת שיעור, הדגים דדיקין צורות של הקטנות מילים ברוסית: “אפשר לומר ‘יהודי’ ואפשר לומר ‘יהודון’, אפשר לומר ‘חזיר’ ואפשר לומר ‘חזירון’”, הכריז המורה על מנת לפגוע בתלמידיו היהודים. שלונסקי לא יכול היה להבליג על הפגיעה, וכשהתלמידים נתבקשו על־ידי המורה לתת דוגמאות נוספות קם ואמר: “אין אני רואה צורה טובה יותר להשלים את הדברים מאשר לחזור על הדגמתו של המורה”. הוא קם, הצביע על עצמו ואמר בעוז: “יהודי – יהודון”. אחר הצביע על המורה ואמר בחיוך “חזיר – חזירון”…¹³⁴

לעומת המורה לרוסית חמור־הסבר תיאר שלונסקי בחיבה את המורה ללטינית, בראון,

שעמל להרחיב את דעתם של תלמידיו, היה ידיד להם וניהל את שיעוריו בהומור. כשהיו התלמידים יושבים “בשקט יחסי למדי” היה נרגז מאד ומעורר את התלמידים בקריאה: “רעש! רעש! הבו לי רעש! איני יכול ללמד בבית הקברות”.¹³⁵ רק חלק קטן משיעור הלטינית הוקדש לדקדוק עצמו וביתר הזמן הפליג עם הצעירים לנושאים הומניים שונים. בראון סבר שהלשון צריכה להיות כלי שבו משתמשים כדי להבין זה את זה, ועל כל גם שגיאות דקדוקיות היו כשרות בעיניו, כשהן נוצרות כדי לקרב את ההבנה. כך נהג לומר שהלשון הרוסית ללא שגיאות היא כעלמה ללא חיוך, כי השגיאות הן נקודות החן של השפה. דרך לימוד זו התאימה מאד לשלונסקי. בראון היווה בשבילו מופת בשאר רוחו, והוא אימץ את השקפתו על פריצת גבולותיה של השפה והפך אותה לחלק מה“אני מאמין” הלשוני שלו.¹³⁶ אולם באותן שנים גרמו לו השקפותיו בענייני לשון גם לעימותים עם מוריו. למרות רוחב ידיעותיו בשפה ובספרות העברית לא היסס המורה לעברית, הסופר י“ל ברוך, לתת לו ציון “בלתי־מספיק”. “הנקל לשער, כי הציון לא בשל אי־ידיעת עברית ניתן, אלא בשל ידיעת עברית אחרת…”, כתב לימים חברו ללימודים יחזקאל זק”ש, והוסיף: “המרד התחיל כבר אז!”¹³⁷

שלונסקי לא שכח את יחסו העוין של המורה י“ל ברוך, ונטר לו טינה. שנים רבות לאחר שסיים את הגימנסיה ועלה ארצה “גמל” לו על יחסו אליו בתקופת הגימנסיה ובמאמרו “נזלת”, שפרסם בשנת 1926, השפיל אותו, הביאו כדוגמא לסופר לא ראוי וביטל אותו ואת יצירתו בהנף קולמוס.¹³⁸ הטינה ההדדית והעֶבְרָה ששמרו שלונסקי וי”ל ברוך זה לזה נמשכה לאורך שנים, ובסוף שנות השלושים כתב י"ל ברוך דברים חריפים נגד שירת שלונסקי והיה ממבקריו הקשים ביותר.¹³⁹

בניגוד לאחיו דב־בוריה, שהיה מוכשר מאד בתחום המתמטיקה, לא אהב שלונסקי הגימנזיסט מקצוע זה, בעיקר משום גישתם של המורים. הוא חיפש לו דרכים יצירתיות למציאת פתרונות ושנא את השינון והשימוש בנוסחאות מן המוכן. הוא חשב שדרך הוראת המתמטיקה חסרה שאר רוח. התשובות החד־משמעיות של המתמטיקה לא נשאו חן בעיניו. שתיים כפול שתיים אינן חייבות להיות ארבע, טען במאמרו “עלי טרף” שנכתב כשמונה שנים לאחר תום לימודיו.¹⁴⁰ עובדה היא כי יש אלכימאים המאמינים כי שתיים כפול שתיים הינן רבבה! בשירו “הה, ילד, ילד” תיאר את המחשבה חסרת ההשראה של סביבתו שבה “שתיים פעם שתיים בדיוק ארבע”, בעוד שהוא חשב כי “שתיים פעמיים – תיקו”. ב“עלי טרף” תיאר את ההתנצחויות שהיו לו עם המורה למתמטיקה: “ואני עוד על ספסל הגימנסיה מאסתי לשנן על פה את הנוסחאות הרבות, ותמיד בתת לי מורי איזו שאלה הנדסית הייתי פותרה כך – ‘באופן אינסטינקטיבי’. וכמובן: קיבלתי ‘לא מספיק’, אפילו כשפתרתי את השאלה”. “איך זה? הרי הפיתרון מכוון!”, מחה הגימנזיסט הצעיר באוזני המורה. “העיקר הוא לא הפתרון, כי אם הנוסחה והשימוש דווקא בה”, השיב המורה, “לא אהבני המורה למתמטיקה”, סיכם שלונסקי את פרשת המאבק ביניהם.

שנות הגימנסיה של שלונסקי הניבו כמה חברויות אמיצות. שלונסקי אהב אמנם להתבודד, אך אהב גם את החברותא, ועם כמה מנערי הגימנסיה קשר קשרים הדוקים. היו אלה צעירים אינטליגנטים, “בחורים מתבגרים, בעלי הכרה לאומית־ציונית חזקה, שחיפשו לעצמם דרך להגשמה”. הם בלטו בידיעותיהם בשפה העברית ובכל לימודי היהדות וקבעו את הטון בכיתה. צעירים אלה היו אוהבי ספר כמוהו ועימם יכול היה לחלוק את רעיונותיו. חשוב היה לו לקרוא לפניהם את ביכורי שירתו, לשמוע את חוות דעתם ולזכות בהערכתם ובהערצתם. בשנים אלה הם היו למעשה קהל הקוראים היחיד שלו, ולמענם כתב. בהיותו כבן 13 תיאר בשירו “רֵעים” את בדידותו וראה בשיר את “רעו היחיד”. לעומת זאת חמש שנים אחר כך כתב את השיר “לחברי”, ובו תיאר את עצמו בתקופת ה“מתייאש עשרה” שלו, כפי שכינה אותה בהומור, ואת חבריו, נערים מתבגרים, השותפים להרגשת הייאוש ולתחושה שאין מגמה וכיוון לחייהם. “וּטְרוּפֵי הַדַּעַת נָטִיחַ וְנָרֹץ רָאשֵׁינוּ אֶל קִיר”, כתב שלונסקי בשיר זה, שנכתב ביום הולדתו השמונה־עשר, בהשפעת “צנח לו זלזל” לביאליק.

מי היו אותם “רעים” שהשפיעו עליו בשנות הנעורים? חברו הקרוב וכנראה הוותיק ביותר היה משה הייסינסקי. היה זה נער חכם ומבריק, נמוך קומה ורזה, בעל מבט חודר שעיניו הכחולות הביעו אירוניה. הוא חשב את עצמו למכוער וסבל מאד מהופעתו החיצונית.¹⁴¹ מאוחר יותר, משבגר, חשש לקשור קשרים עם בחורות וחי בתחושה שהן מלגלגות עליו. נער בודד ומיוסר היה הייסינסקי, מלא ביקורת עצמית, ספקות והיסוסים. “נפש דוסטוייבסקית אמיתית”, “פרי ילדות קשה”, הסביר שלונסקי את אישיותו המורכבת. הייסינסקי למד עם שלונסקי בישיבת יקטרינוסלב והיה אהוב על־ידי כל שבט שלונסקי, שראה בו בן משפחה. “הזוכר אתה אחד ושמו משה הייסינסקי? – והוא כיום גדול במדע, ואפילו גדול שבגדולים, וגם עימו אנו מסיחים פעם בפעם על אותם ימים ואותו ריש מתיבתא”, כתב שלונסקי לימים לנחום גורלניק, חברו לספסל הלימודים בישיבה.¹⁴² ואכן לאחר גלגולים שונים התיישב הייסינסקי בפריז והפך לכימאי מצליח וחבר קרוב של המדען פרדריק ז’וליו־קירי (עוזרה של “מדאם קירי” ובעלה של בתה המדענית אירן קירי).¹⁴³ דמותו המיוחדת של הייסינסקי העסיקה את שלונסקי כל חייו, והוא אף תכנן, כנראה, לכתוב רומן בחרוזים בנוסח ‘יבגני אוניגין’, שבמרכזו יעמוד בן־דמותו של הייסינסקי. לדברי המבקר יוסף סערוני, ששמע מפיו על תוכנית הרומן, “היה שם ‘אוניגין’ – אברך חסידי, מפקד הצבא־האדום לשעבר, שנתפס לציונות וכאן פקדוהו רצידיבים קומוניסטיים. גלמוד היה, מכוער, ולא יכול להכיל את שני העולמות שהתרוצצו בקירבו. בהתעטף עליו נפשו, היה מרים זרועותיו כלפי מעלה בצעקה: ‘בוז’נקה, בוז’נקה, טבויו מאט!’ (אלי, אלי, [תיבעל] אמך!). פעם טיפס על עמוד־החשמל לאבד עצמו. ‘טטיאנה’ שלו הייתה יפהפיה, שיגעה את כל העמק”. שלונסקי לא כתב מעולם את הרומן ועדותו של סערוני היא העדות היחידה ששרדה לרומן ולתוכנו.¹⁴⁴

להייסינסקי הקדיש שלונסקי את שיר הנעורים הגנוז שלו, “שירה חדשה”. גם השיר “לְרֵעַי (מִנֵּיהּ וּבֵיהּ)” שנכתב בתרע"ט (1919), קשור אולי לדמותו של הייסינסקי. בשיר זה כביכול מעודד הגיבור את חבריו שרוחם נפלה עליהם, ומבטיח להם אהבה בשנה החדשה:

אַל נָא תִּקְרָא “נוֹאָשׁ”, אָח!

הַמַּכָּה לֹא חֻבָּשָׁה? –

מַלְאָךְ זָהָב יוֹפַע לָךְ

עִם שָׁנָה תֵּרְדְּ חֲדָשָׁה.

[…]

כּוּר הַמְּצָרֵף – אַהֲבָה הִיא,

הַלֵּבָב הוּא הַזָּהָב.

אַשְׁרֵי מִי שֶׁעָלְתָה לוֹ

וְנֶאֱהַב וְאָהָב.

אך נראה שיותר מאשר לעודד את חבריו ביקש המשורר הצעיר להבליט את יתרונו עליהם.

באותן שנים כבר ידע שלונסקי אהבה, וייתכן שהבליט בשירו את הניגוד בינו לבין הייסינסקי, שחש בושה ונמיכות רוח בקרב נערות.

בשנים 1915 – 1917 היה הייסינסקי שותף לדעותיו של שלונסקי בענייני יהדות, השפה העברית והציונות, אולם בתקופת המהפכה נמשך ליבו אחרי הבולשביקים. משהו מהניגוד שצמח בין שני החברים עולה מדבריו של שלונסקי ברשימותיו מהשנים 1919 – 1920. ביומנו סיפר,¹⁴⁵ שקיבל מכתב ממשה והמכתב כתוב רוסית. “אין זאת כי רוצה הוא להכוותני בצונן, עושה אנוכי את עצמי איני נכווה ועונה לו עברית”, כתב שלונסקי. הוא הוסיף שאינו בטוח שישלח להייסינסקי את המכתב, ואפילו אם ישלח – האם יגיע המכתב לתעודתו בתקופה זו שבה שוררת אנרכיה, אולם הוא מרוצה ממה שכתב. “מרקתי קצת את פרצופו”, ציין לעצמו בסיפוק, והיה בטוח שאם יקבל משה את המכתב ודאי יגיב על כך: “ודאי שלא יוציא אותי חלק, בלא כלום”. למרות הכעס על הייסינסקי, הכותב אליו רוסית במקום עברית, ניכר שחליפת המכתבים המושחזת היא דו־קרב מילולי ואידיאולוגי בין חברים קרובים.

דמות חשובה נוספת בין ידידי הנעורים של שלונסקי היה דן פינס. פינס נולד בוורשה באותה שנה שבה נולד שלונסקי, למד בחדר ובישיבה, אולם עד מהרה התפקר, עזב את הישיבה והחליט ללמוד בגימנסיה של פ' כהן ביקטרינוסלב. בתקופת לימודיו גר פינס בביתה של משפחת שליונסקי וכמו שלונסקי אהב גם הוא אהבה עזה את הלשון העברית והספרות העברית. שלונסקי גייס אותו למאבק למען השפה העברית, ויחד ארגנו חבורת תלמידים שהתעקשו להשיב למורים על השאלות שנשאלו בכיתה אך ורק בעברית. נראה ששלונסקי שאב את השראתו למאבק זה מאגודת הילדים בשם “רק עברית”, שהוקמה בגימנסיה “הרצליה” בשנת 1906¹⁴⁶ ומהפולמוס של “ריב הלשונות” בטכניון ששלונסקי היה עֵד לו בשנת לימודיו בארץ. עתה העתיק את המתכונת של “ריב לשונות” מארץ־ישראל לגימנסיה שביקטרינוסלב, ורב את ריבה של השפה העברית מול שפת ההוראה הרוסית. פעילות משותפת נוספת של שלונסקי ופינס (שאליה הצטרף גם בוריה) הייתה עריכת עיתון קיר שנתלה בבית הוועד העברי ביקטרינוסלב.

פינס היה עֵד לצמיחתו של המשורר הצעיר, וברצון האזין לשלונסקי הקורא בהתלהבות משיריו. שלונסקי מצידו שמח מאד על כך שנמצא לו שומע נאמן ו“קהל” נלהב: “עד כאן הייתי בחזקת פרה שעטיניה מלאו חלב ועגל אין לה להניקו – עכשיו יש לי עגל! זו רוצה להניק וזה רוצה לינוק…”¹⁴⁷ פינס העריץ את שירתו של שלונסקי וטרח “לחרוט” את שיריו “בתוך מחברת קטנה באותיות זעירות, חריטי העתקה”. הוא עזר לפרסם את שמו של המשורר הצעיר כ“משורר חלוץ, דואב ומפוכח”, ובזכותו יצא לשלונסקי “מוניטין בשורות הנוער היהודי”. פינס הצטרף לתנועת “החלוץ” ועד מהרה נבחר לחבר מרכז “החלוץ” ברוסיה. בצד פעולותיו לקידום הציונות והעלייה ראה לעצמו זכות להעביר את חרוזיו של שלונסקי “בדרכים משובשות מעל למחסומי־גבול, אל מרכז ‘החלוץ’ ברוסיה ובאוקראינה”.¹⁴⁸ פינס הגיע לארץ, לאחר פעילות ציונות ענפה ברוסיה ולאחר מספר מאסרים, רק בשנת 1930, ולימים עבד בעיתון ‘דבר’ וכיהן גם כעורכו.

השלישי בחבורת רעיו של שלונסקי היה חברו לגימניסה אברהם וילנסקי, מי שהיה לימים חתנו של המשורר שאול טשרניחובסקי, בעלה של בתו היחידה. אברהם וילנסקי, יליד 1899, גדל במשפחה מסורתית ושוחרת תרבות עברית שבביתה דיברו והתכתבו בעברית צחה.¹⁴⁹ בתמונה שצולמה בשנת 1917 נראים חלק מבני החבורה שהקיפה את שלונסקי בשנות לימודיו בגימנסיה: משה הייסינסקי, דן פינס, אברהם וילנסקי וי' ראובני (מחבריו של שלונסקי בגימנסיה, מעורכי כתב־העת ‘שביבים’, שנפטר בצעירותו).

החבורה ביקטורינוסלב. עומדים מימין לשמאל: יצחק למדן, משה הייסינסקי, דן פינס. יושבים: אברהם וילנסקי, ראובני, אברהם שלונסקי

בכ“ד בכסלו תרע”ז (19.12.1916) יצא לאור קובץ ספרותי בשם ‘שביבים’, במלאת עשר שנים לייסוד הגימנסיה. הקובץ יצא בהקטוגרף (מכשיר העתקה) במאה ועשרים עותקים, וכלל רשימות, סיפורים ושירים. שמותיהם של חמשת העורכים – שעימם נמנה גם שלונסקי – נמחקו ובמקום זה נכתב שהעורכים הם “תלמידי המחלקה השישית”. בראש הקובץ הופיעה הקדשה “למנהלנו הנכבד מר פ' כהן ליום חג יובל הגמנסיה”. שנים־עשר תלמידים השתתפו בקובץ, אך שלונסקי היה היחיד שפרסם בו שלוש יצירות מפרי עטו: תרגום שיר של גורקי מרוסית בשם “שיר על תחמס”, רשימה על הנביא ירמיהו וכן מחזור שירים מקורי בשם “על חוף הדניפר”. ניתן לומר שבעיתון זה מופיעים כבר ערוצי היצירה השונים של שלונסקי: תרגום, שירה מקורית ומסות פולמוסיות. ה“תחמס”, ציפור הטרף משירו של גורקי, נשאר חקוק בליבו של שלונסקי כדמות מופת ראויה לחיקוי ולימים, בשנת 1930, בבואו לתאר בצורה סימבולית את בני חבורתו האליטיסטית, חבורת “כתובים”, בשירו “נפילים”, שימש לו השיר “התחמס” כדגם תשתית. גם השיר השני של גורקי, שתורגם בידי חברו לגימנסיה אברהם וילנסקי ופורסם בקובץ בשם “שיר על קלנית”, השפיע רבות על שלונסקי. במקום המילה “קלנית”, כפי שתרגם וילנסקי את שמה של הציפור, המציא שלונסקי את המילה “יסעור” – עוף הסער. הוא עצמו תרגם לימים את שירו זה של גורקי, וכלל אותו, תחת הכותרת “היסעור”, באנתולוגיה בספר ‘שירת רוסיה’ שערך יחד עם לאה גולדברג (1942).

במסתו של שלונסקי “ירמיהו” ניתן לראות דגם יסוד נוסף שעליו יסתמך שלונסקי ברבים ממאמריו. ברשימה זו תיאר שלונסקי את הזדהותו עם ירמיהו הנביא, איש האמת והצדק המוחלטים, שאינו נרתע מללחום כנגד כל השקפה אחרת המנוגדת להשקפותיו הוא, גם במחיר היותו “איש ריב ואיש מדון”. מאוחר יותר מתגלגל ירמיהו במשנתו הפיוטית והאידיאית של שלונסקי בדמותו של איש הרוח המרדן שמציג עקרונות ספרותיים חדשניים ובלתי מקובלים.

מחזור השירים “על חוף הדניפר”, הכולל שלושה שירים ונדפס אף הוא ב’שביבים', נכתב כשנתיים לפני כן, בשנת 1915, בנוסח שונה. בשירים מתואר יופיו של הדניפר והאווירה האידילית האופפת אותו אולם עד מהרה מתהפכת האידיליה באימה ובתחושת זרות ופחד. הגיבור אינו רואה עוד בדניפר נהר גאה, יפה וטהור אלא נהר זר שיופיו נוכרי, והדניפר מצידו בז ולועג לו:

"הַבּוּז לְךָ, בֶּן־חוֹרֵג דַּל! / הַבּוּז, יְהוּדִי

קָטָן!" הדניפר שימש לשלונסקי הצעיר סמל לבליל רגשותיו כלפי מולדתו רוסיה, ובעיקר לתחושה שהיא אינה עוד ביתו. האנטישמיות המתגברת והתלאות הבלתי־פוסקות עשו את שלהם, והמסקנה הציונית שיש למהר ולעזוב את רוסיה לצמיתות מבצבצת מבין שורות השיר. גם בשיר זה, כמו כמעט בכל שירי הנעורים של שלונסקי, ניכרת ההשפעה העצומה של שירת ביאליק, שכן “על גדות הדניפר” כתוב על־פי המתכונת של השיר “בשדה” לביאליק.¹⁵⁰ שורותיו של ביאליק המבליטות את הזרות בינו לבין הטבע בארצו עולות ומהדהדות בשירו של שלונסקי:

בַּשָּׂדֶה

לֹא רְסִיסֵי זֵעָתִי אֶת־מֶגְרְפוֹת אַדְמַתְכֶן הַשְּׁחֹרָה הִרְטִיבוּ,

אַף לֹא תְפִלָּתִי הוֹרִידָה אֶת־מְטַר הַשָּׁמַיִם עַל־נִירְכֶן,

לֹא עֵינַי הִרְהִיבוּ מִלֻּאוֹת רָאשֵׁיכֶן, לֹא לִבִּי הִרְחִיבוּ,

אַף לֹא הֵידַד שִׁירִי יְזַעֲזֵעַ מְנוּחַכְתֶן וְיִפֹּל עַל־קְצִירְכֶן

עַל חוֹף הַדְּנְיֶפֶּר

הוֹי נְהָר זָרִים

הוֹי דְנְיֶפּ זָר!

לֹא לִי כָּל הוֹד יִפְעָתְךָ!

קוֹל שִׁירַי לְךָ הֲרֵי מוּזָר,

וְזָרָה לִי הֶמְיָתְךָ…

וְאַתָּה, סֶלַע זָר אִלֵּם,

גַּם אַתָּה זָר לִלְבָבִי,

מַה לִּי וְלָהּ לְרוּחַ זֹאת

בָּאָרֶץ הַנָּכְרִיָּה?!…

עם זאת סיומיהם של השירים שונים. בעוד ביאליק מכריז בשירו כי השדות יקרים לליבו משום שהם מזכירים לו את אחיו הרחוקים העובדים בציון, שלונסקי הצעיר אינו מוצא לו נחמה כזאת ושירו מסתיים בהילוכו הערירי כשעל תבל יורד הלילה השחור.

המאבק בין עברית ליידיש    🔗

בביתו של שלונסקי דיברו עברית ורוסית, ועד לשנתו השש־עשרה לא הכיר את יהודי העיירות הקטנות “הטיפוסיים” שדיברו יידיש. הוא פגש בהם לראשונה בשנים 1915 – 1916, כשהצאר ניקולאי החליט לגרש את כל יהודי הסְפר ברוסיה אל המחוזות הפנימיים: “קרונות קרונות, עמוסים משפחות יהודיות באו אלינו לאוקראינה מליטא, לטביה ופולניה”, סיפר. שלונסקי וחבריו הנערים התגייסו ללכת לתחנת הרכבת, לקבל את פניהם של הפליטים ולהקל על סבלם. הם הביאו להם קפה חם, כריכים, סוכריות לילדים והשתדלו לקרב אותם.¹⁵¹ עם זאת נראו היהודים שבאו מעיירות פולין וליטא ליהודי אוקראינה שונים ומוזרים והם הסתכלו בהם בביקורתיות ומתוך עמדת עליונות, כפי שהעיד שלונסקי: ילדותם הייתה שונה, לבושם היה שונה, ובעיקר – שפתם הייתה “יידיש ‘משונה’ כזאת” והוא לא ראה עצמו כאחד מהם.¹⁵² למרות זאת למד יידיש, כדי שיוכל לדבר עימם, החל לשמוע הרצאות ביידיש ולקרוא עיתונים וספרים בשפה זו.

הכתיבה בעברית לא הייתה מובנת מאליה לחבורת הסופרים הצעירים שביקטרינוסלב ושאלת השפה שבה ועלתה במפגשים בין שלונסקי לבין המשוררים הצעירים יצחק למדן, שמואל הלקין ופרץ מרקיש שנקלעו לעירו. יצחק למדן, שהגיע ליקטרינוסלב בתקופה שבה שירת בצבא האדום, כתב כמו שלונסקי בעברית בלבד, ואילו שמואל הלקין (1897 – 1960), בן דודו של המשורר שמעון הלקין, כתב בעברית וביידיש. באותה תקופה פגש שלונסקי במשורר צעיר נוסף, פרץ מרקיש, שהיה בוגר ממנו בחמש שנים (יליד פולנאה שבווהלין, 1895), וכבר אז היה מפורסם כמשורר יידי מודרניסט ומרדן. מרקיש היה דמות מרשימה מאד: מפניו קרנו “רוך ופיוטיות” ומראהו החיצוני הוגדר על־ידי קהל מעריציו כ“יופי גברי יווני טהור” או “רומאי קלאסי”.¹⁵³ הוא כתב שירה אקספרסיוניסטית־מהפכנית, שנעדרו ממנה שירי אהבה. רבים לא הבינו את כתיבתו, אך הגיעו להופעות שבהן קרא משיריו, כדי לראות את המשורר המהפכן, הדינאמי, יפה־התואר, שהחידוש הורגש מכל שורה ושורה שלו. הקהל ראה בו מעין נביא צעיר ש“לא משמיע מילים, אלא חוצב להבות”, נואם מלהיב. מרקיש אהב לשיר ולנגן, ולא בחל גם בטיפה המרה. שלונסקי הושפע מאד משירתו של מרקיש ומכל הווייתו וניתן למצוא קווי דמיון בין שירתו המוקדמת של שלונסקי לזו של מרקיש. תיאור הופעתו של פרץ מרקיש ב“שפעת שערותיו השחורות, המתנופפות ברוח, רעמה שהייתה מתנועעת עם כל ניע ראש באלפי תלתלים – לשונות שחורים, כסנה הבוער באש אפלה”, מזכיר את תיאורי דמותו המרשימה של שלונסקי בצעירותו. גם אותו אפיינה בלוריתו השחורה, הפרועה והמתנופפת, שהפכה לסימן היכר שלו. כמו מרקיש, שסבר ש“בעולם אכזר ומלא סבל ובעיות” אי אפשר “להתיישב פתאום ולהתגעגע לאהובה”, גם שלונסקי כמעט לא כתב שירי אהבה, הושפע מהשירה האקספרסיוניסטית ורצה לכתוב שירה בנוסח חדשני־מודרני ההולם את המאה העשרים.¹⁵⁴ בשנת 1920, בביקורו ביקטרינוסלב, פרסם מרקיש אסופת שירים בשם “סתם”, ובעקבותיו כתב גם שלונסקי באותה שנה מחזור שירים בשם “סתם”.¹⁵⁵ ביומן הבחרות שלו ביקר שלונסקי שורה משירו של מרקיש “געפעגערטע הינט וואס סמאקען די שקיעה” [כלבים נפגרים היונקים את השקיעה], משום שהמשורר לא דייק בדימוי שלו: “איך פגרים יכולים לינוק?” שאל שלונסקי. אולם נראה שלוּ היה הדימוי כתוב במקורו עברית יכול היה להתאים לחלוטין לשירתו של שלונסקי עצמו!

הדברים שכתב המשורר היידי מלך ראוויטש על שפתו של מרקיש הולמים גם את שירתו של שלונסקי בראשית כתיבתו: “מרקיש אמן הצורה והלשון, אמן המקצב הזורם, אמן החרוז המתנגן, אמן התמונה הצבעונית־קליידוסקופית, שאצלו היא יותר דימוי מאשר תמונת־דברים כפשוטה”.¹⁵⁶ אולם עם כל ההערצה, ההשפעה ואפילו האהבה של שלונסקי למרקיש הפרידה ביניהם חומה עבה, וזו הלכה וגבהה עם השנים. פרץ מרקיש כתב יידיש בלבד, ושלונסקי התנגד באופן נחרץ לדרכו של מרקיש היידישיסט. הוא העריך את מרקיש ועם זאת ניהל עימו ויכוחים נוקבים. “ביקטרינוסלב יושב עוד משורר יהודי צעיר ומחונן, הכותב יידיש וגם לו אסופת שירים הנקראת ‘סתם’. שמו הוא פרץ מרקיש”, סיפר שלונסקי בשנת 1921 ללוֹבָה לויטה (מציוני מינסקי ולימים חבר עין חרוד). שלונסקי קרא ברצון משיריו של מרקיש לפני לויטה וחבריו,¹⁵⁷ אך מצד שני פסל מאז ומתמיד את הכתיבה ביידיש וסבר כי על המשוררים והסופרים לעבור לכתיבה בשפה העברית.

את ידידו שמואל הלקין, המשורר הדו־לשוני, ניסה שלונסקי לשכנע לדבוק בעברית בלבד, אולם הדבר לא עלה בידו. ברשימות יומן שכתב שלונסקי בשנת 1919 ביקר את הלקין וטען כי “יצא לתרבות רעה לגמרי”. לדבריו “לכתחילה היה בו מעין ‘ויתרוצצו’: [כשהלקין] עובר על יד ‘העבריים’ דבר מה מפרכס לצאת, [כשהוא] מתערב בקהל ‘היהודיים’ – שוב דבר מה מפרכס לצאת”, “ועתה”, כותב שלונסקי, “הכריע לטובת ‘פועלי ציון’” ואין לכתוב “הלקין” אלא “האלקין”…¹⁵⁸ לאחר שהכריע הלקין לטובת היידיש תיאור אותו שלונסקי כמי ש“התחיל מִתְמַרְקֵשׁ”, כלומר מי שמחקה את פרץ מרקיש. לימים תלה שלונסקי את הפירוד שחל בינו לבין מרקיש והלקין בהחלטתם הגורלית להיות סופרים כותבי יידיש. “הלקין”, סיפר שלונסקי, “פסח על שתי הסעיפים: לנסוע [לארץ־ישראל] או להישאר. כי הוא ידע עברית גם יידיש להפליא. הוא נשאר שם, פרץ מרקיש ז”ל קירבו, וחבורתנו נתפרדה".¹⁵⁹ לשלונסקי עצמו מעולם לא היו היסוסים לגבי הכתיבה העברית, התרבות העברית והצורך להגיע בסופו של דבר לארץ־ישראל. למרות שאחדים מידידיו הקרובים נמשכו אחרי קסם המהפכה הרוסית, לשלונסקי היה ברור כי הוא לא יישאר ברוסיה אלא יעלה לארץ־ישראל. חינוכו של אביו טוביה, אהבת העברית והשהות הקצרה בארץ בתקופת “גימנסיה הרצליה” הכריעו את הכף.

ראשית פרסום ומרד סמוי וגלוי    🔗

שנת תרע“ח (1918) הייתה שנת הכתיבה הפורייה ביותר של שלונסקי מבין השנים שלפני עלייתו ארצה, והוא כתב בה למעלה משישים שירים. למשפחה, ובעיקר לטוביה, כבר היה ברור, כי בנם אברהם הוא משורר צעיר ומבטיח. האב החל להתגאות בבן זה לא פחות משהתגאה בבנו בכורו המוכשר ובבנותיו הפסנתרניות המוכשרות, אולם לא היסס לבקר את השקפותיו, כפי שהתבטאו בשיריו. מבעד לנסיונות הכתיבה הביאליקאיים כבר נצנצה הפואטיקה החדשה, הרצון לכתוב אחרת: לא עוד תיאור נוף של הרים, עמקים, שדות וגנים הרמוניים שכבר נשתגרו, לא עוד תיאורי שקיעות וזריחות פסטורליים, אלא תיאורים קשים ודוחים של שקיעות שבהם נערף היום, השמים מתוארים כ”ערמת סחבות" והאוויר כ“נזילת האף”.¹⁶⁰ תיאורים אלה אינם מבקשים לשקף את מראות העולם אלא את מעמקי הנפש, מצבי רוח, תחושות ורגשות. בין השירים שכתב שלונסקי בשנת 1918 היה מחזור בן ארבעה שירים בשם “בעלות השחר” ששיקף את הלך הרוח הדקדנטי של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים: “סָפֵק־חֲשֵׁכָה, סָפֵק־אָיִן / אַף נְגֹהוֹת אֵין עֲדָיִן”, תיאר זאת שלונסקי. עוצמת הסערה והרוח המורדת בלטו בשורות השיר, וברור היה כי שלונסקי חיפש “דווקא זה שהוא נועז ונגד הזרם”¹⁶¹ ורצה לבטא את תחושתו שהוא שונה מאבותיו (“אני חדש! אני אחר!”) ובעיקר את התחושה שהעולם הישן והמוּכר הולך ונעלם והעולם החדש – עדיין לא ידוע מה דמות תהיה לו:

מַה לִי חֵטְא וּמַה לִי חוֹטֵא?!

אִישׁ אִישׁ וּמַאֲוַיָּיו!

אִישׁ אִישׁ וּמַשְׂאַת לִבּוֹ

וְעַל כָּל מַשָּׂא – מַדְוִים רִבּוֹא!

ובהמשך:

אַךְ עַל כֻּלָּם – הַכֹּל־הָבֶל!

מַה הַמְּרִי וּמַה הָעָוֶל?

מַה שֶׁהָיָה – חָלַף, דָּאָה,

וְשֶׁיִּהְיֶה – מִי יֵדָּעָהּ

והוא מסיים את השיר הארוך בשורות:

רוּחִי – פָּרַח, פִּרְפֵּר – דָּמִי.

הָבוּ אֶתֹּץ אֶת עוֹלָמִי!

הָבוּ אֶפְרֹץ אֶת הַגָּדוּר

וְאֶשְׁתַּכֵּר מִכָּל הָדוּר,

[…]

בּוּז לַמָּחָר בּוּז לָאֶמֶשׁ –

הָבוּ גֹּדֶל רַב לַשֶּׁמֶשׁ!

טוביה קרא את השיר ולא אהב את ההשקפה הצינית־ניהיליסטית שביטא הבן. ברשימות היומן שכתב ציטט את שורות השיר של בנו מהזיכרון: "אֵין כָּל חֵטְא וְאֵין כָּל חוֹטֵא / אִישׁ אִישׁ

וּמַאֲוַיָּיו", ובצד הציטטה ציין שהיא לקוחה “משירי א.ש.”. את שירו של הבן בחן טוביה לאור ערכיו שלו. לדעתו מי שבא וצועק “איש איש ומאוייו”, כפי שעשה בנו, חוטא נגד החברה, כי אם יילך כל אדם בשרירות ליבו כי אז בטלה החברה. “הלא זאת היא טענתו של המשורר”, כתב טוביה, “ששמו כבלים על־ידיו ואינו בן חורין להתפתח ודורש להחליף את הקריטריון, לא החברה תחוקק חוקים כי אם איש איש ומאוייו. […] על זה אפשר להשיב להמשורר, כי התפתחות הרוח ושחרורו קדמה להתפתחות המעשים”. טוביה טען כי הדור מתרגל למחשבות החדשות בשעה שהוא עדיין חי לפי חוקי החברה הישנה, ובמשך הזמן באופן טבעי נמחקים החוקים הישנים ונחקקים חדשים, שגם עליהם שומרת החברה ואינה מתירה לעבור עליהם. החברה “בשום אופן אינה יכולה להסכים לאנרכיה תמידית של איש איש ומאוייו”, סיים טוביה את טיעוניו. דברים אלה בוודאי אמר לאברהם גם פנים אל פנים. אך אברהם לא נכנע. שיחותיו עם אביו לא גרמו לו אלא להתחזק בדעתו שדרכו החדשה, דרך העלומים, הדורשת מהפכה מיידית, היא הנכונה. רק כך יש לחיות! ברשימות יומן שכתב, התריס נגד דבריו אביו בלא לציין ישירות את הוויכוח ביניהם: “איש איש ומאוייו” – ציטט משירו שלו, “זוהי אמת המידה, אשר על־פיה אדם המעלה צריך להתקין את צורת נפשו ולהרחיבנה עד תום גבולותיה הטבעיים”. הוא ביקש “חיים” ולא “קיפאון”, תמורות ושינויים מרחיקי לכת. לדעתו רק “זו היא אמת המידה אשר יבור לו האדם וחי בה או שימות בה”, ורק אלה הם חיים ומוות ראויים שיש בהם “גבורה ותפארת”.¹⁶² שלונסקי המרדן, כדרך הצעירים, רצה לחיות אך ורק בהווה. “‘תכלית בחיים’ – איזה אבסורד פנימי!” כתב ביומנו. “אין קיים אלא הווה. העבר והעתיד בשעה שהם באים לאוויר העולם הם נעשים הווה, ומחוץ להווה – אין חיים”, קבע בפסקנות.

דווקא הערצתו לאביו דרשה מהצעיר לעצב את אישיותו ולהתמודד מול האב האהוב, החכם והמבין. בשלב זה ביקש להיבדל מהשושלת המפוארת ולומר בגאווה: “כזה אני”, “שונה מכם!”. “אבי זקני, ואפילו אבי, אינם יכולים לשרש מליבם את אשר גרסו בינקותם”, כתב ביומן.¹⁶³

חילוקי הדעות בין טוביה לבנו אברהם המתגלים ביומניהם הוא דגם יסוד של מערך היחסים ביניהם. אברהם לא יצא בגלוי נגד אביו. הוא לא ויתר על מחשבותיו והשקפותיו, אך גם לא פסל בגלוי את השקפות אביו, לא חדל להעריצו ולכבדו ולא העז פנים נגדו. גם האב המשיך להעריץ את הבן, ולמרות שהשקפותיו של הבן המשורר לא תמיד הלמו את אלה שלו, מעולם לא ביזה אותו, לא ניסה להמעיט את דמותו ובוודאי לא יצר קרע ביניהם. ביחסיהם של האב והבן שררה מן העת הזאת ואילך כמעט הרמוניה: אהבה גדולה, הערצה הדדית וכבוד רב. את המרד שלו באב ובהשקפתו העביר הבן לערוצים אחרים.

מאבק גלוי וסמוי זה בין השקפותיהם של האב ובנו השפיע על מאבקיו העתידיים של שלונסקי מול “אבות ספרותיים” וסמכותיים כמו הסופרים אשר ברש, יעקב רבינוביץ ובעיקר מול המשורר ח“נ ביאליק. תעבורנה עוד שנים לא מעטות עד אשר יגלה הצעיר שהתבגר, כי גם הוא עצמו כבול לנצח ב”גרסא דינקותא" שלו ובהשפעה הגדולה של בית אבא־אמא.

בסוף תקופת הגימניסה היה שלונסקי עלם צעיר, בטוח בעצמו ובכוחו, בעל כוח יצירה מתפרץ, שאין לו כבר סבלנות לחכות לרגע שיכיר עם ישראל בכשרונו, ובכך שהוא הוא יורשו של שר השירה העברית, המשורר ח"נ ביאליק. עדות נדירה על עמדותיו של שלונסקי בתקופת לימודיו בגימנסיה מצטיירת בזכרונותיו של הסופר נתן ביסטריצקי (אגמון), שפגש בשלונסקי בשנת 1917. פגישה זו קשורה בפרסום שירו הראשון של שלונסקי. הסופר נתן ביסטריצקי נסע לבקר את בני משפחתו ברוסיה, והרצה ברחבי אוקראינה על הציונות וארץ־ישראל. בשנת 1917 ביקר ביקטרינוסלב ושם, לאחר הרצאתו, פגש את שלונסקי. בלא אמירת שלום פנה אליו הצעיר, לבוש מדי הגימנסיה: “שמי אברהם”. תוך כדי דיבורו הוציא מחיקו מחברת והוסיף: “אני כותב שירים. בעברית. רצוני שתקרא את שירי”. הוא הושיט את המחברת ואמר: “הנה הם”. נעימת קולו הייתה לא כמי שמבקש כי אם של מי שמצווה. את המחברת תקע לידי ביסטריצקי בלא שכיבד אותו אפילו במבט חטוף והמשיך באותה נעימה: “קראתי את מאמרך ב’השלח'”. ובפנותו ללכת הוסיף: “על ביאליק” – ותוך כדי הליכה – “על שתיקתו. של ביאליק”. ובלא להניח לו שהות להגיב, פלט: “טוב, שישתוק קצת. ויניח לאחרים להראות כוחם בשיר”. והלך. אך לרגע הפנה אל הסופר את ראשו ואמר: “שם המשפחה שלי שליונסקי”…¹⁶⁴

להיטותו של שלונסקי הצעיר לתפוס מקום מרכזי בשירה, תחושת ההיבריס שלו, שגרמה לו להאמין בכך שהוא יהיה יורשו של ביאליק, ולא עוד אלא שעל ביאליק לפנות בזה הרגע את מקומו לצעיר האלמוני – כל אלה עולים מזכרונותיו של ביסטריצקי. בשנים 1912 – 1916 לא כתב ביאליק שירים, ובשנים 1916 – 1917 פרסם שני שירים בלבד. אך מאמרו של ביסטריצקי “שתיקתו של ביאליק” (תרע"ח), שהזכיר שלונסקי, כתוב דווקא מנקודת ראותו של מי שמעריץ את ביאליק. ביסטריצקי פירש את שתיקתו של ביאליק כ“רגע קדוש” שבו “מאזין המשורר למנגינת פלאים, שאין עדיין מילים בשבילה”. והוא מצא כי בשירת ביאליק אין “אפסות ותשישות כוחות, לא יאוש אתה מוצא כאן, זהו כוח חדש, אמונה רעננה, התחלה ולא סוף”. אולם שלונסקי הצעיר פירש את המאמר כראות עיניו, וראה את שתיקתו של ביאליק לא כהתחלה חדשה, אלא כסימן למי שזמנו עבר.

במחברת שמסר שלונסקי לביסטריצקי היו שנים־עשר שירים, שעוררו את סקרנותו. ביסטריצקי חש בהם “מעין חידוש”, ו“התרשמות וודאית כי נער זה כבר יש לו כלים משלו”.¹⁶⁵ “בדחף אימפולסיבי” התיישב מיד, כתב מכתב ליוסף קלוזנר, עורכו של כתב העת המכובד “הַשִּׁלֹּחַ‘, וצירף לאיגרתו כמה משירי שלונסקי הצעיר. קלוזנר בחן את שיריו של הצעיר האלמוני, בחר את השיר “בדמי יאוש”, ושלח לו מכתב שבו שיבח את שירו, והודיע לו על הפרסום הצפוי.¹⁶⁶ “בדמי יאוש” התפרסם ב’הַשִּׁלֹּחַ’, כרך ל”ה, חוברת ג’־ד', תשרי־חשון תרע"ט (ספטמבר־אוקטובר 1918) בחתימת “שליונסקי” (בתקופה זו שלפני עלייתו ארצה חתם כך, כמו יתר בני משפחתו). משלוח החוברת התעכב בגלל השיבושים שגרמה המלחמה, וכך קיבל שלונסקי שכר סופרים עבור שירו עוד בטרם הגיעה החוברת לטוביה, שהיה חתום על ‘הַשִּׁלֹּחַ’.¹⁶⁷ לימים התגאה יוסף קלוזנר בכך שקירב לכתב־העת ‘הַשִּׁלֹּחַ’ שבעריכתו סופרים צעירים: “אם הייתי מקבל מאמר, סיפור או שיר של מפורסם ושל מתחיל – תמיד הייתי מעדיף את המתחיל”, כתב באוטוביוגרפיה שלו. “יכולים להעיד על כך אשר ברש, א. צ. גרינברג, א. שליונסקי, מנחם פוזנאנסקי, אליהו מייטוס, ד. א. פרידמאן ועוד, ועוד”.¹⁶⁸

“בדמי יאוש”, ככל יתר שירי שלונסקי המוקדמים, הוא שיר ביאליקי מובהק, שמבטא את “צער העולם”, את אובדן חלומות הנעורים והשתלטות הייאוש. שלונסקי תלה את התחושות שביטא השיר בביוגרפיה הקולקטיבית של הדור: “היינו בחורים מתוחי־קשב בעולם מתמוטט, המולות תת־קרקעיות, מרד המבשר בו עצמו. מאחורינו – שנות ילדות עם הרבה דמעות ופחדים”.¹⁶⁹ צירופים ואפילו שורות שלמות מ“בדמי יאוש” נטולים משירי ביאליק, ובעיקר מ“צנח לו זלזל”. “בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ / רֹאשִׁי אֶל־כָּתְלִי”, כתב ביאליק ב“צנח לו זלזל”, ואילו שלונסקי כתב בעקבותיו: “וְפְרוּעַ־תַּלְתַּלִּים עִם צַעַר־לְבָבִי / אֶתְכַּנֵּס־אֶתְלַבֵּט בְּפִנַּת־הַיְגוֹנִים / וְאֶשְׁאַף לְרַצֵּץ גֻּלְגָּלְתִּי, חֲדַל־אוֹנִים, / מִיֵּאוּשׁ־שִׁמָּמוֹן בְּלֹא עִתּוֹ…”

פרסום השיר ב’הַשִּׁלֹּחַ' מילא בזמנו את בני משפחתו בגאווה רבה לא רק משום שהוא נחשב לכתב־עת מכובד, ש“המעיט לפרסם שירים”, ופרסום שיר מעל דפיו “הנחיל לבעליו כבוד רב ואף הקנה לו גושפנקא של משורר אמת”,¹⁷⁰ אלא גם משום יחסו המיוחד של טוביה שליונסקי ל’הַשִּׁלֹּחַ' ולעורכו אחד העם. האב היה מלא גאווה בבנו בן השמונה־עשרה ששיר מפרי עטו הודפס שחור על גבי לבן בכתב־עת כה מכובד. הוא ראה בכך כרטיס כניסה של משפחת שליונסקי לעולם הספרות, כניסה שהוא עצמו שאף אליה ולא יכול היה להגשימה. כוכבו של שלונסקי דרך קודם כל בחיק המשפחה, ופרסומו העלה אותו לדרגה גבוהה בהיררכיה המשפחתית.

אולם שמחתו של שלונסקי בפרסום לא הייתה שלמה. הוא לא העריך את “הכהן הגדול בספרות העברית”, כפי שכינה בלגלוג את קלוזנר, ולא הסכים עם דרכו בביקורת הספרות. כשנה לפני שפורסם שירו ביקר קשות ביומנו את מאמרו של קלוזנר על “מתי מדבר” של ביאליק.¹⁷¹ לדעתו “עשה קלוזנר פלסתר” את היצירה הביאליקאית הגדולה, בכתבו לה פירוש אליגורי, כפי שעשו חז“ל ל”שיר השירים". “הוי קלויזנרים, קלויזנרים!” כתב שלונסקי, “עד מתי אתם עושים את האמנות פלסתר?!”.¹⁷² נוסף לכך היה בליבו על קלוזנר שהכניס תיקונים אחדים בשירו,¹⁷³ במיוחד בלט השינוי בשורה הפותחת: שלונסקי תיאר את שירתו כשירה שקומתה שחה והתכופפה (“וַתֵּשַׁח בת שירי וסחרחר לבבי”), ואילו לפי השינוי שהטיל קלוזנר בשיר – בת השיר הסתלקה ונעלמה לחלוטין (“נסתלקה בת־שירי וסחרחר לבבי”). שלונסקי לא קיבל תיקונים אלה, ובכתב היד שנשמר בארכיונו ניתן למצוא את הנוסח המקורי של השיר.¹⁷⁴

נראה שהביקורת שלו כלפי כתב־העת ‘הַשִּׁלֹּחַ’, שגילם בעיניו את הממסד הספרותי השמרני, וכלפי קלוזנר עורכו, גרמו לכך, שבמשך השנים התנער מאחריותו לפרסום השיר, וטען בעקביות, כי השיר הראשון שלו פורסם לגמרי לא ברצונו. הוא סיפר כי חבריו פשפשו במגרותיו, גנבו משם את מחברת שיריו ושלחו אותה לעורך ‘הַשִּׁלֹּחַ’, ללא ידיעתו. לאחר עלייתו ארצה חש שלונסקי אי שביעות רצון גם לגבי אופיו של “בדמי יאוש”, ונראה שלא נוח היה לו להודות כי שירו הראשון שהתפרסם הוא שיר ביאליקאי־אפיגוני. הוא ראה ב“בדמי יאוש” שיר בוסר, לא כינסו בכתביו, ואף ראה צורך להצטדק על פרסומו. ממרחק השנים טען, כי זהו “שיר של נער עברי שנכתב בתקופה של שירה אחת והולדת שירה אחרת בעולם”, וכי הוא כנערים אחרים עדיין לא ידע להקשיב לחדש.¹⁷⁵ שלונסקי לא פרסם שירים נוספים שכתב בשנים 1912 – 1919, והשיר “בדמי יאוש” הוא העדות היחידה בדפוס ל“תקופה הביאליקאית” המובהקת שלו.

אולם לא רק זיקה לביאליק גילה השיר הראשון. ניתן למצוא קווי דמיון גם בינו לבין ביכורי שירתו של משורר צעיר בן דורו, המשורר אורי צבי גרינברג. גרינברג, שהיה מבוגר משלונסקי בכשש שנים, פרסם בכתב־העת ‘העולם’ את אחד משיריו הראשונים, “בערוב עלי יומי…”, שבו הוא קובל כי: "עוֹד טֶרֶם שַׁרְתִּי שִׁיר=הַחַיִּים עַל אֲדָמוֹת, / וְרִנַּת שְׁאוֹל אֲשׁוֹרֵר כְּבָר לְלִבִּי, וְעוֹד טֶרֶם

זָרְחָה שִׁמְשִׁי – אֱלֵי קֶבֶר אֶשָׂא / סוֹד שֶׁמֶשׁ־פָּז שֶׁבֵּין

עֲנָנִים בָּאָה…"¹⁷⁶ שני המשוררים הצעירים, שהיו לימים לעמודי התווך של השירה המודרניסטית העברית, פתחו את ביכורי שירתם בתחושה שחייהם תמו עוד בטרם התחילו, שנסתלקה בת שירתם ונסתלק מהם “שיר החיים” בעודם באיבם. ייתכן שיותר משמץ של פוזה הייתה באמירתם של הצעירים, שביקשו להופיע כאנשים עתירי ניסיון ושבעי אכזבות ובכך להקנות לשיריהם אמינות,¹⁷⁷ אולם בעת ובעונה אחת הייתה כאן גם תגובת אמת על פגעי הזמן, על המלחמות והפוגרומים שלא איפשרו להם ליהנות מפריחת נעוריהם.

לוסיה לייקין – תור האהבה    🔗

בן חמש־עשרה היה אברהם כשפגש בלוסיה לייקין, הנערה היפהפייה, הבלונדינית וכחולת־העיניים. לוסיה הייתה חברתה ללימודים של אחותו פניה, והייתה גדולה מאברהם בכשנתיים (נולדה בשנת 1898). יופיה היה יופי סלאבי והיא נראתה כרוסיה לכל דבר: “נערה תכולת־עין, שמחלפותיה פישתה זהובה ודיבור בביטוי זר, מערבות הדון או הוולגה, כה רוסי”, תיאר אותם לימים העיתונאי אורי קיסרי.¹⁷⁸

אברהם ולוסיה שלונסקי

משפחת לייקין לא הייתה משפחת למדנים מיוחסת כמו משפחת שליונסקי־ברוורמן, אלא משפחה פשוטה, מרובת ילדים, רחוקה מן היהדות, כמעט מתבוללת, שהתגוררה באזור עני של יקטרינוסלב. שלמה, אביה של לוסיה, היה חייט שתפר בגדי צבא והתמכר לשתייה, כמו אחדים מבני משפחתו. אך כל זה לא עניין את אברהם. הנערה שבתה את ליבו. הכול בה מצא חן בעיניו, הכול קסם לו: הליכותיה המשוחררות, שמחת החיים, האוריגינליות, הבוהמייניות והמרדנות שבה. עד מהרה הפכו השניים לזוג אוהבים ולוסיה התקשרה לא רק לאברהם אלא לכל בני המשפחה. לא היו לה אפוטרופסים שיגבילו את צעדיה וישמרו על “צניעותה”, והיא הייתה מצטרפת ברצון לילדי המשפחה ומתגוררת בביתם. בית שלונסקי קסם לה בהיותו מלא חום, שמחת חיים, צחוק, רצינות בצד קלות־דעת ובעיקר שירה ונגינה. הבית היה כמרקחה, מלא המולה משפחתית “שלונסקאית”: “מנגנים, מדברים ומצלצלים כל היום בטלפון, שרים וצועקים כל היום לרבות גם הלילות”.¹⁷⁹ אולם טוביה לא היה מרוצה מהקשר שבינה לבין בנו. לוסיה, ה“רוסייה” בכל הווייתה, שאין בה שמץ של יהדות, שאילן היוחסין שלה רחוק מלהיות מפואר, לא יכלה למשוך את לב האב. הוא לא קיבל את הזוג, ועל אחת כמה וכמה שלא הסכים לכך שלוסיה תתגורר בביתם. הדבר הכאיב לאברהם מאד. הוא היה אומלל ואף בכה מרה על יחסו של האב לחברתו האהובה. ציפה ניסתה להרגיעו. בניגוד לבעלה “התאהבה” אם המשפחה מן הרגע הראשון בצעירה היפה והמיוחדת ובהליכותיה הבוהמיות. ייתכן שראתה בה את בת דמותה והזדהתה עם אותו חלק בוהמייני, מרדני, באישיותה שלה שדוכא והודחק: העובדה שהתחתנה בגיל צעיר וילדה שישה ילדים בזה אחר זה לא איפשרה לה להמשיך את המהפכנות של ימי נעוריה וכאם לשישה לא יכלה לממש את כשרונותיה ואישיותה כפי שרצתה. בלוסיה ראתה את מי שיכלה היא להיות, והיא מצאה מאד חן בעיניה. כשרונותיה האמנותיים, האישיות הבלתי־שגרתית שלה, יופיה הסלאבי, הבוהמייניות שלה – כל אלה גרמו לקשר אמיץ וחם שנוצר בין ציפה לבין הנערה הצעירה ולא דעך במשך השנים, ולוסיה ראתה בציפה אם, ידידה ודמות מופת. אפילו בשנות הארבעים, כאשר אברהם נפרד מלוסיה, המשיכה ציפה להתגורר עם לוסיה בדירה אחת וזו המשיכה לקרוא לה “מאמא” או “מאמוצ’קה” (אמא).

ציפה לא יכלה להמרות את פי בעלה ולהרשות לזוג הצעיר להתגורר בבית המשפחה, אולם היא ניסתה לפשר בין הצדדים. במשך הזמן הסכין טוביה עם אהבת חייו של בנו האהוב, אולם מעולם לא קיבל אותה בשלמות לחיק המשפחה. הוא הקפיד לשאול עליה ולדרוש בשלומה, אולם תחושתו הייתה ונשארה שלא זו האישה שהיה בוחר עבור בנו. השוני והזרות שבין עולמותיהם גדולים היו יותר מדי.

בחיי אברהם הצעיר החלה תקופה זהובה. הייתה זו אהבה ראשונה, נלהבת ורבת ריגושים. הצד הרומנטי של אהבתם התבטא, בין השאר, בקריאה משותפת של דברי שירה. שניהם העריצו את הרומן בחרוזים של פושקין ‘יבגני אוניגין’ ונהגו לשבת יחד ולהמחיז קטעים מהספר, כשלוסיה משחקת את דמותה של “טטיאנה” ושלונסקי מופיע בדמותו של “יבגני אוניגין”. “הצד האמנותי” שבלוסיה, אהבת המוסיקה, השירה והמשחק, חיברו בינה לבין שלונסקי ומשפחתו. הצד העברי־היהודי אמנם היה זר לה, אולם בכך לא הייתה שונה בהרבה מיהודית־אידה ורחל־רוזה, שאף הן היו רחוקות מהיהדות וכמעט לא ידעו עברית. בראשית פריחתה של אהבתם החל שלונסקי לכתוב שירי אהבה, אך לא פרסם אותם מעולם. בשירים אלה ביטא את צִדהּ הפראי־האכזרי של האהבה ותיאר את דמות האהובה כתערובת של השולמית מ’שיר השירים' ושל שלומית התאוותנית והאכזרית, בתו החורגת של הורדוס אנטיפס. גם יחסי האוהב והאהובה המתוארים בשירים מבוססים על יחסי האהובה ו“דוֹדהּ” ב’שיר השירים', ועל יחסיהם של שלומית ויוחנן, נוסח ‘הברית החדשה’ ומחזהו של אוסקר ווילד ‘שלומית’. הצד הרומנטי – מקורו בדמותה של שולמית, ואילו הצד הפראי והאכזרי מעוצב בדמותה של שלומית, בת המלך, ששפתיה אדומות כדם, והיא רוקדת את ריקוד שבעת הצעיפים. האוהב מדומה לעתים קרובות ליוחנן ששלומית מתעללת בו, וכדי לספק את תאוותה מוגש לה ראשו על טס: “כי היו שפתיך דמי יוחנן דולקים על אצבעות שלומית”, כתב בשירו “חפצתי”.¹⁸⁰ יש מן האכזריות והסדיזם ביחסיהם של האוהב ואהובתו ונראה כי שלונסקי אימץ את גישת “המשוררים המקוללים”, ובראשם בודלר, כי האהבה אינה רק ארוס קל־כנפיים, אלא יש קשר ישיר בין האהבה לכאב ולהרס. בשירים ביקש את “תהומות האהבה”, ובעיניו היה המכאוב שותפו של האושר: “מוזרה היא האהבה בהמצאותיה הסגפניות”, כתב, “כל כך חריפים וממאירים מזונותיה אשר היא מספיקה בחריצותה החולנית והבלתי־מתרווה לאגואיסמוס הערני”, את האהבה דימה “לסדיסטן הנועץ בבשרו ריבואות דוקרנים ומקעקע לאט לאט את בשרו”. “כמה אכזרית היא האהבה”, הוסיף, “ומה מוזרות קפריסות האגואיסמוס שלה”.¹⁸¹

עד ראשית שנות העשרים היה יחסו של אברהם לנישואים יחס שלילי. הוא ראה בהם מוסד בורגני, הכולא את סערת הרוח של המשורר, מייבש את כשרונו ומוליך אותו למבוי סתום. “חיי משפחה, שיש בהם התקשרות־חולין, תמיד מנוולים את הנאה שבאהבה: ‘מכניסים פרוזה’. ואחרי ליל־כלולות באה ההתפכחות. מרדנו: ‘אהבה חפשיה! נישואין אזרחיים’!”¹⁸² כרבים מבני דור המהפכה, רוסים ויהודים כאחד, סבר כי בניית בית קבע, היעגנות במקום אחד, בישיבה ליד האח הבוערת עם אישה וילדים – אינו הולם את המשורר. אהבה? כן. הוא רצה אהבה פראית, דרמטית, מלאת סערת־גוף שתפרה את הרוח ותוליד שירים, אולם נישואים? לא. הוא ביקר קשות את המשורר שמואל הלקין, וסבר כי לעולם לא יהיה משורר אמת משום שנשא אישה, “ומיום שנשא אישה לא כתב כמעט ולא כלום”. כל השירים שהלקין קורא ברבים הם שירים שכתב לפני נישואיו, טען שלונסקי.¹⁸³ אהבתו הסוערת ללוסיה, שהייתה רבת ריגושים, התאימה לתפיסתו את עצמו כמשורר צעיר מרדן הפורץ את המוסכמות.

 

פרק ה': “אני אתור לי ארץ אחרת”, העלייה ארצה (1918 – 1921)    🔗

“הפולני אינו חפץ שנישאר בארצו, הערבי אינו חפץ שניכנס לארצו”:    🔗

המהפכה הרוסית ו“צעירי ציון”

יקטרינוסלב הייתה מרכז ציוני־עברי עוד מימי “חיבת ציון”, ובתקופה שבין שתי המהפכות, מהפכת 1905 ומהפכת 1917, התחזקה בה הפעילות הציונית. בראש התנועה התייצב המהנדס משה בורק (גיסו של המנהיג הציוני מנחם מנדל אוסישקין), חודשה פעולת “חובבי שפת עבר”, התקיימו שיעורי עברית ונערכו הרצאות. טוביה שליונסקי השתלב במרץ ובמסירות בפעילות הציונית־תרבותית בעירו, לימד עברית את הציונים הצעירים והרצה בכינוסים שונים.¹⁸⁴

מזמן התקרבותו של טוביה לציונות החל גם לכתוב מאמרים. בשנת 1899, ברשימה על חג הפורים, טען שחרפה היא ליהודים להיות עם נודד, ותיאר את הטראגדיה שלהם, בהיותם נתונים בין הפטיש והסדן: הפולנים אינם מסכימים שהיהודים יישארו בארצם ואילו הערבים אינו מוכנים שהיהודים יתיישבו בארץ־ישראל. את רשימתו סיים בקריאה “רבש”ע [ריבונו של עולם] עד מתי! עד אנה! מתי יבין הערבי שפלשתינא היא ארץ־ישראל".¹⁸⁵ כשנוסדה קבוצת “חובבי שפת עבר” הרצה לפניהם טוביה על הספרות החדשה וערך את דבריו בכתב בקפדנות רבה תוך גילוי ידיעותיו הרבות במקורות, בספרות החסידית ובספרות העברית לדורותיה. אחת מהרצאותיו החשובות עסקה במורו ורבו אחד העם וכותרתה הייתה “אחד העם מחנך הדור (במלאת כ"ה שנים לפעולתו של אחד העם)”. הוא הרצה גם על ר' נחמן קרוכמל (15.4.1910), על יובלו של עיתון ‘הצפירה’ ועל הסופר משה לייב לילינבלום (30.4.1910). לטוביה חשוב היה לשתף את בניו בעולמו הרוחני. הוא נהג להעתיק את הרצאותיו למחברת מיוחדת, ומדי פעם נתן לדב או לאברהם להמשיך את מלאכת ההעתקה. כך לא רק הקלו עליו הבנים את המלאכה, אלא למדו גם להכיר את אבות הספרות העברית שאותם העריץ אביהם, ואת הלך מחשבותיו ושפתו העברית העשירה.

בשנים אלה היה טוביה חצוי בין עבודתו הקשה כקבלן והדאגה לפרנסת משפחתו הגדולה, לבין התעניינותו הגוברת בנושאים ציוניים ובמה שקורה בארץ־ישראל. עדויות לפעילותו של טוביה בתקופה זו נשמרו ברשימות ובמכתבים שכתב לבנו דב, שלמד באוניברסיטה ברוסטוב והעתיקם למשמרת. במכתבו לדב מיום ו' בתשרי תרע“ו (14.9.1915), למשל, סיפר על נסיעתו לרווצק בענייני “קומיסיא” [שכר טרחה], ובאותה נשימה כתב, כי נשא דברים בבית התפילה “ביום ה’יארצייט' של הד”ר הרצל”. במכתב אחד מיום 13.5.1916 סיפר לדב על עבודתו וכתב כי החורף ממשמש ובא וכי הוא ושותפו חפרו את היסודות בתוך מי הדניפר שהלכו וגבהו. הוא סיפר, כי הפועלים עובדים בשתי משמרות וכי הוא משלם להם שכר גבוה, אך מקווה גם להרוויח. שורות ספורות אחר כך התאונן על כי אין לו ידיעות “מה נעשה בפלשתינה”. בשיר סאטירי, שנמצא בעזבונו, בשם “ארץ הזהב”, תיאר את היהודים ברוסיה המדברים בכל לשונות העמים והשפה היחידה שאותה אינם יודעים היא דווקא העברית, “שפתם הלאומית”. לאחר הצהרת בלפור כתב טוביה דברים ברוח אחד העם: הוא סבר שלא כל העם יעלה לארץ־ישראל אלא רק “הטובים והמוכשרים” שמסוגלים לעשות את “המלאכה הקדושה” של בניית הארץ, ואילו האנשים “שמסיבות שונות אינם מסוגלים לעבודה גופנית ייכבדו ויישבו בביתם פה”. לדעתו לא הפְּרעות ולא המצב החומרי הרע יגרשו את היהודים מאירופה, ובכלל – לא ניתנה לשום עם רשות לגרש את היהודים מארצות מושבם בגלות. היהודים יעלו מרצונם הטוב ומהכרתם החופשית.¹⁸⁶ על דעתו של טוביה לא עלה כלל כי בעוד כשנתיים לא יוכלו עוד הוא ואשתו “להיכבד ולשבת בביתם” שברוסיה, ולמרות ש“אינם מסוגלים לעבודה גופנית” יהיה עליהם להיטלטל בדרך־לא־דרך ולעלות ארצה בחוסר כול.

דב־בוריה למד בשנים 1914 – 1919 באוניברסיטת רוסטוב והיה פעיל שם בארגון הסטודנטים הציוניים “החבר”, ואילו אברהם הצטרף באותן שנות נעורים תוססות לסניף היקטרינוסלבי של תנועת “צעירי ציון” בהנהגתו של ישראל אידלסון (לימים ישראל בר־יהודה, שר בכמה ממשלות ישראל). תנועה זו הייתה חלק מהסתדרות נוער ציונית בעלת מגמות סוציאליסטיות, ולמרות שפעלה בתנאים של חצי מחתרת התרחבה ורכשה השפעה בקרב בני הנוער. הסניף היקטרינוסלבי של “צעירי ציון” שקק צעירים אינטלקטואליים שפיתחו פעילות תרבותית ענפה והיה אחד הגדולים והפעילים ברוסיה. שלונסקי ובוריה (ועימם גם הסופר פנחס שיפמן) היו מן הבולטים שבחברי הסניף.¹⁸⁷ “הימים היו ימי ריתחא והתלהבות”, שגררו ויכוחים סוערים בנושאי יהדות וציונות.¹⁸⁸ פעילותו הציונית של שלונסקי התבטאה גם בפרסום שירים ורשימות פרי עטו בעיתון הקיר של מועדון “צעירי ציון”.¹⁸⁹

חודשים אחדים לפני פרוץ המהפכה הרוסית יצאו שלונסקי, בוריה ופניה יחד עם קבוצה שמנתה 19 גימנזיסטים לעבוד מטעם “החלוץ” בקומונה חדשה שנוסדה בכפר דוברויה (מהלך 60 ק"מ מניקולייב שבפלך חרסון). הייתה זו אחת מהקומונות הרבות שנוסדו באוקראינה במטרה להכשיר את הצעירים הציונים לעבודה חקלאית לקראת עלייתם ארצה.¹⁹⁰ הקומונה הוקמה על אדמתו של בעל אחוזה בשם באומן, ושִמעהּ הגיע לצעירים בכל רחבי רוסיה. בין מייסדי הקומונה היה גם מורדוך (מרדכי) ברוורמן, בן משפחתו של שלונסקי. האחים והאחות לבית שלונסקי היו פעילים מאד בקומונה. בעזרת כשרונותיו הארגוניים הצליח בוריה לרתום לעזרת הקומונה את איכרי הסביבה היהודים כדי שילמדו את הצעירים את עבודת האדמה, ואילו שלונסקי הקים חוג לספרות ולאמנות, שזכה לתהודה רבה ולפופולריות בכל הסביבה. אולם בניגוד לפעילות התרבותית הענפה – בעבודה החקלאית לא הצליחו הצעירים העירוניים, בוגרי הגימנסיות. היה עליהם להתמודד עם קשיי העבודה החקלאית, שלא היו אמונים עליה, והם סבלו מאד מהשמש הלוהטת של חרסון.¹⁹¹

בינתיים פרצה מהפכת אוקטובר (1917). חלק גדול מן היהודים קיבלו את פניה בשמחה וקיוו שמעתה יוטב מצבם, והם יוכלו להצטרף אליה ולחיות בצילה ללא אנטישמיות. הוקמו מפלגות יהודיות, החלו לצאת עיתונים יהודיים, יהודים נבחרו להנהלת העיר, ויהודי יקטרינוסלב החלו לחוש עצמם בני חורין ואזרחים שווי זכויות. אולם כבר בשנת 1918 עבר השלטון העירוני לידי מועצת פועלים ואנשי צבא, והמצב החל להידרדר. יקטרינוסלב עברה משלטון לשלטון – לפעמים תוך ימים אחדים. שלטו בה לסירוגין הסובייטים, האוסטרים, הגרמנים, הצבא הלבן, האוקראינים וכנופיית האנרכיסטים שבראשה עמד מכנו.¹⁹² באפריל 1918 כבש הצבא האדום את העיר. בשלהי שנת 1918 חוסל השלטון הסובייטי על־ידי הצבא הגרמני שפלש לאוקראינה, אך חודשים ספורים אחר כך נכנס שוב הצבא האדום וכל פעולות המפלגות והארגונים הופסקו. אחרי פסח תרע"ט (1919) כבש הצבא הלבן בראשות הגנרל דניקין את העיר, והיהודים נוכחו כי כובש זה גרוע מהקומוניסטים. אנשי הצבא הלבן שדדו, אנסו והרגו את היהודים. יהודי יקטרינוסלב הקימו את “פלוגת הקהילה היהודית” במטרה להגן על היהודים ומהפורעים ולהרתיע את חיילי הצבא הלבן, שאכן לא העז להשתולל ביקטרינוסלב כפי שעשה בערים אחרות. הפלוגה היהודית התקיימה חודשים ספורים ועם כיבוש העיר על־ידי הסובייטים – התפרקה. “אֵין אֹזֶן סוֹפֶגֶת עֱנוּת־הָאַלְמָנָה, / אֵין עַיִן קוֹלֶטֶת תַּמְרוּרֵי־אֲנוּסָה / וּמְנַחֵם לְתִינוֹק גַּם אָיִן”, כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בשירו “זאת תהי נקמתנו” שהוקדש “לנשמת הרוגי אוקראינה”.

בסוף יוני הגיע גדוד קוזקים של הצבא הלבן בראשותו של הגנרל שְׁקוּרָה לעיר ופרע ביהודים. בכל יום, משעה שש בערב ועד הבוקר, היה בעיר עוצר, והקוזקים היו מתנפלים על היהודים שלא יכלו לצאת מבתיהם. בלית בררה המציאו היהודים תחבולה שהטילה את אימתה אפילו על הקוזקים הפראים, ומשהתחילו הקוזקים להתנפל על אחד הבתים ונשמעו מתוכו צעקות – היו דרי הבתים היהודיים הסמוכים פותחים את חלונותיהם וצועקים אף הם. “הצעקות היו איומות, השערות היו סומרות לשמע הסימפוניה הנוראה הזאת. ואף הפורעים היו נבהלים ומניחים את מלאכתם”.¹⁹³ במשך חודשים לא ישנו יהודי יקטרינוסלב במיטותיהם. את הילדים היו משכיבים בבגדיהם והמבוגרים היו יושבים ומחכים, או עומדים על יד החלונות וצועקים. תקופה זו של פחדים ופרעות השאירה על שלונסקי חותם בל יימחה. הוא תיאר את תגובתם של היהודים חסרי האונים והנואשים בזמן הפרעות בפואמה “בחופזי” (1927) ואת יקטרינוסלב כעיר “מיוללת מיהודים מאימת ערלים בלילות”. תיאור הצבאות והמחנות השונים ששלטו ביקטרינוסלב וגרמו ליהודים סבל רב, מופיע אף הוא בפואמה זו: "וּלְמִי שָׁם יַכְרִיזוּ בְּרֹאשׁ שׁוֹמְמִיּוֹת / כָּרוֹזֵי־עִתּוֹנִים עַל אֵיזֶה פֶּטְלוּרָה – / עַל אֶחָד גְּרִיגוֹרְיֶב – / דֵּנִיקִין – / שְׁקוּרוֹ. / – וְנָשִׁים מִשַּׁדְמוֹת אוּקְרַיְנָה הַנָּאוֹת / תֵּצֵאןָ בִּמְחוֹלוֹת / לְזַמֵּר שִׁיר־פְּגָעִים: / – – הִכָּה מַכְנוֹ בָּאֲלָפָיו – / וְפֶּטְלוּרָה בְּרִבְבוֹתָיו – – – "¹⁹⁴

גם בשירו “יריד” (1924) מופיע אזכור לזוועות הפוגרומים: “וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי: / כַּמָּה אֻנְּסוּ שָׂרְקוֹת, חַיְקוֹת / (כְּאֶל קֶבֶר זָחֲלוּ כֻלָּן אֶל קַרְקָפְתִּי…)”. שורות מעטות אלה הן היחידות על החוויות הקשות של הפוגרומים שעברו על שלונסקי ומשפחתו בשנת 1918.

אולם שלונסקי ביטא את זוועות הפרעות שעברו על יהודי אוקראינה רק שש־שבע שנים מאוחר יותר, לאחר עלייתו לארץ. בשנים 1918 – 1919 הטרידה אותו בעיקר שאלת עתידו כמשורר שנועד לגדולות. מה הוא סוד עתידו, תהה בשיר “סוד עתידי” (תרע"ח, 1918) – האם צפויה לו “ירידה” או “עלייה”. כבר אז חשש מהדממה, מהקיפאון, ומכך שצפויה לו “רגיעה”. “אולי דְמִי שבתון שת לי הגורל”, כתב.¹⁹⁵ הוא חשש מהליכה איטית בתלם, “קו לקו, וצו לצו”. הקורא בשיר מוקדם זה אינו יכול שלא להיזכר בשירו “יסעורים” משנת 1930, שבו תיאר את ביאליק וחבורתו כמי ששטים “בשבתון כברבורי הדמי” וכמי שמתנהלים “נים נים” ו“אט אט”. בשני השירים שבהם התייחס לנושא הלאומי תיאר בעיקר את תחושת הנכר שלו על אדמת רוסיה. בשירו “בנכר” (1918) תיאר את רוסיה כ“אדמת נכר. צָפוֹן קַנָּא”, ואת תחושתו כי: "קַיִץ, חֹרֶף, יַעַר, שְׁדֵמָה, / כָּל חֲמֻדּוֹת נֹף הַכְּפָר / זָרִים לִי וְלְרוּחִי הֵמָּה / וְאָנֹכִי לָמוֹ

זָר". שיר נוסף, שנכתב כשנתיים אחר כך ואף הוא נקרא “בנכר”, פתח במילים ברורות ומפורשות: “הָהּ, מַה נָּקוֹטוּ רַגְלַי כְּבָר לְכַתֵּת רְגָבַיִךְ, אַדְמַת נֵכָר!”¹⁹⁶

עם הכיבוש הסובייטי מחדש והתבססותו של השלטון החלה היבסקציה (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית) לדכא את החיים היהודיים. נסגרו בתי כנסת, בתי ספר ומקורות פרנסה יהודיים, וכמו כן נסגרו כמעט כל המועדונים הציוניים ונפסקה פעילות ציבורית ציונית. אהרן בקר, לימים מזכ“ל ההסתדרות ואז נער צעיר ועול ימים, הגיע למועדון “התחייה” שהיה בקרבת מקום מגוריו ביקטרינוסלב ומצא בו “חבורה מפוארת של אנשים צעירים”, ביניהם ישראל אידלסון, דן פינס, בֶּבָּה אידלסון (לימים חברת כנסת וממייסדות מועצת הפועלות), דב שליונסקי ואברהם שלונסקי.¹⁹⁷ “באותם הימים”, סיפר בקר, “היה נטוש ויכוח בקרב חברי ‘צעירי ציון’ לקראת הוועידה הכללית שעמדה להיערך בחארקוב. נוצרו שני זרמים – זרם צ. ס. וזרם צ. צ. (ציונים סוציאליסטיים וצעירי ציון)”. תחילה החליטו “צעירי ציון” להישאר בלתי־תלויים, אך החלטה זו לא החזיקה מעמד זמן רב. “הגיעה שעת הפילוג וקמו שתי מפלגות: צ. ס. בראשותו של ישראל אידלסון (בר־יהודה) ז”ל וצ. צ. עם אברהם שלונסקי ואחרים. בינתיים נסגרו עוד מועדונים ונשאר לפליטה מועדון אחד ברחוב אופורנאיה 7, בביתה של משפחת פבזנר, בשם ‘ארץ ועבודה’, שהופעל על־ידי חברי ‘צעירי ציון’. המועדון ‘ארץ ועבודה’ עוד שימש את שתי הקבוצות המתנגדות, אולם לזמן קצר בלבד”. בקר סיפר כי היה עֵד “כאשר באחת השבתות לפני הצהריים באו שלושה אנשים מטעם השלטון הסובייטי, ביניהם בחורה יהודיה, וסגרו את המועדון סגירה של ממש – ביקשו את כולנו לצאת מן הבית והם סגרוהו במנעול משלהם ובחותמת של שעווה”.¹⁹⁸ במצב זה החלו רבים מיהודי יקטרינוסלב לעזוב את העיר וגם בלב משפחת שליונסקי גמלה ההחלטה לעזוב את רוסיה. ציפורה, אם המשפחה, חשה כי הקרקע בוערת, וכי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שבה שמה את מבטחה בנעוריה, הכזיבה. האנטישמיות גברה, והיא, כיהודייה גאה, סלדה מהתחושה שהיא אזרחית סוג ב'. “בעת מלחמת העולם הראשונה”, סיפר שלונסקי, “אבא נסע ונעדר תקופה ממושכת. מצבנו הכספי לא היה דחוק, אך בכל זאת הדפיסה אמא מודעה בעיתון המקומי על חדר להשכיר בביתנו, פשוט כדי שיהיה גבר בבית. פעם בא אדם מבוגר ולבוש בקפידה. החדר מצא חן בעיניו וגם התשלום לא היה גבוה מדי בעבורו, אך לפני שהלך שאל: ‘כן, סליחה, אבל… אתם יהודים?’ ואני זוכר היטב את תשובתה המהירה של אמי לאותו אריסטוקרט אנטישמי: ‘סליחה! אדוני לא יהודי? אנחנו משכירים רק ליהודים!’ הוא ביקש סליחה, אמר שלא התכוון, אך אמא עמדה בשלה – היא לא תיתן לו את החדר”.¹⁹⁹

נוסף לחשש מהתדרדרות הביטחון האישי הורע גם מצבה הכלכלי של משפחת שליונסקי. טוביה, קבלן הגשרים המצליח, היה בשנת 1919 מובטל וחיפש עבודה, והמשפחה החליטה שוב להשכיר חדר לדייר, כדי להשתכר כמה פרוטות. הדייר שהשתכן בביתם היה בחור צעיר בשם ליוֹבָה שפוטינובסקי, לימים המשורר ליובה אלמי. הקשר המקרי, שנוצר בין הדייר הצעיר לבין משפחת שלונסקי, הפך לקשר ידידות אמיץ, שהשפיע השפעה מכרעת על מהלך חייו של ליובה. משפחת שליונסקי, ובמיוחד אברהם, אהבו אותו בלב ונפש ואהבה זו נמשכה לאורך שנים. ליובה שפוטינובסקי נולד בכפר קטן ליד יקטרינוסלב ב־13.11.1899 למשפחה מסורתית “אבל במהותה מתבוללת”. אל יקטרינוסלב הגיע לאחר שסיים את הגימנסיה והלך ללמוד בפוליטכניקום שביקטרינוסלב, וכך הגיע לבית שלונסקי, שנותר חקוק בזכרונו כבית חדור ציונות עמוקה, שורשית, מלא מוסיקה ושירה. אברהם, סיפר ליובה, נבדל מיתר בני הבית, בהתייחדו בפינה עם מילונו של גרזובסקי [גור] תוך שהוא מסלסל באצבעותיו את קצות שערותיו.²⁰⁰ד

השמועה על מצבו הכלכלי הרעוע של טוביה הגיעה אל אחד מקרוביו הרחוקים, והוא הציע לעזור לו ולמשפחתו להגיע לאמריקה, אך לטוביה הציוני לא היו ספקות. הוא ראה רק פתרון אחד לבני משפחתו: להגשים את חלומו הגדול ולמהר לעלות לארץ־ישראל. בינתיים, עד אשר יסיים בוריה את האוניברסיטה ועד שיוחלט כיצד יצליחו לצאת מרוסיה, נמשכו החיים בעיר. הימים הקשים שבאו על יהודי יקטרינוסלב לא שברו את רוחה של משפחת שליונסקי, והם הוסיפו להוות מוקד משיכה ואבן שואבת לכל מי שזקוק היה לאירוח לשעה, מבני משפחה ועד חברים וידידים. במשך חודשים ארוכים התגורר בביתם בן דוד של אברהם, מוטיה (מרדכי) ברוורמן (לימים ממייסדי באר טוביה), שגדל בבית המשפחה החב“די בניקולייב. מוטיה היה מגויס במלחמת העולם הראשונה והחליט לערוק. הוא הסתתר בבית משפחת שליונסקי עד אשר סידר לעצמו דרכון מזויף. הוא לא שכח את חסדו זה של אבי המשפחה וחזר וסיפר על האווירה המיוחדת ששררה בביתו. אהרן בקר סיפר על ליל חנוכה מיוחד במינו שנחוג בבית שליונסקי: “היה זה לילה עליז ושמח ועל טהרת העברית […] בחוץ שרר קור וכפור ושלג, ירד הלילה ועימו עוצר. קבוצת נערים ונערות מחברי ‘התחייה’ הוזמנו לביתו של שלונסקי ללביבות. הקדמנו לבוא בטרם ייכנס העוצר לתוקפו ועד שעות הבוקר המוקדמות בילינו בצוותא – בשירה עברית ובדיבור עברי והכל בקול נמוך, שלא יישמע קולנו בחוץ. רקדנו – וגם הריקוד היה חרישי. מארחינו, הוריו של שלונסקי ועמו אחיותיו ואחיו ז”ל – הבית כולו היה בית עברי, ספוג תרבות עברית ורוח המולדת – ארץ־ישראל. זה היה ערב מלא אור ואוירה חמה לעומת חשכת הלילה והקור…. שמעבר לקירות”.²⁰¹

תקופת קרים והניסיון הראשון לעלות ארצה    🔗

אברהם היה הראשון מבני משפחתו שהחליט לנסות לעלות ארצה. הוא ולוסיה, יחד עם אברהם וילנסקי, חברו לגימנסיה, התכוננו לנסוע לקרים ומשם להגיע לתורכיה ולהפליג ארצה. הייתה זו תוכנית הרפתקנית ונמהרת, אולם הצעירים החליטו לנסות ולהגיע לארץ בכל מחיר, כשלרשותם עומדת בעיקר רוח הנעורים העשויה לבלי חת.

לוסיה הייתה רחוק מציונות ומיהדות, אך היא הייתה אמיצה ואהבה את שלונסקי אהבה עזה, ולא היססה להצטרף אליו במסעו לקרים. הוריו של שלונסקי, ובעיקר אמו, לא שבעו נחת מנסיעה הרפתקנית זו, שלא הייתה מגובה על־ידי מוסדות התנועה הציונית. האם, שבדרך כלל לא הייתה דאגנית וחינכה את ילדיה מגיל צעיר לעצמאות, חרדה הפעם חרדה גדולה לגורלו של אברהם בנה האהוב. נסיעה לקרים, בתקופה סוערת בתולדותיה של רוסיה, ללא כל אמצעים כספיים וללא תוכנית עלייה ממשית, הפחידה אותה ולילות שימורים רבים עברו עליה בחרדה לבנה ולחברתו.

מעקב אחר הרישום בשולי שיריו של שלונסקי משנים אלה מגלה, כי באלול תרע“ט (ספטמבר 1919) הגיע לחצי האי קרים ושהה בעיר אלוּשטה, הממוקמת כ־45 קילומטרים דרומית־מזרחית לעיר הגדולה סימפרופול. באלושטה, שבה כתב טשרניחובסקי כעשר שנים לפניו את סדרת שירי קרים שלו, כתב עתה שלונסקי שירים אחדים וביניהם השיר “מנחה” החתום בשוליו “אלושטה, תרע”ט”, שיר רומנטי הפותח במילים “העליני נא!” וחתום “אלושטה תרף” והשיר “ערבית”.²⁰² בקרים עבדו שלונסקי ולוסיה יחד עם התושבים הטטרים בבציר ענבים. השיר “ערבית” משמר בין שורותיו את ניחוח העבודה בכרם, אלא שכבר בשיר מוקדם זה הבציר נהפך ל“בציר צלילים” שבו ניתן לרוות את הצימאון לאהבה, או לשירה, או לשניהם:

שׁוּר, נִימָה חֲדָשָׁה בְּרֶטֶט נִמְתַּחַת

וּכְמֵהָה לְיָדְךָ כִּי תָבֹא, וְתִבְצֹר

בִּכּוּרֵי הַצְּלִילִים שֶׁבָּשְׁלוּ בִּן לַיְלָה

[…]

פְּשֹׁט יָדְךָ הַבּוֹצֵר, בְּצֹר צְלִילִים וּסְרֹט –

בְּצִיר צְלִילִים וּסְחֹט –

וְהָיָה עֲסִיסָם לְרַוּוֹת צִמְאוֹנְךָ.

לימים סיפר שלונסקי על עבודתו בכרם: “עבדתי אז למחייתי בכרמים וביקבים, ראיתי איך עושים יין, כיצד יוצקים את התירוש לתוך חביות כבירות־מידות. שם הוצרך התירוש להשלים את מועד תסיסתו, כדי להיות יין, ואז באה היציקה החדשה לחביות היין הצלול”. מהעבודה בכרם הענבים שאב את אחד הסמלים החשובים המבטאים את השקפת עולמו לגבי כתיבת שירים. הוא דימה את מלאכת כתיבת השירים לעשיית יין: כשם שאין להשתמש בתירוש מיידית אלא להשהותו עד אשר ייהפך ליין משובח, כך גם אין לכתוב שירים המלווים את אירועי הימים אלא להשהות את התגובה להם, ולהפוך אותה לשיר רק כאשר היא מצטללת ונהפכת ל“יין”, כלומר לסמל בעל משמעות. “פחדתי שאכתוב שירי תירוש. רציתי לכתוב שירי יין”, הסביר שלונסקי.²⁰³

שלונסקי ולוסיה סבלו מאוד במסעם על פני רוסיה הרעבה: “סבלתי רעב ומחסור כאשר יתואר רק ברומנים ידועים, ולא ידעתי את ההתאוננות”, כתב שלונסקי לאשר ברש בשנת 1924. אך אהבתו ללוסיה ריככה את הקשיים והאירה אותם באור חדש. “אתה מבין”, הוסיף, “היה איזה פיצוי, איזו הזהבה בלתי מעושה, שהקרימה על כל הדברים”.²⁰⁴ בדבריו רמז שלונסקי הן לשׂער ראשה הזהוב של לוסיה, ש“הקרימה” על האירועים בקרים והרעיפה אהבה והן לתקופת שהותם בקרים. הייתה זו תקופת “הבראשית” של אהבתם, שפרנסה את הזוג בחוויות חושניות עזות, הנרמזות בשיריו מתקופה זו, וחיסנה אותם מפני הקשיים הפיסיים. בקרים שהו, ככל הנראה, שבועות אחדים, שבהם, למרות התנאים הקשים, הצליח שלונסקי לכתוב שירים אחדים. הד לרעב שסבלו נמצא בשיר “ורוחות כתרוני”, שנכתב בשנת תרע“ט (1919), ובו מתאר הגיבור את בדידותו וכמיהתו לידיד מבין, שיחד עימו יחפש וימצא את “האושר הגדול”, שאליו הוא מתפלל כלמשיח (“וְגַם כִּי יִתְמַהְמַהּ / וְגַם כִּי יְאַחֵר”). גיבור השיר מצהיר כי אינו מוכן ללקט פירור אושר. הוא מוכן לסבול את כל מצוקות הרעב ורק לא להסתפק ב”קטנות" (“פתים ונשורת”). הרעב, נהפך בשיר נעורים זה מרעב פיסי לרעב נפשי, רעב ל“אושר הגדול”. להלן שני קטעים קצרים מתוך השיר:

וְאִם יִגְבַּר הָרָעָב

בְּלֵילוֹת אֲרוּרִים

אֲנַחְנוּ לֹא נֵרֵד

לְלַקֵּט פֵּרוּרִים.

[…]

וּבוּז לוֹ לַמְּאֻשָּׁר

אֶל זָוִית יִטָּמֵן

לְמִדָּה, לִמְשׂוּרָה

בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן.

וְכָל מְצוּקוֹת רָעָב

וְלֹא פִּתִּים וּנְשֹׁרֶת

וּמְבֹרָךְ הַמַּלְקוֹשׁ

בִּשְׁנַת הַבַּצֹּרֶת.

בשירים האחרים לא נזכרים הרעב והמצוקה כלל. להיפך – שירים אלה רוויים שמש, פראות, תאווה, והם מתארים את תחושת הגדלות של “הנסיך”, גיבור השירים, ואת מאבקיו, המתרחשים בעיקר בנפשו פנימה ומעצבים את דמותו. בפואמה “בחופזי”, בנוסחה הראשון, שנכתב בקרים בתרע“ט (1919) ולא נתפרסם מעולם, מתואר באופן סמלי ומופשט מסעו הכושל של הגיבור, בן דמותו של שלונסקי, לקרים ונסיונו לעלות ארצה.²⁰⁵ שמה של הפואמה, “בחופזי”, רומז לנסיעתו הבהולה, ההרפתקנית, הבלתי־שקולה במטרה לעלות ארצה ונוסחיה הראשונים שונים מאד מן הנוסח שנדפס בסופו של דבר בספרו ‘בגלגל’. הפואמה נוטלת מלוא חופניים חומרים מהפואמות המרכזיות של ח”נ ביאליק (בעיקר מ“הברכה”, שהפרק הגנוז של שלונסקי בשם “הים” נכתב בהשראתה המובהקת ואולי לכן גם נגנז). אולם החומרים הביאליקאיים אינם רק מקור השפעה אלא הם משמשים לשלונסקי בסיס לבניית פואמה מיתית חדשה ושונה מיצירותיו של ביאליק, ומופיעים בה תיאורים של מלחמות בין איתני העולם הקדמוניים־האליליים יחד עם תיאורים פיסיים־ארוטיים אלימים. בעולם זה שרויים בני־דמותם הספרותיים של אברהם ולוסיה, המשוטטים במרחבי תבל – באדמה ובים, בגובהי ההרים ובמעמקי התהום – ומתמודדים עם איתני הטבע ומפלצות קדמוניות. אברהם מופיע בדמותו של הנער התמים שנהפך במהלך המסע לגבר מבחינה אישית־סקסואלית, הן בגלל המפגש עם האישה והן בגלל העולם האלים שבו מפלצת “הרהב” נלחמת באיתני הטבע וגורמת לו לאבד את תמימותו ואמונתו באפשרות להתמזג עם עולם הרמוני. לעתים מופיע הגיבור, בן דמותו של שלונסקי, כבן מלך ההולך לבקש את “החיים” לאחר שהבין שאין אלוהים והתייאש מן “האמת” ו“הדעת”. מול בן המלך עומדת הדמות הנשית, שכבר בתקופה זו מסומלת ב“אדמה”. האדמה המואנשת מתוארת כאישה תאוותנית המבקשת מן הגבר “כַּבְשֵׁנִי! כַּבְשֵׁנִי!”, כמהה לבשרו ומגישה לו את בשרה בקראה “חמדהו! כבשנו!”. “הו אשתי־אדמה”, קורא הגבר, ומגלה את הקשר שבין השתיים. שיר זה, כמו גם שירים אחרים מתקופה זו (כמו השיר “ערבית”) חשובים להבנת הארוטיקה המוצפנת בשירת שלונסקי. משירי הנעורים עולה כי היחס החושי־ארוטי אל האדמה כתחליף לאישה מקורו לא באדמת ארץ־ישראל ובאידיאולוגיה הציונית, אלא בקוד פנימי של שירת שלונסקי מראשיתה:

הֲבֹשֶׂם בְּשָׂרֵךְ הוּא שֶׁעֲבָרַנִי

אִם רֵיחַ הָאֲדָמָה

לִי אַחַת הִיא!

(מתוך: “הבושם בשרך־ ־”, 57 – 3:1)

השיר “אני הגבר” שהוא חלק מהמחזור “בחופזי”, מתאר את חוויית ההתבגרות הארוטית לא באמצעות מגע עם אישה אלא באמצעות מגעו עם האדמה, תחליפה של הדמות הנשית. האדמה מוצגת כיישות נשית, מלאת תאווה המפתה את הצעיר ואף מנסה לאנוס אותו, אך הוא נרתע מנשיותה וניצל. בחלק השני הגבר עצמו כבר יוזם את המגע הגופני, שהופך להיות סוער, אלים ופוצע.²⁰⁶

הפואמה, המודרניסטית באופייה, שוברת את הרצף הסיפורי ההגיוני והגבר והאישה לובשים צורה ופושטים צורה ומחליפים את דמויותיהם פעמים אחדות: הגבר מתואר כמי שאהבתו פראית ואלימה והוא חומד את האישה “בטרוף הדם”, בהמשך הוא הופך ליוסף התם שזוליכה – אשת פוטיפר האגדית – מנסה לפתותו, אחר הוא מתגלגל, בנוסחה המאוחר של הפואמה, בדמות יהודי המבכה “טרוף דם” שונה ואף מנוגד לזה הארוטי: טרוף דם המתבטא בטבח היהודים בזמן הפרעות. שאלותיו של הגיבור נותרות ללא מענה: “וְצַעֲקוֹת דְּמֵי אַחַי? / תִּינוֹקוֹת שֶׁשֻּׁסְּעוּ?”. זוליכה נהפכת ל“בת־גלים” זהובת שׂער, "הָרוֹחֲצָה בְשָׂרָהּ, / טוֹבְלָה שְׂעָרָהּ, כֶּתֶם

שְׂעָרָהּ, / וּבְפִיהָ – שִׁיר=נְהָרָה", והיא נלכדת בידי מפלצת קדומים, “הרהב”, עד שבא הגיבור, האוהב, נלחם ברהב ומצילה. הגיבור נושא את בת הגלים מן הים אל גובהי ההרים והם נהפכים למלך ולמלכה.

מַה הוֹלֵם הַכֶּתֶר אֶת רֹאשֵׁךְ, הַמַּלְכָּה!

וּמַטֵּה הַנְּדוּדִים בְּיָדֵךְ – מַה נָּאוֶה!

וְכִתְרִי – הוּא מַמְאִיר וּמְגַלֵּעַ בְּקוֹצָיו

נְטָפִים שֶׁל דָּם מִקַּרְקַפְתִּי –

מַה עַז וּמַה מָתוֹק הַכְּאֵב!

נַעְפִּילָה!

(מתוך: “בחופזי”, 22 – 3:1)

גיבור הפואמה לובש דמות של מלך המעדיף את המעמקים על פני הפסגות. הפסגה נראית לו “פיכחון”, “קרחת של רווק / צְנוּן דעת ודם!” ואילו הוא אוהב את “התהומות”, על החצץ והסרפד ועל השיגעון והעוז שבהם. בעיניו מסמלים התהומות את תהומות הנפש, המלאים סוד, לעומת הפסגות המסמלות את חוסר המסתורין, הפתרונות והפיכחון הקר. המלך מתגלגל בדמותו של קין ה“מקולל כמותו ומבורך ממנו פי שבעים ושבעה!”. באמצעות דמותו של קין, רוצח אחיו, מתגלה מאבקו הסמוי של שלונסקי בן התשע־עשרה, המבקש להינתק מחסותם של בני משפחתו האהובים ולמצוא לעצמו דרך חדשה עם חברתו לוסיה. “לא אבא, לא אמא”, הוא אומר, ורואה עצמו פעם כ“בן חורג” ופעם כ“יתום”. הוא “הורג” את משפחתו ואת אחיו כדי להיות ערירי בעולם: “וָאֶהֱרֹג אֶת אַחַי, אֶת אָבִי, אֶת אִמִּי / וַעֲמִיתַי שָׁחַטְתִּי בְּלַיְלָה זְעוּם־בְּלִימָה.”

בעוד הוא הופך לקין – הופכת הדמות הנשית לעדה, אשת קין. אות קין קורן לפתע ונהפך לשמש בהשפעת “התאווה” והמלך והמלכה, קין ועדה, חוגגים את חג הבשרים הנצחי:

הַמֶּלֶךְ הוּא חָפֵץ אֶת בְּשָׂרֵךְ

וּנְגִינוֹת לְמַפְּלֵי־דָּמַיִךְ

כְּאֱלֹהַ הֶחָפֵץ סִמְפוֹנְיַת־תְּפִלָּה.

וּקְטֹרֶת־נִיחוֹחַ מִתַּמְרָה…

אֶת בְּשָׂרֵךְ הִתְאַוָּה הַמֶּלֶךְ

צוּף־בְּשָׂרֵךְ הַמַּדִּיף נִיחוֹחוֹת־שִׁגָּעוֹן.

(שם)

ההתבוננות בשירים מוקדמים אלה מאפשרת, אולי, להבין את מקורו הנפשי של מוטיב ה“יתמות”, המופיע בשיריו לאחר עלייתו ארצה. בשירים מאוחרים אלה תיאר שלונסקי את עצמו כיתום, למרות ששהה בארץ בחברת הוריו ואחיו. ייתכן כי הניגוד בין מצבו האמיתי כבן להורים לבין תיאור הדמות בשירים מבטא לא רק את הביוגרפיה הקולקטיבית של “דור יתום”, שניתק מההורים ומהמסורת, כפי שטען שלונסקי עצמו, אלא גם את הצורך של שלונסקי הצעיר לבסס את עצמאותו ולצאת מחסותה של משפחתו. באמצעות מוטיב היתמות נתן שלונסקי, הבן האהוב, ביטוי מוצפן למרד במשפחתו. במציאות ביטא את אהבתו, הערכתו והערצתו לאביו, אמו ואחיו הבכור, ואילו בשירה תיאר את עצמו כ“יתום” וכ“ערירי”.

את אחד מחלקי הפואמה “בחופזי”, ששמו “תמוז” ובנוסח אחר: “אלול”²⁰⁷ – הקדיש ל“ילדתו” לוסיה. בשורות, שהן נדירות כל כך בשירתו, מתאר שלונסקי את אהבתו ללא כסותו הסמלית של המיתוס:

נלאֵיתִי מֵחָזוֹן –

וָאֹבֶה הֱיוֹת פָּשׁוּט פַּיְטָן בְּעַמָּיו.

הֵן יָשִׁיר הַמְּשׁוֹרֵר עַל כּוֹכָב וְכַדּוֹמֶה –

אָשִׁירָה גַּם אֲנִי לְיַלְדָּה זְהַבְהֹבֶת

שִׁיר זָהָב לָאֱלוּל בֵּין הַרְרֵי קְרִים.

בפרק זה, העומד גם כיצירה בפני עצמה ומושפע מ“מתי מדבר” לביאליק, מוצג מיתוס שונה, “אגדת האלול” בלשונו של השיר. השיר כתוב בשני מישורים: מישור הטבע והמישור האנושי. במישור הטבע לפנינו שיר המתאר את חילופי עונות השנה: הקיץ גווע, גם הסתיו כבר תש כוחו ועונה חדשה צעירה מתקרבת. במישור האנושי מוצגת האישה כ“בת אלול” שהשולטן מתאווה לה, ואילו הגיבור בדמות הנסיך “ארך המחלפות” מצליח לגנוב אותה מהרמונו. פילגשיו של השולטן, “האודליסקות”, חומדות את הגיבור והשולטן הקנאי הורג אותן. הגיבור נוסע עם “בת האלול” שהופכת ל“שחרזדה היפהפיה” ב“רכב זהב”, ואילו השולטן הזקן והגווע בוכה על בריחתה.

פרק אחר מתוך הפואמה “בחופזי”, שאף בו ניתן למצוא הד לאהבתם החושנית והפראית של שלונסקי ולוסיה, נקרא “לָךְ” (אלושטה, תר"ף, 1920). בפרק זה הוא מתאר את אהובתו במילות “שיר השירים”, ומקשר בין “ריח הבשר” של האהובה לבין “ריח התפילה” ממש כשם שקישר שנים אחר כך בין אדמת עמק יזרעאל לבין אביזרי הקדושה היהודיים.

קְווּצָתֵךְ פְּזוּרַת־פָּז, כִּבְשׂוֹרַת אֵשׁ וּנְפִילָה,

טַל נִטְפֵי מֹר וּבָשְׂמֵי־שָׁכְרָה עָלַי מַזָּה!

כִּי רֵיחַ בְּשָׂרֵךְ הִשְׁכִּירַנִי, כְּרֵיחַ תְּפִלָּה,

כְּרֵיחַ תְּפִלָּה בִּכְלוֹת נֶפֶשׁ מִאֶכְּסְטַזָה…

והוא מסיים את השיר:

כִּי כְּרֵיחַ תְּפִלָּה, הִשְׁכִּירַנִי רֵיחַ־בְּשָׂרֵךְ,

כְּרֵיחַ תְּפִלָּה וַאֲדָמָה וְשִׁגָּעוֹן!…

(63 – 3:1)

גם בפואמה “בבית המרזח”, שנכתבה ב־1919 בכפר טטרי בשם טוּבַּק שבקרים, מופיעה בת דמותה הסמלית של לוסיה. הפואמה מתארת את מאבקו של הגיבור עם “הבלימה” (בעקבות שירו של ביאליק “הציץ ומת”). “הבלימה”, במשמעות “אַיִן” ו“אפס” (“בלי” + “מה”), היא מושג סוגסטיבי, ששלונסקי האניש ותיאר בדמות פרוצה זקנה ואכזרית, המבקשת לתקוע את ציפורניה בעיניו ולנתק אותו מחלומותיו הישנים. “הבלימה” כמעט מצליחה להרחיקו מחלומותיו, משום שהגיבור חש שהניתוק אינו מביא רק סבל אלא גם תחושת חופש ושחרור, והוא קורא: "הִנֵּה אָעוּפָה / הֵידָד! / הִנֵּה אָעוּף מִשּׁוֹשָׁן אֶל חוֹחַ / […] לִשְׂרֹף

בְּהֶבֶל שְׂפָתַיִם מְקַלְּלוֹת / הַגְּשָׁרִים הַמְּתוּחִים בֵּין עָבָר

וְעָתִיד“.²⁰⁸ אולם נימה אחת אין הבלימה יכולה לנתק והיא הנימה ש”קווצות זהב לה". הרמז ללוסיה ברור.

נוסחיה השונים של פואמה זו מגלים, שכבר בשלב מוקדם זה של שירתו החל שלונסקי למחוק את סימני הזמן והמקום. באחד מנוסחיו של “בבית המרזח” תיאר סיטואציה שבה מופיע מוזג היין. תחילה כתב את שמו המפורש, מוסטפה, ואחר כך מחק וכתב “פלוני”. לבסוף החליט לוותר על הקטע כולו ולא צירפו לנוסח הסופי:

הָגִידָה מוּסְטָפָה

מָה אֶעֱשֶׂה לְדָמִי הַמְּקֻלָּל בֶּחָזוֹן.

אַךְ מְאוּמָה לֹא הֵבִין מוּסְטָפָה

וְיוֹסִיף וְיִמְזֹג עוֹד כּוֹס לִי עֲכוּרָה

וָאֶשְׁתֶּה.

עד כמה ביטאה הפואמה את תחושותיו בתקופת קרים ניתן לגלות מעיון בדפי יומן הבחרות שלו מהשנים 1919 – 1920. בדפים אלה כתב שלונסקי לפואמה מעין פרשנות, המתייחסת גם לפרטים שאינם מצויים בשיר. לפי פרשנות זו מתארת הפואמה את מצבו הנפשי של נסיך בשכרונו, למרות שבפואמה עצמה כלל לא נזכר שהגיבור הוא נסיך! הנסיך בזבז את “הון עלומיו” ועתה מבקש הוא “לנתק את כל העניינים המרתקים את טבורו אל הקרקע: הורים, אחים, רעים, […] אל כל אלה אסור היה הנסיך ברשת של קורים אשר נטוו מדעתו ושלא מדעתו והנלווים וכרוכים אחריו בכל אשר ינוד. והנה נדברו יחד הזמן והמרחק לנתקם בשיניהם הלטושות”. הבלימה מצליחה במשימתה ו“רגע ירווח לנסיך מהפקרות זו”, משום שהוא משתחרר מכל מחויבות, ו“נדמה לו כי כנפיים צמחו לו על גבו והוא עלול לעופף”, אולם מתברר כי נצחונה של הבלימה אינו שלם. “יש עוד נימה אחת קשת עורף הכרוכה וסבוכה בתלתלי זהב! יש אהבה! וכאן לא עמדו לה ללילית זו – הבלימה – כל נפתוליה הערמומיים! האהבה אינה יכולה למות מיתת נכנעים, האהבה קשת מרד היא. וכנמייה פרועה ודרסתנית התנפלה על אויבתה ותתקע את ציפורניה ומלתעותיה בצוואר הבלימה. אין האהבה חוגגת את נצחונה אלא אם כן היא מתבוססת בדמי משנאיה!”.²⁰⁹ תיאור זה של ניתוק מהורים ומחברים לא מופיע בפואמה, ופרשנותו של שלונסקי לשירו “בבית המרזח” מגלה לא רק את הצורך שלו בניתוק ממחויבותו למשפחה, כדי לעצב ולבנות את הקשר החדש שלו עם לוסיה, אלא גם את הפואטיקה של השיר השלונסקאי. מסתבר, כי כבר בשירי הנעורים שלו נטה שלונסקי לעצב את האירועים כך שלא ניתן יהיה לשחזר אותם מתוך השיר אלא, כפי שאמר שלונסקי שנים רבות מאוחר יותר, “להריח את ניחוחם בלבד”. בניגוד למסעו של הגיבור הביאליקאי ב“הציץ ומת”, שגופתו צונחת על מפתן הבלימה, מסתיים מסעו של הגיבור השלונסקאי בהצלחה, ובאמצעות האהבה הוא מתגבר על הניהיליזם של “הבלימה” הבזה לכל הערכים. הגיבור־הנסיך אמנם פראי, מלא תאווה ופורק עול, אך ערך האהבה נותר בשבילו נצחי ובר קיימא.

הניסיון ההרפתקני של הצעירים לעלות ארצה לא הצליח. הם התכוונו להפליג באונייה שיעדה היה קושטא (איסטנבול), אך בינתיים גברה ידו של הצבא האדום והוא החל להתקדם דרומה, ועם התקדמותו החלה הנסיגה הגדולה והאחרונה של הצבא הלבן. “הלבנים”, שנמלטו מפני הצבא האדום, ביקשו להגיע לקרים ומשם להפליג לקושטא או לערי הנמל שברומניה ולשם כך החרימו את כל האוניות שעגנו בנמל והשתלטו עליהן,²¹⁰ ביניהן גם האונייה שבה ביקשו שלונסקי, לוסיה ואברהם וילנסקי להפליג. השלושה נאלצו לשוב ליקטרינוסלב. שלונסקי חזר לעירו בחוסר כול.

בעזבונו של שלונסקי התגלה מכתב שכתב לו בוריה אחיו ב־8.3.1932 – יום הולדתה של אמם ציפה. המכתב, שהוא מעין וידוי, נכתב שעה שבוריה ישב בבית הקפה “רצקי” שברחוב אלנבי בתל־אביב שתוי למחצה, וספק אם היה נכתב בהיותו פיכח. במכתב־וידוי זה כתב, בין השאר: “אתה יודע, אברהם, כששבת מקרים, ערום, ערום בהחלט, עטוף במכסה קרוע… אמא שתקה…”²¹¹ אזכור זה של חזרתו של אברהם מקרים בשנת 1919 בתוך מכתב משנת 1932, ותיאור שתיקתה של ציפה שהגיבה כך על מצבים קשים, מעיד עד כמה ציער והדאיג המצב בו חזר הבן האובד מקרים את האם ובוודאי את המשפחה כולה. על מצב רוחו לאחר שנכשלה עלייתו ארצה ניתן ללמוד מהשיר “בין החומות”, שבשוליו רשם “יקטרינוסלב, תרף”:

מִן הַמֵּצַל²¹² תִּזְעַק נַפְשִׁי: חֲלוֹמוֹתַי!

צַר לִי, צַר לִי, כִּי נִשְׁבֵּיתִי בֵּין הַצְּלָלִים!

שָׁם עֲמִיתַי בִּפְאַת מַעֲרָב אֵלַי כָּלִים,

וְאָנֹכִי פֹה נִשְׁבֵּיתִי בֵּין הַצְּלָלִים

וּמְשַׁוֵּעַ מִן הַמֵּצַל: חֲלוֹמוֹתַי!

(63 – 3:1)

הרפתקת קרים לוותה בעוגמת נפש נוספת, שכן בזמן הנדודים בקרים אבדו לו כל כתבי היד של השירים שנשא עימו. הייתה זו בשבילו טראגדיה של ממש וצערו היה גדול מנשוא. עד כה פרסם רק את השיר “בדמי יאוש”, ובאמתחתו גנוזים היו עשרות שירים וכמה תרגומים, שחשוב היה לו מאד להביא עימו ארצה. משחזר לביתו הסתבר לו, כי אמו הצילה חלק מיצירותיו. בדאגתה לבן כי רבה, ובמהלך לילות השימורים שעברה, חיפשה במה להעסיק את עצמה, התהלכה בבית ואספה כל פיסת נייר הכתובה בידי הבן הרחוק.²¹³ בעזרת מאמציה של האם הצליח שלונסקי לשחזר, ככל הנראה, חלק משיריו המוקדמים והוסיף עליהם עתה את היבול החדש, פרי “תקופת קרים”. בין כתבי היד שאבדו היו התרגומים הראשונים שתרגם בהיותו כבן 16 מקובץ אגדות פושקין,²¹⁴ וביניהן תרגומו למעשיה “מעשה במלך שלטן, בבנו הדוכס, הגיבור המהולל, גדעון בן שלטן ובת המלכה היפה, ברבוריה”. מאגדה זו, כפי שהעיד חבר נעוריו דן פינס, כבר נדף הבושם של ‘יבגני אוניגין’ לפושקין,²¹⁵ ולימים העיד שלונסקי כי היא אכן השפיעה עליו בתרגמו את ‘יבגני אוניגין’.²¹⁶ אל האגדה “מעשה במלך שלטן” חזר שלונסקי שנים אחדות לאחר עלייתו ארצה כשניסה שוב לתרגם את אגדות פושקין. בעזבונו נמצאו טיוטות בלתי־גמורות של אגדה זו תחת הכותרת “מעשה במלך שלטן, בנו האביר הגיבור הנודע לתהילה הנסיך גדעון בן שלטן ונסיכת הברבורים יפת התואר”.

אחד מכתבי היד של התרגומים המוקדמים, ששרד או שוחזר, הוא האגדה המחורזת “מעשה בתרנגול הזהב”, תרגום־עיבוד מפושקין. כתב־היד נושא את החתימה: “יקטרינוסלב, 19.6.1920”, והוא כולל 260 שורות חרוזות שקולות בהברה אשכנזית.²¹⁷ כבר בתרגום זה ניתן למצוא קווים המאפיינים את תרגומיו המאוחרים של שלונסקי. אחד הבולטים שבהם הוא נטייתו “לייהד” שמות ואמירות של ה“גויים”, ונטייתו זו גרמה לכך שהמלך, הנקרא במקור הרוסי בשם “דדון”, הפך בתרגומו של שלונסקי למלך כורש.

תאווה, פראות והאידיאולוגיה הציונית    🔗

תלאות קרים נשכחו ושלונסקי חזר לכתיבה מלא און ומרץ מתמיד. דמו של הצעיר, שטרם מלאו לו עשרים, סער והוא הרגיש צורך למרוד, להרוס, לפרוץ. בשנה זו כתב שירים תוססים, מלאי אנרגיה, פראות, תאווה, יצר הרס ורצון לשנות את פני העולם בנוסח פרץ מרקיש.²¹⁸ הוא תיאר את עצמו בשירים כנסיך גולה, כנסיך שירד מגדולתו או כפרא רב תאוות. בשירו “פרא אדם”²¹⁹ מופיע גיבור שהוא מעין “אדם קדמון” שזוף, רענן ואכזרי, הרוצה לרמוס את העולם כולו בלא הבחנה בין קרוב לרחוק ובין ידיד לאויב: “אֶת כָּל קְרוֹבַי, אֶת כָּל אוֹיְבַי, / אֶת כָּל דּוֹמֵם, אֶת כָּל חַי” רק כדי להוכיח את החיוניות המפעפעת בעורקיו. מי שינסה לשים מחסום לפיו, לתלות קולר בצווארו ולנהלו – נאמר בשיר – ירגיש את נחת ציפורניו החדות, כִּי “פֶּרֶא אָנֹכִי / פֶּרֶא אָדָם!” שוב ושוב הוא קורא: “תְּמוּרוֹת! תְּמוּרוֹת! הָבוּ תְּמוּרוֹת! / קָצוּ עֵינַי מִן הַקֶּבַע!” (“תמורות”).²²⁰ גם האהבה מתוארת יותר ויותר כאהבה דורסנית שבה “הַמַּכְאוֹב הוּא שׁוּתָף הָאֹשֶׁר!” (“שרב”).²²¹ כבר בתקופה זו הופכת בלוריתו הפרועה והמפוארת לסימן ההיכר שלו, המסמל את רוחו הסוערת, שובבותו ורוח הנעורים שבו. “וּבְלוֹרִיתִי? – לֹא רָאִיתִי / עוֹד צַמֶּרֶת כִּבְלוֹרִיתִי”, כתב.²²² שירי אהבה חושניים ויצריים, המתארים יחסים בין גבר לאישה, כפי שכתב בשנים אלה – שוב לא יכתוב עוד שלונסקי לעולם. החושניות שהופיעה בשירי הנעורים “ירדה למחתרת” ונקשרה בעיקר לדמותה של “האדמה”, המתוארת כאישה יצרית, כמהה לפרי בטן, מחכה לבועלה, עוגבת עליו, הרה, יולדת ומיניקה את ולדותיה. המסכה שלבש שלונסקי מתהדקת עוד ועוד ובולמת כל פריצת רגש אישי. האהבה והתאווה עוברות סובלימציה והמסכה מותאמת לאידיאולוגיה הציונית: אמא־אדמה שהיא ארץ־ישראל, הרי הגלבוע, או עמק יזרעאל.

שירי נעורים מועטים בלבד עוסקים במישרין בנושא הציוני: משנת 1915 ועד 1919 כתב שלונסקי למעלה ממאה שירים, אך הנושא הציוני נמצא רק מעט (בעיקר בשירו, שתואר לעיל, “על גדות הדניפר”, שביטא את געגועיו לארץ־ישראל שממנה נותק עם תום שנת לימודיו בגימנסיה “הרצליה”). הנושא הציוני בא לידי ביטוי רק בשניים משיריו שנכתבו בשנת תרע“ט (1919), כאשר החלו הוא ומשפחתו לתכנן את עלייתם ארצה, והוא תיאר בהם את רצונו לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ. אך גם שירים אלה – יותר משהם מבטאים אידיאולוגיה ציונית הם מתארים את תחושת חוסר האונים, הריקנות וחוסר התקווה להמשיך ולחיות ברוסיה. עזיבת רוסיה והעלייה ל”ארץ אחרת" (ללא אזכור מפורש של ארץ־ישראל), מתפרשות אצלו לא ברוח הציונות המחפשת פיתרון לעם ישראל אלא כניסיון לגאולה אישית, לגאולתו של הצעיר, המשורר, אשר “יברא” לעצמו ארץ חדשה שבה יפרחו שוב פרחי אביבו:

בָּצְקוּ רַגְלַי בְּמִדּבַּר חֲרֵרִים

וְשִׁמָּמוֹן נַשַּׁנִי בְּלִי שָׂפָה…

אֲנִי רוֹצֶה שָׁמַיִם אֲחֵרִים

וְאֶל אֶרֶץ חֲדָשָׁה אִכְסָפָה

יִהְיוּ פִּרְחֵי הָאָבִיב נִכְמָשִׁים

וִיחֻלָּלוּ כָּל קָדְשֵׁי תִּפְאֶרֶת

אֲנִי אֶבְרָא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים

אֲנִי אָתוּר לִי אֶרֶץ אֲחֶרֶת.

(מתוך: “בצקו רגלי…”)

גם בשירו “ימים חולפים…” (1919) מתוארת ארץ־ישראל באופן מופשט כ“ארץ־ישראל של מעלה”, והיא מסמלת בעיני הצעיר, גיבור השיר, התחדשות, גאולה, התעלות, דינמיות, עלומים וכל הטוב שאליו הוא שואף. גיבור השיר אינו מתגעגע לארץ־ישראל הקונקרטית אלא לארץ־ישראל ספרותית, נעלה, שבה הרי הלבנון מסמלים, ממש כמו האַלְפִּים, את הגבהים שאליהם הוא נכסף והשמש אינה ממשית אלא “שמש עתיד”:

עוֹד לִי עוֹלָם שִׁיר וּגְוָנִים

בּוֹ אֶתְחַדֵּשׁ גַּם אִגָּאֵל!

עוֹד לִי אַלְפִּים! עוֹד לִי לְבָנוֹן!

עוֹד לִי אֶרֶץ – בַּת־יִשְׂרָאֵל!

עוֹד לִי! עוֹד לִי! – נַפְשִׁי שׁוֹפְעָה

שִׁירָה, עֹז וְאֵשׁ עֲלוּמִים!

אִם הֶעָבָר פָּשַׁט רֶגֶל, –

שֶׁמֶשׁ עָתִיד לְךָ שִׁלּוּמִים!

לפני עלייתו ארצה, בשנים 1919 – 1920, כתב שלונסקי רשימות והגיגים – מעין יומן נעורים ספרותי – שמהם שרדו שישה דפים בלבד.²²³ ביומן מתגלה סגירותו של שלונסקי וחוסר יכולתו לחשוף את צפונות נפשו. אפילו רשימות היומן, שלא נועדו לפרסום, וכדרכם של רשימות והגיגים אישיים מגלים בדרך כלל את הכמוס ביותר – דומות יותר לרשימות ספרותיות המתובלות באמירות על עולם ואדם: “‘תכלית החיים’ – איזה אבסורד פנימי! כלום יש חיים בעתיד או בעבר […] אין קיום אלא הווה”, כתב. ניתן למצוא ברשימות פתגמים ומכתמי חוכמה, ביטוי לדעותיו על מאבק השפות עברית ויידיש, אך אף לא מילה אחת על חיי היום יום, על אירועים קונקרטיים או על בני המשפחה!

העלייה ארצה: דרך חתחתים    🔗

בראשית שנת 1920 חלו שינויים במשפחת שליונסקי. בדצמבר 1919 סיים בוריה את לימודי המתמטיקה באוניברסיטת רוסטוב וחזר ליקטרינוסלב. לגאוות המשפחה לא היה קץ. דב־בער, המכונה בפי המשפחה בוריה, הבן הבכור והמוכשר, חזר עם דיפלומה של “מוסמך למדעי המתמטיקה” מטעם הפקולטה הפיזית־מתמטית של אוניברסיטת “דון” (DON) שברוסטוב (20.9.1919). גם חברתו לוּבָּה (אהובה), שאותה הכיר מאז שהיה כבן 16 והיא בת 14, סיימה את לימודי הבוטניקה באוניברסיטת “דון”. זמן קצר לפני שסיים את חוק לימודיו, בשעה שאברהם ולוסיה היו שקועים במנעמי ראשית אהבתם, נישאו בוריה ולובה לבית שולמן ברוסטוב בי“ד באב תרע”ט (10.8.1919).

דב (בוריה) ולובה שלונסקי עם תום לימודיהם באוניברסיטה (1919)

עתה לא היה עוד כל עיכוב לצאת מרוסיה, וההורים יחד עם בניהם הבוגרים, כלתם ומשפחתה תכננו את עלייתם ארצה. בת הזקונים, רחל, שהתקדמה בנגינתה בפסנתר, לא הייתה אמורה להצטרף אליהם, שכן ההורים תכננו להוציאה מהקונסרבטוריון שבו למדה ולשלחה לווינה לשם השתלמות בנגינה. אך ככל שהמשטר הסובייטי התחזק כן גברו הקשיים לצאת מרוסיה. השלטונות הכריזו כי כל המנסה לגנוב את הגבול צפוי לו עונש חמור – גירוש לסיביר. עונש כבד היה צפוי גם למשתתפים בפעילות ציונית. אולם הקשיים לא הרתיעו את טוביה שליונסקי, שהבין, כמו רבים מיהודי יקטרינוסלב, כי לא ניתן להמשיך ולקיים חיים יהודיים ברוסיה.

צעירי משפחת שליונסקי תכננו את עלייתם ארצה במסגרת תנועת “החלוץ” שזה עתה נוסדה. המועצה הראשונה של “החלוץ” ברוסיה התקיימה בינואר 1918 בחרקוב, ורוב חבריה באו משורות התנועה של “צעירי ציון” שאליה השתייך גם שלונסקי. סניף “החלוץ” ביקטרינוסלב החל לארגן קבוצות של עלייה, ובראשית 1921 התכוננה לצאת מיקטרינוסלב קבוצה ראשונה של חלוצים, שהייתה מורכבת ברובה מסטודנטים. דב ולובה ואחיה – מרדכי שולמן, אברהם ולוסיה ואחיותיו פניה ואידה היו בין החלוצים שעמדו להצטרף לקבוצה זו ולעלות איתה ארצה. ההורים ובת הזקונים רחל־רוזה נשארו בינתיים ביקטרינוסלב. למשפחת שליונסקי הצטרפו צעירים אחדים, ביניהם ליוֹבה שפוטינובסקי (אלמי) ויעקב קלבנוב (לימים אביו של המשורר משה דור).²²⁴ ליובה שפוטינובסקי היה באותה תקופה בולשביסט שאהד את לנין והמהפכה הרוסית, אך למרות זאת החליט להצטרף למשפחת שליונסקי ולעלות איתם ארצה. בהשפעת בית שליונסקי השתכנע שהקומוניזם לא יפתור את בעיית היהודים ברוסיה, וקיווה להגשים את רעיונות הקומוניזם בארץ החדשה. “בתוך הבית הזה, השלונסקאי, נולדה ההגשמה”, סיפר אלמי לימים, “אומרים ועושים, משמע נוסעים”.²²⁵ לחבורה הצטרף גם חבר נוסף של ליובה אלמי ושל שלונסקי בשם סיומה.²²⁶

לפני העליה ארצה. יושבים מימין לשמאל: בוריה, לובה ופניה. עומדים: רחל (ורדינה) ואברהם. י“ד באדר א' תר”ף (1920)

טוביה וציפורה ביקשו לצייד את ילדיהם העולים בכסף להוצאות הדרך, וכיוון שבאותה תקופה הורע מצבם הכספי, פנו לעזרתו של טוביה, אביה של ציפורה, שהיה אדם אמיד. לימים חיקה שלונסקי בליצנות את תגובתו של הסב הקמצן לבקשתה של בתו לעזור לנכדיו: “הכל טוב ויפה”, אמר הסב, “אלא שכל אדם צריך שיהיה לו תחביב. גם לי יש תחביב. התחביב שלי הוא לאסוף כסף. אז מדוע אתן אותו לנכדים?”²²⁷ שלונסקי נאלץ אפוא לצאת למסעו כשברשותו אך מעט כסף וחפצים שלקח מבית הוריו, אולם הוא השקיע מחשבה רבה בהעברת אוצרו הרוחני. בשקידה רבה ישב והעתיק כמאה ושלושים משיריו הקצרים בכתב יד ברור ונאה, אך צפוף, כדי לחסוך במקום. כתב יד זה כולל שירים המסודרים בסדר כרונולוגי החל משנת תרע“ב (1912), בהיותו כבן 12 ועד שנת תרע”ט (1919) בהיותו כבן 19. בשנת תרע“ב (1912) מופיע שיר אחד, השיר “בחורף”, בשנת תרע”ג (1913) רשומים שני שירים, בשנת תרע“ד (1914), שנת נסיעתו לגימנסיה “הרצליה” – לא נרשם שום שיר, בשנת תרע”ה (1915) רשומים 11 שירים ואותו מספר שירים נרשם בשנת תרע“ו (1916). בשנת תרע”ז (1917) נרשמו 22 שירים. 64 שירים כתב בשנת תרע“ח (1918) ו־19 בשנת תרע”ט (1919).

שלונסקי היה גאה מאד ביבולו השירי, ועם זאת ידע לבקר את שירתו שלו. על גבי כתב־היד שבו ריכז את שיריו מופיעה הערת ביקורת פרי עטו, שלא ברור אם נכתבה לפני עלייתו ארצה או מיד לאחריה. בהערה זו ביקש להבחין בין שיריו מהשנים 1912 – 1915 לבין אלה מהשנים 1915 – 1918, וטען שהוא מעדיף את השירים המוקדמים על המאוחרים מתוך התבוננות נוסטלגית בראשית כתיבתו: “פשוטים המה ורהויים השירים הללו”, הוא כותב על שיריו מהקבוצה הראשונה, “ואעפ”כ כמה עולים המה ברכותם ובאמיתותם הלבבית על שירי שנת תרע“ו וע”ז. קורא אנוכי טורים אלו שנחרזו מתוך איזו חרדה של קדושה, פשטות זו ותמימות זו לא ניתנו אלא לסיגליות ולזיוָניות הצומחות בראשית האביב“. אולם שלנוסקי עצמו ידע כי אין דרך חזרה, וכי לא ניתן להחזיר את הראשוניות התמימה המצויה בשירים שכתב בעבר – ולא רק שלא ניתן, אלא שהוא גם לא רצה בכך באמת. לפי השקפתו מקורה של הראייה הנוסטלגית היא באשליה שכל מה שהיה פעם היה טוב: “איני יכול ואפילו איני רוצה לחזור אצלם שלא על מנת להשתקע בהם אלא לדור בלבד, לטעום מטעמת קלה ולחדול מיד”, כתב, “כך הוא טיבו של ‘הלשעבר’, שהזמן עוטה אותו רק בבגדי יום טוב שלו, ואולם באמת הרי אין אלו כי אם אותם בגדי החול שנתמרטטו ונטלאו, אלא שמן המרחק אין הטלאים והקרעים נראים ועצם התענוג הרי הם הגעגועים”. נוסף לכתבי היד של השירים אסף שלונסקי לקראת נסיעתו את כתבי היד של הפואמות הארוכות ומחזורי שירים שכתב בשנים תרע”ח־תרפ“א (1918 – 1921) כמו: “לשמש” (תרע"ח), “ציפורות” (תרע"ח), “בבית המרזח” (תרע"ט), “כף השקיעה” (תרע"ט), “תאוה ופראות” (תרע"ט), “שלכת” (תרע"ט) ו”נסיך השקיעה" (תרפ"א – 1921), וחיבר חלק מדפיהן בחוט תפירה, כדי שיישמרו טוב יותר בטלטולי הדרך. הוא נטל עימו גם את כתב היד של הפואמה שלו “בחופזי” (1919), שהעתיק חברו דן פינס בכתב יד נאה ובאותיות זעירות.

בשירי הבוסר ניתן למצוא נושאים רבים שהעסיקו אותו מאוחר יותר: עצב וייאוש, התוהו ובוהו שבעולם, מיתוס עונות השנה המחזורי ועוד. השירים מצטיינים בלשון עשירה ובמצלול אונומטופיאי, כמו בשירו “השעון”, המחקה בצליליו את תקתוק השעון ומקדים את סמל ה“אורלוגין” המופיע בשירתו המאוחרת. ברצונו להרחיב את גבולות הלשון העברית – תרגם־חידש בשירים שמות צמחים, חיות ועופות שלא היו קיימים בשפה.

שירים מוקדמים אלה הקנו לשלונסקי “מוניטין בשורות הנוער היהודי” שברוסיה. הצעירים הוקסמו משיריו החדשניים, שהעביר אליהם דן פינס בדרכים פתלתלות למרכזי “החלוץ” שברוסיה ובאוקראינה. בעיקר התפעלו ממחזור השירים “סתם”, שתיאר את העולם ככאוס, עולם של תוהו, חסר מטרה, עולם של שקיעה, שבו הקיץ הקץ על חלומות נעוריו. החלוצים ראו בשירים אלה ביטוי למבוכה ולאובדן הכיוונים שחשו לפני החלטתם להצטרף לציונות, ביטוי לעולם הישן שקרס, בטרם ידעו מה צורה תהיה לעולם החדש. הם ציטטו שורות ובתים משירי “סתם” כפי שכתב אותם שלונסקי בקולמוס ראשון, לפני עיבודם לספרו ‘בגלגל’.²²⁸

אולם לאחר העלייה ארצה התחדדה ביקורתו של שלונסקי על חלק גדול משירי הנעורים שלו. הם לא הניחו את דעתו והוא היה נחוש לא להראותם לאיש. הוא בחר לשמור אותם, אך לא לפרסם מהם דבר וחצי דבר. עשרות רבות של שירים נשארו טמונים בארכיונו בתיק קרטון, שעליו רשם בכתב ידו “שירי בוסר”, כעדות לראשית כתיבתו. כאשר הופיע שלונסקי לפני הקהל בארץ היה סגנונו מגובש יותר, והשפעת שיריו של ביאליק – מובלעת.

כמה ימים לפני שיצאה קבוצת החלוצים הראשונה לדרכה סודר באולם גן הילדים ביקטרינוסלב נשף פרידה. הבחורים הכינו עצים לחימום הדירה הגדולה שעמדה כל החורף בלי הסקה, הבנות השיגו בדרך־לא־דרך קמח, סוכר ותה והכינו ממתקים. לעת ערב, במזג אוויר איום של סופת שלג, התאספו בבית המחומם והמואר כארבעים צעירים וצעירות. הסופה שהתחוללה בחוץ מנעה מהחברים לחזור לבתיהם, אך בפנים שררה שמחה והחגיגה נמשכה והלכה לתוך הלילה. שלונסקי דאג ל“צד התרבותי” והכין לנשף מחרוזת שירים על ענייני דיומא. בוריה הלחין את השירים, פניה ניגנה אותם על הפסנתר ואידה שרה. הם גם הכינו מעין הצגה: ה“שחקנים” עמדו מאחורי מחיצה, כשרק ראשיהם מציצים דרך החורים שנעשו בה, והדגימו כיצד החלוצים נוסעים לארץ־ישראל על גב חמור. את הזנב ל“חמור החלוצי” תרמה ציפה, אמו של שלונסקי: ימים אחדים לפני כן הסתפרה וצמתה הפכה לזנבו של החמור…²²⁹ “שכחנו דאגת יום המחר, הרגשנו כי ברגע הזה אנו נתונים לרעיון אחד: לארץ־ישראל, לחלוציות”, סיפרה על אותה מסיבה חיה ויצמן־ליכטנשטיין, אחותו של חיים ויצמן, לימים נשיא מדינת ישראל. לאחר שתיית יי"ש בצוותא כטוב ליבם ביין נטשו החוגגים את השירים בעברית, החלו שרים ברוסית ובאוקראינית ויצאו במחולות. באמצע ריקודי ההורה נשמעו דפיקות בדלת ואנשי הצ’קה [המשטרה הרוסית החשאית] נכנסו לבית. להפתעתם של החוגגים לא התנהגו אנשי הצ’קה באלימות כדרכם, אלא הצטדקו וטענו שראו אור והבינו שיש שמחה משפחתית. החלוצים נאחזו בדבריהם ואמרו שזוהי אכן מסיבת חתונה, ואנשי הצ’קה הלכו לדרכם.²³⁰

כדי לנסוע ממקום למקום נזקקה קבוצת העולים לרישיון מיוחד, שהשגתו הייתה עניין קשה ומסובך. שלונסקי פנה למשורר פרץ מרקיש, שבאותה תקופה עבד ב“נארקומפרוס” (“הקומיסריון להשכלה”) בבקשה, שיעזור לו ולקבוצתו להגיע למינסק. התירוץ היה ש“במינסק הולך ומוקם מכון לתרבות יידיש והקבוצה שלהם רוצה להשתלב במכון זה”. מרקיש, למרות היותו יידישיסט ואוהד השלטון הקומוניסטי, נהג להגיע לערבים הספרותיים המוסיקליים שסידרו הצעירים בסניף של “צעירי ציון” ביקטרינוסלב והסכים לעזור לחבורה להשיג את הרישיון הנכסף, אלא שהצלחתו הייתה חלקית והרישיון שניתן להם היה עד חרקוב בלבד. בלית בררה החליטו חברי הקבוצה החלוצים לצאת למסע, גם אם לא ברור היה להם כיצד ימשיכו אותו בלא רישיון, וכעבור חודש נסעו לחרקוב. אחד ממכריהם, שעבד ברכבת, העמיד לרשותם קרון משא מיוחד ובו ישבו כולם עם המיטלטלים והצֵידה. אספקת הפחם לרכבת לא הייתה תקינה, והנסיעה המפרכת נמשכה ימים רבים, אך סוף סוף הגיעו לחרקוב בפברואר 1921.²³¹ עד מהרה התברר כי מאמציהם לקבל אישור לצאת משם ולהגיע למינסק שברוסיה הלבנה לא צלחו, משום שחרקוב הייתה אז בירתה של אוקראינה ולשם נסיעה למינסק היו זקוקים לאישור מהדרג הגבוה ביותר.

מכאן החלה מסכת ייסורים וטלטולים שנמשכו חודשים רבים. לפי אחת העדויות, שלונסקי לא הצליח לקבל אישור נסיעה לא רק בגלל השלטונות אלא גם משום שמזכיר “החלוץ”, ד' בקלישצ’ק (לימים שינה את שמו ליזרעאלי), לא הסכים לחתום לשלונסקי על אישור הנסיעה, בטענה, ש“ארץ־ישראל לא צריכה פייטנים אלא חלוצים”.²³² שוב התגייס שלונסקי לנסות ולהשיג את האישור המיוחל. הוא נזכר שבחרקוב נמצא משה הייסינסקי, חברו הטוב ביותר מימי הגימנסיה של פ' כהן. בנעוריו היה הייסינסקי ציוני, אך לימים “נצרר בסערת המהפכה האוקטוברית והיה לבולשביק קנאי ומסור”, טיפס ועלה בסולם הפקידות הקומוניסטית ונהפך למזכיר הצ’קה באוקראינה, ושלונסקי קיווה שהוא יוכל לעזור לו בהשגת רישיון המעבר. הוא ביקש פגישה עימו, והוכנס לחדר גדול ורחב ידיים שבקצהו ישב משה הייסינסקי. למרות שהכירו מילדות הייתה הסיטואציה מפחידה למדי, שכן כאשר שטח שלונסקי את בקשתו, התרגז הייסינסקי ודרש משלונסקי ומבני חבורתו לחזור לביתם ביקטרינוסלב. הייסינסקי לא האמין לתירוץ הקלוש שהמציא שלונסקי. הוא הכיר את חברו מנוער, אברהם, ידע שלא בחור כמוהו יילך ללמוד בפקולטה ליידיש במינסק, והיה ברור לו כי שלונסקי וחבורתו מתכוננים לגנוב את הגבול כדי לעלות ארצה. על כן החליט לסרב לתת לו את הרישיון, ולא עוד אלא שאיים עליו, כי אם לא יחזרו מיד לבתיהם ימסור אותם לידי הצ’קה. שלונסקי יצא מהפגישה מדוכדך ומיואש. להפתעתו, ימים אחדים לאחר הפגישה הקשה הופיע אצלו הייסינסקי, לבוש במדיו הרשמיים וחגור אקדח, ושוחח עימו בידידות רבה. הסתבר שהייסינסקי, איש הקצוות, חם המזג והבלתי־צפוי, שקל שוב את הבקשה בינו לבינו. באותו זמן שָכְכָה התלהבותו מהמהפכה והוא חשב על אפשרות לעזוב את מִשְׂרתו הבכירה ולברוח אף הוא מרוסיה. הוא בא להודיע לשלונסקי שהוא מסכים לעזור לו בתנאי ששלונסקי ישתדל בתמורה אצל המוסדות הציוניים, כדי שיאפשרו לו לעלות ארצה. העניין סוכם ושלונסקי קיבל את הרישיון הנכסף. לפני נסיעתם אמר לו הייסינסקי: “בעוד כמה שבועות ניפגש במינסק”. כך יצאה הקבוצה מאוקראינה והצליחה להגיע למינסק “כדי ללמוד בפקולטה ליידיש” בעזרתו של חבר הילדות, איש הצ’קה. ניתן לראות בכך את צחוק הגורל ששלונסקי, הלוחם הגדול למען השפה העברית והמתנגד הקנאי ליידיש, השיג את רישיון העלייה שלו תודות לתירוץ של “לימודי יידיש”.

במינסק היה ציבור יהודי גדול, ובשל קרבתה היחסית של העיר לגבול המערבי של רוסיה, היא שימשה נקודה נוחה לחציית הגבול באופן בלתי־לגאלי. אולם על הגבול הוצבה שמירה קפדנית, וסכנת חיים ארבה למנסים לחצותו. בינתיים, עד שיתכננו את המבצע המסוכן, היה עליהם לחיות זמן־מה במינסק. אנשי ההסתדרות הציונית “חבר” שבמינסק קיבלו אותם בסבר פנים יפות. אחת החברות, רחל ליפקין, הציעה לכל הקבוצה להתגורר בכריכייה של אביה, שבאותו זמן שבתה מעבודה.²³³ על הפרק עלתה שאלת הפרנסה. בוריה וליוֹבה הסתדרו כמורים בבתי הספר ואילו מרדכי שולמן, אחיה של לוּבּה, שלונסקי וקלבנוב התמנו כמנהלי עבודה בקבוצת חופרי כבול. לפני עלייתו היה קלבנוב תלמיד הפקולטה למכרות באוניברסיטה, ומנהל המשרד הביילורוסי סבר שהוא מהנדס מכרות מושלם ושמח מאד; אולם קלבנוב, שלונסקי ושולמן, לא ידעו דבר וחצי דבר על כריית כבול. למזלם עבד במשרד יהודי בשם ליברמן, מומחה לכבול, ציוני בסתר, והוא לימדם כל מה שצריך היה לדעת, כדי שיוכלו לספק לתחנת החשמל במינסק 2,000 ממ“ע כבול. יום יום הגיעו למקום העבודה בעגלה, מרחק 10 ק”מ ממינסק. את הכבול היו חופרים באתי חפירה, מוציאים גושים בעובי של 20 ס"מ, מייבשים אותם ומובילים העירה בעגלה רתומה לשני סוסים.

הקבוצה שעימה הגיעו צעירי משפחת שליונסקי הייתה אחת הקבוצות הגדולות (כארבעים חברים) והמרשימות שהגיעה למינסק,²³⁴ ובתוכה בלטה דמותו של שלונסקי: “תלבושתו והליכותיו הסגירוהו כאחד פייטן צעיר. קווצותיו תלתלים שחורים, ארוכים. מהלך גלוי־ראש, כתפייה בוהמית עליו, מכנסיים רחבים (‘שארובארי’), מקופלים מעל מגפיים נמוכים מתחת לברכיים… אז הוא נראה כעלם ענוג, ולפניו הבעה של תום נעורים. […] הוא, הקונדס, נראה אז כ’ביישן' כלשהו, בכל אופן ביישן יותר מבני משפחתו האחרים ואנשי חבורתו”.²³⁵ הוא קרא לפני בני החבורה וצעירי מינסק משיריו החדשים והרשים אותם במחרוזת שירי “סתם”, על ציוריהם החדשניים. במינסק קשר שלונסקי קשר ידידות אמיץ עם המשורר אידל פרסמן, יליד וינה. אידל פרסמן (1902 – 1966) היה צעיר משכיל, בן טובים, שבדומה לשלונסקי קיבל חינוך מסורתי והשכלה כללית. בשנת 1921 עזב את מינסק במטרה ללמוד בגרמניה בבית הספר הגבוה למדעי היהדות, ושלונסקי פגש בו בזמן שעמד לנסוע לגרמניה. באותן שנים פרסמן עדיין לא פרסם את שיריו, אך כבר זכה לתשבחות מפי המשורר שאול טשרניחובסקי. בידיו של פרסמן הפקיד שלונסקי את כתבי היד של השירים, כדי שלא יאבדו בתלאות הדרך. לאחר כשנה וחצי, ביום 2.2.1923, פנה טוביה שליונסקי לפרסמן וביקש ממנו שיחזיר את השירים: “בני אברהם דורש בשלומך ומבקש להשיב לו את הכ”י שנשארו אצלך אם נשתמרו".²³⁶ אולם השירים לא הוחזרו. לאחר כשנה וחצי נוספות, בהיותו בפריז, פנה שלונסקי עצמו והפציר בפרסמן שיחזיר לו את שיריו: “במינסק השארתי אצלך אילו דברים משלי. רוזה סיפרה לי כי הם שמורים עדיין אצלך. לרגלי פזיזות נסיעתי, השארתי כמה חבילות קטנות, ובתוכן – כל אותם הדברים שכתבתי עד ארץ־ישראל. עכשיו יש לי צורך בהם. לכתוב לְהָתָם [לשם] – עניין ממושך הוא. אשר על כן אבקשך, שתמציא לי בהקדם האפשרי את כל אשר אצלך ואודך מאד. ומתוך שמסר לי שליומוביץ שרשלן גדול אתה, הריני לבקשך שנית, שתשנה הפעם מן המנהג, שאינו זר גם לי, ותזדרז – מניה וביה”.²³⁷ ספק אם בקשות אלה הועילו ונראה שחלק מכתבי היד של השירים הראשונים נשארו בידי פרסמן או אבדו.

באחד הימים הגיע למינסק משה הייסינסקי, כפי שנדבר עם שלונסקי בפגישתם ביקטרינוסלב. בתור אחד מראשי הצ’קה באוקראינה לא פשוט היה לו להיעדר מעבודתו, והוא הודיע לממונים עליו, כי הוא צריך לנסוע לחקירה מסוימת בסיביר. בסיביר היה לו חבר, והם נדברו ביניהם, כי לאחר שבוע יודיע החבר לשלטונות, כי הייסינסקי נהרג. בהגיעו למינסק פנה הייסינסקי ליארוסלאבסקי, ראש ועדת הביקורת המרכזית של המפלגה הקומוניסטית הרוסית, שהיה ידידו האישי, וסיפר לו, כי יש לו בחורה מעבר לגבול והוא רוצה להביאה לרוסיה ולשאתה לאישה. יארוסלאבסקי האמין לו ונתן לו פתק למשמרות הרוסיים שיאפשרו לו לעבור את הגבול. שלונסקי עזר לו כפי שהבטיח והשיג לו אישור שהייה של “החלוץ” במינסק. סניף “החלוץ” במינסק הפנה מצידו את האישור ל“החלוץ” בוורשה, שאליה התכוננה כל הקבוצה להגיע. עזרה זו להייסינסקי הקומוניסט, כפי שנראה בהמשך, תעמוד לרועץ לשלונסקי בדרך עלייתו ארצה.

הנוער הציוני המקומי במינסק טיפל יפה בקבוצת העולים, ופרסמן וחבריו עשו כל שביכולתם להנעים להם את השהות הארעית בעירם. תפקיד חשוב מילא “ועד העלייה”, שפעל במחתרת והנפיק לכל עולה, שהתכונן לגנוב את הגבול, תעודה שהוא חבר ההסתדרות הציונית. התאריך על התעודה הוקדם בהרבה שנים, כביכול הוצאה התעודה בתקופת הצאר… תחבולה זו נועדה לעזור לחלוצים בכך, שאם ייפלו בידי המשטרה החשאית, יוכלו לטעון שהתעודה שברשותם היא תעודה ישנה.²³⁸

אולם יכולתו של “ועד העלייה” הייתה מוגבלת ולשלונסקי וחבריו אצה הדרך לעלות ארצה. קבוצתו הגדולה והמלוכדת הפעילה לחצים על הגורמים השונים במינסק, כדי שיזדרזו להעבירם את הגבול. עדיין היה זה בוריה ולא אברהם, שהיה ראש הדוברים במשפחת שליונסקי. לפי עדותו של לוֹבה לויטה, מציוני מינסק, היה בוריה “חריף מוחין ופיקח, איש תחבולה, מראשי החבורה הסעורה ומעצב ה’טאקטיקה' שלה כ’קבוצת לחץ' כלפי הגורמים השונים שהם נסתייעו בהם. הוא לא היה בוחל באמצעים, ועל הכל חיפתה לשונו השנונה והומור עוקצני”.²³⁹ עיקר טענותיהם של בני החבורה היו מופנות כלפי חיים תנעזר, המורה העברי וגזבר הציונים במינסק, שלדבריהם לא סיפק להם די כסף לתשלום לאיכרים שעסקו בהברחת הגבול, ואילץ אותם לחכות במינסק.²⁴⁰ בזכרונותיו ביקר לויטה את התנהגותה של החבורה וטען שהם השרו מתח סביבם ובאו בתביעות בלתי סבירות מן ה’מוסדות' (כגון ועד העלייה הבלתי־לגאלי והמשרדים הארצישראליים מעבר לגבול וכו'). לדבריו הם לא ידעו מידה ואבחנה, ולעתים גילו תוקפנות בלתי־מרוסנת. לא הכול בדרישותיהם ובטענותיהם היה מוצדק והם לא תמיד הביאו בחשבון את יכולתם הדלה של המוסדות לעזור. הם הסתכסכו עם ועד העלייה במינסק, והציקו בתביעותיהם לעסקנים הציוניים. לויטה חשב שהם ראו במאבקם “עימות בין חלוציות מרדנית וציונות בעל־ביתית”. בנשף שנערך בביתו של לויטה חיבר שלונסקי פזמון סאטירי ברוסית, שבו תקף בחריפות את ועד העלייה ופעיליו. זהו הפזמון הסאטירי הראשון של שלונסקי שתרגומו נותר בידינו. בביצוע הפזמון השתתפו כרגיל גם יתר בני משפחת שליונסקי: בוריה התאים למילים מנגינה של פזמון עממי רוסי ממלחמת העולם הראשונה בשם “שרמנקה” [תיבת נגינה], ופניה ניגנה. הם השמיעו אותו מתחת לחלון דירתו של תנעזר, שחמתו עלתה להשחית לשמע החרוזים העוקצניים.²⁴¹ אך הצעירים לא נרגעו ולאחר “השמעת בכורה” זו המשיך הנוער הציוני להתכנס ערב ערב ולשיר את “הסרנדה” מתחת לחלונו. ליוֹבה אלמי זכר במשך שנים את פזמונו הרוסי הסאטירי של אברהם ידידו, ולימים העלה אותו על הכתב בתרגום חופשי.²⁴² תרגום מילולי נוסף של החרוזים פורסם בזכרונותיו של לובה לויטה.²⁴³ להלן חלק מהפזמון:

ברחוב “ההקדש”, שם דר לו תנעזר המורה / לו עין פוזלת בקצה הפנים וכרס סולידית עבה. / בצל קורתו של מעונו השאנן היו מתכנסים בשבתות סביב שולחן התה כל חורצי הגורלות הציונים. / היה שם מאן־דהוא סופר עברי, כך העידה עליו חזותו, הן ברוסית ייקרא ‘אוביוואטל’ [פיליסטר], ביידיש – א בטלן א ייד [בטלן יהודי] / ועוד נספר על פרלובה המזכירה [מזכירה טכנית בוועד העלייה] / עם צמה ועין פוזלה, כפי הנראה – כדי להיות בוועד העלייה דרושה לפחות עין אחת מפזילה / היקטרינוסלבים הגיעו, הפזילה עינו של תנעזר – האין זה מטרד בשבילנו, ‘החלוץ’ השנורר הלז?! / הוי אל תזילו דמעה תנעזר וכל השאר, / וכדי שיהיו הדברים ברורים, נגיד לכם קצרות: / ‘החלוץ’ מצפצף עליכם!…

“הסופר העברי הבטלן” שנזכר בחרוזים הסאטיריים הוא מיכל יצחק רבינוביץ (1879 – 1948), מוותיקי הציונים במינסק, תלמיד חכם, סופר עברי, עיתונאי וידען גדול, בעל חנות ספרים שהיוותה מרכז תרבותי למינסק ולסביבתה. רבינוביץ עלה ארצה בשנת 1925, היה בעל חנות לספרים עתיקים בירושלים והמשיך לעסוק בפעילות ציבורית כל ימיו. הוא קשר קשרים עם שלונסקי בארץ ואף היה ממשתתפי כתב־העת ‘טורים’, ועם זאת לא שכח לשלונסקי את עלבון החרוזים. בשנת 1936, כאשר חגג שלונסקי ברוב הדר יובל ראשון לכבוד חמש־עשרה שנות יצירתו בספרות העברית – ניצל מיכל רבינוביץ את ההזדמנות ובמכתב ברכה ליובלו כתב לו בנימה הומוריסטית ועוקצנית כאחת, כי משונה בעיניו שבגיל 36 הגיע שלונסקי לעונת הזקנה והיובלות. תמיד ראה אותו כפי שהיה ב“קבוצה היקטרינוסלבית” “המלאה מרי וחוצפה כלפי המינסקאים ‘הבטלנים’, ופתאום בן לילה התפתה לחגוג יובלות”. “שמע לעצת ‘בטלן זקן’ כמוני”, כתב רבינוביץ, “ומנע רגליך ממייבלי היובלות”…²⁴⁴

אולם אז, בתקופת מינסק, היה שלונסקי כאחוז תזזית. אצה לו הדרך. הוא קץ בציפייה המתישה לחסדי ועד העלייה במינסק, והחליט יחד עם רעו ליוֹבה שפוטינובסקי (אלמי) לתכנן כיצד לגנוב את הגבול לפולין. ממינסק יצאו בשיירת עגלות רתומות של יהודים בעלי עגלות, שעשו יד אחת עם המשמרות ותמורת כסף היו מבריחים את הגבול. כך התנהלו בדרך עד הגבול הפולני. שלונסקי, שפוטינובסקי וחבר נוסף חצו את הגבול לפולין, כדי להחליף את כספם לכסף פולני, אך נתפסו כשברשותם שתי מימיות שבתחתיתן הוחבא הכסף והוחזרו למינסק. הם עשו ניסיון שני לחצות את הגבול, והפעם נתפסה כל החבורה.

עם צאתו מהמאסר (1921)

הפולנים חשדו בצעירים שהסתננו מברית המועצות בריגול לטובת הקומוניזם ואסרו אותם בעיר ברנוביצ’י (Baranovichi), שבאותם ימים הייתה תחת שלטון פולין.²⁴⁵

החוקרים היו סטודנטים פולנים צעירים שהתייחסו יפה אל האסירים. שלונסקי שיגר פתקים בעברית עם בקשת עזרה לרב המקומי, לסניפים המקומיים של ההסתדרות הציונית ולשתדלני הקהילה היהודית, והרב שלח להם אוכל. גם אנשי הקהילה וההסתדרות הציונית סייעו לאסירים עד כי לבסוף הצליחו גם לשחררם, והחבורה המשיכה בדרכה לווילנה. בעת חציית הגבול הפולני איתרע מזלם, נגנבו מזוודותיהם והם הגיעו לווילנה חסרי כול; אולם רוחם לא נפלה והם מצאו שם את פרנסתם בחטיבת עצים. לקשיי הדרך נוספו גם קשיים שהתעוררו בין שלונסקי ללוסיה. “חתול שחור” עבר בין האוהבים והעיב על אהבתם. “סיפרו שהיא בגדה בו”, העידה יוכבד בת־רחל, שעלתה עימם ארצה.²⁴⁶ שלונסקי, כדרכו, לא דיבר במפורש על כאבו זה, אך שלא כדרכו נתן לו ביטוי בשירו “החתול”. בשיר זה שבשוליו נרשם “וילנה, תרפ”א", פונה גיבור השיר לחתול שחברתו־החתולה בגדה בו ועזבה אותו, ומגלה שגורלו הוא כגורל החתול:

לָמָּה תֵילִיל, חָתוּל תָּמִים!

הַחֲתוּלָה בָגְדָה בָּךְ? –

פִּזְמוֹן־עַד! עֲטֹשׁ שְׁתֵּי פְעָמִים:

כָּל הַחֲתוּלוֹת הַיְנוּ הָךְ!

הגיבור מנסה לנחם את החתול ולשכך את כאבו באמרו לו שסיפור הבגידה הוא ישן ונצחי (“פזמון־עד!”) ועל כן גם תגובת הכאב היא מוגזמת ודי אם “יתעטש פעמיים” ויעבור לסדר היום. “כל החתולות היינו הך”, הוא קובע, ועל כן גם בגידת החתולה אינה בבחינת טראגדיה, ואין כל הבדל אם יתחבר לחתולה זו או אחרת או אף ימשיך את חייו ללא כל חתולה:

הָיֹה הָיְתָה – שְׁמַע חֲתוּלִי! –

חֲתוּלָה לִי (וּמַה בְכָךְ!)

שְׁכַב, חֲתוּלִי. אַי – לִי – לְיוּ – לִי –

אֵין חֲתוּלָה? – הַיְנוּ הָךְ!

(82 – 3:1)

השיר “החתול” מנסה לבחון את האירוע הכואב מנקודת ראות רחבה, ובכך להוציאו מכלל אירוע חד־פעמי, לתת לו תוקף כללי ולהוכיח כי אין סיבה לכאוב על בגידת החתולה, וכדאי להתייחס לאירוע בשוויון נפש, משום שהבגידה היא דרך העולם ו“כל החתולות אותו דבר”. אולם ניכר כי דברי גיבור השיר אינם מצליחים להקהות או להסתיר את הכאב. בסופו כלל לא בטוח ש“החתול” יוכל להתייחס לבגידת “החתולה” בשוויון נפש מתוך מחשבה שכל החתולות דומות. קרוב לוודאי שבמציאות הניסיון להתגבר על הכאב שב“בגידת החתולה” היה ניסיון שלא עלה יפה. לאחר עלייתו ארצה חזר שלונסקי והעתיק את השיר “החתול” ובשוליו רשם במקום “וילנה, תרפ”א" – “תל־אביב, תרפ”ב".²⁴⁷ האם טעה ברישום השנה או שהכאב לא תם, ואולי הבגידות נמשכו ולכן התאים השיר גם לשנת 1922?

בשנים מאוחרות יותר סבל שלונסקי לא מעט מבגידותיה של לוסיה. היא המשיכה לאוהב אותו בכל ליבה ועם זאת היו לה פרשיות אהבה ארעיות וממושכות שהכאיבו לו. אולם שירים, שבהם ביטא את הכאב, ולו גם במסווה, דוגמת השיר “החתול” – לא כתב עוד. הכאב לא מנע משלונסקי להתמסר לעבודתו הספרותית גם בשעה קשה זו. להיפך, בשעות קשות מבחינה אישית התמסר עוד יותר לעבודה ספרותית מאומצת כדי להתגבר על כאבו. היה זה דגם שהתמיד בו כל ימי חייו: “היאחז ב’הן', ביש, בחיים […], בדמיך חיה – ו… אוּי, לעבוד!”, כתב.²⁴⁸

בווילנה התקשר שלונסקי להוצאת פ' קראסני, הוצאה לספרי לימוד וקריאה לנוער, שנוסדה בימים ההם, והכין בשבילם תרגומים לשתי יצירות בתחום מדעי הטבע. יצירות אלה מתארות את אורח חייהן של החיות בסיפורים מלבבים, המותארים לילדים. הסיפור הנקרא ‘הצפרדע’ (ללא שם המחבר), מספר על גלגוליה השונים של הצפרדע, והסיפור שכותרתו ‘אחיו הצעיר של הדב’ (מאת ויליאם יוסף לונג) מתאר את חייה של משפחת הדביבונים ושל חיות יער נוספות. שלונסקי תרגם את שמה של החיה תחילה ל“דְחִיָּה” ואחר כך תיקן זאת ל“דוב רחץ”. בתרגום מופיעים “נַקָּרִיָּה” (נקר), “שרקרק”, חתול הבר, “זולל” (שמה של חיה ממשפחת הסמוריים הנקראת כיום “גרגרן”), “שונרא” (חתול הבר), חפרפרת ועוד. בתרגום השאיר את שם החיה הלועזי “ביבר”, אך בכתב יד שינה ל“בּוֹנֶה”.

היו אלה תרגומיו הראשונים של שלונסקי שראו אור בדפוס, והוא נהנה מהאתגר לתאר בעברית באופן מדויק את אורחות חייהן של החיות ואת הנופים שבהן הן מהלכות. הוא אהב לתת בשיריו ובתרגומיו המוקדמים לבוש עברי לעולם החי והצומח. בשיריו המוקדמים מוזכרים, בין השאר, “קלניות” – ציפורים ששלונסקי כינה אותן בשם: “יסעורים”, “פגעים” – סוג של שזיפים חמוצים הגדלים על שיחי קוצים, “אדמונים” ו“דמומיות” – סוגי פרחים. חדוות התרגום של ספרים העוסקים בחיות וצמחים לסוגיהם נמשכה עשרות שנים והתבטאה גם בתרגומיו ל’ז’ן שן, שורש החיים' לפרישבין ו’מסעי הציפורים' לק' דוידוב (שניהם ב־1942), שבהם יכול היה לחדש ולהעשיר את העברית בשמות של חיות וצמחים.

בטרם ראו אור שני תרגומיו הראשונים, עזב שלונסקי את וילנה והמשיך בדרכו. כתב־היד של ‘הצפרדע’ נתגלגל לידי אחד העובדים הצעירים ב“ספריית שטראשון” בווילנה, ומאחר ששלונסקי כבר נסע החליט העובד “לאמץ” לעצמו את התרגום ומסר אותו למנחם רודניצקי (אדיר), המפקח על בתי הספר של “תרבות”, בהעמידו פנים שהוא עצמו תרגם את היצירה. רודניצקי, שלא עמד על התרמית, שילם לבחור שכר תרגום והדפיס אותו בהוצאת “תרבות”. התרגום ראה אור בווילנה, תרפ“א (1921) כשראשי התיבות של שם הבחור: ר. ק. מופיעים על הכריכה כשמו של מתרגם היצירה. לאחר זמן שאל רודניצקי את הבחור בפליאה מנין לו עברית נפלאה כל כך, והבחור התוודה וגילה לו את הסוד, שהתרגום הוא של שלונסקי…²⁴⁹ החוברת ‘אחיו הצעיר של הדב’ נדפסה בהוצאת קראסני בשנת תרפ”ב (1921) כמתוכנן.

באמצע שנת 1921 הגיעו שלונסקי וחבורתו לוורשה. לכאן נהרו חלוצים ובני נוער שעלה בידם לעבור את גבולות רוסיה בתקווה לקבל סרטיפיקטים לעלייה ארצה. המשרד הישראלי (פל־אמט) איכסן את הבאים ב“בית החלוץ” שברחוב דזיקה 5. בין ההמונים שנהרו לבית “החלוץ” בלטה דמותו של אברהם שלונסקי, והחלוצה הצעירה, יוכבד בת־רחל (תרשיש), שפגשה בו שם, התרשמה מדמותו ותיארה אותו כ“צעיר יפה־תואר בעל בלורית גדולה וטיפוס לא קונבנציונאלי”. גם לוסיה משכה את תשומת ליבה של בת־רחל, משום שהייתה שונה מהחלוצות האחרות. אמנם בחורות רבות בין העולות דיברו כמוה רק רוסית, אבל לוסיה נראתה “לא שייכת לסביבה זו”. שלונסקי נהג להיכנס ל“חדר הבחורות” ולשבת על מיטתה של לוסיה, והתנהגותו החופשית הדהימה את הצעירים האחרים, שבאו מבתים מסורתיים ולא היו רגילים להתנהגות חסרת צניעות זו. עם זאת, האופן שבו נהג שלונסקי לקרוא ללוסיה שירים בעברית, למרות שלא ידעה מילה בשפה זו, היה בעיניה של בת־רחל נוגע ללב.²⁵⁰ האהבה הגדולה ששררה ביניהם הייתה גלויה לכול, אך עולמה של הספרות העברית והשירה העברית, שעמדו במרכז עולמו של שלונסקי, זרים היו ללוסיה חברתו ונשארו זרים לה עד אחרית ימיה.

השהייה ב“תחנת ורשה” ארכה חודשים אחדים והייתה ארוכה מהצפוי, משום שבסוף שנת 1920 הונהגה שמירה מעולה על גבולות הארץ וחופיה, והעלייה לארץ־ישראל נעשתה קשה מאד. בדצמבר שנה זו הונהגת שיטת רשיונות העלייה, הסרטיפיקטים, והחלוצים ראו בה ניסיון לסגירת הארץ בפני עלייתם.²⁵¹ לאחר מאורעות מאי 1921, שבהם נרצח הסופר י"ח ברנר, הפסיקו הבריטים את העלייה לארץ והעולים נעצרו בדרכם. כמעט מדי יום ביומו היו העולים מגיעים למנהל המרכז הארצישראלי בוורשה, חיים ברלס, כדי להיוודע אם כבר הגיעו הסרטיפיקטים המיוחלים. בין הבאים למשרדו של ברלס היה גם אברהם שלונסקי, שנהג להיכנס אל המשרד בחופשיות ואפילו התכבד בכוס תה. סביב שלונסקי התקהלו תמיד צעירים והוא “היה מדבר תמיד בקול רם, באורח חופשי לגמרי, אחרת משנהגו כל החלוצים בסביבה זו”.²⁵² נראה ששלונסקי הרגיש את יתרונו על העולים האחרים: הן הוא הכיר כבר את החיים בארץ־ישראל וכבר נודע כמשורר עברי שפרסם שיר בכתב־עת מכובד כמו ‘הַשִּׁלֹּחַ’. שלונסקי ריכז סביבו את כל יודעי העברית, קרא להם משיריו וסיפר על החיים בארץ. בחרדת קודש הקשיבו העולים האחרים לשיריו ולסיפוריו על תקופת לימודיו בגימנסיה “הרצליה”. הללו שלא ידעו עברית התפעלו כיצד מדבר שלונסקי עברית בהברה ספרדית עם דינה פבזנר (לימים חברת קיבוץ דגניה), שהייתה חברתו ללימודים בגימנסיה “הרצליה”.

ביולי 1921 הספיק להשתתף בוועידה הארצית של “החלוץ” בפולין ולשאת נאום “יפה ומלא חן בשפה העברית” בשם החלוצים השוהים בפולין בדרכם ארצה.²⁵³

כדי להרוויח מעט כסף נשלחו הגברים, וביניהם שלונסקי, לחטוב עצים,²⁵⁴ והנשים נשלחו לבית חרושת לגרביים בעיירה קוטנה (Kutno).²⁵⁵ בוריה חלה בדרך והתעכב. בהיעדרו תפס אברהם את מקומו כמנהיג החבורה, וכשם שבוריה התקומם נגד המשרד הארצישראלי במינסק, הנהיג עתה אברהם מעין מרד נגד המוסדות שטיפלו בהם בוורשה. ארגון הג’וינט שהחל לפעול אז בפולין סיפק להם אוכל דל: מים וגריסים, ושלונסקי, שקצה נפשו במנת רעב עלובה זו, החליט למחות, לקח את כל הצלחות וסידרן אחת אחרי השנייה בצורת “רכבת”, ממש כפי שנהגו לעשות החלוצים בארץ כשהאוכל שהוכן להם במטבח המשותף לא מצא חן בעיניהם. אך לא רק האוכל לא נשא חן בעיניו. הוא העז לצאת אפילו נגד הוגה הדעות והסופר הלל צייטלין, שהספיד בבית הכנסת את ידידו הטוב הסופר י"ח ברנר. צייטלין הרשים את העולים כשדיבר יידיש והקרין ביטחון ומנהיגות, והם שמעו אותו ברטט ובהתרגשות. אך שלונסקי התנגד לדעותיו של צייטלין, שבאותה תקופה החל מתקרב לדת, ולדיבורו היידי, והפגין כלפיו יחס של ביטול.²⁵⁶

מתיאורים אלה של שלונסקי בוורשה עולה דמות של צעיר מלא שמחת חיים, תקיף וארוגנטי. אולם היה זה רק צד אחד באישיותו. מכתביו מתקופה זו מגלים ששלונסקי היה באותם ימים מלא פחדים, היסוסים וספקות. ממכתבו לחבר נעוריו שלמה יסינובסקי, שישב כבר בארץ, עולה נימה שתקיפות ותחינה משמשות בה בערבוביה כשהוא מבקש ממנו שיעזור לו לעלות ארצה. “רע אהוב, שלמה”, כתב שלונסקי, “לא מחסה, לא מנוחה, טלטולים ונדודים מעיר לעיר: כאן אסור להיות, כאן אסור לחיות […] יושבים אנו עכשיו בוורשה (אני עם ליוסיה) בקסרקטין הנקרא ‘בית חלוצים’, יושבים סתם, בלי טעם, בלי תועלת, וחיים חיי רעב למחצה, ואם תרצה יותר מלמחצה. […] להסתדר כאן אי אפשר לחלוטין. […] המשרד [הארצישראלי] מסתלק לגמרי מלתמוך אפילו במשהו ואפשר שצודק הוא במעשה זה. וכך אני יושב חודשים אחדים בבטלה ובשעמום ומי יודע כמה אשב עוד…” הוא מבקש משלמה ומרעיו האחרים בארץ שיעזרו לו, יצרפו את פרוטותיהם ויחלצו אותו. “כבר כשל כוח הסבל”, וסאת צרותיו “מתגדשת ועוברת על גדותיה…”, כתב שלונסקי, “יש בעניין זה משום פיקוח נפש!! מובטח אנוכי בך כי לא תאלץ את רעיך אברהם ולוסיה להיות נמקים כאן בשיממון וברעב גופני ורוחני ותצליח בהקדם הכי אפשרי”. בהמשך המכתב הוא מבקש לא רק עזרה כספית, אלא גם שיעזרו לו לקבל רשות לעלות ארצה:

הלא תדע את המעצורים הרבים והקושיים בעניין העלייה, ומי שאין לו זכות יתירה עסקו ביש הוא. ולפיכך מפציר אני בך לאחוז בכל האמצעים הנהוגים בכמו זה: אחות יש לי והיא גרה ותל־אביב וזה כתובתה: תל־אביב, פקטורסקי, מרים שליונסקיה. היא שעלולה לעמוד לי להיכנס לארץ כלומר היא צריכה ‘לדרשני’. הדרישה הזאת צריכה להיות מאושרת לא על־ידי ועד הצירים בלתי אם על־ידי משרד ההגירה אשר על יד הממשלה. כי רק לדרישה כזאת יש איזה כוח. אחותי בוודאי לא תוכל לעשות את זה בלי עזרת מי שהוא – ועליך להיות לה לעזר, כי הדרישה הזאת היא תקוותי היחידה. ועוד זאת: אני הייתי כבר בארץ כפי שידוע לך ולמדתי בגימנסיה שביפו. צריך לשלוח לכאן תעודה אשר תאשר כי חוזר אני לארץ־ישראל. יותר טוב היה אילו כתוב בתעודה זו שחוזר אני לגימנסיה אחרי שעזבתי לירחי דפגרא בשנת תרע"ד ומסיבת המלחמה לא יכולתי לחזור. כמדומני, שגם תעודה כזו צריכה להיות מאושרת על־ידי מוסד ממלכתי לענייני הגירה. מכל מקום שאל במקום שתוכל לדעת את זאת על בוריה. וגם אתם, אתם, רעי, הלא יכולים אתם לדרשני. ובכלל הרבה דרכים יש אשר צריך ואפשר לאחוז בהן כדי לאפשר את עלייתי. ובך, שלמה, אני תולה את כל תקוותי. עשה שלמה ככל אשר תוכל למען הקל מעלי את עול הייסורים והטלטולים הרבים שאינם פוסקי מלהתרגש ולבוא עלי… חלצני מכאן ותן לי וללוסיה להיכנס לארץ.²⁵⁷

שלונסקי לא נהג להתלונן וכל חייו התגבר על קשיים בדרך של איפוק, אך עתה היה מצבו נואש והמכתב משקף את הרגשת העייפות, הייאוש וקוצר הרוח שאחזו בו לאחר שנה של טלטולי דרך ללא ודאות שאכן יצליח להגיע לארץ־ישראל. בינתיים הגיעו גם ציפורה וטוביה לוורשה, לאחר שהפקידו את בתם רחל־רוזה־ורדינה בווינה בידי ידיד משפחה ששיכן אותה בפנסיון, ובידי מוריה למוסיקה. כעשר שנים אחר כך תיארה ורדינה את החלטתם של ההורים להשאירה לבדה בווינה כטעות גורלית שגרמה לה נזק רב. “הם חשבו שאני גיבורה, זאת הייתה טעות”, כתבה. “נשארתי חסרת בית, וקר היה לי בלי אבא ואמא”.²⁵⁸ “אני בכלל לא ידעתי מה עושים איתי… יום אחד אבא חזר מהעיר עם כפפות לבנות יפות מאוד, נתן לי אותן ואמר שאני לא נוסעת לישראל אלא נשארת בווינה… כשהם נסעו, אני בכיתי באותו לילה שלא נותרו לי דמעות בשביל כל החיים…”, סיפרה בשנת 1986.²⁵⁹

משפחת שליונסקי בלטה בייחודה בין המוני העולים שהצטופפו בבית העולים בוורשה: “כולה שאר רוח ואמנות”, תיאר אותה ידיד המשפחה דב בר מלכין – לימים עיתונאי ומתרגם – ששהה עימם. ראש המשפחה, טוביה, התהלך גאה כשתמונת אחד העם עם חתימתו מונחת בכיסו, וברור היה כי אברהם נחשב ל“בן יקיר” של המשפחה וכי בני המשפחה דואגים שכל הסובבים אותם ידעו אף הם “על הכוח העולה שבבן”.²⁶⁰

אולם הימים ארכו והסרטיפיקטים המיוחלים לא הגיעו. לשווא התרוצץ שלונסקי בין אנשי משרד העלייה בוורשה. שוב ושוב נדחה בלך ושוב עד שהבין כי יש דברים בגו, וכי לא רק מאורעות 1921 עיכבו את מתן רשיונות העלייה. לאחר חקירה ודרישה הסתבר לו, כי אנשי המשרד הארצישראלי הוורשאי גילו ששלונסקי עזר לחברו משה הייסינסקי לצאת מרוסיה ולהצטרף לעולים ארצה. כיוון שהייסינסקי נחשב בעיניהם “קומוניסט מסוכן”, הם לא הסכימו לתת לו רישיון עלייה,²⁶¹ ולא עוד אלא שהשתדלותו הנמרצת של שלונסקי לעזור לחברו הקומוניסט עוררה את החשדות גם כלפיו. שלונסקי לא רצה להפקיר את חברו והמשיך להשתדל עבורו. המשרד מצידו מינה מישהו שיבלוש אחרי שלונסקי ומשפחתו, ויברר את העניין לאשורו. האם היה זה ידיד המשפחה דב בר מלכין? שלונסקי סיפר, כי יום אחד השתתף בנשף פרידה לכבוד החלוצים שכבר קיבלו אישור יציאה. בעודו יושב מבוסם למחצה יחד עם החלוצים העומדים לנסוע – ניגש אליו דב בר מלכין ואמר לו: “שמע אברהם, הנכון הדבר, שאתה סוכן ה’קומאינטרן' והעברת ארצה שליח בולשביקי בחשאי? הנכון שזייפתם תעודה חלוצית בשביל פלוני שהיה קומוניסט חשוב?” מובן ששלונסקי הכחיש את ההאשמות, והבולש – בין אם היה זה מלכין או מישהו אחר – הבין בסופו של דבר שאין שחר לחשדו.²⁶² לאחר שגילה את הסיבה לעיכוב מתן רשיונות העלייה ואת חומרת ההאשמות נגדם, פנה שלונסקי לחיה ויצמן־ליכטנשטיין, אחותו של ד"ר חיים ויצמן, שהכירה את המשפחה עוד מיקטרינוסלב. היא כתבה מייד לאחיה והוא שלח פתק, שהעיד על “כשרותה” של משפחת שליונסקי.²⁶³

מצב רוחו הקשה של שלונסקי בתקופת ורשה נבע לא רק מטלטולי הדרך והקשיים הכלכליים שהלכו וגברו אלא גם מאכזבותיו בשדה הספרות. בהיותו בוורשה ניסה שלונסקי לפרסם כמה מעשרות השירים שהצטברו בתרמילו. עד כה פורסם רק שירו “בדמי יאוש”, והוא היה קצר רוח להפיץ ברבים שירים נוספים פרי עטו. באחת מנשפיות הפרידה לחבורת העולים פגש שלונסקי בסופר שמואל טשרנוביץ (הידוע בכינויו הספרותי “ספוג”) ונתן לו כמה משיריו, כדי שימסור אותם לידי הסופר א' שטיינמן, שערך בוורשה את כתב־העת החדשני שלו ‘קולות’, אולם שטיינמן לא פרסם את השירים.²⁶⁴ טשרנוביץ ניסה לעזור לשלונסקי והפגיש אותו עם עורך ‘התקופה’ המשורר יעקב כהן, אך כהן לא התפעל משירי שלונסקי כלל וכלל. תגובתו הייתה פסקנית וחד־משמעית: “אין בך שמץ כשרון וראוי שתחדל לכתוב”, אמר לו, “ועצתי לך שתמשוך ידך מן הכתיבה ותלמד איזו מלאכת־עבודה, כדי להיות לתועלת בארץ”.²⁶⁵ “אשר לכשרון”, השיב הצעיר לבכיר, “עניין של טעם הוא, ואילו את העצה נדמה לי כי לא אקבל”.²⁶⁶ אכזבות אלה גרמו לו שיסתובב בוורשה אבל וחפוי ראש, וכדי לעודדו פנו אמו של שלונסקי ואחותו רחל־רוזה וביקשו מחבריו בברלין, אידל פרסמן וקלבויב, שיעודדו את רוחו במחמאות ליצירתו וישכנעו אותו להמשיך את לימודיו באחת האוניברסיטאות באירופה. לפני נסיעתם תכננו ההורים לשלוח את בנם אברהם, כמו את אחיו בוריה, ללימודים גבוהים, וטוביה כתב לבוריה בגאווה כי הוא אב “לבן סטודנט ולבן עֶרֶב סטודנט”,²⁶⁷ אך ההחלטה לעלות ארצה, ואולי גם אי רצונו של שלונסקי להמשיך וללמוד, שיבשו את תוכניות ההורים.

שני החברים עשו כמצוותן של האם והאחות וכתבו לשלונסקי “מכתבים מטעם”. פרסמן הודה במכתב, כי הוא כותב “על פי הפצרת ורדיה [רוזה] ואמך”. במכתבו סיפר כי הוא עצמו החליט לדחות את עלייתו ארצה והסביר מה היו הסיבות לדחייה זו: “באתי לכאן ואומר לך האמת: אותה הקדושה החלוצית ניטשטשה קצת. בין כך הגיעו ידיעות מן הארץ, שהמצב הולך ורע וחוסר עבודה גורר אחריו רעב ללחם. ועתה צא וחשוב: האוכל אני (הלא כוחותי, כמדומני, ידועים לך) לבוא לארץ ולהסתדר, החסר משוררים ומורים בארץ?…” הוא הסביר כי חשוב לו ללמוד כדי שלא יאבד כשרונו וכדי להמשיך להתפתח, “ומכיוון שא”י דהשתא אינה נותנת היכולת ללמוד" החליט לנסוע לברלין, ויעץ לשלונסקי לנהוג כמוהו. “ואתה, האם לא ללמוד אתה צריך? להסתדר בברלין לא קשה למי שיודע עברית יפה כל שכן למומחה השפה כמותך”. הוא ניסה להמעיט בחשיבות דעתו השלילית של יעקב כהן על שיריו של שלונסקי, וטען כי כהן ופ' לחובר שונאים את השירה המודרנית, ועל כן אינם מרוצים משירתו החדשנית של שלונסקי. לעומת זאת הוא ושאר המשוררים הצעירים מתפעלים מאד משירתו.²⁶⁸

דברי השידול של החברים להישאר באירופה וללמוד לא הועילו. לימים הודה שלונסקי: “בוורשה ארבו פיתויים רבים למשורר שבי”. הוא הבין כי בוורשה, ואולי גם בווינה ובברלין, פתוחות לפניו אפשרויות לימודים, השתלמות והשתלבות בכתבי־עת ספרותיים הרבה יותר מאשר בארץ־ישראל של ראשית שנות העשרים. “אבל אני התאפקתי”, התגאה שלונסקי, ואכן נחוש היה בדעתו, למרות הכול, לעלות ארצה ללא דיחוי, והוא ויתר מראש על מנעמיהן התרבותיים של בירות אירופה.

שנים רבות נשא שלונסקי את עלבון הדברים הקשים והפוגעים של יעקב כהן, עד אשר “תיקן” מעט את העוול שנגרם לו לדעתו. בשנת 1927, כשכבר יכול היה לפרסם מפרי עטו ככל שחפץ בכתב־העת ‘כתובים’, הדפיס שני שירים תחת הכותרת “בסוד, מתוך פנקס שירים שאינם ראויים לדפוס” (2.6.1927), ברמזו באופן אירוני לכך, שהנה עתה הוא יכול לפרסם מעל דפי ‘כתובים’ את שיריו שלא היו ראויים לדפוס בזמנו בעיני יעקב כהן, והם ראויים גם ראויים לדפוס לא רק בעיניו אלא גם בעיני קהל מוקירי שירתו.²⁶⁹ האכזבה בשדה הספרות ותקופת אי־הוודאות, שבה היה עליו לגלות את הסיבה האמיתית לעיכוב מתן הסרטיפיקטים לו ולמשפחתו, גרמו ככל הנראה למיעוט כתיבתו בתקופת ורשה. בעזבונו נשאר רק שיר אחד שבשוליו נרשם “ורשה, תרפ”א“, זהו השיר “נסיך השקיעה”, שבו חזר שלונסקי לנושא אהוב עליו: תיאור שקיעה. נושא “השקיעה”, שפרנס את הרומנטיקה, הבליט את דרכו החדשה של שלונסקי: לא עוד תיאורים רומנטיים־סכריניים של שקיעה מתקתקה בצבעים ענוגים אלא שקיעה אלימה ו”רבת דמים".

את המרירות והאכזבה מדחיית שיריו הפיג שלונסקי באמצעות קשר הידידות האמיץ שקשר עם שימק (שמעון) וולף, משורר מתחיל יליד לבוב, חבר תנועת נוער ציונית, שבנעוריו כונה “בּוּבֶּר הקטן”.²⁷⁰ וולף לא היה חניך התרבות הרוסית, ואת שיריו כתב בפולנית. שלונסקי עודד אותו להעז ולכתוב שירים בעברית ואף נטל על עצמו את המשימה לתקן את הטעון תיקון בלשון השירים. הוא אהב אותו וראה בו חבר ואח לדעות, לרעיונות ולהשקפת חיים.

בינתיים קיבלו אברהם ולוסיה, בוריה ולוּבּה ואחיותיהם פניה ואידה את רשיונות העלייה שלהם ציפו זמן כה רב. החבורה עזבה את ורשה והגיעה לטריאסט שבאיטליה. משהותו של שלונסקי בטריאסט נשארה עדות שירית מעניינת. בדומה למשורר יהודה הלוי, שעלה לארץ בראשית המאה השתים־עשרה ותיעד את הפלגתו במחזור שירי הים שלו – כתב גם שלונסקי מחזור שירים בשם “על הים”, הנושא את התאריך “טריאסט, תרפ”א":

הַךְ בַּתֻּפִּים, יָם,

וּרְעָם!

וְהָרוּחוֹת – בְּמַשְׁרוֹקִית!

הָיְתָה נַפְשִׁי לְתִינוֹקֶת!

תִּינוֹק שֶׁמֶשׁ, יָם וְדָם!

הַכֹּל רַעֲנָן, קַל וְתָכֹל!

וּמִבְּרֵאשִׁית הַכֹּל יָחֵל!

זוּלָתֵנוּ – לֹא=מְאוּם!

בּוּם – בּוּם – בּוּם –

(מתוך: 63 – 3:1; 94 – 3:1)

אולם בזמן הפלגתו באונייה הרגיש, שלמרות “מכתב ההכשר” שנתן לו חיים ויצמן, קבוצת החלוצים עדיין חושדת בו, מחרימה אותו, איננה מקבלת אותו ורואה בו זר בלתי־רצוי. חשדות אלו העיבו תחילה על שמחת עלייתו ארצה, אך במהלך הנסיעה, שארכה כשלושה שבועות, החשדות נפוגו ושלונסקי הגיע לחופי הארץ כשהוא מרגיש שהוא ובני משפחתו “כשרים ומטוהרים” והם חלק מחבורת החלוצים.²⁷¹ לעומת עדותו של שלונסקי על התחושות הקשות שליוו את נסיעתו באונייה – מספרת יוכבד בת־רחל בזכרונותיה כי שלונסקי היה בזמן ההפלגה שמח, דינאמי, המשיך למלא תפקיד “מבדר ומלכד” ומפיו שמעו העולים לראשונה את השיר “חושו, אחים, חושו”. שלונסקי, לדבריה, התנהג באופן “מאד חברי” והיה “מעורב בין הבריות”, אך לוסיה “תמיד היתה עוצרת בעדו” ודאגה להבליט את שייכותו רק לה.²⁷² ייתכן שהפגנת הביטחון של שלונסקי והבלטת יתרונו על יתר העולים כמי שהכיר כבר את ארץ־ישראל ואת שיריה, כפי שעולה מתיאורה זה, חיפתה על תחושת אי־השייכות שלו. בניגוד לחלוצים, שרובם עלו ארצה לבדם, עלה שלונסקי עם בני משפחתו ועם חברתו, ולא חשב על הצטרפות לקבוצות הקומונה שנוסדו ברחבי הארץ, ועל כן הרגיש זר ושונה בקרבם.

שלונסקי הגיע ארצה לנמל יפו בסוכות תרפ“ב (ספטמבר 1921), באונייה “קליאופטרה” של חברת המספנות האוסטרית “לויד טריאֶסטינו”. הייתה זו האונייה הראשונה שהביאה עולים לארץ דרך איטליה לאחר גזירת ה”סטוֹפּ אמיגריישן" של הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי בארץ. כמעט שנה של טלטולי הדרך באה אל קיצה.

טוביה וציפורה נתגלגלו עוד כשבעה־שמונה חודשים בעיירות פולין וליטא, וסבלו רבות. טוביה שליונסקי בחר לשפוך את מרי שיחו במכתב לפני מורו ורבו אחד העם, האיש היחיד “שסמך את ידו עלי, ובהקיץ דמדמתי והגיתי בו”. נודע לו כי אחד העם כבר הגיע לחיפה, והוא קיווה שגם הוא עצמו יעלה במהרה ויזכה לראות את הארץ ואת מורו הנערץ. “פליט אוקראינה אנוכי”, כתב לו בראשית שנת 1922, “נמלטנו מארץ הדמים עורי בשיני ומכל מה שהיה לי לא נשאר לי כלום מלבד תמונתו הפוטוגרפית של אחד העם ומאמרו ‘דרך החיים’ ששלחם לי במתנה זה עשרים וחמש שנה”. במכתבו תיאר טוביה תיאורים קורעי לב של מצב המשפחה בשלוש השנים האחרונות. הוא סיפר שהמשפחה ידעה רעב פיסי ורעב רוחני, שבשבילו היה קשה לא פחות מהרעב הממשי. “ניטמטם מוחי, עזבוני כוחותי, עולמי חשך. יגון כבד הכביד על ליבי ויאוש שחור מילא את כל תאי נפשי, נמחו מעל ליבי גם זכרם של הנפשות היותר יקרות לי, נדם בביתי קול השיר והשאון”. לדבריו, תמונתו של אחד העם הביאה לו מעט תקווה ומרפא: “אולי עוד אזכה לראותו, אולי עוד אזכה לשמוע מילה חדשה, הלא חי הוא”. בניו ובנותיו, כפי שהוא מספר, כבר בארץ. הם עזבו את האוניברסיטה ואת הקונסרבטוריה והלכו להשתקע בארץ־ישראל. הוא עצמו מחוסר אמצעים ולא הצליח עדיין לעלות ארצה. בזמן כתיבת המכתב שהה טוביה על הגבול הפולני־רוסי, בעיירה הליטאית רדושקוביצ’י (Radoshkovichi), שבה פעל “החלוץ” וממנה עלו רבים מחלוצי העלייה השלישית. לפרנסתו עסק טוביה בהוראה ולימד את “צעירי ישראל המתעתדים לעלות לארצנו, עברית ואנגלית”. כדי לחזק את הקשר שלהם ליהדות קרא לפניהם שורה שלמה ממאמריו של אחד העם בעל־פה מתוך הזיכרון. בפברואר או במרץ 1922 הגיעו גם ההורים ארצה.²⁷³

עלייה וקוץ בה: השתקפות העלייה ארצה בשיריו    🔗

שיריו של שלונסקי, המעצבים את חוויית העלייה ארצה, מגלים מתחים נוספים הקשורים למסעו לארץ־ישראל. בצד תחושת הזרות שחש שלונסקי בקרב החלוצים בגלל ההאשמות נגדו כמי שעזר ל“קומוניסט מסוכן” לעלות ארצה, מגלים השירים גם את המשבר שעבר לאחר שנפרד סופית מרוסיה מולדתו. שלונסקי לא כתב על העלייה ארצה בסמוך לה, אלא בין שנתיים עד עשר שנים אחריה. עובדה זו אינה מקרית והיא קשורה לפואטיקה של המשורר, שסבר כי שיר טוב נכתב מתוך פרספקטיבה, רק לאחר שהחוויה נצטללה ונזדככה.²⁷⁴ בארבעה משיריו נזכרת פרשת עלייתו ארצה: “רכבת” (תרפ"ג, 1923), “בחופזי” (ראשית שנות העשרים), “לך לך” (תרפ"ה, 1925), ו“עכברים בלילה” (1932). שירים אלה מגלים את המיתוס הביוגרפי של העלייה – כפי שעיצב אותה שלונסקי. באופן פרדוקסלי מסתבר כי דווקא ככל שהשיר נכתב מאוחר יותר והתרחק מחוויית העלייה הממשית, כך הוא מתאר אותה באופן מהימן, חושפני ונוקב יותר.

בשיר “רכבת” תופס נושא העלייה ארצה שתי שורות בלבד:

“מָה, תָּעִיתָ? תְּעוֹת טָעִיתָ? / דֶּרֶךְ רוּסְיָה, פּוֹלִין, לִיטָא.”

התוכן של שיר זה, כפי שהעיד שלונסקי עצמו, הוא משני למצלול והוא ראה בו מעין “שיר מעבדה” שנועד להראות את כוחה של השפה העברית ואת כוחו בכתיבת שיר בעל מצלול עשיר, אונומטופיאי, בהברה ספרדית.²⁷⁵ עם זאת הוא ראה בו גם “שיר של מחשבות וחוויות – על נדודי היהודי, וקודם כול הנדודים שלי”.²⁷⁶ מכל מקום אזכור הנדודים אינו מעלה כל תחושה של עצב, צער, או כל רגש אחר. הקורא נמשך אחרי המצלול האונומטופיאי המחקה את שקשוק גלגלי הרכבת, והתוכן אינו ממלא כמעט כל תפקיד. השורות הקשורות לעלייה רק מזכירות את שמות הארצות שעבר בדרכו ארצה: רוסיה, פולין וליטא, ואינן מפרטות דבר.

מיתוס אי־העלייה בפואמה “בחופזי”

בנוסח הראשון של הפואמה “בחופזי”, שנכתב בקרים בשנת 1919 בהברה אשכנזית, לא נזכר כלל ניסיון הנפל של עלייתו ארצה. בפואמה מתואר האדם הפרא, התאוותן, היצרי, שכל העולם כורע ברך לרגליו. למרות הדומיננטיות של היסודות המיתיים שבפואמה – ניכרים גם בנוסח ראשון זה עקבות הזמן: רישומה של המהפכה הרוסית, ותחושה של עולם מתמוטט העומד לחזור לתוהו ובוהו. ישנן בפואמה גם שורות מעטות הרומזות לאימי הפרעות. לעומת זאת, בנוסח המאוחר של הפואמה, שנכתב זמן קצר לאחר עלייתו של שלונסקי, יש חומרים ביוגרפיים לא מעטים, הנקשרים לפרשת נסיונו הכושל לעלות ארצה דרך קרים וקושטא. עלילת הפואמה בנוסחה המאוחר רופפת ומתפצלת לשלושה סיפורים שונים. אחד מהם, הנוגע לעלייה, עוסק בסיפור התבגרותו של נער יהודי בצל המהפכה והפרעות ובנסיונותיו לעלות ארצה. הפואמה פותחת בתיאור התקופה ואימיה: “הָהּ, תַּמּוּז־בַּלָּהוֹת עַל אַדְמַת אוּקְרַיְנָה!” ומתארת את תקופת המהפכה שבה טובל הבוקר “מַכְחוֹלוֹ הָרָחָב / בְּיוֹרָה אֲדֻמָּה / לִצְבֹּעַ כְּרוּז מֶרֶד עַל שֶׁלֶט הַתְּכוֹל”. רמז למיקומו של הגיבור ניתן בתיאורו של הגבוה שבהרי קרים, המכונה “שֵׁיךְ שָׁטִירְדָג”, שלידו נמצא גיבור “בחופזי”, וכן נזכרים התושבים הטטרים ישל האזור: “הֵי, חַמָּר טַטַּרִי, דְּפֹק־דְּפֹק בַּחֲמוֹרְךָ, / כִּי לָמָּה יְפַגֵּר!” מהשוואה בין פרשת ניסיון העלייה הכושל של שלונסקי לבין “בחופזי” מתברר שישנן סתירות בין עלייתו הממשית של שלונסקי ארצה לבין האינפורמציה הנמסרת בפואמה. לפי העובדות הביוגרפיות – חזר שלונסקי ליקטרינוסלב ולא הצליח בדרך עלייתו, משום שחיילי הצבא הלבן מנעו את נסיעתו לאחר שהחרימו את האונייה שבה התכוון לנסוע, ואילו לפי הפואמה “בחופזי” גיבור השיר חזר משום שקשה היה לו לעזוב את בני עמו הנרדפים ואת מולדתו הרוסית:

לַשָּׁוְא שָׁם יְשַׁטַּח הַתּוֹגָר הַנּוֹאָל²⁷⁷

מִפְרָשָׂיו הַלְּבָנִים –

לַשָּׁוְא!

אֵיךְ אוּכַל וְאֶגְנֹב גְּבוּל יַמִּים זֵידוֹנִים, –

וְשָׁם – מֵאֲחוֹרָי – לִי קוֹרְאָה יַבֶּשֶׁת

אֲיֻמָּה כִּסְדוֹם.

לפי שורות אלו ניתנת לגיבור הזדמנות לצאת כשהספן התורכי, “התוגר”, מזמינו להפליג, עוזר לו ו“שוטח כנגדו” את המפרשים. אולם הוא אינו יכול לעזוב, משום שהוא נמשך למולדת, לרוסיה, גם אם היא “איומה כסדום”. והוא ממשיך:

אֲנִי רוֹצֶה לָשׁוּב אֵלַיִךְ, אֵם בּוֹכָה,

אֵלַיִך הָעִיר הַחוֹרֶגֶת־מוֹלֶדֶת,

הָעִיר הַמְּיֻלֶּלֶת עַד לֵב הַשָּׁמַיִם

מִפַּחַד יְהוּדִים בַּלֵּילוֹת.

גיבור השיר חש הזדהות עמוקה עם גורלם המר של אחיו, ואינו מרגיש עצמו חופשי לנטוש את המערכה, לעזוב אותם ולהימלט על־ידי העלייה ארצה. גם רגשותיו לגבי המולדת הם אמביוולנטיים, והוא מכנה את יקטרינוסלב “העיר החורגת־מולדת”. הגיבור חוזר הביתה בוותרו על העלייה מרצונו.

ב“בחופזי” ניתן לראות כיצד שינה שלונסקי את האמת הביוגרפית ועיצב מיתוס המתאר את היציאה מחיק המולדת האכזרית ואת השיבה הכאובה אליה בגלל מחויבות עמוקה ליהודי הגולה, ובגלל קשר עמוק לעיר המולדת האיומה. בשירו “באזני הילד” (1937) הוא מודה בפה מלא באהבתו למולדתו האכזרית ואינו מהסס להודות כי נהר הדניפר יקר בעיניו כגלבוע.

“לך לך” – עליה לנינוה או בריחה תרשישה

השיר “לך לך” נדפס לראשונה בכתב־העת ‘הַשִּׁלֹּחַ’,²⁷⁸ תחת הכותרת “הה, למה ריבונו של עולם? (פואמה)”, ובסיומו מודפס: פריס, תרפ“ה. ב”לך לך" נבחנת העלייה ומשמעותה מזווית שונה: לא ניסיון בריחה, כדי להציל את נפשו מאימת הפורעים, כפי שהיא מוצגת ב“בחופזי”, אלא שליחות שהדובר נוטל על עצמו. זוהי שליחות של שליח ציבור המתפלל למען הכלל: “אָנֹכִי עָלִיתִי לְבַקֵּש תַּחֲנוּנִים: / – סְלַח, אָב בַּשָּׁמַיִם!” בניגוד ליונה הנביא שברח תרשישה, ירד גיבור השיר בספינה, ירידה לצורך עלייה, לצורך התעלות רוחנית, שהיא העלייה לארץ־ישראל. נוסף לממד הדתי־ציבורי, ישנה לעלייה ארצה גם ממד חלוצי:

שָׁמַעְתִּי אֶל מִזְמוֹר חֲלוּצִים בַּקֹּדֶשׁ:

עַם יִשְׁרָאֵל חָי –

עַם יִשְׁרָאֵל חָי –

עַם יִשְׁרָאֵל – עַם יִשְׁרָאֵל – עַם יִשְׁרָאֵל

חָי!

אולם הייעוד הכפול של העלייה – השליחות הציבורית־דתית והשליחות החלוצית – אינו מתמלא. האנלוגיה הנוצרת בשיר בין הגיבור לבין סבו מלמדת על ההבדל ביניהם. בעוד סבו יכול היה לדבר עם בורא העולם בלשון הקודש – הגיבור מתאר את עצמו כמי שהוא ריק מכול ונפשו כ“מזוזה שנמחק לה שדי”. הוא איבד את הקשר עם המסורת ועם אלוהיו ויוצא לדרכו ללא צידה:

וָאֵלֵךְ –

לֹא טַלִּית וּתְפִלִּין,

לֹא אָב בַּשָּׁמַיִם.

לֹא תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ בְּפִי אַבָּא־אִמָּא.

מצד שני, הזדהותו עם החלוצים בשיר איננה מלאה. בתארו את עלייתו הממשית, הביוגרפית, סיפר שלונסקי על המתיחות ששררה בינו לבין החלוצים שהיו עימו באונייה. ב“לך לך” הוא מקנה לקונפליקט שביניהם משמעות שונה: בעוד החלוצים יכולים לשיר את שיר תחיית העם “עם ישראל חי” וללכת לקראת חיים חדשים של עם בארצו, הוא נקרע בין התפעלותו מן החדש וראייתו את שירם כ“מזמור חלוצים בקודש” לבין נאמנותו לעם ישראל הדווה, שנשאר בגולה. על כן הוא מבחין בין “עם ישראל” לבין “רֶבּ ישראל”. "רב ישראל מופיע בדמות יהודי גלותי, עלוב, גיבן ואביון שאינו מרפה מהדובר:

אַךְ אֵי־מִי הֵגִיחַ מִצְּרוֹרִי הַמְּקֻפָּל,

גִּבֵּן – כְּסִמַּן־הַשְּׁאֵלָה:

– וְרֶבּ יִשְׂרָאֵל? – –

וְאֶבְיוֹן כָּמוֹנִי אָז יָשַׁב עַל יָדִי.

וַיְזַמֵּר בְּאָזְנַי לִי זֶמֶר יָדוּעַ:

עַל הַדֶּרֶךְ עוֹמֵד עֵץ²⁷⁹

וְלָאָרֶץ שׁוֹחֶה.

הוֹלֵךְ יְהוּדִי לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל,

הוֹלֵךְ הָלֹךְ וּבוֹכֶה – – –

רב ישראל מזמר את שירו העצוב, המנוגד לשירה הצוהלת ומלאת הביטחון של החלוצים. שיר זה מגלה את יחסו המורכב של הגיבור לעלייתו: אין זו עלייה מתוך שמחה, אלא מלב דואב. הוא מבקש להמשיך את מעשי סבו ולדבר עם בוראו ואינו יכול. מצד שני גם להזדהות עם החלוצים בשלמות אינו יכול, משום שהוא כואב את כאב העם שנשאר ברוסיה, והוא נקרע בין שתי הנאמנויות, לישן ולחדש.

“עכברים בלילה” – תמצית החוויה וחישוף שורשיה של האימה

השיר “עכברים בלילה” נכתב למעלה מעשר שנים לאחר עלייתו של שלונסקי ארצה, ופורסם לראשונה בכתב־העת ‘כתובים’ (6.9.1932). בשיר זה מתוארת העלייה לא כחוויה קונקרטית, חד־פעמית, למרות החומרים הביוגרפיים המופיעים בו, אלא כמימוש תמציתי של חוויית האימה, המעוצבת כחלום בלהות שמוצג בווריאציות אחדות: יער רקוב שבו מכרסמים העכברים את העצים, עכבר המכרסם את גרון הגיבור, עכבר המכרסם את הירח וחולד וחפרפרת הנוברים ביער תחת כל עץ אשוח. חלום הכרסום, מממש את המטאפורה השחוקה “הפחד מכרסם” ומסתבר כי יסודו בחלום אמיתי שהציק לשלונסקי לילות רבים, והוא תיאר אותו ביומנו. הוא עצמו קישר בין החלום לבין שירו “עכברים בלילה”:

שנים רבות לא הרפה ממני חלום בלהות אחד, שהיו לו שתי מהדורות: או שמחט ננעצת בבת עיני, באישון, ממש באמצע השחור שבעין, או שעכבר מכרסם את הפיקה של גרגרתי, ושוב: באמצע הצוואר בפיקה. והעכבר קטן מאד. מה יאמרו הפרוידיסטים – איני יודע. – – אותו גם הזכרתי בדרך מסומלת באחד מהשירים ב’אבני בוהו' – –²⁸⁰

שלונסקי תהה ביומנו מה יאמרו הפרוידיסטים על חלומו, וטען שאינו מבין את משמעותו, אולם ב“עכברים בלילה” הוא נוקט במודע או שלא במודע בטכניקת הפסיכואנליזה, יורד למעמקי נפשו, נועץ אזמלו בפצע הפתוח ומבקש לרדת לשורשיו של חלום האימים. לפי השיר יסודו של חלום האימה הוא בחוויית ילדות, שגרמה להרס עולמו המוגן והבטוח של הילד הרך. חוויית אימה זו חשפה אותו לפחד עמוק כאדם וכיהודי. לשורשי האימה מגיע השיר בהדרגה, תוך חישוף איטי של מקורותיה: גיבור השיר חוזר לתקופת ילדותו ומתאר את עולם הבלהות שהקיף אותו בתקופת מלחמת העולם הראשונה והפרעות. הקן החמים של בית ההורים נפרץ והילד הושלך לתוך עולם פרוץ, נעדר גבולות וללא מחסה בטוח. חלום הבלהות יכול להתפרש כסמל לגדיעת עולמו של הילד התמים כאדם וכיהודי שהיה עד לקטיעת החיים היהודיים ברוסיה בשנים הראשונות לחייו. לפי השיר תגובת הגיבור הצעיר על הפרעות, הרצח והשכול היא בריחה, ובריחה זו מזוהה עם העלייה ארצה. במונחים פסיכולוגיים אפשר לומר, כי הדובר בשיר חושף באומץ את החוויה המודחקת, שהיא מוסר הכליות שליווה את עלייתו ארצה:

כֶּרֶם יְשֻׁרוּן! הַאִם חָטָא הַנַּעַר

כִּי נִכְנָף בַּלַּיְלָה בֵּין הַתַּבְעֵרוֹת?

כִּי נִכְנַף – וַיֵּלֶךְ. וַי! הֲאֵין זֶה עָוֶל:

לְשַׁכֵּל בִּן־לַיְלָה רִבֹּאוֹת אַחִים!

על השאלה הקשה, אם חטא בעלותו ארצה ובעזבו את אחיו הסובלים, הוא משיב תשובה אמיצה. הוא מתוודה בשיר בעקיפין כי אכן הייתה בעלייתו משום נטישת האחים, היה בה מן האגואיזם, מן הפחד והבריחה מהשליחות:

לַיְלָה – וְנִכְנַפְתִּי. לַיְלָה – וּבִדְחִילוּ,

לַיְלָה – וּנְטַשְׁתִּיךָ, כֶּרֶם יְשֻׁרוּן.

החלום יכול אפוא להתפרש גם כעונש על מעשה בגידה באמצעות פגיעה בעין ובגרון (האפשרות לשיר) שבלעדיהם אין למשורר תקומה.²⁸¹ בדף טיוטה קרוע שנמצא בארכיונו של שלונסקי וכותרתו “על חטא” כתב שלונסקי: “עתה ידענו, כי חטא פלילי הוא לנו אשר נסנו ‘משם’, מנוסת עכברים מספינת ישראל העולה באש. לא עצרנו גבורה להישאר בחזית כגייסות של עבריות.”²⁸²

בניגוד ל“בחופזי” אין ב“עכברים בלילה” ניסיון לשנות את העובדות ההיסטוריות, ולתאר את החזרה לעירו כדי לעמוד לימין אחיו, אין כאן גם ניסיון – כמו ב“לך לך” – לראות בעלייה, לפחות לשעה קלה, ייעוד ציבורי, להיות מליץ יושר לעם ישראל. ב“עכברים בלילה” יש ראייה מפוכחת, חישוף האשמה ומודעות למוסר הכליות שבא בעקבותיה. בשיר זה פורצים רגשותיו השליליים כלפי עלייתו ועולים על פני השטח. בהתאם לטכניקה של הפסיכואנליטיקן, לאחר החישוף הכואב של הבעיה הכמוסה – אמור להגיע רגע הקתרזיס. ואכן הגיבור בשיר חש עצמו מטוהר עד כדי כך שהוא יכול עתה לתאר את חוויית העלייה גם כחוויה של שלמות המנוגדת לחוויית האימה:

כְּחֹלֶת חֲתוּלִית גַּלֵּי־גַּלִּים הִבְטִינָה.

אֶת צְרוֹרִי נָתַתִּי בֵּין צְרוֹרוֹת אֶחָי.

עַל סִפּוּן, מוּאָר חַשְׁמַל לוֹיְד טְרִיֶּסְטִינוֹ,

הִתְנַגְּנוּ רַגְלַיִם:

– עַם יִשְׂרָאֵל חָי – –

לֵיל – כְּשׁוּלַמִּית לִי.

לֵיל – כְּנֵס בָּרוּחַ.

אֲבוּקָה דּוֹלֶקֶת בַּל־יִפְחַת אוֹרָהּ.

וּבָרֹם תָּלוּי יָרֵחַ – כְּתַפּוּחַ,

הַנָּעוּץ בְּדֶגֶל שֶׁל שִׂמְחַת־תּוֹרָה.

הירח אינו מכורסם אלא עגול, שלם ומלא כתפוח (ואולי כדאי להזכיר כי פיקת הגרגרת, המופיעה בחלום הבלהות, מכונה גם “תפוח אדם הראשון”). העלייה מתוארת בצבעים בהירים, ושוב כמו בילדותו יש לרגע קט קשר הרמוני בין עולם המסורת המעוגל והשלם לבין גיבור השיר.

קריאת השירים ברצף מגלה את ההתפתחות שחלה בעיצוב מיתוס העלייה ארצה בשירי שלונסקי: מהתייחסות סתמית בשירו “רכבת” לשינוי העובדות, כדי להתאימן להלך הנפש ולכסות על רגשי האשמה בנטישת אחיו בגלות ב“בחופזי”, דרך הניסיון שנעשה ב“לך לך” לראות בעלייה מילוי של שליחות ושל ייעוד – אף כאן אולי כדי לכסות על רגשי האשמה. לעומת זאת ב“עכברים בלילה” אין כיסוי אלא וידוי חושפני הרואה בעלייתו ארצה גם בגידה בעם הנשאר בגולה. וידוי בוגר זה מאפשר לגיבור השיר לראות את שני צדדיה של העלייה במלואם: העלייה כנטישת אחיו בגולה לעומת העלייה כהליכה לעולם חדש, שבו ניתן לחיות, לפחות לשעה, חיים הרמוניים.

 

פרק ו': במחנה האוהלים ב“עיר הלבנה” (1921 – 1922)    🔗

תל־אביב 1921    🔗

שלונסקי הגיע לארץ־ישראל בספטמבר 1921, בעיצומה של העלייה השלישית, עם גל העולים ממזרח אירופה שנתחדש לאחר פרעות תרפ“א (אחד במאי 1921). היו אלה השנים שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה, ולאחר שתושבי תל־אביב חזרו מהגירוש שבוצע בידי הטורקים. בשנים אלו החלה בנייה מוגברת של העיר. עד אמצע שנות העשרים היו בתל־אביב בעיקר בתים חד־קומתיים ודו־קומתיים, והם נבנו בבליל של סגנונות. משנות העשרים החלה בנייה של בתים בני שלוש קומות. תל־אביב של שנות העשרים המוקדמות התפתחה בקצב דינמי והשתנתה ללא היכר. מאז הכיבוש הבריטי בנובמבר 1917 גדלה העיר במהירות והוכרזה כמועצה עירונית נפרדת מיפו (מאי 1921). ההתנגשויות בין יהודים לערבים, המתח והפרעות בראשית 1921, הביאו להגירת יהודים מיפו לתל־אביב ולהתרכזותם של רבים מבני העלייה השלישית בה. תל־אביב התפתחה במישורים רבים: ב־1921 נוספו לשטחה כ־500,000 מ”ר, נבנו בה מרכז מסחרי ומבנים לתעשייה זעירה, ושכונות יהודיות שקודם לכן היו חלק מיפו – נוה צדק, נוה שלום, מחנה יהודה, מחנה יוסף, אוהל משה וכרם התימנים – נעשו חלק בלתי־נפרד מהעיר. בד בבד עם פיתוחה הכלכלי החלה בתל־אביב גם פריחה תרבותית שלא הייתה כמוה בארץ עד אז. בסוף 1921 הוקמה “האופרה העברית בא”י“, שהציגה את הצגותיה באולם הראינוע “עדן”, אורגנו תערוכות ציור והוקמו בתי תרבות חדשים, ביניהם “בית העם” שנבנה על החולות במקום שלימים הוקמה בו שכונת תל־נורדוי (1926). אולם שמחת היצירה על פתיחת מוסדות תרבות חדשים לוותה גם בצער על סגירתם של מוסדות אחרים. מספר התושבים המצומצם והמקורות הכספיים המוגבלים גרמו לכך שמוסדות התרבות קמו ונסגרו חדשים לבקרים. כעבור למעלה מעשר שנים ביקר שלונסקי תופעה זו ותיאר אותה בשנינות כמוסדות נֵפֶל ש”נולדים במהומת־פרסום" ו“הולכים לעולמם בחשאי־חשאין, עד כי לא נודע מתי ואיפה קבורתם”.²⁸³

רוב הפעילות הספרותית מאז תום מלחמת העולם הראשונה התרכזה בתל־אביב. לאחר המלחמה, כשהפליטים והמגורשים חזרו לתל־אביב, והגיעו ראשוני העלייה השלישית – החלו לצאת ביפו עיתוני הפועלים: ‘הפועל הצעיר’, שחודש לאחר הפסקה, בעריכת יוסף אהרונוביץ ואשתו הסופרת דבורה ברון, ‘קונטרס’ – ביטאונה של מפלגת “אחדות העבודה”, וכן כתב־העת ‘מעברות’, שיצא מטעם “הפועל הצעיר” בעריכת יעקב פיכמן. ‘מעברות’ נסגר מקץ שנה לפעילותו וב’הפועל הצעיר' פרשו אהרונוביץ ודבורה ברון מעריכה ואת מקומם ירש יצחק לופבן. בראשית שנות העשרים קיבל גם מחנה הסופרים של תל־אביב “תגבורת” רצינית. בשנת 1920 עלו ארצה המשורר יצחק למדן (מי שעתיד היה להיות חברו ורעו הטוב של שלונסקי בראשית דרכו בארץ), העיתונאי א"ז בן ישי, המבקר ש' הרברג והמשורר יוסף ליכטנבוים. בשנת 1921 הגיעו המשוררים אביגדור פויארשטיין (המאירי) ויהודה קרני ועימם גם ציירים, פסלים ומוסיקאים שיצרו בעיר הצעירה פעילות תרבותית בעלת ייחוד.

עולה חדש בן 47: טוביה מחפש פרנסה    🔗

לתל־אביב זו הגיעו אברהם ולוסיה, בוריה ולוּבּה, פניה ויהודית־אידה. במשך אחד־עשר יום קיבלו ארוחות חינם – זכות שכל חלוץ וחלוצה שהגיעו לארץ היו זכאים לה,²⁸⁴ ואחר כך היו צריכים לדאוג למחייתם בכוחות עצמם ולהסתדר בעיר התוססת ומלאת החיים. חמישה־שישה חודשים אחריהם, לאחר תלאות רבות, הגיעו ההורים, והמשפחה שוב התאחדה בארץ. הפגישה המרגשת ביותר הייתה בין ההורים לבין בתם מניה (מרים), שתשע שנים לא ראוה. לעומת זאת נפרדו ההורים מרחל (רוזה־ורדינה), בת הזקונים שנשארה בווינה להשתלם בלימודי המוסיקה. המשפחה, כמו חלוצים רבים, הגיעה ללא רכוש ובלי כל אמצעים. טוביה שליונסקי היה בן 47 בהגיעו ארצה, אולם הוא היה מלא אמונה בכוחו ובכשרונותיו הניהוליים והמסחריים, וקיווה שיצליח להסתדר בארץ המובטחת. בהיותו ביקטרינוסלב חזה בעיני רוחו את חייו העתידיים בארץ כ“אב הגדול” של שבט שלונסקי המוכשר. היו לו “חלומות בורגניים” על אושר בחיק המשפחה ההולכת ומתרחבת: הוא קיווה לעזור לבניו ולבנותיו להקים בתים לתפארת ואחר כך “לשבת תחת גפנו”, לשחק עם נכדיו העתידיים וליהנות מפרי עמלו. “יש לי עוד ניחומים שהם קרובים יותר אל האמת”, כתב לבוריה בדצמבר 1918, “יעברו החמש־שמונה שנים של ‘גדלות’ [במובן “התבגרות”], ועוד הפעם אזחל על הרצפה ושתי אותיות גדולות יהיו מתגוללות ביני ובין אותו הקטן ואקריא לו והוא יקרא אחרי, אבל לא ‘אבא’, כי אם ‘סבא’, והרצפה תהיה בבית בנוי על אדמתנו בארצנו. אשורנו ולא רחוק”.²⁸⁵ עתה היה עליו לנסות ולהגשים את חלומותיו. טוביה לא ויתר גם על רצונו לכתוב ולפרסם את פרי רוחו, ועל שאיפתו להיות מעורב בחיי התרבות בארץ. נראה היה כי בעשור החמישי לחייו הייתה לו עדנה, והוא ביקש להטביע את חותמו על החיים הרוחניים בעולם היהודי ולתרום מפרי עטו הן בספרות והן בנושאים ציבוריים וכלכליים. חודשים ספורים לאחר עלייתו נתפרסם מאמרו “ר' נחמן קרוכמל” בעיתון ‘שאר ישוב’ שיצא בפולין, בעריכת ידידו הסופר חיים יצחק בונין.²⁸⁶ עם זאת, כאיש רוח שרגליו נטועות בקרקע היה ברור לו כי השאלה הבוערת היא מנין תימצא לו קורת גג ומנין יביא לבני משפחתו לחם לאכול שכן היה עליו לפרנס את אשתו ואת בתו מניה. מניה בת ה־24 השתנתה לבלי היכר. החוויות הקשות שעברה ורצח סבתה בתקופת מלחמת העולם הראשונה נתנו בה את אותותיהם: היא שרדה לבדה במשך כמעט שמונה שנים, אך עתה משהגיעו ההורים נאחזה בהם ונהפכה לאישה תלותית, שזקוקה ליד מכוונת. כל עוד היו הוריה בחיים – חייתה איתם, ולאחר מותם גרה לסירוגין בביתו של אחיה אברהם ובבית אחותה פניה.

טוביה מעולם לא היה מפונק וגם עתה היה מוכן לקבל עליו כל עבודה. מייד לאחר העלייה ארצה עזב את משפחתו והחל בנדודיו בין הערים ירושלים, תל־אביב וחיפה, כדי למצוא מקורות פרנסה. באומץ לב עמד טוביה בקשיים שהעמידה הארץ השוממה והדלה בפני המתיישבים המבוגרים שעלו חסרי כול. עמידתו ועקשנותו מעוררות הערצה. בפני אשתו וילדיו גילה אופטימיות ונחישות, ואת קשייו כעולה “קשיש” הצניע וביטא בשיר:

עָגוּם הַלֵּב

הָ“עַוְלָה” מְעִיקָה

אֶבְרַח הַשָּׂדֶה, הַיַּעְרָה

כְּפוּף הַגֵּו

הַ“סְּבִיבָה” מְצִיקָה

אֲיַשֵּׁר קוֹמָתִי אֶתְנַעֲרָה

אֶשְׁאַף רוּחַ, אַחְלִיף כֹּחַ

אֲחַדֵּשׁ שְׁנוֹת נְעוּרַי

יוֹתֵר רוּחַ

פָּחוֹת מֹחַ

אֶקְרָא בְּשֵׁם אֵל חַי

כָּאֲבוּ יָדַי בַּמִּלְחָמָה

עָיְפָה נַפְשִׁי לַהֹרְגִים

מְפַרְפֶּרֶת בִּי הַנְּשָׁמָה

רוֹעֲדִים רוֹגְזִים הָעוֹרְקִים.

תּוֹעִים אָנו כְּחַיְתוֹ־טֶרֶף

עֵינֵינוּ מְזָרוֹת זַעֲוָה

אֵין מִי יִקְרָא לָנוּ: הֶרֶף

יָרִים נֵס הָאַהֲבָה.

(4 – 3:14)

בירושלים הצליח למצוא עבודה זמנית בהוראת עקרונות החציבה לחברי “גדוד העבודה”.²⁸⁷ מתקופה זו שרדו דפים אחדים, שבהם רשם טוביה את הפרקים התיאורטיים של נושא הוראתו: כיצד מכינים תערובת של מלט ובטון.

רצונו העז של טוביה להשתלב בחיי הארץ לא הסתיר מעיניו את קלקלותיה. טוביה היה אדם ביקורתי, וכשהתבונן מקרוב בחיי ההתיישבות הצעירה עמד גם על נגעיה. בעיקר הציקה לו מאד תופעת הפרוטקציה, שגילה בכל מקום. דומה היה לו שרק המקורבים לצלחת מצליחים למצוא עבודה, וללא פרוטקציה לא ניתן לזכות במשרה ולהגיע למעמד ראוי. בדומה למהגרים מבוגרים אחרים היה מצבו קשה הרבה יותר מזה של הצעירים. הוא, שהיה בעל בעמיו ברוסיה, קבלן לעבודות ציבוריות, ציוני רב־פעלים המוכר בעירו, נותר עתה ללא עבודה, ללא הכרה ועם הצורך הנואש “למכור את עצמו” לאנשים שלא הכירו אותו ואת כישוריו ולא היה להם צורך בו. לצערו זה נלוותה גם הדאגה לקשיי הקליטה של בניו ובנותיו. במחזה שכתב, בשם “פרוטקציה”,²⁸⁸ תיאר את דמותו של שלמה, צעיר בן עשרים ושלוש, מחוסר עבודה המתאונן שאינו יכול להשיג אפילו “עבודה שחורה”. שלמה מקנא בחברו הפועל נחמן שבכל מקום בעולם יש לו קרוב. כדי לשפר את מצבו יעץ לו נחמן להשתדך עם בת למשפחה כבודה, שאביה “עסקן ציבורי הגר פה כשלושים שנה. כל הקרקעות של קרן קיימת ושל אנשים פרטיים נקנו על ידו, מפורסם הוא ורצוי לכול גם בחוגי הממשלה”. שלמה שקל את ההצעה לא רק משום שביקש להיטיב את מצבו הכלכלי, אלא גם כדי שיוכל להעלות ארצה את הוריו. את הדילמה של נישואים מתוך כסף או מתוך אהבה ניסח בלשונו של שקספיר: “להיות או לחדול, או פרוטקציה או עוני ורעב. זהו הנוסח של השאלה העומדת לפני”. בסופו של דבר התחתן שלמה עם בתו של העסקו, וזכה בדירה יפה. המחזה מסתיים בתמונה שבה מארח שלמה את חברו הפועל אריה, המקנא בו על כך שהתחבר לבורגנים והגיע אל המנוחה ואל הנחלה ומשווה את מצבו למצבו של חברו הסופר: “יושב לו פלוני הסופר המפורסם כשנה ומחכה למקום פנוי ואינו! ועדיין לא עלה בידו להסתדר”, אומר לו אריה, “ואתה כיוליוס בשעתו. באת, ראית וניצחת”. שלמה מודה שקיבל את הכול בפרוטקציה מידי אביה של אשתו, אך במקום להסביר לו כיצד הגיע למה שהגיע הוא מציע להכיר לו את אשתו. כאשר נכנסת אשתו בתיה רואה אריה לפניו “אישה כבת ארבעים, צהובה, גוצה ועבה ותבלול בשתי עיניה” ומבין הכול…

החיים בתל־אביב והפגישה עם יצחק למדן    🔗

בשעה שטוביה נע ונד ברחבי הארץ התיישבו האם, האחיות והאחים במחנה אוהלים במדרון של גבעה שלרגליה השתרע מגרש ריק, במרכז תל־אביב דאז (סביבת רחוב בלפור היום) בחברתם של פועלי בניין. החול העמוק הגיע עד הברכיים ובקיץ להט כאש. ברזים של מים היו בחוץ. כל מי שחסר היה חדר מגורים – יכול היה להעמיד לו אוהל. למשפחת שליונסקי היו כאן שלושה אוהלים: לשלונסקי וללוסיה, לבוריה וללוּבּה, לציפורה ולבנותיה. בקצה המדרון עמד צריף עלוב, ששימש כקיוסק, ולשם היו הולכים הפועלים לאכול ארוחת צהריים, אולם בני משפחות שליונסקי בחרו לאכול במטבחה המפורסם של חנה מייזל, שהיה נעים ונקי יותר. במחנה האוהלים נוצר הווי מיוחד והייתה בו גם פעילות תרבותית. יוכבד בת־רחל (תרשיש), שעלתה עם שלונסקי ארצה, הייתה מנויה יחד עם חברתה על עיתון ‘הארץ’, ו“אטרקציה” זו משכה את החלוצים, שהיו באים להציץ בעיתון, והפכו את האוהל של שתי הנשים למעין מועדון.²⁸⁹ חיי התרבות התוססים כללו, בין השאר, את הרצאותיו של אחד העם, שגר בסמוך לגימנסיה “הרצליה” ונתן לעולים החדשים שיעורים־הרצאות בתנ"ך בהתנדבות. בשבתות נהרו הצעירים לאסיפות פועלים, להרצאות בקולנוע “עדן” שבנוה צדק (בין המרצים היה ד"ר בלובשטיין, אחיה של רחל המשוררת).

מבין צעירי משפחת שליונסקי הייתה יהודית־אידה הראשונה שהצליחה להשתלב בחיי הארץ. עוד ברוסיה החלה לשיר וחודשים ספורים לאחר הגיעם ארצה הצטרפה ל“אופרה העברית בא”י" שזה עתה נוסדה. ביום 28.12.1921 התפרסמה מודעת ענק בעיתון ‘הארץ’ שבישרה על הופעות “האופרה העברית בא”י" בהנהלת פרידמן־לבוב והר־מלח בתמונות מתוך ‘הדימון’ של אנטון רובינשטיין ו’יבגני אוניגין' מאת צ’ייקובסקי. ההופעות היו בתל־אביב בתיאטרון “עדן” ובירושלים בתיאטרון “ציון”, ובין המשתתפים הייתה גם יהודית שליונסקי.

אידה שלונסקי (נינה ולרי), שות ה־30.

חורף 1922 היה גשום והעבודה בפרדסים הייתה מועטה. רבים מהחלוצים עבדו בבית החרושת ללבֵנים “סיליקט”, וביניהם גם בוריה. אברהם והאחיות השתכרו לפרנסתם בעבודות מזדמנות, וכל אחד מבני המשפחה צירף את כספו המעט לחשבון משותף. אולם למרות מאמציהם הספיק להם השכר רק לצורכי הקיום הבסיסיים ביותר.

ענייני החומר היו מאז ומתמיד רחוקים משלונסקי, והוא ידע להסתפק במועט. אף־על־פי כן נפלה רוחו כשיום אחד גנבו מאוהלו את רכושו הדל שכלל “מכנסי שבת” וחולצת “רובשקה” שהביא מרוסיה. “מזל שהגנב השאיר את צרור השירים שהבאתי מרוסיה”, התלוצץ לאחר שנים, “כנראה כתב שירים בעצמו ולא נזקק לשל אחרים… מי לא כתב אז שירים?”²⁹⁰ התמיכה העלובה שקיבל ממועצת פועלי יפו־תל־אביב הייתה בשבילו עילה ללעוג ל“בירוקרטיה” ולקמצנות של המוסדות “הבורגניים”. כ“יחפן”, “היפי” של ראשית המאה, ביקש לחיות בהווה, לשמוח, לרקוד, ולא לדאוג את דאגת המחר.²⁹¹

אפשר לומר, כי בשנתיים הראשונות בארץ נזרעו הזרעים של עבודתו הספרותית, של הפואטיקה שלו, האידיאולוגיה שלו, הידידים שקירב אליו והיריבים שעימם התווכח. שלונסקי ידע כבר אז, כי תפארתו לא תהיה על עבודת הכפיים והחל בעבודה ספרותית מאומצת. בבקרים היה בורח תמיד מהאוהל שלו, שעמד בו רעש־המשפחה, והיה בא לאוהל “המועדון”, שהיה ריק מאנשים בשעות אלה. הוא היה יושב וכותב ומתרגם במרץ את אחת היצירות האהובות עליו, “שנים עשר” מאת המשורר הרוסי הנערץ אלכסנדר בלוק. לימים סיפר כי השקיע עבודה “מתוך קונטקט נפשי” רק בשניים מתרגומיו: ‘שנים עשר’ לאלכסנדר בלוק ו’יבגני אוניגין' לפושקין.²⁹² באותה תקופה כתב שלונסקי את רוב שיריו בהברה אשכנזית, אך את בלוק כבר תרגם בהברה ספרדית! התנאים הקשים לא מנעו בעדו לעבוד במשך שעות רבות. האוהל היה חשוך למדי, משום שבעלות האוהל נהגו לסגור את שוליו לבל יחדור החול אל המיטות וכדי שהשמש לא תחמם אותו יותר מדי. הכיסא היה פח של נפט והשולחן – קרש מחוספס. זאת הייתה “הסדנה” הראשונה של המשורר בארץ.²⁹³ אוזנו המוסיקלית של שלונסקי הייתה כרויה למוסיקה החדשה של המנגינות הערביות ששמע מסביב. “החדש” האוריינטלי קסם לו, והוא צירף לחנים ערביים אל הרפרטואר של השירים הרוסיים שנהג לשיר עם רעיו.²⁹⁴ החודשים הראשונים לשהותו בארץ חידדו את רצונו ליצור משהו חדש ושונה, תערובת ייחודית של שירה הניזונה ממזרח אירופה ומ“החדש” הארצישראלי, מהמודרני ומהעתיק.

ימים אחדים לאחר שבא ארצה פגש שלונסקי במשורר יצחק למדן. פגישתם הראשונה הייתה למעלה משלוש שנים קודם לכן, בשנת 1919, מעל דפי כתב־העת ‘הַשִּׁלֹּחַ’.²⁹⁵ לא “פנים־אל־פנים, אלא שיר־אל־שיר”, כפי שתיאר זאת שלונסקי,²⁹⁶ שכן בחוברת זו פורסמו שיריהם של שני המשוררים: “בדמי יאוש” לשלונסקי ו“דרכי” ליצחק למדן. הם התראו לראשונה ביקטרינוסלב, כאשר למדן היה חייל בצבא האדום וביקר בביתו של שלונסקי, ועתה נפגשו שוב בארץ. למדן הלך להצגת ‘שדות ירוקים’ מאת המשורר והמחזאי היידי פרץ הירשביין, שהוצגה בתיאטרון “עדן”, ובדרכו ראה צעיר יושב על הגדר ומתבונן בו בסקרנות מרובה. “אני מכיר אותך!” פנה אליו הצעיר, אך למדן, שפני הצעיר לא היו מוכרות לו, השיב: “בוודאי אתה טועה”. “לא”, חזר ואמר לו הצעיר. “איני טועה. ההיית ביקטרינוסלב? הזוכר אתה שהיית נכנס לביתנו, לשליונסקי?” לשמע השם “שליונסקי” קפץ למדן מרוב התפעלות ומייד נזכר ב“אחיו ורעו הטוב”, “רע לעט ולמחשבה אברהם שליונסקי”.²⁹⁷ הם נפלו איש על צוואר רעהו בהתרגשות עצומה, שכן כל אחד מהם חשב שהשני אבד ועקבותיו לא נודעו, אולי אפילו נהרג באנדרלמוסיה ששררה בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה. שלונסקי ולמדן הרגישו בימים ראשונים אלה כי הגורל הפגישם וכי הם תאומים בלב ונפש. “נפלא הדבר”, כתב למדן ביומנו, “עד כמה שמחשבותינו לפעמים מתלכדות באין יודעים, אלו באלו, כאילו ממקור אחד יצאו”. שני המשוררים היו בראשית דרכם, הם כמהו להכרה ולהשפעה ופגישה זו הציתה בהם תקוות חדשות. יחד חלמו איך יפרסמו את שיריהם ואיך ישנו את פני הספרות. למדן הרגיש כי מעתה אין הוא בודד במערכה, “חבר בעל כישרון כביר” נמצא בחברתו. שלונסקי היה בעיניו משורר אמיתי, חדש ומקורי בצורה ובתוכן. אמנם ניכרה בו, לדעת למדן, השפעה של הספרות הרוסית הדקדנטית; עם זאת מצא כי יש בשלונסקי “גרעין עצמי נפשי” ו“כישרון בעל־יכולת והרגשה כבירה עמוקה”. שני הצעירים היו תמימי דעים בדבר מצבה הקשה של הספרות העברית. שניהם חשבו כי “קיפאון נורא” שולט בה, ויש צורך ב“זרם חדש, כביר ורענן שיזעזע קיפאון זה”.²⁹⁸ מובן שחשבו כי הם עצמם יהיו אותו זרם רענן וכביר. כדי להעביר את חלומם לפסים מעשיים החליטו, כי הדבר הטוב ביותר הוא ליצור חבורה שתוציא לאור כתב־עת שייתן ביטוי למגמותיהם החדשות.

למרות שהרצון לפרסם היה כאש בוערת בעצמותיהם, חשבו שלונסקי ולמדן שהוצאת יצירותיהם לאור בעיתונים וכתבי־עת של אחרים תהיה בבחינת בזבוז. כבר בפגישתם הראשונה החליטו שני הצעירים הנלהבים להוציא קובץ מיוחד, מאסף, אשר ישתתפו בו “כל אלו שיש בהם דבר מה חדש ומקורי”. כל אחד מהשניים הציע שמות חברים מתאימים לייסוד הבמה והחבורה. למדן הציע את הסופר והמבקר שלמה צמח, שכבר צבר ניסיון מעריכתו של המאסף ‘ארץ’ (1919) ואת המשורר טוביה לוין (טל).²⁹⁹ שלונסקי הציע את הסופר יצחק שויגר (דמיאל) והציג אותו כ“בעל כישרון הגון”, ושניהם יחד ביקשו לכלול גם את הסופר אביגדור פויירשטיין (המאירי), שכבר רכש לו מוניטין, והיה ידוע בדעותיו האנטי־ממסדיות.³⁰⁰ למדן חשב שצמח הוא סופר בעל טעם ספרותי משובח וראוי לעמוד בראש התוכנית ואולי אף לערוך את הקובץ. באותה תקופה שהה למדן בשרונה הגלילית והתמיד בעבודת האדמה, שלא איפשרה לו להתמסר לכתיבת שירים. הוא ושלונסקי שטחו איש באוזני רעהו את תחושותיהם בגילוי לב. שניהם תיארו את ייסורי נפשם ואת ייאושם מהנעשה בארץ. שלונסקי נתן בשיריו ביטוי לכאב, ל“שלכת” בעולם, ל“תחושת סוף אלול”, אך הוא שר עליהם “באופן גברי”, בעוז רוח, באיפוק וללא השתפכות. לעומת זאת, בשיריו ובמכתביו של יצחק למדן לשלונסקי יש גודש של דמעות, תלונות על בדידותו, הלקאה עצמית וייאוש מעצמו ומהעולם. “שלונסקי, תן ידך אלחצה אל לבי, אפול על צווארך אשתפך בדמעתי, דמעת אח כואב ונענה. הדמעות סוף סוף תתפרצנה, ניצור, נפעל דבר מה, נקים איזה סלע בנחשולי חיינו, סלע אשר בו נידבק, אשר נחבקו ונהדקה בו בצפורנינו, נלפתו בגופינו ובנשימותי ונשווע: בנחשולים אנו, אבל גם סלע לנו בנחשול, סלע אשר יעיד על הווייתנו, על קיומנו והתאבקותנו התמידיים במשברים. תן ידך יקירי”, השתפך למדן ביומנו.³⁰¹ שלונסקי לא היה מסוגל לפרץ רגשות כזה ואף לא אהב אותו. במקום תיאורים משתפכים כתב ללמדן שיר, ושיתף את רעו בתחושתו ששניהם “טַיָּלִים אַחֲרוֹנִים, אֲפִילִים. בְּפַרְדֵּס שַׁלֶּכֶת: הַאָהַבְתָּ: – /
פַּרְדֵּס־אֱלוּל. / טַיָּלִים אַחֲרוֹנִים, אֲפִילִים. / טְרָפִים מַצְהִיבִים עַל סַפְסְלֵי אֱלוּל – / כָּמוֹנִי?” שאל שלונסקי את למדן בשירו “אנחנו”.³⁰² הוא היה בטוח שלמדן חש ומרגיש כמוהו ממש אותו תחושות של “סוף” ו“שלכת” ושנשמותיהם בבחינת נשמות תאומות. הימים, שבהם גר שלונסקי במחנה האוהלים בתל־אביב, היו “תור הזהב” של ידידותם. חודשים אחדים אחר כך כבר נתגלעו ביניהם חילוקי דעות, הבדלים שבאישיות, בהשקפת עולם ובטעם ספרותי ועל ידידותם העיבו מחלוקות.

בו בזמן שתכנן להקים כתב־עת מהפכני שייתן ביטוי לשיריו החדשים ולאידיאות החדשות, עשה שלונסקי מאמצים לפרסם את שיריו בכל במה אפשרית. למרות ההחלטה שלו ושל יצחק למדן לא לפרסם בבמות “סתמיות”, החליט לפנות אל השושבין שלו, שפרסם את שירו הראשון “בדמי יאוש”, הסופר נתן ביסטריצקי. ביסטריצקי עבד באותה תקופה כעוזר במערכת ‘הפועל הצעיר’ וגר בשכנות לעורך העיתון יוסף אהרונוביץ ורעייתו, הסופרת דבורה ברון, עורכת המדור הספרותי. שלונסקי קיווה שגם הפעם יוכל ביסטריצקי להושיעו ולעזור לו לפרסם את שיריו. כמעט יום יום היה בא אל חדרו של ביסטריצקי, כשכל מראהו והתנהגותו תערובת של מי שתלוי ברצונו הטוב של חברו ובה בעת הוא מגלה גאווה והכרת ערך עצמו. “אפיפיור בבלואי סחבות”, כינה אותו ביסטריצקי, “היה יושב שעות על שעות עד הצהריים, מביא אתו ציד שצד ברשתו הפיוטית, משמע שירים, משמיע אותם בנעימה חדגונית כעושה חסד לא עם עצמו כי אם עם השומע, מניחם על שולחני, ואחר כך נשאר יושב בשתיקה, בזמן שאני עוסק במלאכתי, ויש שאף נרדם על דרך נים־ולא־נים ומסתלק מקץ שעות […] והוא מצפה כל אותם הימים, בלא דיבור על כך אף ברמז קל, שאמליץ על הדפסת שיריו אם בשבועון ‘הפועל הצעיר’ בו עבדתי ואם בדו־ירחון ‘מעברות’ בו שימשתי כמזכיר עורכו יעקב פיכמן”. ביסטריצקי נענה לבקשתו של שלונסקי ומסר את שיריו ליוסף אהרונוביץ, עורך בטאון ‘הפועל הצעיר’, אך זה היה מחזיר לו את השירים בטענה ש“השירים לא מצאו חן בעיני דבורה [ברון]”. “דבורה מפקפקת בכשרונו של אותו בחור”, הוסיף. גם יעקב פיכמן לא רצה או לא יכול לפרסם את השירים, שכן באותה שעה עמד לפרסם את החוברת האחרונה של ‘מעברות’. אבל למרות הכשלונות החוזרים ונשנים לא נפלה רוחו של המשורר הצעיר, משום ש“אמונתו בעצמו הייתה למעלה מכל ספק שהוא”.³⁰³ רק אחרי חודשים אחדים, בעת ששלונסקי כבר שהה ב“גדוד העבודה”, בחרה דבורה ברון באחד משיריו, השיר “הרכב”, ופרסמה אותו.

 

פרק ז': “שירו עד ימוש גם הגלבוע” שלונסקי ב“גדוד העבודה” (פברואר – מאי 1922)    🔗

ב“גדוד העבודה”, עין חרוד    🔗

בקרב אנשי מחנה האוהלים התל־אביבי בלטה קבוצה בשם “חברה טראסק”, שקראה לעצמה כך על־פי המילה היידית “טראסק”, שמשמעה “רעש”, “מהומה”. שלונסקי הקנה לשם זה גם פירוש נוטריקוני: טרינק א־סאמע קוניאק, שמשמעו: “שתו אך ורק קוניאק…”. אנשי הטראסק היו ידועים בחיוניותם, בשובבותם ובמעשי התעלולים שלהם. בלילות שבת היו מביאים את בקבוקי היין החמוץ, ‘עושים קידוש’ ורוקדים עד אור הבוקר. שלונסקי ולוסיה היו מצטרפים אליהם בשתייה ובריקודים. אחדים מ“חברה טראסק” לא עסקו רק בשתייה ובמעשי קונדסות, אלא גם בעשייה חלוצית והיו בין מקימי “גדוד העבודה”. חלקם שהו ב“גדוד” זמן קצר בלבד ומשעקרו לתל־אביב סיפרו על חוויותיהם שם. סיפוריהם מצאו הד בליבו של שלונסקי, שחיפש אתגר חדש, והוא החליט להצטרף ל“גדוד העבודה” יחד עם לוסיה, פניה ואידה. יצחק שדה (לימים ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון), שהיה בין מקימי “גדוד העבודה” והכיר את משפחת שליונסקי בתל־אביב, שלח מכתב המלצה לסגנו, צבי נדב־הלפרין (מראשי ארגון “השומר”), כדי שיקבלו את הצעירים כחברים לגדוד.³⁰⁴

“גדוד העבודה” ע"ש יוסף טרומפלדור נוסד בשנת 1920 כקומונה לשם כיבוש העבודה והגנת הארץ, והיה הביטוי המקורי ביותר של העלייה השלישית. חברי הגדוד היו מאורגנים בפלוגות עבודה במקומות שונים בארץ (ראש העין, מגדל, פתח תקווה והערים ירושלים ותל־אביב), שעבדו בסלילת כבישים ובעבודות ציבוריות שונות. לגדוד הייתה מועצה עליונה, וּוַעד פועל שביצע את החלטות המועצה. ב־22 וב־23 בספטמבר 1921, עלו 74 מאנשי “גדוד העבודה” שבפתח תקווה ובמגדל אל אדמת נוריס (שמו הערבי של המקום) שבעמק יזרעאל, הקימו 35 אוהלים ליד המעיין היוצא מרגלי הר הגלבוע והתיישבו בצלע ההר ליד הכפר הערבי זרעין. כעבור זמן קצר הועבר מרכז הגדוד כולו לעין־חרוד, דבר שסימל את מרכזיות ההתיישבות בעמק יזרעאל.³⁰⁵

בפלוגת “גדוד העבודה” שהקימה את עין חרוד שלטה “הקבוצה האוקראינית”. הייתה זו קבוצה חזקה, שמנתה בחורים ובחורות בעלי הכרה תנועתית גבוהה ופועלים למופת בכל העבודות.³⁰⁶ טבעי היה ששלונסקי לוסיה, אידה ופניה הרגישו נוח בקרבתם ובחרו להצטרף לקבוצה זו. במחצית השנייה של טבת תרפ"ב (ראשית פברואר 1922) עשו ארבעת הצעירים למשפחת שליונסקי את דרכם מתל־אביב לעין חרוד. הם נסעו עד עפולה ומשם הלכו דרך ארוכה ברגל עד עמק יזרעאל. “היה יום אביב”, סיפר שלונסקי, “שמיים צחים, כמו קבלת פנים נלבבת בבית טוב. והשדה כולו שטיחים של פרחי אביב. ופתאום מאחורי הרי הגלבוע, כגנבים בלילה, הגיח איזה ענן איום, שבר ענן, והמטיר גשם זלעפות”.³⁰⁷ הענן שהמטיר גשם פתאומי נהפך בעיני שלונסקי לסמל המרכזי של העלייה השלישית וכעבור עשרות שנים, כשתיאר בשנת 1960 את העלייה השלישית ואת אנשי “גדוד העבודה”, מקימי עין חרוד, כינה אותם “שבר ענן”.³⁰⁸ שם ציורי זה סימל בעיניו הן את השפע האדיר והן את המהפכה הגדולה שחוללו אנשי הגדוד בחייו שלו ובחיי האומה כולה. שבירת הפסטורליות של יום האביב על־ידי גשם זלעפות, המשנה בבת אחת את פני העולם השליו, הייתה ונשארה בעלת משמעות סמלית עמוקה.

הצטרפותו של שלונסקי לגדוד לא נבעה ממניעים אידיאולוגיים. מלכתחילה לא היה חדור בלהט החלוצי של אנשי הגדוד. הצטרפותו הייתה יותר בבחינת ניסיון לחוות חוויה חשובה בהוויה הארצישראלית של העלייה השלישית. “ניגשתי לשם ללא תכנון, שלא כאנשים שעיצבו וכלכלו את הבניין”, הודה לימים.³⁰⁹ פרק הזמן שבו שהה אברהם בעין חרוד היה קצר ביותר. התקופה שבה הגשים את המעשה החלוצי בפועל לא ארכה אלא כארבעה חודשים. אולם חודשים ספורים אלה היו חשובים מאד להתפתחות שירתו ולהעשרת המקורות הארצישראליים שהזינו אותה. ארבעה חודשים אלה גם קבעו את מקומו של שלונסקי בהיסטוריה של הספרות העברית כאחד הנציגים המובהקים של משוררי העלייה השלישית, שחווה בגופו את קשייו של החלוץ, איש “גדוד העבודה” בעמק יזרעאל, ונתן לה ביטוי בשירתו. שלונסקי עצמו ייחס לתקופת עין חרוד ו“גדוד העבודה” משמעות רבה. הוא השתדל “למתוח” את התקופה שבה שהה בעין חרוד ולטשטש את העובדות ההיסטוריות. בראיונות שנתן וברשימות ביוגרפיות שלו התקבל הרושם, כי שהה ב“גדוד העבודה” ובעין חרוד פרק זמן נכבד, לפחות שנה־שנתיים. בזכרונותיו מתקופת הגדוד, למשל, סיפר שלונסקי שהשתתף בקונצרט המרגש שנתן ישה חפץ לאנשי העמק, ונדמה כאילו שלונסקי עדיין חבר בגדוד, אלא שהקונצרט נערך בתרפ"ו (1926), כארבע שנים לאחר שעזב את הגדוד, והוא השתתף בו כאורח.³¹⁰ ברור כי “הפרק החלוצי” חשוב היה הן לתדמית שבנה בינו לבינו והן לזו שהציג בפני החברה. “פרק חלוצי” היה “כרטיס ביקור” מכובד באותן שנים, בייחוד במחנה השמאל שאליו הצטרף בסוף שנות השלושים. בהרצאה בקיבוץ עין החורש בשנת 1956 אמר שלונסקי כי את התקופה שבה שהה בעין חרוד אין הוא מודד בזמן אלא רואה בה עידן שקבע את חייו.³¹¹

עין-חרוד, ראשית שנות ה־20.

החיים בעין חרוד היו קשים, ואנשי הגדוד הרבוקובץ לספר בזכרונותיהם על חבלי ההתיישבות בראשיתה. הם התקינו מעין מכבסה בתוך מערת המעיין, הבעירו ענפי שיזפים בין אבנים, וכך חיממו מים לכביסה. בלילות כיסה החושך את מחנה האוהלים ושום אור לא האיר את האפלה הסמיכה. לילה־לילה רקדו החלוצים, אבל כשהתפזרו לאוהלים – תקפה אותם העצבות ופחד מפני העקרבים ששרצו במקום. אנשי הגדוד עבדו בסיקול אבנים, הביאו סוסים ואפילו טרקטור והתחילו לעבד את האדמה. גם פסנתר מצאו להם. בחורשה של קבוצת מרחביה נותר פסנתר שהשאיר הצבא האנגלי וחברי הגדוד נטלוהו. בפסנתר זה ניגנו, חודשים אחדים אחר כך, אחיותיו של שלונסקי. כעבור זמן קצר העבירו את המחנה לעברו המזרחי של המעיין,ליד כפר ערבי קטן. מערכת ‘מחיינו’, עיתונו של “גדוד העבודה”, עברה אף היא לעין חרוד ובכל מוצאי שבת נהגו להקריא בקול רם קטעים מעיתון זה.³¹²

זאב בומזה, חבר הגדוד שהיה יחד עם שלונסקי, תיאר בזכרונותיו כיצד הקימו בלילה את האוהלים, ובבוקר גילו שהם מצויים “בצד מדרון אבנים חשוף כשלרגליו ביצות וסבך של קני סוף”. “עבדנו הרבה”, סיפר בומזה. “במקביל לעבודות הנטיעה והשתילה התחלנו גם לנקז את הביצות: הביאו לנו מגפיים ומעדרים ופתחנו תעלות להזרמת מי המעיין. רבים קדחו. כולנו נעקצנו והקדחת החלישה אותנו. גם האוכל לא השביע”.³¹³ עבודת הסיקול הקשה מתוארת גם בזכרונותיו של משה שויגר, אחד האינטלקטואלים שהיו אז בגדוד ואחד מידידיו של שלונסקי בתקופה זו. “בחורים ובחורות מכוסים אבק וזעה משרכים רגליהם כפופים מסקלים אבנים פזורות, שולחים באש קוצים וברקנים, עוקרים שורשים, מסיעים סלעים – אדמה עזובה ושממה צחוחה וסדוקה משרב, נכשרת להצמיח ירק רענן, עץ פרי וציץ פורח”. היו אלה ימים חשובים והרי־גורל, שיצרו לימים את מיתוס העלייה השלישית שתמציתו “עבודת כפיים, ייבוש ביצות וסלילת כבישים בימים וריקודי הורה סוערת בלילות”.³¹⁴

בחודשים שבהם ישב שלונסקי בעין חרוד עלה מספר חברי הגדוד ל־300 (כ־60 מהם התיישבו באוהלים על גבעת תל חסן ששמה הוסב לתל־יוסף). הקבוצה הלכה והתפתחה כקולקטיב החי חיי שיתוף, והחברים ראו את עצמם כ“אי קטן של חיי חברה חופשית ועובדת, לא מנצלת ולא מנוצלת”.³¹⁵ הצעירים, שזופים וערומים למחצה, לבושים בקיץ מכנסיים קצרים, עבדו בסלילת כבישים, בניפוץ אבנים במחצבה, בעבודות חפירה ושמירה על המחנה, בהספקת המים, בטרקטורים, בסידור המחנה ובהובלות: “וָאֵט יָדִי / (וּבְיָדִי אֵת אֲפוֹרָה מִנִּי מֶלֶט ) – / וַיִּדְלְקוּ כְּבִישִׁים מִתְפַּתְּלִים: אַחֲרֵיהֶם!” כך תיאר שלונסקי את עבודה בסלילת כביש בשירו “יתנופפו שמי שחרית” מתוך מחזור השירים “עמל” (1924).

רוב הנשים עבדו בעבודות נשים מסורתיות: בבישול, תפירה וכביסה. חלוצי עין חרוד החלו לגדל גן ירק של גידולי חורף וגידולי קיץ, שתלו עצי איקליפטוס, זרעו חיטה ושעורה, זיתים וגפנים ואפילו ניסו לגדל טבק. בתחום המחנה הוקמו מתפרה, נגרייה, סנדלרייה ונפחייה. מים לרחצה היו בשפע שכן נהגו להתרחץ במעיין חרוד. את הארוחות אכלו יחד ליד שולחנות ארוכים, והעבירו מיד ליד את שני הקומקומים הלבנים המלאים תה מהביל. חוסר נסיונן של הנשים בבישול, המחסור במצרכים ותנאי הבישול הקשים גרמו לכך שבדרך כלל בישלו שעועית וזו נשרפה תדיר. החלוצים הרעבים נהגו להעליב את המבשלות, שהקדיחו את תבשילן, העמידו את הצלחות בזו אחר זו במעין “רכבת” ושלחו אותן חזרה למטבח בלא שנגעו בתבשיל השרוף. בימי שישי היה המחנה לובש חג: החברים קיבלו בשר “אמיתי”, ועדת האספקה חילקה דברי מותרות מיוחדים כמו סיגריות או ביגוד חדש לקיץ או לחורף. שולחנות וכיסאות לא חסרו להם: ישראל וגמן, לימים בעלה של פניה, אחותו של שלונסקי, שהיה בעל חוש הומור, נגן מוכשר וגם נגר אומן, הכין מארגזי התפוזים שולחנות וכיסאות לחברות ולחברים. “לחברות אני מכין קודם”, אמר בחיוך. קולות שמחה וצהלה נשמעו בגדוד ביום שבו הובא זוג בברית הנישואין: היו מעמידים חופה תחת מרבד באמצע החצר ולאות שמחה ירו ברובים “כדת הגדוד והקומונה”,³¹⁶ ומעל לכול עלו צעקותיהם של “חברה טראסק” שלגמו יחד מן הטיפה המרה, ואחרי הלגימה, בהיותם בגילופין,יצאו בריקוד מלא דבקות והתלהבות, או טיפסו על קירות צריף האספקה ו“סחבו” צימוקים מן המחסן. הייתה זו קבוצה שחיי התרבות שלה היו עשירים במיוחד וחבריה יסדו אפילו תיאטרון משלהם והציגו מחזה של י"ל פרץ וקומדיה שכתב חבר הקבוצה יצחק שויגר.³¹⁷ שעות על שעות התווכחו החברים על נושאים אידיאולוגיים, על בניית המשק, על העקרונות לקבלת חברים חדשים. בין החברים היו צאצאים למשפחות חרדיות מיוחסות, שלמרות שעזבו את הדת והמסורת לא נטשו את ניגון בית אבא. שלונסקי קלט את המיזוג המופלא הזה של מרידה במסורת ופריקת עול המעורב בגעגועים לבית אבא ולעולם הדת שעזבוֹ לצמיתות, ונתן לו ביטוי בשיריו.

עין חרוד נבדלה מפלוגות העבודה האחרות בכך שניסתה להגשים את הרעיון של שלמה לבקוביץ־לביא: לייסד קבוצה גדולה ופתוחה ולקבל אליה כל אדם שמוכן למלא אחר תנאי הכניסה לגדוד.³¹⁸ מבחינה אידיאולוגית גילו חברי הגדוד פתיחות והיו ביניהם בעלי השקפות שונות: חברים במפלגת “אחדות העבודה”, חברי “השומר הצעיר” ו“קרימצ’קאים” (החלוצים שהגיעו מחצי האי קרים), ששנאו חיטוטים אידיאולוגיים והעדיפו עבודה, ריקודים ושתייה.

מאז בואו לגדוד נבדל שלונסקי משאר חבריו. כמו בתקופת האוהלים הקצרה של תל־אביב גם עתה לא יכול היה, ואף לא רצה, להקדיש את רובו ככולו לעבודה הפיסית הקשה וביקש להביא תועלת בדרכו שלו: רבים מהחלוצים דיברו עברית עילגת ולא ידעו לקרוא ולכתוב כלל, ובגדוד הוקדשה תשומת לב מיוחדת להקניית השפה העברית ולדחיקת בליל השפות ששרר במחנה. שלונסקי וחברו יצחק שויגר קיבלו אפוא על עצמם ללמד את חברי הגדוד עברית.³¹⁹ בדו"ח שמסרו חברי הגדוד להסתדרות, זמן קצר אחרי הצטרפותו של שלונסקי, נכתב כי “יחד עם הפעולה הנמרצת ביצירת המשק נעשית גם פעולה חשובה במובן התרבות ושיפור החיים. שני המורים, חברי הגדוד, מקדישים את זמנם לעבודה זו. מסדרים שיעורים לחברים בעברית ובמקצועות מדע שונים. מסדרים שיחות והרצאות מזמן לזמן”.³²⁰

שלונסקי היה מורה מסור, ותלמידיו, חברי הגדוד, היו שבעי רצון משיעוריו.³²¹ במכתבו ליצחק למדן רשם לו את כתובתו ב“גדוד העבודה” וביקש שיוסיף: “בשביל שליונסקי (המורה)”.³²² השיעורים בעברית ניתנו בערבים, לאחר שעות העבודה הארוכות של אנשי הגדוד ותפסו רק שעות מעטות מזמנו של שלונסקי, ועל כן לפי מוסר העבודה החמור של הגדוד היה עליו לעבוד גם בבקרים. בעבודתו הנוספת שימש כסאניטר הגדוד וניקה את המקלחות והשירותים במחנה. חבריו מתקופה זו, יצחק שויגר, ומנחם כץ־גראד, זכרו של שלונסקי, הסאניטר, צועד וזוג דליים על שכמו.³²³ העבודה הסאניטרית הייתה שנואה על חברי הגדוד וחברותיו. בתיה ברנר, שעבדה אף היא כסאניטרית, סיפרה על אי־הנעימות שהייתה קשורה בעבודה זאת: “באחת השבתות ניגש אלי חבר, ובידיו מקל עבה וכסיות של סמרטוטים ואומר אלי: – בואי, אנחנו היום תורנים בבית־הכיסא. הלכתי אתו. הוצאנו את הדליים לבור־הזבל, רחצנו וניקינו. אחר כך התרחצתי היטב והחלפתי הכול. לא יכולתי להיכנס לאוהל, עמדתי כשעה בחוץ מתוך בחילה פיסית”.³²⁴ האם אותו חבר אלמוני היה אברהם שלונסקי? מכל מקום “אסל וזוג דליים”, מופיעים כסמל בשיריו ומנציחים את עבודתו בגדוד: “יָדַעְתִּי: גַּם אֶסְלִי נָשָׁאתִי לֹא לַתֹּהוּ. / יָדַעְתִּי: גַּם דְּלָיַי מָלְאוּ וְלֹא בִּכְדִי”, כתב שלונסקי בשירו “אהלנו” שנוצר בתקופת “גדוד העבודה”. לימים ביקש להצניע את עבודתו בסאניטציה ותיאר את עצמו כ“חצי פועל וחצי מורה”.³²⁵

בה' אדר תרפ“ב (5.3.1922) מלאו לשלונסקי 22 שנה. תאריך הולדתו היה משמעותי מאד בשבילו מאז ומעולם. שירים אחדים מילדותו ונערותו נכתבו בחודש לידתו ובשוליהם צוין החודש: אדר. גם מכתבים אחדים נכתבו, ולא במקרה, בדיוק ביום הולדתו, ה' אדר, או בסמוך לו. לכאורה זלזל ב”מאורע החשוב" ולגלג עליו: בד' אדר תרפ"ב, ערב יום הולדתו, כתב לידידו המשורר יצחק למדן: “מחר אני בן עשרים ושתיים – א גדולה אויף מיין באבען [שמחת זקנתי]. הידד! דערלויב איבער א יאהר און שלאג זיך קאפ אין וואנט [חלפה שנה, והטח ראשך בקיר]”.³²⁶ הזלזול לכאורה נועד לכסות על המשמעות הרבה שייחס ליום הולדתו. היה זה בשבילו תאריך הרה גורל ויום של חשבון נפש. למחרת, ביום הולדתו, שלח מכתב את הסופר אשר ברש, ובו חומר בשביל כתב־העת ‘הדים’ שהחוברת הראשונה שלו עמדה לצאת לאור. הוא קיווה, כי התאריך שבו הוא שולח את שיריו ל’הדים' יביא לו מזל, וסוף סוף יידפס משהו משלו בארץ.³²⁷ משאלתו זו התגשמה ובחוברת השנייה של ‘הדים’ אכן נדפסו שיריו (ב' בסיון תר"ב, 29.5.1922).

“תה ואורז יש בסין” ־ פזמוני “גדוד העבודה”    🔗

שלונסקי התבלט בין אנשי “גדוד העבודה” בהווייתו הסוערת. “עלם רך וקופץ כגדי”, תיאר אותו לימים המבקר שלמה צמח, איש העלייה השנייה.³²⁸ עם זאת, לא נבחר אברהם לשום ועדה ולא היה בין אנשי המפתח בעין חרוד, הן בגלל שהייתו הקצרה, שלא איפשרה לו לטפס בסולם התפקידים, והן משום שתרם “רק” לחיי הרוח, ואילו לפי סולם ההערכה של העלייה השלישית – ניתנה עדיפות להצטיינות בעבודת כפיים ולא בעבודת הרוח.

שלונסקי תרם להווי הגדוד בסיפוריו המרתקים על ימי המהפכה והפרעות ברוסיה, שהיו עדיין טריים בזכרונו. סיפוריו אלה, שמעולם לא הועלו על הכתב, ריתקו את חברי הגדוד, והם היו יושבים סביבו ומקשיבים להם עד לשעות הקטנות של הלילה.³²⁹ תרומה נוספת להווי הגדוד היו הפזמונים שכתב. שירים “רציניים” כתב שלונסקי בסתר, משום שאנשי הגדוד (ובעיקר “חברה טראסק” שביניהם) נהגו ללגלג על כל מה שנדף ממנו ריח של “אינטליגנטיות”, “ספרות” או “תרבות”. אך שלונסקי יכול היה לקבל הֶכְשֵׁר לפזמונים מושרים או לחרוזים הומוריסטיים־סאטיריים שחיבר לרגל חגיגות שנערכו בגדוד. פזמון ארוך ששרד מאותה תקופה, בשם “פנורמה מעין חרוד בשנת היווסדה”, מתעד את קבוצת החלוצים והחלוצות, מקימי עין חרוד. הפזמון בנוי על־פי מודל ה“צ’אסְטוּשְׁקָה”, או בתרגומו השנון של שלונסקי: “פִּזְמוֹר”, שהוא פזמון רוסי עממי, הומוריסטי, הבנוי בתים בני ארבע שורות, בעלי אופי פתגמי־מכתמי.³³⁰ ב“צ’אסטושקה” שחיבר שלונסקי מוקדש כל אחד מבתי הפזמון לחבר מחברי הגדוד. לחרוזים חוברה מנגינה, והפזמון החוזר “לַמְצָדְרִיצָם צָא־צָא”, הוא בנוסח שירי העם האוקראיניים. בין אנשי הגדוד הנזכרים בחרוזיו הסאטיריים של שלונסקי: שלמה לבקוביץ (לביא) – הוגה הרעיון של “הקבוצה הגדולה”, צבי נדב (הלפרין) – מראשי ארגון ‘השומר’ וסגנו של יצחק שדה, משה שפירא – גזבר הגדוד, משה שויגר – עורך השבועון ‘קונטרס’ וילקוטי “אחדות העבודה”, אחיו, יצחק שויגר (דמיאל) – מורה לעברית בגדוד ועורך בטאונו ‘מחיינו’, ישראל וגמן – לימים גיסו של שלונסקי, חיים קמנצקי – שכתב בעיתון הגדוד ‘מחיינו’, יוסף דורן – רופא השיניים בעין חרוד ותל יוסף, רחל – לימים אשתו של הפסל אהרן פריבר, סטפה רייס, האחיות שרה (לימים ציירת) ושולמית ווסקובויניק ואחרים. הפזמון תיאר בחרוזים פסיפס מְגֻוָּן של אנשי הגדוד: האידיאולוג, חבורת אנשי הטראסק, הגזבר, איש הוועד הפועל, האינטליגנט, הנערה היפה, האריסטוקרטית ועוד. כמו בפזמונים שחיבר ברוסיה גם עתה לא היסס שלונסקי לכתוב בצורה לגלגנית ולעתים אף לפגוע באנשים בעטו המושחז, ובכך הכעיס אחדים ממנהיגי הגדוד. אולם רוב חברי הגדוד נהנו מהחרוזים השנונים ודקלמו אותם בעל־פה. “פנורמה מעין חרוד” הוא, ככל הנראה, הפזמון הראשון שכתב שלונסקי בארץ. באותה תקופה עדיין כתב שלונסקי את שיריו בהברה אשכנזית, אולם בפזמון זה, כמו בתרגום, כבר החל לנסות את כוחו בכתיבה בהברה הספרדית, ורובו כתוב בהברה זו. הפזמון מגלה גם את הווירטואוזיות של שלונסקי: הפזמון כתוב עברית, אך לשם הגברת ההומור, ואולי אף למען חברי הגדוד שעדיין לא דיברו עברית היטב, חרז שלונסקי שורות עבריות עם שורות ביידיש וברוסית. כמו כן היה עליו לחרוז כל שורה שלישית של הבתים המרובעים עם הפזמון החוזר “למצדריצם־צא־צא”. וכך כתב, למשל, על חברו להוראה יצחק שויגר:

שְׁוַיגֶר יִצְחָק – רַךְ כְּסָמֶט [כקטיפה]

אַ מְלַמֵּד בְּלַייבְּט אַ מְלַמֵּד [מלמד נשאר מלמד]

אֵין תַּחְבּוּלָה וְאֵין עֵצָה.

לַמְצָדְרִיצָם צָא־צָא.

בגדוד כתב שלונסקי עוד שני פזמונים, שנדפסו רק כעבור כארבע שנים: את הפזמון “אוהל שח”, שנדפס תחת הכותרת “באוהל”³³¹ ואת הפזמון “תה ואורז יש בסין” שנדפס תחת הכותרת “לא אכפת”.³³² “אהל שח” ביטא את רצונו של שלונסקי לעצב פזמון ארצישראלי, שמסתמך על מסורת הפזמונים היהודיים, אך יוצק במסורת זו תוכן חדש. הוא שמע את חברי הגדוד שרים ביידיש שיר נוגה, שבאמצעותו ביטאו את געגועיהם וכמיהתם לעולם הישן שהשאירו מאחריהם, והחליט “לעברת” אותו. לשם כך נטל את מנגינתו של השיר היידישאי מאת המשורר פרץ הירשביין (שעובדה בשנת 1929, על־ידי ורדינה שלונסקי), והעתיק את רוח העצבות השורה עליו מההווי של העיירה היהודית ומכאוביה לחלוץ היושב באוהל בבדידות, בדלות ובקור. הפזמון “אהל שח”, שנכתב בהברה ספרדית ועסק בהווי החלוצי, יצר מודל חדש של פזמון ארצישראלי. אולם לפזמון היה גם צד עמוק יותר, שהתאים גם לפואטיקה השלונסקאית ההולכת ומתגבשת. “אֵי־שָׁם אֵם לִי, אַלְלַי לָהּ, / יֵשׁ לָהּ בֵּן וְהוּא יָתוֹם”, כתב שלונסקי, אך לא היה כאן משום רמז לציפורה אמו האהובה, שהייתה אותה שעה בתל־אביב. שלונסקי ביטא בפזמון הוויה קולקטיבית של יתמות קיבוצית, יתמות של דור החלוצים שהניח את הוריו ועלה ארצה או שהתרחק מדרכם של הוריו, עזב את הדת ודבק בהוויה החלוצית. הסתיו, הצער והבדידות – לא היו רק חלק מעולמו של החלוץ אלא גם חלק מעולמו של האמן המודרני. “נרות הזהב” שהאירו את עולמו בילדות וסימלו את עולם המסורת כבו, והחלוץ־האמן שהתבגר שוב לא יכול היה ליהנות מאורם:

כָּכָה יֵבְךְ רַק סְתָו־מוֹלֶדֶת,

כָּכָה יֵבְךְ רַק בֵּן־בְּלִי־אָב,

עֵת בָּרֹם בְּיַד רוֹעֶדֶת

יְכֻבּוּ נֵרוֹת זָהָב.

טִיף־טִיף־טוֹף – וְכָךְ בְּלִי סוֹף

דְּלֹף, הַדֶּלֶף, דְּלֹף וּדְלֹף!

לֹא אַדְלִיק לִי נֵר הַלַּיְלָה.

לֹא אֶכְתֹּב מִכְתָּב הַיּוֹם.

אֵי־שָׁם אֵם לִי, אַלְלַי לָהּ,

יֵשׁ לָהּ בֵּן וְהוּא יָתוֹם.

ההצלחה של הפזמון הייתה גדולה. הוא התפשט בין החלוצים, תפס את ליבותיהם וירש את מקומו של הפזמון הגלותי. כששרו אותו חשו שהוא מבטא את הכאב הטמון עמוק בליבם והוא כתפילה חרישית.³³³ מאוחר יותר התפשט הפזמון לא רק בקרב “גדוד העבודה” אלא בארץ־ישראל החלוצית כולה.

בפזמון השני שכתב בתקופת הגדוד, “לא אכפת” (שהתפרסם יותר במילות הפתיחה שלו “תה ואורז יש בסין”), עיצב שלונסקי קטעי סצנות מהווי החלוצים: תיאורים של מחלת הקדחת לסוגיה, חלוצים החוצבים סלעים וסוללים כבישים, פגישות רומנטיות בין הבחורים לבחורות על הגורן ובעיקר ביקש להעביר את התחושה שהרעב, העייפות והמחלות לא הצליחו לדכא את רוח הנעורים הנלהבת של החלוצים והם מבטלים בהבל פה את קשיי חייהם ושרים “מה אכפת, לא אכפת”. גם פזמון זה נוצר לאור השקפתו של שלונסקי שיש לצקת תוכן חדש בקנקן ישן, ונכתב בהשראת שיר עם יידי־חב"די “פון כיסלאוויטש ביז ליובאוויטש” (“מכיסלביץ' ועד לובביץ'”), שפזמונו החוזר הוא:

פון כיסלאוויטש ביז ליובאוויטש – [מכיסלביץ' עד לובביץ’­]

אוי, וואס הער איך אייך? [אוי מה לי ולכם?]

פון ליובאוויטש ביז כיסלאוויטש [מלובביץ' עד כיסלביץ' –]

אוי, וואס דארף איך אייך? [אוי, מה אני זקוק לכם?]³³⁴

כמו כן בולטת השפעתו של הפזמון ההומוריסטי “מקוסטינה אל ראש פינה” שחיבר יהודה קדיש סילמן, בשנת 1914, כשמונה שנים לפני פזמונו של שלונסקי, ושורותיו החוזרות הן:

מִקּוּסְטִינָה אֶל רֹאשׁ פִּנָּה, וּמָה אִכְפַּת לִי?

מֵרֹאשׁ פִּנָּה אֶל קוּסְטִינָה, וּמַה נִּצְרָךְ לִי?…

משני הפזמונים, זה החב"די וזה של סילמן, רקח שלונסקי פזמון חדש, ארצישראלי, מהווי “גדוד העבודה”:

תֵּה וְאֹרֶז יֵשׁ בְּסִין

אֶרֶץ הַנִּדַּחַת.

וּבְאַרְצֵנוּ יֵשׁ חַמְסִין

כָּל מִינֵי קַדַּחַת.

לֹא אִכְפַּת! לֹא אִכְפַּת!

בַּכְּפָרִים אָלִינָה!

יֵשׁ לִי פַּת, אֵין לִי פַּת –

לְמִי נָפְקָא מִנַּהּ?

לִכְאֵב בֶּטֶן – שֶׁמֶן קִיק,

לְקַדַּחַת – חִינָה.

בְּלִבִּי כְּאֵב עַתִּיק –

מַה תְּרוּפָה אָכִינָה.

לֹא אִכְפַּת…

[…]

בַּמִּטְבָּח רוֹתֵחַ דּוּד,

וּבְלִבִּי – דּוּדַיִם.

יֵשׁ בָּחוּר נָאֶה בַּגְּדוּד

עִם יְפֵה עֵינַיִם.

לֹא אִכְפַּת…

[…]

יֵשׁ לִי עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת,

לְכָל אַחַת – צִפֹּרֶן.

כָּל הַבַּחוּרוֹת נָאוֹת

לַיְלָה עַל הַגֹּרֶן.

לֹא אִכְפַּת…

(מתוך: “לא אכפת”)

אנשי “גדוד העבודה” הזדהו עם “לא אכפת”, והוא הושר בשני לחנים: האחד אוקראיני עממי והשני לחן של הצ’אסטושקה הרוסית העממית המפורסמת “יאבלוצ’קו” (תפוחון), שהושרה בזמן המהפכה. פזמוניו של שלונסקי היו בין המפורסמים ביותר בתקופת העלייה השלישית ונדפסו בשירונים רבים החל בשנת 1925. נראה שפזמונים אלה, בצד שירי “גלבוע” ו“יזרעאל”, הקנו לו את התדמית של משורר העלייה השלישית. ציטטות מפזמוני “גדוד העבודה” שימשו לאורך השנים כמעט את כל מי שכתב על העלייה השלישית במחקר, בספרי זכרונות ובספרות יפה. “יֵשׁ לִי פַּת, אֵין לִי פַּת – מַאי נָפְקָא מִנַּהּ?” ציטט יהודה ארז, איש העלייה השלישית ומחוקריה החשובים, “כך שרו בימים ההם בכוונה רבה”.³³⁵

הווייתו הדומיננטית של שלונסקי, הדינמיות שלו, שמחת החיים שהפגין, הליכותיו הבוהמייניות והחרוזים שחיבר משכו את לב חברי הגדוד, אך גם הקימו לו מתנגדים. שלמה לבקוביץ (לביא), האידיאולוג של הגדוד, לא שבע רצון מהתנהגותו ה“בלתי הולמת” של “המורה לעברית”. ליצנותו, וכל אורח חייו של שלונסקי לא הלמו, לדעתו, חלוץ אידיאליסט, חבר “גדוד העבודה”, והוא שטח את טענותיו לפני צבי נדב וביקש ממנו, בתור חבר ועד הגדוד, לרסנו. אלא שנדב, שחיבב את הבחור הצעיר והמוכשר, הדף את רוב הטענות בנימוק העקרוני ש“כל חבר בגדוד רשאי להתיידד ולבלות את זמנו כטוב בעיניו, ובלבד שימלא את תפקידו במסירות ולא יפריע לזולת”, ומכיוון שמצא ששלונסקי אכן מסור לתפקידו כמורה בגדוד ענה ללבקוביץ, כי “לגבי הוועד זה מספיק, ובחייו הפרטיים [של שלונסקי] אין אנו מתערבים.”³³⁶

“שיבולי זהב לדגן שערך”: לוסיה ואברהם    🔗

אחיותיו של שלונסקי, פניה ואידה, תרמו אף הן להווי הגדוד. כשרונותיהן, הליכותיהן הבוהמיות ויפי תארן קסמו לחברים, ועד מהרה הקנו להן פופולריות רבה. פניה ריתקה אותם בנגינתה הווירטואוזית בפסנתר והרקידה אותם “עד כלות הנשמה”.³³⁷ “כוהנות בכחוס”, כינו אותן החברים. בלילות החורף, סביב פנס מהבהב ולאור המדורה, עמדו אברהם, לוסיה, ואחיותיו אידה ופניה, דקלמו, שרו וניגנו בליווי צלילי גיטרה, והפליאו את חבריהם בהתלהבותם ובהשתלהבותם. לוסיה חשה ברגעים אלה, כי עתה היא ממלאת את ייעודה האמיתי: שירה ומשחק והשתתפה בריקודי ההורה הסוערת ו“בכל הרפתקאות הנעורים”.³³⁸ היה לה מראה של גויה, ואחדים מהחברים ריננו שהיא “שיקסע”. שלונסקי מילא את פיו מים, ובדרך כלל רק חייך, ולא הגיב על דברי הרכילות האלה. הרי ידע היטב שהיא מבית יהודי, אך המסתורין שנבנה סביב מוצאה מצא חן בעיניו. בזכרונם של האנשים שהכירוה נתקבעה כאישה צעירה, בעלת מראה “רוסי”, שעיניה כחולות ושׂערה זהוב. שלונסקי, כדרכו, הצניע כל פרט הקשור לאהבתם. ככל הנראה חיו אברהם ולוסיה כ“זוג” ללא חופה וקידושין, כפי שהיה מקובל אז בגדוד. ורדינה שלונסקי סיפרה כי אברהם ולוסיה נישאו בארץ, אולם היא לא ציינה את השנה.³³⁹ בראש השירים שהקדיש ללוסיה ונדפסו ב’הדים' באותה תקופה כתב: לל. ל. כלומר: ללוסיה לייקין,³⁴⁰ וייתכן שההקדשה מרמזת לכך שעדיין לא נישאו. שלונסקי כמעט ולא הזכיר אותה במכתביו ורק מסר לידידיו ד"ש ממנה.

כיצד קיבלה לוסיה, שהייתה מרוחקת מכל אידיאולוגיה ציונית וזרה כל כך להוויה הארצישראלית, את החיים בגדוד? כמו גיסותיה, הייתה לוסיה באותן שנים חברותית ומלאת שמחת חיים, והצטרפה לאווירה המיוחדת של הגדוד ולריקודי ההורה הסוערת אך על קשיי קליטתה בתקופת הגדוד ידוע מעט מאד. בשולי מכתב שכתב שלונסקי לסופר אביגדור המאירי³⁴¹ הוסיף מילים אחדות לאשתו, ברוסית, וציין כי “לוסיה עובדת בשדה”. אחת מחברות “גדוד העבודה” זכרה כי שלחו את לוסיה לעבוד בגן הירק, אולם היא נבהלה מהעבודה הקשה הכרוכה בלכלוך רב וסירבה באומרה ברוסית: “נְיֵה חָצ’וּ” [איני רוצה]. ניסו לשלוח אותה לעבודות אחרות, אך גם שם לא מצאה את מקומה ועברה ממקום עבודה אחד למשנהו.³⁴² רמז לקשייה של לוסיה בגדוד ניתן למצוא בשיר הרביעי שבמחזור השירים הגנוז “קץ אדר”. שלונסקי שם בפי הדמות הנשית מילים שהן וריאציה על דבריה של השולמית מ“שיר השירים”: “אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש […] שמוני נוטרה את הכרמים”, אומרת השולמית, ואילו גיבורת שירו של שלונסקי עונה לשאלה מדוע היא בוכה: “עֹדֵרָה שָׂמֻנִי עִם אַחַי הַשְּׁזוּפִים / כְּרֶגֶב אֲדָמָה, אוֹ כְּאָהֳלֵי בֶּדְוִים”.³⁴³ עורה העדין והלבן של לוסיה השחים מהשמש הקופחת בעמק יזרעאל והיא הייתה לחלוצה, אך לא נטשה את חלומה להיות שחקנית. שלונסקי הנציח קווים מדמותה בתקופת “גדוד העבודה” בשניים משיריו, שנכתבו שנים אחדות לאחר שעזב את הגדוד: “ויקטוריה” (1933) ו“את היום תורנית” (1937). ב“ויקטוריה” עירב שלונסקי בין דמותה של ויקטוריה, הגיבורה הרומנטית והטראגית מהרומן ‘ויקטוריה’ מאת הסופר הנורבגי קנוט המסון, לבין החלוצה הארצישראלית. השיר הוקדש ללוסיה ומתאר את בת דמותה, כשהיא עוסקת בעבודות המטבח. ויקטוריה הרומנטית ש“הגיעה” לאוהלי החלוצים קולפת תפוחי אדמה ומכינה מרק, אך חוששת שבגלל חוסר נסיונה היא עלולה לחרוך אותו, ופועלי “הגדוד” הרעבים יסדרו את הצלחות בשורה כ“רכבת” ויחזירו אותן למטבח…

ב“את היום תורנית” מתוארת בת־דמותה של לוסיה כתורנית במטבח הגדוד, המכינה את “החמין התפל”. שלונסקי רשם ללוסיה הקדשה על דפי ההגהה של השיר. גם בשיר זה הנציח את דמותה כחלוצה צעירה, בעלת ידיים עדינות, שנקלעה לאחר עלייתה ארצה לעבודה קשה וכפוית טובה במטבח החלוצים.

אולם, כמו בתקופת קרים, גברה אהבתם של שלונסקי ולוסיה על כל הקשיים. תקופת הגדוד הייתה מעין “תור הזהב השני” באהבתו של הזוג הצעיר. “שיבולי זהב לדגן שערך” כתב שלונסקי בשיר “עת אסיף לי”.³⁴⁴ אלומת ראשה המזהיבה של האהובה מנוגדת לשׂערו השחור, המתואר כדשא משחיר. שערה מעלה ריחות ניחוח,³⁴⁵ ו“העגילים הגולשים על רקתה – זהב”, תיאר בשיר שהקדיש ללוסיה.³⁴⁶ הזהב בשירים אינו רק צבע השיער, אלא גם צבע האהבה: “כִּי מָלְאוּ כָל הַכַּדִּים זָהָב – / זְהַב הָאַהֲבָה”.³⁴⁷ בעין חרוד כתב שלונסקי עוד שלושה מחזורי שירים שכללו שירי אהבה: “אוהלנו”, “הרועה בשושנים” ו“קץ אדר”, אולם הוא גנז את מרביתם. בשירים מתואר הרועה המתגעגע לאהובתו ומחלל בחלילו, אך האהובה ש“הזהיבה הרחק־הרחק” לא שמעה את חלילו, כי רוח שחרית חילל באוזניה. זהב שערה של לוסיה אהובתו עוטף זהב את השיר כולו: לאהובה נעלי־זהב, הערב שולח ברכת־זהב, בשיר מופיעים גם ציפורת־זהב, כלנית־זהב ושקיעת־זהב.

מחזור השירים “קץ אדר” כולל 21 שירים, שרק שמונה מהם עובדו מחדש ופורסמו כעבור למעלה משלושים שנה, בשנת 1954.³⁴⁸ השירים הראשונים שבמחזור יוצרים רושם של אידיליית רועים, שבה “מככבים” שניים: האוהב (המקושר לשלונסקי גם באמצעות הכותרת “קץ אדר”, שרומזת לחודש הולדתו) ולצידו אהובתו הרועה, המופיעה גם כשולמית מ“שיר השירים”. התפאורה משלבת נוף מקראי קדום עם נוף ההווה של הגלבוע. הגיבורה יורדת אל העין לשאוב מים בכדה כרבקה בשעתה, והגיבור שואף את ריחה ואת ריח בגדיה. אך זהו גם הנוף שסבב את שלונסקי: מעיין הגלבוע והרי הגלבוע, עטורי פרחי הרים וכלניות ססגוניות, שבתוכו חיים גם בדואים:

הַשֶּׁמֶשׁ פָּרַשׂ מַעֲדַנּוֹת אֶל מֵעֵבֶר הַר הָעַיִן,

כְּשֵׁיךְ כְּפָרֵנוּ אֲשֶׁר הִזְקִין.

וְהַלַּיִל – בֶּדְוִי צָעִיר; שָׁזוּף –

יָצָא אֶת אָהֳלוֹ.

מֵעוֹדָם לֹא הִשִּׁילוּ הַשָּׁמַיִם כָּכָה כּוֹכְבֵיהֶם,

כִּבְלַיִל זֶה. –

בַּת־בֶּדְוִים פֹּה הִתְפָּרְקָה אּת כָּל עֶדְיָהּ:

הֵן זָקֵן־זָקֵן כֹּה הַשֵּׁיךְ

וְהַבֶּדְוִי – צָעִיר, שָׁזוּף.

(מתוך: “קץ אדר” שיר מס' 6)

וכן:

מִי יִתֵּן לִי חֲלִילִים,

כַּחֲלִילִים אֲשֶׁר לְאַבּוּ־סַלִים הָרוֹעֶה –

וְחִלַּלְתִּי לָךְ אֶת לִבִּי.

(מתוך “קץ אדר”, שיר מס' 17)

שירי אהבה גלויים מאלה לא כתב שלונסקי אפילו בתקופת ראשית אהבתם ברוסיה ולעולם גם לא יכתוב, אך גם בהם ניכרים המאפיינים ה“שלונסקאיים”: תיאטרליות, שנינות והתחכמות לשונית שבאים במקום עיצוב ישיר של חוויית האהבה הרומנטית.

עִצְמִי נָא אֶת עֵינַי – וּשְׁקִינִי.

וְחָלַמְתִּי:

עֶרֶב זָהָב אֲשֶׁר נָשַׁק אֶת הַלַּיִל

עִצְמִי נָא אֶת עֵינַי – וּשְׁקִינִי,

אַתְּ –

עֶרֶב הַזָּהָב אֲשֶׁר לְלֵילִי!

עִצְמִי נָא אֶת עֵינַי – וְנַהֲלִינִי.

וְחָלַמְתִּי:

רוּחַ אָבִיב אֲשֶׁר יִשָּׂא טְרַף־שַׁלֶּכֶת.

(מתוך: “קץ אדר”, מתוך שיר מס' 11)

אידיליית הרועים נקטעת בתיאורים אלימים של הערב המובל לגרדום, וזוג הנאהבים העולה “בִּנְתִיב הַדָּמִים אֲשֶׁר לַכַּלָנִיּוֹת / אֶל הַר הַגַּרְדּוֹם”. השולמית הופכת לשלומית, אותה שלומית הרוקדת את מחול שבעת הצעיפים שהופיעה גם בשירים המוקדמים שנכתבו לפני עלייתו ארצה. כאז כן גם עתה מוגשת לשלומית “על טס מגואל דם” גולגולת יוחנן, ולתיאורים הפסטורליים של “כפר העין” חודרים השקיעה, הלילה והמוות.

לוסיה לא יכלה לקרוא את שיריו של אברהם. ידיעת העברית שלה לא הספיקה לכך, אולם דבר זה לא הפריע למשורר הצעיר לבטא את אהבתו לחברתו זהובת השער בהקדישו לה אחדים משיריו הקשורים לתקופת הגדוד. כשפרסם את ספרו ‘בגלגל’ (1927) הקדיש ללוסיה את חלק הספר הנקרא “יזרעאל”, שבו נכללו השירים מתקופת עין חרוד: “הנה”, “בעקבי הצאן”, “אדמה”, “פרות”, “יזרעאל”, “אסיף”, “שבת” ו“עד הלום”, ואת מחזורי השירים “עמל”, “תנובה”, ו“אהלנו”.

החברים הוותיקים    🔗

חבריו הקרובים של שלונסקי, סיומה ובנצ’יק,³⁴⁹ שלמה יסינובסקי, שימק וולף, משה הייסינסקי וליוֹבה שפוטינובסקי (אלמי) התפזרו ברחבי הארץ, ושלונסקי ניסה לשמור על קשר איתם ממקום שבתו בעין חרוד. רק עם החברים “האמיתיים”, שהכיר עוד לפני עלייתו ארצה הרגיש בנוח, רק לפניהם מוכן היה לפתוח מעט את סגור ליבו. אך שמירת הקשר באמצעות מכתבים הייתה מסורבלת, ולא הייתה להם אפשרות לנסוע לביקורים זה אצל זה. גם כשנפגשו – היו אלה פגישות רוויות מתיחות, לא כאותן פגישות של ימי הנעורים. שלונסקי תיעד ברשימתו “רֵעַ”, שנמצאה בעזבונו,³⁵⁰ שתי פגישות עם חברו ליובה שפוטינובסקי (אלמי). ליובה אלמי הצטרף לגדוד המצרי – ארגון צבאי למחצה שהוקם כדי לשרת את מחנה הבריטים בסאראפנד,³⁵¹ ולאחר חודשים אחדים עזב והצטרף ל“חבורת העמק” – מעין קיבוץ עירוני שחי חיי קומונה, ובין מייסדיו היה דן פינס. אנשי החבורה נשלחו לבצע עבודות בנייה שונות ברחבי הארץ. “הוא בא אלי לימים מספר. התפרקד על המטה הסתורה וזמזם. […] אני הרגשתי בחדר הוטַל מָה משונה”, כתב שלונסקי, “וכשבאתי אני אליו, לאחר זמן, הוא נעשה גם נרגז. – יותר מזה אי אפשר. כך אי אפשר יותר”. רשימה אימפרסיוניסטית זו, המתארת את הלך הרוח בשתי הפגישות עם ליובה שפוטינובסקי, מבטאת מתח כבוש. השתיקות בין הרעים מכסות על מרירות, ואולי גם על חילוקי דעות. הצבע הצהוב שבו רוויה הרשימה מסמל רעים “הצוֹהֲבִים” זה לזה ו“העננים השחורים שהכתימו פה ושם את השמים”, מסמלים את קלקול הידידות. אולם הריב לא היה אלא ריב לשעה ועובדה היא כי הרשימה עצמה מוקדשת ל“רע ל. שפוטינובסקי”, שהשתייך לאנשים הספורים שהיו קרובים לליבו של שלונסקי ושיישארו קרובים אליו במשך כל שנות חייו.שימק וולף, ידידו מימי ורשה, ששלונסקי שימש לו מורה דרך לכתיבה בעברית, נשאר בתל־אביב, וניסה לשמור על קשר מכתבים עם שלונסקי. “אני אוהב את שיריך. גם אם הם רחוקים לי לפעמים”, כתב לו בעברית המגומגמת שלו. תבנית זו תלווה את שלונסקי גם בהמשך דרכו. אחדים מחבריו הוותיקים אהבו את שלונסקי האדם ובזכות ידידותם “אהבו” גם את שירתו, אך לא הבינו אותה.

אחד במאי תרפ“ב: תחרות כדורגל ותרגום ה”אינטרנציונל"    🔗

באחד במאי תרפ“ב (1922) לבשו אנשי “גדוד העבודה” רוח של התלהבות. אווירה של התרגשות חגיגית הייתה באוויר. לראשונה עמדו לחגוג בהדר וברוב עם את חג הפועלים שנועד להגשים את הרעיון של “הקמת חברת־עובדים במולדת” ולהיאבק לשם כך “שכם אחד עם כל פועלי העולם והעמים”.³⁵² לחגיגה הגיעו אורחים רבים מקרוב ומרחוק והצעירים לבית שלונסקי היו בין אלה שעיצבו את פני החג. אידה שלונסקי לימדה את הנאספים שירים אחדים משירי האחד במאי, שרה כשהיא יחפה ומספר חברות ליוו את שירתה.³⁵³ תרומתו החשובה של שלונסקי לחגיגת האחד במאי הייתה תרגום לעברית של הימנון הפועלים “האינטרנציונל”, פרי עטו של הסוציאליסט הצרפתי איז’ן פואטייה. שלונסקי תרגם את ה”אינטרנציונל" מהנוסח הרוסי, השונה מן המקור הצרפתי שנכתב ב־1871. מיום זה ואילך התפרסם “האינטרנציונל” בתרגומו של שלונסקי ברבים והושר בכל חגיגות האחד במאי ובחגיגות אחרות של מפלגות הפועלים ותנועות הנוער ברחבי הארץ.

אולם התרומה שבה התגאה שלונסקי יותר מכול לא הייתה תרגום “האינטרנציונל”, אלא תחרות הכדורגל שארגן בין עין חרוד לתל יוסף. הוא עמל רבות לשכנע את גזבר הגדוד לתת לו פרוטות אחדות לקניית כדור, ואסף את השחקנים מאוהליהם בהחדירו בהם את הכרת “ערכו החינוכי של המעשה”. במשך יום שלם עבדה קבוצת בחורים בסיקול האבנים מהמגרש, כדי להכשירו למשחק, ובסופו ניצחה קבוצת עין חרוד את תל יוסף בתוצאה 3:0, כששלונסקי עצמו שיחק כחלוץ מרכזי. האופן שבו נחוג האחד במאי וההוצאות הכספיות שהוציאו חברי הגדוד לא מצאו חן בעיני חברי ועדת התרבות המרכזית בתל־אביב, והם שלחו מכתב נרגז לעין חרוד, בו ביקשו לדעת “כיצד זה עורכים אתם מיני פוטבולים ביום שמן הדין שיוקדש לנטיעות וקידום דעתו של הפועל העברי”.³⁵⁴

משחק הכדורגל ב“גדוד העבודה” מצטרף לשני משחקי כדורגל קודמים של שלונסקי: האחד בשנות לימודיו בגימנסיה “הרצליה” והשני בגימנסיה ביקטרינוסלב. שלושת משחקי הכדורגל האלה היוו חלק מהמיתוס הביוגרפי שיצר. “משחק הכדורגל” היה בשביל שלונסקי מעין תעודת הכשר, עדות לכך שגם הוא, המשורר, היה נער שובב (ואחר כך בחור צעיר נמרץ) ככל הנערים או הבחורים הארצישראלים, ולא איש רוח “גלותי” שעיקר חייו הם העט והספר. זו הייתה “שירת הברבור שלי כפוטבוליסט”, הודה שלונסקי.³⁵⁵ מכאן ואילך תפס איש הרוח שלונסקי את הבמה כולה, ולא נותר עוד מקום ל“שלונסקי הכדורגלן”.

חברה טראסק    🔗

הווייתו של שלונסקי ב“גדוד העבודה” הייתה חצויה. הוא לא זנח את חלומו להיות משורר עברי בישראל, אך עם זאת ביקש לקחת חלק פעיל בחיי הגדוד ולהשתלב בחבורה המיוחדת של אנשי “חברה טראסק”, שרובם היו מה“קרימצ’קאים”, יוצאי קרים. “חברה טראסק” ביקשו להתגבר על מציאות החיים הקשה בתקופת העלייה השלישית ועל געגועיהם להורים שנותרו “שם” באמצעות הומור ושמחת חיים. סיסמתם “מוכרחים להיות שמח” ומעשי התעלולים שלהם היו ה“נוגדנים” שפיתחו נגד המצב. במקום להתאונן על הקשיים בחרו לצחוק, לשיר ולרקוד. שלונסקי אהב את האנרכיזם של “חברה טראסק” וביקש להצטרף אל “המתבערים מדעת”, כפי שכינה אותם. כך, חשב, יוכל “לנער את עודף הכוח האינטלקטואלי” שבו.³⁵⁶ ממרחק השנים טען, כי רצה אז “להיות אחר, להיות פשוט, להיות בריא, להיות גס, חזק, עמל”.³⁵⁷ בין החברה טראסק לבין חברי “הפועל הצעיר” שבגדוד היו ויכוחים והתנגשויות. החברה טראסק לגלגו על “עודף הרצינות” של חברי “הפועל הצעיר”, על נימוסיהם הטובים: “יושבים ואוכלים בדרך־ארץ כף ומזלג ביד”,³⁵⁸ ובעיקר על הוויכוחים הממושכים והנאומים ללא קץ. כדי לשים קץ לנאומים ארוכים ומייגעים צלצלו בפעמון הגדוד להודיע שכביכול פרצה שריפה, ופעם אחרת הודיעו שבדווים פשטו בשדות…³⁵⁹ אנשי “הפועל הצעיר” מצידם לא תמיד אהבו את ליצנותם ויחסם הקל של “חברה טראסק” לערכים המקודשים של “גדוד העבודה”. ל“חברה טראסק” חשובים היו חיי רוח סוערים, והם לקחו על עצמם לארגן אירועים ומסיבות בלילות גם על חשבון שנתם ויכולתם לעבוד ביום המחרת. פעם לאחר אירוע תיאטרלי כזה ניגשו “חברה טראסק” לשומר התורן וביקשו ממנו כוס קפה חם, כדי לשמור על ערנותם, כך שיוכלו להמשיך את ההילולה. השומר “הפועל צעירניק” נזף על שהם מכלים את כוחם בהילולות ולמחרת לא יוכלו לקום לעבודה. “חברה טראסק” השיבו לו במענה לשון “טראסקאי” וביקשו ממנו שלא יטריד את “ראשו הפטריוטי” בגללם, וגם אם יאחרו מעט לקום הרי “אין בזה משום אסון לאומי”, שהרי בכך יידחה “הבית הלאומי ההולך ונבנה” רק בשעות אחדות…³⁶⁰

שלונסקי אהב את ההווי המיוחד של אנשי הטראסק, שכן השמחה, ההילולה, השירה והריקודים קרובים היו לליבו והזכירו לו את הווי בית אבא החב"די־הבוהמי. בדומה לחסידים אחרי שלגמו מהיין והיו בגילופין, נהגו גם אנשי הטראסק המבוסמים לצאת בריקוד מלא דבקות והתלהבות.³⁶¹ “די מאמע קאכט ווארעניקעס און איך בין פליישיק” [אמא מבשלת כיסנים ואילו אני “בשרי”], ששרו על פי שיר עם יידי, הייתה ההורה החביבה עליהם. ועוד שרו: “יה חה לי לי עמלי. אל יבנה עין חרוד, אל יבנה יזרעאל, גדוד יבנה עין חרוד, גדוד יבנה יזרעאל”.

שלונסקי הוכר אצל החברה טראסק כמעין רבי והוא ו“חבורת חסידיו” ערכו “הילולות”, שתו ושרו בחברותא. עד מהרה דאג לכך שאוהלו יהיה בעל ייחוד וקרא לו בשם “אהל אברהם” או “אשל אברהם”. כינוי זה מעלה את ההשערה ששם העט החשוב ביותר של שלונסקי, “אשל”, נבחר גם כזיכרון לתקופת “גדוד העבודה”.

בסמוך לעין חרוד שכנה פלוגת הגדוד של תל יוסף, שהוקמה כשלושה חודשים לאחר פלוגת עין חרוד. כאשר שמעו אנשי תל יוסף ששלונסקי הצטרף לחברי הגדוד בעין חרוד, ביקשו גם הם את קרבתו. “עוד באותו ערב נשלחו שני פרשים אבירים ממנהיגי ה’טראסק' שלנו אל החבר שלונסקי”, תיאר זאת בהומור פנחס גוברין, מאנשי “גדוד העבודה” בתל יוסף. בניצוחו של שלונסקי נערכה הילולה “חסידית”, ושלושים חברים הצטופפו באוהלו של “הרבי”. “שלונסקי פתח בבדיחות של רבנים ומיד עבר לשירים רוסיים, כאשר לוסיה אשתו היפהפייה מובילה בסופרן שלה. […] אחות אחת עוזרת על ידה והאחות השנייה מלווה במנדולינה.” אחרי פרק השירה התייצב שלונסקי, שהרשים את חברי תל יוסף בתלתליו השחורים ועיניו הבוערות, עצם את עיניו, ניער את בלוריתו, פשט את זרועותיו והחל לדקלם בפאתוס הולך וגובר את הפואמה “שנים עשר” מאת אלכסנדר בלוק בתרגומו, ואחר כך את שירי יסנין ומאיאקובסקי. בין השירים הרוסיים הגניב גם קטעים משיריו המקוריים ובחן את תגובתם של השומעים. שפתו של שלונסקי השאירה רושם רב על יודעי העברית שבין הנוכחים. הייתה זו עברית שכמוה טרם שמעו, “עברית שחצנית, שלוחת רסן, ביטויים מפוצצים, חרוזים פורחים, של ארחי פרחי, אבל בעברית”.³⁶²

תרומתו השירית של שלונסקי ל“חברה טראסק” הייתה חיבור ההימנון לחבורה. למעשה חיבר שלונסקי שני פזמונים שנקשרו ל“חברה טראסק”, האחד “הימנון הטראסק” והשני “למנצח על הטראסקה מזמור שיר”. הראשון הושר על־פי המנגינה של “מארש הגלאדיאטורים” שחיבר המלחין הצ’כי יוליוס פוציק, והשני במנגינה המבוססת על הפולקלור היהודי הרומני.³⁶³ הדמיון בין שני הפזמונים בולט. שניהם מתאימים לאווירה של הגדוד ובמיוחד לתחושת העולם של “חברה טראסק”, ויש בהם שילוב של פריקות עול, הפקרות ויחפנות, כמיטב המסורת של שירת רוסיה בראשית המאה, יחד עם שירת ה“הללויה” וה“יום טוב” ברוח המסורת היהודית. הפזמון ביטא את כפל הפנים של החלוצים, הקרועים והבלויים מצד אחד והקרואים למשתה שמחה מצד שני.³⁶⁴ מאוחר יותר, בהיותו כבר בתל־אביב, שינה שלונסקי את הכותרת של ההימנון מ“למנצח על הטראסקה מזמור שיר” ל“קרועים אנו”, וכך שינה את ייעודו: מפזמון המכוון לקהל היעד המצומצם של ה“חברה טראסק” לפזמון שמבטא את רוח חלוצי העלייה השלישית בכלל.

“בזכות הרגל הבועטת, שהסתירה את היד הכותבת” עלתה קרנו של שלונסקי בעיני חברי הגדוד, ומשחק הכדורגל, תרגום “האינטרנציונל” וחיבור “הימנון הטראסק” שימשו לו כרטיס כניסה לחבורת הטראסק. אולם למרות שהחברה טראסק קיבלו אותו כאחד משלהם, יחסו של שלונסקי אליהם היה מורכב. מצד אחד העריץ אותם וביקש בכל ליבו להיות חלק מהם, ומצד שני ידע, כי הוא שונה מהם ובמכתבים שכתב מתגלה גם יחס של בוז ל“הִתְגַּסוּתָם” ולהתנשאותם על ה“אינטליגנטים”. כלפי חוץ היה שותף לצחוקם המשוחרר ולהתהוללותם, אך במכתבו לחברו יצחק למדן לא היסס להודות, כי בשעה שהם מתהוללים לידו – הוא מרגיש דווקא צער. “אח! עכשיו יצאו ההדיוטות ומחוללים להם סמוך לאוהלי […] רבש”ע! כמה רחוקים אלה מכל השלכת הגדולה הזו, הלא גם בהִתְכַּרְכֵּם הֶעָלֶה לא השגיחו, בנשור דמעת העולם הראשונה.. ואולם נניחם. […] אידיוט אנוכי עכשיו לא פחות מהם".³⁶⁵

משורר ב“גדוד העבודה”    🔗

החיים הפשוטים ב“גדוד העבודה”, ללא עבודה ספרותית, גרמו לשלונסקי אכזבה. כדי להתאים את עצמו לחיים הקולקטיביים היה עליו להתכחש לאופיו המרדני, השונא מסגרות, ולצורך שלו בחיי רוח עשירים. בשתי רשימות סיפוריות שגנז תיאר את המאבק בין רצונו לחיות חיים תוססים לבין תחושת החדגוניות והשעמום שחש לעתים בגדוד. ברשימה “פיהוק” תיאר כיצד ביום גשם, עת היה כלוא בחדרו בחוסר מעשה, עקב אחרי זמזומו החדגוני של זבוב שהתדפק על זכוכית חדרו. הזבוב סימל את מצבו: כמו הזבוב גם הוא כלוא בין חומות הגדוד. פרצופי החברים שסבבו אותו התערבבו והצטרפו למעין דמות קולקטיבית של שוטר, השומר על חומות הכלא. המורד שבו נעור. הוא חש קול הקורא לו “פתח פיך בשאגה אֲרִיִּית ועַרְעֵר עד היסוד את החומות אשר סגרו בעדך את הדרך” – אולם במקום שאגה יצא מפיו פיהוק.³⁶⁶ המרד נגמר בלא כלום. ברשימה השנייה, “נזיפה”, תיאר את הקושי שלו כאינדיבידואליסט מושבע לחיות בחדר אחד עם חבר: את כל מרירותו וכעסו שפך על שכנו לחדר שהיה נקי מעוון ולא עשה לו מאומה.³⁶⁷

בחודשים הספורים שבהם שהה בעין חרוד פרסם שלונסקי ארבע רשימות בביטאון הגדוד ‘מחיינו’, בהן ניסה להביע את דעתו ולהשפיע על הלך הרוח בגדוד.³⁶⁸ הוא לא חתם עליהן בשמו אלא בראשי תיבות או בשמות העט “פלוני”, “אלמוני”, “מישהו”, כמיטב המסורת של הגדוד לפיה אמור הפרט להצניע את עצמו. רשימות אלה הם הפרסומים הראשונים שלו בארץ. ברשימתו הראשונה, “לעבודתנו התרבותית”, מיום י“ז באדר תרפ”ב (17.3.1922), ביקר שלונסקי קשות את המקום המועט שהוקצה בגדוד ללימוד השפה העברית. הלימודים התקיימו בשעות הערב, לאחר יום עבודה ארוך ומפרך והחלוצים התקשו ללמוד. הוא ראה בלימוד השפה חשיבות עליונה ורצה שכך גם יתייחסו לנושא זה כל חברי הגדוד. הרשימה החשובה מבין הארבע נקראת “מחיינו”, והיא פורסמה בשם העט “מי־שהוא”. זוהי רשימת המפתח, המבטאת בתמציתיות ובבהירות את השקפת עולמו של שלונסקי בשנות העשרים והשלושים. הוא הביע בה את דעתו, שאסור שכתב־עת של הגדוד יהיה “סתמי” והכרחי להקנות לו כיוון ומגמה ברורים שיבטאו את החיים החדשים ב“עין חרוד”. האם יש בכל המאמרים והרשימות שהתפרסמו ב’מחיינו' “שורה אחת לפחות אשר תעיד על אותם חבלי משיח, חבלי יצירה קשים שהפקידם לנו הגורל: גורלנו אנו, גורל עמנו, ואולי גורל כל האנושיות כולה, גורל האדם?” שאל שלונסקי. “היכן, אם לא בכלי מבטאנו זה, עלינו להשמיע ולשמוע את הד נשמתנו המתפלשת בצערה, צער היצירה, ובששונה, ששון הניצחון? והלא מי כמונו, שהציצו ונפגעו, שירקו פעם אחת בפני כל אותו העובש והירוקה, אותו הרקק של חיי העולם, העומד עדיין בכל נוולותו וכיעורו, ובפרט בפני כל הרומש והשורץ פה בארץ חמדת אבות העלובה עד כדי גועל בקוֹפוּתה, במיניאטוריותה”.³⁶⁹ ברשימה זו כבר ניתן למצוא ביטוי לאמונתו בחשיבותם של כתבי־העת וביכולתם לעצב את פני התרבות העברית.

ההשקפה שביטא שלונסקי ברשימה היא השקפה רומנטית על כל פרטיה ודקדוקיה. הוא העדיף לחלום על חיים חלוציים אידיאליסטיים במקום להגשים אותם בגופו ולהתנסות בחיי היום יום הדלים. לדבריו “אסור לעשות את הניסיון האחרון, אסור להגיע עד החוף האחרון, תמיד צריך להשאיר עוד תחנה אחת אשר תשמש תמיד למקור הכוח, האמונה והמרד, בהיטרף הספינה אל החוף תמיד צריך להשאיר דבר־מה מרחוק! אסור להתקרב ולהגיע עד ‘הסוף’ – כי זהו ‘סף הבלימה’, ‘מקור האין’”. אסור לממש את “האגדה הרחוקה” ו“לעשות חולין את היום־טוב הגדול של אידיאלי האדם”. מהרשימה נובע כי אנשי הגדוד, שהגשימו את החלום הלכה למעשה, עברו על איסור זה, ועל כן הפכו חייהם ל“קרחת אחת גדולה”, ו“הכל הסיר מעליו את שכבת הזהב שהופז בה”. הפתרון שלו אף הוא ברוח הרומנטיקה: העיקר לדעתו הם הגעגועים, הדרך ולא המטרה. לעצום עיניים ולהמשיך ולחלום: “ואני כל כך שנאתי את פתרון החידה”, כתב שלונסקי, “כל כך שנאתי את הדרכים שהוסרו מעליהם הקוצים והברקנים.”. ביטאון הגדוד עסק, לדעתו, בענייני חולין בלבד: ב“מטבח” וב“אספקה”. לא היו בו ביטוי אמיתי לפרפורי הנפש, לחלומות.

רשימה ביקורתית זו כבר מנבאת את עזיבתו הקרובה של שלונסקי את הגדוד. בעינו הבוחנת העז לערער על ההנחה שחיי הגדוד הקולקטיביים־האידיאליסטיים הם “צורת החיים היחידה” הראויה. הוא ביקש “לקרוע את הצעיפים” והציג את החיים בגדוד בעירומם. הוא ראה בהם צורת חיים “יחפה בכל אפסיותה, בכל דלותה, הרוחנית והחומרית, בכל ה’מאומה' אשר בה ואשר בנו ואשר בכול בכול בכול”. המהפכה הרוסית ותוצאותיה, שאת מקצתן הספיק לחוות לפני עלייתו ארצה, גרמו לו להיות ספקן לגבי החלום הקומוניסטי והאפשרות לחיות חיי קומונה: “הרבה לימדתנו רוסיה לדעת, הרבה קוצים שדמינום לשיחי שושנים עקרה המהפכה הרוסית מלבנו”, כתב. הוא גם הפנים את יחסו של אביו טוביה לחיי הקולקטיב. האב העריך את אנשי “גדוד העבודה” כאנשים אידיאליסטים ונקיי כפיים, אך היה ספקן באשר לסיכויי ההצלחה של חיי הקולקטיב להתמיד לאורך זמן: “אם יוכל [הגדוד] להתקיים בצורה זו הרבה זמן, ימים יגידו. הייתי בין הפועלים, חייתי עימהם באוהל, אכלתי מן הקדרה המשותפת, כשאני לעצמי איני מאמין בו. זהו ניסיון יפה אבל אי אפשר לבנות את חיי הפרט או העם על יסודות כאלו שאין להם מקור פנימי בנפשו וטבעו של האדם”, כתב.³⁷⁰

בסיום רשימתו של שלונסקי נדפסה תגובת המערכת על הרשימה, ומתוכה ניכר שהוא כתב בשפה שלא הייתה מובנת לאנשי הגדוד: חיבוטי הנפש, העדפת החידה על פתרונה והעדפת החלום על הגשמתו היו זרים להם. הם סברו שהוא מבקר את העובדה שאין ב’מחיינו' מאמרים פרוגרמטיים עקרוניים, המבטאים את שאיפות חברי הגדוד, וראו בדבריו ביקורת הרסנית שאיננה מן העניין. “במקום להרבות בשאלות ודרישות מדוע אין זה וזה? תנו לנו הא והא, האם לא טוב עשה הח' מישהוא לו קם וכתב לנו מהרהורי ליבו על השאלות המנסרות בחלל עולמנו”, ענו חברי מערכת ‘מחיינו’ לשלונסקי. ייתכן כי אי־הבנה זו תרמה אף היא לכך שכעבור שבועות אחדים החליט שלונסקי לנטוש את “גדוד העבודה”.

לפרוץ לספרות העברית: הניסיון להוציא קובץ ספרותי וראשית הפרסום בארץ    🔗

הניתוק שחש שלונסקי מחיי הספרות והתרבות בארץ הגבירו את הצורך שלו לשמור על קשר מכתבים עם הסופרים התל־אביבים. קבלת מכתבים ומשלוחם לא היו דבר של מה בכך ב“גדוד העבודה”. חלוקת המכתבים הייתה לחגיגה של ממש, ובשעת הערב היה הממונה על המכתבים עולה על ספסל בחדר־האוכל וקורא בשמותיהם של אלה שקיבלו מכתבים. אולם לעתים לא ניתן היה לשלוח מכתבים כלל משום של“וועדת המכתבים” חסרו אפילו הפרוטות המעטות שנדרשו לקניית בולים, והמכתבים נשארו מונחים מיותמים בתיבה שבועות אחדים מבלי שנשלחו ליעדם.³⁷¹ “מנותק אנוכי כאן מכל העולם ואיני מקבל כלום”, כתב לברש ביום הולדתו, ה' אדר תרפ"ב. “כי ‘עקר’ אנוכי כאן ומנותק לגמרי מאווירו של עולם”, כתב להמאירי,³⁷² אך למרות תלונותיו ניהל מהגדוד התכתבות ענפה עם חברו יצחק למדן³⁷³ ןועם הסופרים אביגדור המאירי, יעקב רבינוביץ ואשר ברש.

בחודשים הספורים ששהה בגדוד המשיך שלונסקי לחלום, יחד עם למדן, על הוצאת קובץ ספרותי מיוחד שיגלה לעולם את שירתם החדשנית. תחילה ביקשו לקרוא לקובץ “טרפים” ואחר כך עלה גם השם “סתם” – שם שהתקשר עם מחזור שירים של שלונסקי בשם זה ועם תחושת ה“סתמיות” האקזיסטנציאלית שאותה ביקשו לבטא. ביום כ“ח בטבת תרפ”ב (28.1.1922) כתב למדן ביומנו, כי שלונסקי אמר לו שלדעתו יש תקווה להגשים את הרעיון של פרסום קובץ ספרותי. שלונסקי מצא כי “אפשר בסכום קטן מאד להדפיס את הקובץ בחו”ל“, והאיץ בלמדן שישלח לו יצירות. אולם נראה שהמשא היה כבד מדי לכתפיהם של שני המשוררים הצעירים והבלתי־מנוסים. שעה ששלונסקי התלהב וביקש מלמדן “שלח לי משלך כי צריך למהר!” שאל למדן: “החיפזון למה? […] הרי צריך להתכונן לזה ברצינות ראויה”, ובכלל הוא הרגיש שעתה אינו “מוכשר” לטפל בכל פיסות הנייר שלו, ו”להכין חומר בשביל הקובץ. אין סבלנות לזה, אין כוח". ממכתביהם של השניים מתגלה הניגוד שבתפיסתם הספרותית: למדן ראה במשורר את הדמות שתאיר דרכים חדשות, תקל על סבל האדם, תנחם ותעודד, בעוד ששלונסקי לא ביקש לתת בספרות פתרונות ונחמות אלא לבטא את הסבל ולתאר את מצבו הטראגי של האדם.

בשלב זה הרגיש גם שלונסקי, שעדיין אין בכוחו לשאת בעול של הקמת כתב־עת חדש, והיה מוכן למתן את ציפיותיו. במקום כתב־עת שבו יבטאו המשוררים את החידוש שהם מביאים לספרות העברית ויפתחו עידן חדש בשירה הארצישראלית, כתב שלונסקי ללמדן, כי בתוכניתו עתה להוציא לאור חוברות “צנועות ואינטימיות”. חוברות אלה לא יופצו ברבים, אלא בינם לבין עצמם, יעזרו להם להכיר זה את זה ויהיו מעין הקדמה לקובץ העתידי שבו יופיעו בפומבי ביצירותיהם לפני הקהל.³⁷⁴ חוברות אלה ביקש שלונסקי להדפיס ב“שפירוגרף” [מכשיר לשכפול כתבי יד] בשלושה־עשר אקזמפלרים: “בשביל עצמנו ובשביל עוד שניים שלושה משלנו אשר את שתיקתם אנו מהגים”. בחוברות חשב לפרסם גם קטעים מההתכתבות בינו לבין למדן.³⁷⁵ לא הייתה לו כל רתיעה להוציא את מכתביו האינטימיים לרשות הרבים, הן משום שידע שהמכתבים ייקראו רק על־ידי קבוצת חברים קרובים והן משום שמכתביו היו כתובים בצורה מבוקרת, לא עסקו בענייני דיומא אישיים ולא כללו כל השתפכות ספונטנית. מכתביו נשאו חותם ספרותי, והיו בהם קטעים שכמו נועדו לשמש חומר גלם לשיריו. אולם למדן לא התלהב מן ההצעה וסירב להכניס לחוברת ספרותית קטעים ממכתביו הפרטיים. שלונסקי ניסה לקבל חומר לכתב־העת העתידי גם מהסופר יעקב הורוביץ שישב אז בווינה, אולם מאמציו לא הועילו, והורוביץ לא שלח דבר.³⁷⁶

תחושת הבדידות של שלונסקי הלכה וגברה, והוא הפציר בלמדן לבוא ולבקרו ב“גדוד העבודה” בחג הפסח. “הן ערירי אנוכי, ערירי לגמרי, לגמרי. וגם אתה הלא רווק הנך. שנינו רווקים בעולמו של הקב”ה", כתב ללמדן.³⁷⁷ לוסיה, ששהתה איתו בגדוד, אחיותיו שאף הן היו עימו, הוריו שגרו בחיפה ואחיו וגיסתו שבתל־אביב, כל אלה “נשכחו מליבו”, או אולי ביקש לשמר בכל מחיר את תחושת הבדידות והתלישות בעולם, כך שיהלמו את הלך רוחו של משורר, המבטא את רוח המאה העשרים…

ליל הסדר בעין חרוד נחוג ברוב הדר. בין האורחים שהגיעו היה גם האמן ואיש “חברה טראסק” אברהם אלדמע, שהתיישב אחרי ליל הסדר ליד הפסנתר וניגן כל הלילה וכל היום שלאחריו ללא הפסקה. שלונסקי, לוסיה, פניה ואידה הצטרפו לרוקדים ורקדו יום וליל.³⁷⁸ אלדמע האזין לחרוזים ההומוריסטיים שחיבר שלונסקי, “פנורמה לעין חרוד בשנת היווסדה” ומיד חיבר להם מנגינה. מאותו יום ואילך שרו חברי “גדוד העבודה” את החרוזים השנונים שחוברו בשבילם ועליהם. עד סוף ימיהם זכרו אחדים מאנשי הגדוד חרוזים אלה וידעו לדקלם אותם מתוך הזיכרון.³⁷⁹

בפסח תרפ“ב (1922) נפגשו סוף סוף שלונסקי ולמדן בעין חרוד. אך הפגישה שכה חיכו לה וכה רבות תלו בה הכזיבה קשות. “כמה חיכיתי לראיון שלי עם שליונסקי, ומה נעימה הייתה הציפייה לפגישה הזאת. […] והנה יצאתי בפחי נפש”, כתב למדן ביומנו ביום כ”ו בניסן תרפ"ב (24.4.1922). למדן מצא בפגישה לא את ידיד נפשו אלא “אמן, בעל יכולת, בעל הבעה, מפליא לכתוב, מפליא לבטא, אבל נדמה שכל זה רק מסווה חיצוני יפה ומתחת למסווה – משחק־במה יפה”, ולאחר שהתאכזב משלונסקי האדם התאכזב גם משלונסקי המשורר שבשירו “רק צורות מסולסלות, גנדרניות”. נראה שקל היה ללמדן הרבה יותר “להגיע לידי מיצוי מלא ככל האפשר של מערכת יחסיו עם הסובבים אותו דווקא באמצעות האיגרת האישית ולא בשיחת פנים־אל־פנים”.³⁸⁰ הייתה זו אכזבה ראשונה מהידידות הקרובה שנרקמה מרחוק. מעתה ידעו יחסיהם עליות ומורדות, אך לקרבת הנפש שהייתה ביניהם בראשית פגישתם בארץ – לא חזרו.

במקביל לנסיונותיו לגייס את למדן לרעיון “הקובץ” המשיך שלונסקי גם בנסיונותיו להלהיב את הסופר אביגדור פויארשטיין (המאירי) להוציא קובץ שיפתח עידן חדש בספרות. בחריפות רבה התבטא במכתבו להמאירי נגד הסופרים הוותיקים, ולעומת זאת סיפר לו במכתב הנושא את תאריך יום הולדתו, ה' אדר תרפ"ב, כי קיבל שירים מאת חברו יצחק למדן “אשר בגליל”, ושירים אלה הם הוכחה חותכת כי “לא רק סריסים, פצועי דַכָּה ומרוחי אשך יש לנו”. “שום כתב־עת ותיק לא יכול להביע את התקופה המודרנית”, טען שלונסקי, “התקופה – תקופתנו לא ב’התקופה' היא”. די לספרות “בכל מיני זונות וממזרים אשר דיו נוזלה בעורקיהם”; עתה יבואו שלונסקי, המאירי, למדן וחבריהם וימריצו את מחזור דמה של הספרות.³⁸¹

התקווה לגייס את עזרתו של המאירי ל“קובץ” הפיחה בשלונסקי רוח חיים. שוב ניגש לעריכת הקובץ בהתלהבות נעורים, בתחושה שהוא וחבריו יוכלו להתגבר על כל הקשיים אם רק ירצו ואם יקדישו את כל מרצם לעבודה למען הקובץ. המאירי לא הבין את הבולמוס שאחז בשלונסקי להוציא לאלתר קובץ ספרותי וביקש למתן מעט את התלהבותו. אך שלונסקי לא הסכים לכך שהוא “נמהר” וקל דעת. בעיניו היה “יישוב הדעת” שגילו המאירי, ובמידה מסוימת גם למדן, הרסניים והיוו ניגוד להתרוממות הרוח שבה ראוי לגשת אל הוצאת הקובץ. במכתביו כעס ונזף בהמאירי על היחס ה“צונן” שגילה לרעיון הקובץ. לדעתו נבע הדבר מהתמסרותו של המאירי לכתיבה עיתונאית במקום לקובץ של ספרות יפה. “הז’ורנליסטן שבך אוכל את המשורר שבך”, כתב לו.³⁸²

הוא ביקש לערוך את הקובץ יחד עם למדן כדי לשמור על עצמאותו, ולכן לא הסכים להצעתו של למדן, שאת הקובץ יערוך הסופר שלמה צמח, שיש לו כבר אסכולה משלו, והוא יקבע את אופי הקובץ. רק הם יקבעו את החומר שיידפס בקובץ בלי “ציוניו של איזה ‘אדוני המורה’”, כתב ללמדן. “בעורך מושבע […] מעין ‘כהן גדול’, רבי פוסק הלכה ‘הן’ או ‘לאו’ אין כל צורך”, כי הרי זה המרד שלהם: “מרד עלומנו, את כל מכאובינו נאצור בו – ומה לזר כי יתקע את כפו ולו גם הטהורה כְּזוֹ של צמח”.

רעיון הקובץ לא הרפה ממנו והוא הגה בו ללא הרף והאמין שיצליח להגשימו. שוב לא תכנן קבצים אינטימיים צנועים אלא קובץ “בינלאומי”, שיפרוץ דרך חדשה בספרות העברית. הוא רצה להקים מערכת קולקטיבית המורכבת מהחברים מייסדי הקובץ ולקבוע 2 – 3 “נקודות טריטוריאליות”: ארץ־ישראל, וינה ואולי גם פולין. בכל מקום ימונה אחד החברים שיהיה אחראי על נקודה אחרת, יאסוף את החומר בארצו ויעביר אותו לחבריו.³⁸³

אולם עד מהרה הלכה ונתפוגגה תקוותו של שלונסקי להוציא קובץ ספרותי. נתברר כי לא היה לו כל מקור כספי אפילו להוצאת חוברות צנועות שיופצו בין הסופרים וידידיהם בעותקים ספורים, לא כל שכן שלא היה מסוגל להוציא מאסף איכותי ורב כמות שיכריז בקול גדול על כניסתו לספרות העברית. המאירי לא נרתם לרעיון, ובמהלך חודש ניסן החליט שלונסקי כי המאירי אינו מתאים להיות חלק מחבורתם החדשה, כי “הוא לא יכאב את מכאובנו”. למדן אמנם רצה, אולי לא פחות משלונסקי, שהקובץ ייצא לאור, אך הוא העמיס את המשא על כתפיו של שלונסקי והסתפק בשליחת חומר לחוברות. נראה שעדיין לא היה בכוחו של שלונסקי להוציא את כתב־העת. עדיין לא קנה לו סמכות מספקת, ניסיון ויכולת ארגון להרים את משא הביטאון החדשני. חבורת הצעירים לא הייתה מגובשת ושלונסקי ולמדן לא היו תמימי דעים באשר לרשימת המשתתפים. למדן לא רצה את “סופרי וינה” (בהתכוונו, ככל הנראה, בעיקר ליעקב הורוביץ), ואילו שלונסקי פקפק בכותבים שהציע למדן.³⁸⁴ בכל זאת לא הרפה שלונסקי. הצורך שלו להופיע קבל עם ועדה ולהכריז באמצעות ביטאון חדשני על פתיחת “עידן שלונסקי” וחבורתו בספרות העברית היה חזק, ולאחר עזיבת עין חרוד חידש את תוכניתו להוצאת קובץ ספרותי חדשני משלו ומשל חבריו, וקיווה, בעזרת “הסניף הווינאי” (חברו שימק וולף, הסופר יעקב הורוביץ ואולי גם דוד פוגל), להוציא את תוכניתו לפועל.

במקביל לרעיון הקמת הקובץ העצמאי המשיך שלונסקי בחודשים שישב ב“גדוד העבודה” לנסות לפרסם בכל הבמות האפשריות – הן כאלה שהיו לפי רוחו, כמו ‘הדים’ או ‘הפועל הצעיר’, והן כאלה שלא העריכן או אף סלד מהן ברב או במעט כמו ‘התקופה’, ‘הַשִּׁלֹּחַ’, ‘העולם’ ו’החיים‘. אם לא קובץ עצמאי – לפחות פרסום שירה חדשנית בבמות של אחרים. רצונו להידפס בבמות השונות היה כה גדול עד כי שלח לעתים לשתי במות אותם השירים בעת ובעונה אחת, בתקווה שאחת מהן תפרסם אותם. "כבר הגעתי לפרקי וגם ג’ שערות הביאה כבר שירתי, כמדומני, ואת עונתה היא תובעת", כתב לאביגדור המאירי.³⁸⁵ “התדע, יש אשר אני מרגיש את עצמי כאותה בתולה שהגיעה לפרקה והיא תובעת את שלה – ואין. האמנם אשאר ‘א אלטע מויד’ [בתולה זקנה]?”³⁸⁶ מקלוזנר, עורך ‘הַשִּׁלֹּחַ’, קיבל תשובה מתחמקת. העורך, שהדפיס את שירו האפיגוני של שלונסקי בן התשע־עשרה, לא מיהר עתה לפרסם את שיריו החדשניים. הוא ביקר את שירי שלונסקי וכתב כי הוא מתכונן אמנם להדפיסם, אך ללא התחייבות לזמן ידוע. “באחד השילוחים הקרובים”, כתב לו. אולם שלונסקי הבין ממכתבו כי “הדברים יגעים”. הוא כעס על ביקורתו המתנשאת, לדעתו, של קלוזנר ולא רצה לשעות לעצותיו. “בהכשר סמכותו הגדולה בביקורת הספרות שעשאוה מונופולין לעצמה הציג לי אדוני המורה 3+”, לגלג שלונסקי על תשובתו של קלוזנר.³⁸⁷

כחודש לפני כן קיבל שלונסקי את עצתו של המאירי לשלוח משיריו לפסח גינצבורג, שבאותה תקופה ערך את המדור הספרותי של כתב־העת ‘העולם’ בלונדון. שלונסקי לא העריך את כתב־העת הזה, אך במשלוח שיריו ל’העולם' ראה הכרח בל יגונה. “אם אין אישה הולכים לבית זונות”, כתב להמאירי.³⁸⁸ אולם בינתיים התמהמה במשלוח שיריו ללונדון, ותירץ זאת בפני המאירי בכך ש“התנאים החיצוניים” בגדוד הם “בלתי יפים לכל עבודה ספרותית עד כי אפילו לשבת ולהעתיק” אינו יכול.³⁸⁹ אולם לא רק בגלל התנאים נמנע שלונסקי ממשלוח השירים בדואר. באותן שנים של ראשית פרסומו העדיף לשלוח את שיריו באמצעות אנשי קשר, וכך עשה גם הפעם. במוצאי פורים תרפ“ב (14.3.1922) הניח במעטפה את מחזור השירים שלו “סתם”, ושלח אותם להמאירי בצירוף בקשה נמרצת, שיעביר אותם ללונדון לגינצבורג, עורך ‘העולם’. בדרך זו גם חסך את דמי המשלוח, אשר במצבו הכספי הדחוק של הגדוד ספק אם היו ניתנים לו, וגם קיווה, באמצעות תיווכו של המאירי, למצוא מליץ יושר לשיריו.³⁹⁰ משלוח שיריו באמצעות מתווכים נועד כנראה גם לעזור לרכך את הפגיעה בו, אם יחליטו העורכים לא לקבל את שיריו לפרסום. בדרך זו יכול היה לטעון שלא הוא שלח את השירים, אלא הייתה זו יוזמה של “אחרים”. חלק משירי “סתם” מסר שלונסקי לפרסום גם באמצעות הסופר נתן ביסטריצקי (אגמון). ביסטריצקי מסר אותם ליעקב פיכמן להדפסה בכתב־העת ‘מעברות’, אולם מאחר שכתב־העת עמד להיסגר העביר פיכמן את השירים לסופרת דבורה ברון שערכה את המדור הספרותי ב’הפועל הצעיר‘.³⁹¹ שבועות רבים עברו עד כי לבסוף בחרה דבורה ברון שיר אחד מתוך המחזור “סתם” ופרסמה אותו ב’הפועל הצעיר’: היה זה השיר “הָרַכָּב” – השיר הראשון של שלונסקי שנתפרסם בארץ (29.3.1922). השיר “הרכב” איננו שיר ארצישראלי באופיו, והוא נראה כהמשך ישיר לשירים שכתב שלונסקי לפני העלייה ארצה. בדומה לשירו הראשון שנדפס, “בדמי יאוש”, גם שיר זה מבטא את היעדר המגמה בעולם המודרני, כואב את הסתמיות, את אובדן החלום ואת החידה שנפתרה לאחר שקרעה את “הצעיף האחרון” מעל פני הדברים והמיתה את ה”סוד". השיר מתאר את העולם שנותר לילי, חשוף, ללא מנהיג, ותלוי על בלימה:

רַכָּב הָעוֹלָם – הַשֶּׁמֶשׁ,

וְקַרְנָיו – הַמּוֹשְׁכוֹת.

מְנַסְּרָה הַתֵּבֵל

וּמֶרְחֲבֵי תֹהוּ מְגַמְּאָה –

אֵי מְגַמָּה.

(מתוך: “הרכב”, נוסח תרפ"ב־1922)

למרות העובדה שלא היה בשיר זה משום חידוש ראה בו שלונסקי התחלה חדשה: ראשית כתיבתו הארצישראלית. בשנת 1922 היו מאחורי המשורר הצעיר לפחות עשר שנות כתיבה, אך העלייה ארצה הייתה בשבילו מעין לידה ספרותית חדשה. “את עבודתי הספרותית התחלתי רק בארץ ואת תאריך הופעתי הספרותית הראשונה אני מונה משנת 1922, כאן”, אמר במלאת לו 70 שנה.³⁹²

במקביל לפרסום השיר ב’הפועל הצעיר' עמד אביגדור המאירי לשלוח את שירי “סתם” ששלונסקי הביא לו לכתב־העת ‘העולם’. כשגילה המאירי, כי השיר שנתפרסם ב’הפועל הצעיר' הוא למעשה חלק מן המחזור שבידיו, החליט לעכב את משלוח השירים. הוא לא הבין איך לא סיפר לו שלונסקי, שהוא שלח את שירי “סתם” שלו לשתי הבמות, ‘הפועל הצעיר’ ו’העולם‘, בעת ובעונה אחת. "כשראיתי שירך (האחד, מן המחזור ‘סתם’) ב’הפועל הצעיר’ – שוב לא שלחתי את המחזור ללונדון. דברים כאלה הלא אינם נעשים, כידוע לך", כתב לו.³⁹³ שלונסקי הרגיש צורך להתנצל על התנהגותו הבלתי־הולמת במשלוח אותם שירים לשתי אכסניות, וטען כי הייתה זו הזנחה מצידו שלא הודיע להמאירי, כי שיר משירי “סתם” יודפס ב’הפועל הצעיר'. הוא תירץ זאת גם בשכחה וגם בכך שהפיץ את שיריו בין עורכים רבים, משום שעד כה כולם (דבורה ברון, פיכמן, ברש ואחרים) הבטיחו לו לפרסם אותם, אך איש לא עשה זאת בפועל. לדבריו הוא הבין כי הם מתמהמהים בהדפסת שיריו החדשניים מחשש “מה יאמרו הקלאסיקנים” וכבר לא האמין שאכן יידפסו. נימוק נוסף שנתן שלונסקי להמאירי מדוע שלח לו את המחזור “סתם” לאחר שכבר נשלח לאחרים קשור לרצונו לפרסם את מחזורי שיריו והפואמות הארוכות שלו בשלמותם. חשוב היה לו שהקורא יקרא בסבלנות צרור שלם משיריו ויוכל להתרשם מיכולתו ומחדשנותו, ואילו העורכים של כתבי־העת הסכימו לפרסם רק שיר יחיד או שירים אחדים מתוך המחזור ולא את המחזור בשלמותו. “אנוכי שלחתי לך את ‘הסתם’, כי לדידי הוא מחזור, מחרוזת שחוליותיה רכוסות הדק־הדק זו בזו. ומאד מאד רציתי לראותן בדמות מחזור ולא אברים־אברים מדולדלים ומפורקים”, כתב שלונסקי להמאירי.³⁹⁴

בינתיים עלה ארצה פסח גינצבורג, עורך ‘העולם’, וייסד את כתב־העת ‘החיים’ בירושלים (9.4.1922), והמאירי שלח את שירי שלונסקי לכתב־העת החדש. ממשלוח שיריו לכתב־העת ‘החיים’ התלהב שלונסקי עוד פחות מאשר משליחתם לה’העולם‘. אמנם תחילה ניסה הוא עצמו לשכנע את למדן, כי גינצבורג הוא עורך “בעל עין יפה”, אולם עד מהרה התאכזב מהעיתון וקיבל את דבריו של למדן כי “אין כל גוון לעיתון” וכי הוא “בלי טעם, בלי ריח, בלי כחל ושרק”.³⁹⁵ חשובה הייתה בעיניו חבורת הסופרים המשתתפת עימו באותו כתב־עת, והוא לא רצה לפרסם בכתב־עת שאת הסופרים האחרים הכותבים בו אינו מעריך: “סריסים”, כינה את סופרי ‘החיים’. במקביל להתנצלותו בפני המאירי נזף שלונסקי בלמדן ותלה בו את אשמת משלוח שיריו ל’החיים’. שלונסקי טען כי לא רצה להדפיס את שיריו ב’החיים', וכי מסר ללמדן מכתב על מנת שייתן אותו לביסטריצקי וזה יעכב את הפרסום, אולם לטענתו למדן לא מיהר לשלוח את מכתבו לביסטריצקי.³⁹⁶ למדן נעלב מאד מהאשמתו של שלונסקי. “פני מאדימים מבושה בזכרי כי אתה, אתה אברהם, מוכן לחשוד אותי בכך, ודע לך כי לא אנוח ולא אשקוט עד שתתוודה לפני בלב שלם, כי משגה היה אתך, וגם חטא קשה, בהוציאך עלי דיבה כזאת”, כתב לו. מכל מקום, למרות דבריו הקשים של שלונסקי נגד כתב־העת ‘החיים’ ולמרות ההאשמות שטפל על למדן, המשיך להצניע את ביקורתו על ‘החיים’ ופרסם בו שירים אחדים במהלך החודשים מאי ויוני 1922. הוא מעולם לא אמר לגינצבורג “את האמת” על יחסו שלו ושל למדן לעיתון זה כפי שדרש ממנו למדן.³⁹⁷

“חלב ישתה ולא קוניאק”: טקס הנידוי    🔗

עד לפרסום השיר “הרכב” ב’הפועל הצעיר' לא ידעו חבריו ב“גדוד העבודה” שלפניהם משורר של ממש, משום ששלונסקי השתדל להסתיר את העובדה שהוא כותב שירים. עתה, משהגיע גיליון ‘הפועל הצעיר’ ל“גדוד העבודה” ובו שירו הארצישראלי של “המורה שליונסקי”, נגלה “קלונו”. לאחר ה“גילוי” ניסה שלונסקי לטעון שלא הוא שלח את שיריו למערכות העיתונים: “ידי לא שפכו את הדיו ההיא של כותב ‘מכתב למערכת’ בצירוף ‘שיר להדפסה’”, טען,³⁹⁸ והרי באמת לא הביא את שיריו לדפוס במו ידיו, הוא “רק” מסר את השיר לביסטריצקי כדי שיעזור לו לפרסם בכל כתב־עת אפשרי, ולכן, כמו בפרסום “בדמי יאוש”, גם הפעם ניתן היה “להאשים” את ביסטריצקי בכך שהשיר ראה אור. בעזרת טיעון זה יצר שלונסקי, כמו בימי יקטרינוסלב, מיתוס של התגלות המשורר בעל כורחו.

אנשי “חברה טראסק”, כצפוי, לא התפעלו מהשיר ולא התרשמו מהטיעון שלא הוא אחראי לפרסומו. עצם הדפסתו בעיתון ‘הפועל הצעיר’, שחברי הטראסק ראו בו מייצג של “הסדר הטוב”, גרם לכך שהם הקימו מהומה והכתירו את שלונסקי בכינוי הגנאי נוסח התקופה, “אינטליגנט”. הם ערכו לו מעין טקס של “נידוי”, “בנקט־של – חוכא־ואיטלולא”. שלונסקי חזר וסיפר על טקס זה שוב ושוב לאורך השנים. הוא תיאר זאת בסלחנות ובהומור, אולם מבעד לשיטין מתגלה גם תחושת העלבון שלו. היה זה מעין משפט מבוים ותיאטרלי, שבסופו הוחלט שמאותו יום ואילך אסור לשלונסקי “לשתות קוניאק,ללגום וודקה או עראק” מפני שאיננו ראוי לכך. “חלב ישתה – פסקו השופטים – ובמקרים יוצאים מן הכלל, מעט בירה, עד שייטיב את דרכו ויתמרקו עוונות האינטליגנציה שלו”.³⁹⁹ עיקר הטקס היה כיבוי נרות שנועד לפרסם ברבים, “כי נר הטראסק לא יהל עוד על אותו בחור שיצא לתרבות רעה של כתיבת שירים”.⁴⁰⁰ מרכיבים נוספים בטקס היו תקיעת שופר וקללות נמרצות (רובן ברוסית). “כמה תחנונים שיטחתי לפני אחי־רעי, כמה קנסות קיבלתי על עצמי, ובלבד שאזכה להתרת הנידוי”, כתב שלונסקי בזכרונותיו, “ואמנם בעבור כך־וכך בקבוקי עראק, קרבן אשם וקרבן תודה, ניצלתי מקבורת חמור של בטלן־תרבותניק […] והוחזר לי כבודי הראשון ועמו – הזכות לישב בקומזיץ של נהנים מזיו בורותם המדומה”.⁴⁰¹ נראה ש“טקס הנידוי” טבע בשלונסקי את חותמו יותר משביקש להודות וגרם לו להרהר בעזיבת “גדוד העבודה”. הוא ידע שלאורך זמן לא יוכל להיות חלק מ“חברה טראסק”, וכי בעולמו תופסת הספרות את המקום המרכזי. רמז לעלבונו ניתן למצוא בראיון מאוחר שנתן בשנת 1970 ובו אמר כי כשהתגלה לחברים שהוא פרסם שיר הייתה תגובה “גרוטסקית ממש”.⁴⁰² את העובדה שהיה זה חרם ממש גילה דווקא בראיון שנתן לעיתון ‘דבר לילדים’. בהתראיינו לעיתון ילדים הרגיש, כנראה, חופשי לתאר את עלבונו: “החבר’ה הכריזו עלי חרם”, אמר, “חרם של ממש עם נרות שחורים וחופה שחורה. […] הם ראו בכך ‘בגידה’ באידיאלים של האיש העובד”.⁴⁰³ לאחר פרסום שירו “הרכב” ידע שלונסקי כי הוא עומד להמשיך לעשות כל מאמץ להיכנס לשירה העברית ולתפוש בה מקום מכובד. עד מהרה התבשר כי צרור משיריו עומד להתפרסם בכתב־העת החדש ‘הדים’. עזיבת “גדוד העבודה” הייתה אפוא מבחינתו בלתי־נמנעת.

עזיבת “גדוד העבודה”    🔗

בניסן תרפ“ב (אפריל 1922) עדיין שהה שלונסקי בעין חרוד וכתב להמאירי בשבחי המקום. לתלונותיו של אביגדור המאירי על מצבו הכלכלי הקשה ורצונו להצטרף לקבוצה, השיב לו שלונסקי שהוא ממליץ לו להצטרף ל”גדוד העבודה“: “אם רצונך להסתדר בעבודה שיש עימה סיפוק נפש – הרי אין לך מקום נוח מזה שאני בו – גדוד העבודה”.⁴⁰⁴ אולם ההיסוסים והלבטים אם להישאר או לעזוב הלכו ורבו. שבועות ספורים לאחר שכתב להמאירי, בראשית אייר תרפ”ב (ראשית מאי 1922), עזבו שלונסקי ולוסיה את “גדוד העבודה” ונסעו לתל־אביב. על לבטיו לא סיפר שלונסקי לאיש מחבריו בקבוצה, ואף לא לסופרים ולחברים שעימם התכתב. הלבטים נשמרו בינו לבינו, ולכן נראתה עזיבתו פתאומית. באביב 1922 הורעו מאד תנאי המחייה בגדוד והיו ימים שבהם רעבו החברים. ענפי המשק לא התפתחו כראוי והתקציב ממרכז הגדוד ניתן בצמצום רב. אולם שלונסקי ידע להסתפק במועט ולא תנאי החיים הקשים הובילו לעזיבתו. לחיים של “ישיבה באהל ושתיית תה דלוח מתוך קערה סְאוּבָה, שנקלף ‘האמייל’ שלה”⁴⁰⁵ – יכול היה להסתגל. אולם הטריד אותו המצב החברתי בגדוד, ובעיקר מצבו כמשורר צעיר בתוך קבוצת החלוצים. בתקופת שהותו של שלונסקי ב“גדוד העבודה” החל ויכוח מר בין שלמה לבקוביץ (לביא) וחבורתו לבין חלק אחר מחברי הגדוד על דמותה של קבוצת עין חרוד. לבקוביץ האשים את מנהיגי הגדוד בשימוש בכספים שנועדו לעין חרוד, לכיסוי גרעונות של פלוגות אחרות של הגדוד. על כן סבר כי על עין חרוד להתנתק ממרות הגדוד וכך לבסס את כלכלתה. המשקים עין חרוד ותל יוסף (שעלה על הקרקע ביום י“ב בכסלו תרפ”ב, 13.12.1921) היוו יחידה משקית־חברתית אחת, ולבקוביץ רצה להפרידם מיתר הפלוגות וליצור את “הקבוצה הגדולה”, שתהיה אוטונומית. הסכסוכים שנתגלעו בין חברי הגדוד העכירו את האווירה במקום. שלונסקי לא רצה להצטרף לאף אחד מהפלגים היריבים, ה“גדודניקים” מול “המשקיסטים”.⁴⁰⁶

אולם נראה שהסיבה המרכזית לעזיבתו הייתה חוסר התאמתו של המשורר לחיי קולקטיב, המקדיש את כל אונו ומרצו להיאחזות בקרקע וליצירת קיבוץ מבוסס. שלונסקי חיפש חיי רוח מספקים. האידיאל של חלוצי העלייה השלישית ואנשי “גדוד העבודה” היה חלוץ עובד אדמה, או פועל סולל כבישים. כתיבת שירים לא הייתה בעיניהם מלאכה ראויה והם ראו בה “קוסמטיקה”, שיש לזנוח אותה,⁴⁰⁷ ואילו הוא ביקש לנשום ספרות, לכתוב ספרות ולהסתופף בין אנשי הספרות. בטיוטת שיר, שכתב ככל הנראה לאחר עזיבת הגדוד, וככל הנראה השתייכה למחזור שירי “עמל”, תיאר שלונסקי את תחושת העלבון שלו כמשורר בין חבריו, העוסקים בעבודת כפיים ובזים למשורר, איש הרוח:

“חֶבְרֶה” לוֹעֲגִים לִי: “בַּטְלָן!”

גַּם יָבוּזוּ לִי: “אִי, חָלוּץ!”

וְכָל עֶצֶם תִּזְעַק עֶלְבּוֹן

אַבָּא! אִמָּא!

מָה עוֹלַלְתֶּם לִפְרִי בִטְנְכֶם – הָאָדָם!

השיר בכתב ידו של שלונסקי

אולם בצד תחושת העלבון ניכרת גם גאוותו כמשורר שאינו מוותר על סגולותיו הייחודיות: יש לו רב משלו, ואינו מתבייש בתרומתו הרוחנית למעשה ההגשמה הציוני:

אַךְ אֲנִי יָדַעְתִּי: כְּלוּלוֹת!

אַךְ אֲנִי יָדַעְתִּי: בְּרֵאשִׁית!

אַךְ אֲנִי יָדַעְתִּי: בֹּאִי, כַּלָּה! בֹּאִי, כַּלָּה!

הָהּ, הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת!

(3:1–29)

ברשימתו “נחפשה דרכנו”, שהתפרסמה בעיתון “גדוד העבודה” ‘מחיינו’ זמן קצר לאחר עזיבתו,⁴⁰⁸ תיאר שלונסקי לכאורה את המשבר הפנימי העובר על חברי הגדוד, אך למעשה תיאר את המשבר שעבר עליו. לדבריו, חברים רבים, גם כאלה “שנאמנותם לגדוד אינה מוטלת בספק”, חשים “אי סיפוק בחיי הגדוד”. שלונסקי טען שחיי הקומונה הם פרימיטיביים, משום שהם מספקים את כל צורכי החיים של היחיד ובכך מביאים אותו לידי “אפטיה גמורה”. התעסקות רבה מדי בצורכי החיים היום יומיים מביאה לידי “מועקה נפשית ואי שביעות רצון”. “ה’אני' של היחיד נשאר ריק ומיותם, תובע את תיקונו ואינו מוצא, ומכאן תוצאות הריקנות ושיממון, אדישות ואי שביעות רצון”. שלונסקי, איש הספר והתרבות, לא יכול היה לסבול את העובדה ש“מלבד העבודה ומחוץ לעבודה אין לחברים עניין כל שהוא”. החיים בגדוד נראו לו סתמיים. האידיאל הכזיב. מצד אחד מצא “אנשים היודעים רק לדרוש מן ההנהלה לחם ושעשועים” ממדרגה נמוכה ביותר, ומצד שני – “אנשים שבורים החושבים כי בהתמזגותם ובהיטמעם בחיי ה’כלל' הם מעלים את מהותם הסגופה במובן המוסרי”. חיי הקולקטיב הסגפניים שעיקרם עבודת כפיים לא התאימו למשורר. “אי המוצא?” שאל בסיום הרשימה והמוצא שמצא הוא עצמו היה עזיבת הגדוד.

כחודשיים לאחר שעזב את הגדוד כבר יכול היה שלונסקי להסתייג במפורש מהאידיאל החשוב ביותר של העלייה השלישית: עבודת האדמה. אמנם “העבודה מפרה”, כתב שלונסקי ללמדן, “העבודה נותנת עוז ויושר”, אולם הוא לא התכוון לעבודת האדמה אלא לעבודה של משורר – בוהמיין: “ארחי פרחי, היום כאן ומחר לעזאזל”. עבודת האדמה, הליכה אחר השור בתלם, שוחקת את העובד בקביעות ובמונוטוניות שלה. “לי יש צורך פיזי בזיגזגים, בטלטלות”, הודה שלונסקי גלויות. החקלאות מכניסה שלווה, ניחומים. אפילו בצער שלה יש “איזו הרעפת מור”. “אין זוועה גדולה מפיהוקי אושר”, סיים שלונסקי את הסברו.⁴⁰⁹ בשירו “חולין” תיאר את ההבדל בינו לבין “רֵעוֹ”, שהוא ככל הנראה בן־דמותו של למדן: “ורֵעִי – חוֹרֵשׁ בְּזֵעַת אַפָּיִם / פָּשׁוּט: חוֹרֵשׁ אֲדָמָה. / וְרַק אָנֹכִי מְשָׂרֵךְ בִּרְחוֹבוֹת הַקִּרְיָה, כְּבַיָּכוֹל, / וּמֵטִיל סְעָרוֹת בִּצְלֹחִית־נִשְׁמָתִי”.

הסערות “בצלוחית נשמתו”, דרושות היו לו לכתיבתו, ונימת התלונה שכביכול נמצאת בדבריו אינה צריכה להטעות את הקורא. שלונסקי התגאה בכך שאין הוא עובד אדמה. משורר אינו יכול להיות איכר. משורר הוא בראש ובראשונה משורר. כאשר התראיין שלונסקי לרגל יובל השבעים שלו וסיפר על תקופת עין חרוד, הסביר כי בתקופת עין חרוד היה מודע להיותו משורר ולמודעות זו נתלוותה מעין בושת בגידה. “בושתי בעידון שבי לעומת תשוקת ‘ההתגסות’ שהייתה בכולם. התשוקה לשרירים, לעוצמה”. את הקונפליקט סיכם במשפט קולע: “הייתה אז סתירה שאין ליישבה בין ההיות שם וההיות משורר”.⁴¹⁰ כעבור שנים תיאר בהומור את ההבדל בינו לבין החלוץ עובד האדמה: “לו הייתה מתגלגלת שיחה על הקוביזם יכולתי לנצח”, אמר, “אך הוא [החלוץ] ניצח אותי בתקופה של חצץ. הוא עשה הרבה יותר קובים ממני בחצץ. הקובים שלו, הקוביזם שלו, היה הרוחניות המגומגמת הדיאלקטית של האברך היהודי”.⁴¹¹ בעזרת הקישור הלשוני בין מידת ה“קובים” של החצץ לבין הזרם הקוביסטי הצליח שלונסקי להצביע על הפער בין חומר לרוח, בין החלוציות ה“גשמית” של אנשי “גדוד העבודה” לבין ה“רוחניות” שלו כמשורר.

סיבה נוספת לעזיבתו של שלונסקי היה היחס לערבים. שלונסקי, שזכר את אימי הפרעות שליוו את ילדותו ונעוריו ברוסיה, לא אהב את “האווירה המלחמתית להגנת המקום” ששררה בקבוצה.⁴¹² עין חרוד שכנה על חורבות הכפר עין־ג’לוד, כפר קטן שמנה תשע משפחות, ולפי ההסכם עם הקמת עין חרוד היה עליהן לעזוב את המקום, תמורת פיצויים נדיבים של 100 דונם למשפחה.⁴¹³ אולם זמן רב סירבו חלק מן המשפחות לעזוב את המקום והיה צורך להגן על עין חרוד מפניהם ומפני כפרים ערביים אחרים בסביבה, שאיימו על המתיישבים באבנים, סכינים וקלשונים. עימותים אלה לא היו לרוחו של אברהם שלונסקי, שקשה היה לו לראות את המשפחות מגורשות.⁴¹⁴

אחותו של שלונסקי, אידה, עזבה את הגדוד עוד לפניו. התלהבותה קצרת הימים מהגדוד שככה, והיא ביקשה להמשיך ולהתקדם, כאחותה רוזה־ורדינה, בלימודי המוסיקה. רוזה, שלא מצאה את מקומה בווינה, נסעה לברלין ולמדה שם פסנתר אצל שניים מגדולי הפסנתרנים בעולם, ארתור שנאבל ואגון פטרי. אידה, שהחליטה לפתח קריירה כזמרת אופרה, הצטרפה אליה ולמדה פיתוח קול. פניה, לעומת זאת, הכירה בגדוד את ישראל וגמן, שאף הוא כמוה היה מוסיקלי וניגן בכינור, ונישאה לו. היא היחידה שנשארה בגדוד זמן־מה אחרי אחיה ואחותה.

למרות כל ההיסוסים והספקות שגרמו לשלונסקי לעזוב את הגדוד, לא יכול היה להודות בפני עצמו, כי הפרק החלוצי בחייו נסתיים. הוא ניסה לשכנע את עצמו ואת חבריו, כי עזיבתו היא זמנית וכי יחזור לגדוד. “בתל־אביב אני בטל ומבוטל עדיין”, כתב, “כנראה אשהה כאן שבועות אחדים, אעבוד קמעא. ואחר כך: לעין חרוד, אבל לא בתור מורה, כי אם לעבוד. אולי ירווח לי מזה”.⁴¹⁵ האם חשב, ולו אך לרגע, לחזור לעין חרוד לעבודת אדמה כיתר החלוצים? האם התכוון לכך, שאולי יוכל לעבוד במסגרת הגדוד עבודה רוחנית? לחבריו בגדוד אמר לפני עזיבתו, כי הוא מרגיש לא נוח במקצועו כמורה, משום שהאנשים הבאים לשמוע מפיו לקח באים אחרי יום עבודה מפרך. הוא לעומת זאת מופיע “רענן, נקי ו…זר!”⁴¹⁶

למדן קיבל את דברי שלונסקי כפשוטם, ושאל אותו כמה זמן הוא מתכוון לשהות בתל־אביב, מתי הוא עומד לשוב לעין חרוד, והאם יחזור לעין חרוד בחג השבועות.⁴¹⁷ אך העזיבה הזמנית הפכה לעזיבה סופית, ושלונסקי לא חזר לעין חרוד. לאחר שעזבו ארבעת בני משפחת שליונסקי – אברהם, לוסיה, פניה ואידה את הגדוד, המשיכו אנשי הגדוד לנצור את הווייתם הקסומה והמיוחדת של האח ובעיקר של האחיות, שנשאו את “הארוס הלוהט” לרגלי הגלבוע.⁴¹⁸

בעיני אדם מהצד היו ארבעת החודשים שבהם שהה בעין חרוד רק מעין תקופת ביניים שהפרידה בין התקופה שישב במחנה האוהלים בתל־אביב לפני הצטרפותו ל“גדוד העבודה” לבין התקופה לאחר שעזב את הגדוד וחזר לתל־אביב לחיות בה לצמיתות: “באחד הימים”, סיפרה יוכבד בת־רחל “נעלם שלונסקי מעיני. נודע לי שהיה זמן־מה בעין־חרוד”.⁴¹⁹ אולם שלונסקי ייחס לתקופת עין חרוד משמעות עצומה. הוא הצליח, אולי בניגוד לטבעו, להגשים בגופו את האידיאל הציוני, ולו אך לחודשים ספורים. שלונסקי לא ביקר את חיי הקולקטיב לאחר שפרש מ“גדוד העבודה”, בניגוד לרבים מעוזבי הגדוד, שהשמיצו אותו לאחר עזיבתם. ל“גדוד העבודה” ולעין חרוד היה שמור בליבו תמיד יחס חיובי וכל חייו חש קשר עמוק ל“עמק” ולהתיישבות העובדת. כל ימיו היה קהל חברי הקיבוצים והמושבים, וקיבוצי “העמק” בפרט, הקהל האהוב על שלונסקי. תחילה היה זה קהל החברים ומאוחר יותר קהל האוהדים והמעריצים שלו. זה היה הקהל הטבעי והאהוב שלו, שעימו יצר חיבור. הוא ראה את עצמו כבשר מבשרם ובהם – שותפים לרוח, אינטלקטואלים שיבינו את שירתו. אנשי “העמק” גמלו לו וגם הם ראו בו את “המשורר שלהם” והזמינו אותו פעמים רבות להתארח אצלם. הוא נהג לבוא ולקרוא לפניהם משיריו, לספוג את האווירה החלוצית המיוחדת ו…לחזור לתל־אביב. לאחר עזיבת הגדוד ביטא ברשימתו “רעננות” את הערכתו לאנשי הגדוד, שהיו בעיניו האפיק היחיד שבו “הזרים הנוער את מרדו ואת צערו, בחפשו לעצמו צורת חיים אחרת”.⁴²⁰ באחרית ימיו, בהיותו כבן שבעים, תיאר את הימים שבהם שהה ב“גדוד העבודה” כ“ימי־החמדה” שבתולדות חייו.⁴²¹

שלונסקי גנז חלק גדול מהשירים שכתב בתקופת “גדוד העבודה”, התעלם מהם וטען כי כתב על הגדוד רק שנים אחדות לאחר שעזב אותו: “על עין חרוד, שזה פרק קובע בחיי האישיים, בכל המובנים, כתבתי רק שבע־שמונה שנים לאחר שעזבתי את המקום. ולא כזכרונות, אלא כמי ששותה את היין שנעשה אז, אבל הושהה כמה שנים כדי להיות יין ולא תירוש. אין אלה זכרונות, זהו אותו־דבר־עצמו שהתעשר, שנדחס, שזכה לעמוד בפני הזמן”.⁴²² השירים הקשורים לגלבוע ולעמק יזרעאל, שהם ממיטב שירתו, אכן נכתבו כשנתיים־שלוש לאחר עזיבת הגדוד והם שונים מהשירים שנכתבו בתקופה שבה שהה בגדוד. בשירים שנכתבו לאחר שעזב את הגדוד, יכול היה לבחון את המעשה החלוצי מפרספקטיבה רחבה יותר, ולעמוד גם על הצד הנעלה, על החיים החדשים שבראו ועל האידיאלים שביקשו להגשים. ממרחק גילה שוב את שאר הרוח שבמעשה החלוצי והאידיאלים חזרו לזהור באור יקרות. השירים על תקופת “גדוד העבודה” לא עסקו ב“סתם” וב“סרק” שבחיים, בחוסר המגמה או בעולם התוהו, אלא במהפכה החדשה בחיי עם ישראל, כפי שהוא תפס אותה, המהפכה של עם שחזר לשבת על אדמתו ודתו היא “דת העבודה”. הוא העלה את החיים בעמק למדרגה של קדושה והעניק חשיבות לבניין הארץ כמו לעבודת הקודש: העבודה המפרכת הפכה לבעלת משמעות טרנסצנדנטלית, והמפגש עם הארץ – התגלות אלוהית.⁴²³ תקופת “גלבוע” הייתה בעיניו מעין תקופת בראשית חדשה, והוא תיאר בשיריו כיצד החלוצים “חרטו” את מעשה בניין הארץ כמי שכותב־חורט את התורה על מגילת קלף:

הִנֵּה אַרְצִי גְּוִיַּת־פֶּרֶא

עוֹר כִּקְלָף לָהּ, קְלָף לַתּוֹרָה.

וּבְחֶרֶט־עַד מְחֻקֶּה דְּבַר אֱלֹהַּ

עַל הַקְּלָף.

(מתוך “הִנֵּה”)

חוויית העמל מתוארת בשירים במושגים מתחום הקודש, תוך המרת משמעותם של המונחים והציורים מעולם המסורת היהודית והצבתם בהקשר חילוני חקלאי. העבודה החקלאית שוות־ערך לעבודת אלוהים והחלוץ הוא משורר בקודש, נביא ולעתים אפילו אלוהים. כך מוצג עמק יזרעאל כמוקד של דת העבודה.⁴²⁴ אולם החשוב מכול הוא, שהמשורר קיבל בשירים מעמד הדומה למעמדם של החלוצים עובדי האדמה: כשם שהם סוללים כבישים ובונים בתים, כך גם הוא סולל דרכים חדשות בשירה ובונה בתי־שיר. השירה על בניין הארץ חשובה כמו עבודת בניין הארץ. את דמותו ביקש לקבוע בציבור כ“פיטן סולל בישראל”: לא משורר, אלא “פיטן” – מילה הכוללת בתוכה הן את המושג poet כדרך שהיא נהוגה בשירה הרוסית עם קורטוב של הדרת־פנים, והן את הפיטן במסורת היהודית, הכותב פיוטים ותפילות.⁴²⁵ שירו המפורסם ביותר על עמק יזרעאל, שאף חוברו לו שני לחנים (מאת נחום נרדי ומרק לברי), “זמר” (“לא אורחת גמלים ירדה לכרוע”), חובר ופורסם בשנת 1945 – עשרים ושלוש שנים לאחר שעזב את “גדוד העבודה”!

השיר בכתב ידו של שלונסקי

זֶמֶר

לֹא אֹרְחַת גְּמַלִים יָרְדָה לִכְרֹעַ,

לֹא דַבֶּשֶׁת הִיא אֶל מוּל כּוֹכָב.

זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִלְבֹּעַ,

הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב.

הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ,

שֶׁפָּשְׁטוּ בָעֵמֶק כְּיוֹנִים.

הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ,

שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.

הֵם זוֹכְרִים, זוֹכְרִים עוֹד וַאֲנַחְנוּ,

הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טַל

וְלִבֵּנוּ זֶמֶר? אוֹ שָׁכַחְנוּ

אֶת אֲשֶׁר לִשְׁכֹּחַ לֹא נוּכַל?

וְנִדְמֶה לָעַד לֹא יִנָּעֵל.

שלונסקי היה מודע להילת הקדושה שבה החל לעטוף את החיים ב“גדוד העבודה” לאחר שרחק ממנו וחזר וגילה את ההרואיות שבמעשה החלוצי, אולם בזכרונותיו תיאר זאת כאילו קרה הדבר תוך כדי שהייתו בגדוד, וסיפר איך “המראות הממשיים של נוף הקרחה וקמשונים” של נופי עמק יזרעאל התערבבו בשיריו עם “נופי תנ”ך ומאפו, נופים של פסוקים ורומנטיקה“: את הגלבוע ראה “בדמות גמל קדומים […] או בדמות אתונו של בלעם, שקללה בליבו וברכה בפיו” והכביש שסללו החלוצים לא היה סתם כביש, אלא “כביש של מעלה”, כביש שנועד לחמורו של משיח. מקדושת הדת “ברחנו לא אל החולין”, הסביר, אלא ל”עודף הקדושה האחרת", קדושתו של המעשה החלוצי.⁴²⁶ הכתיבה הביקורתית על חיי הרוח הדלים בגדוד, על העיסוק של החברים ביומיומי, בצורכי הגוף במקום בצורכי הנפש ועל עצם חיי הקולקטיב – נעלמה ואת מקומה ירשו שירים והתבטאויות שהשיבו על כנם את האידיאלים של הציונות הסוציאליסטית. כך נקבע דמותו של שלונסקי כמשורר העלייה השלישית וכמי שהשתתף בגופו במעשה החלוצי.

 

פרק ח': “אני בונה בתים, בתי־שיר” מהעמק לתל־אביב (מאי 1922–יוני 1924)    🔗

“בעל הבלורית” היחפן בתל־אביב    🔗

עם הגיעו לתל־אביב חלה שלונסקי. התזונה הלקויה בגדוד, העבודה הקשה ומצב רוחו הירוד עשו את שלהם. למרות שהבין כי אם רצונו להקדיש את כל עיתותיו לשירה לא יוכל להמשיך להתגורר בעין חרוד לא היה שלם עם עזיבתו, והרגיש את צער הפרידה מהאידיאל של העלייה השלישית: בניין הארץ והגשמה עצמית במסגרת הקולקטיב. שבועות אחדים שכב חולה במיטתו. כאשר קם מחוליו החל לחפש עבודה. חסר פרוטה וחדור שאיפות גדולות התחיל שלונסקי את דרכו בתל־אביב הקטנה. העיר שאליה הגיע השתנתה בחודשים הספורים שנעדר ממנה: הרחובות המרכזיים היו הרצל ונחלת בנימין, ואילו רחוב אלנבי רק החל להיבנות. בהתחלת הרחוב, על־יד פסי הרכבת, עמדו עצי שקמים עתיקים וגדולים בממדים ארצישראליים. מצד שני, בקצה הרחוב, ליד הים, עמד בודד “הקזינו” – בית הקפה המפואר שבו בילה הקהל האינטליגנטי האמיד ובתוכו גם אישי ציבור. רחוב הרצל היה קצר: הוא התחיל מדרך יפו (כיום דרך אילת) ונסתיים בגימנסיה “הרצליה” וברחוב שאחר כך נקרא על שמו של אחד־העם. רחוב נחלת בנימין נמשך גם הוא מדרך יפו ועד רחוב גרוזנברג. ברחוב זה עמדו בית־החולים “הדסה” על 20 מיטותיו ומטבח הפועלים של חנה מייזל. בין העיר לבין הים השתרעו גבעות החול.

בחודשים הראשונים לאחר שחזרו שלונסקי ולוסיה לתל־אביב גרו במחנה האוהלים על גבעה שעליה נבנה בשנת 1924 בית העירייה הראשון (לימים רחוב ביאליק 27). במחנה זה התיישבו למעלה מעשרים חברות וחברים של “השומר הצעיר”. חברים אלה הצטרפו לגרעין שלאחר גלגולים רבים יסד בשנת 1929 את קיבוץ מרחביה. בין חבריו היו גם מאיר יערי, לימים מנהיגה של תנועת “השומר הצעיר”, ורעייתו אנדה. “אוהל אחד מאוהלינו מסרנו למעין דייר־משנה שהסתופף עמנו, המשורר אברהם שלונסקי”, סיפר יערי.

אברהם שלונסקי – 1923

שלונסקי עזר ליערי לפרסם את מאמרו “סמלים תלושים” בכתב העת ‘הדים’, ומתקופה זו ואילך נקשרו בין יערי לבין שלונסקי קשרים חמים שנמשכו לאורך חייהם. יערי היה עד לדחקוּת המרובה שבה נתונים היו שלונסקי ורעייתו, וחשב כי התנאים הקשים גרמו לכך שהזוג שקע לא פעם במרה שחורה והתנחם ב“טיפה המרה”. את לוסיה זכר כטיפוס של “אישה רוסיה, בלונדית”, ש“ידעה לצרף אך אותיות עבריות בודדות”.⁴²⁷ כעבור כמה חודשים עברו אברהם ולוסיה לגור בבית קרמן, לימים רחוב בלפור 15, במרכז בעלי מלאכה, וחודשים מועטים אחר כך שוב נדדו, והפעם עברו לגור בצריף מחוץ לעיר, מבודד מכל יישוב, מול בית הקברות הישן שליד רחוב טרומפלדור.

קשה היה למצוא עבודה ושלונסקי הסתובב, כמו חלוצים אחרים, ברחובות העיר הקטנה בנסיונותיו להשיג פרנסה ארעית. דמותו של שלונסקי הצעיר בעל ה“בלורית המתנענעת” עם “עין־איה חודרת”, הרשימה את תושבי תל־אביב. “כולו גרוי־נוער, וכסוס צעיר נכון בכל רגע לשטוף במלחמה. ויחד עם זה נאמנות של זקן. חבר טוב. קל תנועה. אוהב רוסיה, מהפכה וכוס קטנה”, תיאר אותו יעקב רבינוביץ, “עירוני, כרכי, אורח בשדה, משורר הצעקה האחרונה, אך גם משורר סבל הדורות וארץ־ישראל ויש לו שורשים בעבר. יותר מדי נתון לעצמו. הרבה שכל. אינו מתגאה בתבונתו”.⁴²⁸ לבושו המרושל של שלונסקי, שפע שערו השחור, הסרוק לאחור, שהבליט את מצחו הרחב, הפכו לסמלו של המשורר הצעיר “הפרוע”.⁴²⁹

“סייח קל־המירוץ ופרוע־הרעמה”, תיאר אותו אשר ברש.⁴³⁰ גם הסופר יעקב הורוביץ תיאר אותו כמי שבלט בין תושבי תל־אביב ואי אפשר היה לטעות בו: “תראה לפניך כובע קש רחב שוליים בלי הַתּוֹךְ, שֶׁנֵּזֶר שער שחור בא במקומו, חולצה פרומה, נעלי בד לבנות בעלות אשנבים בשביל אוורור הבהונות – וידעת, כי זהו א. שלונסקי”.⁴³¹ לתושבי העיר המוקסמים נראה היה כאילו יצא המשורר הצעיר, הפרובוקטיבי, פרוע השער, מתוך שירו של יסנין “וידויו של חוליגן”. ההשפעות שספג מהזרמים המודרניסטיים הרוסיים (האקספרסיוניזם, הפוטוריזם, האגו־פוטוריזם והאימאג’יניזם) לא התבטאו רק בשירה, אלא גם בחיים. כמו גיבורו של יסנין ביקש שלונסקי להיראות “פרוע” ולהתנהג בניגוד למוסכמות, ובתל־אביב, יותר מאשר ב“גדוד העבודה”, ניתנה לו האפשרות להופיע בדמות זו.

תל־אביב, בניגוד לעין חרוד, לא הייתה “משאת החלומות”, ושלונסקי לא הרגיש עצמו כמי שהגיע למנוחה ולנחלה. להיפך – הייתה לו תחושה פנימית של חוסר יציבות – אך תחושה זו התאימה לתפישתו את דמות המשורר, משום שהיא עוזרת לסערת נפש המיתרגמת לשירה סוערת. בהתאם להרגשתו הפנימית ראה גם בעיר יישוב של ארעי ולא תחנת קבע: “זוכר אני את הרושם הראשון שעשו עלי הבתים בתל־אביב, – מִבְדָּלוֹת הנפוצים בישימון חולות. כמזוודות ארוזות עמדו ריבועי הבתים, כמטען שפירקוהו בתחנת ביניים – הם מוכנים לעקור. הנה תצפור הספינה, מרחוק, מעבר לשׁוּניות שבנמל יפו – והתיבות הצחורות יפליגו לאי־שם, כלעומת שהוטלו פה. האם לא לצרורות מהגרים משולים גם האזרחים הללו, הגרים שקיבלו רק חצי תעודת־התאזרחות? ובתוך אלה תיבנה תרבות?”⁴³²

לאחר החודשים האינטנסיביים בחברה הקולקטיבית של “גדוד העבודה” החלה ההתאקלמות האיטית בתל־אביב, במקום שבו, כך ידע, יבלה מעתה את חייו. הוא לא הרבה לדבר או לכתוב על “כאב שתי המולדות”, על צער הפרידה מאוקראינה מולדתו. הוא ניסה במרץ ובביטחון להשתלב במולדת החדשה. דומה שרק בשירו “תמר הייתי”, שנכתב בתקופה זו, מתגלה כאב העקירה. השיר “תמר הייתי” איננו אופייני לשירי שלונסקי ודומה יותר לשירת הגעגועים של משוררי “חיבת ציון”. השיר כואב את זרותו של עץ התמר, בן דמותו של העולה הצעיר, התלוש, שאינו מצליח להתאקלם והוא מרגיש עצמו חריג ושונה “בערבות הצפון” כמו גם בארץ־ישראל. במהלך השיר נהפך התמר לאלון, אך השינוי אינו מועיל, שכן גם במזרח הוא רואה את עצמו כמי שהוא “אסופי” ו“יתום” וממשיך לחוש את כאב שורשיו העקורים.

השיר בכתב ידו של שלונסקי.

כ"י 1:3–87. בזמן כינוס שיריו פסל אותו שלונסקי ומתח עליו קו.

להלן פענוח שורה 7: היוכל קְרֹא “אמי!” זה אשר יָתַם.

השיר נדפס ב’ספר השנה של ארץ־ישראל' (אב תרפ"ג – 1923), אך שלונסקי לא כינס אותו מעולם, משום שלא התאים לפואטיקה שלו, המתנגדת לתפיסה פשטנית ואפיגונית, ל“ווידוי קורע־לב” ול“מלים פשוטות” שמצאו חן בעיני המבקרים.⁴³³ אמנם בשירי “גלבוע” תיאר את קשיי ההתאקלמות של החלוץ העדין שידיו “אצבעות שעווה דקות להישבר”, אך לא הזכיר את כאב העקירה מאוקראינה מולדתו. רק כעבור שנים חזר והודה בשירו “באזני הילד” (1937) על אהבתו הנכזבת לנהר הדניפר האוקראיני:

אַתֶּם מְזַמְּרִים עַל יַרְקוֹן וְכִנֶּרֶת

וּבְוַדַּאי תִּתְפַּלְּאוּ עַד מְאֹד, בְּדַבְּרִי

עַל דְּנֶפֶּר־נָהָר, – הַמִּלָּה כֹּה מוּזֶרֶת

בְּכַף־בֵּית אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַכְּתָב הָעִבְרִי.

אַךְ לִי הִיא הָיְתָה יְקָרָה כַּגִּלְבֹּעַ,

פְּשׁוּטָה כְּמוֹ לֶחֶם, כְּאֵם אוֹ כְאָב…

בִּצְעוֹד עַל הַדְּנֶפֶּר הַיּוֹם הַגָּבֹהַּ

חַמָּה שִׁכְשְׁכָה בּוֹ כְּדָג שֶׁל זָהָב.

בראיונות מאוחרים שנתן הרשה לעצמו לשוב ולתאר את קשיי ההסתגלות לארץ החדשה: “המעבר של המשורר אלכסנדר בלוק מפטרבורג לפטרוגרד ומפטרוגרד ללנינגרד זהו מעבר של רציפות. המעבר שלי מיקטרינוסלב לעין־חרוד זה עדין, זה רגע של אלף שנים”, אמר באחת מהרצאותיו.⁴³⁴ “חיינו באינטנסיביות את הפגישה עם הנוף שהיה זר לנו. […] אחרי רחש שדות בערבות אוקראינה ואוושת יערותיה שמענו פתאום חרחור של שמיר ושית וברקנים”, התוודה בהרצאה אחרת.⁴³⁵ הוא תיאר את הגעתו לתל־אביב וכמה היה עליו להתאמץ כדי לאהוב את הבתים הלבנים של העיר הצעירה, את גבעות החול, את השממה והאור הלבן והבוהק, השונים כל כך מאדמתה הדשנה והירוקה של אוקראינה. הוא התוודה בגלוי שהנוף בארץ היה בשבילו “נוף בלי ילדות”, נוף “כמעט אידיאולוגי”, ומכאן נבע “היחס האמביוולנטי” שחש בתחילה כלפי נוף זה. “תמיד היה עליך להשכיח משהו, לעקור מתוכך, כדי לזכות לפגישה החדשה. אכן הרשמים החדשים האינטנסיביים הועילו ‘להשכיח’”.⁴³⁶

לאחר שהחלים שלונסקי ממחלתו הצטרפו הוא ולוסיה לחלוצים־הפועלים, בוניה של תל־אביב. כמוהם סבבו בוקר־בוקר בין הבניינים וביקשו להתקבל לעבודה על־ידי קבלנים שהעסיקו בבנייה פועלים מזדמנים. הפועלים עבדו בסחיבת לבנים, בהגשת טיט לבנאים ולפעמים ביציקת גגות מבטון. “יאללה בטון!”, זו הייתה הקריאה שניסרה בחלל תל־אביב “ליד יסודות נוצקים ומכל גג רעבתן, הבולע בלהיטות קובים של בטון. דרך סולם מדרגות המגיע לגג מעלים הפועלים את דליי הבטון המלאים ומשלשלים את הריקים למטה – מהר, מהר לצקת, מהר מהר לבנות. הזמן דוחק! על הפיגומים דופקים פטישים, אתים הופכים בתערובת הבטון מלט, חול וחצץ – צומחים בתים בני קומה וקומתיים. עוד מעט יסתמן רחוב, עיר שכולה יהודים”.⁴³⁷ בתום יום העבודה או בסוף השבוע היו הפועלים מקבלים מהקבלן את שכרם, שהיה בעת ההיא 30 גרוש, ונחשב גבוה למדי. אולם לא בכל יום נמצאה עבודה. בוקר בוקר צעד אברהם לעבודתו החדשה, כשאת בלוריתו מכסה מגבעתו רחבת־השוליים. לעתים הצטרפה אליו גם לוסיה. שלונסקי עבד בערבול בטון, והוא ולוסיה היו מגישים את דליי הבטון ל“בטונצ’יקים” שעל הגגות. גם בלילות עבדו לאור פנסי ה“לוקס”, כדי לגמור את יציקת הגג. בשנים מאוחרות יותר סיפר שלונסקי, כי הבניין הראשון שעבד בהקמתו היה ביתו של ד“ר תיאודור (צ’לו) זלוצ’יסטי, רופא ילדים ומשורר. בית זלוצ’יסטי נבנה בסגנון מזרחי, “יפואי”, מול ביתו של אליעזר הופיין, מנהל בנק אפ”ק, ברחוב אידלסון 30 בקרבת בית העירייה הישן.⁴³⁸ בניין נוסף שבבנייתו התגאה שלונסקי היה בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי.⁴³⁹

המיתוס החלוצי שנשא עימו שלונסקי שימר תקופה של קשיים ושמחה חלוצית: “היו כבר עייפים מהבטון במשך שעות היום, אבל עבדו ושרו, בעברית, ברוסית, באוקראינית ובאידיש. […] לאחר מכן המשיכו לשיר בלילות על החולות, באוהל או במטבח הפועלים של חנה מייזל בנחלת בנימין”.⁴⁴⁰ כעבור שנים רבות הייתה כל תזכורת של “ימי העבודה בבניין” משמחת מאד את שלונסקי, והוא נאחז בשבועות הספורים שבהם עסק בעבודה פיסית של ממש בתל־אביב, ו“הרחיב” אותם לכדי יצירת מיתוס שלפיו המשיך את עבודת הבניין “כמה שנים – גם בת”א, גם בירושלים".⁴⁴¹ ש' יהודאי, לימים חבר נהלל, הזכיר לו, כי בזמנו עזר לו להשיג שני ימי עבודה בחבורת “בניין” בסביבת רחוב נורדאו, שהיה אז בתחילת בניינו. בתום יום העבודה שאל יהודאי את סדרן העבודה: “איך הבחור הזה ששלחתי לך?” והלה השיב: “טוב מאד, תגיד לו שיבוא גם מחר”. יהודאי מסר לשלונסקי את דברי הסדרן ושלונסקי אכן הגיע ליום עבודה נוסף.⁴⁴² הזכרת האירוע ארבעים וחמש שנה לאחר שהתרחש ריגשה מאד את שלונסקי בן השישים ותשע. הוא היה מאושר שדמותו נחרטה בזכרונו של יהודאי כפועל בניין משובח ואמר לו: “זוהי הביקורת המלבבת ביותר מכל אשר נכתב עלי”.⁴⁴³

כמו ב“גדוד העבודה”, כך גם בתל־אביב החל שלונסקי להתפרסם תחילה בזכות הליכותיו הבוהמיות, המרץ הבלתי־נדלה שלו, שמחת החיים שהדביק בה את הסובבים אותו ופזמוניו החדשניים. ביום ישב עם אנשי הבוהמה התל־אביבית, שאך זה החלה להתגבש, במסעדת חכמוביץ שבקרן הרחובות גרוזנברג ונחלת בנימין, אכל ארוחות בהקפה שעה שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו ושר בהתלהבות עם חבריו.⁴⁴⁴ בלילות היה מוליך את צעירי תל־אביב בשרשרת של ריקודי הורה סוערים דרך רחובות העיר.⁴⁴⁵ שניים מפזמוניו, “רכבת” ו“תה ואורז יש בסין” (“לא אכפת”), התחבבו מאד על הקהל, ובערבי הקריאה הקהל דרש לשמוע אותם שוב ושוב. מה שלא עשו שיריו “הרציניים” עשו הפזמונים, יחד עם תרגומו ל“אינטרנציונל” ומאוחר יותר גם שירי “עמל” ו“יזרעאל”.

כעבור שבועות אחדים נטש העבודה הפיסית בבניין. את מקום הבנייה הפיסית מילאה עתה הבנייה המטאפורית־הסמלית. “אני בנאי”, העיד שלונסקי על עצמו, “אני בונה בתי שיר”. לימים, בהיותו כבר משורר מפורסם, ביקש להשאיר בפנקס ההסתדרות שלו את המקצוע “בנאי”. כשם שקישר בין “הקובים” של החצץ בעבודתם של אנשי עין חרוד לבין “הקוביזם” שלו, כך יכול היה עתה לחבר בלהטי לשונו בין האידיאלים של החלוצים בוני תל־אביב לבין תחושתו, כי ייעודו האמיתי הוא להיות משורר־בנאי, המחדש את פני השירה: “זמן רב, לאחר שחדלתי לבנות בתים בערי ישראל ועסקתי רק בבניין בתי… שיר, לא שיניתי בהסתדרות העובדים את אגודתי המקצועית, ובפנקסי היה רשום: ‘פועל בניין’…”, סיפר.⁴⁴⁶ הוא המשיך בתוכניותיו הספרותיות וחלם להפוך את השירה לעיסוקו העיקרי.

החבורה הווינאית    🔗

בתל־אביב המשיך שלונסקי לחלום על הקמת כתב־עת חדשני בארץ־ישראל. הוא היה אינדיבידואליסט מושבע, אך האמין בעבודת צוות של חברים ברוח. המודל שהכיר מילדותו היה של קבוצות קטנות ומלוכדות שחברים בהן אנשים עם שאר רוח. תחילה הייתה זו המשפחה הגרעינית: אבא, אמא וששת ילדיהם האינדיבידואליסטים; אחר כך תנועת “האחים”, שהיו חברים בה בניהם של חסידי חב“ד מכל רחבי רוסיה, קוראי עיתון ‘האח’, ומאוחר יותר “צעירי ציון” ו”החלוץ“. גם כתב־העת שביקש להקים אמור היה להוות מעין קולקטיב אליטיסטי. אולם גם לאחר שנה וחצי לשהייתו בארץ לא הצליח להקים כתב־עת. הוא חשב לשנות את שם כתב־העת מ”טרפים" ל“ספיחים”, כדי לתת בכך ביטוי לתחושת “הסתם” של דורו (ובוודאי הייתה כאן השפעה של “ספיח” הביאליקאי, במודע או שלא במודע), אך ללמדן נראה היה ששם זה אינו מבליט די הצורך את ייחודה של חבורת הסופרים שתתרכז סביב כתב־העת.⁴⁴⁷

למדן ניסה להשיג כספים עבור כתב־העת המתוכנן בעזרת ידידם משכבר, אברהם וילנסקי. וילנסקי, שעלה לארץ כשנה לפני שלונסקי, הצליח, בניגוד לחבריו, לקבל עבודה ששכרה בצידה במחלקת המדידות של המנדט הבריטי, שם ניהל צוות מדידה ומיפוי בצפון הנגב ורצועת עזה.⁴⁴⁸ עבודתו הקבועה והעובדה שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו הקנו לו את הכינוי “הבורגני”, וחבריו ראו בו בעל אמצעים שיכול לעזור להם במפעלם. אולם פנייתו של למדן לוילנסקי לא עזרה והוא דיווח לשלונסקי, כי לא הצליח במאמציו לשכנע את וילנסקי לתמוך בהם.⁴⁴⁹

במקביל לנסיונות להוציא כתב־עת שקד שלונסקי ליצור סביבו חבורה של יוצרים צעירים, בעלי ברית, אחים ברוח, שיפיצו את הספרות המודרניסטית העברית. הוא השקיע זמן רב בנסותו לשכנע את חברו שימק וולף, שכתב פולנית, לעבור לכתיבה בעברית. “הבחור שימק וולף אינו אילן סרק. לדעתי לברכה יהיה לנו אם נצליח לְגַיְרוֹ ולהכניסו תחת כנפי השפה העברית”, כתב שלונסקי ללמדן. “אני עובד עימו בשבוע האחרון עבודה רבה והוא מצליח הצלחה מפתיעה. הוא כותב פולנית לא מעט. ועכשיו שידלתיו בדברים לגייר את שיריו בעברית”.⁴⁵⁰ בשהייתו בווינה נפגש שימק וולף לעתים קרובות עם הסופר יעקב הורוביץ ועם המשורר דוד פוגל והם בילו יחד שעות רבות בבתי הקפה הווינאים. בתיווכו של וולף נוצרה הידידות רבת השנים, המורכבת ורבת התהפוכות, בין שלונסקי לבין יעקב הורוביץ, וקשר ידידות קריר וקצר מועד עם המשורר דוד פוגל. שימק וולף המליץ על הורוביץ כמי שראוי להתקבל לחבורתם האינטימית, והגדיר אותו כ“בחור מצוין” אבל “בטלן מאין כמוהו”. “בחור נהדר, אמנם איש קשה ומוזר. עושה את עצמו בכוונה, כאילו הוא נבל”. הוא גם הוסיף, כי הורוביץ קרוב אליהם בדעות ואוהב את שירי שלונסקי.⁴⁵¹

יעקב הורוביץ עלה לארץ בשנת 1919 אך בשנת 1921 נסע לווינה לצורך ריפוי ובשנים 1921 – 1924 למד באוניברסיטת וינה. המלצתו החמה של וולף חיזקה את דעתו של שלונסקי, כי יעקב הורוביץ מתאים מאד להצטרף לחבורתם, והוא שמח שסוף סוף יימנה על חבורתם גם כותב פרוזה. הורוביץ גילה התעניינות רבה בקובץ החדש. שימק וולף מיהר להבטיח לשלונסקי, כי גם דוד פוגל מתעניין בקובץ, אולם כל אשר הצליח לחלץ מעטו של פוגל היו שתי מילים בשולי הגלויה שלו: “בברכה רבה, דוד פוגל”.⁴⁵² ברכה קרירה זו לא היה בה כדי לבשר על ראשיתה של קרבת נפש.

עד מהרה שלח יעקב הורוביץ לשלונסקי “כליל סונטות” בשביל הקובץ. משלוח סונטות לא יכול היה שלא להכעיס את שלונסקי. הכיצד? האם זהו החדש שאליו התפללו? ליצירת סוג שירי מיושן וקפוא, שאבד עליו הכלח? “כליל סונטות”? המשוררים המודרניסטים דוגמת שלונסקי וגרינברג התנגדו לכל הצורות והז’אנרים הקלאסיים: סונטות, אידיליות, בלדות. “כיצד כותב משורר עברי סונטות ואידיליות?” כתב גרינברג.⁴⁵³ יעקב הורוביץ, כמו שימק וולף, התייחס לשלונסקי מראשית היכרותם כאל מורה ומדריך בנבכי השפה העברית. הורוביץ מוכן היה לקבל עליו את “עולו” של המדריך הרוחני החדש שלו, אברהם שלונסקי, להצטרף אליו, להכיר במנהיגותו, בעליונותו ואף להיעזר במרצו הרב. “תעבור מעט על גליונותי ותקן את חסרונותי”, כתב הורוביץ בענווה, “אם תמצא שם מקומות חוטאים, זרות בלשון, תקן נא בטובך.”⁴⁵⁴

חילופי האגרות בין שלונסקי לבין “יושבי וינה” סבבו סביב הקובץ שלא הצליחו להוציא לאור. נושא הקובץ – שעתה כבר לא ברור היה אם הוא אמור להיות כתב־עת קבוע או קובץ חד־פעמי – לא ירד מהפרק עד ראשית שנת 1924. נראה שבסופו של דבר נכשלה האפשרות להוציאו לאור בגלל שתי סיבות: הסיבה הראשונה הייתה היעדר משאבים כספיים. לאיש מן הצעירים לא הייתה פרוטה, ועדיין לא היו מפורסמים דיים ובעלי ניסיון כדי לדעת לגייס כספים. הסיבה השנייה הייתה היעדר כוחות ספרותיים. הורוביץ ישב בווינה, שימק וולף, גם לאחר שהשקיע בו שלונסקי את מיטב כשרונותיו הפדגוגיים, לא הצליח לכתוב שירה בעברית, ושלונסקי ולמדן הצעירים עדיין לא הרגישו עצמם מוכנים לשאת את כובד הקובץ על כתפיהם.

“שם – בהדר הכרמל יש לי אם ואב”    🔗

בסוף שנת 1922 עמדה משפחת שליונסקי להתרחב. אשתו של בוריה, לוּבּה (אהובה), הרתה והזוג התיישב בצריף קטן, דל ודולף בתל־אביב, לימים רחוב שינקין 37. בנובמבר נולדה בבית החולים “הדסה” נעמי, נעמי’לה, אהובת המשפחה, בת בכורה לבוריה וללובה ונכדה בכורה לטוביה ולציפורה. השמחה הגדולה הייתה מהולה בדאגות פרנסה כבדות. מצבו של “הסניף החיפאי” של משפחת שליונסקי היה בכי רע מבחינה כלכלית ואף מצבו של דב היה מעורר דאגה: “אבא בחיפה. אין לו עדיין עבודה. ירושלים – עורבא פרח. תל־אביב – גם כן פרח. עכשיו הוא מנסה את גורלו בחיפה. לפי שעה – לא כלום. אפשר כי יצליח לתקוע שם יתד. אפשר. לפי שעה – רחוק מהיות לא רע. דב – מחוסר עבודה ובעל בית – שני דברים שזיווגם קשה מאד”, כתב שלונסקי ללמדן במשפטים קצרים, שקיטועם הבליט את המצוקה שפקדה את המשפחה.⁴⁵⁵

את הניגוד בין חיפוש אחרי החיים הנשגבים, המנוגדים לדאגות היום־יומיות, והשמחות הקטנות תיאר בשירו “חולין” (1924). מצד אחד תיאר בשיר את יצחק וישו, המקריבים את חייהם למען האומה (יצחק “טוען את עצי עולתו” וישו “את צלובו”), ומצד שני, בשירי המחזור “לאבא־אמא”, מתוארים בני משפחתו עם דאגות הפרנסה שלהם וגם השמחה השורה במעונם – שורות שמצא לנכון להשמיט בספרו ‘בגלגל’, כדי לעמעם את היסודות הביוגרפיים והעיסוק בהווי החיים:

טוביה שליונסקי בחברת בניו בוריה (מימין) ואברהם

מָעֲטָה הַשִּׂמְחָה גַּם בִּמְעוֹנִי, אַחִים.

מָעֲטָה – נוּ, מֵילָא, מָה אַלִּינָה שָׁוְא.

מָחָר־מָחֳרָתַיִם אֶסַּע שׁוּב לְחֵיפָה,

שָׁם – בַּהֲדַר־הַכַּרְמֶל יֵשׁ לֵי אֵם וָאָב.

אַךְ גַּם שָׁם לֹא נַחַת: דַּחְקוּת, אֵין פַּרְנָסָה…

אַבָּא – לְסִבְלוֹתָיו, אִמָּא – אוֹי וְהוֹי.

אַל־נָא קִנִּים, אִמָּא, הִנֵּה אָבֹא מָחָר:

מַאן דְּיָהִיב חַיֵּי, עַיִן פְּקוּחָה לוֹ.

וּבְבֵית־הַנְּתִיבוֹת אָחִי יִפְגְּשֵׁנִי.

בַּת לְאָחִי־בְּכוֹרִי: נָעֳמִי’לֶה, זֶה שְׁמָהּ.

יִשַּׁק לִי וִיסַפֵּר נַחַת חָכְמוֹתֶיהָ:

מָתַי אָמְרָה: “בַּבָּא”, מָתַי אָמְרָה: “מָא”.

וְאֵיךְ פַּעַם יָצְאָה נָעֳמִי הֶחָצֵרָה:

“אַבָּא… בַּשָּׁמַיִם… שָׁמָּה… שָׁם גַּפְרוּר…”

את עצמו תיאר באירוניה עצמית מרירה כמי שניצב בתווך, משרך דרכו ברחובות הקריה ו“מטיל סערות” ב“צלוחית־נשמתו”. הוא מנסה לעצור את סערת רוחו ולהיות כאחד האנשים הפשוטים: “שוטה”, הוא נוזף בעצמו, “עַד מָתַי עוֹד תֶּחֱרַץ לְשׁוֹנְךָ עַל עוֹבְרִים וְשָׁבִים? // צֵא, / לַקֵּק אֶת יַד הַהֶדְיוֹטוֹת הַבְּרוּכָה –/ וָדֹם”.

אך ללא תועלת. הרצון ליציאה מהשגרה, מחיי היומיום הפשוטים, שאינם הולמים את מזגו, חזק ממנו: “אַךְ רוֹטֵן זֶה כַּלְבִּי הַסּוֹרֵר / וּמְכַרְסֵם שַׁלְשַׁלְתּוֹ, // אֵלִי, / הַכְבֵּד עֻלְּךָ עָלַי – וְאֶוָּשַׁע”.

טוביה שליונסקי, לאחר שניסה את מזלו בירושלים, עבר בסוף שנת 1922 לחיפה והתיישב בה. הוא התרוצץ בין משרדים ובנקים ושטח את בקשתו להתקבל לעבודה, ולו גם בשכר זעום. הוא גייס אנשים שהכירוהו מרוסיה, ובכלל זה את אחד העם הנערץ, שעלה ארצה בראשית שנת 1922, כדי שיעידו על כישוריו ועל יושרו: “כחמש עשרה שנה הייתי מנהל ספרים בבי”מ [בבית מסחר] גדול", כתב באחד ממכתבי בקשת העבודה שערך, “על זה יעיד קרול מפתח־תקוה שאצל אביו בקרמנצ’וג־קריוקוב עבדתי. על עבודתי, על יושרתי בכלל, יעיד אחד העם. באתי לארץ להשתקע וזה יותר משני חודשים שאני מתגולל פה ולא הסתדרתי. מצבי רע מאד, כי אני נמלטתי מרוסיה עורי בשיני בלי שום אמצעים. ה’מינימום' שלי הוא הכי קטן, בעל משפחה קטנה מאד אני (אנחנו כולנו שלושה), יודע אני עברית על בוריה, צרפתית לכתוב ולדבר, גם אנגלית. הנני בחיפו והאדון ק. אמר לי שאולי אפשר למצוא בעדי איזו עבודה בבנק. אבל לקבל אותי אינו יכול. זה תלוי ביפו. לכן הנני פונה בבקשה לתת לי איזו עבודה בבנק. לי אחת היא באיזה מקום. יפו, ירושלים או חיפו. מבטיחו אני שבכוחי למלאות את תפקידי על צד היותר טוב.ירשה לי לעבוד בלי התחייבות מצידו, אם לא אשביע רצונו יפטרני בלי טענה ותביעה מצדי. נא לא להשיב פני ריקם”.⁴⁵⁶

לבסוף מצא טוביה עבודה כמנהל חשבונות בבית החרושת “שמן” שהוקם בחיפה בשנת 1922. בד בבד ניסה להשתכר מעט כסף גם באמצעות ניצול הידע שלו כקבלן, ופנה למהנדס נחום וילובשביץ (וילבוש). וילבושביץ היה אדם רב־פעלים, מהראשונים שהקימו מפעלי תעשייה בארץ.⁴⁵⁷ הוא הקים וניהל את בית החרושת “שמן” וטוביה הכירו, כנראה, עוד מרוסיה. עתה ביקש אותו להשתלב גם בהקמתה של שכונת בת גלים שהחלה להיבנות בחיפה ליד המושבה הגרמנית. לדב כתב, כי בקרוב יחליט וילבושביץ אם לקחת אותו כקבלן או כמנהל חשבונות בבת גלים. ככל הנראה עבד מעט גם באופן עצמאי והכין חוזי התקשרות בין לקוחות לבין קבלנים, כשהוא מפרט מהו מבנה הבית, מה הם טיב החומרים, מה יהיה היקף התשלומים ומועדיהם.⁴⁵⁸ טוביה דאג לא רק לאשתו ולבתו מרים (מניה), אלא גם לבנו הבכור בוריה. “מצבך, כמו שאתה יכול לשער, נוגע עד לבי,” כתב לבוריה, שהסתבך ככל הנראה באיזה עסק, שהייתה בו משום רמאות. “נפלת בפח, אסוף כוחותיך רק לצאת מן הפח הזה ולא יותר […] אל תתן לייאוש לחדור לעמקי לבבך. חפש עבודה, והנח להם וכדומה, ויחד עם זה בלה את הזמן הנשאר בחברה, או שתקרא ספר קל (אנגלי כמובן)”.⁴⁵⁹ הוא ניסה לשכנע אותו לעבור לחיפה וקיווה כי כאן יוכל לעזור לו לקבל עבודה. תוכניתו הייתה להתחלק עם בוריה באחת משתי המשרות שלו: או שהוא, טוביה, ימשיך לעבוד בבית החרושת “שמן” ובוריה יעבוד אצל הקבלן וילבושביץ כקבלן וכמנהל החשבונות שלו, או להיפך. “לאחר שאקבל שכר של לירה עבור מאמרי ב’התור'”, כתב טוביה לבוריה, “אשלח אותה לך ותוכל לנסוע לחיפה ולמצוא פה עבודה. פה יש עבודה פשוטה”, כתב האב שידע את נפשו של בנו, “וגם אפשר למצוא עבודה קלה”.⁴⁶⁰

בשנת 1922 היה רוב השטח של “הדר הכרמל” אדמת טרשים, רק מסביב לטכניון ובית הספר הריאלי היו כמה תריסרי בתים ושם, סמוך למקום עבודתו בבית החרושת, החליט טוביה להתיישב. העבודה הסדירה אפשרה לו לשכור בית מרווח עם חצר גדולה ובאר מים מול הכניסה של בית הספר הריאלי, היום רחוב שמריהו לוין. בבית זה גרו טוביה וציפורה, מניה ואיתם גם פניה וישראל וגמן. למרות דאגות הפרנסה שהכבידו עליו המשיך טוביה במאמציו להתערות בחיים הציבוריים והתרבותיים בארץ־ישראל. כציוני ותיק, שהתעדכן במשך כל השנים במה שהתרחש בארץ, חש את עצמו “ארצישראלי” כמעט כמו בנו אברהם. הוא ניסה בכל כוחו לכתוב, להגיב, לפרסם מאמרים ומכתבים למערכת ולהשפיע על דמות החיים המתהווים בארץ. דווקא משום אהבתו ונאמנותו לארץ ולשפה העברית ביקר בחריפות רעיונות שלא הסכים להם וסדרי ממשל והנהגה לקויים. הקורא את רשימותיו ואת מכתביו של טוביה שליונסקי אינו יכול שלא להתרשם מהשפעת הרעיונות שלו על דרכו הספרותית של בנו אברהם. אין ספק שהאב היה מושא להערצה ולחיקוי, ואברהם הפנים את ערכיו של אביו, את דעותיו ואת ביקורתו כמעט בכל תחום מתחומי הרוח שהיו קרובים לליבו של טוביה. נדמה כי כמעט את כל הנושאים שעליהם כתב טוביה ניתן למצוא במאמריו וברשימותיו של בנו אברהם.

עוד בהיותו בירושלים התפלמס טוביה שליונסקי עם קלוזנר והגיב על מאמרו “נשובה אל הספר”.⁴⁶¹ בניגוד לקלוזנר, שדרש לחזק את הצד הרוחני ביישוב, טען טוביה כי יש לחזק את תושבי הארץ דווקא בעבודתם הפיסית, כי זמן מצוקה הוא ו“עת לעשות – הפרו תורתך”.⁴⁶² במאמרים אחרים דן במשבר הכלכלי העולמי והשפעתו על ארץ־ישראל, ביקר את התפתחותה הלקויה של חיפה לעומת תל־אביב, את נהליו של בנק “הלוואה וחיסכון”, שאך זה נפתח, ואת העיתונים “הצהובים”, המחקים את העיתונים האמריקאיים, שמוכנים לפרסם הכול למען הגברת התפוצה ומקלקלים את טעם הקוראים.

במיוחד ראוי לציין את ביקורתו של טוביה שליונסקי על מורו ורבו אחד העם ועל החיים בארץ בתקופה זו, המובעת בחריפות רבה, לא רק במאמרים אלא גם בהתכתבות שלו עם ידידו חיים יצחק בונין (1875 – 1943), מחנך, איש חב“ד, מורה בגימנסיה העברית בלודז' שלימים נספה בשואה. לבונין הסביר טוביה מה גרם לו להתפכח מהערצתו לאחד העם: “הרבה שנים הייתי אחד העמי נלהב. את כל חום התלהבותי של חסיד חב”די מסרתי לו והייתי בולע כל מילה שיצאה מתחת עטו, והנני מודה עכשיו בתום לבב כי שגיתי והלכתי אחרי ההבל”, כתב טוביה. הוא ביקר את אחד העם על כך שמרוב רדיפתו “אחר ‘שלטון השכל’ גרש כל שאיפה ניסית”. אחד העם חלם “שבא”י יהיה המרכז הרוחני לעם ישראל, והמציאות הראתה לו כי עתידה הרוחניות והתורה והשאיפה הישרה להשתכח בא“י, ואם הגלות לא תחייה אותה במזון רוחני תתנוול”. כבר בשנת 1923 ביקר טוביה את ה“צברים”, ילידי הארץ. לדעתו “הצעיר הארצישראלי האמיתי, ז. א. שנולד ונתגדל פה בארץ, הוא גס ועם הארץ, כותב נוח בשבע שגיאות, יפטפט עברית שרק הוא בעצמו מבין אותה, ולולי צעירי הגלות שבאו הנה בתור חלוצים והכניסו תסיסה, כי אז הלכה הָעַם־אֲרָצוּת וגדלה עוד יותר”, כתב לבונין. טוביה היה מאוכזב גם מהחיים בארץ: “מצבו של הפועל הוא רע מאד, […] מביטים על הפועל מגבוה כעל ברייה ממין גרוע”, כתב. הוא הביע גם את אכזבתו מ“הפועל הצעיר” ומההסתדרות, וסבר שיש הרבה שנוררים בארץ, שהתרגלו לקבל תמיכות מהגולה: “בכל מקום שתפנה רבים הם הצללים, מלבד האינטריגות הפומביות של פקידי ההנהלה הציונית החל מויצמן ואוסישקין וכו'. המידה המגונה של חנופה ומשוא פנים התפשטה פה מאוד”. הממשלה לדעתו גדולה מדי “עם הרבה מנהלים, ולכל מנהל פקידים עוזרים וסגנים, וכולם מתפרנסים על חשבון הקרנות”. הוא גינה את אלימות הערבים ה“מתנפלים על יהודי והורגים אותו לא לשם גזל, אלא מפני שנאה לאומית”, אך בעת ובעונה אחת הוא התנגד לתגובתם האלימה של הצעירים היהודים ש“מצאו שהתשובה למעשים כאלו היא מידה כנגד מידה. הלכו והרגו ערבי”. גם על הספרות שהתפתחה בארץ הייתה לו ביקורת: “כוחות ספרותיים אחדים שיכלו לעשות איזה דבר יצאו מן הארץ ונתרכזו בברלין. ברנר מת, פיכמן ובן ציון יצאו מפה. א”ה [אחד העם] באמת זקן וחלש".⁴⁶³

בשבט תרפ"ג (ראשית 1923) פרסם טוביה שליונסקי בשבועון המזרחי ‘התור’ את מאמרו החשוב ביותר, “יהדות לחצאין”.⁴⁶⁴ במאמר זה ביקר את תורתו של אחד העם בלי להזכיר את שמו במפורש. הוא חתם על המאמר “בן אשר”, ובכך רמז הן למושא ביקורתו, אשר צבי גינצברג, הלא הוא אחד העם, והן לעובדה שלמרות ביקורתו ראה את עצמו כבנו הרוחני של המורה הדגול.

בצד דברי הביקורת הקשים ידע טוביה כי עצם ההתיישבות ותחיית העם בארצו הם בבחינת נס: “אבל ‘אחרי ככלות הכל’ ארץ־ישראל היא ארצו של עם ישראל. מבשרי אחזה זאת, הנני גר עכשיו על טבורו של ההר כרמל אצל הטכניקום, הנקרא בשם: הדר הכרמל, עובד אנוכי בביח”ר שמן, העומד על שפת הים", כתב. “מרחוק נראה כיפת ההר חרמון הלבנה מן השלג המונח עליה כל השנה, ובבוקר כשאני הולך אל העבודה וקרני השמש מאירות את הכיפה הלבנה נוצצת היא בגוונים שונים”. העברית הפכה “לשון השוק והחיים”, וטוביה הודה כי יש רגעים שבהם הוא שוכח את כל ביקורתו ומרגיש כי “התאזרח” בארצו, וקיבל “תעודה כאזרח פלשתינאי”.⁴⁶⁵

ביתו של טוביה הפך למרכז תרבותי. הליכותיו הנעימות, נגינתו היפה בכינור, הסברת הפנים שלו והתערותו המהירה בחיי הארץ הפכו את ביתו לבית ועד מכניס אורחים.⁴⁶⁶ טוביה הרגיש קרבה רוחנית לא רק לבניו ולבנותיו אלא גם לידידיהם ומכריהם. נוסף להיותו איש שיחה מרתק ומקורי, ניסה לעזור לצעירים שעלו ארצה בגפם למצוא פרנסה, ואף עמד להם בשעת דוחקם בהלוואה מן המעט שהיה בידו. היה זה בית “שבו מצא חלוץ צעיר פינה חמה לשיחת רעים – אם רצינית ואם מבדחת – מקום שירה ונגינה ולגימה בלווית ניגון חסידי”.⁴⁶⁷ אישיותו המיוחדת, האוטוריטטיבית והאמפתיה שלו גרמו לכל מי שהכירו לאהוב אותו אהבת נפש.

“היום בוודאי יפטרוני מעבודתי” – תל־אביב, 1923    🔗

אברהם ולוסיה נשארו בתל־אביב ולא עברו לחיפה. אברהם המיר את עבודתו בבניין בעבודה כפקיד בבית החרושת ללבנים “סיליקט”, שהוקם ב־1922 במקום שבו נבנו לימים תיאטרון ‘אוהל’, ובו נמצא היום החניון הגדול שליד כיכר דיזנגוף. מנהלי העבודה ניצחו על המלאכה בבית החרושת ביד תקיפה. אחד ממנהלי העבודה היה קשוח במיוחד: גרמני, מומחה במקצועו, תקיף ובעל יצר שלטון. משנכנס לתפקידו נעשה שליט במקום, ואוי לו לזה שסטה מהוראותיו כמלוא נימה! גם המשגיח על העובדים, יהודי בשם צפליק, היה שנוא על הפועלים. הוא היה “יהודי וינאי, ברנש יהיר, נוהג באדנות, מחניף למעסיקיו, אך בז לעובדים הנתונים למרותו. הוא לא היה חוסך כלפיהם דברי ניבול וגסות רוח”.⁴⁶⁸ עבודתו של שלונסקי בבית החרושת “סיליקט” הייתה בהנהלת חשבונות. לא עברו ימים רבים והתברר לו כי הוא שונא בכל ליבו את העבודה ואת אווירת המקום. הוא, שמאז ימי לימודיו בגימנסיה לא אהב את מקצוע ה“חשבון”, צריך היה לעסוק עתה בחישובים מדויקים: “אני חושב שלא תטעה בחשבונות והחשבון יצא נכון”, לגלג עליו למדן.⁴⁶⁹ שלונסקי חש כי הוא לכוד בעולם של הבל־הבלים. העולם האמיתי, הספרות, הוא העיקר ובו רצה לדבוק. עז היה רצונו להראות ללמדן את הפואמה החדשה שלו “הונולולו”. “בוא יצחק!” כתב ללמדן, “נבלה איזה שעות מחוץ לכל הדברים הבהמיים הללו. כתבתי פואמה חדשה, עדיין לא כיניתיה בשם. רוצה הייתי שתקרא ותחווה דעה”.⁴⁷⁰ הוא ידע, כי זו עבודה זמנית בלבד, וכי הוא מועמד לפיטורין בכל רגע, ואם היה לו איזה שהוא ספק בדבר, הרי המכתב שנשלח אליו הבהיר לו היטב את מעמדו. “אגב, קיבלתי מכתב בזו הלשון”, כתב ליצחק למדן, “בזה הננו מודיעים לכ' (לי – במשמע) כי הוא נתקבל לעבודה זמנית. והיות שאנו מצמצמים בעבודה לרגלי עונת הסתיו – שבועיים לפני פיטוריו נודיע לו”.⁴⁷¹

למרות ההשפלה שחש וחוסר העניין בעבודתו לא יכול היה להרשות לעצמו לעזוב מרצונו את מקום פרנסתו הדל, אולם הוא לא הסתיר מבני משפחתו ומידידיו את רצונו שיפטרוהו. בפברואר 1923 ביקש האב מדב, שיכתוב לו אם אברהם עדיין עובד בסיליקט או לא.⁴⁷² “ואני? עדיין בסיליקט”, כתב שלונסקי ללמדן, “השבוע צריך לבוא ‘שישקא’, המנהל המסחרי שהיה בחו”ל. קרוב לוודאי כי הוא ישנה סדרי בראשית במשרדנו ואז לגמרי שלא מן הנמנע הוא כי ניתוח זה יחול על ראשי. ואז… מילא“.⁴⁷³ עוד חודשים אחדים נמשכה עבודתו בסיליקט. בט' באדר תרפ”ג (25.2.1923), סמוך ליום הולדתו העשרים ושלושה, תיאר בהומור את מצבו וכתב לרבינוביץ, כי הוא מקווה שהפעם סוף סוף יפטרוהו ממשרתו וכך יהיה פטור מעול שאינו הולם אותו ויהיה חופשי לנפשו: “עוד מעט ואהיה צ’וּדָק [תמהוני] גמור: היום בוודאי יפטרוני מעבודתי ואוכל להסיר מעלי את הפידז’אק [המקטורן] של בוריס [בוריה, אחיו] והמכנסים של שימעק [ידידו שימק וולף]. […] אולי לאחר שאתפטר ממשרתי (כלומר אפוטר) נצא לטייל קצת, אולי לגליל”.⁴⁷⁴ הוא לגלג על עבודת הפקידות ו“התנצל” לפני רבינוביץ על שהוא כותב על “נייר=שרד” של ‘הדים’ משום “שבכ”ז פקיד=משרד אני – הרי זה נאה לי". מקנא היה ברבינוביץ על טיוליו בארץ. עבודת הפקידות המונוטונית והישיבה במקום אחד הכבידו עליו: “כבדה כבר גם עלי ישיבת־קבע זו על מקום אחד, חושש אני לטחורים של נפש”, כתב. “בדיעבד היה לי לרצון אילו פטרוני ממשרתי: מלבד שאר דברים, שהם מעיקים עלי, הרי יכולתי להיטלטל קמעא”.

לשלונסקי וללוסיה לא היו ילדים, ולוסיה, הבוהמיינית עד עמקי נשמתה, עבדה אף היא בעבודות שלא התאימו למזגה, וניהלה רומנים קצרים, שהיו מבחינתה חסרי משמעות, אך הכאיבו לשלונסקי. לעתים קרובות נתקפה מרה שחורה. החיים המונוטוניים בעיר הקטנה היו קשים וזרים לה, ושלונסקי עמד חסר אונים בפני מצבי רוחה הקשים. הוא חשב שאם יפטרוהו הדבר ייטיב גם עם לוסיה, משום שכך יוכלו “לנוע קצת” ו“לתפוס את הכול כמבעד לחלון רכבת דוהרת”.⁴⁷⁵ בעוד שלונסקי חולם להיות משורר “מקצועי”, ביקשה לוסיה להגשים את חלום נעוריה ולהיות שחקנית תיאטרון. התקופה שבה שהתה ב“גדוד העבודה” לא מחקה את המראה ה“רוסי” שלה ודמותה המיוחדת בלטה על רקע נשות תל־אביב הקטנה. דאגות חומריות לא הטרידו מעולם את לוסיה. כמו שלונסקי היא אהבה ספרות רוסית ושירה רוסית, וכמובן תיאטרון, אולם מי יכול היה להיפנות לענייני רוח כאשר דאגות הפרנסה היו כה ממשיות. שרויה הייתה במצב רוח קודר ונסיעותיה ברחבי הארץ לא עזרו לרומם את רוחה. שלונסקי כתב לרבינוביץ כי לוסיה חזרה מאחד מטיוליה “מדוכאה ומחונדרת פי עשר”.⁴⁷⁶ את המילה “מחונדרת” המציא שלונסקי על־פי הפועל “Chandrith” ושם העצם “Chandra” הרוסיים, שמשמעותם שיממון, דכדוך ומרה שחורה. שלונסקי העדיף לתאר את קשייה של לוסיה בעזרת התחכמות לשונית קלילה ומשעשעת, וכך להסתיר את דאגתו ולהתגבר על המצוקה שהדבר גרם לו.

שבועות אחדים אחר כך, במאי או ביוני 1923, הפסיק שלונסקי את עבודתו במפעל הסיליקט. הוא נפטר מהעבודה השנואה עליו ויכול היה לשוטט ברחבי הארץ כרצונו, אלא שמעתה היה מובטל, ומצב רוחה של לוסיה לא שופר. דאגות הפרנסה העיקו עליו: “וּכְכֶּלֶב בִּמְלוּנָה אֲכַרְסֵם בָּרָעָב / אֶת הַפַּת הַקְּלוֹקֶלֶת”, כתב בשירו “על פת”.⁴⁷⁷ עייף, רעב ומובטל הרבה להסתובב לעתים קרובות ברחובות תל־אביב:

וְשׁוּב עֲבוֹדָה אָיִן (בְּאֵיזֹה פַּעַם כְּבָר?) –

וְנָעוּל הַמַּחֲסָן עַל כֵּלָיו.

וּבָאִים יָמִים: יוֹם יוֹם וְלֹא־כְלוּמוֹ –

מְיֻתָּר וּמוּבָן מֵאֵלָיו.

(מתוך: מחזור השירים “בתל־אביב”)

הוא שזר בשירו תמונות מההווי התל־אביבי: “רוכל מפהק שח על קופתו”, “כנופית סבלים בקרן הרחוב”, אוטו המתיז בוץ, “ערבי עם קוף”, תימני המוכר ברחובות את עיתון ‘הארץ’, דוכנים למכירת גזוז:

וְיָמִים עַל יָמִים, בַּטָּלָה, בַּטָּלָה.

עָיֵף אֲנֹכִי וְרָעֵב כִּמְעָט.

אֵלְכָה לִידִידִי. מִשָּׁם אֶל הַדֹּאַר.

מִשָּׁם… אֵלִי! רַחֵם עַל בִּנְךָ, כִּי מָט.

(מתוך: מחזור השירים “בתל־אביב”)

בצד חומרים מההווי התל־אביבי ניתן למצוא בשירים גם את “התרמיל” ו“המקל” הביאליקאיים, שנועדו להמחיש לקורא את תחושת הגלות שחש בארץ־ישראל.⁴⁷⁸

בין אב לבניו ובנותיו    🔗

בעוד שאברהם חשב על פיטורין מעבודתו כעל משאת נפש, עמל טוביה קשה בבית החרושת “שמן”. לא בכל יום אכלה המשפחה ארוחות של ממש, אך הוא לא העז לדרוש בתקיפות את שכרו תמורת העבודות הנוספות שביצע עבור המהנדס וילבושביץ, מפחדו שמא יפטרוהו. תלוי היה בחסדיו ורק הביע תקוותו שוילבושביץ ייתן לו שכרו “שני פונט או שלושה לחודש ואז, ואז נאכל בכל יום”.⁴⁷⁹ נסיונו הרב ויכולת הניהול עזרו לטוביה להתבסס בבית החרושת. מעסיקיו סמכו עליו והטילו עליו עוד ועוד מטלות, אולם שכרו לא גדל בהתאם.

עם העלייה ארצה, התבגרותם של הבנים ונסיעתן של הבנות, לא השתנתה ההיררכיה המשפחתית. טוביה היה האוטוריטה במשפחה, ועל־פיו נשק דבר. סיסמתו הייתה “חנוך לנער על פי דרכו”, ואכן כך נהג ונתן לבניו ולבנותיו חופש מלא לבחור להם את דרכם בחיים. הבנים והבנות גמלו לו בכיבוד אב במלוא מובן המילה. הם העריכו ואף העריצו את טוביה, את שכלו, את ידיעותיו בתחומי עולם המעשה ועולם הרוח, את פתיחותו הרבה ואת הנהגתו הנבונה, את חום ליבו ואת האיכפתיות שגילה כלפיהם. משכרו הדל פרנס לא רק את אשתו ובתו מרים (מניה), אלא גם תמך בשתי בנותיו יהודית ורחל ששהו בברלין ולמדו מוסיקה ושירה. דאגתו לבנות לא התבטאה רק בעזרה כלכלית, אלא גם ברצונו לעודד אותן בדרכן האמנותית. הוא שמר ככל יכולתו על קשר מכתבים רציף, ובמיוחד חפץ היה לראותן נשואות ו“מסודרות”. באברהם ובדב, שהתרשלו בכתיבת מכתבים לאחיותיהם בברלין, האיץ שוב ושוב שיכתבו להן, שישמרו איתן על קשר, שיעודדו אותן. הוא ביקש מאברהם לשלוח להן את שיריו שנדפסו, כדי שתיהנינה גם הן מאחיהן ההולך ומתפרסם, וכדי שתמשכנה להרגיש שהן חלק מן המשפחה. טוביה לא היסס לבקש מאברהם כי ישלח מהפרוטות שהשתכר לתמיכת אחיותיו. במיוחד הבהיר לו את הצורך לתמוך תדיר ברחל בת הזקונים, שמאז ומתמיד ראתה באביה, ואחר כך באחיה, כמי שאחראים על רווחתה הכלכלית, ותדיר התאוננה על מצבה הקשה וביקשה תמיכה כספית. “אם יש לך כסף שלח להן. כי עד שיסתדר דב ויקבל מזומנים ועד שיגיע זמנו של וגמן לקבל כסף מזומנים בעד עבודתו בקואופרטיב כרמל עוד יעבור זמן. נמצאים אנחנו במצב דחוק מאד, גם מצבי ב’שמן' לא הוברר, לכן השתדל ושלח להן בחודש זה שני לירות. כמובן אם יש לך וחשוב זאת כגמ”ח [כגמילות חסדים]. כי בטוח אני שסוף סוף יהודית ורחל תמצאנה את דרכן בחיים וישלמו את חובותיהן לכולנו", כתב טוביה לאברהם.⁴⁸⁰

לבנו הבכור דב־בוריה, כתב טוביה מכתבים היוצאים מן הלב. הוא חמל עליו בגלל מצבו הכלכלי הרעוע, וראה בו את ידידו הקרוב, בנו האהוב. מאז ילדותו נהג לדבר עימו כשווה עם שווה ושיתף אותו בעולמו הרוחני. אולם בוריה ברוך הכשרונות לא מצא את עצמו מאז עלייתם ארצה, וכשרונותיו הספרותיים, המוסיקליים והמתמטיים נדחקו והלכו מפני דאגות הפרנסה. זמן־מה ניסה ללמד בבית הספר הריאלי בחיפה חשבון ואלגברה (קיץ תרפ"ג – 1923), ולמרות ש“הראה כישרון טוב להוראה” ו“הצטיין בהתעניינותו בלימודים ובתלמידים”, כפי שנכתב במכתב ההמלצה שנתן לו המתמטיקאי אריה כרוך מהנהלת בית הספר, לא המשיך לעבוד שם. הוא עבר ממשרת הוראה אחת לאחרת ולימד בבית המדרש למורים בירושלים ובבית הספר שבכפר הנוער שפיה. הוא היה אדם בעל מזג נוח, שכל חריף, בן אהוב להוריו ואיש רעים להתרועע, אולם לא הצליח להגשים את התקוות שתלה בו אביו ולממש את כשרונותיו.

יותר ויותר השתכנע טוביה כי דווקא אברהם, “הילד הפוחז”, שהדאיגו בילדותו, הוא השאפתן מבין ילדיו, הוא זה שימשיך אותו ואת עולמו הרוחני, הוא זה שמשפחת שליונסקי תוכל להתגאות בו ובפרסומו. עם זאת, בצד אהבתו וגאוותו בבן המשורר, מעולם לא התבטל בפניו. להיפך, הוא המשיך לנהוג כמורה הרוחני של בנו. בשיחות עימו ובמכתביו אליו עודד אותו וכתב על שיריו שבחים, אך באותה מידה גם לא היסס לבקר את השירים ואת השקפת העולם שהולידה אותם. רחמיו לא נכמרו על “צער העולם” שחש בנו אברהם וביטא אותו ביצירותיו. הוא חשב כי תחושת הריקנות הקיומית של אברהם ושל חברו יצחק למדן נובעים מהמורשת השלילית של אחד העם שטעה, ו“במקום לעסוק ביישובו של עולם, להתעסק בנפשו של האדם ולהיעשות מוכשר למלאות את צרכיו החומריים והרוחניים”, התעמק “בצרתה של היהדות”. המעבר מהדת לספרות החילונית הותיר, לדעתו, את הצעירים בידיים ריקות: “למדן בוכה, א. שלונסקי בוכה, קצו בחייהם, אין להם כלום, ואינם חפצים כלום (אולי את הלבנה להוריד להם) בחורים צעירים ואינם יודעים מה זאת שמחה”.⁴⁸¹ בדבריו יש הבנה למצבם של הצעירים, אך גם יותר משמץ של ביקורת כלפיהם וכלפי שירתם.

 

פרק ט': עורכים ואורח, שלונסקי וכתב־העת ‘הדים’(1922 – 1923)    🔗

“השד היהיר” פורץ ל’הדים'    🔗

סמוך לזמן שבו עזב שלונסקי את “גדוד העבודה” החל להופיע כתב־העת ‘הדים’ (א' בניסן תרפ"ב, 30.3.1922). הייתה זו תקופה שבה המרכז הספרותי בארץ היה שרוי במשבר. כתב־העת ‘האדמה’ פסק להופיע לאחר רצח עורכו י“ח ברנר, ועד מהרה פסקה גם הופעתו של כתב־העת ‘מעברות’ בעריכת יעקב פיכמן.⁴⁸² כתוצאה מכך נוצרה תחושה של קיפאון. אמנם דברי ספרות התפרסמו ב’הפועל הצעיר' וב’הארץ', אך חסרה הייתה במה ספרותית מיוחדת. שניים מסופרי ‘הפועל הצעיר’, יעקב רבינוביץ ואשר ברש (שהשתתפו גם ב’האדמה' וב’מעברות'), החליטו לייסד כתב־עת בשם ‘הדים’ במתכונת דו־ירחון וקיוו שהוא ירענן את פניה של הספרות העברית. “בספרותנו רב המחנק, השעמום, הכשרות התפלה, נרפות־הלב, צמצום הנשמה וצריך שיבוא שד יהיר ויפרוץ לתוך חורבות ספרותנו. ואמנם לשד הזה אנו מחכים כולנו. יבוא ויפרוץ”, כתב אשר ברש.⁴⁸³ ניבא ולא ידע מה ניבא. לא עבר זמן רב ו”השד היהיר" בדמותו של שלונסקי בן ה־22 אכן ניסה לפרוץ ל“חורבות הספרות” ולהטותה לכיוון חדש. ממרחק השנים תיאר לוי טרנופוליר, איש “גדוד העבודה” ולימים עורך הביטאון המרקסיסטי ‘במפנה’, את שלונסקי בדמות “השד היהיר”, שאליו כיוון ברש בדבריו: “בימים ההם הגיעו אלינו ביכורי יצירתו של א. שלונסקי והתנחמנו: השד היהיר כבר בא, והוא פרץ לתוך חורבות ספרותנו”.⁴⁸⁴

הסופר אשר ברש היה “איש אשכולות, בן בית בתורה ודעת, משורר והוגה, איש חכמה וטעם, שרוחב עשייתו נשען לבטח אל עומק־קניינו”, כפי שהגדיר אותו דב סדן.⁴⁸⁵ “אסתטיקן בגופו ובנפשו, אדם עסוק שנענה לדורשיו ובייחוד לסופרים צעירים”, תיאר אותו הסופר ישראל כהן.⁴⁸⁶ הסופר יעקב רבינוביץ, בן זוגו של ברש לעריכת ‘הדים’, היה בכיר משלונסקי בחמש־עשרה שנים, וראה עצמו כאפוטרופוס למשוררים המודרניסטים שעשו את ראשית צעדיהם בשירה.

סופרי “הדים”. מימין לשמאל: יושבים: אשר ברש ויעקב רבינוביץ – העורכים, יצחק למדן. עומדים: שלמה הרברג, אברהם שלונסקי, שלום שטרייט

דמותו נחרטה בלב בני הדור כדמות מיוחדת במינה. שלונסקי תיאר אותו לימים כ“בעל מידות ובעל דעות”, “מחנך ולוחם”, בייחוד בימי העלייה השנייה, אדם שמעצם טיבו לא היה חדשן ומרדן, אלא האמין בהתפתחות איטית. סיסמתו “לאט לאט” הפכה בעיני שלונסקי למאפיין המרכזי שלו. רבינוביץ היה אדם מוסרי, ושלונסקי הדגיש את ההפכים שחיו בו בכפיפה אחת: מתינות בצד אי ותרנות, רגשנות ופיכחות, נאמנות לערכי העבר והקשבה לשירה החדשה ולמודרניזם האירופי.⁴⁸⁷ הניגודים שבו חיו בהרמוניה: ביקורתי ואוהב את הבריות, נוח לרצות וקפדן.⁴⁸⁸ צנוע היה האיש, שואף חברותא, רווק, ערירי וגלמוד. דב סדן תיאר את מראהו החיצוני כאדם עטור זקנקן ועינו האחת פקוחה, “שנכפל אורה כאילו נספג בו כוחה של העין הסתומה”.⁴⁸⁹ שני סופרים אלה, ברש ורבינוביץ, שהיו ידידים בלב ונפש, היו מוכנים להקדיש מזמנם וממרצם ולעבוד ללא כל שכר למען הקמת כתב־העת החדש. שניהם מילאו תפקיד חשוב בחיי שלונסקי בשנים שבהן ניסה לפרוץ את דרכו בשירה.

עמלם של ברש ורבינוביץ נשא פרי ובעצם ימי המשבר הכלכלי והחברתי שפקד את הארץ יצאה החוברת הראשונה של ‘הדים’. עורכיה הציגו את מגמתו של כתב־העת החדש ככתב־עת שדלתו “פתוחה בפני כל אדם” ואין לפניו “ייחוס שמות, כי אם ייחוס דברים”. עורכי כתב־העת ביקשו לשלב ישן וחדש, אך מגמתם זו נדחתה על־ידי הסופרים הוותיקים, בני דור התחייה. סופרים אלה לא ראו ב’הדים' בית ספרותי ומיעטו לפרסם בו. מהסופרים הוותיקים השתתפו בו רק יעקב שטיינברג, דבורה ברון, ש"י עגנון ויעקב פיכמן, וגם הם פקדו אותו לעתים רחוקות. כך יצא שבמשך הזמן קנו להן חוברות ‘הדים’ את ייחודן ככתב־עת פלורליסטי, שהשתתפו בעיקר סופרים ארצישראליים צעירים: מרדכי טמקין, יהודה קרני, שמואל בס, אסתר ראב, דוד שמעונוביץ (שמעוני), יהודה בורלא. כמו כן השתתפו בו גם סופרים מברית־המועצות כמו צבי פרייגרזון, דוד הופשטיין, יוסף לייב צפתמן, אברהם קריבורוצ’קה (קריב) ומשוררים שישבו באמריקה כהלל בבלי, שמעון הלקין ואפרים ליסיצקי. את החוברות הראשונות של ‘הדים’ מילאו שיריו ורשימותיו של אברהם שלונסקי: אם אין בכוחו להוציא כתב־עת משלו, לפחות יטביע את חותמו בכתב־עת שמקבל אותו בסבר פנים יפות. שלונסקי נכנס בדלת כתב־העת ‘הדים’ שנפתחה לפניו, קיבל את היד המושטת של העורכים והשתדל לתפוס בה בחוזקה.

ראשית הקשר שלו עם ‘הדים’ נוצר עוד בתקופת “גדוד העבודה”. השירים שמסר שלונסקי לנתן ביסטריצקי התגלגלו (באמצעות יעקב פיכמן) גם לידיו של אשר ברש, שעמד להוציא את החוברת הראשונה של ‘הדים’. בעיני ברש מצאו חן שיריו של החלוץ הצעיר. הוא הכיר את שמה של יהודית, אחותו של שלונסקי, שהספיקה לתת קונצרט או שניים בתל־אביב, אך אברהם היה בשבילו צעיר אלמוני. קשה להאמין, אך עובדה היא, כי באותה תקופה הייתה יהודית־אידה שלונסקי האחות המפורסמת, וברש הציג את שלונסקי לפני רבינוביץ באמצעות הקירבה לאחותו: “ראיתי אצל פיכמן שירים מאת צעיר, מן החדשים, שלונסקי שמו, אחי המזמרת, [ההדגשה שלי, ח.ה.] ויש בהם ברכה. חושבני להשתמש באחדים מהם”.⁴⁹⁰

מראשית השתתפותו ב’הדים' (סיון תרפ"ב, מאי־יוני 1922) שינה שלונסקי את שם משפחתו ואת חתימתו ובמקום “שליונסקי”, כפי שחתם עד אז, החל לחתום את שמו “אברהם שלונסקי”. במהלך שנת תרפ"ג (1923), חתם על שיריו בנוסח החדש ואילו בחלק ממכתביו המשיך עדיין לחתום בשם “שליונסקי”.

טוביה ובוריה שקלו לאחר עלייתם לעברת את שמם ל“השילוני”, ולעתים כונו כך בפי אנשים, אולם בסופו של דבר לא יצא הדבר לפועל. שלונסקי לא עברת את שמו, אך מחיקת היו“ד ביטאה את רצונו ששם משפחתו יהיה הגוי בהגיה ארצישראלית “קשה” ולא בהגייה הרוסית “רכה”. השינוי הקל בשם סימל גם את עצמאותו והתבדלותו מבני משפחתו. אביו ואחיו המשיכו לשמור על ההגייה ה”רוסית" של שם משפחתם – “שליונסקי”.

שלונסקי תלה תקוות בכתב־העת ‘הדים’, וקיווה שיהיה לפה לצעירים כמוהו. “שמרתי לך בשביל ‘הדיך’, כבקשתך, את אשר היה באותה שעה תחת ידי”, כתב לברש, עדיין מעין חרוד, “ואם באמת יצליחו ‘הדיך’ להיות בת קול, ולו גם כל שהיא אבל בלתי מסורסה ומאונסה על־ידי ‘מיטת סדום’, הלא אינך עלול לשער כמה צמאים אתה עתיד לרוות בהם, כמה צעירים ימצאו בהם שילומים להיגמלם (מרצון ומאונס) ממעיינות זרים, כמה צעירים שהדירו עצמם הנאת ספרויות נכריות ועשירות – עשירות עד כדי מותרות יבואו על שכרם ע”י ‘הדיך’ אלו".⁴⁹¹

כבר במכתב ראשון זה לא היסס שלונסקי לשטוח בפני ברש את ביקורתו בצורה מפורשת ופסקנית: “המרכז – נעתק, אך הסופרים לא זזו אפילו זרת […] הספרות העברית בבחינת ‘סרק’ היא. עכשיו נסתרסה ונעקרה”. הוא עצמו מיהר לשלוח לחוברת א' של ‘הדים’, משיריו שנכתבו עוד ביקטרינוסלב: את השיר “בובה” (תר"ף, 1920) וממחזור שירי “סתם”, ועוד בטרם יצאה החוברת הראשונה לאור כבר המליץ על חברו יצחק למדן, בבחינת אורח המכניס אורח: “יש כאן בארץ צעיר אחד אשר כדאי־כדאי לבוא בהדיך”. הקירבה שבה פנה הצעיר האלמוני אל הסופר המכובד מגלה את הביטחון העצמי של שלונסקי שעדיין שהה בין חלוצי העמק.

שיריו של שלונסקי לא נדפסו בחוברת א' של ‘הדים’, אך כאשר יצאה החוברת, בניסן תרפ"ב (אפריל 1922), קיבלו אותה למדן ושלונסקי בשמחה, וראו בה הבטחה טובה לעתיד. יש בחוברת זו “דבר מה מלבב, קרוב, ישר, יש כאן כוונה טהורה ויש רצון לתת דבר־מה”, כתב למדן.⁴⁹² בחוברת השנייה (סיון תרפ"ב, יוני 1922) בחרו ברש ורבינוביץ להציג את שלונסקי לפני ציבור הקוראים לא במחזור שירים אחד שלם, אלא בארבעה שירים שבחרו מתוך ארבעה מחזורי שירים ששלח אליהם. שלונסקי לא אהב את הקיטוע וחשב כי על הקורא להכיר את מחזור השירים בשלמותו. על כן שב והפציר בעורכים חזור והפצר לפרסם את מחזורי שיריו הארוכים בשלמותם. אולם נועז ככל שיהיה, לא יכול היה לקבוע את מדיניות העריכה. בין השירים שנתפרסמו בחוברת השנייה של ‘הדים’ היו שני שירי אהבה שנכתבו בתקופת עין חרוד: האחד מתוך המחזור “אהלנו” והשני מתוך “הרועה בשושנים”. השיר “בובה” לא התפרסם מעולם.

שלונסקי הכיר בחשיבותן של חוברות ‘הדים’, שבישרו את העידן החדש בשירה, וידע עד כמה קשה היה להשיג מימון להוצאתן לאור. במכתבו ליצחק למדן שיבח את כתב־העת וכתב: “הרבה עשו ‘הדים’,יותר מכפי שאפשר היה לשער. ובלי ספק בחוגנו זוהי אתחלתא יפה. כי רואה אני בעליל: חוברת חוברת מכניסה בחשאי־חשאין זהוב אחר זהוב לאוצרות הספרות. הערמה מתרבה מתגבבה לאט־לאט (לא, כן, אדון רבינוביץ?), בטרם תספיק להתגרד קמעא ותשע החוברות תשלמנה ובהיסח הדעת תעטוף שדנו פרחים יפים – מנין? – כיצד? ואיש לא ידע כי מן העלים הקטנים הצנועים הללו צמחו הזרים בידים עמלות דואגות ומטפחות”.⁴⁹³ יחד עם ברש ורבינוביץ נסע שלונסקי לגליל, לעמק, לנהלל וקרא משיריו בפני קהל החלוצים כדי להכשיר את הלבבות לשירה החדשנית.⁴⁹⁴

מערכת ‘הדים’ שכנה בביתו בן שתי הקומות של ברש שברחוב גרוזנברג. בקומת הקרקע היה המחסן של חוברות ‘הדים’ ומאוחר יותר של הוצאת “הדים”, ובקומה השנייה, בחדר עבודתו של ברש, הייתה המערכת. מיום שקם כתב־העת, הוא היווה בית חם לשלונסקי ולמדן. השניים הסתופפו בצילם של העורכים הוותיקים ונהנו מחסותם. לבית היה גן גדול והצעירים מצאו שם קורת גג לשעה, שיחה מרנינה וכוס תה משיב נפש. יום יום לאחר שסיים ברש את עבודתו כמורה לספרות ותנ“ך בבית הספר התיכון למסחר “גאולה”, ישב בחדר המערכת עם רעו וחברו לעריכה יעקב רבינוביץ ועם הסופרים והמשוררים הצעירים ובראשם אברהם שלונסקי ויצחק למדן. במשך שעות עסקו בוויכוחים ספרותיים נלהבים ובהחלפת דעות ודברי ביקורת. שלונסקי, שוצף־קוצף, כל דבריו נאמרים בהתלהבות ובביטחון עצמי רב, נוהג היה להשעין את ראשו על הקיר, עד כי הטביע על הסיד כתם כהה של זיעה, שילדיו של ברש אילה וחקי (יצחק) נהגו לקרוא לו “הכתם של שלונסקי”.⁴⁹⁵ הוא נהג להשתעשע עם בנו הקטן של ברש, יצחק (חקי), שהיה אז כבן ארבע, ותיאר בחרוזים את משחקיו עם הילד. הוא, המבוגר, הבטיח לתת לחקי בול דואר אם יצליח חקי להגות את האות שי”ן כהלכה, אלא שהילד, כדרכם של פעוטות, לא יכול היה להגותה ובמקום “שיבולת” אמר “סיבולת”:

יֵשׁ בַּחֲצַר אָבִיךָ לוּל:

בֵּית הַתַּרְנְגֹלֶת.

שְׁמַע לִי, חַקִי! הֵילָךְ בּוּל,

אִם תֹּאמַר “שִׁבֹּלֶת”.

– "נוּ – סִבֹּלֶת! תֵּן עַכְשָׁו

אֶת אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ".

– לֹא, יִצְחַקִי! הֵן לַשָּׁוְא

עַצְמְךָ הִטְרַחְתָּ.

(מתוך 3:1־174, ברש, 1971)

בביתם של אולגה ואשר ברש מצא שלונסקי גם פינה נעימה ונוחה שבה יכול היה לכתוב את שיריו ללא הפרעה. “לאולגה ולאשר ברש, פרי חמש שנים – שביכוריהם נקטפו בצל קורתכם”, כתב להם שלונסקי בהקדשה על ספר שיריו ‘בגלגל’ (1927).

עורכי ‘הדים’ גילו פתיחות רבה כלפי השירה המודרניסטית שהביאו עימם צעירים, ושלונסקי מילא רבות מחוברות ‘הדים’ בפרי עטו. לו היה הדבר בידו היה משתלט כליל על כתב־העת החדש. אולם ככל שהיו עורכי ‘הדים’ מסבירי פנים ותמכו במשורר הצעיר, לא יכלו להימנע מהתנגשויות עימו הן בגלל הבדלי המזג והן בגלל אמות המידה השונות שלהם. הם העריכו שירה אותנטית, חווייתית וסגנון מאופק, וסברו כי השירה צריכה להיכתב “במידה ובמשקל”, בעוד ששלונסקי שאף באותה תקופה לכתוב את “השיר הפרוע”, המתפרץ. לא השיר הלירי המצומצם היה משאת נפשו אלא “צורות גדולות” ונרחבות שיהלמו בקורא בחידושן: פואמות או מחזורי שירים ארוכים רוויי פאתוס שכתובות במילים ש“אינן שיריות”, ואין להן ולא כלום עם האסתטיקה הקלאסית. וכך, למרות הכנסת האורחים שנהגו בו העורכים הוותיקים, הם נתנו לו להרגיש כי בשום פנים ואופן הוא אינו “בעל הבית” ולא הוא הקובע אילו יצירות משלו יידפסו. שלונסקי היה חסר סבלנות כלפי ברש ועוד יותר כלפי יעקב רבינוביץ. “הלאט לאט” בנוסח רבינוביץ לא הלם את רוחו הסוערת. רבינוביץ דגל בשינויים איטיים ובתמורות הדרגתיות, וגישה זו עמדה בניגוד לרצונו של שלונסקי להביא למהפכה ולתמורה בבת אחת ולפרוש לפני העולם כולו את נוצותיה הצבעוניות של שירתו המודרניסטית. הוא ביקר את חוברת ו' של ‘הדים’, משום שיש בה “יותר מדי ‘שלווה’”: “ובאמת איזה פצע היא מגרדה ואיזה פצע היא מגלידה? אין כאן לא הרעפת מור ולא מחץ, סתם דברי־ספרות שאינם מעלים ואולי מורידים, כאילו אין לב דווי, כאילו אין צער וששון”, כתב.⁴⁹⁶ באותה תקופה לא היה בעיני שלונסקי דבר ביקורת חריף יותר מאשר הקביעה כי יצירה היא סתמית. ה“סתם”, מילת מפתח המופיעה רבות ברבים משיריו מתקופה זו, מבטאת הוויה אנמית, עלובה ומסרסת.

לימים, לאחר שוך כל הסערות, חזר שלונסקי וכתב דבריו הערכה חמים על ‘הדים’. הוא תיאר את העורכים כבודדים שהקשיבו לקולו של הדור החדש, היו “מכניסי אורחים”, והתייחסו אליהם בכבוד רב, בבחינת “הסו, הבנים כותבים!”⁴⁹⁷ “ליעקב רבינוביץ ואשר ברש הייתה הרגשה ראדארית של מה שעתיד לבוא”, אמר שלונסקי, שניהם היו ערים לכך שעידן חדש מתגבש בשירה העברית וש“הוא צריך לבוא”.⁴⁹⁸ הוא הודה שהיה כפוי טובה כלפי ברש ורבינוביץ, ונימק זאת בכך שכך נוהג “כל דור חדש, רב תמורות ופעלים, המטופל בעצמו ומגויס בלי הפוגות”. או “שמא הייתה זו נקמת בנים באבות קפדנים?”⁴⁹⁹

“רעננות” – לכתוב שירה אחרת    🔗

כתיבתו ב’הדים' מסמנת את ראשית נסיונו של שלונסקי לרענן את פני הספרות, להתסיס, לגרות, להרגיז ו“לנפץ את הזגוגיות בטרקלינה של הספרות” בנוסח המהפכנות הספרותית של הפוטוריזם הרוסי.⁵⁰⁰ הוא היה אליטיסטי באופיו, ולא ניסה לרצות את הקהל הרחב ולקלוע לטעמו כדי לזכות בפופולריות. מטוביה ירש את חוש ההומור, והייתה לו נטייה טבעית למשחקי לשון ושעשועי לשון. אולם הוא בלם במידה רבה את כשרונותיו אלה ואיפק אותם. הוא לא בחר בכתיבה קלה ומשעשעת. בצד ההומור קיבל מאביו וממורשת חב"ד את הצורך במשמעות נשגבת לכתיבה, ואת הבוז לכתיבה קלילה, פופולרית, הקולעת לטעם ההמון. הוא ביקש לרענן את השירה העברית בכתיבה בנוסח חדש המושפע הן מהשירה הרוסית והן מהתרבות העברית לדורותיה.

את פעילותו הספרותית ב’הדים' פתח ברשימה⁵⁰¹ שכותרתה ככותרת שירו המפורסם של המשורר הרוסי סרגיי יסנין, “וידויו של חוליגן” (1920), ובכך גילה מקור השפעה מרכזי בשירתו: השירה הרוסית בת הזמן. שלונסקי הזדהה עם שירתו האנרכיסטית, פורקת העול, של יסנין ועם אורח חייו הבוהמייני. ב“וידויו של חוליגן” תיאר יסנין את דמותו של המשורר “החוליגן” והפרובוקטיבי שהולך בכוונה עם שיער פרוע, ונהנה להרגיז את הבורגנים המהוגנים ובעקבותיו החל גם שלונסקי לכתוב על גיבור פרוע הבז למוסכמות. אך בניגוד ליסנין לא האמין שלונסקי במהפכה הרוסית ובאפשרות יישומה בארץ, אלא דגל במעין מהפכה רוחנית מתמדת, מהפכה ספרותית, שתילחם בחיי השגרה, בחיים הקפואים ובבורגנות היושבת על מי מנוחות. ברשימתו “סתיו” תיאר שלושה טיפוסי אנשים, מן השלילי אל החיובי: השלילי ביותר הוא אדם הנועל סנדלי משי, שומר על בריאותו, מסתגר בביתו ואינו יוצא מהבית כאשר הסתיו־המהפכה נמצאים בחוץ. השני אמנם יוצא החוצה, אך שם מחיצה בינו לבין העולם, מגן על רגליו בנעילת ערדליים ולוחץ את יד הזולת כשידו עטויה כסיה. השלישי, החיובי, בן דמותו של שלונסקי עצמו – יוצא החוצה אל “הסתיו” ללא כל מחיצה, מחפש את השלוליות וברגליים יחפות “מבוסס את החיים”.⁵⁰² אם נתרגם את הציורים ללשון מושגית נראה כי שלונסקי ביקש להעלות מערכת ערכים חדשה. הבוץ, הסתיו, הדלף והקור, שנחשבו לשליליים וליסודות נמוכים, הועלו למדרגה גבוהה. ואילו הבית החמים, חיק המשפחה, חום התנור, השלווה והביטחון – הוכרזו כיסודות שליליים שיש להתרחק מהם, כיון שהם מנוונים את רוחו הסוערת של האדם בכלל ושל המשורר בפרט. “הסתיו” שימש אצלו סמל מרכזי לתחושת העולם של סוף עידן וראשית עידן חדש, תקופה של מהפכה. לא היה זה הסתיו הרומנטי שנוסך עצב עדין ומתקתק, אלא סתיו מריר, מסוג חדש, ששלונסקי ייצג אותו במושגים “דווי”, “אלול”, “דלף” ו“סתם”.

עורכי ‘הדים’ פרסמו ברצון את הרשימות המניפסטיות, הרעננות, של שלונסקי הצעיר. רשימות אלה הציגו את ה“אני מאמין” שלו ונועדו ליצור נוסח ארצישראלי מודרניסטי בספרות, שיפלס דרך לשירתו באמצעות הבהרת האידיאולוגיה והפואטיקה. ברשימותיו ניכרת השפעה בולטת של הזרמים באמנות הרוסית של ראשית המאה העשרים: הסימבוליזם, הפוטוריזם, האימאז’יניזם והאקספרסיוניזם. בעקבותיהם ביטא שלונסקי יחס חדש לקשר שבין האמנות לחיים: מצד אחד לא חיקוי מימטי של הווי, לא ריאליזם, ומצד שני גם לא דגל בעיקרון של “אמנות לשם אמנות”. הוא ביקש לברוא שירה שרגליה נטועות בקרקע, אך ראשה מגיע לשמים. שירה שניזונה מה“חולין”, אך אינה שוכחת גם את “השבת”, את ה“יום טוב”, את “שפרירי עליון”. הרשימות כתובות בסגנון מסאי, אישי, בלשון ציורית, מטאפורית, רוויה רמיזות ומשחקי לשון.

ברשימות אחרות, “רוסיות” באופיין, כמו “חטוטרת עולם” ו“סתיו” בולטים פרטי מציאות מאווירת המהפכה הרוסית ומן הספרות הרוסית בת הזמן שאותם ביקש לאמץ. מול העולם השלֵו העמיד שלונסקי עולם “אִיוֹבִי” סוער של כאב וצער מאופקים ומציאות פרועה ומרוסקת. הוא יצא נגד השירה הפשטנית, האידאלית וההרמונית והציג מולה את “האני מאמין” שלו שלפיו העולם הוא בבחינת סמל לאמת נצחית גדולה, שאי אפשר להגיע אליה באמצעות מדע או הישגים טכנולוגיים אלא רק באמצעות אמנות הדוגלת בסוד ובמסתורין. הפואטיקה החדשה שלו כפרה בחשיבות הרבה שניתנת לתוכן. “את ‘הרעיונות’, סוף סוף, מכניסים אל ‘מחסן הגרוטאות’ של האנושיות”, כתב שלונסקי במסתו “צלם”, “הצלם של הרעיון הוא הנצחי”. הוא חתר ליצירת סמלים הבאים מתוך הרגשת עולם מיתולוגית, מתוך “הרגשה אלילית, המעלה את המטאפורה לידי צלם, לידי סמל”.⁵⁰³ ברשימתו “חוט השדרה” טען כי המהפכה והמהפכה הספרותית אינם “סתירתו של העולם הישן”, אלא “שינוי פרצופו – גלגול!” בספרות ראה גוף אורגני בעל חוט שדרה ובו חוליות חוליות. הוא הכיר בכך שהספרות לא החלה בו ובחבריו, הסופרים הצעירים. מצד שני – לא הסכים עם תפיסתם של הסופרים הוותיקים, שלטענתו סברו שהספרות מסתיימת ביצירתם, וכי רק דבריהם ראויים: “כי אין הספרות מתחילה ואין הספרות נגמרת. הספרות נמשכת”. את עצמו ראה כחוליה בשלשלת, אך ללא ספק חוליה חשובה שיש לתת עליה את הדעת והיא אמורה לעמוד מעתה במרכז הספרות.⁵⁰⁴

שיריו ומסותיו של שלונסקי עשו רושם מיד עם הידפסם. התחושה הייתה שהם שונים מכל מה שנכתב עד כה, והם קנו להם מעריצים ועוד יותר מתנגדים. התגובות הראשונות היו בעל־פה, וכמה מהן תועדו במכתבים. אחת מהן צוטטה במכתבו של יעקב רבינוביץ, שנכתב במהלך מסעו ברחבי הארץ. בשבט תרפ“ג (ינואר 1923), בהיותו בדגניה, כתב לאשר ברש, כי לפואמה “אדמה” (חשון תרפ"ג, 1922) של שלונסקי ישנם חסידים ומתנגדים.⁵⁰⁵ תגובה נוספת נמצאה במכתבו של שימק וולף לשלונסקי מיום 5.4.1923, ובו סיפר לו כי דיבר עם צבי דיזנדרוק (לימים מסאי ופילוסוף), שלמד באותו זמן באוניברסיטת וינה, והוא חשב כי “אדמה – דבר חזק. אמנם קצת השפעת האקספריוניזם האירופי. אולם בכל זאת”. התגובה הראשונה בדפוס על שירי שלונסקי התפרסמה, ככל הנראה, בשבועון הירושלמי ‘אספקלריה’. במסגרת רצנזיה על חמש החוברות הראשונות של ‘הדים’ הבליט הכותב את הפואמה “אדמה” וכתב את המשפט: “ובשירים דופק בעיקר ליבו של הצעיר א. שלונסקי (עיין הפואמה ‘אדמה’)”.⁵⁰⁶ לאחר כשנה התפרסמה ביקורת נוספת על שירי ‘הדים’, והמבקר מרדכי כ”ץ הביע שאלה־תקווה: “התראה שירתנו הצעירה מעתה נטייה לחולין, לאדמה? היהיו שיריו אלה של אברהם שלונסקי צעדים ראשונים בדרך לשירה חדשה?”⁵⁰⁷

ביקורת חריפה על רשימות שלונסקי ב’הדים' פרסם אביגדור המאירי, שהיחסים בינו לבין שלונסקי התקלקלו לאחר ששלונסקי לא ראה בו עוד בעל ברית. המאירי הודיע על הקמת מדור חדש לספרות ולביקורת בעיתון היומי ‘דואר היום’, שיהיה פתוח “לכל מי שמרגיש בעצמו נחיצות ויכולת לפרוץ את גדר תחומי ספרותנו הצרה”,⁵⁰⁸ אך שלונסקי לא התרשם מנסיונו של המאירי “לפרוץ את הגדר” של “הישן” בספרות, וברשימתו “פורצים וגודרים” לגלג: “יבואו הפורצים ‘שחורי הראש’ וימללו גבוהה־גבוהה על ‘חדש’ ועל ‘ישן’”. את המאירי ראה כמי שפורץ “בגדר של קורי עכביש”. המאירי נפגע ובתגובתו בכתב־העת שלו ‘לב חדש’ ניסה לסכסך בין שלונסקי לבין עורכי ‘הדים’. הוא נטל ביטויים חריפים על סופרי כתב־העת ‘החיים’ ששלונסקי כתב אליו במכתבים פרטיים, וניסה להראות כאילו כתב אותם שלונסקי כנגד עורכי ‘הדים’:" אם זה אמת שא. ש. בעל ‘הפורצים והגודרים’ שב’הדים' הוא המשורר הצעיר שליונסקי – זה שמילתו הרכה ביותר כנגד סופרי ‘הפועל הצעיר’ וה’הדים' היא הכינוי ‘סריסי המחשבה’ – אם זה אמת: אז יש לנו רק תרופה אחת לסתום את פי הקונדסים הצעירים הצועקים ל’חופש השירה': להדפיס את שיריהם".⁵⁰⁹

הרופא והמבקר ד“א פרידמן התייחס לרשימה הפרובוקטיבית “המליצה”, שבה תבע שלונסקי מן הסופרים להשתחרר מצירופים כבולים ואסוציאציות מקובלות וליצור צירופים חד פעמיים, חדשניים. פרידמן ראה בשלונסקי משורר “הבועט באורחות הספרות המקובלים והופך את השולחן הערוך של שירתנו”. דבריו של שלונסקי בעניין המליצה נכונים, טען פרידמן, אך “הינם לעת עתה גם כן מליצה, אם כי מליצה חדשה”.⁵¹⁰ ביקורת שלילית נוספת על “המליצה” באה דווקא מצד אביו של שלונסקי. הוא אמנם הודה כי הרשימה היא “דבר יפה ופיקנטי”, אך טען ש”הרעיון אינו חזק ומבוסס“. הוא ראה ברשימה “שעשועים, צלצולים חריפים, מעשה ידי בעל מלאכה מומחה הם, ואינם דורשים התגלות עצמותו של המחבר”. נראה שמה שקומם את טוביה שליונסקי היה אופי הציורים ה”משפחתיים" שהביא שלונסקי כדי לסבר את האוזן, והוא קרא את הרשימה כמביעה את השקפותיו של הבן האהוב לא רק על הלשון המליצית אלא גם על יחסי משפחה. הבן עדיין לא נשא רשמית את חברתו לוסיה והשקפותיו על קשרי משפחה היו בעיני האב פריצת גדרי המוסר. משפטים כמו “מרדנו: ‘אהבה חפשייה’! ‘נישואין אזרחיים’!” או: “נישואין אזרחיים, אהבה חופשית בין מילים – בלי שידוכי־סגנון, בלי ייחוסי־אבות ונדוניה של אסוציאציות, והעיקר: בלי חופה וקידושין! יותר מדי טוהרת־משפחה בלשוננו!)” ו“כל צירוף־מלים – התמסרות הפקר, כלולות־ליל־אחד” הכעיסו אותו. האב כתב ביקורת גלויה נגד התייחסותו של בנו למליצה ולצירופי המילים החדשניים וביקורת סמויה ונוקבת על התייחסותו של אברהם ליחסים שבינו לבינה. “בהתמסרות הפקר אין תמימות אמיתית (עוד פחות מבדוֹגמא). יש בה ערמומיות, מסירת עצמו לדעת, בכוונה, בחשבון ליהנות, רק ליהנות, ולא ליצור וליהנות”, כתב האב. הוא ניסה להוכיח שאף לשלונסקי עצמו, למרות שהוא בראשית דרכו השירית, יש כבר סגנון מקובע: “בדוק ותמצא שגם אתה כבר הורגלת לצירופי מילים שלך, וכבר יש לך סגנון, שאינך בן חורין להתגבר עליו”.⁵¹¹ ביקורת גלויה כפי ששמע שלונסקי מאביו האוהב, ביקורת משבחת, מתקנת, מתנגדת ומסכימה, לא ישמע כל חייו. זו הייתה הביקורת היחידה ששלונסקי לא יצא נגדה, ולא שמר טינה למי שאמרהּ.

“וריר שמים על פני חוצות זב”: הפואמה “הונולולו”    🔗

בניסן תרפ“ג (אפריל 1923) מלאו לטוביה שליונסקי חמישים שנה ושלונסקי ביקש להעניק לאביו את המתנה היקרה בעיניו מכול: הוא הקדיש לאביו את הפואמה החדשה שלו “הונולולו”⁵¹² וכתב בראשה: “לאבי – לשנת החמישים”. “הונולולו” היא פואמה מודרניסטית, נועזת, שיכולה להיחשב כ”כרטיס הביקור" של שלונסקי בשנים אלה. גיבור הפואמה הוא צעיר בן־דמותו של המשורר, השוגה באשליות ומנסה לברוא לו עולם הרמוני. בפתיחת הפואמה מפריח הצעיר בועות סבון בקנה קש שבידו, בועות המסמלות את העולמות האידיאליים, הטהורים, שאינם קיימים במציאות. אולם עד מהרה ננקבות הבועות, קנה הקש עובר תהפוכות, עד כי לבסוף הוא נשמט משפתי הצעיר. העולם המתגלה לעיניו הוא עולם של תוהו ובוהו, עולם שבו “זב ריר השמים”, עולם שיכור, מתגולל ברפש, עולם של ביבים, של קיא בתי מרזח, שלכת ודלף. מיליוני האנשים החיים בעולם תוהו זה מחפשים גאולה ונודדים מאירופה לאמריקה ומשם להונולולו. לפי הפואמה כל הדתות, כל האמונות, הכזיבו, והעולם כולו בוער. שוב ושוב מחפש האדם “בראשית” חדשה, ארץ חדשה להתחיל בה מחדש:

אָז יָגִיחַ עֲשַׁן פָּרִיז־נְיוּ־יוֹרְק עִם עֲשַׁן טִיטַנִּיקִים

וְהִתְפַּתְּלוּ בְּתִימֹרֶת אֶת עֲשַׁן הוֹנוֹלוּלוּ –

הַשָּׁמַיְמָה.

וְהַגּוֹלִים מֵחֲמִשִּׁים אֶלֶף הַטִּיטַנִּיקִים יִתְפַּלָּצוּ:

וְעַתָּה לְאָן? –

וְהָעֲנָנִים תַּעֲמֹדְנָה – כִּי הִרְפָּה מֵהֶן הָרוּחַ,

וְהַקֶּשֶׁת תִּדְעַךְ:

אֶל עֲשַׁן פִּיחַ מְשֻׁלָּשׁ,

בִּמְחוֹל הַפְּרָאִים אֲשֶׁר מִסָּבִיב לִמְדוּרַת הוֹנוֹלוּלוּ –

שֻׁמַּט קְנֵה־הַקַּשׁ וְיֹאבַד

בָּעֲקֵדָה.

וַיִּגְעֶה כָּל כַּדּוּר הָאָרֶץ ­– – –

בסיום הפואמה מתברר כי האנושות איננה מגיעה ל“ארץ המובטחת”. אין גאולה למין האנושי, והתיבה החדשה של קולומבוס־נוח החדשה מפליגה ללא מטרה, “אל הבלי־אן”.

שלונסקי שזר בפואמה את סיפור הבריאה, עם סיפור המבול, מגדל בבל, סדום ועמורה ומלחמת גוג ומגוג, והיא כתובה ברוח השירה האקספרסיוניסטית הגרמנית והרוסית.⁵¹³ שימושי הלשון המקוריים, הכנסת מילים “בלתי־שיריות”, ההשאלות הנועזות, התיאורים הסאטיריים, ריבוי ההיפרבולות, ההגזמות, השימוש במושגים מהעולם המודרני ובמילים לועזיות, ההתמודדות עם התוהו ובוהו שבעולם של ראשית המאה העשרים – כל אלה עשו רושם של חידוש, ולא ניתן היה להישאר אדישים להם. הם גררו תגובות של אי־הבנה, התנגדות ודחייה, אך גם של ברכה על החידוש. כאשר הביא שלונסקי לאשר ברש את פרי רוחו זה, הפואמה הארוכה, שהוא התגאה בה מאד – נדהם ברש. “הייתי בכל רע”, כתב לידידו וחברו לעריכת ‘הדים’ יעקב רבינוביץ, “כי קראתי את ‘הונולולו’ של שלונסקי ואחרי שספרתי את השורות ראיתי שהדבר צריך לתפוש לפחות 28 עמוד. דיברתי איתו וניסיתי להשפיע עליו, שיניח את הדבר לאיזה זמן וידפיס בינתיים סריה של שירים, אבל ראיתי בו שנשמתו תלויה בזה, ובכן ‘הפשלתי שרוולים’ ואחר עמל רב עלה לי להעמיד את כולה על 24”. גם אם נחרד ברש מאורכה של הפואמה שתתפוס את חלק הארי של חוברת ‘הדים’, הודה כי “הפואמה בדפוס עושה רושם חזק מן הצד הספרותי. לביקורת הרי זה יותר מדי”.⁵¹⁴ ברש התנהג עם שלונסקי בנדיבות רוח ובהתחשבות, התגבר על אי רצונו להדפיס פואמה כה ארוכה בחוברת, טרח עליה רבות, התקינה לדפוס כך שהשורות יצומצמו ככל האפשר ופרסם אותה.⁵¹⁵ רעו רבינוביץ קיבל את החלטתו של ברש ברוח טובה: “אם הפואמה של שלונסקי בדפוס עושה רושם חזק – טוב. יהיו 24 [עמודים]”, כתב.⁵¹⁶

בניגוד לעורכיו ברש ורבינוביץ, שעזרו לו לפרסם את הפואמה, הסופרת דבורה ברון, העורכת הראשונה שלו בארץ, ביקרה אותו קשות. יותר מדי שונה ו“פרועה” הייתה לטעמה. אי־ההבנה הייתה צפויה, אך היא לא המעיטה את מפח נפשו של המשורר וטוביה ביקש לעודד את בנו ולהסביר לו מדוע קוראים רבים, ודבורה ברון בתוכם, אינם מקבלים את הפואמה. דבורה ברון אינה מבינה את “הונולולו”, כי הרעיונות זרים לרוחה, ניחם טוביה את בנו. הקורא העברי מבין רק שירים שיש בהם תימות היסטוריות, ציוניות ולאומיות. הספרות העברית מתקופת ההשכלה הייתה “הכי לאומית שבעולם. כל ספר שתפתח ריח ‘עברי’ נודף ממנו. שאלת עם ישראל, תחיית הרוח, וגם את האנושיות כבשו וייהדו עפ”י הרצפט של אחד העם. עיכלו והפכו את כל העולם הגדול לעולם יהודי. אין בספרותנו, לא במקורית ולא במתורגמת, ספרים כלליים שיטפלו בסוציאליזם, בשאלת הפועלים בתור בני אדם סתם. ופתאום הונולולו! מה זאת?" שאל טוביה באירוניה. “והמנדט? הכרזת בלפור, הפוליטיקה של ויצמן. אוסישקין וכדומה, תחיית הארץ, תחיית הרוח, תחיית הלבבות, חכמת ישראל. מה זאת? החרבה הארץ? כי עפ”י ההרגל והאסוציציה חיפשו בהונולולו את הריח הספציפי היהודי, וכיוון שלא מצאו עמדו משתוממים ומתפלאים, עיינו במילון. חיפשו בגיאוגרפיה, השתדלו לקרוא בין השורות ולא יצא כלום, לא עמדו על דעתו של המשורר, כי לא מחשבותיו מחשבותיהם. אין להם עסק עם חשבונו של עולם“. הוא עצמו שיבח ב”הונולולו" דווקא את הצד הפרובוקטיבי־חדשני ואמר, כי “אם לא בא ‘הונולולו’ אלא לעורר את כוח החושב של הקורא עברית ולהוציאו מחוגו הצר, דַיוֹ”.⁵¹⁷ לדעת טוביה, רק חבריו של שלונסקי שנשארו בגולה מסוגלים להבין אותו, ואילו הקורא הארצישראלי אינו כשר להבין את שירתו החדשנית: “יחף עברי שיחשב חשבונו של עולם בעברית הוא יציר דמיונך”, כתב לבנו, “אין כזה בעולם ומי יודע אם יהיה, ארץ־ישראל לא תיצור אותו כי אין בה בתי חרושת שיישמע בהם קול שירתו של פטיש”. מבין השיטין נדמה שטוביה לא רק עודד את רוחו של בנו אלא אולי גם ביקר את שירתו, וראה בה “תוצרת חוץ” שאינה מתאימה, ולעולם לא תתאים, לארץ־ישראל. נראה כאילו ביקש להכין את בנו לכך שהוא ישבע אכזבות גם בעתיד ולא יתפרסם כפי שהוא כל כך מבקש. משוררים כמו שלונסקי, “המעיזים לדבר על ד' ועל משיחו ועל ננתקה”, אינם חביבים, כתב לו.⁵¹⁸ דברי טוביה, שהיו ספק ניחומים וספק ביקורת סמויה, לא יכלו לשמח את שלונסקי, אולם הוא מעולם לא יצא בגלוי נגד אביו.

החידוש שב“הונולולו” לא נעלם גם מעיני המבקרים, ושלונסקי זכה, ככל הנראה לראשונה, לביקורת משמעותית על יצירתו. המבקר ד“א פרידמן, שכתב ביקורת על חוברות ‘הדים’, הזכיר את הפואמות של שלונסקי “אדמה” ו”הונולולו“. פרידמן ראה בשיריו הראשונים של שלונסקי “מחאה” ו”קריאה למלחמה" והכיר בחידוש שבפואמות. למרות ביקורתו על ההשפעות הזרות שב“הונולולו” קיבל אותה בברכה: הוא ראה בה “יצירה ספיחה וההשפעות הזרות (בין בתוכן בין בצורה) רבות בה על הצלילים העצמיים. אך בכל זאת שקולה היא כנגד כמה וכמה שירים מתונים ושלמים בשירתנו. כי יש בה חפץ לחיים, ושאיפה לחדש, בה חזק גם היסודי הציבורי־אנושי, שרוב משוררינו ‘המתבודדים’ בורחים ממנו. וסימן טוב הוא לו, לשלונסקי, שאינו מחלל בחליל המשעמם של היחיד הישראלי”.⁵¹⁹ גם המבקר דניאל פרסקי שיבח את החידוש שבפואמה וטען נגד הקוראים שביקרו את העברית החדישה וצירופי המילים המוזרים כי “לא להתמרמר, אלא להתפלא אנו צריכים על האומן, שאחרי רבבות הסמים, שכבר נטמאו מרוב שימוש, עוד מצא פך־שמן קטן וטהור להאיר בו אור חדש את הידוע לנו משכבר”.⁵²⁰ בשנת 1930, כשבע שנים לאחר צאת הפואמה, סיפר פרסקי על הרושם הרב שהשאירה עליו כשקרא אותה לראשונה. “זכורני: נתקבלה בניו־יורק החוברת הראשונה של ‘הדים’, והנה שם שיר ושמו זר: ‘הונולולו’.⁵²¹ וחתימתו זרה: א. שלונסקי. קראתי ונתפעלתי. קראתי ודיינתי עם חברי הטובים והמרגישים, הסופרים, המורים והקוראים, וקראתי: אך זה משורר! משפטים קצרים: מילה אחת ונקודה אחריה: השאלות בלתי מצויות כלל […], שימושי לשון מקוריים. […] עמדתי מיד על תוכנו ועל יופיו, אף כי היה כולו ‘בלתי מובן’, כלומר: בלתי מוסכם בספרותנו. ואמנם כמה מחברי השתתפו עמי ובשמחתי על שלונסקי ורבים מהם טענו: הרי זה חיקוי, הרי אלה כרכורי־לוליין ולא ‘שירה אמיתית’, ענינו: יהיו כרכורים, יהיו גלגולים, תהי התחכמות – אך זה בלבד כבר מעניין מאד – מקודם לא ראינו כך ומה לנו עוד?”⁵²² עוד שלושה מבקרים, מרדכי כ“ץ,⁵²³ שלום שטרייט,⁵²⁴ ושלמה צמח,⁵²⁵ כללו בדבריהם משפטים אחדים שבהם הודו בחידושיו של שלונסקי. המשורר יעקב שטיינברג לעומתם לא שבע רצון מחידושיו של שלונסקי וביקש “למחוק” אותו מ’הדים‘: "אני צריך להודות, בכל פעם, מדי גמרי לקרוא חוברת של ‘הדים’ היה מתעורר אצלי חשק מוזר ובלתי נאה ביותר: חפצתי כי מישהוא, היודע להשכיל את מעשיו, יבוא ובידו הטובה עליו יעביר את משפחת הסופרים הצעירים מתוך מדור ה’הדים’ לתוך מדור ספרותי אחר”.⁵²⁶

השירים שפרסם ב’הדים', שתי הפואמות שלו, “אדמה” ו“הונולולו”, ורשימותיו המניפסטיות עזרו לשלונסקי לפרוץ לתודעה הציבורית כמי שהביא בסערה את “החדש” כמשורר צעיר שיש לתת עליו את הדעת.

“אילו דיבר אלינו המשורר בלשון בני אדם”: פרסום שירי “סרק” בכתב־העת ‘פרט’    🔗

בראשית שנת תרפ"ג (ספטמבר 1922) החליט הסופר ג' שופמן להקים במה “לכוחות צעירים” ולסופרים שאותם העריך ושלפי דעתו לא מצאו את מקומם הראוי בבמות הספרותיות הקיימות ובדעת הקהל הספרותית: לא ביאליק, לא טשרניחובסקי, לא פיכמן ולא עגנון, אלא סופרים חדשים ומבטיחים. כך חשב לרענן את פני הספרות ולאפשר לסופרים צעירים להתפרסם. הוא פנה, באמצעות הסופר מנחם פוזננסקי, לאשר ברש וליעקב רבינוביץ, שהיה להם קשר עם הסופרים הארצישראלים הצעירים, וביקש שישלחו לו חומר לקובץ.⁵²⁷ ברש ורבינוביץ שמחו לעזור לבני טיפוחיהם, הכינו מבחר משירי שלונסקי ולמדן – “משוררי ‘הדים’ הצעירים” ושלחו לשופמן.⁵²⁸ שופמן התפעל מלשונו של המשורר הצעיר, העריך את ליטושם של השירים וקיבל אותם לפרסום. ברצותו ללמד את הסופר הצעיר, יעקב הורוביץ, כיצד יש להקפיד על השפה והסגנון, הביא לו דוגמא משירי שלונסקי: “הנה שלונסקי, איזו השתלמות ואיזו שפה, כמה עבד האיש”, כתב לו.⁵²⁹ לעומת התפעלותו משירי שלונסקי, דחה שופמן את שירי למדן: “לפי ששירים יש לי כבר די והותר, אני מקבל לדפוס אך את אלו של א. שלונסקי”, כתב לברש.⁵³⁰

בתחילת תרפ“ד (ספטמבר 1923) יצא הקובץ ‘פרט, סיפורים ושירים’ לאור בווינה בהוצאת “שטיבל”. נכללו בו סיפורים ושירים בלבד, ללא רשימות ביקורת וללא דברי עיון. בקובץ נדפסו שיריהם של שלושה מבין המשוררים המודרניסטים, שזה עתה עלו על במת הספרות, ואיש מהם לא הוציא עדיין ספר שירים: א”צ גרינברג, דוד פוגל ואברהם שלונסקי. עשרת שירי שלונסקי שנדפסו ב’פרט' נכתבו ברובם עוד לפני עלייתו ארצה, ושלונסקי ציין שהם מתוך ספר שתכנן להוציא לאור בשם ‘סרק’ – תוכנית שלא יצאה לפועל, ואפילו לכלל נסיון מימוש לא הגיעה. בשיריהם של שלושת המשוררים המודרניסטים הצעירים מפעמת רוח חדשה, ובעיקר בולטת הקירבה הרוחנית שבין שלונסקי לגרינברג: “עֲנֵנִי נָא, אָחִי הַדַּוָּי, / עֲנֵנִי, / מַה לַעֲשׂוֹת לַגְּוִיָה וְדָמָהּ הַמָּרְתָּח?”, כתב גרינברג בשורות, שנראה ששלונסקי יכול היה להיות חתום עליהן.⁵³¹

המבקרים הוותיקים, שקראו את שירי שלונסקי בקובץ ‘פרט’, ביקשו לערוך קבלת פנים יפה למשורר הצעיר, ובוודאי הכירו בכתיבתו החדשנית, אולם קשה היה להם לשבח את שיריו: יותר מדי שונים וזרים היו לרוחם. “ניכרת בו התאווה להבלטת ה’יחפות'”, כתב המבקר האמריקאי מנחם ריבולוב. הוא מצא שלמשורר הצעיר יש כוח השוואה ודמיון לוהט, וביקש לעודד אותו בכתבו שיש לו הרגשה שהמשורר הצעיר “בכוחו יעלה מעלה”. אך הוא לא אהב את הדימויים שבשירים ולא יכול היה לשאת את ההשוואה שערך שלונסקי בשיריו בין נפש לסחבה! ⁵³² גם המבקר אברהם שוער ביקש לתת מחמאות לשלונסקי, ועם זאת קיווה שבעתיד תשתנה שירתו ויכתוב שירים מובנים יותר. “יש להמשורר הזה גם מעוף, גם חום וגם תום ומחונן הוא ברוח השירה, אלא שמעקם הוא בכוונה את כתוביו עליו ועלינו ובורא לו ניב שפתיים חדש […] אילו דיבר אלינו המשורר בלשון בני־אדם שאנו זקוקים אליה…”.⁵³³ רק ש' הולמסקי (שמואל שגיב) כתב משפט שבח ללא סייג של ביקורת, וטען כי “נחמדים ומקסימים הם שירי שלונסקי. המלודיה והמוזיקליות שבשיריו יוצרות עולם חדש בשירתנו”, משפט שמעיד כי המבקר חש בחידוש שבשירים, אך לא הבין את עולמם המיוחד.⁵³⁴

שכר הסופרים שהבטיח שופמן לשלונסקי בשם הוצאת שטיבל בושש לבוא, ושלונסקי, שמצבו החומרי היה בכי רע, ביקש מחבריו בווינה, שימק וולף ויעקב הורוביץ, שלא ירפו משופמן ויזכירו לו את חובו. במשך שנת 1923 חזרו וולף והורוביץ והבטיחו לו בשם שופמן שהכסף אכן יגיע.⁵³⁵

למדן, ששיריו נדחו, תיאר באירוניה כיצד חיכו לקובץ במשך שנה, מה ממושכים היו חבלי לידתו ואיך בסופו של דבר יצא “קובץ כה דל וחסר כל צורה”. רק שיריהם של שלונסקי ושל פוגל מצאו חן בעיניו והוא חשב, “שהם ממש מצילים את הקובץ ‘ממוקצה מחמת…’ ושירים אלו חבל שנדפסו שם – מקומם ב’הדים'”.⁵³⁶

 

פרק י': “רע, רע מסביב” משבר העלייה השלישית    🔗

סופה של חבורת הידידים מנוער    🔗

במשך השנה הראשונה לשהייתו בתל־אביב המשיך שלונסקי בקשריו עם חבריו הוותיקים: משה הייסינסקי (שבתקופה זו עִבְרֵת את שמו להר־סיני), בנצ’יק, סיומה, ליוֹבה שפוטינובסקי (אלמי), שימק וולף, אברהם וילנסקי ושלמה יסינובסקי. ארבעת הראשונים היו אנשי שמאל, שבתקופתם החלוצית הקצרה בארץ ניסו להגשים את האידיאלים של הקומוניזם. עם קבוצת חברים זו הרגיש שלונסקי תחושת קירבה ובית. הוא היה ה“ארצישראלי” שביניהם, הדבק שליכד את חבורת הצעירים האינדיבידואליסטים, מחפשי הדרך. איתם שר בדבקות ובגעגועים שירים רוסיים, משירי חב"ד ומנגינות ערביות שאוזנו קלטה בארץ החדשה. בלילות התהלך איתם ברחובות תוך כדי שיחות על עולם ואדם, ובעיקר על תוכניותיו לחדש ולרענן את פני השירה העברית. לפניהם יכול היה להתגאות בשיריו החדשים, בשפתו העברית העשירה ובראשית פרסומיו. ליובה שפוטינובסקי ושימק וולף שלחו אף הם את ידם בכתיבת שירים, וראו בשלונסקי מורה ומדריך. הוא מצידו שמח לעזור לחבריו להיכנס בברית השירה בארץ: שיריו של שימק וולף, שנכתבו בפולנית, תורגמו על־ידי שלונסקי ונדפסו ב’הדים‘,⁵³⁷ ושירו הראשון של ליובה אלמי, “הנודד”, פורסם אף הוא ב’הדים’.⁵³⁸ אולם ההיררכיה הייתה ברורה. לא היה להם ספק בכך ששיריהם פחותים משלו, ועל כן גם לא היה בהם כל איום על מעמדו כמשורר עולה בשירה העברית. כל עוד נשמרה לו הבכורה היה מסור מאד לחבריו ובאמת ובאמונה ביקש לתמוך בהם, ולעזור להם בהשתלמות בשפה העברית ובמציאת במות לפרסום לשיריהם.

אולם שנת 1923 הגיעה ועימה משבר כלכלי קשה. הייתה זו שנה של אבטלה חמורה, שגררה אחריה ירידה המונית מן הארץ. גם בני המזל שזכו לקבל עבודה עבדו יומיים־שלושה בשבוע בלבד. הפועלים רעבו ללחם והתהלכו בחוצות העיר מדוכאים ומיואשים.⁵³⁹ האופטימיות של שלונסקי עמדה במבחן לא קל. חבריו החליטו – כל אחד מסיבותיו שלו – לעזוב את הארץ, מי לתקופה קצרה (אברהם וילנסקי), מי לשנים רבות (ליובה שפוטינובסקי־אלמי) ומי לצמיתות (משה הייסינסקי, שלמה יסינובסקי, שימק וולף, בנצ’יק וסיומה).

מימין לשמאל: אברהם שלונסקי, משה הייסינסקי, אברהם וילנסקי (1924)

“רע, רע מסביב” כתב שלונסקי לרבינוביץ, “למדן – הרוג. אנה ילך? חושב הוא לנסוע ברלינה. שימק נסע, ואיני בטוח בחזירתו לפחות בימים הקרובים. ואולי טוב שנסע ושיסע. לפעמים נדמה לי, כי ימים נוראים של טירופי ואיבודי דעת אורבים לנו. רבש”ע – הלא עניין רע הוא כל ה… מה ה…? – הכול, הכול לחלוטין – וגם הבלי אן. בנצ’יק (מחברתנו שנסעה לבלע [=התיישבות בחורן]) יצא שוב מדעתו: ליוֹבה וסיומה נגמלו מִדַּבֵּר, בפועל ממש".⁵⁴⁰ יעקב רבינוביץ, שאהב את הצעירים בני חסותו, הצטער על מצבם. הוא ידע כי לשלונסקי, למדן ושימק וולף “חבילה של צרות”, אך לא ידע כיצד לעזור להם כשהמצב בארץ “גועל”, והוא אינו יכול להועיל הרבה.⁵⁴¹

שימק וולף לא האמין בעתידו כמשורר עברי. שלונסקי אמנם ניסה “לגייר” את “המשורר הפולני” ולעזור לו לתרגם את שיריו, אך וולף חש שהוא נופל משלונסקי עשרת מונים. נוסף לכך הסתבך בפרשת אהבה לאישה נשואה והחליט לנסוע אחריה. באדר תרפ"ג (פברואר 1923) עזב שימק וולף את הארץ ונסע לווינה.⁵⁴² מווינה המשיך וולף להתכתב עם שלונסקי, ועד אמצע שנת 1924 המשיך לחלום עימו על הוצאת כתב־עת משותף. שלונסקי היה נאמן מאד לחברי נעוריו, וכאשר שימק וולף היה במצב חומרי קשה ונזקק לעזרה כספית, שלח לו לירה אנגלית, שעה שהוא ולוסיה וכל משפחתו זקוקים היו אף הם לכל פרוטה. שימק וולף קיבל את הכסף בהכרת תודה ומתוך מוסר כליות שהוא מקבל כסף מידידו הרעב ללחם, שבקושי משתכר לצורכי מחייתו הוא.⁵⁴³ לאחר עזיבתו את הארץ לא הוסיף שימק וולף לכתוב בעברית. הוא ידע, כי את פרץ כתיבתו הקצר הוא חב לשלונסקי: “יודע אני כמה אסיר תודה עלי להיות לך בעד זה שבכלל התחלתי ‘ליצור’ (כביכול) בעברית”. הוא גם ידע כי לא יוסיף עוד ליצור בעברית, “כי אברהם רחוק ואין מי שיתקן”.⁵⁴⁴

גם משה הייסינסקי, חברו הקרוב ביותר, המוכשר ויוצא הדופן שבחבורה, החליט לעזוב את הארץ. הייסינסקי היה, כנראה, במשך זמן־מה חבר ב“גדוד העבודה”, עבר להתגורר בירושלים והחליט ש“הפרק הציוני” הקצר שבחייו תם ונשלם. הוא ראה את ההתיישבות בארץ כרומנטיקה יפה, חלום שאינו עתיד להתגשם. מצד אחד ביקש להתקרב אל ה“מופסים”, חברי המפלגה הקומוניסטית, שהייתה אז בלתי־לגאלית, אולם מצד שני לא יכול היה לעשות את הצעד המכריע ולהצטרף למפלגה זו, משום שלא רצה לתת את ידו למפלגה אנטי־ציונית. קיצוני כדרכו החליט שקצה נפשו מהישיבה בפלסטינה ורצה לחזור לרוסיה. יום אחד, לאחר ששתה כמה כוסות והשתכר, נסע לים יחד עם שלונסקי ואחדים מחבריו הקרובים, התפשט, נכנס למים ובמחווה סמלי ופרובוקטיבי קילל וצעק: “אני מחרבן עליך, פלסטינה”.⁵⁴⁵ זו הייתה פרידתו מארץ־ישראל. אברהם ובוריה ועימם ידידים קרובים נוספים נפרדו ממשה הייסינסקי לפני נסיעתו לרומא בערב דרמטי ומרגש שנערך בירושלים. הוא ניסה לחזור לרוסיה, אולם מאחר שסירב להפוך לסוכן סובייטי לא קיבל אשרת כניסה, פרש מהפוליטיקה ופנה למדע. ברומא למד כימיה, ולבסוף התיישב בפריז.⁵⁴⁶ הוא היה לחברו של המדען פרדריק ז’וליו־קירי והצטרף כעובד בכיר למכון קירי.

המשורר ליוֹבה שפוטינובסקי (אלמי) שהה בקומונה של “חבורת העמק” ועסק בעבודות בנייה ברחבי הארץ. אחרי שהתפרקה החבורה ניסה להתיישב בעמק, אך לא הייתה לו “משיכה לאדמה”, כדבריו. הוא עבר לירושלים ועבד זמן קצר בחציבה עד שמאס בעבודת הכפיים. הוא ניסה לפרסם שירים, ושלח יום אחד שיר ל’הדים' בעילום שם וללא ידיעת שלונסקי, כי לא רצה “פרוטקציה”. אך שלונסקי, שקיבל לידיו את השיר, הכיר מייד מי כתבו, ומייד פנה אל ליובה המופתע ואמר לו: “זה בסדר. זה יתפרסם”. אלמי ניסה להיתמם, אך שלונסקי ענה לו: “אל תבלבל את הראש. השיר שלך ששלחת יתפרסם”. אלמי ראה בכך סימן לקירבת הנפש שביניהם: שלונסקי הכיר אותו טוב כל כך שניחש מיד כי הוא זה שכתב את השיר.⁵⁴⁷ היה זה שירו “הנודד”.⁵⁴⁸ ממעט השירים שפרסם ליובה אלמי בתקופה זו ניתן לראות את ההשפעה האדירה של שירת שלונסקי עליו. אוצר המילים, הביטויים והצירופים ואף המוסיקה של השיר נטולים כולם כמעט משירתו של שלונסקי. ליובה אלמי ראה בשלונסקי באותה תקופה את המשורר והאדם המבטא אותו והזדהה עימו בכל לבבו. “פעם ישבנו אצלו בבית”, סיפר ליובה אלמי על פגישתו עם שלונסקי ביקטרינוסלב, “והוא סלסל בשערותיו. הרגשתי כאילו הוא מסלסל בשערותי. יחסים כאלה היו לנו”.⁵⁴⁹ ליובה אלמי לא מצא את מקומו בארץ, והחליט להיענות לבקשת הוריו שחזרו והפצירו בו לשוב הביתה לרוסיה.⁵⁵⁰ הוא עזב את הארץ בקיץ 1924 אולם חזר בראשית שנת 1925 והצטרף למפלגה הקומונסיטית. בשנת 1927 כינס אלמי שני מחזורי שירים (“עמל” ו“בשער”), הכוללים 12 שירים, ובוריה שלונסקי טרח עליהם והוציאם בחוברת צנומה. השיר האחרון המוקדש “לרעי – אברהם”, פותח בשורות: “פַּיְטָן צוֹעֵק: ‘הוֹשִיעָה אֱלֹהִים!’ / פַּיְטָן בּוֹכֶה: ‘הוֹי, אַבָּא־אִמָּא!’” שיריו, בעלי הגוון הפוליטי־פרולטרי המובהק,⁵⁵¹ נמכרו היטב ועד מהרה אזלה המדורה בת 1000 העותקים.⁵⁵² בשנת 1929 שוב היגר, וחזר בשנת 1934. בשנת 1937 עזב בגלל הרדיפות שרדפו הבריטים את הקומוניסטים שמפלגתם הייתה בלתי־לגאלית. אלמי הגיע שוב ארצה, לאחר גלגולים רבים, רק בשנת 1957.

נסיונו הראשון של שלונסקי ליצור יחד עם חברי נעוריו חבורה מצומצמת של יוצרים צעירים שיתרכזו סביב כתב־העת ‘הדים’ נכשל. חבריו נטשו את הארץ ואת הספרות העברית למשך שנים רבות וחלקם אף לצמיתות. גם יחסיו של שלונסקי עם יצחק למדן הורעו. רוחו של למדן הייתה מרה עליו הן בגלל אהבה נכזבת והן בגלל שחש לכוד בתוך אווירה של אינטריגות, צרות עין וקנאה, והוא כתב דברים חריפים לשלונסקי, לברש ולרבינוביץ. מייד לאחר שכתב אליהם ידע כי עלב בידידו ובעורכים מכניסי האורחים על לא עוול בכפם. “רוח של שיגעון תקף אותי אז […] יודע אני כי התבטאתי באופן חריף כלפי ‘הדים’ ועורכיהם וגם כלפי שלונסקי עצמו”.⁵⁵³ הוא מיהר לבקש מהנעלבים סליחה, אך משהו השתבש ביחסו לשלונסקי. בכ“ה בסיון תרפ”ג (9.6.1923) כתב ביומנו: “שלונסקי שהיה לי פעם חבר טוב, אהוב […] זר הוא לרוחי ועכשיו אני שונאו, שונאו באמת, כי הצדדים השליליים שבו התחילו בולטים יותר. פעם ראיתי בו נשמה, ראיתי בו בעל־נפש, עכשיו הוא הולך ונאכל ע”י ה’ספרים' ע“י ה’מליצה' (זו שנגדה הוא נלחם כביכול), הוא הולך ונהפך ל’ספרותי' – הצורה אוכלת אותו בכל פה […] ובמצב כזה מובן שיש לו גם הביטחון המתרברב בעצמו, ההכרה ‘המלאה’ שהוא, הוא ואין בלתו, שהוא, הוא המשורר, ודווקא בה' הידיעה, מה שהיה עד הופיעו – אפס, העיקר יתחיל בו ורק בו (ואיני מגזים) מובן שבא כבר גם הטון האוטוריטטי החורץ משפטים על דברים ידועים ולא ידועים, והכל בתנופת־יד אחת, בלי מחשבה קודם חלילה, כי הרי ככה נוהגים יסנין או משורר רוסי חדש אחר […] וכמה הוא מרבה לכתוב”.

עזיבתם של חבריו לא גרמה לשלונסקי להרהר באפשרות שאף הוא ייסע בעקבותיהם. בה' אדר תרפ"ג (21.2.1923) מלאו לו 23 שנים, והוא הזכיר את יום הולדתו בשיר “קציר”:

עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ. שִׁבֹּלֶת – שִׁבֹּלֶת.

וְנִדְמֶה: אֵין מְאוּמָה…

הֲיְלֻקְּטוּ שִׁבֳּלַי הַדַּקּוֹת, הַנְּפוֹצוֹת?

הֲיִהְיוּ לַאֲלֻמָּה

(‘הדים’, חוברת י“א־י”ב, תשרי תרפ"ד)

אולם חשבון הנפש, שערך בשיר שנקשר ליום הולדתו, היה קשה, והשיר הפסימי עיצב את החלום ושברו. רק לפני חודשים ספורים תיאר את עצמו בדמות יוסף “הנבחר” החולם כיצד משתחוות אלומותיהם של אחיו לאלומתו שלו: "הַאֻמְנָם רַק הֶבֶל חָלַמְתִּי בַּלָּאט, /

כִּי יִקְּדוּ אֲלֻמּוֹת תְּבוּאָתָם כֻּלָּן, כֻּלָּן / לִיבוּל

אֲלֻמּוֹתַי הַמְּעָט?", כתב בשיר מ־1922.⁵⁵⁴ עתה עם פיזור החבורה הרגיש עצמו בודד ועצוב, עד כי לא זו בלבד שהאלומות אינן משתחוות לו, אלא שאלומתו שלו עומדת להתפורר ושיבוליה הדקות מתפזרות. לשימק וולף כתב:

מימי לא הרגשתי את עצמי אובד־עצות כמו היום […] בודדים נשארנו עם ליוסיה, כשני נרות אשר עמדו למראשות מת. – הכל הלכו אל ההלוויה. ובחדר – עזובה: רק שני נרות. בתולדות הספרות ייכתב ככה: 'משורר בחסד עליון שכתב פואמות ושירים ומת בשנת התר“… בשבילכם אהיה תמיד רק 'כותב פואמות ושירים שמת בשנת תר”… – ואיש מכם לא ידע, כי לפני רגע בכיתי כה רפה־כח כה עזוב. רע לי! אידיוט אני! חמור! למה אני כותב את כל זה?! וכי מתי אדם קרוב לכוכבים? וכי מה איכפת לי אם אכנס לאינוונטר של האנושיות? איך אומר המשורר יסנין? ‘חפצי כי אהיה המפרש הצהוב / אל ארץ, אליה נפליגה.’ שקר! כל המשוטות נשברו כבר לעצי הסקה, והמפרשים נעשו זה כבר לסמרטוט רגליים מזיעות, ו־… מה? – לא טוב! אי לכם אתם ההופכים את חלומותי היפים למטפחות המשמשות לקינוח אפה הזב של האנושיות. ואני – אני אידיוט אני שכתבתי את כל זה. – –.⁵⁵⁵

לכאורה היה זה מכתב שבו שפך שלונסקי את נפשו לפני חברו, אלא ששלונסקי מעולם לא יכול לכתוב “כך סתם”, בגילוי לב. מכתבו ה“ספונטני” לשימק וולף נועד להסביר את עיקרי הפואטיקה שלו. הוא מתאר את ההבדל שבין המסכה שלו כמשורר לבין האמת הביוגרפית המסתתרת מאחוריה. לפי המכתב, מאחורי מסכת המשורר “בחסד עליון” שכתב פואמות ושירים מסתתר אדם אומלל, שבכה זה עתה, והוא מרגיש עצמו בודד ועזוב. אולם הקהל לעולם לא יגלה זאת, בגלל דרכי ההסוואה שהוא נוקט בשיריו. בשביל הקהל לעולם יהיה “רק כותב פואמות ושירים”, הכאב שהוליד את השירים ייעלם תחת המסכה. למכתב זה, ה“ספונטני” וה“מתפרץ” נמצאו שתי טיוטות נוספות, המגלות עד כמה מתוּכנן וספרותי היה אפילו מכתבו לחברו הטוב. באחת הטיוטות מחק שלונסקי את הפנייה “אני כותב לך” ותיקן אותה ל“אני כותב לכם”. מכתבו לשימק הוסב לשלושה נמענים: לחבריו הקרובים “לובה, שלמה ובנצ’יק” הלא הם ליובה שפוטינובסקי, שלמה יסינובסקי ובנצ’יק, ששם משפחתו לא זוהה. הטיוטה השנייה נכתבה על דפי לוח שנה משנת 1922 שבה העתיק שלונסקי את נוסח המכתב שכתב לשלושת חבריו, ובראשו כתב: “מתוך מכתב”. על דף אחר של אותו לוח שנה נמצא נוסח מקוצר של אותו “מכתב”, שבו נעלמה הפנייה האישית לחבריו ונותרו השורות: “איש העתים יכתוב ככה: משורר בחסד עליון שכתב פואמות שירים ומת בשנת תר – –. בשבילכם אהיה תמיד משורר שמת בשנת – –”.⁵⁵⁶

המכתב ה“ספונטני” הפך אפוא למאגר חומרים לצורכי שירתו של שלונסקי והוא מוכיח כמה קשה לגלות את “אברהם” האיש שמאחורי שלונסקי המשורר, וכי אף ברגעים האינטימיים, הספונטניים לכאורה, עמד המשורר על המשמר, ברר וצנזר. הצער המתואר במכתב הוא צער מסוגנן, ואוצר המילים נבחר בקפידה ויכול להיכנס בקלות לשירי שלונסקי מתקופה זו. ואכן הדימוי שבו משתמש שלונסקי במכתב כדי לתאר את בדידותו שלו ושל לוסיה כשני נרות למראשות המת התגלגל מאוחר יותר לשירתו: “שְׁנֵי נֵרוֹת־הַמְּרַאֲשׁוֹת / עֲזוּבִים עַל הָרִצְפָּה יַעֲמֹדוּ” (“כעורב”), “וּשְׁנֵי נֵרוֹת־הַמְּרַאֲשׁוֹת / עֲזוּבִים עַל הָרִצְפָּה יַעַמְדוּ”,⁵⁵⁷ ובשירו “נפילים”: “אֶל כָּל אֲשֶׁר נָבוֹא – כָּבוּ הַנִּבְרָשׁוֹת. / נִקְרֵאנוּ לְהַדְלִיק אֶת נֵר הַמְּרַאֲשׁוֹת.”⁵⁵⁸

המשוטים שנשברו והמפרשים שנהפכו לסמרטוט מופיעים בשירי “סרק” שנתפרסמו בקובץ ‘פרט’.

הפילוג ב“גדוד העבודה” והפזמון “רכבת”    🔗

גם על החברה המלוכדת של “גדוד העבודה” עברו זמנים קשים, והוויכוחים בקרב חברי הגדוד, שהחלו עוד בתקופה ששלונסקי שהה בו, החמירו. אחדים מאנשי “גדוד העבודה” ראו בעין חרוד חלק מחזון הקמת קומונה ארצית בארץ־ישראל. לנגד עיניהם עמד האינטרס של המפעל כולו על חלקיו השונים, ועל כן רצו להישאר בתוך “גדוד העבודה” ובשום פנים ואופן לא העדיפו את טובת המשקים עין חרוד ותל יוסף על טובת הגדוד כולו. חלק אחר מאנשי הגדוד, מבית מדרשו של שלמה לבקוביץ (לביא), ביקשו להינתק מהגדוד כדי לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי של עין חרוד ותל יוסף. הוויכוח הביא לידי פירוד הלבבות ונוצר קרע בין מנהיגי הגדוד לבין מנהיגי “אחדות העבודה” שהביא לפילוג ולחלוקת המשק המשותף. יותר ממאתיים חברים שנשארו נאמנים ל“גדוד העבודה” התרכזו בתל יוסף ואלה שעזבו, 105 חברים, התרכזו בעין חרוד.⁵⁵⁹ ההבדלים האידיאיים תאמו גם את הבדלי הגילאים שבין חברי הגדוד. העוזבים, שפרשו מ“גדוד העבודה”, היו בני העלייה השנייה או אנשי “השומר” לשעבר, ואילו נאמני “גדוד העבודה” היו אנשי העלייה השלישית, שהגיעו ארצה עם מורשת המהפכה הרוסית, וביקשו לממש אותה על אדמת הארץ.

אברהם שלונסקי הגיע לערב הגורלי של השיחה שבה עמדו להכריע את גורל הגדוד, שיחה שבסופה הוחלט על פילוגו. היה זה בערב שבת, 16.5.1923. שלונסקי לא הצטרף בזמנו לאף אחד מהפלגים, אך ליבו היה נתון לחבריו בני העלייה השלישית, שהרי המאבק לא היה רק מאבק אידיאולוגי, אלא גם מאבק בין “צעירים” בני העלייה השלישית לבין “הזקנים” בני העלייה השנייה. שלונסקי הגיע כדי לעודד את חבריו כשבאמתחתו שיר חדש שכתב בשם “רכבת”. היה זה שיר מיוחד במינו, בעל מצלול עשיר, אונומטופיאי, שתוכנו ביטא את נדודיו של שלונסקי בדרך עלייתו ארצה, אלא שהיסודות הביוגרפיים שבשיר נבלעו בתוך המצלול העשיר שלו, שחיקה את קולות השקשוק והנשיפה של הרכבת הנוסעת. השיר תיאר שכול, אובדן וייאוש, ולעומתו היו המקצב והחרוזים קלילים ומתנגנים. אם היה בליבו של שלונסקי כעס על ה“בנקט” שערכו לו חבריו לאחר שפרסם את שירו הראשון בארץ, “הרכב”, הרי מחה זאת מליבו. הוא אהב את חברי הגדוד וביקש לעודד את רוחם: “כְּרֵעַ וכידיד התהלך בין החברים בתל יוסף, מלא רחשי חיבה”. המתח בין החברים הלך וגבר, והם הרגישו שמשהו גורלי עומד להתרחש הערב. במרכז החצר הוקמה במה גדולה מאלומות שיבולים, “והנה הופיע על הבמה שלונסקי וקרא את יצירתו החדשה ה’רכבת', שלא ראתה עוד אור בדפוס. רבים־רבים שישבו מכונסים בתוך עצמם נפעמו מהמקצב שבשירה, שבקע כהולם־קרונות במירוץ הטרוף – וינשמו לרווחה”.⁵⁶⁰ השיר הקצבי, המתוח, הטעון, ביטא את מצב רוחם של הרבים ועזר להם להתגבר על המתח ולפרוק את המועקה. ב“רכבת” זיהו את אחד ממקורות ההשראה של השיר שהיה מוכר להם, הלא היא “רכבת העמק” המפורסמת:

אַךְ נוֹשֶׁפֶת הָרַכֶּבֶת, שֵׁן חוֹרֶקֶת וְשׁוֹקֶקֶת:

הָלְאָה שֶׁקֶט! הָלְאָה שֶׁקֶט!

וּמְשַׁקְשֶׁקֶת:

תָּא! תָּא! תָּא!

וְטוֹרְדִים פַּסִּים: טֻאטַאתָ.

וְטוֹרְדִים פַּסִּים: תִּעְתַּעְתָּ.

וְטוֹרְדִים פַּסִּים: לְמַטָּה

רַק לְמַטָּה –

אַתְּ, אַתָּה –

הָאֶתְמוֹל – פֶּה קָמוּץ. הַמָּחָר – פֶּה פָּתוּחַ.

וְטוֹרְדִים גַּלְגַּלִּים עִם פַּסִּים וְעִם רוּחַ:

אֵין תַּחֲנוֹת –

אֵין תַּחֲנוֹת –

הַתַּחֲנוֹת הֵנָּה רַק הֲכָנוֹת –

רַק הֲכָנוֹת –

מָה?

(מתוך: “רכבת”)

הפזמון “רכבת” הרשים לא רק את חברי “גדוד העבודה”. הוא הפך לפזמון פופולרי והיכה גלים ברחבי הארץ כולה: דקלמו אותו וציטטו ממנו. כאשר הופיע שלונסקי וקרא משיריו במקומות שונים תבעו ממנו בקולי קולות שיקרא את הפזמון הזה.⁵⁶¹ שלונסקי פרסם את השיר ב’מוסף לדבר',⁵⁶² אולם למרבה הפלא לא כלל אותו בספריו במשך למעלה משלושים שנה. מדוע דחה דווקא את הפזמון הפופולרי “רכבת” וכמעט התכחש לו במשך שנים רבות? בראיונות מאוחרים יטען כי ראה ב“רכבת” שיר מעבדה, “שיר לבורטורי” בלשונו, שבו הראה קבל עם ועדה, כי ניתן לכתוב שיר קצבי בהברה ספרדית בעברית. לשיר זה היה לדעתו תפקיד חשוב במעבר מכתיבה בהברה אשכנזית לכתיבה בהברה ספרדית, וצריך לראותו כניסיון “לאור התנגדות משוררינו הקלאסיים למעבר אל ההברה הספרדית”. אך כיון שהשיר לא היה “פרי השראה” אלא יותר תרגיל “מעבדתי”, “טכני”, שנועד “להיווכח באפשרויותיה של הספרדית, עידונה וגמישותה” – סירב לכלול אותו בספרי שיריו המוקדמים ורק בשנת 1954, כשכינס את שיריו בשני כרכים, החליט בכל זאת לכללו, משום שהשיר “שייך לתולדות הספרות העברית” בהיותו חלק מן המאבק להשלטת ההברה הספרדית בשירה.⁵⁶³ בצד הנימוק שנתן שלונסקי נראה שההתכחשות ל“רכבת” נבעה ממקום עמוק יותר, מהאופן שבו ביקש שלונסקי לתפוס את עצמו ואת שירתו. “רכבת” לא התאים לתוכניתו לכתוב שירה מובחרת, אליטיסטית, “גבוהה” שאינה מתפשרת עם טעם “ההמון”. ודאי שרצה להיות פופולרי, אולם לא בכל מחיר! לא על חשבון ה“רצינות” של שירתו. על כן, למרות ששלונסקי היה צמא לפרסום, לא הסכים שפרסומו יבוא דרך פזמון קליל זה. רק כשנתיים לפני מותו נתן תשובה אמיתית וכנה לשאלה מדוע לא המשיך לכתוב בז’אנר הפזמון, שבו גילה כשרון כה רב. הוא הודה כי דווקא משום שהייתה לו נטייה טבעית למשחקי מילים ולחידודים חשש להיסחף לתחום הפזמון במקום לכתוב שירה רצינית.⁵⁶⁴

תשובה זו מלמדת שהיה מודע לכשרונותיו הטבעיים, אך בגלל האופן שבו תפס את המשורר ואת תפקיד המשורר אפשר לומר כי כמעט נאבק נגד כשרונותיו ונטייתו הטבעית.

ביקורו של פרץ מרקיש בארץ    🔗

בעצם הימים שבהם היה מצב רוחו של שלונסקי ירוד הן בגלל עזיבתם של ידידיו הקרובים והן בשל המשבר הכלכלי והחברתי שפקד את הארץ – היו לו ימים אחדים של קורת רוח בזמן שהמשורר היידי פרץ מרקיש הגיע לביקור בארץ (1923). הייתה זו תזכורת לידידות רחוקה ולהווי של ימי הנעורים ביקטרינוסלב. אחותו פניה, שחזרה מביקור בצפת, סיפרה בהתרגשות שראתה את מרקיש בתל־אביב, ועד מהרה נפגשו שלונסקי ומרקיש ויצאו להתהולל בחוצות העיר. שלונסקי שכר מרכבה, כדי להראות למרקיש את נפלאות תל־אביב ובמהלך נסיעתם לגמו גם בקבוק יין. כשמרקיש החליט לבקר את הסופר “ספוג” (שמואל טשרנוביץ) היה כבר שלונסקי שיכור יותר מדי, והחליט לשכב על המדרכה באמצע רחוב אלנבי… מרקיש הניח למראשותיו את מגבעתו היקרה ונכנס לביתו של טשרנוביץ, ואילו שלונסקי נשאר ברחוב במשך כל זמן הביקור, כשעוברים ושבים חולפים על פניו ונדהמים לראות את הצעיר השיכור סרוח ברחוב מלוא קומתו. שנים רבות לא שכחו לו את מעשהו זה וראו בו צעיר בוהמיין וקל דעת.

לכבוד ביקורו של מרקיש ערכו מסיבה שאליה הוזמנו חברים משכבר, וביניהם אברהם ולוסיה, וכולם השתכרו בצוותא מן היין החמוץ והזול. כטוב ליבו ביין הלך שלונסקי מבחורה לבחורה והחמיא לה, ואילו ללוסיה איפשר היין לפתוח את חרצובות לשונה ולבטא בגלוי את אשר חלמה עליו במשך שנים. היא עלתה על השולחן והחלה לשיר: “אני שחקנית רוסייה, אני שחקנית, אני שחקנית, אתם לא רואים שאני שחקנית?” פרץ מרקיש עצמו נשאר אותו “נסיך מארץ הפלאות” כפי שזכר אותו שלונסקי מימי יקטרינוסלב. הוא קרא שירים ביידיש, ושלונסקי “ענה” לו בקריאת שיריו שלו וקטע מתורגם מיצירת אלכסנדר בלוק. שניהם מצאו מאז ומתמיד שפה משותפת והעריכו זה את זה. שלונסקי נתן ביטוי להערכתו בכך שאחד מן השירים הראשונים שתרגם מייידיש (בעזרתו של אשר ברש) היה שירו של מרקיש “יום מי יגע בשובה”.⁵⁶⁵ אך המשיכה והקירבה שבין השניים לא השכיחה את הניגודים שביניהם, שהרי מרקיש היה קומוניסט ויידישיסט, ואילו שלונסקי עלה ארצה והיה קנאי לעברית, ולעתים התגלגלה שיחתם הקולחת לוויכוח חריף, סוער ולוהט.⁵⁶⁶

 

פרק י"א: קרובים־רחוקים, שלונסקי, למדן, גרינברג ופוגל    🔗

“רחוקים הם זה מזה”: בין שלונסקי לאורי צבי גרינברג    🔗

חבורת הצעירים שהקיפה את שלונסקי בשנים הראשונות לעלייתו ארצה הייתה חבורה של אנשים אינטליגנטיים אוהבי ספרות, אך רק שניים מהם, שימק וולף וליובה אלמי, כתבו שירים. עם שניהם היה לשלונסקי קשר חם, אולם ברור היה גם להם וגם לו כי הוא המוכשר מביניהם, יודע העברית על בוריה, ואין הם ברי תחרות כלל. לאחר שחבורה אינטימית זו התפרקה, ניסה שלונסקי לבסס ולקבוע את מעמדו בקרב קבוצת משוררים צעירים ומוכשרים, שעמדה לתפוס את במת הספרות בדור שלאחר ביאליק. הבולטים שביניהם היו דוד פוגל (1891 – 1944), יצחק למדן (1899 – 1954) ואורי צבי גרינברג (1894 – 1981). דוד פוגל ישב בווינה והיה מרוחק מהמרכז הארצישראלי, אך בין שלונסקי, למדן וא“צ גרינברג הייתה תחרות סמויה וגלויה על עמדת הבכורה בשירה העברית הצעירה, ושלושתם ניסו לתת ביטוי חדשני, אקספרסיוניסטי־פוטוריסטי, לחיים המתהווים בארץ־ישראל.⁵⁶⁷ במיוחד ניתן למצוא דמיון בין תפיסותיהם הספרותיות ושיריהם הראשונים של שלונסקי לבין אלה של א”צ גרינברג. שלונסקי וגרינברג הושפעו מן האקספרסיוניזם, דגלו ב“שיר הפרוע”, בזעקה, ב“צורות הגדולות”, בלשון שנחשבה ל“בלתי־שירית”, בפאתוס, בהגזמה ובחומרים חדשניים. שניהם חשבו שצריך להיות חילוף משמרות בספרות העברית, שניהם תקפו את השמרנות של השירה העברית, את אי התמודדותה עם מצבו של האדם בראשית המאה העשרים ועם מצבו של האדם היהודי שחווה את מלחמת העולם הראשונה, הפוגרומים, המהפכה הרוסית. הם ביקשו לתאר את ההוויה הארצישראלית החדשה בכלים חדשים, אקספרסיוניטיים. אולם בצד הדמיון, ואולי דווקא בגללו, נוצרה מתיחות רבה בין שלונסקי לגרינברג על רקע אידיאולוגי ואישי כאחד. בין השניים נוצר מרחק נפשי ורעיוני שלא ניתן לגשר עליו. שניהם היו בולטים יותר מדי ועצמאיים מכדי להסתפח זה על מחנהו של זה. ברור היה שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד וגרינברג ושלונסקי ביקשו איש איש את הכתר לעצמו.

ביאליק, בעינו החדה, הבחין בדמיון ובשוני שבין שני המשוררים: “משאר הצעירים אין לעבור על אורי צבי גרינברג ועל שלונסקי. רחוקים הם זה מזה, אולי יותר מששניהם רחוקים מהמשוררים הזקנים, אבל הם מאוחדים בנקודה אחת: שניהם מצלמים ביצירותיהם את הזמן החדש”.⁵⁶⁸

אחד ההבדלים הבולטים בין שלונסקי לבין גרינברג היה ביחסם לספרות העברית ולספרות היידיש. אורי צבי גרינברג החל לכתוב בשנת 1912 בעיתון היידי ‘דער אידישער ארבייטער’ ובמקביל פירסם גם שירים ב’הַשִׁלֹּחַ' ובכתבי־עת עבריים אחרים. אולם עד עלייתו ארצה היה עיקר כתיבתו ביידיש ושני קובצי שיריו הראשונים היו בשפה זו. בשנת 1920 בא גרינברג לוורשה והיה חלק מקבוצת האקספרסיוניסטים בספרות יידיש (יחד עם מלך ראוויטש ועם פרץ מרקיש). גרינברג העריץ את הספרות היידית, העריך את הישגיה, וחשב את הספרות העברית לנחותה לעומתה. לעומת זאת טען שלונסקי מאז ומתמיד שיש לכתוב אך ורק בעברית ורצה לרומם את ההישגים הספרותיים בשפה זו. ברור היה לו כי הספרות העברית עדיין לא הגיעה למדרגת הספרויות האירופאיות, דוגמת הספרות הרוסית שעל ברכיה גודל, ועם זאת חשב שכתיבה בעברית היא משימה לאומית חשובה של סופר עברי ואל לו לסופר להתפתות לכתוב בשפות אחרות. שלונסקי התרחק בתקופה זו מהעיסוק הפוליטי. המהפכה שביקש הייתה מהפכה ספרותית ולא מדינית, הכאב שתיאר ביצירתו היה כאב קיומי שאפילו מהפכה סוציאליסטית כדוגמת זו שהתחיל בה לנין לא יכולה הייתה לרפאו. גרינברג לעומתו ציפה באותה תקופה להנהגה ציונית־לניניסטית, שתיצור מציאות חדשה המנוגדת בכל למציאות הקיימת. בחלוצי העלייה השלישית ראה את החבורה שתנהיג מהפכה כזאת. המטרה האחת של המעשה הציוני בארץ־ישראל הייתה בעיניו כינונה של “מלכות עברית”.⁵⁶⁹ דברים אלה רחוקים היו מליבו של שלונסקי. לדידו המשורר העברי החדשני הוא החלוץ הנערץ בתחום הרוח. הוא לחם כדי להעניק מעמד שווה למשורר החלוץ כמו לחלוץ עובד האדמה. שלונסקי חשש מרתימתה של השירה למפעל הציוני וביקש לשמור על האוטונומיה של השירה בכך שהשירה תציג את ההווי דרך הסמל. לעומתו ביקש א"צ גרינברג לתת ביטוי לפאתוס של המפעל הלאומי ולתאר גם את פרטי היום־יום שלו.⁵⁷⁰ עם זאת יש לציין שגם שלונסקי פרסם שירים שביטאו את החיים המתהווים בארץ, כמו “יזרעאל”, למשל, ולכן נראה שבשלב זה של ההיכרות בשנים 1924 – 1925 המתח נוצר פחות על רקע אידיאולוגי ויותר על רקע מתיחות אישית בין שני משוררים שטענו לכתר השירה המודרניסטית בארץ־ישראל.

עוד לפני שנפגשו גרינברג ושלונסקי פנים אל פנים – שמעו השניים זה על קיומו של זה וכל אחד מהם הכיר את יצירותיו הראשונות של רעהו. בזמן ששלונסקי התאכזב מכך שעורכי ‘התקופה’, יעקב כהן ופ' לחובר, לא הסכימו לפרסם את שיריו הראשונים, ניסה חברו אידל פרסמן שישב אז בווינה לרומם את רוחו וכתב לו כי בניגוד לעורכים – א"צ גרינברג התפעל משיריו: “הרבה, אודה, איני סומך על דעתם כי מתנגדים הם לזרמים החדשים, לכן אינם שבעי=רצון משירתך, בה בשעה שהצעירים כמו א. צ. גרינברג וכיוצא בו התפעלו משירתך והתחננו, שאתן להם קטעים אחדים מן ה’בגפי' שלך כדי להדפיס בשבועונים שונים. בלי רשותך לא חפצתי לתת להם. כתוב אם יש את נפשך להדפיסם” [14.1.1921].⁵⁷¹ האם דיבר גרינברג באמת בהתפעלות על שירי שלונסקי, או שמא הגזים פרסמן בדבריו כדי לרצות את ידידו ולרומם את רוחו המדוכאה? מכל מקום, שיריו של שלונסקי לא פורסמו על־ידי גרינברג, ומכאן ואילך אין עוד עדויות על שבחים שחלק גרינברג לשירתו של שלונסקי.

לארץ הגיע אורי צבי גרינברג ביום כ“ו בכסלו תרפ”ד (4.12.1923). שלונסקי ולמדן חיכו לבואו בקוצר רוח. באותם ימים עדיין ראו בגרינברג סופר צעיר הקרוב אליהם ברוחו ובשאיפותיו הספרותיות, משורר שכבר פרסם מיצירותיו המודרניסטיות ביידיש ובעברית. הם חשבו שיוכלו לצרף אותו לחבורתם ולחזק את שורותיהם. סמוך לעלייתו פרסם גרינברג פואמות בכתב־העת ‘העולם’: “מספר התועים הגדולים” ו“הדם והבשר”. פואמות אלו היו קרובות מאד ברוחן לפואמות “צרעת” ו“הברית האחרונה” ששלונסקי עמד אז בעצם כתיבתן. ליבו של שלונסקי היה פתוח לקלוט חבר חדש ומבטיח ובכך לחזק את שורותיהם של הסופרים המודרניסטים הצעירים.

תחילה נראה היה כי א“צ גרינברג מצדיק את התקוות שתלו בו. כחודש לאחר בואו ארצה כתב גרינברג מכתב למערכת ‘הארץ’ ותבע את עלבון הסופרים בארץ. הוא טען כי “הוועדה המסדרת את החג הלאומי בפסח” הזמינה את כל מוסדות הציבור התרבותיים והאמנותיים, אך לא הזמינה את הסופרים: “אנוכי הריני בארץ זה חודש ימים”, ואולם הסופרים “ששערותיהם הלבינו כאן לא חשו, כנראה, כלל בעלבון מצד הקה”ק, מחמת ענוותנות או מחמת קיפאון”, כתב גרינברג.⁵⁷² דבריו התקיפים בוודאי שימחו את שלונסקי. כחודשיים לאחר בואו של אורי צבי גרינברג עדיין קיווה כי אכן יצטרף גרינברג לחבורתם ואת תקוותו זו הביע במכתב לשימק וולף: “הנה גם בא א. צ. גרינברג – ונוסף למחנה שלנו”.⁵⁷³ יצחק למדן לא היה שותף לתקוותו זו של שלונסקי, ושבועות אחדים בלבד לאחר שעלה גרינברג ארצה כתב עליו דברים קשים וגילה את אכזבתו: “במשך זמן מרובה ציפינו אני ושלונסקי לבואו של אורי צבי גרינברג לא”י", כתב למדן ביומנו, “קיווינו שביאתו תהיה לטובה, עוד אחד יתווסף ואפשר יהיה להתחיל באיזו פעולה, פעולה שלה אנו משתוקקים זה כמה. והנה בא. בזרועות פתוחות, בחיבה, ברצון ובהתעוררות פגשנוהו – אך מיד באה האכזבה. לא באה מצידו כל השתוקקות להצטרפות, להתרועעות, להתידדות, ובעיקר: להתאגדות לשם פעולה כל שהיא. הוא בא בהכרת ‘אני’ מיוחדת, ובהבטה מגבוה למטה לכל שמסביבו ולמרות כל השיחות איתו ולמרות כל ההשתדלויות וההתאמצויות לקרבו, להבינו – באה מצידו רק תשובה אחת – אי־הבנה ואי־הקשבה והתנשאות גרידא”.⁵⁷⁴ נראה שלטענותיו של למדן היה על מה לסמוך. שלונסקי ביקש לספח את גרינברג למחנהו, ואילו גרינברג לא רצה כלל בקרבתם של שלונסקי ולמדן ולא רצה להיות חלק מהתארגנות ספרותית של המשוררים המודרניסטים הצעירים.⁵⁷⁵

תיכף לבואו לא היסס לבקר את כתיבתם של שלונסקי ולמדן, ועד מהרה הורעו היחסים. יום אחד ישבה חבורת הסופרים במסעדת חכמוביץ לאכול ולשוחח על ענייני דיומא כדרכם. בין המסובים היו למדן, אורי צבי גרינברג ואשר ברש. בשיחה שהתפתחה ביקר אורי צבי גרינברג קשות את חוברת ‘הדים’ שהוקדשה ליובל החמישים של ביאליק,⁵⁷⁶ ואמר כי הרשימות של שלונסקי ושל למדן שהתפרסמו בה אינן מגלות כל יחס לביאליק. גרינברג טען גם ששלונסקי (שלא ישב עימם אותה שעה) הודה בפניו כי אכן כתב את רשימתו רק כדי לצאת ידי חובה לכבוד בעל היובל. ברש ולמדן כעסו מאד על גרינברג, ולמדן פנה לשלונסקי לברר אם אמנם אמר את הדברים שייחס לו גרינברג. שלונסקי הכחיש זאת בכל תוקף. א"צ גרינברג מצידו כעס על למדן שהעביר את דבריו לשלונסקי ומאוחר יותר הכחיש מכול וכול את ביקורתו על רשימתו של שלונסקי. עברו שבועות אחדים ולמדן וגרינברג חידשו את הקשרים ביניהם. ייתכן שגרינברג, בעינו הבוחנת, גילה כי שלונסקי הוא ראש החבורה, וכיוון שהוא עצמו ביקש בתקופה זו לגבש לעצמו חבורה ולהקים כתב־עת – ניסה להתיידד עם למדן ולקרבו אליו.⁵⁷⁷ אלא שלמדן לא היה מרוצה מיחסו של גרינברג לעברית ולמשוררים הכותבים עברית, וחשב שאין כל אפשרות לפעול יחד איתו הן בגלל “בוזו לשפה ולספרות העברית” והן בגלל אופיו ודרכי מאבקו, שכללו “מלחמת גידופים וחרפות”. בכל זאת, למרות המחיצה שקמה ביניהם, תיאר למדן את גרינברג כצעיר “מרגיש וער וכואב הרבה”.⁵⁷⁸

גם ברש ורבינוביץ הכירו בכשרונו של גרינברג וניסו לקרבו. “בגליל ובעמק מעריצים עתה את א. צ. גרינברג”, כתב רבינוביץ לברש, “אבל את שלונסקי מתחיל לאהוב הקורא הרציני. יש שמצרפים אותו כבר לשירה הטובה”. מדבריו של רבינוביץ ניכר שהוא אהב הן את שלונסקי והן את גרינברג, וכאב טוב ומיטיב חש כי “כולם היו בניו” ואין הוא מעדיף בן על משנהו.⁵⁷⁹ אך למרות יחס ההערכה של עורכי ‘הדים’ לגרינברג – תרומתו ל’הדים' הייתה דלה: רק שתי רשימות שנכתבו חודשים ספורים לאחר עלייתו ארצה. נראה שאת מקום הצעירים בעיתון כבר “תפסו” שלונסקי ולמדן, וא"צ גרינברג לא רצה להיות כינור שני או שלישי בחבורה. למרות זאת, מתוך הערכה למשורר הצעיר ולשירתו, החליטו עורכי ‘הדים’ להוציא את ספרו ‘אימה גדולה וירח’.

בשנת 1924 פרסם גרינברג את רשימתו “אל עבר מוסקבה”, שנכתבה בסמוך למותו של לנין. את הרשימה פתח בקינה: “הילילו לטור־מלכא ברוסיה הסובייטית, אי נתנה תורה מדמדמת. הילילו לכוכב האדום אשר יכה למחצה בהילקח מלכו: לנין”. ובסיומה כתב: “הפרוליטרים העברים על האי העברי עומדים אל עבר מוסקבה בסַלוּט ללוויית לנין!”⁵⁸⁰ שלונסקי לא סלח לגרינברג את שיר ההלל ששר ללנין. מוראות המהפכה הרוסית היו טריים מדי, ובאותן שנים בא חשבון עם מהפכה זו שהביאה ליהודים פרעות, הרג וחורבן. דבריו של אורי צבי גרינברג הכעיסו אותו, ובמשך כל תקופת ‘כתובים’ המשיך לצטט במאמריו וברשימותיו את משפט הסיום של הרשימה כעדות להשקפותיו הפסולות של גרינברג.

כחודשיים לאחר צאת ‘דְּוַי’, ספרו הראשון של שלונסקי, שעה ששלונסקי שהה בפריז, התברר שגרינברג הצליח להגשים את מה שלא הצליחו שלונסקי ולמדן: הוא החל להוציא כתב־עת בשם ‘סדן’. סביב כתב־העת התכנס חוג מצומצם של חברי “סדן” שחבריו הבולטים היו גרינברג עצמו וברוך אגדתי. לאחר עלייתו של הסופר הורוביץ מווינה בספטמבר 1924 התקרב אף הוא לגרינברג, ובהיעדרו של שלונסקי הצטרף למשתתפי כתב העת ‘סדן’ לפרק זמן. גרינברג קיווה להרחיב את החבורה וליצור “חוגי סדן” בכל רחבי הארץ, וכן ליצור במות נפרדות של “סדן לספרות”, “סדן לגרפיקה”, “סדן לביטוי” – שבו יוכלו להתבטא גם מי שאינם סופרים. הוא תכנן גם קשרים עם סופרי יידיש בחו“ל ועם סופרים עבריים. בירושלים נערך “נשף סדן” הראשון ביום י”ז בכסלו תרפ"ה (14.12.1924), בהשתתפות גרינברג ויעקב הורוביץ. התוכניות היו מרקיעות שחקים. בפועל היה זה גרינברג עצמו שמילא בפרי עטו את רוב דפי ‘סדן’.

למדן ושלונסקי הביעו, איש איש בדרכו, את אי שביעות רצונם מ’סדן‘, ונראה שהיה כאן יותר מקורטוב של קנאה. למדן ראה בדברים שנכתבו ב’סדן’ צביעות, ו“רצון ערמומי ושפל להסתתר תחת סינורה של 'א”י העובדת‘".⁵⁸¹ ואילו שלונסקי ביטל את ‘סדן’ באמרו כי הוא מתכוון להוציא כתב־עת ספרותי “טהור”, שיהיו בו סיפורים, שירים ואולי גם מאמרים על אמנות וביקורת "המנוערים מאבק קל של פולמוס ו’ענייני השעה’. את ענייני השעה נניח ל’סדן'", כתב.⁵⁸²

נראה ששלונסקי התעמת במוסווה עם גרינברג והציג “סדן” משלו. בשירו האוטוביוגרפי “תובל קין בחצר” תיאר את דמותו המיתולוגית של “תובל קין לוטש של נחושת וברזל”,⁵⁸³ וראה בו מעין אב מיתולוגי. תובל קין מופיע בשיר כמשורר הקדמון שבמעבדתו, שהיא “הסדן” או “הסדנה”, מלטשים ויוצרים את השיר החזק, שיר הברזל. שלונסקי נהג לצטט משמו של פושקין את האמרה: “הכיתי על סדן הלשון הרוסית ומיד התחילו כל המשוררים הרוסיים לכתוב היטב”. נראה ששלונסקי אימץ את אמירתו זו של פושקין וראה עצמו כמי שהיכה על הסדן המטאפורי ויצר “סדנה” חדשה, שבה לומדים לכתוב שירים שהולם ליבו של העולם החדש מפעם בהם. ניתן אפוא לפרש את הסדן המטאפורי של שלונסקי גם כביטוי לתחרות סמויה, מאוחרת, עם כתב־העת ‘סדן’ של א"צ גרינברג.

בין שלונסקי לדוד פוגל: הערכה חד־צדדית    🔗

כמו במקרה של א"צ גרינברג, גם את שירי פוגל קרא שלונסקי והכיר היטב לפני שפגש בו, וגם עימו ניסה שלונסקי ליצור קשר, אך ללא הצלחה. שלונסקי קרא את שירי פוגל, מעל דפי הקובץ ‘פרט’, שבו השתתפו שניהם. לשני המשוררים היה ידיד משותף, שימק וולף, חברו הטוב של שלונסקי ששהה בווינה והיה מקורב לדוד פוגל וליעקב הורוביץ. שימק וולף ניסה לקשר בין “סופרי וינה” לבין שלונסקי על מנת שישלחו מפרי עטם לקובץ הספרותי שתכנן שלונסקי. וולף הבטיח לו כי הורוביץ מתעניין מאד בקובץ הספרותי העתיד לצאת לאור ומעוניין להשתתף בו, וכך גם דוד פוגל. אולם בעוד שהורוביץ רצה בכל מאודו להצטרף לחבורת שלונסקי וקיבל את האוטוריטה שלו בשמחה, להבטחתו של וולף בקשר לפוגל לא היה על מה לסמוך. נראה שפוגל לא כתב מעולם ישירות לשלונסקי דבר וחצי דבר על כך שהוא מעוניין לשלוח אליו את יצירותיו, וכזכור, רק פעם אחת הוסיף מעין דרישת שלום בשולי גלויה של שימק וולף.

במחצית השנייה של שנת 1923 הופיע ספרו של דוד פוגל, ‘לפני השער האפל’, בווינה. פוגל צמא היה לכל דבר ביקורת על ספרו, וכתב למבקר שלום שטרייט: “התכתוב, בן אדם, התכתוב על ‘לפני השער האפל’? אם אפשר לך – כתוב מה עליו, על הספר. עד עכשיו – אין קול ואין קשב. ‘העבריים’ מחרישים. מלבד מכתבים פרטיים שאני מקבל מסופר פלוני ואלמוני – בפומבי לא נכתבה עליו עד עכשיו אף מילה”.⁵⁸⁴ אך לא שטרייט אלא שלונסקי נחלץ לכתוב על הספר. הייתה זו רשימה אימפרסיוניסטית קצרה, שפורסמה ב’הדים'.⁵⁸⁵ אין עדויות ישירות כיצד קיבל פוגל את רשימתו של שלונסקי, אך כמעט שלושה עשורים לאחר שנכתבה רשימתו של שלונסקי קבעו דן פגיס ונתן זך כי הייתה זו רשימה ביקורתית ואירונית שיצאה נגד שירת פוגל.⁵⁸⁶ פגיס ראה בה רשימה עוקצנית ששמה ללעג “את השימוש הרב בסמליות הצבע השחור ואת נימת הבדידות שבקובץ”. שלונסקי נפגע מהאשמה זו וענה לפגיס כי הוא היה בין הראשונים, אם לא הראשון, שכתב דברי שבח על ספרו הראשון של פוגל. “בתוך הבדידות של מבקשי השוני והחידוש בימים ההם בספרותנו התעוררתי לכתוב על פוגל, כדי לברך ברכת ‘ברוך הבא’ למחנה־המעטים”.⁵⁸⁷

נראה כי דן פגיס ואחריו גם נתן זך טעו בהבנת דברי שלונסקי, והוא אכן התכוון למאמר של שבח. בשנת 1923 הרגיש שלונסקי קירבה לשירת פוגל. ברשימתו אמנם מנה ביטויים בשירי פוגל שבהם מופיע “השחור” או “האפל”, אולם לא היה זה כדי ללגלג על שירתו כפי שסבר פגיס. “האפל”, “השחור”, “הנוגה” ו“הבודד”, ששלטו בשירי פוגל, היו בעיני שלונסקי עדות נאמנה לכך שזו שירה מובחרת המבטאת את זמנה. בספרו הראשון של שלונסקי, ‘דְּוַי’, הצבע השחור שולט לא פחות מבספרו של פוגל, ועל כן מובן כי “לא הייתה ולא יכולה הייתה להיות לשלונסקי כוונה אירונית, שהרי אירוניה זו הייתה פוגעת קודם כל בשירתו הוא”, וברור כי ברשימתו של שלונסקי “יש דווקא משום הדגשת קרבה”.⁵⁸⁸ גם את טענתו של זך ששלונסקי התקיף את פוגל בגלל הריתמוס החופשי של יצירתו, המנוגד לריתמוס המטרי שלו, לא ניתן לקבל, שכן בשנות העשרים היה שלונסקי רחוק מן הריתמוס הסדיר, הקבוע, ושיריו מאותה תקופה ואף ספרו ‘דְּוַי’ כתובים כולם בריתמוס חופשי.⁵⁸⁹ המבקרים חזרו וציטטו את המשפט שכתב שלונסקי ברשימתו על פוגל: “בעיניים הפתוחות לרווחה יש פיקחות יותר מדי”, וממנו הסיקו על יחס הזלזול שלו לפוגל, אולם הם ניתקו את המשפט מהקשרו. במקור הוא מופיע כניגוד למשפט “כולנו תועים אנו עצומי עיניים”, שבו הסביר שלונסקי מדוע הוא, בדומה לפוגל, מעדיף את עצימת העיניים על פני פקיחת העיניים שיש בה פיקחות, והביע הזדהות עימו: “וכולנו, הן כולנו תועים אנו עצומי־עיניים ושחוחים על שבילי־סתיו מרופדים שלכת, איש לעברו, איש לעברו”. עצימת עיניים הייתה בשביל שלונסקי סמל להתבוננות פנימה, להתבוננות מורכבת בדברים. במכתבו לצבי ויסלבסקי, שנכתב כחצי שנה לפני כתיבת רשימתו על פוגל, כתב איך יש להגיב על הכאב בעולם: “אבל צריך לעצום עיניים, רק לעצום! וכך עושים צעירים”.⁵⁹⁰ גם כעבור שנים רבות תיאר שלונסקי איך זמן קצר אחרי שעזב את עין חרוד הרצה לפני חבורת ה“טרומבה” החיפאית (חבורה הדומה באופייה ל“חברה טראסק” התל־אביבית) במשך שעה וחצי בעיניים עצומות וראה בכך סמל: “משורר מדבר אל ידידיו בעיניים עצומות, ואז הוא רואה אותם כידידים […] כל אחד יודע כשהוא רוצה לראות היטב הוא עוצם את העיניים”.⁵⁹¹

מרשימתו של שלונסקי עולה כי הוא צירף את פוגל למשוררים החשובים בעיניו, שרק קוראים נבחרים כמוהו וכמו חבריו יבינו את שירתם. רק הם, הקוראים הרגישים, האמונים על השירה המודרניסטית, מסוגלים להבין את עוצמת צער העולם שמביעים שירי פוגל. “מי שלא יחוש על פניו ‘רפרוף דגלים שחורים מפרפרים ברוח’ – אל יפתח את הספר”, כתב שלונסקי, ולא היה בעיניו שבח גדול מזה. לא היה לו ספק שהוא וחבריו אכן חשים ברפרוף הדגלים השחורים והם הם הראויים לבוא ולהיכנס בשער האפל. חיזוק נוסף ליחסו החיובי של שלונסקי לפוגל בתקופה זו ניתן למצוא במכתב שכתב לשימק וולף לאחר שהגיע לידיו הקובץ ‘פרט’. במכתב זה חלק שלונסקי שבחים לשירי פוגל וכתב: “לפוגל בעד שיריו יישר כוח! במשוררים בכ”ז לא נתבייש".⁵⁹²

כארבע שנים מאוחר יותר ניסה שלונסקי לקרב את פוגל ל’כתובים‘, אך ללא הצלחה. במכתבו לסופר חיים הזז,⁵⁹³ שישב בפריז, ביקש ממנו שיפנה בשמו לפוגל ויבקש ממנו חומר לגיליון המאה של ‘כתובים’ שיצא בערב ראש השנה תרפ"ט, 14.9.1928. אולם פוגל לא נענה. עם צאת ספרו של פוגל ‘בבית המרפא’ פורסמה ב’כתובים’ תמונתו של דוד פוגל (5.1.1928). כאשר שמע שלונסקי על רצונו של פוגל לבוא ארצה התגייס לעזרתו ובעזרת יצחק למדן וברל כצנלסון הצליחו להשיג לו במאמצים רישיון עלייה.⁵⁹⁴ בפברואר 1929 הגיע פוגל ארצה ונתקבל במאור פנים. ב’כתובים' נתפרסמה תמונתו “לכבוד בואו לארץ־ישראל” ונדפס גם שיר שלו. פוגל התיישב בדירה קטנה בתל־אביב סמוך לים, אולם הוא לא הרגיש “בבית” ולא הצטרף לחבורת “כתובים” שבראשה עמדו שטיינמן ושלונסקי. בין האנשים המעטים שאליהם התקרב היה המשורר אורי צבי גרינברג, וידידותו עם גרינברג, מבעלי הפלוגתא של חבורת “כתובים”, השפיעה לרעה, ככל הנראה, על היחסים בינו לבין שלונסקי.

פוגל חש עצמו בארץ כפליט, כמו בכל מקום אחר שישב בו: וילנה, וינה או פריז. ידידיו הסופרים ניסו לדאוג לו לפרנסה, אך הוא לא היה מסוגל לעגון במשרה של קבע, וכשנה לאחר עלייתו, באביב 1930, עזב את הארץ. המוסדות הציוניים ראו בו אדם כפוי טובה וכעסו על כך שעזב זמן כה קצר לאחר עלייתו, לאחר שהשיגו לו ולמשפחתו סרטיפיקטים שהיו אז יקרים מפז.⁵⁹⁵ בעזבו את הארץ נשא עימו מטען של אכזבה, מרירות וכעס. נראה שגם אנשי ‘כתובים’ התאכזבו מפוגל ופרסמו ביקורת שלילית על הרומן שלו ‘חיי נישואים’: “הרומן נמתח יותר מדי”, כתב המבקר מ' שלאנגר, יש בו “רק צילומי הדברים. אמנם צילומים טובים, אבל נעדרי חיים”.⁵⁹⁶ פוגל נפגע מאד מהביקורת. ברשימות שהכין להרצאתו בפולין בשנת 1931 כתב דברים קשים נגד שלונסקי ושטיינמן ותיאר אותם כ“הדיוטות המתיימרים להיות מדריכי הספרות, להיות בנותני טעם, מחיים ומחדשים, מכשכשים בלשונם מבוקר עד ערב, מציפים אותנו בחרוזים הריקים מכל תוכן נפשי. […] לו היו לנו מבקרים נבונים ויודעי דבר – כלום יכול היה מוקיון ספרותי כשלונסקי להרים ראש? וכלום לא היו מגלים ברבים את קלונו של מזייף יצירה וסגנון כשטיינמן?”⁵⁹⁷ פגיס ראה בדבריו החריפים של פוגל סגירת חשבון עם שלונסקי בעקבות ביקורתו על ‘לפני השער האפל’.⁵⁹⁸ אולם מכיוון שלא נמצאה כל עדות ליחס עוין של שלונסקי לפוגל בשנות העשרים, יש לשער שהביטויים החריפים שבהם כינה פוגל את שטיינמן ושלונסקי נובעים לא רק מחילוקי דעות ספרותיים, אלא גם בגלל מתחים עלומים שנוצרו בינו לבין שלונסקי ושטיינמן בתקופת שהייתו בארץ.⁵⁹⁹ בסופו של דבר נראה שהקשר בין שלונסקי לפוגל מעולם לא היה סימטרי. שלונסקי העריך את פוגל וביקש לקרבו אליו ולחבורתו, ואילו פוגל ככל הנראה מעולם לא העריך את שירת שלונסקי. ככל שחלפו השנים גברה העוינות שגילה כלפי שלונסקי וכלפי שירתו, וכאשר באה לידו שעת כושר – גילה זאת ברבים.

שלונסקי ולמדן – ידידות שלא הניבה פרי    🔗

למדן ושלונסקי היו ביחסים הדוקים באותה תקופה, אך תמימות הדעים שלהם ביחס לשפה העברית ולספרות העברית כמו גם ידידותם לא הניבו עבודה ספרותית משותפת. כבר מראשית ידידותם בלטו ההבדלים האישיים והספרותיים ביניהם. בעוד ששלונסקי החשיב את העיצוב האמנותי המאופק, המסוגנן, ה“ניגון” בשיר, כפי שכינה זאת, העדיף למדן את ה“זעקה” הפורצת ממעמקי החזה, את השיר הבלתי־מסוגנן והבלתי־משוכלל.⁶⁰⁰ “אני רק שואג, משווע, קובל ונאנח או נוער – שירה לי מנין? יש כאב בטן, חבלי לידה בכל השורות שעטי פולטת, אבל יוצא הכל מרוסק וחורק כשאגת חיי עצמה […] איך זה יכול אני לשבת בשלוות־אומן ולסתת בתרי־נפש אשר נקרעו ונשסעו?”⁶⁰¹ הוא לא רצה לשכלל את שיריו כפי שעשה שלונסקי. “אין אצלי חיצוב לחוד וסיתות לחוד. אינני רוצה ואינני יכול להכניס את שאגת חיי בצורת תוי נגינה”, כתב.⁶⁰² דברים אלה מנוגדים לחלוטין לתפיסתו של שלונסקי, שמראשית דרכו חש בצורך לעכל את החוויה ההיולית, את הכאב, הזעקה, הצער ולהוציא את החוויה כשהיא מעובדת ומסותתת להפליא עד כי הרגשות כמעט נבלעו במילים, והקורא קיבל רק את הדיהן העמומים, הארוזים בלשון מהוקצעת ומסוגננת.

למדן ניסה לקיים את התורה הציונית כהלכתה ולהיות חלוץ העובד את אדמתו בד בבד עם כתיבת שירה, ואילו שלונסקי מעולם לא ניסה להיות חלוץ עובד אדמה. אפילו בתקופה הקצרה שבה שהה ב“גדוד העבודה” עבד כמורה וכסניטר ותמיד ראה את החלוציות שלו כחלוציות של איש הרוח, התורם מפרי עטו לחברה החדשה שנוצרה בארץ־ישראל. גם בשנים 1922 – 1926, בתקופה שבה היו ביניהם יחסי קירבה הדוקים, נבעו מדי פעם סדקים בידידותם. למדן האשים את שלונסקי ב“פוליטיקניות פעוטה ושפלה”.ּ⁶⁰³ לדבריו ניסה שלונסקי להתחבב הן עליו והן על א“צ גרינברג, ומצד שני – על עורכי ‘הדים’ ברש ורבינוביץ. “מצד אחד שיחות אתי ועם אורי צבי על הנחיצות לפעול ולעשות וכו' וכו' ומצד שני – הכל נמסר אצל ברש ורבינוביץ, ובאותו זמן נמסרים גם שירים בשביל ה’הדים' החדשים, רוצה הוא להרויח מכל הצדדים”.⁶⁰⁴ למדן ניסה לרתום את שלונסקי לפעולה, אך נוכח שאין ברצונו לפעול “ונוח לו יותר לנוח בשלום במערכת ה’הדים' ולקבל טפיחות על השכם מאת ברש, ולהיות כלי שרת בידיהם, וגם בצנעא לקוות ל’גדולה' ע”י מאמר ביקורת עליו של אחד מהם”. סביר להניח שאכן באותם חודשים השתדל שלונסקי לא להיכנס לעימותים מיותרים עם עורכי ‘הדים’. באותה שעה כבר עמלו ברש ורבינוביץ להוציא את ספר שיריו הראשון, ‘דְּוַי’, וחשוב היה לשלונסקי שהספר יצא בהקדם. הדברים הקשים שכתב למדן על שלונסקי ספק אם נאמרו אי פעם לבעל הדבר, וחודשים ספורים אחר כך התחלפו בדברי שבח נלהבים, שעודדו את שלונסקי לתפוס את מקומו בקרב משוררי המודרניזם ולפעול לחידוש פני הספרות. אולם גם דברי השבח וגם דברי הביקורת הקשים – לא הביאו מעולם את השניים לידי עבודה ספרותית משותפת. לקראת סוף שנת 1927, בתום השנה הראשונה של כתב־העת ‘כתובים’, נפרדו דרכיהם. אך למרות חילוקי הדעות עדיין שררו ביניהם יחסים אישיים חמים עד סוף שנת 1928. עם הקמת כתב־העת ‘מאזנים’ והקצנת עמדותיו של שלונסקי במאבקו נגד ביאליק וסופרי דורו – הסתיימה הידידות הגדולה בין שלונסקי ללמדן.

 

פרק י“ב: המרד ב”אב הגדול", שלונסקי וביאליק    🔗

“נעורים יש לי! אהבה יש לי!” – השפעת ביאליק על שירי הבוסר של שלונסקי    🔗

ההתמודדות עם משוררים בני דורו כמו למדן, גרינברג ופוגל, חשובה ככל שתהא, לא הייתה מרכזית בחיי שלונסקי. ההתמודדות המשמעותית בחייו הייתה עם המשורר הלאומי, האהוב והנערץ, שאת מקומו ביקש לתפוס – חיים נחמן ביאליק. המפגש עם ביאליק וההתמודדות איתו ועם שירתו היו אחת מהחוויות המכוננות בחייו. ניתן לומר כי יחסו המורכב ורב הפנים של שלונסקי לביאליק השפיע עליו עמוקות וקבע במידה רבה את מהלך חייו ושירתו: “שלונסקי בעבותות ביאליק”, ניסח זאת החוקר והביוגרף אברהם הגורני־גרין.⁶⁰⁵ בראיונות מאוחרים, כשהיה כבן 71, הודה שלונסקי כי בשירה העברית ביאליק הוא המשורר שהשפיע עליו ביותר ולא היה לו מתחרה.⁶⁰⁶

שלונסקי העריץ ביאליק, מרד בו, אהב אותו ואת שירתו, בז לו, בעט בו וביזה אותו, חזר ודבק בו ובשירתו מרצון ושלא מרצון, מדעת ובבלי דעת. “ימים רבים עברו עד ששלונסקי עמד על כך שבמלחמתו עם ביאליק, הוא אינו נלחם בעצם, אלא עם רבו, נלחם עם עצמו”, כתב פיכמן.⁶⁰⁷ שלונסקי חשב שהוא יהיה ממשיכו של ביאליק וכמוהו יהפוך להיות המשורר המרכזי של דורו, אך בדרך שבה רצה להשיג את מטרתו היה משום אתגר לא קל: הוא ביקש לזכות בהכרה מצד ביאליק ומצד סופרי דורו, למרות ששירתו מבוססת על ערעור המוסכמות שלה.⁶⁰⁸

בהיותו כבן שתים־עשרה כתב שלונסקי את שירו הראשון, הביאליקאי, “בחורף”, ומאז כתב עוד עשרות רבות של שירי ילדות ונעורים שברובם בולטת השפעתה החזקה של שירת ביאליק. כותרות השירים של שלונסקי בשירי הנעורים שנגנזו, כמו “שעיפי לילה”, “בין השמשות”, “הדמעה”, “העיניים”, “התדעו איך תפרח נשמתי”, “עם שקיעת החמה”, ניטלו במובהק משירי ביאליק. “הולכת את מעמי לכי לשלום”, כתב ביאליק, ואילו שלונסקי בן השש־עשרה כתב: “הָלְכָה כְּבָר מֵעִמִּי נָאוָה / וּמִכְתָּבָהּ – טֶרֶם בָּא” (“בהוחילי…”). כמעט בכל עשרות שירי הנעורים שכתב ניתן למצוא צירופים, שורות ונושאים שניטלו משירי ביאליק. “יש גן ובאר לחכם־חרשים”, כתב במחזור שיריו “שלכת” (תרע"ט, 1919) בנוסח שיר העם הביאליקאי הפותח בשורה “יש לי גן ובאר יש לי”. הפואמה “תאווה ופראות” (1919) עומדת בסימן השפעת “הבריכה” לביאליק ואילו הפואמה “ציפורות” מושפעת משירו של ביאליק “זוהר”. לעתים מנסה שלונסקי להתריס ולהפגין עצמאות עד כי הוא הופך את משמעותם של שירי ביאליק: השיר “כי אפול” (תרע"ח, 1918), למשל, מנוגד לשיר “צנח לו זלזל” של ביאליק: “בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ / רֹאשִי אֶל כָּתְלִי”, כתב ביאליק, ואילו שלונסקי בן ה־18 כתב: “וְשֶׁבַע כִּי אֶפֹּל וְתָרֹץ גֻּלְגָּלְתִּי / לֹא יִפֹּל בִּי רוּחִי – אֶתְגַּבֵּר וְאָקוּם!.” שירו “אל הרוח” מנוגד ל“הכניסיני תחת כנפך” של ביאליק. לא עוד הנוסח הביאליקאי: “אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים – / הֵיכָן נְעוּרָי?” או “אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – / מַה־זֹאת אַהֲבָה?”, אלא בנוסח שלונסקי: “נְעוּרִים יֵשׁ לִי! אַהֲבָה יֵשׁ לִי! / מַה לִּי עוֹד וּמִי לִי?”⁶⁰⁹

בין אם מחקה שלונסקי את ביאליק חיקוי ישיר או מנוגד – שירי ביאליק הם המודל העיקרי של שלונסקי בתקופה זו. עם זאת כבר בשירים אלה ניתן למצוא גם שורות הכוללות תיאורים “דוחים” הכתובים בלשון “לא שירית” ברוח השירה האקספרסיוניסטית־מודרניסטית.

מהציטוטים המעטים שנשארו מדברי שלונסקי בשנות נעוריו ברור כי כבר בשנים אלה הרגיש שלונסקי כי התחיל עידן חדש בספרות, עידן, שבו יש לכתוב בלשון חדשה. ביומן הנעורים שלו ביקר את שירתו של דוד שמעונוביץ (שמעוני) משום שראה בה “שירה של תכלת”, שירה המתנהלת על מי מנוחות, ואינה מתאימה להלך הרוחות של הזמן החדש, בניגוד לשירתו של המשורר זלמן שניאור שהוא כותב עליה בנימה חיובית ורואה בה שירת “ארגמן”, שירה דינאמית וחיונית. הוא העריץ את הפואמה “מתי מדבר” של ביאליק שגדולתה בכך שהיא “יצירה מנוערת מכל טנדנציה”. הפרשנות האליגורית שנתן המבקר יוסף קלוזנר ל“מתי מדבר” הרגיזה אותו מאד, משום שלדעתו קלוזנר הסיר את “מדי החג” של הפואמה והלבישה “בגדי חול של אליגוריה”.⁶¹⁰

בצד ההערצה לשירת ביאליק כבר אז גילה שלונסקי הצעיר, שעדיין לא פרסם ולו שיר אחד, את רצונו לרשת את מקומו של שר השירה העברית: “טוב, שישתוק קצת. ויניח לאחרים להראות כוחם בשיר”, אמר על ביאליק בשיחתו עם הסופר נתן ביסטריצקי, כתגובה על התקופה שבה שתק ביאליק ולא פרסם שירים.⁶¹¹ ההערצה לשירת ביאליק וההכרה בגדולתה גרמו לשלונסקי הצעיר תחושה שלא יוכל לכתוב בצילו של ביאליק או לעצב את אישיותו שלו כמשורר עד שלא ימרוד בו ויצא מתחת להשפעתו המשתקת. שירו הראשון שנדפס, “בדמי יאוש”, נראה היה לו עצמו שיר ביאליקאי־אפיגוני, והוא גנז אותו לא כינס אותו מעולם בכתביו. לאחר עלייתו ארצה גנז שלונסקי את כל שירי הבוסר הביאליקאיים שלו, ולא החשיב את “בדמי יאוש” לשירו הראשון, אלא את השיר “הרכב” שפרסם לאחר עלייתו ארצה.

“חשבתי שאתה ביאליק” – שלונסקי כיורשו של ביאליק בעיני המשפחה    🔗

להיטותו של שלונסקי לרשת את ביאליק ולתפוס את מקומו כמשורר המרכזי בספרות העברית במאה העשרים מקורה בבית אבא, ונראה שלמשפחתו הקרובה, ובמיוחד לאביו טוביה, היה חלק בלתי מבוטל בהתגבשות המרד שלו בביאליק.

מילדותם גודלו ילדי משפחת שליונסקי בהרגשה, כי הם מוכשרים ועליהם לתפוס את מקומם הראוי להם בעולם: במדע, בספרות או במוסיקה. אברהם גדל בתחושה כי עליו לשאוף להיות ראש וראשון בספרות, ומנערותו, כשהחל לכתוב את ביכורי שירתו, נתן לו טוביה אביו את התחושה כי לגדולות נועד. מגיל צעיר נותבה תחושת הגדולה שלו לתחום השירה, ובטחונו בכוח שירתו למלא את הציפיות שתלה בו אביו גדל והתחזק. נראה שעוד לפני עלייתו ארצה ראה בו אביו את יורשו של ביאליק,. בין אם היה זה רעיון מקורי של הבן ובין אם כוון לכך על־ידי אביו, ברור כי המשפחה, ובמיוחד האב, ראתה בו משורר צעיר וחשוב שיעלה לגדולה עד כדי תפיסת מקומו של המשורר הלאומי.

טוביה שליונסקי העריץ את ביאליק, היה בקי מאין כמוהו ביצירתו וקשר לו כתרים. הוא לא הטיל ספק בגדולתו וראה בו את המשורר הגדול בדורו שלו. “מתוך גרונו של ביאליק דיברה האומה הישראלית, געגועיה, תביעותיה, תקוותיה”, כתב. “הכל הביעה דרך גרונו של ביאליק, לכן אהבוהו כל שדרות העם”. הוא תיאר את ביאליק כמשורר לאומי, משורר השר על “הוויה” ולא על “הווי”, מחמאה שבעיני טוביה (ובעיני אברהם בנו) לא הייתה גדולה ממנה. “במכאובי ראובן ושמעון לא נגע, כי אחזה האש בארבע פינות הבית ואין לשים לב אז לפכים קטנים. אין תקווה לפרט, למתבודד, אם אין כלל”.⁶¹² אולם משהחל שלונסקי לפרסם את שיריו הראשונים בארץ, וטוביה נוכח כי שירתו קשה לעיכול והוא לא הפך למשורר החביב על הקהל הארצישראלי, ראה טוביה את תפקידו כמי שצריך מצד אחד להנמיך את קומתו של ביאליק, ומצד שני לעודד את הבן שימשיך להאמין בגדולתו תוך כדי הסבר מדוע לא התקבלו שיריו בציבור הארצישראלי כפי שהתקבלו שירי ביאליק. “נתחבב ביאליק רק מפני שכתב על אותם הדברים שהיו שווים לכל נפש מישראל, כל איש ישראל נאנק ונאנח על חורבן עמו, חורבן ארצו, הורס את הישן וליבו מהסס מעט ובא ביאליק ונתן צורה יפה לכל האנחות הזולות האלו”. ועוד: “מקומך כבר ברור, אתה סופר בישראל, סופר ומשורר, ונוכחתי פעמים אחדות שעסקני הלאום שלנו הדואגים לתחיית עם ישראל מחפשים בכל פינה יורשים. כי סוף אדם למות ונחוצים ממלאי מקום. הסופרים הזקנים הולכים ומתים, ואם עוד גופם חי אבל נשמתם פרחה. ביאליק המשורר מת, כבר אין לו תוכן לשירה. נשאר רק ביאליק המו”ל […] ומאין תבוא עזרתנו? מאנשים שכמוך, […] הם הם יכניסו זרם של חיים לביצתנו הלאומית שהעלתה ירוקה. […] מחויב אתה ושכמותך להקדיש את כוחותיכם לספרות העברית (ולא לאחרת) להחיותה ולהבריאה". “ביאליק את קומפ. מוציאים לאור = מוציאים ספרים מן הקבר מן החושך אל האור”, כתב טוביה שליונסקי.ּ⁶¹³ לא היה לו ספק ששלונסקי יכול וראוי לרשת את מקומו של המשורר הלאומי.

גם בוריה אחיו ראה בו מעין “ביאליק חדש”: “אני תמיד כאבתי… מפני שחשבתי שאתה – ביאליק ואני אחיו של ביאליק….”, כתב לו בוריה, האח הבכור והמוכשר.⁶¹⁴ נראה שבוריה כתב משפטים מבולבלים וקטועים כטוב ליבו ביין בזמן שישב עם חברים ובני משפחה בבית הקפה “רצקי”. רק בזמן שכרונו מסוגל היה להתוודות בגילוי לב מרגש ומזעזע כאחד ולהביע רגשות מעורבים של קנאה וגאווה. ברגע של טשטוש הדעת “חשף” בוריה את הסוד המשפחתי: משפחת שליונסקי ראתה באברהם את “ביאליק של המאה העשרים”.

“טוב, שישתוק קצת. ויניח לאחרים להראות את כוחם בשיר”: המרד האדיפלי    🔗

ביחסו הביקורתי והמרדני של שלונסקי כלפי ביאליק היה גם משום חיקוי ליחסו הביקורתי של טוביה לאחד העם, בחינת “מעשה אבות סימן לבנים”. את בניו חינך טוביה לא לנהות אחר שום תורה ללא תהיות ושאלות. אברהם הפנים את דרכי אביו וכשם שטוביה האב העריץ את אחד העם ומרד בו כך נהג גם בנו הצעיר אברהם: העריץ את ביאליק וביקש להמשיכו, ובעת ובעונה אחת מרד בו וביקש לרשת את מקומו בחייו.

את ביאליק ראה שלונסקי כממשיכו של אחד העם. בחיי אביו אמנם כתב בשבחו של אחד העם כמחווה לאביו,⁶¹⁵ אולם לאחר מות האב הזכירו אותו במאמרו “מן הקצה אל הקצה” כחוליה בשושלת הדורות הספרותיים שזמנה עבר והיא עומדת עתה בדרכה של “היהדות האחרת, יורשתה החוקית של היהדות רבת הקומות, שהיקפה המסומל אינו מתמצה על־ידי אחד העם או ח. נ. ביאליק”.⁶¹⁶

ניתן לראות במרד של שלונסקי נגד ביאליק גם תחליף למרד אדיפלי. משהגיע שלונסקי לגיל הנעורים, גיל המרד שבו יוצאים בנים נגד אבותיהם – לא יצא בגלוי נגד אביו. שובבותו ומרדנותו בגיל הילדות נגד הוריו נתכסתה דווקא בגיל המרד בְּדוֹק של הערצה. טוביה היה האב הנערץ, ושלונסקי התייחס אליו בכבוד והערכה. ככל שגדלה האהבה והכבוד שרחש שלונסקי לאביו, לא העז מעולם להמרות את פיו בגלוי או לבקר אותו ואת דעותיו ולהתייחס אליו בקלות דעת. דווקא משום שטוביה גילה הבנה כה גדולה לנפש בנו, למרדנות שבו, למשוגותיו ולחיפושי הדרך שלו – קשה היה למרוד בו. המרד בביאליק היווה בשבילו מעין תחליף: מרד באב הרוחני במקום באב הביולוגי. את יחסו של שלונסקי לביאליק ניתן אפוא לראות במונחים של בן הקם על אביו. “רצח אב”, כינתה זאת חוקרת ביאליק, זיוה שמיר, בתארה את מאבק הדורות על כתר השירה.ּ⁶¹⁷ המרד בביאליק ענה, מבחינה רגשית, על הצורך של שלונסקי למרוד באביו עצמו ובשרו. זה איפשר לו לתת מוצא לאי־הסכמה, לרגשות טינה ואפילו עוינות שהיו לו כלפי האוטוריטה הבלתי־מעורערת של טוביה. כך יכול היה להמשיך ולהשאיר את האב על הכס הרם, כדמות נישאה שאין מבקרים אותה כלל. יחסו לדמות האב התפצל לשניים: טוביה, האב הנערץ, לעומת ביאליק, האב הרוחני שבו יש למרוד.

בחיי טוביה פנה שלונסקי להוריו בלשון של אינטימיות “לאמא־אבא”. האם מופיעה כדמות הרחומה, כדמות שהדובר מתרפק עליה, מבקש לחזור לחיקה החם (“אני רוצה לשוב אליך אם בוכה”, בשירו: “בחופזי”), מתאונן באוזניה (“לא טוב לי אמא”, בשירו: “נאום השוטה”), מתגעגע אליה, כותב לה מכתבים: “אני אכתוב לאמא” (בשירו “עד הלום”)

שלונסקי ואמו ציפורה בדירתו, ברחוב גורדון 50 תל־אביב. 1956.

וכן: “לאמא שתחיה מבן שהעני שלוחה איגרת יגונים” (בשירו “לאמא שתחיה”). היא ולא האב מלבישה לבן כתונת פסים (“הלבישיני אמא כתונת פסים”). לעומתה האב הוא זה המסיר מבנו את הטלית והתפילין ונוהג אותו אל העקדה (“חולין”). ברשימה בשם “שלום בית” שנמצאה בארכיונו של שלונסקי,⁶¹⁸ עירב בין טוביה האב לבין ביאליק, האב הרוחני ותיאר את הספרות העברית כנתונה בידי אב תקיף וסמכותי, שהילד מורד בו. “הספרות העברית הייתה תמיד בידי האבות. תמיד – עד היום הזה”, כתב שלונסקי. האב אוסר על הילד לשחק עם ילדי הרחוב, אך הוא שקוע בדאגות הפרנסה, והילד בסופו של דבר מורד בו. הוא מרגיש את עצמו כ“ספיח” ו“ממזר” וכמי שאבא מתנכר לו. אך התנכרות זו גם עוזרת לו להתבגר, להרגיש עצמו בן חורין, ומאפשרת לו לממש את עצמו לפי מזגו: “אין דבר, אנו – ילדי הרחוב אנו”.

לאחר מות טוביה מתוארת דמות האב בשירים בצורה קשוחה עוד יותר, והוא מופיע כיריב לבן וכמי שדורש ממנו להעפיל לגבהים (“הן הוא ציווני ‘הרה’”, בשירו: “מדוחים”), ומעורר את יצר המרד שבבן עד כדי כך שהבן רוצה לרצוח את האב:

כִּי אֵין לִי אָב,

כִּי אָב הוּא קַיִן וְרָעָב. […]

אָבִי שְׁלָפַנִי מִן הַבְּלִי, כִּשְׁלוֹף הַמַּאֲכֶלֶת – –

אָבִי, אוֹיְבִי, הָהּ אוֹהֲבִי בְּסוֹד הַנֹּגַע שֶׁלָּרֶצַח,

אַתָּה הוֹלַדְתָּ, אַתָּה טָרַפְתָּ אֶת הַיֶּלֶד. […]

וַיַּצְנִיחֵנִי – – אַבָּא! מָה עוֹד תִּדְרשׁ מִמֶּנִּי –

הֵן כְּבָר רָצַחְנוּ זֶה אֶת זֶה.

(מתוך: בפתח מערה")

הדמות הגברית המסמלת את היציבות, את הביטחון, שאיתה מזדהה גיבור השירים – היא דמות הסב ולא האב.⁶¹⁹

המאבק העקרוני: “סופר בן כ”ד שעות" או “סופר מגויס”    🔗

בהיסטוריה של הספרות העברית נקבע מעמדו של שלונסקי כמי שיצא נגד ביאליק במטרה לתת מקום מרכזי לשירה המודרניסטית שלו ושל חבריו. אולם לא שלונסקי הוא שפתח במאבק נגד ביאליק, הוא רק הקצין אותו. אפשר לראות את טענותיו של שלונסקי נגד ביאליק במסגרת רחבה יותר של הוויכוח הספרותי החשוב, הממושך והעקרוני על מקומו של איש הרוח בחברה החלוצית.⁶²⁰ בתקופה העלייה השנייה והשלישית נקבעה היררכיה ברורה שלפיה החלוץ, עובד האדמה, או הפועל שמתפרנס מיגיע כפיו הוא במקום ראשון. לעומת זאת, מעמדו של הסופר, האמן, איש הרוח היה נחות והוא נדרש בראש ובראשונה להיות חלוץ בין חלוצים או לפחות לגייס את אמנותו לטובת החברה. א"ד גורדון, המנהיג הרוחני והמחנך החשוב, אבי “דת העבודה”, חשב כי על הסופרים להתגייס למשימות לאומיות ולבירור מצב החיים הרוחניים בארץ. לא הסופר צריך להיות במרכז, אלא העם. במקום המסה “שירתנו הצעירה” של ביאליק, טען גורדון, עדיף היה לו כתב מאמר בשם “יישובנו החדש” או “המהלך החדש בעבודתנו היישובית”, במקום “לפני ארון הספרים” עדיף מאמר “על העיתונות הארצי־ישראלית או על הספרות החדשה בארץ־ישראל”. גורדון תבע מהסופרים לתאר את החיים בהווה ולא את העבר. “עיני לנוכח יביטו, אל אשר לפני, אל החיים, ואינני מבין, איך יחיה אדם, כשפניו מופנים תמיד אחורנית”, כתב. הוא טען שביאליק “לא גמר עוד, כמדומה, את חשבונותיו עם העבר”, ועל כן התנגד לחלקים רחבים בשירתו. אמנם ביאליק הוא “יצירתנו הלאומית […] אשר לעומק העצמאות הלאומית שבה אין כמוה הרבה בקרב הסופרים בדור הזה […], אולם ביאליק הוא משורר הגלות ומארץ־ישראל היה צריך לשמוע נעימה אחרת, חדשה, צלילים חדשים”. ניכר כי גורדון מצד אחד העריץ את שירת ביאליק, אך מצד שני ביקר אותה וחיפש משורר “שיש לו מה להרעיף על לב שבור ורצוץ, על נפש דואבת ויבשה מרוח זלעפות”. בסופו של דבר ייחס גורדון חשיבות עליונה להגשמה העצמית ולא לשירה, ועל כן הרשה לעצמו לומר כי לו היה ביאליק בארץ “עובד וחי חיי עבודה וטבע” וכפועל יוצא מחיי הגשמה חלוציים היה שר את “שירת העבודה וחיי העבודה”, כי אז היה “נותן בעד זה את כל שיריו”.⁶²¹ גורדון גרס כי לא ניתן לחולל מהפכה בחיי אחרים, להשפיע ולהועיל מבלי ההגשמה העצמית של היוצר, איש הרוח. לכן השעה מחייבת את הסופרים להיות “יותר מסופרים יוצרים במובן הרגיל”, הם חייבים להאיר לרבים את הדרך הנכונה ולשם כך עבודתם צריכה להיות “קבועה בארג החיים של רעיון העבודה”.⁶²²

בניגוד לטענות גורדון, ניסו מנהיגים אחרים של ציבור הפועלים לתאר את ביאליק כדוגמה לאיש רוח שנענה לצורכי השעה. שמואל יבנאלי, אחד מששת המייסדים של מפלגת אחדות העבודה, הציג את ביאליק “כ’מתמיד הלאומי', שיצא זה שנים מארמון שירתו לראות בסבלות בני עמו”. הוא שיבח את ביאליק ב“עבודתו הברוכה”, בכך ש“ערך לעם את המשנה, המקרא והאגדה”. לדעתו ביאליק עבר מהפך שבעקבותיו למד להעריך את ערך הספרות “לא מצד מידת הכישרון האמנותי המתגלה בה, אלא מצד תשובתה על צרכי החיים האנושיים”, מצד תרומתה לפועל העברי בארץ־ישראל. הוא שיבח את הקריאה האמיצה “מאת משורר האומה […] למילוי החובה הלאומית, לעבודה עברית, שפה עברית, מחשבה עברית” והשתתפותו ב“עבודת הגאולה”.⁶²³ נגד גישה זו יצאו ברנר, אחריו אשר ברש ואחריהם – שלונסקי. אישים אלה ביקשו להגן על האוטונומיה של איש הרוח ועל מעמדו מול מעמד החלוץ עובד האדמה. בעוד שמנהיגי הציונות רוממו את שירתו הלאומית של ביאליק וניסו לשדלו לכתוב “שירים לאומיים” גם על ההווי המתהווה בארץ־ישראל, פתח הסופר יוסף חיים ברנר בביקורת נוקבת על שיריו הלאומיים של ביאליק, שאותם כינה “שירי הזעם”: “על שירי הזעם של ח. נ. ביאליק אני עובר הפעם בשתיקה גמורה. שלושה הם: ‘שמים בקשו רחמים עלי!’, ‘בעיר ההרגה’ ו’ידעתי בליל ערפל'. תדבק לשוני לחכי, אם אנסה להוסיף עוד מילה”, כתב ברנר. שתיקתו הרועמת של ברנר ביחס לשירים גילתה את דעתו השלילית עליהם יותר מכל דיבור מפורש. ברנר ציין עוד, כי ביאליק “בתקופת העבודה הלאומית הוא חי – והוא ממלא את חובתו. הוא עושה מה שהוא צריך לעשות”. אולם לדעתו טעה ביאליק בהעמידו את עטו בשיריו לרשות הכלל, ושיריו האישיים עולים לאין ערוך על שיריו הלאומיים.⁶²⁴ לדעת ברנר עבר ביאליק מכתיבת שירה להטפה רעיונית ופנה אליו בחריפות: “שיש אידיאות רמות ושאפשר לדבר עליהן – את זאת אנו יודעים גם בלעדיך, מר ביאליק! ממך מצפה הספרות לגילויים בעולם השפל, הקונקרטי”.⁶²⁵

את הצורך לערוך “בדק בית” בספרות העברית ולבחון את יצירות העבר בעיניים ביקורתיות העלה י"ח ברנר שנים אחדות לפני שהסופר אליעזר שטיינמן כתב את מאמרו “במזרה הזמן”, שבו ביקש לערוך רוויזיה בספרות ולחזור ולבחון את ערך יצירותיהם של סופרים נודעים מן העבר. ברנר התנגד להמלצת ביאליק לשוב אל המקורות. השירה צריכה לנבוע מחיינו בהווה, טען, “ומה לה, אפוא, ולאגדה שנוצרה לפני שנות אלפיים”. לדבריו יש להעלות מאוצרות העבר, מהגניזה, לפי צורכי הדור. במאמרו “הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו” הדגיש ברנר את חובתו של הסופר רק לאמיתו הפנימית ופסל כל תביעה להטיל על הספרות למלא תפקיד חינוכי־חברתי.⁶²⁶

גם בטענות נגד השתקעותו של ביאליק בתוכנית “הכינוס” לא היה כל חדש. מול חזונו של ביאליק לכנס את כל אוצרות הרוח של עם ישראל לדורותיו בצירוף ביאורים ומבואות מודרניים, פרי המחקר החדש, הטיף הסופר והמבקר דוד פרישמן למען טיפוחה של הספרות היפה ההולכת ונכתבת בהווה. הוא פקפק בערכה של ההישענות על נכסי העבר וכינה אותם “דברים יבשים”, “פירות צנומים ודלים, שנתבשלו באווירו של בית־המדרש הצר אשר לאחד־העמיות”, אוצרות רוח שריחם ריח זיקנה, והם שהבריחו את בני הנוער מהספרות העברית.⁶²⁷

כעשר שנים אחר כך יצא גם אשר ברש, עורך כתב־העת ‘הדים’, נגד עיסוקו של ביאליק בחוכמת ישראל. לדעתו שגה ביאליק בכך שזנח את הספרות היפה לטובת חוכמת ישראל. הוא חש “בהתנכרות והתרחקות של ביטול” ממעמדה של הספרות היפה מצד ביאליק, שנחשב בעיניו ל“ראש וראשון, לעמוד התווך, לחוט השדרה, לאח הגדול”. נראה שכעסו על ביאליק העבירו על דעתו ובצד המעמד שהעניק לו כ“ראש וראשון” כתב בנימה של זלזול על שירתו והגדיר את ביאליק “מי שכל גדולתו באה לו מפני איזה תריסרי שירים”. אמנם, קבע ברש, היו אלה שירים “שכל אחד בשעתו היה עובר כזרם חשמלי בלב העם”, אך הניסיון לגמד את שירתו של ביאליק נותר בעינו. במיוחד עורר את זעמו של ברש כינוס שירת ספרד, הוא כתב כי ביאליק הולך “לעסוק במלאכה, שלכל היותר יש לה חשיבות ממדרגה שנייה, ושבלי ספק הייתה יכולה להיעשות על־ידי מי שנוצר לכך”. הוא ראה פגם גדול בכך שביאליק הסתלק מן העיקר “בשביל חיטוט בספרות שרובה מסופקת מצד הערך והמקוריות”, והוא דבק “ברעיון קבוע של כינוס”. ברש מצא רק מעט מאד מן היצירה האמיתית בשירת ימי הביניים, וראה בה שירה הרצופה השפעות ורחוקה מן המקוריות. את ביקורתו על ביאליק סיים במשפט כי “מעשיו של גדול משוררינו לעצמו ולשירה – חידה ודאבון לב”.⁶²⁸

שלונסקי המשיך את הביקורת על פעילותו התרבותית ושירתו הלאומית של ביאליק. הוא התנגד לדעותיו של גורדון על איש הרוח, וקבע כי “גורדון לא היה סופר גדול”, ולכן הדורות הבאים לא יוכלו “להיות מתלהבים ומושפעים מתפארתו האישית הגדולה”.⁶²⁹ הוא הושפע מתורתו של גורדון, אך עיבד אותה בדרכו שלו על דרך הניגוד. הוא קיבל את תביעתו למהפכה, הוא קיבל את תביעתו האולטימטיבית לחיים של עבודה, אולם הוא הוסיף לכל אלה את המילים “יצירה”, “ספרות” ו“רוח”: לא מהפכה שבחומר בלבד, אלא מהפכה שברוח, לא יצירת חיים חדשים ב“גדוד העבודה” בקבוצות ובקיבוצים בלבד – אלא חידוש פני הספרות. בהשקפתו זו דבק כל ימי חייו. “בעברית יש למילה ‘עבודה’ הרבה פירושים”, אמר, “עבודה היא גם תפילה, ‘לעבוד את השם’, והיא גם דרכה של יצירה”.⁶³⁰ כך באמצעות פרשנות זו יכול היה להקנות לאיש הרוח חשיבות לפחות כמו לחלוץ ולפועל. בשאלה הנצחית, שעלתה בתקופת המהפכה הרוסית: מה חשוב יותר – חומר או רוח, “מגפיים או שקספיר”, קבע שלונסקי כי “שקספיר” עדיף. הוא ניסח מחדש את הקונפליקט בשאלה “עגבנייה או סימפוניה” והשיב כי “הסימפוניה” – סמל המזון הרוחני – עדיפה על העגבנייה, המזון הממשי. העולם בוודאי נצרך לחומר ולרוח כאחד – אך הוא עצמו נתן את הבכורה לאיש הרוח, למשורר. רק איש הרוח הוא בן אלמוות ויצירתו נשארת לדורות הבאים. גם בחיי המעשה השתדל שלונסקי לממש את השקפתו זו והיה לאיש רוח “מקצועי”. עבודותיו סבבו תמיד סביב הספרות. בשנות העשרים עסק בעיקר בכתיבה ובתרגום וחלק מתרגומיו היווה המשך למפעלו הספרותי. הוא תרגם יצירות הקרובות לליבו, שביקש לאמצן, והפכן לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית, אך הוא תרגם ספרים גם לפרנסתו.

שלונסקי הזדהה עם גישתם של ברנר וברש וכבר בהיותו בן 18 לגלג על הפירוש הלאומי־אלגורי לפואמה “מתי מדבר” של ביאליק, שלפיו מתי המדבר “ישנים במדבר הנורא של הגלות, שקועים עמוק בחול ההגבלות החיצוניות והמצוות המעשיות”.⁶³¹ לאחר עלייתו ארצה המשיך בהפרדה בין ביאליק המשורר הלירי לבין ביאליק המשורר הלאומי. הוא כעס על ביאליק המוכן לוותר בקלות, לדעתו, על כתר המשורר. בשירו “חוזה, לך ברח” נסמך ביאליק על תשובתו של הנביא עמוס: “לא נביא אנוכי ולא בן־נביא אנוכי, כי בוקר אנוכי ובולס שקמים. ויקחני ה' מאחורי הצאן ויאמר אלי ה' לך הינבא אל עמי ישראל” (ז', 12). שלונסקי פירש את שירו של ביאליק כמי שממעט את דמותו של המשורר, רואה בו בעל מלאכה, “חוטב עצים”, ומוכן להסתלק ממשא השירה. “‘לא נביא?’ – אפשר ואפשר. ‘לא משורר’ – לא ולא! משורר!”, כתב שלונסקי.⁶³² לתיאור ביאליק כחוטב עצים חזר שלונסקי כעבור עשרים ושבע שנים במלאת חמש־עשרה שנה למות ביאליק, ובשיר השני במחזור “בהקיץ” תיאר את ביאליק “החוטב ביער” ובולם וכולא את ה“סופות” ואת “ברקי העננים” במלאכת המחשבת של השיר.⁶³³

שלונסקי ראה אפוא את עצמו כממשיכו של הקו הברנרי, כמי שמגן בלהט על ערכו של המשורר בחברה הארצישראלית הצעירה, המגמדת את דמותו. הוא רצה לשנות את סולם הערכים שלפיו במקום הראשון החלוץ, אחריו המשורר הלאומי הנענה לצורכי החברה ואילו המשורר הליריקן נמצא בתחתית הסולם. מבחינה זו ביאליק, “המשורר הלאומי”, היה בעיניו מטרה להתקפות.

האם “לזרוק את ביאליק מספינת הדור” או “כל הנחלים הולכים אל הים”?    🔗

“רק אנחנו – פרצוף זמננו”, קראו היוצרים הפוטוריסטים הרוסים הצעירים בשנת 1912. בהתלהבותם והתלהמותם פסלו את אמנות העבר, וטענו כי “האקדמיה ופושקין מובנים פחות מכתב חרטומים”. במצח נחושה תבעו “לזרוק את פושקין, דוסטויבסקי, טולסטוי וכו' וכו' מאוניית ההווה”. את גדולי הסופרים בזמנם, כמו בלמונט, בריוסוב, גורקי ובלוק ביקשו להושיב “בקייטנה על שפת הנחל”, וכינו אותם “אפסים”. שלונסקי הושפע מהזרמים המודרניסטיים של המאה העשרים. הוא מעולם לא הגיע לקיצוניות של הפוטוריסטים הרוסים, אך הושפע גם הושפע מרוחם הלוחמנית. במאבקו נגד ביאליק היה להט מהפכני נגד “הישן”, נגד הקלאסיציזם, נגד האפיגוניות של ממשיכי ביאליק. הוא ראה במאבק בביאליק תהליך היסטורי, כמעט בלתי־נמנע, שנגרם כתוצאה משינויים מהותיים שחלו בעולם בראשית המאה העשרים.

בעקבות הזרמים המודרניסטיים (הסימבוליזם, האימאז’יניזם, הפוטוריזם והאקספרסיוניזם) חשב שלונסקי שאבד הכלח על שירה המתארת נהייה אל הטבע ואת חוויותיו הפרטיות של היחיד. במקום שירה לכידה, המתארת זמן ומרחב קונקרטיים ורצף של תמונות, ביקש שלונסקי פואטיקה חדשה של קיטוע, שבירה, ריסוק וצרימה ההולמים את העולם המודרני התזזיתי.⁶³⁴ בשם פואטיקה חדשה זו ביקש שלונסקי להכריז על סיומו של עידן ביאליק ולפתוח את העידן החדש, השלונסקאי. אולם חינוכו והשפעתו הגדולה של אביו מיתנו במידה רבה את רוח הלחימה שלו. אברהם, שחונך על ברכי התרבות היהודית לדורותיה ולמד לאהוב ולכבד את ספרות הדורות הקודמים – לא היה קיצוני ולא רצה “לזרוק את ביאליק מספינת הדור”, כפי שרצו הפוטוריסטים הרוסים לנהוג בסופרים הקלאסיקנים.

בהרצאה שנשא טוביה שלינוסקי בבית העם בירושלים (כ“ז מרחשון תרפ”ג, 18.11.1922) תחת הכותרת “צעיר וזקן”, תיאר את מלחמת האבות והבנים כ“מלחמה תמידית” של “דור הולך ודור בא”. בעקבות המנהיג הציוני והסופר מכס נורדאו קבע טוביה כי באדם יש שני כוחות: כוח החיים וכוח הירושה. הזקנים מצטיינים בכוח הירושה והצעירים בכוח החיים. הזקנים אינם רוצים לשנות דברים, והם מבקשים לשמור על הקיים. הם נלחמים מלחמת הגנה על הישן. הצעירים, עתירי האנרגיה, שופעים כוח חיים ומבקשים לשנות, ליצור ומתנפלים על הזקנים. והודות למלחמה הבלתי־פוסקת הזאת, הולכת “הקולטורה” ומתפתחת. אם שולטת רק הירושה, שהיא הכוח השמרני, יגרום הדבר לקיפאון וחניטה של התרבות. ואם יגבר כוח החיים, “הפרוגרס”, וייוותר ללא “הירושה”, תהיה יצירה בלתי־פוסקת שתגרום למעין אנרכיה תמידית. לסיכום הוא מסביר שאין לפחד ממלחמת הצעירים בזקנים. “יתבצרו שומרי החומות שלנו וישמרו על הראוי לשמירה”, כתב, “אבל חזקו עמדתכם, צעירינו, אתם השאור שבעיסה. הכניסו אור חדש, ייצרו ערכין חדשים, סגנון חיים חדש. כי ההפסקה הארוכה של גלות בת אלפיים טשטשה מעט את צורתנו”.ּ⁶³⁵ דבריו של טוביה מופנים היו לא רק לקהל הירושלמי ששמע אותו אלא גם, ואולי בעיקר, לבנו אברהם.

האב ידע את נפש בנו, הבין לרוחו, ורק ניסה למתן אותו ולהראות לו את החוקיות של המאבק הדורי. אולי משום כך גם בתקופת “הסער והפרץ” שלו, כשמרד בביאליק, ידע שלונסקי כי זהו מרד “בערבון מוגבל”, וכי ביאליק הוא גדול המשוררים בדורו. הוא ראה את עצמו כחוליה בשלשלת הדורות, ורצה להמשיך את ביאליק, המשך מתוך שינוי ולעתים אף ניגוד, אך לא למחוק את יצירתו. למעלה משנה לאחר הרצאתו של אביו, כתב שלונסקי ברשימתו “חוט השדרה”, כי “אין סתירה בין הישן והחדש – יש התפתחות. גם המהפכה אינה סתירתו של העולם הישן, של ה’בנוהג שבעולם' – אלא שינוי פרצופו – גלגול! […] הספרות – כחיים – גוף אורגני היא, וחוט השדרה לה, והישן והחדש – החוליות”.ּּ⁶³⁶ אולם ראייתו את עצמו כחוליה בשלשלת הדורות לא הפריעה לו לנסות להחיש את התהליך, להוריד מהבמה את החוליה ששמה “ביאליק”, ולקבוע את עצמו כחוליה שבאה אחריו. זו הייתה משאת נפשו ואליה חתר: “עתה הגיעה אצלנו העת לרתק את החוליה המקשרת. אנו באמצע השלשלת הגדולה – למן ישעיה – יהודה הלוי – ביאליק ו– – –”.⁶³⁷ לא קשה היה לקורא להשלים את החוליה החסרה שבמקומה הכניס שלונסקי “ברוב צניעותו” קווקווים…

עוד בטרם הגיע המרד בביאליק וסופרי דורו לידי קרע גלוי, כבר חזה שלונסקי את סיומו. הוא ידע שהמרד סופו להסתיים כאשר הוא וחבריו יתבגרו, אך עד אז “עוד חזון למועד” ובינתיים הוא זה שמניף את נס המרד. מהפכה חלה בעולם, כתב שלונסקי, מהפכה שיצרה גם מהפכה רוחנית. ובלשונו הציורית של שלונסקי: “הוֶזוּב של השנים האחרונות זעזע לא רק את כדור העולם. כל ‘כדור הנפש’ התפוקקו חישוקיו”. זעזוע זה גרם לשינוי “‘המבנה הגיאולוגי’ של האדם”. הסופרים הזקנים, לא יכלו לקלוט את עוצמת השינוי, ושלונסקי ניסה לשכנעם לקבל ברצון ובאהבה את השינויים העצומים שחלו בספרות. לדעתו “הסופרים הזקנים” צריכים להחזיק טובה לגורלם ולשמוח שזכו לראות את השינויים. הוא חשב שעליהם להבין כי הם בני דור שתהילתו חלפה מן העולם, ומצווה עליהם לפנות את הדרך לצעירים ולִצְפּוֹת מתוך כבוד עצמי ואומץ בעלייתו של דור צעיר על במת הספרות. בספרות הצעירה ראה נחל גועש שמימיו שוטפים בערוץ ייחודי, אך סופם של הנחלים שהם באים אל הים הגדול, ים הספרות והתרבות. הנחל הגועש והשוצף גורם לגאוּת זמנית של הים, שבעקבותיה תשכך הסערה. תהליך זה הוא מחזורי, קבע שלונסקי: גאות ורגיעה, גאות ושפל. מוכן היה להודות כי למד מהדור הקודם, וכי יום יבוא והוא יזכור את תרומתם ויכיר להם תודה, אך עתה, בתקופת ה“סער והפרץ”, אין מקום לתודות וברכות לדור האבות. עתה זהו זמנו שלו, זמן המרד: “עוד לי שֵׂאת ברינה ובדמע את שלולית־יאורי הַיָּמָּה”, כתב. הוא הכיר בכך כי המרד הוא אכזרי, כי הצעירים נושכים את הזקנים “באכזריות ילדות” בתקופה בה צומחות שיניהם, אך לאחר תום תקופת המרד, קבע שלונסקי, על הספרות המורדת של הצעירים לשוב אל ים הספרות הרחב, שאם לא כן יהיו “כשלולית עקורה ועקרה, אשר לא מצאה את ערוצה בואכה הים”. שלב השׂיבה, הוא שלב המים הצלולים והשקטים המחכים ברינה לדור הצעיר הבא שיביא את “הגאות הבאה”, וחוזר חלילה.⁶³⁸

שלונסקי ניבא ולא ידע מה ניבא. קל היה לומר דברים אלה בהיותו צעיר בן תשחורת, כשבלוריתו מתנפנפת ברוח, הוא שוצף־קוצף ברוח נעורים, מורד בביאליק ומורה לו ולחבריו בחוצפת נעורים לפנות את הבמה. המבחן האמיתי היה עשרות שנים מאוחר יותר, כשהוא עצמו נהפך ל“ממסד” ומשוררים צעירים ראו בו את מי שעבר זמנו ועליו לפנות את הבמה למובילי “המהלך החדש” בספרות. בתקופה זו חווה על בשרו את הכאב של מי שהצעירים (כמו נתן זך ודוד אבידן) טוענים ש“עבר זמנו” ומקלים ראש בשירתו ובערכיה.

“ליובל ביאליק”    🔗

כשנתיים לאחר עלייתו של שלונסקי ארצה חל יובל החמישים של ביאליק,⁶³⁹ והוא נחגג ברוב פאר ובשפע של אירועים ופרסומים. לא היה עיתון או כתב־עת שלא הקדיש מאמרים, רשימות, שירים וברכות לבעל היובל. נראה כי הכותבים והנאומים התחרו זה בזה בביטויי הפלגה ובעוצמת התארים שייחסו לביאליק ולשירתו: “גאון השירה”, “חורז מרגליות”, “אריאל שירתנו” ועוד.⁶⁴⁰ גם אשר ברש, עורך ‘הדים’, שהעריץ את שירת ביאליק אך לא חסך את ביקורתו כלפי מפעל הכינוס שלו,⁶⁴¹ ראה חובה לעצמו (יחד עם יעקב רבינוביץ) להקדיש חוברת שלמה של ‘הדים’ לחגיגת היובל. שלונסקי תמך ברעיון והתגייס לכך בכל מרצו. בשבט תרפ"ג (ינואר־פברואר 1923), יצאה חוברת של ‘הדים’ לכבוד ביאליק שהשתתפו בה, מלבד העורכים אשר ברש, יעקב רבינוביץ ומבקר הספרות שלום שטרייט, גם משוררי ‘הדים’ הצעירים יצחק למדן ואברהם שלונסקי (שצירף אליהם גם את ידידו שימק וולף).

בצד מאמרי השבח המליציים על ביאליק ושירתו נכתבו גם רשימות שביקרו את “פולחן ביאליק”, אולם רשימתו של שלונסקי בן העשרים ושלוש, “ליובל ביאליק”, שונה הייתה מכל מה שנכתב על בעל היובל. הייתה זו רשימה אימפרסיוניסטית, שגילתה את בקיאותו של שלונסקי ביצירת ביאליק והזכירה רבים משיריו, אולם היא נכתבה בלשון דו־משמעית, והנרמז בה רב מן הנגלה. לכאורה הרשימה אינה עוסקת בביאליק אלא מתארת את החלוץ, איש “גדוד העבודה”, השוכב באוהלו ביום סגרירי, בטל מעבודה בגלל גשמי הזעף. חלוץ זה מחובר מצד אחד אל ההוויה האירופית המודרנית ואל הווייתה של שירת ביאליק, ומצד שני – אל הוויית העולם החלוצי בארץ־ישראל. החלוץ קורא בספר ‘ויקטוריה’ של קנוט המסון, ספר שתורגם לעברית בשנת 1922 והיה פופולרי מאד בשנים אלה. אולם שלונסקי הדגיש, כי החלוץ חי בהוויה שונה מההוויה האירופית של המסון ומזו של ביאליק. “ויקטוריה”, הגיבורה הרומנטית של המסון, מתגלגלת ב“ויקטוריה” החלוצה,⁶⁴² “הארצית”, הקולפת תפוחי אדמה במטבח החלוצים.

באמצעות הרשימה תיאר שלונסקי את המרחק שבינו, החלוץ הארצישראלי, לבין שירתו הלאומית של ביאליק וביקר אותה ברוחו של ברנר. שירו של ביאליק “אל הציפור”, שתיאר געגועים אל “הארץ החמה היפה”, מתואר ברשימה כאשליה ואולי אף כתרמית: “והן בספרים למדתי כי בא”י חם, תמיד חם. שקר דיברו הספרים!" כותב שלונסקי, “ובנשפים הציונים דקלמו: ‘תחזקנה ידי…’ ‘אכן חציר העם…’, יחי משוררנו הלאומי!” קריאה זו מבטאת את הביקורת הגלויה כמעט של שלונסקי הצעיר כלפי המשורר הלאומי. לעומת זאת שיבח שלונסקי את שיריו הליריים של ביאליק: “אך מעבר לכל הפרצופים והקולות אי־מי התייפח: ‘הכניסיני תחת כנפך’. אי־מי התוודה: ‘והיה כי תמצאו מגלת לבבי…’”. הרשימה מסתיימת בכך שהגשם פסק והסוס, סמלו של העולם החדש, החלוצי, עומד “מתייחד, נושם במלוא נחיריו המתרחבות”. ושלונסקי קורא: “יהי חלקי עמכם!” בכך הוא “מנכס” את כותרת שירו של ביאליק, משנה את משמעותה ומגלה את הפער שבין ביאליק “הגלותי” לבינו, שלונסקי, שהוא חלוץ בין חלוצים, ארצישראלי בכל רמ"ח אבריו. גם כעבור שנים רבות עדיין טען שלונסקי כי המרד שלו בביאליק מקורו במאבקו בהוויה הגלותית, מרד “נגד האפשרות של השתלטותה של אודיסה בארץ־ישראל”.⁶⁴³

רשימתו של שלונסקי על ביאליק, שהשבח בה מועט ודברי הביקורת הגלויים והמוסווים מרובים – בוודאי הגיעה לידיו של ביאליק, אך אין כל עדות על תגובתו. לעומת זאת א“צ גרינברג קרא את הרשימה ב’הדים' וכעס על שלונסקי ועל מערכת ‘הדים’. הוא טען כי רשימתו של שלונסקי (כמו גם רשימתו של יצחק למדן) אינה מגלה כל יחס לביאליק והיא כתובה “מתוך אונס”, ורק כדי לצאת ידי חובת בעל היובל.ּ⁶⁴⁴ הד לתגובות על הרשימה של שלונסקי “ליובל ביאליק”, ניתן למצוא במכתבו של יעקב רבינוביץ לאשר ברש: “על רשימתו של שלונסקי, הֵגֵן חנוך, העסקן של הפועל הצעיר, שבא מאמריקא, בעוד שהקהל אינו מבין אותה. אבל חנוך הגן עליה בכל תוקף”.⁶⁴⁵ טוביה שליונסקי הגיב על רשימתו של שלונסקי במכתב מיום 23.2.1923: “קראתי את ‘שרטוטיך’ ביום יובלו של ביאליק. […] וביאליק אומר ש’הלגינא' שלכם ריקה. ה’קלמבור' הזה אינה שווה כלום בעיניו […] ואתם מקשקשים ואינם נותנים לו מנוחה. הוא עכשיו מהרהר בתגובה ועושה חשבון נפשו, הוא חפץ לחמם את לב עמו בשירים וחרוזים יפים ורואה הוא שהלב קר וקפוא והנה הוא חוטב עכשיו עצים לעשות מדורה גדולה שתאיר ותחמם. […] באו הימים אשר אין בהם חפץ. […] ובמה נמלא את הריקניות? הנה חוטבים עצים בשבילכם. ספרים ישנים קדמוניים מחודשים בטוב טעם יתנו לכם. תקראו ותשעשעו את נפשכם וחוטמכם הכחול יתנפח ויתאדם. תטעמו ואורו עיניכם. תתייבש הרטיבות בעיניכם הנוזלות. […] ואתם הצעירים, הביטו על המשורר בעל הלשון וקחו מוסר”.⁶⁴⁶ אירוניה זו של אביו בוודאי עודדה את שלונסקי להמשיך ולהילחם ב”נוסח ביאליק".

“התגלות”: עלי ושמואל – ביאליק ושלונסקי    🔗

את שנת תרפ"ד פתח שלונסקי בפרסום השיר “התגלות” בשבועון ‘הפועל הצעיר’ (תשרי תרפ"ד, 4.10.1923). בשיר זה ביטא את תחושתו כי הגיעה העת “לגלות” לעולם את גדולתו, כמי שנועד להיות משורר הדור ומורה הדרך החדש שיחליף את ביאליק. זמן הפרסום לא נבחר במקרה: ראשית השנה נראתה לו בעלת משמעות סמלית, זמן שבו יאה למנהיג החדש להתגלות. בשירו “התגלות” ראה את תעודת הזהות האישית והשירית שלו וייחס לו חשיבות רבה. עם צאת ספר שיריו ‘בגלגל’ (1927) מיקם את השיר בראש הספר, וכעבור שנים – גם בראש שתי המהדורות של כל כתביו: זו שיצאה בשני כרכים בשנת 1954 וזו שיצאה בעשרת הכרכים של כל יצירתו בשנת 1972.

“התגלות” הוא לכאורה “שיר מקראי”, המתאר את פרשת הקדשתו של שמואל לנביא: עלי הנביא כבר זקן, בניו הם בני בליעל, ולפי הצו האלוהי אמורה הייתה הנבואה לעבור מבית עלי לשמואל. השיר מתאר, בעקבות המקרא, את התגלותו של האל לשמואל הנער, ואת הקדשתו לנביא במקום עלי. אולם אפשר לפרש את ההקשר המקראי ככסות דקה לאמירה משמעותית של שלונסקי על עצמו, על שירתו ועל מעמדו בקהיליה הספרותית. השיר נקשר לפרשנות של הסיפור המקראי, הרואה בפרשת עלי ושמואל סיפור של חילופי משמרות: “עד שלא שקעה שמשו של עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי”.⁶⁴⁷ ואכן השיר, העוסק בגלוי בסיפור המקראי, עוסק בסמוי בחילוף המשמרות או בפולמוס המשמרות, עד כי ניתן לראות בביאליק את בן דמותו הטראגית של עלי, ובשלונסקי את גילומו של שמואל הצעיר. ב“התגלות” נתן שלונסקי ביטוי שירי למתח שבין שתי עמדות שונות: עמדתו שלו החדשנית־מהפכנית לעומת עמדתו של ביאליק וסופרי דורו המייצגים את הסדר הקיים והשירה הבורגנית־שמרנית.⁶⁴⁸

“התגלות” פורסם כחצי שנה לפני עלייתו של ביאליק ארצה ובעיצומה של תקופת השתיקה שלו, שארכה כשבע שנים ובמהלכן לא פרסם ולו גם שיר חדש אחד. שלונסקי ביקש להאמין שתם עידן ביאליק, ממשיכיו הם אפיגונים ואינם ראויים לרשת אותו ורק הוא, שלונסקי, היורש המתאים. המשורר אורי צבי גרינברג – מתחרו על כתר המשורר המודרניסט – יגיע ארצה רק חודשיים לאחר פרסום השיר, ושלונסקי הרגיש כי הוא ראש וראשון למשוררים הצעירים בארץ־ישראל. בכסות הסיפור המקראי סיפר על עלי הזקן (ביאליק) כבד הראייה, אשר איננו מסוגל שוב לראות את החזון, כי כהו עיניו, ועל כן הוא בטוח כי החזון עצמו נעלם (“עֵלִי אָמַר: אֵין חָזוֹן, כִּי כָּהֲתָה עֵינִי”). לעומתו ניצב שמואל הנער (שלונסקי), שרואה את החזון ומתגייס למענו בעל כורחו (“וּבַמִּזְרָח הָאָדֹם אֶצְבַּע בָּרָק לִי קוֹרְאָה. // ־ דַבֵּר, יְהֹוָה, כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ!”). את גרעינו של השיר ניתן למצוא ברשימות יומן שכתב שלונסקי בשנים 1918 – 1919: “מי שעיניו כהות מראות את צחצוח הקרניים ואזניו כבדות או רכות משמוע את שירת העוז והגבורה – אל יתלה את הקולר בשמש וברעמים שהרי טבעם ועצם הודם בכך”, כתב.⁶⁴⁹ השיר “התגלות” עורך מעין דו־שיח עם שירו של ביאליק, “חוזה, לך ברח” (1910). ביאליק תיאר את קבלת השליחות של המשורר־הנביא מתוך הדגשת העול והקושי העצום הכרוך בכך, ולעומתו תיאר שלונסקי את קבלת השליחות בהתפעמות, הגובלת בשיכרון, ומסלקת כל חשש וכל דאגה.⁶⁵⁰ שלונסקי מעלה את שירתו לדרגת שליחות נבואית־אכסטטית־חב"דית, ומתאר את העידן החדש, המאה העשרים, כעידן הכאב, ואת עצמו כמי שמכיל כאב זה וכמי שלקח על עצמו לבטא אותו בשירתו: “וּכְבָר רוֹבֵץ הַיְּקוּם בִּי, פָּצוּעַ כַּשְּׁקִיעָה / בֵּין פִּגְרֵי עֲנָנַי”.

במקום שירת העצב והמוות בנוסח השירה הסימבולית־דקאדנטית הוא שר את שירת היקום הרן מתוך כאב ומקבל אותו באומץ. היקום “הפצוע כשקיעה” מפנה מקום ל“יקום האדום”.⁶⁵¹ אמונתו החב"דית של אברהם שלונסקי, שקיווה בילדותו לבוא המשיח, נתגלגלה עתה באמונה בשליחות שירית, שליחותו של המשורר, איש הרוח, שיש קשר בינו לבין האל.⁶⁵²

השיר “התגלות” התקבל בהתפעלות בקרב בני משפחתו של שלונסקי, חבריו והמבקרים. בניגוד לשיריו האחרים, שרובם סתומים היו בעיניהם, בשיר זה נראה היה להם שהילכו על “קרקע בטוחה” של הסיפור המקראי הידוע, המעוצב בכלים מודרניים, מקוריים. “השיר ‘התגלות’ הוא מצוין עפ”י תוכנו, לשונו ומידתו, נהניתי מאד", כתב לו אביו, “חשבתי שאם תעלעל בהספר הישן שלנו תכתוב עוד שירים בז’אנר זה וקובץ של שירים כאלו יהיה כמרגלית יפה בשירתנו. כולם יבינו אותם. לך בכוחך זה”.⁶⁵³ דברי האב מגלים עד כמה התאמץ עד כה להצניע את ביקורתו על שירי שלונסקי ולחשוב עליהם, אפילו בפני עצמו, כעל שירים חשובים. עתה יכול היה לכתוב לבנו דברי שבח ללא צל של הסתייגות. ברוח ההקדשה הנבואית, נטל טוביה האב את התפקיד האלוהי והעצים את כוחו של בנו במשפט שאמר מלאך אלוהים לגדעון: “לך בכוחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך”.⁶⁵⁴

גם אשר ברש שיבח את השיר “התגלות” והבדילו לטובה מיתר שירי שלונסקי. “אנו מאמינים לו באמונה שלמה ש’אצבע ברק' קוראת לו – בטוחים אנו שלא יזייף את הטון, אם רם יהיה ואם נמוך”. ניכר שברש תפס היטב את המשמעות העמוקה של השיר, את תחושת השליחות שממלאת אותו.⁶⁵⁵ קורא נלהב לשיר זה מצא שלונסקי גם ברב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב קוק, שהייתה לו זיקה לספרות, התפעל מהשימוש בחומרים המקראיים ומצא לנכון להלל את המשורר החילוני החש באור האלוהי של ההתגלות. “נהניתי מיפעת שירך ‘התגלות’ שהופיע בגיליון ‘הפועל הצעיר’ האחרון”, כתב הרב קוק, “יש בשיר זה משפע הלב, הבא לעורר ‘לקול ה’ הקורא לנו מקרב מעמקי נשמתנו'”.⁶⁵⁶

התגלות־הסתתרות: מיתוס מכונן בחייו וביצירתו של אברהם שלונסקי    🔗

פולמוס המשמרות והמאבק הבין דורי בין שלונסקי לבין ביאליק, גדול המשוררים, מתגלה בפן נוסף של השיר “התגלות”, והוא קשור לא להתגלות אלוהית אל שלונסקי אלא להתגלותו של שלונסקי המשורר־הנביא ל“עולם”, מעין גילוי בעל כורחו. מוטיב ה“הסתתרות” וה“התגלות” מילא תפקיד מרכזי ביצירת המיתוס הביוגרפי שבנה לו שלונסקי כדי לתאר את “התקדשותו” למשורר העברי במאה העשרים. ה“גילוי” הראשון של המשורר לעולם נקשר לנסיבות פרסומו של שירו הראשון “בדמי ייאוש”. שלונסקי טען שהוא לא שלח אותו לפרסום אלא חבריו פשפשו במגירתו, הוציאו בהיחבא את השיר ושלחו אותו לכתב־העת ‘הַשִּׁלֹּחַ’ ללא ידיעתו. לפי תיאורו זה הוא כלל לא ביקש “להתגלות” וסופו ש“נתגלה” בעל כורחו. ה“גילוי” השני נקשר לפרסום שירו הארצישראלי הראשון. גם כאן סיפר שלונסקי כי ב“גדוד העבודה” כתב שירים בסתר מחשש שילעגו לו אם יגלו את “עיסוקו האינטליגנטי”, והוא עצמו לא שלח את השיר לפרסום. לדבריו השיר “נתגלגל” לעורכת המדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’, הסופרת דבורה ברון, היא פרסמה את השיר שלא על דעתו והוא “נתגלה” שוב בעל כרחו. כאשר נודע הדבר לחבריו אכן לעגו לו, החרימו אותו ונידו אותו מקבוצת “חברה טראסק”. מיתוס הגילוי והכיסוי מופיע בשלישית בהקשר לפגישתו הראשונה עם ביאליק. שלונסקי סיפר, כי בפגישתם הראשונה ביאליק לא הכירו, ואילו הוא ידע שהאלמוני העומד לפניו הוא המשורר הגדול ח“נ ביאליק. בהמשך הפגישה נגלה אליו שלונסקי בשמו אבל אז הסתבר, כי ביאליק שמע את שמעו והכיר שירים שכתב. בכל שלוש הסיטואציות שתיאר שלונסקי המצב הראשוני הוא מצב של כיסוי. אחריו בא רגע הגילוי שהוא חשוב ומכריע ונזקק לעיתוי מתאים, שכן גילוי מוקדם מדי יכול לגרום נזק ואז יש לחזור ו”להתכסות" שוב עד שיגיע הרגע הנכון.

דומה ששלונסקי אימץ את מיתוס הגילוי והכיסוי בעבקות השקפת העולם החב“דית שהוטבעה בו בילדותו. בחסידות בכלל ובחסידות חב”ד בפרט ה“כיסוי” וה“התגלות” הם יסודות חשובים. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, מתואר כמי שחי כצדיק נסתר עד גיל שלושים ושש והתגלה בעל כורחו לאחר שמורו ורבו, אחיה השילוני, ציווה עליו להתגלות.⁶⁵⁷ התגלותו של שניאור זלמן מלאדי, מייסד חב“ד, הייתה אף היא בעל כורחו והפכה לסיפור מכונן. בהיותו כבן שלושים עדיין לא נגלה לעולם; להיפך, הוא התהלך בצנעה ו”החביון היה מקור חיותו ומקור צמיחתו“. גם בהיותו כבן ארבעים עדיין היה נחבא אל הכלים וביקש להיות שרוי בצל. פעם אחת עמד ליד חלונו וראה שיירה של יהודים הולכים לביתו בפנים שמחות. הוא הבין שהם באים אצלו לקבלו עליהם לרב, נבהל וביקש להסתתר מפניהם. אך כיוון שפתח פיו לדבר נפתח מעיין שבליבו ושוב לא יכול היה לעצור מלהפיץ מעיינותיו החוצה.⁶⁵⁸ שלונסקי, שגודל על ברכי סיפורים אלה, הפנים אותם ובנה מיתוס ביוגרפי־חילוני של המשורר, המנהיג, הנביא, המביא תורה ספרותית חדשה. תחילה הוא כותב בסתר וצובר ניסיון וידע בכתיבה ואחר כך הוא מתגלה בעל כורחו, ומקבל עליו את השליחות השירית. ההתגלות היא רבת פנים: זוהי ההתגלות של “השולח”, של “השליח” ושל “האמת השירית החדשה”. ההתגלות של “השולח” היא התגלותו של כוח עליו, נסתר, ספק חיצוני ספק כוח הצפון בקרבו, וכוח זה מתגלה למשורר וקורא לו “להתנבא”. ההתגלות של “השליח” היא התגלותו של המשורר לכל בני התמותה בכלל ולאנשי “העולם הספרותי” בפרט. ההתגלות של “האמת השירית” היא התגלותה של הבשורה הספרותית־שירית החדשה של המשורר־הנביא. כמו הנביאים קשר גם שלונסקי את ההתגלות בסבל (החרם של “חברה טראסק” בגדוד) ובמחלוקות (המאבק עם הסופרים הוותיקים), אולם המשורר חייב לקבל עליו סבל זה באהבה ולהמשיך בעיצוב פני השירה החדשה ממש כשם שהבעש”ט ור' שניאור זלמן מלאדי הביאו לעולם את התורה החדשה, האחד את החסידות והשני את החסידות נוסח חב"ד.

האיפוק וההסתרה היו ערכים חשובים ששלונסקי ספג מילדותו בקרב בני משפחתו. הילדים חונכו לא לגלות רגשות, להיות אמיצים, לשאת את הצער והכאב בפנים בגאון ובכבוד ולא לתת למסכה להיסדק. החינוך בבית והחינוך החב"די עשו את שלהם, ותבנית “ההסתתרות וההתגלות” הפכה למרכיב מרכזי באישיותו ובשירתו של שלונסקי. בביוגרפיה האישית של שלונסקי אכן הייתה “תקופת חביון” והסתתרות בעל כרחו, שכן מזמן שפרסם את שירו “בדמי יאוש” בשנת 1919 ועד שהחל לפרסם בשנת 1922, לאחר עלייתו ארצה – לא פרסם דבר וגנז כמעט את כל שירי הילדות והנעורים. “תקופת החביון” נוצרה הן בגלל המצב הקשה ברוסיה בשנים 1919 – 1920, כשכתבי־העת נסגרו והעברית הפכה לשפה בלתי־לגאלית, והן מפני שנסיונותיו לפרסם שירים בדרכו ארצה נכשלו. אך ממרחק השנים הפך שלונסקי את אי־הפרסום מאונס לאי־פרסום מרצון. לפי המיתוס שיצר ברבות השנים הוא עצמו התאפק בתקופת שהותו בוורשה, התגבר על כל הפיתויים להישאר שם והחליט לא לפרסם את שירתו בגולה, במקום שלא היה לרוחו ובכתבי־עת שלא התאימו לו. הוא חש כי “טרם הגיעה העת”. “בורשה ארבו פיתויים רבים למשורר שבי. ‘התקופה’ וכל אשר בה, והסביבה. אבל אני התאפקתי. רק במסתרים כתבתי, כתבתי ועליתי!”⁶⁵⁹

השיר “התגלות” ביטא את תחושתו כי סוף סוף הוא עומד להתגלות לקהל הרחב ולרשת את ביאליק. אחדים משיריו כבר התפרסמו בכתב־העת ‘הדים’, והוא ידע כי בקרוב יתפרסם ספר ראשון מפרי עטו ששמו ייקרא ‘דְּוַי’. ספר זה לא יכלול שירים קצרים, קלילים, כמו שביקשו ממנו העורכים של כתבי־העת. הוא ידע שבאמתחתו שתי פואמות ארוכות וקיווה שהן ייצגוהו נאמנה ועימן יפרוץ למרכז הבמה. לא עוד יוכיחו אותו על ארכנות השירים, לא יבקשו ממנו לפרסם רק קטע מפואמה, או שיר בודד ממחזור שירים. הפעם הוא זה שיקבע את גבולות שיריו ויוכל להופיע עם פואמות חדשניות שיקנו לו את התואר המשורר המודרניסט בה“א הידיעה, שפתח את העידן שלאחר ביאליק. כתיבת ‘דְּוַי’ ארכה כשנה ומחצה ובמשך תקופת הכתיבה לא הזכיר אותו שלונסקי, שלא כדרכו, בשיחות או במכתבים. הוא גם לא פרסם קטעים מן הספר החדש. הוא ישב על האבניים וכתב כמעט בסתר את “התנ”ך החדש”, התורה החדשה, שהפואמות של ‘דְּוַי’ צריכות היו לייצגה בכבוד. ‘דְּוַי’ נועד להיות ספר מופת, יצירת מופת שתבטא בבהירות את “החדש” שביקש להביא לעולם. יצירה שתפתיע את העולם בחידושיה, במקוריותה, בשונותה, ותאפשר לו לשים על ראשו את כתר המשורר המודרניסט. זו הייתה היצירה שעליה חלם “הנער שמואל”, בן דמותו בשיר “התגלות”.

מיתוס הפגישה הראשונה עם ביאליק    🔗

בראשית שנת 1924 נודע כי ביאליק מתכונן לעלות ארצה, ותכונה רבה הורגשה בקרב הסופרים ואנשי הרוח. שלונסקי הרגיש שרוחות חדשות מנשבות אפילו בקרב עורכיו, רבינוביץ וברש, שלא היססו לבקר את ביאליק, ועתה, לדעתו, חזרו בהם והתרחקו ממנו ומלמדן ומדברי ביקורתם. “ה’הדים' משתדלים להיות הגונים”, כתב שלונסקי בלגלוג לשימק וולף, “סו”ס [סוף סוף] הנה יבוא ביאליק… ולמה להתחצף ולהתקשר עם השקצים הללו".⁶⁶⁰

ב־26.3.1924 הגיע ביאליק. ההתרגשות הייתה רבה ואת פניו קיבלו כל ראשי היישוב: נציגי ההנהלה הציונית, נציגי הסתדרות המורים, באי כוח “אגודת הסופרים” ורבים אחרים. העיתונים מלאו מאמרים ורשימות הערכה שהעתירו שבחים על המשורר.

ביום בואו של ביאליק ארצה שהה שלונסקי בירושלים בחיפושיו אחר מקור פרנסה,⁶⁶¹ וככל הנראה פגש את ביאליק לראשונה במאי או יוני 1924. פגישה זו הייתה חשובה בעיני שלונסקי מאד: הוא הזכיר אותה בראיונות אחדים,⁶⁶² תיאר אותה באופן דרמטי והקנה לה משמעות סמלית. הוא הדגיש את העובדה שפגישתו הראשונה עם ביאליק הייתה מקרית ולא הוא יזם אותה – ממש כשם ששיריו הראשונים נתפרסמו “במקרה” הן בהיותו נער כבן 18 ברוסיה והן בארץ בהיותו בחור בן 22. “כאשר הגיע ביאליק לארץ־ישראל התחילה נהירה אל הרב. אל האדמו”ר", סיפר שלונסקי.

שטיינמן, שלונסקי וביאליק (1925)

גם לשלונסקי הציעו לפגוש אותו, אולם לדבריו דחה את ההצעה, משום שלא רצה להיראות להוט להראות לביאליק את שיריו כדרך המשוררים הצעירים: “הוא יביט לי מתחת לבית־השחי, אם יש לי שם חוברת שירים”. על כן החליט שלא ייזום כל פגישה ואם ייפגשו – ייפגשו.

באותה תקופה גר שלונסקי “באיזה חור עלוב” מול בית הקברות הישן של תל־אביב, ומחלונו נשקפו מצבות בית העלמין. ביום הפגישה שב בוריה מן הגליל ובא לבקר את אחיו אברהם. האחים החליטו לקיים “ליל הילולה”, מעין צירוף של שמחה חב“דית ברוח בית אבא ושמחת חלוצים. הם זימרו, רקדו ולגמו והנה ראו מישהו מהלך בכבדות בחולות. כל פעם שהחבורה שרה או דיברה התקרבה הדמות וכל פעם שהחלה שוב בשתייה – התרחקה. בזמן ששלונסקי ובוריה זימרו בדבקות ניגון חב”די הגיעה אליהם הדמות והשעינה את שתי ידיה על מעקה הבית: “זיהיתי אותו מיד: ביאליק!” סיפר שלונסקי. אחיו ושאר המסובים לא זיהו אותו. כשיצאו שוב “במחול של דבקות” משך בוריה את ביאליק למעגל וביאליק התנשף ורקד, התנשף ורקד. אחר כך התיישבו לשתות כוסית, וביאליק החל מדבר על גלגולם של ניגונים, על טעמן של זמירות, על העובדה, ש“כל שיר הבא אלינו – ואפילו הגויי ביותר – הופך יהודי, מקבל תבלין ועידון של ‘יידישקייט’ […] איזה כוח עצום לכנסת ישראל בגולה, שהייתה גונבת ניגונים מגויים, מצוענים, ממולדובנים, מאוקראינים ובאיזה שהוא מה־בכך, משהו בלתי נשקל, באיזה טמבר [גון קול], באיזה ‘קרעכץ’, באיזה קמט של עמקות, היו הופכים את הניגון הזה מגויי ליהודי שביהודי, עד לבלי הכר”, אמר ביאליק. אולם זה היה בגולה. מה יקרה למנגינות הערביות בארץ, תהה, האם יצליחו לייהד אותן? ביאליק שיער כי לא יוכלו לקבל את הניגון הערבי ולהטמיעו, ואילו שלונסקי, בן העלייה השלישית, שהכיר את הניגון הערבי ואף דבק בו, חשב כי אף הניגון הערבי יתקבל וישתלב בזמר העברי. הוויכוח התלהט. בוריה ושאר המסובים, “שלא ידעו מי המדבר”, הנידו את ראשם בפליאה על דברי ביאליק, ותהו איך “יהודי פשוט בעל־בית’ל – פיו מפיק מרגליות”. כשהגיעה שעתו של ביאליק ללכת התלווה אליו שלונסקי, והתנהל ביניהם דו־שיח. ביאליק שאלו מי גר בבית הזה. שלונסקי השיב לו: “אנוכי”. וביאליק הקשה: “מי אתה?” ושלונסקי ענה: “פועל־חלוץ” וביאליק שאל: “מה שמך כי אדע?” ושלונסקי השיב: “שלונסקי”, וביאליק נעצר ואמר: “אברהם?” ומיד עמד ודקלם שיר של שלונסקי שנדפס ב’הדים' וסיפר כי סביב השיר היו ויכוחים עזים והוא, ביאליק, הגן על שלונסקי והסביר למלעיזים כי שלונסקי הוא “כישרון רענן ותוסס, המביא מהלך פיוטי חדש”. גולת הכותרת של שיחתם נסבה על הכתרתו של ביאליק כ“משורר לאומי”. “שמע, שלונסקי ידידי”, פנה אליו ביאליק, “אני מוקף ידידים, היזהר מהם, הם הפילו אותי בפח, הם הדביקו לי תו, הכריחו אותי פעם לחתום […] שאני משורר לאומי, אל תחתום על שטרות”… בפעם אחרת ציטט שלונסקי את דברי ביאליק בנוסח שונה: “שלונסקי, נפלתי בפח! בפח פשיטא! חברים, ידידים והביקורת יחדיו, חברו עלי, החתימו אותי על שטר. עשו ממני משורר לאומי! אברהם! אינני יכול לשלם, במה אפרע את השטר הזה?”

לפי המיתוס שיצר שלונסקי מלכתחילה היה הוא בעמדת יתרון על פני בני חבורתו וגם על פני ביאליק עצמו, משום שהוא ידע מי הוא ביאליק ואילו האחרים לא ידעו. הוא הכיר את מראה פניו של ביאליק ואילו ביאליק לא ידע מי הוא בן שיחו העומד מולו. ביאליק, ה“נסתר”, מופיע כאדם פשוט, אך לא בשביל שלונסקי. שלונסקי הוא היחיד הרואה את ביאליק ראייה אמיתית וחודרת. כל השאר רואים לפניהם “איש כבד גוף, לובש חליפה מהודרת”, “סוחר שמן”, בעל בית פשוט, ורק שלונסקי יודע שלפניו המשורר הלאומי. מצד שני ביאליק מכיר את שמו של שלונסקי. ביאליק מתואר כמי שאומר דברי טעם, המעוררים את התפעלות כולם, אולם הוא נשאר גלותי וספקן בקשר ליסוד “המזרחי”, ואילו שלונסקי, הצעיר וה“ארצישראלי”, מאמין באפשרות השילוב בין המנגינה הערבית למנגינות היהודיות. פגישתם המקרית מתבררת כפגישה גורלית. שניהם מובדלים מן השאר, שניהם “מכירים” זה את זה. שלונסקי הוא הראשון ש“מכיר” ויודע מי הוא האלמוני שנקלע לביתו וביאליק הכיר את שמו ומיד הכיר בכשרונו. דווקא באוזני הצעיר, האלמוני כמעט, מתוודה ביאליק על סבלו בגלל כתר “המשורר הלאומי” שקשרו לו שלא מרצונו.

נראה שסיפורו של שלונסקי הסתמך על פגישה ממשית ביניהם ו“מעשה שהיה”. את זכרון הפגישה הראשונה נצר שלונסקי בליבו, ובהקדשה על ספרו ‘דְּוַי’ כתב לביאליק “זכרון לאותו ערב הריקודים”. אולם סביר להניח שעל סמך אותו אירוע בנה שלונסקי מיתוס, עשרות שנים לאחר שנתקיימה הפגישה. מיתוס זה נועד למלא את הצורך של שלונסקי המבוגר להציע הסבר מאוחר למאבקו בביאליק, הסבר שימתן את המאבק ויגלה אותו עצמו באור חיובי. הפגישה הסמלית מוכיחה, כביכול, כי שלונסקי עצמו כיוון לדעתו של ביאליק ו“עזר” לו להיפטר מכתר המשורר הלאומי שביאליק מעולם לא רצה בו. לפיכך אפשר לומר כי שלונסקי לא נלחם נגד ביאליק אלא עשה “מצווה גדולה” ועזר לו לגלות את פניו האמיתיים… שלונסקי לא תיאר מתיחות, ריב, עלבונות, תחרות, אלא פגישה

נינוחה ומשעשעת בין המשורר הבכיר לצעיר.

בן יורש או בן מורד    🔗

עד הקמת כתב־העת ‘כתובים’ (יולי 1926) נע יחסו של שלונסקי לביאליק בין שאיפתו שביאליק ימשח את ראשו בשמן המשחה ויכתיר אותו כממשיכו לבין אכזבתו מכך שביאליק לא ראה בו בן־יורש. באירועים שבהם הזדמנו יחד השתדל שלונסקי לשבת ליד ביאליק, כך שמקומו יסמל את מעמדו כמקורב לביאליק וכיורשו המוצהר, סיפר הסופר נתן ביסטריצקי. כאשר בא ביאליק לברך את אנשי תיאטרון ‘אוהל’ בהצגתם הראשונה “נשפי פרץ” (22.5.1926) והצטלם עימם, התיישב שלונסקי לרגלי ביאליק וביים מעין “מחווה אידילית” בכך ש“בחר לשבת על החול לרגליו של שר השירה העברית”, בישיבה שהיה בה “מעין מעשה חסד שהוא עושה עם ביאליק בהישענו עליו אגב הטלת ראשו על כתפו מעשה קונדס, המהול סֵבר עדנה של ילדון המטיל ראשו על ברך אמו”. תוך כדי ישיבתו נהנה שלונסקי לראות ש“עיני רוב הנוכחים צופות מדי פעם בפעם בסקרנות ומביעות מעין התפעלות לאותה קרבה שבאינטימיות יתירה בין הצעיר הטירון ושר השירה העברית”.⁶⁶³ אולם ביסטריצקי, שהכיר את שלונסקי היטב, הבין כבר אז כי שלונסקי חש עצמו “לא כתלמיד אלא כיורש”. במשך הזמן חדרה להכרתו של שלונסקי ההבנה כי כדי לרשת את מקומו של ביאליק יהיה עליו לפלס את דרכו באמצעות מרד.

ביאליק עצמו מיעט לדבר על שלונסקי ישירות, והדברים שאמר היו כולם בעל־פה ולא במסגרת מאמריו הכתובים. בהרצאה פומבית של ביאליק לפני סופרים עברים בניו יורק תרפ“ו (1926), שיבח ביאליק את שלונסקי וא”צ גרינברג, אם כי תיבל את דבריו בהסתייגות: “משאר הצעירים אין לעבור על אורי צבי גרינברג ועל שלונסקי. […] שלונסקי הוא מודרני בצורתו יותר מכולם. הצורה אצלו היא יפה. אולם אילו הייתה זאת רק צורה לא הייתה שירה זו מוצאת חן בעיני. אינני מחסידי יפה הרוח. […] לפעמים יש אצלו ‘רק ספרות’, אבל לפעמים הוא חדש ויפה, מסוגנן ומהוקצע”.⁶⁶⁴ בצד השבחים ניתן לפרש את דבריו של ביאליק גם כאי רצון לקבל את השירה החדשה במושגיה שלה ואי נכונות לקבל את המשוררים הצעירים כשווים לו.⁶⁶⁵

שלונסקי ראה בביאליק משורר “גלותי” הכותב בהברה אשכנזית, משורר־סוחר שאינו לוחם די הצורך למען השפה העברית, סמל של “השאננות העונג שבתית”. הוא טען כי “הצער והזעם” של ביאליק, שהסעירו את שירתו, נעלמו לאחר עלייתו של ביאליק ארצה, ו“כאן אינו מצטער ואינו זועם, אלא נהנה מזיו השכינה שנסתלקה”.⁶⁶⁶ הוא התנגד למפעלו הספרותי של ביאליק, שעיקרו כינוס אוצרות הרוח של האומה, וחשב שהעיסוק במפעל זה בא על חשבון שירתו ומונע מביאליק להתעסק בשירת המשוררים בני הזמן. שלונסקי ראה בביאליק מייצג של תפיסה חברתית השונה מזו של בני דור המהפכה הרוסית, צעירי העלייה השלישית.

כמו בנושא ההתנגדות ל“שירים הלאומיים”, שבו הקצין שלונסקי את קו הביקורת הברנרי – גם בהאשמות אלה לא היה חדש, ולא שלונסקי פתח בהן. בתקופת מלחמת העולם השנייה כתב המבקר יוסף קלוזנר מאמר בשם “נביא האחרית או משורר התחייה?” ופרסם אותו ב’עולמנו', מאסף שהוציא משה גליקסון באודיסה, ושחלקו הוקדש לביאליק במלאת 25 שנה לפרסום “אל הציפור”. קלוזנר מדד את ביאליק מול משוררים גדולי עולם כגתה ופושקין ומסקנתו הייתה שביאליק לא ספג את רוחם של העמים השונים, “עם נשמת העולם לא התייחד” ו“מסתורין אין בשירתו”. בסיום דבריו קבע, כי ביאליק הוא סופה של תקופה, “סוף ולא התחלה”.⁶⁶⁷ קלוזנר האשים את ביאליק שהוא נוטה אהדה ליידיש וכי הוא מעדיף את רוח וולוז’ין על ארץ־ישראל, את הגלות על התחייה. אולם בניגוד לשלונסקי העריץ קלוזנר דווקא את ביאליק המשורר הלאומי ובעל מפעל “הכינוס” וראה בו “צופה לעמו, מייסר ומוכיח, מחבב על דור שלם את קנייני העבר של האומה”, ולדעתו העיקר הוא ש“בשירי־התוכחה שלו יש רוח־הקודש”.⁶⁶⁸

מול ביאליק העמיד שלונסקי את עצמו כמשורר לירי, העוסק “במעמקים” וב“מרומים”, משורר של “הוויה” ולא של “הווי”, מי שמנפה את העבר ונוטל מה שמתאים בעיניו לצורכי ההווה, משורר חלוצי, ארצישראלי שעברית היא לו השפה היחידה האפשרית בארץ־ישראל. שלונסקי השתדל להבליט את הניגוד בינו לבין ביאליק אפילו במראה החיצוני ובתכונות האופי. הוא ביקש להצטייר כמשורר “הפרחח”, היחפן, הארצישראלי, הפרולטר, בעל הבלורית הפרועה, הקליל והבוהמיין ומולו הציב את ביאליק כבורגני, בעל הבית, בעל הקרחת, השוקט על שמריו מזה זמן רב, המשורר שעבר זמנו ומעיין שירתו חרב.

השפעת ביאליק על שירתו של שלונסקי לאחר עלייתו ארצה    🔗

ההשפעה של שירת ביאליק על שירתו של שלונסקי משנות העשרים ואילך שונה מהשפעתו על שיריו המוקדמים מהשנים 1912 – 1921. בשירי הבוסר המוקדמים הייתה זו השפעה נאיבית ובלתי־מעובדת: כותרות, נושאים, ביטויים, צירופים ולעתים אף שורות שלמות משירתו של ביאליק הדהדו בנפשו של שלונסקי הנער ונכנסו על קרבם ועל כרעיהם לשירתו. לאחר עלייתו ארצה המשיך שלונסקי לכתוב שירים מתוך התייחסות לשירתו של ביאליק, אולם עתה הייתה זו שאילה מכוונת של חומרים, כדי לכתוב שירה אחרת. הוא עיצב, עיבד ו“לש” חומרים משירי ביאליק בצורה שונה במטרה ליצור שירה חדשה. בשירת ביאליק ראה שלונסקי מאגר בלתי־נדלה של חומרים לשירתו שלו, אולם החומרים משירי ביאליק עברו עיבוד “שלונסקאי”, מודרניסטי, בהתאם לפואטיקה שלו, כפי שהוא חשב שצריך לכתוב במאה העשרים והחומרים הדומים הדגישו דווקא את השוני בין שירת ביאליק לשירתו שלו.

השפעה גדולה הייתה לשירו של ביאליק “בשדה” (1894) על שירי שלונסקי. שיר זה השפיע לא רק על שיר הנעורים הגנוז “על חוף הדניפר”, אלא גם על שירים מרכזיים כמו “יזרעאל” ומחזור השירים “עמל”, שהיוו חלק מספר בשם “אדם” (1924), שבסופו של דבר לא יצא לאור. השיר “יזרעאל” ושירי “עמל” מנהלים מעין דו־שיח עם “בשדה”. בשירים אלה אין חיקוי או המשך לביאליק כמו ברוב השירים המוקדמים, אלא ניגוד. ביאליק מתאר את גיבור שירו כשהוא כובש פניו בקרקע ונופל לארץ הרטובה. הוא בוכה אל חיקה של אמא־אדמה, הרחבה, המלאה והגדולה ושואל: “מדוע לא תחלצי שדך גם־לי נפש דלה ושוקקה?” לעומתו גיבורו של שלונסקי גם הוא מתפרקד ורובץ בחיקה של אמא אדמה, אך הוא נמצא בארצו, במולדתו, ועל כן כל הנהרות הולכים אליו, שורשי האילן מכים בו שורש, והוא עצמו מתמלא חלב ובשרו “שד שופע”. שדמות יזרעאל יונקות את חלבו יחד עם ה“בכרות, סוסים, אדם, אלוהים”. השיר “יזרעאל” מגלה את ההבדל בין ביאליק “המשורר הגלותי”, העומד בגלות כעני “לפני הוד הקמה המאירה ושמחה”, משום שלא הוא זרע וקצר אותה, רסיסי זעתו לא הרטיבו את האדמה השחורה, לעומת “יזרעאל” של שלונסקי שבו מתוארת הזעה כ“אגלי ברכה” היורדים ממצחו “כטל משמים טהורים” (“הה! זעה”). הוא, שלונסקי, המשורר הארצישראלי, הגיע למנוחה ולנחלה, והוא זה שהגשים את חלומו של ביאליק להגיע ל“אחיו הרחוקים”, עובדי האדמה בארץ־ישראל.

קשר מעניין ניתן למצוא גם בין ה“ירידים” של “בעיר ההרגה” לביאליק (1903), שנכתב לאחר פרעות קישינוב, לבין ה“יריד” של שלונסקי (טבת־שבט תרפ"ד, דצמבר 1923 – ינואר 1924). שלונסקי המשיך כביכול את דבריו המקאבריים של ביאליק שבהם ציווה על היהודים העלובים ללכת לבית הקברות, לחפור את עצמות אבותיהם, ולסחור עימם “בכל־הירידים”:

לְבֵית־הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם

וְעַצְמוֹת אֲחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וִמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם

וַעֲמַסְתֶּם אוֹתָם עַל־שֶׁכֶם וִיצָאתֶם לַדֶּרֶךְ, עֲתִידִים

לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה בְּכָל־הַיְּרִידִים

(מתוך: “בעיר ההרגה”)

שלונסקי כתב על מה שהתרחש ביריד ותיאר כיצד נבלות ושלדים “ירדו מן התליה” ו“קראו: היָּרידה!” ביריד זה מוכרים “נבלות־סוסים ופגרי־לב מרקיבים”.⁶⁶⁹ השיר “יריד” מקושר לפואמה “בעיר ההרגה” גם דרך האזכור של “היהודי מנמירוב” המופיע ב“יריד”. אזכור זה רומז לכותרת “משא נמירוב”, שביאליק נתן ל“בעיר ההרגה” בעצת הצנזור הרוסי. ביאליק תיאר את פרעות קישינוב, ואילו שלונסקי תיאר את הפרעות ביהודים בקיץ 1919 ביקטרינוסלב על־ידי הקוזקים והאנרכיסטים כאחד. ביאליק תיאר באופן מזעזע את אונס הנשים היהודיות: “אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים, / הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ, / לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה”, וגם שלונסקי בעקבותיו תיאר ב“יריד” את אונס הנשים: “כַּמָּה אֻנְּסוּ שָׂרְקוֹת, חַיְקוֹת”, וכן: “מִי שָׁם טוֹרֵד: שָׂרְקוֹת – חַיְקוֹת – / שְׂאוּ קוֹלֵיכֶן, בַּלַלַיְקוֹת”. אולם בעוד שביאליק כתב בזעם, בסרקזם, המופנה בעיקר אל הקורבנות, אל היהודים שלא התנגדו לטבח, והוא מתכוון לעורר את גאוותם ולהמריצם להגן על עצמם – אין בשירו של שלונסקי התרסה. שלונסקי מתאר עולם שהשתגע, עולם שמורכב משיכורים, זונות, לסטים ואנשים מעוותים. התבל כולה נראית כקרקס זוועות, שבו מובל כדור הארץ על אלונקה לשוק ומגלגלים אותו כחבית ריקה. היקום הוא בעל מום, המסתובב כקרוסלה ענקית בסיבוב אין־סופי וחסר משמעות. זהו עולם שאין בו אלוהים, עולם חסר כיוון ומגמה, עולם שבו “אי שם יותץ ראש אל סלע”, עולם של “סתם”.

היווצרות הפואטיקה השלונסקאית: תרכובת של השפעות    🔗

שבועות אחדים אחרי שפרסם שלונסקי את שיר המפתח שלו “התגלות” התפרסם בחוברת הראשונה של ‘הדים’, חשון־כסלו תרפ"ד (אוקטובר־דצבמר 1923) התרגום שלו למסתו של המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק, “כשלון ההומניסמוס” (1919). כל חייו הייתה מסה זו נר לרגליו, הבסיס האידיאולוגי שעליו הציב את יסודותיה הרעיוניים של שירתו. השיר והמסה מסמלים אולי יותר מכל את אופן בניית הפואטיקה של שלונסקי.

מראשית דרכו ראה שלונסקי בשירה תחום נעלה, ואת המשורר כחכם מכל אדם. השירה אמורה הייתה לבטא את “העיקר”, את התמצית שהתגבשה לאחר ש“נחלצה” מסיטואציות קונקרטיות, פשוטות. תמצית זו הייתה מורכבת מכאב וצער אין־סופיים, הן הצער האנושי של האדם בן התמותה והן הכאב והצער היהודיים־הלאומיים. באותן שנים סבר, כי “בלי תאווה אין יצירה ממש כפי שאין יסורים בלי יצירה”,⁶⁷⁰ אך אם הוא עצוב ברגע מסוים מסיבה זו או אחרת אין זה כלל מעניינו של הזולת, וכתיבה על כך נראתה לו עלובה וקטנונית. הצער והעצב הקולוסאליים היו מזוהים בעיניו מאז ומתמיד עם היסוד הרוחני, עם עצם היצירה.⁶⁷¹

נראה שמכלול סיבות – ביוגרפיות, היסטוריות וספרותיות – גרמו לכך ששלונסקי העמיד במרכז משנתו הפואטית־אידיאית את העצב כיסוד מרכזי. בראשית המאה העשרים הייתה תחושה של “בין הזמנים”, תחושה שהעולם הישן גווע ופניו של העולם החדש טרם התבהרו. תחושת אובדן הכיוונים הוחרפה עם פרוץ המהפכה הרוסית. הימים היו “ימי תוהו ובוהו של ‘בטרם’”, כתב שלונסקי, “והפחד מפני החורבן היה גדול יותר מן האמונה שבלידה החדשה”.⁶⁷² ליהודים היו אלה ימי פרעות, מלחמות ותחושה שהקיץ הקץ על החיים היהודיים ברוסיה. לימים טען שלונסקי, כי את ההשקפה שהצער והעצב הם יסוד החיים ירש מאביו שראה מעין “צל מתלווה” לכל שמחה, וטען כי “הצער מתמיד והשמחה קצרה”. אביו אימץ את ההשקפה, כי יכול האדם לשאת בעול הייסורים והוא “אין אונים לשאת בעול השמחות”. הן אצל האב והן אצל הבן עמדו “הכאב” ו“הצער” כתפיסת עולם בניגוד לאופטימיות, להומור ולשמחת החיים שהיו טבועים באופיים והיו חלק מהתנהגותם היום־יומית.

שלונסקי “אסף” לשיריו חומרים מהתרבות העברית והספרות העברית (מקראיים, ביאליקאיים ואחרים) והעביר אותם כור היתוך, שנועד לשנותם ולצקת אותם מחדש לפי השקפת עולמו האידיאית והפואטית, השקפת עולם שהושפעה עמוקות מזו של המשוררים הרוסים המודרניסטים בכלל וזו של המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק בפרט.

בבלוק ראה שלונסקי את מורו ורבו האידיאולוגי והפואטי. בלוק, לדעתו, היה המשורר ששירתו מיצתה את הווייתה של התקופה שהיה בה “אות לחורבן גדול ולראשית תרבות חדשה”, “ראשית וקץ” גם יחד.⁶⁷³ נושא זה של קץ עידן וראשיתו של עידן חדש היה הנושא בה“א הידיעה שבו עסקה שירתו של שלונסקי בשנות העשרים והשלושים. בהשקפתו של בלוק מצא שלונסקי סינתזה בין יסוד ה”גבהות“, המוסיקה הנעלה, לבין הביטוי האקטואלי והיומיומי, בין הרצון להמריא לפסגות לבין הצורך להיצמד לאדמה, או בלשונו של שלונסקי בין “היום טוב”, “השבת” או “החג” לבין “החולין”. בעקבות בלוק האמין גם שלונסקי בעליונותו של עולם הרוח ובכך שהאמנות היא הדרך האמיתית לגאולת האדם. אחדים מסמליו המרכזיים שאב ממשנתו של בלוק. צמד סמלים מרכזיים, שנטל מבלוק והקנה להם לבוש עברי, היו “האורלוגין” לעומת “השעון” או: “הזמן הגדול” לעומת “הזמן הקטן”. ניגודים אלה ביטאו, בעקבות בלוק, שני סוגים של זמן: הזמן המוסיקלי, הבלתי־מדוד, הנצחי, החשוב, שהוא “האורלוגין” או “הזמן הגדול”, לעומת הזמן “הקלנדרי”, ההיסטורי בלשונו של בלוק, או: “השעון”, “הזמן הקטן” – בלשונו של שלונסקי. לפי בלוק, לאמנות יש עניין במוסיקה של הדברים, אולם לעתים משתלט הזמן ההיסטורי על הזמן המוסיקלי החשוב והופך למוסיקה “קטנה” ו”עלובה" של הדור – סמל לעיסוק באקטואלי במקום בנצחי. שלונסקי המיר לעתים את המונח של בלוק “מוסיקה” ב“ליריקה”, או במונח “ניגון”, והם סמלו בעיניו את שירת האמת. מבלוק קיבל גם את ראיית המציאות כשרשרת בלתי־פוסקת של גלגולים מטוב לרע ומרע לטוב: מבראשית ועד לאחרית המרה של אובדן ושוב תקומה ו“בראשית חדשה” וחוזר חלילה. הוא דבק גם בהשקפת עולמו הפסימית של בלוק, שראה באופטימיות השקפת עולם פשוטה ודלה. במסתו “כשלון ההומניזם” קבע בלוק, כי רק השקפת העולם הטראגית יכולה לעזור להבין את מהותו המורכבת של העולם. מהרגע שאימץ שלונסקי את השקפתו של בלוק כ“אני מאמין” שלו, התבהרה הטרמינולוגיה שלו וכמוה גם הערכיות שהקנה לדברים: יצירת ספרות שהשקפת עולמה נראתה לו אופטימית הייתה בעיניו גרועה, פשטנית או מזויפת, ואילו יצירת ספרות שהשקפת עולמה נראתה לו פסימית וטראגית – הייתה בעיניו משובחת ואמיתית.

בהשקפת עולמו של שלונסקי ניתן לזהות גם יסודות ניטשיאניים. מתורתו של ניטשה נטל את צמד המושגים המנוגדים – היסוד האפוליני והיסוד הדיוניסי.⁶⁷⁴ הוא אמנם לא השתמש במפורש במושגים אלו, אך שאב מהם השראה. לפי שלונסקי, בניגוד לניטשה, האפוליני והדיוניסי אינם מצויים בכפיפה אחת, אלא יש ביניהם ניגוד של זמן. דורו של ביאליק, דור העבר, היה בעיניו דור “אפוליני” על כל המשתמע מכך: דור שאמנותו הייתה הרמונית, דור שחיפש את היפה, הוודאי, ה“שִׁמְשִׁי” ואילו כתיבתו שלו ושל האמנים שכיבד והעריץ הייתה “אמנות דיוניסית”, אמנות תוססת, אפלה, עמוקה, סוערת, פראית, שהשיכרון והשיגעון מנחים אותה ולא ההרמוניה היפה והשלווה.

בצד החומרים הביאליקאיים והאידיאולוגיה של בלוק וניטשה ניתן למצוא השפעה חשובה נוספת על שירתו של שלונסקי, והיא המסורת החב“דית. העובדה ששלונסקי ראה במוסיקה את יסוד היסודות של השירה נבעה לא רק מהשפעתה של שירת בלוק, אלא גם מהשפעתה של המסורת החב”דית מבית אבא, והמונח “ניגון” שהחליף את ה“מוסיקה” של בלוק מקורו בניגון החב“די ששלונסקי ספג בבית אביו. כמו כן ניתן למצוא בשירתו מדרשי מילים וייחוס כוונה נסתרת למילים, האהובים על חסידי חב”ד ותופסים מקום נכבד בתורתם.

גם התפיסה הציונית של “דת העבודה” מבית מדרשו של א“ד גורדון השפיעה על גיבוש תפיסתו הפואטית של שלונסקי. מול עולם תרבותי שוקע, עולם של כרך רקוב ומנוון שהגיע זמנו לעבור מן העולם, העמיד שלונסקי, בדומה לאבות הציונות, את הסיכוי ל”בראשית חדשה" בארץ. בשיריו משנות העשרים ביקש לתאר את הטבע, הפריון והיצרים החזקים. בעולם החדש נוסח שלונסקי יש שילוב של כוח, פראות ותמימות. זהו עולם שבו יש לאדם קשר עם אלוהים, עולם בראשיתי שבו רועים את הצאן, איכרים מעבדים את אדמתם, והזבל הופך בו לריח ניחוח. אולם הכרך והכפר החקלאי לא מופיעים בשירים כפשוטם. שלונסקי לא התכוון לתאר את כפריה וקיבוציה של ארץ־ישראל העובדת. החומרים ה“חקלאיים” שבשירו משמשים כמטאפורה למצבים נפשיים. שלונסקי נטל את הטרמינולוגיה של הציונות, ובמיוחד זו של העלייה השלישית, והעביר אותה דרך כוך היתוך ספרותי. הוא לא דיבר על חזרה לחיי רועים, על הגשמה ממשית של חיי איכר, אלא על רוחניות מסוג חדש. מהות נפשית חדשה: צורות חדשות בשירה, חידוש ורענון של מילים, נושאים, שירה בהברה ספרדית. “הרי גם א”ד גורדון לא הסתפק בעבודה סתם", קבע שלונסקי, “אלא ביקש לקשרה עם משהו נשגב, עם אלוהים, עם קוסמוס”.⁶⁷⁵ כשם שהיה גורדון המורה הרוחני של מעשה ההגשמה החלוצי ביקש שלונסקי להיות המורה הרוחני של השירה החדשה. החיים החדשים בארץ דרשו לדעתו צורת ביטוי חדשה והוא ביקש להיות זה שיקבע את “הנוסח” החדש שלה.

לימים ביקש שלונסקי לקבוע את דמותו בספרות העברית כמי ששינה את פני השירה העברית והעבירה מהברה אשכנזית להברה ספרדית. “איני יודע אם אני הראשון מבחינה כרונולוגית עובדתית”, אמר, “אבל נדמה לי כי מסיבות מסוימות, בגלל היותי שייך לדור שהעברית חיה וטבעית יותר בפיו, יצא שעלי הוטל לגאול את ההברה הספרדית ולהוכיח את אפשרויותיה”. שלונסקי אמנם לא היה הראשון שכתב בהברה הספרדית. קדמו לו המשוררים שמואל לייב גורדון ואהרן ליבושיצקי ויחד עם שלונסקי פעלו משוררים נוספים כמו המשוררת רחל והמשורר יצחק למדן, אולם מאבקו התקיף של שלונסקי למען הכתיבה ב“הברה הנכונה” הוא שנשא פרי ושכנע גם אחדים מהמשוררים הוותיקים שכתבו בהברה אשכנזית לנסות לעבור לכתיבה בהברה הספרדית.⁶⁷⁶ “בעוד הרוב שבינינו מהסס לגבי הנגינה החדשה, שלא הוכשרנו לה עוד, קפץ הוא ישר אל הקצב המנוגן, כאילו נולד בו”, העיד הסופר יעקב פיכמן. “הוא שכנע את כולנו, שכנע את הדור כולו, שזהו משקל שירתו”.⁶⁷⁷

אי אפשר להבין את התגבשות הפואטיקה של שלונסקי בשנות העשרים בלא להזכיר השפעה בולטת נוספת עליה, והיא השפעתה של השירה היידית המודרניסטית והמאניפסטים שהתלוו לה. בשנים 1922 – 1923 יצאו שלוש החוברות של כתב־העת ‘אלבאטרוס’ בוורשה בעריכת אורי צבי גרינברג.⁶⁷⁸ כתב־עת זה ביטא את הגל האקספרסיוניסטי, שהתסיס את שירת היידיש שלאחר מלחמת העולם הראשונה. השירים והמאניפסטים של א"צ גרינברג, פרץ מרקיש ואחרים שהתפרסמו בחוברות אלה השפיעו על יצירותיו הראשונות של שלונסקי ובעיקר על ספרו הראשון ‘דְּוַי’. אברהם קריבורוצ’קה (קריב), שעמד על קשר זה, טען שהפואמות ב’דְּוַי' רצופות מילים, ביטויים ומצבים מכוערים, מעוררים גועל בנוסח השירה האקספרסיוניסטית הרוסית והיידית נוסח פרץ מרקיש: הבשר ששוקץ בצרעת, נבלת סוס, צחנה, כלבלבים צרועים, התבל שכולה שחין מק וצואה, מוגלה, עטינים צומקים, גולגולת ערופה, ריאה שחופה, בהרת שפושה על גב תינוק, חוטמים רקובים, חוטטרות על גב ושאר מרעין בישין. “הטמיר והנשגב שרווח בשירה האיסטינסית השתרבב אצל פרץ מרקיש ואצל שלונסקי לתחומי הרפת והדיר”, כתב קריב, “הם רהוטים להתדבק בכל מיני האטריבוטים של כיעור וּבָאְשָׁה”.⁶⁷⁹ גם אביגדור המאירי ציין את השפעת שירתו של מרקיש על שלונסקי ורמז בדרכו הסרקסטית לכך ששלונסקי נטל משורותיו של מרקיש ושיבץ אותן בשיריו שלו: “הרבה שורות יפות משלו ישנן כבר בעברית, צריך רק לעקור אותן ממקומן ולהחזירן לבעליהן [לפרץ מרקיש]…”, כתב.⁶⁸⁰

ההשפעות של בלוק (ומשוררים רוסים נוספים), של ביאליק ותורת חב“ד, של ניטשה, א”ד גורדון ושל המשוררים היידישיסטים המודרניים, ובראשם פרץ מרקיש – כל אלה היו חומרי תשתית של שירתו והקרינו על רוח שירתו. שלונסקי מעולם לא הכחיש את ההשפעות על שירתו. להיפך, הוא התגאה בהן משום שראה את השירה כבנויה נדבך על גבי נדבך. “אין תרבות בלי השפעות כיצירת קולקטיב, ואין משורר בלי השפעות כיצירת יחיד”, אמר לימים. “רק העקרות אינה מושפעת. כשיורד גשם על מדרכת אספלט – ודאי שלא יצמיח כלום, אולם ברדתו על שדה זרוע – ישפיע ויצמיח, ייתן יבול. העיקר הוא הכישרון הפנימי לקלוט רק את ההשפעה מן הדומה לך, מן המהותי לך”, קבע.⁶⁸¹

את האבנים נטל ממקורות שונים, אך החידוש הוא הבניין הייחודי שנבנה מהן. האבנים הישנות “התעכלו בקיבתו” ושימשו לבניית שירה שהישן והחדש, התרבות היהודית ותרבות אומות העולם, הדתי והחילוני משמשים בה בערבוביה ויוצרים את הרושם המודרניסטי. במלאת לו 60 תיאר אלתרמן את שירתו של שלונסקי כשירה מקורית “פתוחה לרוחות עולם” וטען כי הוא “עיכל קליטה אורגנית, יוצרת ואמיתית נושאים ומקצבים שנראו זרים בראשיתם”.⁶⁸² אולם הביקורת וקהל הקוראים ראו בשלונסקי של שנות העשרים בעיקר את השפעת הספרות הרוסית ורק מעט את השפעת הספרות העברית. הם ראו בו את “יסנין העברי” או את “מרקיש העברי”, ולגלגו לא מעט על הוויה ה“רוסית” שבכתיבתו. הבלשן יצחק אבינרי סיפר כי פגש לראשונה את שלונסקי בפריז בשנת 1925 והופתע לגלות כי המשורר המרדן, ש“אינו נושא פנים לביאליק”, יושב בחדר וקורא בתנ"ך. בטוח היה שהמשורר המורד יקרא וישנה בספריהם של המשוררים הרוסים יסנין ומיאקובסקי.⁶⁸³

 

פרק י"ג: “בראשית היה הַדְּוַי” ספרו הראשון של אברהם שלונסקי (1924)    🔗

“בראשית היה הדְּוַי”: התנ"ך החדש של המאה העשרים    🔗

בשנת תרפ“ג (1923) ניגש שלונסקי לפרוע את השטר שלו כמשורר המתכונן לרשת את מקומו של ביאליק, וביקש לשטוח לפני הקורא משנה רעיונית־שירית סדורה. הוא החל בכתיבת שתי פואמות ארוכות, “צרעת” (1923) ו”הברית האחרונה" (1924), ורצה לפרסמן יחד. ספר זה נועד להיות מעין התנ“ך החדש של המאה העשרים ועל כן קשר אותו שלונסקי, בחוטים בולטים וכמעט גסים, לתנ”ך ולברית החדשה.

בפואמה “צרעת”, המבוססת על פרשת “מצורע” שבתורה ועל החברה ההודית המסורתית שבה קיימת ה“פאריה”, כת הטמאים המנודים, תיאר שלונסקי את הכהן המנסה לגאול את העולם מן הצרעת (מטאפורה למחלה כתופעה קוסמית מהותית) באמצעים שונים: על־ידי היטהרות בנהר הגנגס הקדוש (פיתרון שמציעות דתות שונות), או באמצעות עבודת האדמה (הפיתרון שהציע הסופר הרוסי טולסטוי ו“דת העבודה” של א"ד גורדון). נסיונות אלה נכשלים והאנושות מחפשת גאולה על־ידי פתרונות שונים כמו “המהפכה התעשייתית” או תיבת נוח. אולם כל פתרונות הגאולה נכשלו והצרעת נותרה בעינה. עם זאת הכישלון הקולוסאלי מגלה את גדולתה של האנושות, בכך שזו מוצאת כוח להתמודד עם הוויית הצרעת כמציאות קיומית הכרחית, בבחינת “בצרעתכם חיו”. האנושות הדוויה ממשיכה להלך באומץ בדרך הייסורים משום שמסתבר, לפי הפואמה, שאין קיצורי דרך ואין אפשרות להיגאל בבת אחת ולתמיד.

מצבו של האדם ונסיונותיו להיגאל מתוארים גם בפואמה “הברית האחרונה”. כותרת הפואמה מרמזת על רצונו של שלונסקי לקבוע את מקומה כ“ברית החדשה” של דורו. בפואמה מופיע איוב, שקורא את מגילת “הברית האחרונה” הכתובה על “ספר התורה השחור” ושמורה בארון הברית של “הספינה השחורה”. המגילה היא מגילת “בראשית חדשה” בנוסח שלונסקי, והיא כתובה בסגנון מקראי. שלונסקי אף קבע לה פסוקים, והוסיף להם את טעמי מקרא. הוא “שִכתב” את סיפור בריאת העולם, סיפורו של קין, סיפור המבול, יונה הנביא, איוב והברית החדשה, ויצר מחומריהם תערובת מודרניסטית חדשה:

בראשית היה הַדְּוַי והַדְּוַי היה את האלֹהים ויברא אלֹהים את האדם בצלם אלֹהים דְּוַי ברא אותו. ויהי כי החל האדם לרֹב על פני האדמה והתו השחור אשר לקין החל להִמחות מני מצח, ויראו את החדוה כי טובה ואת הדוי ראו כי רע ומר הוא וינאצו את שם אלֹהים. וַיָּבֵא אלֹהים מבול על הארץ ונֹח עשה את התבה הלבנה כי ככה ציווה אותו האלֹהים למען יציל נפשו.

ויהיו כאשר שַׁכּוּ המים ויִנחם אלֹהים על התבה הלבנה אשר צִוָּה לעשותה. ויתעצב אל לבו כי אמר למה ינוס אנוש מני מבול והוא הדוי הגדול. וַיְמַן אלֹהים רוח סֹעָה וינפץ התיבה הלבנה עד היותה שבבים קטנים. וַיֵּרַע אל נֹח רעה גדולה על אודות התבה וַיִּחַר לו וישא נפשו למות וַיָּמֹת.

ויהי בחצות הלילה וירד אלֹהים ויחטֹב עצים שחורים מגן העדן אשר למכאֹבות ויעש ספינה גדולה ויקרא שמה דוי כי היא הפדות הגדולה.

ויצר אלוהים את איוב על הספינה ויאמר: הנה משחתיך לרב חֹבלים וחֹבלים אין עמך. כי הנה קָטֹן האדם והוא חפץ את הישועה הקטנה ואת הפדות הגדולה לא יבין כי הֵמָּה החיים עלי אדמות. ואתה צא והלכת בימים רחוקים וארצות רבות תעבֹר לעשות נפשות לספינתך. וקרב אליך איש נַעֲנֶה וִידוּע חֹלי וְיֵבךְּ רְפָא נא לי איש האלֹהים. וענית ואמרת חלילה לך אתה הגדול. וקרב זב וצרוע וחִנֵּן קולו אספני מצרעתי איוב. וענית ואמרת חלילה לך כי אתה הקדוש.

ובאו חלכאים ומרודים ודלת העם וקראו הושע־נא, הושע־נא. וענית ואמרת חלילה לכם כי אתם הנושעים. וקראת בעיניהם את דברי הבשורה השחורה הזאת והמה ילעגו וגם יבוזו לך. והמון רב יִקָּהֵל עליך לידות אבנים בך לרגמך. ואתה אל תַּעֲרֹץ ולבך אל יפֹל כי לגֹאל שַׂמְתִּיךָ באדם ובידך הפדות הגדולה.

מיתוס הבראשית של שלונסקי הוא היפוכו של סיפור גן העדן האבוד של האנושות, שבו התהלך האדם ישר ותמים, שלם עם אלוהיו ועם עצמו, ולא ידע חטא וסבל מה הם. העולם שמתאר שלונסקי הוא עולם שבראשיתו נברא ה“דוי”, אותו כאב קיומי־אנושי־נצחי שאין לרפאו. לפי תורת שלונסקי, ה“דוי” הוא שלילי רק לכאורה ולמעשה טמונה בו ישועתו של האדם, אלא שהאדם הוא יצור קטן ועלוב ועל כן לא הכיר בטובו של ה“דוי” וחיפש דרכים כיצד להירפא ממנו בעזרת ה“חדוה” ו“השמחה הקטנה”. ב’דְּוַי' היפך שלונסקי את הטוב והרע לפי הערכים המקובלים: הכאב הגדול, לדעתו, הוא הכוח המעורר של האנושות, ואילו “הישועה הקטנה” (ממון, נוחות, חיי בורגנות שבעים) דווקא גורמת לחיים עלובים ותפלים. קין ואיוב הם הדמויות החיוביות בפואמה והם מסמלים את האדם הסובל ובמיוחד את המשורר המקולל הנושא את הכאב הקיומי באומץ ובגאון.

ב’דְּוַי' באה לידי ביטוי השקפת העולם המחזורית של שלונסקי, שהאמין ב“קבוע” בתוך ה“משתנה”. האדם נע מתחנה לתחנה וכל חייו הם מסכת נדודים וכך גם העולם נע מגלגול לגלגול. הפרט והאנושות כולה כמהים לגאולה נצחית שתביא מרפא, למשיח, לגואל, אך זו לעולם לא תבוא. למעשה אין בה גם צורך משום שהגבורה האמיתית של האדם היא לשאת בכבוד את הסבל המתמשך. הסבל הוא חלק מהווייתו של המשורר, המורם מעם, והוא מונח על ראשו בכל כובד משקלו, ככתר.

במכתב שכתב לצבי וויסלבסקי בתקופה שבה החל להיכתב ‘דְּוַי’, הביע שלונסקי את רעיון הדוי־שאין־לו־מרפא ואת הצורך לשאת אותו ללא טרוניות: “כי יש מחלות שאין להן ריפוי אלא אונאה עצמית: מַשְׁקִים ‘אקוא דסטולטא’ [אקוה דיסטילטה – מים מזוקקים] ואומרים: ‘תרופה רדיקלית לשחפת’ […] והבכיינות – רעל. אין בכיינות צודקת”.⁶⁸⁴

מושג ה“דוי” הפך למושג מרכזי במשנתו של שלונסקי והוא ביטא כאב אנושי שאין לו מרפא. שלונסקי שאב רעיון זה מהזרם הסימבוליסטי, שלא האמין בכך שרפורמה או מהפכה כלכלית־חברתית יפתרו את בעיות האדם והחברה.⁶⁸⁵ כמעט חמישה עשורים לאחר כתיבת ‘דְּוַי’ הסביר שלונסקי כי בספרו זה ביקש להראות שהתוגה האנושית איננה תאונה ואיננה תוצאה של קיפוח ועוול שעשה מישהו, אלא נובעת מטבע ברייתו של היצור האנושי, של הגורל האנושי. “אני התכוונתי”, הסביר, ל“צער השייך לבריאות העולם”. “המילה ‘דוי’ מביעה את המכאוב שלא הרפואה ולא החברה יכולות להעלות לו ארוכה” ו“זה יהיה גם כשתבוא מלכות שדי עלי אדמות, גם כשיהיה ‘טוב’, מה שקוראים ‘טוב’ מבחינה חברתית. התוגה הזאת כחווייה, כאיזו השראה, כאיזה רגע חיים”.⁶⁸⁶ כדי להדגים את ההבדל בין המושג “כאב” שניתן לרפאו לבין המושג “דוי” במשמעות כאב שלא ניתן לרפאו, נהג שלונסקי לספר כי לאחר פרסום ספרו ‘דְּוַי’ אמר לו ביאליק: “שלונסקי, מה עשית? עכשיו כל אדם שיהיה לו כאב שיניים יאמר: ‘יש לי דוי בשיניים’”…⁶⁸⁷

פרשנות מעניינת ל’דְוַי' כתב החוקר והמבקר אברהם הגורני־גרין. הוא ראה ביצירה זו את השתקפותה של המלחמה הספרותית שניהל שלונסקי עם דור ביאליק, והתמודדות עם טקסטים ביאליקאיים מרכזיים כמו “חוזה לך ברח”, “דבר”, “לבדי”, “מי אני ומה אני”, “והיה כי תמצאו”, “מגילת האש” ו“חלפה על פני”. הוא פירש את ‘דְּוַי’ כספר אליגורי שבו מתנהל דיאלוג סמוי בין שירת שלונסקי לשירתו של ביאליק. את דמותו של ביאליק עיצב שלונסקי בדמותו של נח (ראשי תיבות של חיים נחמן בהיפוך האותיות), ואילו שלונסקי עצמו מופיע בדמותו של איוב. אבות הספרות מופיעים בדמויותיהם של משה, ישו ואליהו וכולם כאחד מבקשים להחזיר את השלווה והרוגע, את הדרך של “לאט לאט” (נוסח יעקב רבינוביץ). מולם מתפרץ המשורר האמיתי, איוב, בן דמותו של שלונסקי, המפריע את השלווה. איוב אינו מוכן לתקוע בשופרו הלבן של אליהו, ובלשונו האלגורית של הספר המשמעות היא אי קבלת הפואטיקה של דור התחייה ומלחמה בה עד שיוכרע הקרב. במקום הנביא הביאליקאי, טהור הלשון, המתקדש לשליחותו, מציב שלונסקי את האדם הכואב הנגוע בצרעת שלשונו “פרוצה”. במקום ההתאפקות, ההקטנה והדממה מציב שלונסקי התפרצות, הגדלה והגזמה.⁶⁸⁸

“את הספר טרם קראתי”: תגובות ראשונות על ‘דְּוַי’ והנסיעה לפריז    🔗

שתי הפואמות של ‘דְּוַי’ יצאו מעטו של אדם צעיר, בוטח בעצמו, בכוחו ובבשורה הספרותית שהוא מביא. אולם עוד בטרם יבשה הדיו, כבר היו סימנים כי התקבלותו של הספר תהיה פרובלמטית. כתב־היד הוגש לעורכי ‘הדים’ אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שהכירו כבר היטב את שלונסקי ואת שירתו. השניים עלעלו בכתב־היד, אך לא קראו בו קריאה של ממש. הספר לא היה לפי רוחם והם לא יכלו ליהנות ממנו כלל. שניהם ראו בו “חצץ” מודרני שאינו מדבר אליהם, ובכל זאת החליטו להשקיע בספר זמן ומשאבים ולפרסם אותו, משום שנתנו אמון בשלונסקי כמשורר שמייצג את החדש. הם הרגישו ששלונסקי מוכשר, חדש, אחר, דומיננטי, וחשבו שאולי רק הם אינם אוהבים את הספר ואינם מבינים אותו מפני שאינם שייכים לדור החדש. מתוך גדולת נפש ורחבות אופקים החליטו לתמוך בו בכל מחיר. הספר הופיע בט' בתמוז תרפ“ד (11.7.1924) וכלל 123 עמודים. כריכתו מעשה ידיו של הצייר ליטבינובסקי, עוצבה ברוח האקספרסיוניזם: ברק אדום החוצה את הכותרת ‘דְּוַי’ ומזכיר את “אצבע הברק” המופיעה בשיר “התגלות” ואת הפרק הראשון בפואמה “הברית האחרונה” הנקרא אף הוא “התגלות”. בו ביום העניק שלונסקי עותק של ספרו ללוסיה וכתב לה: “ללוסיה היקרה, האחת, העומסה / איתי את הטַעַן אל דרך רחוקה”, ובכך הפך את אהובתו, שלא יכלה לקרוא את ספרו, לשותפה מלאה לספר ולכותבו. בגלל עיצובו הדרמטי של הספר האמין רבינוביץ כי “ודאי לא יציגו את ‘דוי’ בקרוב במקומות רבים”.⁶⁸⁹ אך גם לאחר שהספר יצא לאור לא מיהר לקרוא בו: “את הספר טרם קראתי”, כתב לשלונסקי באלול תרפ”ד (ספטמבר 1924), “הקיץ אינו זמן קריאה. יבוא הסתיו וראשית החורף. אקרא ואומר עליך מה שיש לאמר”.⁶⁹⁰

רבינוביץ וברש קיוו שיקבלו תמיכה לספר מאברהם וילנסקי, ידידו של שלונסקי מנוער, שהייתה לו עבודה קבועה והיה “בעל מעמד”, לפי מושגי הימים ההם. אולם נראה שוילנסקי לא התפעל מהספר ולא היה לו כל עניין לתמוך בהוצאת ספר של רעו משכבר הימים.⁶⁹¹ עד מהרה נגוזה גם התקווה שהספר החדשני יעורר את התפעלות הקוראים. במטרה לעזור להתקבלות בקרב הקוראים נסע שלונסקי לחבריו לשעבר מ“גדוד העבודה” וקרא לפניהם קטעים מ’דְּוַי‘. היה זה הקהל האוהד ביותר ששלונסקי יכול היה לצפות לו. חברי הגדוד זכרו אותו בחיבה והיו גאים בהתקדמותו הספרותית, אולם הספר לא קנה לו אחיזה בליבם של חבורת החלוצים של עמק יזרעאל. לא רק הלשון הקשה הרתיעה אותם אלא גם התוכן. הקטעים שקרא לפניהם היו רחוקים מליבם כרחוק מזרח ממערב. הם לא הבינו דבר. מה להם ולייסורי האנושות הדוויה? האם שכח שלונסקי שהם יצרו חיים חדשים בעמק? הלא הם הם הגאולה. למה לא יכתוב המשורר עליהם, על חיי הבראשית בעמק? הרי בשר מבשרם הוא. קשה היה גם לקשר בין אברהם שלונסקי, הצעיר השמח בעל חוש ההומור, הנוהג להתלוצץ, הצעיר שכולו רוח סערה לבין השקפת העולם הפסימית המובעת בספר. “אני לא הבנתי מה זה ‘דוי’”, סיפרה רחל פריבר, אשתו של הפסל אהרן פריבר, שהייתה באותן שנים חברה ב“גדוד העבודה”. "אני חשבתי שזה ‘דאוואי’ ו’דאואי’ ברוסית זה ‘תן’ במובן אגרסיבי. ולא הבנתי מה פתאום שלונסקי, שהוא משורר גדול וחכם, מדקלם את כל ה’דאואים' שלו".⁶⁹²

מראשית כתיבתו לא היה שלונסקי מוכן לקבל את הצורך של הקהל הארצישראלי לקרוא יצירות המתעדות באופן ישיר את החיים בארץ. הוא הסכים עם ברנר שכתיבה ב“ז’אנר הארץ־ישראלי” היא כתיבה עלובה, נמוכה, שסופר בעל שיעור קומה ירחק ממנה.⁶⁹³ הוא דרש “לסנן” את החוויה, לעבד אותה ולתת את תמציתה. שלונסקי ציפה שהחלוצים, שעשו מהפכה כה גדולה בחייהם, יבינו אותו ויזדהו איתו, ולכן חזר מהביקור מאוכזב וחפוי ראש. הוא הרגיש כי הקרקע נשמטת מתחת רגליו. הוא התחיל להבין כי המאמץ הכביר שעשה, הפואמות שכתב והספר שהוציא לאור, לא השיגו את מטרתם. עדיין לא היה בטוח בכך, אולם יותר ויותר חש כי הספר לא יזכה אותו בפרסום ובתהילה שאליהם שאף בכל מאודו. אכזבה זו גרמה לו להחליט לעשות שינוי בחייו. הוא הרגיש שעליו לקחת פסק זמן ולהתרחק מן הקהילה הספרותית בארץ־ישראל, וכך קיבל החלטה לנסוע לחו“ל. חבריו הוותיקים מימי יקטרינוסלב נסעו, זה בכה וזה בכה; עתה החליט גם הוא לנסוע, ולא להתבזות ולראות כיצד ספרו מונח במחסני ההוצאה כאבן שאין לה הופכין. הוא השאיר את הטיפול בספר לברש ורבינוביץ ושבועות אחדים לאחר צאתו, באמצע אב תרפ”ד (אוגוסט 1924), נסע עם לוסיה לפריז.

לפני צאתו לפריז מיהר וכתב הקדשות על ספרו וביקש לשלוח אותו לאנשים שדעתם הייתה חשובה בעיניו, ובראש ובראשונה לביאליק. הוא ביקש מרבינוביץ שישלח את ספרו לביאליק ורבינוביץ דיווח לו כי ביאליק “שמח מאד וישימהו בקיר ספריו” ליד ספרו של יעקב רבינוביץ עצמו.⁶⁹⁴ אולם למרות ה“שמחה” שעליה דיווח רבינוביץ, מילא ביאליק את פיו מים, לא הגיב על הספר ולא כתב לשלונסקי דבר וחצי דבר על אודותיו. מפריז ניסה שלונסקי לזרזו לקרוא את הספר ולהגיב עליו. “הקיבלת את דוי?” כתב לביאליק, לאחר שכבר כתב לו רבינוביץ כי במו ידיו הביא את הספר אל ביתו. בשולי המכתב הוסיף: “ואת ‘דוי’ בכל זאת קְרָא”.⁶⁹⁵ הפצרה־פקודה זו לא הועילה וביאליק התמיד בשתיקתו. ההתפלשות בכאב, באנקות ובאנחות שהיו ב’דְּוַי' לא יכלו למצוא חן בעיניו. בזמנו, בתגובה לרשימתו של ברנר “ערב ובוקר”, כתב לו ביאליק: “איני אוהב את האנחות והאנקות אפילו כשהן מן הלב […] בדוק נא בעצמך: האינך ‘מחמיץ’ ו’ממרר' את עצמך מדעת?”⁶⁹⁶ נראה, כי בלשון דומה היה ביאליק כותב לשלונסקי לוּ מצא את המשורר הצעיר כדאי לביקורתו־תוכחתו.

טוביה שליונסקי, שלא יכול היה לראות בצער בנו, ביקש לעשות את המעט שבידו כדי לקבל “סמיכה” על ספר ביכוריו של אברהם. בצר לו פנה לאיש האחד שדעתו הייתה חשובה בעיניו, לאחד העם. במשך השנים כתב טוביה למורו ורבו לפחות עשרה מכתבים, שכנראה רק על אחד מהם קיבל תגובה, אולם למען בנו ישב עתה וכתב לו מכתב נלהב על הבן ועל ספרו. את אברהם בנו תיאר כמי, שבניגוד למשורר שאול טשרניחובסקי ויתר על לימודים גבוהים, כדי לבוא לארץ ולהגשים את הציונות: “צעיר אחד שלא היה בהיידלברג ולא קיבל את התואר ד”ר לפילוסופיה“. הוא ניסה להוכיח כי יש לראות במרד ובחדשנות של בנו צורה נסתרת, עקיפה, של השפעת תורתו של אחד העם. לדבריו, הספר ‘דְּוַי’ גילה “בצורה מעט שונה כל מה שנעשה בליבו של ‘הצעיר’”. הוא ניסה לשכנע את אחד העם כי שלונסקי הוא דור שלישי לתלמידיו: “יודע אנוכי איך נוצרה והשתלשלה המחשבה הזו, מחשבת צעיר עברי, כי אני בעצמי אני ולא אחר טיפלתי בו, ועד כמה שלא יהיה הדבר מוזר, אבל ברור לי שזוהי גלגולה של מחשבתו של א”ה [אחד העם], דרישת הצדק המוחלט, ‘הנביא’, זהו תלמיד תלמידו של א”ה, רק דור שלישי, וכמה זר ורחוק הגלגול הזה, אבל מי שיעיין היטב בספר הקטן הזה ייווכח ויכיר השתלשלות המחשבה. מדתיות ללאומיות, מלאומיות לאנושיות, ומן הכלל אל הפרט, הסובל הנצחי, נצח הפרט הסובל, הנענה הוא הוא הגדול בממלכת האדם“.⁶⁹⁷ נראה שלו ראה שלונסקי את מכתבו של אביו, לא היה סומך את ידיו על מסקנותיו, ובעיקר לא על הקשר בינו לבין תורתו של אחד העם… אך ממרחק השנים מתגלה שטוביה היטיב להבחין מבעד למרד של בנו את גלגולי המחשבות שהוא עצמו נטע בו, וליבו היה סמוך ובטוח כי הבן המורד לא ישבור בסופו של דבר את השלשלת, אלא יהיה חלק ממנה. בינתיים חשוב היה לו לרצות את אחד העם בתקווה שיכתוב כמה מילות תגובה על הספר. סובלנותו של האב ואהבתו הגדולה לבנו מתגלות במכתבו. הוא רואה את “נפשו הכואבת” של הבן, את הצורך שלו לתאר “מה שמתרחש בפנימיותו של הצעיר המחפש דרכים בצורה חדשה המקובלת עכשיו אצל הדור הצעיר”. הוא ביקש לגלגל מעט רחמים על בנו כעל חלק מה”הדור הצעיר שנשאר כצאן בלי רועה בלי מורה ומנהל, וכעיוור מגשש דרכים חדשות, דרכי תוהו", וציפה שאחד העם יגיב על הספר במילים אחדות. אחד העם לא השיב ותוחלתו של טוביה נכזבה.

בזמן שהותו של שלונסקי בפריז התנהלה הפצת ‘דְּוַי’ בעצלתיים. הייתה זו תקופה דלת משאבים. הוצאת “שטיבל” שרויה הייתה במשבר ולא היה סיכוי שתתמוך בספר. גם המצב הקשה בגולה לא הותיר תקווה באשר לאפשרות שיזמינו מספר רב של עותקים. רבינוביץ דיווח לשלונסקי על הקשיים בהפצת הספר ובמכירתו הן בארץ והן באירופה. הוא ניסה לעודדו בכך, שמכרו שישה אקזמפלרים ונאחז במספר זעום זה לעדות ש“המכירה אינה רעה”. “אין רכילות סביב ‘דוי’”, כתב רבינוביץ לשלונסקי, “ארץ־ישראל מקבלת מאלפיים וחמש מאות עד שלושת אלפים מהגרים לחודש, וישנן ועידות ובחירות […] מי ידבר על ספרים”.⁶⁹⁸

“העיקר עוד צריך לבוא”: הביקורות על ‘דְּוַי’    🔗

ניתן לחלק את הביקורות על ‘דְּוַי’ לשלושה סוגים: ביקורות שראו בו ספר שהקדים את זמנו, ביקורות שראו בו ספר אנכרוניסטי וביקורות שפירשו אותו כספר סוציאלי־אקטואלי המתאר בצורה סמלית את העוול החברתי. רובן המכריע של הביקורות מכל הסוגים היו שליליות. ‘דְּוַי’, שאמור היה לפרוש בגאווה את נוצותיה הצבעוניות של שירת שלונסקי, התקבל בזלזול, בביטול ובתחושת אי נחת אצל חלק גדול מהמבקרים ואפילו בקרב ידידיו הקרובים. המתונים מבין המבקרים ביקשו להיות “סלחנים” ולקבל בסבר פנים יפות את המשורר הצעיר ואת ספר שיריו הראשון ולראות בו שלב אחד בדרך אל שירה בשלה וטובה יותר.⁶⁹⁹

ימים ספורים לאחר צאת הספר נראה היה לרבינוביץ שצדק והספר אכן מדבר ללב הצעירים בני הדור, וראשית הדיווחים על התקבלותו הייתה דווקא אופטימית. רבינוביץ דיווח לברש כי מבקר הספרות שלום שטרייט, מאנשי “הדים”, “יצא מכליו” מרוב התפעלות, וקרא את הספר “בנשימה אחת בשבת בבוקר ובא אחר הצהריים מבהיק כולו. בקצרה, הצלחנו,” כתב. הוא הוסיף כי גם מבקר הספרות שלמה הרברג התפעל מהספר. עתה היה רבינוביץ סמוך ובטוח כי הספר יקצור הצלחה לפחות בחוג מסוים של קוראים.⁷⁰⁰ אולם במשך כחודשיים שררה שתיקה סביב הספר. הזרות והמוזרות שלו היו כה גדולות עד כי קשה היה לקהילה הספרותית של המבקרים, ותיקים כחדשים לעכל אותו. הערת הביקורת הראשונה הייתה חץ שלוח מעטו המושחז של המבקר הוותיק ר' בנימין. ר' בנימין הזכיר, בשולי מאמרו לכבוד יובלו של יוסף קלוזנר בן החמישים, את ‘דְּוַי’ בנשימה אחת עם כתב־העת ‘הדים’ כסמל לשפל שאליו הגיעה הספרות העברית בארץ: “אמרתי לדבר הפעם על קלוזנר בכלל, […] על מה שנתן לעמו ולספרותנו, זו שהגיעה כיום עד ‘הדים’ ועד ‘דוי’”.⁷⁰¹ משפט חריף זה חדר לליבו של שלונסקי דווקא משום קיצורו. הכותב פטר את יצירתו המונומנטלית כלאחר יד וביטלה בהבל פיו. שלונסקי לא שכח לר' בנימין את האופן שבו קיבל את בכור ספריו, ור' בנימין חש היטב עד כמה נטר לו הצעיר טינה. תשע שנים מאוחר יותר כתב ר' בנימין לשלונסקי שלא הייתה כאן הערכה אלא “פסוק של היתול”, “לא הערכה אלא הלצה”,⁷⁰² אך שלונסקי לא יכול היה ליהנות מן ה“היתול” ולצחוק מן ה“הלצה”. ר' בנימין וכל שאר המבקרים, שדנו ברותחין את ספרו, פגעו בציפור נפשו. שלונסקי מעולם לא הודה בכך. להיפך, הוא הכחיש שוב ושוב קיומה של איבה אישית ו“הנהלת חשבונות” עם המבקרים ששללו את ‘דְּוַי’,⁷⁰³ אך מערכות הקשרים עם הסופרים שניהל מאמצע שנות העשרים ובמשך שנות השלושים מעידות כי הן הושפעו מן האופן שבו כתבו על ספרו הראשון.

הרשימה הראשונה שהוקדשה לספר הייתה רשימתו של המשורר יוסף צבי רמון, שנתפרסמה ב’דואר היום'.⁷⁰⁴ הייתה זו רשימה אוהדת שהכירה בכשרונו הפורץ של שלונסקי הצעיר, ועם זאת ביקרה את יכולתו להעמיד דמויות ולתאר “חיי נפש”. הרשימה הסתיימה ברצון לקבל את פני המשורר הצעיר בסבר פנים יפות ולסלוח לו על חסרונות ספרו הראשון: “אבל נסלח למשורר הצעיר על הטענות שיש לנו נגד יצירתו, שבכלל יש לשמוח על הופעתה”, כתב. שלונסקי בוודאי לא שבע נחת גם מרשימה זו. הוא לא ביקש סלחנות, ולא חשב שיש לראות בספרו זה שלב ראשון לקראת כתיבה טובה יותר. הוא היה בטוח כי ספר זה הוא גולת הכותרת של היצירה העברית המודרנית, ובפחות מזה לא רצה להסתפק. הוא ציפה שחבריו הסופרים והמבקרים “הצעירים” יכתבו רצנזיות נרחבות על ספרו, אך הם התקשו בכך.

במכתביו מפריז ליצחק למדן ביקש שוב ושוב לדעת אם נכתב סוף סוף דבר מה על ספרו. “על ‘דוי’ – חוץ משל רמון (שהלוואי ולא היה נכתב) – אין כלום”, ענה לו למדן.⁷⁰⁵

צחוק הגורל הוא ששיר ההקדשה שכתב שלונסקי ללמדן על העותק של ‘דְּוַי’ שנתן לו, ממצה למעשה את הביקורת השלילית של המבקרים בכל הזמנים על יצירתו. בחרוזים אלה מנסה שלונסקי “לסנגר” על עצמו ולשכנע את ידידו כי יצירתו נכתבה מתוך כאב אמיתי וכי “לא עשה בלהטיו”, כפי שמאשימים אותו:

קַבֵּל נָא דְרָמוֹת הַדְּוַי / וְדַע כִּי לֹא עָשִׂיתִי בִּלְהָטִים – – / אִזְמֵל בַּבָּשָׂר הַחַי / לַמְּהַלֵּךְ בְּפָנִים מוּלָטִים.⁷⁰⁶ / כִּי נִטְבַּל הַקּוּלְמוֹס בְּדָם / וְרָשַׁם עַל קְלָף שֶׁל בָּשָׁר וְאָדָם. / אֵלֶּה הֵם סוֹפְרֵי הַסְּתָ"ם / שֶׁקּוּלְמוֹס הַמַּכְאוֹב בְּיָדָם.⁷⁰⁷

דברי הסנגוריה של שלונסקי על יצירתו שלו היו במקומם, משום שהמבקרים אכן ראו בה יצירה שיש בה מלאכותיות ולא פרי של חוויה אמיתית. אף למדן טען ביומנו, כי שלונסקי “הולך ונהפך ל’ספרותי' – הצורה אוכלת אותו בכל פה – ומכאן לגולם־נייר בלי נשמה – רק צעד קטן”, ואילו את שירתו שלו הוא מציג כנובעת ממעמקי ליבו, שאגה המבטאת “בתרי לב ודם שותת”.⁷⁰⁸ עם זאת, בהיותו בן בריתו של שלונסקי בשנים אלה, לא יכול היה להרשות לעצמו עוד לשתוק. הוא יצא במאמר נרחב בשם “על השתיקה והביטול (להופעת ‘דוי’ של א. שלונסקי)”, שרובו עסק בביקורת כללית על הסופרים הוותיקים שאינם מקבלים את השירה הצעירה במאור פנים ובדרך כלל עוברים עליה בשתיקה.⁷⁰⁹ הגם שהמאמר נכתב לכבודו של ‘דְּוַי’ הוזכר הספר רק לקראת סופו של המאמר ולא נכתבה אף לא מילה אחת על שתי הפואמות! למדן יצא ידי חובתו במחמאה סתמית לספר: “‘דוי’ הוא שטר נאמן על יכולתה של השירה העברית הצנועה”. לעומת זאת “גרר” למדן את ספרו של שלונסקי ורתמו לחשבונותיו שלו עם ביאליק ועם סופרי דורו, בהאשימו אותם בחנק הספרות הצעירה. למדן גם יצא נגד הערתו העוקצנית של ר' בנימין, הביא אותה בהבלטה ובהרחבה, ובכך הקנה לה חשיבות יתר, ואף חיזק את התווית שהושמה על ‘דְּוַי’ כיצירה “שלא התקבלה”. למדן עצמו ידע, כי “לא אל הילד הזה התפלל שלונסקי”, ולא זו רשימת הביקורת הרצינית והמקיפה שראוי היה לו לכתוב. במכתבו לשלונסקי טען כי במקור כתב על ספרו כי הוא “שטר נאמן על יכולתה של השירה העברית הצעירה” ובטעות הדפיסו “צנועה” במקום “צעירה”. “הכל יצא מרוסק ולא אמרתי את הכל מה שהיה בדעתי להגיד מפני טעמים הידועים לך אולי, ואולי עוד אוסיף לדון על הכל ביתר הרחבה – לכשירחיב לי בכלל”, התנצל למדן.⁷¹⁰

כצפוי עורר מאמרו של למדן את רוגזם של ביאליק ושל ר' בנימין והם כעסו גם על ברש ורבינוביץ שתמכו ב“צעירים”. “בו ביום נפגש ביאליק עם ברש והוא היה כולו רותח ממש. חרה לו על הכל, ובייחוד שהעזו לפגוע בכבוד השלטון האודיסאי. ברש סיפר לי, כי הוא סוף סוף הניח את דעתו”.⁷¹¹

אולם אם התכוון למדן להפיס את דעתו של שלונסקי במחמאות ובליכוד השורות של המשוררים הצעירים מול המשמרת הוותיקה – הרי שכוונתו לא עלתה בידו. שלונסקי לא ביקש שישתמשו בספרו ככלי ניגוח, אלא רצה שיציבו אותו בכותל המזרח של הספרות העברית. מאמרו של למדן עורר עליו גם את רוגזו של טוביה שליונסקי, שסלד מהאופן שבו למדן “מתאונן, מתחנן ומתרפס” לפני “הסופרים הזקנים” על ש“אין הם מקבלים בסבר פנים יפות את חבריהם הצעירים”. מאמר זה מוטב לו שלא היה בא לעולם, טען טוביה.⁷¹²

חודש נוסף חלף ועדיין לא נכתבה ביקורת עניינית על ‘דְּוַי’. ממכתביהם של המבקרים מרדכי קושניר (שניר) ויהודה גולדשטיין (געש) ניתן ללמוד עד כמה התלבטו המבקרים באשר לשיפוטו של ‘דְּוַי’. שלונסקי ביקש מקושניר לכתוב על ‘דְּוַי’, ובתשובה כתב קושניר מכתב ארוך לשלונסקי, ששהה באותה עת בפריז, בו תיאר את חגיגות פורים בתל־אביב. הוא כתב לו על ענייני ‘הדים’ ורק בשולי המכתב הוסיף משפטים ספורים שהמכוסה רב בהם על הנגלה. “שאלת לרשימתי על ‘דוי’”, כתב קושניר, “היא גנוזה עמי. נשמעתי לדעת חברים. אם כי אני סברתי שהיא ראויה להתפרסם. והנה נדפסה רשימת למדן. רשימה כשהיא לעצמה לא רעה אבל לגוף העניין אין בה כלום וזה חסרונה”.⁷¹³ מדוע יעצו החברים לקושניר לגנוז את רשימתו? קרוב לוודאי שהרשימה הכילה דברים ביקורת על ‘דְּוַי’, ש“החברים” סברו שלא ינעמו לאוזני שלונסקי וביקשו להגן על שלונסקי מעלבון או על קושניר מכעסו של שלונסקי או על שניהם כאחד.

המבקר יהודה גולדשטיין (געש) כתב לשלונסקי מעין מכתב התנצלות שבו התחבט והתפתל כדי להסביר את ביקורתו הבלתי־אוהדת שכתב על הספר ‘דְּוַי’. גולדשטיין טען, כי כתב את דבריו עוד לפני ששלונסקי נסע לפריז, אך למרות שנפגשו פעמים אחדות “לא רצה להטריד” את שלונסקי בקריאתה. עם זאת קשה היה לו להחליט לפרסם את הביקורת, משום שחשש שהקוראים, “שאין להם יחס לכל יצירה חדשה”, יקבלו את הדברים “בתור פסק דין שאין להרהר אחריו”. “עוד יותר מעיקה עלי ההכרה שיש אפילו כאלה שיחסם אליך אפשר לציין בתור יחס של אי־הבנה וזדון”, כתב לו.⁷¹⁴ גולדשטיין אכן השהה את רשימתו ופרסם אותה רק בשבט תרפ"ה (פברואר 1925), לאחר ששלונסקי זכה להכרה על־ידי המבקר הוותיק יעקב פיכמן.⁷¹⁵

על רקע ההתייחסות השלילית ל’דְוַי' בולטות הערותיו של פיכמן, משורר ומסאי, מהמבקרים הבולטים של דור ביאליק, על הספר ‘דְּוַי’. לפיכמן כבר עמדה זכות ראשונים בכך שהיה אחד השושבינים לשירו הראשון של שלונסקי, “הרכב” שנתפרסם בארץ בשנת 1922. גם עתה הקדים פיכמן את מבקרי דורו הוותיקים והחדשים בקבלת הפנים החיובית שערך לספר ‘דְּוַי’.

בסקירתו של פיכמן את הספרות היפה של שנת תרפ“ד (1924) הסביר את טענותיו נגד הספרות המודרניסטית. לדעתו יש יסוד למלחמה ב”ריאליזם המצומצם והמדולדל […] שהטיל שיממון נורא בספרות העברית בשנים האחרונות“. הוא מודה בהתאבנותה של הספרות ובצורך ללחום בקיפאון. אולם לדבריו גדול הלוחמים היה ביאליק עצמו. פיכמן טען שהזרם המודרניסטי מתגדר בפאתוס מוגזם, בצעקנות, “בהטעמה היתירה של הרגש והלהבתו המלאכותית (לפעמים עד כדי זיופו)”. עם זאת קבע ש”משהו משירת א. צ. גרינברג ואביגדור פויארשטיין ובייחוד הפואמה ‘דוי’ לא. שלונסקי […] הם דברים שיש בהם לא רק משום חידוש הסגנון, כי אם גם משום חידוש של יצירה“. פיכמן טען כי מעולם לא חשבו הוא וחבריו הסופרים “שמה שהושג עד כה הוא הגבול”, להיפך, תמיד התפללו “לסער כי יבוא” ויחדש את פני הספרות.⁷¹⁶ פיכמן ידוע היה בשירתו המאופקת, בביקורת העצמית שלו, בפואטיקה שלו ששאפה להרמוניה, אך למרות הניגוד בין כתיבתו לבין “צעקנותה” של השירה המודרניסטית השכיל המבקר הוותיק לשמוע את “החדש” המבקש לפרוץ מבעד ל”צעקנות" ו“להטי הלשון”. פיכמן התגלה כמבקר בעל שיעור קומה, בעל אינטואיציה ואומץ לב ביקורתי, ודבריו העניקו לדור הצעיר של המשוררים לגיטימציה ו“מרחב מחיה”. בתקופת “פולמוס המשמרות” של סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים השתייכו שלונסקי ופיכמן למחנות מנוגדים, אולם מאמצע שנות השלושים התקרבו זה לזה. לאחר מותו של פיכמן (1958) הודה שלונסקי כי פיכמן זכה להיות החוליה המקשרת בשרשרת הדורות, וכי היה בין הראשונים “ואולי גם ראשון בדורו, שהתגבר על הזרות וכרה אוזן להקשיב אל מעבר ל’מתרס'”. בהקשר זה רמז שלונסקי למאמרו של פיכמן, שבו קיבל בברכת “ברוך הבא” את ‘דְּוַי’.⁷¹⁷

טוביה שליונסקי רווה נחת מביקורתו של פיכמן. “בני יקירי אברהם”, כתב האב הגאה לפריז, “בו ביום קניתי את ‘העולם’ שבו פיכמן מזכירך לטובה. […] אני חושב שאחרי הודאתו של פיכמן בערכו של ‘דוי’ יתפרסם יותר”, ניבא האב.⁷¹⁸ אולם נבואתו לא נתקיימה. כחודש אחרי שנתפרסמה ביקורתו של פיכמן החלו להגיע גם ביקורות שנכתבו מחוץ לגבולות הארץ על־ידי “הסופרים האמריקאים” מנחם ריבולוב ושמעון הלקין. הדברים שכתבו ריבולוב והלקין נגד ‘דְּוַי’ ומחברו אברהם שלונסקי היו חלק ממאבקם נגד השירה הארצישראלית החדשה, שהכעיסה אותם במהפכנות ובחדשנות שהתגלו בה.⁷¹⁹ מנחם ריבולוב, משורר, מבקר ופובליציסט, עורך ‘הדואר’ (בניו־יורק) יצא נגד השירה המודרנית, המחקה את השירה הרוסית ואין בה שינוי ערכים אמיתי. ריבולוב נתן ביטוי לסופרים היהודים האמריקאים, שראו בשירה המודרניסטית הארצישראלית שירה מזויפת ובלתי־אסתטית. “והנה א. שלונסקי, בעל כשרון מתבלט”, כתב ריבולוב, אולם גם שלונסקי מחקה לדעתו את השירה הרוסית ו“מכריח את עצמו למאוס ביופי – ולחמוד את הכיעור”.⁷²⁰

חודש נוסף עבר ו’דְּוַי' “זכה” לביקורת נוספת, הפעם ב’העולם' הלונדוני. המבקר יעקב קופלביץ (ישורון קשת), ששהה באותה תקופה באירופה, המשיך את מגמתם של ריבולוב והלקין בביקורת נוקבת נגד השירה הארצישראלית החדשה. קופלביץ יצא אף הוא נגד מגמת החיקוי של המשוררים הארצישראלים החדשים וטען שאין כל אותנטיות בשירה המודרניסטית. זוהי שירה שכלתנית הרחוקה משירה לירית אמיתית. קופלביץ נמנע מלנקוב בשמו של ‘דְּוַי’ במפורש, אולם קוראי דבריו ידעו במי הדברים אמורים.⁷²¹ גם לקופלביץ, כמו ליתר כותבי הביקורות השליליות, נטר שלונסקי טינה, ולימים כתב על ספרו של קופלביץ ‘ההלך בארץ’ (תרצ"ב) ביקורת מעליבה ופוגעת.⁷²²

סוף סוף התגייס כתב־העת ‘הדים’ לעסוק בספרו של שלונסקי בהרחבה. בגיליון ו' של שנת תרפ“ה (1925) נתפרסמו שלוש רשימות העוסקות ב’דְּוַי': י. ג. [יהודה גולדשטיין] כתב את הרשימה “על דוי (פרגמנטים)” שפרסומה נדחה, והשתיים האחרות היו “הערות” מאת י. ר. (יעקב רבינוביץ) ו”חזית מאוחדת" מאת י. לביא (יצחק למדן). אם קיווה שלונסקי לשבוע מעט נחת מ“עיתון הבית” שלו הרי צפויה הייתה לו אכזבה מרה. גולדשטיין השתדל להוכיח לשלונסקי עד כמה הוא נקי מפניות ושופט דברים לגופם, אך באותה תקופה היה בקשר הדוק עם א“צ גרינברג, ונראה כי ביקורתו הושפעה מדבריו הקשים של גרינברג על ‘דְּוַי’. לדברי למדן, עבר גרינברג “את כל המקומות ביהודה והגליל וניהל תעמולה, פשוט תעמולה, נגד הספר ‘דוי’”.⁷²³ גולדשטיין תקף את היסוד האידיאי שבפואמה וקבע נחרצות כי שלונסקי “נכשל בעיקר תפיסתו את מהות הדוי”. לדעתו הדוי “אינו בחינת תורה מוסרית־אנושית, הבאה לשפר ולאפשר את החיים”. נוסף לכך טען גולדשטיין, כי שלונסקי לא הצליח לבטא כהלכה את היסוד הטראגי, וכי “הדקורציה החיצונית” עולה “על ההתעמקות הפנימית”. ה”דוי" השאיר אותו בלי כל זעזוע, משום ש“יסוד הדוי אינו צועק מתוך השורות. אין אותה ההשתתפות הלירית הנאצלה של ‘מגילת האש’ של ביאליק”. בסיום המאמר ריכך גולדשטיין את דבריו בטענו כי “הופעת הספר כשלעצמה מעשירה בלי ספק את שירתנו הצעירה ומראה על התפתחותו של משורר זה שעצמיות וגרעיניות מסמנות כל שיר קטן שהדפיס עד לפואמות בעלות ערך גדול (יריד, הונולולו, יזרעאל)”. שלונסקי עשה מאמץ גדול להוכיח לעצמו ולידידיו כי יודע הוא לקבל באהבה ביקורת אמיתית שאין בה כל פניות גם כאשר זאת ביקורת שלילית, ואולי גם היה מרוצה במידת מה מכך שהספר זכה להתייחסות עניינית במקום דברים סתמיים שנכתבו עד כה. היה זה מאמר הביקורת הראשון שלא פטר את הספר שלו במשפט שבח או עלבון סתמיים, אלא התמודד עם הספר כערכו, בחן את נושא ה“דוי” והשווה את ספרו של שלונסקי לספרו של ה' ליוויק ‘הגולם’, שיצא ארבע שנים לפני ‘דְּוַי’ ול“מגילת האש” של ביאליק. לברש כתב שלונסקי, כי “את הדברים [של גולדשטיין] שיוצאים מן הלב (וגם מן המוח) ביושר ובלא פנייה (לטוב או לרע – היינו הך לחלוטין) אני קורא באהבה, אני שונא רק דברים היוצאים מן השרוול ומן המרה.” הוא העיד שקרא את דברי גולדשטיין “כקרוא מכתב רֵעַ שבו שוקעו דברים שאינם כולם כדעתי”.⁷²⁴

יעקב רבינוביץ הגיב ברשימת ביקורת על דברי גולדשטיין, אולם ביקורתו הכאיבה לשלונסקי יותר מכול. הייתה זו ביקורת מידיו של עורכו ומעריכו, מי שנתן לו דריסת רגל והכניסו לכתוב ב’הדים', והנה “מצנט” זה כתב ביקורת שלכאורה הגנה על שלונסקי, ולמעשה פסלה את ‘דְּוַי’ בצורה חד־משמעית וקבעה כי ספר זה רחוק מלהיות גולת הכותרת במפעלו הספרותי של שלונסקי הצעיר. מאמרו של רבינוביץ היה רובו ככולו כתב סנגוריה נלהב על בן חסותו, בטענה שיש לסלוח למשוגת נעוריו מחמת גילו הצעיר ובגלל העובדה שחדש הוא בשדה הספרות והחל לפרסם רק לפני שנתיים וחצי, אך תחת מעטה כתב הסנגוריה קטרג רבינוביץ למעשה על ‘דְּוַי’. לדעתו הספר אינו מתאים לזמנו, ובוודאי לא לארץ־ישראל. האקספריוניזם מת באירופה, “האלגוריה שהלהיבה קודם מקפיאה כבר. אנו עייפי־המוח מתחילים שוב להתגעגע אל הנשמה אל הבשר־ודם”. מדברי רבינוביץ ניתן היה להסיק כי ‘דְּוַי’ בעיניו היא יצירה אנכרוניסטית משום שהתקופה כבר אינה של “שבירת לוחות”. לדעתו ‘דְּוַי’ הוא שריד של תקופת רוסיה, ששלונסקי מתקשה לשָכחה. ימי המלחמה והמהפכה חלפו ולדעתו לא היה עוד טעם להיאחז בסממנים ומליצות השאולים מהספרות הרוסית של ראשית המאה העשרים. בארץ – נכרתה ברית של בניין, של עבודה, של גאולה. רבינוביץ מוכן היה להעניק לשלונסקי אשראי ש“הדְּוַי” אינו השלב האחרון ביצירתו, ושירתו תמשיך ותשתפר. לדעתו היה “דוי” מליצה שאין בה ממש, והוא סנגר על שלונסקי בכך שביקש שישפטו אותו לפי מיטב שירתו כמו “יזרעאל”, למשל, שבו ניכר הקשר שלו לבניין הארץ. לדעתו “שלונסקי רק מתחיל, גדלו לו מחלפותיו (לא כל השבע)” וכיוון שהוא בטוח ששלונסקי שואף בסופו של דבר אל היסוד הלירי ולא אל היסוד האלגורי, אין לו ספק כי ימשיך בדרך הנכונה. בעיני רבינוביץ היה ‘דְּוַי’ רק “הכנה לאמנות, חומר־חי. העיקר עוד צריך לבוא”. בנימת מורה ומדריך קבע כי לשלונסקי “ישנה היכולת” וכי הוא “עוד כה צעיר”. את דבריו סיים בנימה דידקטית וטען כי שלונסקי יצליח אם יתנהל לאט לאט, ואם “הדרך תוביל מאמצעיות לבלתי אמצעיות”.⁷²⁵

במכתבו לשלונסקי ניסה יעקב רבינוביץ להרגיע מעט את הצעיר הנלהב ולרכך את ביקורתו השלילית על ‘דְּוַי’, ועם זאת חזר על דעתו, ש’דְּוַי' הוא רק שלב ראשון ביצירתו, והשלבים הבאים יהיו טובים יותר: “אני חושב את ‘דוי’ להתחלה מוצלחת, השאר עוד יבוא. ואין כלום, חביב, נעמול ולא נשאל. תכתוב שיר או שירים טובים – טוב, תכתוב במשך הזמן גם איזו יצירה רחבה – אדרבא, סוף הכבוד לבוא. ואם לא כבוד – אז סיפוק פנימי. ודי. מה צריך עוד אדם?”⁷²⁶ המים הקרים שנשפכו עליו מעטו של רבינוביץ התכוונו ללא ספק ללמד את שלונסקי את סוד האיפוק, שלוות הנפש מול הכישלון, אולם שלונסקי נפגע מאד מהנימה האפוטרופסית־הדידקטית של רבינוביץ, ובעיקר משום שזלזל, לדעתו, בבסיס האידיאולוגי של יצירתו החדשנית ופסל אותה מכול וכול, אם גם בנימה רכה ופייסנית. שלונסקי שנא מאז ומתמיד נימה דידקטית מתנשאת של רב ומורה.

מאמר הביקורת של רבינוביץ והמכתב הפטרוני שכתב לו גרמו לשבר ביחסים ביניהם. שלונסקי גילה כי מטיבו ואיש חסדו חושב שספרו ‘דְּוַי’ הוא ספר בוסר, ואף הוא כמו יתר מבקריו, אינו מעריך את רעיונותיו ואת חדשנותה של שירתו ורואה בשלונסקי “תינוק שסרח”, נער צעיר שיש להחזירו לדרך הישר, היא דרך השירה הלירית “האמיתית”. הוא חש שרבינוביץ מנסה לשפוך על התלהבותו מים צוננים ומטיל ספק ביכולתו לכתוב יצירה רחבת היקף. לא היה דבר שהרגיז את שלונסקי יותר מאשר לשמוע שעליו להצטייד באורך רוח ולוותר על חלומו להיות ראש וראשון למשוררים. אחרי הביקורת והמכתב שוב לא ניתן היה לחזור ליחסי האמון החמים ששררו ביניהם.

גם טוביה לא שבע נחת מן הנימה האפולוגטית של דברי רבינוביץ, שחזר וציין את גילו הצעיר של שלונסקי כנימוק ליצירתו הבוסרית. הוא חשב שרשימה זו גרועה מזו של גולדשטיין וכי “הפזמון של ‘זה הקטן גדול יהיה’ לא נעים כלל”.⁷²⁷

מאמר הביקורת השני שכתב למדן, “חזית מאוחדת”, בדומה למאמרו הראשון “על הביטול והשתיקה”, לא דן כמעט ב’דְּוַי' ולא ביקר אותו ביקורת רצינית ועניינית אלא השתמש ב’דְּוַי' כדוגמא וכמכשיר לנגח את הסופרים והמבקרים הוותיקים.⁷²⁸ בסוף מאמרו הוסיפו העורכים הערה: “הערכה אחרת על העניינים הנדונים תבוא בחוברת הבאה”. “למה חרדתם כל כך להעיר את הערת המערכת בסוף רשימתו של למדן”, כעס שלונסקי, “מה הפחד הזה שמא יחשדוכם ביציאה לתרבות רעה?”⁷²⁹ הקרע בין העורכים לבין בן טיפוחיהם הלך וגדל, ועתיד היה עוד להתגלות בכל עומקו עם חזרתו של שלונסקי מפריז.

הביקורת על ‘דְּוַי’ באה אפילו מצד אביו, התומך, המבין, האוהב. הוא אמנם קיווה כי ‘דְּוַי’ יזכה להערכה ולהבנה, אך הוא עצמו כתב כי “קורטוב של אמת יש בדבריו של י. ג. כי בחלק השני, זאת אומרת ‘בברית האחרונה’, הקורא אינו מרגיש את ‘הדוי’”.⁷³⁰ אם כך, אפילו האב אינו שבע רצון מהפואטיקה החדשה, מהיצירה שאמורה הייתה לייצג את הבן. השיר “התגלות” – כן. “דוי” – לא!

היה ברור ש’דְּוַי' לא התקבל. קהל הקוראים דחה אותו: למרות דברי שבח אחדים על הלשון הייחודית, “השוטפת והאמיצה” והכרה מצד שניים־שלושה מבקרים כי יש כאן משורר צעיר בעל דרך ייחודית,⁷³¹ רוב הסופרים הוותיקים הודו בפה מלא בסלידתם מהספר ואילו הצעירים, חלקם ידידי שלונסקי, התכסו באיצטלות מאיצטלות שונות והתפתלו בנסיונותיהם להגן על הספר. התגובות הנלהבות על ‘דְּוַי’ של חברו א' פרסמן ושל יעקב הורוביץ היו תגובות של מעריצים, שלא הניבו כל עדות כתובה. פרסמן דקלם מהספר בעל־פה קטעים שלמים ומכיסי בגדיו בצבץ תמיד עותק של הספר הצנום בהתרוצצו ברחובות ברלין ובנסותו לעניין את יודעי העברית המעטים בפואמות המוזרות.⁷³² על התפעלותו של יעקב הורוביץ מהספר כתב למדן בעטו המושחז, כי הוא “התמוגג בהזלת ריר ממש […] אַי חבל ששלונסקי נסע, אַי אַי ‘דוי’”. לא היה בכך די כדי לרומם את רוחו של שלונסקי, בייחוד כשידע שהורוביץ, המעריץ הנאמן, עבר באותה תקופה למחנהו של אורי צבי גרינברג.⁷³³

הביקורת היחידה, ככל הנראה, שהתפעלה מהספר והבינה לרוחו התפרסמה לא בעברית אלא ביידיש, ואם הגיעה לידי שלונסקי, בוודאי שמח על שספרו סוף סוף הובן, אך הצטער על כי רק סופרי יידיש, שהשירה המודרניסטית לא הייתה זרה להם, הבינו לרעו ולא הסופרים העברים: “הספר ‘דוי’ הוא ללא ספק אחת היצירות השיריות החזקות ביותר בספרות העברית החדשה בשנתיים־שלוש האחרונות, זהו ספר הכתוב בלשד ובדם, באינטואיציה שירית עמוקה. שלונסקי נגע כאן בשאלות הכאובות של התקופה”, כתב המבקר קאץ והכתיר את ספרו של שלונסקי כראש וראשון לשירה העברית הצעירה".⁷³⁴

הספר ‘דְּוַי’: תחושת עולם אנכרוניסטית בלבוש חדשני או פואמה סוציאליסטית־אקטואלית    🔗

נראה שהייתה בספר ‘דְּוַי’ כפילות: מצד אחד נראה חדשני בלבושו ובלשונו, אולם, כפי שטען יעקב רבינוביץ,⁷³⁵ בעיני קוראים אחדים נתפס ‘דְּוַי’ לא כספר חדשני אלא כספר אנכרוניסטי, שתיאר את הרגשת העולם המתמוטט שאיבד כיוון, “שם”, ברוסיה בשנים 1905 – 1920, ולא את הרגשת העולם “כאן”, בתקופת העלייה השלישית, ועל כן היה רחוק מלענות על הצרכים הנפשיים של הקוראים בני זמנו. החיים בארץ־ישראל נתפסו כגאולה האמיתית של הקולקטיב והפרט, כחיים חדשים, יפים, מלאי תקווה למרות כל הקשיים. מה להם ולמצורעים? מה להם ולגנגס הקדוש? הם כבר היטהרו בנחל חרוד וגאולתם היא כאן ועכשיו בעמק יזרעאל ובתל־אביב הנבנית. רעיון “הדוי הנצחי” לא רק שהיה זר אלא היה גם מכעיס, מעליב ומאכזב, ולא יכול היה להתקבל בחברה הבונה את עצמה יש מאין והשקפת עולמה אופטימית. אומץ לקבל את הצרות, את המכאובים – כן, בוודאי. אך לאבד את התקווה? לא לחכות לגאולה? לולא הכירו את המחבר וידעו את קרבתו לרוח החלוצית של ארץ־ישראל דומה היה להם שאת ‘דוי’ כתב יוצר שהמפעל הציוני בארץ זר לרוחו. “הייתה זו מין יצירה מוזרה בעינינו”, קבע טרנופוליר, מחברי “גדוד העבודה” ולימים מפעילי מפלגת “החוגים המרקסיסטיים”. “סגנונה כבד, נוסחה בלתי־רגיל. חרוזיה שופעים פיתוחי־לשון מבריקים, אבל נפתלים מדי. […] לא יכולנו להשלים, כי המכאוב הוא מזל הקבוע של האדם”. עם זאת, כיוון שאהבו את שלונסקי האיש, החבר, בן בריתם “ויתרו לו” “מחמת האהבה שרחשו לו”. הם ידעו כי הוא מבקש לבטא אותם, את חייהם ואת החדש, אך כיוון שלא מצאו כל זאת ב’דְּוַי', ניסו לפרש את חרוזי הפואמה בהתאם לתפיסה הרעיונות של חברי “גדוד העבודה” וראו במחנה המצורעים את השתקפותם שלהם, המחנה הנבחר, שניצב מול החברה כולה בבדידות מזהרת: “אבל נחה דעתנו כי: אלוהי הנגועים – הוא האלוהים!, רק אנו המחנה, והמה מחוצה לו”.⁷³⁶

גם “האוקטובראים העברים” – כפי שכינה החוקר יהושע א' גלבוע את הסופרים הבודדים כותבי העברית ששרדו ברוסיה שלאחר המהפכה – ראו ב’דְּוַי' ספר אנכרוניסטי שאינו מתאים לזמן החדש ולחיים הנבנים ברוח הסוציאליזם הבולשביסטי. “שירה זו לא תלווה את היוצאים למערכות קרב ולא תעודד את המטפסים על מַעֲזִיבוֹת בניין – בניין החיים. לא לנו היא, נשימתה האחרונה היא: יתגדל ויתקדש שמיה רא־ב־א ואנו – עינינו נשואות למולד”, חתם אברהם קריבורוצ’קה (קריב) את רשימתו על ‘דְּוַי’.⁷³⁷

המבקרים שביקשו לשבח את ‘דְּוַי’ אכן “הכשירו” אותו באמצעות פרשנות סוציאליסטית. משה קליינמן, עורך ‘העולם’, הסתייג מרעיון ה“דווי” ועם זאת ניסה לפרש את הפואמות כפואמות המתארות את העוול הסוציאלי בעולם,⁷³⁸ ההפך מכוונתו של הספר. ההשקפה הסוציאליסטית־פשטנית שייחס קליינמן ל’דְּוַי' הייתה עלבון לשלונסקי יותר מביקורות שליליות אחרות, והוא כתב לברש שקרא אותה “בשאט נפש”.⁷³⁹

גם ביקורתו הנרחבת והחיובית במידה רבה של שלום שטרייט ביקשה לראות בספר עיצוב סימבולי של התקופה. שטרייט יכול היה לכתוב על ‘דְּוַי’ בחיוב לאחר שפירש את הפואמה בהתאם להשקפות הדור על חשיבות העבודה, וכדי לתת תוקף לפרשנותו זו ציטט את הדברים שנאמרים על־ידי המשיח:

סְפִינָה עַתִּיקָה וּשְׁחוֹרָה תָּזוּעַ אִלֶּמֶת

וְהֶבֶל פִּי־נֶעְלָם אֶת אוּרֵי מִגְדָּלִים יְכַבֶּה.

יִקְרְסוּ תְּרָנִים מִנֵּטֶל מִפְרָשִׂים.

יַחַרְקוּ מְשׁוֹטוֹת.

מַלָּחִים עֲצוּמֵי עֵינַיִם בִּדְמָמָה יַחְתֹּרוּ

וְנִכְחָם שְׁנֵי כֵּפִים יַשְׁחִירוּ כְּלוּחוֹת הַבְּרִית –

הַדְּוָי וְהֶעָמָל.

“העמל” המופיע בסיום הפואמה הוא, לדעת שטרייט, פתרון לבעייה המועלית ספר ‘ברוח הדור’. הוא אמנם הרגיש שהפואמה כולה עומדת בסתירה לפתרון החד־משמעי שהביאה עימה “דת העבודה” של א"ד גורדון, ולכן ביקש גם “לדבר משפטים” עם שלונסקי. הוא חשב שמות המשיח, המתואר בפואמה “דוי”, אינו רצוי ואינו מחויב־המציאות, ובכל זאת סיים מסתו במילים: “‘דוי’ עלול היה ביותר להיווצר בארץ־ישראל, במקום שהחלוציות הדווה את מדווי כל שבעת מדורי־הגיהנום נושאת עתה את אבוקת־הדווי כה ברמה”. בסופו של דבר ראה ב’דְּוַי' “ביטוי לשעה הגדולה אצלנו”. פרשנותו של שטרייט לא מצאה לה הד בלבבות באותה תקופה. בשולי הביקורת שלו הוסיף העורך יוסף קלוזנר, מי שהיה שושבינו של השיר הראשון של שלונסקי, הערה תחת כסות מערכת ‘הַשִּׁלֹּחַ’: “אין לנעול דלת בפני החדש והצעיר. ואולם כדאי לבדוק את הספר המבוקר שנית לאורו של הטעם הטוב, שאין ישן וחדש לפניו, אלא מידה ונוי”.⁷⁴⁰ הערה חריפה זו גימדה באחת את הביקורת החיובית. אלא שביקורת חיובית זו, שנבעה מתוך פרשנות מוטעית,לא גרמה לשלונסקי תחושה של סיפוק או ניצחון.

שלונסקי סירב לראות את ההתנגדות העקרונית ל’דְּוַי' על רקע תפיסתה כיצירה אנכרוניסטית, שאינה מקדימה את זמנה, אלא מעצבת באופן סימבולי את האירועים הקשים שעברו על יהדות רוסיה בשנות המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה. כעשור שנים לאחר צאת הספר המשיך לטעון, כי ספרו נתן ביטוי אותנטי לתקופתו, אך הקהל בארץ לא היה מסוגל לעכל את החידוש שבה. הקוראים ציפו ליצירה שתיתן ביטוי לחוויות הדור בצורה פשטנית, באמצעים אמנותיים קלאסיים. ואילו הוא סירב למלא אחרי הזמנה סוציאלית לאומית: “שירה לנו משירי ציון, חרוז נא את חרוזיך על צווארי הגמל, על מלכות בית דוד או על הפרה הנחלבת בגלבוע”, חיקה שלונסקי בלשון פארודית את דרישות הקוראים ממנו. ועוד דרשו הקוראים והמבקרים: “שירה נא בפשטות בשם ומלכות, באיתגליא, ולא ברמזי אמנות תלושה! אין אנו רוצים סמלים והגבהה – רוצים אנו ברחל בתך הקטנה. רק במפורש ובמפושט בתכלית הפירוש והפשטות”.⁷⁴¹ לדבריו ביטא ב’דְּוַי' את תחושת דורו בצורה סימבולית־מוכללת: “חשתי כי קיפלתי בו שס”ה ימים ולילות של לבטי דור יסעורי, אף על פי שלא הזכרתי בכל הספר כולו אפילו פעם אחת את השם המפורש ‘גלבוע’ או ‘חלוץ’. כי ביקשתי את ריח הניחוח שבחוויית בני גילי ובהרהורי דורי, את ‘השולמית השפוכה בדם’". תחושה זו שלו התנפצה אל מול המציאות כשהגיע לעין חרוד, כור מחצבתו הארצישראלי, ונתגלגלה שיחה על ספרו. אחד החלוצים אמר לו: “שמע נא! מילא הם, הדקאדנטים הללו, התלושים, אשר לא חלק להם ולא נחלה בתוכנו, מילא אם הם מעקמים את הכתובים ומעווים את הצורות בפיוט, הרי זה בגדר הטבעי והמובן: אין הם מכירים אותנו ואת הווייתנו: אבל אתה, שמתוכנו יצאת אל הספרות, אתה, אתה – מה לך ולפוטוריזם הזה? חדל, אחא, מן הקונצים הללו! כתוב פשוט כאשר כתבו אבותינו ובטא את סבלותינו וכיסופינו בפשטות, כבימים מקדם'”. אך בעיני שלונסקי היה זה מוזר ובלתי מתקבל על הדעת שהחלוצים לא הבינו אותו, שהרי חייב היה להיות קשר בין המהפכה שערכו בחייהם לבין המהפכה בשדה הספרות: “אדם הופך את חייו הפיכה מעיקרה, משבר את הרגליו, את מורשת עברו, לא אבא־אמא, לא טלית ותפילין, לא יחסי־יושן בינו לבינה, ללא כלום כמעט ממערכת המושגים שלעבר – וביטוי לעצמו הוא מבקש על־פי הסדנה הישנה דווקא? משמע, כי משהו לא חלק כאן, כי יש איזו חציצה בין הכוח המניע למהפכה ההוויית־טכנית ובין המניע שבחוויה הרוחנית”.⁷⁴² גם ביובל השישים שלו עדיין הציק לו עניין אי־התקבלותו של ‘דְּוַי’ והוא המשיך לגלגל בנושא בהומור שכיסה על כאבו הישן: “הנה הספר ‘דוי’ שלי – לא הצלחתי בו, ואני יודע זאת על אף השבחים שקיבלתי, והרי כוונתי אל תהום העצבות ומצוקת היגון, אולי חש אדם בבהירות דווקא דוי של מעיים…”⁷⁴³

מאז פרסום הספר, נותר המושג “דוי” מושג מרכזי בשירתו של שלונסקי משנות העשרים והשלושים והפך לשם נרדף ל“אחת התחנות של חוויותיו הרוחניות־אמנותיות”,⁷⁴⁴ למעין תחנה נפשית בצד אזכורם של מקומות ממשיים, המסמלים אף הם תחנות נפשיות: “יְרוּשָׁלַיִם. דְּוָי. פָּרִיז. / וּסְתָו. וְנֵכָר. נֵכָר. נֵכָר” (“משירות בנכר”). “דוי” הפך לסמל הכאב הקיומי ומופיע בשירים כניגוד ל“יזרעאל” שסימל את קוטב הברכה והחיים המלאים: “מִיזְרְעֶאל אֶל דְּוָי. נַפְשִׁי הַשַּׁכּוּלָה, / אֵי אָנָה לֶכֶת עוֹד מִסְּתָם עַד הוֹנוֹלוּלוּ” (“תשרי”). שנים רבות ראה שלונסקי ב“דוי” את היסוד הדומיננטי שבחיים, ובמקביל למגילת הדוי שבספרו, הפותחת במשפט “בראשית היה הדוי”, כתב ברשימה יומנית שנמצאה על גבי לוח שנה משנת 1930 את המילים: “בראשית היה העצב”.⁷⁴⁵

הביקורות על ספרו הראשון של שלונסקי, ‘דְּוַי’, העלו טענות עקרוניות כבדות משקל נגד שירת שלונסקי בכלל, וטענות אלה נמשכו לאורך דרכו הספרותית. הביקורת לא קיבלה את האידיאולוגיה של שלונסקי ואת הפואטיקה שלו, שניסחה את הצער בניסוחים פילוסופיים הבנויים לתלפיות, שהעמידה לשון גבישית, עשירה, מרובדת, המנטרלת את החוויה הבלתי־אמצעית של הצער והזעקה. יעקב רבינוביץ העדיף את “הנפש המתפרצת וצועקת או גונחת אילמת” על הנפש “המתפלספת” שצערה אינו אמין.

“וי, וי, הקוסמוס”: התייחסות פארודית ל’דְּוַי'    🔗

הצער הקוסמי שבשירת שלונסקי, מושג ה“דוי” שזוהה מעתה עם שירת שלונסקי,⁷⁴⁶ הפך מטרה לחיצי לעג של בני התקופה ובעיקר “כיכב” בפארודיות שנכתבו על שירת שלונסקי. ברצותם ללגלג על שירה זו הזכירו כותבי הפארודיות את ה“דוי” בצד מושגים נוספים האופייניים לשירתו, וכתבו שורות כמו: “עם ישראל חי, ולב תל־אביב דוי!?..”⁷⁴⁷ או סיומה של הפארודיה על שירי “עמל” ו’דְּוַי': ־ “הַבֵּן יַקִּיר לִי אַבְרָהָם / דְּוַי, רַכֶּבֶת, עָמָל, / – הַלְלוּיָהּ!”.⁷⁴⁸ בעיקר בולט ה“דוי” בפארודיה “להד”ם", שבה יש פרק בשם “דוי”: “תִּק־תִּק־תָּק, / תִּק־תִּק־תָּק – / דּוֹפֵק לֵב תֵּל־אָבִיב – / דְּוָי! / דְּוָי בִּכְלָל, / דְּוָי בִּפְרָט, / דְּוָי הַלֶּחֶם, / דְּוַי הַפַּת”.⁷⁴⁹

עם זאת עצם כתיבת הפארודיות על ‘דְּוַי’ מלמדת את כברת הדרך שעשה שלונסקי במשך השנתיים, מעלייתו ארצה ועד פרסום ‘דְּוַי’: שוב לא היה “פלוני” או “אלמוני”, כפי שחתם על רשימותיו בעיתון “גדוד העבודה”, אלא משורר חדשני, שהעיר ועורר את העולם הספרותי של ארץ־ישראל הקטנה. מטרתו של שלונסקי הושגה במידה רבה: הוא יצא מאלמוניותו והפך למשורר מוכר המעורר תגובות סוערות של “בעד” ובעיקר של “נגד”. אך לא רק כותבי הפארודיות לגלגו על ה“דוי”. גם שלונסקי הרשה לעצמו, ברגע נדיר של גילוי לב, ללגלג על ההתעסקות שלו ושל חבריו ב’דְּוַי' על מרכיביו השונים:

לפעמים נראה לי כל כך ברור, שהננו פשוט ‘לא יוצלחים’, אשר צריך למתוח אותם על גבי ספסל, לשלשל, במחילה מכבודנו, את המכנסיים ול’הכניס' אחת ואחת, כך כדבעי… בטלנים אנו, לא=כלומים מנופחים ומתנפחים. נושאים בכתפיים את הכאב והגעגועים והשעמומים למיניהם כיהודי זקן את ה’קילע' שלו וגונחים: ‘וי־וי, הקוסמוס, רחמנא ליצלן, הולך לעולמו’, הקוסמוס העמוס על הכתפיים שלנו, הרי אתה משער את הגיבורים שאנו בכבודנו ובעצמנו כשאנו נושאים לא פחות ולא יותר אלא גלובוס, בפחות מזה לא ניחא לנו […] יש לפעמים שאני בז כל כך להווייתי המיותרת הרוצה לחפות על הפליליות של הצעידה הבלתי מוצדקת על גבי הקרקע, לחפות על ידי כל מיני גאוניות, רחמנא ליצלן, ע"י הכרת הסגולתיות כביכול: — הנני הפייטן בישראל: אברהם בר' טוביה שלונסקי. סטירת לחי אחת מידי החיים שאינם יודעים קונצים – והנני משתטח גוש קטן של בשר ודם, רבע בשר=עוף משולק וממולק עם אחורי למעלה. […] וכדי שלא ליפול בזרועות המחשבה המטרידה הלזו, הנני הולך לסינמה, לאופרה, לקפה, לעזאזל, למעבר להרי חושך וצלמוות או כותב שיר או פואמה או דרמה אפילו. […] הריקנות כל כך גדולה, החור כל כך עמוק ורחב לוע, שבסמרטוטים קטנים אין לסתמו, צריך קרונות וקרוני קרונות של לאוים וסמרטוטים כדי לטוח את הפרצה שבנפש.

הלגלוג העצמי של שלונסקי ודברי הביקורת, שאינם אופייניים לו, נקראים כדברים היוצאים מן הלב, באיזה שהוא רגע של “הארה”, כאשר הוא רואה את הריקנות שבעולם ותופס את תהליך היצירה, והדאגה המתמדת לשלום העולם, כניסיון להתגבר על ריקנות זו. אולם מתברר, כי שלונסקי כתב דברים אלה בשני מכתבים לשני נמענים שונים: בטיוטה למכתב מסוף שנת 1924 אל ידידו שימק וולף,⁷⁵⁰ ובמכתב שנכתב כחודשיים וחצי אחר כך, בראשית שנת 1925, אל יעקב רבינוביץ.⁷⁵¹ עובדה זו מעידה, כי בין אם כתב שלונסקי ברצינות על ה“דוי” או התבונן בו במשקפי הפארודיה והסאטירה וקרא “וי, וי, הקוסמוס” – תמיד היה זה מתוך מחשבה מאורגנת ורגש מאופק. שלונסקי לא היה מסוגל להשתפכות נפש בלתי־מבוקרת, וגם כשכתב “הגיגים” ספונטניים כביכול היו אלה דברים ערוכים, סדורים ומתוכננים. גם בשירה הרגש מעולם לא התפרץ אלא נשאר בתוך המסגרות שקבע לו שלונסקי ועוצב במשקל ובחרוז בשורות שיר הבנוי לתלפיות. הוא יכול היה לכתוב על צער, כאב ואבדן בלא לוותר על שנינות וחידודי לשון ובכך להשאיר על רבים מהקוראים רושם של ערבוב מין בשאינו מינו.

“היום מופיע ‘אימה גדולה וירח’. ‘תרבות’ הזמינה 300 אקזמפלרים”    🔗

בתחרות שבין שלישיית המשוררים ה“מובילה” – שלונסקי־למדן־גרינברג – לכאורה ניצח שלונסקי, שכן הוא הראשון מביניהם שפרסם בארץ ספר. אולם שעה שהתפרסם ‘דְּוַי’ כבר היה ברור, כי בעוד חודשים ספורים עתיד לראות אור ספרו של גרינברג, ולמדן אף הוא עמד בעצם כתיבת הפואמה “מסדה”, שעתידה הייתה לראות אור בשנת תרפ"ז (1927). שלונסקי לא הצליח במאמציו לקרב את גרינברג למחנה שלו ומצד שני הלכה והתעצמה הפופולריות של גרינברג בקרב החלוצים. עובדות אלה השפיעו על התגברות התחרות הסמויה והגלויה בין שני המשוררים.

בשנים 1923 – 1924 – בתקופה שבה כתב שלונסקי את ‘דְּוַי’, כתב אורי צבי גרינברג את עשר הפואמות שלו, שנכללו בספרו הראשון ‘אימה גדולה וירח’. כתשעה חודשים לאחר ‘דְּוַי’, בניסן תרפ“ה (אפריל 1925), יצא ספרו של גרינברג, אף הוא בהוצאת “הדים”. בדומה לפואמות של ‘דְּוַי’ עסק גם גרינברג במשבר האדם ב”אלף השישי" (מושג שלפי מדרשי הגאולה מציין את העידן שלפני תום ההיסטוריה,⁷⁵² שבו יחלו חבלי משיח קשים ומכאיבים לקראת הגאולה), בשיגעון, בטירוף, באדם פרום הבגד ופרוע הבלורית, הנושא את “כדור העולם על כתפיו”, העוזב את בית אבא ומוחק את שם ההוויה. אולם בחלק מהפואמות של גרינברג מופיע גם מסד הגותי־ציוני, המקרין ליתר הפואמות שאינן עוסקות בענייני ארץ־ישראל והעם היהודי. ב־Heroica מתוארת ההוויה הארצישראלית “מצדה המאיר, החם, המשכר”⁷⁵³ ו“ירושלים של מטה” היא פואמה חלוצית, המתארת את תקומת העם. פואמות אלה נתנו לקוראים תחושה שגרינברג חותר ל“עיצוב שירה בעלת אופי ארצישראלי אותנטי, המעוגן בהוויה החומרית והרוחנית של בני העלייה השלישית”.⁷⁵⁴ גרינברג עסק במה שעניין את קהל החלוצים: בארץ, בבעיות שעמדו בלב ליבו של היישוב. הצירוף של כשרונו עם עיסוק ב“עיקר” – לפי תחושת אנשי ארץ־ישראל – עוררו הד בלבבות.⁷⁵⁵ גם על הפואמות האקספרסיוניסטיות של גרינברג קמו עוררים, בעיקר מבני הדור הקודם, אולם המבקרים הצעירים וקהל החלוצים קידמו את פניו בברכה.⁷⁵⁶ כאשר יצא ספרו של גרינברג התברר כי תפוצתו של ‘דְּוַי’ הייתה דלה ביותר, בעוד שהספר ‘אימה גדולה וירח’ נמכר היטב. הפואמות החדשניות של גרינברג, שנדפסו בכתבי־העת, עשו רושם גדול ועוד לפני שיצא הספר לאור כבר הגיעו להוצאת “הדים” הזמנות. בעת ששלונסקי שהה בפריז הגיעו מכתבו של רבינוביץ, שבו בישר לו כי “תרבות” [הוצאה וחנות ספרים בירושלים] הזמינה 300 עותקים של ‘אימה גדולה וירח’ בשביל א“י, ולמרות המצב הקשה באירופה הזמין “עבר” [בית מסחר לספרים בוורשה] מאה עותקים בשביל חו”ל.⁷⁵⁷ את ההתפעלות מהפואמה של גרינברג “אימה גדולה וירח” בצד דחייתה של ‘דְּוַי’ ניתן לגלות אפילו בקרב אחדים מידידיו הקרובים ביותר של שלונסקי. אברהם וילנסקי, חברו מימי הגימנסיה ביקטרינוסלב, ביקר את ‘דְּוַי’ בעוד ש’אימה גדולה וירח' דיברה אל ליבו והוא אימץ את הכותרת שלה: במכתב פרידה, שכתב לשלונסקי לפני צאתו לאירופה, תיאר את המועקה הנפשית שחש בערב האחרון שלו בארץ בלשונו של גרינברג: “מחר בבוקר הנני יוצא. תמיד הייתי רגיל לפחוד ביום זה בחינת ‘אימה גדולה’ בלי ירח ובלי כוכבים”.⁷⁵⁸

מיתוס המשורר שהקדים את זמנו    🔗

בעקבות דחיית שיריו הראשונים, ואי־התקבלותו של ספר ביכוריו ‘דְּוַי’, יצר שלונסקי את מיתוס המשורר המקופח, הנרדף, המקולל, שבא בטרם עת, אך גדולתו תיוודע בעתיד. ניתן לגלות את מקורו של מיתוס זה בדברי אביו טוביה, שניחם את בנו והסביר לו שאין מבינים אותו ואת שירתו משום ש“יש מוקדם ומאוחר בחיים”, כפי שאמר מורו ורבו אחד העם במאמרו “מוקדם ומאוחר בחיים” (תרנ"א). “הקדמת לבוא מעט”, כתב האב לבנו, ועל כן הקהל לא מבין את השירים ה“מוזרים לחיך הקורא העברי”.⁷⁵⁹ דברים אלה של האב נקלטו היטב בליבו של הבן. לכך נתחברו אמירות נוספות, שיצרו את אחת התשתיות החשובות להבנת עולמו של שלונסקי. הראשונה שבהן היא שורה מתוך כליל הסונטות של המשורר שאול טשרניחובסקי “לשמש”:⁷⁶⁰ “האם קידמתי בוא או אחר צור בראני?” שואל טשרניחובסקי בשורה המסיימת את הסונטה השביעית ופותחת את זו השמינית. מוטיב זה הופיע גם בדברים שציטט שלונסקי משמו של טרוצקי בהספדו על המשורר יסנין בעיתון ‘פראבדה’ מיום 19.1.1926: “הטראגיות שלו הייתה שהוא הקדים בוא או הוא אחר להיוולד”.⁷⁶¹

חשוב להדגיש כי הצגת המשורר כמי שנידון להיות בלתי־מובן בדורו הייתה מיתוס מקובל של משוררים רבים מתקופת הרומנטיקה ואילך, ועם זאת נראה כי נסיבות חייו של שלונסקי העצימו את המיתוס הזה ביצירתו. מכאן ואילך ראה שלונסקי את עצמו כמשורר שהקדים את זמנו ותיאר זאת בשיריו בווריאציות רבות. הוא היה “שכוי בטרם עת”, “ינשוף בטרם ליל” או “נפיל המקדים לבוא”. כבר ב’דְּוַי' כתב: “אללי לי כי השכמתי בוא”. הווריאציה הרווחת של מיתוס זה הייתה לא קביעה פסקנית אלא שאלה: האם הקדמתי בוא או אולי איחרתי? פעמים נשמעה נימת ספק והיסוס מתוך השאלה. ספק זה נבע, אולי, מביקורות כמו זו של רבינוביץ, שרמז על כך ששירים אחדים של שלונסקי איחרו לבוא ואינם הולמים את זמנם. טענה זו נתנה לשלונסקי תחושה כי לא הקדים לשיר אלא איחר.

אולם לעתים קרובות הייתה זו שאלה שהתשובה עליה ברורה: “לא איחרתי, אלא הקדמתי בוא”. בדרך כלל טענו הקוראים כי שלונסקי חדש, זר ובלתי־מובן, ועל כן יכול היה לטעון כי “הקדים את זמנו”. נוח היה לו לחשוב שהוא חלק מקבוצה מכובדת של יוצרים שלא הוכרו בזמנם וזכו לתהילה רק אחרי מותם. “משולים אנו לחולמי חלום־שלהי בעיניים עצמות […] מי יאמר לי: אם כשכוי אשר הקדים בוא, או כשופר אשר אחר תקוע?” כתב על עצמו ועל למדן ידידו.⁷⁶²

“הַאִם הִקְדַּמְתִּי בֹּא – / אוֹ כְּבָר נִשְׁלָם הַפֶּלֶא? / מַדּוּעַ זָרוּ לִי כָּל אֵלֶּה הַמַּרְאוֹת?”

שאל שלונסקי בשיר מתוך המחזור “באלה הימים” (31.1.1929), ובשירו “בית־נתיבות” (4.7.1932) תיאר את המסע הסמלי של הרכבת:

הֲגַם עִתְּךָ, אָחִי, הִיא אוֹ שַׁלֶּכֶת שֶׁהִטְרִימָה,

אוֹ הַמַּסָּע אֲשֶׁר אֵחַר לָבוֹא?

וְהַמַּסָּע דּוֹהֵר. פַּסִּים גּוֹנְחִים מִכֹּבֶד.

וְכִמְנַחֵשׁ אָסוֹן קַטָּר בּוֹכֶה בְּקוֹל.

מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן לְסֵרוּגִין רוֹמֶזֶת כְּתֹבֶת:

בְּטֶרֶם

אוֹ

כִּכְלוֹת־הַכֹּל.

משמעות המסע ברכבת שאיחר או הקדים מתפרשת על רקע הסיפור שסיפר שלונסקי: “נסעה רכבת. והרכבת מלאה. באחת התחנות נכנס פלוני. הרכבת זזה. קצר־רוח היה הנוסע, ובכל תחנה היה יוצא ושואל: הזוהי תחנתי? והיו הכל משיבים לו: ‘עוד לא!’ עד שנרדם. שעה ארוכה נמנם הנוסע ופתאום התעורר: הרכבת עומדת. יצא ושאל: ‘הזוהי תחנתי?’ השיבו לו: ‘כבר לא!’ זזה הרכבת, והנוסע פרש לקרן זווית ובכה”.⁷⁶³ סיפור זה הביא שלונסקי כמשל למצבם הטראגי של סופרים שלדעתו חיכו ל“זמן הנכון”, אך יום אחד התברר להם כי נהפכו לאפיגונים וזמנם עבר.

המוטיב של “הקדים־איחר” שימש בידי שלונסקי מצד אחד כמכשיר לשבח סופרים אחדים, כמו בלוק ויסנין, שהקדימו, לדעתו, את זמנם, ומצד שני כמכשיר ניגוח כנגד סופרי דור ביאליק, שלדעתו “איחרו את הרכבת”. אולם תפקידו החשוב ביותר של המוטיב “הקדים־איחר” היה לעזור לו להתגבר על עלבון הדחייה שלו, ולהסביר לעצמו מדוע לא התקבלו יצירותיו כראוי להן לדעתו. המיתוס “הקדים־איחר”, שלכאורה יש בו תלונה על גורלו המר של המשורר, הוא בעת ובעונה אחת גם כתר שהמשורר נושא אותו בגאון. לפי ההנחה המובלעת במיתוס זה, למשורר ש“התקבל” בחברה ונח על זרי הדפנה, חסר הכאב המניע את המשורר והוא נידון למוות שירי. על כן משורר אמיתי חייב להיות תמיד “הילד הרע” של השירה, מגזע המשוררים “המקוללים”, ספק גאון וספק מטורף, מוזר בעיני סביבתו, עומד מחוץ לחברה, מחוץ לגדר, ולא רק שהוא מקדים את זמנו ואינו מובן על־ידי החברה, אלא שטוב לו בכך ואסור שהמצב ישתנה, כי אז ימות ניצוץ הכאב המדליק את השירה.

עם זאת בשעה שעבר ברחבי הארץ בנשפי קריאה ניסה שלונסקי בכל זאת להוכיח ש’דְּוַי' הוא ספר המבטא את הזמן, וקישר אותו לאירועי התקופה. בהרצותו לפי קהל של כמה מאות מחוסרי עבודה בחיפה דיבר על “המבוכה בחומר וברוח בעולם ואצלנו”, כהקדמה לקריאה מתוך ‘דְּוַי’, וכך “נימי הלב בינו ובין השומעים נמתחו יפה יפה…” ו“פסוקי ‘דוי’ היכו והקהל הקשיב”.⁷⁶⁴

לעומת הספק שמגלה השאלה “האם הקדמתי או אחרתי” מתאר שלונסקי את עצמו במחזור השירים הביוגרפי “ויהי” (1933) כמי שנולד בדיוק בזמן המתאים, לא מוקדם ולא מאוחר:

הֵא־תָּו־רֵישׁ־סָמֶךְ.

סְתָם.

(אוּלַי כָּמוּס פֹּה כֶּמֶס?

כִּי לָמָּה לֹא אֵחֵר וְלֹא הִטְרִים?"

המשמעות שהוא מקנה לתאריך לידתו “בדיוק בזמן” מגלה שבשנים אלה ביקש שלונסקי להיפרד מהמיתוס שליווהו במשך כעשר שנים, מיתוס המשורר שהקדים את זמנו, ולהוכיח לעצמו ולסובבים אותו כי הוא דווקא המשורר שמבטא היטב את זמנו.

האב שאיחר לכתוב: סיום כתיבתו הפובליציסטית של טוביה שליונסקי    🔗

בשעה ששלונסקי נאבק על התקבלותו כמשורר צעיר ומבטיח בחברה הארצישראלית הקטנה ולא הוטרד יותר מדי ממצבו הכלכלי הרעוע, עשה טוביה אביו מאמצים קשים להשתכר די הצורך, כדי לכלכל בכבוד את אשתו ואת בתו מניה ולעזור לבנותיו שבחו"ל. ביתו בחיפה היה המרכז של המשפחה המפוזרת. כל בני המשפחה נהגו להתאסף בבית טוביה וציפה, לשבת אל השולחן הרחב ולשתות ביחד תה רותח היישר מן הסמובר. בנותיו היושבות בברלין גרמו לו דאגות רבות. מכספו המועט השתדל לתמוך בהן, אולם הכסף לא הספיק למחייתן. רחל־רוזה לא היססה לחזור ולבקש מאביה עזרה, והוא מצידו פנה לכל מי שיכול היה בבקשה שיעזרו לה. כבר אז התקבעה התבנית במשפחת שליונסקי: רחל־רוזה, בת הזקונים של המשפחה והפסנתרנית המוכשרת, זקוקה תדיר לעזרה חומרית ובני המשפחה אמורים להתגייס מיד ולמלא את מבוקשה. תחילה היו בקשות העזרה שלה מופנות לאביה טוביה, ובשנים מאוחרות יותר פנתה לאברהם אחיה בבקשות מבקשות שונות: עזרה כספית, עזרה במציאת עבודה, עזרה בקידום הקריירה שלה ועוד. “ואם אתה רואה את אחותי – מסור לה, כי אם כי קצת קשה לסדר לה את מה שביקשה מחמת ש… (היא יודעת) בכל זאת אסדר”, כתב שלונסקי בלשון רמזים לסופר חיים הזז, שישב בפריז (כ“ד בטבת תרפ”ו, 10.1.1926). אביה ואחיה היו האחראיים הבלעדיים לרווחתה, והיה עליהם לשאת את כל משוגותיה בעוד היא עצמה מרחפת בשפרירי עליון של עולם המוסיקה האהוב עליה כל כך. “מעולם לא יצאה ממעמדה כבת הזקונים”, אמרה עליה לימים נעמי גן בת אחיה.⁷⁶⁵

כשלושה חודשים לאחר פרסומו של ‘דְּוַי’, בשנת 1924, נסתיימה פעילותו הפובליציסטית של טוביה. פרסומו של הספר ‘דְּוַי’ היה בשבילו מעין אות, שמעתה יוכל לפנות את הבמה לבנו המוכשר. הוא הבין שבגילו ובמצבו אין לו סיכוי לממש את חלומותיו להיות פובליציסט ולכתוב מאמרים ומסות בענייני חברה ומדינה. למעשה, כך הודה בפני עצמו ובפני מקורביו, מעולם לא היה זה זמנו. הוא ידע שכישרון הכתיבה שלו, רצונו להביע את דעתו בתחומים שונים – תרבותיים וכלכליים, חברתיים ומדיניים – כבר לא ייצא לפועל. בהיותו צעיר – טרוד היה בדאגות לפרנס את אשתו ואת ששת ילדיו. אחר כך באו ימים קשים של מלחמות ופרעות ועימם טלטולים ונדודים שבסופם הצליח לעלות ארצה. זמן קצר השלה את עצמו שעדיין כוחו במותניו ויכול הוא לכתוב, ובשנים 1922 – 1924 הרצה הרצאות אחדות וכתב מאמרים ורשימות שמהם ראו אור לפחות שישה בעיתונים ובכתבי־עת. אולם דאגות הפרנסה לא הרפו גם בארץ ועתה, עם דריכת כוכבו של בנו אברהם ראה בו טוביה את ממשיכו ונושא דברו. הוא לא דרש שהבן יילך בנעליו, הוא ידע את דרכו המרדנית ואת רוחו הסוערת. אולם הוא האמין כי בן זה הוא גלגולו שלו – גלגול חדש, שונה, מודרני, אך בשר מבשרו. באברהם ראה את הבן שנטל ממנו את הלפיד ומעתה יישא אותו במקומו בגאון. במלאת לשלונסקי 24 שנים כתב לו האב “היום נמלאו לבני חביבי אברהם יחיה עשרים וארבע שנים והוא נער […] טוב, צלמי ודמותי ונפשי קשורה בנפשו, וחולשה יש לי בזה הרגע לחבקו ולנשקו, לאמצו אל לבי ולהגיד פשוט: אהבתיך. והמרחק יפריד, והפרוטה אינה מצויה כל כך. ושפכתי מעט את רוחי, אולי ייכנס באותיות עד שיגידו יותר ממה שכתוב”.⁷⁶⁶

ימים אחדים בלבד לאחר שנסע אברהם לפריז וכארבעה חודשים לפני שנתפרסם מאמרו האחרון, התוודה טוביה בגלוי ובאומץ לפני אחד העם על תחושתו שלא זכה לממש את עצמו מבחינה ספרותית ואת תקוותו כי בנו יעשה זאת במקומו: “לא זכיתי אני בעצמי להביא בדפוס את מחשבותי”, כתב לו, “והנה בא בני בגלגול שלישי ומילא את חובתי”.⁷⁶⁷

 

פרק י"ד: “ובשנת כך וכך – ואנוכי בצרפת”(פריז, אוגוסט 1924–יוני 1925)    🔗

“הרחק, ידידי, מכול”: הנסיעה לפריז    🔗

באמצע חודש אב, שבועות ספורים אחרי צאת ספרו ‘דְּוַי’, הגיע שלונסקי לפריז. הסיבה העיקרית לנסיעתו הייתה התחושה כי ספרו ‘דְּוַי’ לא מצא הד בלבבות. אך לכך הצטרפו סיבות נוספות: משבר העלייה השלישית היה בעיצומו, ודאגות הפרנסה התישו את שלונסקי. מזמן שעזב את “גדוד העבודה” במאי 1922 ועד נסיעתו לפריז, במשך כשנתיים ורבע, לא הייתה לו עבודה קבועה. בסוף מרץ 1924 ניסה לעבוד בתחנת נסיונות של הקרן הקיימת בירושלים, ושם חפר בורות, סיקל ושתל שתילים לניסיון,⁷⁶⁸ אך כעבור קצר שב לתל־אביב, עבד בעבודות מזדמנות והתרכז בכתיבת הפואמות לספר ‘דְּוַי’.

הוא עצמו ראה בנסיעתו בריחה ממחנק רוחני שחש בארץ. לטענתו הרגיש שהוא נמצא בלב ליבה של קהילה ספרותית קטנה ומלאת תככים, חשבונות, מאבקי יוקרה וכוח. אמנם הוא עצמו היה בין “הגיבורים הראשיים” שיצרו את המתחים והמאבקים, אולם זה לא שינה את הרגשתו שעליו להתרחק מהזירה הספרותית המקומית ולמלא את מצבריו. במכתבים מפריז תיאר את אווירת הרכילות, הקטנוניות והפרובינציאליות שאפפה אותו בארץ, “ביצה קטנה שהחלה להיקוות על פני השְׁדֵמָה הספרותית הקטנה שלנו. טפין טפין של מים סרוחים […] אני עזבתי את השדמ’הלה הזו בעודה מוצפת מי־אַפְסַיִם, עכשיו, דומה לי, כבר עד ברך הגיעו, ומחר מחרתיים – עד נפש”, כתב ללמדן.⁷⁶⁹ בנסיעתו ראה רצון להיטהר, להתמסר למעשה היצירה מתוך אווירת קדושה: “ואני עודי נער. ואני רוצה להיות נער. ואת חסד הבתולים של הסופר שבי איני רוצה למכור בעד נזיד של סערת רבולוציה בצלוחית חשודה ובלתי נקייה, והעיקר של סערה מעושה בלי אש אלוהים ובלי, למצער, רצון סומא, ולוא גם נאיבי, אך טהור, שיש עימו אמונה ומסירות נפש, בלא צדיה וחשבונות של ספקולציה ונרגנות”.⁷⁷⁰ נראה היה כאילו ביקש שלונסקי להתנקות מכל שדבק בו בדרכו לפסגה, ולבחור לו דרך חדשה, שבה יושב לו המשורר במגדל השן, ספון בחדרו וכותב וכותב, בלי לתת את הדעת ל“חיים הספרותיים” המתנהלים בחוץ. דרך זו הייתה מנוגדת לכל מה שהטיף לו בעבר. ברשימותיו ב’הדים' טען בשעתו שהאמנות צריכה להיות מקושרת לחיים בקישור מורכב, העובר דרך כור ההיתוך של האמן, והוא עצמו ביקר את האמן המסתגר במגדל השן, וביקש “ברגליים יחפות לבוסס את החיים”, כפי שטען ברשימתו “סתיו”. עתה ברח מ“החיים” וביקש להסתגר ולכתוב בפריז. “הרחק, ידידי, מכל. העת היא עת דומיה למשכיל”, כתב ללמדן, “הנה הדפסת את הפרק הראשון של ‘מסדה’, היסגר בחדרך הקטן והמשך. […] מעבר לכל רשרוש כידוני הנייר אשר ‘במחנה’ מוקיוני הליטרטורים תקלוט אוזנך הקשובה לפואמה הגדולה, האיומה והקדושה, פואמת האדם הכואב, והיא, רק היא תפעמך ליצירה”.⁷⁷¹

אולם לא רק סיבות שליליות הניעו את שלונסקי לנסיעה. לאחר הכתיבה האינטנסיבית של הפואמות ביקש להתמלא בחוויות חדשות, להעשיר את עצמו ואת יצירתו, להרחיב את אופקיו ולהתבונן בדברים מתוך פרספקטיבה חדשה. בזמן עלייתם ארצה חשבה אמו שהוא החמיץ אפשרות להתפתח וללמוד באחת מבירות אירופה. אז אצה לו הדרך להגיע לארץ ולהגשים את מטרתו להיות משורר חשוב בישראל. אולם עתה, משהרגיש איך חלומותיו מתפוגגים – הרעיון ללמוד בחו"ל החל לקרום עור וגידים. לא ברור עד כמה באמת התכוון ללמוד. הוא מעולם לא אהב את המסגרות המחייבות של הלימודים, אולם חשב שיצליח לשלב לימודים עם חיי כרך תוססים ועשירים. רבים מהסופרים ואנשי הרוח יצאו ללימודים גבוהים באוניברסיטאות במערב אירופה, ונוח היה לו להציג את הלימודים כעילה הגיונית לנסיעתו: “לא משפע חשק נסעתי. היה פשוט רצון קר וברור מד' פינותיו, תכלית אפילו: ללמוד”, כתב לעורכי ‘הדים’, זמן קצר אחרי הגיעו לפריז.⁷⁷²

נראה שכל צעירי משפחת שליונסקי רצו להשתלם בלימודים באירופה, אך חלקם לא הצליחו למלא את שאיפתם בגלל נסיבות חייהם. אידה ורוזה למדו מוסיקה בברלין. ואילו דב ופניה שכבר היו מטופלים במשפחות, לא יכלו לעשות זאת. פניה, שהייתה מוכשרת לנגינה לא פחות מאחיותיה, הייתה בהריון וגנזה בעל כורחה את תוכניותיה הגדולות להשתלם במוסיקה. “פאני בריאה, חדלה להתרגז, יען כי חדלה להלוך בגדולות, ועזבה את רעיון הנסיעה לאירופה. מתרגלת וטוב לה”, הסביר טוביה את פשר השינוי שחל בה.⁷⁷³ שלונסקי ולוסיה לא עמדו להגדיל את המשפחה. הם הרגישו את עצמם צעירים, תאבי חיים ורצו לראות עולם. לוסיה שמחה לעזוב את הארץ הלבנטינית, שאליה הגיעה רק בעקבות אהבתה לאברהם. כמעט שלוש שנים עברו מאז שעלתה ארצה, אך היא לא למדה עברית כהלכה. האווירה התרבותית של תיאטראות ובתי אופרה שאליהם נשאוה חלומותיה קסמה לה יותר מהחיים בארץ הקשה והענייה.

כאשר החליט שלונסקי לצאת לאחת מבירות אירופה לא ידע לאן כדאי לו לנסוע: לברלין, לווינה או לפריז. הוא כתב לחברו שלמה יסינובסקי, שגר בפריז, וביקש ממנו תשובה עניינית ומהירה. יסינובסקי פירט במכתבו את היתרונות והחסרונות של כל אחת מבירות אירופה: את וינה פסל, ללא כל נימוק. לגבי ברלין כתב כי מצד אחד “הורע המצב”, ומצד שני יש שם “יותר ‘מרכז’ עברי”, הוצאות ספרים עבריות ואפשרות להשיג שיעורים. בפריז יתקשה שלונסקי למצוא עבודה, כתב יסינובסקי. “סביבה שמתעניינת ומבינה ספרות עברית” לא ימצא. בפריז אין מי שמתעניין בספרות עברית ואילו שלונסקי אינו יודע אנגלית או צרפתית. “בכל יתר המובנים – ודאי וּודאי פריז עדיפה.” אם הוא בכל זאת מחליט לנסוע, כתב לשלונסקי, עליו להכין לעצמו מראש מקור פרנסה, כמו עבודת תרגום, שתספיק לו לחודשים אחדים. הוא הזהיר את שלונסקי כי לוסיה תרצה ליהנות ממנעמי העיר, ואז ירגיש שלונסקי עד כמה חסר הוא כסף. אולם לאחר השקלא וטריא השורה התחתונה הייתה: “אם נוסע אתה לחו”ל – מוטב שתבוא לפריז".⁷⁷⁴ שלונסקי קיבל את עצתו של יסינובסקי, אולי גם משום שיסינובסקי עצמו שהה שם, והוא קיווה שיעזור לו.

לפני צאתו ביקש שלונסקי מאשר ברש שיכתוב לו מכתב המלצה להוצאת “שטיבל”. “אולי תכתוב את המכתב אל שטיבל בנידון א. שלונסקי ותשלחנו אלי ואני אוסיף מה שאוכל להוסיף ואשלחנו לתעודתו?” כתב ברש לרבינוביץ, “סוף סוף צריך לצאת ידי חובה, אעפ”י שאיני מאמין בפעולת הדברים".⁷⁷⁵ גם ביאליק כתב לו מכתב המלצה. עם זאת הזהירו אותו ביאליק ורבינוביץ כי כמשורר עברי צעיר וחסר אמצעים יקשה עליו להתקיים בעיר הגדולה. אך למרות שלא הצליח להכין לעצמו מראש מקורות פרנסה בפריז, כפי שיעץ יסינובסקי, ולמרות אזהרותיהם של ביאליק וברש, היה שלונסקי נחוש בדעתו לנסוע ואף צירף אליו ואל לוסיה את חברם סיומה.

ממרחק השנים ראה בנסיעתו זו פגישה עם עירם של המשוררים הסימבוליסטיים “המקוללים” הנערצים עליו כבודלר, ורלן, רמבו ומלארמה. הוא זכר אותה כעיר “האמנות והאמנים, סמל המהפכה ועיר הבוהמה. מין זיווג חד־פעמי של תפארת וחטא”. הייתה זו בשבילו פגישה ראשונה עם הכרך הגדול.⁷⁷⁶

“ואני בעיר נוכריה והומיה”: קשיי פרנסה וחוסר יכולת להתערות    🔗

שלונסקי, לוסיה וסיומה הגיעו לפריז באוגוסט 1924 ועד מהרה הצטרף אליהם גם חברם ליוֹבה שפוטינובסקי (אלמי). אלמי נסע לרומא במטרה לחזור לברית המועצות, אך בקשתו לקבל אשרה נדחתה ושלונסקי הזמין אותו לפריז לשבת ו“לרעוב בצוותא”, בזמן שהוא מנסה לברר את האפשרות לנסוע בכל זאת לברית המועצות.⁷⁷⁷ הארבעה התגוררו בדירתו של שלמה יסינובסקי (rue Monge 55) עד ינואר 1925, אולם היה עליהם לדאוג לאישור שהייה ממושכת בצרפת. שלונסקי פנה להלל זלטופולסקי, החרשתן ואיש העסקים הציוני, שישב באותה תקופה בפריז ונשא את התואר אביר לגיון הכבוד הצרפתי. למרות שלשלונסקי לא הייתה עבודה לא היסס זלטופולסקי להצהיר בפני משטרת צרפת בזו הלשון: “אני החתום מטה, הלל זלטופולסקי, אביר לגיון הכבוד, מתגורר ב־avenue de la Muette מס' 84 [בשדרות דה לא מוּאט מס' 84], מצהיר בזאת שאני מכיר את אדון אברהם שלונסקי ואת אשתו לאה כמשורר ידוע מאד בפלשתינה, ומאשר שיש לו אמצעי קיום בטוחים, פריז, 6.11.1924”.⁷⁷⁸ המכתב פעל את פעולתו ושלונסקי ולוסיה קיבלו אישור שהייה מהמדור לטיפול בזרים של משטרת פריז.

לאיש מבני החבורה לא הייתה פרוטה לפורטה. הם סבלו מחסרון כיס כרוני ולא יכלו להרשות לעצמם ליהנות ממנעמי החיים בעיר הגדולה. המגורים המשותפים של כל הארבעה נבעו בוודאי בראש ובראשונה מכורח המציאות, אולם נראה שלזוג הבוהמייני שלונסקי ולוסיה לא ניחא היה להיראות כזוג נשוי “רגיל” ושגרתי, וחיי “הקומונה” שניהלו יצרו אוויר בוהמיינית־אנרכיסטית שהלמה את השקפת עולמם ותחושתם הפנימית בשנים אלה.

מכתב ההמלצה להוצאת “שטיבל” לא עזר, ושלונסקי לא מצא עבודה. מצבה של ההוצאה היה באותה תקופה בכי רע וכפי ששיער ברש לא הביא לו מכתבו כל תועלת. גם מכתבי ההמלצה של ביאליק לא עזרו. “ממכתביך העזים לא יצא מתוק”, כתב שלונסקי לביאליק, “כי הנה הקיץ חלף לו ותור הסגריר והנזלת הגיע ואני בעיר נכריה והומיה ככל אשר נבאת לי מראש”.⁷⁷⁹ במשך עשרת החודשים ששהה שלונסקי בפריז חיו שלונסקי ולוסיה וכמוהם גם ליובה וסיומה חיי מחסור, ולעתים אף סבלו רעב.

אולם הסיבה העיקרית שבגללה לא התערה שלונסקי בחיי פריז ולא נהנה מהשפע שהעיר הציעה לא הייתה כלכלית, אלא נפשית־רוחנית. נראה שליבו נותר במזרח גם כשגופו נדד ל“סוף מערב”. דעתו נתונה הייתה כמעט אך ורק לנעשה באותה פרובינציה רחוקה ועלובה, באותה ביצה של “מים סרוחים” שזה עתה עזב. הוא לא הצליח להינתק מכל מה שקורה בארץ, ודעתו הייתה נתונה רק מעט לקלוט את הבירה הצרפתית ומנעמיה.

מיד עם הגיעו לפריז שרבט לעצמו מילים אחדות, מרירות, המגלות עד כמה לא הצליח להינתק מארץ־ישראל, ועד כמה לא רצה או לא יכול היה לשנות את השקפת עולמו. מראש סבר כי תל־אביב או פריז – היינו הך הן בשבילו. האדם סובל בכל מקום. הוויית ה“דווי”, כפי שתיארה בספרו, אופפת אותו גם פה וגם שם. ההווי של בתי קפה או של זונות פריזאיות לא אמור להשפיע באופן מהותי על שירתו, ובוודאי שלא יכתוב שירים פסטורליים בעקבות שינוי המקום. “הננו בכרך. באירופה. – הידד!”, כתב באירוניה, “מחר אני מתחיל לכתוב שירים על בתי קהוה וזונות. או – להתגעגע על אידיליות פסטורליות – –? אך נראה לי שסדנא דארעא חד הוא: הדם נוזל בעורקים והוא תובע דבר מה – ואיני יודע מה. בתוך בתים בעלי ו' ו־ז' קומות אפשר להיתלות על גבי וו בדיוק כמו בצריף או באוהל. נראה! – –”.⁷⁸⁰ עברו עוד מספר חודשים והוא לא עמד עדיין על מסתרי פריז, עדיין לא הבחין בחמודותיה והתגעגע לארץ־ישראל: “עייפתי מן הגדולות, עייפתי מתעתועי החשמל. מהמטרו. מן הבתים המשוחים בצבע אחד ובנויים ממספר דיוטות. מרמישת האוטומובילים השורצים כינה אלף=הראשים, מן הגנים – עכשיו הם קרחים כבר – עם הדשאים המסורקים חלק, כתסרוקת אנגלי”, כתב לברש.⁷⁸¹ ליצחק למדן זעק את כאבו: “אני תלוי בנס, בשערה דקה מן הדקה וכבר אני מרגיש את הכאב של ריסוק האברים אשר לנפילתי הקרובה. אני הוצגתי כאן ריק ומנוער מכל, בלי סעד מוסרי אפילו. אנוכי כאן גלמוד ומקולל ככלב נבזה. ואני רעב לפרוסה קטנה, לפירורים של נחמה ורעות”. אך המכתב הגלוי, הגלוי מדי לטעמו של שלונסקי, לא נשלח ליעדו. שלונסקי לא היה מסוגל לגלות אפילו לפני חברו הטוב שנותר בארץ את צפונות ליבו. הוא ידע כי לעולם לא יוכל לגלות את הכאב האמיתי שבקרבו. הוא כתב את השורות ב“עט רסוקה”, אך הכתב יצא “חלק ונקי” ועל כן איש לא יחשוד בכאב שמסתתר בכתוב. “איש לא יראה” כי הוא “קולמוס ההפוך על גבו”. ארשת פניו וכתיבתו אינם מסגירים את אשר בליבו פנימה.⁷⁸² להוריו מיעט לכתוב. לצער אותם לא רצה, והאב המאוכזב כתב לו “על חייך ועל השתלמויותיך אינך כותב כלום”.⁷⁸³ במקום אגרות מפורטות להורים הערה את נפשו באיגרת שירית בשם “הה, למה ריבונו של עולם” (שיר שהתפרסם מאוחר יותר בכותרת “לך לך”). איגרת זו הייתה מעין פארודיה על הז’אנר המסורתי־עממי של ה“איגרת”, שמרבה בסלסולים סגנוניים רצופים אהבה, הרגעה ונחמה, שאין בינם ובין המצב הריאלי ולא כלום:⁷⁸⁴

וְאִגֶּרֶת קְטַנָּה שְׁלוּחָה:

לִכְבוֹד אָבִי מוֹרִי וְאִמִּי הוֹרָתִי שֶׁיִּחְיוּ –

מֵאֵת בְּנָם הַמִּסְתַּתֵּר מֵעֵינֵי אֱלֹהִים וְהַבְּרִיּוֹת.

רֵאשִׁית הִנְנִי לְהוֹדִיעֲכֶם, אֲהוּבַי וְיַקִּירָי,

שֶׁהִנְנִי, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, בְּקַו הַשָּׁלוֹם וְהַבְּרִיאוּת.

וְאַל תַּחְשְׁבוּ, חַס וְשָׁלוֹם,

כִּי הִנְנִי בְּעַצְבוּת, וְלֵילוֹת שַׁמְתִּי לִנְדוּדִים כַּיָּמִים.

אולם בשולי האיגרת, הוא מוסיף “עיקר שכחתי” ובו נשבר לפתע הטון המרגיע והכאב מתפרץ:

וְעִקָּר שָׁכַחְתִּי:

שָׁלוֹם לְאָחִי בְּכוֹרִי וְלַאֲחוֹתִי הַבְּכִירָה וְהַצְּעִירָה

וּלְרֵעִי־כְּאָח־לִי וְעוֹד…

אַל יִשְׁכְּחוּ, לְמַעַן הַשֵּׁם, לְהִתְפַּלֵּל עַל אֲחִיהֶם הַגּוֹלֶה –

כִּי רַע לוֹ מְאֹד. –

בהמשך הוא מתאר את עצמו כמי שעזב את הדת והמסורת, ועל כן לא יוכל לחזק את רוחו הנשברת באמונה באלוהים, כפי שעשו אבות אבותיו. עולמו הוא העולם הריק של בתי הקפה ויושביהם מעשני הסיגריות:

וּבִשְׁנַת כַּךְ וְכַךְ –

וְאָנֹכִי בְּצָרְפַת בְּלִי טַלִּית וּתְפִלִּין

מְבַקֵּש אֶת סֵדֶר הַתְּפִלּוֹת וְסְלִיחוֹת

לָאָדָם בָּאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי.

הקשיים שבהם נתקל בפריז שונים היו מכל אלה שבהם נתקל עד כה. בהיותו ביקטרינוסלב פרנסה אותו התקווה לעלות עד מהרה ארצה ואת הקשיים ריככה אהבתו הגדולה ללוסיה. בארץ, בהסתובבו רעב ברחובות תל־אביב, יכול היה להתנחם בכך שבכל אשר פנה מצא פנים מוכרות, יכול היה לשבת עם חבריו, ללכת לביתו של אשר ברש, להיוועד עם רבינוביץ. דמותו בלטה בין תושבי העיר הקטנה ולקיומו הייתה משמעות. עתה חש את הבדידות הגדולה בעיר, שבה הסתובב אנונימי ללא פרוטה בכיסו. גם בחייו הפרטיים החלו קשיים, וקשה היה לו לעבוד ולכתוב. את הווי בתי הקפה בפריז ואת תחושת הבדידות שלו בעיר הזרה תיאר במחזור השירים “משירות בנכר”:⁷⁸⁵

וּבַקָּפֶה: בְּנֵי־אִישׁ מִתְלוֹצְצִים.

בְּנִמּוּס צוֹחֵק הַגַּרְסוֹן.

וּבְעַד אַרְבָּעָה “סוּ” מִתְנוֹצְצִים

עַל כָּרְחוֹ בּוֹכֶה גְּרַמּוֹפוֹן.

משהו מתחושת האין־אונים שחש האדם הבודד בכרך תיאר גם ברשימתו “בדידות” (תרפ"ה, 1925). ברשימה אימפרסיוניסטית־אניגמטית זו תיאר שלונסקי את העיר, שהטכנולוגיה והתיעוש השתלטו עליה. יש בה אוטומובילים, רכבות, גשרים, בשמיה טסים אווירונים. הכל בעיר מדוד וספור, הזמן יקר, כולם אצים וממהרים וחייהם מתנהלים על־פי השעון. בעיר הזאת איש אינו מתעכב לעזור לאדם הבודד:

"בדידות, בדידות איומה בקרב מיליונים צפופים ומצופפים. ואתה רוצה לצעוק:

– אבא! אמא! אלוהים! – – – –"

מרחוק ניסה יעקב רבינוביץ, ה“אפוטרופוס” המסור, לעזור לבן טיפוחיו הסורר, ויעץ לו איך להרויח כמה פרוטות, לאילו משיריו יש הסיכוי הטוב ביותר להידפס ולאילו כתבי־עת כדאי לו לשלוח. כשקרא רבינוביץ את מכתביו ההומוריסטיים של שלונסקי, חשב כי כדאי שהצעיר המוכשר ינצל את כשרונו. למה לכתוב שירים בנוסח “הונלולו”, “יריד” או ‘דְּוַי’ על כאב וצרעת ולמה, למשל, לא יכתוב איזה “פיליטון חי, פריזאי” הכתוב באותו טון שבו כתב שלונסקי את המכתב. לא היה לו ספק שלוּ שלח שלונסקי פיליטון כזה ל’הדואר‘, ש“משלם לא רע”, היה זה נדפס מיד ושלונסקי היה יכול לספק את צורכי מחייתו ברווחה במשך ימים אחדים. הוא יעץ לו להתגבר על אי רצונו לשלוח ל’הַשִּׁלֹחַ’. “קלוזנר ידפיסך בחפץ לב ותקבל איזה פונטים”, כתב, והוסיף הנחיה מפורטת: “ל’הַשִּׁלֹחַ' תשלח או כְּשֵׁרִים ארץ ישראליים, לאומיים (למשל מאלה שב’עין חרוד') או רבולוציוניים בתכלית, על ה' ועל משיחו, רק לא בינוניים במובן התוכן”, ונוסף ל’הדואר' ו’הַשִּׁלֹחַ' למה לא ינסה שלונסקי לשלוח ל’התקופה‘?ּ⁷⁸⁶ שלונסקי לא רצה לקבל את עצותיו של רבינוביץ. "’הדואר' מעבר לשבעה ימים“, ענה לרבינוביץ בהתחמקות, “ואם לשלוח לשם – הרי זו פארשלעפטע קרענק [מחלה ממושכת]”. לגבי ‘התקופה’ – “אולי ישלח דרך לחובר”, “ל’הַשִּׁלֹחַ' אין לו חשק לשלוח בהחלט”. “בלי רומנטיקה, חביבי, בפריז צריך לאכול”, הגיב רבינוביץ על “התפנקותו” של שלונסקי ועל הסבריו למי הוא רוצה ולמי אינו רוצה לשלוח את שיריו. בסופו של דבר שלח שלונסקי את שיריו לכתב־העת ‘העולם’ וקיבל לירה בשכרו,⁷⁸⁷ אך ברור היה כי משכר חד־פעמי זה לא יכלה לצמוח ישועה. גם לכתב־העת ‘הַשִּׁלֹחַ’ שלח מפרי עטו, אך השיר ששלח, “הה, למה רבונו של עולם”, התפרסם רק בשנת תרפ”ו (1926), למעלה משנה לאחר ששלונסקי חזר לארץ־ישראל. כיוון שלאיש מבני החבורה לא היה מקור פרנסה, חיו כולם מתמיכתו הנאמנה של שלמה יסינובסקי, שעמד בפירמה למכוניות “רנו” ובנדיבותו חלק מכספו לחברי נעוריו. אלא שהצרות הכלכליות הלכו וגברו לאחר שכספו של יסינובסקי נגנב.⁷⁸⁸

שלונסקי נרשם ללימודים בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת פריז, אך הלימודים לא עמדו בראש מעייניו והוא הסתפק בכך שהיה רשום. ספק רב אם ביקר ביותר מכמה הרצאות. כרטיס הסטודנט שלו משנת הלימודים 1924 – 1925, שבו היה על המרצים לאשר את נוכחותו בשיעוריהם – נשמר בארכיונו ונמצא ריק. שלונסקי לא טרח אפילו למלא את קורות חייו ופרטי השכלתו. “אני לומד עכשיו צרפתית, ‘לומד’ – כביכול. אך סו”ס אשנס המותניים. צריך לרדות את מעט הדבש אם כבר הסכמתי לעוקצא“, כתב ללמדן.⁷⁸⁹ רבינוביץ ניסה לשכנע את שלונסקי להתמיד בלימודיו משום שזה יעזור לו ללטש את עצמו ולהפכו לאיש העולם הגדול. “הלומד הנך צרפתית? […] הייתי חפץ שתהא קצת בן בית באירופה, ושתדע כי חוץ מרוסיה יש עוד דבר מה בעולם”.⁷⁹⁰ אך לא היה דבר השנוא יותר על שלונסקי מהטפות מסוג זה. הוא שנא את המשמעת הנוקשה וסירב לקבל את האוטוריטה שביחסי מורה־תלמיד. הוא ביקש ליצור ולכתוב, ולא היה לו כל רצון לשמוע משנה סדורה באוניברסיטה. השפה הצרפתית הייתה חשובה לו כדי שיוכל לקרוא בשפת המקור את המשוררים הסימבוליסטים בודלר, רמבו וּורלן, שהשפיעו על שירתו בצד ההשפעה הגדולה של הספרות הרוסית. “בצרפתית אני משתלם”, ענה המשורר הצעיר לאפוטרופוסו, “לא”י אשוב מזוין באירופאיות”.⁷⁹¹

גם לוסיה רצתה להשתלם, וכיוון שלא יכלה לעסוק במה שבאמת רצתה, בתיאטרון, נרשמה אף היא לאוניברסיטה. “מרב נחת התחילה עוסקת… בתיאוסופיה”, כתב שלונסקי ליעקב רבינוביץ, והוסיף בנימה של הומור המחפה על מצוקתם, “כי מה לא יעשה אדם משפע של נחת?!”⁷⁹² “שמעתי כי ליוסיה עוסקת חוץ מתיאוסופיה גם בלימוד אמנות. אדרבא, העיקר שיהיה לה אורך רוח, כי סוף סוף גם זו פרופסיה ולפי רוחה זהו הדבר הנחוץ לה ביותר, והלואי שתצלח הפעם”, ענה לו רבינוביץ.⁷⁹³ אולם גם ללוסיה לא היה “אורך רוח” ללימודים עיוניים. להיות שחקנית על קרשי הבמה, זה ורק זה היה מבוקשה.

החורף התקרב ולבני החבורה לא היו לא מעיל ולא נעליים מתאימות למזג האוויר הפריזאי. סיומה וליוֹבה ניסו שוב לקבל אשרות כניסה לרוסיה אולם פניהם הושבו ריקם. מצד שני גם לחזור לארץ לא היה להם כסף. לקראת סוף השנה מצא שלונסקי כמה שיעורים פרטיים, אולם הכסף לא הספיק לארבעתם ושלונסקי ולוסיה לא יכלו גם עתה “לחיות כבני אדם”.⁷⁹⁴ שלונסקי מעולם לא היה “מורה פדגוג”, אך לא הייתה לו ברירה והיה עליו להתגבר על סלידתו מההוראה ולמצוא עוד שיעורים פרטיים אחדים בהוראת השפה העברית. “עסק בזוי ומבוזה הוא. אך אין ברירה”, כתב על ההוראה. לרגע נדמה היה לו כי עסקי הפרנסה הולכים ומסתדרים ו“גם מעיל יש”.⁷⁹⁵ בינואר עזב את דירתו של שלמה יסינובסקי ועבר לגור בקרבתו (rue Monge 25). אולם השיעורים הפרטיים התבררו כמשענת קנה רצוץ. ביקוש רב לא היה ללימוד עברית, וחודשיים לאחר שכתב שלונסקי שמצבו הכלכלי השתפר, הודיע לאשר ברש: “היה לי שיעור אחד הגון – ואיננו עוד”. שיחק לו מזלו והוא החל נותן שיעור בבית משפחת יצחק ניידיץ, סוחר עשיר, עסקן ציוני ותיק, מחובבי ציון ומתומכי הספרות העברית שהגיע מרוסיה. שלונסקי מצא אצלו אוזן קשבת ופרנסה זעומה.⁷⁹⁶ אך הוראת העברית בבתי התלמידים ששכר עלוב בצידה לא התאימו למזגו. מוכן היה לעבוד מבוקר עד לילה על הוצאת כתב־עת ספרותי – לו ניתן לו הדבר – אולם הוא עייף מאד ממתן שיעורי עברית.⁷⁹⁷

האופטימיות שלו עמדה במבחן לא קל. מצב רוחה של לוסיה היה ירוד, ולא עזרו כל נסיונותיו לרומם את רוחה: “אני מדקלם ללוסיה ג' פעמים ביום: יהיה טוב! והיא אינה רוצה להאמין. אפשר, באמת, אני טועה”.⁷⁹⁸ לא נוח היה לו לתנות את צרותיו באוזני ידידיו ולהודות בכשלונו לתור אחר פרנסה. “צרות הפרנסה מכערות ומנוולות כל שעת רצון, הפוקדת אותך גם בלאו הכי שלא בתכיפות יתרה”, כתב ליעקב רבינוביץ. “ביקשת שאכתוב לך דברים מפורשים על עסקי הפרנסה, ואיני יודע – מה בצע? הנה כתבתי מה שכתבתי – ומה יש לכתוב עוד? חושש אני, כי גם מה שכתבתי – עבר על גדותיו, ופרטים מה יוסיפו?”⁷⁹⁹

עייפותו הכרונית בפריז לא נבעה אך ורק מקשיי הפרנסה. נראה שנתגלעו קשיים גם בחייו עם לוסיה. ממכתב שכתב ללמדן, ולא שרד בידינו, מסתבר שכתב לו על כאבו הגדול, אולם בלא לתאר מה היא סיבת הכאב. למדן נרעש ממה שנרמז לו בין השורות מעטו של חברו. הוא תהה אם הסיבה לכאב היא רק הרגשת הנכר או שיש סיבה נוספת לצערו, וביקש ממנו לגלות לפניו את ליבו: “לא אדע את אשר יציק לך ואת אשר יעמיק את מכאוביך עד כדי למששו בשורות הקצרות הרוטטות – ויהיה מה שיהיה – אתך, אחא אנוכי”, כתב לו. “למה תמנע ממני את דבריך על הלפני והלפנים?” הוסיף. “אני יכול להגיד בלב שלם: המכסה אני מאברהם? מדוע לא תגיד אתה: המכסה אני מיצחק?” אולם שלונסקי לא מסוגל היה להניח את דעת חברו ולכתוב מכתב חושפני.⁸⁰⁰

“את ‘הדיבוק’ הארץ־ישראלי לא על נקלה אגרש מלבי”    🔗

למרות נסיונותיו לא הצליח שלונסקי לדבוק בהחלטתו להתרחק מ“הביצה הספרותית” שבארץ־ישראל, ובעשרת החודשים שבהם ישב בפריז המשיך להיות מעורב בחייה של הקהילה הספרותית שבתל־אביב. עיקר המידע על החיים בארץ הגיע אליו מהמכתבים הסוערים שכתב לו יצחק למדן. המתיחות שהייתה בינו לבין שלונסקי בטרם נסיעתו לפריז נשכחה, והמרחק חזר וקרב את שני המשוררים. למדן התגעגע לשלונסקי, לאינטימיות שנרקמה ביניהם ולתחושה ששניהם מאוחדים במטרה לשנות את פני הספרות, ועל מכתביו לשלונסקי נהג לחתום: “אחיך”. שלונסקי שמח גם הוא לחדש את הידידות החמה, וראה בלמדן צינור חשוב לקשר שלו עם הארץ. “צינור” נוסף, שדרכו זרמו אליו ידיעות על החיים בארץ, היו עורכי ‘הדים’ ובעיקר יעקב רבינוביץ, שעימו קיים שלונסקי קשר מכתבים רצוף. גם כששלונסקי כתב לברש, ענה לו בדרך כלל רבינוביץ. וכמובן היה אביו, טוביה, שכתב אל הבן האהוב היושב בנכר, ובצד ידיעות על הנעשה בארץ עדכן אותו גם בענייני המשפחה.

שלונסקי היה מודע לקשר הגורדי שלו לארץ־ישראל: “את ‘הדיבוק’ הא”י לא על נקלה אגרש מלבי, אפילו אם ייכתב בינינו חוזה מפורש של ‘לזמן מה’, מעין גט פיטורין לשנה, לא יילך העניין".⁸⁰¹ בקוצר רוח ציפה לידיעות מהארץ על ספרו ‘דְּוַי’, אך התגובות הפושרות והצוננות שבהן התקבל הספר רחוקות היו מלשמח את ליבו. סמוך לנסיעתו לפריז סיים שלונסקי את תרגום הליברטו של ‘אאידה’ בשביל “האופרה העברית”. בזמן שתרגם את הליברטו היה מצב רוחו קשה, שכן כבר חש את כשלונו הקרוב של ‘דְּוַי’ וקיבל את ההחלטה לעזוב את הארץ לזמן־מה. “מסופק אני אם הייתי לגמרי ‘משורר’ באותן השעות של התרגום”, כתב ללמדן, “את ההעתקה עשיתי פשוט מתוך חצי תנומה”. עתה שמע שעומדים להעלות את האופרה בתרגומו, בלא שיכול היה לעבור שוב על התרגום, לתקנו וללטשו. המתרגם הקפדן ניכר בו משחר נעוריו, ולא היה דבר רחוק ממנו כהוצאה לאור של עבודה שאינה ראויה בעיניו לדפוס או להעלאה על קרשי הבמה. לא נותרה לו ברירה אלא לחזור ולהפציר בלמדן שישיג את כתב־היד ויפנה לאשר ברש לעבור על הניקוד ואולי גם על הסגנון: “צר מאד אם יֵצֵא הדבר לקוי ומשובש”, כתב. כבר בתקופה זו ניתן לראות כי שלונסקי כיבד את עבודתם של השחקנים והזמרים ולא רצה להפריע לעבודתם. על כן ביקש כי הכול ייעשה בהתייעצות עימהם.⁸⁰² למדן ניסה למלא את בקשתו אך ז’וריני, במאי האופרה, דחה אותו והביא לו את המחברת יום אחד בלבד לפני הימסרה לדפוס. ברש הודיע שלא יספיק לעבור על התרגום עד למחרת בבוקר, ולמדן החזיר את כתב־היד לאופרה.⁸⁰³

שלונסקי השתוקק לשמוע כל פרט ופרט על הנעשה בארץ, וחזר והפציר בחבריו שיכתבו אליו. מלמדן ביקש שיכתוב לו אפילו על האינטריגות, הרכילויות ולשון הרע שרק לפני חודשים ספורים ברח מפניהם לפריז. הוא התגעגע לכל דבר דפוס עברי, ל“כל סמרטוט בכתב אשורי”.⁸⁰⁴ על געגועיו לארץ־ישראל ניסה להתגבר בשוררו עם חברו ליובה שפוטינובסקי מנגינות ארצישראליות עבריות וערביות על אדמה פריז: “וברוך יהיה לי הבחור ליובה שפוטינובסקי היודע לייבב איתי יחד שירים ערביים שיש בהם מן הילל של החתולים המנוגעים בשעה שהם מתגרדים”.⁸⁰⁵ בגעגועים קרא שלונסקי את תיאוריו המפורטים של למדן כיצד בילו את ראש השנה בחברותא: “ראש השנה עבר בתל־אביב בצהלה וב’יד רמה'”, כתב למדן. “הריקודים והשירים ברחובות לא פסקו במשך שני לילות החג עד 3 בלילה ויותר. הבחורים הרקדנים והשרים – גם עד ביתו של ביאליק הגיעו – הוציאוהו החוצה ל’הורה', וכן גם בלילה השני, ואותו הדבר עם ויצמן השוהה כעת בתל־אביב, גם הוא רקד איתם ונאם לפניהם”. למדן עם אחדים מחבריו ישבו, כרגיל, במסעדת חכמוביץ ושתו. בשעת לילה מאוחרת הלכו לביתו של ברש, העירו את בני הבית, ו“חזרו על הגמיעה ביתר און”. “האם גם אתה חוגג שם בחברת ‘החבריא’ שלך”, סיים למדן בדבריו ובעצמו השיב: “ליבי הגיד לי: ‘לאו!’”⁸⁰⁶ דברים אלה, שנועדו לעורר את קנאתו של חברו היושב במרחקים ומנותק מההווי הארצישראלי, השיגו את מטרתם. למדן ביקש לזרז את אברהם ידידו לחזור לארץ־ישראל, והשתדל לטעת בלב שלונסקי את התחושה כי טעות עשה בהתנתקו מן הארץ: “יהיה שכרך שרכשת לך בפריז רב כמה שיהיה – אבל הפסדך פה גדול פי שבע”, כתב לו, “ההתרחקות מהיניקה העיקרית שלנו פה תייבש במשך הזמן את השורשים הרעננים והחזקים אשר הספקת להכות פה באדמה זו – היחידה אצלנו”. הוא סירב לקבל את דבריו של שלונסקי, כי ההתרחקות מ“הביצה הספרותית” חשובה הייתה לו להמשך כתיבתו.⁸⁰⁷

ממכתביו של למדן יכול היה שלונסקי לקבל את הרושם כאילו כל עתידה של הספרות הצעירה הארצישראלית תלוי אך ורק בכך שהוא יחזור ארצה. למדן באמת ובתמים רצה בחזרתו של בן הברית שלו, שלונסקי, שממרחק הזהירו מעלותיו באור יקרות ופגמיו נטשטשו. אולם נראה שהוא גם קינא בשלונסקי שמימש את שאיפותיו האישיות להשתלם. גם למדן עצמו רצה לצאת לאירופה, אך בפני שלונסקי הדגיש את העובדה שהחליט לא לנסוע.⁸⁰⁸ דעותיהם של למדן ושלונסקי לגבי מצבה הגרוע של הספרות בארץ היו זהות. למדן כתב דברים בוטים על הספרות וכינה אותה “רפש”, “בוץ” ו“ביצה סרוחה”. את הסופרים כינה “חזירים”. אולם מסקנתו הייתה הפוכה מזו של שלונסקי: הוא טען שאין לברוח מן המערכה, כפי שעשה שלונסקי, אלא לקחת אחריות ולשנות את המצב. שלונסקי נתפס כעריק בורח, ואילו הוא – כמי שנשאר “אף־על־פי־כן” ומקריב כקורבן את השתלמותו בלימודים. את קנאתו, בדידותו ותסכולו עטף למדן בהנמקה ציונית. נוסף לכך קיווה ששלונסקי יחבור אליו כבעל ברית נגד א"צ גרינברג שהגיע ארצה, ועל כן ניסה לעורר בו רוח קרב מול גרינברג ובני חבורתו: “היום התרחקת אתה, מחר – השני, ומחרתיים – אנוכי”, ובינתיים, כתב למדן, יקחו את מקומם בני חבורתו של גרינברג, שלמדן לא חסך מהם ביקורת וכינויי גנאי. “אחראים אנחנו, ורק אנחנו!” הוא כותב לשלונסקי.⁸⁰⁹

השפעת התרבות הצרפתית והספרות הצרפתית לא ניכרת כלל במכתבים שכתב שלונסקי מפריז. דווקא משנתרחק מארץ־ישראל הרגיש עד כמה היכה שורש בארץ ועד כמה קרובה הייתה לו אווירת ארץ־ישראל “הפתוחה” והבלתי־פורמלית. הדבר היחיד שכתב על תרבות צרפת היה ביקורת על הזיוף שבהתנהגותם של הצרפתים ולגלוג על לבושם הרשמי החגיגי. “הצרפתים”, כתב, “נואפים ומזדהמים בשקט ובנימוס כיאות לבני קולטורה ובשם הקולטורה הזאת ביקשו את סיומה לעזוב את התיאטרון מפני שהוא בלי דג מלוח [כינוי לעניבה בלשון בני התקופה]. עם סיפיליס אפשר, עם כרס חזיר אפשר – אבל בלי דג מלוח – מַאן דְכָר שְמֵיה [הס מלהזכיר]”. “זאת היא בעיניהם ‘קולטורה’”, לגלג שלונסקי בעטו המושחז על בני צרפת. הוא תיאר את עצמו ואת בני החבורה שהטביעו את געגועיהם לארץ בעת ששבו הביתה שיכורים, ככל הנראה: “וַנְּיַלֵּל בקול: 'בִּלָּדִי! בִּלָּדִי! בזכרנו את ציון”…⁸¹⁰ על כך הגיב רבינוביץ: “בלי רומנטיקה חביבי. בפריז צריך לאכול. וגם דג מלוח נחוץ. בלדי, בלדי לא יעזור…”⁸¹¹

הידיעות על כשלונו של ‘דְּוַי’ לא המעיטו את רצונו של שלונסקי להמשיך ולפרסם את יצירותיו. הוא קיווה, כי ביאליק יהיה זה שיפרסם את ספר שירתו השני. באוקטובר 1924 ביקש מביאליק “לנעוץ איזה קנה רצוץ בשרטון הגדול שלי”, וכתב לו: “פעם אמרת לי כי עם ראשית החורף יתחיל ‘דביר’ לעבוד ופקדת אז גם אותי לטובה.”⁸¹²

שנת 1924 עמדה לפני סיומה וגעגועיו של שלונסקי אל הארץ הלכו ונתגברו. כשהגיע אליו סוף סוף עיתון ‘הארץ’ קרא בו אפילו את המודעות, כדי להרגיש את אווירת ארץ־ישראל. עתה התגעגע אפילו אל המשקה הלאומי של שנות העשרים, הגזוז, שכלל לא היה אהוב עליו בזמן שבתו בארץ…⁸¹³ אפילו ביום הולדתו העשרים וחמש, שכרגיל לא שכח לציינו בשתייה הגונה, חשב קודם כל על חבריו וידידיו “שם”. “הגעתי עד דכ”א", הוסיף שלונסקי חידוד (בגימטריה דכא=25), ובכך לגלג בהומור על תחושת דכאונו.⁸¹⁴

אביו כתב לו על ימי השמחה בארץ והחגיגות שנערכו לכבוד פתיחת האוניברסיטה העברית בנוכחות הלורד בלפור, הגנרל אלנבי, הנציב העליון, חיים ויצמן, נחום סוקולוב, אחד העם, ח“נ ביאליק ואחרים, ושלונסקי הרגיש רחוק מכל אלה, מנותק ובודד.⁸¹⁵ על חוויותיו בפריז מיעט לכתוב. כשכתב תיאר אותה כ”נכר“, כמקום גלות, ובמכתביו פטר אותה במשפט או שניים, שהבהיר שמעייניו אינם נתונים לעיר האורות היפה: “ופריז עיר יפה והומיה, כמובן. ואפשר לכתוב הרבה שירים עליה. ובכ”ז…”,⁸¹⁶ ולעומת זאת הגיב על כל פרט ופרט בחוברת ‘הדים’ שנשלחה אליו.⁸¹⁷

הוא סקר את מצב הספרות בארץ וסבר כי ארץ־ישראל הפכה למרכז התרבותי והספרותי הגדול, לאחר התנוונות המרכזים הספרותיים בגולה. “רוסיה ופולין אבודות וכך גם אמריקה”, כתב. אולם היחס לספרות היפה בארץ הרגיזוֹ. העובדה שראו בספרות היפה מותרות ולא יסוד חיוני, בהתאם להשקפה שרווחה בתקופה זו בארץ, לא הייתה לרוחו. ספר “על גידול דבורים, על זבל ואינקובטור” חשוב היה מדברי ספרות, ובוויכוח “מגפיים או שקספיר” ניצחו המגפיים. הוא עצמו מוכן היה להסתפק בלחם צר ומים לחץ, אלא שקשה היה לו להתמסר לכתיבה בזמן שפרנסתו לא הייתה מצויה.⁸¹⁸

מכתביו של למדן גרמו לו להרהר בחוסר הטעם של ישיבתו בפריז. הוא סופר עברי, כתיבתו בעברית ומה יש לו בפריז? מי יקשיב לו? מי הקהל שלו? למי אכפת? “כאן בכל זאת יש מקשיבים, כאן בכל זאת יודעים להעריך”, כתב למדן.⁸¹⁹ בפריז נפגש שלונסקי עם פרץ מרקיש, ידידו־יריבו משכבר הימים, ששהה שם ועסק בהוצאת ספר שיריו. מרקיש רצה להוציא ספר שירים בעברית, ושלונסקי היה מוכן לסייע בידו. הוא תרגם מיידיש שיר של מרקיש, ודאג שהשיר יתפרסם ב’הדים'.⁸²⁰

אולם הקשר החדש המשמעותי שיצר בפריז היה עם הסופר חיים הזז: “פה היכרתי את הזז, בחור פשוט, ישר המבט, בחור אשר כבר ראה מראות בהאי עלמא. קומה בינונית, צנום קצת, זקן שחור יורד עפ”י מידותיו. והעין צופה בך בשקט וכמעט באהבה. את העצבים הוא מחזיק במושכות ואין הם חורגים מתוך ‘מוטת הרתמה’ והולכים בניחותא, אך נראה, שאם ילאה וירפה את המושכות, אז… בחור טוב. בחור טוב באמת. חושב לבוא ארצה ישראל בעוד שנה, שנה ומחצה".⁸²¹ שלונסקי שמח לקרב את הזז לכתב־העת ‘הדים’. רבינוביץ וברש כבר שמעו את שמעו ואף נהנו מסיפורו “מזה ומזה”,⁸²² ועל כן ניאותו מיד להדפיס מיצירותיו ובלבד שלא ישכח שלונסקי להודיע להזז, כי אין הם משלמים שכר סופרים…⁸²³

הוא נפגש עם הזז לעתים קרובות ובמכתביו ללמדן כתב בהתפעלות כי הזז הוא “בחור בעל נפש. ארוך שער ובעל זקן. […] באמת אדם הגון, סולידי”, “בחור יקר” ו“היחיד שקם לנו עכשיו בספרות הפרוזאית העברית”.⁸²⁴ למדן, כמו שלונסקי, ראה בהזז תוספת מבורכת לחבורתם, וביקש משלונסקי שישכנע את הזז לחזור איתו ארצה. אולם יחסים קרובים אלה בין שלונסקי להזז נשארו נחלתה של תקופת פריז בלבד. בביקורו השני בפריז (1930) – כבר התקררו היחסים, ולאחר שעלה הזז ארצה, באביב 1931, התרחקו זה מזה.

ה“גשר” שלא הוקם    🔗

בעת ששלונסקי שהה בפריז, בסוכות תרפ“ה, 10.10.1924, התקיימה בארץ ועידה מטעם “אגודת הסופרים”, שבה החלה להתגבש האופוזיציה לתוכניות סופרי “דור ביאליק”. עיקר ההתנגדות היה למפעלי “הכינוס” של ביאליק – כינוס אוצרות התרבות של עם ישראל: אגדה, מדרש ושירת ספרד. האופוזיציונרים ריכזו קבוצת סופרים שלא היו מרוצים מתוכנית תרבותית זו והחליטו להקים את “התאחדות הסופרים” שהייתה אמורה להתחרות ב”אגודת הסופרים“. בראש האופוזיציה עמדו יצחק למדן, אליעזר שטיינמן, יעקב רבינוביץ ואשר ברש ואליהם הצטרפו גם יהודה קרני, א”צ גרינברג, פסח גינצבורג ואביגדור המאירי. האופוזיציונרים רצו לייסד מעין קואופרטיב שיוציא לאור “במה ספרותית בעלת היקף ומשקל”, “דו שבועון לספרות ולאמנות” ובהמשך גם הוצאת ספרים. כתב־העת ‘הדים’ סבל באותה תקופה מקשיים כספיים עצומים ועורכיו, שעבדו בהתנדבות מזה שנתיים, חשבו פעמים אחדות להפסיק את הוצאתו לאור. הם המשיכו להוציא את חוברות ‘הדים’, למרות כל הקשיים, משום שראו בכך שליחות אמיתית. במיוחד חשוב היה הדבר בעיניהם לאחר ששמעו על המשבר שפקד את הוצאת “שטיבל” ועל הפסקת הוצאתו של כתב־העת ‘התקופה’.⁸²⁵ המצב הקשה של הספרות העברית חִייב לדעתם שינוי, והם קיוו שהתאגדות חדשה של סופרים אכן תשנה את המצב הקיים. אליעזר שטיינמן, שעלה ארצה באוקטובר 1924, הפיח רוח חיים חדשה בסופרים, שכאבו את מצבה הקשה של הספרות העברית. ל“וועדה המכינה” של “התאחדות הסופרים”, שתפקידה היה לגבש את תוכנית הפעולה, נבחרו יצחק למדן, שלום שטרייט, אשר ברש ופסח גינצבורג ולמערכת כתב־העת שאמור היה לצאת נבחרו אליעזר שטיינמן ואשר ברש.⁸²⁶

אולם החבורה לא הייתה מלוכדת. למדן טען כי גרינברג התנהג בזלזול ובציניות כלפי המפעל החדש, “בשחצנות ובכל השקר והזולות שבו, בלעג ובאירוניה זולה לכל”. הוא כעס על יחסו המתנשא של גרינברג כלפי הספרות העברית ועל נסיונו להמעיט את דמותה וציטט את דבריו כי “אין כאן כלום… ולא יהיה […] ואילו שם יש הכל… בפולין יש עם שפה, יש ספרות, יש סופרים, יש מאמע־לשון”. לדבריו גרינברג אינו חש את עצמו כלל כמי ששייך לחבורת סופרי ארץ־ישראל. הוא דיווח לשלונסקי כי שטיינמן, שזה מקרוב בא, שמע את דברי גרינברג והגיב עליהם בביטול ובלגלוג: “ידידי”, אמר שטיינמן לגרינברג, “את כל הנסים והנפלאות משם אתה יכול לספר להם שאינם יודעים מה טיבו של ה’שם', אבל אני ב”ה יודע הכל".⁸²⁷

הוועדה המכינה של האופוזיציונרים קראה לאספה כללית של 35 סופרים הקרובים אליהם בדעותיהם. אולם באספה זו, כפי שסיפר למדן לשלונסקי, חזרה “הציניות והשחצנות” של גרינברג, שאליו הסתפח עתה גם אביגדור המאירי. למדן האשים את השניים כי הם דואגים אך ורק לכך שיעריצו את שירתם, והשירה הצעירה והתפתחותה אינה נוגעת לליבם. למרות המתיחות שהורגשה באספה הוחלט על “הוצאת דו־שבועון גדול בתבנית רחבה ומקיפה, יצירת ‘התאחדות סופרים’” וכן על פעילות ספרותית רחבה בקרב הקהל הארצישראלי.⁸²⁸ ביום 9.12.1924 בישר טוביה לאברהם, כי “התאחדות הסופרים” מיסודו של שטיינמן בוודאי תוציא בקרוב שבועון שלה. גם טוביה חשב כי מצב הספרות מחייב פעולה מיידית: “הרוחניות הארצישראלית נתקפלה עכשיו בתעמולה לקרן היסוד וקרן קיימת”.⁸²⁹

התוכניות היו רבות: ייסוד הוצאת ספרים וסדרת נשפים, שאמורה הייתה לפרסם את דבר כתב־העת החדש ולשמש מקור כספי, וכן החתמת חברים וגביית דמי חבר לכתב־העת, שעדיין לא ראה אור ואמור היה לצאת החל בינואר 1925.⁸³⁰ כתב־העת, שהתכוון לפלג את הסופרים ולהבדיל בין חברי “אגודת הסופרים” לבין חברי “התאחדות הסופרים”, אמור היה להיקרא דווקא בשם ‘גשר’. כביכול גשר בין הסופרים, בין סיעה לסיעה, בין הסופרים לקהל, בין היצירה העברית בארץ־ישראל לבין זו שבגולה, בין התקופות, בין ה“חדש” וה“ישן”.

כשהגיעו לשלונסקי הידיעות על כתב־העת העומד לצאת לאור – התחמץ ליבו. הוא הרגיש כמי שהוצא מחוץ לעניינים. כל ימי שבתו בארץ־ישראל חלם על כתב־עת ספרותי אופוזיציוני ודווקא עתה, כשהוא בפריז, קרוב חלומו להתגשם, ולו לא יהיה חלק בו. נראה שמשום כך ניסה לרפות את ידי למדן. הוא לא היה מרוצה מהרכב החבורה וטען שאין לחבורת הסופרים המשתייכת ל“התאחדות הסופרים” נקודות שיתוף.⁸³¹ כתב־העת היה בעיניו “דבר שנלוש ונאפה בחיפזון”. הוא, שרק חודשים אחדים לפני כן הביע את בטחונו שיוכל למצוא חומר לכתב־העת שרצה להקים, טען עתה כי אין מספיק חומר לשתי חוברות בחודש. שלונסקי התנגד בתקופה זו להוצאת כתב־עת שיעסוק גם בשאלות החיים. הוא טען שהוא מעוניין אך ורק ב“במה ספרותית בעלת משקל”, ירחון או מאספים שיהיו בהם “רק סיפורים ושירה או גם מאמרים על אמנות וביקורת המנוערים מאבק של פולמוס ו’ענייני השעה'”. מי שבעוד זמן קצר יהיה בין מייסדי כתב־העת רב־הפולמוסים, ‘כתובים’, ביקש בהיותו בפריז כתב־עת “נקי” שיפרסם רק “יצירות חשובות”, ומחה נגד הפיכתו של כתב־העת ‘גשר’ לפולמוסי.⁸³² הוא טען שהתנצחויות וחילופי דברים עם ביאליק, קלוזנר וגרינברג יפחיתו את “ערכו ומשקלו של האורגן בתור במה ספרותית”. במכתביו ללמדן חזר וביקר את חבורת הסופרים החדשה שקמה, והוא, העתיד לעמוד בראש חבורות סופרים לוחמניות, כתב בהיותו בפריז כי “אינו חסיד אסכולות”, וכי רק אסכולה אחת ואיזמוס אחד הוא מכיר, “כשרוניזמוס ואמיתיזמוס”. אולם בצד ביקורתו הנוקבת מיהר להצהיר על השתייכותו לכתב־העת החדש והודיע כי למרות ביקורתו הוא רוצה להשתתף במפעל החדש. “להתאחדות הסופרים אני נכנס, כמובן, ואשתתף בכל”, הבטיח, “איני חושב אפילו חצי רגע למשוך את ידי מהדבר הזה”.⁸³³

בינתיים חשב בקדחתנות מה לעשות ואיך להתחרות ברעיון של ‘גשר’, שנדמה לו שכבר קרם עור וגידים. בצערו על שאין הוא שותף לעריכת כתב־העת החדש העלה רעיון נואל, שמראש ברור היה שאין לו כל בסיס: להוציא בפריז “קונטרס ספרותי קטן”. ללמדן כתב כי “אין כאן לא התחרות עם מישהו ועם משהו ולא קלקלה ל’התאחדות הסופרים'. תהא זו אכסניה ארעית ונקייה – והספרות רק תרויח מזה”. הוא המשיך לטוות את חלומו על “קונטרס ספרותי קטן, הן בפורמט שלו והן במניין המשתתפים בו”. משתתפי כתב־העת הפריזאי אמורים היו להיות “ג' אנשים: י. למדן, הזז, א. שלונסקי”. הוא תכנן לתת בכתב־העת תרגום מן הספרות הצרפתית הצעירה. “יושב כאן למשל הסופר איבן גול,⁸³⁴ הוא יסכים בוודאי לתת כתב יד מיוחד לתרגמו בשביל קונטרס זה, כמו כן תבוא איזו הערכה אמנותית על [מרק] שגל שקבע ישיבתו בפריז”.⁸³⁵

אך לדאגתו של שלונסקי, שה’גשר' ייצא לאור שעה שהוא יושב בפריז, לא היה על מה לסמוך. כתב־העת גווע עוד בטרם נולד. עד מהרה התגלו קשיים מקשיים שונים והאכזבה ירשה את מקום התקווה. יותר מדי ידיים בחשו בתוכניות, וכל הסופרים רצו להיות שותפים. נבואתו של שלונסקי כי אין מה שיחבר בין הסופרים התגשמה במלואה. למדן טען באוזני שלונסקי, כי מלכתחילה הייתה תוכניתו להזמין מספר סופרים מצומצם, שמאחד אותם הרצון לתקן את הקלקלות ברפובליקה הספרותית, אלא שבמשך הזמן הרחיבו את החבורה, בטענה שאם יצטמצמו יותר מדי לא יגיעו ליכולת החומרית הדרושה. הם זנחו את העקרונות שהציע למדן, עד כי לבסוף הוזמנו “אנשים – סתם מימין ומשמאל בלי כל הבחנה בלי כל נחיצות לעצם העניין”. נוסף לכך, כתב למדן, אורי צבי גרינברג הכשיל את המפעל הספרותי בכך שהשתתף בו וחתר תחתיו בעת ובעונה אחת, ואף ביקר קשות את רבינוביץ והפכו ל“סמל כל הרע בספרותנו”.⁸³⁶ הסכסוכים והמריבות בין הסופרים, שלא הצליחו להגיע לכלל תמימות דעים, ביחד עם חסרון הכיס גרמו לכך שרעיון הוצאת כתב־העת ‘גשר’ לא יצא לפועל. כאשר התברר כי מרעיון “התאחדות הסופרים” והוצאת הדו־שבועון ‘גשר’ לא יצא דבר – צר היה לשלונסקי ובה בעת גם רווח לו. כתב־עת ספרותי־חדשני היה חשוב בעיניו מאד, אך הוא רצה להיות שותף מלא ופעיל בהוצאתו לאור.

דרך משקפיו של למדן: אורי צבי גרינברג, יעקב הורוביץ ואליעזר שטיינמן    🔗

נסיעתו של שלונסקי לפריז השאירה את הבמה כולה לאורי צבי גרינברג. גרינברג ראה את עצמו כמשורר המרכזי של העלייה השלישית, ולא חשב להצטרף כ“כינור שני” או שלישי לשלונסקי וללמדן. כמו שלונסקי ראה אף הוא את עצמו כמי שנותן ביטוי לחלוצים והכריז בשירתו כי “פרולטרים בישראל קראו לי להיות פייטנם”⁸³⁷ – שורה שהכעיסה מאד את למדן ואת שלונסקי. התקבלותו של גרינברג בקרב הפועלים והחלוצים בארץ עוררה את קנאתו של למדן. המאבק על הנהגת הספרות העברית הצעירה היה בעיצומו, ולמדן כעס על א“צ גרינברג ויעקב הורוביץ שזה מקרוב באו וכבר הם מדברים בשם הספרות הצעירה. הוא ראה בהם “פרזיטים, היונקים את מזונם” על חשבון משוררים אחרים כמוהו וכמו שלונסקי. לטענתו גרינברג והורוביץ ראו את עצמם כמנהיגי החבורה ו”באותו זמן לא נמנעים מלנבל ולהחרים בכל מקום את שמות אלו הנראים להם כמתחרים בספרות צעירה זו".⁸³⁸

יעקב הורוביץ עלה ארצה בשנית בספטמבר 1924. לכאורה חיפש עבודה בהוראה, אך למעשה רוב הזמן ישב ספון בחדרו. בשבועות הראשונים התאכסן בביתו של למדן, אך בין השניים לא נתפתחה ידידות ולמדן אף כתב לשלונסקי כי אינו מעריך את יצירות הורוביץ.⁸³⁹ בינתיים נסע הורוביץ לחפש עבודה בירושלים ושם נפגש עם גרינברג. בחזרו משם, גילה למדן, כי ליבו של הורוביץ נוטה אחרי גרינברג. שלונסקי, שקשר קשר עם הורוביץ עוד כשישב בווינה, קרא את הדברים הלא מחמיאים שכתב למדן על הורוביץ וקיווה שטעות בידו, וכי הורוביץ “בחור מצוין” כפי שהבטיח לו חברו שימק וולף. “יש לי השטר הזה ביד”, כתב בהומור, “ואני אגישו לגוביינא, וגם רבית אדרוש”.⁸⁴⁰ אולם המרחק הפיסי שבין הורוביץ לשלונסקי ואי יצירת הקשר עם למדן עשו את שלהם. הורוביץ התקרב לגרינברג ועמד לצידו בעימותים שבינו לבין הסופרים האחרים, ואפילו קיבל את טענותיו שרודפים את גרינברג ומתנכלים לו. הורוביץ שכח את נאמנותו לשלונסקי, וכשלמדן טען כי גרינברג מנהל תעמולה נגד ‘דְּוַי’ ברחבי יהודה והגליל, ענה לו הורוביץ בשלווה: “ומה יש? ואם הספר אינו מוצא חן בעיניו – אסור לו להביע את זה לפני כל אחד?”⁸⁴¹ למדן כעס. “חכה,” אמר להורוביץ, הינך “חדש וטירון” ו“בור בספרות העברית ובחייה, יצור ודום עד שתספיק להתאזרח, פן תהפוך לשופרו של גרינברג”. אולם הורוביץ לא התרשם מדברי למדן. הוא התלהב מהשקפותיו של גרינברג בענייני ספרות וחברה, ובעיקר מאישיותו וממרצו. “דבריו כולם על פי חלילו הידוע של ג. [גרינברג] ומתוך שפופרתו הוא משקיף על הכל”, לגלגל עליו למדן במכתבו לשלונסקי.⁸⁴² הורוביץ החל לעזור לגרינברג בהוצאת גליונות ‘סדן’. אך שלונסקי לא ויתר ולא הרפה. הוא לגלג על בטלנותו של הורוביץ האומר “להמשיך את חיי וינא גם בארץ־ישראל”, ועם זאת לא רצה לנתק את הקשר עימו, וביקש מלמדן למסור לו דרישת שלום. למדן לא מילא את בקשתו של שלונסקי, משום שראה לעצמו פחיתות כבוד לחזר אחר “הסמרטוט” שגרינברג לש כרצונו. בוז עורר בו האיש שבעבר קיווה שיצטרף אליהם.⁸⁴³

למדן דיווח לשלונסקי גם על מתיחות בין רבינוביץ, ברש ולמדן לבין גרינברג על רקע התנגדותו של גרינברג לתוכניות של כינון “התאחדות הסופרים”. “חלאת אדם זו הולכת ומטילה את צואתה בגלוי ובסתר”, כתב למדן. הורוביץ, שדבק בגרינברג, היה בעיניו “זנב של גרינברג” הכותב בסגנונו. “הוא עכשיו תחת נעלו של גרינברג, וזה עושה בו כרצונו”, כתב למדן, ועוד הוסיף וסיפר, כי הורוביץ הוא נושא כליו של גרינברג בנסיעות שבהן עשה תעמולה לספרו ‘אימה גדולה וירח’.⁸⁴⁴

לעומת האש והגפרית ששפך למדן במכתביו על גרינברג והורוביץ – הוא דיבר יותר ויותר בשבחו של אליעזר שטיינמן. עד עלייתו ארצה לא הכירו שלונסקי ולמדן את שטיינמן פנים אל פנים, אך הכירו את כתיבתו ואת דעותיו מהירחון ‘קולות’ ששטיינמן ערך בוורשה (1923 – 1924), ולא ראו בו אחד משלהם. לאחר שהגיע שטיינמן ארצה שינו את דעתם. למדן העריך את עמידתו התקיפה בוויכוח עם גרינברג וכתב לשלונסקי כי בואו של שטיינמן “ביטל בהרבה את השערותינו הקודמות עליו, אשר היינו משערים מתוך קריאה ב’קולות' וכו'. בכל אופן עד עכשיו הרושם הוא טוב”. בעיניו היה שטיינמן “אדם בעל טקט ותרבות. בעצם קרוב הוא הרבה לרוחנו, למרות זה הוא יודע לכלכל שיחות וּויכוחים בלי סקנדלים והבלטת האני שלו”.⁸⁴⁵

שלונסקי רחוק היה אותה שעה מהריבים הקטנוניים שבין למדן־גרינברג־הורוביץ, אך הוא לא יכול להתאפק מללגלג על יצירת גרינברג. את עיקר ביקורתו הפנה כלפי הריתמוס האקספרסיוניסטי שלו, שלדעת שלונסקי לא היה מקורי אלא חיקוי ליצירה “היאוותה” מאת המשורר האמריקאי הנרי לונגפלו.⁸⁴⁶

הפואמה “גלגול” וגניזתה    🔗

ככל שגבר הסבל החומרי־כלכלי של שלונסקי בפריז, כך גבר רצונו להקנות לסבל זה משמעות אידיאית־ספרותית. את ישיבתו בפריז ראה כגלגול נוסף בדרך הייסורים שצריך לעבור משורר. אולם לפי השקפתו הכאב שנגרם בעקבות דרך הייסורים הוא יסוד המפרה את השירה, ועל כן אסור למשורר לנסות להיפטר ממנו. הסבל שלו בגלות פריז, שנטל על עצמו מרצון, אמור היה אפוא לעזור לו להפיק יצירה בעלת משמעות. בראשית שנת תרפ"ה (אוקטובר 1924) נראה היה לו כי בשלה השעה לכך ושעתה של היצירה החדשה ממשמשת ובאה. בשיר שכתב בתקופה זו, “אני אמרתי: היינו הך”, תיאר את דרך הייסורים שלו בנכר:

קָפֶה. חֲצוֹת. וּכְבָר לֹא תִז

קֻבַּעַת־קִצְפָּהּ כּוֹס הַשֵּׁכָר.

יְרוּשָׁלַיִם. דְּוַי. פָּרִיז.

וּסְתָו. וְנֵכָר. נֵכָר. נֵכָר.

כשקרא יצחק למדן את השיר, הגה בינו לבינו בשורות אלה. “לא קראתי את השיר – הגיתי בו”, כתב לשלונסקי. “יחד הרגשתיו, אם לא בקפה אשר בפריז – אבל כאן אחרי חצות בין ארבעת הכתלים כשראשי כבוש בכר מיטתי הדמעתי איתך יחד את המילים הללו”.⁸⁴⁷ אין ספק כי שורות השיר מתארות עוני ועליבות, אולם למדן התעלם מההמשך, שבו השווה המשורר הצעיר את עצמו לא פחות מאשר ליהודה הלוי. שלונסקי תיאר את אמונתו העזה, כי כאב הגעגועים לארץ יותך וייהפך לשירה נפלאה כמו שירת הגעגועים של יהודה הלוי – “ציון הלא תשאלי”:

פֹּה שִׁבְעָתַיִם אֲנִי מָךְ.

פֹּה שִׁבְעָתַיִם יֻתַּם כְּאֵבִי.

אֲנִי עוֹד אָשִׁיר, אַרְצִי, לָךְ

“הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי” – כְּמוֹ הַלֵּוִי.

פריז, י“ד בתשרי תרפ”ה (12.10.1924)

שירו זה של שלונסקי, הרווי תחושת חשיבות ויותר משמץ של היבריס, נולד מתוך הרגשתו שהנה סוף סוף פקדה אותו ההשראה שלה ציפה.⁸⁴⁸ בראשית נובמבר כתב שלונסקי ללמדן כי הוא אינו מרבה לכתוב, וכי כתב “רק” “איזה שירים ליריים, וגם דבר אחד גדול התחלתי, היינו דבר שסופו בוודאי להיות גדול (בכמות), חמישית הימנו כתובה כבר. אם אצא מן הדבר בקו השלום יהיה טוב”.⁸⁴⁹ במכתב אחר רמז גם לשם היצירה החדשה, “גלגול”: “עוד אתגלגל כאן בגלגולי סתם וגלגולים שברכה בהם. […] בישיבתי כאן יש גם רגעי סיפוק, גם הפראה לכשתרצה. אך אני צובר את הגרגרים הללו בממגורתי לשם הזריעה לעתיד לבוא. ולתנובה אתפלל בוקר, ערב וצהריים. כמה יארכו הגלגולים?”⁸⁵⁰ עתה, משגילה את “סודו” ללמדן, כתב גם לברש: “אני עומד עכשיו בגמר דבר גדול בשם: ‘גלגול’. הלוואי שלא תבייש ‘הסיפא’ את ‘הרישא’. נראה. – – היכן אדפיס את הגלגול – איני יודע. בשביל ‘גשר’ יהיה הדבר גדול מדי, ו’התקופה' בוודאי תעקם חטמה, הגם שמסרו לי שדעתו של כהן עלי נשתנתה לטובה”. דעתו הייתה נוחה מן היצירה שכתב. הייתה זו הוכחה לעצמו ולידידיו, שישיבתו בפריז לא הייתה לשווא אלא נשאה פרי. “כמה דברים שהתחלתי והנחתים מכיוון שנתקעתי בגלגול. חושבני, שאשוב לארץ ‘ברכוש גדול’”, כתב בנימה של שביעות רצון.⁸⁵¹

שקוע היה רובו ככולו בכתיבת “גלגול”, פואמה דרמטית רחבת יריעה. בשם היצירה כיוון שלונסקי לגלגוליו מרוסיה בדרך הטלטולים לארץ־ישראל ומשם ל“גולת פריז”, אולם הפואמה מרחיבה את היריעה ומקנה לגלגול גם משמעות קוסמית: גלגוליה של האנושות כולה. הדרמה “גלגול” הייתה מעין חזון אסכטולוגי־אלגורי, שמתרחש באחרית הימים: כליה הייתה צפויה לעולם והדמות האלוהית בשם “כל יכול”, שביקשה להציל את האנושות, בנתה מגדל ותלתה עליו חמה של חשמל.⁸⁵² הפואמה “גלגול” הייתה המשך ישיר ל’דְוַי'. גם במרכזה עמדו השאלות הגדולות של גאולת העולם והאדם. ההמון המתואר ב“גלגול” דבק באמונה, מנסה להתגבר על כל הפקפוקים ונאחז בבדיה. אולם “אנוש”, שהוא גילומו של המשורר, מודע לכזב ואינו הולך שולל אחרי כזבי האמונה והגאולה. מול מקסם השווא של האמונה הדתית והאמונה בכוחה של הקידמה העמיד שלונסקי שורה של היפוכים וגלגולים “לאחור” עד לאדם הקדמון, “הפרא”. דרך זו של גלגול ושקיעה היו בעיניו הכרחיות כדי להתחיל מחדש, מ“בראשית חדשה”. מושג ה“גלגול” מובא בדרמה כדרך לגאולה ולתיקון האדם והעולם, ויש בו מעין ירידה לצורך עלייה. שלונסקי מיזג את מוטיב השקיעה של פרידריך ניטשה ושל אוסוולד שפנגלר עם מושג הגלגול לפי הקבלה, והעביר אותו לעולמו החילוני.⁸⁵³

בראשית מרץ 1925 כתב שלונסקי לברש ולרבינוביץ: “אני עומד עכשיו בגמר דבר גדול אחד (והגמר קרוב) ומתוכו אני רוצה להוציא קטע שלם בפני עצמו ורצוי לי לעשות את הדבר לאחר שישלם הדבר כולו”.⁸⁵⁴ הוא נע בין רצון לפרסם קטעים מ“גלגול” ובין חששו לפרסם קטעים מיצירה גדולה, שמא לא יוכלו העורכים לעמוד מהם על טיבה ומלוא ערכה של הפואמה השלמה וידחו אותה. לקראת סוף מרץ 1925 סיים שלונסקי לכתוב את “גלגול”. הוא קישר את הפואמה לתאריך יום הולדתו ורשם על כתב־היד: “פריז, אדר, תרפ”ה".⁸⁵⁵

רבינוביץ לא הביע התלהבות מפרסום הפואמה הארוכה. די היה לו ב’דְוַי‘. "ואם יהי ה’גלגול’ דבר של ממש יימצאו לו גואלים. אין כלום“, כתב לשלונסקי בלשון מעורפלת וסתמית.⁸⁵⁶ כשחזר שלונסקי לארץ פרסם קטעים אחדים מ”גלגול" ב’הדים‘, אייר תרפ"ו (מאי 1926, תחת הכותרת: “מתום”), ב’דבר’, א' בסיון תרפ“ו (14.5.1926, תחת הכותרת “קטע מפואמה”), וב’כנסת', תרפ”ח (1928, תחת הכותרת “בדרך”). אולם הפואמה בשלמותה לא נתפרסמה בחייו. למרות העבודה הגדולה שהשקיע בה והתקוות הגדולות שתלה בה, נשארה “גלגול” טמונה במגרתו של שלונסקי, חלקים ממנה הוטמעו ביצירות חדשות שכתב והיא פורסמה רק 15 שנים אחרי מותו.⁸⁵⁷

מדוע החליט שלונסקי לזנוח את הפואמה? לדעת חוקר שלונסקי, עוזי שביט, גנז את הפואמה משום שזמן קצר לאחר שסיים אותה שינה את אופי כתיבתו. הוא החליט לזנוח את הצורה של הדרמה האלגורית האקספרסיוניסטית רחבת היריעה ועבר לכתיבה סימבוליסטית, נוסח המשוררים הרוסים ומשוררי צרפת, שאת השפעותיהם ספג בתקופת שהייתו בפריז. לקראת סוף שנות העשרים הלכה ופחתה ההשפעה האקספרסיוניסטית על שירתו ועימה נעלם “השיר הפרוע”, הריתמוס החופשי, המטאפוריקה הצעקנית. שלונסקי עבר לכתיבת שירה שקולה וסדורה בעלת מטאפוריקה מרוסנת. השפעת השירה הרוסית התמתנה ועלתה השפעת השירה הצרפתית הסימבוליסטית של “המשוררים המקוללים”.⁸⁵⁸ לדעת גליה שגיב הביקורות הקשות שספג שלונסקי לאחר פרסום ‘דְּוַי’ השפיעו על החלטתו לא להוציא לאור יצירה דומה, שהיא מעין המשך ל’דְוַי'.⁸⁵⁹ אולם ייתכן גם ששלונסקי הרגיש בדמיון שבין “גלגול” לבין הפואמות שבספרו של אורי צבי גרינברג ‘אימה גדולה וירח’, ובמיוחד “באלף השישי” (1923) ו“במערב” (תרפ"ד),⁸⁶⁰ וכשם שגנז בזמנו את שירי הבוסר הביאליקאיים גנז עתה את הפואמות שהושפעו מגרינברג. ואולי הייתה סיבה נוספת, פרוזאית, לגניזת היצירה והיא חסרון כיס. את ‘דְּוַי’ הוציאו עורכי ‘הדים’ על חשבונם. אולם עתה ברור היה לשלונסקי, כי אין סיכוי שהשניים יסכימו לפרסם גם את “גלגול” ומקורות כספיים אחרים לא היו לו באותן השנים.

שלונסקי גנז כמעט את כל השירים שכתב בתקופה שעד עלייתו ארצה וחלק לא מבוטל מהשירים שפרסם בשנים 1922 – 1923. “גלגול” הייתה היצירה האחרונה המשמעותית שגנז. מכאן ואילך פרסם כל מה שיצא מתחת עטו. לבטי הכתיבה היו בינו לבינו, אולם לאחר שלבשו צורה ודמות הוציא אותם לאוויר העולם. חלק משיריו פורסמו לראשונה בעיתונים ובכתבי־עת שערך הוא או שערכו אחרים ואחר כך כונסו בספריו.

“פיטן סולל בישראל”: היצירות שנכתבו בפריז ודחייתם של שירי “עמל”    🔗

בפריז השלים שלונסקי את מחזור השירים “בתל־אביב” (שככל הנראה התחיל לכתוב בארץ). ההשפעה של פריז על תיאורה של תל־אביב בולטת למדי, שכן תל־אביב המתוארת בשירים אינה העיר הלבנה, הקטנה, ההולכת ומתפתחת, אלא מעין העתק של פריז. תל־אביב הופכת לסמלו של האדם הנמצא בטלטלה מתמדת, אדם שמגוריו בכרך המודרני הם בבחינת נכר נצחי.

ביום 2.9.1924 כתב שלונסקי ליצחק למדן כי שלח ל’הדים' את מחזור השירים “בתל־אביב”,⁸⁶¹ אולם רבינוביץ ענה לו, כי בחוברת ה' של ‘הדים’, שעמדה לצאת באלול תרפ“ד (ספטמבר 1924), לא יוכלו שיריו להידפס בגלל המקום הרב שתפס מחזור השירים של יצחק למדן “לאבא”. “שיריך לא יכלו להיכנס, למדן לקח 15 עמודים”, כתב.⁸⁶² “את האמת להגיד: חרה אפי קצת על אשר נדחו שירי למועד־מועדים, אלא בדיעבד: אולי טוב”, השיב שלונסקי בנסותו להתגבר על העלבון.⁸⁶³ מחזור השירים “בתל־אביב” נתפרסם רק כעבור למעלה מארבעה חודשים, בחוברת ו', שיצאה בשבט תרפ”ה (פברואר 1925).

בראשית ינואר 1925 שלח שלונסקי לכתב־העת ‘גשר’ שעתיד היה לקום את מחזור שיריו “עמל”.⁸⁶⁴ השירים נכתבו בשנת 1924 עוד לפני נסיעתו, אך נראה עיבד וליטש אותם בזמן שבתו בפריז. בגלל ישיבתו שם לא הספיקו להגיע אליו הידיעות, שכתב־העת לא יצא כלל לאור.

ב־21.1.1925 כבר כתב לו אביו כי “‘הגשר’ לא יָצָא ולא יֵצֵא”,⁸⁶⁵ וביקשו להורות לברש מה לעשות בשיריו, ושלונסקי החליט לבקש את השירים בחזרה.⁸⁶⁶ ברש כעס על שלונסקי, ואולי חשד בו שהוא רוצה לתיתם לבמה אחרת. מכל מקום שלונסקי קיבל את השירים בחזרה, אך כעבור ימים אחדים כבר כתב לברש שהוא מצטער שביקש בחזרה את “עמל” והבטיח שישלח את השירים שוב.⁸⁶⁷ הוא קיים את הבטחתו, שִכְלֵל את השירים ושלחם לפרסום ב’הדים‘, אך צפויה הייתה לו אכזבה מרה. שירי “עמל” היו חלק מספר שתכנן שלונסקי בשם “אדם” ובעלי אופי שונה משירי “סתם”, “סרק”, “יריד” או “הונולולו” שהתפרסמו עד כה. במרכז השירים העמיד דמות אדם שאינו עומד מול העולם הריק אלא חי מתוך תחושה של שליחות וייעוד, וניתן היה לראות בו גם השתקפות של היהודי החוזר לאדמתו, חי חיים מלאים (בנוסח “גדוד העבודה”) ומגשים את “הבראשית האחרת”,שאליה כָּמַהּ ב’דְוַי’ וב“גלגול”. בשירי “עמל” ייחס שלונסקי מימד מיסטי לחוויותיו האישיות ב“גדוד העבודה” ותיאר אותן כהתרחשויות מיתולוגיות, רוויות חושניות וארוטיקה. כיבוש השממה על־ידי החלוץ, עובד האדמה, עוצבו כאירוע מדהים, מעורר פליאה והשתאות בנוסח האידיאולוגיה הציונית ובנוסח הסימבוליזם הרוסי.⁸⁶⁸ האדם שבשירי “עמל” ניצב במרכז היקום, מגלם בגופו את הפריון ובונה מחדש את הקשר ההרמוני של אדם־עולם־אלוהים. שלונסקי העניק לאדם המגשים את המעשה החלוצי מעמד של קדושה. אך לא הייתה זו קדושה אלוהית, אלא קדושה אחרת, שצוויה הם עבודת האדמה וגיבורה הוא החלוץ העברי הנושא בעול יישובה של ארץ־ישראל וכינונה של חברה חדשה. המקומות “יזרעאל” ו“גלבוע”, הקשורים למפעלה החלוצי של העלייה השלישית, הפכו בשירים למהויות נפשיות, המציינות את העולם החיובי של ההגשמה הפיסית והרוחנית.⁸⁶⁹ הרוח החלוצית אמורה הייתה להיות תחליף לדת. האלמנטים הדתיים המופיעים בשירים, כמו הטלית, התפילין והטוטפות מסמלים את הקדושה החדשה, השונה מזו המסורתית. שלונסקי התכוון ליצור בשירים אלה מודל אלטרנטיבי הבנוי על הפרדוקס של קדושה־חילונית, ובהתאם לכך גם האם המתוארת בשירים היא מעין מיזוג סמלי בין האם היהודייה שבגולה לבין האם העברייה בארץ־ישראל שמקדישה את הבן לחיי העמל של החלוץ. מכל מקום נראה ששלונסקי לא עיצב את דמותה על פי דמותה של ציפורה, אמו המהפכנית:⁸⁷⁰

הַלְבִּישִׁינִי, אִמָּא כְשֵׁרָה, כְּתֹנֶת פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת

וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי אֱלֵי עָמָל.

עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כַּטַּלִּית.

בָּתִים נִצְּבוּ כַּטּוֹטָפוֹת.

וְכִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם.

תְּפִלַּת־שַׁחֲרִית כֹּה תִתְפַּלֵּל קִרְיָה נָאָה אֱלֵי בוֹרְאָהּ.

וּבַבּוֹרְאִים – בְּנֵךְ אַבְרָהָם,

פַּיְטָן סוֹלֵל בְּיִשְׂרָאֵל.

(מתוך “עמל”)

אך שירי “עמל” החדשניים, שבמשך השנים הפכו ל“תעודת הזהות” של שלונסקי והקנו לו את מעמדו כ“משורר העלייה השלישית”, לא נשאו בזמנו חן בעיני עורכי ‘הדים’. הם לא התרשמו מהחידוש שבשירים וראו בהם חזרה על שיריו הקודמים. בשולי מכתבו לשלונסקי כתב רבינוביץ: “ברגע זה שב ברש והביא את ‘עמל’ שלך. חבל! אם כי באו שינויים, אבל אני חיכיתי לדבר חדש. מחכים כבר למשהו רענן ממך, ולא שתחזור על עצמך. חבל! כתוב דבר מה חדש, חם וטוב…”⁸⁷¹ אפשר לשער כמה פצעו מילים ספורות אלה את שלונסקי. רבינוביץ ביטל כלאחר יד את השירים. “אין אני רואה כאן חזרה אלא השלמה”, ענה לו שלונסקי, “השירים נכתבו בא”י (ולא בפריז!) יחד עם יזרעאל ועוד שני פרקים המצטרפים יחד לפואמה אחת“. הוא ביקש לדעת אם רבינוביץ וברש מבקרים את “עמל” אך מתכוננים לפרסם אותו, או שלדעתם שירים אלה אינם ראויים לדפוס.⁸⁷² רבינוביץ לא נרתע וכתב לו דברים מפורשים: “אתה רואה בעמל השלמה ואני רואה חזרה”. בעיניו השירים לא היו ראויים לדפוס. בין השירים מצא גם כאלה “שאינם רעים”, אלא שאינם מוסיפים דבר, “הסריה כולה היא חזרה על אותו הטון, ואם חפץ אתה דווקא שאכתוב לך: ‘לא ראוי לדפוס’ – אכתוב לך”. הוא חשב שפרסומם של השירים לא ייטיב לתדמיתו של שלונסקי. רבינוביץ ראה את עצמו כמי שנתן לשלונסקי “ביקורת מבית”, כדי למנוע את הנזק הרב יותר של “ביקורת מחוץ”. הוא טען שלא רצה לעשות למבקרי שלונסקי “נחת רוח” ולאפשר להם לומר ששלונסקי חוזר על עצמו. “מוטב שאומר אני”, כתב רבינוביץ. “אם ייכנס ‘עמל’ לקובץ במשך הזמן, אדרבא. אין אדם מחויב לחדש כל יום מעשי בראשית. אבל אותך ב’הדים' חפצנו אנו לראות, להרגיש”. בהמשך תיאר במכתבו את הצלחת ספרו של גרינברג ‘אימה גדולה וירח’, ואת המכירה המוצלחת של כתב־העת ‘סדן’ למרות מחירו הגבוה. ולא עוד אלא שהוסיף ותיאר את הפופולריות של גרינברג בקרב אנשי “גדוד העבודה” ו”השומר הצעיר".⁸⁷³

קשה להאמין שרבינוביץ לא הבין עד כמה יפגעו דבריו בשלונסקי. העובדה שרמז לו כי הוא רוצה לראות את שלונסקי עומד בתחרות עם גרינברג, ועל כן רוצה שיופיע במיטבו, בוודאי רק הוסיפה וזרתה מלח על פצעיו. אולם שלונסקי לא יצא מגדרו ולא יכול היה להרשות לעצמו להסתכסך עם עורכי ‘הדים’ או אפילו לגלות את מרירותו הרבה למקרא דבריו של רבינוביץ, משום שהיה תלוי בהם כל עוד ישב בפריז. לכאורה קיבל את ביקורתי של רבינוביץ באהבה משום “הרצון הטוב המסתתר מאחוריה”, כמו שקיבל גם את התגובה הספונטנית שיצאה מפיו של רבינוביץ, “גועל נפש”, לאחר שהלה קרא פרק מתוך “צרעת” עוד לפני שהתפרסמה ב’דְוַי‘. כל זאת, טען שלונסקי, משום שהוא יודע שבתגובתו של רבינוביץ יש הרבה “מן הידידות האמיתית אשר לא תסולא בכל טפיחת לחי ודברי שבח המנוערים מן השרוול”. הוא השתדל להופיע כמי שמוכן לקבל ביקורת שלילית, ואף טען כי אם יש בה חותם של “אמת ואהבה” היא מעודדת אותו לא פחות מתשבחות “שאינן נאמרות בנשימה חמה של ידידות ואחווה”. נראה ששלונסקי חש שרבינוביץ מחבב אותו כאדם וכמשורר מבטיח אולם אינו מעריך את יצירתו במידה מספקת. רבינוביץ ביקר את ‘דְּוַי’ ואת מחזור שיריו “עמל”, יצא נגד הפסימיות שבשיריו, הכריז כי הוא רואה ביצירתו של שלונסקי רק “פרוזדור לבאות”, ליצירות הטובות שתיכתבנה בעתיד, וחשב שהשירים החדשים שכתב הם וריאציות על קודמיהם. לתחושתו של שלונסקי היה על מה לסמוך. נראה שמראשת הכרותם העריך יעקב רבינוביץ את שלונסקי כמשורר צעיר ומבטיח, אולם בצד הערכתו הוא ביקר את תחושת הגדלות שלדעתו לקה בה. לידידו ש’ יהודאי אמר, כי שלונסקי הוא מן המשוררים “שאינם מחזיקים עצמם בגבולות, חורגים, מרימים משאות מעל ליכולתם ומפסידים על ידי כך”.⁸⁷⁴ שירי “עמל” נדפסו לבסוף רק בשנת 1926 ב’ספר השנה של ארץ־ישראל'.⁸⁷⁵

“כשיהיה עוד כסף נבנה עוד וילות בעד כל אחד מכם”: דאגות פרנסה ושמחות משפחתיות    🔗

שעה ששלונסקי ולוסיה שהו בפריז, המשיכה משפחת שליונסקי על שלוש שלוחותיה (ההורים טוביה וציפורה ובִתם הבכורה מניה, דב שליונסקי, אשתו ובִתו ומשפחת וגמן) במאמציה למצוא מקורות פרנסה. דב גר בשכונת נחלת יצחק שבתל־אביב ולא הייתה לו עבודה קבועה. במשך חודש אלול תרפ"ד (ספטמבר 1924),⁸⁷⁶ פרסם פעמים אחדות מודעות בעיתון ‘הארץ’ שבהן הציע את עצמו כמורה “מעותר למדעי המתמטיקה”, הנותן שיעורים במתמטיקה ופיסיקה.⁸⁷⁷ טוביה ניסה לעזור לו למצוא עבודה קבועה, אולם המאמצים לא הועילו. לזמן קצר עבר דב לחיפה ולימד בבית הספר הריאלי וזמן מה לימד גם בכפר הנוער שפיה אולם הוא לא הסתדר במשרות ההוראה והעדיף לגור בתל־אביב.⁸⁷⁸

אברהם בחברת אחיו דב (בוריה). בגב התמונה כתובה הקדשה: לאמא, מאת בניה. תל אביב 4.4.1930

דב חש עתה בבירור כי בהיררכיה המשפחתית חל שינוי. אחיו הצעיר אברהם, שכל השנים בחל בלימודים מסודרים, נסע עתה לפריז ללמוד ולהשתלם לאחר שפרסם ספר שירים ראשון, ואילו הוא, המוכשר, מי שחבש את ספסלי האוניברסיטה ברוסטוב, מתרוצץ בחיפוש אחרי פרנסה ולא יכול לנצל כראוי את כשרונותיו בתחום המוסיקה, השירה ואפילו המתמטיקה. במכתב (ברוסית) שכתב לשלונסקי לפריז חילק את הדף לשניים וציין בראש כל עמודה: “פעם” לעומת “עכשיו”. פעם, כתב דב, אברהם התכונן לבחינות שלו בגימנסיה בחיל ופחד, ואילו הוא למד באוניברסיטה ברוסטוב ועשה חיל. אברהם היה אז כבן 14 ואילו הוא כבן 18, בתקופה זו נראה היה פער השנים בין בוריה המלומד לבין אברהם, שלא רצה ללמוד, גדול יותר מ־4 שנים. ואילו עכשיו – אברהם נסע לפריז ללמוד, ואילו יחסו שלו ללימודים הפך ליחס של “לא אכפת”. עתה הוא בן 28 ואברהם כבן 24 ועדיין לפי המתמטיקה הפשוטה הפער ביניהם הוא 4 שנים. אך כאן נכנסת “תורת היחסות”, כתב, ולמרות שגם עתה 4 = 28 - 24, אין ביניהם עכשיו כל פער או ש… וכאן קטע דב את דבריו בהבליעו את המשפט שבגללו נכתב כל הדיון ההומוריסטי ב“תורת היחסות”: או ש… היתרון עומד לצידו של אברהם, והוא, הצעיר, עולה בהצלחותיו על דב־בוריה הבכור.⁸⁷⁹

בינואר 1925 התרגשו על משפחת שליונסקי הצרות בזו אחר זו. ישראל וגמן, בעלה של פניה, חלה במלריה ולא יכול היה לעבוד והזוג הצעיר נזקק לתמיכה כלכלית. למרים (מניה) הייתה “התקפת אפנדיציט” (דלקת התוספתן), וטוביה לווה כספים כדי לממן את הניתוח שלה בבית־החולים האיטלקי בחיפה וכדי שיוכל לשלוח אותה בלוויית אמה להחלים בצפת. החובות העיקו עליו ועם זאת המשיך לעודד ולתמוך גם בצעירים חבריהם של בניו, שהיו גם חבריו שלו. בראשית 1925 חזר ליוֹבה שפוטינובסקי (אלמי) לארץ, לאחר שלא קיבל אשרת כניסה לברית המועצות, וטוביה ניסה לעזור לו ככל יכולתו. “בשביל ליובה [אלמי] השגתי עשרה פונט ומחר הוא נוסע לירושלים”, כתב לאברהם.⁸⁸⁰ גם לקרובו הרב לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מלובביץ') תרם מעצתו הטובה. הקשר שלו עם משפחת שניאורסון חודש, והרב לוי יצחק שניאורסון התייעץ עמו בקשר לתוכניותיו לעלות ארצה. הוצעה לו משרת רב בירושלים, והוא פנה לטוביה לשמוע את חוות דעתו. לא ידוע מה ענה לו טוביה, אך בסופו של דבר נשאר הרב שניאורסון בברית המועצות ולא עלה ארצה.

טוביה התמיד בעבודתו בבית החרושת “שמן”. הוא היה בעל מקצוע מעולה, חרוץ ונאמן, אולם כל שינוי בבית החרושת הבהילו ותמיד חשש שמא יפטרו אותו. לחששו לא היה כל יסוד, שכן הממונים עליו היו מרוצים ממנו וקידמו אותו לתפקיד שלמחסנאי ראשי אולם הקידום בתקפיד לא הביא כל קידום במשכורת. טוביה לא העז לבקש העלאה בשכרו פן יבולע למשרתו, ודחה את הנושא מפעם לפעם.⁸⁸¹ הוא הצליח לקיים איכשהו את אשתו ובתו מניה, אך לא נותר לו כמעט כסף לשלוח לבנותיו שבברלין. “כסף איני שולח להן אף פרוטה כי אין לי”, כתב לאברהם.⁸⁸² לאחר שעות העבודה בבית החרושת עבד באופן פרטי גם אצל המהנדס וילבושביץ. את הכסף תמורת עבודתו הנוספת ייעד לעזרה לרחל וליהודית.⁸⁸³

סוף סוף הגיעה עת שמחה למשפחה: רחל ויהודית התארסו. במחצית השנייה של שנת 1924 פגשו יהודית ורחל בברלין את האחים זיגמונד ואלכסנדר סטרניק, סטודנטים יהודים שברחו מרוסיה. האח הבכור, זיגמונד, שכונה בפי משפחתו וידידיו “זיגה”, התארס עם יהודית (אידה) ואחיו הצעיר אלכסנדר, שכונה בפי משפחתו וידידיו “אולג”, או “אולק”, סטודנט להנדסה, התארס עם רחל (רוזה־ורדינה). טוביה קיווה שבמהרה יתחתנו שתיהן והוא יוכל להסיר דאגה מליבו.

רחל שלחה את תמונת ארוסה אלכסנדר להוריה, וטוביה החליט לפי התמונה שהוא “בחור מצוין” וכי יש לו “פנים אציליים עבריים”. בדצמבר 1924 נסעו שתי הבנות לביקור לבלגיה לפגוש את ארוסיהן.⁸⁸⁴ למרות שהייתה זו תקופה של פריחת האהבה, הן כתבו לאביהן תדיר כי הן חשות בדידות, וטוביה חזר והמריץ את שני בניו לכתוב לאחיותיהם. הוא ניסה לעורר את רחמיו של אברהם על האחיות: “כשיינשאו לא ירגישו בוודאי צורך גדול במכתבי האחים והאחיות, אבל עכשיו עדיין קשורות לבית אביהן וזוכרות כי נמצאו תמיד בבית ההוא גם אחים, והאחים מתנכרים. אינם חפצים להבין עד כמה קשה לנערות להתקיים בלי עזר חומרי ורוחני”. הוא ביקש ממנו שיכתוב להן “מכתב רעוּת”.⁸⁸⁵ לבסוף הודיעו הבנות כי הן עומדות להגיע ארצה בקיץ 1925 עם ארוסיהן.⁸⁸⁶

נחמתו הגדולה של טוביה הייתה נכדתו המתוקה נעמי’לה בת השנתיים, שאת יום הולדתה חגג בגאווה רבה. שימחה אותו גם הידיעה שפניה בהריון ועוד מעט ייוולד לו נכד או נכדה נוספים. אולם גידול המשפחה הוסיף עוד דאגה לדאגותיו. מרים ופניה לא היו מסוגלות לעבוד ונטל הפרנסה נפל על כתפיו. את ליל הסדר תרפ"ה (1925) חגג טוביה רק עם רעייתו ועם בנותיו פניה ומניה. בנו הבכור גר בתל־אביב והוא ראה אותו לעתים רחוקות בלבד, שתיים מבנותיו היו בברלין ושלונסקי היה בפריז. הוא התגעגע לבניו ובנותיו ונזכר באותו ליל סדר עצוב שחגג ביקטרינוסלב לאחר נסיעתם של ילדיו ארצה, כשנותרו הוא ואשתו ועימם בתם הצעירה רחל. “אבל הבדל גדול יש”, כתב טוביה, “אז אמרתי לשנה הבאה בירושלים וכמעט לא האמנתי”, ואילו עתה הוא יושב בארץ.⁸⁸⁷

עם כל קשיי הפרנסה לא נפל טוביה ברוחו. הוא המשיך לרקום תוכניות כלכליות כדי להיטיב את מצב משפחתו. הבשורות הטובות מהבנות שבברלין רוממו את רוחו והוא תכנן לקנות אדמה בשכונת עובדים לא רחוק מחיפה ולהתיישב שם עם פועלים נוספים מבית החרושת “שמן”. “חלקי יהיה שלושה דונם”, כתב לשלונסקי, “וכוונתי לבנות שם בית ולפתח גן ירקות ועצים, ולמצוא חתן הגון בשביל מרים, ולסדר חיים שקטים. וכשיהיה עוד כסף נבנה עוד וילות בעד כל אחד מכם. תבואו ותנוחו מעט. אידיליה! אבל משתדל אנוכי לעשות אותה לדבר פשוט, ז. א. ממשי. בית החרושת ‘שמן’ עוזר לנו, מלווה לנו מעט כסף, אחרי כן קרן הקיימת, אחרי כן הבנק האפותקאי וסוף סוף נתקע יתד. פרוזה יבשה, אבל אני סומך עליה שתפיח רוח, כדברי הזוהר הקדוש”.⁸⁸⁸

טוביה המשיך להתעניין בכל הנעשה בארץ, בחיי התרבות והרוח, בידידיו של בנו, ובעיקר ליווה את אברהם בכתיבתו. את גאוותו בבנו המשורר אף לא ניסה להסתיר, והבטיח לו כי את “הנחת האבהית” שהוא גורם לו יבין רק “כאשר תהיה בן חמישים ואחת ויהיה לך בן כאברהם שלונסקי”.⁸⁸⁹ לעומת זאת השתדל להצניע את אי שביעות רצונו מההתנהגות הבוהמית שלו ושל לוסיה, ובכל מכתב הקפיד לשלוח דרישת שלום לכלתו. אולם מששלח לו שלונסקי תמונה שלהם, שהייתה נועזת מדי לטעמו, ביקש שישלחו לו “תמונה פשוטה”. “אתה יודע את טעמי שהוא שונה לגמרי מטעמכם בדברים כאלו”, כתב.⁸⁹⁰

“אצטרך, אם ארצה ואם לא ארצה, לצור צרורי”: החזרה ארצה    🔗

ממכתביו, ועוד יותר משתיקותיו, הבין טוביה כי שלונסקי לא מצא את מקומו בפריז, והוא ניסה לעודדו ולהמריצו שיחזור ארצה, למקום בו יוכל לתרום מחילו: “עוד לא היו לספרותנו ימים רעים כאלו של היום בארצנו – ארץ־ישראל […] פייערשטיין [אביגדור המאירי] מחרף ומגדף על ימין ועל שמאל, אורי צבי גרינברג מוכיח ומייסר כהמגיד מקעלם וכלל לא מאמינים לו […] ביאליק את קומפ. מוציאים לאור = מוציאים ספרים מן הקבר מן החושך אל האור […] ולכן יש מקום פנוי להתגדר בו. האנושיות, הכלליות יבואו אלינו מחו”ל לע“ע [לעת עתה] ככל הסחורות הטובות ע”י צעירים שכמותך, ואתה שקנית לך פה שם טוב והרבה מחכים לפירותיך מחויב להתחשב עם זה".⁸⁹¹

לשלונסקי ממילא לא נותרו הרבה ברירות: כספו אזל, והוא נאלץ לקצר את שהותו בפריז. בסוף אפריל 1925 כתב ללמדן, כי הוא עומד כנראה לחזור ארצה בראשית יוני. “היות ומקור פרנסתי הולך ופוסק והשיעורים חדלים מפני הקיץ הממשמש ובא […] בבוקר לא עבות אחד – אצטרך, אם ארצה ואם לא ארצה, לצור צרורי ו… לאכול במסעדת חכמוביץ…”⁸⁹² הוא התכוון לשהות בפריז כשנתיים ועל כן לא שמח לחזור לאחר תקופה של עשרה חודשים. בהיותו חסר פרוטה, לא יצא כלל מתחומי פריז ולא טייל בצרפת. נוסף לכך הוא לא למד בסורבון כפי שתכנן, והייתה לו תחושה כי הנסיעה לפריז לא הצדיקה את התקוות שתלה בה. החיפושים המתמידים אחר מקור פרנסה התישו אותו, ובמקום חיי נדודים בנכר ביקש עתה מקום של קבע: “למקום מנוחה משוועים השס”ה והרמ“ח”.⁸⁹³ מצד שני, חשש מפני הישיבה במקום אחד ומפני הצורך להכות שוב שורש בארץ־ישראל. “הנני מְנֹעָר עכשיו מכל. ולא אדע נפשי – כפשוטו של דבר. עייף אני מאד. ולשוב לחיי טלטולים לא אוכל. ולהכות שורש? מי יודע אם מסוגל אני”.⁸⁹⁴ גם הישגיו הספרותיים לא היו ודאיים. הוא חזר כשבתרמילו כמה שירים והדרמה “גלגול” שנראה היה שאיש לא יחפוץ בה. “בכלל לא הרביתי כל כך לכתוב כאן”, כתב לרבינוביץ, “הנני אוצר את כל ההומה בי, כדי שיסתנן. הרבה זמן ‘גזל’ ממני ‘גלגול’”.⁸⁹⁵ במכתבו זה, שהיה האחרון שכתב מפריז, השלים עם העובדה ששירי “עמל” לא יתפרסמו ב’הדים‘, משום שהעורכים אינם מתפעלים מהם. הוא ידע שיזדקק לרבינוביץ וברש כשיחזור ולא רצה להחריף את היחסים עימהם: “הנני נתון קצת במצב של מבוכה ואי=בהירות. אפשר מאד=מאד=מאד שבסוף החודש יוני תערכו בנקט במערכת ‘הדים’ לכבוד שובו של המשורר א. שלונסקי מאירופה לאחר ששהה בה, כאשר ייכתב בוודאי, בכתבי העתים, קרוב לשנה”, כתב לרבינוביץ. ברש יעץ לו כי ינסה לקבל עבודה בעיתון ‘דבר’ שעמד לצאת לאור: "פרנסה, אומרים, תלויה ב’דבר’ או על ‘דבר’. התעניין בדבר",⁸⁹⁶ ושלונסקי, שכבר במרץ קיבל מעורך ‘דבר’, ברל כצנלסון, מכתב הזמנה לעבוד בעיתון, קיווה שאכן ימצא את פרנסתו בעיתון החדש.

כשעמד לחזור נזכר באותה תחושה של מחנק שליוותה אותו ערב נסיעתו לפריז. “לשוב לרקק הספרותי שאת ברכת הריחוק ממנו הרגשתי כאן בשס”ה ורמ“ח ממש – אין חשק קצת”, כתב לרבינוביץ.⁸⁹⁷ אולם למרות הצהרותיו על אי רצונו לחזור למאבקי הכוח בקהילה הספרותית, נראה שבסופו של דבר ברור היה לו שעליו לחזור. ישיבתו בפריז לא הצליחה להרחיק אותו מהחיים בארץ, ולמעשה הוא חי את חיי ארץ־ישראל בצורה אינטנסיבית יותר מאשר את הווי פריז. הוא חש זרות ובדידות בעיר הגדולה והתגעגע אל חבריו־יריביו. ברור היה לו כי בארץ יוכל להמשיך ולכתוב ולממש את תוכניותיו הספרותיות, שלונסקי ידע כי הוא חוזר לארץ ענייה שאין בה הערכה מספקת לספרות היפה. אולם הוא גם ידע כי רוסיה, פולין וגם אמריקה אבודות לספרות העברית. בארץ אמנם הפועל והחקלאי נחשבים יותר מאשר אנשי הספרות, אולם דווקא משום כך חייב הוא לחזור לארץ להתריס נגד הנמכת דמותו של איש הרוח ולנסות להשוות את מעמדו לזה של החלוץ עובד האדמה. גם ללוסיה הייתה תקווה למצוא עתה בארץ את תיקונה. שעה ששלונסקי ולוסיה שהו בפריז הוקמה הסטודיה הדרמטית ‘אוהל’ וחלומה של לוסיה להיות שחקנית יכול היה להתגשם בארץ־ישראל.

הנכס החשוב שרכש שלונסקי בצרפת היה ידיעת השפה הצרפתית וקריאה בספרות הצרפתית. ממרחק השנים נראה גם כי בסופו של דבר כתב שלונסקי בפריז לא מעט, וחלק ממה שכתב אף התקבל לפרסום בכתבי־העת: הפואמה “הה, למה רבונו של עולם!?”, שנקראה מאוחר יותר “לך לך”, התפרסמה ב’הַשִּׁלֹּחַ' בשנת תרפ“ו (1926) ותיארה, בדומה ל”גלגול“, רצף של גלגולים, אולם המוטיבים הביוגרפיים הבולטים בפואמה זו הקנו לה מימד של עומק ואמינות. מלבדה כתב שלונסקי (או השלים) בפריז שלושה מחזורי שירים: “בתל־אביב”, “עמל”, “משירות בנכר” וכן 4 – 5 שירים בודדים. גם לביקורת טובה זכה. מחזור השירים הפריזאי הבולט ביותר, “משירות בנכר”, עשה בשעתו רושם על המבקר י”צ רמון וברשימתו על ‘הדים’ כתב כי “א. שלונסקי הולך וכובש לו את דרכו בשירה הצעירה. נדמה ששיריו נעשים יותר ברורים לקורא ויש איזה נחיצות לעמוד עליהם”. ב“משירות בנכר” ראה רמון שירים מלאים “חיבה לאומית מבלי גם להתכוון אליה”. רמון החזיק טובה לשלונסקי על כי לא מצא בפריז “מהוד המולדת שלו” והראה את הזרות שבבירה הנוכרייה.⁸⁹⁸

 

פרק ט"ו: “אנפן טריבל” של הספרות העברית (1925 – 1926)    🔗

משפחת שליונסקי, קיץ־סתיו 1925    🔗

ביוני 1925 חזר שלונסקי ארצה. השהייה בפריז הבהירה לו, כי רק בארץ יגשים את שאיפותיו הספרותיות. הוא ידע כי יש לו מה לתרום והיה לו רצון עז לשנות את פני השירה והתרבות בכלל. עתה הגיע ארצה לא כחלוץ אלמוני אלא כמשורר שדמותו בולטת בקרב אנשי תל־אביב הקטנה. מכאן ואילך הייתה העיר תל־אביב ביתו ועוגן חייו. הוא אהב מאד את חיי העיר ושאונה, ממנה יצא ל“גיחות” קצרות לפריז, לצ’כיה, לאנגליה, פולין, אמריקה, אך מעולם לא לזמן רב. “תל־אביב היא מזג האוויר שלי”, הצהיר.⁸⁹⁹ ברחבי הארץ נהג לנסוע בעיקר לקיבוצים, ששם היה קהל קוראיו הנאמן. לעתים נסע לביתו של ידיד זה או אחר להחליף אוויר, לנוח בחיק הטבע, אך בעיקרו של דבר עירוני היה והעיר הייתה מקומו. לאחר ימי הרעב והבדידות בפריז באו לו ימי עשייה מבורכת. עד מהרה מצא לו וללוסיה פיתרון זמני למגורים בדירתו של העורך והמתרגם ארייה לייב סמיאטיצקי ברחוב הירקון, בבית מינץ. חודשים ספורים אחר כך עקר לרחוב גאולה 15 ומשם לרחוב בן יהודה (בסוף שנות העשרים במספר 39 ובראשית שנות השלושים במספר 57).

בתקופת שהותו בפריז התפתחו בתל־אביב חיי תרבות תוססים שכללו תיאטראות, בתי ראינוע, אופרה, תזמורת, להקות מחול והווי של בתי קפה. בית הקפה “שלג הלבנון” אך זה הוקם בקצה רחוב אלנבי. סופרים ואמנים, שחקנים, אנשי “חברה טראסק” וסתם “בטלנים” נהגו לפקוד אותו. בבית קפה זה שתו יותר תה מקפה, סיפר שלונסקי, “כי קפה עלה גרוש וכוס תה עלתה שלושה מיל או חצי גרוש לכל היותר”. כאשר הייתה הפרוטה מצויה בכיסו אהב שלונסקי גם לשתות משקה חריף ולעשן סיגרה. אך יותר מהשתייה והעישון אהב את משחק השחמט, והרבה לשחק עם המנהיג הציוני והעיתונאי שמריהו לוין, שאף הוא היה שחקן נלהב. שלונסקי שיחק במהירות ובקצב סוער, ותחרויות השח הידידותיות התנהלו אגב ויכוחים ספרותיים ושיחות חולין.

חבורות של סופרים ואמנים התכנסו ושוחחו בבית הקפה “שלג הלבנון” כשהם מנעימים את זמנם בנעימות רוסיות מעורבות בלחנים חסידיים שנוגנו במפוחיות או מנדולינות. לפעמים קילפו להם תפוזים או שתו יין זול שמישהו הצליח להשיג.⁹⁰⁰ מקום בילוי נוסף שהיה חביב על הסופרים היה שפת ימה של תל־אביב. יושבים היו במכנסיים קצרים או אף בלבוש מלא, היו מטיילים שם או נחים ב“כיסאות נוח”.

משחקים בשחמט בקפה “כסית”. מימין לשמאל: אברהם שלונסקי, השחקן שמואל רודנסקי, הצייר אברהם נתון, השחקן בצלאל לונדון (אביו של ירון לונדון) 1948

דמותו המרשימה של שלונסקי משכה את תשומת ליבו של הסופר הצעיר שזה מקרוב הגיע, מנשה לוין, והוא נטל קווים מאישיותו ושיקע אותם בלורן, גיבור הרומן התל־אביבי שלו ‘חולות כחולים’. לורן מתואר כפייטן צעיר שהסיר מ“על ראשו מגבעת יוצקי בטון רחבת שוליים וגילה שפע שיער שחור סרוק לאחור שחשף מצח נִשְׁפֶּה ומעמיק ברקותיו, סיגריה הייתה נתונה לעתים קרובות בפיו”. דמותו של שלונסקי־לורן דומה הייתה בעיני לוין לפייטן צרפתי במאה הקודמת. מצד שני תיאר את התנהגותו הגסה בזמן אכילה: אוכל היה בחיפזון “שאפשר היה לכנותו זלילה בהולה”. מאז ומתמיד חשובים היו לו צרכי הרוח והוא זלזל בצרכי הגוף. “מתקיים אני כבר בקיבה לקויה זה עשר שנים”, התוודה שלונסקי־לורן באוזני רסין, בן דמותו של לוין ברומן, “ומשער אני שמצבה לא נרשם בשירי. בכלל אינני חושש לשום קיפוח גוף. כשרגלי האחת תיקטע אתנחם בלורד ביירון שצולע היה, משורר נאדר, מהולל ומצודד את לבבות הנשים”.⁹⁰¹

לעתים התחשק לו בכל זאת לנהוג בפזרנות, אף שלא הייתה בכיסו פרוטה: יום אחד פגשה אותו ידידתו הוותיקה מימי יקטרינוסלב, הדסה ישראלי, כשהוא מהלך ברחוב וקופסת נעליים בידו. כשתהתה על תכולתה של קופסת הנעליים פתח אותה לרווחה והציע לה באבירות מבחר של עוגיות משובחות. אך כשליווה אותה לביתה, ראתה כי הוא מנסה לעקוף חנויות וקיוסקים, ובתשובה לשאלתה הסביר לה, שאסור לו להיתקל בבעליהם משום שהוא חייב להם כסף…⁹⁰²

על שפת הים בתל־אביב. מימין לשמאל: יצחק נורמן, דב שלויונסקי, אברהם שלונסקי, הרקדנית גרטרוד קראוס, אליעזר שטיינמן, יעקב הורוביץ (1931)

חודשים ספורים לאחר חזרתו ארצה ציירה הציירת ציונה תג’ר תמונת פורטרט שלו, שהוצגה בצריף ‘אוהל’ בין דיוקנאות של יוצרי תרבות מרכזיים ומנהיגים חשובים של היישוב בארץ. תערוכה זו, שנפתחה ביום 16.1.1926, הייתה אולי המאורע החשוב ביותר בשדה האמנות באמצע שנות העשרים, וציור דיוקנו של שלונסקי והצגתו ביטאו הכרה במעמדו.⁹⁰³

השורות ממחזור השירים “עמל”: “הלבישיני אמא כשרה כתונת פסים לתפארת ועם שחרית הוביליני אלי עמל” – תפסו את לב הקהל. שירים אלה, שנדחו על־ידי ברש ורבינוביץ, הקנו לו עתה מקום של כבוד בלב החלוצים. אחד מהם היה צבי רפאל, שחקן תיאטרון ‘אוהל’ שעלה ממוסקבה בשנת

1. רפאל עבד יחד עם קבוצה של אנשים תיאטרון ‘אוהל’, שבנו את בניין ועדת התרבות של ההסתדרות ברחוב נחמני: “הבאתי דלי מלא בטון אחר דלי, וכשאיש לא הרגיש בדבר – הייתי ניגש למעקה ומקיא”, סיפר. אחד החברים שראה אותו במצוקתו בא ולקחו לחדר לנוח ולהתאושש. למחרת הביא לו את שירי “עמל” של שלונסקי, שזה עתה נדפסו ב’ספר השנה של ארץ־ישראל', וכדי לעודדו קרא לו את השירים המתארים את החלוץ המתמודד עם עבודת הכפיים בידיו העדינות:

עָמָל

כַּף יָד לָנוּ קְטַנָּה וְאֶצְבָּעוֹת חָמֵשׁ לָהּ,

אֶצְבְּעוֹת־שַׁעֲוָה דַּקּוֹת לְהִשָּׁבֵר,

בְּרֵאשִׁיתָן הוֹלֵם דֹּפֶק וּבִקְצֵיהֶן – צִפָּרְנָיִם.

הָהּ מַה נַּעַשׂ לָאֶצְבָּעוֹת בַּיּוֹם שֶׁיְּעֻבַּד בָּן?

הֲלֹם בְּאַדִּיר, דֹּפֶק־אָדָם! גְּדַלְנָה פֶּרֶא, צִפָּרְנָיִם!

אָנוּ הוֹלְכִים אֱלֵי עָמָל!

הָהּ, אַשְׁרֵיכֶן, הָאֶצְבָּעוֹת, אוֹחֲזוֹת מַגָּל בְּיוֹם קָצִיר,

חוֹבְקוֹת רֶגֶב כֻּסָּה חָרוּל!

אִמְרוּ אַתֶּן:

מַה יֵּעָשֶׂה לָאֶצְבָּעוֹת הָעֲנוּגוֹת?

עד מהרה פגש צבי רפאל גם במשורר שכתב את השירים: “לא הרחק משם עמד ליד קיוסק גזוז בחור צעיר ושערותיו ארוכות ושחורות, לראשו חבש מגבעת שחורה, רחבת תיתורת, לצדו עמדה בחורה בלונדינית”, כך תיאר צבי רפאל את פגישתו הראשונה עם שלונסקי.⁹⁰⁴ גם המשורר אברהם חלפי, שעלה ארצה בשנת 1924, התלהב משירתו וחש ש“זה משהו אמיתי, שירה ממש”. “כך צריך לכתוב שירה”, אמרו חלפי ומשוררים נוספים, והחלו למדוד את שירתם שלהם ושירת אחרים לאור שירתו של שלונסקי.⁹⁰⁵

קיץ 1925 היה הקיץ המאושר האחרון של שבט שלונסקי. בקיץ זה חזרה המשפחה והתאחדה. אברהם ולוסיה חזרו מפריז ביוני, ובאוגוסט הגיעו מברלין “הבנות” אידה ורוזה כדי לבלות את ירח הדבש הכפול בארץ בחברת המשפחה.⁹⁰⁶ נראה היה שחלומותיו ה“בורגניים” של טוביה עמדו להתממש. כל ילדיו, למעט מניה, שעמדה ברווקותה, היו עתה “מסודרים”.

עם הגיען החלו יהודית־אידה ורחל־רוזה להופיע יחד ברחבי הארץ בקונצרטים של נגינה וזמרה.⁹⁰⁷ באחד הקונצרטים האלה, בעפולה, ביקשה יהודית לשיר גם שירים ברוסית, אך לפי עדות בעיתון ‘דבר’, הקים הקהל הפטריוטי מהומה שהכריחה אותה לברוח מהבמה.⁹⁰⁸ כעבור ימים אחדים פורסם “מכתב למערכת” ב’דבר' ובו הכחיש “עד ראייה” את הסיפור, וטען כי ההיפך הוא הנכון: הקהל ביקש מיהודית לשיר רומנס מסוים, אך היא סירבה בטענה שהרומנס הוא ברוסית וזה הדבר שגרם למהומה.⁹⁰⁹ הביקורות על הופעותיהן של האחיות היו טובות, ועם זאת יהודית בוודאי לא שבעה נחת מהערות ביקורת אחדות שטענו כי “טרם דלתה את כל עומק הביטוי שלה” וכי “הלב חיכה ליותר והאוזן ביקשה עוד…”⁹¹⁰ או שהיא “לא הצליחה ביותר בבחירת הרפרטואר”.⁹¹¹ גם לרחל־רוזה לא נעם לקרוא כי בצד המחמאות שחלקו לה טענו כי “האטיודה נוגנה בבהירות רבה, אך בקור רוח”.⁹¹² אולם לגאוותם של טוביה וציפה לא היה קץ והם רוו נחת מהעובדה שזכו לראות שלושה מילדיהם באור הזרקורים מציגים את כשרונותיהם לפני הקהל: את יהודית, את רחל ואת אברהם, שהצטרף להופעות אחדות של אחיותיו בקריאת שיריו.

משפחת שליונסקי המאוחדת בהרכבה המלא הונצחה בתמונה שצולמה בחיפה ובה מופיעים כל בני המשפחה: שלונסקי ניצב ליד גיסיו החדשים, האחים זיגמונד ואולג סטרניק, בעליהן של אידה ורוזה, לוּבּה חובקת בזרועותיה את נעמי הפעוטה, רוזה נצמדת אל האב האהוב כאילו היא מבקשת להבליט את הקשר המיוחד שביניהם ואת “בעלותה” עליו, ואם המשפחה, ציפה, נראית צעירה, כאחת מארבע בנותיה הבוגרות. אולם חודשים ספורים אחר כך הסתיימו החגיגות המשפחתיות. באוקטובר 1925 חזרו אידה ורוזה לברלין.

משפחת שלונסקי (קיץ 1925). מימין לשמאל: שורה ראשונה, עומדים: אברהם שלונסקי, זיגמונד סטרניק – בעלה של אידה, ישראל וגמן, שובה שלונסקי ובתה נעמי, אולג סטרניק – בעלה של רחל (ורדינה). שורה שניה, יושבים: דב, פניה, טוביה, ורדינה (עומדת), צפורה, מניה שורה שלישית: אידה, לוסיב

לשמחת כל המשפחה הייתה פניה שוב בהריון ובאוקטובר 1926 זכתה להביא לאוויר העולם – לאחר הריונות אחדים שלא צלחו – את יהלי, בנה היחיד, נכד שני לציפורה וטוביה. שלונסקי העניק לו שם ייחודי, ונהג לכתוב אותו: “יה’לי”, כדי להדגיש את משמעות הצירוף “ה' לי”. פניה וישראל גרו חודשים אחדים בבית טוביה, ואחר כך נטלו את יהלי הפעוט ועברו לגור בקרבת ההורים. כדי להשתכר מעט כסף החליטה פניה לתת שיעורים בפסנתר ומאוחר יותר החלה גם לנגן בגני ילדים ברחבי חיפה. את הפסנתר קנה טוביה. “לקחתי בשבילה פסנתר לשלם לשיעורין במשך של 22 חודשים. היא תרוויח משיעוריה ותשלם. וגמן עובד…”, כתב לשלונסקי. פניה אף הלחינה כמה שירי ילדים, שאחדים מהם נעשו פופולריים, כמו “גן שלנו” ו“לאווירון” (“רד אלינו אווירון”).

בצד השמחה רבו גם הדאגות. הרצון לתמוך בכל בני משפחתו המשיך להתיש את טוביה ולהכניס אותו לחובות: “חובותיי עברו את הגבול. הברליניות סובלות מאד ואין בכוחי להושיען אפילו בפרוטה. מה לעשות? רחל [רוזה] עובדת למעלה מכוחותיה, וזה משפיע לרעה על מצב רוחה. היא אינה לומדת כי אם מלמדת, ומתי תגמור? זה כחודש ימים שלא קיבלתי מהן מכתב. הן נסעו לבלגיה”.⁹¹³

“סופרים פרופסיונליים” או “חברים מן השורה”: הפולמוס עם ברל כצנלסון    🔗

עם חזרתו ארצה החל שלונסקי לעבוד בעיתון הפועלים החדש ‘דבר’. בשנת 1924 התבססה התרבות הפועלית בארץ והורגש הצורך בעיתון פועלים יומי. עיתון ‘הארץ’ שיצא מטעם “הציונים הכלליים” בעריכת משה גליקסון, ו’דואר היום' בעריכת איתמר בן אב"י, שנחשב לעיתון סנסציוני – לא התאימו לקהל פועלי ארץ־ישראל. ברל כצנלסון, ממנהיגיה החשובים

של תנועת העבודה בארץ, החליט למלא צורך זה ולהוציא לאור עיתון לקהל הפועלים. בתקופה זו נעצרה תנופת העלייה, והארץ כולה סבלה מחוסר עבודה ומחסור, אך הוא לא נרתע מהקשיים הכלכליים, הופיע לפני הוועד הפועל של ההסתדרות ולחץ עליהם לייסד עיתון פועלים. הוא אף קבע מועד להופעתו: פסח תרפ“ד (אפריל 1924). קשה היה לסרב לברל כצנלסון וחלק מהנוכחים אף נדבקו בהתלהבותו. הוקם ועד, שתפקידו היה לתכנן את הוצאת העיתון, והשתתפו בו יוסף אהרונוביץ, נציג “הפועל הצעיר”, ומיכאל אסף מ”אחדות העבודה“. ברל כצנלסון נבחר לעורך, וב־15 בפברואר 1925 התמקמה מערכת העיתון (משה ביילינסון, זלמן רובשוב, דוד זכאי, משה שרתוק־שרת) באולם באגף הימני של מרכז קופת חולים שברחוב מזא”ה פינת רחוב יבנה בתל־אביב. את השם ‘דבר’ העניק לעיתון ביאליק. ביום 1 ביוני 1925 הופיע הגיליון הראשון של ‘דבר’.⁹¹⁴

שלונסקי שמע על התוכניות להוצאת העיתון עוד לפני נסיעתו לפריז. בראשית מרץ 1925, בהיותו בפריז, נודע לו שנפלה החלטה לייסד עיתון יומי של תנועת העבודה, וללא דיחוי כתב אל ברל, המיועד להיות עורך העיתון, וביקש להשתתף בו. הוא לא ידע מה המקום שיועד לספרות יפה, אך חשוב היה לו לא להחמיץ את ההזדמנות ולהיות בין המשתתפים המוזמנים ראשונה להיות מקורבים לעיתון. “אני מרשה לעצמי לראות את עצמי בתוך הרמ”ח והשס“ה של העיתון”, כתב שלונסקי בטיוטת מכתב. כדי לתת תוקף לדבריו, לא חיכה לתשובתו של ברל כצנלסון וכתב שהוא שולח “צרור קטן של שירים שהם פרק מכעין ספר בשם אדם”. הוא ביקש לפרסם את הקטעים בגיליון הראשון של העיתון.⁹¹⁵ ביום 31.3.1925 הגיע המכתב המיוחל מברל כצנלסון ובו הזמין את שלונסקי להשתתף ולכתוב ב’דבר‘, אולם הודיע לו, ללא כחל וסרק כי לא ידפיס ב’דבר’ פואמות ארוכות. הוא הזמין את שלונסקי לכתוב שירים קצרים ודברי פרוזה בלבד: “שומה עליך להביא לאוצר ה’דבר' כופר פדיון נפשך, אם בשיר ואם בפרוזה, היינו גם בשיר וגם בפרוזה. בשיר – כוונתי לא לפואמות ולא לדרמות, אלא לאותם הדברים הקטנים הנכתבים בשורות קצרות ובבתים מעטים, כאשר ידעת, פחד אדוני הדפוס, הלא הוא טברסקי מודענו, עלי ורוב ניקוד פיגול הוא לו, אף בצרתם של הקוראים לי צר”, כתב ברל כצנלסון, “ואשר לפרוזה – תשתרע כאוות נפשך. אם על פריז ההומיה תישא משברותיך ואם אל ארצנו תשעה, אם על ספר, ואם על משוגות רוחך – מלוא הארץ לפניך. אנא, שלונסקי, פתח את אוצרך הטוב ושלח מכל אשר איתך, ותן לי את האפשרות לבור למען קוראי. ואם דבר מה לא יסכון לי, אל תדינני לכף חובה. רבות מחשבות בלב עורך”.⁹¹⁶

ההזמנה הידידותית לשלונסקי, המתובלת בהומור ובמעין התנצלות, לא כיסתה, ואף לא ניסתה לכסות, על השדר הברור ששלח ברל, כי לא שלונסקי הוא בעל הבית, ולא הוא יקבע מה יסכון לעיתון. קרוב לוודאי ששלונסקי נפגע, כפי שנפגע בעבר על־ידי עורכי ‘הדים’, מפסילתו של ברל כצנלסון את הפואמות הדרמטיות שלו ואת שיריו הארוכים, שהוא ראה בהם את גולת הכותרת של יצירתו. הצורך להתאים את עצמו לרצון עורכים דעתנים ולקבל מרות ואוטוריטה היה שנוא עליו מאז ומתמיד, אך נתברר לו, כי אם רוצה הוא להיות שותף לעיתון החדש, עליו לקבל את “כללי המשחק”. בגיליון הראשון של ‘דבר’ לא השתתף שלונסקי כלל, ולעומת זאת א“צ גרינברג פרסם בו מאמר נרחב, והמשיך להיות אחד המשתתפים הקבועים. ביוני 1925, כחודש לאחר שהחל העיתון לצאת לאור, פרסם שלונסקי ב’דבר' שני שירים קצרים: “תפילה” (י“א בתמוז תרפ”ה, 3.7.1925), ו”הימים – ימים סתם" (ח' באלול תרפ"ה, 28.8.1925). כעבור זמן קצר קיבל עבודה קבועה בעיתון והתייצב כעובד מן השורה במשרדי המערכת. הוא תרם מכשרונו כמשורר, מתרגם, מסאי ועורך. במשך שנת עבודתו ב’דבר' פרסם 14 שירים ו־12 מאמרים ורשימות, תרגם את מאמריו של העיתונאי והפובליציסט משה ביילינסון, שעדיין לא שלט בעברית די הצורך, ועזר לברל כצנלסון לערוך את דברי הספרות במוסף לספרות. עוד לפני שהחל לכתוב ב’דבר' אימץ שלונסקי את שם העט “אשל”, ונראה שחתם כך לראשונה בשולי מאמר שתרגם ל’הדים‘, “על מצבם של יהודי ברית המועצות”,⁹¹⁷ אולם ב’דבר’ החל להשתמש בשם עט זה לעתים קרובות, ואחר כך ייחד אותו בעיקר לכתיבתו הפובליציסטית. באחד משני החדרים של מערכת ‘דבר’ הוקצה לשלונסקי שולחן משלו, אך הוא לא יכול היה לשבת ולעבוד בשקט. נמרץ היה ושפע רוח עשייה ורוח תזזית. גופו היה גמיש כעין “גופו של ניז’ינסקי הרקדן, ויער של תלתלים על גולגולתו הגועשת”, תיאר אותו לימים העיתונאי אורי קיסרי, שנפגש עימו במשרדי המערכת, “הכיסא בער תחתיו ודומה שהוא לא יכול היה לשבת עליו והיה פורץ החוצה, כאילו מבקש רוח פרצים, אלא שרוח הפרצים הייתה בליבו פנימה”.⁹¹⁸

ב’דבר' החל שלונסקי לכתוב מאמרים פולמוסיים שונים מאלה שכתב ב’הדים‘. רשימותיו־מסותיו ב’הדים’ היו בעיקרן בנושאים ספרותיים, ואילו ב’דבר' כתב מאמרים בעיקר כתגובה לאירועי הימים והם עוררו מיד עם היכתבם תגובות ופולמוסים. הפולמוס הראשון קשור היה לשאלת מעמדו של היוצר בארץ־ישראל ושלונסקי עמד בו בריש גלי מול נותן לחמו ברל כצנלסון. בהקדשה על ספרו ‘דְּוַי’, ששלח לברל כצנלסון ערב נסיעתו לפריז, כתב: “בריל העוסק ב’המשביר' / מאת המושך בעט סופר, מחבר הספר, לאות: שזה / היינו הך, / והדא הוא דכתיב: это все о том же [הלא הכל הוא אותו הדבר עצמו] / לחלוטין. י”ב מנ“א [מנחם אב], פ”ד, ערב צאתי".⁹¹⁹ בהקדשה ההומוריסטית שלונסקי ציטט את המשורר הנערץ עליו אלכסנדר בלוק: “תמיד ישיר המשורר על אותו דבר עצמו”. הוא ערך השוואה בין ברל כצנלסון, איש המעשה ומייסד “המשביר” לבין הסופר איש הרוח, שהם בעצם “אותו דבר עצמו”. אך ייתכן שיש כאן גם עקיצה נסתרת לברל, איש הרוח הנערץ, המוצג בהקדשה כאיש המעשה בלבד.

חודשים ספורים בלבד לאחר שהחל ‘דבר’ לראות אור כבר התגלעו חילוקי דעות בין שלונסקי לבין ברל כצנלסון. הניצוץ שהצית את הוויכוח היה תלונתו של א. בר אדון על כך שבעיתון ‘דבר’ עברו כמעט בשתיקה על מלאת חמש שנים ל“גדוד העבודה”. כצנלסון דחה את הטענות והעדיף להטות את הוויכוח לשאלה העקרונית בדבר מעמדו של “הסופר הפרופסיונלי”.⁹²⁰ הוא דרש לבטל את המחיצות בין הפועל לאיש התרבות, בין עבודת כפיים לחיי הרוח, בין הפרולטריון לאינטליגנציה. לכל פועל יש זכות להשתתף במוסף הספרותי של עיתון הפועלים ואין לעשות הפרדה בין “סופרים פרופסיונליים” לבין “חברים מן השורה”, טען.⁹²¹ שלונסקי חלק על דבריו וטען שיחסו לאינטליגנציה הוא יחס שלילי. גם להחלטתו של ברל כצנלסון להפוך את המוסף הספרותי, שעד אז היה חלק מהעיתון עצמו, למוסף נבדל בשם “מוסף לשבתות ולמועדים” התנגד שלונסקי. בדברי תשובתו לברל כצנלסון בשם “מוסף לשבתות ולמועדים – או הוספה ספרותית” ביטא את התנגדותו הן ל“הגלייתה” הספרות לתוספת נפרדת, החשובה פחות מהעיתון עצמו, והן להשמטת המילה “ספרות” משם המוסף. בכל אלה ראה ניסיון להפחית מחשיבותה של הספרות. באירוניה עוקצנית שאל שלונסקי מדוע לגיטימי להיות “עסקן פרופסיונלי”, ואין זה לגיטימי להיות “סופר פרופסיונלי”.⁹²²

הוויכוח על דמות המשורר הארצישראלי הלך והתרחב, וכלל אישים נוספים כמו דוד זכאי, חבר המערכת, והמשורר אורי צבי גרינברג. עדות לוויכוח עם זכאי נותר בקטע ממכתב שחסרה ראשיתו ובו כתב שלונסקי לזכאי: “ראו דרכיכם, חיזרו בכם, אתם מנשלים יום יום ורגע רגע את איש הרוח מקרב המחנה, אשר הוא מקומו, אתם תישארו בודדים וסוף סוף תרוקנו את הלבבות של אלפי הבחורים, והם יתנקמו בכם, בנו, בכל היקר לנו – כי בלי אהבה וטיפוח האהבה לאיש הרוח החי, בלי חינוך הנוטע כבוד בלב הקהל ליוצריו והכורה אוזניים לשמוע את דבריהם, דרך צינור בלתי אמצעי, היינו בלי יצירה מתוך חירות ואמת – לא יקום לנו העם, שאליו נושאה נפשנו”.⁹²³ גם עם גרינברג לא הסכים שלונסקי. גרינברג טען שהכותבים בכתב־העת שערך, ‘סדן’, אינם סופרים מקצועיים, “תופסי העט בא”י", אלא, החלוצים, אנשי עבודת הכפיים, “אלו ההולכים אחרי הפרדות”.⁹²⁴ ואילו שלונסקי חשב שגרינברג, בדומה לברל כצנלסון, נוקט בגישה המגמדת את דמותו של היוצר.

למרות התנגדותו לדעותיו של גרינברג הגן שלונסקי על שירתו ועל שירת יצחק למדן מפני ביקורתו של המבקר האמריקאי שמעון גינצבורג, שהתקיף את הסגנון המודרניסטי הארצישראלי:⁹²⁵ “ד”ר ומשורר בישראל בשנת תרפ“ו צריך לדעת ש’בחוסר צורה הפרוזאי והגרוע של למדן' וב’אלפי אלף המילים המפוצצות המפוזרות בכל פעם של א. צ. גרינברג' מוצאת הנפש הישראלית המתלבטת, ובייחוד בשטח הגיאוגרפיה ששמו א”י, מה שמעולם לא תמצא ב’ממשיכי המסורת השירית'".⁹²⁶

שלונסקי רצה לקבוע נורמות גבוהות לשיפוט הספרות, ולא הסכים ליחס הסלחני שרווח לגבי הספרות הארצישראלית בטענה שהספרות העברית והשימוש בשפה העברית עדיין בראשית דרכם. הפולמוס שעורר שלונסקי המשיך להדהד בציבור בשנות העשרים והשלושים, והדברים שכתב מצאו להם הד בלבבות של אנשי רוח נוספים שהתקוממו כנגד המעטת דמותו של איש הרוח. כשאמר משה הלוי, מייסד תיאטרון ‘אוהל’, כי אנשי עין חרוד הם הבונים את הארץ ואילו אנשי האמנות צועדים בעקבותיהם, קפץ עליו רוגזו של המלחין יואל אנגל, שטען בעקבות שלונסקי כי אנשי הרוח הם ההולכים בראש התנועה, ועל כל פנים הם בונים את הארץ באותה מידה כמו “אנשי המשק”, אך בדרך אחרת.⁹²⁷

הנושא השני שעורר שלונסקי בתקופת ‘דבר’ היה שאלת הלשונות עברית ויידיש. השלטת השפה העברית כשפה הבלעדית בארץ הייתה נושא שבער בעצמותיו של שלונסקי. פולמוס זה החל כאשר פרסמה סופרת יידישיסטית בשם רחל פיינברג מאמר ב’דבר', ובו מחתה על כך שהוצאות הספרים נותנות עדיפות לתרגומים מספרות העולם על פני ספרות יידיש.⁹²⁸ שלונסקי השיב לה, כי במקום לדרוש שיתרגמו את סופרי היידיש לעברית יש לתרגם את סופרי העברית ליידיש, כדי שיכירו דוברי היידיש את הספרות העברית המפוארת. עם זאת לא שלל את התרגום מיידיש לעברית. לדעתו יש לתרגם את סופרי היידיש הנבחרים, ולאחר שייקראו בעברית ייצררו בצרור החיים.⁹²⁹

במלאת שנה לעיתון ‘דבר’ יצא גיליון חגיגי (1.6.1926). שלונסקי תרם את חלקו במסתו היפה “מן השורש – עד הצמרת”, שנועדה לברר את תפקידו של העיתון היומי. הוא יצא נגד המערערים על תרומתו של עיתון יומי וסוברים כי הדברים הנכתבים בו הם רדודים וגורמים לירידה מוסרית ותרבותית וטען לעומתם כי ‘דבר’ עוסק בבעיות היום יום ועל כן הוא מסמל את החולין, את “השורש” ולעומתו הספרות היפה עוסקת בבעיות שברומו של עולם ועל כן היא החג, ה“יום טוב”, “הצמרת”. שני המרכיבים, החולין והחג, או: השורש והצמרת – חשובים ואף הכרחיים למליאות החיים בארץ. בגלות השתוקק היהודי רק לספרות של “מיני מטעמים של יום טוב דווקא” ואילו ב“חולין”, בזיבול האדמה, עסק הגוי. בארץ־ישראל יש לצרף את הקודש עם החול. לכאורה היו דבריו של שלונסקי כתב סנגוריה על ‘דבר’, אולם נראה שבדברי הגנתו היה גם משום הנמכת דמותו של העיתון: כשנוסד ‘דבר’ אמר עליו ביאליק כי למילה “דבר” משמעות כפולה: “דבר” סתם ו“הדבר” בה“א הידיעה. ומכאן שעל ‘דבר’ מוטלת אחריות “לשמור את כף המאזנים, לבל ייבנה האחד על חשבון השני – החול והנשמה היתרה”.⁹³⁰ עתה בא שלונסקי ונטל את “הנשמה היתרה” מ’דבר' והשאיר לו את תפקיד ה”חול" בלבד.

הפולמוס בין שלונסקי לברל כצנלסון החריף לאחר שהוקם כתב־העת החדש ‘כתובים’ והחל לצאת ביום י“ב באב תרפ”ו (23.7.1926). בגיליון הראשון של ‘כתובים’ כתב העורך אליעזר שטיינמן דברים נגד הלגיטימיות של הצגת ‘הדיבוק’, הגלותית לטעמו, בתיאטרון “הבימה” בארץ־ישראל. ברל כצנלסון הגיב על דבריו של שטיינמן, וטען כי הצגת ‘הדיבוק’ היא הדרמה העברית היחידה בימינו ו“היא המקיימת את התיאטרון הארצישראלי”, ועד ששטיינמן לא יוכיח שיש דרמה עברית מקורית – ‘הדיבוק’ הוא ההצגה שיש להציג בארץ.⁹³¹ שלונסקי יצא להגנת שטיינמן ותקף את ברל כצנלסון בחריפות. הוא האשים אותו שהוא ממעיט מערך הסופרים העברים והספרות העברית בארץ. רשימה בוטה זו פגעה בברל כצנלסון,⁹³² ושלונסקי ידע כי במצב שנוצר יהיה עליו לעזוב את העיתון במוקדם או במאוחר. עבודתו ב’דבר' הפכה בשבילו למקור פרנסה בלבד, ולא היה בה כדי למלא את שאיפתו להביא את בשורת “החדש”. האפשרות להיות חלק מכתב־עת חדש, ‘כתובים’, שישלב בין “השורש” ל“צמרת” קסמה לו עד כי מוכן היה לוותר על עבודתו הקבועה ב’דבר', עיתון “החולין”, וללכת אל הבלתי־נודע.

באוקטובר 1926 קיבל שלונסקי מכתב פיטורים. נראה שחילוקי הדעות בינו לבין ברל כצנלסון, בצד העובדה שליבו ונאמנותו של שלונסקי נתונים היו ל’כתובים' ולעורכו א' שטיינמן, הביאו לפיטוריו. אולם סיבות אילו הוצנעו, ורשמית הייתה עילת הפיטורים כלכלית. ב’כתובים' נתפרסמה ידיעה כי “מסיבות קימוצים נפסקה עבודתו הקבועה של א. שלונסקי במערכת ‘דבר’”.⁹³³באוזני העיתונאי אורי קיסרי התוודה שלונסקי: “ברל אמר לי פעם, שהוא מחבב רק אנשים שבליבם בוערת אהבה לאישה אחת בלבד, ומכיוון שאין הוא מטיל ספק בדבר, שאת מיטב האהבה שלי אני נותן ל’כתובים'…” ברל לא סיים את המשפט הזה ושלונסקי לא סיים את דבריו באוזני קיסרי.⁹³⁴ למרות הפיטורין לא נותקו הקשרים בין שלונסקי לבין ברל כצנלסון. עוד לפני שהתגלעו חילוקי הדעות, הבטיח ברל כצנלסון לשלונסקי להוציא בהוצאת “דבר” ספר שירים, שאמור היה לכלול את רוב שיריו המוקדמים מראשית עלייתו ארצה, כמה שירים שכתב טרם עלייתו ועיבד מחדש וכן שירים חדשים ממחזור השירים “לאבא־אמא”, וגם עתה, לאחר הפיטורין, עמד בדיבורו. שלונסקי עצמו סיפר לימים כי לאחר שפוטר הזדמן לחדרו של כצנלסון במערכת ‘דבר’ וכצנלסון הוציא ממגירתו חפיסת סיגריות משובחות והציע לו. “רואה אתה”, אמר כצנלסון לשלונסקי, “בכל זאת אני אוהב אותך”. “כן”, השיב שלונסקי, “אך זוהי אהבה שאינה תלויה ב’דבר'”…⁹³⁵ דב סדן סיפר כי הוא היה מופתע מכך ששלונסקי מחל על עלבונו ולא נטר לברל כצנלסון על פיטוריו, וגם לאחר עזיבתו חזר ונכנס מדי פעם למערכת, התלוצץ עם העובדים ובידח את דעתם.⁹³⁶

שלונסקי המשיך לפרסם ב’דבר' גם לאחר שעזב את עבודתו בעיתון. בשנים תרפ“ז־תרפ”ח פרסם שם עוד שבעה שירים. ראוי לציון במיוחד השיר “אמרתי: יד לפה” (כ“ח בחשון תרפ”ז, 5.11.1926) שבו ביקר בחריפות את השקפתו המשיחית של גרינברג ותיאר אותו כמי שמתעה את העם ב“להטי־חזון”:

אַךְ אוֹי לִי, כִּי רָאִיתִי: לַהֲטֵי־חָזוֹן

יַתְעוּ עַמִּי – וְהוּא רָעֵב לַלֶּחֶם.

“הֵידָד, רְעַב־מֵעַיִם!” “כֹּה לֶחָי, רָזוֹן!”

וּבֶן־דָּוִד יַבְטִיחוּ לְכָל רֶחֶם.

הָהּ, מְעַגְּבֵי עַמִּי עֲבוּר אֶתְנַן־פִּיּוּט!

שַׁבְּרוּ הַכּוֹס וְיִשָּׁפֵךְ יֵין־פֶּתֶן.

אֲנִי יוֹרֵק עַל כָּל מַלְכוּת

בִּזְעֹק לְלֶחֶם פֹּה כָּל בֶּטֶן.

לוסיה בתיאטרון ‘אוהל’ – “תיאטרון של פועלים בשביל פועלים”    🔗

לוסיה חזרה מפריז מלאת מרץ כאברהם. גם היא כשלונסקי בלטה בקרב הקהל התל־אביבי הקטן. לעתים נראה היה שזלזלה בטעם המקובל והייתה מתלבשת ומסתרקת בסגנון המיוחד לה. שערה הזהוב גלש על עורפה ועיניה הכחולות וה“מכוחלות” זהרו, “רגליה הדקות נשאו עליהן גוף מבורך חזה ושוקיים”. לבושה שמלת משי שחורה שחשפה זרועות מלאות “של שחקנית בהווה ויוצקת בטון לפני זמן קצר”, תיאר הסופר מנשה לוין את בת דמותה ברומן ‘חולות כחולים’.⁹³⁷ חלומה להיות שחקנית קרוב היה עתה להתגשם. “סטודיה דרמטית” חדשה ברוח הקולקטיב החלוצי נוסדה בתל־אביב. בזמן ששלונסקי ולוסיה שהו בפריז, עלה מרוסיה במרץ 1925 משה הלוי, מי שהיה בנעוריו שחקן “הבימה”. מיד עם בואו ארצה החליט לייסד “סטודיה דרמטית” במסגרת “הסתדרות העובדים”, בתמיכתו הנלהבת של ברל כצנלסון. מטרתו הייתה ליצור “תיאטרון של פועלים בשביל פועלים”. הסטודיה הדרמטית של ‘אוהל’ נתפסה כמפעל הסתדרותי לכל דבר, אשר אמור היה לתרום ל“חינוך ציבור הפועלים בארץ ולסייע בעיצוב תרבות פועלים עברית”.⁹³⁸ הלוי החל לתור ברחבי הארץ ולחפש בעלי כשרונות, שיוכלו לפעול במסגרת הסטודיה. הוא בחר דווקא אנשים שמעולם לא עבדו בתיאטרון, כי רצה “שכל בוני תיאטרון הפועלים יהיו אנשים שעוד טרם נתקלקלו ונתנסו בשגרה זולה והדיוטית של במות־חובבים טפלות וקרתניות”. מתוך 200 אנשים שבחן התקבלו כ־40.⁹³⁹ הפתיחה החגיגית התקיימה ביום 21 באפריל 1925 בבית הספר לבנות שעל גבול יפו – תל אביב. בקיץ 1925, עם שובה מפריז, התייצבה גם לוסיה לבחינה אצל משה הלוי והתקבלה לקבוצת השחקנים של הסטודיה הדרמטית, ששם ניתן לה: תיאטרון ‘אוהל’. החודשים הראשונים הוקדשו בעיקר לשיחות העשרה וללימודי תיאטרון. לוסיה, כמו יתר חברי הקואופרטיב, למדה לשחק ב“שיטת סטניסלבסקי”. כמו כן התקיימו שיעורי ריתמיקה, פיתוח קול וטעם מוסיקלי ובעיקר שיפור המבטא העברי. חברי הלהקה עבדו בשעות היום בעבודות שונות לפרנסתם, ובערבים היו מתאספים, לאחר יום עבודה מפרך, בצריף שהקימו לעצמם מחוץ לעיר על שפת הים בקצה רחוב הירקון (במקום שבו ניצב כיום מלון “שרתון”) לשם לימוד, חזרות ושיחות. השיחות נועדו ללכד את חברי הסטודיה ל“גוף בעל הכרה ונושא רעיון חברתי”.⁹⁴⁰ לוסיה עצמה אהבה מאד את חוף הים ובין חזרה לחזרה נהגה להשתזף ולהתגאות בעורה השחום, שעמד בניגוד לשערה הבלונדיני.⁹⁴¹ בשעת הצורך היו מתאספים לחזרות גם בחדרה של “שלונסקיה” ו“מסתדרים לא רע”. החדר אמנם קטן, אך החברים ישבו על כסאות, על הרצפה או עמדו נשענים על הקירות.⁹⁴² המופע הראשון שהועלה על־ידי ‘אוהל’ היה “שני נשפים מיצירתו של י”ל פרץ" והתקיים ביום 19 במאי 1926 בבניין גימנסיה “הרצליה”. מופע זה זכה להצלחה גדולה.

תיאטרון ‘אוהל’ היה ניסיון חדש ומרענן, והשחקנים האידיאליסטיים הצליחו להדביק בהתלהבותם את הקהל. הציבור חש כי יש בתיאטרון זה “משהו מיוחד שלא ראו עד כה על קרשי הבמה העברית בארץ”.⁹⁴³ ברל כצנלסון פרסם מאמר נלהב ב’דבר', בצורת מכתב לחברי ‘אוהל’, והודה להם על החוויה האמנותית שהעניקו לו. ממופע זה ואילך התגבש קולקטיב בן 36 שחקנים שביאליק כינה אותם “ל”ו הצדיקים".⁹⁴⁴

בקבלו את לוסיה שלונסקי (או “לאה”, כפי שנקראה לעתים בשמה העברי) הרוויח תיאטרון ‘אוהל’ לא רק שחקנית דרמטית טובה אלא גם משורר־מתרגם. משה הלוי קירב את אברהם שלונסקי וביקש לראות בו “מתרגם קבוע ויועץ ספרותי”, ושלונסקי מוכן היה לקבל את התפקיד ועבד בהתלהבות. הרעיון של הקמת קבוצה תיאטרונית שמטרתה “לא להקים משק שיתופי אלא ‘כנסת לאמנות’ של ציבור הפועלים בארץ” – היה קרוב לליבו, והוא שמח ליטול חלק במפעל החלוצי של תיאטרון ‘אוהל’. תרגום מחזות היה בשבילו חלק מתוכנית אב גדולה של הקמת מרכז תרבות ארצישראלי שיכלול גם תיאטרון עברי. הוא תרגם את שני המחזות הראשונים שהוצגו בתיאטרון ‘אוהל’, ‘דייגים’ (שנקרא תחילה ‘אובדן התקווה’) ו’יעקב ורחל'. בסך הכל תרגם למעלה משליש מכלל המחזות המתורגמים (17 מחזות מתוך 46) שהוצגו בתיאטרון ‘אוהל’ בשנים 1927 – 1944.

לוסיה החלה את הקריירה הבימתית שלה בהתלהבות וחייתה באינטנסיביות רבה את התפקידים שמילאה. התפקיד הבימתי שלה, דייגת צעירה במחזה ‘דייגים’, מילא את הווייתה עד כדי כך ששנתה נדדה, תיאבונה לקה וכל העולם נראה היה בעיניה כבמה. היא הזדהתה עם התפקיד עד כדי כך שהוא תפס את מקום החיים עצמם והיא ראתה את האנשים ברחוב “בעיניים מטושטשות כממלאים תפקיד בימתי”.⁹⁴⁵ המחזה ‘דייגים’ מאת המחזאי ההולנדי הייארמנס התאים לקו האידיאולוגי־הפועלי של ‘אוהל’. הוא עסק בהווי חייהם של דייגים בצפון הקר והתמקד בסכסוך מעמדי. במרכזו עמד בעל חברת אניות רודף בצע, שנתן לדייגים ספינה רעועה ולאחר שהיא טבעה בים הסוער קיבל דמי ביטוח גבוהים. הצגת הבכורה התקיימה ביום 5.3.1927, אך לא זכתה לביקורות טובות כ“נשפי פרץ”. המבקרים הסתייגו מרמתו האמנותית של המחזה, אם כי שיבחו את הבמאי והשחקנים על יכולתם “להפוך נטורליזם המוני לאקספרסיוניזם מעודן”. הביקורת הבלתי־מחמיאה לא הפריעה לנערה צעירה בשם ימימה טשרנוביץ, בתו של שמואל טשרנוביץ, ולימים הסופרת ימימה טשרנוביץ־אבידר, ליהנות מההצגה ולכתוב ביומנה: “המחזה עושה רושם גדול. באתי הביתה ואינני מסוגלה לעשות שום דבר”.⁹⁴⁶

ההצגה השנייה, ‘יעקב ורחל’, מאת הסופר הרוסי קרשנניקוב, שתורגמה ועובדה אף היא על־ידי שלונסקי, הוצגה ביום 21.1.1928. הצגה זו קצרה שבחים, בין השאר, גם מפיו של ביאליק.

שלונסקי קיבל מתיאטרון ‘אוהל’ שכר זעום עבור תרגומיו, ולעתים לא קיבל שכר כלל. “אינני יודע מה שצריך לשלם. אינני יודע איך להתייחס לזה”, הגיב משה הלוי, על בקשתו של שלונסקי שישלמו לו את שכרו עבור ‘דייגים’. “שלונסקי אצלנו נחשב כאילו בתור חבר והוא לא תרגם בתור בעל מקצוע מהחוץ”, טען. בסופו של דבר סוכם שישלמו את הכסף בעקיפין. לוסיה הייתה חייבת לתיאטרון 4.50 לי"מ [לירות מצריות] עבור ארוחותיה במטבח הקואופרטיב, והוחלט שתקבל ארוחות חינם במשך שבוע נוסף, וזה ייחשב לשכרו של שלונסקי.⁹⁴⁷

עם כניסתה לעבוד בתיאטרון ‘אוהל’ החלה לוסיה לחיות חיים מלאים ומספקים בזכות עצמה. מזמן חזרתה מפריז “הִצעירה” את גילה בכשלוש שנים, ובמקום להיות מבוגרת משלונסקי בשנתיים הפכה לצעירה ממנו בשנה אחת… היא הייתה שחקנית טובה וזכתה בדרך כלל לביקורות טובות. “יש במשחקה של הגב' שלונסקה מומנטים מוצלחים של התלבטות בין שני המגנטים: אהבת אישה לגבר לבין עקשנות מפלגתית”, נכתב בביקורת על ההצגה ‘שאפ’ מאת ה' ליוויק בתרגומו של שלונסקי.⁹⁴⁸ עתה הייתה לה חבורה משלה ויתרה מזאת: היו לה כמה מעריצים ומחזרים, שהיא נהנתה מתשומת ליבם ולא דחתה אותם. מצב רוחה של לוסיה השתפר, והמלנכוליה, שהייתה תוקפת אותה מזמן לזמן, כמעט עברה. שלונסקי היה מאושר מהשינוי שחל בה ובמכתבו לסופר חיים הזז ציין בהומור כי “היא לומדת בסטודיה ‘אהל’, אגב: מוסד נאה וחשוב מאד. דוברת עברית – כמעט כהלכה ומצב רוחה על פי רוב לא רע מאד…”⁹⁴⁹

לפי הרשימות שניהלו ב’אוהל' ובהן רשמו בכמה הצגות הופיע כל אחד מהחברים, מתברר, כי בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים הייתה לוסיה בין השחקניות שהופיעו הרבה יחסית לשחקניות אחרות בקולקטיב. מובן שתרמו לכך כשרונה ואישיותה, אולם גם העובדה שהייתה רעייתו של “מתרגם הבית”, ידיד נאמן ואיכפתי של התיאטרון. מעורבותו של שלונסקי בחיי התיאטרון ודאגתו ללוסיה גרמו לכך שמדי פעם היה מתערב למענה, וכשלא קיבלה, לדעתה, את התפקיד המגיע לה, הפעיל לחץ על התיאטרון עד כדי איומים – אם לא יינתן לה התפקיד הנכסף. הלחץ הלך וגבר בשנות השלושים, כאשר התמכרותה של לוסיה לטיפה המרה התגברה והחלה להפריע לה במילוי תפקידיה בתיאטרון.

לוסיב שלונסקי בהצגה ‘בשפל’ מאת מ' גורקי (תיאטרון ‘אוהל’ 1943)

בשנת 1935 עמד תיאטרון ‘אוהל’ להציג את המחזה ‘שבתאי צבי’ ולוסיה רצתה להופיע בו בתפקיד מסוים, אך נתקלה בהתנגדות. היא גייסה את שלונסקי למלחמתה על התפקיד והוא הודיע להנהלה כי אם לא יימסר לה התפקיד “הרי הוא ייהפך מידיד לשונא אקטיבי”.⁹⁵⁰ ההנהלה שקלה את הנושא ובישיבה הבאה הסביר מנהל ‘אוהל’, משה הלוי, כי לדעתו השחקנית יהודית ברקאית היא המתאימה לתפקיד ולא לוסיה, אולם הוחלט לדחות את ההחלטה הסופית לשלב העבודה המעשית על המחזה.⁹⁵¹ שבועיים אחר כך הודיע הלוי בישיבת ההנהלה, כי גם המחזאי של ‘שבתאי צבי’, נתן ביסטריצקי, מתנגד בכל תוקף למסור את התפקיד ללוסיה, וכדי להימנע מקרע עם שלונסקי ועם ביסטריצקי הציע להוציא את דמותה של שרה מהמחזה… אחד השחקנים תמך בו, וטען כי בכלל דעת הקהל “אינה נוחה מלוסיה ובייחוד בתפקידים יהודיים”. אמירה קצרה זו מגלה את העוצמה שבה הגיב חלק מהציבור הארצישראלי על דמותה הבוהמית של לוסיה, הליכותיה החופשיות, הרומנים שניהלה בגלוי בעודה נשואה והרינונים סביב המראה הסלבי שלה, שגרמו לרבים לחשוב שהיא כלל איננה יהודיה. ללוסיה קם סנגור בין אנשי ‘אוהל’, סניה (שמחה) צחובל, שהיה שחקן אהוב ומוערך. “דעתו של ביסטריצקי אינה מחייבת אותנו”, טען צחובל, והוסיף כי הוא בטוח שלוסיה מתאימה לתפקיד.⁹⁵² אלא שלשומעים היה ברור כי דעתו של צחובל אינה אובייקטיבית, משום שהוא ולוסיה ניהלו אותה שעה רומן ממושך. נחישותו של הלוי לא עמדה במבחן וכעבור עשרה ימים נכנע והודיע לחבריו בלשון לקונית, כי החליט למסור את התפקיד ללוסיה.⁹⁵³ שלונסקי ניצח ולוסיה קיבלה את התפקיד. מעולם לא הפעיל שלונסקי לחץ כזה לגבי נושאים הנוגעים לו עצמו, ורק אהבתו ודאגתו ללוסיה יכולות היו לגרום לו לצאת למאבק גלוי מעין זה.

אולם אהבתו, סבלנותו ונאמנותו של שלונסקי הועמדו במבחן קשה. לוסיה לא ידעה חיסכון מהו ונהגה בפזרנות. היא אהבה שמלות ותכשיטים וחשוב היה לה להיראות מטופחת על־פי דרכה: “בזבזנית הייתה ומחבבת את הכרוכים אחריה”, תיאר מנשה לוין את בת דמותה, “אשת המשורר”, ברומן ‘חולות כחולים’.⁹⁵⁴

“מאושרה וחופשית היא”, אמרה מד’יה, גיבורת ‘חולות כחולים’, על בת דמותה של לוסיה, “כשרונותיה הבימתיים מפוקפקים מאד, ובכל זאת הם נערצים על־ידי בעלה המשתדל לתת להם פרסום. היא עומדת עוד בעלומיה אף־על־פי שבכירה היא ממני. מבהירה היא בכל יום את שערה במי קולוניה ואת עור פניה שישתמר ברעננותו. ואי הסתגלותה למטבח הקנתה לה חירות גמורה מעול המשק וגם מחזרים נאמנים”.⁹⁵⁵

מוקפת הייתה מחזרים צעירים, שהיא לא ייחסה להם משמעות ולהרגשתה הם לא פגעו באהבתה לשלונסקי. במקום הילדים שלא נולדו לה, החלה לוסיה מטפלת במסירות בכלב בובי לבן הפרווה כאילו היה בנה עצמה ובשרה, העתירה עליו חיבובים ופינוקים והאכילה אותו בנדיבות. הכלב היה נבון וממושמע ואפילו זכה להשתתף באחת מהצגות ‘אוהל’…⁹⁵⁶ בשנת 1926 עברו שלונסקי ולוסיה להתגורר בדירה שכורה ברחוב גאולה 15 בתל־אביב, אך לוסיה המשיכה להעדיף את העבודה בתיאטרון ואת חיי הבוהמה על בישול במטבח ושאר עבודות הבית. מדי פעם היה הזוג מבקר בבית משפחת אלטהויז, קרובי משפחה של שלונסקי מצד אמו שמוצאם היה מניקולייב. אבי המשפחה, פנחס, היה מזמינם לארוחה של טשולנט שַבָּתִי, ואת העצמות אספו כולם בשביל הכלב בובי.⁹⁵⁷

תיאטרון ‘אוהל’ בראשיתו התנהל כקולקטיב, ודומה היה לקיבוץ עירוני שהמיר את עבודת האדמה באמנות התיאטרון. בדומה לחלוצים עובדי האדמה גם שחקני ‘אוהל’ ראו את עצמם כחלוצים, שרק לאחר יום עבודה מפרך בבניין או בכל עבודה פיסית אחרת מרשים לעצמם לעבוד על הצגותיהם. שלונסקי ניסה לשנות זאת ולנטוע בקרבם את השקפת עולמו, שלפיה עבודת הרוח היא שוות ערך לעבודה חלוצית פיסית. הוא דרש מהם להיות שחקנים של כ"ד שעות, שחקנים מקצועיים, המקדישים את כל עולמם למשחק, ממש כפי שדרש זאת לגבי הסופרים. “האוהל מקדיש את זמנו ליצור דבר חשוב בארץ”, טען. בין החברים התנהל ויכוח נוקב בשאלה אם עליהם להישאר פועלים־שחקנים או להפוך לשחקנים “פרופסיונליים”, והייתה זו שאלה עקרונית ושאלה של פרנסה פשוטו כמשמעו. “אם נהפוך לתיאטרון פרופסיונלי – לא נוכל להבין ולהביע את ארץ־ישראל העובדת ויאבד כל הכוח שיש בתיאטרון”, טענו מצדדי השחקן־הפועל. אך שלונסקי לא ויתר: “אם תיאטרון ‘האוהל’ יביא את יצירתו האמנותית לידי שלמות – הרי הוא מילא פונקציה חשובה. ואם כולנו נרגיש זאת – הרי אנו פועלים טובים מאד”, השיב.⁹⁵⁸ ל’אוהל' יעד שלונסקי תפקיד נכבד מאד: לא פחות מאשר “סורוגט [תחליף] של אלוהים, בית כנסת של אמנות”.⁹⁵⁹ ‘אוהל’ פעל כסטודיה דרמטית ליד ועדת התרבות של ההסתדרות, וברור היה לשלונסקי כי התיאטרון זקוק לתמיכתה, ועם זאת דרש בשבילו חופש להחליט באופן עצמאי לחלוטין מה יוצג ב’אוהל'. יחד עם משה הלוי ואנשיו נלחם בכל ניסיון של אנשי ועדת התרבות ההסתדרותית להתערב בניהולו של התיאטרון. ועדת התרבות של ההסתדרות ביקשה לקבוע תקנון שבמסגרתו תוכל גם היא להיות שותפה לקביעת רפרטואר המחזות שיועלו על הבמה, וביקשה לעכב בינתיים את הצגת המחזה ‘דייגים’ שתרגם שלונסקי. משה הלוי ורוב חברי הנהלת ‘אוהל’, וביניהם גם שלונסקי, ראו בכך ניסיון לפגוע בחופש היצירה שלהם. בסופו של דבר ניצחה המגמה ששלונסקי היה שותף לה. אנשי ‘אוהל’ הפכו לשחקנים מקצועיים והשאירו בידיהם את הסמכות המלאה לקבוע את הרפרטואר ולנהל את ענייני התיאטרון כראות עיניהם. אולם ניצחון זה היה גם בעוכריו של התיאטרון. ההסתדרות, ועדת התרבות, ברל כצנלסון ואחר כך גם בן־גוריון, שהתגייסו תחילה בהתלהבות למפעל החדש של תיאטרון פועלים, התרחקו בהמשך מהתיאטרון שלא הסכים לקבל את מרותם. נתק זה, שהלך וגבר בסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים, היה אחד הגורמים למצבו הכלכלי הרעוע של התיאטרון.

“ביולטין ביבליוגרפי” או ‘כתובים’    🔗

באדר תרפ“ו (פברואר 1926) התקיימה הוועידה הכללית של הסופרים, ו”אגודת הסופרים“, שהייתה כמעט משותקת בשנים 1922 – 1926, התעוררה לחיים חדשים בעקבות בואו של ביאליק ארצה. בתקופה שבין סוכות תרפ”ה לאדר תרפ“ו נערכו בין הסופרים התייעצויות אחדות, שעסקו בשני נושאים מרכזיים: מצבו העלוב של הספר העברי והתסיסה שהסתמנה בקרב הסופרים הצעירים, שכבר אז בלטו ביניהם שטיינמן ושלונסקי. שטיינמן הכיר את ביאליק עוד מתקופת שהייתו באודיסה בשנת 1910. ביאליק קיבל את פניו בסבר פנים יפות, ולפי עדותו של שטיינמן היה בשבילו ביתו של ביאליק מעין בית־אב רוחני.⁹⁶⁰ ביאליק אף עזר לשטיינמן להשתחרר מהגיוס לצבא הצאר ותמך בו בעקיפין בכך שביקש ממנו ללמד עברית את רעייתו מניה.⁹⁶¹ אולם בשנת 1926 כבר התקלקלו היחסים ביניהם. שטיינמן לא הצטרף לחבורת הסופרים שהקיפה את ביאליק. הוא ביקש לערוך שינויים רדיקליים בספרות העברית, ויצא נגדו ונגד סופרי דורו בגלוי. ביאליק חש להיכן נושבת הרוח והבין ששטיינמן ושלונסקי מבקשים לחולל מהפכה. הוא, לעומת זאת, דיבר על הצורך לאחד את הסופרים בשעה קשה זו לספרות העברית ולספר העברי. כדי למנוע פירוד הוא הציע לצרף לוועד “אגודת הסופרים” אחדים מן הסופרים הצעירים, כדי שדעתם תישמע והם ירגישו חלק מן הכלל.⁹⁶² לנשיאות הוועד המרכזי נבחרו: ח”נ ביאליק, יעקב פיכמן ואליעזר שטיינמן. שלונסקי הוזמן כנציג אנשי ‘הדים’ (יחד עם עורכי ‘הדים’ – רבינוביץ וברש) ואילו א"צ גרינברג הוזמן כנציג אנשי כתב־העת ‘קונטרס’.

לתחושתם של ביאליק והסופרים הוותיקים היה על מה לסמוך. שלונסקי אכן ניסה לגייס חבורת סופרים כדי לפעול בצוותא מול הסופרים הוותיקים, ולשם כך פנה אל גרינברג. למרות חילוקי הדעות והתחרות הסמויה והגלויה שבינו לבין גרינברג עדיין ראה בו שלונסקי בעל ברית אפשרי מול סופרי דור ביאליק. הוא כתב לו מכתב ידידותי והזמינו להצטרף אליו ואולי אל צעירים נוספים, כדי לקחת חלק במאבק על דרכה של האגודה: “תבוא בשבת בשעה 3 אחה”צ לדירת סימיטיצקי (רחוב הירקון בית מינץ בבית שז' אנכי [הסופר זלמן אנכי] גר בו)" כתב לגרינברג. “כידוע לך בראשית אדר תהא אספת סופרים כללית […] צריך פעם לשים קץ לשערורייה זו. אבל צריך להזדיין ברצון טוב ובכוונת יצירה ובניין”.⁹⁶³ נראה שגרינברג לא השיב לפנייתו של שלונסקי, וכמו בהזדמנויות אחרות התעלם ממנו ומבקשת קרבתו.

שלונסקי עצמו השתתף הן בחלק מההתייעצויות שקדמו לוועידה והן בוועידת הסופרים עצמה והיה, ככל הנראה, צעיר המשתתפים. בתמונה שבה צולמו כל חברי הוועידה הוא נראה יושב לשמאלו של ביאליק ולימינו של אליעזר שטיינמן בבחינת היורש או ממשיך השושלת.⁹⁶⁴ סביר להניח כי מקום הישיבה לא היה מקרי, וכי כמו בהזדמנויות אחרות גם הפעם ביקש שלונסקי את קרבתו של שר היצירה העברית ח"נ ביאליק. הישיבה בין ביאליק לבין שטיינמן סימנה את הבאות: אות המרד הרשמי בביאליק עדיין לא ניתן, אך הסימנים כבר נראו באופק.

בישיבה הראשונה החגיגית של ועידת הסופרים, שנערכה בי' באדר תרפ“ו (24.2.1926) באולם בית הספר “שולמית” בתל־אביב, הוחלט על ייסוד “ביולטין ביבליוגרפי” [כתב־עת] של “אגודת הסופרים”. בעיתון ‘הארץ’ התפרסם כי האספה של המחלקה לספרות יפה ולביקורת שעל יד “אגודת הסופרים” בחרה למערכת ה”ביולטין הביבליוגרפי" בא' שטיינמן, א' שלונסקי והסופר מ' בן־אליעזר (כ“ב באדר תרפ”ו, 8.3.1926). מיד לאחר שנתקבלה ההחלטה ערער שטיינמן על אופיו ה“ביבליוגרפי” של כתב־העת העתידי. הוא ביקש לייסד כתב־עת שתהיה בו “ביקורת על ספרים שיצאו עכשיו ושנכתבו בידי סופרים החיים עכשיו וסקירות על תיאטרון וספרות העולם. שטיינמן יצא נגד דרישתם של אחדים מהסופרים לקבל לאגודה אנשים “אפילו אם אינם כותבים עברית ואפילו אם אינם כותבים כלל”, כשהכוונה הסמויה הייתה למעשה לקבל אנשים שתמכו כספית בספרות העברית. שטיינמן טען שאין לקבל אנשים כאלה כלל, ולא זו בלבד אלא שגם את הסופרים אין לקבל באופן אוטומטי. לדבריו יש “סופרים של בין השמשות” לעומת “סופרים של 24 שעות ביום”, ול”סקצית הסופרים" שתוקם יש לקבל אך ורק את אותם סופרים של 24 שעות.⁹⁶⁵ שלונסקי חיזק את דרישתו זו של שטיינמן והסביר ש“הסקציות באות בתור טקטיקה להרחיק מן האגודה את הלא־סופרים”.

שלונסקי שמח כמובן על בחירתו ועל הסיכוי להיות חלק ממערכת כתב־העת החדש, אך הוא הגיב באיפוק וחיכה לראות איך יגיבו הסופרים על בחירתו. במאמרו “לאחר וועידת הסופרים” הביע את שביעות רצונו מכך שהופר השיממון שבו נתונה הייתה “אגודת הסופרים”. הוא הבליט את הוויכוח שעלה גם בוועידה: בחינת מעמדו של איש הרוח לעומת החלוץ עובד האדמה. דבריו של שטיינמן על ה“סופרים של 24 שעות ליום” הלהיבו אותו. הוא עט על הביטוי שהלם את תחושת עולמו שלו, אימץ אותו וטבע בעקבות שטיינמן את המונח “סופר של כ”ד שעות".⁹⁶⁶

הבחירה של שלונסקי, שטיינמן ובן־אליעזר לא הייתה מוצלחת. בן־אליעזר לא הרגיש בנוח בין הצמד שלונסקי־שטיינמן ובאותו יום שבו נדפס מאמרו של שלונסקי ב’דבר‘, ימים ספורים בלבד לאחר שנבחר, התפטר ממערכת הביולטין.⁹⁶⁷ דרישתם של שלונסקי ושטיינמן לקבל רק את הסופרים בכל רמ"ח אבריהם לא נתקבלה והאגודה החליטה כי לשורותיה ייכנסו “בין אלה 'שהם סופרים כ”ד שעות ביום’, ובין אלה, שהספרות היא שעשועיהם לימים או לשעות“,⁹⁶⁸ וכל מי ש”יש לו זיקה וקשר אל הספרות" בארץ ובעולם.⁹⁶⁹ בסופו של דבר הושגה מעין פשרה והוחלט כי ב“אגודת הסופרים” תהיינה שלוש מחלקות: ספרות וביקורת, שאלות מדע, חברה ועיתונות. חברי האגודה יהיו סופרים עברים מהארץ ומהגולה. גם באשר לדמותו של כתב־העת לא התקבלה דעתו של שטיינמן. חלק מן הסופרים, ובראשם א"א קבק, רצו שכתב־העת לא יהיה ספרותי “טהור”, אלא יעסוק גם בענייני מדע ולמערכת יתווסף עורך נוסף שיהיה איש מדע. שטיינמן ושלונסקי היו מוכנים בשלב זה לקבל כל הצעה ובלבד שכתב־העת יקום, ועם זאת ניסו להקטין את היקף החלק המדעי בביולטין העתידי. אלא שלבחירתו של שלונסקי למערכת כתב־העת קמה התנגדות. הוצעו הצעות אחדות לשינוי הרכב המערכת והחברים שיכהנו בה, וביניהן הצעתו של קבק להחליף את שלונסקי ביהודה קרני והצעתו של פיכמן לבחור בעורך אחד ולידו שני עוזרים.

בישיבה הרביעית של ועד “אגודת הסופרים” מיום י' בתמוז תרפ“ו (22.6.1926) מופיע בפעם הראשונה שם כתב־העת – ‘כתובים’.⁹⁷⁰ ייתכן ששלונסקי הוא זה שהעניק לו את השם בעקבות ביקורתו הבלתי־מחמיאה של יעקב רבינוביץ על ספרו ‘דְּוַי’. רבינוביץ הבחין בין ספרי התנ”ך כמו “ירמיהו” ו“תהילים”, שבהם באה לידי ביטוי התפרצות הנפש, לעומת ספרי “הכתובים” כמו “איוב” ו“קוהלת”, שבהם ישנה “התפלספות” ו“תיאוריה” במקום רגש. הוא עצמו העדיף את בעלי הרגש על המתפלספים. “מה שמבדיל את ירמיהו ואנשי ‘התהילים’ מ’איוב' ו’קוהלת' זהו שאצל הראשונים הנפש מתפרצת וצועקת או גונחת אילמת ואינה מתפלספת – והאחרונים, אנשי ה’כתובים', יוצרים כבר תיאוריות כאנשי אמנות”, כתב רבינוביץ.⁹⁷¹ אולם שלונסקי, שבז להשתפכות הרגש, אימץ בחום את “איוב” ו“קוהלת”, אנשי “הכתובים”. החיסרון שמנה בהם רבינוביץ היה בעיניו מעלה גדולה וייתכן שבזמן שביקשו לקבוע שם לעיתון, בחר בשם שעל פניו יכול היה להיות “תמים” ומקובל על הכל, אולם לשלונסקי ולשטיינמן, יודעי הח"ן, המשמעות הנסתרת של המילה ‘כתובים’ במובן איפוק הרגש הלמה את מגמותיהם הפואטיות החדשניות. כלפי חוץ – היה זה עיתונה של “אגודת הסופרים”, אך בסתר ייתכן שכבר השם שניתן לו הלם את מגמתו של העורך ועוזרו. בישיבה זו גם התקבלה ההצעה לקבוע את שטיינמן כעורך יחיד של ‘כתובים’.⁹⁷²

למעלה מחמישה עשורים לאחר ייסוד ‘כתובים’ הביע ישראל זמורה את פליאתו על העובדה שביאליק וחבריו בחרו דווקא בשטיינמן כעורך כתב־העת של האגודה: “לאחר מעשה ולאחר זמן ניתן לתמוה על תמימותו של ח. נ. ביאליק ועל תמימות חבריו וידידיו הוותיקים, שהטילו את עריכת ‘כתובים’ דווקא על א. שטיינמן”, טען זמורה. לדעתו ברור היה ש“לא א. שטיינמן האינדיבידואליסטן המובהק, איש המרי והמרד, לפי אופיו ומזגו ‘ילך בתלם’ ויהיה שליח־ציבור דווקא. לא הוא יערוך במה אחראית בפני האגודה, בפני ציבור כל הסופרים”.⁹⁷³ אפשר להסביר את בחירתו של שטיינמן בכך שהוא נתפס כבר סמכא בענייני עריכה על שום הניסיון שצבר בעריכת כתב־העת ‘קולות’ בוורשה (תרפ"ג – 1923) ולא עוד אלא שכבר פרסם ספרים אחדים. ייתכן גם שהוא התקבל בעיני סופרי ארץ־ישראל כ“איש הביניים”: מצד אחד סופר שהסתופף בצילו של ביאליק באודיסה ועבד כמזכירו של פרישמן בוורשה, ומצד שני מי שראה עצמו כדוברם של הסופרים הצעירים. אולם נדמה שאת הכף הכריעה העובדה שהוא היה היחיד מבין הסופרים המוכרים שהיה מוכן להתמסר בהתלהבות להקמת כתב־העת. מכל מקום נראה שחברי “אגודת הסופרים” לא היו ערים די הצורך לדעותיו הרדיקליות נגד הממסד הספרותי, שהתגבשו עוד בטרם עלה ארצה. ביאליק, היחיד שיכול היה למנוע את בחירתו של שטיינמן לעורך, לא היה אותה שעה בארץ. במחצית הראשונה של שנת 1926 שהה ביאליק בארצות־הברית, בשליחות “קרן היסוד” ו“הקרן הקיימת”, כדי לבסס את הוצאת “דביר”. ביאליק לא היה אפוא שותף להוצאת כתב־העת ‘כתובים’, לקביעת עורכיו ומתכונתו. עם שובו באוגוסט 1926 נמסר לו דו"ח על פעולות “אגודת הסופרים” ובכלל זה הקמתו של ‘כתובים’, שהייתה התוכנית היחידה שיצאה מהכוח אל הפועל ולא נותרה על הנייר.⁹⁷⁴ אולם אפילו ביאליק לא תיאר לעצמו שלא יעבור זמן רב ושטיינמן עורך ‘כתובים’, יחד עם שלונסקי עוזרו הצעיר, יצאו נגדו בהתקפות חריפות.

עוזר ב’כתובים' – נוכח נפקד    🔗

ראשית היכרותם של שטיינמן ושלונסקי לא בישרה את יחסי הידידות שעתידים היו להירקם ביניהם. עוד לפני ששלונסקי עלה ארצה קיבל שטיינמן מהסופר שמואל טשרנוביץ (ספוג) לעיון כמה משיריו של שלונסקי, אך הם לא מצאו חן בעיניו.⁹⁷⁵ דווקא את א“צ גרינברג קירב שטיינמן ובשנת תרפ”ג (1923) פרסם בכתב־העת שערך בוורשה, ‘קולות’, את שירו “באמצע העולם”,⁹⁷⁶ ואילו משירי שלונסקי לא פרסם דבר. כשהחל שלונסקי לפרסם ב’הדים', קרא שטיינמן את שיריו ולא התפעל מהם כלל. ברשימתו על ארבע החוברות הראשונות של ‘הדים’ ביקר בעקיפין את שירי שלונסקי וקבע שרוב השירים שהתפרסמו בהן “הוא בייחוד מסוג זה, כשתרצו מרטט בהם משהו ולכשתרצו אין בהם ולא כלום, חוץ ממעשי־להטים”.⁹⁷⁷ אולם לאחר ששטיינמן עלה ארצה ונפגש עם שלונסקי ועם גרינברג השתנה מערך היחסים.

שטיינמן וגרינברג התרחקו זה מזה ויחסיהם הגיעו לידי עוינות גלויה לאחר הנאום שנשא גרינברג בוועידת הסופרים (1926). היה זה נאום “מלא תוכחות לספרות העברית העומדת מרחוק לכל שאלות החיים, לפוליטיקה, לפוגרומים, לכל הכאב של האומה”, ו“מלא מרירות רבה ופגיעות קשות”. גרינברג טען שרק ספרות היידיש השכילה להגיב תגובה הולמת לפוגרומים ולאירועים הקשים שפקדו את יהדות התפוצות. דבריו עוררו מהומה בקרב הנאספים: שטיינמן ענה לו בחריפות וטען שגרינברג “בא לחרף את הספרות העברית שאינה מטפלת בנושאים של פרעות, אולם בצורת דבריו ובכוונתו הסמויה הוא התכוון לעשות פוגרום בספרות העברית”.⁹⁷⁸ לעומת זאת התקרב שטיינמן לשלונסקי וקשר עימו יחסי עבודה הדוקים וידידות אמיצה.

בין שלונסקי לשטיינמן היו הבדלים שבמזג ולעתים קרובות הם תוארו כניגודים. שלונסקי – משורר, בוהמיין, איש חברה, בעל חוש הומור. שטיינמן, לעומתו, פרוזאיקן, קפדן, נזירי, אדם שהתבונן בחיים ברצינות תהומית וחסר היה חוש הומור, כפי שהציג אותו שלונסקי: “שאין לו בית קִבּוּל / לדברי נִבּוּל / ואינו מבין הלצה וחידודים / ושונא בַּנְקֶטִין וכיבודים.”⁹⁷⁹ שלונסקי בא ממשפחה חמה, אוהבת ומעריצה, ואילו שטיינמן היה ממשפחה ענייה, יתום מאב, ילד שהתגלגל בין משפחות קרוביו וידע חרפת רעב, ילד ששרד וקנה לו מעמד בזכות שִׂכְלוֹ החריף. שלונסקי אהב את החברותא, נכון היה לשעשע ולהבריק בחבורה, והיה נדיב בחומר וברצון לטפח את הסופרים בני חבורתו, ואילו שטיינמן היה “מופנם ומסובך”,⁹⁸⁰ ולפני שעמד בראש ‘כתובים’ נהג להתבודד והיה ידוע כמי שמסתפק במועט.⁹⁸¹ מאוחר יותר, בתקופת ‘כתובים’ היה שטיינמן “משהו מעין הכהן הגדול, שהזעם שלו והקצף שלו קוצף, אלא שהליכתו בנחת והוא משרה עליך רוח של נזיר בודהיסטי או יותר נכון ‘בודהה יהודי’. שלונסקי, לעומתו, היה ה’אנפן טריבל' של הספרות”.⁹⁸²

בין השניים נוצרה קרבה נפשית שלא הייתה לשלונסקי עם איש מחבריו האחרים. שניהם היו חריפי מוח ולשון והיה להם סולם ערכים דומה: קנאים היו לשפה העברית, התייחסו בזלזול לנכסי העולם הזה ובזו לחומריות. בספרות ראו את חזות הכל והאמינו ביכולתם לשנות את פניה. גם בכתיבתם ניתן למצוא יסודות דומים: שניהם העריכו משחקי לשון, ניסוח מתוחכם וכתיבה מודרניסטית, מופשטת. שניהם ביקשו לתאר את האדם היחיד, הכללי, המופשט, המתפלסף יותר מאשר את האדם הקונקרטי החד־פעמי, הממשי. שניהם היו בקיאים בכל מכמני הרוח היהודיים, כמו גם בספרות הרוסית ובספרות אירופה, ושניהם בזו לספרות הריאליסטית וחתרו לעיצוב ספרות השואפת לגבהים ולמעמקי הנפש, המעריצה את המסתורין והסוד וניזונה ממיטב תרבות ישראל והעמים גם יחד.

שלונסקי ושטיינמן היו מעוניינים בבמה שסביבה תתרכז חבורה מצומצמת ואליטיסטית, שתהיה ראש חץ, תטאטא את הישן ותבקיע דרך לחדש. שטיינמן עתיד היה לשמש דוגמא לפרוזה המודרניסטית ושלונסקי – לשירה. שלונסקי היה צעיר משטיינמן בשמונה שנים, והתייחס אליו בכבוד ובהערכה, שגבלה לעתים בהערצה של ממש. שטיינמן היה בשבילו מעין אח בכור ואב רוחני, מורה ומדריך שהבין לרוחו, שהגשים את כל אשר ביקש הוא עצמו לעשות. שלונסקי העריץ את מרצו הרוחני, הזדהה עם דעותיו, עם אופיו הלוחם והעריך את יצירתו.

בנעוריו האמין שטיינמן במהפכה הרוסית וביכולתה לשנות את פני החברה בכלל והחברה היהודית בפרט. עם פרוץ המהפכה התמלא ליבו להט מהפכני, ובשנת 1919 הביע הזדהות עם המוני העמלים המדוכאים ועם רצונם לקעקע את העולם הישן שהכזיב: “התעוררו, התעוררו. קומו ועלו בחרב ובגרזן, בחמת נקם ובדבר אלוהים חי”, קרא בפאתוס. “לא קול אהבה ולא קול שיר, כי אם הרס, הרס, הרס. עורו, עורו את העולם הישן עד יסוד בו. עוררוהו, עוררוהו. כי כל העולם כוזב, כוזב, כוזב”.⁹⁸³ עד מהרה התפכח שטיינמן מחלומו. רדיפות היהודים גם על־ידי השלטון הבולשביסטי החדש הבהירו לו כי אין סיכוי למימוש חלומו להיות “קומוניסט עברי”, והוא החליט לעלות ארצה. בארץ התגלגל הלהט של “נביא האחרית”, המבקש להרוס את הסדר החברתי הישן, בלהט ספרותי, המבקש להרוס ולשנות את הישן בספרות ולהביא את בשורת החדש. אולם שטיינמן הגיע ארצה חבול ופצוע נפשית כשבליבו טינה עמוקה כלפי סופרי דור ביאליק. טינה זו נבעה מטעות טראגית: בשנת 1919 פשטה שמועת־שווא שאליעזר שטיינמן נהרג בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה. מקורה של שמועה זו היה מותו של הסופר היידי בינוש שטיימן. הקשר עם רוסיה היה לקוי ואחד מהפליטים היהודים שיבש את השם ונתחלף לו “שטיימן” ב“שטיינמן”. הידיעה התגלגלה לעיתון ‘דער יודע’ שבגרמניה ולעיתונות בפולין ובארץ־ישראל. כתוצאה מכך “זכה” שטיינמן לקרוא על עצמו הספדים, שלא חסכו ממנו שבט ביקורתם גם “אחרי מות”.⁹⁸⁴ “איש הצורה היה, אבל צורה זו הייתה עדיין רופפת, נמשכת אילך ואילך ונוטה לצדדים”, כתב עליו פישל לחובר. עוד טען שביצירותיו של שטיינמן יש “הרבה מן היתר והמיותר, מן הקל והדל. מכאן סוד האריכות היתרה שבדבריו”.⁹⁸⁵ המכה הקשה ביותר ניחתה על שטיינמן מעטו של הסופר יעקב שטיינברג. שטיינברג כתב עליו דברים קשים ונוקבים, וטען כי “גליונות הסיפורים הרחבים” של שטיינמן נראים לו תמיד “כמכוונים לשם קלקול, לשם שפע של חיקוי”. הוא ראה בו “סופר מהיר” שבכתיבתו יש “זריזות יותר מאשר אמת”. לדעתו היה שטיינמן בעל “כישרון מוגבל”, שיותר מאשר דחף היצירה פעם בו דחף הפרסום.⁹⁸⁶ שטיינמן הגיב על ההספדים־טרם־זמנם ברשימה עוקצנית בשם “תשובה למספידי”,⁹⁸⁷ ונראה שמאותו יום ואילך הותיר בו האירוע יוצא הדופן הזה משקעים של מרירות, שהטביעו בו את חותמם.

שלונסקי החל לעזור לשטיינמן בעריכת ‘כתובים’ מיומו הראשון בלא שנבחר רשמית לתפקיד זה. בשבילו לא הייתה זו פרנסה אלא שליחות, והוא נכנס לכך במרץ רב. מוכן היה לעבוד קשה, מוכן היה לעבוד ללא שכר, ובלבד שיגשים את חלומו להקים כתב־עת כפי שחלם עליו מאז עלייתו ארצה. שטיינמן מצא בו שותף נלהב ונאמן וקיבל את עבודתו בברכה, ואף גמל עליה ביחסי קרבה ורעות שברוח. אולם הוא לא נתן לכך כל ביטוי רשמי. עד אמצע שנתו הרביעית של העיתון (דצמבר 1929) עבד שלונסקי – תחילה כעוזר ואחר כך כעורך נוסף – ללא הכרה רשמית. הכול ידעו כי שלונסקי הוא יד ימינו של העורך שטיינמן, ועם זאת לא מצא שטיינמן לנכון לציין את שמו של שלונסקי כעורך נוסף, כעוזר לעורך או אפילו כ“אחראי” להוצאת העיתון.

מממסד לאופוזיציה: שנתו הראשונה של ‘כתובים’    🔗

בי“ב באב תרפ”ו (23.7.1926), בחדר קר ונזירי, כמעט מיותם מאביזרים, בבניין ששכן בשדרות רוטשילד, יצא הגיליון הראשון של השבועון ‘כתובים’ – כתב־העת הספרותי של “אגודת הסופרים”. בפתח הגיליון הראשון לא הוצגה כל “פרוגרמה” ולא ניכר כלל אופיו האופוזיציוני העתידי של העיתון. ‘כתובים’ נועד להיות אכסניה פלורליסטית שתיתן במה לדעות ולטעמים שונים בענייני ספרות, חברה ותרבות של הסופרים השונים לדורותיהם ולטעמיהם. שטיינמן ושלונסקי יצרו כתב־עת ספרותי־תרבותי מעניין, עיתון חי ותוסס, חדשני בצורתו ובאופיו, כתב־עת שעורר סקרנות רבה בציבור.

‘כתובים’ יצא בפורמט של עיתון יומי, וכלל מדורים רבים ומגוונים: שירים וסיפורים של יוצרים חיים ויוצרים מדורות קודמים מהארץ ומהעולם, יהודים וגויים, רשימות קצרות, ידיעות מעולם הספרות ואפילו רכילות ספרותית, מאמרים וידיעות על תיאטרון, קולנוע, ציור ומוסיקה. ברבים מהגיליונות נדפסו תמונות של סופרים והם כללו שפע מאמרים וידיעות מהנעשה בארץ ובעולם הרחב.

בגיליון הראשון לא רק שלא הייתה כל פרובוקציה, אלא להיפך: הוא נפתח במחווה לאחד העם – הסופר המכובד על ביאליק וסופרי דורו (כמו גם על טוביה שליונסקי). בראש הגיליון התנוססה תמונתו של אחד העם וחלק גדול ממנו הוקדש לו ולפועלו. עם זאת כבר בגיליון זה כתב יעקב רבינוביץ על מה שפעפע מתחת לפני השטח – המאבק הדורי וחילופי המשמרות. היו אלה שנים שמרכזי התרבות היהודית באירופה גוועו בהן, ומסך הברזל ברוסיה הלך ונסגר, השפה העברית והתרבות העברית הוצאו מחוץ לחוק ושומרי החותם שלהן נאסרו, הוגלו או נרצחו. רבינוביץ ביטא את התחושה כי ‘כתובים’ הוא חלק מהמאמץ החלוצי לבסס את המרכז התרבותי בארץ, והוא קיבל את העובדה כי הספרות נחלקת לשני מחנות של “צעירים” מול “זקנים”. הוא ראה בכך “גזר דין החיים”, והאמין כי “החלש הולך לאיבוד עם הישן שנתרוקן מכוחו ומרצונו”, ורק “הרענן והפורץ שבחדש והחיוני שבישן” – ישרדו.⁹⁸⁸ אך רבינוביץ בוודאי לא יכול היה לחזות את עוצמת המאבק בין המחנות, ואת העובדה שחיצי המרד של שלונסקי ושטיינמן יכוונו גם אליו, מי שעזר לסופרים הצעירים ונתן להם במה בראשית דרכם.

בגיליון השני התפלמס שטיינמן לא עם הסופרים הוותיקים אלא דווקא עם בן פלוגתא מבני דורו, המשורר אורי צבי גרינברג. במדורו “ברשותי” תקף שטיינמן את מי שלדעתו נתקפו ב“שגעון המשיחיות”.⁹⁸⁹ גרינברג הבין שהדברים מכוונים אליו ומיהר לתקוף את ‘כתובים’. הוא לעג לשטיינמן על כך שהוא נאה דורש אך אינו נאה מקיים. הוא לוחם למען העברית, אך בה בעת כותב ביידיש לעיתון ‘מאמענט’. שטיינמן ושלונסקי, טען גרינברג, אמנם דרשו לדבר על הסופרים החיים בארץ־ישראל, אך בגיליונות ‘כתובים’ הוא מצא לא סופרים חיים אלא הספדים, “יארצייט ספרותי”, “כאילו אין באמת כל יצירה עברית בקלחת”.⁹⁹⁰ אולם ביקורתו השלילית של גרינברג הייתה חריגה ובדרך כלל התקבל ‘כתובים’ בעניין ובמאור פנים. בכתב־העת ‘העולם’ נתפרסמה ביקורתו של העורך משה קליינמן על שלושת הגליונות הראשונים של ‘כתובים’. קליינמן ראה ב’כתובים' כתב־עת ספרותי שמתרחק מכל אידיאולוגיה פוליטית וחברתית, ועל כן יכול לשמש בית נאמן לכל סופר עברי שהוא “קודם־כל סופר עברי ורק אחרי־כן חבר להסתדרות ולמפלגה, או שאיננו חבר להם כל עיקר”. הוא שיבח את העובדה שהעיתון מתעלה מעל למפלגתיות ורק ענייני הספרות והסופרים לנגד עיניו.⁹⁹¹

ביאליק, לעומת זאת, לא שבע נחת מהעיתון ומעורכו מראשיתו. שבועות אחדים לאחר שהעיתון החל לצאת לאור, באוגוסט 1926, חזר ביאליק ארצה. שלונסקי ושטיינמן הלכו לביתו לבקש ממנו שיתרום מפרי עטו ל’כתובים', ומשלא מצאו אותו חיבר שלונסקי איגרת בחרוזים ושניהם חתמו עליה. לכאורה כתב שלונסקי חרוזים משעשעים, שמטרתם הייתה להמריץ את ביאליק לתרום מפרי עטו לעיתון, אולם בסמוי ביטאו החרוזים ביקורת כלפי ביאליק וכלפי יצירתו:

א. שְׁטֵיינְמַן וא. שְׁלוֹנְסְקִי מֵאַנְשֵׁי הַ’כְּתוּבִים',

שְׁנֵיהֶם נְעִימִים־כִּמְעַט־וַאֲהוּבִים,

אֶחָד עוֹרֵךְ וְאֶחָד בֶּן־מֶמֶר, –

בָּאוּ לְבַקֵּשׁ מִיָּדְךָ הַ“זֶּמֶר”;

כִּי אָמְרוּ: נָבוֹא שְׁעָרָיו נָאִיצָה,

אוּלַי תַּעֲמוֹד לָנוּ תִּפְאֶרֶת הַמְּלִיצָה

לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אֵיזֶה שִׁיר־עָם

אוֹ הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר נָשָׂא עַל כְּרַכֵּי־הַיָּם

אוֹ לִשְׁלֹל הַשָּׁלָל וְלָבֹז הַבִּזָּה

מִן הַמֶּלְתָּחָה וּמִן הַגְּנִיזָה

לָצוּד לִוְיָתָן אוֹ דַּגְדַּג בֶּן־דָּג

מִמְּצוּלוֹת הַ“נָּגִיד” אוֹ מִן הַָרַשְׁבַּ"ג.

בחרוזיו רמז שלונסקי כי ביאליק כבר אינו מוכשר לכתוב שירה מקורית, ועל כן הם מבקשים ממנו שיפרסם מה שהוא עדיין מוכשר לו: זוטות מתחומי יצירתו הפחות נחשבים כמו שיר עם, נאום, או שיר של אחד ממשוררי ימי הביניים, שהוא עסק אותה שעה בכינוס שירתם. נראה כי ביאליק עמד על הלגלוג הסמוי, נעלב מנוסח הפנייה ולא ענה עליו. על הדף עם החרוזים רשם רק מילה אחת: “לגניזה”.⁹⁹²

עם פרוס השנה החדשה הוחלט ב’כתובים' לייסד מדור חדש בשם “שיחות”, שיכלול ראיונות עם סופרים מרכזיים. השיחה הראשונה נערכה עם המשורר הראשון במעלה, ח“נ ביאליק, שלא היסס לומר דברים חריפים על השירה הצעירה. הוא טען כי בשנים האחרונות “כאילו בטלה האישיות הספרותית” ו”מבול של שקר, של טפשות, של רוח עוועים הציף את העולם“. בעולם זה נעלם הסופר הגאון, ונשארו רק הסופרים הבינוניים, שתפקידם הוא “להכשיר את הקרקע לגאון”. עבודתם של אותם סופרים, המשיך ביאליק, מביאה ברכה רבה “ובלבד שהבינוניים יעמדו בבינוניותם, שלא יטפסו על הכתלים ושלא ישתדלו להיראות כ’ענקים' ע”י אחיזת עיניים. מי שרוצה להגביה את קומתו על־ידי חבישת מצנפת־נייר גבוהה על ראשו או על־ידי הליכה על קבי־עץ אינו אלא מוקיון ולץ…”.⁹⁹³

קרוב לוודאי ששלונסקי הבין למי כיוון ביאליק בדבריו. האם לא ציטט ביאליק כמעט מילה במילה מהביקורות העוינות נגדו ונגד שירתו? האם לא האשים אותו בכך שהוא מנסה להיות המשורר הגאון בעוד שהוא רואה בו משורר בינוני החובש מצנפת ליצנים נלעגת? האם לא רמז לכך ששירתו מנסה לאחז עיניים בתחבולות ובלהטוטים? ייתכן כי ראיון זה גרם לשלונסקי לנטוש סופית את הניסיון לעצב את ‘כתובים’ כבימתם של הסופרים כולם, ולהתאוות לצאת למלחמה גלויה במי שנתפס בעיניו כיריבו, המנסה להמעיט את דמותו ולגמדו. בשיחה שהתקיימה ב“אגודת הסופרים” על חוברות ‘כתובים’ ימים אחדים אחר כך טען שלונסקי כי הוא רוצה להפוך את כתב־העת ל“שדה־קטל” שבו “יבואו מחנה מול מחנה ויערכו קרב” על הכיוון האידיאי.⁹⁹⁴ ביאליק הבין לאן מובילים דבריו של שלונסקי ובישיבה התשיעית של ועד “אגודת הסופרים” מיום כ“ב בשבט תרפ”ז (25.1.1927), אמר גלויות כי ‘כתובים’ מנוהל לא לפי רוח האגודה. הוא ביקש לדון בוועידת הסופרים הבאה “בעיתון של האגודה, צורתו ואופיו”. בדבריו גם רמז שחלק מבעיותיה הקשות של האגודה נעוצות בהשתלטותם של הסופרים הצעירים הנוקטים בקו קיצוני בענייני האגודה. “ואשר להבראת המוסדות”, אמר, “הרי זה תלוי בטאקט של מנהלי העניינים העומדים בראש האגודה, אם הם מוצאים את הקו המתווך והם יכולים להשרות רוח טובה בין האנשים”. שטיינמן חשש שמא בעקבות דברי ביאליק יודחו אנשי האופוזיציה מתפקידיהם, והודיע כי אם ייבחרו אנשים שלא יהיו לפי רוחו יפרוש. “אני לא רציתי לקבל עלי את העריכה”, טען, “בעצם אין ה’כתובים' של ‘אגודת הסופרים’, מפני שרק שני אנשים מוציאים אותם”. דברים אלה קוממו את ביאליק, והוא ענה לו כי “אמנם ישנה הרשות לעורכים להתנהג כרצונם, אך כשישנה גושפנקא של ‘אגודת הסופרים’ – צריך להיזהר ולהתחשב יותר”.

המתח בישיבה הגיע לשיאו כאשר הודיע ביאליק כי הוא מתפטר מנשיאות האגודה. העילה המיידית להתפטרותו היה “מעשה שנעשה לא כדין”. “המעשה” שאליו כיוון ביאליק היה פרשת הנדבן ישראל מץ. שטיינמן פנה למץ בבקשה שיתמוך ב’כתובים' ולאחר שהפציר בו מאד התרצה מץ ושלח המחאה על סך חמישים דולרים על שם ביאליק. הסתבר כי שטיינמן פנה למץ בלא ידיעתו של ביאליק, וכשבוקר אחד הביאו אליו במפתיע את ההמחאה כדי שיחתום עליה – כעס מאד. ביאליק הנפגע ביקש שיודיעו ב’כתובים' על הסתלקותו מן הנשיאות, ושטיינמן התגונן־התקיף בהשיבו כי התמונה, כפי שצייר אותה ביאליק, אינה נכונה. לדבריו הביע מץ את שביעות רצונו מ’כתובים' והבטיח לתרום עשר לי"מ [לירות מצריות] לחודש במשך שישה חודשים. הוא כתב את ההמחאה על שם ביאליק בתור יושב ראש האגודה, ומשסירב ביאליק לחתום, שינה מץ את השם שבהמחאה לשמו של שטיינמן. הסברו של שטיינמן לא רק שלא סיפק את ביאליק אלא הוסיף עוד שמן למדורה. ביאליק טען, כי שטיינמן עצמו הודה בדבריו כי פעל באופן עצמאי “שלא ברשות אגודה ובלי דעתה בו בזמן שה’כתובים' הם מטעם ‘אגודת הסופרים’”.ביאליק לא חזר בו מהתפטרותו מהנשיאות ושטיינמן הודיע בעקבותיו כי גם הוא מודיע על “הסתלקותו מהנשיאות”.⁹⁹⁵

אולם קרע זה עדיין לא היה סוף פסוק. לא רק שביאליק עדיין לא פרש מהנשיאות אלא שבוועידת הסופרים (פסח תרפ"ז, 1927) הוא ניסה למתן את דבריו ולרככם. בנאום הפתיחה שלו טען כי מטרתה של “אגודת הסופרים” היא “לא לעשות את הסופרים לעדר, שכולם ירקדו על פי חליל אחד וירעו תחת שוט אחד של רועה אחד”. להיפך, המטרה היא שכל אחד ילך בשבילו המיוחד. אך כל פרקי הזמרה של הסופרים צריכים להיארג לסימפוניה אחת.⁹⁹⁶ הנימה הרכה של דברי ביאליק לא ריצתה את שטיינמן ושלונסקי, והם פירשו את דבריו כמכוונים ישירות נגדם ונגד תפיסתם הספרותית.⁹⁹⁷

הסופר אביגדור המאירי, שביקש לזרז את הניתוק של “אגודת הסופרים” מ’כתובים', יצא במתקפה חריפה על שלונסקי ושטיינמן. הוא כתב בעיתונו ‘המחר’ כי שלונסקי ושטיינמן שופכים קיתונות של גידופים על כל אלה שאינם בדעה אחת איתם ומבקשים לקחת את ‘כתובים’ ולהעביר אותו “לאחוזתם שלהם הפרטית לגמרי – אך מבלי להסיר מעליו את הגושפנקא של הסופרים העבריים בא”י".⁹⁹⁸

יש לציין כי בעיצומה של התקופה שבה החל המתח בין שלונסקי ושטיינמן לבין ביאליק, שלח שלונסקי לביאליק את ספרו החדש ‘לאבא־אמא’ שיצא במרץ 1927 בלוויית הקדשה: “לח. נ. ביאליק, בהוקרה, אברהם שלונסקי”, אולם כמו לאחר משלוח ‘דְּוַי’ גם הפעם לא באה מצד ביאליק כל תגובה.

פולמוס הלשונות: עברית ויידיש    🔗

כשבוע לאחר שנערכה ועידת הסופרים, בראשית מאי 1927, הגיעו הסופרים היידישיסטים שלום אש ופרץ הירשביין לביקור בארץ. ביקורם הצית מחדש את פולמוס הלשונות, עברית מול יידיש, הוסיף שמן למדורה והחיש את הפירוד הסופי בין שלונסקי ושטיינמן לבין ביאליק ורוב רובם של סופרי הדור.

בואם של שלום אש ופרץ הירשביין נתפס בעיני שלונסקי ושטיינמן כביקור של נציגי ספרות היידיש, ובייחוד כעסו על הדברים שנאמרו בקבלת הפנים החמה שנערכה לסופרים־האורחים. בקבלת פנים זו טען פיכמן שצריך למתוח גשר בין התרבות העברית ליידית, ואילו א“צ גרינברג הגן על היידיש וטען, כי היצירה היידית שווה בערכה ליצירה בעברית. את סדרת הברכות והנאומים נעל ביאליק, שקבע כי בארץ־ישראל “התפטרנו מריב הלשונות” העברית והיידיש. בעיניו היו שתי הלשונות “זיווג מן השמים שלא ניתנו להיפרד, בחינת רות ונעמי, אבל באותה שעה שהיידיש עמדה לחתוך את עצמה מן העברית הרי היא חדלה להיות שלנו”. ניכר היה כי דבריו של ביאליק נועדו בראש ובראשונה לקבל את האורחים בהסברת פנים. “לפי שעה אין החרם דרבנו גרשום חל על הלשונות”, ניסה ביאליק להתבדח, ובכלל בארץ־ישראל “אין הלשון נקודת המרכז, כי אם חלק מן הבניין הכללי, ורק בגולה, במקום שנחרב לצערנו הכל, שם עניין היידיש נעשה ל’מרכז הכל' בעיני חוג ידוע”. אולם בעיני שלונסקי ושטיינמן לא מצאו דברי ביאליק חן, והם החליטו להבהיר אחת ולתמיד כי לעברית חייב להיות מעמד של השפה האחת והיחידה, וכי אין להעמידה בצידה את היידיש בארץ או בגולה. נושא הלשונות ללא ספק בער בעצמותיהם של שלונסקי ושטיינמן, אולם ההעמדה של ביאליק כ”אויב" העברית וכמי שמצדד בדיבור יידי בגולה במקום הדיבור העברי, נבעה בראש ובראשונה מהרצון לנגח אותו ולהעמיד אותו בעל כורחו “במחנה שכנגד”, המחנה היידישיסטי. “אין אנו מחכים לאיזה ר' גרשום שיטיל חרם על היידיש”, הגיב שלונסקי על דברי ביאליק במאמרו “על השלום”, “אנחנו לא זקוקים לכך. אנו רואים את הפורענויות הזו של דו־לשוניות, כאות שחפת המכרסמת את ריאות האומה. אנו רוצים שהנשימה הישראלית תהיה עברית שלמה, בשתי הריאות!”⁹⁹⁹

שלונסקי ושטיינמן יצאו גם נגד דברי גרינברג בשבח היידיש וטענו כי אין לו זכות דיבור משום שאינו חבר ב“אגודת הסופרים”, והאגודה לא תיתן יפוי כוח למי שהוא ממתנגדיה לומר דברים “שהם נעיצת חרב בפרוכת העברית”.¹⁰⁰⁰

אשר ברש, יעקב רבינוביץ ויצחק למדן הצטרפו למחנה “מגיני העברית” של שלונסקי ושטיינמן, והתנגדו בחריפות לחלוקה שהציעו שלום אש והירשביין שלפיה העברית תשלוט בארץ־ישראל והיידיש בגלות. בדברים נוקבים באו חשבון עם קנאי השפה היידית בגולה שנלחמו בעברית, ועמדו מנגד כאשר השלטונות ברוסיה אסרו על הדיבור בה וגזרו עליה כרת.¹⁰⁰¹

בראש הגיליון הבא של ‘כתובים’ ניסה פיכמן לקרר את הרוחות וכתב כי דבריו שלו ודברי ביאליק לא באו אלא להראות “רוח של ידידות אמיתית ורצון טוב”, ובכך להפיג את המתח והארס שבין שני המחנות. מגוחך היה בעיניו ששלונסקי ויתר בני החבורה באים להציל את הלשון העברית “מיד צוררים מסוכנים כביאליק ו’חבריו לפשע'”, אולם דבריו לא נפלו על אוזן קשבת.¹⁰⁰²

חיזוק רב קיבלו שטיינמן ושלונסקי מחברי “גדוד מגיני השפה בארץ־ישראל”, שכתבו לשטיינמן מכתב נלהב ובו הביעו תקווה שדבריו ודברי שלונסקי יהוו “כרוז לגייסותינו העבריים באשר הם להתאזר עוז ולהגביר את חילם ותשוקתם לתנועתנו העברית”. הם הבטיחו כי ה“נוער בארץ ובגולה יאזור כוח ויהיה ל’חיל מילואים' לשם השלטת השפה והתרבות העבריות”.¹⁰⁰³ לעומתם לגלג אביגדור המאירי על עמדתם של קנאי העברית וכיוון את חיציו בעיקר נגד שטיינמן, שלדבריו יורק אל מימי הבאר שממנה הוא שותה. הוא מקנא את קנאת העברית בעת שהוא מתפרנס מפרסום מאמריו ביידיש בעיתוני ורשה ואמריקה. הוא ראה אבסורד בכך שגרינברג, הקנאי ליידיש, לא כתב מאז עלייתו ארצה אף שיר ביידיש ודווקא שטיינמן, המוחה כנגד היידיש, הוא זה שמתפרנס ממנה. “בידי אחרים – שרץ היא השפה היידית ובידיו שלו – צלי טעים”, טען.¹⁰⁰⁴

בעקבות מאמרי ההתנפלות על ביאליק פרסם הוועד המרכזי של “אגודת הסופרים” ביום 18.5.1927 “גילוי דעת” שעליו חתמו כל חברי הוועד המרכזי של “אגודת הסופרים”: ביאליק, פיכמן, ש“ל גורדון, ד”ר א' צפרוני, ד“ר חיים הררי ופ' שיפמן. בגילוי דעת זה נאמר כי הם תמהים על העובדה שעיתון האגודה נתן מקום, “ובלי כל יסוד, להתנפלות על העומדים בראשה”. שטיינמן ושלונסקי נאחזו בטפל במקום בעיקר, נתנו דברים מקוטעים ומסורסים, שאינם משאירים “אף צל של ספק שהדבר נעשה בזדון מצד המערכת”. המעשה מוכיח כי אין מערכת ‘כתובים’ מוכשרת למלא נאמנה את התפקיד שהוטל עליה מטעם “אגודת הסופרים” ועל כן החליטו לקרוא לאספת סופרים מיוחדת, שתדון בעריכת העיתון והתנהלותו בעתיד. נוסף ל”גילוי הדעת" של “אגודת הסופרים” התפרסם במדור “מכתבים למערכת” מכתב של הסופרים הירושלמים ש“י עגנון, ר' בנימין ודב קמחי ובו נאמר כי קראו “בהשתוממות ובצער” את מאמריהם של חבריהם בתל־אביב. שטיינמן ושלונסקי השיבו על “גילוי הדעת” כי “רק וועידה כללית של כל חברי האגודה בארץ כוחה יפה לסתור את ההחלטה של הוועידה הקודמת”, ש”עשתה את ה’כתובים' מוסד אבטונומי בלתי־תלוי בוועד המרכזי".¹⁰⁰⁵

הוויכוח בין מצדדי היידיש לעברית ניטש מעל דפי ‘כתובים’ במשך כחודש, אולם שלונסקי המשיך לתקוף בעקיפין את ביאליק גם כחודשיים לאחר שהסופרים היידישיסטים נסעו לדרכם, ונראה היה שהפילוג הוא בלתי־נמנע. “הגיעה לנו תקופה של עבודה עצמית”, כתב שלונסקי, “עתה יקרו לנו שבעתיים הקנאות והאחווה”. הוא אימץ בגאווה את כינוי הזלזול “קלייזל”, במשמעות “כת קטנה”, שכינתה חבורת ביאליק את חבורת “כתובים”, וחשב שאכן “רק בכוח סיעות אינטימיות” יקום המפעל התרבותי החדש; רק הסיעות הקנאיות יוכלו להוציא את הספרות העברית מקפאונה. מול הזיווג בין העברית והיידיש “בחינת רות ונעמי”, שהעמיד ביאליק, הציב שלונסקי את העברית כ“נעמי האחת והאצילה”. הפילוג היה בעיניו הדרך הנכונה, שבה יוכלו הוא ושטיינמן להוציא את הספרות העברית מנקודת הקיפאון ולהעלותה על דרך חדשה של יצירה חדשנית בעברית.¹⁰⁰⁶

יש לציין שגם בשנות הפולמוס עברית־יידיש תרגם שלונסקי יצירות אחדות של משוררים יידיים (פרץ מרקיש, דוד הופשטיין, ה' ליוויק). באמצע שנות השלושים תרגם את הפרק הראשון מתוך הרומן של שלום אש “על פני תהום”.¹⁰⁰⁷ בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה שינה שלונסקי את יחסו ליידיש ותרגם ספרים, מחזות ושירים רבים של סופריה.

פיכמן ושלונסקי – “שירי־עם או קופליטים נבובים”    🔗

לאחר פולמוס הלשונות הפכו החיכוכים בין שלונסקי ושטיינמן לבין ביאליק וסופרי “אגודת הסופרים” כמעט לדבר של יום ביומו. בישיבת “אגודת הסופרים” מיום כ“ו בסיון תרפ”ז (26.6.1927) הודיעו שטיינמן, שלונסקי, אשר ברש, א“ז רבינוביץ, יעקב רבינוביץ ויצחק למדן, כי הם רוצים לשלם את מס החבר ל”אגודת הסופרים" רק בהמחאות ל’כתובים', כדי שהכסף ישמש אך ורק את כתב־העת. חברי הוועד ניסו למנוע את היסחפותו של עיתונם לכיוון שמשכו אליו שטיינמן ושלונסקי ובחרו למועצת ‘כתובים’ את הסופר יעקב קופלביץ. אולם מועצת ‘כתובים’ מעולם לא פעלה באופן ממשי, וכמו משה בן־אליעזר לפניו, הודיע קופלביץ על התפטרותו משום ש“המועצה הזאת היא שם בעלמא, ומערכת ‘כתובים’ אינה משתפת את המועצה בבירור החומרי, ומביאה לפניה את החומר הטפל בלבד, מסרסת את החלטות הוועידה ומטילה כלפי חוץ את האחריות על המועצה”.¹⁰⁰⁸

הפולמוס בין שלונסקי לבין מחנהו של ביאליק התעצם והתלהט עם התקפתו של פיכמן על המדור של שירי־עם שייסד שלונסקי ב’כתובים'. כבר בגיליון הרביעי הודיע שלונסקי חגיגית על מדור חדש בשם “זמירות”, שבו ביקש לפרסם פזמונים שיחוברו במיוחד למדור על־ידי המשוררים ויהוו תשתית לשירי־עם ארצישראליים. שלונסקי פרסם פזמונים מאת יהודה קרני – “הי עגבניה” (13.8.1926), אביגדור המאירי – “הוי חלוץ טיפש” (20.8.1926), ושלושה פזמונים שלו: “שני חלוצים היינו” (8.9.1926), “באוהל” (22.9.1926) ו“לא אכפת” (“תה ואורז יש בסין”, 6.10.1926).

עתה השמיע פיכמן דברים בוטים על נסיונותיו של שלונסקי לחדש את פני השירה העברית באמצעות שיר העם הארצישראלי החדש. פיכמן הצביע על נקודת התורפה בהחלטתו של שלונסקי לחבר שירי־עם: היווצרות שירי־עם הוא פרי תהליך ממושך של שנים או דורות, טען פיכמן, ואילו שלונסקי ניסה לייצר שירי־עם בן לילה, שירי־עם “אינסטנט”. “שירי העם, שהם נכתבים על־ידי הפייטנים בכוונה תחילה בשביל העם, מצליחים רק לעתים רחוקות”, כתב פיכמן. הוא שיבח את שירי־העם של ביאליק וביקר קשות את שירי־העם של המשוררים הצעירים, שבעיניו נראו מלאכותיים ומיותרים.¹⁰⁰⁹ שלונסקי ראה בדברים אלה פגיעה אישית בו ובחבריו ופסילה טוטאלית של נסיונותיו להביא לחידושים בשירה העברית העממית, והשיב לפיכמן במאמר חריף בשם “שירי־עם או קופליטים נבובים”. במאמר זה הגן על שירי העם החדשניים שלו ושל חבריו ויצא נגד המגמה של סופרי דור ביאליק להמעיט בערכם של הסופרים הצעירים: “כנהוג תקע פיכמן גם הפעם את יתדותיו במקום נאמן: ביאליק! בחוף מבטחים זה נקל לו מאוד לעגן את סירתו ולקלוע משם, מתוך ביטחון־שאננים של ‘עימנו תמות חוכמה’”, כתב. “האמנם מתוך ששירת העם היא דבר נאה וביאליק הוא משורר – חייב י. פיכמן לדבר סרה באחרים ולפסול בסיטונות את כל מה שנכתב אצלנו במקצוע השיר העממי לאחר שנת כך וכך?”¹⁰¹⁰ דבריו של שלונסקי לא הרתיעו את פיכמן והוא הגיב עליהם במאמר נוסף, ובו חזר על טענתו ביתר בהירות: אין לכתוב שירי־עם בכוונה תחילה ושירי־העם של שלונסקי וחבריו אינם “מן הגרועים ביותר”. אך “הרמה הכללית של שירי־העם האלה היא נמוכה מכשרון מחבריהם”.¹⁰¹¹

ביאליק מתפטר    🔗

הקרע בין עורכי ‘כתובים’ לבין “אגודת הסופרים” הלך והעמיק וביום ט“ז באב תרפ”ז (14.8.1927) נפל הפור. את ישיבת הוועד פתח א' צפרוני, שטען כי ‘כתובים’ למעשה אינו עיתונה של האגודה, וכי יחס עורכיו אל ענייני האגודה גרוע. לדעתו על הוועד להתפטר. ביאליק, שנטל את רשות הדיבור מיד לאחריו, הניח את מכתב ההתפטרות שלו שבו כתב: “בהכירי סוף סוף לדעת: א. כי מציאותה של ‘אגודת הסופרים’ בא”י אינה אלא מדומה, ב. כי עיתון ‘כתובים’ בתור מכשיר האגודה אף הוא אינו אלא פיקציה, ופיקציה שיש עימה גנבת דעת הציבור לתיאבון ולהכעיס, החלטתי להתפטר מוועד האגודה וגם מהיות חבר באגודה עצמה ולבלי שוב, עד השתנות פני הדברים“. במכתב פרטי כתב ביאליק כי “‘כתובים’ עשה כל מה שבכוחו להפר את האחדות” והשתמש בשמה של “אגודת הסופרים” ל”תועלת עצמו ולהנאתו הפרטית", והסביר כי ברגע שראה את “ההבל והטפשות שבעיתון ה’כתובים'” משך את ידיו מן הוועד והתפטר.¹⁰¹²

בעקבותיו ניסחו חברי האגודה מכתב שפורסם בעיתונות, ואף בגיליון האחרון של ‘כתובים’ שנה א‘: "לרגלי המצב שנוצר ב’אגודת הסופרים’ אחרי הוועידה האחרונה, ולאחר שנוכחנו שמצב זה אינו עשוי להשתנות בתנאים הקיימים, בייחוד עתה עם התפטרותו של ה' ביאליק, אנו, חברי הוועד המרכזי שבתל־אביב, מסתלקים מיפוי־הכוח שנמסר לנו בוועידה האחרונה ומציעים לפני חברי הוועד שבירושלים לקרוא לאספה כללית של סופרי א“י לשם בחירת ועד מרכזי חדש. חתומים: ד”ר ח. הררי, ש. ל. גורדון, פ. שיפמן, ד“ר א. צפרוני ויעקב פיכמן” (18.8.1927).

עתה קמו רשמית שני המחנות זה מול זה, ביאליק וסופרי דורו מול שלונסקי ושטיינמן, שנותרו במשרדי ‘כתובים’ כאחראים היחידים לכתב־העת. היציאה לדרך חדשה ועצמאית לא הייתה קלה לשטיינמן ולשלונסקי ולוותה בלא מעט חששות ואף במבוכה. לא היה ברור להם אם זהו פירוד לשעה עד יעבור זעם, או פירוד של קבע. “אנו מקווים כי הציבור בארץ ימצא מוצא הראוי לכבודו ולכבוד הספרות העברית”, כתבו בתגובה להודעת התפטרות של האגודה, “ואנו מסירים עד הבירור את שלט האגודה”.¹⁰¹³ ברשימתו “עם נעילה” הודה שטיינמן כי הם חטאו כמה חטאים, ותלה את הסיבה לכך במיעוט התמיכה ב’כתובים' וב“מבוכה כללית”.¹⁰¹⁴ ניכר שעדיין קיווה כי הפילוג הוא זמני. לא פשוט היה לצאת לדרך ולהמשיך להוציא את ‘כתובים’ ללא משאבים כלשהם, ללא ברכת הדרך של ביאליק ובתחושה שרוב הסופרים מתנגדים לדרכם. אולם לא הייתה כל דרך חזרה, ומגיליון מ“ח־מ”ט החל ‘כתובים’ לצאת בעריכת א' שטיינמן ובעזרתו הנאמנה של שלונסקי תחת השם: “סופרים עבריים”, ולא בהוצאת “אגודת הסופרים העבריים”.

הפילוג בודד את שלונסקי ושטיינמן לא רק מביאליק וסופרי דורו אלא גם מחבורת סופרי “הדים”. חודשים ספורים קודם לכן עוד עמדו ברש, רבינוביץ ולמדן לצד שלונסקי ושטיינמן בפולמוס הלשונות עברית־יידיש, אולם עתה משהיה הקרע עם ביאליק לעובדה מוגמרת – לא הצטרפו למחנה המורדים בביאליק, והפסיקו לפרסם מפרי עטם ב’כתובים‘. היחסים בין שלונסקי ללמדן הורעו ויחסו של למדן ל’כתובים’ היה עוין כמעט עד כי כינה אותו בשם “עלון־קלון”. את כעסו על שלונסקי ושטיינמן שאותם האשים ב“טון להכעיס” וב“יהירות שוא” – העביר גם לעיתונם וברגשת נפש כתב, כי הוא רואה ב“ארבעת העמודים התפלים והמחפירים” של ‘כתובים’ “תעודת־עניות וחרפה”. הוא האשימם כי לא התעניינו בנושאים חשובים כמו ענייני הקונגרס הציוני הט"ו, משום שהם עוסקים בעניינים תפלים ובאינטריגות.¹⁰¹⁵

בכל תקופת הפולמוס עברית־יידיש שתק ביאליק ולא השיב במישרין להכרזות, שבאו הן מצד סופרים יידישיסטים והן מצד אחדים מסופרי ארץ־ישראל, שהוא מצדד כביכול בדיבור יידי בארץ ובלימוד השפה היידית בבתי הספר. רק כשמונה חודשים לאחר הפילוג וכעשרה חודשים לאחר תום הפולמוס עברית־יידיש, החליט ביאליק לשבור את השתיקה, ובמכתב למערכת ‘כתובים’ הזים את כל השמועות. “הדברים שנתייחסו לי בשאלת הלשונות על יסוד פליטת פה על הכוס, או שיח שפתותיים בשעת טיול, הרי עדיין הולכים ומתגלגלים מעיתון לעיתון”, כתב ביאליק. הוא הודיע שאת כל השמועות הוא דן בשתיקה וכך יעשה גם להבא, אך בשום פנים ואופן אין לפרש את שתיקתו כהודאה.¹⁰¹⁶ צמד העורכים שטיינמן ושלונסקי הגיבו וטענו כי לו היה ביאליק מכחיש את הדברים בשעתם היו נמנעים “כשלונות רבים”. בכך רמזו באופן מעורפל לאפשרות שייתכן שהפולמוס שהביא בעקבותיו פילוג – היה נמנע.¹⁰¹⁷ אולם בחינת מערכת היחסים הרעועה בין ביאליק לבין שטיינמן ושלונסקי מחזקת את ההנחה שהקרע היה בלתי־נמנע, והם היו מוצאים עילה זו או אחרת, כדי לנגח את ביאליק וחבורתו.¹⁰¹⁸

 

פרק ט"ז: ספר ועוד ספר ‘לאבא־אמא’ ו’בגלגל' (1927)    🔗

לטוביה ולציפורה: הספר ‘לאבא־אמא’    🔗

במהלך השנה הראשונה לעבודתו ב’כתובים' שקד שלונסקי על כינוס שיריו בספר, שעתיד היה לצאת בהוצאת “דבר”. למרות שהיחסים בין שלונסקי לבין ברל כצנלסון נעכרו, עמד העורך בדיבורו ומסר את הספר לדפוס. אולם ארבעה חודשים לפני שיצא ספרו ‘בגלגל’ בהוצאת “דבר”, התפרסם לפתע בהוצאת ‘כתובים’ ספרון קטן שלו בשם ‘לאבא־אמא’, ש־29 מתוך 30 שיריו עתידים היו להתפרסם ב’בגלגל'.

מדוע טרח שלונסקי להוציא קובץ קטן משירי ‘בגלגל’ כספרון נפרד זמן כה קצר לפני שיצא ‘בגלגל’?

ייתכן שביקש לתת לקהל הקוראים מסר “מרגיע” בצורה של שירה “נפשית”, ולאחר ש“המם” את קוראיו בפואמה החדשנית והמדכאת ‘דְּוַי’ להגיש לקהל צרור שירים, שהיסוד האישי־החוויתי שבהם בולט יותר, וניתן להבין אותם ולהזדהות איתם, כפי שחשב אברהם הגורני־גרין, חוקר שירת שלונסקי.¹⁰¹⁹ אולם נראה שהסיבה המרכזית להוצאת ‘לאבא־אמא’ הייתה אישית יותר משהייתה ספרותית. שלונסקי החליט לשמח את אבא־אמא, הלא הם הוריו טוביה וציפורה, ובראשית אדר ב‘, בדיוק ביום הולדתו ה־27, הוציא לכבודם ספר שירים מיוחד במינו. מודעה על צאת הספר לאור התפרסמה ביום י"ג באדר ב’ תרפ“ז, 17.3.1927. הספר יצא לאור ב־1,100 עותקים ו־10 מהם, שהוקדשו לבני המשפחה ולידידים קרובים, נדפסו על נייר מיוחד, עתיק, שנקרע מתוך הפנקס של קהילת פראג ו”נתגלגל כמה גלגולים עד שנזדמן לכאן ונמסר במתנה לידי שלונסקי".¹⁰²⁰

קריאה ביוגרפית ב’לאבא־אמא' מגלה כי שלונסקי העניק להוריו מעין יומן שירי־משפחתי. הוא כינס בספר את כל השירים שבהם הזכיר את בני משפחתו: אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, אשתו ובת אחיו. בשירים מתוארות סיטואציות מחיי המשפחה ונזכר מקום מגוריהם של ההורים בחיפה, בהדר הכרמל, מצבם הכלכלי הקשה, נעמי בת אחיו החכמה ובוריה אחיו הבא לפגוש אותו בתחנת הרכבת. גם גיבור השירים, בן דמותו של שלונסקי, מופיע כבן, כילד רך בשנים. ילד זה משתכשך בשלוליות ומשחק בבוץ, אמו שרה לו את שיר הערש על “גדי לבן וצח” ועם כניסתו לעול תורה, זורקים לו ההורים פרוטה והוא, התמים, מאמין כי אליהו הנביא זרק לו אותה משמים:

טוֹב לוֹ כְּמוֹ אָז, עֵת אַבָּא הִקְרִיאָהוּ

בְּנָשְׁקוֹ עַל מֵצַח: קָמַץ אָלֶף – אָ

– אוּי! פְּרוּטָה זָרְקוּ לִי! – זֶהוּ אֵלִיָּהוּ!

וְקוֹרְנָה מִנַּחַת אִמָּא’לֶה יָפָה.

(מתוך: “עד הלום”)

אולם בהכרח מגיעה העת שבה מתנתק הילד מהקן החמים והמגונן של ההורים, והשירים מעלים את האירועים הביוגרפיים לידי הכללה וסמל ומעצבים את הניגוד בין עולם המבוגרים, שבו שולטים ההיגיון והשכל הישר, לבין עולם הילדות שבו אין ערך למקובל, לשגור ולידוע ושולטים בו הסקרנות, הסוד והחלום.

שלונסקי מתאר את תחושת העזיבות והבדידות הכרוכות בהתבגרות, שגילויה הקיצוני הוא יתמות לכאורה. הבן שיצא למסעותיו בעולם הרחב, הקר והקשה הופך למעין יתום, לאחר שעזב את סינורה של אמא. היתמות קשורה אפוא לפן האישי, לתהליך ההתנתקות מההורים ועיצוב הזהות האישית העצמאית. אך ניתן לפרשה גם כיתמות קולקטיבית: יתמות של דור החלוצים שנטשו את דרכי האבות ופנו לדרך חדשה ולארץ חדשה, דרך של המשוררים הצעירים, המודרניסטים, שנטשו את דרכי הכתיבה המקובלות.

השיר הראשון בספר הוא לכאורה שיר פתיחה כפול, הן לפי מיקומו בפתיחת הספר והן לפי כותרתו, “תשרי” – החודש הפותח את לוח השנה העברי. אך תוכנו של השיר מנוגד לכותרתו ואינו מבשר התחלה חדשה. במקום לפרוץ קדימה מבקש הבן בשיר לשוב לעבר, אל שיר הערש ששרו לו בבית אבא־אמא. עם זאת ברור גם לו כי לא ניתן להשיב את הזמן האבוד והבן לא יכול לשוב לקן, ועל כן, כשמתדפק חשון על הדלת, הוא יודע כי עליו להמשיך בדרך מכאוביו כבוגר, והוא משלים עם היותו משורר שהעצב הוא חלק מעולמו:

כְּבָר מִתְדַּפֵּק חֶשְׁוָן. הַבֵּן כְּבָר לֹא יָשׁוּב

אֶל אַי־לִי־לוּ־לִי, אַבָּא־אִמָּא!

אָכֵן, אֲנִי פַּיְטָן. לָכֵן כָּל כָּךְ עָצוּב

שִׁירִי הָאַחֲרוֹן – כְּמוֹ מִיָּמִים יָמִימָה.

ללא חסותם המגוננת של אבא־אמא הוא יוצא לדרך ה“חולין” ומסתובב ברחובות תל־אביב ללא עבודה, רעב ועייף. עזיבת בית אבא־אמא איננה רק עזיבת החיים המוגנים, אלא גם פרידה מהאמונה התמימה שהייתה נחלתו של הסב. מתל־אביב הוא נודד לפריז, וגם ברחובותיה הוא מתהלך עייף, רעב וכבד־רגל. אולם לקראת סופו של הספר משתנה הגיבור, ו“הבן” מופיע כמי שהאם סָכָה את בשרו בשמן המשחה, מלבישה אותו כתונת פסים כדי לקדשו לשליחותו וליעודו לחיי עמל רוחני־יצירתי. הספר, שהתחיל בקביעה כי לא ניתן לחזור לבית אבא־אמא, משנה את טעמו וטוען בשיר “שיבה” כי הוא ישוב ממסעותיו הרחוקים להתנחם בחיק האם.

השירים מלאי התקווה שבסיום הספר תורמים לתחושה שלמרות שברבים משירי הספר מצוי העצב ומתוארים קשיים, הספר בכללותו עושה רושם אופטימי. השיר האחרון, “עד הלום”, מתאר את האפשרות לחזור ולהנציח את מצב הילדות הנצחית, המוגנת, המאושרת, התמימה, מלאת האמונה וההרמוניה עם ההורים ועם אלוהים:

גַּם הַיּוֹם כְּמוֹ אָז אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם

יְאַלְפֵנִי: אַ ־ בָּ ־ ־ וְיִשַּׁק מִצְחִי.

בְּנֵךְ יִהְיֶה תָּמִיד כְּיֶלֶד בְּהִיר־עֵינַיִם

עִם הַקָּמַץ־אָלֶף הַנִּצְחִי.

וְתָמִיד יִקְטָף־לוֹ הַתִּשְׁבִּי מִמַּעַל

אֶת כּוֹכְבֵי הַלַּיְלָה כְּפֵרוֹת בְּשֵׁלִים.

וְתָמִיד יָנוּעַ בְּלִי הַתִּיר שְׂרוֹךְ נַעַל,

בְּלִי נַעֵר מֵרֶגֶל זְהַב הַמִּשְׁעוֹלִים. – –

צמד הניגודים – בנם של “אבא־אמא” לעומת ה“יתום” – הוא מרכזי בשירת שלונסקי ובמאמריו משנות העשרים והשלושים. בפזמון “באוהל” תיאר את החלוץ כ“בן־בלי־אב”, ועיצב פרדוקס של בן־יתום: “אֵי־שָׁם אֵם לִי, אַלְלַי לָהּ, / יֵשׁ לָהּ בֵּן וְהוּא יָתוֹם”. בשירו “שלוש זקנות”¹⁰²¹ תיאר מעין שלוש “מוירות”, אלות הגורל, המנבאות לילד הקטן, שהוריו עדיין בחיים, את יתמותו העתידית:

שָׁלֹשׁ זְקֵנוֹת הִתְעוֹרְרוּ פִּתְאֹם

וְנֶאֶנְחוּ: מִסְכֵּן… וַדַּאי יָתוֹם…

וְאַחַר כָּךְ נִגְּשׁוּ. לְטָפוּהוּ עַל הַלֶּחִי.

הַיֶּלֶד הִתְבּוֹנֵן – וְהִתְפָּרֵץ בְּבֶכִי.

אזכור “אבא־אמא” לעומת ה“יתמות” מגלה את תנועת המטוטלת בין הרצון להיות “יתום”, להינתק מחיק המשפחה והמסורת ולדבוק “בחדש”, שאין לו “אבא־אמא”, לבין הצורך לחפש מחסה בחיק ההורים, הן ההורים הביולוגיים, והן האב שבשמים, המסמל את האמונה והתרבות היהודית לדורותיה: “אדם הופך את חייו הפיכה מעיקרה, משבר את הרגליו, את מורשת עברו: לא אבא־אמא, לא טלית־ותפלין, לא יחסי־יושן בינו לבינה”, יכתוב שלונסקי לימים.¹⁰²²

אולם גם החוויות הביוגרפיות ב’לאבא־אמא' הן חוויות ביוגרפיות מסוגננות, המושפעות משירתו של המשורר הרוסי סרגיי יסנין. יסנין עיצב דמות של משורר “חוליגן”, נער כפרי שהילך יחף בשלוליות הסתו, וההורים חרדו לשלומו ולבריאותו, ודמות זה השפיעה על עיצוב דמותו של הילד בשירי ‘לאבא־אמא’:

הֲלִבְּכֶם הוּא אֲשֶׁר לִשְׁלוֹם בִּנְכֶם כְּפוֹר לֹא נִתְעַטָּף

בְּשַׁכְשְׁכוֹ אֶת רַגְלָיו הַיְּחֵפוֹת בִּשְׁלוּלִיּוֹת הַסְּתָו?

וְעַתָּה יֵלֵךְ לוֹ חֲבוּשׁ־צִילִינְדֶר,

בְּנַעֲלֵי־לַכָּה.

(מתוך: “וידויו של חוליגן”)

רַגְלַיִם קְטַנּוֹת הָיוּ לָנוּ

(אֶפְרוֹחֵי־אֱלֹהִים! הוֹי, נַחַת אִמָּא־אַבָּא)

וּמָה אָהַבְנוּ רְפֹס בָּהֶן

יְוֵן כָּל בֹּץ, כָּל שְׁלוּלִית רַבָּה.

(מתוך: ‘לאבא־אמא’)

השוואה בין שירי המחזור “לאבא־אמא” לבין רשימתו של שלונסקי “סתיו”¹⁰²³ מגלה, כי הילד הפעוט, מכמיר־הלב, המבוסס בשלוליות, מתבגר והופך למשורר האמיתי, לאדם האמיץ, המבוסס ברגליו היחפות בבוץ החיים. שלונסקי ראה בסיטואציה של הילד הקטן המשכשך רגליו בבוץ לא רק סמל לילדות המאושרת, אלא ליחס הבלתי־אמצעי לעולם. הילד הקטן מקביל לדמות האלוהית, ובמשחקו בורא לו מחדש את העולם מן הבוץ ומעפר הארץ. ילד זה הופך בהתבגרו גם לחלוץ שמלטף ברגליו את אדמת הבוקר בעמק יזרעאל או נושק לאדמה יחף רגליים לאחר שחלץ את נעליו, והוא גם המשורר־הלוחם הבורא שירה חדשה.¹⁰²⁴

הספר ‘לאבא־אמא’ נחל הצלחה. קהל הקוראים ראה בו שינוי מרענן לעומת הספר האליגורי והשכלתני ‘דְּוַי’. החוויה הרגשית־ביוגרפית שפרנסה את השירים חלחלה לליבות קוראים. היה זה ספר שאיתו יכלו הקוראים להזדהות, ועם זאת הורגש הייחוד שלו. הגעגועים לילדות, עוצבו בסגנון חדש, באוצר מילים חדש וחמישה מהשירים היו כבר שקולים בהברה הספרדית “הנכונה”, והוסיפו לרעננות הספר. אין פלא שחודשים ספורים לאחר שהספר יצא לאור אזלה כל המהדורה.

המבקר שלום שטרייט טען שרק “לכאורה צנח האיש כבד־החזיונות לחיק אמא”, וגם ההפוגה לשעה משירי הצער והמכאוב איננה מתממשת במלואה, שכן גם בשירים אלה נמצאת העצבות: “למרות הבטיחו באגרתו להוריו בקור־מוחלט שהנהו, ב”ה, בקו השלום והבריאות" – הרי “עיקר האמת דווקא ב’עיקר שכחתי'”, שבו מבקש המשורר מבני משפחתו שלא ישכחו למען השם “להתפלל על אחיהם הגולה”, כי רע לו מאד. שטרייט הזהיר את הקורא לבל יבטח “בנדיבות־השילוח הנסוכה על חוויה שוקטה זו כביכול, כי מתחת אורבת המצולה על כל משוגותיה”.¹⁰²⁵ המשוררת רחל עמדה על חדשנותו של הספר והייתה נכונה “לסלוח” לשלונסקי “על תעתועיו בגלל כשרונו זה להיות כל כך בן תקופתו”.¹⁰²⁶ גם אשר ברש כתב ביקורת אוהדת. הוא חש באגוצנטריות של המשורר המתרפק לכאורה על אבא־אמא “ובעצם על עצמו”, ועם זאת שיבח “על הרעננות שבשירים, על קולו הצעיר והצלול” של המשורר. “בטוחים אנו שלא יְזַיֵּף את הטון, אם רם יהיה ואם נמוך. ב’לאבא־אמא' הוא הולך באורח האמת הפיוטית”, כתב ברש.¹⁰²⁷

לעומתם ביקר שלמה צמח בחריפות את ספרו של שלונסקי. לדעתו כשרונו הלשוני של שלונסקי אין בו די, והשירים עשו עליו רושם של “מעשה מרקחת פיוטית, ולא של שירת הלב”. לטענתו גדש שלונסקי את שיריו בתחבולות, מטאפורות ואימאז’ים רוסיים, וריבוי האמצעים מסתיר את “האמת הפנימית” עד כי לא מורגשת בהם החוויה האותנטית: “יוצא כי כל אלה הם רק אמצעים הצריכים לדבר מה. אפס הדבר, הדבר עצמו היכן הוא?” סיים צמח את רשימתו.¹⁰²⁸

זמורה, כאיש חבורתו של שלונסקי, הדף את הטענות שרווחו נגד שירת שלונסקי מאז ראשית כתיבתו, ובעיקר התייחס לטענה שהושמעה, הן בכתב והן בעל־פה, כי שלונסקי מחקה את יסנין: “ובמחננו אומרים: שלונסקי בעברית – כיסנין ברוסית…” אולם, טוען זמורה, השפעה איננה חיקוי וספרו של שלונסקי הוא “שירת אדם זמננו על נגעיו וסגולותיו”.¹⁰²⁹

דברי זמורה לא יכלו למחות את עלבונו של שלונסקי למקרא ביקורתו של צמח, וחמש שנים אחר כך הגיב לדבריו ורמז שביקורתו נבעה מהתחשבנות אישית. בדבריו הזכיר שלונסקי כי כשנה לפני צאת ‘לאבא־אמא’ הוא כתב נגד שלמה צמח ויעקב שטיינברג, שלדעתו בחרו להתייחס ליצירות ספרות במקל חובלים, וגם כאשר הם פוגשים ביצירה ראויה לשבח אינם מקבלים אותה בסבר פנים יפות אלא בביקורת שלילית,¹⁰³⁰ ועל כן בצאת ספרו ‘לאבא־אמא’ ביקש צמח להיפרע ממנו בביקורת שלילית על השירים.¹⁰³¹

בגלל אופיו ה“רך”, הלירי, הנותן ביטוי להתרפקות על הילדות הרחוקה, נותר הספר ‘לאבא־אמא’ הספר המועדף על קוראים רבים גם לאחר שפרסם שלונסקי ספרים נוספים ובהם ספרו ‘אבני בֹּהוּ’, שנחשב לספר יוצר הנוסח השלונסקאי. במלאת 15 שנים ליצירתו הספרותית הודה משה גליקסון, עורך ‘הארץ’ באותן שנים, כי אינו מכיר במידה מספקת את יצירתו הפיוטית, “אבל יש לשלונסקי ספר קטן או קונטרס קטן אחד, ‘לאבא־אמא’ שמו, ודי כמדומה בדפים המועטים האלה, בשביל לייחד לו מקום כבוד בשורה הראשונה של היכל השירה העברית, כפיטן־ליריקן נוגה”.¹⁰³²

הספר ‘בגלגל’ – בין חיוב לשלילה    🔗

הספר ‘בגלגל’ יצא ארבעה חודשים לאחר ‘לאבא־אמא’, ביום 12.7.1927, וכלל את שירי שלונסקי מזמן עלייתו ארצה. עד לצאת ‘בגלגל’ תכנן שלונסקי להוציא לאור ספרים בשם “סרק”, “סתם” ו“אדם”, אך אף אחת מתוכניות אלה לא יצאה לפועל. ‘בגלגל’ הוא במידה רבה ספר השירים הייצוגי הראשון של שלונסקי, והספר האחרון שמצויים בו שירים שנכתבו בהברה אשכנזית. מתקופה זו ואילך כתב שלונסקי את שיריו אך ורק בהברה ספרדית. בניגוד ל’דְוַי', שהתמקד בשתי פואמות דרמטיות, הדומות באופיין זו לזו, הספר ‘בגלגל’ אמור היה לייצג את מגוון שירתו. בראש הספר העמיד שלונסקי את שירו הפרוגרמטי “התגלות”.

נראה ששלונסקי התלבט באשר לשם הספר, ושינה אותו במהלך הדפסתו. בחודש מרץ, שעה שכתב־היד נמסר לדפוס “דבר”, כינה אותו שלונסקי “שירים”, לקראת אמצע יוני המיר את הכותרת הסתמית “שירית” בכותרת “גלבוע” ובסוף יוני, שבועיים־שלושה לפני שהספר ראה אור, הופיעו מודעות ב’דבר' וב’כתובים' המבשרות את צאת הספר ‘בגלגל’.

הכותרת ‘בגלגל’ היא רב משמעית ויכולה להתפרש באופנים שונים: ניתן לראות בה סמל לטירופו של העולם שערכיו קרסו ויסודותיו התערערו לחלוטין והוא סובב והולך כגלגל של קרוסלה ענקית שאינה פוסקת מסיבובה.¹⁰³³ הפרשנות השנייה היא על דרך הגימטריה: ‘בגלגל’ סימל בעיני שלונסקי את המכאוב שהוא, לדעתו, היסוד הדומיננטי בעולם. פרשנות זו מסתמכת על הקדשה שכתב שלונסקי לאביו על הספר ‘בגלגל’ ובה מדרש המזהה את המילה “בגלגל” עם המילה “מכאוב”:

לאבי יחידי שיחיה,

במלאת חמש שנים לפרי שירי,

וזה סוד הב' וה־ג' שב’גלגל',

ול‘, ג’, ל' – בגימטריא – 'מכאוב ' – שנאמר ‘הה, לך לך פייטן בדרך הַמַּכְאוֹבָה’.¹⁰³⁴

ללמד שכל חמש השנים לא סרתי מדרך המכאוב אשר היא הנתיבה האחת בואכה בית אלהים".¹⁰³⁵

פרשנות שלישית, שונה ואפילו מנוגדת, מקשרת את כותרת הספר ל“תקופת גלבוע” ול“גדוד העבודה”. לפי פרשנות זו מתקשרת הכותרת ‘בגלגל’ לגלגל שעליו היו מכים ב“גדוד העבודה”, כדי לסמן את סוף יום העבודה, כדי לקרוא לחברים לאספה או כדי להזעיקם בשעת צרה. פרשנות זו מסתמכת על השורות מתוך מחזור השירים “אהלנו”:

מַדּוּעַ כֹּה בֹּשֵׁשׁ לִי דְבַר בֹּאֵךְ הַשְׁמִיעַ

שׁוֹמֵר הַמַּחֲנֶה בְּהֹלֶם הַ“גַּלְגַּל”?

ובכתב־היד של שיר זה הוסיף שלונסקי הערת הסבר: “‘הגלגל’ אשר בו יכו למועד מנוחת הערב”.

הפרשנות הרביעית מקשרת את ‘בגלגל’ עם הפואמה “גלגול”. ייתכן שכותרת הספר נבחרה גם משום הצליל שהזכיר עם הפואמה “גלגול” שנגנזה, ובכך הציב לה הספר יד ושם. כמו בפואמה “גלגול” כך גם ברבים משירי הספר בולטת ההשקפה הרואה בעולם מחזוריות של גלגול נצחי מרע לטוב ומטוב לרע, מעין “גלגל חוזר בעולם”. רעיון “הגלגול” נרמז בהקדשתו על עותק הספר ‘בגלגל’ שנתן לשטיינמן:

לשטיינמן

בעד הדמדום האלוהי שבו,

אשר הוא לבדו הכוח המגלגל

את הגלגל אל הפסגה הבהירה.

לאמו נתן שלונסקי עותק נפרד ובו כתב הקדשה הכוללת ציטטה משתי השורות המסיימות את שירו “שיבה”:

להורתי תחיה

"אֲנִי אָבוֹא אֵלַיִךְ שְׁחוּחַ וְיָגֵעַ

לִטְבּוֹל בְּדִמְעָתֵךְ אֶת פַּת הַנֶּחָמָה"

בנך אברהם

הספר ‘בגלגל’ כולל את שירי ‘לאבא־אמא’ (למעט השיר “הה, ילד, ילד”), אך אופן עריכת השירים שונה ועל כן הם יוצרים רושם אחר. מבנה הספר מעוצב כך שידגים את רעיון “הגלגול”. בספר חמישה שערים: “סתם” מבטא את הסתמיות וחוסר הטעם של החיים, האדישות והריקנות בתקופה של “בטרם”, של “בין הזמנים” – בין הישן לחדש. שירי השער מעצבים עולם שיסודותיו התערערו והוא מצטייר בדמות יריד מקאברי. “בחופזי” – מבטא בעיקר את הסערה והמרד של האדם בעידן החדש. “גלבוע” מבטא את החלוציות המסמלת את הפסגה הערכית, את הגלגול מרע לטוב (חלק זה בספרו הוקדש ללוסיה רעייתו). “לֶךְ לְךָ” מבטא את הגירוש מגן העדן החלוצי, תחושת ההתעלות מתחלפת בתחושת ניכור הן בארצות הנכר והן במולדת. “מתום” מבטא געגועים להרמוניה שאבדה ומביע תקווה לשובה של הרמוניה זו בגלגול הבא.

בשער “גלבוע” הופיע השיר “שבת” (המוקדש ללוסיה) ובו השורות:

עֲטֹף נָא, רִבּוֹנִי, אֶת נַפְשִׁי בְּטַלִּית

וְזַמֵּר בְּקוֹל: “בֹּאִי, כַּלָּה!”

הָהּ, אִשְׁתִּי הַיָּפָה, הַדְלִיקִי הַנֵּרוֹת

וּלְקִדּוּשׁ הָכִינִי הַחַלָּה.

ואילו בשער “מתום” הוא מציב שורות המנוגדות ל“שבת”:

וְעַתָּה – נִשְׁתַּנּוּ הָעִתִּים.

עַתָּה לֹא תַדְלִיק אִמֵּנוּ הַכְּשֵׁרָה

אֶת נֵרוֹת הַשַּׁבָּת – – –

גם ברשימתו “שברירים” כתב שלונסקי:

בלי אבא־אמא – בלי סדר תפילות – בלי אב בשמים ובארץ – מהלכים אנו, בני אלף השישי, צחי צימאון – הצימאון לחג! […] הנשוב אל אמא ונבקש להדליק את נרות השבת? הנקדש על החלה? הנעטוף גופנו בטלית?¹⁰³⁶

כך, באמצעות השורות המנוגדות, ביקש לבטא את השקפת ה“גלגול”: מעידן האמונה התמימה והאמונה באידיאולוגיה החלוצית (הילדות ותקופת “גלבוע”) לעולם התוהו בכרך התל־אביבי או הפריזאי. ב’בגלגל' ניתן לעמוד על אופיה של שירתו החדשנית של שלונסקי. בספר ישנם שירים השקולים עדיין בהברה מילעילית, ולעומתם שירים אחדים שבהם כבר עבר שלונסקי לשקול בהברה ספרדית. בראש הפרק “בחופזי” הציב שלונסקי כמוטו שורות אחדות שהופיעו כבר בפואמה “צרעת”, שורות ששיקפו את דמות העולם וקבעו כי אם העולם מטורף גם השיר יהיה כמותו,¹⁰³⁷ וכמוהו יהיה גם הריתמוס שבו הוא כתוב: חופשי, “פרוע”, ונותן ביטוי להוויית העולם המתמוטט:¹⁰³⁸

אִם הַתֵּבֵל – שִׁכּוֹר וְקָרוּעַ –

אֲנִי הוּא שִׁירוֹ הַפָּרוּעַ,

אֲנִי הַשִּׁיר!

וְאִם הַתֵּבֵל – כֶּלֶב שׁוֹטֶה –

אֲנִי הָרִיר מִשְּׂפָתָיו נוֹטֵף,

אֲנִי הָרִיר!

אֲנִי הַגֶּבֶר טְרוּף־גַּעְגּוּעִים

עַל גִּלְגּוּל אַחֵר,

גִּלְגּוּל אָדָם! –

כמו ב’דְוַי' הוא משלב באחדים מהשירים חומרים “בלתי־שיריים”, דוחים, קשים לקריאה ואפילו מעוררי גועל: מול העלם ב“מגילת האש” של ביאליק הוא מציב את דמותו שלו כ“ממזר” בעל שליחות. הוא מתאר את עצמו כמי שנדון למסע ארוך, מסע החיים. הצרעת ממשיכה ו“מככבת” גם בשירי ‘בגלגל’ כסמל למחלת העולם. האנשים אינם זוכים לחסד האלוהי והם מוקצים מחמת מיאוס ונמצאים מחוץ למחנה. גיבור השירים עצמו מתואר כ“קרוע” ומזוהה גם עם החלוץ קרוע הבגד שתיאורו הפיסי טומן בחובו גם הוויה נפשית סמלית:

אֲנִי רָץ – וְזֶה רֹאשִׁי, כְּדַרְכִּי,

פָּרוּעַ.

אֲנִי רָץ – וְהַטֶּנֶא עַל רֹאשִׁי

קָרוּעַ.

(“אסיף”)

בספר ‘בגלגל’ מופקעים האב והאם מהווייתם הביוגרפית־קונקרטית והופכים לסמלים. האם היא גם אם מיתית, אם כל חי, אמא־אדמה, הבית שאליו חוזרים, והאב הוא סמל הצו האלוהי, בעל הדרישות, הציוויים, זה הנוהג את בנו לעקדה.

הביקורת קיבלה את ‘בגלגל’ כמעט בשתיקה. המעטים שכתבו על הספר לא ראו אותו בעין יפה (למעט ביקורת מלאת שבחים שהתפרסמה בוורשה בעיתון ‘הצפירה’).¹⁰³⁹ המבקר והסופר משה בן־אליעזר כתב, כי בזמנו כשקרא שירים בודדים של שלונסקי, הם עשו עליו רושם, אך עתה כשראה את השירים מכונסים בספר רובם לא השאירו עליו רושם כלל. לדבריו הספר “ברצינותו, בקמטיו, במשקעו, נוטל הרבה מן הקלות מן הרפרוף”, שמהם נהנה בזמן קריאת השירים לפני שנכללו בספר.¹⁰⁴⁰ גם עורך ‘הדים’ יעקב רבינוביץ לא שבע נחת מן הספר. ב’בגלגל' פרסם שלונסקי שיר שהוקדש לרבינוביץ. לכאורה היה בכך אקט של כבוד, אולם הביטוי “לאט־לאט”, החוזר בשיר ארבע פעמים, ספוג אירוניה ולמעשה מלגלג על דרכו של רבינוביץ בספרות, הגורסת שינויים איטיים ולא מהפכות:

לְאַט לְאַט תִּישַׁרְנָה הַפָּרוֹת הַלְּבָנוֹת.

לְאַט־לְאַט תָּנַעְנָה עֲטִינֵיהֶן הַמְּלֵאִים.

הַפָּרוֹת הַלְּבָנוֹת גֶּלְלֵיהֶן תַּטֵּלְנָה.

בזמנו ראה רבינוביץ בספר ‘דְּוַי’ יצירת בוסר, מעין “הכנה לאמנות” האמיתית, והביע את בטחונו כי לאט לאט יתפתח שלונסקי ויכתוב יצירות ראויות לשמן. השיר “פָּרוֹת” יכול להתפרש גם כתיאור פארודי של מעשה היצירה. הפרות הקרבות לאיטן זו אל זו מפשילות את ראשן, גועות ולפתע פתאום מתחילות להניב חלב: “מעטיני השחר המלאים” מתחיל לשפוע “החלב המבורך”. נראה ששלונסקי השתמש בשירו גם כדי להתריס כנגד רבינוביץ ולהוכיח לו, כי התהליך של ה“לאט־לאט” נשלם, ועתה שירתו של שלונסקי נובעת ושופעת:

מָחָר – תְּנוּבָה!

מָחָר – קָצִיר!

מָחָר יָבוֹא מְאַלֵּם הָאֲלֻּמּוֹת!

בזמן שיצא ‘בגלגל’ התקררו היחסים בין רבינוביץ לבין שלונסקי, ורבינוביץ חשב כי שלונסקי לא קיים את התקוות שתלה בו. הוא לא חסך את שבט עטו והצליף במשורר. הוא טען כי שלונסקי נעדר ביקורת עצמית, והדבר מתבטא בכך שהוא מפרסם ללא אבחנה שירים גרועים, ש“הגניזה יפה להם”, בצד שירים טובים. לדבריו, “הסל והתנור לא הוכנו עוד ליד שולחנו של המשורר”. הוא האשים את שלונסקי באגוצנטריות, בהתפנקות, ב“הימנון אל עצמו”. רבינוביץ שיבח את “שירי גלבוע” ו“שירי תל־אביב”, שבהם ביטא שלונסקי “ליריות ונפשיות אינטנסיביות”, וניתן היה לחוש בהם את “הרגשת המולדת החיה”; לעומת זאת ביקר את הפואמות הגדולות, שבהן הוכנס “חומר זול ומיותר”, השאול מהשירה הרוסית. לטענת רבינוביץ ההשפעות הרבות, “ברכת העושר והקליטה” ממקורות שונים כגון: זמר עממי, פרקי תהילים, אגדה ותפילה, תחינות עבריות, חסידות, מעשיות עם, סופרי יידיש – הופכים לעתים אצל שלונסקי ל“קללה”. “כי בא זמן להפסיק את להטי־העממיות, את ההתפנקות העצמית”, תבע, יש “להשאיר את שגעוני־הגדלות לאחרים”. נוסף לכך טען שאין אמת חווייתית בשירים: “אם מגרדים יותר מדי את ה’דוי' ו’השטח הכאוב' יש סכנה כי יחדלו מכאוב”. שוב חזר על טענתו ששירתו החדשנית של שלנונסקי היא שירת “האתמול”, שירה התקועה ב“עשר השנים שלפני המלחמה”, ועל כן קרא לו להיפטר מסממני המודרניזם שעבר זמנו: “נמאסו הלהטים והמוקיונים ובא הזמן ליצירה בת משקל”.¹⁰⁴¹

טוביה שליונסקי, שחיבב את רבינוביץ, לא שבע נחת מהביקורת על בנו. הרשימה שכתב יעקב רבינוביץ תחת שם העט “רף רף” הייתה בעיניו מרפרפת ולא מעמיקה: “חסר שם איזה דבר, לא התעמק ורפרף רף רף. […] לא מן השרוול נפל ה’בגלגל', נחוץ להציץ לתוך נפשו של המשורר, להבינו, להרגישו. רבינוביץ יכול היה לעשות זאת לולא העצלות והינומא של מתנגד שהוא מתגנדר בה”, כתב במכתבו לאברהם.¹⁰⁴²

חודשים ספורים אחר כך כתב רבינוביץ רשימה נוספת בשם “הדים מרחוק”,¹⁰⁴³ שבה טען שהשירה החדשנית בארץ־ישראל הפסיקה לבטא ערכים ציבוריים ולאומיים, והמשוררים הצעירים אינם מתעניניים איש ביצירת רעהו אלא נוהגים לפי הכלל של איש לנפשו. בלי לנקוב בשמו של שלונסקי במפורש רמז כי הוא משייכו למשוררים “ההודפים בצד ובזרוע” את “המכוער והיפה כאחד” כדי לפנות לעצמם מקום של כבוד. משוררים אלה שכחו ליצור ופנו לכתיבה עיתונאית, ל“ז’ורנליזמוס”, כתב רבינוביץ, וכיוון לעבודתו העיתונאית של שלונסקי ב’הארץ' וב’כתובים'. “ז’ורנליסטיקה אינה חטא”, הוסיף, “בייחוד אם הכוונה טהורה ויש רצון לבנות. אך כששגעון־גדלות אוכל וחשדים נוקרים והעין צרה ולהב נאכל בקנאה לא פוריה, – אז העבודה הז’ורנליסטית נהפכת לעקרה ולצינית”.¹⁰⁴⁴

בזמנו נפגע שלונסקי מהביקורת שכתב רבינוביץ על ‘דְּוַי’ ו’בגלגל' ובעיקר נפגע מהמשפט: “הסל והתנור לא הוכנו עוד ליד שולחנו של המשורר”, אולם לא נוח היה לו להגיב ישירות לדברים. עתה הגיב בחריפות הן על דברי רבינוביץ נגד הסופרים הפורשים לעבודת “הז’ורנליסטיקה” ומזניחים את יצירתם, והן על הביקורת נגד ספריו: “– – וראוי יעקב רבינוביץ שייאמר לו בידידות: אתה נסית את כוחך במקצועות רבים – ואיש לא רמז לך לא על סל ולא על תנור. אף אתה על תעמוד על גביהם של אחרים. אל תפריע. יעסוק כל אחד במיועד לו. חבל שאתה מבזבז את זמנך על הערות, ציונים, רמזים ולחישות, שאתה חושב אותם לביקורת, ליחס, לבניין הספרות. אין בזה תועלת לא לספרות, לא לסופר ולא להשבחת טעמו של הקורא”, כתב שלונסקי.¹⁰⁴⁵

הערות ביקורת עקיפות על שירי שלונסקי ניתן לגלות גם בדברי המבקר והרופא ד“א פרידמן. בתשובה למשאל שערכו שטיינמן ושלונסקי ובו ביקשו מקוראי ‘כתובים’ להציע דרכים לשיפור העיתון, כתב פרידמן כי אין עניין לאיש בסופרים הכותבים במושגים של “משוגע” ו”מצורע“, ש”ספרויות העמים שכחו את קיומם", ובכך הצטרף לטענת רבינוביץ ששלונסקי אינו חדשן, כפי שהוא טוען, אלא אפיגון של ספרויות העמים.¹⁰⁴⁶

על ‘בגלגל’ התפרסמה בסיוון תרפ“ט (יוני 1929) הפארודיה “להד”ם” מאת בנימין כספי בעיתון ההומוריסטי ‘פרה אדומה’.¹⁰⁴⁷ הפארודיה מלגלגת על “השירים הפרועים” המודרניסטיים שכתב שלונסקי, על שילוב בין החשוב והדרמטי לבין אירועים יומיומיים טריוויאליים, על המצלול חסר הפשר, על חידושי המילים המרובים, על השימוש במילים ארמיות בשירה ובאופן כללי על “השירה הסתומה” של שלונסקי שאינה מובנת לרבים. שלונסקי מוצג כ“קולומבוס” חדש המגלה את המובן והידוע:

אֲנִי הַגֶּבֶר

טְרוּף הַגַּעֲגוּעִים,

עַל לְשׁוֹן הוֹטֶנְטוֹטִים

וְעַל פִּטְפּוּט פֶּרֶא אָדָם

סְתָם.

רִבּוֹנוֹ עָלְמָא כֻּלָּהּ –

אֵי צִבְאוֹת אֲמָנוּלְלָה?

גְּלִין־גְּלֵן, גְּלִין גְּלַן – מְבַשֵּׂר הַתַּמּוּז

בְּצִלְצוּל אֲבַטִּיחַ־יַרְבּוּז¹⁰⁴⁸

אָח! מִי זֶה בְּדָאֲךָ הַחֲרוּז?

(מתוך: “להד”ם")

 

פרק י"ז: “אנא אשא יגוני” מותו של טוביה שליונסקי (1928)    🔗

עם הקמת ‘כתובים’ ראה טוביה את עצמו כקוראו הנלהב וכמי שמבקש להשפיע ולכוון את דרכו של כתב־העת החדש. מאז סוף שנת 1924 נראה שטוביה שליונסקי לא פרסם דבר, אך הוא המשיך ללוות את פעילותו הספרותית של בנו באהבה, בהערכה ובביקורת. שבועות אחדים לאחר ש’כתובים' החל לצאת לאור שלח טוביה מכתב למערכת ובו טענות קשות נגד הספרות הארצישראלית, המסתגרת בד' אמותיה. בספרות הארצישראלית מצא רק שקט ושלווה, ואף לא מילה אחת של תוכחה או אי שביעות רצון: אין היא מציגה שאלות ואין לה ספקות. היא רואה את עצמה כנעלה על הגולה, מביטה על “החלק הארצישראלי” “כעל סולת ועל השאר כעל קיבר” ואשמה בניתוק הקשר עם ספרות הגולה.¹⁰⁴⁹ על מכתבו חתם טוביה בשם העט “טוביה השילוני”, ובכך הפריד בין טוביה שליונסקי, אביו של אברהם, לבין טוביה השילוני, אדם עצמאי בדעותיו, המרשה לעצמו לבקר את בנו האהוב. דבריו של טוביה לא היו רחוקים ממגמתו של ‘כתובים’ לפתוח צוהר לספרות העולם ולנעשה בתפוצות ישראל, אולם העובדה שלא מצא נקודת אור בספרות הארצישראלית ולא הבחין בין יצירותיהם של יוצרי חבורת “כתובים” לבין האחרים בוודאי לא השביעה רצון את שלונסקי ושטיינמן. בשולי המכתב הוסיפו “הערת מערכת” ובה ציינו כי הם “נותנים מקום לדבריו של הכותב הנכבד, באשר הם משקפים הלך־רוח ידוע של כמה תלמידי־חכמים מאבותינו יוצאי גולה”, אך הם הסתייגו מהאופן הכולל שבו תקף טוביה את הספרות העברית הארצישראלית וטענו כי “חוסר חיפוש־דרכים מתאים רק לחלק ידוע של היישוב ולא לטובים שבפועלינו ולחלקו הגדול של הנוער העובד בארץ”.

שלונסקי, כתמיד, היה קשוב לביקורתו של אביו, וחשוב היה לו להשביעו רצון ולהוכיח לו כי הוא שונה מאנשי הספרות השוקטים על שמריהם, שאותם גינה טוביה בדבריו. הוא לא התייחס ישירות לדרישה להיות פתוח ליהדות התפוצות, אך ביקש להוכיח לו כי הוא אינו שוקט על שמריו. שבוע לאחר פרסום מכתבו של “טוביה השילוני” פרסם שלונסקי את מאמרו “עלי טרף”, שבו ניהל דו־שיח עם דברי האב. “אולי יתרוממו ה’כתובים' ויצאו מן החוג הצר שעגה לה הספרות האי”ת", סיים טוביה את דבריו; ואילו שלונסקי החרה־החזיק אחריו וטען כי יש לפרוץ את הגדרות ללא הרף, כדי להימנע מהקיפאון, ואילו הסופרים שבים לעוג סביבם “איזה עוגת ‘חוני־מעגל’ חדש”, ונתקעים בה.¹⁰⁵⁰

המכתב למערכת הוא פרסומו היחיד של טוביה ב’כתובים', אך הוא המשיך ועקב אחרי העיתון והגיב על הנכתב בו במכתביו לבנו. “רשימתך על מרק טווין יפה מאד. לרשימות כאלו יש ערך לא רק ביום היכתבן. אפשר לקרוא אותן גם אחרי שנה. והלא סוף סוף תקבץ את מה שאתה עכשיו מפזר. כתוב רשימות כאלו ותהיינה אחר כך לחוברת יפה ומעניינת”, כתב לו בראשית דצמבר 1927. דרישתו שלשונה של הספרות לא תהיה פשוטה ולא תתקרב לשפת הדיבור, מסבירה במידה רבה את נטייתו של שלונסקי לכתוב בלשון עשירה ומרובדת. למרות הערכתו של טוביה לאורי צבי גרינברג, הוא ביקר את כתיבתו: “ת”ל [תודה לאל] נגרמה הטִירָדָה הארוכה [נאום ארוך] ‘כלפי תשעים ותשעה’.¹⁰⁵¹ את הסוף לא יכולתי לקרוא עד הסוף".¹⁰⁵²

בתקופה זו בחייו דבק טוביה יותר ויותר בספרות החב“דית, וראה בה מעיין בלתי־נדלה של חוכמה נצחית. הוא זירז את אברהם לציין את התאריך י”ט בכסלו, חג הגאולה בחסידות חב"ד, הנחוג לזכר שחרורו של רבי שניאור זלמן מלאדי מן הכלא הרוסי, ולפרסם את תמונתו ב’כתובים' בלוויית הערכה קצרה או ציטטות מדבריו. “לו הייתי פנוי אזי הייתי לוקח אני על עצמי את העבודה הזאת לסדר הערכה ואתם תתקנו אותה. אבל טרוד אני ומטיל אני את החוב הזה עליך – – בכל אופן לא נופל הוא [הרבי מלאדי] ממרק טווין, להבדיל בין גוי טמא ליהודי קדוש”. גם את בקשתו זו של האב מילא שלונסקי, ובעמוד הראשון של גיליון כ' התפרסמה תמונתו של רבי שניאור זלמן מלאדי בצירוף “לקטי אמרים” מדבריו (14.12.1927).

טוביה הרגיש צורך להמשיך ולחנך את הבן שבגר ולהנחילו את ערכי העבר, ועל כן חזר והזכיר באוזניו את גדולי היהדות ותכונותיהם התרומיות, כדי שהוא וחבריו יבחנו את עצמם לאורם. השם שנתן מבקר ‘כתובים’, יצחק נורמן, למאמרו על הספרות הרוסית “מאלף עד תיו” צרם את אוזנו והוא ראה בכך מידה של גאווה יתרה. “בוא וראה כמה צנועים היו גדולינו ועד כמה עכשיו קטנינו הם גסי רוח. גם הרמב”ם כתב מאמר על הנפש והמוסר בשמונה פרקים, ונקראים פשוט ‘שמונה פרקים’“, כתב לאברהם. “והלא אפשר היה גם לו להשתמש במליצה מא' עד ת', אלא שוודאי היה ליבו מהסס, אולי לא אמר את הכל והניח מקום להתגדר. ונורמן בטוח שבי”ב פרקים אמר את הכול”.¹⁰⁵³ כקורא רגיש, הקשוב לשירי בנו, למד טוביה בעל־פה את השיר “אמן” שפרסם שלונסקי ב’כתובים' ביום 5.1.1928. הוא שיער, כי החטא המוזכר בשיר מכוון להאשמתו של ברל כצנלסון על התרחקותם של אנשי הרוח מצרכי ההמון: “איני יודע בדיוק למי ולמה כיוונת בשירך האחרון, אם להאשמותיו של ב. כ. [ברל כצנלסון] כי אנשי הרוח שלנו מתרחקים מההמון […] או לחטא אחר”, כתב.¹⁰⁵⁴ ואמנם היה להשערתו זו על מה לסמוך.

טוביה שליונסקי בחברת בנו אברהם ונכדיהם יהלי וגמן ונעמי שליונסקי (גן). חיפה ט“ו בשבט תרפ”ז (18.1.1927)

את דבריו הקשים על אנשי הרוח אמר כצנלסון בעקבות מלחמתם של הפועלים העברים בעד עבודה עברית. קצינים בריטים ושוטרים ערבים היכו פועלים יהודים שהקימו משמרות מחאה ליד פרדס בפתח תקווה, וברל כצנלסון האשים את אנשי הרוח בכך שלא הגיבו על התקרית.¹⁰⁵⁵ על רקע דברים אלה התפתח ויכוח בינו לבין סופרי ‘כתובים’. שבוע לפני פרסום שירו של שלונסקי נדפסה ב’כתובים' רשימה קצרה בשם “הקטיף של תפוחי הזהב ו’אנשי הרוח'”, תחת שם העט “א. ידיד”, ובה נכתב כי “לב. כ. יש משום־מה חולשה מיוחדת ל’אנשי הרוח', ובהזדמנויות שונות הוא רואה צורך להכתים אותם בפרהסיא ולהקים חיץ ביניהם ובין הפועל העברי”. שירו של שלונסקי “אמן” התפרסם בעצם ימי הפולמוס, וניתן למצוא בו רמזים ל“חטא” שבו האשים כצנלסון את אנשי הרוח:¹⁰⁵⁶ “לְעָמָל נוֹצְרוּ יָדַיִם – / וְאַשְׁרֵי הַיָּד עָדְרָה / עֲרוּגַת חַיִּים. וְדַי אִם / לֹא נִשְׁפֹּט מִטּוֹב עַד רָע”.

אלא ששלונסקי לא סטה מהשקפתו, שאין “להוריד” את השירה מטה ולקשר ישירות בינה לבין ענייני דיומא, ועל כן התחמק מתשובה ישירה אפילו לאביו הנערץ ולא הודה כי התכוון לברל כצנלסון: “בשירי האחרון ב’כתובים' נתכוונתי לכמה וכמה דברים. זהו ס”ה [סך הכל]", ענה בלשון רמזים לקונית.¹⁰⁵⁷

קשיי הפרנסה המשיכו להכביד על טוביה. כמחסנאי ומנהל החשבונות של בית החרושת “שמן” היה עליו לעתים להכין מאזן ובתקופות אלה החל את עבודתו בשש בבוקר וסיים אותה בשמונה בערב. הוא המשיך לפרנס את אשתו ובתו מניה, שלא היו מוכשרות לעבודה ולתמוך בבנותיו, רחל ויהודית, שלמדו בברלין. יהודית נשארה כשהייתה: אישה צעירה סוערת, בוהמיינית, מעין “פאם פאטאל” אוהבת חיים, אך היא הבינה את מצוקתו של האב. רחל, לעומתה, לא פסקה מלבוא בדרישות. בת הזקונים המוכשרת והקפריזית ראתה את עצמה כבת האהובה של האב, לא הסתפקה בתמיכה החודשית ששלח לה, והעזה לבקש ממנו שיקנה לה פסנתר “רויאל” שמחירו היה גבוה ביותר. הפעם נאלץ טוביה להשיב את פניה ריקם. “זה לא בכוחותינו”, השיב לה. בעדינות אך בתקיפות הסביר לה כי יש לו חובות, וכי הוא רוצה גם לחסוך מעט כסף כדי לשלוח להן, כך שתוכלנה לבקר בקיץ. הוא ניסה לתאר לה את מצבם החומרי הקשה של אָחֶיהָ, אך ללא הועיל. רחל הייתה בטוחה כי על אביה להמשיך ולפרנסה.¹⁰⁵⁸

יהלי וגמן

במשך הזמן נעשה כה עייף וטרוד בעבודתו עד כי לא היה לו זמן לקרוא דברי ספרות ואפילו עיתונים: “באמת אני שבע רצון שהעמיסו עלי עבודה אחראית”, כתב לבנו, “אבל הגדישו את הסאה”.¹⁰⁵⁹ האב, שרגיל היה לתת את שכמו בעול, החל להתאונן במכתביו על העבודה הקשה המוצצת את לשדו. נקודת האור בחייו היו שני נכדיו: נעמי בת החמש, החכמה והאהובה, בתו של דב, התגלתה כילדה מחוננת. יהלי הפעוט, בנה של פניה, היה כבן שנתיים וחצי כאשר גילתה המשפחה את כשרון הנגינה המופלא שלו. טוביה ניגן בכינור, ויהלי הקטן ישב ליד הפסנתר על כיסא המוגבה בכריות וליווה את סבו בנגינה בשתי אצבעות. המשפחה כולה רוותה נחת, ויותר מכולם הסב הגאה: הנה הייתה לו הוכחה שבני הדור השלישי הם נצר יאה למשפחת שליונסקי: נעמי החכמה ויהלי, ילד הפלא המוכשר, יביאו כבוד למשפחה ויפרסמו את שמה ברבים. אולם חלומותיו ה“בורגניים” לגבי משפחתו נגדעו באיבם. בינואר 1928 חלה טוביה בטיפוס הבטן. הוא שכב בביתו כשהוא הולך ונחלש, וידם של הרופאים קצרה מלהושיעו.

כחודשיים וחצי התמודד עם מחלתו, ובני המשפחה סעדו אותו בחוליו. ב־22.3.1928 שהתה לידו ציפה, בעוד פניה, מניה ולוּבּה ישבו בחדר האורחים. נעמי שיחקה עם יהלי, בן דודה הפעוט. חדר השינה היה מרוחק מיתר חדרי הבית הגדול ודלתו הייתה סגורה. לפתע נשמעה צריחה איומה מתוך החדר. כולם הבינו מיד שטוביה, אבי המשפחה, נפח ברגע זה את נשמתו. ללא אומר ודברים נטלה לובה, אשת דב, את נעמי בידה האחת ואת יהלי בידה השנייה והלכה עימם הלוך ובכוה בשביל היוצא מן הבית לביתו של השכן, הסופר יהודה בורלא. במשך היום שיחקו נכדיו של טוביה עם ילדי משפחת בורלא ובערב כשהחזירו אותם הביתה מצאה נעמי בבית את אביה דב ודודהּ אברהם, ועימם גם אליעזר שטיינמן, שהגיעו מתל־אביב, כשהם מסבים עם נשות המשפחה סביב השולחן.¹⁰⁶⁰

האבל היה כבד מאד. פטירתו של אבי המשפחה, הדבק המלכד, האוטוריטה שניתן היה לסמוך עליה, מי שחינך, הדריך, נזף, שיבח ופרנס, מי שהיה אהוב כל כך על ותיקים וצעירים כאחד, הלך עתה לעולמו. ב’דבר' נתפרסמה מודעה ובה הודיעה המשפחה “ביגון רב” כי בבוקר נפטר טוביה בן אשר־זליג בחיפה לאחר מחלה ממושכת. בן 56 היה במותו.¹⁰⁶¹ ההלוויה נערכה למחרת וקהל גדול ומגוון ליווה אותו למנוחתו האחרונה, בהם עובדי בית־החרושת “שמן” ועובדי משרד “הלוואה וחיסכון”, שבו שימש טוביה יו“ר המועצה. ארבע מודעות של השתתפות בצער פורסמו ב’דבר‘, ארבע ב’הארץ’ ושלוש ב’כתובים‘. ב’דבר’ פורסמה מודעת תנחומים מטעם מערכת ‘דבר’ ועובדיו. את אברהם ניחמו שחקני תיאטרון “אוהל” ואת דב – עובדי מחלקת המדידות הממשלתיות שבה החל לעבוד זמן לא רב לפני כן. מערכת ‘כתובים’ ביכתה יחד עם האחרים דב ואברהם שלונסקי את טוביה, “האדם הטהור ויקר־הנפש, אשר נתקשר עם הספרות העברית בקשר הרוח והדם”. בשבעה למותו פרסם ‘דבר’ נקרולוג קצר על טוביה: “עמקן היה, שחתר לגופם של העניינים, לפילוסופיה שלהם. לא השאלות הישוביות־הסוציאליות של הציונות עיקר, אלא הפילוסופיה שלה, הסוד של הקמת תרבות חדשה על יסודות הישן”. הכותב תיאר את טוביה כתלמידו של אחד העם, משכיל ויודע שפות, חסיד חב”ד, שלא פחד מחידושים, איש שיחה ואוהב אדם ועם זאת היה אדם ביקורתי, שלא חשש לומר על הטוב – טוב ועל הרע – רע (29.3.1928, חתום: אריה). המודעות וההספדים מגלים את ההערכה הרבה שלה זכה טוביה מכל מי שהכיר אותו.

מכל גילויי האבל על מותו מפתיעה ובלתי־צפויה הייתה המודעה שפרסמו ב’דבר' אורי צבי גרינברג וידידו הסופר הרביזיוניסט י“ה ייבין. “בכה, אברהם, להתייתמותך הפתאומית מאביך היקר”, כתבו השניים (23.3.1928). היחסים בין שלונסקי וגרינברג היו מתוחים מאד, ולמעשה נותרו כך עד אחרית ימיהם. אורי צבי גרינברג מעולם לא התקרב לשלונסקי. כשהחל ‘כתובים’ לצאת לאור הגיב גרינברג ברשימת ביקורת נוקבת על העיתון.¹⁰⁶² לעומת זאת היה גרינברג ידיד קרוב לבוריה שליונסקי. מערכת יחסים זו נותרה בעינה כל השנים. רגע מותו של האב היה רגע אחד ויחיד שבו היה גילוי אנושי, קרבה שמעבר לריחוק האידיאי, מעבר לכל מה שהפריד בין השניים. טוביה הכיר היטב את יצירתו של גרינברג וליווה אותה בביקורתו. הוא הכיר בערכו, אולם נאמנותו לבנו גברה, ובמכתביו ניתן למצוא הערות שבח לא”צ גרינברג בצד ביקורת חריפה. נראה שגרינברג הכירו פנים את פנים והעריך את אישיותו הסמכותית, את רוחב דעתו ואת כנותו שובת הלב.

יצחק למדן היה אותה שעה בברלין (מאוגוסט 1927). גם לליבו נגע מותו של טוביה, שאותו הכיר היטב. “נודע לי כאן מפי העיתונות על אסון משפחת שלונסקי, נזדעזעתי. הן הוא היה תמיד יהודי בריא”, כתב לברש ורבינוביץ. “עתה אבין למה לא ענה לי אברהם על מכתבי. הריצותי לו מילים אחדות שוב לרגלי אבלו. בעיתונות איני אוהב לפרסם”.¹⁰⁶³ אולם לא עברו ימים רבים ולמדן נרעש לקרוא רשימה קצרה של שטנה נגד ‘הדים’. הרשימה מנתה אחד לאחד את פגמיהם של מדורי ‘הדים’, חוברת ו', ולמדן נפגע מכך שכותב הרשימה התייחס את השירים שבחוברת, בהם גם אלו שלו עצמו, “באירוניה מגבוה”, בזלזול ובביטול. הוא היה בטוח שמאחורי שם העט א. בורר שבו הייתה חתומה הרשימה הסתתר א. שלונסקי. “הן לא יכולתי גם לתאר לי בדמיון שאדם זה ירד כבר עד כדי כך שיהיה מוחו פנוי ימים אחדים אחרי מות אביו לכתיבה שפלה ושחצנית כזאת”, כתב למדן לאשר ברש ויעקב רבינוביץ.¹⁰⁶⁴ אך למדן טעה. הרשימה הייתה של שטיינמן.¹⁰⁶⁵ טעותו נבעה ככל הנראה מהקירבה בין שמות העט שבחרו לעצמם השניים: שלונסקי ושטיינמן החליטו לקרוא לעצמם בהומור: א. סורר (שלונסקי) וא. בורר (שטיינמן), אך הדמיון בשמות ובסגנון הכתיבה גרמו לעתים לבלבול ביניהם. לחינם אפוא האשים למדן את שלונסקי בכך שבתוך תקופת אבלו הכבד היה ליבו נתון להתקפות על ‘הדים’.

בכ“ג ניסן תרפ”ח (13.4.1928) פרסם שלונסקי ב’כתובים' מודעה שבה הודה בשם בית שלונסקי לכל ידידיהם שהשתתפו עימם באבל. אליעזר שטיינמן חיבר את הדברים שנחרטו על מצבת קברו של טוביה. “היה זה לוח שיש, ועליו דברים מצוינים שכתב אז א. שטיינמן מאהבתו הרבה את אבי”, כתב שלונסקי לסופר בנימין גלאי כעבור ארבעה עשורים.¹⁰⁶⁶

בשבעה למותו של טוביה פרסם שלונסקי ב’כתובים' את שירו “חד גדי” (ערב פסח תרפ"ח, 4.4.1928):

­– – – לְאִמָּא שֶׁתִּחְיֶה מִבֵּן שֶׁהֶעֱנִי

בְּלַהַג הוֹמִיּוֹת וְשֶׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי –

שְׁלוּחָה בְּאַהֲבָה אִגֶּרֶת יְגוֹנִים

עַל בִּעוּתֵי לֵילוֹת, עַל שִׁכּוּלִים וָעֹנִי.

השכול, העצב והיגון ממלאים את השיר. את עצמו ראה שלונסקי כאותו “חד גדיא” שקנה האב בתרי זוזי. אותו “גדי” גדל עתה והפך למשורר בן ה־27, “כבש מיותם” בן כ"ז:

הֲתִזְכְּרִי: הַגְּדִי הָלַךְ לִקְנוֹת סְחוֹרָה –

כַּף־זַיִן נְחָלִים הָלְכוּ מֵאָז הַיָּמָה.

כַּף־זַיִן נְחָלִים הָלְכוּ כְּבָר אֶל הַיָּם –

אַךְ מִי מָנָה מִסְפָּר לְכוֹכָבִים דָּעָכוּ?

הַיּוֹם אֲנִי רוֹאֶה: הַכֶּבֶשׂ הַמְּיֻתָּם

יִלְחֹךְ לַעֲנָתוֹ (הָהּ, עֲזוּבִי בָּאָחוּ –)

עתה חזר הגדי בידיים ריקות “משוט וסחור בתוהו”. בשולי השיר ציין שהוא “מבוא לפואמה”. השיר פורסם בראש ספרו ‘באלה הימים’ (1930), אך התוכנית לכתוב פואמה שלמה לא יצאה אל הפועל, וה“מבוא” הפך לשיר עצמאי.

היה צורך להודיע על מות האב לאחיות בחו"ל. בוריה קיבל על עצמו תפקיד זה, אולם הוא התקשה לעמוד בו. לא היה בכוחו לכתוב לאחיותיו ישירות את הבשורה המרה והוא החליט לכתוב לגיסיו, האחים סטרניק: “כבר ארבעה ימים שאני כותב לכם, אבל את המכתב אני לא יכול לשלוח”, כתב, “אבא שלנו מת ביום חמישי 22.3.1928 בשעה שבע ורבע בבוקר […] יקרים, תמסרו בזהירות (תתייעצו באיזה אופן) לאידצ’קה ולרוזיצ’קה, אנחנו מאד דואגים לבריאות שלהן וסומכים עליכם. אנחנו חושבים שהן לא צריכות לבוא עכשיו. רע, רע מאד, יקרים, וקשה לכתוב, אך להגיד – צריך”.¹⁰⁶⁷

“רוזיצ’קה”, הלא היא רוזה־ורדינה, הייתה מוכת יגון על מות אביה האהוב. הידיעה ירדה עליה כמהלומה כבדה. היא, שהייתה פותחת את היום מדי בוקר בנגינה, לא הייתה מסוגלת לגשת עתה לפסנתר. היא שלחה לאברהם תווי מנגינה שחיברה עוד בהיותה ילדה ברוסיה וביקשה ממנו לחבר לה מילים. שלונסקי כתב את השיר “דוד עצוב”, והספיג את שיר הילדים התמים באבלו הכבד, אולם כדרכו הרחיק את השיר מהחוויה הביוגרפית, והעצב האישי הפך לתחושת עצבות בלתי־ברורה, שהילדה, גיבורת השיר, חשה בה בחושיה הקשובים בכל כובדה. השיר בנוי כדו־שיח בין הילדה לאמה, ומתוכו עולה כי ה“דוד” עצוב מאד, בגלל אירוע שהמבוגרים מבקשים להסתיר מהילדה, כדי לחסוך ממנה כאב. למרות זאת הילדה, ועימה גם הקורא, חשים בהעלמת האמת. בניגוד לשירי ילדים, שנגמרים ב“סוף טוב”, סיומו של “דוד עצוב” נשאר סתום, ומתוך השיר לא ניתן לעמוד על סיבת הצער של “הדוד”. השיר פורסם רק כשש שנים לאחר שנכתב (2.11.1934), ועובדה זו טשטשה עוד יותר את הקשר בין חווית האובדן והיתמות לבין השיר. ההקשר הביוגרפי של “דוד עצוב” למות האב התגלה רק ממכתבה של ורדינה (רחל־רוזה) שלונסקי לדן אלמגור.¹⁰⁶⁸ אולם ורדינה לא הסתפקה במשלוח המנגינה שחיברה לפני שנים. היא הייתה מוכת צער ורדופת רגשי אשמה. היא הרגישה כי הכזיבה את אביה האהוב. במשך שנים חסך האב מפתו ותמך בה, כי קיווה שתהיה מלחינה, והיא לא הספיקה להגשים את ציפיותיו. מאחר שלא יכלה לנגן בפסנתר התיישבה להלחין מנגינה חדשה והעלתה את הצלילים על הנייר. את התווים שלחה לאברהם. פניה אחותו ניגנה אותה לפניו והוא התאים מילים ללחן של ורדינה.¹⁰⁶⁹ שלונסקי אימץ את התבניות של משורר “תהילים” ומשוררי ימי הביניים וכתב קינה מסוגננת:

צר לי אלוה

אין תפילה בפי

אבוי לי אם אומר

אנה אשא יגוני

ואתה מסתתר.

אבוי לי אם אלך

אוי לי אם לא אלך.

ננעלו דלתי מרום.

האדפוק דפוק ופלל

נא פתחו השער

שער דומיה.

דומיה סביב,

מי ישמע קולי.

אבוי לי אם אקרא

אוי לא אם לא אקרא.

רחל־רוזה הראתה את היצירה לנדיה בולנז’ה, מורתה שלימדה כמה מגדולי המלחינים במאה העשרים, וזו התפעלה ושלחה אותה לתחרות. באפריל 1930 זכתה ורדינה בתחרות קומפוזיציה בפריז, והייתה גאה בכך מאד.¹⁰⁷⁰ “פואמה עברית” התפרסמה בתוך: Image Palestinienne בהוצאת Salabert שבפריז (1930). העיתונים מלאו פיהם את תהילתה של רוזה וראו בפואמה המולחנת “התחלה של קריירה מזהירה”. אולם להצלחה זו לא היה המשך בפריז או בערים אחרות של אירופה, ואת המשך דרכה המוסיקלית כמלחינה עברית, מקורית ומיוחדת עשתה ורדינה בארץ. כל חייה נצרה ורדינה את סיפור זכייתה והיא סימלה בעיניה את האפשרות שלא נתממשה לפיתוח קרייה בינלאומית מזהירה.¹⁰⁷¹

“פואמה עברית” דומה במידה רבה לשיר הקינה “אלם” שפרסם שלונסקי ב’כתובים' לקראת תשעה באב תרפ“ז, כשמונה חודשים קודם לכן (4.8.1927). ב”אלם" קישר שלונסקי בין שני אסונות לאומיים – בין חורבן בית המקדש לבין המוות והחורבן שנגרמו כתוצאה מרעידת אדמה קטלנית שהייתה בארץ בתמוז תרפ“ז (11.7.1927), ובה נספו 192 תושבים מארץ־ישראל ומירדן ונפצעו עוד כ־1,000. בדומה ל”פואמה עברית" נפתח “אלם” והסתיים בשורה: “אבוי לי אם אומר, ואוי לי אם לא אומר”. ביטויים שיריים אלה מגלים שאפילו רגשות הצער והאובדן הכבדים ביותר, שאין לפקפק כלל בעוצמתם ובכנותם, כמו זה על מות אביו, התבטאו אצל שלונסקי בתבניות סדורות, ברמיזות ובהכללות, והאישי והלאומי מעורבים בהם.

שבועות אחדים עברו עד שהחיים חזרו למסלולם ושלונסקי המשיך בעבודתו המאומצת ב’כתובים' ובמאבקו מול ביאליק וסופרי דורו. אולם היה זה רק לכאורה. מותו של האב היה נקודת שבר בחיי המשפחה, שבר שהשפיע על חיי כל בני שבט שלונסקי. הבית הגדול בחיפה נעזב, וציפורה נסעה יחד עם מניה, פניה ויהלי הקטן לבקר את רחל ויהודית בפריז. האם והאחיות קיוו להתאושש באווירה של פריז, אולם הביקור נחל כישלון חרוץ. מות האב החריב את עולמן של אידה ורוזה. האם והאחיות, ששהו אצלן זמן רב בדירות הצפופות, הוסיפו עוד על המתחים, הבלבול והמבוכה. לימים טענה רוזה־ורדינה, כי ביקור האם והאחיות חיבל בנישואיה וזרז את קיצם, ובמשך שנים האשימה את אמה בכישלון נישואיה.¹⁰⁷² הידיעות שהגיעו מפריז היו עצובות. לבוריה ולשלונסקי נודע כי יהודית־אידה נפרדה מבעלה, וזמן מה אחר כך נפרדה גם רוזה־ורדינה מבעלה. זיגמונד נשאר בצרפת ואילו אולג, שהיה קומוניסט אדוק, חזר לברית המועצות. לימים נישאה יהודית לרודולף גר, מלחין יהודי פליט מגרמניה. ילדים לא נולדו להם, ולאחר מלחמת העולם השנייה היגר הזוג לארצות הברית. יהודית מעולם לא חזרה לגור בארץ וביקרה בה רק פעמים ספורות.

רחל־רוזה־ורדינה עברה לגור בתל־אביב והייתה למלחינה הראשונה בארץ. היא גרה חליפות בצרפת, לונדון וישראל, וגם לאחר השתקעותה הסופית בארץ, בשנת 1944, המשיכה לבקר לעתים קרובות, ככל שאיפשרו לה משאביה הכלכליים, בבירות אירופה. כל חייה התגעגעה לשאוף את אווירו של העולם הגדול וביקשה להתרחק מן ה“לוואנט”. היו לה רומנים אחדים, אך היא לא נישאה בשנית. שנים רבות קשה היה לה להתאושש ממות אביה: “מאד לא טוב לי”, כתב לבוריה כארבע שנים לאחר מות טוביה, “בלי אבא אני כל כך חסרת אונים בחיי”.¹⁰⁷³ מות האב והמהפך שחל בחייהן התבטא אצל האחיות גם בשינוי שמן וגם בפרדה זו מזו. יהודית־אידה החלה לקרוא לעצמה בשם הבמה “נינה ואלרי”, ואילו רחל־רוזה כינתה את עצמה מעתה בקביעות בשם “וֶרדינה”. שם זה לא היה רק עִבְרוּת שמה הלועזי “רוזה”, אלא היה בו גם, ככל הנראה, אזכור והנצחה לאביה טוביה שכמוה אהב את המלחין ורדי.

אברהם, לוסיה ודב התבגרו בן לילה. עד עתה פרנס טוביה את המשפחה המורחבת והאחים הרשו לעצמם להיות לעתים בררנים ולא לעבוד בעבודות שלא היו לפי רוחם. מאז התפטרותו מ’דבר' לא עבד שלונסקי בעבודה המפרנסת את בעליה. הוא עבד ב’כתובים' חינם אין כסף והשתכר מעט רק מתרגומי ספרים. לאחר מות האב שקע בתרגומים ובשנתיים הבאות תרגם בזה אחר זה ספרים רבים. בין השאר תרגם את שני הכרכים של ‘ימי פָּמְפֵּיאָה האחרונים’ מאת ליטון־בולבר אדוארד (“אמנות”, תרפ"ח, 1928), ‘חיים’ מאת ד' אברהמית (“כתובים”, תרפ"ט), ‘תאווה־זעווה’ מאת מכסים גורקי¹⁰⁷⁴ (“ספריה קטנה”, תרפ"ט), ‘האהבה, הדת והאמנות בפסיכואנליזה’ מאת י' נורמן (“תרבות”, תרפ"ט), ‘וידוי’ מאת איסידורה דנקן (“כתובים”, תרפ"ט), ‘מלט’ מאת פיודור גלדקוב (תרגם מרוסית ב' פרדקין, ערך והתקין שלונסקי, “שטיבל”, תרפ"ט), ‘בוג י’רגל’ מאת ויקטור הוגו (“אמנות”, 1929), ‘שנים עשר’ מאת אלכסנדר בלוק (“כתובים”, תר"ץ), האוטוביוגרפיה ‘חיי’ בת שלושת הכרכים מאת ל' טרוצקי (“מצפה”, תר“ץ־תרצ”א) ו’המהפכה הצרפתית הגדולה‘, כרכים א’־ג’ (“חברה”, 1930).

אולם היה עליו למצוא פרנסה קבועה של ממש. מעתה היו דב והוא אחראים לא רק למשפחותיהם שלהם אלא גם לפרנסתן השוטפת של אימם ציפורה ואחותם מניה. נוסף לכך תמך שלונסקי מפעם לפעם גם באחיותיו ורדינה ואידה, ואף בפניה, אחותו הנשואה שגרה בארץ, ונתן להן סכומי כסף במתנה או כהלוואה.

בראשית יולי 1928, חודשים ספורים לאחר מות טוביה, החל שלונסקי לעבוד בעיתון ‘הארץ’, ובעבודתו זו התמיד 15 שנים, עד שנת 1943. הוא מצא את עצמו עובד בעיתון שרק שנים אחדות קודם לכן כינהו בשם “עיתון ריק”,¹⁰⁷⁵ אך נראה שהיה מרוצה מעבודתו זו ועשה אותה לשביעות רצונם של הממונים עליו. לימים שאלו אותו מדוע עבר מעיתון הפועלים ‘דבר’, לעיתון “הבורגני” ‘הארץ’, והוא הסביר: “אני מקיים את הברכה ‘המוציא לחם מן הארץ’”… ועוד תירץ את המעבר ל’הארץ' באמצעות סיפור הומוריסטי: יהודי נשא לו לאישה בת גויים, בטענה שאישה יהודיה נופלת למשכב מדי פעם, סובלת מחושים בהריונה ובלידתה וזה מצער את הבעל. “והאם האישה הגויה שלך אינה עלולה להרגיש ברע?” נשאל, “כן”, השיב היהודי, “אך היא ככלות הכול ‘שיקסה’…”¹⁰⁷⁶

קל היה לשלונסקי להתקרב ל“אישה־הגויה”, ‘הארץ’, ולעבוד במחיצת עורכו, משה גליקסון, שהתייחס אליו בידידות ובסובלנות. ב’הארץ' עסק בעבודות שונות, החל בעריכת חדשות ומאמרים ועד לתרגום מאמרי סוקולוב ועריכת המוסף הספרותי.¹⁰⁷⁷ בעבודתו בעיתון זה ראה מקור פרנסה ונהג להתבדח כי הוא “מוציא לחם מן ‘הארץ’”, אך מעתה היה קיומו החומרי המינימלי מובטח.

תעודת העיתונאי של שלונסקי מטעם ‘הארץ’ (20.5.1930)

גם לוסיה החליטה לנסות ולמצוא מקור פרנסה יציב יותר. עבודתה בתיאטרון הכניסה שכר מועט ביותר, משום שתיאטרון ‘אוהל’ היה שרוי במשבר וכמעט לא התקיימו בו הצגות. מות טוביה הצליח לגרום טלטלה אפילו לה, שלעתים קרובות נראתה כמרחפת בעולמות אחרים, בדויים ותיאטרליים. בבת אחת נזרקה למציאות העגומה. משחלף הזמן והמצב ב’אוהל' לא השתנה – החליטה לוותר, לפחות לזמן־מה, על הדבר האהוב עליה ביותר, המשחק, וללמוד מקצוע שיכול לפרנס את בעליו בכבוד. כארבעה חודשים לאחר מות טוביה פנתה להנהלת ‘אוהל’ וביקשה לאשר לה חופשה בת חצי שנה, כדי שתוכל לנסוע לווינה ולהשתלם כמורה להתעמלות ופלסטיקה (התעמלות ריתמית ומחול). “יש לי מעט ידיעות והכשרה במקצוע זה ובמשך חצי שנה אספיק לגמור קורס, וכשאשוב אוכל לתת שיעורים”, כתבה. התיאטרון לא עמד לתת לה תפקיד במחזה כלשהו בחודשים הקורבים ולעומת זאת “שלונסקי צריך לפרנס את אימו ואחותו, העוברים מחיפה לתל־אביב, ועלי לעזור להורי ברוסיה. אני מוכרחה להשתמש בחצי שנה זו, שאני פנויה ב’אוהל', ולרכוש לעצמי איזה מקצוע”.¹⁰⁷⁸ אולם נראה כי התיאטרון לא אישר את בקשתה, ומכל מקום לוסיה לא הגשימה את תוכניתה ונשארה בארץ.

לאחר מות טוביה הורע מצב בריאותו של דב. מותו של האב גרם לו להתיר כל רסן והוא החל לשתות הרבה, לקה בליבו ובכליותיו ולעתים קרובות נזקק לאשפוז בבית חולים. שלונסקי ניסה לעזור לו למצוא עבודה. הוא התגבר על תחושת אי הנוחות שאחזה בו כשהיה עליו לבקש טובות וחסדים ממכרים, וכתב לאליעזר מאיר ליפשיץ – חבר הוועד המפקח על בתי הספר של “המזרחי”: “וודאי שמע כבודו על האסון אשר קרה למשפחתנו בהילקח ממנה ראשה ומשענה, הוא אבי ז”ל. עם מותו נשבר לא רק המשען הרוחני של המשפחה, כי אם גם מטה הלחם. ועתה הכביד עלינו הגורל המתאכזר את העול, ואני ואחי צריכים לכלכל ולפרנס אם ואחיות". הוא תיאר את השכלתו והכשרתו של אחיו הבכור, “המורה דב שליונסקי, מומחה ללימודים ריאליים”, שאמנם תעודה רשמית להוראה אין לו, אך “סמיכה נפשית ודאי וּודאי יש לו”. את מכתבו סיים במעין התנצלות: “מעודי לא עשיתי מעשה שיש בו ולו גם אבק פרוטקציה או כדומה”.¹⁰⁷⁹ ליפשיץ התרגש מאד ממכתב זה והבטיח לעשות כל שלאל ידו, אלא שלא הייתה בכך תועלת רבה, שכן באותה תקופה פרש מתפקידו כמפקח על בתי הספר. דב עצמו ניסה להוסיף מעט לשכרו באמצעות פרסום מאמרים בכתב־העת הבריטי ‘Engineering’, אולם חפצו לא עלה בידו ומאמריו נדחו.¹⁰⁸⁰ במשך הזמן נכנס דב ראשו ורובו לעבודה במחלקת המדידות והרוויח את לחמו בכבוד, אולם לא הייתה זו עבודה לפי רוחו. כשם שוויתר לפני שנים על הנגינה ואחר כך על הסיכוי להיות מלומד ואיש אקדמיה במקצועות הריאליים, ויתר עתה על עבודה בעלת שאר רוח והיה לפקיד. מותו של האב הפך אותו לראש המשפחה, והוא שימש מעתה כדבק המלכד את חבריה.

בין שני האחים שררו יחסי אהבה וקירבה. למרות פרסומו של אברהם הוא קיבל את דב־בוריה תמיד כאח הבכור, הסמכות העליונה בענייני המשפחה, ואילו בוריה אהב את שירתו של אחיו ורצה בהצלחתו הספרותית. את החגים והשמחות המשפחתיות היו חוגגים תמיד בביתו של בוריה. בוריה היה עורך את סדר הפסח, ואברהם ישב לימינו ושר יחד עימו בקאנון את “הניגון של בוריה ואברהם” שהביאו מבית אבא.¹⁰⁸¹ מקצועו “האפור” של בוריה כפקיד לא ניתק אותו מהחבורה הספרותית, והוא המשיך להיות הרוח החיה בין אנשי הבוהמה. הוא ליווה את ספריו של שלונסקי וספריהם של בני החבורה האחרים, עזר להם, נאם לכבודם במסיבות והיה איש רעים להתרועע. בדומה לאב הייתה בו תערובת של חב“דניק, סוציאליסט, איש ספרות ואיש בוהמה שהיה אהוב על הכול. הוא היה חברו הקרוב של לוֹבה שניאורסון, אחיו של הרבי מלובביץ', שכינה את עצמו לובה גור־ארי, ואפילו שמר על קשר חם עם א”צ גרינברג גם בתקופות שבהן היה קרע עמוק בינו לבין שלונסקי. בה בעת נאמן היה לאחיו לאין שיעור. לאחר מותו של דב שליונסקי בשנת 1947, בהיותו כבן 52, הספיד אותו גרינברג בשיר “שירת אשכבה לדב השילוני”, שפתח בשורות הבאות:¹⁰⁸²

אֲשֶׁר אֶת לִבֵּנוּ שִׂמַּחְתָּ עַל הַיַּיִן בִּמְסִבַּת רֵעֵי שִׁיר

וְשַׂחְתָּ מִלֵּב לְלֵב בְּטַן־דּוּ עַל כּוֹס קָפֶה אָפֵל וָמָר,

אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֶאֱהֹב אִישׁ בְּשֶׁל מִלָּה־בְשִׁיר

שֶׁהִיא מַפְתֵּחַ לְנִגּוּן־דָּבָר־אֵין־יוֹדְעוֹ וְאַתָּה יְדַעְתּוֹ.

בשנת 1929 נולד לדב וללובה בן, ואליעזר שטיינמן היה סנדקו של הרך הנולד, שנקרא על שם סבו הנערץ טוביה.¹⁰⁸³

ברבות השנים ניסה שלונסקי לערוך בחשאי חשבון נפש עמוק עם אביו. הערצתו המוחלטת אליו מעולם לא נפגמה, אך הוא תיאר את האב כמי שהציב לו אמות מידה ודרישות גבוהות וציווה עליו להעפיל לגבהים בלתי אפשריים כמעט: “הן הוא ציווני הֶרָה!”, כתב בשירו “מדוחים”. הניסיון לערוך חשבון נפש מתגלה מבין השיטין בשיר “מלטני, יה” שכתב חודשים מעטים אחר מות האב, ובו הוא טוען, כי הגבול בין אב רחום לבין אויב אכזר הוא דק ומטושטש: “בֵּין אָב וּבֵין אוֹיֵב – / כְּפֶשַׂע, / רַק כְּפֶשַׂע!”¹⁰⁸⁴ מורכבות היחסים בולטת גם בשירו “בפתח מערה” (13.8.1931), שניתן לפרש גם אותו כשיר של חשבון נפש העוסק באופן סימבולי ביחסי אבות־בנים. חוקר הספרות דן מירון נתן לשיר פרשנות פרוידיאנית וראה בו שיר המעצב תהליך השלמה והפנמה של דמות אב תובענית, הדורשת מהילד מאמץ רוחני ושכלי ומבקשת להגביל את הדחפים שלו.¹⁰⁸⁵ הכניסה למערה המתוארת בשיר יכולה להיתרגם ככניסה אל הבלתי־מודע על מנת לפגוש שם את דמותו שלו, על מנת להיאבק מאבק אדיפלי־רצחני עם האב ולחוות מחדש, כבוגר, את מערכת היחסים בינו לבין אביו. השיר “בפתח מערה” ביטא “תערובת של אהבה ושנאה, רצחנות ותמיכה” מצד האב, והבן הגיב על כך “בתערובת מקבילה של תשוקת רצח ואהבה”. כפל הרצח, הן של האב והן של הבן, המתרחש בדמיונו של הילד, פותח פתח להתבגרותו של הילד וליצירת קירבה מחודשת בין האב לבן,¹⁰⁸⁶ וסיומו של המאבק בין האב לבן מאפשר את ההשלמה והשלום. האב שוב אינו עומד מולו כאוהב־אויב, אלא הופך להיות חלק ממנו, ליבותיהם פועמים בקצב אחד “לב לב” ויחד הם יוצרים את ה“לבלוב”, “לב ובשר ניחוח!” ומגיעים מן המערה ה“מְעֻכְבֶּרֶת” ו“העטלפית” אל השלמות הנכספת, אל עולם “המתום”, שבו קיימת אחדות מופלאה בין האב, הבן ואל שדי (האב, הבן ורוח הקודש).

כעבור שנים רבות ניסה שלונסקי לכתוב שיר בשם “תיקון חצות עם אבי”, שבו ניסה להתמודד ישירות עם דמות האב. נראה שהתקשה לסיים את השיר ונותרו רק טיוטות אחדות בלתי־גמורות. בשיר זה הוא מודה לאב על המורשת שהנחיל לו, ועם זאת הוא תולה את השקפת עולמו הפסימית בתורתו של האב, שציווה עליו “אהב את היגון ושנא את הרננים”. את המורשת של האב תיאר כ“מורשת אכזרית” שבה מוסר האב את בנו ל“מאכולת”.

אהבתו הגדולה של טוביה שליונסקי, אישיותו הדומיננטית, המורשה שהנחיל לבן – מורשת חב"דית יחד עם פתיחות לספרות העולם – הטביעו את חותמן על שלונסקי. עתה, לאחר מותו, נוספו להן גם כובד הראש שנבע מתוך האחריות לגורל האם והאחיות.

 

פרק י"ח: “אנחנו הנפילים המקדימים לבוא” תקופת ‘כתובים’ (1927 – 1932)    🔗

‘כתובים’, כתב־העת המודרניסטי, בשנתו השנייה והשלישית    🔗

לאחר ש“אגודת הסופרים” הסירה את חסותה מ’כתובים', עברה מערכת ‘כתובים’ לשכון בביתו של אליעזר שטיינמן ברחוב קרל נטר בתל־אביב, וכשעברה משפחת שטיינמן לרחוב יבנה פינת רחוב אחד העם – עברה המערכת לכתובת זו.¹⁰⁸⁷ בשלוש השנים הראשונות לקיומו לא היה ‘כתובים’ כתב־עת לוחמני, וניכר כי שלונסקי ושטיינמן ניסו להכניס תחת כנפיו סופרים רבים. “לא הייתה דחייה של סופר מן הסופרים הידועים בציבור. כל הדעות היו יפות בעיני העורך”, וגם לאחר שהצטרפו לחבורה המבקר יצחק נורמן והסופר יעקב הורוביץ לא הייתה “הסתגרות כיתתית”, סיפר לימים ישראל זמורה איש חבורת “כתובים”.¹⁰⁸⁸

בשלוש השנים הראשונות לקיומו, ואפילו בראשית השנה הרביעית, ציינו ב’כתובים' יובלות של הסופרים בלא הבדל לאיזה צד של המתרס הם משתייכים. בשנה ב‘, למשל, פורסם מאמר גדול מאת יעקב קופליביץ (ישורון קשת) ובו ביקורת חיובית על ספר המסות של יעקב שטיינברג (14.6.1928), וכן פורסמו תמונותיהם של אביגדור המאירי, שצייר י’ פלדי (12.1.1928), של א"צ גרינברג, שציירה ציונה תג’ר (29.12.1929), צילומים של יעקב פיכמן (2.2.1928), של טשרניחובסקי (5.7.1928) ושל שופמן עם צאת ספר סיפוריו (2.8.1928). גם כאשר כתב שלונסקי דברים קשים נגד יעקב רבינוביץ, דאגו שטיינמן ושלונסקי להדפיס בצד הביקורת פורטרט של יעקב רבינוביץ מאת נחום גוטמן (25.10.1928), ונראה שפרסום התמונה נועד לרכך את הביקורת ולשוות לה גוון ענייני ולא אישי.

שלונסקי ניסה להגדיל את מספר המשתתפים ב’כתובים' באמצעות פנייה לסופרים ולחוקרים – ביניהם יוסף קלוזנר וחיים הזז – במכתבים אישיים. במכתבו לקלוזנר טען כי ודאי שאין אנשי “כתובים” חפים מחטאים, אך רק מי שטורח ועושה הוא גם חוטא, והסיבה העיקרית “להתרחקותם של כמה וכמה סופרים מה’כתובים' הוא קו האמת שבהם, האמת שאינה יודעת משוא פנים, ובקו זה יש ואתה פוגע בקשיש ובגדול – ומוגי הלב נרתעים למחבואיהם, שלא לקפח ח”ו את מעמדם או בדומה לזה".¹⁰⁸⁹ הידידות עם הזז התפוגגה, ושלונסקי ניסה תדיר לפייס אותו: “דומני שהימים הרבים, אשר עברו עלינו בשתיקה גמורה הספיקו לעקור מלב כל טינא וכל עלבון”, כתב לו, בנסיונו לשכנע אותו לכתוב ל’כתובים‘. הוא אף ניסה להבטיח לו שיקבל שכר סופרים ושתמונתו תודפס, אך ללא הועיל. הזז לא התרצה ולא השתתף בעיתון.¹⁰⁹⁰ שלונסקי ושטיינמן הגדילו את חבורת הכותבים בכתב־העת גם באמצעות קשרים שיצרו עם כמה מהסופרים העברים שנותרו מאחורי מסך הברזל ברוסיה, ופרסמו ב’כתובים’ יצירות מאת אברהם קריבורוצ’קה (קריב), יוסף סערוני (מאטוב), צבי פרייגרזון ושמעון הבונה־טרבוקוב (בעלה הראשון של המשוררת יוכבד בת־מרים).

בצד נסיונותיו של שלונסקי לקרב סופרים חדשים ל’כתובים' התקררו היחסים בינו לבין יצחק למדן. בשנתו הראשונה של ‘כתובים’ כתב שלונסקי על יצירתו של למדן “מסדה”, כי למדן שופך את “דם הכאב, כל הכאב עד תומו”, אינו מסוגל לאפק את שירתו ואינו משייר אפילו טיפה. “כנה שירתו, לפעמים גם למעלה מאשר יידרש מידי אומן”, הוסיף. לפי סולם הערכים של שלונסקי הייתה זו ביקורת שלילית ולמדן בוודאי לא שבע ממנה נחת.¹⁰⁹¹ כשנה וחצי אחר כך התפרסמה ב’כתובים' ביקורת נוקבת על תרגומו של למדן לסיפורי ג’ק לונדון.¹⁰⁹² בשנה זו עדיין נעו היחסים בין למדן לשלונסקי בין ידידות ליריבות, אולם חודשים ספורים אחר כך הפך הקרע בין שלונסקי ללמדן והיה לעובדה מוגמרת, וקרע זה מעולם לא התאחה.

בשלוש השנים הראשונות לקיומו של ‘כתובים’ התקבע מעמדו ככתב־עת ספרותי־מודרניסטי. שלונסקי גייס את שיריו, תרגומיו, מאמריו ורשימותיו כדי להכשיר את הקרקע לקבלתה של השירה המודרניסטית ובעקבות זאת להכרה פומבית בכך שהוא המשורר בה"א הידיעה, המייצג את המודרניזם בשירה העברית.

שטיינמן ושלונסקי דאגו שכתב־העת ‘כתובים’ יהיה מגוון ומעניין, רציני ופופולרי כאחד. בכל גיליון נדפסו רשימות, מאמרים, ידיעות בענייני ציור, תיאטרון, קולנוע, מוסיקה, סופרים וספרים. מקום נכבד תפסו דבריהם של העורכים: מסותיו ומאמריו הפולמוסיים של שטיינמן ושיריו החדשניים ומאמריו הלוחמניים של שלונסקי. בצידם התפרסמו סיפוריו האקספרסיוניסטיים־נסיוניים של יעקב הורוביץ, וביקורותיהם של נורמן וזמורה. נוסף לשירה המודרניסטית של שלונסקי עצמו התפרסמו גם תרגומים לשירה מודרניסטית אירופית ומונוגרפיות של משוררים מודרניסטים.¹⁰⁹³ העורכים יצרו תרכובת מיוחדת שבה נפגשו החדש והישן, יצירות משל ישראל ומשל העמים: מרסל פרוסט עם צ’רלי צ’פלין והצייר ראובן, המגיד מדובנא, יל“ג, אחד העם, הרבי מקוריץ, מרטין בובר יחד עם ולדימיר מיאקובסקי, בודהה, קונפוציוס, רבינדרנט טגורי ותומס הרדי. כתב־העת היה פלורליסטי וביקש להכיל את התרבויות השונות והאמנויות השונות. שלונסקי ושטיינמן התנגדו ל”אוטרקיה רוחנית" ולדרישה לתת ספרות “רק משלנו”,¹⁰⁹⁴ ועם זאת היו קנאים לשפה העברית האחת והיחידה. מדור מיוחד הוקדש בו מדי פעם ללשון העברית. שלונסקי פרסם בו חידושי מילים שלו כמו “בימוי”, “עזובי” (תינוק שנמצא עזוב מהוריו) או “הֶצֵּג” (אופן הצגת השאלה), “גְּלַאי” (במובן מחשוף בשמלה), “קופאי”, “דודן” ו“תקשיט” (חנות תכשיטים) וכן פתגמים פרי עטו כמו: “פתח בקידוש וסיים בקדיש” ו“על טעם ועל ריח אין להתווכח”. שלונסקי ושטיינמן ביקשו לתת לכתב־העת שלהם צביון תרבותי במובן הרחב ביותר, אך הם עקבו גם אחרי אירועי הזמן ולמרות תדמיתו של ‘כתובים’ ככתב־עת ספרותי “טהור” הופיעו גיליונות שבהם נסקרו עניינים פוליטיים מנקודת מבט תרבותית־לאומית: “ואיך מגיבים ‘כתובים’ על המצב עם הפסקת העלייה?” כתב שלונסקי לשטיינמן, “אי אפשר שנעבור בשתיקה. טוב תעשו אם תכתבו שני מאמרים טובים – כדי שהביטוי הלא בנלי יישמע שוב דווקא ב’כתובים'”.¹⁰⁹⁵

במהלך השנה השלישית להופעת ‘כתובים’ העמיק הקרע עם ביאליק לאחר ששלונסקי ושטיינמן פגעו בו. הרקע לכך היה שאלון מטעם מערכת ‘כתובים’ שהוצג לסופרים ואנשי הרוח במגמה לשפר את כתב־העת ולברר ביחד שאלות הנוגעות לספרות ולתרבות בארץ־ישראל. שלונסקי ושטיינמן התעלמו מביאליק במכוון וכלל לא שלחו אליו את השאלון.¹⁰⁹⁶ י“ח רבניצקי וי”ד ברקוביץ נזפו בשלונסקי על התנהגותו הגסה, והוא השיב במכתב לביאליק, כי לא הייתה בכך כוונת זדון: הרי ידוע כי היחסים האישיים בין ביאליק לבין עורכי ‘כתובים’ “אינם בקו הנפשיות היתירה”, טען שלונסקי. הרי ביאליק רואה בהם כמי שגונבים את דעת הציבור “לתיאבון, ול’הכעיס”, ואילו הם רואים בביאליק “שונא את ה’כתובים'”. ברור היה, כי אין סיכוי שביאליק יענה לשאלון, ולשלוח אותו כדי לצאת ידי חובה, “בחינת אבטומטיות משרדית” – לא רצו.¹⁰⁹⁷ “תמה אני מה ראית לפנות אלי במכתב הסברה”, השיב ביאליק בקיצור וביובש מכוון. “לגופו של דבר, השערתך נכונה בהחלט: אילו גם קיבלתי את המשאל לא הייתי עונה עליו.”¹⁰⁹⁸

נקודת המפנה במאבקם הגלוי של שלונסקי ושטיינמן נגד ביאליק וסופרו דורו קשורה להקמת כתב־העת של “אגודת הסופרים” – ‘מאזנים’, בעריכת י“ד ברקוביץ ופ' לחובר (ג' באדר ב' תרפ"ט, 1929). מרגע זה ואילך הפכו כלי הנשק של שלונסקי ושטיינמן מושחזים יותר, והתקפותיהם גלויות וחריפות יותר. שבוע לאחר צאת הגיליון הראשון של ‘מאזנים’, סמוך לחג הפורים, קיימו שלונסקי ושטיינמן נשף בשם “פנינו לקהל, נשף־תנופה לספרות שבעל־פה”. הנשף נערך בתא”י – התיאטרון הארצישראלי בתל־אביב (ט“ז אדר ב' תרפ”ט, 28.3.1929) ובו ביקשו אנשי ‘כתובים’ להבליט את חילוקי הדעות שבין המחנות היריבים, למשוך את לב הקהל ולעשות נפשות לכתב־העת שלהם ולחבורת ‘כתובים’. בחלקה הרציני של התוכנית הוצגה מגמתו של כתב־העת, ובחלקה הסאטירי לגלגו שלונסקי ושטיינמן על אנשי דור התחייה בגלוי. בסאטירה “חזות הכל כבמחזה” תיאר שטיינמן ישיבה אופיינית, כביכול, של ועד “אגודת הסופרים”, שבה מתגלים הבטלנות וחוסר המעש של הסופרים הוותיקים והתלות המוחלטת שלהם בביאליק,¹⁰⁹⁹ אך גולת הכותרת הסאטירית של הנשף היה “מאניפסט בחרוזים” של שלונסקי בשם “לחי החמור”:

כָּל אֶבֶן מִקִּיר לִי זוֹעֶקֶת: רַק מוּם בִּי!

וְאֶת הָאֶמֶת אֵין מַבִּיעַ בְּפֻמְבִּי.

רַק לַהַג, שְׂפַת חֹנֶף, בּוּקָה וּמְבוּקָה –

וְאוֹי לַמְּבַקֵּר פֹּה וְאוֹי לַמְּבֻקָּר!

הַגְּנַאי הוּא כְּחֵץ הַמָּשׁוּחַ בְּנֹפֶת,

וְהַשֶּׁבַח – אָיֹם מִכָּל עֹנֶשׁ הַתֹּפֶת;

כֶּתֶר יִתְּנוּ לְבֶן אַט־אַט וָפַחַד,

וּלְעַנְנֵי סַעַר יָקְשׁוּ פַּח וָפַחַת.

וְחַד כִּי יִפְרֹץ פֹּה בְּסַעַר וּבְטֶמְפּוֹ –

מִי אֶת אָזְנָיו הַצְּנוּעוֹת לֹא אוֹטֵם פֹּה?!

מִי לֹא מֵגִיף פֹּה מִפַּחַד כָּל תְּרִיס

כְּלַפֵּי הַשֶּׁקֶר אֶחָד אִם יַתְּרִיס?!

(מתוך: “לחי החמור”, ‘כתובים’, 28.3.1929; הלפרין, 1997, 109 – 115)

לפי עדות ישראל זמורה הצליח הנשף מאד והיה “מעמד רב־עם ורב־השפעה”, משום שהייתה זו הפעם הראשונה שבה “הוצאו לרחוב ענייני ספרות אינטימיים, דברי אמנות לשמם, ושיתפו את הקהל בנקיטת עמדה ‘בעד ונגד’ בבעיות של הספרות העברית”.¹¹⁰⁰

חיסרון אחד ב’כתובים' – חסרון הזהובים: חיבור פרסומות בחרוזים ופרסום החבורה    🔗

הסרת חסותה של “אגודת הסופרים” מ’כתובים' גרם לכך שכתב־העת היה נתון תדיר בקשיים כספיים. שלונסקי עשה מאמצים גדולים להגביר את תפוצתו והצליח להעלות אותה מ־2,000 ל־3,000 עותקים. נוסף לכך השתדלו שטיינמן ושלונסקי לחסוך בהוצאות. שלונסקי גייס את אחיו דב להיות סוכן־מפיץ של ‘כתובים’ בהתנדבות ובלא שכר, וביום 2.3.1927 התפרסמה ב’כתובים' מודעה, כי “בכל ענייני הכתובים והספרייה הכללית בחיפה לפנות אל ה' דב שלונסקי, הדר הכרמל, על יד הטכניון”. ביום 28.7.1927 התפרסמה מודעה נוספת, שבה נאמר כי דב שלונסקי הוא “סוכן כתובים” שלא על מנת לקבל פרס. גם גיסו ישראל וגמן, ששלונסקי אהבו מאד על שום חיוניותו והיותו רע נאמן, התייס לעזרה, ובמודעה מיום 4.7.1929 נכתב כי “בא כוחנו בנהריים הוא מר וגמן. נא לפנות אליו בכל ענייני הכתובים”. הגברת התפוצה ונסיונות החיסכון לא היה בהם די ושלונסקי ושטיינמן נאלצו לגייס מקורות כספיים להוצאת העיתון. הדרך השגורה הייתה לפנות לעזרת אנשים בעלי אמצעים ולגייס תרומות, אולם שלונסקי מצא דרך חדשנית לגיוס כספים: באמצעות השגת מודעות פרסומת (שלונסקי עצמו המציא את המילה “פרסומת” כתרגום למילה “רקלמה” שהשתמשו בה עד אז). מאביו ביקש שלונסקי שיתגייס להשיג בשביל ‘כתובים’ מודעות מבית החרושת “שמן” שבו עבד. “אבי יקירי, אתמול שלחתי לך מכתב ‘עסק’ בעניין המודעה של ‘שמן’. צריך סו”ס להוציא להוציא מהם דבר מה“, כתב. בסיום המכתב שוב חזר לעניין המודעה: “השתדל בעניין המודעה. צריך לחזק את ה’כתובים‘, כי הידידים מועטים מאד. אלא שעיתון אינו מתקיים, כידוע, על חתימה וקנייה. מה קל וחומר עיתון ספרותי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר עברי. ובכן? כתבתי על זה לה’ סליצן. דבר עימו והשפיע עליו. תהלל את ‘כתובים’, את אנשי ‘כתובים’, תספר לו, כי ההפצה גדולה מאד בארץ ובחו”ל, כי חברות כגון ‘ליבר’ (‘רענן’ לשעבר) והטחנות הגדולות בחיפה וכדו' מדפיסים אצלנו מודעות. וגם חברת ‘יהודה’ ו’כרמל מזרחי'. הקיצור: הך בצור ויזובו מים!”.¹¹⁰¹

במסגרת נסיונותיו לגייס מודעות פרסומת פנה שלונסקי בפברואר 1927 גם למשורר וכותב הפליטונים ק"י סילמן. הוא ניסה להשיג מודעה גדולה מחברת הביטוח “פניקס” שהנהלתה הייתה בירושלים, ועל כן כתב לסילמן שהתגורר בעיר זו מכתבים מחורזים שבהם ניסה לשכנעו “למצוא מסילה אל ליבם וכיסם של הממונים על מתן המודעה”.

סִילְמַן סִילְמַן! שִׂים לֵב וְרֶגֶל וְעַיִן – /

בְּעִנְיַן הַמּוֹדָעָה שֶׁלֹּא קִבַּלְתִּי עֲדַיִן – / כִּי אִם אַיִן

– / וְהָיִיתָ לָנוּ כְּקַיִן / וְנֵצֵא, חַ"וְ, בְּשֵׁן וָעַיִן – / שִׁכּוֹרִים וְלֹא מִיַּיִן. / וְעַל כֵּן חֲלִילָה לְךָ

לְהִתְבַּיֵּן,¹¹⁰² / כִּי יֵשׁ דַּיָּן וְיֵשׁ דַּיִן, / וִיהִי נָא פִּיךָ כְּלִי זַיִן, / וְאִם יִרְצֶה הַשֵּׁם תִּשְׁתַּדֵּל וְתִצְטַיֵּן¹¹⁰³

סילמן לא השיג את המודעה ושלונסקי לא היסס לחזור ולהפציר בו שוב ושוב שיתגייס למען ‘כתובים’ ויפנה לחברת “פניקס”:

וְעַכְשָׁו נְדַבֵּר בְּעִנְיְנֵי חוֹל / הֲלֹא הוּא ‘פֶנִיקְס’ שֶׁפֵּרוּשׁוֹ ‘חֹל’ / כִּי אַתָּה הֲלֹא כָּל יָכוֹל / וֵאלוֹהִים בֵּרָכְךָ בְּפִימָה וּבִטְחוֹל / וְהוּא גַּם עֲווֹנוֹתֶיךָ יִמְחוֹל / אִם לֹא תִּפְרוֹק מֵעָלֶיךָ הָעֹל / לָלֶֶכֶת אֲלֵיהֶם וּלְהַרְעִים בְּקוֹל / כִּי כְּבָר הִגִּיעָה הָעֵת / אֶת הַמּוֹדָעָה תֵּת / לְמִכְתַּב הָעֵת, / הֲלֹא הֵמָּה הַ’כְּתוּבִים' / הַנֶּחֱמָדִים וְהָאֲהוּבִים, / שֶׁחֶסְרוֹן אֶחָד בָּהֶם הוּא חֶסְרוֹן הַזְּהוּבִים.¹¹⁰⁴

לא עבר זמן רב ושלונסקי מצא דרך חדשה לגייס מודעות: הוא פנה לאישי ציבור ומנהלי חברות, שהיה לו אליהם קשר אישי כלשהו, כמו מנהל “עסיס”, שהיה שחקן תיאטרון ‘אוהל’, ויצחק הוז, איש עסקים מאנשי “השומר” שהיה ידידו, והציע להם הצעה מפתה: הוא עצמו יחבר את הפרסומות שיודפסו ב’כתובים‘. תחילה התבססו הפרסומות שחיבר על תחבולות כמו אקרוסטיכונים או חידודים שנונים (בעיקר ביטויים או פתגמים ששלונסקי הטיל בהם שינוי הומוריסטי); מאוחר יותר חיבר שלונסקי פרסומות בחרוזים. נראה שהפרסומת הראשונה פרי רוחו של שלונסקי הופיעה בגיליון הראשון של ‘כתובים’ שנה ג’, ערב ראש השנה תרפ"ט (14.9.1928). הייתה זו פרסומת ליין של חברת “כרמל מזרחי”, שהייתה בנויה בצורת אקרוסטיכון של שם החברה. מאז כתב שלונסקי בתקופת ‘כתובים’ לפחות 18 פרסומות לחברות סיגריות, משקה “עסיס”, יין “כרמל מזרחי”, “נעלי כתר”, חברות ביטוח ועוד. הפרסומות המחורזות היוו מקור תמיכה חשוב ל’כתובים', שכן נדפסו “בשכר הראוי להתכבד”.¹¹⁰⁵

מלבד ההיבט הכלכלי החשוב ביטאה כתיבת הפרסומות גם את רצונו של שלונסקי לרדת מ“שפריר עליון” ל“עולם החומר” ולהיות חלק מן “החולין”. באמצעות הפרסומות יכול היה להוכיח, כי השפה העברית המתחדשת יכולה להקיף את מכלול החיים בארץ, כולל תחום “נחות” כמו הפרסומת. נראה שראה בפרסומות גם ערוץ לגיטימי שבו יכול היה לתת ביטוי לחוש ההומור שלו, לאהבת החידוד ולרוח השובבות הקונדסית שבה ניחן.

הפרסומות של שלונסקי גייסו, לעתים קרובות, את האידיאולוגיה הציונית למטרותיהן. שלונסקי אמנם סבר שאסור למשורר “להשכיר” את עטו לענייני השעה, והספרות צריכה להישאר גבוהה ונאמנה לעצמה, אך בחרוזי הפרסומת לא היסס לשיר שיר הלל לבוני הארץ ולתוצרת הארץ, וניסה לשכנע את הצרכן לצרוך את המוצר לא משום טיבו, אלא בעיקר משום שהוא מתוצרת הארץ. כך בפרסומת שלו לנעלי “כתר” שייצר התעשיין ואיש הרוח יצחק הוז, טען שיש להעדיף את הנעליים מתוצרת הארץ אפילו על פני נעליים מתוצרת חוץ בלא להתחשב בטיב וביוקרה… חרוזי הפרסומת של שלונסקי הִלְּלוּ ופיארו את אנשי העסקים, משום שהם חלוצים ובוני היישוב בתחומי עשייה רבים, ויצחק הוז, למשל, מתואר כלא פחות מאשר גואל ומושיע לעם ישראל.

שלונסקי החשיב את המקוריות והחידוש שבחרוזי הפרסומת, ועל כן רובם נדפסו על דפי העיתון רק פעמים ספורות ולעתים אפילו פעם אחת בלבד. הוא חיבר פרסומות בעיקר לכבוד חגים ומועדים ואת אלה ניתן היה לפרסם רק בחגים או בסמוך להם. הפרסומות שלו משובצות משחקי מילים, שעשועי לשון וחריזה רעננה. כמו בשיריו, כך גם בפרסומות עירב שלונסקי בין מושגים מעולם המסורת לבין חיי היום יום, אולם כאן נעשה הזיווג של מין בשאינו מינו לשם הומור צרוף. נראה ששלונסקי חיבר את כל הפרסומות המחורזות שהתפרסמו ב’כתובים'. הוא לא חתם עליהן בשמו אך הטביע ברובן את חותמו היצירתי.

צרות רבות עָדוּ עלינו

בשנת תר“ץ ושנת תרצ”א

אך מתגברת אומתנו,

היא לא התישה את מרצה.

היא מתנערת, מתעודדת

ועל אפם של השונאים

לישראל בונה מולדת

ועוד יבואו המונים.

יהיו כאפס וכאין –

כל הגזרות, כל גבול וסיָג,

ואנו בכוסות של יין

נשמח, נרון לכבוד החג.

ארבע כוסות בליל הסדר,

ואחר כך כוסות בלי סוף,

ובלב שלם נדוֹר הנדר,

לבנות, לשתות, כי טוב! כי טוב!

כי טוב לחיות פה בארצנו,

“כי טוב” – הריע נא אחי.

כי אין כיין בארצנו –

הוא יין ‘כרמל מזרחי’.

(‘כתובים’, 31.3.1931)

באותו גיליון ניתן למצוא גם פרסומת למיץ מתוצרת “עסיס”:

מי לא ישמח ולא ישיש

לשתות משקה במיץ “עסיס”!

חולה, בריא, זקן וטף –

כולם יודעים את סגולותיו.

הכל יודעים, כי הוא בלבד

המיץ הזך והנחמד,

עמל עברי מפרי הארץ.

לחלשים מוסיף הוא מרץ:

לתינוקות בריאות ואון,

לכל סועד – רוב תיאבון

וליָעֵף – עֱזוז וכוח,

ואם בקדקדך יש מוח,

הן גם אתה בקול תכריז

הה, שתו, דודי, רק מיץ

“עסיס”.

כדי להרחיב את קהל קוראי ‘כתובים’ ואוהדיו סבב שלונסקי ברחבי הארץ והרצה על פולמוס ‘כתובים’ בכל מקום שהסכימו לשמוע את דבריו. הוא הוזמן על־ידי הסופר ישראל כהן, שבאותה תקופה ריכז את פעולות התרבות במועצת פועלי רחובות, להרצאה בקלוב הפועלים, ובהרצאתו, בשם “מחניים”, הסביר את העקרונות של המחנה שלו מול המחנה של ביאליק וסופרי דורו:

לא ל’ישן וחדש', כמקובל, אני מתכוון ולא לדו־קרב של ‘איזמים’. אלה הם בועות הקצף הצפות על פני הניגודים היסודיים. יש הבדלי אקלימים ויצרים בין שתי מהויות באדם – וההבדלים הללו הם המהווים גם את המחניים בספרות. […] אני רוצה לדבר על מה שרמזתי כבר בהקדמה. על ‘בעל־הבית’ ועל ‘איש הרוח’.¹¹⁰⁶

לימים סיפר כהן על הרושם הרב שעשה שלונסקי על הפועלים: “עיניו הבריקו, דיבורו היה נלהב ומשכנע, עמידתו כחזן בשעת תפילה, כופף גוו, מניע ידיו כלפי מעלה ומניח אחת תלויה באוויר, ומתיז אותיות ומילים כדי להדגיש את העיקר”.¹¹⁰⁷

“החברות הגדולה והשלולית הקטנה”: יחסי שטיינמן ושלונסקי    🔗

עד שנתו הרביעית של ‘כתובים’ עבד שלונסקי ללא כל הכרה רשמית. בשבילו לא הייתה זו עבודה אלא שליחות. הוא עבד להגשמת האידיאל: כתב־עת מהפכני שישנה את פני הספרות, והאמין באמונה שלמה כי אם יעבדו הוא ושטיינמן קשה – יצליחו במשימתם ו’כתובים' יתחבב על קהל הקוראים. אולם המאבק הממושך עם סופרי דור ביאליק הותיר אותו ואת שטיינמן בקבוצת מיעוט שהפכה להיות קולנית ופולמוסית כדי שיישמע קולה. השניים הלהיבו וזירזו זה את זה להוסיף ולהיאבק במרץ ובעוז. דרך הפולמוס הייתה דרכו של שטיינמן עוד מהתקופה שבה ערך את כתב־העת החדשני שלו ‘קולות’. כבר אז כתב כי הוא רוצה להפוך את כתב־העת שלו ל“מבצר” שממנו יערוך “את הטרור הרוחני”.¹¹⁰⁸ שלונסקי, לעומת זאת, לא חזה בעיני רוחו כתב־עת ספרותי־פולמוסי. כשנתיים לפני שיצא ‘כתובים’ לאור טען, כי פולמוסים עם ביאליק, קלוזנר או גרינברג אמנם חשובים והם “מלחמות מצווה שהזמן גרמן”, אך אסור שכתב־עת יתעסק בהן.¹¹⁰⁹ עתה שינה את טעמו והעמיד את הפולמוסים האלה במרכז עולמו. התייצבותו של שלונסקי לצידו של שטיינמן כמעט מול כל סופרי דורו דרשה כוחות נפש עצומים, ושלונסקי מצא עידוד ותמיכה בידידות העמוקה עם שטיינמן.

הידידות בין שלונסקי לשטיינמן הקיפה גם את בני משפחותיהם. שלונסקי אהב מאד את בניו המוכשרים של שטיינמן (לימים הסופרים דוד ונתן שחם), ושתי המשפחות נהגו להתכנס ולחוג יחד ליל סדר משותף בביתו של דב שליונסקי.¹¹¹⁰ כאשר נסע שטיינמן לברלין העז שלונסקי לבקש ממנו בשם לוסיה בקשה אישית: “לוסיה מבקשת ממך בקשה לא ספרותית: שתקנה על חשבוני בחנות גדולה וטובה רדיד גדול של משי לבן עם ציציות ארוכות”, והוסיף, כביכול משמה של לוסיה, כי היא יודעת שאין זה מן המלאכות האהובות על שטיינמן.¹¹¹¹ אך שטיינמן, שאכן שנא ואף בז למטלות מסוג זה, השיב באדיבות רבה כי יביא את המתנה ללוסיה. “אשמח לעשות לה נחת־רוח”, כתב שטיינמן, “ואולם ליבי נוקפני שמא לא אצליח בבחירה”.¹¹¹²

הקשר הנפשי והקירבה הרוחנית שביניהם באו לידי ביטוי בהשפעת גומלין, בשיתוף רעיונות, נושאים ומוטיבים, אולם ביחסיהם מעולם לא היו סימטריה ושוויון. שטיינמן עמד במרכז, ושלונסקי היה מוכן לשמש לידו כ“כינור שני” ולתפקד כעוזרו הנאמן.

שלונסקי בחברת משפחת שטיינמן (1929). מימין לשמאל. עומדים: אברהם שלונסקי, גב' טריואקס (רעיתו של הסופר יצחק טריואקס(, יצחק נורמן. יושבים: יהודה קרני, ורדה שטיינמן, דוד שטיינמן (שחם), אליעזר שטיינמן, נתן שטיינמן (שחם)

הדבר התבטא גם בהתייחסותם איש ליצירתו של רעהו. לשלונסקי חשוב היה שיצירתו של שטיינמן תתקבל בציבור הרחב וחרה לו מאד כשהביקורת התעלמה מהרומן של שטיינמן ‘זוגות’ (1930). הוא דרבן את חבריו לכתוב על הרומן, ואף התגייס לכך בעצמו. ברשימתו כתב כי ‘זוגות’ הוא רומן אידיאי ו“ניסיון נועז” ל“שַכֵּן בסיפור את הרעיון כנפש פועלת”, וכי הרומן העלה את בעיית “הוא והיא אל ראש הצוקים של החזון”.¹¹¹³ את הערצתו לשטיינמן גילה במחזור שיריו “אַשְׁרַי” (1929) שהקדיש לשטיינמן ידידו ומורו. הוא פרסם אותו בגיליון החגיגי, שיצא לכבוד הופעתו של הגיליון ה־150 של ‘כתובים’, בצד תמונתו של שטיינמן. ב“אשרי” תיאר, במילים מפורשות כמעט, את מצבה של קבוצת “כתובים” המבודדת וכמעט מוחרמת, והעז להודות כי גם על כתפיו וכתפי שטיינמן מוטלת האשמה: “פָּשַׁעְתִּי בְּאֶחַי, וְהֵם גַּם הֵם פָּשְׁעוּ בִי, / וְלֹא נוּכַל דַּבֵּר עוֹד לְשָׁלוֹם”. אך במרכז השירים עומדת הפגישה שלו עם שטיינמן, “הצבי המורדף”, ששינתה את עולמו וגרמה לכך שהחרם שהוטל עליו איבד מחשיבותו. שוב לא הצטער שאיש אינו מברכו ב“ברכת הדרך”, להיפך, הוא תיאר את גאוותו על היותו מורד, מוחרם ומנודה. הפגישה עם שטיינמן מתוארת כהתגלות מתוך הסנה הבוער, והוא עצמו חש כמי שאורו של המנהיג נגה עליו:

יָצָאתִי כְּנִכְלָם – אַךְ הִתְרַחֵשׁ הַפֶּלֶא:

קָרַנִי צְבִי מוּרְדָף – וְשְׁתֵּי קַרְנָיו:יְקוֹד.

רָאִיתִי חֲבַצֶּלֶת בַּעֲלָטָה בּוֹעֶרֶת,

וַחֲרוּלֵי זָהָב יְסוֹכְכוּהָ: סוֹד!

אָז יְרַנֵּן לִבִּי: נָעַמְתָּ לִי, הַמֶּרִי,

נִפְלֵאתָ מֵרֵעִים וַהֲמוֹנִים.

אֵשׁ בְּעַצְמוֹתַי! אֲשֶׁר אֶתְמוֹל שִׁכַּלְתִּי –

הַיּוֹם הוּשַׁב לִי עֲשָׂרוֹת מֹנִים.

(מתוך: “אשרי”)

ביולי 1929 יצא שטיינמן בשליחות ‘כתובים’ לליטא, ציריך, ברלין ופריז, אך לא הצליח לאסוף חותמים וכספים למען ‘כתובים’. בינתיים נשאר שלונסקי בארץ לערוך את כתב־העת, והצליח בעבודתו זו מעל למשוער. יותר ויותר החל להתגלות כוחו כעורך עצמאי בעל טעם, יוזם, מי שיכול לשאת על שכמו את הוצאת גליונות ‘כתובים’ גם ללא עזרת מורו ורבו שטיינמן. לפני נסיעתו מינה שטיינמן את שלונסקי לעורך הזמני של העיתון. שמו של שטיינמן התנוסס עדיין מעל דפי כתב־העת כעורך יחיד, אך שמו של שלונסקי נדפס לראשונה כ“אחראי” על הוצאתו לאור.

שלונסקי, הנלהב מהאחריות שהוטלה על שכמו, כתב לשטיינמן מכתב שבו תיאר איך הם עתידים “להקים שבט חדש בישראל – כוהנים ליופי בעמנו”. בחבורתם ראה מעין חזון אחרית הימים של ביאת המשיח: “אשורנו, אשורנו את השבט הזה – פעמים קרוב קרוב, ופעמים רחוק־רחוק – אך אשורנו, אשורנה מאד”, והאמין כי למרות “המשטינים והמקטרגים” יום יבוא והחזון שלהם יתגשם. על המכתב חתם בהשתפכות, שלא כדרכו: “אוהבך א. שלונסקי”.¹¹¹⁴

אולם כבר בתקופה זו החלו לנבוע בקיעים בידידות האמיצה. בזמן היעדרו של שטיינמן ערך שלונסקי גיליון מורחב במלאת 15 שנים למלחמת העולם הראשונה שכותרתו הייתה “יובל הדמים 1914 – 1929, הצו האלוהי: לא תרצח!”¹¹¹⁵ בגיליון זה פרסם שלונסקי את אחד ממאמריו החשובים: “המשורר בימים ההם” (שבנוסחו המאוחר נקרא “לא תרצח”), ובו ביטא את השקפתו הפציפיסטית: הוא גינה בחריפות את המשוררים ואנשי הרוח ששרו שירי הלל למלחמת העולם ושיבח את הבודדים שגינו אותה בזמנו. שלונסקי היה גאה מאד בגיליון ‘כתובים’ הראשון שהוציא לבדו. “ומה בעיניך בני בכורי ‘גליון המלחמה?’”, כתב לשטיינמן, “אגב, הוא עשה כאן רושם טוב ונמכר יפה”.¹¹¹⁶ אולם שטיינמן לא שבע נחת מכך ששלונסקי לא התייעץ איתו לגבי הוצאת הגיליון המורחב. נראה שלא נוח היה לו לומר את הדברים בגלוי, ועל כן ניסה להסוות זאת בדאגה כלכלית לעיתון, וכתב לאיש הכספים של ‘כתובים’ מר קליינווד, כי “ירסן קצת את שלונסקי” ולא יתיר לו להוציא גיליונות מורחבים עד שובו. “מפחד אני מפני הכישלון הכספי של הפירמה ‘כתובים’”, הוסיף.¹¹¹⁷ רק על אחד הגיליונות המיוחדים שערך שלונסקי, הגיליון מיום 13.9.1929, כתב שטיינמן דברי שבח מופלגים: “א. שלונסקי אהובי, אין מילים בפי להביע לך ולחברינו את שמחתי בראותי את גיליון מ”ו־מ“ז. יפה ונחמד התוכן, והצורה – הידור. ואיזה עימוד! ידך הנפלאה חוללה כל זאת. השירה והשכל תאומים בו. גאווה ממלאה את לבי ועיני הרגישו חום. כמה מסירות יש בכל שורה”.¹¹¹⁸ אולם מי שקורא דברי שבח אלה אינו יכול שלא לחוש תחושה של אי נוחות, משום שמחמאות אלה כתב שטיינמן על הגיליון המיוחד שהוציא שלונסקי לרגל פרעות תרפ"ט שהיכו את היישוב בתדהמה ובהלם, ודברי השבח נשמעים בהקשר זה כמעט מקאבריים.

עם חזרתו של שטיינמן ארצה כעבור למעלה מארבעה חודשים, אזר שלונסקי עוז וביקש משטיינמן כי שמו יירשם כעורך ‘כתובים’ בצד שמו של שטיינמן לאחר שבמשך למעלה משלוש שנים ערך את כתב־העת בלי לקבל “קרדיט” על כך. שטיינמן הסכים לבקשה צודקת זו ומגיליון ח' של השנה הרביעית (י' כסלו תר"ץ, 12.12.1929) נדפסו שמותיהם של שלונסקי ושטיינמן כעורכים זה בצד זה. היה זה הניסיון הגלוי הראשון מצד שלונסקי לתת ביטוי לתרומתו האמיתית לעיתון ולצאת מתחת חסותו של שטיינמן.

שטיינמן מיעט מאד לחלוק לשלונסקי מחמאות פומביות, ולא כל שכן בכתב, ורק פעם אחת, במסגרת תגובתו על רשימה של דניאל פרסקי כתב משפט שבח על שירתו של שלונסקי. דניאל פרסקי טען ששלונסקי הפך לבלתי־מובן וכי הוא מנסה להפוך מגרעת זו למעלה,¹¹¹⁹ ושטיינמן הגיב ואמר כי בטענתו של פרסקי ש“אינו מבין” את “פסוקי־הזמרה החד־בדוריים בספרותנו של א. שלונסקי”.¹¹²⁰ השבח הסתמי לשירי שלונסקי: “פסוקי דזמרה חד בדוריים” הוא היחיד שכתב שטיינמן.

‘כתובים’ – בין צמד לחבורה    🔗

בארבע־חמש השנים הראשונות לצאת ‘כתובים’ מנתה “חבורת כתובים” למעשה שני אישים בלבד: שטיינמן ושלונסקי, העורך ועוזר העורך, ועל כן למעשה לא הייתה זו חבורה אלא צמד. לצידם פעל המבקר יצחק נורמן (1899 – 1971), חסידו של שטיינמן ועושה דברו, שהגיע ארצה לקראת סוף שנתו הראשונה של ‘כתובים’. נורמן היה בין משתתפי הקובץ הספרותי ‘בראשית’ שיצא בברית המועצות (1926) וערך את ביטאון תנועת “החלוץ” בשפה הרוסית. לפני עלייתו ארצה היה במאסר בסיביר בגלל חברותו בתנועה ציונית, אך הוא הצליח לצאת מברית המועצות והגיע במאי או יוני 1927. מיד לאחר עלייתו התגייס להיות נושא כליו הנאמן של שטיינמן והיה “אחד המרעישים והנועזים” שבחבורה,¹¹²¹ המבקר הקנא של ‘כתובים’, שכתב מאמרים ארוכים ולוחמניים בסגנון פתטי, מליצי, חריף ופוגע, לפי צורך השעה נגד מי שלדעתו התנכל לשטיינמן ולשלונסקי. את נאמנותו לשטיינמן ביטא גם בספרו ‘חליל הרואים’, המהלל ומשבח את הרומן של שטיינמן ‘זוגות’.

רק בשנה החמישית לצאת כתב־העת החלה מתגבשת חבורה של ממש.¹¹²² שני החברים המובהקים שהצטרפו לחבורת “כתובים” היו המבקר ישראל זמורה והסופר יעקב הורוביץ. השניים כמעט לא היו בארץ בחמש השנים הראשונות לצאת העיתון. ישראל זמורה (1899 – 1983) החל אמנם לכתוב בראשית השנה הראשונה של ‘כתובים’ (6.8.1926), אולם אחר כך נסע לרומניה ושהה שם רוב הזמן בשל היותו שליח של “קרן היסוד” ובשל רצונו להתרחק מהארץ לאחר האסון שקרה לו – מות בתו הקטנה דבורה. זמורה אמנם שלח מפרי עטו גם מרומניה והשתתף מעט ב’כתובים' בשנתו השנייה והרביעית, אך בגלל שהותו בחו“ל לא ראה את עצמו כחבר של ממש. “אני מקווה כי בשובך לארץ תימנה בין ‘אנשי הכתובים’”, כתב לו יעקב הורוביץ.¹¹²³ רק בשנה החמישית נטל זמורה חלק פעיל בענייני ‘כתובים’. בשנים השישית והשביעית שוב מיעט להשתתף. זמורה עצמו העיד כי לא נטל חלק במאבקיה של החבורה, והיה “אחראי” על הבאת ניחוחה של ספרות אירופה לשפה העברית. בשלב מאוחר יותר הפך ל”קופאי" של החבורה.¹¹²⁴

יעקב הורוביץ (1901 – 1975) החל לכתוב מראשית שנתו השנייה של ‘כתובים’, אולם לקראת סוף שנה זו, במאי 1928, נסע לחו“ל לחודשים אחדים. בנובמבר 1929 נסע שוב, ונסיעתו התארכה למשך כשנה וחצי, משום שבינתיים חלה ונסע להתרפא בווינה. הורוביץ המשיך את הקשר עם שלונסקי ושטיינמן, ואף ניסה להשיג למענם כספים (בדרך כלל ללא הצלחה). הוא גם פרסם לעתים סיפורים מפרי עטו וביקורות על ספרים, תיאטרון וראינוע. בחודשים הספורים ששהה בארץ השתתף מדי פעם במלחמות ‘כתובים’: הוא כתב מאמר תקיף ב’העולם' שבו טען כי שטיינמן הוא סופר בן חורין שאינו כורת ברית עם שום חוג, כת או מעמד ושיבח את ‘כתובים’ על כך שהעז “להביע דעות בלי משוא פנים ולהתמרמר על קלקלתם של כמה מוסדות ולשמש כלי־ביטוי למיעוט הוגה, תוסס וכואב ולאו דווקא של רוב מטושטש־דעה ושבע־רצון”.¹¹²⁵ בשנת 1929 התגייס שוב לפעולה והגן על יצחק נורמן מפני הביקורות שהוטחו בו על־ידי מתנגדי ‘כתובים’.¹¹²⁶ אולם רוב הזמן, בהיותו באירופה, לא השתתף במאבקים שבין ה”מחניים". שטיינמן ושלונסקי התכתבו עימו וניסו בכל כוחם לגרום לו לא רק שיישאר חבר נאמן אלא גם שיהיה יותר לוחמני, יתגייס לעזור להם במאבקיהם. שטיינמן ביקש מהורוביץ להשתתף ביתר קביעות ב’כתובים' ורמז לו שטוב יהיה הדבר אם יכתוב על ספרו ‘זוגות’.¹¹²⁷ שלונסקי, במכתב משלו, כתב להורוביץ מפורשות ושידלו לכתוב על ‘זוגות’ של שטיינמן.¹¹²⁸ “חברינו מתפלאים עליך שאין אתה מזכיר כלום במכתביך על ההתקפה הכללית [נגד אנשי ‘כתובים’] בכלל ונורמן בפרט”, דרבן אותו שטיינמן, והוסיף דברי הדרכה מפורטים איך יכול הורוביץ לתרום למלחמת המחניים: עם מי עליו להיפגש, מה בדיוק לעשות ואיפה לפרסם דברים.¹¹²⁹ רק במאי 1931 חזר הורוביץ מאירופה והפך לחבר מוצהר בקבוצה, הנוטל חלק במלחמותיה ובפעילויותיה.

בין המקורבים לשלונסקי ולשטיינמן היו גם המשוררים אלכסנדר פן, אברהם חלפי ונתן אלתרמן. פן פרסם שירים אחדים בשנה הרביעית של ‘כתובים’, וחזר ופרסם שני שירים בשנה השישית. כמו כן תרם מאמר לוחמני אחד מפרי עטו, “מחדש”. חלפי פרסם ב’כתובים' שירים, ורק שירים, החל מראשית השנה החמישית (30.10.1930), ואילו נתן אלתרמן פרסם שירים מאמצע השנה החמישית (12.3.1931) והשתתף גם בכתיבת מאמרים, אך למרות הקשר האמיץ שלו עם בני החבורה העז להביע דעות עצמאיות, שלא תמיד עלו בקנה אחד עם אלה של שלונסקי ושטיינמן.

בשנתו הרביעית של ‘כתובים’ יצרו שטיינמן ושלונסקי קשר עם קבוצת יוצרים צעירים בקובנה שבליטא, שכאבו את הדלדול התרבותי של ליטא, ובדומה לאנשי ‘כתובים’ התמרדו כנגד ה“ממסד” השמרני.¹¹³⁰ עד מהרה התגבשו היוצרים הליטאים לחבורה קטנה בשם “פֶּתַח” שביקשה “לפרוץ את מחסום הבדידות שהטילה עליהם הסביבה הבורגנית־הקרתנית, על מנת לחתור לקראת יצירת ספרות עברית אחרת, בעלת מהות יהודית בתכניה וזיקה ברורה ליצירה המודרנית הכללית”.¹¹³¹ חברי “פתח”, לאה גולדברג, ארי גלזמן, א"ד שפירא וש' גנס הזדהו עם ‘כתובים’ וראו עצמם מעין סניף ליטאי שלו. עד מהרה יסדו גם כתב־עת בשם “פתח”, שהתבסס על קירבה רוחנית ל’כתובים'. “גלמודים אנו. בכל עומק משמעותו וטראגיותו של כינוי זה”, כתבו לשטיינמן ושלונסקי, “הסופרים הוותיקים ‘המושלים בכיפה’ הכריזו כנגדנו מלחמה גלויה […] רואים בנו אויב ומתחרה מסוכן, אף מתקומם חצוף ומחוצף”. הם ביקשו שחברי ‘כתובים’ יפרשו עליהם את חסותם, ובכך יתנו להם סעד ותמיכה רוחנית.¹¹³²

שלונסקי ניסה לקרב גם נשים־משוררות לחבורה וב’כתובים' התפרסמו שיריהן של אלישבע, אסתר ראב, יוכבד בת־מרים, אנדה פינקרפלד (עמיר) ומירי היילפרין (אחותו של המשורר יונתן רטוש). שלונסקי ושטיינמן נהגו לפקוד את ביתה של אסתר ראב, שבו התקיים מעין סלון ספרותי. אסתר ראב מצידה חיבבה את שלונסקי על שום שהפיח רוח חיים בחבורה, בשמחת החיים שבו, בהלצותיו, בחוכמתו, בצעירותו השובבה, ברוחניותו: “מבריק ככוכב בהלצותיו ובכל ביטוי וביטוי – ספיריטואליות […] אהבתי את הסער והפרץ שלו”, סיפרה לימים. הוא לא נח לרגע, עורר ויכוחים, מבריק וזריז מחשבה הסעיר את החבורה כולה וגרם לה הנאה מיוחדת.¹¹³³ אולם אסתר ראב ויתר היוצרות לא היו מעולם חלק מן החבורה, ואחדות מהן, כמו אלישבע ואנדה פינקרפלד־עמיר, אף התרחקו ממנה ברבות הימים.

לחבורת “כתובים” נודעה משמעות רבה בחיי חבריה, והיא שימשה בשבילם גורם מעורר ומתסיס. החבורה התלכדה סביב שני גורמים: סביב מאבקם מול סופרי דור התחייה וסביב חממה שיצרו למען חבריה, ובה “ליטפו” וחיזקו איש את רעהו בתשבחות ובתשומת לב. הם הצטיינו ב“אינטימיות של מחנה נצור”. תחושת המצור מזה והאינטימיות מזה העניקו להם לא רק גיבוי ספרותי אלא גם חמימות אנושית ותחושה של “אליטיזם תרבותי”. הם היו בעיניהם נציג האמנות הטהורה והעדכנית, גאים בהיותם בלתי־מובנים לקהל הרחב.¹¹³⁴ הם כתבו איש לרעהו הקדשות על שירים ועל ספרים, וחשוב מכל – החבורה איפשרה להם לפרסם את יצירותיהם בהוצאות שיסדו: “כתובים” ו“אררט”. שטיינמן, כראש החבורה, פרסם את מספר הספרים הרב ביותר: שישה ספרי מסות ורומנים.¹¹³⁵ שלונסקי פרסם שני ספרי שירה, ‘לאבא־אמא’ (1927) ו’באלה הימים' (1930), יעקב הורוביץ הוציא את הרומן ההיסטורי שלו ‘אור זרוע’ (תרפ"ט), נורמן – את מסתו על יצירת שטיינמן ‘חליל הרואים’ (1930) ואילו לזמורה הובטח שיוכלו להוציא את ספרו על המשורר ר"מ רילקה, אלא שהחבורה התפרקה בטרם הספיק הספר לצאת לאור והוא יצא בהוצאת “יחדיו” – גלגולה השני של חבורת “כתובים”.

הסנדק: שלונסקי חונך את ביכורי שירתם של אלכסנדר פן ונתן אלתרמן    🔗

שלונסקי הבין כי אם ברצונו ליצור חבורה מלוכדת של סופרים מודרניסטים שיסתופפו סביבו וסביב שטיינמן, עליו לקרב סופרים צעירים ומבטיחים שיוכלו לחזק את המחנה שלו מול המחנה של ביאליק. כך קיווה להגדיל את חבורת המשוררים הארצישראלים הצעירים, שיביאו בכנפיהם את “החדש”. לכאורה שנא שלונסקי את ההוראה והחינוך והתרחק מהם, אולם נראה שירש מאביו את כשרונותיו הפדגוגיים־חינוכיים וביטא אותם ביחסו אל חבריו המשוררים. נכון היה לתמוך בהם ולהשקיע בהם את מיטב זמנו, לפרסם את ביכורי שירתם, לעודד אותם, להמריץ אותם, לערוך את שירתם ולנכש את המפריע והמיותר בעיניו. אלכסנדר פן, נתן אלתרמן ורפאל אליעז היו המשוררים החשובים מבני דורו ששלונסקי חנך ופרסם את ביכורי שירתם בתקופת ‘כתובים’.

הסופר יוסף סערוני סיפר כי הפגישה הראשונה בין שלונסקי ושטיינמן לבין המשורר אלכסנדר פן הייתה במערכת ‘כתובים’: “באחד הימים הופיע הגבהן החטוב, הפוטוגני והחיוור במערכת ‘כתובים’. […] הזר עמד בפתח וסקר במבטו המסנן את אדריכלי הספרות הפורצת הרובצים על האבניים. מפניו הזעופים רעף לגלוג של מוכה־גורל מפונק. בחלל נתקעה התרסתו האילמת: כן, זה אני – ומי אתם? שטיינמן – הארי שבחבורה – הצטנף בפינתו כחוש, חששני וקטן־קומה, עיניו מלפלפות־חמקמקות ומתיזות ברקים שנונים. שנונה ובורקת הייתה גם לשונו המשפדת”. הופעת ה“גבהן” עוררה בשטיינמן “מעין סלידה. הוא נתכווץ וכחש שבעתיים ועיניו הגבירו לפלופן: מיהו? מה לזה כאן?” לעומתו שמח שלונסקי מאד לפגוש את הצעיר הזר שכותב שירים, ו“העלה חיוך רחב על פניו: הוא תלה תקוות באלמונים שעוד לא הכזיבו, בכל פנים חדשות שנקלעו לכאן ראה תגבורת נוספת לצבא הספרות היוצרת”. משקרא את כתב־היד שבידי פן, “נחיריו נתרחבו והרטיטו ועל פניו ריצדו עיוותי חדווה”, משום שמצא שמצד אחד שירי פן מושפעים מאד מיסנין, ומצד שני יש בהם חידוש. ואילו שטיינמן – “הארשת החיישנית לא גלשה מעל פניו”. פגישה ראשונה זו בין פן לשלונסקי ושטיינמן, המתוארת בפרטים רבים, היא ככל הנראה, כולה או בחלקה, פרי דמיונו של הסופר יוסף סערוני.¹¹³⁶ נראה שראשית היכרותם של שלונסקי ופן הייתה בשנת 1929, כששלונסקי נסע לבית ההבראה “מרגוע” שברחובות. פן היה עדיין בחזקת עולה חדש, שרק לפני כשנה וחצי הגיע מרוסיה. בפגישתם הראה המשורר הצעיר לשלונסקי שירים אחדים שלו שנכתבו ברוסית, ושלונסקי עזר לו לתרגם אותם לעברית.¹¹³⁷ אך גם אם תיאורו של סערוני אינו תואם את העובדות ההיסטוריות, נראה שהצליח לעמוד על משמעות המפגשים בין שלונסקי לבין הסופרים בני דורו שהוא היה להם חונך, והפך להיות בשבילם משורר נערץ, אב או אח בכור, מי שהכניסם בברית השירה העברית.

שלונסקי אכן שמח לעזור לפן, המשורר העברי־רוסי הצעיר והמוכשר בראשית דרכו. הוא פרסם שניים משיריו, “אכן עייפתי” ו“דממה כחולה”, בגיליון הראשון שפתח את שנתו הרביעית של ‘כתובים’ (17.10.1929), ועודד אותו להמשיך ולכתוב. ראשית הופעתו של פן בספרות העברית עשתה רושם גדול, קודם כל על בני החבורה עצמם. אליעזר שטיינמן, ששהה אותה שעה בברלין, הגיב במכתבו אל שלונסקי מיום 30.10.1929: “שירי א. פן – יפים. לכתחילה חשדתי, שהם שלך?”¹¹³⁸ תגובתו של שטיינמן מגלה את יחסם של בני החבורה לפן כאל משורר שלם ובשל, שקירבת הרוח בינו לבינם גדולה ביותר.

לאות רצון וידידות כתב שלונסקי פארודיה בשם “טִפשות צהובה” על השיר “דממה כחולה” ששלח אליו פן: הוא החליף את “הצער המתוק” ותחושת “סוף העולם”, שבהם היה ספוג שירו של פן, באווירה ארצישראלית יחפנית ופוחזת, ותיאר את פן כשהוא יושב בבית קפה, רעב וחסר פרוטה ורוצה מאד “לסחוב” קציצה, אך חושש מזעמו של השוטר:¹¹³⁹

“דממה כחולה” – אלכסנדר פן (בתים 4 – 5)

שִׂמְחָה קְטַנָּה שָׁטְפָה עֲרוּץ הָרְחוֹב…

לְמִי לִבִּי? עֵינַי לְמָה?

הִנֵּה אַחַת עָבְרָה, צִוְּתָה: אֱהֹב! –

וְנֶעֶלְמָה.

תַּעֲלוּמוֹת חוֹלֵם פָּנָס חִוֵּר,

קוֹרֵץ לַצֵּל – וּכְבָר

חוֹנֶקֶת כַּף הַחֹשֶךְ הָעִוֵּר

אֶת גְּרוֹן מָחָר…

“טפשות צהובה” - הפארודיה של שלונסקי

כּוֹס תֵּה קְטַנָּה עֲרוּץ גְּרוֹנִי תִּשְׁטֹף,

לְמִי מֵעַי? וּפִי לְמָה?

הִנֵּה חָלְפָה קְצִיצָה, צִוְּתָה: חֲטֹף!

וְנֶעֶלְמָה.

רֹב מְזִימוֹת זוֹמֵם לֵבָב קוֹדֵר…

אַךְ מְפַחֵד הוּא – פֶּן

תַּחֲנֹק כַּפּוֹ שֶׁל הַשּׁוֹטֵר

אֶת אֲלֶכְּסַנְדֶּר פֶּן.

תחילה נראה היה כי פן עומד להיות חלק בלתי נפרד מהחבורה. התנהלותה הפרובוקטיבית של החבורה מצאה חן בעיניו והוא הסתפח אליה. בביקוריו בתל־אביב, כשלא מצא לו מקום לינה, נהג לישון במשרדי ‘כתובים’ שבשדרות רוטשילד על כרכי ‘כתובים’ שבחדר או על שולחן המערכת…¹¹⁴⁰ פן הזדהה גם עם מטרתה של החבורה להעיר ולעורר את הספרות העברית בארץ־ישראל מרבצה, לחדש את פניה ולהכניס לתוכה משב רוח רענן. תרומתו למאבקה של החבורה היה מאמר בשם “מחדש”, שאותו פרסם ב’כתובים' ביום 7.11.1929, כשלושה שבועות לאחר שנדפס שירו הראשון. הטרמינולוגיה והנימה שבה כתב פן דומה לזו של שלונסקי ושטיינמן במאבקם בסופרים הוותיקים: “על ראש סלע רם וקרח”, כתב, “מתנוססים להם ותיקי הספרות, תוקעים אצבע בחזיהם ומכריזים: 'הננו קלסיקים ממש, ולא מודרניזטורים עלובים, המנסים לשווא לחלל את תומתה המסורתית של הספרות הישראלית, אשר בחסדי מרומים זכינו לחוננה ולכוננה בגובהי שחקים”. כמוהו כשלונסקי וחבריו הצטיירה לו הספרות כ“דשדוש רגליים על מקום אחד ללא זיז חידוש”. אך למאמר לוחמני זה לא היה כל המשך. בסופו של דבר, אף שפן היה מקורב לשלונסקי, לא הצטרף לחבורה. כמו שלונסקי הושפע פן מהמודרניזם הרוסי, אך בשורש נשמתו היה רומנטיקן מושבע, והבדלים שבטעם, כמו גם מתיחות שנוצרה בינו לבין יתר בני החבורה על רקע הצורך שלו להיות המשורר האחד ולא “כינור שני” לצד שלונסקי, היו בין הסיבות שגרמו להתרחקותו. נוסף לכך פן לא הזדהה עם מאבקה של חבורת “כתובים” בביאליק – המשורר שאותו כיבד והעריץ כל ימיו. בתקופה שהמאבק בביאליק היה בשיאו שלח פן למשורר יעקב פיכמן משיריו על מנת לפרסמם בשבועון ‘מאזנים’. במשלוח שירים לכתב־העת של “אגודת הסופרים” היה מעין מרד בשלונסקי ובחבורתו. פיכמן פרסם שמונה משיריו של פן ב’מאזנים‘, שנה ד’, ובעובדה זו הייתה משום הצהרה סמויה שהוא אינו שותף למאבקה של חבורת שלונסקי־שטיינמן בביאליק. אולם למרות שפן לא הצטרף למאבקיה של חבורת “כתובים”, הוא ראה באותן שנים בשלונסקי מודל לחיקוי. הקירבה הרוחנית ביניהם התבטאה גם במשחקים שנהגו לשחק בשבתם יחד בבתי הקפה “רצקי”, “אררט”, ו“כסית”. נוסף למשחק השחמט, ששניהם היו שטופים בו, נהגו שלונסקי ופן גם להשתעשע בכתיבה משותפת של חרוזי שיר: אחד מהם כתב שורות אחדות ולא הראה לחברו מה שכתב, אך אמר לו מה המקצב וכן את המילים החורזות בסיומי השורות. השני המשיך ואף הוא לא הראה לחברו את שכתב וכן הלאה. אך לאחר שכתבו, סיפר שלונסקי לימים, מצאו כי השורות מתלכדות לכלל משמעות, משום שהיו להן אותן האסוציאציות ואותו עולם נפשי:

שלונסקי: ושוב סוגרים לילות את שערי הדעת, / ושוב פותחת כוס את מחסומי הלב.

פן: והמסובים – סובין. והחברה נוטעת / פרחי־השעמום ב’לא־אכפת שלו' לוּ המראה ידעה את מהותם הביע, / וְלוּ ידעו הבן שפת המראות – אזי…

שלונסקי: האם לא כל אדם נמשל פה לגביע / אשר נפשו נשתית, נשתית עד תום… ודי – ודי! – קורא הלב, קורא ואין עונה לו. / ודי! די למבין ולא מבין דבר.

פן: והוא – תשוש שיקוי. מכוס לכוס מונה לה / על לילותיו אשר עימה עוד לא עבר. אך כאן הוא זבול היי"ש. ואם נמשיך – נגיח / מעבר לגבולות של פטט ותירוש.

שלונסקי: הלב – הן הוא נברא לדמוע ולהסיח, / או שמא גם לשתוק את דמדומי הראש. על כן – מה עוד נאמר ולא אמר שירנו? / מה עוד נשיר, שיין עוד לא שר?

פן: וזעק־אין־מוצא לפתע יעירני, / ונבהל: מרזח, כתמיד נגמר!

במשך כל חייו, הן בשנים שפן היה מקורב לשלונסקי והן בשנים שחל ביניהם נתק, פן לא שכח את העובדה ששלונסקי היה הראשון שתמך בו ועודד אותו בראשית דרכו הספרותית בארץ. גם לאחר שנים של מתיחות על רקע יריבות אידיאולוגית־פוליטית ואישית המשיך להעריך אותו. על ספרו ‘לאורך הדרך’ כתב לו הקדשה חמה: “זכרתי לך חסד נעורי”.

משחק החרוזים בכתב ידם של שלונסקי ושל אלכסנדר פן

בראיון המקיף שנתן ליעקב אגמון בסוף 1969 אמר פן על שלונסקי: “לשלונסקי אני חב חוב גדול. הוא הראשון שהכניס אותי בשערי השירה העברית. ואתה יודע שיש הרבה חניכים שלו, שמאחורי גבו תמיד חורצים לשון. למרות שאין בינינו יחסים קרובים במיוחד, אני תמיד הייתי היחידי שנתן להם על הראש: שיפסיקו להיות צבועים. תמיד שמרתי על כבודו, הואיל וחשבתי שהוא ראוי לזה”.¹¹⁴¹ גם שלונסקי מצידו המשיך לכבד את פן כל ימיו ושיתף אותו – גם בתקופה שפן היה מוחרם בגלל היותו קומוניסט – בכל כתבי־העת והעיתונים שערך: ‘כתובים’, ‘טורים’, ‘עתים’, ‘משמר’ ו’אורלוגין'.

כשנה וחצי אחרי שהתפרסמו ב’כתובים' שיריו הראשונים של פן פרסם שלונסקי את ביכורי שירתו של המשורר נתן אלתרמן, מי שדור הסופרים המודרניסטים נקרא לימים גם על שמו: “דור שלונסקי־אלתרמן”. שירו הראשון של אלתרמן, “בשטף עיר”, התפרסם ב’כתובים' באמצע שנתו החמישית (12.3.1931). באותה שנה למד אלתרמן אגרונומיה בננסי שבצרפת, אך כל מעייניו היו נתונים לשירה והוא שלח לשלונסקי שיר מפרי עטו. האם הגיע השיר לידי שלונסקי באמצעות יצחק אלתרמן, אביו של נתן, כפי שכתב משה דור,¹¹⁴² או במכתב שהגיע בצורה סתמית במעטפה שהתקבלה בתיבת הדואר של ‘כתובים’ בחתימת נ. אלתרמן, כפי שסיפר שלונסקי?¹¹⁴³ אין ספק שסיפורו של שלונסקי מדגיש את הניגוד בין המכתב ה“רגיל” לבין המשורר ה“גדול” ואת ההפתעה שצפונה הייתה במכתב “רגיל” זה: שיר ראשון של משורר שהפך לימים לאחד החשובים בשירה העברית. מכל מקום, השיר הגיע לידיו של שלונסקי כשיתר בני החבורה לא היו בארץ. שטיינמן נסע לקונגרס הציוני בווינה, יעקב הורוביץ גר מזה שנה וחצי בווינה וחזר ארצה רק במחצית השנייה של מאי 1931 וישראל זמורה גר ברומניה מראשית 1931 ועד יוני 1932. שלונסקי נטל לידיו את היוזמה והחליט לפרסם את השיר בהבלטה בעמוד הראשון של הגיליון.

שלונסקי התייחס לאלתרמן כמעט מראשית היכרותם בנדיבות רבה, ומשמצא בו ניצוץ של כישרון היה מוכן לפרסם את שירו של המשורר הצעיר בהבלטה בכתב־העת שערך. אולם דבר זה לא מנע בעדו לערוך את כתב־היד ולהכניס בו שינויים בלא להתייעץ עם המחבר, ממש כפי שנהג ביחס לשירו הראשון של פן (ושל משוררים רבים אחרים). אלא שאלתרמן, בניגוד לפן, לא קיבל את התיקונים והשינויים בעין יפה. המשורר המתחיל היה אסיר תודה על כך ששלונסקי קיבל את פניו בסבר פנים נאות וברוח כל כך אוהדת, והוא שלח לו מיד שירים נוספים, ועם זאת העז להתלונן על כך שהשיר התפרסם בשינויים, ובלא שהתייעצו איתו תחילה. “סימן טוב לך שאתה מקפיד כל כך על כל תג ועל כל פסיק בשירך”, ענה לו שלונסקי. הוא טען שחלק מהשינויים אינם אלא טעויות דפוס שעשה “אותו קטלן ששמו ‘מסדר האותיות’”. על שאר השינויים, כתב שלונסקי, אפשר לדון, אך עדיף לעשות זאת בשיחה שבעל־פה. לאחר מכן הזמינו ברוחב לב לשלוח לו שירים נוספים וגם “דברי מחשבה”. “אם ייטבו”, כתב, “נדפיסם בחפץ לב”.¹¹⁴⁴

ארבעה שירים נוספים ששלח אלתרמן נדפסו ב’כתובים‘, ושלונסקי החל לראות בו חבר לכל דבר בחבורתם. הוא אף ביקש ממנו שיפיץ בננסי את ‘כתובים’ ואת הספרים היוצאים בהוצאה זו. לא עברו ימים רבים ונאמנותו של אלתרמן הועמדה במבחן: בראשית נובמבר 1931 קיבל מכתב מהמשורר גבריאל טלפיר, שעמד להוציא לאור את כתב־העת ‘גזית’. טלפיר טען שהתאכזב קשות מחבורת “כתובים” וראה בשירת שלונסקי שירה מיושנת שעסקה בנושאים שהיו אקטואליים באירופה לפני שני דורות. לעומת זאת הוא העריך מאד את אלתרמן מהרגע הראשון, ולאחר שקרא את שירו הראשון ב’כתובים’ החליט לנסות לגייסו לכתב־העת שלו.¹¹⁴⁵ במכתבו ביקש טלפיר מאלתרמן לשלוח מפרי עטו לכתב־העת החדש. בניגוד למצופה ממנו נענה אלתרמן להזמנה לפרסם בכתב־עת מודרניסטי, שביקש להתחרות ב’כתובים‘, ושלח לטלפיר את הפואמה “קונצרט לג’ינטה”. עוד בטרם התפרסמה הפואמה נודע לשלונסקי מפי אביו של אלתרמן על כך שהמשורר הצעיר, שזה עתה התקבל במאור פנים בחבורת “כתובים”, מבקש לרעות בשדות זרים. בעיני שלונסקי היה הדבר כבגידה, אולם הוא התאפק וכתב לאלתרמן מכתב, שבו נזף בו מצד אחד ומצד שני גילה לו את הערכתו הרבה כלפיו. “נודע לי מפי אביך, כי מסרת איזו פואמה לקובץ ‘גזית’ והצטערתי מאד”, כתב שלונסקי. “נדמה לי, כי יש בך כל מה שפוטר אותך מלכתחילה מלנוע על אכסניות מפוקפקות. וודאי חופשי אדם לעשות כטוב בעיניו וגם איני אוהב לעוץ עצות, אבל העובדה הזאת צרמתני ומצאתי לנכון להעירך הערת ידיד”.¹¹⁴⁶ מדוע שלח אלתרמן מפרי עטו ל’גזית’? ללא ספק הייתה כאן הצהרת עצמאות, כפי שחשבו מבקרים וחוקרים אחדים,

אולם ייתכן שביקש להביע בכך את מורת רוחו מההתקפה הבוטה של שלונסקי על שירו של ביאליק “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”.¹¹⁴⁷ אין לכך אמנם שום עדויות בכתב או בעל־פה, אך ניתן להעלות השערה זאת בעקבות סמיכות התאריכים, שכן בקשתו של טלפיר הגיעה לאלתרמן בסמוך לפרסום מאמרי שלונסקי נגד ביאליק. עם זאת אלתרמן לא רק שלא רצה לנתק את הקשר עם שלונסקי, אלא ביקש להעמיקו. הוא התרגש ממכתבו של שלונסקי וחש צורך להתנצל ולהוכיח לעורכו הראשון את נאמנותו. הוא כתב לו בלשון כבוד, בגוף שלישי, ותיאר את התרגשותו למקרא האיגרת שלו. “לפני רגעים מספר קראתי את מכתבו ואני כמעט גאה ונרגש מתשומת הלב הזו המיוחדת. דומני כי לו היה הדבר אפשרי הייתי דורש בחזרה את ה’קונצרט לג’ינטה' ולו רק למען הוכיח את התודה והאמון שיש בי אליו. עלי להגיד לו, כי דווקא עניין זה של ‘אכסניה’ חשוב הוא לדידי”.¹¹⁴⁸ אלתרמן ראה בשלונסקי את מי שבזכותו הפך למשורר. הוא היה אסיר תודה על כך ששלונסקי הכיר בכשרונו וחשב כי "לו סירב בשעתו להדפיס את שירי הראשון הייתי פוסק מכתיבה לעידן עידנים ואולי אפילו ללא שוב (אין מקום להאריך…)״. אולם למרות שאלתרמן טען במכתבו כי לו היה הדבר אפשרי היה מבקש מעורך ‘גזית’ להחזיר לו את שירו ונמנע מפרסומו, הוא המשיך ושלח בשנת 1932 את שיריו הן ל’כתובים' (9 שירים) והן ל’גזית' (5 שירים). היה בכך לא רק מעשה של התגרות בשלונסקי אלא אפילו מעין העמדתו לפני הברירה: להסתגל למידת החירות שהמשורר הצעיר תובע לעצמו ו’לבלוע' אותה או להיפרד ממנו. שלונסקי העדיף להסתגל ל’משוגותיו' של אלתרמן.¹¹⁴⁹

שלונסקי ואלתרמן בקפה ‘כסית’ 1945

ברור היה לו כי אלתרמן לא הלך בעקבות המודלים המסורתיים של ביאליק וטשרניחובסקי, ואף לא בעקבות המודלים השיריים המודרניסטיים מבית מדרשם של גרינברג, פוגל או יצחק למדן. המשקל והחריזה המוקפדים והלשון הפיגורטיבית הצביעו בבירור על השפעתו שלו והוא ראה בו את תלמידו וממשיך דרכו.¹¹⁵⁰ אלתרמן מצידו חש קשר עמוק לשלונסקי. קשר זה נבע לא רק מעצם התודה שחש כלפי המשורר שפרסם את ביכורי שירתו, אלא גם משום ששירתו של שלונסקי השפיעה עמוקות על אלתרמן ופתחה לפניו שערים חדשים. לימים תיאר אלתרמן את הרושם העז שהשאיר עליו שירו של שלונסקי “בפתח מערה” שפורסם ב’כתובים' (13.8.1931): שורותיו של השיר העבירו בו “רעד שרירי, חשמול עצבים וסרן מחשבה סובב”. לעומת חבריו שטענו שהשיר אמנם נהדר, “אבל לא מובן”, הוא עצמו ראה בו את “השירה האמיתית” בה"א הידיעה. “כך מדבר האדם החי כולו, על נפשו ומוחו ודמו. כך מדבר גם הטבע החי, הנושם ובוכה וצוהל בין הארץ והשמים”.¹¹⁵¹ מה הפעים את אלתרמן בשירו של שלונסקי עד כדי כך שתיאר את שורות הסיום כשורות שירדו עליו “כשמן מרפא מבורך”? לדעת דן מירון שירו של שלונסקי “בפתח מערה” לא רק הרשים את אלתרמן כשיר מופלא, אלא נגע בנימים נסתרות בנפשו. בשירו של שלונסקי מצא אלתרמן את הדרך השירית המתאימה לעיבוד יחסיו המורכבים עם אביו, להטמעת “תחושותיו ומועקותיו האישיות במשהו גדול, רחב וכללי מהן” ולהרחבת “תחום האמירה השירית אל מעבר לפרטי, לאישי, למוגבל”. שירי שלונסקי ענו כמעט בשלמות על צרכים נפשיים עמוקים של אלתרמן ואפשרו לו גם לתת מוצא לכאב שלו וגם לעדן ולרסן אותו. שלונסקי, טוען מירון, כאילו המציא לאלתרמן הצעיר את המודל הפואטי שהיה דרוש לו.

אלתרמן המשיך לשלוח מפרי עטו ל’כתובים', ושלונסקי פרסם אותם בהבלטה. בראשית אוגוסט 1932 חזר אלתרמן ארצה מלימודיו בננסי שבצרפת, והצטרף לחבורת “כתובים”. בדומה לשלונסקי היה גם הוא בן לאב משכיל, איש ספר, דומיננטי, והמרת בית ההורים בבית הספרותי של חבורת “כתובים” עזרה לו להתרחק מאביו הסמכותי.¹¹⁵²

כמו פן, גם אלתרמן מעולם לא שכח לשלונסקי את חסד פרסום השיר הראשון, וגם לאחר שהפך בעצמו למשורר נערץ בחבורת “יחדיו” המשיך להכיר לו תודה מעומק ליבו. בנשף שערך זמורה בביתו לרגל צאת ספרו של שלונסקי ‘שירי המפולת והפיוס’ ביוני 1938 הרבה אלתרמן בשתיית קוניאק, שעזר לו לפתוח את סגור ליבו, ונשא נאום מרגש על פגישתו הגורלית עם שלונסקי, שלדעתו עיצבה את דרכו כמשורר.¹¹⁵³ הוא חילק את חייו לשניים: לפני פגישתו עם שלונסקי ולאחריה. לפניה היה כאדם המתהלך בעולם “בלי שם, בלי מקצוע, בלי לידע מה לעשות”. הוא הגדיר את עצמו באותה תקופה כ“נַגָּר בית”, שכתב שירי הזדמנות לאירועים משפחתיים חגיגיים. באותה תקופה קרא את שירי יל“ג וביאליק, אך הם לא עוררוהו להיות “משורר באמת”. אבל לאחר שקרא ב’כתובים' את שירו של שלונסקי “עזאזל”, סיפר אלתרמן, “רקדתי. נפלתי על הרצפה”. הוא הסכים עם דעתו של שלונסקי כי כדי לכתוב שיר יש להתרחק מן החוויה: “לא צריך להתמזג עם הנושא. צריך להיפרד מן הנושא”. הוא קבע בפסקנות כי לולא שלונסקי לא היה “לוקח לעולם עט ביד, לא היה בשביל מי ובשביל מה”. “לולא א. שלונסקי הייתי עכשיו אגרונום”, הוסיף. את שלונסקי תיאר כמי שתמך בו ובמשוררים אחרים ובה בעת נתן להם להתפתח כמשוררים בלי לאכוף עליהם את דעתו: שלונסקי “פתח שער […] החזיק את המפתח, עמד על יד הדלת” ואיפשר למשוררים ללכת בדרכם שלהם. “הוא פתח לעצמו ואחרים נכנסו; אבל כשנכנסו לא גירש אותם; הוא לא היה כקופאי; אני זוכר מעצמי; להיפך – הוא נתן שלושה כרטיסים”. אלתרמן היה בטוח כי לוּ שלח את שירו לכתב־עת כמו ‘מאזנים’ או ‘גליונות’ – איש לא היה מדפיס אותו, כי “זה שיר לא כל־כך טוב”. אבל שלונסקי זרק את ה”לא כל־כך" ונשאר “טוב”. “שלונסקי יושב עם חכה ביד ושולה דגים. גם האחרים יש להם חכה, אבל מיד כשהם רואים דג – מעלים את החכה ומסתלקים, אין דג! רק שלונסקי רואה דג – תפוש! הנה העלה אותו”, סיים אלתרמן את נאומו הנרגש.¹¹⁵⁴

מימין לשמאל: נתן אלתרמן, ישראל זמורה, אברהם שלונסקי. תל־אביב 1930

לאחר שאלתרמן פרסם את ספרו הראשון, ‘כוכבים בחוץ’ (1938), דָרַך כוכבו ונוצרה בינו לבין שלונסקי מתיחות ואף מרירות, הן בגלל סיבות אישיות והן בגלל חילוקי דעות פוליטיים. אולם גם אז המשיכו השניים להעריך איש את רעהו ולשמור בליבם פינה חמה זה לזה. אלתרמן המשיך לראות בו את אביו הרוחני שעזר לו לצעוד את צעדיו הראשונים בשדה הספרות. על ספרו ‘שמחת עניים’ שהגיש לשלונסקי כשי ליום הולדתו רשם את המשפט: “לאברהם שלונסקי, החבר הראשון והתמידי, באהבת רע ותלמיד”. ביובל החמישים של אלתרמן אמר עליו שלונסקי כי הוא “אחד החכמים והאצילים שבין משוררי הדור הזה”.¹¹⁵⁵

העובדה ששלונסקי צירף אליו בתקופת ‘כתובים’ משוררים בעלי שיעור קומה כמו פן, אלתרמן ואברהם חלפי, נתנה את אותותיה בציבור, ויצרה רושם – למרות כל ההבדלים שבין המשוררים האלה – שהחבורה המודרניסטית עולה ופורחת.

חבורת “כתובים” או כת “אמודאים”    🔗

באוגוסט 1930, לקראת תום השנה הרביעית של ‘כתובים’, החליט שטיינמן להקים מועדון – “קלוב” בלשון התקופה – בשם “אמודאים”. השם סימל את מהותו של המועדון, שחבריו אמורים היו “לצלול” למעמקים ולדון בבעיות ספרותיות, אישיות וחברתיות. שטיינמן חיבר מעין ראשי פרקים למטרות ה“אמודאים”, בהם דיבר על “הקמת חוגים רוחניים לשיחות עיון ולחקר חזיונות תרבותיים ואמנותיים בישראל ובעמים”. הוא העלה על נס את ערך הרוחניות וראה בה צורך חשוב לא פחות ממזון, אהבה ומין. ה“אמודאי” רוצה להכיר את מהות עצמו, לעשות חשבון נפש, להתייחס לכל התופעות מתוך ביקורת, לברר את המוסכמות, להציע ספקות ופקפוקים בדרך לחיפוש האמת. על ה“אמודאים” להאמין ב“אהבה שכלית”, קשר בין נפשות, שאין בינו לבין קשר גופני ולא מאומה. “חבורת האמודאים” אמורה הייתה להיות חבורה אליטיסטית, הבזה להמון האלילי, החומרני, “המדליח את המקור הזך של המחשבה”. על ה“אמודאים” הוטל “לזכך את הרוח”, להילחם למען האמת ולכתוב “ספרות של מעמקים”, המתארת את תהומותיה של נפש האדם. האמצעי העיקרי להשגת מטרות אלה היה השיחה שנערכת בין אנשים הפותחים איש לפני רעהו את מעמקי נפשם, וה“אמודאים” היו אמורים לשבת בצוותא וללבן מושגים כדי ליצור טרמינולוגיה משותפת שתעזור להקמת מפעלי ספרות חדשים.¹¹⁵⁶

המטרות, כפי שהוצגו במניפסטים שכתב שטיינמן וכפי שהוסברו לחברים, אמורות היו לעזור לבני החבורה לעמוד בפני השנאה, החרם והנידוי שהלכו וסגרו עליהם, מעתה יכלו לזקוף את גוום בהיותם שייכים למיעוט נבחר, “רוחני”. באמצעות ה“אמודאים” קיווה שטיינמן להגביר גם את מחויבות בני החבורה למנהיגם, ללכד את השורות ולעשות נפשות לרעיונותיו. מנהיגותו של שלונסקי, מדעת ושלא מדעת, הלכה והתבלטה, ואילו רעיון מועדון ה“אמודאים” היה של שטיינמן, הוא שעזר לו לקרום עור וגידים והיה גם הרוח החיה שלו. מועדון ה“אמודאים” אכן תרם לגיבושה של החבורה. עד אז נהגו החברים להיפגש בבית הקפה “שלג הלבנון”, שבו ישבו סופרים ואנשי בוהמה מכל קצות הקשת החברתית והפוליטית. עתה, משהפך הצמד לחבורה של ממש, מלוכדת במטרותיה, עברו להתכנס בבית הקפה “רצקי”, שנוסד בשלהי שנת 1930 ושכן ברחוב אלנבי 37. כמעט מדי יום ביומו, בשעה קבועה, התכנסו בני החבורה ב“רצקי” “על כוס תה במחצית הגרוש” והיו “מטכסים את מלחמתם הספרותית בה' ובמשיחו: מנפצים אלים ואלילים”.¹¹⁵⁷ ככל שהתגבשה החבורה, כך ביקשו חבריה לראות בקפה “רצקי” מעין בית שני, מקום המיוחד לה.

תחילה פקדו את “רצקי” גם ביאליק, פיכמן וחבריהם, אולם לאחר שבני החבורה “אימצו” את “רצקי” עברו סופרי דור ביאליק לבית־הקפה הסמוך “בדר”. “אני מצאתי פירוש לשם ‘בדר’”, סיפר שלונסקי לימים, “בית דוברי רכילות, שכן שם היו מרבים לנגח את ‘כתובים’…”. כך “בידלו” את עצמם שני המחנות גם באמצעות בתי הקפה. חבורת “כתובים” ראתה בצבי רצקי, בעל בית הקפה, ידיד אישי, והוא מצידו אהד את חבורת הסופרים, סייע בידה, נתן לחבריה תה בהקפה ואפילו הלווה כסף למפעליהם הספרותיים.¹¹⁵⁸ ה“אמודאים” תרמו לשגשוגו של בית הקפה באווירה המיוחדת שיצרו, בוויכוחים הסוערים שניהלו, בשיחות המעניינות והמקוריות שערכו, והם התפרסמו גם בקרב הקהל התל־אביבי. ראש וראשון למרצים ב“אמודאים” היה כמובן שטיינמן עצמו, שהרצה במשך פגישות אחדות סדרת הרצאות בשם “במזרה הזמן” ובהן ביטא את מגמתו “להעביר” את הסופרים העבריים בנפת ביקורתו ולזרות לכל רוח את אלה שלדעתו אבד עליהם הכלח. שטיינמן ושלונסקי הרצו בחוג ה“אמודאים” גם על יובל יל“ג, שהוחג במלאת 100 שנים להולדתו, והתקיפו אותו ואת המסיבות שנערכו לכבוד יובלו. את הרצאותיהם תכננו להוציא בחוברת¹¹⁵⁹ מיוחדת בשם “קונטרס יל”ג”, אולם החוברת לא התפרסמה מעולם. לחברי ה“אמודאים” הייתה תוכנית נוספת: לייסד פרס שיינתן בכל שנה לשלושה ספרים – שירה, פרוזה ומדע. השאלה ה“פעוטה” מנין יימצא הכסף לא הטרידה אותם כלל בשלב זה… מובן שגם תוכנית זו לא מומשה. כעבור שבועות אחדים התמסד הקלוב והחברים החלו להיפגש בבית הקפה בכל יום רביעי. התלהבותו של שטיינמן הדביקה את שלונסקי, והוא דיווח על התוכניות הגרנדיוזיות של “אמודאים”, כפי שנקבעו באספה הכללית שלהם: להוציא קונטרס קטן בשם “מגמת האמודאים” ולייסד קרן מיוחדת שתעניק פרס ליצירה אמנותית המצטיינת ברוחה החופשית ובחידושיה. גם תוכניות אלה, כמו קודמותיהן, נדונו לגניזה מחוסר תקציב.

כיאות למועדון אקסקלוסיבי הקימו ועדה בת 3 חברים לקבלת חברים חדשים, וקבעו כי “חבר שאינו משתתף בג' מסיבות בלי סיבה מספקת נפסקת זכות חברותו”. את רוב ההרצאות ב“אמודאים” נתן שטיינמן אך במשך הזמן איפשר שטיינמן גם ליתר החברים להרצות. שלונסקי ושטיינמן רצו לייסד ברחבי הארץ סניפים נוספים של “אמודאים” והצליחו לפתוח סניף בפתח תקווה וכנראה גם בירושלים. בראשית אוקטובר 1931 חגגו החברים בבית הקפה “אונגריה” שנה לייסוד ה“אמודאים”. התכנסו כשישים חברים, ושלונסקי סיכם את פעולות העבר ודיבר על מהותו של ה“אמודאי”. שטיינמן הרצה על האדם ומעמד הרוח, וב’כתובים' התפרסמה ידיעה כי הוצאת “אמודאים” תוציא בקרוב קונטרס על נושא זה כתוב בידי א' שטיינמן. גם תוכנית זו, כיתר התוכניות שדרשו משאבים כספיים, לא התממשה. נראה שמועדון “אמודאים” התקיים עד ראשית 1932. באמצע פברואר 1932 נסעו שלונסקי ושטיינמן לחו“ל בשליחות ‘כתובים’. לפני צאתם נערכה להם מסיבה גדולה במועדון “אמודאים”, שבה השתתפו אנשי “כתובים” וכמה מחברי ‘אוהל’ שהצטרפו אליהם. מדברי הפרידה של יצחק נורמן ויעקב הורוביץ ניכר היה כי הפנימו את תורתם של שטיינמן ושלונסקי שדיברה על מיעוט נעלה, בעל עקרונות, שהרוב מתנכל לו ומתייחס אליו באיבה. הם ראו ב”אמודאים" לא רק מועדון שמטרתו בילוי זמן אינטלקטואלי, אלא משהו הקרוב יותר לכת שהאמת המוחלטת נמצאת באמתחתה, וחבריה שגילו את “האור” אינם חוששים עוד מההמון השונא אותם. אולם בעיני חברי “אמודאים” היו לכת שני מנהיגים. אפילו נורמן, מעריצו המושבע של שטיינמן, ראה עתה בשלונסקי ובשטיינמן “אש כפולה”, המסמלת את “השבט הספרותי” שלהם. מדבריו ניתן ללמוד מעט ממה שדובר במועדון סגור זה. מנהיגי “אמודאים”, ובמיוחד שטיינמן, שיננו לחסידיהם כי “אין מקריות בעולם”, והחסידים הסיקו כי “לא במקרה בקע המעין שממנו נבעו ‘כתובים’”, ואין זה מקרה ששטיינמן־שלונסקי “נוהגים בהגה הספרותי הזה”. שטיינמן ושלונסקי רוממו את רוחם של חברי “אמודאים” בתארם אותם כאנשים ש“כל הווייתם היא האמנות”, ושיודעים להילחם במסירות נפש למען האידיאלים שלהם. נורמן, כחסיד אמיתי, תיאר את אנשי “אמודאים” כמי שאמנותם “ספוגה עמקות ודביקות, מסירות נפש, אהבה וצער, ייסורי־איוב ובת־צחוק מלבלבת, הצצה לפני ולפנים מגבולות העולם הנגלה, גלגול נשמה אחד ארוך של יוצר”.¹¹⁶⁰

בתקופת היעדרם של שלונסקי ושטיינמן ערכו נורמן והורוביץ את ‘כתובים’, כפי שהבטיחו למנהיגיהם, אך ללא המנהיגים לא היה בכוחם של יתר בני החבורה להניע את גלגלי מועדון “אמודאים”. זמורה שהה ברומניה, אלתרמן היה עדיין בצרפת, והעול כולו הוטל על שכמם של נורמן והורוביץ. שטיינמן ניסה להלהיב את חבריו מרחוק ובזמן שהותו בווינה פרסם ב’כתובים' את מאמרו “שוב על החוגים הרוחניים”, שבו תיאר את מהות ה“אמודאים”. שוב לא דיבר על רוח החופש, החקירה, חיפושי האמת, השאלות והתשובות, השיחות, הספקות והביקורת, אלא על כת סודית, רוחנית, של ידידות צרופה, כת שהיא תחליף למשפחה, ללאום ולכל קשר אחר. “במה יחיה כעת האדם”, שאל שטיינמן, ולאחר שהוא פסל את כל הקשרים המחברים בין האדם לחברה, בין האדם לזולתו, הותיר רק אופציה אחת: חוגים רוחניים. החוג או הכת שימשו בעיניו תחליף לחברה. הוא תיאר את הטקסים המיוחדים והמוזרים של הכתות השונות, הסיסמאות, אורח דיבורם המיוחד, ונראה כי עז היה רצונו להפוך את “אמודאים” ממועדון נינוח, המשמש בילוי מאתגר לשעות הפנאי, לכת סגורה, סודית, שבה יהיה הוא עצמו המנהיג, וכנהוג בכל הכתות יהיו החברים בעלי מחויבות עזה יותר לחבורתם ולמנהיגם.¹¹⁶¹ אולם הוא לא יכול היה לממש את תוכניותיו בזמן שהותו בחו"ל, וכשחזר לארץ כעבור חצי שנה היו היחסים בין שלונסקי לבינו מעורערים וקריאתו לאחריות קבוצתית ולהתחדשות הרוח נפלה על אוזניים אטומות. שלונסקי התאכזב מהחוגים הרוחניים של “אמודאים” ושוב לא היה מוכן להשתייך אליהם. שבועות אחדים לאחר הפילוג בינו לבין שלונסקי ניסה שטיינמן להודיע על חידוש מועדון “אמודאים” ועל התכנסות לשם שיחה בהנחייתו ביום 22.1.1933 בבית הקפה “קמחי” שברחוב אלנבי 56, אולם לא ברור מי השתתף בפגישה זו.

מועדון “אמודאים”, שנפתח בקול תרועה רמה, פעל כשנה וחצי. חבריו היו מועטים, כיאה למועדון אקסקלוסיבי סגור, ומספרם לא עלה על עשרים־שלושים. פעילותו הסתכמה בפגישות ובהרצאות, ואילו כל שאר התוכניות שהצריכו משאבים לא יצאו אל הפועל. רצונו של שטיינמן להפוך את אנשי חבורת “כתובים” לכת “אמודאים” לא הצליח. שלונסקי ושאר בני החבורה היו נאמנים לשטיינמן, ועם זאת היו אנשים חופשיים ברוחם, בעלי מחשבה מקורית ודרכיה של כת סגורה, כפי שהגה אותה שטיינמן, לא התאימו להם. בחיי שלונסקי תפסה חבורת “כתובים” מקום נכבד, אך הוא לא רצה להיות חלק מכת רוחנית ששטיינמן
הוא מנהיגה הרוחני הבלעדי.

“דור דור ודורסיו”: יריות לכל עבר והפולמוס עם ביאליק    🔗

במהלך השנה הרביעית לקיום ‘כתובים’ (אוקטובר 1929 – ספטמבר 1930) – הפכו שלונסקי ושטיינמן לראשי חבורה מודרניסטית, אנטי־ביאליקאית, אנשי ריב ומדון לרוב רובם של הסופרים. הפרידה של שלונסקי מברש ורבינוביץ, עורכי ‘הדים’ ומיצחק למדן – הייתה לעובדה מוגמרת, והיחסים איתם הלכו ונעכרו. המשורר א“צ גרינברג התקרב לרביזיוניסטים והתייחס ל’כתובים' בביטול ובבוז. עם הסופר חיים הזז, ששלונסקי היה מיודד איתו בשבתו בפריז – התקררו היחסים, ודוד פוגל הפך גם הוא למתנגד ל’כתובים' לאחר שעזב את הארץ. מספר הסופרים והמבקרים שהתקיפו את אנשי “כתובים” וכאלה שהותקפו על ידם הלך וגדל (ביניהם: ר' בנימין, שלמה צמח, ד"א פרידמן, דניאל פרסקי, דב סדן, אלישבע, אשר ברש, ג' שופמן, אברהם רייזין, יעקב פיכמן ויעקב שטיינברג). מצב זה גרם לשלונסקי ולשטיינמן מצד אחד להיות מיליטנטיים יותר ויותר, להשתדל להגדיר את עצמם, לבדל את עצמם מהמחנה שכנגד, ומצד שני להסתגר בעצם יותר ויותר ולחזק את רוחם שלהם ושל אוהדיהם וחבריהם כפיצוי על הבידוד. נוסף להקמת קלוב ה”אמודאים" ייסדו את הוצאת “אררט” ובאמצעותה ביקשו להוציא לאור סדרת מסות על הספרות העברית והלועזית. לפי התכנון הראשוני אמורים היו להוציא תחילה שלושה ספרים: מסות על יצירת שטיינמן, על יצירת שלונסקי ועל יצירת המשורר הרוסי ולדימיר מיאקובסקי.¹¹⁶² נורמן אמור היה לפרסם את מסתו “חליל הרואים” על שטיינמן, וזמורה אמור היה לכתוב על שלונסקי. הצד האתי שבעניין לא הטרידם: אם אין כותבים עליהם, הגיע הזמן שבני החבורה יפרכסו זה את זה, ותחילה – ספרי תהילה למנהיגי החבורה, שטיינמן ושלונסקי. בפועל הספיקו לפרסם את החוברת על שטיינמן. ספרו של זמורה על שלונסקי יצא רק בשנת תרצ"ז (1937), בתקופתה של חבורת “יחדיו”, שהחליפה את חבורת “כתובים”.

הצורך בגיבוש המחנה ומלחמת חורמה ב“צד שכנגד” העצימו את ראיית העולם הקוטבית של שלונסקי: במרכז היקום עמדה האמנות הגבוהה, האליטיסטית, המושכת את האדם כלפי מעלה והיא הערך העליון. העולם עצמו התחלק בעיניו לשניים: בחלקו החיובי, ה“טוב” עמד המשורר המרדן, החדשן, ובחלקו השלילי עמד המשורר שאיננו מורד ואינו מבקש לו דרכים חדשות. שתי הדמויות, החיובית והשלילית, לבשו פנים מגוונות ושונות אך כל אחת מהן שמרה על מהותה. שלונסקי ראה את עצמו כדמות החיובית: הנביא, איש הרוח, המשוגע, האיש הדבק באמת שלו, נרדף בגללה, זוכה לקיתונות של בוז ורק אחרי מותו הוא זוכה לתהילה. גיבור זה הוא אח ורע ל“משוררים המקוללים” נוסח בודלר וּורלן, המבטאים בשיריהם את נפתולי האדם והתקוממותו נגד העוול והרוע בעולם. הוא תואר כמי שהולך במשעולים שאיש לא ידעם ועולה בסולם, ביחידות, אל ראש ההר. המשורר החיובי “פרוע” בהתנהגותו כמו גם בלבושו ובשערו, הוא מתרחק מהחיים הבורגניים הנוחים ומחפש את הסערה, את האי־שקט, את התנועה. הוא בוחר ב“סוד”, בחידה, בז לחומר והשקפת עולמו פסימית וטראגית. לעומת זאת תוארה הדמות של “הצד שכנגד” ככהן ו“בעל בית” בורגני, המתנהל על מי מנוחות והולך ב“דרך המלך” הסלולה. בחייו שולטים הסדר, השלווה, הפשט במקום הסוד, הוודאות ולא הספקות. השקפת עולמו אופטימית ותורתו אינה מקורית אלא מכלי שני. לבושו הולם, שערו מסורק למשעי, והוא נהנה מההמון המעריץ אותו. שירתם של שני מחנות אלה שונה ואף מנוגדת: משוררי האמת החיוביים, ה“נביאים” מבית מדרשו של שלונסקי, כותבים שירה השואפת למרומים, ל“גבהות”; המשוררים־הכוהנים, בני דורו של ביאליק, כותבים שירה “קטנה” ומוותרים על השירה הנעלה למען הציוויים הלאומיים והחברתיים. “באין גבהות אין שירה”, כותב שלונסקי, “מאד מאד מצווה המשורר להיזהר מן הפיתויים הגדולים של השירה הקטנה. אימת הגבהות היא האימה הגדולה למהלכים בודדים על צוקים. למטה תהום רפודת שושנים, השושנים הקטנות – של השעה הקטנה”.¹¹⁶³

את חבורת “כתובים” תיאר שלונסקי במחזור השירים “נפילים” שפורסם בראשית השנה החמישית של כתב־העת (ערה“ש תרצ”א, 22.9.1930). הוא וחבריו עוצבו בדמותם של הנפילים המיתולוגיים, ההרואיים והטראגיים, המקדימים את דורם ולכן אינם מובנים לסובבים אותם. הנפילים נקשרו גם ל“יסוד הדיוניסי” הניטשיאני, התוסס, הפראי, האפל, הטיטאני. כמשה, שהנהיג את העם ולא הגיע לארץ הבחירה, כך גם הנפילים אינם מגיעים לעולם אל המנוחה ואל הנחלה, אל ה“נבו”. הם מוכנים לסבול כאב ואינם חוששים לסכן את עצמם. נבואתם היא נבואת זעם שאיננה זוכה לפופולריות, שכן היא גורמת לאדם אי נוחות ומשביתה את שמחתו:

אֲנַחְנוּ הַנְּפִילִים הַמַּקְדִימִים לָבוֹא

כּוֹרְעִים בְּעִלָּפוֹן לְמַרְגְּלוֹת נְבוֹ, –

נִמְשַׁלְנוּ בַּלֵּילוֹת לְצִפֳּרֵי הַסַּעַר,

הַמַּפְלִיגוֹת אֶל פִּיפִיּוֹת הַתַּעַר.

אֶל כָּל אֲשֶׁר נָבוֹא – כָּבוּ הַנִּבְרָשׁוֹת.

נִקְרֵאנוּ לְהַדְלִיק אֶת נֵר הַמְּרַאֲשׁוֹת,

לִקְרֹעַ מַטְלִיּוֹת מֵאַרְגְּמַן הָאֶדֶר

וּלְהַאֲפִיל עַל הַמַּרְאוֹת בַּחֶדֶר.

(מתוך: “נפילים”, שיר א')

גם מאמריו ורשימותיו של שלונסקי בתקופה זו עסקו בגלוי ובסמוי בשני המחנות. אפילו רשימה תמימה כביכול, “שפנים ורכב הברזל, ליובל הקטר”, שנכתבה במלאת 100 שנה להמצאת הקטר, למעשה הייתה מגויסת לביקורת סופרי דור התחייה. שלונסקי ביקר ברשימתו זו את השמרנים “אסירי הניחותא והמסורת”, המתנגדים לכל תגלית והמצאה חדשה, ולעומתם תיאר דורות של ממציאים שרתמו את כוח הקיטור לפיתוח הרכבת, אך במקום לקבל שכר על פעלם הושלכו לכלא או שהוטל עליהם חרם. ההקבלה בין מלחמת החדשנים לשמרנים במדע לזו שבין השמרנים לחדשנים בשירה אמורה הייתה להיות מובנת מאליה לקוראי ‘כתובים’.¹¹⁶⁴

עד סוף שנתו הרביעית של ‘כתובים’ ביקר שלונסקי, לפחות באופן רשמי, רק את ביאליק העסקן או המו“ל, שמבקש לתת לגיטימציה לדיבור ביידיש לצד העברית, מי שעוסק במפעל ה”כינוס" במקום לתת מקום לספרות החיה ומי שאוזנו אינה כרויה ל“חדש”. לעומת זאת, במכתבים פרטיים בין טוביה שליונסקי לבנו – הרשו לעצמם האב והבן לכתוב דברים חריפים ביותר גם על שירתו. במכתבו לאברהם כתב טוביה בלגלוג על שירו של ביאליק “לבנות שפיה” (1927), שנכתב בעקבות חופשת קיץ שבילה ביאליק בכפר הנוער מאיר שפיה:¹¹⁶⁵ “אין אני מאמין בכוחם של הזקנים שלנו ליצור. לארגן יוכל האדם כל זמן שהוא צעיר, והזקנים שלנו מתנפחים כאותה הצפרדע, וצעירים לא יהיו עוד. ילכו ל’עונג שבת', שם מקומם וכוחם. אולי יאזרו חלציהם וישירו סרנדה לצעירות שפיה, אבל דבר רציני לא יעשו. תש כוחם, מפקפק אני באמונתם. הם חדלו כבר להאמין במה שהוא”.¹¹⁶⁶ גם הרצאתו של טוביה, הפותחת במילים “ביאליק איך?”, כוללת ביקורת על ביאליק. בדבריו אלה – אולי משום שפנה לציבור ולא במכתב פרטי לבנו – ניסה טוביה לאזן את התמונה, ואמר על ביאליק דברים חיוביים בצד ביקורת שלילית. לדעתו ביאליק ביטא את נשמת האומה, ו“מתוך גרונו דיברה האומה הישראלית, געגועיה, תביעותיה, תקוותיה”, ועל כן “אהבוהו כל שדרות העם”. אולם, טען טוביה, ביאליק הפסיק לכתוב שירה בגלל פעילויותיו המרובות בהוצאת “דביר”, “קרן היסוד”, “עונג שבת” ו“החברה לתרבות”. פנייתו לפעילות ציבורית נבעה מכך שגילה כי בזמן מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית נתהוותה תהום בינו לבין הדור החדש, השונה ממנו תכלית שינוי ויש לו “מחשבות אחרות, דאגות אחרות, שאיפות אחרות”. בהרצאתו חזר ותקף את “הסרנדה לכבוד צעירות שפיה” בחריפות, וקבע כי היא “צורמת את אזנו של הקורא הוותיק”. את דבריו סיים בכך שהוא עדיין מאמין בכוחו של ביאליק, “אבל בתנאי שיתטעף כולו בחיים החדשים ושוב יריח את ריחם”.¹¹⁶⁷

דבריו של טוביה ביטאו את מה שחשבו והרגישו בנו אברהם ואליעזר שטיינמן, שהמאבק בביאליק לא ירד מסדר יומם. בסוף השנה הרביעית החלו ב’כתובים' ההתקפות גם על יצירתו הספרותית של ביאליק. את יריית הפתיחה ירה יצחק נורמן, “מבקר הבית” של ‘כתובים’, ששימש שופר לדעותיהם של שטיינמן ושלונסקי. נורמן התקיף בלשון בוטה את יצירתו של ביאליק “אגדת שלושה וארבעה”,¹¹⁶⁸ וקבע כי היא חסרה “יסוד נפשי”, “חסרה אוויר וטל, חסרה פרספקטיבה”, ולעומת זאת שיבח את סיפורו של שטיינמן “עלי טרף”, שהתפרסם בצד סיפורו של ביאליק.¹¹⁶⁹ דברי נורמן גררו תגובות נזעמות של סופרים רבים וביניהם ג' שופמן, דוד שמעונוביץ ואלישבע, שיצאו כנגד נורמן ותבעו את עלבונו של ביאליק. שלונסקי עצמו עדיין לא יצא נגד יצירות ביאליק, אך יצא בהתקפה חזיתית בוטה נגד סופרים אלה, שכונו בפיו בשם “קואופרטיב הכועסים”,¹¹⁷⁰ באמצעות חרוזים סאטיריים במדורו “שער ההיתלולה”. הסאטירות, שפורסמו בפרק זמן קצר של שישה־שבעה שבועות, נכתבו בלהט הפולמוס ויצרו רושם של דחיסות וחזרה כמעט אובססיבית על תיאורי המחנות ועל הטענות כנגד סופרי דור ביאליק. שוב ושוב חזר שלונסקי על מערכת הניגודים הקבועה שבין המחנות: השירה הקלאסית תוארה כשירה מתיפייפת, שבלונית, שגרוה, ואילו השירה המודרניסטית תוארה כשירה המתמקדת בכאב האדם ומעצבת אותו בצירופים חדשניים, חלקם מרובדי לשון נמוכים ו“לא שיריים”. שלונסקי “הניח” לסופרים המבוקרים לשאת מונולוגים ולדבר, כביכול, בעד עצמם, אך מובן שהדברים שהוא שם בפיהם נועדו להציג באור נלעג את אישיותם ואת יצירתם. הוא נקט את יסוד ההיתממות ו“איפשר” לקורא לשפוט באופן אובייקטיבי, כביכול, כשהוא שומע את הדברים מכלי ראשון.¹¹⁷¹

בחרוזים סאטיריים אלה איבד שלונסקי כל רסן. הוא “ירה” את חרוזיו העוקצניים לכל עבר במעין מלחמת חורמה. המטרה הראשונה לחיציו היה המשורר דוד שמעונוביץ (שמעוני), ש“העז” להתקיף את מאמרו של יצחק נורמן כנגד יצירתו של ביאליק “אגדת שלושה וארבעה”. שלונסקי פרסם על שמעונוביץ שתי סאטירות: “סוד הקרניים” (22.9.1930) ו“כשאידיליקן נעשה סאטיריקן” (6.10.1930). בסאטירה השנייה שלונסקי לגלג בצורה בוטה על כך ששמעונוביץ עבר מכתיבת אידיליות לחרוזים סאטיריים והאשימו, כמעט בגלוי, בכך שהוא התקרב לביאליק וסופרי דורו, כדי שכתביו יצאו לאור בהוצאת “דביר”, הקשורה לביאליק.

אֲנִי הֵן בִּכְלָל מֵאַנְשֵׁי הַנִּימוּס

הַשַּׁלְוָה, הָאִידִילְיָה, הַיֹּשֶן, –

אָנֹכִי בְּשֹׁמֶן הַשֶּׁקֶט עָמוּס

כְּפָרוֹת בַּבָּשָׁן אוֹ בְּגֹשֶׁן…

הַשֹּׁמֶן מַפְרִיעַ לִמְלֶאכֶת הַשִּׁיר,

אַךְ מִשְׁלֵי אֶזוֹפּוֹס אַמְטִיר עוֹד!

וְאִם־יִרְצֶה־הַשֵּׁם, לִי יוֹצִיאוּ בִּ’דְבִיר'

עוֹד כֶּרֶךְ שָׁמֵן שֶׁל סָטִירוֹת.

(מתוך: “כשאידיליקן נעשה סאטיריקן, נאום ד. שמעונוביץ”)

שבוע לאחר מכן התקיף את הסופרים אברהם רייזין ואשר ברש, וטען שהם כותבים ספרות הווי ריאליסטית, החסרה שאר רוח. הוא רמז דרך משחק המילים שבכותרת “וי, הוואי”, כי ספרות הווי זו היא גם ספרות של דברי הבאי, שטות והבל:

נוֹשְׂאִים לְסִפּוּרִים יֵשׁ דַּי, דַּי וְהוֹתֵר,

כֻּלָּם רֵיאָלִיִּים וְלֹא תְלוּיִים עַל בְּלִימָה –

אֶל חוֹף הָעַרְפִּלִּים רַק הַמְּטֹרָף חוֹתֵר,

לָכֶם יֵשׁ חוֹף־הַנַּחַת מִיָּמִים יָמִימָה.

(מתוך: “וי הוואי”)

לאחר מכן התקיף את המשוררת אלישבע ביחובסקי, שהחלה לפרסם ב’כתובים', אך יחסיה עם שלונסקי ושטיינמן התדרדרו עד מהרה, והיא התקרבה לסופרים בני דור ביאליק. הסיבה המיידית לחרוזי ההתקפה נגד אלישבע הייתה, ככל הנראה, העובדה שהגנה על שופמן מפני התקפותיהם של שלונסקי ונורמן. בחרוזיו ביקר שלונסקי את הנשפים לכבוד שירתה ואת יחסי הציבור שנעשו למען פרסומה על־ידי בעלה, הסופר שמעון ביחובסקי.

בצד ההתקפה נגד אלישבע התקיף שלונסקי גם את שופמן, שעימו ניהל חשבון ארוך ומר.¹¹⁷² אהדתו של שופמן הייתה נתונה לסופרים בני דור ביאליק, שהסתופפו סביב ‘מאזנים’. עוד בשנה ש’כתובים' הופיע בחסות “אגודת הסופרים” כתב עליו שופמן כי “הארס ורוע העין תוססים בין השורות”.¹¹⁷³ לאחר הפילוג בין ‘כתובים’ לבין “אגודת הסופרים” התקיף שופמן, ממקום מושבו באוסטריה, את הספרות הנכתבת בארץ־ישראל, ואף לגלג על כתיבתו של שלונסקי במישרין ובעקיפין: “סתם להעפיל ולטפס על הכתלים ולצעוק ולעשות העוויות משונות לא צריך בכל זאת”,¹¹⁷⁴ וכן: “מסופקני אם העובד־הבונה בא”י זקוק באמת לפייטן שיהא עומד על גביו ושר אליו המנונים“, כתב.¹¹⁷⁵ ברשימתו “ענן במכנסים” שיבח שופמן את תרגומיו של שלונסקי, שמתפרסמים על דפי ‘כתובים’, אך ורק על מנת להוסיף כי טוב ויפה היה אילו פרסם תרגומים בלבד ולא את יצירותיו המקוריות, משום שהשירה שלו היא “פסבדו־שירה, מושפעת מפסבדו־שירה, בצירוף התרעה קולנית על זו כעל ‘מהפכה’!” הוא סיים את דבריו בהומור סרקסטי והציע כי יתחילו להוציא לאור את ‘כתובים’ בתבנית מוקטנת, שבה יידפס רק התרגום של שלונסקי ‘וידוי’ מאת איזידורה דנקן, ו”אלה יהיו ‘כתובים’ נפלאים!"¹¹⁷⁶

שלונסקי הגיב על התקפותיו של שופמן נגדו ונגד חבריו נורמן ושטיינמן ברשימתו “מאידך גיסא”,¹¹⁷⁷ שכללה דברים חריפים לא פחות. הוא טען כי שופמן הוא סופר שיצירתו הולכת ודועכת, וכיוון שהוא חי “על חשבון עברו” הוא “מוכרח ממילא להשתולל ולנשוך את כל העובר בדרך אגב סמוך לאותו ‘עבר’ – מחשש שמא, חס ושלום, יגדע את משענתו היחידה”.¹¹⁷⁸ כ“תשובה” הקדיש שופמן רשימה קצרה שכולה דברי ביקורת עוקצניים על שלונסקי ושירתו, ולא היסס לקבוע כי אין בשירי שלונסקי ניצוץ פיוט כלשהו: “עוד לא נתקלתי אצלו אף בשורה אחת שתהא נוגעת במיתרי הלב מגע כלשהו. הכול, הכול, החל ב’דוי' שלו וכלה באחרון שיריו ב’כתובים', אינו אלא קומבינציות של מוחו (המוח לא גדול!)”, כתב.¹¹⁷⁹

החגיגות ליובל החמישים של שופמן, שנחוגו באיחור בראשית שנת תרצ“א, שימשו עילה נוחה להמשך ההתקפות על שופמן מעל דפי ‘כתובים’. “תרומתו” של שלונסקי הייתה חרוזים סאטיריים שהתפרסמו בסדרת ה”מונולוגים" בכותרת “טיף טיף” (6.11.1930). בחרוזים אלה לגלג שלונסקי על אופיו הנקמני של שופמן, על כך שהוא מחקה את הסופר האוסטרי פטר אלטנברג, על שבחי הביקורת המוגזמים המורעפים עליו ובעיקר על יצירותיו הקצרצרות:

לַשָּׁוְא, טוֹלְסְטוֹי, כֹּה הֶאֱרַכְתָּ, –

מַשְׁמָע: אֵין־לֵב אַתָּה! לַסָּל!

מִלָּה – וּפְסִיק. שׁוּרָה – אֶתְנַחְתָּא.

פָּסוּק וָרֶבַע – וַחֲסָל.

זוֹ כְּתִיבָתִי – הַקְטִירוּ קְטֹרֶת!

טִיף־טִיף – וְדַ"ל. וְשׁוּב: צִיף־צִיף.

קִרְאוּ מַהּ שֶׁכָּתְבָה בִּקֹּרֶת

מֵיּוֹסֵף קְלוֹיְזְנֶר עַד יַצִּיב.

(מתוך “טיף־טיף, נאום: ג. שופמן”)

שלונסקי לא היסס לרמוז גם על מצבו החומרי הקשה של שופמן, שאילץ אותו להסתייע בהלוואות ובמענקים מקרנות שונות: “אֲנִי דּוֹרֵשׁ גַּם גְּמִילוּת חֶסֶד / נוֹסָף עַל חֶסֶד אֱלֹהִים”.

הסופר האחרון שהותקף בסדרת החרוזים הסאטיריים היה יעקב פיכמן. גם עם פיכמן היה לשלונסקי חשבון – מאז פרץ ביניהם הוויכוח על טיבם של שירי העם שכתבו שלונסקי ובני דורו (יולי 1927). שלונסקי ושטיינמן התקיפו את פיכמן מעל דפי ‘כתובים’, וטענו כי פיכמן משבח רק סופרים ויצירות שהעולם כולו חולק להם שבחים, ולעומת זאת הוא נזהר מלשבח את הצעירים.¹¹⁸⁰ שלונסקי טען כי גם אם פיכמן “הוא מן האפיגונים, שאוזנם הימנית, האתמולית, אינה אטומה, הרי גם אז לא הוא האיש המיועד לתת ‘כתב־סמיכה’ לספרות חדשה, שאחדים מבאי־כוחה, לפי מהותם ושיעור קומתם, רחוקים מהשגתו מאד”.¹¹⁸¹ הקרב המילולי עם פיכמן נמשך, ופיכמן תקף את אנשי “כתובים” וטען שמאבקם של שלונסקי ושטיינמן הוא מאבק מזויף, שאין בו אמת פנימית אלא רצון להרשים, וכי התוצאה ההרסנית שהם גורמים היא פילוג בקרב הסופרים.¹¹⁸² כתגובה לגלג עליו שלונסקי וכינה אותו בשם “משורר השלווה הצוהריימית”, את דבריו הגדיר כ“מסה מבולבלת, שהפחדנות האורגנית מכהה בה את בהירות הכוונה”.¹¹⁸³ בשנת 1932 כתב שלונסקי נגד פיכמן סאטירה שלא נתפרסמה ברבים. היא נמצאה גנוזה בארכיונו של שלונסקי כשהיא ערוכה ומוכנה לדפוס,¹¹⁸⁴ ונראה שנכתבה בעקבות ציון יובל החמישים של פיכמן בחוברת מיוחדת של ‘מאזנים’, שנכתבו במה מאמרים בשבח יצירתו (ל' בכסלו תרצ"ב, 10.12.1931). שלונסקי תיאר את פיכמן כאדם רך ופשרן, ששירתו ענוגה, פיוטית, מלטפת ופסטורלית, משורר אפיגון של מורו ורבו ביאליק:

אֲנִי אוֹהֵב מְאֹד שִׁירָה. אֲבָל – הוֹגֶנֶת.

בְּמֶרֶד וּגְבוּרָה לֹא כָּל אָדָם נֵחַן.

אֲנִי דּוּגִית שְׁקֵטָה, שֶׁזֶּה שָׁנִים עוֹגֶנֶת

בִּבְרֵכָתוֹ שֶׁל בְּיַאלִיק, הוּא רַחַ"ן.¹¹⁸⁵

(מתוך: “יעקב פיכמן, ליובלו”)

עם פיכמן שופרו היחסים כבר בתקופת חבורת “יחדיו” והשניים הלכו והתקרבו. לאחר מותו של פיכמן חזר בו שלונסקי מדבריו הקשים וציין כי פיכמן היה אולי הראשון בסופרי דור התחייה שניסה להקשיב לשירתם של המשוררים הצעירים, “התגבר על הזרות וכרה אוזן להקשיב אל מעבר למיתרס”.¹¹⁸⁶

למאבקו בביאליק “גייס” שלונסקי את הגדולים שבסופרי ישראל והעמים. הוא ייסד ב’כתובים' את המדור “היצירה בין החוחים”, בו תיאר יוצרים גדולים שלא “התקבלו” בשעתם ושדרכם אל התהילה רחוקה הייתה מלהיות “סוגה בשושנים”. לכאורה עסק בהם באופן תמים, שכל מטרתו להביא לקהל הקוראים מידע על יוצרים חשובים אלה. אך מסתבר, שהסופרים המוזכרים במאמרים קוטלגו מתוך אנלוגיה סמויה לשני המחנות הנאבקים בהווה: שלונסקי־שטיינמן מול ביאליק וסופרי דורו. בכתבו על יוצרים אלה בחן אותם שלונסקי באמצעות השאלה המכרעת בעיניו: “הלנו אתה אם לצרינו”, ודרך אנלוגיה מתוחכמת “צירף” אותם בעל כורחם לאחד משני המחנות. למחנהו של ביאליק “הצטרפו” סופרים כמו יוהן וולפגנג גיתה, מרק טווין וי"ל גורדון, ולמחנהו של שלונסקי – סופרים כמו פיודור דוסטויבסקי, ג’יימס ג’ויס, ארתור רמבו, נפתלי הרץ אימבר ויוסף חיים ברנר, ציירים כמו קלוד מונה, מודליאני ופרנץ מסרל והמבקר אורי קובנר.

בשבועות שבהם תקף את הסופרים אלישבע ושופמן באמצעות חרוזיו הסאטיריים ביקש שלונסקי לכתוב סאטירה גם נגד שירת ביאליק, אולם עדיין לא העז לצאת נגדה במישרין ובגלוי. הוא פרסם מחזור שירים בשם “יסעורים” (א’־ג') בגיליון מיוחד (16.10.1930), שכותרתו הפרובוקטיבית הייתה “דור דור ודורסיו”, על משקל הביטוי “דור דור ודורשיו”¹¹⁸⁷ (דור דור וחכמיו). בשירי “יסעורים” ניסה שלונסקי לתת לביקורתו הסאטירית גם בסיס עקרוני ולקבוע את הדימוי שלו ושל חבריו כמי שנרדפים בגלל מהפכנותם וחדשנותם. את עצמו ראה כבן לסופרים ולמבקרים חשובים ו“מקוללים” (כמו המבקר אורי קובנר, הסופר והמבקר דוד פרישמן והסופרים מ“י ברדיצ’בסקי וי”ח ברנר) שסבלו חרפות, גידופים וחרמות בגלל שאיפתם לשינוי ערכים. שלונסקי ציטט מדברי המתנגדים לו ולשטיינמן והפך אותם על פניהם: אי־המובנות שבה הואשם הפכה לנס ולדגל של השירה האמיתית, היותם אופוזיציה מוסיפה להם כבוד ומגלה את אומץ ליבם לעמוד על שלהם, היותם בודדים מעיד שהם קומץ הנבחרים, שאיש לא יכול להידמות אליהם.

חבורת ה“יסעורים”, הנקראים על שם הציפור “יסעור” – חידושו של שלונסקי – הם אנשי “כתובים” הדומים במהותם לנהר הסמבטיון הגועש. השם “יסעור” רומז גם ל“שיר היסעור” המהפכני של המשורר מכסים גורקי. מול “היסעורים” ניצבים המשוררים השמרנים, בני דור ביאליק, שהפכו את הסמבטיון הגועש ל“פלג נחת”, אנשי ה“אט אט” המסתתרים תחת החסות המגוננת של “מורשת האבות” ומתרחקים מסכנות וחידושים. על כן הם זוכים לתהילתם של ההמונים, ונהנים מ“משמן היום”:

מֵאוּרִי קוֹבְנֶר הַמְּגֻדָּף עַד יוֹסֵף־חַיִּים טְרוּף הַפַּחַד

אַחַת הַדֶּרֶךְ הַמְּחֹרֶלֶת בֵּין כַּרְמֵי עַמִּי.

אַנְשֵׁי קַו־קָו סַמְבַּטְיוֹנָם הָפְכוּ לְפֶלֶג נַחַת

לָשׁוּט בְּשַׁבָּתוֹן כְּבַרְבּוּרֵי הַדְּמִי.

(מתוך: “יסעורים”, שיר א')

בשיר השני הלגלוג הכוללני־עקרוני נעלם כמעט, ובמקומו מופיע לגלוג גלוי לשירת ביאליק באמצעות אזכור ה“זלזל”, הרומז לשירו המפורסם של ביאליק, “צנח לו זלזל”. שלונסקי אהב את שירו זה של ביאליק, ראה בו שיר מופת והרבה לעסוק בו. אך אולי דווקא משום ששיר זה היה בעיניו אחת מפסגות שירתו של ביאליק – בחר שלונסקי לתקוע את חיצו הדוקר דווקא בו:

מִכָּל זַלְזַל

אִמְרַת חֲזַל

לָהֶם תִּזַּל

כְּמִתּוֹךְ בֶֶּרֶז.

מִכָּל עָנָף

צִפּוֹר כָּנָף

לָהֶם תֶּחְנָף

בְּשִׁיר הָעֶרֶשׂ.

לָהֶם כֹּה טוֹב

שִׁירִים לִכְתֹּב

וְגַם לִלְטֹף

חֶלְקַת הַכֶּרֶס.

השיר “צנח לו זלזל” ליווה את שלונסקי לאורך חייו. כעשר שנים מאוחר יותר ניסה כביכול “לתרגם” את הבית הראשון של “צנח לו זלזל”, שנכתב בהברה אשכנזית, ולערוך לו מעין שִׁכְתוּב בהברה הספרדית, בליווי הצהרה שניסיון כזה נועד מראש לכישלון חרוץ:¹¹⁸⁸

ממש כענף שנפל על גדר –

נפלתי גם אני,

נקטף הפרי – ואין עוד שום קשר

ביני לאילני.

את כוונתו הנסתרת ב“תרגום” שירו של ביאליק ניתן אולי לגלות בדברים שנשא לפני אנשי קיבוץ רמת השופט: הוא קישר בין השיר “צנח לו זלזל” לבין הטראגדיה של ביאליק ש“הגורל מנע ממנו להיות אב לילדים”. הוא פירש את השיר פירוש ביוגרפי, ושלא כדרכו נכנס לעניינים אישיים־רכילותיים. מצד אחד דיבר על גאוניותו של שיר זה, שיש בו “סוד כמוס אישי”, ומצד שני העניק לו פירוש כמעט פשטני שלפיו יש בשיר “זלזל מעץ שצנח ונגמר. אין פרי, אין ילדים”. פירוש זה גימד את השיר ופרש לפני הקהל הרחב את מה שביאליק ביקש להצניע. נראה ששלונסקי ביקש לראות ב“צנח לו זלזל” סמל ל“איזו תבוסה”, תבוסתה של שירת ביאליק, שגם אם הייתה גאונית נגזר עליה לרדת מהבמה, משום שהיא חתמה את תקופת “השירה הרכה”, “הנשית” המושרת בהברה אשכנזית. הוא הדגיש שמכאן ואילך החלה תקופת “השירה הגברית”, בהברה ספרדית, שהוא עצמו תרם רבות להשלטתה בשירה העברית.¹¹⁸⁹ ניסיון תרגומי זה מעיד גם הוא על המורכבות שליוותה את שלונסקי ביחס לביאליק: הרצון לרשת את ביאליק, הערצה בצד מלחמה בו ובנוסח שירתו, כדי ליצור שירה חדשה.

מלבד הרמז הגלוי לשיר “צנח לו זלזל” החל שלונסקי לתקוף את ביאליק באמצעות ביקורת חריפה על יוצרים אחרים, ובראשם יל“ג, שההתקפה עליו שימשה מעין הסוואה למתקפה ישירה על ביאליק. בשנת 1931 במלאה מאה שנה להולדת יל”ג, החליטה “אגודת הסופרים” לציין את המאורע בחגיגות ובפרסומים. בנשף יל"ג קראו מכתב מטעמו של ביאליק שבו כתב דברים בגנות המליצה החדשה ותקף את שלונסקי ושטיינמן בלי להזכיר את שמותיהם במפורש, אך עם רמז דק ושנון לרשימתו של שלונסקי “המליצה” (1923):

עתה הולכים ובאים עלינו, כמדומה, שוב ימי ‘מליצה’ חדשה. שוב הולך קולם של אילני סרק. המליצה החדשה מכרכרת שוב את כרכוריה ויוצאת בקב שלה קוממיות, בקומה זקופה ובקול ענות גבורה. תועי לב ורוח ממלאים שוב את חלל ספרותנו ומשכינים בו ערפל ותעתועים, תעתועי לבב ותעתועי שפה.¹¹⁹⁰

דברים אלה הרגיזו את שלונסקי ושטיינמן, והם החליטו לתקוף את ביאליק וסופרי דורו באופן עקיף באמצעות ביקורת חריפה כנגד יל“ג והנשפים שנערכו לכבודו. שלונסקי טען כי אינו מתעניין ביל”ג המשורר, אלא בתופעה שכינה בשם “יל”גיזם" ומשמעותה: ויתור על השירה הגבוהה והצטמצמות בשירה הנענית באופן מיידי לצורכי הדור. אך ברור כי יותר משהיה מעוניין לנגח את יל“ג המת, ביקש לנגח את ביאליק החי ולרמוז שגם בו דבק “היל”גיזם”.¹¹⁹¹ בתקופת המאבק עם ביאליק ושנים רבות לאחר מותו טען שלונסקי, שביאליק ידע את מעמקי השירה הגדולה, אולם הוא לא הניח לה לפרוץ החוצה. “חטאו” היה שהוא נענה לדרישה להיות “משורר לאומי”: “להיות שופר או תנים לֶעֱנוּתֵנוּ, להירתם ברתמה, לזחול בתלם, להיות המֶגָפוֹן לנעירת חמורו של המשיח”.¹¹⁹²

גם בדברי הביקורת שכתב שלונסקי על המשורר וולפגנג גתה, ניתן להחליף את השם “גתה” ב“ביאליק”. שלונסקי לעג ל“בולמוס גתה”, להערצה המופרזת לכל מה שיצא מתחת עטו ללא כל ביקורת וללא כל ניסיון לבור את הבר מן התבן. החוקרים בונים תילי תלים של פירושים על יצירתו, כתב שלונסקי, מתעמקים ב“כל פליטת קולמוס שלו, כל ניב־אגב, כל פסיק ומחיק ומתג” ומקטירים לו קטורת של הערצה ושל חנופה.¹¹⁹³ באמצעות דבריו על גתה הציג שלונסקי שוב את אחת מתפיסות היסוד שלו לגבי ביאליק: לא ביאליק “אשם” שמעין שירתו הלירית נסתם אלא מוקיריו המתייחסים אליו בהערצה עיוורת, מציקים למשורר באהבתם־הערצתם וגורמים נזק ליצירתו.

למאבקם של שלונסקי ושטיינמן בביאליק היה גם פן כלכלי. מצבו הכספי של ‘כתובים’ היה תדיר בכי רע ושלונסקי ושטיינמן ניסו בכל כוחם למצוא פרוטות מעטות להוצאתו לאור. השניים חזרו וטענו כי ביאליק חולש על תקציבי הוצאות הספרים הוותיקות, אך מפנה אותם לכינוס נכסי התרבות והספרות של העבר ובכך עומד על דרכם של המשוררים הצעירים ומונע בעדם מלפרסם את יצירותיהם החדשניות. שלונסקי ושטיינמן יצאו פעמים אחדות לאירופה בשליחות ‘כתובים’ כדי לאסוף תרומות מקהילות צרפת, אוסטריה, גרמניה ורומניה, אך הצלחותיהם היו מוגבלות ביותר והם חזרו בדרך כלל בפחי נפש. הסיבות לכשלונם היו מצבן הכלכלי הקשה של הקהילות, העובדה שביאליק נסע אף הוא לגייס תרומות לביטאון “מאזניים”, וכן התנגדות פרנסי הקהילות ליחסם הביקורתי־העוין של שלונסקי ושטיינמן כלפי ביאליק. מנהיגי הציבור ואנשי הרוח המעטים בגולה שהתעניינו עדיין בספרות העברית כיבדו מאד את ביאליק, המשורר הלאומי, ורובם סירבו לתרום כספים לקבוצת הצעירים האלמונים שנאבקה בגדול המשוררים העבריים. בסיון תרפ“ט (יוני 1929) יצא ביאליק לחו”ל כדי לאסוף תרומות ולעזור ל“אגודת הסופרים” וירחונה ‘מאזנים’. אותה שעה שהה שטיינמן בברלין וניסה אף הוא לאסוף תרומות. הוא טען שביאליק בא בשם כל הסופרים ועל כן עליו למסור חלק מן הכסף שאסף ל’כתובים‘. מתן כל הכסף ל’מאזנים’ היה בעיניו אי צדק משווע. דבריו לביאליק כללו גם איום, שאם לא ייענה לבקשתו, עלול הדבר לגרום “לבירור פומבי ולחילול־השם”.¹¹⁹⁴ שלא כדרכו יצא ביאליק מגדרו וענה לו בדברים חריפים: “ריח הפרוטות הוציאך מדעתך וטעית טעות כפולה. א. מה שעשיתי כאן בברלין עשיתי כשליח ‘אגודת הסופרים’, ובעיקר כשליח בעלי ה’מאזנים'. ב. מעט הכסף שנאסף בא כתוצאה מהרצאתי באולם בני ברית”. את מכתבו סיים ביאליק במשפטים קשים רוויי אירוניה מרה: “אני – לאו בעל דברים דידי את. ואשר לחילול השם – מה תוכל לחלל עוד אחרי אשר חיללת שבעתיים ושבעים ושבעה עד לאין מרפא. חלל, כי לכך נוצרת”.¹¹⁹⁵ פעולת גיוס הכספים נמשכה, ושני המחנות האשימו זה את זה בניהול תעמולה עוינת ובניסיון להכשיל את התרמת הכספים של המחנה המתנגד.¹¹⁹⁶

המצב הכספי הקשה והנידוי של חבורת “כתובים” גרמו לשתי תגובות מנוגדות: מצד אחד ניסו שלונסקי ושטיינמן למצוא את דרכם חזרה לשורות הסופרים הוותיקים ולהתפייס עימם, ומצד שני – ניסו בכל כולם לשַמר את החבורה, ללכד את שורותיה ולאסוף משאבים כדי שיוכלו להמשיך להוציא את העיתון, שעמד במרכז עולמם. הדרך האחת הולידה צעד מפתיע, שבו ניסו שלונסקי ושטיינמן להצטרף מחדש ל“אגודת הסופרים”, אותה אגודה שגינו וביזו ויצאו ממנה בטריקת דלת. אולם המשא ומתן בין הצדדים לא צלח. בדיעבד הציגו שלונסקי ושטיינמן את רצונם להצטרף ל“אגודת הסופרים” כרצון להתגייס ולעזור בזמן משבר ופילוג באגודה. שלונסקי, שהדגיש כל הזמן את הניגוד בין שני המחנות, “המחניים” כפי שקרא להם, וטען כי יש לחדד את ההבדלים בין המחנות ולהציג את השונה והמפריד, טען עתה כי רצונו להבליג על הניגודים האידיאולוגיים וללכד כוחות. ביאליק שהה אותה שעה בקונגרס הציוני, וייתכן שעורכי ‘כתובים’ חשבו כי ללא ביאליק קל יהיה להם יותר להצטרף לאגודה ולהטות אותה כחפצם. תחילה נראה היה שחפצם עולה בידם, שכן אשר ברש ענה בשם האגודה כי הם מקבלים ברצון את הצטרפותם לאגודה ואת רצונם לעזור בכינון ירחון מרכזי והוצאת ספרי מקור.¹¹⁹⁷ שלונסקי ושטיינמן הציעו אפוא להקים ועדה מיוחדת שתכין את ועידת הסופרים ותקבע את תכניה: “אנו מקווים כי פעולה משותפת בוועדה מוקדמת זו תכשיר את הרוחות להצלחת העניין הכללי”, כתב שטיינמן בשם קבוצת “כתובים”.¹¹⁹⁸ לאחר התחלה מבטיחה זו נפגשו הצדדים לדיון, אולם ביום ט“ז בסיון תרצ”א (1.6.1931) כתב אברהם ברוידס, מזכיר “אגודת הסופרים”, כי אנשי “כתובים” לא יוכלו להשתתף בוועדות ובוועידה עצמה, שכן רק חברי “אגודת הסופרים” רשאים להשתתף בהן, ובכך ברור היה שהמשא והמתן עלה על שרטון והתפוצץ.¹¹⁹⁹ את ניסיון ההתקרבות שלא צלח חתמו שלונסקי ושטיינמן במכתב שבו הטילו את האחריות לכישלון המו"מ על כתפי האגודה: “אנו מצטערים כי מנעתם מאיתנו את האפשרות להסתפח ל’אגודת הסופרים' לשם פעולה”, כתבו במכתבם הקצר, ועם זאת ביקשו להראות שבראש מעייניהם עומדים המפעלים עצמם, והביעו תקווה כי “אגודת הסופרים” תגשים את הקמת הירחון והוצאת הספרים המקוריים. שטיינמן ושלונסקי לא השתתפו בוועידת הסופרים, ולאחר שהסתיימה כתבו כי כל נבואותיהם הקודרות התקיימו והוועידה כולה הייתה ועידה של “הספדים וצעקות” וקריאות “הבו לנו מצנטים”.¹²⁰⁰

קשה לדעת מי היה אשם בהתפוצצות המשא ומתן. שלונסקי ושטיינמן פרסמו בהרחבה ב’כתובים' את כל ההתכתבות בינם לבין “אגודת הסופרים”, כדי להוכיח את רצונם הכן להתאחד ולתרום מכוחם לענייני הסופרים בארץ. הם טענו שפעלו ביושר והסכימו לוויתורים רבים, שהעיקרי שבהם – ויתור על היותם אופוזיציה לוחמת ב“אגודת הסופרים”, אך לטענתם דרשו מהם אנשי “אגודת הסופרים” כתנאי להצטרפותם לסגור מיד את ‘כתובים’. נראה שאנשי “אגודת הסופרים” חששו שהצטרפותם של שלונסקי ושטיינמן תהפוך שוב לאופוזיציה מבית, כפי שהיה הדבר בשנה הראשונה לקיום ‘כתובים’, ולאחר התייעצות עם ביאליק הוחלט לא להיענות לבקשותיהם. עוד בראשית המו“מ התריע למדן באוזני אשר ברש ויעקב רבינוביץ שיהיו זהירים ולא יעשו עצמם “מגוחכים”, כי “ראש המאוויים” של שטיינמן ושלונסקי הוא “רק זה שיכירו בהם ובקיומם בתור כוח שיש לשאת ולתת עימו”. “אל תתנו אפוא להוליך את עצמכם שולל”, כתב למדן, “ולימדו מהנסיונות המעציבים הקודמים”.¹²⁰¹ לאחר שנכשל המו”מ הוסיף וכתב, כי נוכח כמה צדק באזהרתו ש“אין להיכנס עימהם בשום מו”מ באשר הם התכוונו רק לנצל את העניין למזימותיהם“.¹²⁰² מפרשה אומללה זו ניתן לראות ששני המחנות לא יכלו להתגבר על החשדנות ההדדית. שלונסקי ושטיינמן אכן רצו להשתתף ב”אגודת הסופרים" ובמפעליה, אלא שחשוב היה להם להופיע לא כמי שבאים עלובים ומושפלים אלא כקבוצה משפיעה. אנשי “אגודת הסופרים”, וביאליק בראשם, חששו לחזור על שגיאות העבר, שכן הם לא השתכנעו ששלונסקי ושטיינמן הניחו את נשקם, נשק האופוזיציה.

עם תום ניסיון ההתקרבות שלא הצליח החריף שלונסקי את המאבק האישי בביאליק, וכשלושה חודשים אחר כך, בראשית השנה השישית של ‘כתובים’, הגיע המאבק לשיאו. הקרקע הוכנה, והוא יצא עתה למלחמה חזיתית, גלויה ומפורשת לא נגד ביאליק העסקן והמו“ל, לא בעקיפין באמצעות התקפה נגד יוצרים אחרים, אלא בגלוי נגד ביאליק המשורר. בסוף שנת 1931, לאחר שנים של שתיקה מאז עלייתו ארצה בשנת 1924, פרסם ביאליק את השיר “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”.¹²⁰³ השיר נכתב בתקופת הקונגרס הציוני הי”ז, שהיה רצוף אירועים דרמטיים. בקונגרס זה הודח חיים וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית וזאב ז’בוטינסקי, מנהיג הקבוצה הרביזיוניסטית, קרע את כרטיס הציר שלו לאחר שנדחתה הצעתו להודיע בפומבי על כינון מדינה יהודית משני עברי הירדן. העובדה שבשולי “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם” רשם ביאליק: “בזל, תמוז, תרצ”א", וכן הדברים החריפים שכתב בגנות הקונגרס שהיה בעיניו “ביצה עמוקה וסרוחה”,¹²⁰⁴ גרמו לכך שהשיר התפרש כמכוון נגד הנציגים הרביזיוניסטים בקונגרס. אולם ניתן היה גם להבינו בקונטקסט ספרותי, כמכוון נגד בני חבורת “כתובים”. ביאליק עצמו טען כי לא כיוון את שירו נגד הרביזיוניסטים: “החרוזים שהטילו עליך אימה אינם מוסבים כלל על הרביזיוניסטים ולחינם חרדת וגם החרדת את זולתך. היצאתם כולכם מדעתכם? כלום יש בחרוזים ההם רמז כלשהו לרביזיוניסטים? אני רמזתי לעניינים אחרים לגמרי”, כתב לבן ציון כץ.¹²⁰⁵ לרעייתו מניה כתב ביאליק דברים מפורשים אף יותר: “בדבר השיר אל תדאגי. לא נתכוונתי כלל לרביזיוניסטים. איני מבין איך עלתה מחשבה זו על דעתו של אדם. כוונתי הייתה אחרת לגמרי. נתכוונתי כלפי עניינים ספרותיים ידועים”.¹²⁰⁶ לדעת חוקרת ביאליק, זיוה שמיר, השיר תקף את כל הסיעות האופוזיציוניות שהביאו להדחת וייצמן בקונגרס הציוני, “אולם למעשה ביאליק חש תחושת שיתוף גורל עם וייצמן שעמד מול ‘ילדים’ ו’נערים' אכולי משטמה וקנאה, שביקשו לראותו בחרפתו ולגזול ממנו את עמדתו”. במלחמת צעירי המפלגות בוייצמן שהביאה להדחתו ראה ביאליק “בבואה למלחמת ‘צעירי’ המודרנה התל־אביבית נגדו”.¹²⁰⁷

לפי פרשנות זו האשים ביאליק את אנשי המחנה המודרניסטי בקנאה, בהיותם מטיפים בשער המדברים גבוהה גבוהה ולמילותיהם אין כיסוי. הוא ראה בהם אנשים הנושאים את נפשם לגדולות ומבקשים שכר כאילו כבר עשו מעשים הראויים לתהילה, בעוד שאין הם אלא קבוצת צעירים הגורמים לסכסוכים ולפירוד: מִי הִזְנָה אֶת־בַּחוּרֵיכֶם וַיַטֵּם מֵאָרְחוֹת־נֹעַר, / לְכַלּוֹת כֹּחָם לָרִיק וּלְתִתָּם לְרַאֲוָה וּלְשִׁמְצָה, / וּמִי הִרְחִיב פִּיהֶם וַיְמַלֵּא בִּטְנָם קָדִים / וּלְהוֹרוֹת נָתַן בְּלִבָּם וּלְהַטִּיף – תַּחַת לְמֹד וְהַקְשֵׁב? / וּמַה־שֶׁפֶךְ הַתָּמִיד מֵעַל כָּל־בָּמָה עַל־קָדְקָדֵיכֶם, / זִרְמַת מִלִּים נְבוּבוֹת, מִזְרַת מוֹץ וּנְעֹרֶת, / לַהֲפֹךְ יְקַר הֲגִיגְכֶם לְשִקּוּץ מְשׁוֹמֵם וּלְתוֹעֵבָה? / מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם, לַהֲמִקּוֹ, צָרַעַת מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים, / טְמֵאֵי נֶפֶשׁ מִתְקַדְּשִׁים, שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בְּלִבָּם, / הַמְּשַׁוְּּעִים כָּל־הַיּוֹם, אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף, לַגְּדֹלוֹת, / וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת־הַמְּרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם, / נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר, כְּאִלּוּ כְּבָר בִּצְעוּהוּ? / וּמִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן, / עֲדַת נְגוּעֵי אֱלֹהִים, אֲכוּלֵי מַשְׂטֵמָה וּמְזֵי קִנְאָה, / לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת־בְּשַׂרְכֶם / וּלְפַגֵּל עֲלֵיכֶם כָּל־קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם וּבְמַגַּע אֶצְבָּעָם?

(מתוך: “ראיתיכם שום בקוצר ידכם”).

נראה כי שלונסקי אכן קרא את השיר כמכוון נגדו. העלבון והזעם שחש היו קשים מנשוא, והוא התכונן להשיב מלחמה שערה. כבר קודם לכן דיבר שלונסקי פעמים אחדות נגד התכחשותו של ביאליק להווייתו כמשורר לירי ודיכוי “האש עצור” שבקרבו, אולם עתה כתב לראשונה לא דברים כלליים בלבד אלא ביקורת גלויה וישירה על “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”. הוא הגיב בשלושה מאמרים בוטים: “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”,¹²⁰⁸ המשכו במאמר “חבלי שיר”¹²⁰⁹ ובמאמר “מן הקצה אל הקצה”.¹²¹⁰ ראשית תקף את “תפריט הגידופים” של ביאליק שהרגיזו יותר מכול, כיוון שלפי הבנתו היה מופנה כלפיו וכלפי חבריו. הוא גם רמז ל“עקרות השירית” של ביאליק באותה תקופה: “מזל טוב! ולד פיוטי חדש! […] עד כי מאליה עלתה האסוציאציה זה ו’ה' פקר'…” אמנם שלונסקי דיבר על פריון ועקרות בתחומי היצירה הפיוטית, אך באופן מוסווה תקף את ביאליק בנקודה אישית ורגישה בהזכירו לו את היותו חשוך בנים.¹²¹¹ הוא ראה בשירו של ביאליק “שיר בן 50 שורות, שהחצי ממנו הוא, על כל פנים, מחוץ לזיקה אמיתית אל השירה במשמעותה האלמנטרית”. “ביאליק נתן לנו שיר של כעס – והוא רובו ציטטין. כל פסוק – כה אמר. כל ביטוי – דכתיב”, טען שלונסקי, “זהו תשבץ מימרות נאה, מלאכת מחשבת המעידה על שררה בלשון, אבל לא ביטוי פרטי השואב מן הפנימיות של הזעם האישי, של ‘מדבר בעדו’ בדור כך וכך. זוהי ירייה מסוגננת בכלי נשק שאולים ביד בקיאה מבית העתיקות. וקול ‘האני’ איהו?” דברי שלונסקי עוררו זעם רב מצד סופרי דור ביאליק, ואף בתוך מחנה “כתובים” עצמו, שכן אופיו של הוויכוח היה חסר מעצורים, פרץ את כל הסכרים והם חשו ששלונסקי תקף לא רק את ביאליק אלא את “כלל עשייתם הספרותית של בני דורו ושל תלמידיו”, בהציגו אותה “כנגועה בשמרנות עבשה מן הבחינה החווייתית ומן הבחינה הלשונית גם יחד”.¹²¹² המבקר שלמה צמח תקף בחריפות את שלונסקי וטען שמטרת חייו של שלונסקי היא “למוד את עצמו בקומת ביאליק”, אך למטרתו זו לא יוכל להגיע באמצעות זלזול בביאליק ובשירתו אלא “בעזרת שירי שלונסקי, שיעוררו כבוד בעיני כל, וגם בעיני ביאליק”.¹²¹³ שלונסקי השיב לטענות אלה כי שורש הפולמוס בינו לבין ביאליק אינו אישי אלא אידיאולוגי. כשמפעל הכינוס של ביאליק אינו אישי אלא אידיאולוגי. כשמפעל הכינוס של ביאליק פירושו “שמש בגבעון דום! הס ההווה”, כשהכינוס “אינו מקיץ נרדמים אלא מרדים מקיצים” ועומד כמכשול בדרכה של היצירה החדשה – אז הכרח הוא להילחם בו. “מפני הכותל־המערבי וקבר רחל שוכחים את עמק יזרעאל”, כתב שלונסקי.¹²¹⁴ אולם נראה שהפולמוס בינו לבין ביאליק חרג מוויכוח עקרוני על מהות הספרות וגלש להאשמות אישיות גלויות ובעיקר נרמזות.

הקהל בארץ סלד מהתקפותיו של שלונסקי על ביאליק. הסופר ישראל כהן, למשל, שהעריך את שלונסקי ואף קשר עימו קשר, חשב באותם ימים כי הפולמוס “קשה וארסי”, וכי שלונסקי “ביקש בפשטות להוריד את הכתר מעל ראשו של ביאליק”.¹²¹⁵ בפארודיה שנונה בשם “ראיתיכם שוב בקוצר שכלכם” לגלג כותב אלמוני, שחתם בשם “לץ”, על התנהגותו של שלונסקי:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר שִׂכְלְכֶם וְרֹב פִּטְפּוּטֵיכֶם

אֵיכָה אָרְכָה לְשׁוֹנְכֶם, אֵיכָה הִרְבֵּיתֶם לַהַג

אֵיכָה נִקְבַּצְתֶּם יַחַד, אֹבְדֵי בִּינָה וָדַעַת.

[…]

וְאַתָּה, אַבְרָהָם שְׁלוֹנְסְקִי מְשוֹרֵר רָךְ וְעָנֹג

יוֹנָה תַּמָּה, צָנוּעַ וְנֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים

“נֶעבַּאכ”ל, מִסְכֵּן, בִּזְבוּב מֵעוֹלָם לא פָּגַעְתָּ,

אֶת בִּטּוּיַי הַקָּשִׁים – נְשֹא לֹא יָכֹלְתָּ

מִסִּגְנוֹן שִׁירִי – סָלַד לִבְּךָ הַתָּמִים.

[…]

בְּקוֹל צִפּוֹר רַכָּה שִׁירֶיךָ לָנוּ תָּשִׁיר

כְּזָמִיר נוּגֶה תָּרֹן, וּכְאֶפְרוֹחַ תִּפְעֶה…

הָהּ, הַאֵין מְבַקֵּר בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַטַּעַם וְהָאֶמֶת

אֲשֶׁר יֹאחַזְךָ בְּצִיצִית רֹאשְׁךָ וִינַעֶרְךָ בְּחֹזֶק־יָד.

(לץ, 1933)

תגובה מפתיעה להתקפותיו של שלונסקי על ביאליק באה מצד המשורר נתן אלתרמן, שהעז לחלוק על דבריו של סנדקו בשירה, אברהם שלונסקי. אלתרמן טען כי אין לשלול משירו של ביאליק את “זכות היצירה האמנותית”, וכי שלונסקי ביקר אותו בכלים שאינם הולמים את אופיו כשיר לאומי.¹²¹⁶ אולם דווקא אביו של אלתרמן, יצחק, לא התרשם מדברי הסנגוריה של בנו על “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”. הוא כעס על עצם העובדה שהצעירים העזו לבקר את שירת ביאליק: “האומנם אין אתם מרגישים, האומנם אין ידכם נרתעת מעצמה כשאתם באים לספר בגנותו [של ביאליק] או אפילו רק לעשותו חולק?”, כתב לבנו. לדעתו אין למדוד את ביאליק בקנה מידה ספרותי. ביאליק הוא מעבר לכל שיפוט ואמת מידה, ועל כן אין זה משנה כלל אם צדק שלונסקי בדעותיו על יצירותיו של ביאליק. “היו תמיד רבנים וסתם יהודים שבלמדנותם עלו על ‘הרבי’ אבל היעלה על דעת מישהו מן החסידים לעשות השוואות?” בשבילו ובשביל בני דורו “פרי רוחו” של ביאליק עמד במרכז, ביאליק כמנהיג רוחני הוא החשוב, ולא שיר כזה או אחר, מוצלח או בלתי־מוצלח. “איך אפשר לדבר על פרי רוחו של ביאליק ולהישאר בתחום הביקורת הספרותית”.¹²¹⁷ שלונסקי שהה ברומניה שעה שמאמרו של אלתרמן נדפס. לחבריו ב’כתובים' כתב: “הבאים אתם בחליפת מכתבים עם נתן אלתרמן? בחור טוב! – – נדמה לי, כי לא טעינו באלתרמן, רשימתו האחרונה כתובה בחכמה”.¹²¹⁸ ייתכן שביקש להראות שהוא מבליג על “התמרדותו” של אלתרמן, וייתכן שהעצמאות שהפגין אלתרמן מצאה חן בעיניו, שכן הוא העריך אותו מאד וראה בו באותן שנים משורר מבטיח, שהחבורה יכולה להתגאות בהצטרפותו אליה. התקפתו של שלונסקי על השיר “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם” הייתה ההתקפה הגלויה האחרונה שלו כנגד ביאליק. מכאן ואילך ניסה למתן את התקפותיו ולהצניע את ביקורתו.

הסופר יעקב פיכמן, שהעריץ את ביאליק, אך ניסה להבין גם את שלונסקי, ראה ממרחק השנים בפולמוס של שלונסקי עם ביאליק וסופרי דורו מעין צורך השעה, וחשב ששלונסקי התברך “בחוש למתרגש לבוא” וכי תפס את “בת־קולם של חיים מתהווים”. אולם למרות זאת בחר דווקא ביובל ה־50 של שלונסקי להתבונן בפולמוס בביקורתיות. הוא כתב כי “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם” הוא שיר משובח, וכי שלונסקי לא צדק במאבקו מול ביאליק וסופרי דורו. פיכמן קבע כי לטענתו של שלונסקי שמעיין היצירה הלירית של ביאליק חרב – לא היה על מה לסמוך. בזמן שפרץ פולמוס המשמרות היו כמעט כל סופרי דור ביאליק במיטבם, ושירתם “לא חדלה לתת את תנובתה […] כמעט כולם לא גילו סימנים של נסיגה – לא ביישו את צעירותם. […] ביאליק הראה ב’ראיתיכם שוב בקוצר ידכם' שציפורני הארי לא קהו, וערב פטירתו, עם האלגיות האחרונות, שר שירה גדולה על אביו ואמו, ועם שיר ‘הפרידה’ הגיע אולי לידי שיא יכולתו הלירית”. פיכמן הוסיף וטען שלא סיבות אידיאולוגיות, כלכליות ואישיות בלבד הביאו למאבק של שלונסקי בביאליק, אלא היה זה גם מאבק אישי־פנימי: “כולנו היינו סבורים שבמלחמה על ה’נוסח' נלחם בביאליק ובבני דורו, בעוד שעצם המלחמה הייתה מכוונת נגד עצמו יותר משהייתה מכוונת נגד אחרים”.¹²¹⁹

 

פרק י"ט: “אבני סקילה אני אוכל כלחם חוק” הספר ‘באלה הימים’ (1930)    🔗

בסוף פברואר 1930 יצא לאור ספרו הרביעי של שלונסקי, ‘באלה הימים’. הייתה זו תקופה שבה עבר היישוב היהודי בארץ זעזוע קשה בעקבות מאורעות הדמים שחוללו הערבים, ואמנם כותרת הספר ‘באלה הימים’ מרמזת על ההקשר של הספר לאקטואליה. בספר כינס שלונסקי שירים הקשורים לאירועים משלושה תחומים: התחום המשפחתי – מות אביו, התחום הספרותי-חברתי – “פולמוס המשמרות” שניהל עם ביאליק וסופרי דורו והתחום הלאומי – אירועי הזמן ובעיקר מאורעות תרפ"ט, אולם קשה לגלות את ההקשר לאירוע הזמן ללא בחינה מדוקדקת של זמן כתיבת השירים.

בראש הספר הדפיס שלונסקי, באותיות קטנות, שיר הקדשה לאמו שהתאלמנה: “לאמא שתחיה מבן שהעני”. היה זה השיר שכתב בשבעה למות אביו. גם השיר “אלם”, שנכתב לפני מות האב, נקשר בעקיפין למוות זה. “אלם” נדפס לראשונה ב’כתובים' בסמוך לתשעה באב תרפ“ז (4.8.1927) וביכה את חורבן בית המקדש, אולם בהידפסו עתה בספר נראה שביכה בעת ובעונה אחת הן את מות האב (באמצעות הדמיון לשיר הקינה “פואמה עברית” שכתב על מות אביו), הן את חורבן בית המקדש והן את החורבן שנגרם כתוצאה מרעידת האדמה שהייתה בארץ בתמוז תרפ”ז (יולי 1927).

כמו בספרו ‘בגלגל’, שפתח בשיר ‘התגלות’, כך גם הספר ‘באלה הימים’ פתח בשירים (מחזור שירי “טף” והשיר “ינשוף”) המתארים את שליחותו של המשורר: “ואני – עודי נער”, כתב שלונסקי ב“התגלות”, וב“טף” כתב: “כי תמיד־תמיד־תמיד עודני נער!”. הוא ראה את עצמו בדמות מקובצת של הנביאים ומנהיגי האומה (משה, ירמיהו ועמוס), הליצן־השוטה, הילד התמים ואליהו התשבי ותיאר אותה כדמות המדריכה מצד אחד את מנוחת האנשים ומצד שני כדמות נבחרת ומבורכת:

הוּא עוֹד יַדְרִיךְ מְנוּחַתְכֶם, אֲנָשִׁים!

הוּא עוֹד יַפִּיל מִיֶּדְכֶם הַמַּאֲכֶלֶת.

בְּהַר מוֹרִיָּה כְּבָר שָׁמַעְתִּי הַקּוֹל:

“אַל תִּשְׁלַח אֶת יָדְךָ אֶל הַיֶּלֶד” – –

אולם בשיר “ינשוף” הוא מהפך את השליחות מגאולה לעקדה: “אוֹי לִי כִּי תָּמִיד אַבְרִיחַ אֶת הָאַיִל, / וּלְעֵינַי יָזוּבוּ דְּמֵי הָעֲקֵדָה.”

מרבית שירי הספר נקשרים ל“פולמוס המשמרות” ועוסקים, כדרכו של שלונסקי, באופן מופשט וסמלי בתגובתו על ההסתגרות של חבורת “כתובים” בתוך עצמה והעוינות אליה מצד יתר הסופרים. בולטים ביניהם שני מחזורי השירים “באלה הימים” ו“אשרי”, המוקדשים לאליעזר שטיינמן. השירים מבטאים את אובדן האמון ברֵעות בין אנשים, הקושי לשאת את הבדידות, תחושת הנידוי והחרם:

לְמִי אֹמַר “שָׁלוֹם”?

לְמִי אַסְבִּיר פָּנִים?

לְמִי אָבִיא רַחְמַי –

כְּכֶבֶשׂ עַל כַּפַּיִם?

(מתוך השיר “באלה הימים”)

הוא חש עצמו נרדף, פליט, כל דלת נראית לו זוממת מזימות, כל בית – “אוהל־סדום” ובסמטה אורב לו מי שרק אתמול היה רע וחבר. את היין שמוזג לו הרע הוא שופך לכלב “מפחד ארס שנמסך בלאט”. הוא חש כי “רֵעַ – רוע – היינו הך!” הוא מוקף באנשים המציקים לו. אך על הכול מכפרת הידידות הגדולה עם המורה והמנהיג אליעזר שטיינמן. ידידות נפלא זו מרוממת אותו לגבהים, והוא מרגיש כי הסבל והמחיר הכבד שהוא משלם כדאיים:

"כִּי טוֹב לִי פֹּה בַּדְּמִי וּבַסְּחַרְחֹרֶת / לִהְיוֹת

כִּצְבִי מֻרְדָּף בֵּין הֶהָרִים",

וכן:

אַשְׁרַי כִּי רָשׁ אֲנִי וִידוּעַ רִיב וָקֶצֶף,

אַשְׁרַי כִּי אַהֲבָתִי אֵרְשָׂה לָהּ אֶת הָעֶצֶב,

וּכְאַפִּרְיוֹן אָדֹם סוֹכֵך עָלַי הַסּוֹד –

אַשְׁרַי כִּי דַּל אֲנִי וְגֵא מְאֹד!

(מתוך: “אשרי”)

יש בשירים תחושות של כאב ונרדפות ועם זאת הם משדרים ביטחון רב עד כדי יהירות בהיותו הנבחר, המורם, הגא בעלבונותיו, מי שממשיך את שושלת הנביאים הנרדפים, מי שמביא בשורה חשובה, שמטביע את חותמו בספרות ובתרבות:

כִּי לֹא נוֹטֶה־לָלוּן הָיִיתִי בְּעַמָּי

וְלֹא אוּשְׁפִּיז מַכְרִיעַ בֶּרֶךְ –

עָמֹק עָמֹק אֶת פְּעָמַי

אֲנִי חוֹרֵת עַל פְּנֵי הַדֶּרֶךְ.

(מתוך: “כרכב יה”)

בסוף הספר הופיעו שתי הפואמות “מול הישימון” ו“ויהי”, שנקשרו בעקיפין לפרעות תרפ“ט. קטע מן הפואמה “מול הישימון” (בשם “ישימון”) התפרסם לראשונה ב’כתובים' במלאת שלושים לפרעות תרפ”ט, בגיליון שעמד כולו בסימן האבל על הקורבנות שנפלו (25.9.1929). נראה שזמן קצר אחר כך הורחבה הפואמה ופורסמה בשלמותה ב’כתובים' (2.1.1930). ההקשר לאירועי תרפ“ט מופיע ב”מול הישימון" רק ברמזים דקים, וכמעט נעדר מן הנוסח המאוחר, המלא, שפורסם כעבור כמה חודשים. בניגוד לא"צ גרינברג, שבאותה תקופה כבר השתייך למחנה הרביזיונסטי וראה בערבים שליחי שטן, מי שעומדים כמכשול למימוש הגאולה היהודית, הפך שלונסקי את המאבק למאבק מיתי־סימבולי־קוסמי.¹²²⁰ הקשר לערבים, אויבי המפעל החלוצי, רק נרמז בשם קדר – בן ישמעאל, אך המאבק בין היישוב הערבי מופקע מזיקה לזמן ומוצג על רקע סמלי כמאבק בין החלוצים לבין הישימון.¹²²¹ העימות הוא עם השממה ולא עם הערבים. “בפואמה הזאת מצאה לה הד מלחמת היצירה של החלוץ העברי”, שמאבקו אינו מתבטא בצעקות אלא “בעבודת־כיבוש של עקב בצד אגודל”, שיבח המבקר פ' ארצי.¹²²² המיתוס שמעצב השיר מציג את העוינות הערבית כפרי מזימתו של המדבר והשוכנים בו וכתגובת נקם על ההעזה החלוצית שפגעה במהות השלווה של השממה המתנגדת לציוויליזציה.¹²²³ את הדיון בסכסוך היהודי־ערבי הבליע שלונסקי בתוך הנושא הרחב של המאבק בישימון תוך כדי שימוש בסמלים, בהתאם לפואטיקה שלו שביקשה להתרחק מן המימזיס ודחתה התחברות גלויה אל האקטואלי.¹²²⁴ הקשר לאירועי הימים היה מוסווה כל כך עד כי מבקר כמו אהרן ראובני טען כי בספרי שלונסקי אין כמעט רמז לסערות שעברו על הארץ בשנים אלה, ומי שקורא את שיריו “לא ידע מתוכנם כי מחברם התגורר בארץ־ישראל בימי מאבק לאומי כביר”.¹²²⁵

אך את הפואמה “מול הישימון” ניתן לפרש לא רק כקשורה לפרעות תרפ“ט אלא גם כביטוי לפרשיות אקטואליות נוספות: הפואמה מבטאת את המציאות הריאלית של בניית העיר תל־אביב, העיר החדשה הנבנית על החולות בארץ השוממה, שבעיני שלונסקי היא שקולה בערכה ל”יזרעאל" – מעוז החלוציות. הפואמה היא “ביטוי דינאמי לבנייתה של תל־אביב”, קבע דוד תדהר, אולי בעקבות פרשנות מאוחרת של שלונסקי עצמו.¹²²⁶ בשיר נזכרות שיירות הגמלים הנושאות זיפזיף לבניין, ההתלהבות של הבנאים, הצבר, התנים והחמסין. שלונסקי הציג בפואמה מיתוס אלטרנטיבי למיתוס ה“חקלאי” של “גלבוע”, וקבע בו כי בניית העיר ערכה שווה לעבודת האדמה.

“מול הישימון” עומדת בניגוד לפואמות “הונולולו”, “צרעת” ו“הברית החדשה”, משום שבמרכזה לא עומד חורבן העולם, ראייה אפוקליפטית, או תיאור ה“דוַי” כיסוד נצחי – אלא בניין ויצירה, והיא אינה מתרחשת בזמן־לא־זמן ובמקום־לא מקום אלא בארץ־ישראל בתקופת העלייה השלישית.¹²²⁷

ניתן לתפוס את הפואמה “מול הישימון” גם כחלק מ“פולמוס המשמרות”, אם רואים בפואמה של שלונסקי פארודיה על הפואמה “מתי מדבר” של ביאליק, שבאמצעותה תקף גם את “שירת השיממון” של דור התחייה.¹²²⁸ “מתי המדבר” של ביאליק ישנים יובלות על יובלות, ומקבילתם ב“מול הישימון”: “דּוֹרוֹת רַבִּים־רַבִּים־רַבִּים / רָבְצוּ חוֹלוֹת כְּשֶׁנְהַבִּים”. ב“מתי מדבר” התפיסה היא מיתית־מעגלית ובנויה על הפרעת הדממה וחזרת השלווה חליפות; ואילו ב“מול הישימון” המעבר משקט לסערה – הוא בלתי־הפיך, והחלוצים מצליחים להעיר את החולות ולהרגיזם. אך השקפת העולם האופטימית שמתוארת ב“מול הישימון” אינה עולה בקנה אחד עם השקפתו היסודית של שלונסקי, המאמין בחזרות ובגלגולים ממש כמו בהשקפה המובעת ב“מתי מדבר” של ביאליק, וניתן להסביר אותה ברצונו להבליט את השוני והניגוד שבינו לבין ביאליק… נראה ששלונסקי עירב בפואמה, באופן מודע או בלתי־מודע, הן את נסיונו הקצר כחלוץ הבונה את הארץ, הן את השקפתו כי הבניין השירי החדשני שווה בערכו לבנייה החלוצית הממשית, הן את מאבקו בביאליק ובסופרי דורו והן את תגובתו על פרעות תרפ"ט.

הפואמה “מול הישימון” מושפעת גם מהפואמה “שנים עשר” לאלכסנדר בלוק, ששלונסקי העריץ. נראה שביקש לתרגם את המוסיקה של בלוק, שעיצבה את המהפכה הרוסית, לניגון עברי חלוצי־מהפכני והציב מול השלג והסערה הרוסיים חומרי הווי מקומיים: החמסין, הישימון והחולות הארצישראליים. לציבור בארץ די היה באזכורים אלה מההווי החלוצי כדי שהפואמה תתפרסם ותשמש חומר לקריאה ולהלחנה.

הספר ‘באלה הימים’ עבר כמעט ללא תשומת לב מצד הביקורת. ייתכן שהדבר נבע מכך שהספר לא ענה על ציפיותיו של הקהל, שלא מצא בו הד ישיר למאורעות שעברו על הארץ בשנת תרפ"ט, וגם לא דברי נחמה ועידוד. סיבה נוספת לשתיקת הביקורת הייתה העובדה שהספר יצא לאור בעצם ימי המאבק הקולני שניהלו שטיינמן ושלונסקי עם ביאליק, ורוב הסופרים כעסו על שלונסקי והתרחקו ממנו.

פ' ארצי שיבח את שלונסקי על כי הוא משמש פה לצער שקט “הלוהט רק בהחנקת הכול, ביציקת רעל לתוך הדם”.¹²²⁹ המבקר רפאל זליגמן, שישב בברלין, כתב סקירה מפורטת על הספר. הכותרת של מאמרו, “משורר הצער העולמי”, מלמדת על כך שזליגמן כתב ביקורת על שירת שלונסקי בכלל ולאו דווקא על ‘באלה הימים’. הוא ראה בשלונסקי משורר שכותב שירים אירופאים ואין לו דבר וחצי דבר עם מסורת השירה העברית. הייתה זו ביקורת שלא עמדה על המשמעות הסימבולית של השירים, ביקורת שבה היו השבח והגנאי מעורבים. זליגמן שיבח את שלונסקי על כך שבניגוד לפיוט העברי שמזמן הנביאים ועד ימינו “ברובו זולף שמן־זית” – שירו של שלונסקי ניפץ את “מסגרת המסורת ביד חזקה” והעז להיות “טראגי־פסימי”. מצד שני, בדומה לדברי יעקב רבינוביץ על ‘דוי’, טען כי שלונסקי אינו חדשן אלא אפיגון (בעיקר של בודלר), “אירופי שבא עלינו באיחור־זמן קצת”, ושירתו היא בנוסח “המאה הקודמת”. נוסף לכך טען זליגמן כי בניגוד למשוררים האירופאים “הרקע הרעיוני של שלונסקי אינו מקיף ביותר”, ועל כן יש חשש “שמא תפוג שירתו במרוצת העת מחוסר תוכן, ושמא תקבל כיוון חדגוני יותר מדי”.¹²³⁰

 

פרק כ': “אלחש: רֵעוּת! ויישפך הארס” שלונסקי נפרד משטיינמן (1932)    🔗

“היש מקלט מוודאות מפולת”: מסעם של שטיינמן ושלונסקי באירופה והשפעתו על הפילוג    🔗

מצבו הכלכלי של ‘כתובים’ היה מאז הפילוג בכי רע, ולמרות ששלונסקי ושטיינמן עבדו במסירות, ללא לאות וללא תמורה כספית – נראה היה שכל גיליון שיצא לאור היה בבחינת נס. היקף הגיליונות הצטמק והלך, ורצונם של העורכים להוציא גליונות בני 6 עמודים לפחות לעתים קרובות לא יצא לפועל. בשנה השישית הוציאו כמעט לאורך כל השנה גליונות כפולים, כדי שיוכלו להתגבר על מצוקת ההיקף המצומצם ולהוציא לאור גליונות ראויים. בסוף השנה החמישית פרסם שלונסקי מודעה שהייתה בה תחינה של ממש לחותמים על העיתון שיסלקו את חובם, שכן בכסף זה תלוי עתידו:

חותמי ‘כתובים’! בעזרתכם אנו מחזיקים מעמד

בתוך העזובה והמצוקה הכללית, אנו בוטחים בכם כי לא תתעלמו מחובתכם גם להבא. כל איחור והזנחה בסילוק החובות ובתשלום דמי החתימה עלולים להתיש את כוחנו.

שלמו את חובותיכם.

סלקו את דמי החתימה לשנת תרצ"א

חדשו את החתימה לשנת תרצ"ב.

המצב הקשה יצר מתח בין שני העורכים, שהתווכחו איך להוציא את העיתון בפרוטות המעטות שעמדו לרשותם. אולם לא רק המצב הכלכלי הקשה גרם לערעור היחסים ביניהם. עיקר המתח נוצר בשל מאבקו של שלונסקי על מקומו כעורך ומנהיג של חבורת “כתובים” ועיתונה. שלונסקי המשיך לכבד את שטיינמן ולהעריך אותו ואת חריפות שכלו ואבחנותיו הספרותיות, אולם הוא ביקש לצאת מתחת חסותו והחל לראות את עצמו כמנהיג וכעורך שווה זכויות לשטיינמן. גם אנשי הספרות, חסידים ומתנגדים כאחד, ראו בו אחד משני מנהיגיה של החבורה: זמורה, הורוביץ ונורמן חיבבו את שלונסקי, ומתנגדיו, הסופרים שהסתופפו בצילו של ‘מאזנים’, התייחסו לשלונסקי כמי שעומד לצידו של שטיינמן.

בפברואר 1932 שב לארץ ביאליק לאחר שנעדר ממנה כשמונה חודשים וערך מסע בפולין, ליטא, לטביה, אסטוניה, גרמניה, בלגיה, פריז וּוינה.¹²³¹ מסעו זה נועד להפיץ את הספר העברי מטעם הוצאות הספרים “אמנות”, “דביר” ו“שטיבל” (שהתאחדו תחת השם “בצר”). לא ברור אם היה זה מקרה או כוונת מכוון, אולם עם שובו של ביאליק נסעו שטיינמן ושלונסקי אף הם לאירופה, כשהחלטתם נחושה לגייס משאבים כספיים, חותמים ותומכים ל’כתובים‘. שלא כבפעמים הקודמות נסעו הפעם שני העורכים יחד, בתקווה שיצליחו למשוך את לב יהודי אירופה בהרצאות ובשיחות שכנוע לפתוח את כיסיהם. אלא שמשימתם הייתה קשה והצליחה רק מעט. אירופה הייתה באותן שנים מדולדלת, ואוהבי הספר העברי מועטים. ביאליק, המשורר הנערץ, ביקר לפניהם, ומי שפתח את לבבו וכיסו לביאליק לא התרצה עתה לתמוך במי שמתקיפים קשות את המשורר האהוב. שמם של אנשי “כתובים” הלך לפניהם כאנשי ריב ומדון, כמי שמהווים אופוזיציה לביאליק, ממעיטים בערכו ותוקפים אותו על לא עוול בכפו. מכאן ברור שמיעוט היהודים המתעניינים והנדיבים מצד אחד והמוניטין השליליים של אנשי “כתובים” מצד שני היו בעוכריהם, והמפגש עם יהודי וינה נחל כישלון. לביאליק, “האושפיז הלאומי”, נתנו אנשי וינה את כל התרומות ולהם לא נותר דבר, קבל שלונסקי. קומץ שוחרי העברית בעיר עייף כבר מהפעולה הציבורית, הכספית והתרבותית שהייתה כרוכה בביקור שד"רים ספרותיים מארץ־ישראל. המציאות שבה נתקל שלונסקי הייתה מאכזבת: "בחיי התרבות שלט ה’הבראיזמוס’ המסורתי“, שהבריח את הצעירים חפצי החיים מהתרבות העברית שנראתה כ”בית השיממון ואבלות“.¹²³² “ר' חיים נחמן נ”י כיבה כאן את כל הנרות, רוקן את הכיסים ומילא את הלבבות בריקניות מרוצה מעצמה”, והתווית של “שונאי ביאליק” שעשתה לה כנפיים שימשה “אמתלה ‘הוגנת’ ליהודים להשתמט ממתן עזרה כספית”, כתב שלונסקי לחבריו בארץ.¹²³³ ימים ספורים אחר כך כתב להם בצורה מפורשת עוד יותר כי ביאליק ניסה לשים “אבן נגף בדרכם”.¹²³⁴

לשלונסקי היה ברור שהמסע לא הצליח. אמנם ב’כתובים' התפרסמה ידיעה על “חוגים ספרותיים יהודיים ולא יהודיים” שערכו לשטיינמן ולשלונסקי מסיבות ועל מאמרים שהופיעו לכבודם בעיתונות במטרה לשדר אופטימיות ולהודיע גם על “נצחונות”,¹²³⁵ אולם בד בבד פרסם שלונסקי רשמי מסע פסימיים שבהם ביטא את תחושת האכזבה מהמפגש עם יהודי וינה. בסוף החלק השני של רשמי המסע נכתב שיופיע גם חלק שלישי, אלא שבאותה תקופה החל המשבר בין שלונסקי לשטיינמן והוא לא היה מסוגל להמשיך ולכתוב את החלק השלישי.¹²³⁶ מווינה המשיכו שלונסקי ושטיינמן במסעם לבוקרשט ואחר כך לגלץ שברומניה. זמורה, שהתגורר שם באותה שעה, ארגן להם כמה הרצאות, אך גם דבר זה לא הועיל. התוצאות היו מאכזבות, וכמעט שלא נמצאו יהודים שהתעניינו בעבודתם. החוגים הציוניים ברומניה התנכרו לשלונסקי ולשטיינמן, והקהל הציוני ברובו הגדול סירב להגיע להרצאותיהם.¹²³⁷

בווינה, 22.3.1932 עם הקדשה: ללוסינקה היקרה, זיכרון מווינא, אברהם

מצב רוחו של שלונסקי הלך והתעכר. הוא הרגיש שהוא מיטלטל בערים ועיירות ונואם “בפני קהל של בורים גמורים בכל עניין עברי” וכל זאת ביידיש, לשון שהתנגד לדיבור בה ושלא הייתה שגורה על פיו. “זוהי מלאכה קשה, מלאכה בזויה, המכבידה כמובן שבעתיים בשעה שרוחי מרה עלי עד מאד.”¹²³⁸

כל מעייניו התרכזו במשלוח כסף לחבריו, כדי ש’כתובים' יוכל להמשיך ולצאת. “רק חפץ אחד והכרח אחד ממריצני ומחזקני כאן: לשוב עם צרור־מה של כסף. לולא זאת הייתי בורח זה כבר, כי נכסוף נכספתי לביתי ולעבודתי”, כתב לחברי “כתובים”.¹²³⁹ הוא לא כתב לחבריו דבר וחצי דבר על המשבר ביחסיו עם שטיינמן ולא פירש מה גרם ל“רוחו המרה”, “עצבונו” או “דכאונו”, כפי שכינה את מצב רוחו הקשה. למרות זאת הרגישו חברים ובני משפחתו של שלונסקי שמשהו לא טוב קרה. בניו של שטיינמן, דוד בן התשע ונתן בן השבע, היו בין הראשונים שתהו מדוע החל אביהם לכתוב להם מכתבים מוזרים, ומדוע חדל שלונסקי לענות על מכתביהם. מאז החלה המתיחות היו מכתביו של שטיינמן לבני ביתו קצרים, קטועים ומשונים. דוד, בחוש של ילד נבון ומפותח, הרגיש כי יש דברים בגו וכי האב מסתיר ממנו דברים, וכתב אליו בטרוניה: “למה אתה לא שלחת לנו תמונות כמו שכתבת במכתב הראשון מוינה? כבר שלוש פעמים שאלת אותי מאיזה שעה פתוחה מערכת ‘כתובים’. אתה בכל פעם כותב לנו קטעי מכתבים. על פי המכתבים שלך מכיר אני כי אין זה כל מה שאתה רוצה לכתוב. בכל מכתב כתוב: היום אני עסוק, במכתב הבא אכתוב לכם יותר”. דוד ונתן אהבו מאד מאד את אברהם, “הדוד המצחיק” שנהג לשחק איתם ולהשתובב איתם ללא כל מחיצה. עד עתה נהג אברהם לכתוב להם מכתבים משעשעים, אך לפתע הפסיק לכתוב. “אנחנו כותבים לו והוא אינו כותב לנו. תגיד לו שיכתוב לנו או לפחות יענה על שאלותינו”, כתב דוד לאביו.¹²⁴⁰ דבריו של נתן הקטן לשלונסקי רצופים אהבה לחברו הגדול, אברהם: “אני מתגעגע לך ואני מחכה למכתב ואין לי סבלנות לחכות. ואני רוצה לשמוע מפיך דברים מעניינים ואני מחכה לפתי שלך [דמות מצחיקה ששימשה בסיס ל’מיקי מהו'] כל כך ואתה כותב לי מעט”.¹²⁴¹ אלא שמעיין המכתבים ששימח את ילדי שטיינמן יבש והם לא זכו לקבל עוד מכתבים מחברם הגדול.

תחנת גלץ שברומניה הייתה סוף מסעו של שלונסקי. לפי התוכנית היו שלונסקי ושטיינמן אמורים לנסוע לברלין ומשם לקובנה שבליטא. חברי “פתח” חיכו לביקורם בכליון עיניים. “נשמח לבואם של א. שטיינמן וא. שלונסקי”, כתב ארי גלזמן מחבורת “פתח”, “ימי ביקורם יהיו לנו לחג. […] לדעתנו ביקור זה הכרח הוא”.¹²⁴² גם בשביל שלונסקי הייתה הפגישה עם חברי “פתח” פסגת מסעו: “הרי עיקר הנסיעה, מטרת הנסיעה, שכרה, בייחוד בנסיעה קשה זו, על כל פנים, בשבילי – הייתה הפגישה עם קוראים עברים ממש, עם גוש חיוני ביהדות העברית ועם קבוצת האחים ‘פתח’… אבל…”, קטע שלונסקי ולא פירש.¹²⁴³ הוא ויתר על הפגישה שאליה ציפה במשך כל מסעו, וכתב לחברי “פתח” כי לצערו לא יוכל להגיע, בגלל עבודתו בעיתון ‘הארץ’. הוא שינה את תוכניותיו וחזר ארצה במפתיע ביום 20 ביוני 1932, ואילו שטיינמן המשיך במסע כמתוכנן.

המסע המשותף הפך לנקודת מפנה בגורלה של חבורת “כתובים” בכלל וביחסים שבין שלונסקי לשטיינמן בפרט. לאחר נסיעתו של שטיינמן לא יכול היה שלונסקי להסתיר עוד כי לא הכל כשורה, והודה בפני חבריו כי “מפני סיבות שונות ומשונות” נאלץ לוותר על מה שהיה בשבילו עיקר בנסיעה – הביקור בליטא ובפולין: “מפני טרדות גוף (ויותר מזה רוגזי נפש) לא יכולתי לכתוב עד היום את הפרק השלישי על פרשת וינא”, כתב. “ודאי תבינו – ויותר מזה תרגישו – את הלך רוחי הפרטי, שאיננו בקו העליצות וה’נחת'. אבל אני מבליג על הכול, גם על מה שקשה וכמעט שאי אפשר להבליג, ומוסיף לחייב את עצמי להיות כמגויס, שאינו רשאי ליתן את ליבו לחוויות פרטיות”. את דבריו סיים במשפט: “אני מבין עכשיו הרבה ממה שלא השגחתי בו קודם לכן”. בשולי מכתבו של שלונסקי הוסיף זמורה: “חברים, אני במצב רוח כזה, שהשתיקה יפה לו”.¹²⁴⁴ הרמיזות שרמז שלונסקי במכתביו לנורמן לא הועילו. נורמן, שכחצי שנה אחר כך כתב דברים קשים ביותר על שטיינמן, היה בשלב זה נאמן לשטיינמן במלוא מובן המילה, האמין בו וסיפר לו על מכתבו של שלונסקי “המלא רמזים לאין־קץ על זה שהוא היה מוכרח לוותר על נסיעתו לליטא ופולין”. את מכתבו לשטיינמן חתם במילים: “ידידך הרוצה בהצלחתך, יצחק נורמן”.¹²⁴⁵ אולם את ההידרדרות לא ניתן היה לעצור. הרמזים במכתביו של שלונסקי הלכו ותכפו. ימים אחדים אחר כך שאל שלונסקי את חבריו אם קיבלו כסף משטיינמן, כי לו עצמו אין שום ידיעה על עבודתו ואין הוא יודע כלל היכן הוא.¹²⁴⁶ את הלך רוחו בזמן המשבר שבינו לבין שטיינמן ביטא שלונסקי בלשון רמזים בשיר “עלה לענה ירוק”,¹²⁴⁷ שכתב בבוקרשט. במסווה של ניגון צועני־רומני עצוב רמז שלונסקי למחלוקת עם שטיינמן ולמפולת הצפויה לחבורת “כתובים”:

… וְכָךְ הֵם בָּאוּ. הֵם! כְּחֶתֶף. כְּזָדוֹן –

הֲלֹא יָדַעְתִּי, כִּי יָבֹאוּ,

הֲלֹא רָאִיתִי לַיְלָה־לַיְלָה אֶת רִמְזֵי הָאֲבַדּוֹן

שֶׁאוֹתְתוּ לִי מֵחוֹפֵי הַבֹּהוּ.

גיבור השיר ניסה להטביע את העצב שלו ביין, אך השאלות שבו וניקרו במוחו:

לְאָן יָנוּס אָדָם מִגְּזַר הַשִּׁכָּלוֹן?

הֲיֵשׁ מִקְלָט מִוַּדָּאוּת מַפֹּלֶת?

אֶגַּע בַּיָּד – יִשְּׁרוּ הָאֶצְבָּעוֹת.

אֶלְחַשׁ: רֵעוּת! – וְיִשָּׁפֵךְ הָאֶרֶס.

נראה שזמורה הבין את הרמזים המוצפנים בשיר וראה בו את “עצב־העצבונות, את נשר היאוש בקן החוויה הארצית”. הוא ראה בשיר “זעקה לשבר גדול”, “ביטוי לאימה ופחד”, ל“רעידת האדמה מתחת לרגלי הייסורים הכבירים”. הוא ידע שיש בשיר “הרמזה, נוטריקון־דברים”.¹²⁴⁸

שלונסקי היה שבור, מדוכא עד עפר: “אני, ‘המעודד הנצחי’, זקוק עכשיו לעידוד”, כתב ליצחק נורמן. אך גם במצב זה לא היה מסוגל לפתוח את סגור ליבו לפני חבריו. כמו בעיתות משבר אחרות הרגיש כי וידוי כזה הוא חולשה, והעיסוק באירועים שקלקלו את היחסים בינו לבין שטיינמן יהיה קטנוני, עלוב ובלתי־ראוי. לחבריו כתב כי אינו יכול לכתוב על הדברים, והוא חושב שטוב יותר יהיה לשוחח עליהם בשיחה של פנים אל פנים. “ורק דבר אחד אני מבקש מאת האלוהים, שיגלגל לי שעת רצון לפתחון פה ולב. כי הם סגורים אצלי עכשיו על מסגר גדול”.¹²⁴⁹

העדויות שנאספו על התערערות היחסים בין שלונסקי ושטיינמן מגלות מסכת של אירועים חשובים ועקרוניים בצד אירועים קטנוניים שגרמו לקרע שבין השניים. נראה ששלונסקי אהב את שטיינמן והעריץ אותו עד כדי נכונות להבליג על עלבונות שספג ממנו. “יוצר, קנה לך חבר, קנה בייסורים, כל מחיר אשר יידרש תן”, כתב במסתו “השלולית הקטנה והחברות הגדולה”, על ידידויות בין יוצרים מפורסמים.¹²⁵⁰ אך עתה הגיע הרגע שבו הרגיש שאין ביכולתו לספוג את הפגיעות בכבודו.

לימים סיפר זמורה כי מאז ומתמיד הייתה תחרות סמויה בין שני מנהיגי חבורת “כתובים”, תחרות “איטית, אבל קבועה ועיקשת”.¹²⁵¹ כאשר בחן זמורה את הסיבות לפירוק החבורה, מצא שעוד לפני המסע המשותף היו נושאים אחדים שבהם נהג שטיינמן שלא כשורה ופגע בבני החבורה ובראשם בשלונסקי. הוא ראה בפרשת הוצאתו לאור של ספרו של שטיינמן ‘דודאים’ את זרע הפורענות. ראשיתה של הפרשה באוקטובר 1929, כששטיינמן נסע לברלין וניסה לשכנע את איש העסקים ומייסד הוצאת שוקן, שלמה זלמן שוקן, לתת כסף לקבוצת “כתובים”. במשך כל חודש אוקטובר חיזר אחרי שוקן, ואף נסע אליו במיוחד למקום מגוריו, הרחק מברלין, אולם הוא לא הצליח לקבל דבר. ביאליק שהה במקום, ושוקן, כמו רבים אחרים, העדיף לתמוך במפעליו.¹²⁵²

כחצי שנה אחר כך נסע גם שלונסקי לברלין ובמסעו הקצר נפגש אף הוא עם שוקן במטרה לגייסו לעזרת ‘כתובים’. שוקן אמר לו כי אינו מתעניין בספרות המודרנית אלא בספרות העתיקה בלבד, אך שלונסקי לא ויתר וענה לו תשובה שנונה ומחויכת: “בעוד אלפיים שנה”, אמר שלונסקי, “יבוא שלונסקי החדש לשוקן של התקופה ההיא ויבקש תמיכה ב’כתובים' של אז, ואותו שוקן יענה כי הוא מתעניין בשלונסקי העתיק… ואותו שלונסקי יענה כפי שאני אומר לך היום: שמאברהם (אבן עזרא) עד אברהם (שלונסקי) לא קם כאברהם…”. שנינותו והעזתו של המשורר הצעיר מצאו חן בעיני שוקן והוא תרם ל’כתובים' סכום כסף.¹²⁵³ במכתב ליעקב הורוביץ, ללא תאריך, סיפר שלונסקי, כי הכסף של שוקן התקבל. שטיינמן לא האמין שהכסף התקבל והוא, יחד עם נורמן, מררו לו “את החיים בשתיקה”, וכשבסופו של דבר הגיע הכסף כתב שלונסקי בהתרסה כנגד שטיינמן הספקן: “מתברר, כנראה, כי לפעמים מותר גם להאמין באדם”.¹²⁵⁴

לאחר שהתקבל הכסף התייעצו ביניהם בני חבורת “כתובים” וערכו תוכניות מה לעשות בתרומה: האם להוציא גליונות רבי היקף של ‘כתובים’ או אולי להוציא אלמנך של דברי ספרות, פרי רוחם של כל החברים. את הכסף הניחו בינתיים בבנק. “לדעתנו הוא אסור בהנאה ואין להוציא ממנו אף פרוטה לשם איזו תכלית שהיא”, כתב שטיינמן להורוביץ. “רוצים אנו להוסיף עליו 900 לא”י ולהתחיל בפעולה".¹²⁵⁵ עוד הם דנים מה ייעשה בכסף, החליט שטיינמן על דעת עצמו להוציא לאור את ספרו ‘דודאים’ ב־250 עותקים, ועוד בטרם נמכרה המהדורה הראשונה מיהר להוציא מהדורה שנייה שהייתה אף היא בת 250 עותקים. מראש לא היה לספר ייחודי זה סיכוי להימכר. הייתה זו פרוזה נסיונית, מודרניסטית, מרחיקת לכת, ניסיון לכתוב סיפור בלי עלילה. “מבחינת תוכנו וצורתו אינו מכוון כלפי הקהל הרחב דווקא”, נכתב בהודעה על צאתו לאור מטעם “כתובים”. מרבית עותקי הספר שכבו כאבן שאין לה הופכין במשרדי ‘כתובים’, ואחר כך בביתו של שטיינמן, ותרומתו של שוקן נקברה בין דפיו. האופן שבו נטל שטיינמן את הכסף ששלונסקי השיג בעמל רב והחליט בלא להתייעץ עם חבריו להוציא לאור את ספרו – זעזע את שלונסקי.¹²⁵⁶

סדק נוסף במסכת יחסיהם של שלונסקי ושטיינמן נוצר בעקבות ראיון שנתן שלונסקי לעיתון היידי ‘היינט’ בזמן מסעו הקודם לפריז מטעם ‘כתובים’ במאי 1930. בדבריו הבחין שלונסקי בין שירה לפרוזה וטען כי בארץ־ישראל התגבשה קבוצת משוררים המבטאים את החדש. הוא מנה את אביגדור המאירי, יצחק למדן, אורי צבי גרינברג ואותו עצמו ותיאר אותם כמשוררים החלוצים החדשנים החשובים. לגבי הפרוזה, לעומת זאת, אמר שלונסקי כי היא עדיין לא הצליחה לבטא את החיים החדשים בארץ־ישראל. בדבריו הזכיר את יעקב הורוביץ כמי שמעורר “תשומת לב רבה” ואילו שמו של שטיינמן לא נזכר כלל. כחודשיים לפני כן הוציא שטיינמן את הרומן שלו ‘זוגות’, אך בראיון הצהיר שלונסקי כי “לרומן העברי האמיתי על ארץ־ישראל החדשה צריך עוד לחכות”.¹²⁵⁷ שטיינמן זעם על הדברים, כתב לשלונסקי מכתב חריף ונזף בו על כי הוא תוקע לו ולבני החבורה “סכין בגב”. “מתפלא אני עליך, שטיינמן, שרגזת כל כך בעניין ה’כתבוּת' שב’היינט'”, השיב לו שלונסקי. הוא טען שדבריו סורסו בידי המראיין והוסיף כי שטיינמן עצמו הרבה ב“דברי שבח וקילוס ל’הבימה', לגרינברג, ללמדן, למאזנים אפילו”, ובכל זאת הוא לא הגיב על כך. הוא ניסה לפייס את שטיינמן ושלח לו את דברי ההכחשה ששלח לעורך ה’היינט' ובהם טען כי כל הכתוב ברשימה הוא “סירוס מגוחך” וכי “הכתב הפריסי” שם בפיו דעות והערכות שהן לו “לגועל”, אך בסוף מכתבו לשטיינמן הוסיף: “לא חשבתי שאתם יכולים לשער ולוא רק לשעה קלה ובחשד־בן־חשד שאמרתי משהו מעין הכתוב באותו פלסתר מגוחך”.¹²⁵⁸ חשדנותו של שטיינמן והצורך לשקול כל מילה ומילה היוצאת מפיו שמא תכעיס את חברו גרמה לו צער רב.

שטיינמן “כפה מעין משטר נזירי מגילויי רגשנות על החברים”, כתב החוקר אברהם הגורני־גרין, “הוא אהב מאוד, כמובן, שישבחו את יצירותיו. בעין רעה עקב אחרי שותפו שלונסקי המקרב משוררים צעירים כדי ליצור את ה’אסכולה' השלונסקאית. […] לא ירחק היום, חשש, והוא עצמו, שטיינמן, יהיה מיותר. על רקע זה התפתחה מתיחות בין השניים, שהתגברה דווקא כשעשו יחדיו בשליחות באירופה, עם ששטיינמן דואג להבליט מיהו ה’רבי' ומי נושא הכלים”.¹²⁵⁹ המסע המשותף לאירופה בשנת 1932 היה אפוא רק הקש ששבר את גב הגמל. שהייתם זמן רב יחד, כשההצלחה מהם והלאה, הגבירה את החיכוכים והניגודים שביניהם. לפי עדותו של נורמן, שבוודאי שמע על כך משלונסקי או מזמורה, כתב שטיינמן לתומכי ‘כתובים’ בווינה ש“למען השם לא יתנו לשלונסקי אף פרוטה בחזרו לוינה”, בטענה כי ל’כתובים' אחראי רק הוא עצמו. שטיינמן דרש בפגישות עם ידידי ‘כתובים’ שיקימו קרן להוצאת ספריו וספרי שלונסקי בלבד, ולדברי נורמן גרם לכך שידידי ‘כתובים’ ביטלו את איסוף הכספים לטובת העיתון.¹²⁶⁰

לפרשיות העבר שצפו ועלו נוספו גם חיכוכים קטנוניים: ישראל זמורה, שבמהלך הסיור באירופה היה ה“קופאי” וערך את כל חשבון ההוצאות של שלונסקי ושטיינמן, האשים את שטיינמן כאחראי הבלעדי לריבים הקטנוניים שפרצו ביניהם בתקופת המסע. הוא סיפר כי הקצה לשלונסקי סכום כסף מיוחד כ“דמי עישון”, ובתגובה טען שטיינמן שהוא מקופח ודרש מזמורה שיקנה לו יום יום שוקולד, במחיר השווה למחיר הסיגריות של שלונסקי…¹²⁶¹

נראה ששטיינמן התעלם מהמתיחות שנוצרה ומהאשמותיו המרומזות של שלונסקי, ולא הגיב עליהן ישירות, אך ניתן לגלות תגובה עקיפה למתיחות שביניהם בשתי רשימות שכתב לאחר ששלונסקי נפרד ממנו וחזר ארצה. ברשימתו “אני”,¹²⁶² שהייתה רצופה פרדוקסים, הגיב שטיינמן על כך שמאשימים אותו באגוצנטריות, ועיקר טענתו הייתה כי הכול עובר אצלו דרך ה“אני”, הפרטי, הנפשי ואין זו אגוצנטריות כלל ועיקר. רשימתו השנייה, “באותיות פטיט”, נכתבה לדבריו בעיפרון תוך כדי נסיעה ברכבת. ברשימה זו, שהיא כאילו קטועה בגלל הנסיבות שבה נכתבה, כתב הגיגים שאותם הגיש לבני חבורתו כשי; בה בעת כוללת הרשימה גם הוראות ודרישות של המנהיג מבני חבורתו היושבים במרחקים: “דרישת שלום, לכם, חברים, עורכי ה’כתובים', המשיכו, חברים! משכו בעול! מסתכל אני דרך חלון הרכבת ורואה: העולם הוא גדול ומשתרע למרחקים. גדול הוא העולם, גדול הוא, אומר אני לכם. חזק!”¹²⁶³

נורמן והורוביץ, שחשבו כי ניתן עדיין ליישב את המחלוקת בין השניים, פנו לשטיינמן, מנהיג החבורה, במכתב בהול וביקשו ממנו לשוב ארצה במהירות, אך שטיינמן לא הסכים לנקוט שום אמצעי ליישוב המשבר. בעיניו היה זה למטה מכבודו להקדים את שובו ולברר את המחלוקת. הוא הניח כי כתר המנהיג מובטח לו וכי בני החבורה בסופו של דבר לא יעזבו את ‘כתובים’. “האמנם קיום קבוצתנו זקוק חלילה לעזרה מהירה?” הגיב, “השקט שבליבי מעיד לי שהחשש הוא מוגזם”. הוא נזף בהם על כי בדבריהם “יש איזה היסוס”, וטען כי אין שינוי בהשקפותיו או “בשטח האישי” וכל הסכסוך מקורו “בטעויות ובחשדים בלתי מבוססים”. הוא התעלם כליל משלונסקי ומטענותיו נגדו ולא חשב לברר איתו את הדברים.¹²⁶⁴ גם לאחר שובו של שטיינמן עדיין מתפרסם ב’כתובים' מאמר נלהב, לא חתום, כנראה של שטיינמן עצמו, בשם “למרחב, לחידוש”, שבו מובעת התקווה, כי “ניצוץ האש של מעלה תלהט ברוח הקודש של העדה הקטנה שלנו” וכי “צו והכרח הוא לנו להתחדשות רוחנו העברית”.¹²⁶⁵ אולם נסיונו של שטיינמן לגייס את בני החבורה לצידו לא הצליח. חברי “כתובים”, ובראשם יצחק נורמן, מעריצו משכבר, הפנו לו עורף, ושטיינמן, שהרגיש שכתר המנהיגות הולך ונשמט ממנו, הגיב בהתקפות על בני החבורה ובכך עוד הרע את המצב.

שלונסקי האריך רוחו עד לשובו של שטיינמן מחו"ל, ואולי גם קיווה לשיפור ביחסים. אולם היחסים לא שופרו. שטיינמן חזר בראשית ספטמבר 1932 לאחר שהייה של שבעה וחצי חודשים, והמשיך להתעלם מהקרע. בראיון לדו־שבועון ‘כלנוע’ סיפר בהרחבה על קשרי הידידות שקשר במסעו עם אישים שונים, על הרצאות שהרצה בכינוסים ובמסיבות לפני סופרים יהודים ומאומות העולם. הוא סיפר שביקר בכל בתי התיאטרון בברלין (!), אך אף לא דבר וחצי דבר על תרומות למען ‘כתובים’.¹²⁶⁶ בשלב זה החליט שלונסקי להסתלק מעריכת ‘כתובים’ וביקש משטיינמן שיסיר את שמו כעורך העיתון. בתגובה הסיר שטיינמן גם את שמו שלו (כפי שנהג בזמן התפטרותו מוועד “אגודת הסופרים” כתגובה להתפטרותו של ביאליק), והגיליון האחרון של השנה השישית, מיום 26.10.1932, מופיע ללא שמות העורכים. גם השנה השביעית החלה כש’כתובים' יוצא ללא שמות העורכים, אך עדיין לא היה זה סוף פסוק: שלונסקי המשיך לשמור על אחדות החבורה ולקח חלק במאבקיה כאילו לא נפל דבר. להיפך, בראשית השנה השביעית דומה היה שהתקפותיו של שלונסקי על סופרי “דור ביאליק” התחזקו, והוא פרסם שלושה שירי פולמוס סאטיריים ורשימות במדורו “צנינים” (בשמות העט: א. ספרא, א. סורר וא. זעירא) שמטרתם הייתה לתקוף בחריפות את הקיפאון והאפיגוניות ששררו, לדעתו, בשדה הספרות ולחדד את ההבדל שבין המחנות: “אנחנו” – מחנה הסופרים המודרניסטים הסוערים ששירתם עמוקה, מול “אתם” – סופרי “דור ביאליק”, ששירתם מעצבת את אירועי המציאות באופן בנאלי: “לָכֵן אַתֶּם שָׁרִים: ‘פָּרָה גּוֹעָה בָּרֶפֶת’, / ‘בַּשֹּבֶךְ יֵשׁ יוֹנָה’ (לְשֵׁם חָרוּז – בַּת־יוֹן), / וּכְדֵי לְהִמָּלֵט מִפַּחַד מַעֲרֶפֶת, / אַתֶּם אֶת סַמְבַּטְיוֹן – הוֹפְכִים לְאַמְבְּטְיוֹן”

לגלג שלונסקי בפזמונו “אתם”.

“אֲוִירוֹלִיּוּת” – פארודיה על שירת שלונסקי    🔗

בשעה ששלונסקי לחם את מלחמת החבורה מעל דפי ‘כתובים’ והשתדל להתגבר על המתיחות שבינו לבין שטיינמן, שב שטיינמן וליבה את המדורה באמצעות פארודיה ארסית על שירת שלונסקי שפרסם ב’כתובים'. הפארודיה השתרעה כמעט על עמוד שלם של העיתון, שהפורמט שלו היה כגודלו של עיתון יומי, וכותרתה הייתה “אֲוִירוֹלִיּוּת (קטוף וכתום בידי אמני הערפלוני)”.¹²⁶⁷ המילה “אוירוליות” היא פרי רוחו של שטיינמן, ונראה שבחר במונח זה כדי לרמוז ששירתו של שלונסקי כמוה כ“לוּפט געשעפט”, וגם – ואולי בעיקר – כדי ללגלג על חידושי הלשון של שלונסקי ועל המילים הזרות והמוזרות והמשקלים החריגים הנפוצים בשירתו. שירת שלונסקי מתוארת בפארודיה כשירה מגוחכת, נלעגת, חסרת פשר, שעיקרה חרוזים מתגלגלים וחידושי לשון מוגזמים. הפארודיה המחורזת נדפסה בשורות פרוזה ארוכות, ותוארו בה שני סוגים של אמנים: האמן הריאליסטי והאמן הסימבוליסטי. הפִּסקה הראשונה מוקדשת לאמן הריאליסטי ה“מְתָאֵר פְּאֵר מַסְמֵר, צוּרַת פַּר אוֹ הַר אוֹ גַי – כמו חי, וגוף הזבוב. […] כל החלל בד. והוא חייט (צייר או סופר) התופר וּמְקַוְקֵו פנים וְגֵו סתם לאדם […] כקוף יחקה את הנוף”. אולם במרכז הפארודיה מתואר האמן הסימבוליסטי, בן דמותו הפארודית של שלונסקי, שהוא אמן הפרדוקסים, ההופך את היוצרות ללא כל צורך ומשמעות: “הילוכו מהיש אל היפוכו”, “אל הַמַּעֲלוּמָה יְהַלֵּך אם גם אל עֵבֶר פני עצמו יסוב”, אצלו גם “הַבְּלִי הוא כלי”, האביב אצלו שחור והסתיו לבן, “המר מתוק וגם חריף”, “בחיק העבר רוֹדֵם העתיד. הכול שאג ואין ניד. כי הכול הוא קול ולו חַכָּה דממה דקה: רשף האור וחום הקור וצל הצליל ושֶׁוַע הדם ונֹמֶך הרוֹם ונים הדְמִי וברק הראי ועין הגדי…”, והוא “כצבי מורדף בורח יקום. קצרה יד להדביק מאום. וכבדה עין להשיג צורה. כי אמן אינו יוצר אלא מפרק ופורק”.

ברד החרוזים של הפארודיה מכה בקורא, ומעיר בו תחושת אי נוחות נוכח הכמות הבלתי־נסבלת של חידושים ועיוותים של השפה: רגעוני, אתמולי, שִׁלְשׁוֹמִי, פְּלִיאִיָּה, פִּתְאֹמִיָּה, תַּהְפּוּכִיָּה, בִּלְבּוּלִיָּה. “הכול תכפון פתאמון ותואמון. צימאון עף כלפיד על פני אוקינוס סַסְגוון”, ו“כל זה המֶסֶך משתפך בשֶׁפֶך רברבון מהויון לאבדון כבהיון יוצא בחינגון. ובתווך פלמוני אדמון מתבונן בדִמָּהוֹן: העולם סחרחרון והעין סהרהר והמוח דרדר והנשמה פרפר והשכל שואג לטרף: ניצוץ אלוהות! קורטוב חיוּת! טרף ממשות!”

ביטויים וצירופים, מילים רווחות וסמלים משירת שלונסקי מבוזים בפיו של שטיינמן: העֵז, הלוֹט, הזוהר, הסוד, הגלגול, הצבי, המוקיון, דמדום, להד"ם. בסיום מלגלגת הפארודיה על האגוצנטריות של שלונסקי: “אני המדוֹר מדור ועד דור. אני השמים והשאול. אני הכול”.

הייתה זו פארודיה אכזרית יותר מכל הפארודיות שנכתבו על שלונסקי, הן בגלל שכתב אותה האדם שאותו העריך, כיבד ואהב, והן בגלל רוחב יריעתה והגודש שבה. רק כעס עצום על שלונסקי יכול היה להפיק מעטו של שטיינמן שפע כזה של חרוזים שלא השאירו אבן על אבן בשירת שלונסקי ללא ביקורת. אך שטיינמן כתב את הפארודיה בצורה מתוחכמת למדי, כך שמצד אחד יש בה לגלוג ברור על שירת שלונסקי, ומצד שני אין בה שורות שמחקות את שירי שלונסקי בצורה מפורשת. שטיינמן חיקה את האווירה, אוצר המילים והביטויים הרווח, אך באופן כזה שיאפשר לו לומר “ידי לא הייתה במעל”.¹²⁶⁸

האופן שבו הגיב שטיינמן והפך בן לילה מאוהב לשונא, ממי שרואה בשלונסקי משורר יחיד ומיוחד בדורו למבקר שקוטל את שירתו מיסודה, מעלה את האפשרות שצדק שופמן בטענתו כי “באמת אין שטיינמן אוהב את שירי שלונסקי”, כי שטיינמן הוא “איש התוכן ועל פי מהותו הוא מוכרח לשנוא להטים נבובים תכלית שנאה. בסתר ליבו הוא מתייחס אל שירי שלונסקי – ואיני מסופק בזה אף רגע – כהתייחסו אל שירי נפתלי הרץ ויזל”.¹²⁶⁹ האם אכן צדק שופמן ושטיינמן הצניע במשך שבע שנות עבודתם המשותפת את העובדה כי שיריו של שלונסקי לא היו לרוחו, או שכתב את מה שכתב בעידנא דריתחא?

אין עדות ישירה לתגובתו של שלונסקי על הפארודיה, אולם נראה שהחצים לא החטיאו את המטרה ופגעו בשלונסקי עמוקות. הפארודיה הגדישה את הסאה ובעקבותיה החליט שלונסקי לפרוש באופן סופי מהחבורה, ומגיליון ה' 3.11.1932 ואילך הפסיק את השתתפותו. הוא החליט בשלב זה לפרוש בעצמו מ’כתובים', כדי לשמור על שלמותה של החבורה, וכתב לחבריו כי הוא בחן את העניינים בחינה מוחלטת ונתברר לו “כי מפני סיבות מכאיבות – אבל בלתי־נמנעות לא תיתכן שלמותה הגמורה של הקבוצה”, אך ייתכן “כי על ידי קיצוץ ידוע יבוא הריפוי. יש לי האמונה, כי פרישתי עלולה לפתוח אפשרות־מה לחידוש ליכוד של חבורת־כתובים, ואני מרגיש כי אסור לי שלא להסיק מזה מסקנות. והנני מבקש אתכם, חברי, לשקול היטב את הדבר ולהבין כי אנו מוכרחים להיאחז בעולם אחרון ולהציל את הספינה”. הוא לא כתב לחבריו הקרובים במפורש מהן הסיבות שהניעו אותו לפרוש ותיאר אותן כהכרח טראגי אך גורלי, הגורם “לבני אנוש, שגם החברות הגדולה תגיע לנקודת הניסיון”.¹²⁷⁰

הפרישה    🔗

לאחר התפטרותו של שלונסקי מעריכת ‘כתובים’ דרש שטיינמן מבני החבורה למנותו כעורך יחיד של ‘כתובים’. לדבריו התקיימה מעין מועצה שבה הוא נבחר על־ידי כל החברים לעורך יחיד, אך יומיים לאחר שהתקבלה החלטה זו, פירקו בני החבורה את החבילה ודרשו ממנו להפסיק את הוצאת ‘כתובים’, בהאשימם אותו שהוא מבקש לעצמו דיקטטורה ומקצץ בחופש הדעות. שטיינמן סירב להפסיק את הוצאת העיתון והודיע שלא ייכנע להחלטתם אלא ימשיך לבדו עד כמה שיוכל.¹²⁷¹ בתגובה החליטו חברי “כתובים” להצטרף לשלונסקי ולהשאיר את ‘כתובים’ בידי שטיינמן. בני החבורה שלחו לשטיינמן מכתב פרישה וביקשו ממנו לפרסם אותו ב’כתובים‘, אך שטיינמן לא הסכים, והם שלחו את מכתבם ל’דבר’. ביום 12.12.1932 התפרסמה מודעה קצרה ועניינית שעליה חתמו שלונסקי, הורוביץ, נורמן וזמורה: “הנני מצטערים להודיע, כי מסיבות שונות אין אנו יכולים מכאן ולהבא לקחת חלק בפעולות ‘כתובים’.” את פרשת העזיבה תיאר נורמן בלשון נמלצת וציורית: “מנת כוסנו נתמלאה וזיקים רבים הציתו את החבית המלאה ברד והביא לידי התפוצצות. החבל התהדק מסביב לצווארנו ונשזר מיום ליום לעבוט העגלה. הוא החניק עד כובד נשימה. עבדנו עבודת פרך (ויותר מכולם א. שלונסקי) – ויצאנו בג’נטלמניות, בלי סקנדלים ביתיים או פומביים”.¹²⁷² שלונסקי החליט להשאיר את רכוש ‘כתובים’ בידי שטיינמן, למרות שלדבריו הייתה לו האפשרות החוקית להחזיק בו או לתבוע אותו. אולם הוא העדיף “לוותר על הרכוש ולהציל את הנפש”.¹²⁷³

שלונסקי ושטיינמן נמנעו מלדבר על הסיבות לפילוג ביניהם. שניהם לא רצו להכפיש את העבר, שיותר מדי יקר היה לשניהם. שלונסקי ביקש מחבריו לזכור באהבה את החברות הגדולה שלה זכו, ולראות אותה כנס שהתרחש בדרכם הספרותית.¹²⁷⁴ הוא שנא רכילות וחשב שלא יהיה זה נאה לפרוט לפרוטות את כל מסכת הריבים הקטנוניים שהיו במסעם. מעט מהסיבות למתיחות שנוצרה מתבהרת במכתבים שכתב לידידיו בווינה ולחבורת “פתח” שבקובנה. קשה היה לו לספר לחבורת הצעירים בקובנה את הדברים כהווייתם ולפגוע באמונתם השלמה במנהיגי “כתובים”. בפגישה של צעירי קובנה עם שטיינמן הם התרשמו מאד מדמותו והוקסמו ממנו: “הפגישה עם שטיינמן והעבודה איתו היו מאורע מכריע בחיינו הצעירים, מאורע שיניע ויכוון את עתידנו בעבודה הספרותית”, כתב א“ד שפירא ליצחק נורמן.¹²⁷⁵ ואולם מצד שני ביקש שלונסקי לרכוש את ליבם ולהעבירם למחנהו שלו. הוא דחה את כתיבת מכתבו אליהם שבועות אחדים, ורק לאחר שהפילוג קם והיה לעובדה מוגמרת רמז על הסיבות והציע להם להצטרף לחבורה החדשה. את דבריו על הפילוג כתב בלשון רמזים, והשאיר את פירושם ליצחק נורמן: “חברים, איני יודע איך לכתוב ומה לכתוב. איני יודע אם בכלל יש איזו אפשרות ‘להרצות’ בכתב את הדברים שנסתיימו בשריפה גדולה ואיומה. הרי אפילו בשיחה שבע”פ, פנים אל פנים, הייתי מתקשה לספר לכם את ה’אלף לילה ולילה‘, שהסוף פסוק שלהם היה צאת כל החבורה מן ה’כתובים’. אני יכול לומר רק זאת: סבוכים, מזעזעים ומכאיבים הדברים יותר משאדם בדמיונו העז יכול לתארם מעצמו, ותחילתם אינה בימים האחרונים. זוהי מערכת מפותלת של ניגודים וכוונים וכוונות, שנצטברו מיום ליום, כמעט מראשית צאת ה’כתובים', אבל את צורתם הפורענית קיבלו לפני כשנה. ושמץ מזה, רק שמץ, אפשר שיכתוב לכם יצחק נורמן”.¹²⁷⁶ כחודש אחר כך כתב להם מכתב נוסף ובו הודה כי לא בגלל הצורך לחזור לעבודתו בעיתון ‘הארץ’, כפי שאמר להם בשעתו, חזר ארצה: “ולא מקרה הוא, חברים, שלא נסעתי אליכם לליטא מבוקרשט. אני שיקרתי לכם באותו מכתב ובו ‘הצטדקתי’ כי הסיבה היא כביכול היותי עסוק וקשור ל’הארץ', מפני דרכי שלום שיקרתי לכם […] כך ויתרתי על הפגישה פא”פ עם קבוצת ה’פתח'".¹²⁷⁷ ללאה גולדברג כתב: “אל תקווי לשמוע מפי דברים על העבר. יותר מדי פורעניים ודווּיִים היו הימים והלילות ההם, ימי שברון־לב וחורבן גדול. ואיני יכול, האמיני לי כי איני יכול, לדבר על זה”.¹²⁷⁸ ביטוי לכעסו על שטיינמן ועוצמת כאבו על הפירוד באים לידי ביטוי במכתבו ללוצקי, ידיד של חבורת “כתובים” בווינה: “העניינים התחילו עוד בווינה וקיבלו צורה של גיהינום. הרגשנו שאנחנו נחנקים. וההתפוצצות באה. הרי תוכל לשער איזו מכה זו לי ולכל החבורה, שהשקענו במפעל שנים, דמים, טמפרמנט ויצירה. זה היה מרכז חיינו. והוא נהרס. לא אנו הרסנוהו. ואתה בוודאי יודע זאת. היו לכולנו ימים של שריפה גדולה”.¹²⁷⁹ דברים מפורשים מאלה לא כתב שלונסקי. “אם בבוא המפולת נמנעה מן הפומביות ‘הצגה’ של חילול ידידות שנשרפה מבפנים, והדברים נתאפקו בסיום דרמטי־אילם – הרי ‘אשמתו’ של א. שלונסקי בכך”, סיכם זמורה את הנושא.¹²⁸⁰

נורמן, לשעבר נושא דברו של שטיינמן, הפך עתה לשופרו של שלונסקי והסביר לחברי “פתח” את שאירע בין שני מנהיגי “כתובים”: “מיום שחזר שטיינמן אין הברכה שרויה בעבודתנו המשותפת. ניגודים גלויים ומחאות עזות מצידו של שטיינמן”, כתב נורמן. הוא סיפר ששטיינמן פתח בהתקפה נמרצת כלפי כל בני החבורה בלי יוצא מן הכלל. שטיינמן “נעשה ותרן לדבר השייך לחברים העובדים ב’כתובים' וקַנָּא להוצאת ספריו (ורק ספריו) בעזרת ה’כתובים' ועל חשבון ה’כתובים'). […] כאילו סנוורים היכו עיני שטיינמן, איזה כישוף, גלגול או דיבוק”. בני החבורה הרגישו כי הוא מנסה לאכוף עליהם את דעתו וכי אינו מאפשר להם להדפיס ב’כתובים' את פרי רוחם: “התחיל בהלכות מדידה ותחומין: כמה פעמים בשנה להדפיס את נ. אלתרמן, חלפי, אליעז וחברי ‘פתח’, מי מהחברים רשאי לבוא ל’כתובים' בכדו ומי בחבית […] קוצץ חופש הדעות שלנו 1. אסור להזכיר לטובה סופר מלבד שטיינמן 2. במשך זמן רב מירר שטיינמן לשלונסקי את החיים – למה הדפיס את רשימתו של הורוביץ […] לטובתו של הזז. 3. בצורות שונות מנע שטיינמן ממני לכתוב ב’כתובים' על שלונסקי, הזז, א”צ גרינברג, י' קלצקין – מפני שיחסי אליהם בדרך כלל חיובי".¹²⁸¹

משהיה על בני החבורה לבחור בין שני מנהיגיהם – בחרו כולם, בלא יוצא מהכלל, בשלונסקי. לטענתם היה שטיינמן חשדן בענייני כספים כמו גם בנושאים אחרים, ודרש ששלונסקי יכתוב לו דין וחשבון מפורט בענייני ההוצאות על העיתון. כמו כן, טענו, קשה היה לשטיינמן לשאת את העובדה ששלונסקי, הצעיר ממנו בשנים, שראה בו את עוזרו ויד ימינו, הופך להיות שווה לו, רוכש בחינו ידידים וחברים, ובני החבורה, זמורה, הורוביץ ונורמן, מחלקים את אהבתם והערכתם אליהם שווה בשווה. נורמן טען שהדברים היו ידועים להם מקדמת דנא, אך הם האמינו בגדולתו של שטיינמן ה“אוצר בקרבו מטמוני יצירה”. לכן הם סלחו לו את העובדה שאינו יודע להתחבב על הבריות ואת היותו “בעל קומפלכסים ותסביכים מוזרים”. הם קיבלו עליהם את הדין, שעליהם לשדל אותו, לפייס אותו תדיר, לקלס אותו וכל זאת למען יצירת “הספרות והאמנות הגדולה שצדקתה תזהיר כאור”. שלונסקי נתן לחבריו את הדוגמא בכך שכיבד מאד את שטיינמן והשתדל לגדלו ולרוממו, על כן גם חברי “כתובים” נהגו כלפיו בנימוס ולא התריסו גם כשראו “שהוא הולך ונעשה אב ופטרון עליון לא רק בספרות אלא גם בתכסיסים”. נורמן, בדרכו הישירה והבוטה, כתב דברים אלה לאנשי “פתח” ובכך שבר את קשר השתיקה. “שטיינמן זקוק לזולתו רק במידה שהלה עושה שליחותו וממלא דבריו בהצלחה, כמשמש בקודש”, כתב. לדבריו הציג שטיינמן את עצמו ברומניה כמנהיג ושלונסקי בבחינת מלווה, הנופל ממנו בדרגה. לו היה שלונסקי מספר את כל שאירע, טען נורמן לפני חברי “פתח”, “היו שערות ראשיכם סומרות. כאן היו דברים שבן אדם לחברו ושבין סופר לסופר”.¹²⁸²

לעולם הספרותי, שלא ידע על הבקיעים בחבורת “כתובים”, היה הפילוג בגדר הפתעה מוחלטת. “כשנתפרדה החבילה ב’כתובים' וא. שלונסקי פרש מא. שטיינמן תמהו רבים על כך”, סיפר זמורה, והוסיף את “פרשנותו” השנונה של אחד הסופרים לפילוג שחל בחבורה: “הרי אלה הם שני כתובים המכחישים זה את זה…”¹²⁸³

לאחר הפילוג הפך שלונסקי למרכז החבורה. הוא היה מנהיג נוח לבריות, איש כובד הראש, אך גם איש הלצון ובעיקר קיבל בסבר פנים יפות את יצירות חבריו והשתדל לעודד, לתמוך ולהמריץ אותם ליצור ולפרסם. אלתרמן, חלפי ואליעז, שהתקרבו לשלונסקי, ראו בו משורר שהוא גם מדריך, חונך, ממריץ ומעודד והעריכו אותו ואת פועלו. שלונסקי, שלא חשש ללחום בביאליק וסופרי דורו או לקלקול היחסים בינו לבין ברש ורבינוביץ, עורכי ‘הדים’ – התייחס אחרת לבני חבורתו. בקרב ידידיו ואנשי שלומו לא היה איש ריב ומדון. להיפך, הוא נמנע מחיכוכים וכיבד את חבריו. מיד לאחר הפילוג כבר חלם על הקמת חבורה חדשה וכתב־עת חדש.

כשנה לאחר הפרידה בחר שלונסקי לבקר באופן מוסווה, באמצעות מאמרו “אינדיבידואליסטן מסוכן”, את יחסו של שטיינמן אליו ואל חבריו. הוא תיאר את חבורת “כתובים” ככת או חוג מיוחד שבראשה עמד שטיינמן, “המושיע”. ההליכה אל המושיע הייתה בעיניו הליכה כוזבת, והמושיע היה בעיניו מי שלבש מסכה של ענווה ולמעשה ביקש שליטה, כיבודים, עליונות: “ידעתי חוגים. מתוך כוסות שונות טעמתי את טעמם. וכבר ראיתי גם את ההולכים אל הזולת כאשר ילך המושיע אל הזקוק לישועה. והיא הליכה כוזבת שבעתיים”, כתב שלונסקי. בן דמותו של שטיינמן תואר כמתחסד, כמי שמזלזל בזולתו שמחוץ לכת, וכמי שרוצה “לשלוט בממלכה האצבעונית” שלו שלטון ללא מצרים. הוא מעין רבי המעמיד פנים כאילו הוא אחד מבני החבורה, אך למעשה הוא מודע מאד למנהיגותו ודורש כי כולם יכירו בגדולתו: “הנני לי רבי, רב אני, כי יש לי רב… כאחד מכם מתחפש אני, אבל מאד־מאד אצטער, אם לא תחשדוני בפירוש שאכן יודע אני, כי לא רק אתם אלא גם אני מכיר היטב ביתרוני. ומכאן הנתינה הקמצנית שלי בחבורה”. המנהיג־הרבי משליך לחסידיו שיריים, ומעודד את בני החבורה להתרכז ברעיונותיו ולפענח את הרמזים שהוא מפזר להם: “כל רבי אוהב לרמוז רמזים, לְנַטְרֵק [מהמילה “נוטריקון”] את רעיונותיו, למען ירבו התלמידים לשקוד על פענוח הרמזים האלה ועל־ידי כך יאריכו יותר להסתופף בצילו ולמדוד את גדולתו”. אולם יש רגע שבו הרב המנהיג מסיר את המסכה ומאחוריה נגלים פניו האמיתיות. ברגע זה מבין המנהיג כי “אין מה להפסיד, יד אכזרית גילתה את הקלפים וה’משחק אבוד'. ואז: הנה הם פניו האמיתיים של מי שפיו טפטף מור־דרור של צדקנות!” כתב שלונסקי. “קריעת לוט” כזאת תיתכן דווקא בחבורה מצומצמת, “במקום שתאוות־השלטון מרוכזת יותר”. בדבריו ניכרת גם האכזבה מהידידות הגדולה שהכזיבה. על שאלת בן שיחו הבדיוני: “ובכן גם בידידות אינך מאמין?” הוא עונה: “חלילה! איני חוכך אלא בידידות של ‘כת’ של ‘בני היכלא’ – בזו ההתקשרות הכוזבת ביותר”. בכת שלהם, טען שלונסקי, לא היה מעולם שוויון כוחות או שוויון זכויות. דווקא בעדת “הפורשים מן הציבור”, אלה הטוענים כמו שטיינמן שהם “משתמטים מן השררה” ומן ההמונים, “כביכול על מנת להתכרבל בשריון אמודאי ולצלול בנבכי־נבוכים” – אצלם נדלקים היצרים יותר מכול ב“דליקה איומה”. מסקנתו היא כי מוטב להסתופף בקרב ההמונים, משום שבני הכת סוחטים זה מזה “את הלשד הרגשי והמחשבתי”. הכת הופכת למועקה: “איני רוצה לתת את כולי. איני יכול ואיני חייב לעמוד תמיד מפולש לראווה”, כתב. הוא ממשיך והולם בשטיינמן ורומז לכך שעמד בראש החוג הצר מתוך “פשרה המתמצעת בין רגש הנחיתות, שמקורו באימתא דציבורא, ובין הרצון להופיע לפניו, לצאת מן היחידות”.¹²⁸⁴ נראה שדברים אלה הסבירו יותר מכל את הרעות החולות שמצא שלונסקי במנהיגותו של שטיינמן ואת המניעים לפרישתו.

מגיליון ז’־ט' של ‘כתובים’ נשאר שטיינמן עורך יחיד (6.1.1933). הוא ניסה לחדש גם את פעילותו של מועדון “אמודאים”, אך בלא שלונסקי, נורמן, זמורה והורוביץ – לא יכול היה לפעול. הוא המשיך לשתוק באשר לפילוג ולסיבותיו, אך את מרי רוחו פרק בשורה של חרוזים ארסיים שכוונו, ככל הנראה, כנגד שלונסקי ונגנזו בארכיונו: “הוא מחבר שירי תפארת / על קליפת השוּם / ומפיץ חכמה ממארת / בפתגמי דוּם־דוּם”, ועוד: “הוא מקשקש בקומקום / בשפת תַּשְׁרַ”ק, / בפיו גמגום / ובעיניו ברק / של סְרק / במדדו בְּזֶרֶת / שמי־רוּם / הוא תופס בגרגרת את הלא־כלום".¹²⁸⁵

שלונסקי ביקר את ‘כתובים’ בעריכתו של שטיינמן: “כואבים אנו למראה כל גיליון חדש של ‘כתובים’ עכשיו, המתעלל בכל מה שטופח, במסירות שאין לה דוגמא ופיצוי במשך שנים רבות”.¹²⁸⁶ גם לאה גולדברג ביקרה את רמתו הירודה של הגיליון הראשון שיצא בעריכתו הבלעדית של שטיינמן, וחשבה כי הוא לא הצליח להוציא גיליון ראוי לשמו. צערה על הפירוד אמנם היה רב, והיא כתבה לשלונסקי: “לי מוזר קצת לכתוב שאני ‘הצטערתי מאד’, שאני באמת כאבתי את כל המעבר הזה מ’כתובים' אל ‘טורים’. אתם תוכלו, אולי בצדק, לצטט את אותו הקיקיון שאני לא עמלתי בו”. אבל כשראתה את הגיליון הראשון שהוציא שטיינמן לבדו והוא היה בעיניה עלוב החליטה להצטרף לשלונסקי ובני חבורתו הפורשים. מעתה ציפתה בקוצר רוח להופעתו של כתב־העת החדש.¹²⁸⁷

לאחר הפילוג היה מצבו הכלכלי של ‘כתובים’ גרוע מתמיד, ושטיינמן חשב להוציאו רק פעם בשבועיים. כחודש לאחר שכתב־העת החדש, ‘טורים’, החל לראות אור – הפסיק שטיינמן את הוצאת ‘כתובים’ (23.7.1933). הוא הספיק לערוך 18 גליונות, שבהם ניסה לחזור ולהתקרב לביאליק. מי שבעבר הקפיד שאיש מבני החבורה לא יאמר דבר וחצי דבר חיובי על ביאליק, שינה לאחר הפילוג את טעמו ופרסם מאמרים שלו ושל אחרים בשבחו ובשבח שירתו.

עם קץ עידן הידידות העמוקה של שלונסקי עם שטיינמן פסקו גם ביקוריו בבית משפחת שטיינמן ומשחקיו עם בניו דוד ונתן. “נפרדו דרכיהם, אך במהלך חייהם לא מצאו אדם אחר שיוכלו לשנאו באהבה עמוקה כל־כך”, כתב לימים הסופר נתן שחם, בנו של שטיינמן.¹²⁸⁸ שלונסקי ושטיינמן לא חזרו לעבוד יחד, אולם בשנת 1950, משחלפו השנים ונפוג כאב המחלוקת והפילוג, הושיט שלונסקי לשטיינמן את ידו לשלום, בשלחו לשטיינמן את הספר ‘קולא ברוניון’ בתרגומו. שטיינמן הנרגש השיב לו באיגרת חמה, והודה כי עוד לפני שנים רבות רצה לכתוב לו “משהו נעלה מעל למקרי־יום”, אך חשש שאיגרת כזו תתפרש כ“אבק התרצות”, ו“הנה עברנו ח”י שנה וידך הנדיבה הייתה הראשונה לשלוח בפי יונה את העלה המבשר ‘כי קלו המים מעל הארץ.’ עשית בי נקמה מתוקה“, כתב שטיינמן, “ועל כך קבל משנה תודה מעמי”.¹²⁸⁹ לאחר מותו של שטיינמן הספיד אותו שלונסקי במכתב לסופר היהודי א' ביילוב שברוסיה: “שטיינמן ז”ל היה עילוי, אולי העילוי האחרון […] בספרות העברית. חריף, מהיר־תפיסה, מבריק בניתוחיו ובניסוחיו, משהו מעין הדמות הסוקולובית […] השופעת, הבזבזנית. כוח־כתיבה בלתי־שכיח, סגנון עברי סמבטיוני, מפתיע בצירופי־הלשון, פרדוקסלי במשפטו. […] מן הלוחמים המעטים והעזים לסינכרוניזציה שבין הספרות העברית והעולמית”.¹²⁹⁰

 

פרק כ"א: הקמת “בית שני”: חבורת “יחדיו” וכתב-העת ‘טורים’ (1933–1934)    🔗

“יחדיו” – חבורה הנולדת בשנה השביעית לקיומה    🔗

שלונסקי בחר לא להסתכל אחורה בזעם אלא קדימה בתקווה. “די! נגמר! העיקר הוא ההמשך”, כתב לחבורת “פתח” שבליטא.¹²⁹¹ עוד בטרם יבשה הדיו על המכתב שפרסמו פורשי “כתובים” ב’דבר' התגבשה החלטה בליבו: יש ללמוד לקח מפרשת העבר, לרדת לשורש הדברים ולהפיק לקחים, אך אסור לוותר על החבורה, ואסור לוותר על כתב-העת שלה. שלונסקי ביקש לעשות את המעבר מחבורה לחבורה ומכתב-עת לכתב-עת חלק ופשוט ככל האפשר וללא מעקשים מיותרים. ניתן לומר כי לפני שהסתיימו ימי חבורת “כתובים” כבר החלו ימי חבורת “יחדיו”. נורמן כתב לאנשי “פתח”, כי הם מתכוונים ליצור חבורה חדשה, שאליה יצרפו “סופרים מובהקים ומחוננים” ויחד יבנו במה חדשה, ש“מגמתה להמשיך בצורה נאה ורצינית את המסורת של שש-שבע השנים הראשונות.¹²⁹² גם שלונסקי סיפר במכתבו לחברי “פתח” על החבורה החדשה”, ששמה ייקרא “יחדיו”. הוא הבהיר כי השם שבחרו מסמל את רצונם לפעול כחבורה שכל חבריה שווי זכויות ואין בה מנהיג ומונהגים, והשם “יחדיו” “מתכוון למנוע חטאים רבים שנעשו בעבר. רק יחדיו נעשה מה”. הוא גם ביקש להדגיש את ה“בעד” ולא רק את ה“נגד”: אין הם מתלכדים רק מול ביאליק וסופרי “מאזנים”, אלא מתכוונים להגשים את האידיאלים שהם מאמינים בהם. בעיתון ‘טורים’ שעמדו לייסד ראה שלונסקי המשך ישיר ומשופר ל’כתובים‘. "’טורים' הוא, בעצם, במה הנולדת בשנה השביעית לקיומה […], אבל בגלגול משהו מחודש ומצורף“, כתב.¹²⁹³ כעבור שנים רבות הסביר שלונסקי שהשם “טורים” נבחר כדי לסמל את התגייסותם של “טורים של לוחמים”, הלא הם חברי “יחדיו”, הנאבקים יחד למען שינוי פני הספרות”.¹²⁹⁴ סופה של חבורת “כתובים” היה בעיניו כחורבן המקדש, כ“בית ראשון” שחרב, ועל כן מובן ש“טורים” הוא הבית השני שהוקם לאחר החורבן: “אנו משתדלים לעבור בשקט את המקום והזמן שבין ‘בית ראשון’ ל’בית שני' שלנו. […] אנו רוצים ליצור אווירה יַחְדָּוִית, המנוקה מכל מה שהחריב את ‘הבית הראשון’”.¹²⁹⁵ בראש הגיליון הראשון של ‘טורים’ כתב שלונסקי כי כתב-העת הוא “בית שני” – בתאריך הספרותי של החבורה, הנִסְפָּר ממגילת החורבן של בית ראשון".¹²⁹⁶

בראשית מרץ הוגשה בקשה לממשלה הבריטית לקבל רישיון להוצאת כתב-העת כנדרש, ושלונסקי חיכה בקוצר רוח לקבלתו: “מיום ליום מחכים אנו לרישיון מאת הממשלה להוציא את שבועוננו ‘טורים’ שיהא המשך לכל היקר לנו בשש שנות ה’כתובים' שנפסקו לא באשמתנו”, כתב ללאה גולדברג.¹²⁹⁷

ביום 19.3.1933 קיבלה החבורה רישיון זמני (על שם ד"ר יעקב הורוביץ) להוציא את ‘טורים’ בדפוס א' מוזס שברחוב הרצל. למעשה היה שלונסקי העורך בפועל, אך שמו לא הופיע, כדי לא לפגוע בעיקרון הקולקטיביות של החבורה, ולאחר שהסתיים הפרק של ‘טורים’ א' אף הודה כי למעשה הוא זה שקבע את אופיו של כתב-העת, ובלשונו: העיתון היה “בעיקר מעשה מחשבותי ורצונותי”.¹²⁹⁸

הוא חש סיפוק רב על כך שהוא יכול לכתוב מכתב על דף עם הלוגו של “יחדיו – אגודה לדברי ספרות ואמנות”, ולבקש ממערכת ‘מאזנים’ (הירחון) לתת ב“מדור הכרוניקה” מקום לידיעה ש“לאחר סידור העניינים הפורמליים” קיבלה קבוצת סופרי “יחדיו” רישיון להוצאת השבועון.¹²⁹⁹ ‘טורים’ החל לצאת לאור בכ“ט בסיון תרצ”ג, 22.6.1933.

כששמע שטיינמן שהחבורה קוראת לעצמה “יחדיו” ניעור כעסו. שלוש שנים קודם לכן, פרסם הוא עצמו ב’כתובים' מאמר גדול בשם “יחדיו” ובו יצא נגד כתב-העת ‘מאזנים’ וסופריו ולגלג על ה“יחדיו” שלא נוצר למען בנייה חיובית אלא לשם הגנה על “הריק המשותף”.¹³⁰⁰ עתה כתב שטיינמן מאמר נוסף בשם “יחדיו” שאותו פרסם בהמשכים בשלושת הגליונות האחרונים שיצאו בעריכתו.¹³⁰¹ הוא הודה שלא עלה על דעתו שבמשך הזמן שבין פרסום מאמרו “יחדיו” לבין הקמת החבורה החדשה “יחדיו” – יצאו נגדו בני חבורתו ויהפכו לרוב ואילו הוא שוב יהיה במיעוט. הוא סירב להכיר בחלקו שלו בפירוד וטען כי אינו יכול לומר מה הסיבה לפילוג, שהרי לא היו שום חילוקי דעות עקרוניים בינו לבין חבריו לשעבר. על גורמים אישיים שגרמו לקרע – “קרי: טעויות וחשדנויות ואי-הבנות, הצצים בהכרח כמחלות פסיכיות בכל גוף קיבוצי” – ביקש לפסוח וביטל אותם בהבל פה. הוא רמז ששלונסקי וחבריו עזבו את דרך המרד, פסקו מלחדש, ועל כן פרשו. הכישרון, טען שטיינמן, אינו מספיק, משום ש“האמן יכול להעתיק בלהטיו היכל מוגמר מספירה זרה לתוך רשותו הפרטית”, ואם הוא מוסיף לכך קורטוב של חידוש – הריהו יכול לעוור את עיני המומחים. כביכול דיבר שטיינמן במישור העקרוני, אך נראה שהיו כאן עקיצות ברורות כלפי שלונסקי, שהמבקרים חזרו וטענו שהוא מחקה את המשוררים הרוסים והצרפתים. בסיום דבריו טען כי הלקח שלו מפירוק החבורה הוא כי “השאיפה לאמת והארגון הם תרתי דסתרי”. רק הוא, הבודד, יכול לעמוד ולזעוק את האמת. בדבריו ניסה להופיע כמי שיזם את הניתוק והוא שמח בו משום שזה שחרר אותו מ“מבצר עצמו”, ממאסר שהושם בו על-ידי ידידיו. חשבון נפש אמיתי לא היה בדבריו, אולם גם הוא, כשלונסקי, נפגע עמוקות מהפירוד.

בצד הכאב על פירוק ‘כתובים’ הרגיש גם שלונסקי כמי שיצא משעבוד לגאולה. הוא השתחרר מאפוטרופסותו המכבידה של שטיינמן והיה לאבי החבורה החדשה שמטרתה להנהיג את חיי התרבות והיצירה בארץ. בהתלהבות רבה ניגש להוצאת הגיליון הראשון של השבועון ‘טורים’. הוא שפע רעיונות, היה מוכן לעבוד במרץ, בהתלהבות וללא ליאות להגשמתם כפי שעשה זאת בימים הטובים של ‘כתובים’.

ביום 27.12.1932 ייסד יחד עם ישראל זמורה, יצחק נורמן ויעקב הורוביץ את האגודה הקואופרטיבית “יחדיו”. לחבורה נקבע תקנון שיעזור לשמור על איזון הכוחות, ימנע חיכוכים כספיים או השתלטות של אחד מחבריה על השאר.¹³⁰² כדי שחבורת “יחדיו” תתלכד ותתבסס על עיקרון השוויון בין החברים החליט שלונסקי כי לכולם תהיה זכות שווה לפרסם את דבריהם בעיתון החבורה, והם יוכלו להתבטא בחופשיות. לכאורה היה שווה במעמדו לשאר שלושה החברים המייסדים, אך למעשה היה מנהיג החבורה והרוח החיה שבה. מטרותיה של האגודה היו גרנדיוזיות: הוצאת השבועון ‘טורים’, פרסום קבצים ספרותיים בשם “יחדיו”, ייסוד הוצאת ספרים שתוציא ספרים מקוריים תחת השם “אררט” וספרים מתורגמים תחת השם “יפת”, וכן הקמת חוג לסופרים ולאמנים בשם “משכן”.¹³⁰³ ארבעה ימים בלבד לאחר כינון החבורה החדשה התכנסו ארבעת המייסדים בביתו של נורמן ודנו ברצינות תהומית בקבלתם של שלושה מועמדים חדשים לחבורתם: המשוררים נתן אלתרמן, רפאל אליעז ואברהם חלפי. הוחלט לקבל אותם תחילה כ“מועמדים” לשישה חודשים ואחר כך לדון אם לקבלם כחברים מן השורה. לגבי אלתרמן הוחלט לצמצם את תקופת מועמדותו לשלושה חודשים: “הוחלט לנכות ממשך זה לנ' אלתרמן את שלושת חודשי מועמדותו ב’כתובים'”…¹³⁰⁴

ראשית תקופת ‘טורים’ מילאה את שלונסקי בתחושה של התרוממות רוח, שכן החזון שליווהו מאז עלייתו ארצה – עריכת כתב-עת ספרותי – התגשם כאן במלואו. שוב לא הופיע כעוזר או עורך שני אלא כמי שהגה את הרעיון של כתב-העת והוציאו לפועל, ראש וראשון לחבורה. מזמן שהחליט להוציא את ‘טורים’ עבד קשה. במשך כל תקופת ‘טורים’ הראשונה היה חדור “להט עבודה שאין דומה לו, יצר עשייה מופלא”.¹³⁰⁵ “רוח של אידיאליזם אמיתי” שרתה עליו.¹³⁰⁶ הוא עסק בתכנון כתב-העת, כתב מאמרים, שירים, תרגומים, רשימות, ולא בחל גם בעבודות הטכניות של הוצאת העיתון לאור. נוסף לכך עסוק היה מעל לראש בהוצאתו לאור של ספר שיריו החדש ‘אבני בוהו’. כושר הריכוז שלו היה מדהים. כשכתב, התנתק מהעולם כולו ולא שמע דבר. בתקופה זו התגורר ב“מעונות עובדים” ד' (“הוד”), השיכון השיתופי בסגנון הבאוהאוס שזה עתה הוקם ברוח תנועת העבודה על-ידי האדריכל אריה שרון. הבית שכן ברחוב פרישמן פינת פרוג, לימים דב הוז 12 ובו השתכנו מנהיגי תנועת העבודה, אנשי רוח ואמנים. ציפורה, אמו של שלונסקי התגוררה איתו ועם לוסיה וניהלה את משק הבית. כשהייתה נעמי, בת אחיו האהובה, מבקרת בביתו הייתה מוצאת אותו יושב זקוף ליד שולחן הכתיבה החום שעליו זרוקים היו בערבוביה ניירות וספרים מספרים שונים, בקיץ לבוש מכנסי התעמלות וגופיה ובחורף עטוף בחלוק חם.¹³⁰⁷ מדי פעם, לאחר חודשים של עבודה מאומצת, הייתה נופלת עליו בבת אחת עייפות רבה והוא היה נוסע לנופש. לנעמי סיפרה לוסיה בפגישה מקרית שאברהם נמצא בטבריה בפנסיון “ורק עכשיו הוא מרגיש כמה הוא עייף”,¹³⁰⁸ אך בדרך כלל לא התיר לעצמו להרגיש חולשה או עייפות.

קריקטורה של חבורת “יחדיו” שצייר אריה נבון (נתפרסמה ב’טורים'). מימין לשמאל: ישראל זמורה, אברהם שלונסקי, יעקב הורוביץ ויצחק נורמן

שלונסקי נפגש עם חברי “יחדיו” כמעט יום יום אחרי הצהריים. מאז ייסודו של בית הקפה “רצקי” במחצית השנייה של 1930, נהגו אנשי “כתובים” ומועדון “אמודאים” לשבת שם. לאחר הפילוג הצליח שלונסקי להטות את ליבו של צבי רצקי, בעל בית הקפה, לתמוך בחבורת “יחדיו” ובשבועונה ‘טורים’. רצקי, כמנהגו, סייע בידי שלונסקי ובני חבורתו ונתן להם כוס תה ועוגיות בהקפה. בני החבורה, שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם, נהנו אף מנדבת ליבו של דב, אחיו של שלונסקי, שבאותה תקופה עבד במשרד המדידות הממשלתי והשתכר הרבה על פי מושגיהם. דב, איש בוהמה אמיתי, חובב ספרות ושתייה כדת, היה גם נדיב לב ולא פעם שתו שלונסקי ובני חבורתו על חשבונו.

ביום שבו יצא ‘כתובים’ בפעם הראשונה בעריכתו הבלעדית של שטיינמן – ישבו שלונסקי ובני חבורתו בקפה “רצקי”, ושלונסקי כתב ב“ספר האורחים” שיר תהילה לבית הקפה:¹³⁰⁹

רֵאשִׁית חָכְמָה – פִּתְגָם יָפֶה

(לֹא שֶׁל פְּרוֹפֶסוֹר עַל קַתֶּדְרָה):

"כָּל עִיר, שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית קָפֶה,

דּוֹמֶה לְלוּז בְּלִי חוּט הַשֶּדְרָה".

[…]

עַל כֵּן: אַשְׁרַיִךְ תֵּל אָבִיב,

קִרְיַת גָּזוֹז וְהַקּוֹלְנוֹעַ,

בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְנֶה סָבִיב

בָּתֵי קָפֶה קוֹרְאִים פֹּה: בֹּאָה!

אַךְ אִם פִּתְאֹם אָדָם יִשְׁאַל:

“לְאָן סוֹף־סוֹף, צָרִיךְ לָלֶכֶת?”

מַה תַּעֲנֶה אָז, לְמָשָׁל,

אַתָּה הַסָּב, הָאָב, הַנֶּכֶד?

בְּקוֹל אַדִּיר וְלֹא רָפֶה,

בְּלִי כָּל הִסּוּס אֲנִי חוֹרֵץ, כִּי…

כִּי אֵין קָפֶה כְּבֵית־קָפֶה

שֶׁל הָאָדוֹן וּגְבֶרֶת רֶצְקִי!

6.1.1933

בפגישותיהם בבית הקפה הייתה אוירה חמה, נלהבת ותומכת, שהִפרתה את כתיבתם של חברי “יחדיו”. הם נהגו לקרוא זה לפני זה מיצירותיהם, לדון בבעיות ספרותיות העומדות ברומו של עולם, לבקר את אנשי ‘מאזנים’ ולעודד זה את זה במחמאות. זמורה החל לכתוב ספר מקיף על שירת שלונסקי ופרסם ממנו פרק ב’טורים' מיום 30.3.1934. עם זאת לא היסס שלונסקי לפרסם באותו גיליון גם את מאמרו של שמעון גנס, ששיבח את שירתו של אורי צבי גרינברג.

שמעו של שלונסקי יצא כמי ששיחתו מעניינת ורבת השראה והומור. סביב בני החבורה התלקטו מעריצים שהקשיבו לדבריו. אמרות הכנף שלו החלו להיות לשם דבר ולהתפרסם ברבים. הוא חידש מילים הקשורות לתיאטרון, כמו: “במאי”, “בימוי”, “הצגת בכורה” ו“תוכנייה”. הוא כינה בהומור סוס כחוש ועלוב “חדל סוסים” או “אפסוס”. כשקיבל שוקולד ארוז באריזה נאה, כינה אותה “אריזטוקרטיה”, על משורר שהרבה בכתיבת שירים וקיבל בשכר כל שיר חצי לירה אמר שהוא משורר “חצי לירי”, בזמן שהקשיב להרצאה משעממת הגדיר שלונסקי: מהו שעמום? כשאתה יושב בהרצאה, מציץ בשעונך בשעה שתים-עשרה ונדהם לראות כי השעה היא רק עשר… על אדם נשוי שיש לו גם פילגש, שאל: “איך יקרא לשתי נשותיו?”, והשיב: “אשת חיק ואשת חוק”, “ואיך יסתדר עם שתיהן?” הוסיף, “בעזרת שיווי משגל…”.

הוא שלף מעטו בקלות ובחינניות חרוזי “צ’אסטושקי” (“פזמורים”, כפי שתרגם זאת) הומוריסטיים:

יֵשׁ עוֹמְדִים עַל דַּעְתָּם

יֵשׁ יוֹצְאִים מִמֶּנָּהּ.

יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁאֶצְלָם

הִיא בִּכְלָל אֵינֶנָּה.

או:

יֵשׁ חִסּוּר וְיֵשׁ חִבּוּר,

יֵשׁ חִלּוּק וְכֵפֶל.

מִדִּבּוּר לֹא בָּא עִבּוּר

וַאֲפִלּוּ נֵפֶל.¹³¹⁰

אנשים אהבו לשבת בחברתו וליהנות מחידודיו, משיחתו החכמה, מסבר פניו היפות. אולם שלונסקי היה איש עבודה. הישיבה בבתי הקפה עם חבריו הייתה בשבילו אתנחתא קלה בלבד. אפילו על חידודיו עבד, ונהג לכתוב עשרות פתקים שבהם צירופים משעשעים, פתגמים, מכתמים וחידושים. “אינני מוציא שינויים מהשרוול”, נהג לומר, “אינני שרוולטן…” על אחד הפתקים רשם מעין תרגום למילה קריקטורה: “כעיר אנפין…” בפתק אחר רשם “להגה”, כלומר: “להקה של פטפטנים” הדוברים דברי להג. בשנות העשרים והשלושים חידש שלונסקי עשרות מילים וביטויים שנכנסו בטבעיות למחזור הדם של השפה העברית ולא נודע כי באו אל קרבה: אי-אז, אי-פעם, אי-שם, איפור, דו-לשוניות, דו-פרצופי, דו שיח, דשדש, חדגוני, חותכות (שיניים קדמיות), חילוניזציה (עשיית דבר לחולין), חצרוני, כבאי, להטוט, מהפכן, מנהלה, מועמדות, מערכון, סהרורי, סַפְסָרוּת, סַפָּק, פרסומת, צופר, קופאי, תכול, תסביך, תסרוקת, תעשיין ועוד רבים. מעניינים לא פחות הם חידושי המילים של שלונסקי שלא התקבלו בשפה: אֵלֶמְנוֹעַ (פנטומימה), דָּהוּם (מוכה תדהמה), דִּפְתֵּר (רשם בפנקס), הַשְׁבָּרָה (מכירת צורכי מזון), הִתְכּוֹתְתוּת (פילוג לכיתות), זַיָּף (“חקאי לשם רמאות”), חִקּוּק (קביעת חוקים), טִיּוּס (טיסה במטוס), מִמְשָׁךְ (מריחה), מסתגל (אופורטוניסט), מְשֻׁשָּׁה (אנטנה), עלמוני (מי שנעלם ואיננו), צוללנית (צוללת) ועוד רבים.

אנשים תהו: מתי הוא מספיק לכתוב, לתרגם, לעסוק בעריכת העיתון? שלונסקי המשיך בכל אלה במלוא המרץ. ב’טורים' פרסם בשנתו הראשונה 44 מאמרים, מסות ורשימות שעליהם חתם בשמו המפורש ובשמות עט שונים ומגוונים (גם כדי לייחס שמות שונים לעניינים ולמדורים השונים וגם כדי להראות כאילו יש כותבים רבים בכל גיליון…): אשל, אבן טוב, א. אלחנני, א.ס., א. בן משק, א. זעירא, א. סורר, א. העט, ש. ספרא ולקוטאי. נוסף לכך פרסם כשלושים שירים ופזמונים. שאיפותיו הרקיעו שחקים והוא תכנן להזמין את גדולי הדור להשתתף ב’טורים': חיים ויצמן, אלברט איינשטיין, הסופר היהודי האוסטרי סטפן צוויג והסופר היהודי-גרמני אלפרד דבלין.

‘טורים’ – כתב-עת ספרותי-תרבותי של החבורה או “לאור הימים האפלים”?    🔗

בעיני שלונסקי אמור היה כתב-העת החדש לתת ביטוי לאסכולה הספרותית החדשה שהקים, אך גם עתה, כמו בתקופת ‘כתובים’, קשה היה לו להגדירה ולנסח “פרוגרמה” מחייבת. הוא והורוביץ, זמורה ונורמן, אלתרמן, חלפי ויתר בני החבורה ידעו בדיוק במה המדובר, הם הבינו את רוח הדברים, הם חיו יום יום את ההרגשה שהספרות היא החשובה מכול, שעולם הרוח הוא עיקר העיקרים והכתיבה חייבת להיות כתיבה מודרניסטית. היה להם מעין קוד בלתי כתוב של מותר ואסור, עשה ואל תעשה, אך הוא לא רצה לנסח זאת כמניפסט. הוא העדיף ליצור כתב-עת ספרותי משובח שבו במקום הכרזות תדבר הספרות בעד עצמה ממש כפי שחלם בזמנו עם יצחק למדן. עם זאת ידע שאין די בכך: “גיליון א' הנה הוא כמו שהנהו, מדבר בעדו, על מומיו וסגולותיו – האמנם אין די בזה? וכי באמת הכרח הוא להכריז הכרזות, לפרסם תכניות? נראה כי כן”. בכל זאת אין הוא מפרסם “דמי קדימה של אני-מאמין” ומסתפק בהצהרה כללית: “והבית השני? מצפנו ומצפונו מה הם? קשה לו לאדם ולא פחות מזה לחבורה להתוודות בהכרזות על ‘אני מאמין’”. הוא רוצה שהליכותיו של כתב-העת החדש הן שיעידו עליו וכי “הקורא המבין יצרף מעשה לכוונה, רצוי למצוי”. רק כך, דרך הגליונות, יתגלה “הפרצוף האמיתי”.¹³¹¹

חשוב היה לשלונסקי לפתוח את ‘טורים’ בגיליון משובח, איכותי ורב כמות, והוא השקיע מאמצים רבים כדי שהגיליון הראשון יופיע בהידור רב, וימלא את ליבו ואת לב חבריו גאווה. הוא רצה שלא רק כל חברי “יחדיו” ישתתפו בו אלא גם חברי “פתח” שבקובנה הרחוקה. “רוצים אנחנו שבגיליון הראשון נופיע כולנו יחדיו”, כתב ללאה גולדברג.¹³¹² ואמנם גיליון זה שונה מכל הגליונות של ‘כתובים’. זהו גיליון רב כמות ורב איכות, בן 32 עמודים, ששלונסקי השתתף בו בשיר מתוך ‘אבני בוהו’, במאמר (“פ. נ. פא”ן"), בתרגום (שירו של ליוויק “בדרכים מסיביריה”), ברשימה מהסדרה “צנינים” (בשם העט: א. סורר), בשני פזמונים (“קוממיות” ו“אין דבר”) ובחרוזים הומוריסטיים לכבוד יובל השישים של ביאליק (“בוקה, מבוקה ומבולקה”). בגיליון זה השתתפו גם נתן אלתרמן יוסף סערוני, אביגדור המאירי, לאה גולדברג, רפאל אליעז, יעקב הורוביץ וא"ד שפירא. במדור “ידיעות” דווח על פעילותו הענפה של שלונסקי: מסירת ספר השירים ‘אבני בוהו’ לדפוס, הכנה לדפוס של ספר לילדים בשם ‘מיקי מהו (קרקס לילדים)’, הכנות בתיאטרון ‘אוהל’ להעלאת המחזה ‘אופרה בגרוש’ שתרגם, חיזיון לשבועות בשם “חג הטנא” שחיבר והוצג בחיפה. גם על פעילותם של יתר בני החבורה דווח בהרחבה (זמורה פרסם בהוצאת “יחדיו” את הספר ‘ריינר מריה רילקה’ והכין ספר מסות על סופרים, הורוביץ כינס והכין לדפוס קובץ סיפורים ונורמן הכין שתי חוברות של מסות ומאמרים).

הוא ביקש ליצור כתב-עת ספרותי-תרבותי ולא פוליטי, שכן התפיסה הפוליטית העוסקת באירועי הזמן באופן שבלוני ובנלי הייתה בעיניו נחותה. את אירועי הזמן ביקש לראות בפרספקטיבה מכלילה, המגלה את הסמליות ואת משמעותם האמיתית של ענייני דיומא, אולם החיים טרפו את כוונותיו אלה והשנה הראשונה שבה יצא ‘טורים’ לאור עמדה בסימן אירועי פנים וחוץ קשים ואף טראגיים. מהגיליון הראשון ועד האחרון העיבו אירועי השעה על רצונו ליצור כתב-עת ספרותי-תרבותי “טהור”. שלונסקי לא יכול היה לברוח מאירועי השעה והם שקבעו בסופו של דבר את צביונו של העיתון.¹³¹³ הגיליון הראשון של ‘טורים’ יצא 6 ימים לאחר רצח מנהיג תנועת העבודה חיים ארלוזורוב (16.6.1933), כשהיישוב היה בהלם ושלונסקי, שלא יכול ואף לא רצה להתעלם מאירוע נורא זה, פרסם בראש הגיליון הראשון בהבלטה את תמונתו של ארלוזורוב ורשימה עליו. זמן קצר לפני תום השנה הראשונה קרה אירוע טראומטי נוסף: המשורר חיים נחמן ביאליק נפטר באופן פתאומי. אפשר אפוא לומר שכתב-העת ‘טורים’ יצא לאור בשנתו הראשונה בין שני אירועים טראומטיים – מותם של שניים ממנהיגיו החשובים של הדור, המנהיג הציוני והמשורר הלאומי.

השנה הראשונה של ‘טורים’ עמדה גם בצל עליית הנאציזם, ומסותיו ומאמריו של שלונסקי נכתבו “לאור הימים האפלים” של התבססות שלטון היטלר. שלונסקי יצא נגד גרמניה הנאצית, נגד גילויי הפאשיזם והלאומנות בכל תחומי החיים וגינה אותם באופן מוחלט: “המונים משחיזים קרדומות לגדוע את עץ הדעת והחיים”, כתב ברשימתו “נוסח אשכנז”, “88 סופרים ומשוררים מפרסמים בגרמניה מניפסט לצידוק משטרו של רב טבחים, היטלר שמו”.¹³¹⁴

גם מתכונת העיתון של פורים תרצ"ד (1934) השתנתה בעקבות המצב בגרמניה. לקראת פורים תכנן שלונסקי להוציא לאור גיליון של “טורים פורים” שיהיה “מוקדש כולו לשמחה ולששון, לצחוק ולהיתול”, אולם התבססותו של השלטון הנאצי טרפה את תוכניותיו. ב-10 במאי 1933 שרפו הנאצים בברלין כ-20,000 ספרים של סופרים ממוצא יהודי וכאלו שנאסרו בקריאה על-ידי המשטר הנאצי, ובחגיגות פורים נמהלה השמחה באבל ובטקס הנעילה של העדלידע צוין האירוע הטראגי. גם שלונסקי חש צורך להגיב על אסון זה ובצד פזמונים היתוליים לפורים, שחיברו הוא ואלתרמן, והשיר “מוקיון כי יבכה…” כתב גם פזמון-קינה בשם “שאלו שרופים באש…”, שמילות הפתיחה שלו לקוחות מן הקינה של ר' מאיר בן ברוך (המהר"ם) מרוטנברג על שריפת התלמוד בפריז בשנת 1242, ובכך קישר בין שני האירועים. פזמון זה שהולחן על-ידי ע' פוגצ’וב (עמנואל עמירן) הושר בטקס נעילת העדלידע.¹³¹⁵

בסופו של דבר הביא המצב הפוליטי לכך שרבים מגליונות ‘טורים’ עסקו בשאלות הזמן. אולם גם כשעסק בשאלות הזמן לא ויתר שלונסקי על יסוד ה“גבהות” והשתדל לעסוק בשאלות העקרוניות-הרעיוניות של “הזמן הגדול”, כפי שכינה זאת, ולא להשתעבד ל“זמן הקטן”, הקשור לעניינים אקטואליים קטנים וחסרי משמעות.

השירה צריכה הייתה לדעתו להימנע מ“חרוזי הבל וחנפנות פטריוטית או מפלגתית, על עגבניה ועגל או על נצח האומה שלא ישקר וכו'”.¹³¹⁶ הוא נזכר בשנים שבהן סבב בארץ בקיבוצים ובמושבים, כשקרא לחלוצים משיריו החדשים ונתקל מצד אחד בחומה של אי הבנה לשירתו ומצד שני בדרישה שיכתוב באופן פשוט ומובן על נושאים המעניינים את ארץ-ישראל העובדת. גם עתה לא נענה לדרישה זו וסירב להיענות ל“הזמנה סוציאלית” זו ובחר לתרגם את השיר “הִכּוֹן, בני דניאל!” מאת המשורר היידי ה' ליוויק, ולתת באמצעותו ביטוי לתחושתו שמלחמת העולם השנייה עומדת בפתח: “מִלְחֶמֶת-דָּמִים מִתְקָרֶבֶת, / הָכֵן נָא, דָּנִיֵּאל בְּנִי, / גּוּפְךָ אֶל הָאֵשׂ הַמַּחְרֶבֶת”. השיר הסתיים בשורות: “הוּא בָּא, מִתְחוֹלֵל כְּבָר הַסַּעַר, / וְחֹשֶׁךְ סָבִיב, אֲפֵלָה. / וּמַשְׁחִיז הָעוֹלָם אֶת הַתַּעַר / לַמְּטֹרָף הָעוֹלֶה לִגְדֻלָּה”.¹³¹⁷

תרומה נוספת להשקפותיו הפציפיסטיות ולרצונו העז להזהיר את הציבור מפני “המלחמה העולמית” החדשה ההולכת וקרבה הייתה מסתו “לא תרצח”,¹³¹⁸ שנוסחה הראשון התפרסם ב’כתובים' בכותרת “המשורר בימים ההם” (1.8.1929) וכן קובץ שירים מאת משוררים שונים בשם ‘לא תרצח, ילקוט קטן של שירים נגד המלחמה’ שבחר ותרגם ובראשו הוסיף את המסה. במסתו זו שיבח את המשוררים ואנשי הרוח שהתנגדו למלחמת העולם הראשונה וגינה את אלה שתמכו בה: “אכן, נטמאו השפתיים. בכל שבעים לשון נתקלסו קילוסים לתועבה הגדולה, כל המילות נמשכו אל בית המרזח של הפטריוטיזם ולא שמעו הידיים הענוגות, ידי פייטנים ב-1914, את בכי האותיות, אשר נבראו להצטרף אחת לאחד בסוד כלולות קודש ל’ברכי נפשי‘, ל’ואהבת לרעך’, ל’לא תרצח'”. והוא שואל ומזהיר: “מי יעמוד בשער בשעת אסון אם יתרגש ויבוא? מי יכבה את השריפה? מי לא יעשה שום וויתור, שום וויתור בהחלט, אף לא למטרה החשובה ביותר, ויזעק בקול רם את ה’לא תרצח' הגדול, את קול האזהרה לאנושיות הנלוזה, הנושאת שוב את רגליה אל המדרון? מי? כי אוי לנו, כל אשר נחיריים לו בנפש להריח את הבאות, יחוש כי שוב המרוצה והתכונה במעבדת השטן, אשר שם ישריצו את חיידק המשטמה, תשוקת הגבורה, חשק הכיבושים – – – שוב צונח הלאו מ’לא תרצח'”.¹³¹⁹

עמדתו הפציפיסטית של שלונסקי הרגיזה את אנשי “השומר הצעיר”, המרקסיסטים, שהעריכו את שלונסקי אך התנגדו לעמדתו כלפי המלחמה. הם ראו בו אדם נאיבי, משורר “הסגור ומסוגר בד' אמות של חדרו, ואשר לא פתח אפילו אשנב למען ראות את הנעשה בעולם הרחב”, שוגה באשליות ומאמין כי בכוחו של איש הרוח למנוע את המלחמה. הם כתבו בשבח ברית המועצות וביקשו לשכנעו כי רק תנועת פועלים בינלאומית שמאמינה במרקסיזם ובסוציאליזם תצליח לעצור את המלחמות האימפריאליסטיות.¹³²⁰ אולם שלונסקי המשיך לבטא את התנגדותו לכל משטר דיקטטורי ובכלל זה למשטר בברית המועצות. בשנת 1939, כשש שנים לאחר שתקף בחריפות את המשטר הסובייטי, הצטרף שלונסקי לתנועת “השומר הצעיר” ואחר כך למפ"ם, שקשרו כתרים לסטלין ולשלטון הסובייטי. אולם בתקופת ‘טורים’ הראשונה, כמו בתקופת ‘כתובים’, המשיך בביקורתו החריפה על מפעל ההתיישבות היהודית בבירוביג’אן שיזם סטלין: “איך תוכל לפרוח תרבות יהודית או לאומיות יהודית במשטר של דיכוי התרבות בכלל?”, שאל (13.7.1934).

נושא אקטואלי נוסף שבו עסק שלונסקי הן בתקופת ‘כתובים’ והן בתקופת ‘טורים’ א‘, היה מאבקו נגד הלאומנות מבית ומחוץ. כבר בדצמבר 1930 כתב נגד התנועה הרביזיוניסטית וראה בה “חוטר מגזע הפאשיזמוס”. הוא טען שנוסף להיותה מושפעת מ“המגמה העולמית” היא צומחת גם מתוך “יוהרה לוקאלית”.¹³²¹ פעמים אחדות לגלג במאמריו ותקף את הרביזיוניסטים.¹³²² ב’טורים’ יצא שלונסקי באופן ברור ומפורש יותר נגד מגמות לאומניות קיצוניות, ובמאמרו “לא תרצח” השווה בין הפאשיזם האיטלקי המדבר בשם רומא לפאשיזם הישראלי המדבר בשם ירושלים, בין פייטני אירופה ששרו שיר הלל למלחמת העולם לבין פייטני הימין, אורי צבי גרינברג ויעקב כהן, השרים על משיח ומלכות בית דוד. הוא העריך את שירתו של גרינברג, אולם גינה את “הטרמינולוגיה הקסרקטינית” והמשיחית שלו:

נמצאו משוררים – מהם גם טובים – שנטלו על עצמם לפייט במיטב הריתמים והחרוזים את שיכרון המוחין הזה ולהקדיח את תבשיל הפיוט בישראל במאידך גיסא של מושגי “מלכות” ו“חזון”. את כל הטרמינולוגיה הקסרקטינית הדחיקו לתוך פיוטים על משיח ומלכות בית דוד. הוי המשיח הזה, אשר יבוא רכוב על סוס נאפוליוני ב“שינל” צבאי ויצדיע לסאלוט של תרועת סולדאטין, נושאי שם טרומפלדור ובר-כוכבא. הנה החזון והנה המלכות המפויטים אצלנו. אֶפולֶטין, סרטים, קצינים, צו למלכות בית דוד, אספסוף מתרוצץ לקראת מרכבת המשיח. ולא רק א. צ. גרינברג.¹³²³

עם כינוס המאמר בספרו ‘ילקוט אשל’ (1960) השמיט שלונסקי את דבריו כנגד המפלגה הרביזיוניסטית בארץ ומשורריה. נראה שממרחק השנים הבין, שאין מקום להשוואה בין משוררי הגויים, שלא מחו נגד עלייתו של היטלר ונגד מלחמת העולם השנייה הקרבה ובאה, לבין גרינברג, יעקב כהן, ז’בוטינסקי ותנועת בית“ר. שלונסקי חש, כי שואת יהודי אירופה מחקה את כל ההבדלים האידיאולוגים בין תנועת בית”ר והשקפתה הלאומית הקיצונית לבין השקפתו שלו לגבי המלחמה, ועל כן הותיר בטקסט את התקפתו כנגד משוררי אומות העולם בלבד. אולם דבריו הקשים של שלונסקי נגד פייטני הימין מתגמדים מול ביקורתו החריפה והפוגעת של שופמן על ‘טורים’, שהעז לכתוב כי יבוא יום ובני חבורת “יחדיו” “ישרפו את השירים של ביאליק וטשרניחובסקי שריפה פומבית – כמעשה הנאצים בברלין – בטבורה של תל-אביב, ‘המרכז הרוחני’! כן, הם מסוגלים לכך”. את רשימתו סיים שופמן במעין בדיחה מקאברית, כביכול מפני שלונסקי וחבריו: “מוות לכל משוררינו וסופרינו – הייל שלונסקי-זמורה!”¹³²⁴ כמו שלונסקי גם שופמן השמיט את הרשימה ממהדורת כל כתביו שפרסם לאחר השואה.¹³²⁵

האופן והמינון שבהם שילב שלונסקי את “אירועי הימים” ב’טורים' לא סיפקו את רוב הקוראים בארץ. גם אוהדיו של כתב-העת חשבו כי העיתון רחוק מענייני הציבור וביקרו את שלונסקי על כך. “אינני מאמין שבתקופה זו שאנו חיים בה יוכל שבועון להחזיק מעמד מעבר לחיים”, כתב ברוך קרופניק (קרוא) על ‘טורים’. הוא שיבח את חדשנותו של השבועון, אולם חשב כי ‘טורים’ מוכרח לתת הד לאירועי הזמן באופן נרחב ולבטא באופן ברור זהות פוליטית-אידיאולוגית. “ע”י השיר המוסיקלי הנהדר ‘שמאל, שמאל, שמאל’ של שלונסקי עדיין לא נעשו ה’טורים' לעיתון שמאלי, ועדיין אין אנו יודעים בין ימינם לשמאלם", כתב קרופניק בסיום ביקורתו.¹³²⁶

מתום תקופת ‘טורים’ א' ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1934 – ספטמבר 1939) חל תהליך שינוי בעמדותיו של שלונסקי. הוא המשיך לעסוק בשאלה שכל כך העסיקה את סופרי ברית המועצות כמו גם את חלוצי העלייה השלישית, מה חשוב ממה: עולם החומר או הרוח, “מגפים או שקספיר”, ובניסוחיו השנונים של שלונסקי: “עגבניה או סימפוניה”, ובמקום אחר: “בצל או ליאונרדו דה וינצ’י”. עדיין חשב כי עולם הרוח של “שקספיר”, “הסימפוניה” ו“לאונרדו דה וינצ’י” חשוב יותר מאשר עולם החומר של “המגפיים”, “העגבניה” ו“הבצל”.¹³²⁷ אולם המאורעות הקשים גרמו לו להבין כי עולם הרוח לא יתקיים אם לא יגנו עליו. הוא גילה כי עמדתו ההומניסטית-אינדיבידואלית של ימי ‘כתובים’ וראשית ‘טורים’ לא הביאה לתוצאות המקוות, ועם תום תקופת ‘טורים’ השנייה, בראשית שנת 1939, הרגיש צורך לצאת מההסתגרות בעולם האידיאות והרעיונות המוחלטים, לנקוט עמדה מפורשת ואקטיבית ולהזדהות עם ציבור חברתי-פוליטי מסוים.¹³²⁸ שנים רבות אחר כך תיאר את התהליך שעבר עליו מראשית הוצאת ‘טורים’ ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה כך: “ואני בימים ההם קנאי של ייהרג ובל יעבור בעולם האידיאות, עם אלה שדרשו רק את כל היושר ואת כל הצדק […] עתה הבינותי פתאום כי עמידה מן הצד רק מחזקת את השטן והגעתי למסקנה המתוארת בפסוק התנ”כי ‘עת לעשות – הפרו תורתך’. יש לוותר מעט על לבנת הספיר של התבנית הרעיונית האידיאלית כדי להרוויח זמן היסטורי".¹³²⁹

“צר לי, צר, כי שנינו צהובים” – סוף תקופת ה“מחניים”    🔗

בתקופת ‘טורים’ א' המשיך אמנם שלונסקי לדבוק בהשקפתו כי במקביל למהפכה הציונית יש לערוך מהפכה בספרות, אולם רוח הפולמוס שבערה בעצמותיו בתקופת ‘כתובים’ הלכה ודעכה. במאמריו מתקופה זו חזר ותיאר את ההקבלה בין המהפכה הציונית למהפכה הספרותית:

שמעתי והרהרתי: אדם הופך את חייו הפיכה מעיקרה, משבר את הרגליו, את מורשת עברו: לא אבא-אימא, לא טלית ותפילין, לא יחסי-יושן בינו לבינה, לא כלום כמעט ממערכת המושגים לשעבר – וביטוי לעצמו הוא מבקש על פי הסדנה הישנה דווקא? משמע, כי משהו לא חלק כאן, כי יש איזו חציצה בין הכוח המניע למהפכה ההוויית-טכנית ובין המניע שבחווייה הרוחנית.¹³³⁰

סדרת מאמרי “מחניים”, שבהם הבחין בין מחנה “יחדיו” לבין הסופרים בני דור ביאליק, הייתה אמורה לבסס את ייחודו של ‘טורים’ ולהבהיר את המטרה שאליה הוא וחבריו שואפים. הוא ניסה להקנות ל“מחניים” משמעות אוניברסלית וכמעט מטפיסית והציג בהרחבה את המשורר-הנביא, המשוגע, איש הרוח, הגברי, לעומת הכהן, הנשי, המצוחצח והמהודר. מודל זה של “מחניים” עוצב על פי מקורות אחדים: על פי מאמרו של אחד העם “כהן ונביא”, על פי המשוררים הצרפתים והרוסים הסימבוליסטים ועל פי המודל הניטישיאני של ה“אפוליני” וה“דיוניסי”. אולם בעיקרו של דבר לא היה במודל זה כל חידוש, שכן שלונסקי הציג את מודל ה“מחניים” כבר בתקופת ‘כתובים’. המסות שפרסם שלונסקי ב’הדים' וב’כתובים' בלטו בחדשנותן וברעננותן, ואילו ב’טורים' הן נראו אנכרוניסטיות במידת מה, ולעתים אף לא רלוונטיות, בייחוד על רקע האירועים הפוליטיים של התחזקות הפאשיזם והנאציזם.¹³³¹

בשנת 1936, לאחר שפסק ‘טורים’ א' לצאת (5.9.1936) ובטרם החל להופיע ‘טורים’ ב' (15.4.1938) – כתב הסופר ישראל כהן כי ‘טורים’ היו אמנם גלגול של ‘כתובים’, אבל “פגה מתוכם זו האמונה בייעוד מיוחד, שהייתה טבועה, אם גם לפעמים במידה נפרזת, ב’כתובים' בימי פריחתם”.¹³³²

שבעה מהמאמרים המרכזיים שפרסם שלונסקי ב’טורים' אינם אלא מאמרים שנדפסו ב’כתובים' כלשונם או בשינויים אחדים (ביניהם: “מחניים”, 25.6.1931 – עיבודו של המאמר “מחניים” 1.8.1929; “לא תרצח”, 28.7.1933 – עיבודו של המאמר “המשורר בימים ההם”; “חרט אנוש”, 17.5.1934 – עיבודו של המאמר “פראנס מאסרל”, 18.8.1932 ו“מלך אביון”, 29.6.1934 – עיבודו של המאמר “מלך אסור ברהטים”, 30.11.1927). נראה שהסיבה העיקרית ל“מִחְזוּר” המאמרים הייתה שלהט המאבק דעך וחבריו ב“יחדיו” לא יכלו להחליף את חריפות הפולמוסים שהיו נחלתו ונחלת שטיינמן בתקופת ‘כתובים’.

ל“ריב הלשונות” עברית-יידיש, שגרם בזמנו למתיחות עם מחנה ביאליק, לא נותר ב’טורים' אלא הד קלוש בדמותה של ידיעה קצרה: “הנכון הדבר, כי בקולנוע ‘גן רינה’ נותנים ביאורים בלשונות לועזיות”, וכי “פקידים במוסדות הלאומיים לא מדברים במשרד עברית וחליפת המכתבים הפנימית וספרי החשבונות אינם בעברית?” היה זה מעין ספיח מאוחר לצחצוח החברות שלו ושל שטיינמן למען השלטת הלשון העברית.¹³³³ “אוהב אני את הפולמוס, זו אבן המשחזה, שבה ימורטו רעיוני אדם ודור”, כתב שלונסקי (24.11.1933), אולם לא היה כל חדש במאבקיו מול ה“כלליות” וה“סתמיות המשתקת” שבהן האשים את “אגודת הסופרים” (18.9.1934) או כשיצא בחריפות נגד ארגון פא“ן (אגודת הסופרים הבינלאומית) והאשים אותו כי הוא מעדיף לערוך מסיבות ולעסוק בגינוני דיפלומטיה על פני גינוי ברור וחד-משמעי של גרמניה הנאצית. גם פולמוס שניהל עם הסופר אשר ביילין מעל דפי ‘טורים’ נראה כצל חיוור של הפולמוסים שהתנהלו בתקופת ‘כתובים’. אשר ביילין פרסם ב’דבר' פיליטון בשם “אלמוות” (25.11.1933), שבו תיאר פגישה עם משורר מודרניסט שפגש בבית קפה “שלג הלבנון”. את המשורר ואת חבריו כינה ביילין בשם “חבר מוקיונים” ש”מצטעצעים בצורות שאולות בכתיבה של חיקוי ללא שום מקוריות ושאיבה מן העצמיות הישראלית" ותלושים מהחברה. הם מתבצרים בד' אמותיהם במקום לתאר מציאות של ממש ואת “לבטי האדם בגילויים הממשי”. ביילין טען כי חלום חייו של שלונסקי הוא לזכות להכרה ובחיי נצח בספרות, ולכן ניתק את עצמו מהמציאות. תחילה היסס שלונסקי אם להגיב, אולם כעבור כחודשיים כתב מאמר תשובה בשם “תשובות מאוחרות ובכ”ז בשעתן". בדבריו חזר והשווה בינו ובין בני חבורתו לבין היוצרים החדשניים של הדורות הקודמים שגם הם הואשמו בזמנו בתלישות מקהל הקוראים ולא התקבלו: פרישמן, ברדיצ’בסקי, ברנר וגנסין. בעיניו הייתה זו הוכחה לכך שבבוא היום יוכרו גם כשרונו וצדקת דרכו ממש כשם שבסופו של דבר הוכרה גדולתם של פרישמן וכו‘.¹³³⁴ ואולי כאן המקום לציין כי לימים התפייס שלונסקי עם אשר ביילין, כפי שהתפייס עם שורה שלמה של אישים שניהל איתם פולמוסים בתקופת ‘כתובים’ ו’טורים’ (שלמה צמח, ג' שופמן, ה' ליוויק, יוסף קלוזנר, דב סדן ואחרים).¹³³⁵ השניים הפכו לידידים ושלונסקי המריץ את ביילין לכתוב את זכרונותיו על ברנר ופרסם אותם בסדרת “דורון” שערך במסגרת עבודתו בהוצאת “ספרית פועלים”.

אפילו הפולמוס שלו עם ביאליק, שנתפס בעיני הציבור כמעט כסימן ההיכר של שלונסקי, הלך ודעך. בינואר 1933, כשנחוג יובל השישים של ביאליק חודשים אחדים לפני שראה ‘טורים’ אור, שלח לו שלונסקי חרוזי ברכה שנכתבו בהברה אשכנזית, תחת הכותרת “למהומת ביאליק”. בשיר-פזמון זה הציג שלונסקי את עצמו כּרֵעַ האמת היחיד של ביאליק בין ההמונים החונקים את המשורר הלאומי באהבה ובחנופה. בשלב זה כבר ניסה לטשטש את הדי הפולמוס, להיתמם ולשאול: בעצם על מה ולמה הריב? ואולי לא הייתה זו היתממות, אלא ניסיון של שלונסקי להתקרב לביאליק בלא לחזור בו בפומבי מהאשמותיו ולשכנע בראש ובראשונה את עצמו שהריב היה עניין שולי וטפל, והוא זה שהבין את ביאליק יותר מכל מי שסבבו אותו והעתירו עליו מחמאות:

צַר לִי, צַר, כִּי שְׁנֵינוּ צְהוּבִים

זֶה לָזֶה (עַל מָה וְלָמָּה?)

עוֹד מֵאָז, מִתְּקוּפַת “כְּתוּבִים”,

שֶׁכְּבָר הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ.

כחצי שנה לאחר שכתב את “למהומת ביאליק”, כשהחל ‘טורים’ לצאת לאור, פרסם שלונסקי בגיליונו הראשון נוסח שונה של חרוזי ברכה אלה, תחת הכותרת “בוקה, מבוקה ומבולקה” (22.6.1933). בנוסח שהתפרסם ברבים מחק לחלוטין בית זה ואף שינה את הבית שבו הציג עצמו כמי שתמיד הבין לנפשו של ביאליק. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להיתפס בעיני חברי “יחדיו” כמי שמנסה לטשטש את הפולמוס, ובוודאי לא כמי שחזר בו מהתקפותיו על ביאליק. הכותרות “למהומת ביאליק” ו“בוקה, מבוקה ומבולקה” מבליטות את הסלידה מפני חגיגות היובל הרעשניות ואינן הולמות שיר ברכה המוקדש ליובל. גם בשיר עצמו אין כל שבח לביאליק או ברכה כמקובל, ונראה שלא לברך את בעל היובל ביקש שלונסקי, אלא לרומם את עצמו מעל אלפי “חסידיו השוטים” של ביאליק: “בְּתוֹךְ מִדְבַּר בְּיָלִיקִיסְטִים / מָשׁוּל אֵשֶׁל [שלונסקי] לְאוֹאַזִיס”, כתב בחרוזיו. גם ברכתו השנונה שנפוצה ברבים ולפיה בירך שלונסקי את ביאליק, בן השישים, “שלא יהא בטל בשישים” היא, כמובן, דו משמעית, ומכוונת אל הנקודה הרגישה שאותה ביקש להדגיש: ביאליק – עבר זמנו, תש כוחו והשתיקה השתלטה עליו ועל יצירתו.

ביוני 1934 נסע ביאליק לווינה כדי לעבור ניתוח בשל מחלת כליות ודרכי השתן שממנה סבל במשך שנים אחדות. כשבועיים לאחר שנותח הורע לפתע מצבו וב-4.7.1934 לקה בהתקף לב ונפטר. ארונו הובא ארצה וביום 16.7.1934 נערכה הלווייתו. מותו היכה בהלם את הציבור בארץ. יעקב פיכמן, שהתכופף אל מפתן הדלת כדי להרים את עיתון הבוקר, הבחין בכותרת שבראשו “נתייתם ישראל: חיים נחמן ביאליק איננו”, השתטח ארצה משותק ושעה ארוכה לא הצליח לקום על רגליו. תל-אביב עטתה באותו יום אבל: הלימודים בבתי הספר בטלו, בתי השעשועים נסגרו ומוסדות הציבור התכנסו לישיבות אבל, והורידו את דגליהם לחצי התורן.¹³³⁶

שלונסקי הצטרף לשורת כותבי ההספדים על ביאליק ברשימה שפרסם ב’טורים' תחת הכותרת “קודם זמנו”.¹³³⁷ לכאורה רשימתו אינה יוצאת דופן בין רשימות ההספד וכמוהן אף היא רצופה דברי שבח וקילוסין למשורר הלאומי: ביאליק מתואר בה כסמל הבריאות הנפשית, “סמל האופטימיות הישראלית השופעת חיות של אותו שלום בית יהדותי”, אדם הרמוני, השונא “את כל האיוביות המתבודדת, הסגפנית”, שונא את “היאוש המוסרי-הטראגי”, חטטנות וספקנות. אולם מי שמכיר את השקפת עולמו של שלונסקי מגלה מיד כי כל השבחים לביאליק הם למעשה היפוכם של עיקרי ה“אני מאמין” של הכותב, ובכך הם הופכים משבח לגנאי.¹³³⁸ שלונסקי ראה בהשקפת העולם האופטימית נאיביות שעבר זמנה, העריץ את דמותו של איוב, דגל ב“יאוש מוסרי-טראגי” וראה בספקנות תכונה ההולמת את שירת הדור. ביאליק מוצג ברשימה כניגוד לברנר ולגנסין ששלונסקי העריך מאד, ולשונו מתוארת כלשון המצטיינת ב“דשנות הביטוי” וב“סממני ביטוי” שהוא לא השתחרר מהם “חוץ מבכמה משיריו הליריים”. הנקרולוג מגלה אפוא שאפילו בהספדו על ביאליק לא שינה שלונסקי את עמדותיו, אלא שעתה ביטא אותן באופן מתוחכם, כך שבני חבורתו הבינו את הביקורת הסמויה ואילו שאר הציבור יכול היה לחשוב שאין כאן אלא רשימת שבח של “לאחר מות”. בגיליון האחרון של ‘טורים’ נתן שלונסקי יד לפרסום מאמר ביקורת מאת רפאל זליגמן, שבו טען כי שירת ביאליק איבדה את תוקפה הספרותי. זליגמן כתב כי שירתו של ביאליק לא נגעה עד נפשו, וכי יצירתו “פרימיטיבית” ו“דלה מבחינה פסיכולוגית”. בסיום דבריו קבע כי ביאליק אינו משתווה לגדולי הסופרים כמו אבן גבירול, ביירון, היינה, בודלר וּורלן.¹³³⁹ מתן במה לפרסום דברים קשים אלה מיד לאחר מות ביאליק מגלה כי שלונסקי המשיך בביקורתו על ביאליק באופן עקיף וסמוי. בשנים הבאות המשיך שלונסקי לבסס את מעמדו כידידו הנסתר של ביאליק, וטען שביאליק הבין שמרידתו אינה אלא גילוי של אהבה. “הייתה בו חדווה על כך שהסוטר לו על הלחי הוא הממשיך שלו”, טען בנסיון לשכתב את ההיסטוריה.¹³⁴⁰ במרוצת הזמן המשיך “לשוחח” עם ביאליק בינו לבינו ובאמצעות שיריו. על טיוטת אחד “משירי הפחד הרבוע”, שכתב בפראג בשנת 1937, ניהל מעין דו שיח עם ביאליק: “ראה – כל כך הרבה כותבי שירים אצלנו וכה מעט משוררים”. בהמשך הטיוטה נכתבו השורות הבאות, שחלקן נותרו קטועות:

אנציקלופדיות ומילונים יפרידו:

אתה בבי“ת אני בשי”ן.

איני מכחיש: לא לרוחי היה שירך אז

לא המכאוב, לא החדווה בחרוזים

אבל יותר מזה

את לַעֲזָם מאסתי מִלְּהָזִים.

כי הם אמרו

מה שהיה מחוץ לתואר ביאליק

מה שהיה בפנים, בפני ופנים

ובשולי הדף הוסיף עוד שתי שורות, שלא נקשרו לקודמותיהן ובהן מעין בקשת סליחה מביאליק: “אם יש אחד המצטער / זה דווקא שלונסקי אברהם”.¹³⁴¹

בשני השירים שכתב בשנת 1949, במלאת 15 שנים למות ביאליק, תחת הכותרת “בהקיץ”, המשיך לבטא את השקפתו כי ביאליק לא הגשים את עצמו כמשורר עד תום ולא מיצה את הפוטנציאל השירי שלו. הוא רק ריכך מעט את עמדתו, במצאו “צד זכות” בביאליק ותיאר אותו כמי שחש אחריות, ועל כן נטש את הליריקה ופנה לכתוב שירה לאומית שנועדה להראות לעם את הדרך הנכונה.¹³⁴² המאבק עם ביאליק המשיך לרדוף את שלונסקי עד סוף ימיו. בשיר “עיר הווידויים האלמים”, שכתב סמוך למותו, תיאר שלונסקי איך זונח גיבור השיר את “משחק הניבים הנאווים” שכל כך אפיין אותו עצמו, איש הלשון העשירה ורבת הרבדים. באותן שנים חש על בשרו את מאבק הדורות וכאב את הזלזול שבו התבטאו כלפיו חלק מסופרי דור תש“ח וסופרי דור המדינה. בשירו ביטא את הקירבה הנפשית העמוקה שלו לבעל “צנח לו זלזל”. מעגל הפולמוס נסגר בווידויו המרגש, המתאר כיצד ביאליק מדבר כאוב מקרבו וכיצד הוא חש מחובר עד לבלי הפרד ל”צנח לו זלזל":

בֵּית-נִדּוּי

בֵּית מָנוֹס לַבּוֹרֵחַ

מֵעַצְמוֹ כְּמִגְּדוֹל הָאוֹיְבִים

בֵּית-וִדּוּי לַזַּלְזַל הַצּוֹנֵחַ

עַל גָּדֵר… וּמִפֶּתַע זוֹנֵחַ

אֶת מִשְׂחַק הַנִּיבִים הַנָּאוִים. – –

אליטיזם ויציאה מ“מגדל השן”    🔗

חבורות “כתובים” ו“טורים” טבועות היו בחותם האליטיזם. החברים היו אמורים להכיר את התרבות היהודית והעברית לדורותיה, להיות בקיאים במכמניה של השפה העברית כמו גם בספרות העולם הקלאסית והמודרנית. שלונסקי לא רצה לכתוב שירה המוצאת חן בעיני ההמונים וביקש לכתוב שירת “מעמקים”, שהיה ברור לו כי תהיה מובנת כמעט אך ורק לרעיו המשוררים וליודעי ח“ן. שלונסקי האמין שהאדם צריך לשאוף ל”גבהים" ול“עומק” ולא להסתפק בחיים של “אכול ושתה”, בחיי בורגנות המחפשת את הנוחות. חיי הרוח והעשייה הספרותית היו בשבילו מרכז העולם, אך רצונו לחיות ב“שפריר עליון” גרם לכך שבצד התנהגותו האריסטוקרטית, המעודנת, ה“ספיריטואלית”¹³⁴³ נראה היה כמזלזל בלבושו ובהליכותיו: עולם הרוח הוא החשוב ולא מנהגי נימוס “בורגניים”! חבריו הביטו בתמיהה איך הוא אוכל בידיו, טובל אצבעותיו במיץ, במרק, משאיר זנבות לחם בלתי יפים וציפורניו לא עשויות¹³⁴⁴“.¹³⁴⁵ הדבר היחיד שזכה לתשומת ליבו הייתה הבלורית שבה התהדר, משום שסימלה בעיניו את “המשורר היסיני”, “הפרוע”, ששערו מתנפנף ברוח. משהוזמן שלונסקי לארוחת ערב בביתו של המו”ל שלמה זלמן שוקן יחד עם אישים רמי-מעלה, גילה כי הכול לבשו בגדי ערב ו“סמוקינג”, ורק הוא הגיע במכנסי עבודה משומשים ובסוודר ישן ואפור. אולם הוא לא חש כל מבוכה ומשהגיע תורו ללחוץ את ידו של שוקן הפטיר כלפי שוקן הנדהם: שוקינג, אכן?!" הוא ראה עצמו כמי שמבטא ערכים רבי חשיבות, ביקש להתעלות מעל הגינונים המקובלים ונתן גם לחברי “יחדיו” הרגשה כי הם שייכים ליחידי הסגולה המתעלים מעל ה“המון”, כי הם משתייכים לחבורה אליטיסטית שסדר יומה אינו מוכתב על-ידי המציאות היום-יומית הנמוכה, הבנלית, אלא על-ידי שאיפות ואידיאלים נשגבים.¹³⁴⁶

אולם הוא ידע גם שאסור לו להסתגר ב“מגדל שן” אליטיסטי. הוא הרגיש קרבה לאנשי תנועת העבודה והבין כי אם רצונו להשפיע על צריכת התרבות שלהם ולכבוש לו וחבריו מקום בליבות הציבור עליו לעשות מעשים שיקרבו אותו ואת בני חבורת “טורים” לקהל החלוצים בקיבוצים ולקהל הפועלים ברחבי הארץ. בתקופת ‘כתובים’, כשקרא משיריו לפני קהל פועלים, נפגע מהתגובות הסתמיות שלהם. “הכל מחאו כפים”, כתב ביומנו, אך היו אלה מחיאות כפיים סתמיות. אם הקהל לא הבינו ולא אהב את שיריו, כפי שחש, עדיף היה בעיניו “להרגיש את שוט האיבה”. הוא קיווה ש“יקום אחד ויניף אגרוף” ויצעק: “כלך לך מפה, פייטן! לא אלה השירים נחוצים לנו! הב לנו שירי חלוציות, שירי עבודה! אין צורך לנו לעת הזאת ב’זמירים'”. התגובות הפושרות והמנומסות הכעיסו אותו יותר מכול. הוא ראה בנאספים קהל של “בחורים טובים”, אך “כל כך קרתני. כל כך חסר חירות וגבהות. כל כך עיירתי”.¹³⁴⁷

בתקופת ‘טורים’ חל שינוי ביחסו לקהל. שירתו הייתה ונשארה אליטיסטית והוא לא היה מוכן לשנות את אופן כתיבתו, אך הוא ביקש לרכוש את לב הקהל באמצעות פנייה לסוגי כתיבה פופולריים שקודם היו בעיניו בבחינת טרף-פסול. בשנים 1934–1935 כתב פזמונים ברוח הסוציאליזם ותנועת העבודה, עיבד וסגנן את המחזה ‘ביזנס’ לתיאטרון ‘המטאטא’ (5.9.1935) שכתב ידידו משה ליפשיץ¹³⁴⁸ והשתדל לסלול לו ולחבורתו דרך אל לב ציבור תנועת הפועלים בארץ והקהל התל-אביבי המשכיל. כבר בגיליון הראשון של ‘טורים’ ייסד שלונסקי מדור בשם “שער המקרא”, שמטרתו הייתה לשמש מאגר חומרים “לנשפי הספרות לדורותיהם – בבמות השונות, בקלובים, בבתי הספר”. בהקדמה למדור זה כתב שהשירים לדקלום הקיימים דלים בכמותם ובאיכותם, חדגוניים, משעממים ומקריים, ועל כן החליט לתרום את חלקו בחיבור “רפרטואר דקלומי” שיהיה בסיס ל“ילקוט הקריין” (22.6.1933). שלונסקי הכיר בכוחם של הפזמונים המעטים שכתב בשנות העשרים, כמו “רכבת” ו“תה ואורז” (“לא אכפת”), להשפיע על הציבור, ומצא כי הם המשיכו להיות פופולריים ולהלהיב את הקהל גם עתה, בשנות השלושים. הוא החליט אפוא לכתוב פזמונים מסוג אחר, לא פזמונים חלוציים אלא פזמונים סוציאליסטיים ברוח תנועת העבודה, שירים פשוטים, קליטים, בעלי משקל רהוט, חריזה מצלצלת, תוכן חד-משמעי וניסוחים פרוגרמטיים.¹³⁴⁹ בגיליון א' של ‘טורים’ התפרסמו שני פזמונים, “שיר לכת” ו“אין דבר”, תחת הכותרת המשותפת: “קוממיות!”. שני הפזמונים נכתבו בהשראת שיריו של המשורר הרוסי ולדימיר מיאקובסקי (בעיקר שירו “שמאל” מ-1918). פזמונים דקלומיים אלה היוו אפיק שולי בלבד ביצירתו, אך הייתה זאת בהחלט ספרות “מטעם” שבאמצעותה ביקש “לרדת אל העם”, ליצור קשר עם קהלי השמאל ולהשפיע. מבוקשו אכן ניתן לו והוא הצליח לקנות לו מוניטין כמשורר תנועת העבודה הקרוב להוויה החלוצית, שפזמוניו מולחנים ומבוצעים על-ידי שחקני תיאטרון. ציבור הפועלים מצידו חיפש בשירה ביטוי לתפיסתו האידאולוגית ושמח על כל שיר או פזמון שהצליח למצוא בו סממנים המעידים על השקפתו הסוציאליסטית של שלונסקי. שירי “קוממיות” שלו הפכו לפופולריים בשנות השלושים והארבעים והרבו לקרוא, לשיר ולהמחיז אותם במסכות ובעצרות חגיגיות. זמן קצר לאחר שנכתבו נעשה בהם שימוש בכינוס “הנוער העובד” בבית העם בגן רינה.¹³⁵⁰ חלקו הראשון של “שיר לכת” הולחן פעמיים: על-ידי מרדכי זעירא ועל-ידי ש' פוסטולסקי, תחת הכותרת “שמאל”, חלקו השלישי – הולחן תחת הכותרת “אנו כולנו” על-ידי נחום נרדי בתור שיר ילדים. כן הולחן קטע מהשיר על-ידי משה לב והתקבל כשיר ל“אחד במאי”. ב“יום ההסתדרות” שהוחג במלאת להסתדרות העובדים 13 שנים (חנוכה תרפ“א–חנוכה תרצ”ד) הוציאו חוברת מיוחדת ובה נדפס המחזור “קוממיות” ובצידו העיבוד שלו להצגה שנעשה על-ידי זאב ברבן, חבר תיאטרון ‘אוהל’.¹³⁵¹

בכינוס הארצי הרביעי של “הפועל” (17.4.1935) שרו את “שמאל”, והמתעמלים הבוגרים התעמלו לצלילי פזמון זה שהושר על-ידי מקהלת הקיבוץ המאוחד בניצוחו של יהודה שרתוק (שרת). הנוער לעומת זאת התעמל לצלילי פזמונו של שלונסקי “חצץ” (2.11.1934). פזמון נוסף שלו, שהולחן על-ידי מרדכי זעירא והושר בפי המקהלה בכינוס “הפועל” היה “שיר הדרור”, שאף הוא היה טיפוסי ל“שירה פועלית מעמדית”.¹³⁵²

בפזמונים הסוציאליסטיים לא היה הומור כלל, ודומה ששלונסקי לא השקיע בהם הרבה מכוחו היצירתי. הם היו שבלוניים, שגרתיים וחסרו את חידושי הלשון וחידודי הלשון של הפזמונים שכתב שלונסקי בתקופת “גדוד העבודה” וזמן קצר לאחר עזיבת הגדוד. הפזמונים ביטאו “חוויה קולקטיבית של אמונה ושל ביטחון עצמי, של התרוננות היחיד על שהוא חלק מציבור הבונה את עתידו”.¹³⁵³ אולם ניתן לפרש חלק מהשירים – בעיקר את השיר “אין דבר” – כמתייחסים לא רק למרד המעמדי אלא גם למרד כנגד סופרי דור ביאליק. “אין דבר” מתאר את הצעירים המורדים בישן, ועומדים בגאווה מול הזקנים המדושנים, המקנאים בהעזתם ובאומץ ליבם:

הַאָנוּ בְּקִנְאָה

נַבִּיט אֶל שׂבַע גּשֶׁן?

הַאָנוּ נִכָּנַע

לְצִוּוּיֵי הַיּשֶׁן?

אָנוּ הוֹלְכִים – וְהַזִּיו בְּכָל דְּיֹקֶן.

אָנוּ הוֹלְכִים – וְהַבּוּז לְכָל זֹקֶן.

(מתוך: “אין דבר!”)

גם בשיר “הדגל הקרוע”, שהתפרסם באותו גיליון, יצר שלונסקי הקבלה בין מאבק המהפכנים הרוסיים בראשית שנות העשרים כנגד אנשי הצאר הריאקציונריים לבין “פולמוס המשמרות” הספרותי שבזמנו שלו. כמו במחזור “יסעורים” כך גם כאן הציג את מחנהו כמחנה הנרדף והמדוכא בידי חזקים ממנו והטיל את אשמת הריב והשנאה בעיקר על “המחנה שכנגד”:

וְגַם הַיּוֹם, גַּם פֹּה, עֵת אֶת נַפְשִׁי הֵבִיכָה

שִׂנְאַת אָחִי אוֹתִי – עַל חֵטְא, וְעַל לֹא-חֵטְא, –

אֲנִי זוֹעֵק אֵלָיו: – “עֲצוֹר! הֲלֹא אֲנִי אָחִיךָ!”

אַךְ הוּא שׁוחֵט, שׁוֹחֵט.

(מתוך: “הדגל הקרוע”)

שלונסקי ראה בשירי “קוממיות” פזמונים שמקומם לא יכירם בשירתו הקאנונית, ולא כינסם. רק בשנת 1954, עם כינוס כתביו בשני כרכים, צירף אותם לספרו ‘באלה הימים’ ואף הוסיף להם שיר שלישי, “אלה מול אלה”, שבו חיזק את המשמעות הכפולה של מרד סוציאליסטי-פוליטי ומרד ספרותי.

שיר סוציאליסטי נוסף, “שיר המשמרת”, פורסם ב’דבר' (3.6.1934). לפי עדותו של שלונסקי היה זה “שיר מגויס”, שעסק במאבקם של הפועלים למען “עבודה עברית”. הוא סיפר כי השיר נכתב “בימי מלחמת המצווה למען העבודה העברית”, בזמן המאבק שהתנהל בין הפועלים העברים לבין מעסיקיהם הפרדסנים, שהעדיפו את העבודה הערבית הזולה. הפועלים העברים מחו על כך והציבו משמרות מחאה בשערי הפרדסים. “אגודת הסופרים”, שביקשה להביע את הזדהותה עם הפועלים, ארגנה משמרות של סופרים שהגיעו בסוף מאי 1934 לכפר סבא, מעוז ההתנגדות להעסקת פועלים עברים, והפגינו בשערי אחד הפרדסים. בהפגנה זאת השתתפו סופרים רבים, צעירים וּותיקים.¹³⁵⁴ ביניהם היה גם שלונסקי. הוא סיפר כי ישב בחברתם של אנשי רוח נרגשים ונרגזים בשער פרדס ובתום המשמרת ניגש אליו פועל וביקש ממנו לכתוב שיר שיבטא את מצוקת הפועל העברי. בדרך כלל לא הסכים שלונסקי לכתוב שירה המתעדת את האירועים, “שירת הווי” בלשונו, אולם הפעם חרג ממנהגו וכתב את “שיר המשמרת”.¹³⁵⁵ פזמון זה, כדרכם של פזמונים שאמורים להיקרא מעל במות ולהלהיב את ההמונים, עמוס סימני קריאה, שאלות רטוריות וסיסמאות פלקטיות כגון: “רואי המולדת בנקב בגרוש” או: “אל ינושל הפועל העברי” או: “הבוז למנַשליך היד העברית”. המושגים שמוזכרים בפזמון נטולים מהז’רגון המרקסיסטי ומתארים את הפועלים מול הפרדסנים המנצלים, “הבועזים”, כפי שנקראו, שאלוהיהם הוא הכסף. “שיר המשמרת” התחבב על הצעירים הארצישראלים בשנות השלושים והארבעים, משום שביטא בצורה ברורה וישירה את הערכים שעליהם התחנכו בתנועת הנוער, והם נהגו לשיר אותו כשיר לכת לפי הלחן שחיברה ורדינה שלונסקי.

במסגרת רצונו של שלונסקי לחזק את הקשר עם ההסתדרות ומפא"י, לכבוש את לב הנוער החלוצי-סוציאליסטי ולהוכיח למנהיגי התנועה כי יש להם סיבה טובה לתמוך ב’טורים', כתב שלונסקי פזמון גם לכבוד חג העשור של “הנוער העובד” בשם “אנחנו הבנים” (1934). בפזמון פציפיסטי זה שילב שתי מחאות: מחאה נגד מלחמות הדמים ומחאה נגד העוול הסוציאלי. הנוער מתואר בו כזך, תמים, רודף אך טוב ושלום, וזה שחייב לשאת את הדגל נגד העוולות שבעולם:

לֹא אָנוּ נָשָׂאנוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב,

לֹא אָנוּ חָטָאנוּ בְּעֹשֶק הַדָּל.

לְלֹעַ הַטֶּרֶף זָעַקְנוּ כִּי יֶרֶף,

וְנֶפֶשׁ מוֹרֶדֶת אִגְרַפְנוּ: חֲדָל!

(מתוך: “אנחנו הבנים”)

הפזמון “אנחנו הבנים” התפרסם בעמוד הראשון של תוספת הערב של ‘דבר’ שהוקדשה לחג העשור של הנוער העובד (22.9.1934). בראשו נדפסו באותיות בולטות שתי השורות המסיימות את שירו של ביאליק “למתנדבים בעם” (“תחזקנה”), שכבר הפך בתנועת העבודה להמנון שני בצד “התקווה”. פרסום שירו של שלונסקי בצד הציטטה משירו של ביאליק, שנפטר כחודשיים לפני כן, נתן לגיטימציה למעמדו של שלונסקי כמשורר חשוב, שפונים אליו כשם שפנו בזמנו לביאליק ללוות בשירתו את אירועי הזמן. אולם שלונסקי לא היה מרוצה מהפרסום. הוא ביקש לשמור על ההבחנה בין פזמון לשיר, והדגיש את העובדה שהפזמונים נועדו לדקלום או להלחנה ו“נתפרו” לפי רצון הקהל: “מגבעת מוכרח אני לתפור בדיוק לפי מידת ראשו של המזמין. ואילו את השיר איני מזקיק בשום קשר אל מידת ראשו של הקורא”, כתב.¹³⁵⁶ הוא לא ראה בפזמונים אלה, שהתחבבו על הקהל, את מיטב שירתו והיה שמח לו נישאו שיריו “הקאנוניים” על כל שפתיים. כשהתפרסם “שיר המשמרת” ביקש שלונסקי שבשולי השיר תודפס הערה כי “תווי הניגון שעל פיו יושר השיר יתפרסמו לחוד”. אולם התווים מעולם לא התפרסמו. עתה משמסר את “אנחנו הבנים” לפרסום ב’דבר' – התנה בפירוש עם העורכים דן פינס ויצחק יציב, כי השיר יתפרסם רק בליווי התווים, שנכתבו בידי אחותו ורדינה. אולם גם הפעם לא כובדה בקשתו והשיר התפרסם ללא התווים. שלונסקי שלח מכתב נזעם לעורכים ובו כתב: “נדמה לי כי זה לא רק אי קיום הבטחה, אלא גם יחס של זלזול”.¹³⁵⁷ הוא כתב שיר נוסף ל“נוער העובד” בשם “מפוחית” (לחן דוד זהבי). בנוסח המקורי רמזו שתי השורות האחרונות על האירוע שלכבודו נכתב השיר: “אֶת אֲשֶׁר עָבַר עַד הֵנָּה / עַל הַנֹּעַר הָעוֹבֵד”, אך לאחר האירוע שונתה השורה האחרונה: “אֶת אֲשֶׁר עָבַר עַד הֵנָּה / עַל עַמֵּנוּ הַנּוֹדֵד”, כדי להפקיע את הפזמון מהקשרו התנועתי-מפלגתי.

בצד הפזמונים שנכתבו במיוחד לצרכי דקלום נכנסו למאגר “הפזמונים הסוציאליסטיים” גם חלקים משירתו הקאנונית. קטעים מהפואמה “מול הישימון” הולחנו על-ידי נ' נסימוב ועל-ידי דניאל סמבורסקי, ואף הוסיפו להם כוריאוגרפיה. ב’טורים', גיליון כ–כ"א, 22.12.1933 נתפרסמה ידיעה כי בסטודיו לריקוד הופיעו 6 רקדניות צעירות בריקוד קולקטיבי “מול הישימון” לפי המילים של שלונסקי. פזמונים נוספים שלו שהיו פופולריים בשעתו היו הפזמונים שכתב למחזה ‘בשפל’ מאת הסופר הרוסי מכסים גורקי, שהוצג בתיאטרון ‘אוהל’ (2.11.1933).

דרך נוספת לכבוש את לב הנוער היה נסיונו של שלונסקי להקים חוגי נוער המקורבים ל’טורים'. בגיליון י“א–י”ב של ‘טורים’ (18.9.1933) דווח שקבוצת צעירים בירושלים הקימו “חוג טורים” ודברי הצעירים אף צוטטו בעיתון, אולם נראה שקבוצה זו לא החזיקה מעמד, ומכל מקום לא נמסר על הקמת חוגי “טורים” במקומות אחרים בארץ. דאגתו להפצת רעיונותיו בקרב הנוער התבטאה גם בהוזלת מחירו של הקובץ ‘לא תרצח’ ושלונסקי טרח לפרסם את הידיעה כי “כדי שהספר יופץ בקרב הנוער נקבע המחיר גרוש אחד לחוברת”.¹³⁵⁸

שלונסקי בתחפושת “מיקדו” בראשית שנות השלושים

בתקופת ‘כתובים’ ו’טורים' תרם שלונסקי לתרבות הארצישראלית גם בעיצוב המסורת החדשה של החגים בארץ, ובשנים 1928–1935 היה פעיל בארגון חגיגות הפורים: הוא היה חבר בוועדות השופטים של הקרנבלים שהעניקו פרסים למלכת פורים ולתחפושות המצטיינות וחיבר מודעות מחורזות ופזמונים משעשעים לנשפי הפורים. “איזו עליצות בקעה מן המודעות שחיברנו לא-על-מנת לקבל פרס!” סיפר כעבור שנים, “אנשים הרגישו שהם עושים דבר גדול, שזכו למצווה גדולה”.¹³⁵⁹ בשנת 1932 הכריזה עיריית תל-אביב על תחרות למתן שם לקרנבל הפורים. הוגשו מאות הצעות וביניהן הצעותיו של שלונסקי “חינגפור” ו“צהלולה”, אך בסופו של דבר התקבלה הצעתו של י“ד ברקוביץ – “עדלידע”. בפזמוניו עיצב שלונסקי עולם ססגוני, עליז וסחרחר, שבו נפרצים הגבולות של “מטה” ו”מעלה“, “פנים” ו”אחור“, “ימין” ו”שמאל“. התחושה העולה מהם היא של שיכרון חושים “עד-דלא-ידע” ובולטים בהם יסודות המרד ו”פריקת העול" בנוסח היחפן הטרסקאי, אלא שהללו מתוארים בצורה הומוריסטית המתאימה לאופיו של חג המסכות, שבו מרשה לעצמו גם האדם הבורגני המכופתר והמעונב להתהולל.¹³⁶⁰ לחג השבועות תרצ"ג (22.6.1933) חיבר שלונסקי חיזיון בשם “חג הטנא” שהוצג על-ידי תיאטרון ‘אוהל’ בחיפה (בבימוי מ' הלוי, מוסיקה: ע' פוגאצ’וב). בחיזיון זה השתתפו כ-250 איש בהדרכת שחקני ‘אוהל’.

כתיבת הפזמונים הסוציאליסטיים ותרומתו לעיצוב אופיים של החגים העלתה אמנם את הפופולריות של שלונסקי בשנות השלושים והארבעים, אולם בו בזמן גרמה לו גם לצער, שכן ראה עצמו בראש ובראשונה כמשורר, ואילו הקהל הרחב הכירו ואהבו בעיקר בזכות הפזמונים, בזכות חידודי הלשון שלו ובזכות שיחתו החכמה המתובלת בהומור.

“טבעות עשן מול הבוהו” שלונסקי חונך את ספרה הראשון של לאה גולדברג    🔗

שלונסקי השתדל ככל יכולתו לגבש את חבורת “יחדיו” ולאסוף אליה יוצרים שיתמכו בו בנסיונותיו להשליט את המודרניזם בתרבות הארצישראלית. גם עתה, כמו בתקופת ‘הדים’ ו’כתובים‘, מוכן היה לסייע, לייעץ ולתמוך ביוצרים צעירים שהצטרפו לחבורתו. בתקופת ‘כתובים’ היה סנדקם של שניים מהמשוררים החשובים של המודרניזם, אלכסנדר פן ונתן אלתרמן, ואילו בתקופת ‘טורים’ היה סנדקה של “צלע” נוספת חשובה בשירה המודרניסטית הארצישראלית: המשוררת לאה גולדברג. לאה גולדברג הכירה את שיריו ואת מאמריו של שלונסקי מנעוריה, וניתן אף לומר שהעריצה אותו. הוא היה בוגר ממנה ב-11 שנים והיא ראתה בו מורה ומדריך לספרות הארצישראלית. לפי יומנה מסתבר שבנעוריה קראה את מאמרי שלונסקי ובהיותה כבת 15 ביקשה מאחד ממוריה שיעזור לה להבין את משמעותו של אחד ממאמריו.¹³⁶¹ עד כמה הושפעה משירתו ניתן להבין מכך שהיא מתארת ביומנה כי בזמן שהייתה עצובה התנגנו באוזניה שורות שירו של שלונסקי “באוהל” שנתנו ביטוי לתחושותיה: “אני עצובה קצת. באזני מצלצלות מיליו של שלונסקי בניגון ששמעתי אתמול: ‘לא אדליקה נר הלילה / לא אכתוב מכתב היום…’”.¹³⁶² בתקופה שבה התקיימה חבורת “פתח” התהדקו יחסיו של שלונסקי עם לאה גולדברג ובמכתביו אליה הביע התעניינות בכתיבתה ואף פרסם משיריה ב’כתובים’. לאחר שהתפרקה חבורת “כתובים” ולאה גולדברג בחרה להצטרף אל חבורת “יחדיו”, נתן לה הרגשה שהיא חלק מהחבורה למרות שאיננה נמצאת בארץ. אולם שלונסקי לא הסתפק במילים חמות ובדברי ידידות והחליט להוציא למשוררת הצעירה ספר שירים ראשון. “מאד רציתי לקבל את פניה בפנים מאד מאד שוחקות של רעוּת, שידגימו את האקלים הרוחני של החבורה שלנו, חבורת ידידים ברוח וגם ביחסים האישיים”, סיפר לימים. הדבר לא היה פשוט כלל וכלל, שהרי כסף לא היה לו, אך למרות זאת ביקש מלאה גולדברג שתשלח לו את שיריה. לספר החליטה לקרוא ‘טבעות-עשן’ – “לפי העשן הרב שבשירי”, ובמכתב מאפריל 1934 סיפרה כי חבורת “יחדיו” תוציא לאור את ספרה, וכי שלונסקי כתב לה “שהם עושים זאת ברצון וידאגו גם לצורה חיצונית נאה של הספר”.¹³⁶³ היא הייתה בטוחה כי הספר ייצא לאור ביוני או לכל המאוחר ביולי 1934, אך פרסומו התמהמה. חודשים אחדים שכב כתב היד למעצבה כששלונסקי מנסה, ללא הצלחה, לגייס כסף להוצאתו לאור. לא נוח היה לו בכך שלא הצליח לממש את הבטחתו ולהוציא את הספר בזמן, ולמרות שעדיין לא ידע איך יצליח להוציאו, החליט לפרסם לפחות ידיעה ב’טורים' כי הוצאת “יחדיו” מסרה לדפוס ספר שירים מאת לאה גולדברג בשם ‘טבעות עשן’ (17.5.1934). רק כעבור חודש, במועד שבו אמור היה הספר לצאת לאור – מצא מוצא. הוא פנה לאדם בעל אמצעים, “גביר במושגים הישראליים ובור ועם-הארץ במושגים הישראליים”, שלא היה לו שום קשר לענייני ספרות, ואמר לו “ישר ובלי התחכמויות”: “לא קראת אותי, לא קראת שום איש מאיתנו, אבל שמע לי: אתה תעשה דבר גדול אם תסייע לי להוציא לאור ספר של משוררת צעירה מקובנה”, האיש השתכנע ומימן את הוצאת הספר מכספו.¹³⁶⁴ שלונסקי לא סיפר ללאה גולדברג על המאמצים הרבים שעשה להוצאת ספרה ורק כתב לה, לאחר שדיבר עם “הגביר”, כי הוא הצליח לסדר את עניין ההדפסה וכי “על ידי קומבינציה מסוימת” השיג אפשרות להוציא לאור את הספר.¹³⁶⁵ עד תום השנה הראשונה לצאת ‘טורים’ המשיכו להופיע בעיתון ידיעות שספרה של לאה גולדברג נמסר לדפוס, אך פרסומו התעכב.

בשנת 1934 חזרה לאה גולדברג לליטא, מקום הולדתה, לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטאות ברלין ובון וחיכתה לאפשרות לעלות ארצה, ושלונסקי, במקביל לטיפולו בספרה, עשה גם מאמצים להשיג סרטיפיקטים (רשיונות עלייה) לבני חבורת “פתח”. קבלת הסרטיפיקטים הייתה עניין קשה אף יותר מפרסום הספר. “בעניין הסרטיפיקטים”, כתב שלונסקי לגולדברג, “דיברתי עם מר י' גרינבוים (מנהל ענייני העלייה בסוכנות היהודית) לאחר המכתב שכתבתי אליו, ולא יכולתי להוציא ממנו יותר מסרטיפיקט אחד (אינכם יכולים לשער כלל מה מרובים המתענים בציפייה לפתק זה בתפוצות הגולה. רבבות!)”.¹³⁶⁶ אולם החודשים נקפו, הספר לא יצא לאור והסרטיפיקט המיוחל טרם הגיע. לאה גולדברג חיכתה לשווא לידיעות על התקדמות הספר ומשלוח הסרטיפיקט, אך שלונסקי לא כתב דבר. מצבו הכספי של ‘טורים’ היה קשה, והוא היה טרוד מעל לראש בהשגת כסף לעיתון. רק כעבור שלושה חודשים, כשיכול היה לספר לה על התקדמות הספר וההבטחה שרישיון העלייה יגיע בסוף אוקטובר, כתב: “בושתי לכתוב לך עד היום משום שלא הייתה בשורה בפי בעניין הסרטיפיקט […] הספר עומד עכשיו בעצם הדפסתו. העיכובים הם כספיים, אך אנו מסדרים את העניינים לאט-לאט ואי”ה בסוף החודש יצא לאור. וגם בעניין זה סלחי לנו את השהיות. כי לא פשענו הוא".¹³⁶⁷ שלונסקי הצליח לקבל רישיון עלייה שבאמצעותו ניתן היה להעלות שני בני זוג, ועל כן, כדי לא לבזבז את רישיון העלייה הנוסף, נישאה לאה גולדברג בנישואים פיקטיביים לחבר “פתח” שמעון גנס. שניהם היו אסירי תודה לשלונסקי והודו לו במכתב חם ולבבי. “עתה הנני סוף-סוף מאושרת במידה האפשרית בשבילי, ועל זה יש להודות לך,” כתבה לו לאה גולדברג סמוך לעלייתה.¹³⁶⁸

כיוון שממילא התעכב פרסום הספר סידר שלונסקי שהוא ייצא לאור בינואר 1935, בדיוק למועד שבו הגיעה לאה גולדברג ארצה. משהוגש לה ספרה התרגשה מאד, אולם כעבור רגע פרצה בבכי, ולשאלתו של שלונסקי “מה קרה?” ענתה כי מצאה בספר שגיאות דפוס. את המאורע הנציח שלונסקי בחרוזים¹³⁶⁹ שקרא במסיבה שנערכה לכבוד הספר ב“קפה רצקי”, “קפה הבית” של החבורה:

הַסֵּפֶר הָיָה מוּסִיקָלִי מְאֹד,

וְיָדַעְתִּי: מִשְׁקָל בּוֹ וְטֶמְפּוֹ…

וְהִנֵּה טָעֻיּוֹת בּוֹ, רַבּוֹת אֲיֻמּוֹת,

וְחוּשִׁי אֶת הָאֹזֶן אוֹטֵם פֹּה.

עַל שְׂפָתַי הִבְהֲבָה כְּבָר בְּכִיָּה חֲרִישִׁית:

הִנֵּה בּוֹ שְׁגִיאָה כְּבָר אַחֶרֶת!

הָעֵינַיִם אָמְרוּ: תִּמְצְאִי עוֹד שְׁלִישִׁית,

רְבִיעִית, חֲמִישִׁית עַד עֲשֶֶׂרֶת.

(מתוך: “הספר היה מוסיקלי מאד”)

לימים בנה שלונסקי מיתוס שלפיו לאה גולדברג כלל לא ידעה שהוא עומד להוציא לאור את ספרה והייתה זו הפתעה גמורה.¹³⁷⁰ אולם מהמכתבים והעדויות עולה כי פעל בעצה אחת עם לאה גולדברג וכי מבחר השירים, סידורם וקביעת שם הספר נעשו על-ידי לאה גולדברג והיא הייתה שותפה לכל ההחלטות הספרותיות.

המפגש של לאה גולדברג עם שלונסקי היה מרגש. “בייחוד אני אוהבת את שלונסקי”, כתב לחברתה הטובה מינה לנדוי, “כל האגדות על האי סימפטיות שלו – הינן באמת רק אגדות”. שלונסקי ויתר חברי “יחדיו” עשו הכול כדי להקל עליה את הקליטה ופינקו אותה “כתינוקת בת יומה”.¹³⁷¹ היא גילתה כי בני החבורה הכירו את שיריה היטב ורצתה מאד להסתפח לשלונסקי ולחבורת “יחדיו” ולהשתתף בכתב-העת ‘טורים’, אלא שבזמן שהגיעה – הופסקה הוצאתו של כתב-העת לאור מזה ארבעה חודשים, ולא נראה היה סימן לאפשרות חידוש הוצאתו.

כמו פן ואלתרמן, לא שכחה גם לאה גולדברג את מי שעזר לה בראשית צעדיה בספרות העברית וראתה בשלונסקי מופת שירי וידיד ומדריך בחיי הספרות בארץ. היא שמרה לו אמונים, הלכה עימו ל’השומר הצעיר‘, ל’משמר’ ול’על המשמר‘, ל’ספרית פועלים’, ל’תרבות מתקדמת' ול’צוותא'. אפילו כשהתרחקה לימים מהשקפותיו הפוליטיות והדגישה את ההבדלים בין שירתו שלו לשירתה שלה, המשיכה להכיר לו טובה, לזכור לו את חסד הימים הראשונים ולראות בו את מי שפילס דרך לשירה העברית המודרנית ומי שסייע לה לכבוש לעצמה שביל בתוכה.¹³⁷² “למדתי ממנו הרבה ואני מכירה לו תמיד טובה על כך”, אמרה בראיון עם גליה ירדני.¹³⁷³

אין ספק ששלונסקי העריך את לאה גולדברג ועם זאת נמצאו בעזבונו ארבע פארודיות (“חיקויים לשירי ל. ג.”) שכתב על שירת האהבה שלה. הפארודיות מחקות את הלקסיקון הרומנטי-מלנכולי של לאה גולדברג, שלא היה לרוחו של שלונסקי, ורומזות כאילו אין בשיריה צער אמיתי אלא העמדת פנים לצורך עיצוב סגנון שירי מסוים ושמירה על פוזה היאה לפי המוסכמות לשירת אהבה נכזבת:¹³⁷⁴

על לאה ג.

הַדֶּלֶת סוֹבֶבֶת הַיּוֹם עַל צִירָהּ –

מִשּׁוּם שֶׁלְּכָל דֶּלֶת יֶשְׁנוֹ צִיר.

אֲנִי עַכְשָׁיו עֲדַיִן צְעִירָה,

וְאֵי הוּא הַצָּעִיר?

אוּלַי זֶה לֹא נָכוֹן, אֲבָל זֶה כָּל-כָּךְ טוֹב

וּמוּסִיקָלִיּוּת רַבָּה:

לְשֵׁם חָרוּז וְתֹכֶן פִּיּוּטִי לִכְתֹּב,

כִּי הוּא לֹא בָּא.

אַךְ מַה יִהְיֶה, אִם הוּא יָבוֹא בְּעֹז,

פָּשׁוּט – כְּבוֹא אֶל צְעִירָה צָעִיר? –

אֲנִי בְּכָל זֹאת עוֹד אוֹסִיף לַחְרֹז,

שׁהוּא לֹא בָּא – לְשֵׁם…

לְשֵׁם הַשִּׁיר!

לא ברור באילו נסיבות כתב שלונסקי את הפארודיות ואם הראה אותן אי פעם למישהו. מכל מקום, כתיבת הפארודיות עומדת בניגוד למחווה הנדיב של פרסום ספרה הראשון וליחסים החמים ששררו ביניהם בשנות השלושים. עם זאת, בחשבון אחרון נראה ששלונסקי, יותר מכל משורר אחר, עזר לרבים מסופרי דורו בראשית צעדיהם (ובשנות הארבעים והחמישים גם לסופרי דור תש"ח). “חוץ מביאליק, אפשר שאין עוד אחד כמוהו שנתן כל כך משלו, שפיזר כל כך משלו לאחרים […] הוא לא היה מורה בלבד, כי אם גם נתן כתפו לשאת עם אלה שראה בהם את אנשי בריתו”, כתב פיכמן ביובל ה-50 של שלונסקי.¹³⁷⁵

מתקוות לאכזבות: הפסקת הוצאתו לאור של ‘טורים’    🔗

הגיליון הראשון של ‘טורים’ נמכר ב-1,400 עותקים. הקהל היה סקרן לדעת מה יהיו פניו של כתב-העת החדש. אך עד מהרה ירד מספר הקוראים והגליונות רבי ההיקף התמעטו והלכו. למרות שכתב-העת עסק בענייני תרבות שונים ומגוונים הוא לא התאים לקהל הרחב. אחת הטענות שחזרו ונשנו הייתה לשונו הגבוהה. כמו בשיריו כך גם בעיתון שערך השליט שלונסקי נורמה של כתיבה בלשון מוגבהת ולעתים אף מליצית וקשה להבנה. “הלשון יפה יותר מדי”, טען כנגדו המבקר ברוך קרופניק, “למביני דבר יש ביופי זה משום הסחת דעתם מן התוכן, ולבלתי מבינים מקשה יופי זה את ההבנה ביותר”. הוא גם ביקר את השמות המליציים של המדורים: “‘פאה נוכרית’ – פירושה ליקוטים מעיתונות אירופה ו’בדק בית' – פירושו רשימות על חיינו הפנימיים או המקומיים”. הוא ראה בכך “שעשוע שהתאים לדורות הקודמים ואינו מתאים כלל וכלל לשבועון חדשני ומודרני”.¹³⁷⁶ מאחר שמספר החותמים לא הספיק לכסות את הוצאת העיתון, הרי שלאחר תקופה קצרה של אופוריה החלו ימי חולין אפורים, שבהם עמל למצוא משאבים להוצאת כתב-העת. שלונסקי זכר את אי הנוחות שחש בזמנו כששטיינמן התנגד לגיליונות רבי היקף של ‘כתובים’ וטען שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם להוציא גיליונות העולים על 8 ואפילו 6 עמודים. עתה עמד הוא עצמו בפני בעיה דומה וכדי להוציא גליונות מכובדים הוציא לעתים קרובות גליונות כפולים פעם בשבועיים. עוזרו הנאמן של שלונסקי באותה עת היה ישראל זמורה והוא שסייע בידו בניהול כתב-העת, בהשגת כספים ובאוזן קשבת. אולם בעבודתם המסורה לא היה די ובצר לו החליט שלונסקי כי אין בררה ועליו לפנות לעזרת “הפוליטיקאים”. הוא לא הזדהה עם מפלגה מסוימת, אך היה מקורב לאנשי מפא“י וההסתדרות ואליהם פנה בתקווה שיעזרו לו מבחינה כלכלית. עיקר פניותיו בתקופה זו היו לראובן בורשטיין (ברקת), שהיה בין משתתפי ‘טורים’. בורשטיין היה אז מזכיר מחלקת ההתיישבות של המרכז החקלאי ומהאנשים הבולטים במפא”י, ושלונסקי דיבר על ליבו שייקח את ‘טורים’ תחת חסותו. שלונסקי ניסה לקרב גם את ליבו של דוד בן-גוריון לכתב-העת שלו, פרסם מדבריו ב’טורים' (“ממעמד לעם, מבוא לספר בהוצאת ‘דבר’” 21.7.1933) ואף יזם פגישות איתו, אלא שהללו הסתיימו ללא תוצאות ממשיות. נראה שהסיבה העיקרית לכך הייתה שלמרות קרבתו של שלונסקי לדעותיהם של אנשי תנועת העבודה הוא ביקש לשמור על עצמאותו ולא הזדהה עם מפא"י.¹³⁷⁷

כמו בתקופת ‘כתובים’ כך גם עתה החליט שלונסקי לגייס כספים באמצעות כתיבת פרסומות שנונות. הוא פנה לאנשי עסקים, וכמו בתקופת ‘כתובים’ הציע להם לכתוב פרסומות מחורזות. בין השאר פנה לבעל בית החרושת לנעליים יצחק הוז וליחיאל ויצמן, מנהל חברת “תעשיות כימיות ממלכתיות” ואביו של עזר ויצמן, הנשיא השביעי של מדינת ישראל. לוויצמן פנה שלונסקי בבקשה לתמוך כספית בהוצאת גיליון חגיגי לראש השנה תרצ"ד. הוא כתב לו איגרת מחורזת, בהברה אשכנזית, בסגנון שירי השבח שנכתבו לנדיבים בתקופת תור הזהב בספרד. האיגרת הסתיימה בשורות:

“וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן, שֶׁבִּזְכוּת הַחֲרוּזִים / יִקְבַּע יְחִיאֵל בְּכָךְ וְכָךְ זוּזִים / בְּיָדוֹ הָרְחָבָה, כְּמֶלֶךְ בִּגְדוּד, / מוֹדָעָה הֲגוּנָה לְאֹרֶךְ עַמּוּד / בִּשְׂכַר זֶה, נְקַוֶּה, יִזְכֶּה יִשְׂרָאֵל / שֶׁדַּוְקָא הַשָּׁנָה יָבוֹא הַגּוֹאֵל. / וּבְכֵן?!.”

האיגרת המחורזת פעלה את פעולתה ובגיליון ראש השנה נדפסה מודעת פרסומת של חברתו.¹³⁷⁸

ניתן לומר ששלונסקי הצליח בגיוס כספים באמצעות פרסומות, ואף רתם למשימה זו את נתן אלתרמן. ב’טורים' התפרסמו מודעות של חברות ועסקים רבים (ביניהם: “כרמל מזרחי”, “עסיס”, “שמן”, “תנובה”, קפה “קומפניץ”, קפה “אררט”, סיגריות “מספרו”, “בז’ראנו”, עטי “כתב”), שאת חרוזי הפרסומת המוצלחים שלהם כתבו שני המשוררים. “כבר בבואי ארצה מצאתי את השירים העליזים של ‘שמן’ ו’כרמל מזרחי' ו’עסיס' באיזו מסעדה. והיינו צוחקים בצטטנו אותם”, סיפרה לאה גולדברג.¹³⁷⁹

בכתיבת המודעות מצא שלונסקי אפיק-פורקן הולם לחוש ההומור שלו ולצורך שלו “לטבול את ידיו בחומר החי והחם של חיי-המעשה, ללוש בו ולהטביע חותם”.¹³⁸⁰ הפרסומת שכתב שלונסקי לשמן “מגד” הונצחה ב“שיר הפטנטים” שכתב חיים חפר וביצע אורי זהר. פרסומת זו פותחת בשורות: “אפשר בנָקֵל לרמות בני אדם, / אפשר לְאַחֵז העיניים, / אבל לעולם לא תוכל, לעולם / לרמות גם את בני המעיים.” (30.3.1934).

פרסומת קצבית, שלֵחָהּ לא נס עם השנים, הייתה גם זו של “עסיס”:

נאום הסקוטי: ויסקי שתה!

נאום הסיני: ספל תה!

נאום הגרמני: כוס בירה!

ואתה, עברי, תשירה:

"לי לא בירה, לי לא ויסקי!

המשקה שלי: ‘עסיס’, כי

ה’עסיס' לבני עמי

המשקה הלאומי!"

(17.5.1934)

אולם גם הכסף שהכניסו המודעות לא הספיק והמצב הכלכלי של ‘טורים’ הוסיף להיות קשה. שלונסקי הצליח, יחד עם בני חבורתו, להוציא את ‘טורים’ עד תום השנה, ועם זאת היה לו ברור כי אם ברצונו להמשיך להוציא את כתב-העת עליו למצוא מקורות מימון חדשים. כחודש לאחר הוצאת הגיליון האחרון של ‘טורים’ (5.9.1934) כתב ללאה גולדברג: “בעניין ‘טורים’. עשינו הפסקה לחודש ימים כדי לשקוד בינתיים על הביסוס החומרי להבא. קשה לכם לתאר את גודל הקשיים הכספיים הכרוכים בהוצאת במה כ’טורים' – כ-1500 פונט היו ההוצאות! – מקווים אנו כי נצליח בפעולת הביסוס ובימים הקרובים יתחיל ההמשך”.¹³⁸¹ הגיליון האחרון של ‘טורים’ הופיע ללא מאמר או רשימה לסיכום השנה וללא בקשה לחתימה לשנה הבאה, כיוון שאכן לא היו בטוחים שיוכלו להמשיך להוציאו לאור. רק במודעה לסוכנים ולחותמים בחוץ-לארץ נכתבה אזהרה כי אם לא יסלקו את חובותיהם עד צאת הגיליון הראשון של השנה השנייה – לא יישלח אליהם העיתון.

המצב הכספי הקשה של ‘טורים’ היה אמנם הסיבה המרכזית לכך ששלונסקי החליט להפסיק את הוצאתו לאור, אולם לכך נוספו גם סיבות אחרות: ביאליק נפטר באופן פתאומי, וממילא בטל הצורך להיאבק בו. גם קודם לכן לא היו כל בני החבורה מגויסים למאבק בביאליק כמו שלונסקי ושטיינמן בשעתו, והיו ביניהם “ביאליקיסטים” נסתרים וגלויים. אך מותו גרם לדעיכתו של מוטיב מרכזי שהזין את המאבק מול סופרי דור ביאליק. נוסף לכך הופר האיזון בתוך החבורה, ומתחים התחילו להתגלות בין החברים. שלונסקי אמנם היה ראש וראשון לחבורת “יחדיו”, אולם כוכבו של אלתרמן כבר החל לדרוך. אלתרמן היה אסיר תודה לשלונסקי על כך שהכניסו בברית השירה וחבר מסור בין חברי “יחדיו”, אך שמר על עצמאותו ומעולם לא נהג כחסיד שוטה של שלונסקי.¹³⁸² אנשי “יחדיו” העריכו יותר ויותר את יצירתו, וזמורה, במקביל לכתיבת הספר על שירת שלונסקי (‘אברהם שלונסקי’, תרצ"ז), פרסם ב’טורים' מאמר שבח על שירת אלתרמן, שבו קבע כי מעמדו של אלתרמן בספרות בטוח.¹³⁸³ שלונסקי גילה כי המשורר שחנך רק לפני פחות משלוש שנים עולה כפורח ורוכש את חיבתם והערכתם של סופרים ואנשי ספר בתוך החבורה ומחוצה לה. אלתרמן לא חשב כלל לקחת את מקומו של שלונסקי כמנהיג החבורה, אך המעמד שזכה לו בקרב החבורה בזכות ההערכה לשירתו היה מקור למתח שנוצר בינו לבין שלונסקי. שלונסקי היה ביסודו של דבר נדיב לב, אהב את אלתרמן (במכתבו לדב סדן כינה אותו “רעי ואהובי, המכונה נתן אלתרמן”¹³⁸⁴), ורצה שאלתרמן יצמח כמשורר ויצליח לצידו. אולם התפתחותו של אלתרמן ונסיקתו המהירה כמשורר וכפזמונאי מילאה את ליבו של שלונסקי לא רק גאווה אלא גם קנאה. הד לתחרות – הידידותית בשלב זה – שניהל שלונסקי עם אלתרמן ניתן לגלות בדו-שיח ספרותי שניהלו פזמוניו שלו עם אלו של אלתרמן. בפורים תרצ“ד (פברואר 1934) ניסו שני המשוררים את כוחם בכתיבת פזמונים המתארים זוגות צעירים המגיעים מעפולה לתל-אביב במיוחד לעדלידע. שלונסקי ואלתרמן תיארו בהומור את הצפיפות בקרנבל הפותחת פתח לפלירטים חטופים ולכיוסים… אלתרמן פרסם ארבעה פזמונים, שאחד מהם נקרא “הוא והיא על הגג”, ואילו שלונסקי פרסם שני פזמונים (“החוצפה מותרת” ו“שלי-שלך”), שכותרות המשנה שלהם היו: “הוא והיא” ו”הוא והיא ועוד אחד". גיבורת פזמונו של אלתרמן נקראה “חוה” ואילו זו של שלונסקי – “חביבה” והם פורסמו זה בצד זה בגיליון ‘טורים’ הפורימי.¹³⁸⁵

גם יחסיו עם יתר בני החבורה לא היו פשוטים והצורך לשמור על שוויון הקשה עליו לא פעם. כל בני החבורה היו רשאים לפרסם את יצירותיהם ב’טורים', עיתון החבורה, גם אם יצירותיהם לא נשאו חן בעיני שלונסקי והוא לא חשב שיצירותיהם ראויות לדפוס. לאחדים מבני החבורה היו תביעות מתביעות שונות, הן לגבי הפרסום בעיתון והן לגבי הרצון לראות את יצירותיהם מכונסות בספרים. שלונסקי השתדל להאיר פנים אל חבריו ולמלא את מבוקשם ככל יכולתו, אולם הדבר עייף ואף ציער אותו. הוא לא נתן ביטוי לרגשות הכעס והתסכול שלו שהלכו וגברו, אך נראה שהדברים שכתבה לאה גולדברג זמן קצר לאחר הגיעה ארצה למירה הורוביץ (שלונסקי) ידידתה – ביטאו גם את תחושתו שלו: “ההתלהבות אזלה לבלי שוב ובעצם יש להודות כי גם אני אינני בין המתלהבים: זמורה ואופן כתיבתו מלהיבים אותי, בערך, כמו פיכמן. נורמן רוצה לכתוב דווקא סיפורים ארוכים, מנשה [לוין] והאימאז’ים שלו נמאסו עלי עד מוות, ואיני רואה שום צורך מיוחד לראות את עצמי בחברת אלה כבתוך שלי […] ומכיוון שלעולם לא יצא שבועון שבו ישתתפו רק אברהם [שלונסקי], נתן [אלתרמן], יעקב [הורוביץ] ואני כנראה גם יותר טוב כך”.¹³⁸⁶

חבורת סופרי “יחדיו” בקפה “אררט” (קריקטורה של שליין): בכיוון השעון: לאה גולדברג, יסוף סערוני, אברהם שלונסקי, ישראל זמורה, אורי קיסרי, מנשה לוין, אלכסנדר פן, הלל אביחנן (ברגמן) נתן גרינבלט, יוסף אריכא

את דברי חבריו ב“יחדיו” ערך שלונסקי, תיקן ושינה, ולעתים קרובות היה עושה בהם כבתוך שלו. “נהג מלכות ברמה, פוסל ומכשיר כרצונו”, וראה עצמו כמי שמוסמך לתקן ולשפר את כתבי היד של בני החבורה ולא כל שכן של הסופרים הצעירים ממנו בשנים. “לא היה אכפת לו שבדרך זו הוא מטשטש את צלמו העצמי של הכותב”, כתב לימים ישראל כהן.¹³⁸⁷ חלק מהנערכים על ידו הודו לו וחלקם נטרו לו על כך שנים רבות. זמורה העיד כי “מעל דפי ‘טורים’ נתפרסם סופר אחד, שכל דבריו נוסחו מחדש, מאל”ף ועד תי“ו” על-ידי שלונסקי. בבמות אחרות לא כתב סופר זה אפילו שורה אחת, כי דבריו נפסלו מלכתחילה על-ידי עורכים שלא נהגו כשלונסקי. “והיה עוד פובליציסט שפרסם ב’טורים' מאמרי ביקורת מסעירים ובעיתונים אחרים לא פרסם דבר מעולם, כי כל ‘כוחו’ בא לו מידי העורך שלונסקי…”¹³⁸⁸

כדי לפרסם דברים ראויים ביקש שלונסקי להרחיב את חוג הכותבים ב’טורים' הן בצעירים מוכשרים והן בסופרים ותיקים שהעריך את יצירתם. יום אחד עבר צעיר בשם יחיאל פרלמוטר ליד קפה “רצקי” ובידו צרור שיריו, ניגש לשלונסקי וביקש ממנו לקרוא שיר משלו. שלונסקי “קרא והפך פנים ואחור פנים ואחור”, ואחר שאל אותו אם יש לו עוד. הצעיר השיב בהיסוס: “יש, אבל…”, “תביא, תביא”, זירז אותו שלונסקי. “צריך להעתיק ואין לי דיו”, התחמק פרלמוטר. “אין לך דיו?” תהה שלונסקי, “אין דבר, תביא תביא”. הצעיר הביא לו משיריו והוא פרסם אותם תחת הכותרת “צום וצימאון”, בהבלטה, בעמוד הראשון של 'טורים, 15.6.1934.¹³⁸⁹ כך נכנס יחיאל פרלמוטר, הלא הוא המשורר אבות ישורון, לספרות העברית והצטרף לשורה ארוכה של יוצרים כמו פן, אלתרמן, לאה גולדברג, רפאל אליעז ואחרים החבים לשלונסקי תודה על התמיכה והעידוד בראשית צעדיהם בספרות. לימים ניסה אבות ישורון להסביר מה היה שלונסקי בשבילו ובשביל משוררים אחרים באותם ימים. הוא תיאר את שלונסקי כמי שבחזון שלו, באופטימיות שלו, בהתלהבות שלו, בכוח העשייה והנתינה שלו היווה להם מורה דרך: “הוא היה תקווה גדולה. לכל אחד ואחד. קרא לכל אדם: בוא אלי לקוות. בואו אלי להיות התקווה שלכם. אני התקווה שלכם ואתם התקווה שלי. בואו אלי עם התקוות שלכם. […] האיש הזה היה תקוות כל אלה שפתחו דף חשוב מאד בשירה העברית, בסיפורת העברית. כל אלה הם בהשפעת שלונסקי. לאף אחד מלבדו לא היה הכשרון הזה”.¹³⁹⁰

מהסופרים הוותיקים ביקש שלונסקי לקרב ל’טורים' בעיקר את ש"י עגנון. הוא כתב לו מכתבים אחדים שבהם הפציר בו שוב ושוב לתרום מפרי עטו ל’טורים‘. עגנון לא שש להשתתף בכתב-העת של חברי “יחדיו”. נראה שלא רצה להשתתף בכתב-עת בעריכתו של שלונסקי בשל המאבק שלו בביאליק שהכאיב לעגנון, ומשום שבוודאי נטר לו על שרק כשנה לפני כן, בתקופת ‘כתובים’, ביטל בהבל פה את סיפורו “המטפחת” שהתפרסם ב’דבר’ (22.7.1932) וכינה אותו “סיפור מעשה מענייני הבטלוליות וההוואיות בישראל”.¹³⁹¹ על כן דחה עגנון את שלונסקי בתירוצים מתירוצים שונים, אך שלונסקי לא הרפה. הוא חזר והפציר בו שישתתף ב’טורים' בגיליונות החגיגיים של ראש השנה, פסח ושבועות. רק לאחר שעברה כמעט שנה נעתר עגנון להפצרותיו ושלח את יצירתו “סיפור נאה מסידור תפילתי (נוסח חדש של סיפור ישן)” לגיליון ה-50 שסיים את שנה א' (5.9.1934). היענותו של עגנון הכעיסה את דב סדן והוא נזף בעגנון על “בגידתו”.¹³⁹² לסדן היה חשבון משלו עם שלונסקי, לאחר שבשלהי תקופת ‘כתובים’ (נובמבר 1932) התנצחו בעניין השימוש בשמות עט, וסדן לגלג על כך ששלונסקי, שבעצמו השתמש בשמות עט רבים, מגנה לפתע את השימוש בהם ופוסל אותם כמעשה פחדנות.¹³⁹³ עתה, במכתבו לעגנון, פרק סדן את זעמו על ‘טורים’ ועל עורכו. הוא כינה את כתב-העת “בלואי סחבות” ואת שלונסקי “גנדרן מתנפח”, ששכח את “כינוי החמודות” שבו כינה את סיפורו של עגנון, ועתה הוא “קושט בסיפור בדומה לו את עיתונו ליום חג”.¹³⁹⁴

גם מהסופרים חיים הזז וזלמן שניאור ביקש שלונסקי להשתתף ב’טורים' אך לא נענה. הזז המשיך לשמור על “שתיקה רועמת” ושניאור לא התרשם מכך ששלונסקי הבדילו לטובה מיתר בני דורו, אהב את “שירת העוז והגבורה שלו” וחשב משחר נעוריו כי שירתו של שניאור עמוקה.¹³⁹⁵ שניאור תירץ את אי כתיבתו בכל מיני “קשיים” המונעים ממנו לכתוב ושלונסקי חזר והפציר בו כי יכתוב לגיליון פסח או לכל גיליון אחר. “העיקר הוא שרוצים אנו לקבל משלך בשביל ‘טורים’”, כתב.¹³⁹⁶ אולם שלא בפניו ביזה שניאור את שלונסקי ובני חבורתו. הוא כתב ששיריהם “שירים תפלים”, ובסופרי “פתח” (ולאה גולדברג בכללם) ראה “מנוולים של ספרות הכותבים בטעם טורים-בורים”.¹³⁹⁷

החודש שקבע שלונסקי להפסקת הוצאתו של ‘טורים’ לצרכי התבססות כספית – חלף עבר. חודשים נוספים עברו, אך ‘טורים’ לא יצא לאור. חברי “יחדיו” עבדו בהתנדבות ולא קיבלו שכר סופרים או שכר עבודה כלל. אולם לעיתון לא היו חותמים רבים וקהל אוהדיהם היה מצומצם. הסיפורים הסימובוליסטיים-אזוטריים של בני החבורה והשירים המודרניסטיים שלהם לא דיברו אל ליבו של הקהל הרחב, שחיפש בספרות השתקפות של הבעיות שהעסיקו אותו.¹³⁹⁸ עם הפסקת ‘טורים’ (5.9.1934) נשארו חברי הקואופרטיב “יחדיו” בגרעונות. המתחים ביניהם גברו, אולם הם לא דיברו על כך דבר וחצי דבר אלא בחדרי חדרים. כשלושה חודשים לאחר שהפסיק ‘טורים’ לצאת לאור הוציא שלונסקי גיליון נוסף, שמספרו נ"א (1.12.1934). גיליון זה כלל רק את המערכה הראשונה של המחזה היידי ‘מי יבכהו’ מאת רייפיש בתרגום שלונסקי. הסיבה להוצאתו לאור של גיליון מוזר זה הייתה, ככל הנראה, שלפי חוקי המנדט הבריטי עיתון שלא הופיע במשך שנה איבד את רישיון ההוצאה לאור, ועל כן חשוב היה לשלונסקי לשמור על הרצף.

שנת 1935 הגיעה ועימה שפל כלכלי עולמי בעקבות מלחמת איטליה-חבש. ברור היה שבתקופה זו יהיה קשה אף יותר למצוא מקורות מימון ל’טורים‘. שלונסקי עדיין לא איבד תקווה. הוא קיווה להמשיך להוציא את העיתון בתמיכתו של ראובן בורשטיין, ושלח לו את הכרך של גליונות ‘טורים’ (10.12.1934) בצירוף בקשה לתמיכה בכתב-העת על-ידי קניית מניות בחברת “יחדיו”.¹³⁹⁹ בורשטיין אמנם השתדל לסייע בידי שלונסקי, אולם הסיוע היה מועט ולא היה די בו. לאחר שבועות אחדים שוב פנה אליו שלונסקי בבקשת תמיכה: "ומה נשמע באותו עניין? שמא כדאי כבר לממשו. לנו חשוב הדבר גם מבחינת הזמן, כי רוצים אנו לקרב את האפשרות החומרית של חידוש ה’טורים’".¹⁴⁰⁰

במחצית הראשונה של שנת 1935 המשיך שלונסקי להיפגש עם חבריו “יחדיו” ולדון עימם באפשרות חידושו של ‘טורים’. לאה גולדברג סיפרה על ישיבות אלה בבית הקפה:

“שעות הערב היו מתארכות עד לילה, עד אחרי חצות. על פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות-סוסים, נתונות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים-והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה. […] השיחה הייתה סובבת והולכת, על פי הרוב, על תוכניות ספרותיות, שאת רובן אי-אפשר היה להגשים מחוסר כסף. דבר זה לא הפריענו מלתכנן ערב-ערב תוכניות אדירות ורבות-תנופה על עיתונים ספרותיים, קבצים, הוצאת-ספרים”.¹⁴⁰¹

לאחר אחת הישיבות פרק שלונסקי את תסכולו בחרוזים שכתב בפנקס קטן וגנזם בארכיונו. בראש החרוזים כתב: “לאחר ישיבת ‘יחדיו’, 9.2.1935”:

אֲנִי תָּמִיד יָדַעְתִּי, כִּי אָסוּר לִבְטֹחַ

בְּ“רֵעַ נֶאֱמָן”, – וְכָל רֵעוּת – לַשָּׁוְא.

בְּפִי תִּינוֹק הִתְחִילוּ שְׁנֵי חַטִּים לִצְמֹחַ –

וּכְבָר יִשֹּׁךְ אֶת שְׁדֵי אִמּוֹ בְּמוֹ שִׁנָּיו.

אֲנִי יָדַעְתִּי זֹאת. אַךְ כַּנִּרְאֶה, זֶה חֹק

וּכְבָר פָּסְקוּ חֲזַ"ל פָּסוּק מְאֹד עַתִּיק:

יוֹתֵר מִשֶּׁהָעֵגֶל מִשְׁתּוֹקֵק לִינוֹק

נִכְסֶפֶת הַפָּרָה (כְּסֵמֶל!) לְהָנִיק.¹⁴⁰²

החרוזים מבטאים את אכזבתו מחבריו ב“יחדיו”. לרגע היה בטוח כי בחבורתם יהיו כולם לב אחד וראש אחד, והנה התברר לו כי הספקנות שגילה מאז ילדותו לגבי האפשרות למצוא רע נאמן וידידות אמת יש לה על מה לסמוך. הוא רצה בקירבת נפש אמיתית, אולם אופיו הסגור לא איפשר לו זאת. כלפי חוץ היה איש-רעים-להתרועע, אולם חבריו הרגישו כי לא נוצרת קירבה של ממש. “אי אפשר היה ‘לצלול’ בו, רק לשחות על פני המים הנוצצים בשמש שכלו”, אמרה עליו אסתר ראב.¹⁴⁰³

לאחר שנכזבה תוחלתו למצוא את תיקונו בידידות האמיצה עם חברי “יחדיו” חש מרומה ונבגד על-ידי בני חבורתו. הוא העניק להם מטובו אך מצא שכעבור זמן קצר הם הרגישו עצמם חזקים דיים לצאת מתחת חסותו ולבעוט בו. שלונסקי המפוכח והכואב ידע כי הוא עצמו זקוק לחבורה לא פחות משהיא זקוקה לו. האם היה בחרוזים רמז לאלתרמן או לזמורה או למישהו אחר מבני החבורה? קשה לדעת. זמורה היה באותה תקופה עדיין מעריצו ועוזרו הנאמן של שלונסקי, אך יותר ויותר העריץ את שירתו של אלתרמן ופנה לעברו.

בערב פסח תרצ“ה, 17.3.1935, יצא עוד גיליון בודד של ‘טורים’, גיליון נ”ג, ובו פרסם שלונסקי שני שירים, שאחד מהם, השיר “על רעות ועל יותר מזה”, רמז אף הוא למתחים שהחלו לצוץ בינו לבין חבריו ב“יחדיו”. השיר תיאר חבורה של ארבעה ידידים, שנהגו לשבת יום יום בשעה קבועה בבית הקפה ולשוחח “שיח עליז ונלבב” ובה בעת גם לשתוק “רק על זה שיָקר מלהביע”. החבורה הקטנה מצטמצמת מארבעה לשניים, ואז מתגלה האמת המרה, שלא ניתן להסיר את המחיצה האחרונה שבין שני האנשים וליצור זהות נפשית שלמה ללא מחיצה:

זֶה אֶת זֶה הֵם הִכִּירוּ מִכְּבָר, מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים וְלֵילוֹת,

וְשָׁתוּ מִקֻּבַּעַת אַחַת רִנּוּנֵי הַדִּמְדּוּם שֶׁל הַשֶּׁכֶר.¹⁴⁰⁴

מִנִּי אָז הֵם הָיוּ יְדִידִים. זֶה הַרְבֵּה, זֶה הַרְבֵּה עַד מְאֹד,

וְעִם זֶה – אָב רַחוּם! – כֹּה מְעַט, עַד הַגְבֵּר שִׁבְעָתַיִם הַנֶּכֶר.

לאחר שפסק ‘טורים’ א' לצאת לאור, בחן שלונסקי באובייקטיביות הן את ‘כתובים’ והן את ‘טורים’ ומנה את חסרונותיהם ביומנו. הוא הודה בפני עצמו כי ב’כתובים' היו לעתים קרובות פולמוס וחריפות לשמה, ואילו ב’טורים' התפרסמו מאמרים ארכניים, כמי שחולה במחלת “האֶלֶפַנְטִיוּת” – מחלת הפיל שסימניה התארכות איברים שונים…¹⁴⁰⁵ בתקופת ‘כתובים’, אמר שלונסקי לחבריו ב“יחדיו”, “היה משהו חשוב, אבל היה גם שקר בין החברים, בא הפילוג, היה נסיון ‘טורים’ א' עם מערכת קולקטיבית – השקר לא הורחק, והעיתון נפסק”.¹⁴⁰⁶

ב-19 באפריל 1936 פרצו מאורעות תרצ“ו, שכללו פעולות איבה אלימות של הערבים נגד היהודים ונגד השלטון הבריטי בארץ. מצב זה הקשה עוד יותר על חידוש כתב-העת. “וודאי ידועים לך מאמצינו בחידוש ה’טורים'”, כתב לבורשטיין, “השעה אינה יפה כלל וכלל והיא הפסיקה לזמן מה את מאמצינו אלה. אך לא ויתרנו ולא נתייאשנו. לפי שעה רובץ עלינו עול של חובות מלשעבר. וגם בעניין זה עושים אנו כמה מעשים, הנושאים פרי במידה זו או אחרת”. הוא חזר וביקש מבורשטיין שמוסדו ייתן תרומה, יקנה מניות או מודעה בעיתון שהם מבקשים להוציא “בין הזמנים”,¹⁴⁰⁷ אולם ללא הועיל. מפא”י לא פתחה את שעריה בפני שלונסקי ובפני חבריו מ“יחדיו”, לא בזמן שערך את ‘טורים’ א' ולא בזמן שערך את ‘טורים’ ב'. ממרחק השנים ניתן אולי לשער כי תחושתו של שלונסקי שתרומתו לתנועת העבודה לא הוערכה די הצורך ולא עזרה להידוק היחסים בין אנשי המפלגה לבין ‘טורים’ הייתה בין הגורמים שתרמו להתרחקותו ממפא"י ופנייתו בשנת 1939 לתנועת “השומר הצעיר”.

לאחר הפסקתו של ‘טורים’ ניסו אחדים מסופרי דור ביאליק לקרב את שלונסקי ולסיים את הפילוג. המשורר יעקב כהן, שדחה בזמנו את פרסום שיריו הראשונים של שלונסקי, הזמין אותו עתה לכתוב ב’התקופה' באופן קבוע. “הואילה בטובך למסור את הזמנתי גם לכל חבריך בקבוצת ‘יחדיו’”, הוסיף כהן, “כל בעל כישרון ואשר אלוהים בליבו – יהי בואו ברוך!”,¹⁴⁰⁸אולם שלונסקי לא שכח את העובדה שכהן היה זה שפסל את שיריו הראשונים ולא התרצה לבקשה.

יעקב פיכמן ניסה להתקרב לשלונסקי ולהפיג את המתח בין שני המחנות כבר בתשרי תרצ“ד (ספטמבר 1933), בתקופה שבה עמד ‘מאזנים’, שבועונה של “אגודת הסופרים”, להפוך לירחון, ולאחר שנבחר כעורך ביקש משלונסקי כי ישתתף בחוברת הראשונה. “יודע אתה, שתמיד הוקרתי את עבודתך, ואם אי-הבנה זו שנפלה בינינו תתבטל, אקווה שנהיה שנינו נשכרים”, כתב אליו.¹⁴⁰⁹ אך בשלב זה שלונסקי עדיין לא התרצה. עתה שוב הזמין פיכמן ברוחב לב את שלונסקי להשתתף ב’מאזנים', וכתב לו כי הזמנתו היא גם על דעת אשר ברש ודוד שמעונוביץ. “אתה יודע, שעם כל חילוקי הדעות שבינינו, ידעתי תמיד מי שקרוב ומי שרחוק לי, בלי להבדיל בין המחנות”, כתב לשלונסקי. הוא ראה בו את אחד המשוררים הבודדים הראויים להיקרא “הכוחות האמיתיים” בספרות העברית, מי שביכולתו להפוך את הירחון ‘מאזנים’ ל”מבצר לכשרון ומבצר לתרבות האמנותית“. הוא קיווה כי גם אלתרמן ולאה גולדברג ייאותו להשתתף בכתב-העת של “אגודת הסופרים” וכך ילוכדו שוב השורות ויסתיים עידן ה”מחניים“.¹⁴¹⁰ שלונסקי נענה להזמנתו של פיכמן ושלח אליו את שירו “באזני הילד”. פיכמן פרסם את השיר¹⁴¹¹ וכתב לו מכתב נרגש שבו תיאר “את הרושם הטוב” שהותיר בו השיר, ש”כולו מלא זמרת לב".¹⁴¹² אולם שלונסקי לא היה שלם עם פרסום שירו ב’מאזנים‘. זמורה נזף בו על שחצה את הקווים ופרסם את דבריו בכתב-העת של “המחנה שכנגד”, ושלונסקי חש כי הפרסום שומט את הקרקע מתחת רגליו ומעתה קשה יהיה לו להופיע כמשורר המרדן שמבקש לשנות את הנוסח השירי הישן. פיכמן הילל את “זמרת הלב” ואילו הוא לא רצה מעולם לכתוב את “שירת הלב”, ועל כן הייתה במחמאה זו גם ביקורת מובלעת על שיריו האחרים וגם תחושה כי הוא סטה מהמסלול השירי שקבע לעצמו. היה לו ברור כי אינו יכול להרשות לעצמו להשתתף ב’מאזנים’ באופן קבוע.

בצר לו הסכים שלונסקי להצעתם של רפאל אליעז, יוסף סערוני ועזרא זוסמן להיפגש עם אנשי “השומר הצעיר” ולדון עימם באפשרות להקים דו-ירחון משותף. במחצית השנייה של 1936 נפגש עם אנשי “השומר הצעיר” פעמים אחדות,¹⁴¹³ אולם ללא תוצאות. עדיין לא בשלה השעה. אנשי “השומר הצעיר” דרשו שכתב-העת ישקף גישה פוליטית מוגדרת, מעמדית, ואילו שלונסקי הציע להם כתב-עת שבו “הקירבה לתנועת הפועלים נושבת במשב קל נתפס לא נתפס, מורגש לא מורגש”, כפי שניסח זאת המבקר המרקסיסט עזריאל שוורץ (אוכמני), שהאשים את ‘טורים’ בדאגה מוגזמת לפרט ובשימוש בכלים ספרותיים “טהורים”.¹⁴¹⁴ שלונסקי היה מעוניין בהמשך הקשר עם אנשי “השומר הצעיר”, אך בשלב זה סירב להיכנע לתכתיביהם.

במשך קרוב לארבע שנים לא הצליח שלונסקי לחדש את הוצאתו לאור של ‘טורים’. לא רק חוסר המשאבים הכלכליים גרם לכך. הוא היה טרוד רובו ככולו בתרגום של ‘יבגני אוניגין’ לפושקין ובענייני המשפחה שהעיקו עליו מאד, שכן הייתה זו התקופה שבה החל הסיבוך בחייו – הקשר המורכב שלו עם שתי הנשים, לוסיה אשתו ומירה הורוביץ – ולשלונסקי לא נותרו משאבים נפשיים לפעולה למען הקמתו מחדש של כתב-העת. בתקופה שבין ‘טורים’ א' לב' התערערו היחסים בין בני החבורה לשלונסקי ובינם לבין עצמם, הן בגלל פרשת הנשים בחייו של שלונסקי והן בגלל ערעורם על סמכותו כעורך בלעדי ורצונם להבליט את עצמם ואת יצירותיהם. רק ביום 15.4.1938 התחדשה הופעתו של ‘טורים’, והוא יצא במשך שנה נוספת (עד סוף מרץ 1939). אולם כתב-העת המתחדש שערך שלונסקי יצא בנסיבות שהשתנו הן בארץ והן בעולם, ועל-ידי אנשים שאף הם עברו שינויים ואף מהפכים בחייהם, עד כי אולי נכון לראות ב’טורים' א' ו’טורים' ב' שני כתבי-עת נפרדים.

לאחר מכן חל פילוג בחבורת “יחדיו” ושלונסקי החל לערוך את ה“דפים לספרות” שיצאו אחת לשבועיים כתוספת לשבועון ‘השומר הצעיר’. אילו היה הקשר בין שלונסקי למפלגת פועלי ארץ-ישראל עולה יפה ומפא“י הייתה מקבלת עליה לתמוך ב’טורים' – דומה שלא היה עולה על דעתו של שלונסקי להצטרף ל”שומר הצעיר" ואחר כך למפ"ם. הוא הרגיש קירבה למפלגת פועלי ארץ-ישראל, אך ההבדלים האידיאולוגיים בין מפלגות הפועלים השונות לא העסיקו אותו בשנים אלה כלל. המפעלים הספרותיים עמדו תמיד בראש מעייניו ונכון היה לקבל תמיכה הן מבן-גוריון והן ממאיר יערי, שעימו היו לו יחסים אישיים חמים, או מכל מי שקרוב אליו ברוחו, ובלבד שיוכל להגשים את תוכניותיו הספרותיות.

בשלהי שנת 1935 פסקה לפתע הידידות בין שלונסקי וחבורת “יחדיו” לבין צבי רצקי, בעל בית הקפה, לאחר שרצקי נזף ביצחק נורמן והעליבו, משום שלא שילם את חובותיו, ועם זאת רצה להמשיך לקבל מאכל ומשקה בהקפה. בתגובה על כעסו של רצקי עזבו בני החבורה את בית הקפה.¹⁴¹⁵ לדברי שלונסקי הועם זהרו של בית הקפה הבוהמייני לאחר עזיבתם, וגם אורחים אחרים חדלו לפקוד אותו. רצקי התחנן לפניהם שיחזרו והיה מוכן לפרסם התנצלות בעיתון ולתרום ל’טורים', והם נענו לבקשתו וחזרו. בחרוזים שכתב שלונסקי בספר האורחים של רצקי ביום 11.11.1935¹⁴¹⁶ ניתן למצוא רמזים לנסיונו של רצקי לְשַׁקֵּם (“רסטורציה”, בלשונו של שלונסקי) את היחסים עם חברי “יחדיו”, אולם למרות נסיונות הפיוס היחסים לא חזרו לתקנם ובית הקפה ירד מגדולתו. החבורה עברה לקפה “אררט”, שלשמו נתן שלונסקי שני פירושים: ראשי תיבות: אני רוצה רק טה… והסבר משעשע כי בהתרגש עליהם המבול (הריב עם רצקי, ואולי התכוון גם לריב עם שטיינמן) חיפשו בני החבורה מקלט, והלא “אררט” הוא המקום שבו נחה תיבתו של נוח לאחר המבול… את בית הקפה ניהלה לוּבּה – אישה יפהפיה, וטובת לב, שידעה למשוך את לב האמנים, ולאחר שעברה מ“אררט” לקפה “כסית” (בגרסתו הראשונה ברח' בן יהודה, קרוב לרחוב מנדלי מו"ס) נדדה החבורה איתה.

בקפה “אררט” (בן יהודה פינת וטרומפלדור). 1948. מימין לשמאל: יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, יובה גולדברג בעלת בית הקפה, ישראל זמורה, משה ליפשיץ

 

פרק כ"ב: ‘אבני בוהו’ – “חג הבציר של הספרות העברית”(1933)    🔗

‘אבני בוהו’, בודלר, ורהארן ופרנץ מסרל    🔗

מיד לאחר צאת ספרו ‘באלה הימים’, בסוף מרץ 1930, תכנן שלונסקי להוציא לאור את ספר שיריו הבא. הוא היה מלא אנרגיה יצירתית וחשוב היה לו להדגיש שבניגוד לביאליק, המשורר הלאומי, שֶבַּת-שירתו פוקדת אותו לעתים רחוקות בלבד, הוא צעיר, רענן, תוסס וכתיבתו פורייה. בחודשים שבהם שהה שלונסקי באירופה בשליחות ‘כתובים’ (אפריל-מאי 1930) ובעיקר בתקופה שבה שהה בפריז – החל לכתוב שירים שמראש ייעד אותם לספרו החדש. במכתביו לשטיינמן ולחבריו ב’כתובים' כתב שהוא “כותב עכשיו הרבה בשיר” וייתכן כי לאחר חזרתו יוציא ספר שירים.¹⁴¹⁷ אמירה זאת מעידה על האופן שבו ראה שלונסקי את עצמו כמשורר: המשורר אינו צריך לחכות למוזה שתבוא ותפקוד אותו. עליו לעמול קשה, ואין כל מניעה להכריז על ספר שיצא לאור בקרוב עוד בטרם נכתבו השירים, שהרי הוא יודע מה הוא מתכוון לכתוב. אך עברו עוד כשלוש וחצי שנים עד שהספר הגיע לגמר בישולו וראה אור.

גם בתקופה הקשה שבה היה המתח בינו לבין שטיינמן בשיאו לא חדל שלונסקי לכתוב, ועם צאת הגיליון הראשון של ‘טורים’ (22.6.1933) יכול היה לפרסם ידיעה כי “א' שלונסקי הכין ומסר לדפוס ספר שירים חדש בשם ‘אבני בוהו’, כרכיאל – שירי כרכים באירופה ו’אבני בוהו', שירי אדם ומוות”, וכי הספר ייצא לאור בהוצאת “יחדיו”, ובחנוכה תרצ"ד, 2.12.1933, יצא הספר לאור. בדומה לספרים ‘לאבא-אמא’, ‘בגלגל’ ו’באלה הימים' הייתה גם כריכת ספר זה צנועה ומינימלית, ללא כל ציור או עיטור, אך בעמודו הראשון התנוססה תמונתו של שלונסקי, שממנה נשקף דיוקנו הרציני והתיאטרלי של המשורר.

שירי הספר התרחקו במכוון מה“כאן” וה“עכשיו”: לא ארץ-ישראל, לא גלבוע ולא חלוצים אלא מתן ביטוי לתפיסת עולם קיומית שנמנעת מהבעה ישירה של רגש, משחזור חוויות אישיות או ניסיון חיים ממשי. ‘אבני בוהו’, בדומה ל’דְוַי‘, ביקש להעמיק חקר בבעיות הקיומיות הנצחיות ובראש ובראשונה לבחון את העוול הקוסמי והמוות שהם מקור הצער והרגשת העולם הטראגית של האדם בכלל ושל האדם בכרך המודרני בפרט. בצד חשיפת הטראגדיה האנושית ביקש שלונסקי לתאר את האדם האמיץ שאינו נכנע ואינו מוותר, אלא ממשיך להתמודד עם הכאב באומץ ובהתרסה. השירה החדשה עוצבה ב’אבני בוהו’ בחריזה עשירה, מודרניסטית וחדשנית, בשילוב מילים וביטויים חדשניים ובמצלול עשיר. גם כאן נמנע שלונסקי מכתיבת שירה “משתפכת” והעדיף ליצור שירה מנוטרלת מרגש. רק בשירה כזאת, המביאה את התרכיז הסמלי של החוויה, ראה שירה נעלה.

פריז, 1930

ניתן לומר שבכתיבה כזאת שם שלונסקי מעין ריחיים על צווארו. הייתה זו הכבדה מכוונת שנועדה לגלות לעולם את כשרונו שאינו הולך בדרכים שגורות. קל לחדור ללב הקהל הרחב באמצעות ההומור, השעשוע, הקלילות, הרגש השופע, והוא יכול להצטיין בסוג כזה של כתיבה, אלא שאינו רוצה בכך. שירתו ביקשה להביא למודעות את מה שאנשים אינם רוצים לשמוע עליו: המוות, הכיעור שנלווה ליופי, הניכור והאכזריות, ולהעלים את הפרטים: “החומרה היתירה שהטלתי על עצמי, למחוק את הכתובת הפרטית, את התאריך האישי”, תיאר זאת שלונסקי בראיון מאוחר.¹⁴¹⁸

שלונסקי עם אחותו ורדינה לאחר שהחליפו ביניהם כובעים, פריז, 1930

ב’אבני בוהו' התרחק שלונסקי מהאקספסיוניזם והריתמוס החופשי ששלטו בספריו ‘דְּוַי’ ו“בגלגל‘, ופתח את התקופה הניאו-סימבוליסטית בשירתו. שיריו הפכו להיות בעלי אופי פילוסופי-הגותי, הטון הפך למאופק יותר והטורים “הפרועים”, שוני האורך, הוחלפו בטורים סדורים ובמשקל וחריזה קבועים. הרצון של שלונסקי להדהים, להרגיז ולהביך פחת, וניכר ב’אבני בוהו’ הצורך לעצב את הכאב האנושי בצעקה מסוגננת, ב”ברק קר" וב“אבנים מסותתות”.¹⁴¹⁹ בשירי הספר בולט הניגוד בין מלאות המבע לבין יובש המובע: החוויות מתפוררות לקטעי אפיזודות ומערכת ההבעה הקלילה והשנונה אוצרת בחובה נושאים הגותיים, רצינים וכבדי משקל.¹⁴²⁰

בשער הראשון של הספר, “כרכיאל”, עמד במרכז מסעו לפריז בשנת

1. מסעו זה הזכיר לו את מסעו באונייה שבה עלה לארץ-ישראל, וההשוואה התאפשרה משום שהגיע למסקנה שכל המסעות דומים. המסע הקונקרטי הפך למסע אימים של החיים ומסעו של האדם אל עצמו, אל פנימיותו ומעמקיו.¹⁴²¹

שירי ‘אבני בוהו’ מחברים בין זמנים שונים ומקומות שונים ובכך מדגישים כי מה שהיה הוא שיהיה, ותמצית החיים הם אימה מתמדת שהמוות אורב להם. אין הבדל בין פריז לבין ארץ-ישראל: “כן אז וכן עכשיו: אני בין מדוחים”, הוא כותב בשיר “מטרופוליס”. אין גם הבדל בין הפחדים שחווה כילד בבית אביו בזמן הפרעות ברוסיה, לבין האימה המקיפה את האדם בכרך. עם זאת ישנם ערכים השומרים על האדם מפני הניכור והאימה כמו הרעוּת. הוא משתדל לא לשכוח בנכר את הרעוּת הטובה של חבריו מ“יחדיו” כדי שתגן עליו מאימת הקיום:

בַּטַּלְטֵלָה הַזֹּאת אֶת דְּיוֹקַנְכֶם, אַחִים,

עַל יְמִינִי קָשַׁרְתִּי כְּקָמֵעַ.

אֲהַבְתִּיכֶם, אֶחָי, בֵּין מַדְקְרוֹת צָבָר

בֵּין צִפָּרְנֵי חַמְסִין דּוֹרֵס וּצְחִיחַ-סֶלַע.

(מתוך: “מטרופוליס”)

החיים בעיניו מקריים וחולפים כהרף עין, ועל כן – מדוע להנציח אותם ולהציב ציון לחייהם ולמעשיהם של האנשים? “רַק לְפִי דַרְכֵּנוּ סַרְנוּ עַד הֲלוֹם. / מַה נַצִּיב צִיּוּן פֹּה עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ? / מַה נִּתְמַהְמֵהַּ? – / רַק נָלִין הַיּוֹם”, הוא כותב בשירו “הפלגה”. אלא שבסופו של דבר, קובע שלונסקי, כי יש ערך לדברים: הכותרת ‘אבני בוהו’ מקורה אמנם בתמונה האפוקליפטית של החורבן בישעיהו ל"ד, 11: “ונטה עליה קו-תוהו ואבני-בוהו”, אך שלונסקי עשה בה שימוש מודרניסטי-אוקסימורוני, דבר והיפוכו: סתירה ובניין, אנרכיה וסדר.¹⁴²² ישראל זמורה היה הראשון שהבחין כי שלונסקי הבליט לא רק את הבוהו אלא גם את מעשה היצירה העולה מן הבוהו: כשם שהעולם נברא מתוך התוהו ובוהו, כך הריק הופך ליש, לאבן, והחורבן ליסוד לבניין.¹⁴²³ שלונסקי עיצב פרדוקס שלפיו התהום נכנעת באופן בלתי הגיוני “באמצעות המעשה האדריכלי” של הבניין.¹⁴²⁴ “מעשה אדריכלי” זה הוא הנותן טעם וערך לחיים והוא נוצר על-ידי עיצובם בשיר וכתיבתם בספר. רק חריטת האירועים על הדפים נותנת להם משמעות:

כְּבָר הֹעֲלָה הַנֵּס אֶל מְרוֹמֵי הַתֹּרֶן,

הָעֹגֶן כְּבָר שֻׁלְשַׁל, וְנָעוּ סַפָּנִים.

– – עוֹד יֵחָרְתוּ בְּחֶרֶט וּבְצִפֹּרֶן

כָּל מַעֲשֵׂינוּ הַגְּדוֹלִים וְהַקְּטַנִּים.

(מתוך: “במעגל”)

בשיר מוזכרים מונפרנס, מגדל איפל (“טור-עופל”), הלובר, נוטרדם, נהר הסינה, מילים צרפתיות, המטבע “סו”, אך פרטי המקום והזמן הם שוליים. שלונסקי מתאר אמנם אנשים חסרי בית, חלכאים ונדכאים וזונות שנמצאים ברחבי פריז, אך הבעיה איננה סוציאלית בלבד. פריז היא סמל הרעש שבחיי האדם המודרני, רע שלא ניתן למצוא לו מרפא על-ידי רווחה חומרית. “פריז היא לוע השטן, המפוררת ומטמיעה כהרף=עין”, כתב לידידו אידל פרסמן.¹⁴²⁵

פריז נקראת בשם “כרכיאל”, כדי להדגיש כי אין זו רק פריז הקונקרטית אלא גם – ואולי בעיקר – כרך סמלי, מופשט. פריז-כרכיאל היא סמל לסדום המודרנית השרויה במ“ט שערי טומאה, ומעורבים בה ה”מְסוֹס“, ה”כְּמוֹשׁ" וה“יִפְעָה”. ברשימתו “עלי טרף” סיפר על פגישתו השנייה עם פריז: “אהבתי את משכנו המבורך והמקולל של כרכיאל […] והפעם אהבתיה בייחוד”.¹⁴²⁶ בכרך זה סובל האדם ונמצא בבדידות מתמדת וזעקתו נחנקת במהומת הכרך:

אַתָּה תִזְעַק – וּכְרַכִּיאֵל צַוְחָן

יַחְרִישׁ אֶת שַׁוְעָתְךָ בַּמְּהוּמִיָּה הַמִּתְפַּרְזֶלֶת.

וְאֹזֶן זָר רַק הִיא תִבְחָן

אֶת הַזְּעָקָה מִתּוֹךְ הַכֶּלֶא.

(מתוך: “גגות”)

ב’אבני בוהו' הזכיר שלונסקי שמות של סופרים נערצים ויצירות שהשפיעו עליו והזכיר אותם באופנים שונים, מתוך כבוד ליצירתם ורצון להבליט את הקשר שלו אליהם. בעצם אזכורם גם ביטא את עליונות העולם הרוחני בכלל ועולם השירה בפרט על העולם הממשי. בראיון מאוחר שנתן הדגיש כי כיוון שחלק מהשירים של ‘אבני בוהו’ נכתב בפריז מטבע הדברים השפיע המשורר שרל בודלר על שיריו,¹⁴²⁷ ואמנם בודלר מופיע בשירו “פגישה” כשבידו ספרו ‘פרחי הרוע’:

וְהוּא צוֹפֶה בִּי וְגוֹזֵר,

גּוֹזֵר לָגֶשֶׁת וְלִכְרֹעַ.

אֲנִי נִגָּשׁ – –

בִּידֵי בּוֹדְלֶר

מִתְרוֹנְנִים פִּרְחֵי הָרֹעַ.

(מתוך: “פגישה”)

את המשורר הבלגי אמיל ורהארן תיאר בשירים כמעין דמות של אב רוחני הקרוב אליו בכשרונו ובשגעונו. שירתו האורבנית-המהפכנית של ורהארן תיארה את הכרך הגדול המלא זוהמה, תאווה ותעתועים ושלונסקי הרגיש אליה קירבה רבה. גם הלך רוחו הקודר של ורהארן, שהיה קרוב לטירוף הדעת, הרשים את שלונסקי. כמו משוררים מודרניסטיים אחרים האמין שלונסקי בקירבה בין האמן הגאון לשיגעון והעלה על נס את התפיסה כי “משוגע איש הרוח”.¹⁴²⁸ הוא הושפע מציורי הלשון של ורהארן ששאבו כוח מהווייתו המסויטת, וכמוהו הטיל ספק בערך ההישגים המדעיים ובעליונותו של השכל האנושי:

וְלִי נִדְמֶה, כִּי זֶה וֶרְהַרְן טְרוּף הַדַּעַת,

הַשָּׁר הַלְלוּיָהּ עַל אַדְמָתֵנוּ הַגּוֹוַעַת,

וְהוּא – אָבִי!

(מתוך: “שעות שרופות”)

שלונסקי הזכיר גם את הסופר אדגר אלן פו, המלחין לודויג בטהובן ויצירות שקספיריות כמו ‘המלך ליר’ ו’רומיאו ויוליה‘. אולם יותר מכל הסופרים והיצירות בולטת ב’אבני בוהו’ השפעתי של האמן הבלגי פראנס מסרל, עד כי ניתן לומר ש’אבני בוהו' נכתב לא מעט בהשפעת ציוריו. מסרל התמחה במיוחד בחיתוכי עץ ובעבודותיו תיאר את מצוקות האדם במאה העשרים. הוא אייר יצירות של משוררים וסופרים כמו אמיל ורהארן, ז’ורז' דיהמל, שארל דה קוסטר ועוד. בעת שהותו בפריז נחשף שלונסקי ליצירותיו והתרשם מהן עמוקות. הוא ראה בהן סיפורים ש“נכתבו” במכחולו של הצייר: “גינוני-סיפור הם שנשבו בכלי הציור. סממני שיר. פואמות בכתב נוטריקון של קוים”. במיוחד ניכרת השפעת מסרל על מחזור השירים “כרכיאל”. עוד בתקופת ‘כתובים’ כתב שלונסקי מסה עליו,¹⁴²⁹ וב’טורים' פרסם את המסה פעם נוספת בנוסח חדש, בשם “חרט אנוש”, והוסיף משפטים שתיארו במפורש את השפעת הציורים שלו על השירים ב’אבני בוהו': “כל פעם שאני רואה (קורא!) את ספריו-תחריטיו יסיתוני יוצרי ויצרי לתת להם לִתְחֹם פה, למללם, לכתוב להם טקסט בחרוזי פואמות. והנה מתנגנות ציטטות מימי ולילותי הכרכיאלים שידו בי את אבני הבוהו”.¹⁴³⁰ בתארו את ציורי מסרל תיאר שלונסקי למעשה את שיריו שלו:

פאריס – ראש אימותיו. נושא הנושאים של ציורו ותחריטיו. אולי גם משום כך שמעתי בתחריטיו את קריאת התועה ביער אל אחד זר וקרוב כל כך, קריאת “א-או”. כצוהר של מגדל צופים – חלון עלייתו. ומשם נשקפת לפניו עיר השטן והאלוהים, כמציגה לראווה את עצמה. שלדי בתים עולים כרפאים בחלל האוויר, וכמו דא לדא נקשן עצמותיהם. רחובות משתקשקים ממרוצת חיפושיות-הפלדה הצופרות ורוחשות, כנמלטות מאיזו פורענות או כאצות-טסות אל חג. טרפי-אורות כמו נושרים בשלכת מפנסי חשמל וגז. וחזיזי רקלמות, כגון נוטריקון וגימטריאות של מנוריות חשמל, ניצתים וכבים לצירופיהם. […] ורק רחובות ושערים פעורים סביב סביב, כְּפִיוֹת מרעימים צחוק משתולל. בתים מתגובבים, דבשות גשרים מתקמרות, מדרכות מתפתלות, ונצנוצי אור מאישוני אבטומובילים, פנסים, שלטי פרסומת. […] אנשים נמשכים זה אל זה, נהדפים זה מזה, רָצוֹא ושוב, מבעד לפלחי מגדלי-בבל, סדקי פסי-ברזל, חרכי קרונות ומכונות. יצרי אנוש מסתכסכים כקורי שממית, כתצלובת סמטאות, כשתי וערב של רחובות וככרים בפאריס (18.8.1932).

בנוסח המאוחר של מסתו תיאר שלונסקי עד כמה חש הזדהות עם מסרל עד כדי התמזגות של ממש:

גם בתחריטי מסרל ראיתי אותם – שחור על גבי לבן – את לוּלְיוֹנֶת הסולם – את החתול – ואת הסמטה השוקעת. הנה הוא יושב לו, מסרל (אולי אני הוא היושב? אולי משהו ברגע זה?).

השפעה חשובה נוספת על שירי מחזור השירים “כרכיאל”, ששלונסקי לא הזכיר אותה, היא שירו של ביאליק “ינסר לו כלבבו”, שנכתב בפברואר 1926 ובו תיאר ביאליק את הכרך הניו יורקי כ“קן השטן”, ככרך מצחין שבו נמקים בני האדם, “מקור כל-נגעי אנוש וחיק כל זוועות”, מקום שבו מאס לשכון חסד אלוהים והוא כסדום ונינוה. נראה שדימוייו אלה של ביאליק שימשו לשלונסקי מקור השראה והשפעה בעיצוב הכרך הפריזאי.

בניגוד לספר ‘לאבא-אמא’ הרצוף געגועים לילדותו, ‘אבני בוהו’ הוא ספר הבגרות. גם בו מופיעים עדיין שירים שיש בהם געגועים נוסטלגיים לילדות (כמו בשיר “אני היום עליז מאד”), אולם ברוב שירי הספר נראה שהוא מודע להתבגרותו ובניגוד לילד שחש הרמוניה בינו לבין העולם, בינו לבין אלוהים, הוא, הבוגר, חש זרות וניכור בעולם בלי אבא-אמא וללא אלוהים:

אַךְ מִי לֹא זָר?

וּמִי בֵּינֵינוּ פֹּה לֹא יֶלֶד?

וְאֵיךְ נוּכַל בְּלִי אִמָּא וּבְלִי אֵל

(מתוך: “בערבי כרך”)

בשער השני של ‘אבני בוהו’, הנקרא אף הוא בשם זה, פרסם שלונסקי את “נפילים”, אחד היפים במחזורי השירים שכתב. מחזור השירים “נפילים” עורר את התפעלותו של המשורר יונתן רטוש והוא כתב עליו מסת ביקורת מפורטת ורבת השראה, שבה הגיע למסקנה כי בדמותם של הנפילים “כלולה עצם חוויית הנפילה בשל האישה”, ממש כמו אצל אבותיהם המקראיים בספר ‘בראשית’. הוא תיאר בהרחבה את הדו-משמעות והמורכבות שלהם והסביר כי הנפילים אינם “נפולים סתם, הם לא כושלים מחדלון-אונים ומקוצר-רוח ואימה בלבד”, אלא יש בהם גם “הכרה של גאון ואצילות” ו“שמור בהם טעם השמים שמהם נפלו, צל הייחוס של בני האלוהים, מחולליהם”.¹⁴³¹

בסיום ‘אבני בוהו’ פרסם שלונסקי את מחזור שיריו האוטוביוגרפיים “ויהי”.¹⁴³² השירים המתארים את ה“ראשית”, את לידתו וצמיחתו של הנער-המשורר – שלונסקי, מופיעים דווקא בסוף הספר, כדי להראות את הקשר בין ההווה לעבר ולהדגיש כי הסוף נובע מן ההתחלה, מן הראשית. שירי “ויהי” מתארים, בעזרת מיתוס הילדות שיצר, את המקור הראשון ליסודות מרכזיים בשירים של ‘אבני בוהו’: הפחד הקיומי שמקורו בפחד הנצחי שאפף את ילדותו ואימת הפרעות, הקירבה הנפשית לשיגעון שמקורה בסבו המשוגע-החכם ותחושת הנכר והזרות הנצחית שמקורה ביציאה הראשונה מכפר הילדות קריוקוב ובגילוי העולם האכזר שמעבר לגשר.

התקבלות וביקורת: “משורר כביר מעוף” או “אבני בוהו – חצץ תוהו”    🔗

‘אבני בוהו’ נועד להיות ספר היסוד של האסכולה השלונסקאית, ושיריו – דגם שירי שעל פיהם יכתבו משוררי ‘טורים’. שלונסקי הרגיש כי הספר חתם את מאבקו בדור ביאליק שהוכתר בהצלחה וכי ניתן לראות בשירים שבו ביטוי מלא לשירה שהולמת את הדור שלאחר ביאליק. הן בעיני חסידיו והן בעיני מתנגדיו של שלונסקי נחשב הספר ‘אבני בוהו’ כספר שגיבש את האסכולה החדשה, המודרניסטית, בספרות העברית.¹⁴³³ אלתרמן, לאה גולדברג, ויתר בני חבורת “יחדיו” מצאו ב’אבני בוהו' מודלים חדשים, אלטרנטיביים, של כתיבת שירה השונה משירתו של ביאליק. הם קיבלו את האפשרויות החדשות בהתלהבות ואף שינו את המודלים השלונסקאיים לפי נטיות ליבם. הדוגמא הבולטת לכך היא ספרו של אלתרמן ‘כוכבים בחוץ’, שיכול להתפרש גם כ“בבואה מהופכת” ל’אבני בוהו‘, וכפי שהראה חוקר הספרות בועז ערפלי אין בו כמעט שיר, צומת תמאטי או עיקרון מארגן שאלתרמן לא יצר ב’כוכבים בחוץ’ את ניגודו.¹⁴³⁴

בני חבורת “יחדיו” ערכו לספר קבלת פנים נלהבת והשתדלו לפארו ולהללו: מיד עם צאת הספר לאור התפרסמה בראש גיליון ‘טורים’ תמונתו של שלונסקי ובצידה מילים נרגשות שחיברו בני החבורה. הם ביטאו את התחושה שהספר ‘אבני בוהו’ מקנה לשלונסקי את הזכות להיקרא ממשיכו של ביאליק, מי שמייצג את “רוח האומה”, “משורר כביר מעוף”: “חסד עשה לנו שר האומה המגדל ומטפח אילן פיוט רב-ענפים זה, המשווה הוד וערך לנוף חיינו”, כתבו. ‘אבני בוהו’ היה בעיניהם “גביש בגרות” של המשורר ויום הופעתו – “אחד מחגי הבציר המעטים של הספרות העברית” (22.12.1933).

בעיתון ‘כלנוע’ התפרסמה בעמוד הראשון כתבה נלהבת על ‘אבני בוהו’, שבה גינה הכותב האלמוני (אורי קיסרי?) את הביקורת המתעלמת מתופעות ספרותיות חשובות, והכין את שלונסקי לכך שהמבקרים לא יכתבו על ספרו כלל.¹⁴³⁵ לכבוד הספר נערכה מסיבה בביתו של אחיו בוריה, ובו קראה מירה הורוביץ את השיר “עלה לענה ירוק”.¹⁴³⁶ סביר להניח כי בחירת שיר זה לא הייתה מקרית. היה זה השיר שבו ניבא שלונסקי את קץ חבורת “כתובים” וכתב את השורה: “היש מקלט מוודאות מפולת?” עתה הייתה זו מסיבת ניצחון: שלונסקי, ללא עזרתו של שטיינמן, עלה ופרח, הקים חבורה חדשה שהוא עצמו עמד בראשה, יצר כתב-עת חדש והוציא לאור ספר חדשני שהחבורה מילאה פיה תהילתו.

בני החבורה, לאה גולדברג, א“ד שפירא ויצחק נורמן כתבו על הספר מאמרי שבח ואף הקדישו לו יצירות: לאה גולדברג תיארה את השפעתם של שירי ‘אבני בוהו’ עליה ואת הזדהותה איתם: “מוזר, מדוע שר אַחֵר על עברי / ואת נפשי שָׁלָה מִפֶּלֶג הדממה?”, כתבה.¹⁴³⁷ א”ד שפירא כתב לשלונסקי תשבחות על הספר מלוא חופניים: “בספרותנו אתה הנך הראשון לשירה גדולה ואילו היו שירים אלו מחוברים לפני מאות שנים היו גם=כן זורחים לעיני באור=האורות של האמנות, שרק השמש יכולה להתחרות איתו. תסלח לי על שברירי=התלהבותי”, המשיך שפירא, “הנני מוכרח לְהִשְתַּבְרֵר קצת בקרני=שמחה לפניך בטפסי על הררי=האור של שיריך […] עליך לדעת שמסביבך עדה קטנה של מעריציך והם הם יחד איתך ובהשתתפותך הגדולה ישַנו את המערכה בספרותנו”.¹⁴³⁸ אולם במאמר שהקדיש לו, “תוכן הקריאה” הייתה התלהבותו מ’אבני בוהו' מאופקת הרבה יותר. רק מילים אחדות בסופו של המאמר הארוך קשרו לשלונסקי שבחים, וגם הללו הציבו אותו ואת שטיינמן זה בצד זה: “כשבא אומן מסוג שלונסקי או שטיינמן בספרותינו וחושף את המסך המכסה על התאים הנסתרים – אין מקבלים אותו כי אין מבינים אותו”, כתב שפירא.¹⁴³⁹ יצחק נורמן הקדיש לו במילים נלהבות את סיפורו “ידיים בהקיץ”.¹⁴⁴⁰ היחיד מבני החבורה שכתב מאמר ביקורת של ממש על הספר היה ישראל זמורה. במאמרו “עצב בכרך” תיאר אותו, בצד ביאליק ושניאור, כאחד המשוררים החשובים שכתבו על הכרך, ומדבריו עלה כי לשלונסקי הבכורה, שכן הוא היחיד שהעמיד את “חווייתו הכרכית במרכז שירתו”.¹⁴⁴¹

אולם מחוץ לחבורה זכה הספר בעיקר לביקורת שלילית או שלילית בחלקה, ורק מעטים הוסיפו גם דברי שבח לספר החדשני. עוד לפני שהספר ראה אור, יצא קצפו של שופמן על שירי “כרכיאל” שהתפרסמו ב’כתובים'. “רעיון כזנב הלטאה מתכרבל כאן במחלצות על גבי מחלצות […] חפשו נא בנרות אף ניצוץ פיוטי כל שהוא. חפשו נא. אם תמצאו, רבותי, קראו נא גם לי ואשמח עימכם על המציאה”. שופמן קבע בפסקנות כי “זו היא גרפומניה, רבותי, בפועל ממש”. דברי ביקורתו החריפים העלו את אחת הטענות שרווחה בביקורת של שלונסקי מראשיתה: השירים אינם מביעים חוויה ואינם אמינים כלל. שופמן רמז לשירו של שלונסקי “על הַסֶּנָה” שבו התנהל דו-שיח בין זונה פריזאית לבין פייטן המגיע מארץ-ישראל ומביע הזדהות עם גורלה: “אַל תְּחָרְפִי. אֲנִי פַּיְטָן, / עִבְרִי מוּזָר מֵאֶרֶץ כְּנָעַן. / הֵן גַּם אֲנִי בּוֹכֶה כְּתַן – / וְהֵד לֹא יָעַן”. על שורות אלה הגיב שופמן בלגלוג בוטה וכתב: “אנו חשים בעליל, עד כמה גורל הנערה הפריזאית נגע עד ליבו של הפייטן מארץ כנען. אינו ישן בלילות!…”¹⁴⁴²

שירי כרכיאל משכו אש גם מצידם של כותבי הפארודיות. העיתונאי וההומוריסטן צבי קרול פרסם פארודיה על השיר “עזאזל”:¹⁴⁴³

מתוך: “עזאזל” לשלונסקי

הָעֲזָאזֵל… כֵּן: עֵז-אָזַל…

וְזַ"ל…

הָהּ, אֵיזוֹ עֵז?

אוּלַי זֶה גְדִי,

הַגְּדִי שֶׁל שִׁיר הָעֶרֶשׂ?

לְאָן הָלְכָה הָעֵז?

אֶל יוֹם הַגֵּז?

אֶל עַם לֹעֵז!

אֶל לֹעַ זָר, חֲסַר-שִׁנַּיִם!

אֶל אַבָּא, שֶׁקָּנָה בְּזוּזִים שְׁנַיִם – –

מתוך: “לעזאזל” – הפארודיה של קרול

הָעֲזָאזֵל… כֵּן: עֵז-אָזַל…

(עָמֹק הַסּוֹד כִּדְבַר חַזַ"ל)

יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נִשְׁמוֹת

יֶסֶנִין מָיָקוֹבְסְקִי זַ"ל,

אֲשֶׁר בְּמוֹתָם הוֹרִישׁוּ לִי

עֵז וּגְדִי…

לְאָן בָּרְחָה הָעֵז?

הָ“עֵז” הָלְכָה עִם “הַבִּימָה”

וָאֶשָּׁאֵר עִם הַגְּדִי

לְבַדִּי…

לָעֲזָאזֵל!…

פארודיה נוספת על שירי “כרכיאל” נקראת “מלליאל” וכותבה העלום, שחתם בשם עט לגלגני “א. קִיאֵל”, חיקה בה את המקצב, הסגנון והחרוזים של שירי ‘אבני בוהו’ שהתפרסמו ב’כתובים' ובעיתון ‘אחדות העבודה’ (1930):

גַּלֵּי גַּלִּים,

סַלֵּי סַלִּים,

תִּלֵּי תִּלִּים.

לִי יֵשׁ מִלִּים,

מֵאָץ קוֹצֵץ

וּמִתְּהִלִּים.

מִלָּה אַחַת לִי: “סִירֶנָה”,

רַק אֲנִי אֵדָעֵנָּה,

וְתָמִיד – תָּמִיד אֶחְרְזֶנָּה

עִם “צְאֶינָה-וּרְאֵינָה”,

עִם נְהַר הַסֵּינָה,

אוֹ עִם צֵא – צְאִי – צְאוּ – צְאֶינָה.

(מתוך: “מלליאל”, הלפרין, 1997)

גם המסיבה לכבוד ‘אבני בוהו’ שנערכה לשלונסקי בתיאטרון ‘אוהל’ על-ידי חבריו וידידיו, שהעריכו את פועלו, לא יכלה להשביע את רצונו: ביום 26.12.1933 התכנסו חברי ‘אוהל’ וידידים נוספים למסיבת חברים; אלא שבמסיבה לכבוד ‘אבני בוהו’ כמעט לא נאמר דבר על הספר עצמו. השחקן יהודה גבאי דיבר על המסירות אין קץ שבה ליווה שלונסקי את הצגות ‘אוהל’, והדוברים האחרים (שולקיס, ליטוואק, חיים פרידמן וי' קלינוב) דיברו על שלונסקי המתרגם, או על שלונסקי האיש “שנעים לעבוד בחברתו”. אפילו יעקב הורוביץ, ידידו, דיבר בעיקר על שלונסקי שהוא “אדם הנותן ברצון, הוא ממש שופע נתינה, מוכן תמיד לתקן, לערוך לתרגם, לעוץ עצה”, והסתפק באמירה הכללית על הספר שהוא היבול של תקופת ‘הדים’, ‘כתובים’ ו’טורים'.¹⁴⁴⁴ יותר מכל הכעיסו את שלונסקי דבריו של יצחק בן אהרן, שהיה באותם הימים מזכיר מפא“י. בן אהרן ביקש לשבח את שלונסקי על כך שהוא אחד המשוררים “שנתנו ביטוי ושמרו אמונים לא”י העובדת”. לדבריו המשורר העברי מחויב לתת “ביטוי נמרץ למפעל העבודה בארץ ולדרמטיות של המחנה העובד, לעמוד על ההווי של הפועל העברי” וזאת עשו מתי מעט. אולם לתחושתו של שלונסקי, בן אהרן ביקש לברך ונמצא מקלל. דברים אלה היו גרועים בעיניו מביקורת שלילית, שכן פגעו בציפור נפשו. שלונסקי, שנלחם כל אותן שנים נגד הכפפתה של השירה לאידיאולוגיה, ראה בדבריו של בן אהרן מחמאה מפוקפקת וניסיון לראות את שיריו כמשרתים את תנועת העבודה. זמורה קם מיד והתווכח עם דברי בן אהרן על מהותה ומטרתה של השירה העברית, ובעקבותיו קם שלונסקי ובדברי תשובתו למברכיו הגיב על דבריו של בן אהרן. האם אפשר לתת ביטוי למהפך שחל בכל עיקרי החיים בארץ בתיאור העֵז שבגלבע או שירת “התקווה”? שאל שלונסקי, הרי שירה זו תהיה נמוכה ועלובה ולא תתאים כלל לתיאור הדברים הגדולים המתרחשים בארץ. השירה אינה אמורה לשקף את הווי החיים בתיאורים פשטניים אלא את המהות הנשגבת שלהם. “לא אקבל ‘שוחד’ אפילו ‘משלנו’”, הגיב שלונסקי על המחמאות של בן אהרן.¹⁴⁴⁵ המסיבה הסתיימה בקול רעש גדול. בן אהרן הנפגע פרש ולמחרת מיהר וכתב מכתב ארוך לחברי ‘אוהל’. הוא טען ששלונסקי וזמורה שיבשו והפכו את תוכן דבריו ומגמתם, שהרי הוא לא התכוון כלל לדרוש ספרות פרולטרית ננסית, שכותבת על “העז”, “תנובה” ו“ניר חרוש”. בעיקר כעס על רמזיו של שלונסקי שהשבחים מאנשי המפלגה הם בבחינת “שוחד” ו“פיתוי”.¹⁴⁴⁶

ייתכן כי המתח בין שלונסקי לבין אנשי מפא"י שהלך וגבר היה גורם נוסף להתרחקותו מהם והביא לכך שכעבור כשש שנים התקרב לתנועת “השומר הצעיר”. אולם בתקופה שבה התפרסם ‘אבני בוהו’ גם אנשי “השומר הצעיר” לא גילו התלהבות מן הספר החדש. “הקריאה לא ריוותה את צמאוני”, כתב המבקר המרקסיסט עזריאל שוורץ (אוכמני). הוא מצא שאמנם יש בספר שירים יפים רבים ובכל זאת חש “אי סיפוק”: “אתה נשאר כפות למין עצבות כבדה ומדכאה”. נאמן לדוקטרינה של הריאליזם הסוציאליסטי, הצטער שוורץ ששלונסקי לא שאב את החומרים לשיריו מהמציאות הארצישראלית. הצער ששירי הספר רוויים בו היה בעיניו “מכביד ומייאש”. הוא חיפש שירים שניתן לנמק את העצב שבהם בנימוקים סוציאליים. הספר היה בעיניו “העצוב והמיואש בכל ספרי השירים שהופיעו אצלנו בשנים האחרונות” והוא התגעגע לשירים בהירים יותר.¹⁴⁴⁷

ב’דבר' התפרסם מאמר של אברהם רגלסון שמעורבים בו דברי שבח וביקורת. בעיני רגלסון שלונסקי הוא “אגוז לא מפוצח” שאירוע מכונן בימי ילדותו גרם לו שלא ישיר בפשטות “כפי שהוא יכול באותן שעות המעטות שדעתו מצטללת עליו”. עם זאת טען רגלסון שלשלונסקי יש “זכויות ממשיות בשירה”. הוא ראה בו משורר המיטיב לתאר את העיר המודרנית, את המהירות, את “האופי המכונאי” של הדור ואת “כיבוש המלרע”, שבעיניו הוא כיבוש חשוב “המפנה דרך למשוררים אחרים”.¹⁴⁴⁸

בכתב-העת ‘גזית’ התפרסמו שני מאמרי ביקורת מאת המשורר פנחס לנדר (אלעד) ומאת הסופר ש“י פינלס (ש"י פנואלי). כמו שופמן טען גם פנחס לנדר לחוסר אמינות של ‘אבני בוהו’. “אין אנו רואים את הדם השפוך בשעה שמסופר על שֶׁלַח ועל סכין”, כתב לנדר, “אוזנינו לא תצילנה מכאב ושערותינו לא תסמרנה מפחד הזעקות שעליהן מסופר”. בעיניו נפל ‘אבני בוהו’ מספריו הקודמים של שלונסקי, שהורגש בהם החידוש. “אני מחפש בכל ספר השירים הגדול הזה מגע נפשי ישר ואמיץ עם המציאות הטבעית […] ואיני מוצא”. הוא ראה בספר שנינות, חריפות מוח, אך לא שירה אמיתית. הוא שיבח את לשונו של שלונסקי “שחתכה ניבי יהלומים באוצר הספרותי שלנו”, אך “הגרירה אחר הצלצול” והתחושה ששלונסקי יוצק ביטויים לפי נוסח קבוע של “רצפט מוכן” – הייתה, לדעתו, בעוכריו. בסיום דבריו מנה לנדר בין חסרונותיו של הספר את ריחוקו מהמתהווה בארץ ו”הסתגרותו בד' האמות הפרטיות“.¹⁴⁴⁹ פינלס שיבח את “אמנות ההבעה” של שלונסקי, אך גם הוא חשב ששירים רבים סתומים ומשאירים את הקורא ב”תחתיות הערפל של אי-הבנה ואי-תחושה".¹⁴⁵⁰

גם המבקר האמריקאי שמעון גינצבורג כתב ביקורת שלילית. בזמנו ביקר גינצבורג את הספר ‘דְּוַי’, ראה בו “ספר פרטנציוזי” וניבא שתיגזר עליו שכחה, ובעקבות זאת זכה לעלבונות מעטו של שלונסקי, שדרש ממנו “לזכך קצת” את קולמוסו ולנעוץ בו ציפורן חדשה, “כדי שלא תשרוט על גבי הנייר, כמסמר קהה על גבי זכוכית”.¹⁴⁵¹ זמן קצר לפני שהתפרסם ‘אבני בוהו’ עלה גינצבורג ארצה והמשיך בהתקפותיו על שירת שלונסקי. הוא האשים אותו בזיוף ואת שירתו בחוסר אמינות. שלונסקי קורא לעצמו “אלוף הפַּיִט”, כתב גינצבורג, אך אינו אלא “אלוף הפוזה”, יש בשירתו מלאכותיות וזיוף אמנותי. במקום נימה מוסיקלית “יפה וצנועה משלו” יש לו “להטי חריזה” ו“להטי לשון”. נוסף לכך האשימו בתחושת “גדלות” מופרזת. שלונסקי אינו אלא מוקיון, כפי שהוא עצמו מציג את עצמו בשירו “נאום המוקיון”. אפילו “פחד המוות”, המופיע כה הרבה בשירי ‘אבני בוהו’, אינו פחד אמיתי אלא מליצה בלבד ועל כן אינו משכנע את הקורא.¹⁴⁵²

הביקורת החיובית היחידה כמעט בעברית הייתה זו של יהושע פרידמן, מורה ללטינית ומתרגם מהשפה הרומית, שראה ב’אבני בוהו' הסתלקות מנוסח השירה השגור, שלקח מן המציאות “רק את היפה, את הנעלה, את הטהור ומרומם” והתרחק מהכיעור. אך הוא טען גם כי שירה זו התרחקה “מיסודות המחשבה וההגיון”.¹⁴⁵³ ביקורת אוהדת ממש פורסמה דווקא ביידיש, השפה ששלונסקי נלחם בה עד חורמה בתקופה זו. הייתה זו ביקורתו של הסופר יואל מסטבוים שהתפעל מ’אבני בוהו': “שלונסקי הוא מרקיש העברי”, כתב. “שלונסקי לא הובן במלואו. רבים רואים את כתיבתו כמלאכת-אצבעות טכנית פשוטה. אבל לא כך הוא”. הוא ראה בשלונסקי וירטואוז “היודע לנגן על שני פסנתרים ויכול למסור בעת ובעונה אחת כמה סוגי צבעים וכמה סוגי מצב רוח ואקורדים”.¹⁴⁵⁴

בכך תמו התגובות והביקורות שהתפרסמו סמוך לצאת הספר לאור. על רקע ביקורות אלה בלטה העובדה שהכאיבה לשלונסקי יותר מכול: ביאליק שתק, וכשם שלא הגיב על ‘דְּוַי’, ‘לאבא-אמא’, ‘בגלגל’ ו’באלה הימים' כך גם עתה לא זיכה את ספרו של שלונסקי אף לא בהערה אחת בכתב או בעל פה.

למעלה משנה לאחר פרסום ‘אבני בוהו’ התפרסמה ביקורתו של דב שטוק (סדן). סדן ביקר קשות את הספר ועיקר טענתו הייתה חוסר האמינות שבו הוא לוקה. מרוב סמלים ורמזים אין בו הרגשת אימה אמיתית, “אף על פי שמשרת אותו צבא גדול של אמירות וקריאות, שכוונתן להלך את ההרגשה הזו”, טען. אך הסתירה בין כוונתו המקורית של שלונסקי לבין הרישום שהיא מותירה על הקורא היא כאין וכאפס היא בעיניו לעומת הסתירה הגדולה יותר: סתירה בין הנושאים הרציניים לבין המבע הקליל, ובלשונו של סדן: “בין חומר-העניין וחלקת-דיונו”. “החרוזות מידרדרים בקלות מפתיעה, ממש באפס כובד”, עד כי הקורא אינו מאמין לכאב שמובע בשירים. “העלאת-אימת-התוהו נשמעת בנעימה של הפזמון החלקלק והמשופע להטים מפתיעים”. הפרדוקסים והאוקסימורונים שבשירים, כגון “דם שחור כשלג”, נתפסו בעיני סדן כ“מעשה שעשועים”.¹⁴⁵⁵

במהלך דצמבר 1937, בתקופה שבה שהה שלונסקי בפראג, התפרסם עליו מאמר רחב היקף מאת הסופר והמבקר אהרן ראובני. ראובני, שהיה ידוע כפולמוסן חריף לשון ועט, ביקר את סופרי המודרניזם ולא העריך את יצירותיהם. בזמנו אמנם פרסם מפרי עטו ב’כתובים' (21.6.1928, 6.9.1932) אולם עד מהרה התקררו היחסים בינו לבין שטיינמן ושלונסקי והוא פסל את יצירתם כמעט מכול וכול. מאמרו של ראובני פרש לפני הקורא סקירה רחבה על שירת שלונסקי מראשיתה ועד ‘אבני בוהו’. הוא שיבח את שלונסקי על שבספרו ‘אבני בוהו’ “הסתגל יפה” אל “ההברה החדשה”, הספרדית, אך ביקר את ההתחכמויות הלשוניות שלו, שלדעתו אינן יאות לשירה וחרוזים חוזרים ובלתי הולמים: “לָגוֹל את – גולגולת – תרנגולת” או: “סינה – סירנה – צאינה וראינה”. הוא טען שב’אבני בוהו' “הדם הפך למיץ” ובמקום הבעות חיי הנפש וכנות פיוטית – יש “הצטעצעות פיליטונית תפלה” ומליצות. “כוחו של שלונסקי רב בלהטי לשון ובלהטי חריזה”, כתב ראובני. החידושים של שלונסקי נראים לו התחכמות ש“רוח של שירה מהם והלאה”. נראה שראובני היה הראשון שטען כנגד שירת שלונסקי טענה-תמיהה, שאחר כך חזרו עליה מבקרים נוספים: כיצד זה ייתכן שאין בכל שיריו אפילו שיר אהבה אחד, ו“אין בהם בכלל מקום לאישה מלבד ‘אמא’”. בשירת שלונסקי ראה ראובני שירה נרקסיסטית, המתארת בעיקר את אהבת המשורר לעצמו. לדעת ראובני שירי שלונסקי לא שיקפו את הסערות העוברות על הארץ, את “הלמות ההוויה הגדולה”. שיריו אינם אלא “חיבורים בלשון מליצית ומחוכמת, בלי התעוררות רוח, חיבורים חדגוניים על נושאיו הישנים: ביעותי לילה, רגשי=עלבון, התרברבות וחכמת אפכא-מסתברא”. “שירת שלונסקי, תוקפה לא רב והיקפה מצומצם. לעומת זאת יש לו זכויות בטכניקה שירית”, המשיך והלם. את פרסומו של שלונסקי תלה ברדיפת האנשים “אחר המודה” והתבטלותם בפני “המודרניות”. לדעתו בנה שלונסקי בשירתו “עולם מגומד” וראה את עצמו כ“גוליבר בארץ הליליפוטים”.¹⁴⁵⁶ בתגובה על מאמר ביקורת חריף זה כתב הסופר היידי משה ליפשיץ, שהיה מקורב לשלונסקי, מאמר בשם “מסע ליליפוט לארץ הגוליברים” שבו תיאר את ראובני כ“ליליפוט” גלותי, בטלן, שאינו מבין את לשון השירה, אשר בא להתמודד עם הענק “גוליבר”-שלונסקי ועם שירתו.¹⁴⁵⁷ כלפי חוץ השתדל שלונסקי להראות כי ביקורתו של ראובני לא נגעה לליבו, אולם הוא נפגע עד עמקי נשמתו מהאופן שבו הציג ראובני את יחסו לאישה בשיריו.¹⁴⁵⁸

בניגוד לדעת המבקרים סברו סופרי חבורת “יחדיו” ששירי ‘אבני בוהו’ אמינים ומבטאים את רחשי ליבם שלהם. בשנת 1954 חזרה לאה גולדברג ותיארה כיצד הושפעה משירי ‘אבני בוהו’ עם צאתם לאור, איך עמדה ליד חלון הרכבת שבה נסעה, וחזרה בלחש על מילות שירו של שלונסקי “במסע” בקצב מירוץ גלגלי הרכבת:

– – וְתַעַר הַלַּיְלָה גּוֹדֵעַ, גּוֹדֵעַ.

קְרוֹנוֹת הַמַּסָּע – אֲרוֹנוֹת הַמֵּתִים.

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ

מַדּוּעַ זָכַרְתִּי הַיּוֹם אֶת בֵּיתִי.

בעיניה היו אלה שירים אקטואליים מאין כמותם, שירים שאצרו את רוח הזמן והיה בהם אות וסימן לבאות: “אכן, באותו שיר, ובשירים אחרים מ’אבני בהו', הייתה הרגשה טראגית, הרגשה של נוראות, שאפפו את העולם, ואין למונעם והשנה – שנת 1934, ומאחורי אז ההפיכה הנאצית שראיתיה בעיני, ולפני – ניחוש הפורענות לאין מפלט. […] בשירתו של שלונסקי חשנו את קצב הזמן, דרכנו על קרקע חיינו”, כתבה גולדברג. בשבילה ובשביל חבריה לא הייתה זו שירה סתומה ומעורפלת אלא השירה “היחידה המובנת בלשון העברית”, והם ראו בה ביטוי אמיתי וחדשני לעצמם, לדורם, לאהבותיהם ולפחדיהם.¹⁴⁵⁹

התלהבותם של סופרי “יחדיו” אמנם חיזקה את רוחו של שלונסקי, אולם הוא ידע כי הקהל בארץ לא קיבל את הספר וראה בו ספר דקדנטי, המתאר עולם ריק מתוכן, שאינו מתאים לאווירתה של ארץ-ישראל באמצע שנות השלושים. שלונסקי התאכזב מכך שהקהל פירש את ספרו “פירוש חד-צדדי” ולא ראה את נפתולי אמונתו בעולם, באדם, בחיים. לימים סיפר כי כשהספר יצא לאור ראו בו הן אנשי הימין והן אנשי השמאל “אכזבה ודקדנציה”, ואילו הוא ראה בספר זה “את ההמשך הלגיטימי לשירי-האמונה” שלו. שכן האמונה היא “דו-קרב בין הן ולאו”.¹⁴⁶⁰

במלאת שנה למות שלונסקי ניסה דן מירון להתמודד עם הטענות העקרוניות נגד שירתו ותיאר את השירים של ‘אבני בוהו’ כ“אנטומיה של המלנכוליה: שירה הגותית שבה מתפרק המושג של העצב המטפיסי למרכיביו הרגשיים והעיוניים”. לדעתו “את מקומה של המוחשיות החווייתית ממלאה השנינה. הברק הקר של הניסוח האפיגרמטי, השימוש המופלג בקלמבור, המשחק הבלתי פוסק בחומרי הלשון אינם באים, כפי שטענו, ‘לחפות’ על דלות חווייתית, אלא להכריז על שידוד המערכות: במקום עוצמת החוויה בא המשורר להעלות את חוכמת הדיון הנתחני בה ובטיבה. במקום כאבו של המנותח – ברק איזמלו של המנתח”. מכאן נובע, לדעת מירון, הקושי של קליטת השירים, אך “מכאן גם חשיבותם העקרונית בהבנת תרומתו המיוחדת של שלונסקי לשירת שנות השלושים והארבעים”.¹⁴⁶¹

 

פרק כ"ג: “הנני בחור שמח, קצת חצוף אך לא נורא” ראשית ‘עלילות מיקי מהו’ (1933–1936)    🔗

במקביל לעבודה על ‘אבני בוהו’ החל שלונסקי לכתוב בראשית שנת 1933 גם ספר לילדים. הכתיבה לילדים אפשרה לו לבטא את צידו “הקל”, הליצני, המשתעשע, את מאור הפנים שבו, את חוש ההומור והווירטואוזיות הלשונית שלו. בכתיבתו לילדים יכול היה לגלות את הפן הילדותי, את הצורך שלו להדהים, להלהיב, להפליא, לנוח מזעפו ולשמח את לבבות הקוראים במקום לעורר רגשות כעס, מרירות ואפילו שנאה בעקבות הפולמוסים הספרותיים והאישיים שלו. שלונסקי דגל בזיווג של “השובב והמוקיוני” עם “הרצינות וכובד-הראש”. המוקיונות הייתה בעיניו מסכה לרצינות, “שורש הנשמה שבכל אמנות”.¹⁴⁶²

בשנת 1928 המציא וולט דיסני את דמות האנימציה הבדיונית “מיקי מאוס” (Mickey Mouse), שעד מהרה נעשתה פופולרית מאד בקרב הילדים, ושלונסקי, בהתאם למגמתו להוכיח שהכול אפשרי גם בשפה העברית, החליט לקרוא לספר הילדים שלו בשם ‘מיקי מהו, קרקס לילדים’.¹⁴⁶³ שמו של גיבור ‘מיקי מהו’ הוא אפוא הגרסה העברית של “מיקי מאוס”, אך במהותו דומה הוא יותר ל“מוקיון-עמוקיון” השלונסקאי. על ספר זה עמל שלונסקי לסירוגין במשך כ-15 שנה: משנת 1933 ועד צאתו לאור בשנת 1947. חלקו הראשון של הספר נכתב במהלך השנים 1933–1936 והוא פורסם בעיתונות התקופה: חרוזי ‘מיקי מהו’ שהתפרסמו ב’דבר, מוסף לילדים‘, 10.2.1933 בלוויית ציוריו של נחום גוטמן (שצייר את מיקי בדמותו של “מיקי מאוס”) – כללו את העלילה הראשונה של ‘עלילות מיקי מהו’; הפרק “מעשה בקונציון (עוד פרק מ’מיקי מהו')”, שהתפרסם אף הוא ב’דבר, מוסף לילדים’, ב-20.10.1933, בלוויית ציוריו של נחום גוטמן – כלל את העלילה השנייה; הפרק “מיקי כל-בו” שהתפרסם ב’הארץ‘, 6.4.1936, בלוויית ציוריה של ז’ניה ברגר – כלל את העלילה השלישית והפרק “מיקי מהו: מעשה בגמליאל שהיה לגואל ובנה עיר ואם בישראל” התפרסם ב’דבר, מוסף לילדים’, 11.5.1934 בלוויית ציוריו של אריה נבון (שצייר את מיקי מהו בדמותו של ילד “צבר”) – כלל את העלילה השישית.

שלונסקי התייחס לילדים בכבוד. הוא רצה לתת להם את המיטב והאמין ביכולתם להבין גם יצירות “קשות”. אסור לסופר “להתיילד” בכותבו לילדים, הילדים חכמים ומבינים יותר מאשר נדמה למבוגרים והם שופטים בביקורתיות, טען שלונסקי, ועל כן דווקא לילדים יש לכתוב ספרות משובחת ו“גבוהה”. דומה ששירי ‘מיקי מהו’ נכתבו במשך זמן רב משום שמחק ותיקן אותם “לא פחות מאשר בכל ספר שירים לגדולים, כי דברים מצחיקים לילדים צריכים לכתוב נורא ברצינות”.¹⁴⁶⁴ הילדות הייתה בעיני שלונסקי תקופת התום והשלמות וכל חייו התגעגע אליה, התרפק עליה וכאב את התבגרותו: “אוי אבא-אמא, כי גדלתי”, כתב.¹⁴⁶⁵ בשירו “אני היום עליז מאד…” ציטט את אמו שבעיניה גם בגיל 32 נראה כתינוק: “תינוק בן למד-בית – דבר אמי” (25.8.1932). הוא תיאר את המשורר כילד תמים, חכם ושובב שלעולם לא יתבגר, וראה בו את השתקפותו שלו כמשורר שנשארו בו תכונות של ילד: משורר רציני, חכם, איש המילים, מי שנושא על כתפיו את מצוקות השעה, אך בעת ובעונה אחת אוהב לשעשע ולהשתעשע במילים, בחרוזים, בחידודי הלשון, ב“קונצים” וב“חוכמות” שלו. הוא היה הילד הנצחי, המשורר-הילד, הליצן העצוב, ושילב ראיית עולם בוגרת עם ראיית עולם ילדותית ונרקיסיסטית. הילד, המוקיון-עמוקיון (שהוא גם ליצן וגם בעל עומק) והמשורר התמזגו אצלו לדמות אחת ששיקפה את דמותו שלו.

נראה שדרך שירת הילדים שלו עשה שלונסקי גם מעין “תיקון” לילדותו שהייתה ילדות של אימה ופחד, פוגרומים ומלחמות ולתחושתו שהיה מעין “ילד פלא” מוחמץ שאורו לא זהר די הצורך לצד אחיו ואחיותיו המוכשרים. כמבוגר חווה מעין “ילדות שנייה” בארץ-ישראל, ילדות שכולה קריצות עין, שובבות וחוצפה, וברא את גיבורי מיקי מהו בצלמו ובדמותו: שובבים, מלאי המצאות, מרדנים בלהטים שהם עושים בלשונם והחרוזים המשעשעים שהם חורזים.

לפי עדויות סופרים וידידים התנהג אברהם שלונסקי גם בשנות העשרים והשלושים לחייו כילד פלא, שובב, העושה תעלולים, צעיר חינני ומרדן שהכל שרוי ומותר לו, ולא אחת תואר כמבוגר המגלם בהווייתו מעין ילד-פלא נצחי, ילדותי ונרקיסיסטי. המבקר משה בן-אליעזר תיאר אותו במאמרו “העילוי בספרותנו החדשה” בדמות “עילוי” ו“ילד פלא יהודי”. באמצעות מושגים אלה ניסה בן-אליעזר להסביר את התנהגותו של שלונסקי ולבקר את שירתו. הוא טען שמשוררים אחרים נכנסו לספרות העברית “לאחר שכבר תמה ילדותם” ולעומתם שלונסקי נכנס לספרות כמשורר צעיר שטרם נפרד מילדותו והוא “ה’עילוי' הראשון בספרותנו החדשה”. כמו העילוי גם שלונסקי נוהג לעשות מעשי-ילדות, המוצאים להם ביטוי בהשתובבות רוחנית. אין הוא מחבב את הדרכים הסלולות, אלא את המקומות שבהם צריך לטפס, לדלג, לפרוץ גדר והוא מתענג על האפשרות להקניט את “הזקנים” ולהרגיזם. הוא אוהב להפליא, להפתיע את “הגדולים”, להתהדר ולהתפאר בפניהם שאין הוא דומה לשאר הילדים. העילוי מאמין בכוחו ובכשרונו לחולל מהפכה בעולם ולברוא עולם חדש ויפה יותר מכל מה שהיה לפניו. “ומכאן הרצון לבטל כעפרא דארעא את הגדולים, התשוקה לסלקם מן העולם”, משום שלדעתו “הם מפריעים לבנות את העולם החדש שעלה במחשבתו”.¹⁴⁶⁶ נתן ביסטריצקי ראה בו מעין “ילד פלא” מגודל, מי ש“נפתל עם גורלו המתוק-המר, גורל ילד-פלאים שכליו מתבגרים לפני שמתבגרת נשמתו”.¹⁴⁶⁷ “הריעו לו למשורר החדש, ילד-הפלא א. שלונסקי שקשר יחדיו ‘סבא של משניות וסבתא של צאנה וראינה’ עם שירת המהפכה”, כתב יעקב הורוביץ (20.5.1973). מי ש“גם בבגרותו היה בחינת ילד פלא”, אמר עליו לימים ישראל זמורה. הוא סיפר שהיה לשלונסקי זיכרון יוצא מן הכלל, וכי אהב להפליא בו את הזולת: “הוא שיחק במילים כפי ששחקן משחק בכדורים וכפי שקוסם זורק צלחות או גלגלים למעלה ולמטה וחוזר ותפסם בקלות”.¹⁴⁶⁸ ההברקות הלשוניות, ההומוריסטיות, השנונות, הקסימו את האנשים שהיו בחברתו או ששמעו את שיחותיו והרצאותיו. “חשבתי אותו לפעמים לגאון”, התוודתה לימים אסתר ראב.¹⁴⁶⁹ מנשה לוין תיאר את שובבותו ואת רוח הנעורים שפיעמה בלורן (בן דמותו של שלונסקי) ברומן שלו ‘חולות כחולים’: “על כשרוני הפיוטי ידונו המבקרים והקהל”, אומר לורן, “אבל על כשרוני לשמור רוח נעורים שובבה היודעת עוד להתקין אוניות נייר ולשחק במחבואים באותו עניין מלא כבחריזת שירים – אעיד אני בעצמי”.¹⁴⁷⁰ את דמותו שלו כ“ילד פלא” שיקע שלונסקי בדמותו של “לץ בן עלץ קונציון”, שסיפורו פותח בשורות: “מַעֲשֶׂה בְּיֶלֶד פֶּלֶא, / יֶלֶד פֶּלֶא בְּצִיּוֹן. / אֲשֶׁר שֵׁם כֹּה מְשֻׁנֶּה לוֹ: / לֵץ בֶּן עֶלֶץ קוּנְצִיּוֹן!” ומסיים בשורות: “אֵין כָּמוֹךָ, קוּנְץ בֶּן-פֶּלֶא, / יֶלֶד פֶּלֶא בְּצִיּוֹן! / מַה מְאֹד הַשֵּׁם יָאֶה לוֹ, / שֵׁם יָאֶה לוֹ, אָמֵן סֶלָה: / לֵץ בֶּן עֶלֶץ קוּנְצִיּוֹן!”¹⁴⁷¹

שלונסקי סיפר כי השורשים הספרותיים של ‘מיקי מהו’ נעוצים עמוק בעבר: בהיותו נער בן שש עשרה ברוסיה תרגם את האגדה על פושקין “מעשה במלך סולטן”, ואגדה זו, הכתובה בריתמוס “פזיז ועממי”, השפיעה עליו בכתיבת חרוזי ‘מיקי מהו’.¹⁴⁷² מקור השראה נוסף, מיידי, לכתיבת ‘מיקי מהו’ היו, לפי עדותו של שלונסקי, פזמוני צוענים. בזמן שהותו בשליחות ‘כתובים’ ברומניה ישב בפונדק שבו ניגנה להקת צוענים. אחד מהם חרז חרוזים מצחיקים ברומנית “על דברים והיפוכם”. שלונסקי ביקש שיתרגמו לו את המילים לעברית ומיד ניסה כוחו בחיבור חרוזים מקבילים בשפה העברית.¹⁴⁷³

את גרעינו הראשון של הספר ‘מיקי מהו’ ניתן לגלות במודעות המחורזות ובפזמונים שכתב שלונסקי לחגיגות פורים שנערכו בתל-אביב הקטנה בסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים. בפזמונים אלה בולטת אווירת קרקס קרנבלית, מופיעות דמויות של חיות ומוקיונים והם משופעים במשחקי מילים ובמצלול עשיר, לעתים חסר פשר ממש כמו בחרוזי ‘מיקי מהו’:

"יֶלֶד פְּלָאִים: נֵס מֵאֶרֶץ הַנִּסִּים: / פּוֹרֵט עַל אֶלֶף קַתְרוֹסִים.

מִשְׂחַק בֻּבּוֹת: חֲתַלְתֹּלֶת מְאֹד פְּתַלְתֹּלֶת / בֵּין תַּרְנְגוֹל לְתַרְנְגֹלֶת / וְאֶפְרוֹחַ בְּלִי נוֹצָה – / כָּל זֶה יַחַד: הֲלָצָה.

אֻשְׁכִּי-בֻּשְׁכִּי: בּוּקִי-מוּקִי, / בּוּקִי-סְרוּקִי, / אֶשֶׁף-כֶּשֶׁף / לֵץ-בֶּן-לֵץ / אֹשֶךְ-בֹּשֶךְ / אוֹר-לֹא-חֹשֶךְ, / כָּל הַנֶּשֶׁף / עַד בְּלִי קֵץ".¹⁴⁷⁴

גרעינו של ‘מיקי מהו’ מתגלה גם במכתביו והקדשותיו לילדים – בעיקר לדוד ונתן שטיינמן (שחם). הוא נהג להשתעשע איתם במשחקי מילים, והיה מכין להם מקיפולי נייר גולגלות מתנפחות ופרצוף עשוי משתי פיסות נייר שכשמזיזים אותן העיניים שלו היו עולות ויורדות ומפיו הייתה יוצאת לשון מלעיגה. פרצוף זה כונה בפיו “פֶּתי”.¹⁴⁷⁵ דמותו של ה“פתי” התגלגלה ל’מיקי מהו' ומאחוריה הסתתר המשורר עצמו:

לְמָשָׁל: שְׁמִי פּוּטִי-פֶּתִי,

פֶּתִי-פּוּט – וְלֹא אֵבוֹשׁ!

כִּי אֶת קִרְקָסִי הֵבֵאתִי

מֵעוֹלָם שֶׁל קַלּוּת רֹאשׁ.

קַלּוּת רֹאשׁ וְקַלּוּת מֹחַ –

פֶּתִי שְׁמִי. זֶה שֵׁם לֹא רָע!

פֶּתִי בָּא לְכָאן לִשְׂמֹחַ!

פֶּתִי אִישׁ מַצְחִיק נוֹרָא!

(‘דבר, מוסף לילדים’, 10.2.1933)

שלונסקי בחברת דוד (משמאל) ונתן שחם (שטיינמן)

במכתביו אל דוד ונתן תיאר שלונסקי את החברות שנרקמה בין המשורר – הילד הנצחי – לבין ידידיו הצעירים, ידידות בין שווים שאין בה כל התנשאות וריחוק מצד חברם למשחקים, המשורר המבוגר. ממכתבים אלה עולה ניחוחם של חרוזי ‘מיקי מהו’: “אני יודע שאתם צוחקים כשאני אומר, כי אברהם שלונסקי הוא ילד. כל כך גדול ועוד ילד! יודע כל כך הרבה קונצים ועוד ילד! זה מצחיק נורא! ובכל זאת אני אומר לכם שזה נכון. כי אני גדול ובכל זאת ילד, כמו שדוד ונתן הם ילדים ובכל זאת גדולים, כל כך חכמים ויפים וקוראים ספרים ומדברים דברים מעניינים”, כתב להם (1932).¹⁴⁷⁶ במכתב נוסף מאותה תקופה שלח להם שלונסקי “שלושה ציורים מצחיקים, כל ציור – פתי” וכתב: “הרואים אתם, כי שלונסקי הוא חבר טוב ואינו שוכח אתכם גם מבוקרשט, מרחוק-רחוק, כל כך רחוק שפשוט נורא. אבל הנה עוד מעט אני אהיה קרוב. קרוב קרוב – ואז אעשה חרוזים ופתאים וקונצים כאלה שעוד לא היו בעולם”.¹⁴⁷⁷ באחד המכתבים שלח להם שלונסקי את השיר “שלישיה” ובו תיאר את יחסיו עם האחים כחבורה משולשת שמחה ועליזה. בשולי השיר רשם: “ילדים טובים! שמרו היטב על השיר הזה שלא יאבד, כי אין לי העתקה ממנו”.¹⁴⁷⁸

זֶה הָיָה מִשֶּׁכְּבָר לִפְנֵי חֹדֶשׁ חָדְשַׁיִם,

אָז הָיָה מְצֻיָּן, וְכָל יוֹם – מְאֹרָע.

כָּל יוֹם בְּשָׁלֹש אַחֲרֵי צָהֳרַיִם

שְׁלוֹנְסְקִי נִכְנַס – וְשָׂמֵחַ נוֹרָא!

הוּא הָיָה מְזַמֵּר, מְפַטְפֵּט, מִשְׁתַּגֵּעַ,

“קוּנְצִים” עוֹשֶׂה וּ“פְתָאִים” וּשְׁטֻיּוֹת.

עַכְשָׁו הוּא אֵינֶנּוּ, עַכְשָׁו הוּא נוֹסֵעַ,

עַכְשָׁו הוּא רָחוֹק, רַחְרָחוֹק עַד מְאֹד.

(מתוך “שלישיה”)

בשנת 1933, בתקופה שבה החל שלונסקי לכתוב את חרוזי ‘מיקי מהו’, פגש את הילד עזרא למדן בן העשר, לימים פרופסור בחקר הרפואה באוניברסיטת פיטסבורג, ששהה באותה תקופה בארץ. עזרא אסף הקדשות ומכתמים של גדולי הספרות העברית ושלונסקי כתב לו שיר הקדשה הקרוב ברוחו לבתים ששובצו בפרק “מעשה בקונציון”.

לעזרא למדן

עזרא הוא בן יו"ד בערך

ומספר שנותי הוא לַ"ג

ארוכה מאד הדרך…

כמובן!… אך אל תלעג

שאל אביך הוא יודע

הן מודעת זאת בעם:

יש פיטן עברי פורע

שמו הוא שלונסקי אברהם.

לעזרא למדן (המשך)

וגם הוא כבני הממר

בני גילך, הה בן יקיר!

מנפץ באבן־זמר

חלונות בתי השיר.

וגם הוא קנטרן פוחח ———-

המרגיז בהנאה

ובניגוד לַכל צווח:

קמץ אלף אינו א

קמץ אלף שוב לא “א” הוא ————

קמץ בית איננו “ב”

הם ראוהו, כן תמהו

ואמרו: חוצפה רבה!

הם אומרים: יש חוק וסדר

הם גוזרים: “לאט!” ו“הס!”

אבל הוא – כגדי מעדר

ובין קונדסים קונדס.¹⁴⁷⁹

(תל-אביב, תרצ"ג, 3:1–191; אורלן, 13.3.1970)

מעשה בקונציון

כִּי אֲנִי בָּחוּר שָׂמֵחַ,

קְצָת שׁוֹבָב, אַךְ לֹא נוֹרָא!

וּלְהַכְעִיס אֲנִי צוֹוֵחַ:

"קָמֶץ-אָלֶף – אֵינוֹ “אָ”!

קָמֶץ-אָלֶף, - כְּלָל לֹא “אָ” הוּא!

פַּתַח-בֵּית – אֵינֶנּוּ “בַּ”!

הַגְּדוֹלִים דְּבָרַי שָׁמָעוּ

וְאָמְרוּ: “חֻצְפָּה רַבָּה!”

(‘דבר’, מוסף לילדים, שנה שלישית, א' (כ"ה), ל' תשרי תרצ"ד, 20.10.1933)

לימים סיפר שלונסקי על מקור נוסף לספרו ‘עלילות מיקי מהו’: השיחות בין ילדי תל-אביב שהקשיב להן ומפיהם למד ביטויים חדשים וצירופים של סלנג עסיסי. הוא נהנה מפקחותם ונהג לשוחח איתם כשווה עם שווים ולדבריו חש “השתתפות והזדהות רגשית שובבנית עימהם”. בלשון הילדים מצא מקור “לעושר בלשני-חדשני בהברקות, חריפות וחרוזים משעשעים” ולקצב ולצבע שחיפש, וחרוזי ‘מיקי מהו’ קיבלו את השראתם משיחות אלה.¹⁴⁸⁰ ואכן ב’עלילות מיקי מהו' ניתן למצוא מילים וביטויים המשקפים את לשון הילדים של שנות השלושים והארבעים, יא שֵׁיך, מפונדרקת, בד של חקי, טמבל, נתן לו בשיניים, יוֹ-יוֹ, שֹמֶן-פַס (פאס – “חבית”, ביידיש), ושורות כמו: “ואמרה אז מיקה: הַיְטָא! / אין ברירה, נלך הביתה” (“הייטע” – “לטייל”, ביידיש) או: “היא קראה לו: עוּף חצוף / הוא תקע לה בפרצוף”.

אך למרות שיבוצם של ביטויי עגה ושיבושי לשון ילדותיים, שפתם של חרוזי ‘מיקי מהו’ לא קלה להבנתו של ילד רך בשנים ומופיעים בה מילים וביטויים כמו: קָוָס (מלווה לאדם נכבד), פוזמק, נחצצת, להד“ם, מן הפחת אל הפח, רי”ש אמות, חת ותרי, סך הכל של ת“ק על ת”ק, רב-מג ועוד רבים. עובדה זאת הקשתה על שלונסקי למצוא במה מתאימה לפרסומם. הוא שלח את הפרקים הראשונים למוסף של ‘דבר לילדים’, אך העורך, יצחק יציב, סירב להדפיסם, והציע לשלונסקי לפרסם את הפרקים בעיתון ‘דבר’: “והרי הילדים לא יבינו כלום. זה קשה מדי. לילדים! מה פתאום? זה לא ילך”, טען. “התווכחנו”, סיפר שלונסקי, “ניסיתי להוכיח, כי הם, דווקא הם, השובבים הנחמדים, יתעלסו במשובה זו של מעשה-קונדס פיוטי […] והוחלט לשמוע עצת מומחים: דהיינו לשאול את פי הגננות והמורים”. “המומחים” פסקו כולם שאין לפרסם את הפרקים כי אינם “לפי המנטאליות הילדותית […] הריתמיקה – אינה לפי הטרא-לא-לא הילדותי; ההמצאות פרועות, וכביכול מנפצות זגוגיותיה של השלווה המנומסת של גן-הילדים ובית-הספר. והעיקר: הם לא יבינו בזה כלום!”¹⁴⁸¹ אולם שלונסקי התעקש ובסופו של דבר התרצה יצחק יציב ופרסם את החרוזים. לדברי שלונסקי הילדים קיבלו את הפרקים בשמחה, ציטטו קטעים שלמים מהם בעל-פה ואף המציאו על חרוזיו וריאציות הקשורות להווי בית הספר.¹⁴⁸²

עם פרסום הפרקים הראשונים של ‘מיקי מהו’ תכנן שלונסקי להוציא את הספר בשלמותו בהוצאת “אמנות”. הוא קשר קשרים טובים עם שושנה פרסיץ, מנהלת ההוצאה, ותרגם ספרים אחדים בשביל ההוצאה. אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל. ייתכן כי התקפותיו של שלונסקי על ביאליק גרמו לכך ששושנה פרסיץ, שהייתה מקורבת לביאליק, החליטה לא להוציא את הספר וייתכן ששלונסקי החליט להמשיך ולעבד את חרוזי ‘מיקי מהו’. בראשית שנות הארבעים שינה את תוכניותיו ורצה להוציא את ‘מיקי מהו’ בהוצאת “יבנה”,¹⁴⁸³ אולם גם תוכנית זו לא התממשה. רק בשנת 1947 יצא הספר בשלמותו, בנוסח מורחב ושונה מהקטעים שנדפסו בעיתונות. הוא קרא לספר בשם ‘עלילות מיקי מהו’ ופרסם אותו בסדרת ספרי הילדים “אנקורים” בהוצאת “ספרית פועלים” בלוויית ציוריו של אריה נבון.

ארבעת פרקי ‘מיקי מהו’ שהתפרסמו בשנים 1933–1936 (וגם הפרקים שהתפרסמו מאוחר יותר) אינם יוצרים רצף עלילתי, אלא מהווים מעין קליידוסקופ ססגוני וצוהל. בפרקים אף השתעשע שלונסקי בשפה והביא את הדברים לידי גוזמא ואבסורד: ההיגיון הוא הגיונם של החרוז והשפה ולא של המציאות; בשירה הכל ייתכן, וניתן לראות בחלק מחרוזי ‘מיקי מהו’ שירי אִיגָיוֹן (נונסנס):

סִיר נָפוּחַ בָּא לָנוּחַ

עַל זְנָבוֹ שֶׁל דָּג-מָלוּחַ,

וּבַסֶּדֶק שׁוֹר-הַבָּר

מִתְרוֹעֵעַ עִם עַכְבָּר.

לעתים אין קשר לוגי לא רק בין הפרקים אלא גם בין הבתים השונים של אותו פרק והקשר היחיד הוא הדמיון המתפרע. אך אפילו בתוך “חרוזי האיגיון” השלונסקאיים ניתן לשמוע את הד שירי הילדים של ביאליק:

שלונסקי / מיקי מהו

גַּם בָּצָל עִם הַבְּצַלְצֶלֶת

הִשְׂתָּרְעוּ עַל הַמַּחְצֶלֶת,

עַד שֶׁבָּאוּ וְגֵרְשׁוּם

הַחֲזֶרֶת וְהַשּׁוּם

ביאליק / בגינת הירק

וְגַם צֶמֶד הַחֶמֶד,

בָּצָל וּבַת-שׁוּם,

הִתְלַבְּטוּ בֵּין רַגְלַיִם,

וּרְאוּ: לֹא גֵרְשׁוּם!

“קונציון” מאלתר חרוזים שהם וריאציה על מלות הפתיחה של פזמונו של ביאליק “בין נהר פרת ונהר חידקל” ומדקלם:

“יֵשׁ נָהָר וּשְׁמוֹ חִדֶּקֶל. / קְנֵה חֲמוֹר בְּרֶבַע שֶׁקֶל. / מִזְּקָנוֹ שֵׂעָר תִּתְלֹש / וְתַדְבִּיק זָקָן לָרֹאשׁ.”

מיקי מהו מטייל “רכוב על מכוש” ב“ארץ הקשקוש” ושם הוא פוגש מגוון עצום של חיות: אווז, אוזניה, אנקור, אפרוחים, ברבור, גדי, גמל, דב, דבורה, דג מלוח, דוכיפת, זבוב, חולד, חזיר, חמור, חסיל, חרגול, חתול, טווס, יונים, ינשוף, כבשה, כלב, ליש, נמלה, נץ, סוס, סייח, סרטן, עגור, עגלות, עורב, עז, עטלף, עכביש, עכבר, עכברוש, פיל, פר, פרות, פרעוש, פרפר, פשפש, צב, צבוע, צפרדע, קוף, קרנף, קיפוד, שבלול, שה, שור הבר, תיש, תן, תרנגול ותרנגול הודו. כל אלה זזים ונחפזים, רצים וקופצים, עפים, מדברים, כותבים, מתלבשים, מלקקים, קוטפים, רבים ומשלימים, צווחים, כועסים, קובלים, מכים, מושכים, נאבקים, רוקדים ומנגנים… שלונסקי ממטיר על הקורא מטר של חרוזי שיר צבעוניים, המתארים את החיות ומעשיהן. עולם של תוהו-בוהו, כפי שהוא עצמו מגדיר זאת, אך בניגוד לשיריו למבוגרים נוסח “הונולולו”, זהו תוהו ובוהו עליז וצבעוני.

בדמות קונציון הוא מתאר את התנהגותו הפרובוקטיבית, הרוצה “להכעיס”, להדהים את המבוגרים ולגרות אותם להגיב בכעס, ועל כן הוא מתנגד למוסכמות גם כשהוא יודע שאינו צודק.

קונציון הוא “רב מג ורב פטפוט” היודע לעשות קונצים ולהטוטים, ואחד מלהטוטיו הוא ציור פרצוף על פי הדקדוק: “חִירִיק / חִירִיק / וָו פָּתוּחַ / מֵרְכָאוֹת / וְסִיר נָפוּחַ / סָמֶךְ סָמֶךְ / קַו כָּפוּף / וַהֲרֵי לָכֶם / פַּרְצוּף!”

ציור-משחק זה, שהתקבל כ“קלאסיקה” בין משחקי הילדים הישראליים הפופולריים, יש בו גם ביטוי הומוריסטי לפואטיקה של שלונסקי: בריאת עולם באמצעות הלשון. בעזרת סימני הפיסוק, סימני הניקוד, קוים ואותיות – מראה שלונסקי כיצד ניתן “לברוא” פרצוף אנושי.

בפרק “מעשה בגמליאל שהיה לגואל ובנה עיר ואם בישראל” יצר שלונסקי מעין פארודיה היתולית על המיתוסים הציוניים, על סיפורי הגאולה ועל הפאתוס והז’רגון הציוני האופייניים לתקופה. גם פרק זה עיקרו משחקי לשון והוא בנוי על כינויו של הגמל: “ספינת המדבר”. אם הגמל הוא ספינה – טוען שלונסקי, מדוע לא יביא עולים על “סיפונו”? ואכן הגמל מושיע את המולדת ומביא חלוצים בגופו ממש: צוארו הופך לגשר והחלוצים מגיעים ארצה, ורוקדים הורה לקול השירה: “אֵיזֶה פֶּלֶא, אֵיזֶה פֶּלֶא, / שֶׁיֶּשְׁנָם גְּמַלִּים כָּאֵלֶּה, / שֶׁהָיִיתָ לְגוֹאֵל, – / רַבִּי גַּמְלִיאֵל!”

בפרק “מיקי כל-בו” תיאר שלונסקי בהומור את מיקי, “חושם ובטלן”, המנסה להיות “איש מעשה” בניגוד לטבעו ולפתוח חנות, אלא שכעבור ימים אחדים הרגיש כי חייו הפכו לגיהנום והחליט לסגור את החנות. האם הייתה זו פארודיה על עבודתו שלו כפקיד ב“סיליקט”? או אולי על איש הרוח שקשה לו לרדת לעולם החומר – ואולי על האופי היהודי המעדיף “עסקי אוויר” או שקיעה בדמיונות על פני עבודה ממשית?

בסופו של דבר מרכז הכובד של חרוזי ‘מיקי מהו’ אינו העלילה ואף לא מיקי מהו, מיקה, פיט, פוט, קונציון או גמליאל. הגיבורה האמיתית, האחת והיחידה של ‘מיקי מהו’ היא השפה העברית, אהובת נפשו של שלונסקי.

 

פרק כ"ד:בין שתי נשים לוסיה שלונסקי ומירה הורוביץ    🔗

השנים 1934–1936 היו אולי הטובות ביותר בחייו של שלונסקי. חלק גדול משאיפותיו התגשמו: הוא הפך לראש חבורת “יחדיו” והצליח להוציא לאור את שבועונה ‘טורים’, ספרו ‘אבני בוהו’ אמנם לא זכה לקבלת פנים חמה מצד הביקורת, אך זכה לתשבחות מצד בני חבורתו ולדעת רבים פתח אסכולה חדשה בספרות העברית. שלונסקי שפע בשנים אלה תוכניות לחיזוק החבורה, חידוש ‘טורים’ והמשך פרסום ספרי שירה, שירי ילדים, פובליציסטיקה ותרגום. גם מצבו הכלכלי השתפר לאחר שעיתון ‘הארץ’, שבו עבד כשמונה שנים, עבר בשנת 1936 לבעלותו של שלמה זלמן שוקן ושלונסקי זכה לתוספת מכובדת במשכורתו, תוספת גדולה יותר מאשר קיבלו עובדים אחרים: שכרו עלה מ-22.50 לא“י ל-30 לא”י (רק 3 עובדים וביניהם העורך משה גליקסון קיבלו משכורות גבוהות יותר!).¹⁴⁸⁴ המנהיג הציוני והסופר נחום סוקולוב, שהיה אסיר תודה לשלונסקי על תרגום מאמריו עבור עיתון ‘הארץ’, ציווה שבוע לפני מותו, בספטמבר 1936, להוריש לו את עט הזהב שלו כאות הוקרה לפועלו.¹⁴⁸⁵ אולם שנים אלה היו גם צומת שבו הסתבכו חייו האישיים.

בסוף שנות העשרים פגש שלונסקי את מרים (מירה) הורוביץ, רעייתו של יעקב הורוביץ. מרים הורוביץ נולדה בלוזן שבשוויץ ביום 25.5.1907 לאיטה ודוד לוין. אביה היה יליד רוסיה, בן למשפחה דתית מרובת ילדים שהתפקר, עזב את הישיבה ועד מהרה נשא לאישה את איטה ונסע עימה לשוויץ כדי ללמוד באוניברסיטת לוזן. לאחר סיום לימודיו חזר לרוסיה ועם פרוץ המהפכה נדד ממקום למקום. הוא היה פעיל במוסקבה, היה בין מייסדי חברת “תרבות”, ערך את ירחונה וכן ספרים לילדים ולנוער ופעל לייסוד בתי ספר ומוסדות להכשרת מורים עבריים.¹⁴⁸⁶ לאחר שהבולשביקים כבשו את אוקראינה נאסרו החינוך והתרבות העבריים והותר רק הלימוד ביידיש. לוין סירב להיכנע לגזרותיהם וסבל חרפת רעב ובשלהי 1921 עבר עם משפחתו לפולין. בשנת 1922 ניהל את הגימנסיה העברית “תרבות” שברובנה ושימש זמן קצר כמורה גם בסמינריון לגננות של “תרבות” בוורשה. בפולין פגש את משפחתו של יצחק אלתרמן, אביו של המשורר נתן אלתרמן, ובין שתי המשפחות נוצרו קשרים חמים על רקע מקצועי ואישי.

מירה שלונסקי (לבית לוין)

מירה, בתם הבכורה של דוד ואיטה, למדה למרות גילה הצעיר במוסדות שבהם לימד האב והייתה בת יחידה בכיתה של בנים. בקיץ 1923, בהיותה כבת 16, בטרם סיימה את חוק לימודיה כגננת, החליט דוד לוין להעלותה ארצה.¹⁴⁸⁷ זמן קצר שהתה המשפחה במושבה כינרת ולאחר שדוד לוין מצא משרת מורה בגימנסיה “הרצליה” ובסמינר למורים “לוינסקי” שבנוה-צדק – עברו הוא ומשפחתו להתגורר בתל-אביב. מירה הצעירה לא המשיכה בלימודיה. בשנת 1924 עזבה את בית ההורים והצטרפה לגרעין של “השומר הצעיר ס.ס.ס.ר”, שהתיישב בגליל העליון באדמות ווּזְיָה (ליד ראש פינה) – מקומו הראשון של קיבוץ אפיקים. כחלוצה צעירה השתתפה מירה בסלילת כביש עפולה-צמח (יחד עם המלחין יצחק זעירא), אולם לאחר כשנה וחצי הרגישה שהחיים בקבוצה אינם מספקים אותה, והיא חשה ריקנות. חלומה היה להיות שחקנית, והיא החליטה לנסות ולהצטרף לתיאטרון הפועלים ‘אוהל’ וללמוד את תורת המשחק. ביום 19.5.1926 כתבה לחברי הקיבוץ מכתב ברוסית ובו הודיעה להם על רצונה לעזוב. במכתבה ביקשה מהם שלא יראו בה בוגדת ויבינו את המניעים לעזיבתה: “אני עוזבת לא בגלל הפחד מהחיים הקשים של הקיבוץ, אני עוזבת לא בגלל רצון ליהנות מתענוגות החיים, אלא למען עבודה קשה ורצינית”, כתבה. היא הסבירה לחברים כי אין היא מבקשת חופשה, מפני שאינה מאמינה שתוכל לחזור לקיבוץ ולארגן חוג דרמה לחובבים. בקיבוץ תוכל להיות לכל היותר שחקנית חובבת, ואילו היא רוצה להיות שחקנית מקצועית. “אני מבקשת להתמסר לחיי הבמה ולעבוד קשה מאד. בקיבוץ יכולה אמנות הבמה להיות רק בילוי זמן”, הוסיפה.¹⁴⁸⁸

לאחר עזיבת הקיבוץ ניסתה מירה להתקבל לתיאטרון ‘אוהל’ אך לא הצליחה, משום שבשלב זה סגר התיאטרון את שעריו בפני שחקנים חדשים. במקום זה הצטרפה ל“תיאטרון העברי”, אך שיחקה שם שלושה חודשים בלבד, אם משום שלא נמצא לה מקום קבוע ואם משום שלא נראתה למנהלי התיאטרון מוכשרת די הצורך. באותה תקופה שב ארצה יעקב הורוביץ. הוא הספיק ללמוד פילוסופיה בווינה ולקבל תואר דוקטור, ועם חזרתו נכנס לעבוד ב“תיאטרון העברי” ואף היה חבר בהנהלתו. השחקנית הצעירה והיפה מצאה חן בעיניו ולפני עזיבתה את התיאטרון כתב לה מכתב המלצה, שבו ציין כי מילאה את תפקידיה בתיאטרון בנאמנות, וכי יש לה “כישרון גדול העלול עוד להתפתח למדרגה גבוהה מאד”.¹⁴⁸⁹ מירה לא ויתרה על החלום לפתח קריירה של שחקנית, ובדצמבר 1927 הצטרפה לתיאטרון הסאטירי ‘הקומקום’ ושיחקה בו, ככל הנראה עד לסגירתו בשנת 1928.¹⁴⁹⁰ נוסף למשחק הייתה מירה גם “דֶקְלָמָטוֹרִית” והופיעה בקיבוצים ובמושבים בכל רחבי הארץ בקריאת שירה. בשנת 1927 נישאה ליעקב הורוביץ ובדצמבר 1928 נולדה בתם היחידה דנה.

באותן שנים הכיר שלונסקי את מירה, כבתו של דוד לוין שפרסם ב’כתובים' מאמרים בנושאי חינוך וכאשת חברו הטוב יעקב הורוביץ, והוא חיבב אותה ואת דנה הקטנה. נראה כי עד שנת 1932 לא חרגו יחסיהם מחברות ורעות קרובים של בני חבורה אחת. בסוף נובמבר 1929 נסע הורוביץ לשלושה חודשים בשליחות “קרן היסוד” לאירופה. כיוון שנסע בגפו נהגו בני החבורה לבקר את רעייתו מירה ואת דנה הפעוטה. מירה חיכתה לביקוריו של שלונסקי מאיר הפנים וקל הדיבור שהיה מנוגד באישיותו לעצב שאפיין את הליכותיו של יעקב הורוביץ ולמזגו הקודר והפסימי. נראה שהתאוננה בפני הורוביץ על כך ששלונסקי אינו מבקר אותה די הצורך, ושלונסקי התנצל וענה: “מירה אינה צודקת, אינני כועס עליה כלל וכלל. סתם חשד, ואתמול הסברתי לה שאני פשוט טרוד (‘הארץ’ יוצא פעמיים ביום והעבודה מרובה. אני עובד בערב) ועל כן אין לי זמן לבוא בתכיפות. והיום, אם יהיה לי פנאי נלך כולנו לסינמה”.¹⁴⁹¹ כתום שלושת החודשים האלה לא מיהר הורוביץ לחזור ארצה. מירה ודנה הצטרפו אליו ושהו עימו באירופה (בעיקר בווינה) למעלה משנה וחצי (עד מאי 1931). בנסיעתו לאירופה בשנת 1930 עמד שלונסקי להיפגש עם הורוביץ ומירה בווינה ובהיותו בפריז כתב אליה וביקש להתייעץ איתה בנוגע למתנות שיביא ללוסיה בשובו: “מירה, אשתדל בכל הדרכים והאונים להשאיר מעט כסף לשם קניית מתנה ללוסיה בווינה על פי הדרכתך. כשתטיילי ברחובות תעייני היטב בחלונות הראווה. כתבי לי בדיוק מהו הדבר שהחלטת לקנייה”.¹⁴⁹²

כשנה וחצי לאחר חזרתה מחו"ל שבה מירה וניסתה להגשים את חלומה הישן ולהצטרף לתיאטרון ‘אוהל’, שב-21.12.1932 פתח את דלתותיו וערך מבחני כניסה לשחקנים חדשים. מתוך חמישה עשר המועמדים שניגשו התקבלו חמישה בלבד, חמישה נדחו וחמשת הנותרים – וביניהם מירה הורוביץ – קיבלו מכתב שבו נכתב כי “למרות התוצאות החיוביות” אין באפשרותו של התיאטרון לקבל אותם “מסיבת חוסר מקום”, אך הם הבטיחו כי “באפשרות הראשונה בהיפנות מקום” – יפנו אליהם.¹⁴⁹³ אלא שמאז לא הצליחה מירה להתקבל ל’אוהל'. מירה ויעקב הורוביץ עברו לגור ברחוב פרישמן בבית בן שלוש קומות, שבין דייריו היו אנשי “כתובים” והמקורבים להם (ביניהם פנינה קונסטנטינר – אחותו של המשורר אברהם חלפי – ובעלה קלמן, ויצחק נורמן – איש חבורת “כתובים” ואשתו האמריקאית ג’יין). אולם חייהם של בני הזוג לא התנהלו על מי מנוחות.

מתי בדיוק התחיל הרומן בין שלונסקי למירה קשה לדעת, אולם מכתב אנונימי שנשלח לשטיינמן, עורך ‘כתובים’, מצביע על כך שרינונים על פלירט שניהל שלונסקי (וכנראה עוד מישהו מבני החבורה) עם מירה התחילו עוד בתקופת ‘כתובים’: “יסלח לי שאני פונה אליו בשאלה דקה כזאת”, כתב האלמוני, “בזמן האחרון הנני עד לשמועות שונות על התנהגותם של שני חבריך לעבודה וידידיך. כל מיני שיחות מטילות צל של חשד על התנהגותם עם אשת איש ואשת חברם ומכתימים אגב גם את ה’כתובים'. […] ואם אחד בחור הוא ובכלל אינני יודע טוב אותו, הרי השני בעל לאשתו, המשורר היחידי החביב המתפאר במוסר ובעשרת הדברות והמגנה את מעשי המשורר השני. כלום זוהי הדרך להשפיע על בני הארץ? זה עושה רושם די רע כשרואים דברים לא יפים מאנשים הרוצים להיות מורי דרך ודורשים יפה ומקיימים באופן מגונה מאד […] אני בטוח כי כבודו ימצא את הדרך הדיפלומטית להגיד להם כי ביחס לאשת ידיד צריכים להיות יותר נקיים וגם יותר עדינים”.¹⁴⁹⁴ רמזים מעורפלים ליחסים בין יעקב הורוביץ, מירה ושלונסקי ניתן אולי למצוא בסיפוריו האקספרסיוניסטים של הורוביץ מראשית שנות השלושים ובעיקר בסיפור “בין זיק לאשתי” (22.6.1933) שפתח את כתיבתו של הורוביץ ב’טורים'. בסיפור זה מופיעה דמותו של זיק היכול להתפרש כמעין דמות-מַרְאָה, “אלטר אגו” של המספר, המצביע על אמיתות שהוא עצמו בוחר להתעלם מהן,¹⁴⁹⁵ אך באופן קונקרטי ניתן לראות בו את בן דמותו הסמלי של שלונסקי.

לפי עדותה של ורדינה שלונסקי סיפר לה שלונסקי בזמן אחד מביקוריו בפריז כי מירה התאהבה בו.¹⁴⁹⁶ בטיוטה של שיר שלא התפרסם מעולם ונמצא בעזבונו של שלונסקי ניתן למצוא, אולי, עקבות ליחסה של מירה לשלונסקי בתקופה זו:

שירה של אשה אחת

לֹא לְכָל אֵש אני גחלת

כל עיר, חוץ משלי, היא העיר הנידחה.

אני רוצה להיות אמו של ילד.

אני רוצה להיות אמו של ילדך.

הִיא יָם ללא סופה

כָּל הָעֵדָה אומרת

ורק אתה תאמר: רוחִי הַמֻרְתָחָה!

אינני גשם שיורד על כל צמרת

רק על זו שהיא צמרתך.

(3:1–559)

באביב 1934 נסעה לוסיה עם תיאטרון ‘אוהל’ למשך חודשים אחדים למסע הופעות ברחבי אירופה. בהיעדרה של לוסיה החלו שלונסקי ומירה להתראות, אולם עובדה זו לא מנעה משלונסקי להמשיך לדאוג ללוסיה, לשלומה ולקריירה שלה. ללאה גולדברג, שנמצאה אותה שעה בקובנה שבליטא כתב כי ב-25 ביולי יבוא אליהם תיאטרון ה’אוהל‘, ויש בתיאטרון "אדם אחד, שאף על פי שאינו שייך ל’יחדיו’, אבל… שמו(ה) לוסיה שלונסקי, והיא לא רק אשתי, אלא גם ‘בחורה טובה’ (כמו שאומרים אצלנו בא"י), אשמח מאד, אם תמצא בך ובכל החבורה אנשים מתרועעים, העלולים להמתיק את הנכר".¹⁴⁹⁷

לוסיה שלונסקי (1934)

נראה ששלונסקי אהב את לוסיה גם בתקופה זו. אישיותה המיוחדת, הליכותיה הבוהמייניות מצד אחד והפשוטות והחבריות מצד שני – חיבבוה על כל מכריה. אישה טובת לב, מלאת חיים, אימפולסיבית, אוהבת דברי מתיקה ונעימת הליכות. ¹⁴⁹⁸ תמימותה וישירות דרכיה ניכרת ממשפטים שכתבה בשבתה בבית הקפה “רצקי” עם אחדים מבני משפחת שלונסקי וידידיהם שחגגו את מסיבת יום הולדתה של אם המשפחה, ציפה, בשנת 1932. כטוב ליבם ביין כתבו בני החבורה מכתב קולקטיבי לשלונסקי ולשטיינמן ששהו באותה תקופה בשליחות ‘כתובים’ באירופה. גם לוסיה הוסיפה מילים אחדות ברוסית. משורות אלה עולה גם הקשר האמיץ של לוסיה לאמו של שלונסקי, ציפה, שהיא מכנה אותה “אמא’לה שלי”.

אברהם ושטיינמן היקרים,

אני כותבת מה שעל לבי, אני הרי לא פייטן ולא סופר, אני רק אשת פייטן. יקרים שלי, אני מאחלת לכם אושר והצלחה במעשה הקדוש והטוב שלכם. כן! אני שתיתי קצת יין היום, יום הולדת של אמא’לה שלי, אנחנו תמיד חוגגים את היום הזה בצניעות ביחד, כשתבואו תהיה חגיגה גדולה [ ] גם למעננו, אנשים סוערים ויפים. כן, אני מעיזה להגיד יפים, כי אני מרגישה בנשמה שלי יופי וגאווה, לכל דבר משמח ופורח. עכשיו אביב ורק אתם היקרים חסרים לי, אברהמל’ה, מדאם שטיינמן ואדון שטיינמן זה הכול, ואני רק אשתו של אברהם ולא של פייטן. להתראות היקרים שלי, תהיו בריאים ומאושרים, מלאי אנרגיה ומעשיות.

חברה ואדם קרוב לכם,

לוסיה

(תוספת ברוסית למכתבו של דב, 8.3.1932, 3:10)

אולם החיים עם לוסיה לא היו קלים. היא הייתה נתונה למצבי רוח משתנים, והחלה יותר ויותר להתמכר לטיפה המרה. חגיגות שתייה שמחות אלה, כפי שתוארו במכתב הקולקטיבי, נהפכו לשיכרון כרוני שדרש טיפול מיוחד. לעתים הייתה לוסיה מתגלגלת על הרצפה בשכרונה ושלונסקי היה נושא אותה למיטה עד שתתפכח. השתייה גרמה לכך שלא תמיד הייתה מיושבת בדעתה, ולעתים קרובות נראתה כ“מרחפת באוויר”.¹⁴⁹⁹ נוסף לשתייה נראה שהרומנים של לוסיה פגמו יותר ויותר באושר המשפחתי. אהבתה לשלונסקי לא מנעה ממנה לנהל רומנים עם שחקנים ואנשי בוהמה אחרים (כמו הזמר יוסף גולנד ורב החובל הרוסי, מייסד הספנות העברית בארץ, אריה בויבסקי). בראשית שנות השלושים נוצר קשר אהבה משמעותי בינה לבין שחקן התיאטרון שמחה (סניה) צחובל. סניה, שנולד בשנת 1901 בבנדר שבבסרביה ועלה בשנת 1921, היה אחד משחקניו המרכזיים, האהובים והמצליחים של תיאטרון ‘אוהל’. הוא היה אדם צנוע ושקט, נוח לבריות ובעל הליכות אציליות. שלונסקי עצמו חיבב אותו מאד וקשר עימו קשרים הדוקים.¹⁵⁰⁰

סניה (שמחה) צחובל ולוסיה שלונסקי בהצגה בתיאטרון “אהל”

לימים עיצב הסופר יעקב שבתאי את “קאמינסקאיא”, אחת מגיבורות הרומן ‘זכרון דברים’, על פי דמותה של לוסיה ותיאר אותה כאישה “בלונדינית, גבוהה, עזה, פרועה ושיכורה, עם עיניים ירוקות ונפחדות ושפתיים עבות וחושניות”, קפריזית, אובדת דרך, חסרת ישע ועצובה “עד שלפעמים הייתה שרה באמצע הלילה כמטורפת, כאילו ביקשה לקרוע את החושך לגזרים”. הוא תיאר גם את הפלירטים שניהלה עם גברים שונים, עם “הבאלט-מייסטר-בדימוס שלה” או עם “הצייר הצעיר” “או עם מישהו אחר, אפילו עם האינסטלטור או סתם אדם שבקושי הכירה”.¹⁵⁰¹ כלפי חוץ לא גילה שלונסקי קנאה באהוביה של לוסיה, להיפך, הוא בירך את סניה צחובל בהזדמנויות אחדות לרגל הצלחותיו בתיאטרון. ביום 6.12.1933, כשהופיע במחזה ‘אופרה בגרוש’, שתרגם שלונסקי, כראש הלהקה, כתב לו על גבי כרטיס ברכה: “לראש הלהקה הנודדת / בעד ההצגה הנחמדת”, ולאחר הצגת הבכורה של ‘דנטון’ (7.2.1934) כתב לו: “מתנת שמחה להצלחה”. גם לאחר ההצגות ‘ביער’ (29.1.1937) ו’המלך ליר' (5.6.1941) כתב לו דברי ברכה ובשוליהם חתם “לוסיה ואברהם”.

שלונסקי לא היה אדם שיָצֵר את צעדי אשתו, אך קשה לדעת מה היה בליבו פנימה. ייתכן שנתן ביטוי לכעסו ולעלבונו החבויים בשורות השיר שבהן הוא משליך את מצבו על “אברה’מיל השיכור”:

מִנֶּגֶד בָּא הַהוּא – אַבְרֶה’מִיל הַשִּׁכּוֹר!

הוּא שָׁר בְּקוֹל, וְעַל שְׂפָתָיו הַקֶּצֶף:

"אֲנִי יוֹצֵא בַּלַּיְלָה אֶת הוֹנִי לִמְכֹּר,

אוּלַי תִּקְנֶה חִנָּם תִּשְׁעָה קַבִּים שֶׁל עֶצֶב?

אֲנִי מִקּוּשְׁטָא בָּא. בְּקוּשְׁטָא יֵשׁ שׂוּלְטָן.

וּבָהַרְמוֹן – נָשִׁים לוֹ אֶלֶף.

וְלִי הָיְתָה אִשָּׁה אַחַת מִזֶּרַע הַשָּׂטָן,

וְגַם אוֹתָהּ גָּנַב הַכֶּלֶב".

(מתוך: "יצאתי מחדרי)

לוסיה וצחובל לא הסתירו כלל את הרומן שלהם מעיני הבריות. לוסיה התהלכה עם צחובל בגלוי והגיעה כבת זוגו לכל מקום. היא לא ראתה בכך כל סתירה לאהבתה לשלונסקי: היא אהבה את “אברהמ’ל” שלה אהבה עזה ולא רצתה להכאיב לו.¹⁵⁰² בשנת 1933, כשמילאה תפקיד של תגרנית בשם “קוושניה” בהצגה ‘בשפל’, מסרה לשלונסקי תמונה שלה מההצגה, ומצידה השני כתבה לו ברוסית: “ליקר, לאברהמ’ל מקוושניה-לוסיה”.

עולמם הרוחני של שלונסקי ולוסיה היה שונה. שניהם אהבו את התיאטרון ואת הספרות הרוסית, אך היה תחום חשוב בחיי אברהם שללוסיה לא היה כל חלק בו: הספרות העברית. לוסיה אהבה את אברהם האיש, אך לא הבינה את “אברהם הפייטן”. השפה העברית הייתה ונשארה זרה לה. היא לא יכלה לקרוא את שירתו ולא יכלה לחלוק עימו את הדבר החשוב ביותר בחייו: השירה העברית. שלונסקי היה שקוע בענייני ‘כתובים’ ו’טורים‘, בכתיבת שיריו ותרגומיו, ועולם החולין על דאגותיו החומריות היה רחוק מליבו. ברשימה שכתב על יומנה של אשת הסופר הרוסי לב טולסטוי הביע הזדהות איתה, וייתכן שבאמצעותה גילה גם אמפתיה כלפי לוסיה הנשואה למשורר-אמן, שליבו נתון יותר מכול לכתיבת שיריו: “ואולי חטא לזולת ואכזריות רבה היא לאומן בשאתו אישה?” כתב, "רווק נצחי הוא בעולם הזה – כי הוא החתן העומד תחת חופה אחרת ובידו טבעת קידושין המצפה לכלה שאיננה. הנישואין הוא כתב התקשרות ל’מתן הדדי’, והאמן הרי ירד לעולם על מנת לקחת".¹⁵⁰³ אך למרות כל הקשיים נראה ששלונסקי אהב את לוסיה ולא חשב להיפרד ממנה. לוסיה לא הייתה מעולם עקרת בית, לא בישלה ולא דאגה לצרכי היום יום, ושלונסקי, שביקש לעצמו חיים בוהמיים סוערים והתגאה בכך שהוא רחוק מדעות בורגניות ביחס לזוגיות ולחיי משפחה – לא רצה, ואולי לא הרשה לעצמו, לבקר את לוסיה על דרכיה ולנסות לשנות את אורחותיה. אך באמצע שנות השלושים מצבי הרוח הקיצוניים והגחמות של לוסיה התגברו ועימם גם פזרנותה בענייני כספים. היא אהבה להתלבש בהידור ובאקסטרווגנטיות ולא חשבה כלל לחסוך בכל הנוגע לבגדים וקישוטים גם כשהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם. לכבוד אחד הנשפים קנתה לעצמה שמלה יקרה, אולם אך קנתה אותה – מיד מאסה בה וחיפשה לה תחליף. היא פנתה לבוריה גיסהּ וביקשה ממנו רשות ללבוש שמלה של רעייתו לוּבּה: “בורינקה, אתה מרשה לי ללבוש את השמלה של לובה לכבוד הנשף”, פנתה אל בוריה בהתחטאות. בוריה, שהכיר את טבעה, הסכים אולם שמץ של ביקורת היה בדיווח שנתן על כך לאשתו: “היא תפרה לעצמה שמלה יקרה, אך ללבוש לנשף היא רוצה את שלך דווקא (אולי היא תהיה יפה יותר)…”¹⁵⁰⁴

נראה שעד לפגישתו עם מירה לא היו נשים משמעותיות נוספות בחייו של שלונסקי. בינואר 1934, בזמן שהותו בבית הבראה בטבריה, פגש בחורה צעירה כבת 18, בת גדרה, והפגישה ביניהם הצמיחה משיכה הדדית. שלונסקי תיעד את פגישתם בחרוזים ותיאר סיטואציה רומנטית: פגישה בין בחורה “נהדרת”, “צעירה” ו“פראית” לבין בחור מבוגר, שהצעירה מכנה אותו “שד”. יחד מבלים השניים לאור הירח, לחופו של ים כינרת ולצלילי הפטפון. אולם הפגישה המתוארת היא גם פגישה מפוכחת, שכן ברור שזהו רומן של בית הבראה בין גבר כבן 32 לבין בחורה צעירה, והקשר ביניהם יסתיים כאשר כל אחד מהם ישוב לביתו. יש לציין כי שלונסקי “הִצְעִיר” את עצמו בשירו וכתב (אולי למען החרוז?) כי הוא בן 32, אך לפי התאריך היה כמעט בן 34.

הָיָה זֶה כֹּה פָּשׁוּט: כִּנֶּרֶת – – וְיָרֵחַ – –

וּפַתֶפוֹן צָרוּד, וְלוֹ תְּרֵיסָר לוּחוֹת.

אֲנִי הָיִיתִי פֹּה, בִּטְבֶרְיָה, רַק אוֹרֵחַ,

וְאַתְּ, גַּם אַתְּ, אוֹרַחַת בֵּין אוֹרְחוֹת.

הֵן זֶה כָּל כָּךְ מוּבָן (אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם!

אַל תַּחְשְׁבֵנִי זֹאת לְכֶסֶל אוֹ לְחֵטְא) –

אֲנִי, סוֹף־סוֹף בָּחוּר כְּבֶן שְׁלֹשִים וּשְׁתַּיִם,

וְאַתְּ – אַתְּ עוֹד יַלְדֹנֶת בַּת יוֹד־חֶת!

אֲבָל הַזְּמָן – לַעֲזָאזֵל! – הוּא רָץ כְּעַיִר פֶּרֶא,

וְכָךּ חוֹלְפִים יָמִים, יָמִים כָּבִים כִּשְׁבִיב,

וְעוֹד מְעַט וַדַּאי תָּשׁוּבִי אַתְּ לִגְדֵרָה,

נוּ, וַאֲנִי… אֲנִי – לְתֵל־אָבִיב.

שָׁם יִשָּׁכַח הַכֹּל: הַפַּתֶפוֹן, וְהַכִּנֶּרֶת,

גַּם זוּ עִם “הַנּוֹצָה”, גַּם ד"ר בַּדְט וְעוֹד…

וְתִזָּכֵר רַק זוֹ, שֶׁהִיא כֹּה… “נֶהֱדֶרֶת”,

אֲבָל… כֹּה צְעִירָה וְגַם פְּרָאִית מְאֹד.

וְאַל נָא…יֵחָשֵׁב לִי זֶה לְחֹסֶר־טַעַם,

אִם אֵין אֲנִי צָנוּעַ וְחוֹשֵׁד

כִּי אַתְּ, גַּם אַתְּ, עוֹד תִּזְכְּרִי לֹא פַעַם

אֶת זֶה אֲשֶׁר קָרָאת לוֹ בְּכִנֶּרֶת: “שֵׁד!” – –

(17.1.1934)

באותה שנה התהדקו יחסיו של שלונסקי עם מירה הורוביץ, שהייתה “נועזת והחלטית”, ולמרות ידידותה עם לוסיה הייתה נחושה בדעתה להתקשר עם שלונסקי בקשר אהבה ממשי.¹⁵⁰⁵ מירה, בניגוד ללוסיה, ידעה עברית, אם כי העברית שלה הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. אולם היא אהבה את הספרות העולמית, הייתה בקיאה בה ושלונסקי יכול היה לשתף אותה בחוויותיו הרוחניות הרבה יותר מאשר את לוסיה אהובת נעוריו. משהתהדקו היחסים בין שלונסקי לבין מירה נתן לה שלונסקי כמחוות אהבה את אחד מהטפסים הנדירים של ספרו ‘לאבא-אמא’ – טופס רביעי, שהיה שמור בביתו וכתב לה בהומור, משל הייתה זו צוואה: “הנני מעיד בזה, כי הספר ניתן למירה הורוביץ מתוך רצון טוב ובדעה צלולה” (24.1.1935). שלונסקי כתב גם חרוזים לדנה האהובה:

יש לדנה אבא טוב

שמו של אבא יעקב

וטובה גם אמא מירה

אך אני היום אשירה

לא לאמא, לא לאבא

רק לדנה, כי חכמה בה

כי היא [מותק] ולכן

העולם כולו ידע נא

כי אני אוהב את דנה.

(כ"י 3:1–190)

בשיר זה מופיעה עדיין משפחת הורוביץ כמשפחה קטנה, חמה ואוהבת: האב הטוב יעקב, האם הטובה מירה ובתם דנה הקטנה והחכמה. אולם עד מהרה פינו ההומור והתמימות את מקומם לתסבוכת משפחתית טראגית. בניגוד לרומן של לוסיה וצחובל – שמרו שלונסקי ומירה על סודיות גמורה כדי לא לצער את לוסיה. אולם מירה החליטה להיפרד מיעקב הורוביץ בלא שסיפרה על כך לאיש והם התגרשו. בינתיים הרתה מירה לשלונסקי ודבר הריונה נשמר בסוד. כדי להימנע משאלות החליטה מירה להצטרף לסיבוב הצגות במזרח אירופה עם להקה יידית.¹⁵⁰⁶ שלונסקי היה אובד עצות. לא רק בלוסיה לא רצה לפגוע אלא גם ביעקב הורוביץ ידידו הטוב. הוא לא ידע כיצד לספר זאת לחבריו, וכיצד יסביר זאת לאמו, שאהבה את לוסיה אהבת נפש וראתה בה בת לכל דבר. הוא העדיף לשתוק, להתעלם מהמצב ולא לעשות דבר. סיבוב ההופעות באירופה הסתיים, אך מירה לא חזרה ארצה. את בתה הקטנה דנה בת השבע השאירה בארץ בידי אביה ואמה, והילדה שהתה במשך כשנה בבית משפחת לוין. לאה גולדברג, שהייתה ידידתה הטובה של מירה, אמנם לא ידעה על מצבה, אולם הרגישה מרחוק שעל מירה עוברים ימים קשים.

היא לא העזה להתערב בענייניה הפרטיים, ורק כתבה בעדינות מרובה ל“מירנדולינה” (כפי שכינתה בחיבה את מירה על שם מחזהו של קרלו גולדוני ‘מירנדולינה’): “אינני שואלת אותך עליך, כי חושבת אני שתכתבי לי בעצמך מה שתמצאי לנחוץ”. ממכתביה ניכר כי לא היה לה מושג על כך שמירה נפרדה מיעקב הורוביץ או על הקשר הרומנטי בין מירה לאברהם שלונסקי.¹⁵⁰⁷ גם לוסיה לא ידעה דבר. היא המשיכה לטפל בכלב האהוב שלה, בובי, ולחלום על נסיעה לרוסיה.

בודדה בנכר, ללא ידיעתם של הוריה וללא תמיכה של בעל ואוהב ילדה מירה את בתה. מצב רוחה היה ירוד. היא ניסתה להסתיר את מצבה הקשה, וגם עתה הרגישה לאה גולדברג במועקה שרבצה על ידידתה: “מרגישה אני כי לא טוב לך. סלחי לי שאני נכנסת לתוך מצבי-הרוח שלך. אך האמיני, רק מתוך ידידות עשיתי זאת”.¹⁵⁰⁸ כחודשיים לאחר שמירה ילדה את בתם רותי, התכונן שלונסקי למסיבה לכבודו במלאת 15 שנות יצירתו שעמדה להיערך בדצמבר 1936. יעקב הורוביץ היה בין המברכים, ומדבריו ניכר שעדיין ראה בו ידיד ואדם קרוב. באותה מסיבה קרא שלונסקי את השיר “באזני הילד”. היה זה שיר רך, מפויס ועדין, שהיסודות הביוגרפיים שבו לא הוסוו כלל. בשיר זה סיפר שלונסקי באוזני הילד הארצישראלי את קורותיו כמי שנולד ברוסיה, הכיר ואהב את נהר הדניפר ולא את הירקון, וכמי שחש על בשרו את אימי הפוגרומים ולא למד זאת בבית הספר “כשיעור בתולדות ישראל”. ייתכן שהשיר “באזני הילד” היה תגובתו השירית של שלונסקי ללידת בתו היחידה, והוא ביקש ללחוש באוזניה את ההיסטוריה המשפחתית המיתולוגית ולספר לה סיפור אמיתי הנשמע באוזני הילד הישראלי, ה“צבר”, כאגדה רחוקה:

מְשֻׁנֶּה כִּבְדָיָה, וְנִרְאֶה כְּאִוֶּלֶת,

כְּגֻזְמָה שֶׁל מִינְכְהוֹזֶן, שֶׁל אַנְדֶּרְסֶן, גְּרִים, –

כִּי פַּעַם, אֵי-פַעַם הָיִיתִי עוֹד יֶלֶד

וְנַעַר פָּרוּעַ עִם כָּל הַנְּעָרִים.

זֶה הָיָה מִשֶּׁכְּבָר – אַל תִּמְנוּ אֶת שְׁנוֹתַי נָא

(גָּדוֹל בַּשָּׁנִים לֹא חָפַצְתִּי לִהְיוֹת),

וְהָיָה זֶה לֹא פֹּה – זֶה הָיָה בְּאוּקְרַיְנָה

(יֵשׁ אֶרֶץ כָּזוֹ בֵּין הַרְבֵּה גָלֻיּוֹת).

(מתוך: “באזני הילד”)

גם בראשית שנת 1937 לא ידעו בני חבורת “יחדיו” על התסבוכת המשפחתית שנוצרה בחייו של שלונסקי, אולם למרות מעטה הסודיות החלו לרחוש שמועות. העיתונאי אורי קיסרי ראיין את שלונסקי לקראת צאת תרגומו ‘יבגני אוניגין’ ובדברי הפתיחה של רשימתו נראה שרָמז על דברים שבינו לבינה: “המלכה שבשחמט אינה מושכת יותר את ליבו של יוצר ‘אבני בוהו’. במפקדה הראשית שלו, בקפה ‘כסית’, מתלחשים על הבגידה הזו”. מילים דו-משמעיות אלה, העוסקות בגלוי ב“בגידתו” של שלונסקי במשחק השחמט – נראה שהן מכוונות בסמוי לבגידתו של שלונסקי בלוסיה. בסיום הראיון הרמז אף מפורש יותר:

כאן ניגש אל המשורר הצייר פרנקל ומציע לו ‘לסדר’ משחק שחמט. שלונסקי מסרב. המלכה אינה לוקחת שוב את ליבו. אבל אל הקפה נכנסת עכשיו לוסי שלונסקיה: ‘אולי תאמרי לנו, מדוע תרגם המשורר את יבגני אוניגין?’ המשחקת מהססת תוך כדי רגע. ‘אולי זו השפעתי שלי’, היא אומרת בחיוך, ‘אני אהבתי תמיד את יצירתו זו של פושקין.’ ואחר כך נעשה מבטה רציני ועמוק: ‘מאז שהוא שקוע בתרגום הספר הוא נעשה כל כך טוב, רך ורגיש’.¹⁵⁰⁹

בסוף אפריל 1937 נסע שלונסקי לצ’כיה ותכנן גם להיפגש עם מירה, אולם ביומן שרשם במשך חודש מאי 1937 לא נזכר דבר וחצי דבר הקשור למירה או לבתם. הוא כתב על הצגות שראה ועל סופרים ואנשי רוח שפגש, רשם לעצמו רשימות שנועדו לעזור לו לשחזר את אווירת הפחדים בכתבו את המחזור “משירי הפחד הרבוע” (שנכלל בספרו ‘שירי המפולת והפיוס’) ותיאר במפורט את פגישתו עם פרופסור צ’כי מתבולל. תיאור זה פותח פתח הצצה ומאפשר לבחון כיצד הפך שלונסקי את הביקור בבית הפרופסור והשיחה עימו בסיס לכתיבת שירו “היופי המסוכן”. הוא ציטט ביומנו את דבריו של הפרופסור על פראג: “כן, זוהי עיר מיוחדת במינה. טראגית. בשעות הערב יופיה מסוכן”, הפך את הביטוי לכותרת השיר וכך עיצב את תחושת האימה שאפפה אותו בפראג כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.¹⁵¹⁰

שלונסקי (עומד שלישי מימין) ולהקת “כל הרוחות”. שנייה מימין יושבת מירה שלונסקי. אוגוסט 1939.

אך דווקא מה שלא נאמר ביומן מגלה עד כמה השתדל שלונסקי לבנות חומה עבה ובלתי חדירה לחיי הרגש שלו ובמיוחד לתחום היחסים שבינו לבינה וניסה לחצוץ בין הטראגדיה האישית שלו לבין חייו הספרותיים. ברגעים קשים, שבהם לא ידע איך יתנהל בעתיד בין שתי הנשים, מה יאמר ללוסיה, איך יביא את מירה, איך יישא פניו אל חבריו בכלל ואל יעקב הורוביץ בפרט, שימשה לו השירה חבל הצלה. הוא נאחז בה כטובע הנאחז בקש ולא ויתר. הוא המשיך וכתב ועבד וביטא ביומן את חוויותיו הספרותיות. את מצוקתו – לא שפך על הדף אפילו בינו לבינו.

לאט לאט חדרו הידיעות על הרומן שנרקם בין שלונסקי לבין מירה לחבריו ב“יחדיו”. הם נדהמו כשגילו שהרומן התרחש ממש מתחת לאפם והם לא ידעו דבר. ביום 28.4.1937, ערב נסיעתו של שלונסקי לפראג, כתב זמורה ביומנו כי “שלונסקי עצבני… ולוסיה עצבנית”. מנשה לוין ניסה “לחקור” את שלונסקי ושלונסקי גמגם כי “הוא יתראה עם מירה, הוא יקחנה לפראג”, וזמורה משער כי “מפני זה עצבנית לוסיה”. לאחר נסיעתו של שלונסקי נפגשו בני החבורה אצל המשוררת יוכבד בת-מרים ולדברי זמורה דיברו בעיקר על שלונסקי ולוסיה, על שלונסקי ומירה ועל לוסיה, שלונסקי וצחובל: “שמועות”, “גרוי יצרים”, “כעס” ו“מחאה”.¹⁵¹¹ השבר היה גדול: שתי הנשים היו קשורות זו לזו ובין שתיהן לבין בני החבורה שררו יחסים חמים: לוסיה הייתה מיודדת עם מירה ואהבה מאד את בתה דנה, שאותה כינתה בשם “דנוצ’קה”. כל בני החבורה אהבו את לוסיה, אך גם למירה היו יחסי ידידות עמוקים עם נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי ואחותו פנינה. משפחתה של מירה הייתה מיודדת עם משפחת אלתרמן ואִמהּ של מירה הייתה ידידתה הקרובה של צילה, אִמהּ של לאה גולדברג.¹⁵¹²

בראשית אוקטובר 1937 חזרה מירה מרומניה באונייה. את פניה קיבלו אחיו של שלונסקי בוריה ואחותו פניה. היא החליטה להשאיר את התינוקת בחיפה על הכרמל בביתה של רחל – חברה טובה של פניה אחותו של שלונסקי – וחזרה לתל-אביב.¹⁵¹³ הוריה של מירה, ששמרו כל אותה תקופה על נכדתם דנה, כעסו מאד על בתם וזמן מה אף לא רצו לדבר עימה. מירה הבינה שככל שתקדים להתארגן כן ייטב והחלה לחפש מקום מגורים הולם לעצמה ולשתי בנותיה.¹⁵¹⁴

לוסיה הייתה כל כך נאיבית ו“מרחפת” עד שגם לאחר שידעו כבר כל בני החבורה ובני המשפחה “על מירה ואברהם” – היא הייתה עדיין שרויה באפלה. אפילו כשנודע לה שמירה חזרה עם תינוקת, לא שיערה כלל כי זו בתו של שלונסקי! היא ריחמה עליה ואמרה: “מסכנה מירוצ’קה, חזרה מרומניה עם תינוקת!”¹⁵¹⁵ לעומת זאת, ליעקב הורוביץ נודעה הפרשה ואם כי נמנע מלתת פומבי לרגשותיו, הרי בתוך תוכו נפגע עד עמקי נשמתו. המכה הייתה קשה והוא חש כאב, עלבון ומרירות לא רק בגלל הפרידה ממירה אלא גם בגלל בגידת חברו הטוב, שלונסקי, שאותו כיבד והעריץ. לאחר עזיבתה של מירה הסתגר בתוך עצמו וסירב לצאת מהבית. נתן אלתרמן כתב לו שיר עידוד שפתח במילים “יעקב, יעקב, תצא” והדביק אותו על דלתו.¹⁵¹⁶

בני משפחתו של שלונסקי נדהמו מגילוי הפרשה: בוריה, שהיה קרוב מאד לשלונסקי, שמע על ההריון ממירה ולא מאחיו.¹⁵¹⁷ ציפה השתדלה להעמיד פנים שהכול בסדר, אולם היא אהבה מאד את לוסיה והידיעה על בגידתו של בנה הייתה קשה לה מאד. בני המשפחה הפנו אצבע מאשימה בעיקר כלפי מירה ודעתם לא הייתה נוחה ממנה. דעתם הייתה שהיא “הפילה את שלונסקי בפח, יזמה את הרומן ואת ההריון כדי לקשור את שלונסקי” וגרמה בכך עוול ללוסיה.¹⁵¹⁸ בלוסיה ראו אישה תמימה, שמעולם לא העלתה דבר שקר על שפתיה, והם אהבו אותה מאד. אולם מהרגע שאברהם נעשה בן זוגה של מירה – קיבלה אותה כל המשפחה אל חיקה, תחילה בעל כורחה ואחר כך גם מאהבה והערכה. קבלה זו לא גרמה להם להתנכר ללוסיה ובני המשפחה, ובעיקר ציפורה, שהמשיכה להתגורר עם לוסיה שנים רבות – הוסיפו לאהוב אותה ולרחם עליה.

כמו בני המשפחה גם חברי “יחדיו” ביקרו את מירה וחשבו כי שלונסקי “נסחף בכוחה של מירה”. חברי “יחדיו” נפגעו לא רק מעצם השבר שחל בין מנהיג חבורתם שלונסקי לבין אחד החברים המרכזיים בה – הורוביץ, אלא גם מכך שלתחושתם שלונסקי סובב אותם בכחש והעלים את הקשר שלו עם מירה. עד הרגע שבו הביאה מירה את בתם התינוקת לתל-אביב המשיך שלונסקי להכחיש את השמועות שהפיצה ורדינה על הרומן שלו ועל הקשר בינו לבין גירושיה מחברו יעקב הורוביץ. הכחשותיו היו נמרצות כל כך עד כי הצליח לנטוע ספק בלב חבריו.¹⁵¹⁹ הוא רצה לדחות את הרגע שבו ייוודע הדבר ללוסיה ולא ידע איך לצאת מהסבך. השבר בחייו היה לשבר גם בחיי חבורת “יחדיו” כולה והוא חלחל, אולי למרות רצונם, לכל תחומי החיים, לרבות הקשרים הספרותיים של חבורת “יחדיו” בגלגולה השני בשנים 1938–1939. שבר זה תרם – נוסף לסיבות ספרותיות ואידיאולוגיות נכבדות – לפילוג בתוך החבורה. “מירה פילגה את הספרות העברית”, אמר זמורה.¹⁵²⁰

בניגוד למצופה, גם לאחר שהגיעה מירה עם התינוקת לתל-אביב – שלונסקי לא עזב את לוסיה. להיפך, הוא השתדל להכפיל את אהבתו ודאגתו לה. חבריו ב“יחדיו” שמעו אותו אומר כי הנישואים בעיניו הם קשר לכל החיים. ביום 29.12.1937 כתב שלונסקי ללוסיה לכבוד הצגת הבכורה ‘היער’ את השיר “את היום תורנית” (31.12.1937) שבו חזר לתור הזהב של אהבתם, בתקופת “גדוד העבודה”. מעתה נקרע בין שתי הנשים לוסיה ומירה: הוא היה נאמן לאשת נעוריו ולא רצה לעזוב אותה, אך אהב והעריך את אם בתו היחידה וגם אותה לא רצה לזנוח. מירה, מעשית כתמיד, שכרה חדר ברחוב דיזנגוף 216 וניסתה להשיג עבודה בתיאטרון ‘אוהל’ כפי שחלמה מאז עזיבתה את הקיבוץ. ובמרץ 1938 כתבה להנהלת התיאטרון והזכירה להם, כי בזמנו עברה את הבחינות ורק מחוסר מקום לא התקבלה.¹⁵²¹ נראה שהעובדה שלוסיה שיחקה בתיאטרון ‘אוהל’ וברור היה שאם תתקבל ותשחק לצידה הדבר יפגע בה קשות – לא הפריעה לה. ייתכן שאנשי ‘אוהל’ הבינו זאת ואולי גם לא הזדקקו לשחקנים נוספים, או לא התרשמו מכישרונה. כך או כך – מירה לא התקבלה לתיאטרון ‘אוהל’ ובמקום זה הצטרפה, כעבור חודשים ספורים, ללהקת “תיאטרון עברי – במה מקורית” ולאחר מכן שיחקה בתיאטרון הסאטירי ‘כל הרוחות’ שפעל בשנים 1939–1941.

בראשית מאי 1938, לאחר שהסתדרה בתל-אביב, הביאה את בתה מחיפה לגור עימה ועם דנה. תחילה ניסה שלונסקי לאמץ את שתי הנשים ושתי הבנות אל חיקו ולקרב בין לוסיה לבין מירה והבנות. עם הגיעה של מירה לתל-אביב בא לבקר אותה יחד עם לוסיה.¹⁵²² אולם הניסיון לא עלה יפה. שתי הנשים סבלו: מירה הבינה כי שלונסקי אינו מתכוון לעזוב את לוסיה במהרה, ולוסיה קיבלה קשה את לידת בתם של מירה ואברהם. ברומן שלה עם צחובל לא היה משום נחמה. שלונסקי היה ונשאר אהבתה הגדולה והאמיתית והיא בכתה ושתתה הרבה.¹⁵²³ בעקבות השתייה התדרדר גם משחקה בתיאטרון. לעתים קרובות שכבה עצובה ובודדה והתפרצויותיה הלכו וגברו. שלונסקי השתדל להסתיר את מצבה וזמורה היה אחד העדים הבודדים לו.¹⁵²⁴ לוסיה כפלה עתה את אהבתה לכלב הלבן והחכם שלה בובי שהיה נחמתה הגדולה. הוא היה תחליף לילד שלא היה לה והיא טיפלה בו במסירות והייתה מחבקת ומנשקת אותו. ברחוב צעדה תמיד כשהכלב לצידה. בן דמותו של הכלב מופיע ברומן ‘זכרון דברים’ מאת יעקב שבתאי, שבו הוא מתאר כיצד “קאמינסקאיא” נהגה להאכיל את כלְבהּ האהוב בתקופה של מחסור בנקניק סלאמי משובח וגבינות שוויצריות ולהשקות אותו קוניאק צרפתי ובירה אנגלית.¹⁵²⁵

שלונסקי חילק את זמנו בין שתי הנשים ובין שני הבתים. הוא נהג לבקר את מירה והבנות לעתים קרובות, אך חזר כמעט מדי ערב אל לוסיה. הוא המשיך להתנהג, לפחות בפומבי, כבן זוגה של לוסיה ובמשולש אברהם-לוסיה-מירה צירף את עצמו ואת לוסיה מול מירה: לקראת הופעה של מירה כתב לה בשמו ובשם לוסיה: “למירה היקרה, פרחי ברכה להצלחה גדולה, גדולה”, וחתם: “לוסיה ואברהם, 7.6.38”. בהקדשה על הספר ‘סקיתים’ מאת אלכסנדר בלוק שבתרגומו כתב באותו יום ממש שתי הקדשות: ללוסיה ולמירה. תוכן ההקדשות מעיד על יחסיו עם שתי הנשים. ללוסיה כתב שלונסקי ברוסית ובעברית: “ללוסיה היקרה מאת אברהם, 5.12.40”, ואילו למירה כתב: “למירה המבינה, אברהם, 5.12.40”. לוסיה הייתה עדיין “אשתו היקרה” ואילו מירה נאלצה “להבין”, להתאפק ולחכות. מירה אכן התאפקה וניווטה את דרכה בסיטואציה המורכבת והקשה: אם נגזר עליה לחכות – היא תחכה בסבלנות.

בראשית יוני 1938 הועלה על הבמה המחזה ‘ים בחלון’,¹⁵²⁶ פרי עטה של לאה גולדברג שנכתב במידה רבה בהשפעת האווירה הבוהמית שספגה לאה גולדברג מחבורת “יחדיו” ובעקבות פרשת שלונסקי-לוסיה-מירה. במחזה, שהוצג ב’תיאטרון עברי – במה מקורית', ניתן לגלות את עקבותיהם של גיבורי הפרשה. קווים מדמותו של שלונסקי משוקעים בצייר יוחנן מארם, המקושר לשלונסקי גם באמצעות הדמיון בשמות: מארם=אברם. מארם מתואר במחזה כאמן גדול המתפרנס מאמנותו, טוב לב אך אגוצנטרי, מדבר בלשון גבוהה ועיקר מעייניו באמנות ובכל הנוגע לעולם הרוח. חיי היום-יום אינם מעניינים אותו כלל והוא נוהג בהם כ“פרופסור מפוזר”. כשהוא מדבר על חשיבות האמנות ניתן לשמוע את שלונסקי, שכינה את עצמו “פייטן-סולל בישראל”, מציץ מאחורי כתפו:“אני יודע רק לצייר”, מתוודה מארם-שלונסקי, “את הכבישים סוללים אחרים”. הציור הוא “סלילת הכביש שלי”.¹⁵²⁷ הקשר שלו לארץ מתבטא בכך שהוא דוחה את עצות ידידו שייסע לצייר בפריז ועונה: “אני רוצה לעבוד דווקא כאן”. הוא מסביר מהי בעיניו אמנות טובה ודורש לאפק את החוויה ולא לתת לה ביטוי ספונטני. “תביני”, הוא מטיף להלנה אהובתו לאחר שהיא רוקדת, “כך אין רוקדים, זה משכנע את הקהל, זה מלהיב אותו – אבל זו היסטריה, רשימת יומן קבל-עם ועדה”.¹⁵²⁸

אהובתו הלנה, הרקדנית המחוננת, היא מעין מיזוג בין לוסיה לבין מירה. היא ה“פאם פאטאל”, האישה המעמידה את אמנותה מעל לכול ומזניחה את חובותיה כאם וכאשת איש. היא מרגישה חנוקה בקרבתו של אהובה, האמן הגדול, ומתנהגת באופן פרובוקטיבי משום שהיא חוששת לאבד את אישיותה ולהתגמד בצילו. הוא מצידו אינו מבין לנפשה כלל. הוא מעריך אותה ואת אמנותה ועל כן אינו חש כל אשמה ביחס אליה ואינו מבין את פשר המשיכה-דחייה שלה ביחס אליו. הוא מתייחס בסובלנות רבה לבגידותיה ומנסה להפסיק את שתייתה ולהרגיע אותה. בהמשך המחזה מתברר כי בדומה למירה, שהסתירה מהוריה את דבר הריונה משלונסקי, גם הלנה הסתירה מאמה את העובדה שמראם הוא אבי בתה וסיפרה לה סיפורי מעשיות שלא היו ולא נבראו.

מירה עצמה שיחקה במחזה את דמותה של לונה התמימה (שנקראה בנוסח מאוחר “דינה”), תלמידתה של הלנה, שלאה גולדברג העניקה לה, ככל הנראה, קווים מדמותה שלה. על תפקידה זה זכתה מירה לביקורות טובות שציינו את היותה “טבעית וכנה”.¹⁵²⁹

המחזה ‘ים בחלון’ הועלה על קרשי הבמה, ככל הנראה, רק שלוש פעמים וקיבל ביקורות גרועות. בין כל המגרעות שציינה הביקורת הייתה גם העובדה שהקהל לא אהב את עצם העיסוק בבוהמה ואת האופן שבו היא תוארה. במציאות, טען אורי קיסרי, הבוהמה “אחרת, ויותר סימפטית”.¹⁵³⁰ נראה שבני החבורה גילו את בבואתם במחזה וחלק מהם לא אהבו את מה שנשקף במראה: “כל המחזה הוא שארז' [קריקטורה] זול על חיי א. שלונסקי, לוסיה, חלפי, לאה גולדברג בעצמה וכו'”, כתב זמורה ביומנו ביום 13.6.1938. שלונסקי, לאחר שצפה בהצגת הבכורה, היה נבוך והתקשה להגיב – אם בגלל החשיפה האישית ואם מפני שהמחזה לא מצא חן בעיניו. אך הוא לא רצה לבקר את לאה גולדברג ואת מירה ועל כן גמגם כמה דברי שבח בצד מניית החסרונות.

פרשת שתי הנשים ערערה את מצבו בריאותו של שלונסקי והוא לקה בליבו. קשה היה לו לדבר עם חבריו ובני משפחתו על בעיותיו, על יגונו ועל הסבך שאליו נקלע. הוא הרגיש את עצמו מפורק ושבור. הוא נאלץ לצאת בעל כורחו מעולם הרוח של השירה, של הדברים הנעלים החשובים לו באמת ו“לרדת” לענייני העולם הזה, לעולם החולין שבו הלך והסתבך. הוא חש שעולמו הפנימי מתפרק, נהרס, “אוכל את עצמו”. “הביוגרפיה שלי, הסבך, הסבך האיום הזה. הוא שהכריעני. הוא פירק את הכל”, כתב ביומנו כעבור שנים. הוא, שהיה רגיל לשמור את רגשותיו נעולים על מנעול ובריח, לא יכול היה עוד להוסיף לשאת את המשא הכבד. “איזה אסון, איזו קללה היא לי, שאיני מסוגל לדבר על הכמוס עמי, על הפרטי – עם שום אדם יהיה אשר יהיה […] איני יכול, איני יכול עוד לצבור הכול בתחתיות האני הפרטי שלי, בסוד, בסוד כמוס עמי […] סוד, שאינו בא לידי גילוי, הוא משקע מסוכן לנפש, הוא סתימת הצינורות”, הוסיף. “אולי משום כך החלטתי, סוף סוף – לאחר התנגדות ממושכת, אורגנית, לכתיבת יומן – להתחיל בכך”.¹⁵³¹ אלא שבכל קטעי היומן של שלונסקי ששרדו בעזבונו, הן מתקופה זו והן מתקופות אחרות – לא היה מסוגל לכתוב במפורש על מה שקרה ועל תגובתו הממשית. אפילו ברגעים קשים אלה לא גילה כלפי חוץ את המתרחש בנפשו פנימה. “מעודי לא ראיתיו עצוב. אפילו לא מהורהר”, העידה אסתר ראב, “תמיד נכון לשעשע, אבל באופן מעודן, ספיריטואלי”.¹⁵³² את הקושי שלו לבטא את המתרחש בנפשו ביטא בשיר שכתב בשנת 1937, שנמצא בארכיונו ולא התפרסם בחייו:

אֵינֶנִּי קַנְאֲתָן. וּכְלָל לִי לֹא אִכְפַּת,

אִם הִנְנִי כָּזֶה – מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁהִנֵּנִי.

אַךְ יֵשׁ בְּזוּלוֹתַי סְגֻלָּה יָפָה אֶחָת

שֶׁחֶסְרוֹנָהּ הַגּוֹרָלִי כֹּה יְדַכְּאֵנִי.

הַאִם אָשַׁמְתִּי כֹּה, הַאִם לְחֵטְא לִי יֵחָשֵׁב,

כִּי הִנְנִי סָגוּר עַל מַסְגֵּרִים וּבְרִיחַ,

וְגַם הַיַּיִן, הַפּוֹתֵחַ חֶבְיוֹנֵי הַלֵּב,

רַק אֶת לִבִּי לִפְתֹּחַ לֹא יַצְלִיחַ.

אֵינֶנִּי רַע כָּל כָּךְ וְגַם לֹא טוֹב מְאֹד,

כְּפִי שֶׁהִנְנִי לְמַרְאִית עַיִן. –

אֲנִי הַרְבֵּה יוֹתֵר, וְגַם הַרְבֵּה פָּחוֹת…

הָהּ, לוּ גִלָּה זֹאת, לְפָחוֹת, הַיַּיִן.

אֲבָל גַּנִּי נָעוּל. – בְּמִי הוּא הָאָשָׁם

כִּי בְּנֵי אָדָם רוֹאִים רַק אֶת הַפֹּה הוּא, –

וְזֶה שֶׁבַּסְּתָרִים, שֶׁבִּשְׂפוּנֵי-טְמוּנֵי הַשָּׁם

הוּא אֹפֶק זָר אֲשֶׁר נִרְגָם כְּבָר בְּאַבְנֵי הַבֹּהוּ.

וּבְכָל זֹאת, טוֹב לִי כָּךְ – לִהְיוֹת כִּמְעַט שִׁכּוֹר…

כִּמְעַט… כִּמְעַט אַחֵר… כִּמְעַט כָּזֶה כְּמוֹ שֶׁהִנֵּנִי.

הָהּ, יֵשׁ בְּזוּלָתִי סְגֻלָּה אַחַת שֶׁל אוֹר

שֶׁחֶסְרוֹנָהּ הַגּוֹרָלִי כֹּה יְדַכְּאֵנִי…

(3:1–225, הלפרין, 6.5.1977)

בשיריו מאותה תקופה קשה מאד, ואולי אי אפשר, למצוא עקבות לכל הסבך המשפחתי, הצער והסבל. בהרצאתו בקיבוץ אפיקים שנערכה באפריל 1938 והתפרסמה ב’טורים' הגיב על המצב בעקיפין, כדרכו: “פרוע ופרום, סורר ומקניט היה המשורר בימים ההם. גם בחיצוניותו […] ומי יודע, אולי גם כל ההפקרות שבחייו, לפעמים עד כדי חטאים מפורשים למוסר, לא באו אלא מתוך תשוקה עצומה, מתוך הכרחות נפשית להיות מחוסן בפני הפיתויים של החברה הנוחה. […] ביקש המשורר להתחסן בפני הסכנה של היות אהוב. […] כדי להיות בן-חורין ועשוי לבלי-חת”.¹⁵³³

הידידות הגדולה בין שלונסקי להורוביץ אמנם נפגעה, אולם יחסיהם לא נותקו. משהחל כתב-העת ‘טורים’ ב' לצאת לאור (15.4.1938), השתתף בו הורוביץ רק פעמיים (לעומת השתתפותו הרבה ב’טורים' א' בשנים 1933–1934). הוא פרסם בו את סיפורו “אל נשי תל-אביב החמודות”, שבו עיצב פרטים ביוגרפיים שלא כדרכו, כמעט במפורש, ושיקע בו את כאבו הגדול. בסיפור זה תיאר את הגיבורה שלו, זואה, בכפל פנים: האישה התמה והרחומה מצד אחד ו“הגבירה היפה וחסרת הרחמים” מצד שני.¹⁵³⁴ המספר פרש את תולדות אהבתו לזואה, בת דמותה של מירה, את בגידתה בו והתחברותה עם זיק, בן דמותו של שלונסקי, והודה בגלוי: “נכשלתי באהבה”. הוא תהה אם כל “השמחות והאנחות, רגעי האושר ומפחי-הנפש” של אהבתם אכן התקיימו במציאות או שהיו פרי דמיונו. זואה, שאך תמול נגעה לליבו והתוודתה לפניו על כל נגעי ליבה, הלכה ונתרחקה ממנו. ימים רבים הרגיש באומללותה והיה עד לכאבה: “ראיתיך, זואה חייתי, שכובה על הספה וקורעת את ממחטתך פסים פסים”. הוא לא הבין את הסיבה לאומללותה ורק תהה: “משנאה אלי בלי כל סיבה, או מאהבה לאיזה אחר, לאיזה אחרים, בלי כל סיבה”. אהבתו אליה לא פסקה ולא היה לו הכוח לעזבה, אך דווקא משום שרצה לראות אותה מאושרת התפלל: “אם יש פתח הצלה לעולמה בעזבה אותי, נא עשה שתלך מעמי, נא עשה!” לאחר שהלכה זואה ונראה היה שהשלים עם גורלו, גילה כי עזיבתה לא הטביעה עליה כל חותם: פניה לא קומטו וגזרתה לא צמקה. להיפך, היא נראתה פורחת ומאושרת: חריצי עיניה הפיקו שובע, שערה לא הלבין, לחייה לא נפלו ושפתיה הדקות נותרו אדומות, והדבר חרה לו מאד. בסיפורו ביכה את סופה של הידידות הגדולה עם זיק, וכתב: “הנני זוכר אותך זיק, זיק אלוף נעורי היקר, הרי מוכרח אדם לזכור משהו לחסד וגם לאהוב, אף לו בלע אכזבות בזו אחר זו, אף לו הטובים בידידים היו מוכיחים וחוזרים למעשה את רציצותה של הידידות ואת קוטן ליבו של האדם”, ועוד: “כי איך לא ישתגע האדם בתקופה טרופה זו כשהרע כאח לך, שנפשך קשורה בנפשו, הנה בנשוב פתאום לפתע רוח, איזה קטב מרירי, יקום וייבלעך חיים. האומנם, זיק אלוף נעורי, האומנם כך מוכרח להיות היום? הפסו אמונים?” כתב הורוביץ בכאבו.¹⁵³⁵

במשך הזמן מצא הורוביץ בקרבו תעצומות נפש וגדולה אמיתית שאפשרו לו לסלוח לשלונסקי ולהמשיך את הקשר הספרותי והאישי שהיה ביניהם. שלונסקי מצידו המשיך לראות בו חבר אישי וספרותי ופרסם את ספר סיפוריו ‘חתולותי הלבנות’ בהוצאת “יחדיו”. את ספרו זה, שיצא בשנת 1939, שלח הורוביץ לשלונסקי עם הקדשה: “לא. שלונסקי, בידידות”.

לאחר שנרגעו הרוחות נקשרו גם דוד לוין, אביה של מירה, ושלונסקי בעבותות ידידות. נוסף לחיבור המשפחתי הרגיש שלונסקי קירבה רבה ללוין וראה בו מעין תחליף לאביו. כמו אביו היה גם דוד לוין ממוצא חב"די, ושלונסקי מצא שהוא דומה לאביו בכמה מתכונותיו. “הוא הזכיר לי מאד את אבא שלי, גם בארשת פניו, גם בשנינותו וגם באכזריותו החביבה”, סיפר שלונסקי בדברים שאמר בשלושים למותו. “לא פעם אמרתי לו: אתה לא אבי אשתי, אתה לעתים קרובות אבא שלי”.¹⁵³⁶

התנהגותן של כל “הנפשות הפועלות”, אברהם, לוסיה, צחובל, מירה ויעקב הורוביץ בסבך המשפחתי שנוצר מעוררת השתאות באיפוק ובאורך הרוח שגילו אלה כלפי אלה. שלונסקי, שכל כך לא רצה לפגוע ביקרים לו, פגע בסופו של דבר גם בלוסיה, גם במירה, גם ביעקב הורוביץ וגם בו עצמו, שכן לא היה בכוחו לפתור את התסבוכת שנוצרה. אולם נראה כאילו ידעו כולם שאיש לא התכוון להרע לרעהו, וכי הדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו בלא רשעות. לפני תחילת הפרשה שררו בין כל “גיבוריה” יחסי ידידות ואהבה, ואלה נמשכו בחלקם עם שוך הסערה. שלונסקי המשיך לתמוך בלוסיה כלכלית ורגשית ושיקע את עצמו בעבודה ספרותית ותרגומית כדי להיאחז במשהו ולשמור שעולמו לא יתפרק. כדרכו היה סגור ומסוגר גם בפני הקרובים אליו ורק מתי מעט ידעו את הדרמה שעברה עליו בחייו האישים, אולם את המחיר הכבד, כפי שנראה בהמשך, שילמה בסופו של דבר לוסיה.

 

פרק כ"ה:תרגומים “בהזמנה” ותרגום ‘יבגני אוניגין’ “מתוך קונטקט נפשי”    🔗

המפעל התרגומי בשנים 1922–1935    🔗

שלונסקי החל במלאכת התרגום עוד בהיותו נער צעיר ביקטרינוסלב. בעיניו הייתה זו לא מלאכה סתם אלא “מלאכת מחשבת”: היצירה המוצלחת היא נס חד פעמי, ואילו התרגום המוצלח הוא בבחינת “נס בתוך נס”, טען. הוא השווה את המתרגם לשחקן המזדהה עם הדמות שאותה הוא משחק. המתרגם, כמו השחקן, חייב להיכנס לעורו של הסופר ולהיות הוא ולא הוא בעת ובעונה אחת.אהבת התרגום¹⁵³⁷ אהבת התרגום והרצון לתרגם נבעו בעיקר מראייתו בתרגום עבודה לשונית מרתקת. הוא ראה בו מעין מעבדה לשונית המאפשרת לו לבחון את יכולותיה של השפה העברית, להגמיש אותה, לגוון, לחדש מילים, להוציא מילים ממגרות נשכחות של המקורות היהודיים, לאוורר אותן ולהעניק להן חיים חדשים. תוך כדי עבודת התרגום גילה לא פעם מילים ומושגים שעדיין לא היו להם מקבילות בעברית ושמח לחדש את המילים הנחוצות לו. כבר בתרגומו לספר ‘המהפכה הצרפתית הגדולה’ מאת פ' קרופוטקין (1930) הכין רשימת מילים שחידש וביניהן אחדות שהשתגרו בשפה העברית – והעובדה ששלונסקי הוא מחדשן השתכחה, כמו: תחמושת, ריבונות, סַפָּק (“קבלן להספקת חומרים”), מקרקעין, כלכלן, תעמלנים, החריף. בצד אלו שהתקבלו יש שפע של מילים שלא התקבלו כמו: “תפאורת” (“דקורציה”, תפאורה), תנעולת (“מערכת כלי הנעלה”), מוֹשֵׁק (“מנהל משק, אקונום”), נַצָּל – איש החי על ניצול אחרים, חרשתן – בעל בית חרושת, הַמֵּן – מלשון “המון, עשה דבר לעממי, דמוקרטיזציה”, שַׁסָּאִים – “מסיתים שמלאכתם בכך” ועוד.

מעשה התרגום ניזון גם מתחושת השליחות הלאומית של שלונסקי, שביקש להעשיר את התרבות העברית ביצירות ממיטב ספרות העולם. עַם החוזר לארצו ומבקש לחיות חיים מלאים, חייב לנכס לעצמו את מיטב ספרות העולם ולקרוא בשפת אמו את יצירות כל העמים, טען שלונסקי. נוסף לכך הייתה למעשה התרגום גם סיבה “פרוזאית”: הוא שימש מקור פרנסה שהתאים לו ולאישיותו היוצרת. אולם אפילו כשהייתה זו פרנסה טרח שלונסקי להדגיש בגאווה, כי את ‘תולדות המהפכה הרוסית’ מאת ל' טרוצקי תרגם מכתב יד, וכי התרגום טרם הופיע בכל שפה אחרת. הבכורה ניתנה אפוא לתרגום בשפה העברית! ¹⁵³⁸

בתקופת ‘הדים’ תרגם שלונסקי שירים מאת ס' יסנין, א' בלוק, פ' מרקיש, א' ביילי, את הסיפור “קדרה חלולה” מאת ו"ס איבנוב (1924) ואת המאמר “גורל המוני היהודים בס.ס.ס.ר” מאת א' ברגין ומ' קולצוב (1926–1927). בתקופת ‘כתובים’ ו’טורים' גברה פעילותו התרגומית, והוא תרגם רומנים, ספרי היסטוריה, ספרי שירה, מחזות, שירים, סיפורים בודדים ומחזות.

המבקרים היללו את שלונסקי המתרגם. הייתה הסכמה כמעט מקיר לקיר כי הוא מתרגם רב-אמן וכי שליטתו בלשון העברית ראויה לשבח ולהערכה. “התרגום – מעשה אשף ממש”, נכתב על תרגומו ל’טשקנט עיר הלחם'.¹⁵³⁹ גם שוללי שירתו הזדרזו לשבח את תרגומיו, ונראה כי לעתים שימשו להם המחמאות שהעניקו למתרגם לגיטימציה לבקר בחומרה את המשורר.¹⁵⁴⁰ באמצעות המחמאות, כך הרגישו, ניתן להוכיח כי הם שופטים את יצירת שלונסקי על פי מצפונם ואין להם דבר אישי נגדו אלא נגד שירתו. מפי ביאליק ציטטו כי אמר על שלונסקי ש“עיקר כוחו בחוש הלשוני העמוק, ביכולת החריזה ובלהטי-הלשון, שבהם הגיע, בייחוד בתרגום, למעלת וירטואוזיות”.¹⁵⁴¹ גם עורך ‘הפועל הצעיר’, יצחק לופבן והסופר יעקב שטיינברג, שלא אהבו את שלונסקי ואת שירתו, הודו כי תרגומיו מצוינים ושיבחו את בקיאותו המופלגת בלשון העברית לרבדיה. המשורר זלמן שניאור, שרצה לשבח את לשונו העשירה של שלונסקי ובו בזמן לבקר את שירתו, כינה אותו בעוקצנות בשם “לשונסקי”: “שלונסקי או ‘לשונסקי’ אף הוא מן המוקיונים המהלכים בחבל מתוח. ואולם לקרקס אפשר לסור פעם לשנה”, כתב.¹⁵⁴² מאז השתרש הכינוי “לשונסקי” הן לשבח והן לגנאי.

בסוף שנת 1932 קיבל שלונסקי לידיו כתב יד ובו תרגום חלקי של ספר הילדים המפורסם ‘אמיל והבלשים’ מאת אריך קסטנר. המתרגם הבלתי ידוע, אלתר אילי (אינדמן), רכש את זכויות התרגום והחל לתרגם את הספר כדי לאפשר לילדי ישראל לקרוא ספר ילדים משובח ומושך לב במקום את ספרי ה“בלש” הזולים והנבובים שהתפרסמו בארץ. שלונסקי הסכים לעבור על התרגום ולהעלות את רמתו הסגנונית, אך המשא ומתן בין אלתר אילי לבין הוצאות הספרים לא היה פשוט ובינתיים נפטר המתרגם הצעיר ממחלה קשה והוא בן 26. ‘אמיל והבלשים’ ראה לבסוף אור בהוצאת “שטיבל” לאחר מות המתרגם ובעריכתו של שלונסקי.¹⁵⁴³

תרגום המחזה ‘טרטיף’ מאת מולייר, שהועלה על-ידי תיאטרון ‘הבימה’ באולם “מוגרבי” בתל-אביב בשנת 1932, זכה למחמאות רבות בעיקר על לשון התרגום החיה והעשירה. מערכת עיתון ‘כלנוע’ כתבה כי המחזה מתורגם “בכישרון רב ובצורה כזאת שכל מילה וכל חרוז קולעים אל מטרת הבמה”.¹⁵⁴⁴ “אין פשוט מילים בפי להלל את החרוזים הנפלאים של א. שלונסקי”, התמוגג יעקב הורוביץ, “הלא הם דמויות החיות בפני עצמן […] חריפות-לשון צרפתית-מעודנת על טהרת המליצה העברית ופשטות-מילים מובנת לכל נפש, עקיצה קולעת ומרעילה בצחוק המתפרץ ושלל-שללתיים של צבעים וגוני-גוונים יותר מהתאורה-תפאורה-תנגונה. זו לנו הפעם הראשונה שהמילה העברית החיה מגיעה אל קהלנו בבלתי-אמצעיות מדהימה”.¹⁵⁴⁵ “נפלאות הראה שלונסקי. תרגומו – כיבוש הוא לשפה העברית, שלא היה דוגמתו על הבמה שלנו”, כתב גם המבקר י' סערוני.¹⁵⁴⁶ עם זאת, כבר בסוף שנות העשרים נשמעה הסתייגות מהעושר הלשוני של התרגום, שהיה לדעת מבקרים אחדים מוגזם ומיותר: “באי-אלה מקומות רצויה הייתה פשטות יותר גדולה בשפה”, כתב המשורר עזרא זוסמן בביקורתו החיובית על תרגום “שנים עשר” לא' בלוק.¹⁵⁴⁷

גם תרגומו למחזה ‘בשפל’ בשנת 1933 זכה למחמאות רבות מפי אנשי ‘אוהל’ ומפי מבקרים ואישים בתנועת העבודה. ב’דבר' נכתבה רשימה ובה צוין “הלבוש העברי הנהדר שהלביש המשורר א' שלונסקי את תוכן הדרמה המפורסמת”.¹⁵⁴⁸ במסיבה שנערכה לאחר הצגת הבכורה אמר הבמאי משה הלוי כי שלונסקי השקיע בתרגום זה לא רק יכולת רבה אלא גם רגש של יצירה. הוא ציין את יכולתו המופלאה של שלונסקי “להחיות בעברית את הרוסית העממית החדשה החיה”. דוד בן-גוריון התפעל מעבודתו של שלונסקי כמתרגם וציין כי “היה זה תענוג מיוחד לשמוע את העברית הנפלאה בפי המשחקים. זוהי הפעם יצירה ולא תרגום”.¹⁵⁴⁹ ב’הארץ' נכתבה ביקורת נלהבת והמבקר התפעל מ“העברית החיה והעסיסית” של התרגום “הקרובה כל כך למקור הרוסי”.¹⁵⁵⁰

בתרגמו מחזות היה שלונסקי ער לצרכי הבמה והשחקנים: הוא נכח בחזרות רבות, לא התערב בבימוי, אך הסכים ברצון לשנות טקסטים לפי הצורך, ולעתים אף הוסיף פזמונים מקוריים משלו. המחזה ששלונסקי אהב במיוחד ושבתרגומו השקיע עמל רב היה ‘אופרה בגרוש’ מאת ברטולד ברכט. הוא ראה בו מחזה שגדולתו היא בתערובת המיוחדת של צורות וסגנונות “למן הטראגי-רומנטי ועד הסאטירי-פארודיסטי”, מחזה שבו מטולטל הצופה “מקוטב ההווי הרומנטי […] אל קוטב המוסר-השכל הסוציאליסטי”.¹⁵⁵¹ בעיניו גילם המחזה ‘אופרה בגרוש’ את פסגת האמנות הגבוהה, משום שתיאר הוויית אדם “מוקיונית” כיאה לאמנות החשובה, שהיא כולה “מעשה המוקיון והילד, שני השרידים בעולם האנושי היודעים עדיין לבכות ולצחוק”. בעקבות טענתה של אגודת אקו“ם (אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל) כי תרגם את פזמוני ברכט ללא רישיון, השיב שלונסקי כי פזמוני ‘אופרה בגרוש’ אינם תרגום אלא מקור, וכי כתב את הפזמונים שהוסיף למחזה בעקבות פזמוני המשורר הצרפתי פרנסואה וִיוֹן. “הטקסט העברי הוא חיבור חופשי שלי”, הצהיר שלונסקי.¹⁵⁵² בביקורו בפראג במאי 1937 חיכה בקוצר רוח לראות את המחזה ‘אופרה בגרוש’ בביצוע התיאטרון הצ’כי. אולם אכזבתו הייתה מרה. הוא מצא שהבמאי הצ’כי גימד את המחזה ונטל את נשמת אפו. הצד הטכנולוגי הודגש ואילו הצד הצבעוני, הרומנטי והסנטימנטלי נעלם לחלוטין. באופן שבו הוצג, קבע שלונסקי, הייתה “רצינות קטלנית”, שכלתנות ומלאכותיות רבה. שלונסקי הסתלק לאחר המערכה הראשונה וכתב ביומנו: “עכשיו ברור לי בהחלט: תיאטרון שאינו שווה פרוטה”. ‘אופרה בגרוש’ בביצוע תיאטרון ‘האהל’ נראה לעומתו כ”חג אמנותי".¹⁵⁵³

“דודי מן המהדרין הנהו” – תרגום ראשון ל’יבגני אוניגין'    🔗

בפברואר 1937 חל יובל המאה למותו של אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, מי שנחשב גדול המשוררים הרוסים. לקראת היובל החליט שלונסקי לתרגם את היצירה ‘יבגני אוניגין’, שהוכתרה כיצירה הטובה ביותר של פושקין, והוגדרה כ“אנציקלופדיה של החיים ברוסיה”.

שלונסקי אהב את יצירת פושקין מנעוריו ותרגם כמה מאגדותיו בחרוזים. את הקשר העמוק שלו לשירת פושקין תמצת בתיאור ארון הספרים בבית אביו, שבו “התנגחו” היצירות פרי רוחו של מנהיג חב"ד, הרבי מלאדי עם אלו של פושקין: "וְהַיֶּלֶד שׁוֹמֵעַ בְּחוּשׁ, כִּי /

בָּאָרוֹן מִתְנַגְּחִים מוֹהֲרָר מִלַּאדִי / עִם אַלֶכְּסַנְדְּר

סֶרְגֶיֶבִיטְשׁ פּוּשְׁקִין".¹⁵⁵⁴ עם זאת תרגום ‘יבגני אוניגין’ לא היה דבר מובן מאליו, שכן שלונסקי הופיע בציבור כמי שפועל למען השירה המודרניסטית ונגד פולחן ההערצה של הסופרים הקלאסיקנים, יהיה ערכם אשר יהיה. עתה, בגשתו לתרגם את ‘יבגני אוניגין’, הרגיש צורך להסביר מדוע הוא, המרדן, מוכן להקדיש עמל רב לתרגומו של המשורר הרוסי הקלאסיקן. “מן הצד המהותי, כלפי חוץ, נראה אולי פושקין כזר לדרכי כתיבתי ולכל האקלים שלי, ואולם בשורשים שבמעמקים יש בו משהו קרוב לי, […] וזהו המוסר שבכתיבתו. […] עצם הכתיבה כמלאכה מוסרית, השכלול והקפדנות”, הסביר בראיון לאורי קיסרי.¹⁵⁵⁵

תרגום ‘יבגני אוניגין’ לעברית היה בבחינת המשך סמוי למאבקו בביאליק, שנמשך גם לאחר מותו של המשורר הלאומי. בשנת 1918 פנו אברהם יוסף שטיבל (אי"ש), בעל הוצאת “שטיבל”, והסופר דוד פרישמן, העורך הראשי של ההוצאה, לביאליק וביקשו ממנו לתרגם את ‘יבגני אוניגין’: “אם מלבד עבודות קלות היה מר חפץ לקחת בכ”ז את תרגום ‘יבגני אוניגין’, כי אז הייתי מאושר", כתב פרישמן.¹⁵⁵⁶ אך למרות שהוצע לו סכום כסף נכבד סירב ביאליק והשיב לפרישמן: “את ‘יבגני אוניגין’ לא אקח. לא לי הוא. בחור אבחר לי איזו עבודה אחרת”.¹⁵⁵⁷ גם טשרניחובסקי לא הסכים לקבל עליו את המלאכה.¹⁵⁵⁸ העובדה שביאליק לא הרגיש צורך או יכולת לתרגם את ‘יבגני אוניגין’ ואף טשרניחובסקי סירב לתרגם אותו – היוותה אתגר כפול ומכופל לשלונסקי: הנה יבוא הוא ויצליח במשימה הנכבדה שביאליק וטשרניחובסקי לא יכלו לה. בהרצאתו לפני חברי קיבוץ רמת השופט עם צאת תרגומו המחודש ל’יבגני אוניגין' (1966) גילה שלונסקי, אולי בלא משים, את אחד המניעים הנסתרים שדחפו אותו בזמנו לתרגם את הרומן של פושקין: “בסוף מלחמת העולם הראשונה, גביר גדול – שטיבל, נאמן הלשון, רצה לתת תרגומים. […] פרישמן פנה לביאליק שיתרגם את ‘יבגני’ […]. ביאליק אמר, שבלשון העברית של אז אי-אפשר לתרגם את פושקין […] וסירב. האם פירושו שאני העיזותי להגיד לעצמי: ‘הוא לא ואני כן?’”.¹⁵⁵⁹ למרות שממרחק השנים הסביר שלונסקי כי הבעיה הייתה לא כשרונו של ביאליק אלא השפה העברית ויכולותיה בשנת 1918, נראה שבשיחתו האינטימית עם חברים ברמת השופט הרשה לעצמו לרמוז לקהל את אשר אמר לעצמו בסתר ליבו בשנת 1936: “ביאליק – לא ואני – כן!”

את ‘יבגני אוניגין’ ראה שלונסקי כספר העוסק במאבק הדורות ומעין בבואה למלחמתו שלו בדורו של ביאליק: “בארבע השורות הראשונות כבר נתן פושקין את מתח העלילה – מלחמת הדורות. הדוד הוא דוד מת – דור מת. פושקין מרמז על מרד הדקבריסטים”, הסביר שלונסקי לימים (24.12.1966). נראה ששלונסקי הזדהה גם עם דמותו של אוניגין, שהיה מרדן לפי דרכו ולא היה מוכן לכוף את ראשו בפני השגרה.

אך תרגום ‘יבגני אוניגין’ קשור לא רק ליובלו של פושקין ולמאבקיו הספרותיים של שלונסקי אלא גם למצבו המשפחתי. שנת 1936 הייתה השנה שבה נשאה מירה ברחמה את בתו, והוא מצא את עצמו חצוי בינה לבין אשת נעוריו לוסיה. דרכו של שלונסקי להתגבר על משברים הייתה בעבודה קשה, והוא אכן השקיע את רובו ככולו בתרגום ועבד עליו בצורה אינטנסיבית ביותר במשך כשמונה חודשים. “לא אגזים בהגידי שאני עובד 25 שעות במעת לעת…” אמר.¹⁵⁶⁰ בהקשר הביוגרפי ניתן לפרש את תרגום ‘יבגני אוניגין’ גם כהצהרת אהבה סמויה ללוסיה וניסיון לחזור, דווקא בשעה קשה זאת, אל ימי “תור הזהב” של אהבתם, שעה שישבו יחד בבית הוריו שביקטרינוסלב וגילו אהבתם זה לזו באמצעות דמויותיהם של אוניגין וטטיאנה. אפשר שלוסיה אכן קראה בין השיטין והבינה כך את מעשה התרגום, שכן כשנשאלה מדוע לדעתה תרגם שלונסקי את ‘יבגני אוניגין’ השיבה בחיוך: “אולי זו השפעתי שלי, אני אהבתי תמיד את יצירתו זו של פושקין”.¹⁵⁶¹

ניתן לומר, כי תרגום ‘יבגני אוניגין’ היה בבת עינו של שלונסקי והוא אהב אותו יותר מכל היצירות שתרגם בחייו. רוב תרגומיו נעשו, לפי עדותו, “לפי הזמנה”, ואילו “השקעת עבודה מתוך קונטאקט נפשי, מראש” השקיע רק בתרגומים בודדים: ב“שנים עשר” של בלוק, בשירים מהשירה הרוסית המודרנית שתרגם בזמנים שונים (מיאקובסקי, ייסנין, בלוק) ובפושקין.¹⁵⁶² הלשון הנפלאה, המוסיקלית והשנונה של פושקין, ההומור, הסאטירה והחוכמה, החריזה המיוחדת והעשירה, אהבת החיים שבספר, האופטימיות שבו יחד עם הפיכחון הציני והלגלגני – כל אלה משכו את ליבו של שלונסקי.

לאחר שהשלים את תרגום ‘יבגני אוניגין’ פנה לשלמה זלמן שוקן והציע לו להוציאו לאור. “המדובר הוא על תרגום יצירתו המרכזית של גאון השירה הרוסית א. ס. פושקין”, כתב. “זוהי הפואמה הסיפורית […] המשקפת, כידוע לאדוני, בצורה אמנותית נעלה את חיי הדור ונחשבת ליצירת המופת בשירה הרוסית מכל הדורות. […] גודלו של הספר כ-5500 שורות מנוקדות, כ-220 עמודים בתוספת הערות (ואולי גם מבוא על היוצר והיצירה)”.¹⁵⁶³ אולם שוקן סירב לפרסם את התרגום. “כלכולציה המראה על הפסד גם לאחר הפצה של 1000 אכס' – אינה יכולה לבוא בחשבון בשבילנו”, ענה.¹⁵⁶⁴

בעודו מטכס עצה מה לעשות וכיצד להוציא לאור ספר נכבד הדורש משאבים לא מעטים, נודע לשלונסקי שבמקביל לתוכניותיו שלו עומד לצאת לאור תרגום נוסף של ‘יבגני אוניגין’ לכבוד יובל המאה – תרגומו של אברהם לוינסון, שעלה ארצה מפולין זמן קצר קודם לכן (1936). הסופר אברהם לוינסון, שכתב עברית ויידיש, היה עורך דין ופעיל ציוני, מתרגם ועורך, איש דינאמי, צנוע ונעים הליכות, נדיב ונותן משלו בשפע, בחיבה, בחום לב ובמאור פנים.¹⁵⁶⁵ תרגום ‘יבגני אוניגין’ היה המפעל היקר לליבו של לוינסון יותר מכול. לא עבר כמעט לילה שלא טיפל בתרגומו זה והכניס בו שינויים ותיקונים.¹⁵⁶⁶ במשך קרוב לעשרים שנה ניסה לוינסון לפרסם את תרגומו אך ללא הצלחה. כבר בשנת 1919 שלח את תרגומו ל’התקופה‘, אולם נדחה בטענה שהעורך, דוד פרישמן, אינו נמצא במוסקבה ובלעדיו אין ההוצאה מקבלת או מזמינה תרגומים. הסופר נתן גרינבלט (גורן) שענה בשם ההוצאה, אמנם הציע ללוינסון לשלוח דוגמא מתרגומו, אך גם הזהירו כי כבר נשלחו להוצאה תרגומים שנעשו “בידי משוררים צעירים ידועים – ואף על פי כן נפסלו מאת מר פרישמן”.¹⁵⁶⁷ בשנת 1923, בהיותו בוורשה, ניסה לוינסון לעניין את הוצאת שטיבל בתרגומו זה ופנה ליעקב פיכמן שהיה קשור להוצאה באותן שנים. פיכמן אמנם הסכים לעבור על התרגום ואף הציע לו לכתוב מבוא.¹⁵⁶⁸ א“י שטיבל, ששמע כי מהללים את התרגום, פנה לטשרניחובסקי וביקש ממנו לבחון אותו, אך לאחר שקרא קטעים אחדים קבע טשרניחובסקי כי יש בתרגום “משום רוח השירה, אבל בכל אופן אין זה פושקין”. עם זאת אמר ש”כשאין תרגום יותר טוב מזה ראוי להדפיסו בתור ניסיון ראשון“.¹⁵⁶⁹ מצבה הכלכלי של ההוצאה היה באותה תקופה גרוע ובסופו של דבר החליט א”י שטיבל לא לפרסם את התרגום, וחלומו של לוינסון נדחה שוב. לאחר עלייתו ניסה שוב לממש את חלומו. הוא עבד אז כמנהל מחלקת הארגון והפרסום של האוניברסיטה העברית ונראה שהצליח לאסוף כסף שיאפשר לו להוציא את התרגום לאור, ובעוד שלונסקי מתרוצץ לחפש הוצאה שתסכים לפרסם את ספרו כבר היה תרגומו של לוינסון תחת מכבש הדפוס ועמד לראות אור בהוצאה עצמית. שלונסקי מיהר להדפיס את הפרק הראשון של תרגומו ב’הארץ’ (17.8.1936), ולקבוע כך את ראשונותו ולפרסם ברבים את כוונתו להוציא את הספר לאור. הוא זכה לשתי תגובות חמות שוודאי שימחו אותו מאד: “אברם הוא איש מידות, ויהי אך / נפל יבגני בידיו / הוא מחדָש אותו הנציח / וגם עשה בכוח רב”, כתב לו נתן אלתרמן וחתם על כרטיס הברכה בשמו ובשם רחל רעייתו.¹⁵⁷⁰ הייתה זו ברכה המיוסדת על שורות הפתיחה של ‘יבגני אוניגין’ בתרגומו של שלונסקי. השחקנית מרים ברנשטיין-כהן כתבה לו: “מזמן לא קיבלתי הנאה נפשית ואמנותית כה גדולה כמו הבוקר בקוראי את העיתון” (17.8.1936).¹⁵⁷¹ אולם ברכות אלה לא היה בכוחן למחות את הדאגה לגורלו של התרגום. טשרניחובסקי מתח ביקורת קשה על הקטעים מ’יבגני אוניגין' ששלונסקי פרסם ב’הארץ' ומצא בתרגום שגיאות רבות. הוא סימן באלף שורות של התרגום כתשע מאות שגיאות שנבעו, לדעתו, מאי-ידיעה מספקת של הלשון הרוסית. אולם ביקורת זו לא ריפתה את ידיו של שלונסקי. להיפך, הוא הפיק ממנה תועלת רבה, ולקראת הוצאת הספר שיפר את התרגום וניקה אותו משיבושים. בחודשים המעטים שבין פרסום הפרק הראשון בעיתון לבין פרסום הספר שינה שלונסקי את נוסח תרגומו במקומות רבים,¹⁵⁷² וניתן לעמוד על כך כבר בשורות הפתיחה של שני הנוסחים:

נוסח ‘הארץ’

"דּוֹדִי אִישׁ-נִמּוּסִין, וַיְהִי אַךְ

נָפַל לְפֶתַע לְמִשְׁכָּב,

הוּא לְכַבֵּד עַצְמוֹ הִכְרִיחַ,

וְגַם עָשָׂה בְּשֶׂכֶל רָב;

נוסח הספר

"דּוֹדִי מִן הַמְּהַדְּרִין הִנֵּהוּ,

וְאַך נָפַל אֱלֵי מִשְׁכָּב,

אָכַף עָלַי כִּי אֲכַבְּדֵהוּ,

וְגַם עָשָׂה בְּשֵׁכֶל רָב;

לאחר שנואש שלונסקי מהוצאות הספרים החליט, כמו לוינסון, להוציא את הספר בהוצאה עצמית ועל חשבונו והודיע כי ייסד “ועד יובל” להוצאת התרגום של פושקין. נראה שבוועד זה היו שני חברים בלבד: אברהם שלונסקי וישראל זמורה, אך הפנייה בשם “הוועד” אפשרה לו להופיע באופן מכובד בפני אנשים שמהם ביקש עזרה. הוא קיווה שעיתונו, עיתון ‘הארץ’, יסכים לרכוש עותקים רבים מהספר וייתן אותו כפרס לחותמים על ‘הארץ’ וכך יוכל להחזיר את ההשקעה,¹⁵⁷³ אולם הנהלת העיתון לא נעתרה לבקשתו. בפניו של ראובן בורשטיין (ברקת), שתמך ב’טורים', הודה כי את התרגום הוציא על דעת עצמו ועל אחריותו מתוך הנחה שימצא סיוע להוצאתו לאור. הוא ביקש ממנו לעזור לו להשיג תרומה מבעלי יכולת ולהחתים החתמה מוקדמת אנשים שיתחייבו לרכוש את הספר, כדי שאפשר יהיה להוציאו לאור בצורה מכובדת. “הספר צריך לצאת בצורת אלבום נאה, עם אילוסטרציות טובות ולא מעטות, ומחירו יהיה 500 מא”י לחותמים בהקדם", כתב לו.¹⁵⁷⁴

המירוץ להוצאת שני התרגומים המתחרים היה צמוד, ובסופו של דבר הקדים תרגומו של לוינסון את זה של שלונסקי בשבועות אחדים ויצא בראשית פברואר 1937 במלאת 100 שנה למותו של פושקין. ספרו של לוינסון יצא במהדורה מהודרת, בכריכה קשה בצבע כחול שבתוכה הוטבעה דמות דיוקנו של פושקין. בשער הספר נרשם “ירושלים, תרצ”ז, דפוס ווייס". בעמוד הראשון התנוססה תמונתו של פושקין ואחריה מבוא רחב ידיים של לוינסון על יצירתו של פושקין. הספר לווה באיוריו של נ' קוזמין (שאייר את המהדורה הרוסית המקורית) ובסופו ניתנו הערות ופירושים מאת לוינסון.

בגיליון מיוחד של ‘דבר’ המוקדש כולו לפושקין (19.2.1937* התפרסם מאמר של טשרניחובסקי על פושקין, שירים של פושקין בתרגומיהם של לוינסון ואליהו מייטוס וכן חלק מן ההקדמה של לוינסון ל’יבנגי אוניגין' בתרגומו. שלונסקי נעדר מהגיליון ולא הופיע בו כלל. באותו יום הופיעה ב’הארץ' ידיעה קצרה שמסרה כי “עכשיו ליובל המאה של פושקין – שני תרגומים של ‘יבגני אוניגין’: אחד בירושלים בתרגומו של אברהם לוינסון עם הקדמה מאת המתרגם ותמונות; ואחד בתל-אביב, בתרגומו של אברהם שלונסקי, בצורה אלבומית מהודרת ובשפע רב של אילוסטרציות”.¹⁵⁷⁵

ביום 5.3.1937 נכתב ב’דבר' כי “בכרך הדור בתבנית גדולה, בהדפסה נאה ונייר משובח, יצא הרומן בחרוזים של פושקין ‘יבגני אוניגין’ בתרגומו העברי של אברהם לוינסון […] קודם לתרגום ניתנה הקדמה מפורטת של המתרגם על המשורר, חייו, דרכו, יצירתו ועניינה של הפואמה המתורגמת. בסוף הספר ניתנה תמונת המשורר, בצידי העמודים ניתנו עיטורים מעשי ידי הצייר נ. קוזמין […] ובסוף הספר – הערות ופירושים”. שבוע אחר כך הופיעה ידיעה נוספת ב’דבר' ובה נכתב כי בעוד שבוע יופיע הספר ‘יבגני אוניגין’ בתרגומו של שלונסקי. גם בידיעה זו פורטה הופעתו המהודרת של התרגום.¹⁵⁷⁶

שלונסקי וזמורה נעזרו בכספי נדיבים כבורשטיין ואף השקיעו בהוצאת התרגום מכספם הפרטי שלהם. ב-23.3.1937 הופיע ‘יבגני אוניגין’ בתרגומו של שלונסקי בתבנית אלבומית גדולה ובכריכת בד שַׂק הדורה, עם אותם איורים מקוריים של האמן הרוסי נ' קוזמין שהופיעו גם בתרגומו של לוינסון. בסיומו נכתב כי הספר יצא לאור על-ידי “ועד היובל” ונדפס בדפוס ‘הארץ’.

מיד לאחר צאתו של הספר לאור עמד שלונסקי לנסוע לפראג (סוף אפריל 1937). הייתה זו התקופה שבה החל להתקרב לאנשי “השומר הצעיר” והוא שקל אפשרות לקבל עליו את עריכת המדור הספרותי בשבועון ‘השומר הצעיר’. במקביל ניסה לחדש את כתב-העת ‘טורים’ וקיווה שהכספים שיגייס בחו“ל יאפשרו לו להוציא לאור מחדש את כתב-העת או ישמשו מעין “נדוניה” בבואו לשאת ולתת עם אנשי “השומר הצעיר”. טרם צאתו ניסה לפעול במרץ כדי להספיק ולקדם את מכירת התרגום. בראשית אפריל פנה בבקשות תמיכה ועזרה בהפצת הספר אל אישים שונים, “מוקירי מפעלים ספרותיים”, וביניהם דב חביב ליבמן שעמד בראש ועד המושבה ראשון לציון. לליבמן כתב שהוציא את הספר על חשבונו הפרטי, “דהיינו על חשבון ‘הגביר’ ששמו… א. שלונסקי”¹⁵⁷⁷ וכי הוא “גם ספרא וגם סייפא, דהיינו המו”ל”.¹⁵⁷⁸ שלונסקי נסע לפראג ביום 28 באפריל 1937 ובארץ נשאר ישראל זמורה לטפל בענייני הכספים ולדאוג להפצתו של ‘יבגני אוניגין’.

בשנת הופעתו של ‘יבגני אוניגין’ לא עמדה הביקורת העברית על סגולותיו של תרגומו של שלונסקי.¹⁵⁷⁹ בעיני המשוררת אלישבע לא הצליחו שני התרגומים לעצב את המגינה המיוחדת של פושקין, אך היא העדיפה את תרגומו של לוינסון. תרגומו של שלונסקי היה בעיניה תרגום “מפואר ומלוטש, מזוין בכל העושר הרב שבאוצר השפה ובכל להטי הלשון המשוערים”, והיא התפעלה מחרוזים אחדים “הגובלים עם מעשי נסים” משום שמסרו את “המבנה המילולי של החרוז המקורי בדייקנות מקסימאלית”, אך עם זאת טענה כי תרגומו של שלונסקי לא הצליח למסור את הפשטות הגדולה של יצירת פושקין, “שכמוה כשיחת חולין”, והיא נעלמה בתוך התרגום “המעובד והמצוחצח”. לעומת זאת יכול תרגומו של לוינסון, לדעתה, “לקרב יותר את היצירה הגאונית של פושקין להמוני הקוראים ולתת להם את התענוג הגדול – למצות עד כמה שאפשר את היסודות היקרים החבויים ביצירה זו…”¹⁵⁸⁰

לעומת זאת הזדרז ישראל זמורה ומילא פיו דברים בשבח התרגום. לא היה לו ספק כי “אלו היה אלכסנדר פושקין כותב עברית, לא היה כותב את ‘יבגני אונייגין’ אלא בלשון זו ששלונסקי תרגם אותה לעברית”.¹⁵⁸¹ אולם ביקורת של אחד בלבד מבני חבורתו, בעיתון בידורי כמו ‘תשע בערב’, לא הייתה יכולה לשמח את שלונסקי, בעיקר לאחר שבכתב-העת ‘גליונות’ נכתבה תגובה עוקצנית על שבחיו של זמורה והכותב גינה הן את התעלמותו של זמורה מתרגומו של לוינסון והן את השבחים המופלגים שחלק לשלונסקי: מזל שזמורה לא הציע לפושקין “לחזור ולתרגם ‘יבגני אוניגין’ מעברית לרוסית…”, לגלג הכותב.¹⁵⁸²

דברי שבח נוספים על תרגום ‘יבגני אוניגין’ ראו אור, אך גם הפעם לא בבמה מרכזית, אלא בעיתון הנוער העובד ‘במעלה’. המבקר נתן גרינבלט (גורן) כתב כי “גנזי הניב הפיוטי העברי פתוחים לפני שלונסקי והוא מתהלך בשבילי השירה העברית הליכה בטוחה ומאוששת”, ועל כן ברור כי “היצירה הפושקינית החיונית והמבושמה תיכנע ללשונו הפיוטית העשירה”. “אכן שי יקר הגיש לנו, וירחש הלב לו הודיה אמיתית”, סיים גרינבלט את דבריו.¹⁵⁸³

בזמן שהייתו של שלונסקי בפראג שלחה לו לוסיה את השבועון ‘השומר הצעיר’ שבו נדפסו דבריו הנמלצים של א' בר-פלוגתא, שיצא מגדרו כדי להלל את לשונו של שלונסקי: תרגום ‘יבגני אוניגין’ תואר בידי הכותב כ“התרוננות הניבים, הזדככות הצלילים והשתברות הגוונים שבאפוס הקדום – מעין ‘אז ישיר’ במהדורת תרצ”ז“.¹⁵⁸⁴ אולם שלונסקי לא שבע נחת מהתפעלותו של הכותב. “רשימתו של א. בר-פלוגתא (פולני?) על ‘יבגני אוניגין’ – ‘התפעלות של עגל בקיצור נמרץ’. משתומם אני: האמנם זה לרוח השוה”צ [‘השומר הצעיר’]? והיכן ‘הביקורת המרקסיסטית’?”, כתב ביומנו. הוא ציפה לביקורת שתבין את התרגום ותתייחס אל הישגיו בכובד ראש. נראה שהעדיף את ביקורתו הנוקבת של טשרניחובסקי, שעזרה לו לו לתקן את פגמיו של התרגום, על ביקורת שיצאה מתחת עטו של אדם שלא הבין בענייני תרגום. הוא כאב את העובדה שביקורות מועטות כל כך נכתבו על מפעלו התרגומי שהשקיע בו כוחות גוף ונפש עצומים. “הבמות העבריות מילאו פיהן מים. כרגיל”, כתב.¹⁵⁸⁵

יוסף קלוזנר כתב מאמר נרחב על שירת פושקין, אך הציטטה שהביא מ’יבגני אוניגין' הייתה דווקא מתוך תרגומו של לוינסון ולא של שלונסקי. בשולי מאמרו הוסיף הערה שהמעיטה בערכם של שני התרגומים גם יחד: “למרות כל האמנות והנאמנות למקור שהשקיעו המתרגמים העברים בתרגומיהם”, כתב קלוזנר, “חוששני שיבין את הפואמה הרוסית רק היהודי הרוסי…”¹⁵⁸⁶

הסופר והאיכר משה סמילנסקי מסר לידידו ש' פרלמן, שערך יחד איתו את עיתון האיכרים ‘בוסתנאי’, שאם יראה את שלונסקי, יגיד לו בשמו תודה על התרגום של ‘יבגני אוניגין’: “בלעתי ממש את הספר המתורגם כאשר בלעתי לפני חמישים שנה את המקור”, מספר סמילנסקי, “מי יתן לנו תרגומים כאלה במקום השירים ‘המקוריים’ המטורפים”…¹⁵⁸⁷ אך לא עברו חודשים ספורים עד שסמילנסקי ופרלמן נתנו בבימתם ‘בוסתנאי’ מקום למאמר הקטרוג הנרחב של א' ראובני נגד שירתו של שלונסקי. א' ראובני, כמו אלישבע, העדיף את תרגומו של לוינסון. “שלונסקי ניגש אל מפעלו זה באותה ‘קלות להטוטית’ וצליליות החרוז, שאנו מוצאים בשיריו, אולם עמקות ודייקנות אין במלאכתו. לעתים קרובות הוא טועה בפירוש המילים ובייחוד בפירוש ביטויים אידיומיים”, כתב ראובני. הוא קבע כי תרגומו של א' לוינסון “עולה על תרגום שלונסקי בקרבתו אל המקור”, אך הודה כי הוא “נופל ממנו בטכניקה השירית, בקלות הלשון ובהמצאות לשוניות”.¹⁵⁸⁸

המאבק בין שני התרגומים, או בין שני האישים, היה “מאבק דומם” שהתרחש מתחת לפני השטח וכמעט לא נותרו לו עקבות. אולם נראה שבחוגי הספרות נערכו השוואות בין שני התרגומים והדבר היה לשיחת היום: הסופר יוסף אריכא פגש את זמורה והיה סקרן לדעת מה דעתו על תרגומו של לוינסון ל’יבגני אוניגין', וזמורה ענה לו בקור רוח: “חיי קצרים ואינני יכול לקרוא אלא דברי סופרים שאני מאמין בכשרונם ואין בי סקרנות לדעת אם לוינסון ‘הצליח’ פחות או יותר, די לי ברפרוף קל”.¹⁵⁸⁹

ניתן רק לשער את כאבו ואולי גם את מצוקתו של שלונסקי נוכח התרגום האחר שיצא בד בבד עם תרגומו שלו על-ידי איש חם ומלבב שתרגם לתומו, ללא כל רצון להתחרות בשלונסקי, פשוט משום שאהב את ‘יבגני אוניגין’ וביקש “להריקו” לשפה העברית וקצר שבחים ללא מאמץ או פרסומת. לא נמצאו תגובות של שלונסקי על תרגומו של לוינסון. בוודאי לא היה פשוט לראות את ספרו המהודר של לוינסון, “עולה חדש” (אם כי עתיר זכויות) שזה מקרוב בא, המצליח להוציא לאור את תרגומו ואף זוכה לשבחי הביקורת, והוא בחר, ככל הנראה, בדרך של שתיקת התעלמות. גם לוינסון לא הגיב בפומבי על תרגומו של שלונסקי. ברשימות הביוגרפיות שכתבו ידידים וחוקרים על לוינסון לאחר מותו בטרם עת ממחלה קשה נזכרת רק תגובה אחת המעידה על יחסו של לוינסון לתרגומו של שלונסקי ולתחרות בין שני התרגומים: “משזכה לאחר שנים רבות, כבר בשבתו בארץ, לפרסם את התרגום בהוצאה מהודרת ולהתמודד עם המשורר-המתרגם המובהק אברהם שלונסקי, שהוציא את תרגומו גם הוא – היה זה, דומני, מרום-ההישגים שהתגאה בו בחיי-היצירה. והיה זה מחובתו של כל ידיד ‘להשוות’ חרוזים מסוימים ולחוות דעתו: תרגומו של מי נאמן יותר למקור?…”¹⁵⁹⁰ משפטים ספורים אלה, שנכתבו על לוינסון מכסים יותר משהם מגלים את המתח הסמוי ששרר בין השניים. כל אחד מהם היה בטוחה שתרגומו שלו עולה על זה של חברו. אולם בעוד שלוינסון חש, ככל הנראה, גאווה על התחרות עם משורר ומתרגם מובהק כשלונסקי – נראה ששלונסקי חש אי נוחות בגלל הצורך שלו לעמוד מול מתרגם ידוע פחות שהתחרה עמו על כתר התרגום של ‘יבגני אוניגין’.

ייתכן שהצורך לקבוע בזיכרון ההיסטורי את הראשוניות של תרגום שלונסקי גרם לכך שבמקומות שונים התפרסמו תאריכים מוטעים לגבי מועד הפרסום של תרגומו ל’יבגני אוניגין‘. בערך “אברהם דוד שלונסקי” ב’אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו’ שערך דוד תדהר נכתב כי תרגומו של שלונסקי יצא בשנת 1933 (תרצ"ג) בהוצאת “יחדיו” (בעוד שהספר יצא למעלה משלוש שנים אחר כך ב-23.3.1937 בהוצאת “ועד היובל”). ועוד נכתב, כי בשנת 1936 (תרצ"ו) – יצאה מהדורה שנייה בהוצאת “ספרית פועלים”¹⁵⁹¹ (בעוד שמהדורה נוספת יצאה רק בשנת 1945). האם לימים מסר שלונסקי פרטים שגויים לחוקר דוד תדהר על תאריך פרסומו של תרגום ‘יבגני אוניגין’, או שמא הייתה זאת טעותו של החוקר? גם א"ב יפה, בספרו על שלונסקי, עמעם את שנת הופעתו של התרגום לאור וכתב כי התרגום “נעשה בידי שלונסקי בשנת 1936 ומאז יצאו לאור כמה וכמה מהדורות חדשות”, וכך נוצר הרושם כי תרגומו של שלונסקי הקדים את זה של לוינסון.¹⁵⁹²

בתקופה שבה התפרסם ‘יבגני אוניגין’ חלה ההתקרבות בין שלונסקי לבין פיכמן, עורך ‘מאזנים’, ושלונסקי שלח לו את ‘יבגני אוניגין’ על מנת שיפרסם מאמר ביקורת על תרגומו.¹⁵⁹³ פיכמן אכן הבטיח שבקרוב תפורסם הערכה בכתב-העת: “אשר ל’יבגני אוניגין‘, יש לי ביטחון גמור שאוכל לתת ב’מאזנים’ הערכה על העבודה הגדולה הזאת, שאני מחשיבה מאד, אין לעבור בשתיקה ב’מאזנים'”.¹⁵⁹⁴ אולם הימים נקפו וב’מאזנים' לא התפרסם דבר וחצי דבר על התרגום. בשנת 1941 פרסם בנציון בנשלום (כ"ץ) ב’מאזנים' ביקורת על תרגום ‘יבגני אוניגין’ במסגרת מאמרו על אי דיוקים בתרגומים שנעשו בשנים האחרונות, אך הכותב בחר בתרגומו של לוינסון ולא בזה של שלונסקי. הוא תיאר את לוינסון כ"מתרגם נאמן, ואת תרגומו כתרגום “חשוב ומוצלח בדרך כלל” שמעשיר את הספרות העברית (תוך כדי הצבעתו על אי דיוקים אחדים בתרגום). מתרגומו של שלונסקי התעלם כליל.¹⁵⁹⁵

תרגום ‘יבגני אוניגין’ זכה להערכה רק לאחר זמן. ביובל ה-50 לשלונסקי כתב דב סדן מאמר שבח נרחב על התרגום, והיה זה לא רק שבח מפי חוקר חשוב אלא גם הכרה מצד בר פלוגתא של שלונסקי בחשיבותו כמתרגם בעל שיעור קומה. סדן התפעל בעיקר משליטתו המדהימה של שלונסקי בשפה העברית וביכולתו המופלאה “להסתייע בסגולות גלויות וגנוזות” של הלשון.¹⁵⁹⁶ ממרחק השנים קבע המתרגם והחוקר עמינדב דיקמן כי אוניגין של שלונסקי הוא “יצירת מופת פלאית” וכי תרגומו של לוינסון הוא “לכל היותר תרגום הגון”, ש“נוגע ללב באנושיות מגבלותיו”. עם זאת כתב דיקמן כי “פה ושם יש ומעוררת הקריאה בשני התרגומים רושם שקלותו הלשונית של שלונסקי הייתה לו לרועץ, לעתים, וכי מתחרהו, שהתנהל בין שורות הרומאן בכבדות של בני-תמותה רגילים, הצליח לדייק יותר בתרגום”.¹⁵⁹⁷ באותה שנה שבה שיבח סדן את תרגומו של שלונסקי כבר היה לוינסון חולה מאד. בשנת 1955 נפטר ותרגומו הלך ונשכח,¹⁵⁹⁸ בעוד ששלונסקי הוציא את ‘יבגני אוניגין’ במשך כשלושים שנה בשבע מהדורות שונות (חלקן בשינויים מפליגים), זכה לשבחים והוכר כמתרגמו המובהק של ‘יבגני אוניגין’.

 

פרק כ"ו: דברי סיכום בטרם עת, 15 שנה ליצירת שלונסקי    🔗

בסוף שנת 1936 צוין תאריך מיוחד במינו: 15 שנה ליצירתו הספרותית של שלונסקי. שלונסקי החשיב את ראשית פעילותו הספרותית לא עם פרסום שירו הראשון “בדמי יאוש” (1919) אלא רק לאחר עלייתו ארצה ו-15 השנים נמנו לפי התאריך העברי של פרסום שירו “הרכב” בכ“ט אדר תרפ”ב (29.3.1922). עריכת מסיבות וסיכומי דרך למשורר בן 36 היו צעד יוצא דופן, ונראה שלפניו לא זכה לכך שום סופר. ייתכן ששלונסקי ביקש לאמץ את המודל הביאליקאי של ציון 25 שנה לכתיבת שירו “אל הציפור”, שנחוג בשנת 1916, והחליט שגם 15 שנה הוא תאריך נכבד דיו ומספיק לעריכת מסיבות ולדברי סיכום.

“מסיבת הכבוד” לכבוד שלונסקי, כפי שכונתה בעיתון ‘דבר’, נערכה על-ידי ועדת התרבות של ההסתדרות באולם מוגרבי (22.12.1936), והסופר מ' בן-אליעזר, שהיה בין המברכים, אכן תהה על פשרה של חגיגה מוקדמת זו. בדרך כלל כותבים על סופר רק לאחר מותו או “במלאת 50 שנה להולדתו או לעבודתו של הסופר”, אמר בן-אליעזר. אולם “עלינו להביט בעין יפה על תיקון המנהג, שלא לדקדק בפירוש המילה ‘יובל’ שיהא דווקא חמישים שנה, אלא לערוך חגיגות ספרותיות למלאת עשר שנים, חמש עשרה, עשרים שנה לעבודתו וליצירתו של משורר או סופר, אם רק ראוי הוא לשם הכבוד הזה”. אלא שבן-אליעזר רמז שספק הוא אם אמנם ראוי שלונסקי למסיבה המוקדמת. את דבריו סיים בציטטה משירו של שלונסקי “משירות בנכר” – אותן שורות שבהן השווה שלונסקי עצמו ליהודה הלוי ושהרגיזו את בן-אליעזר בהיבריס שלהן ועל כן ביקר אותן שמונה שנים קודם לכן במאמרו “העילוי בספרותנו החדשה”:¹⁵⁹⁹ “אֲנִי עוֹד אָשִׁיר, אַרְצִי, לָךְ / ‘הֲלֹא תִשְׁאֲלִי’ – כְּמוֹ הַלֵּוִי.”

בן-אליעזר הביע את תקוותו ששלונסקי יפרע את החוב הזה לארצו: “הלא רק ט”ו שנה מלאו לעבודתו באוהל השירה העברית, והקורא העברי רשאי לקוות כי משורר הדווי עוד עתיד לשיר לנו שירת הגאולה".¹⁶⁰⁰

שלונסקי עצמו נהג לבקר ואף לגנות את “בולמוס היובלות” שנערכו לסופרים שמתו או לסופרים בזקנתם. “כצאן לשבח יובל”, התנצל בחיוך באחת מחגיגות היובל הרבות שנחוגו לו במלאת לו 60. בשנות העשרים והשלושים ראה בחגיגות מסוג זה דבר מיותר, סגידה לעבר ושכחת ההווה החי והתוסס. בחגיגות שנערכו במלאת מאה שנה להולדת יל“ג (1931) טען כי אנו “מיליונרים באבות, בשלשלת הזהב של היוחסין”, ועל כן אפילו “שבעים שנות חלדנו לא יספיקו לנו לצאת ידי חובת כל היובלות […] ועל כל הבמות הספרותיות – או מדליקים נר נשמה לאחד ז”ל או מושכים בקרן היובל של אחד ייבדל לחיים ארוכים. ואין שהות, אין זמן לבנים להיפנות לעצמם”.¹⁶⁰¹ גם במלאת מאה שנים להולדת¹⁶⁰² גתה (1932) גינה שלונסקי את פולחן גתה שמונע, לדעתו, הערכה אמיתית ליצירתו ומתבטא באין ספור דברי שבח שבלוניים: “אכן, גם היקר בשמות עלול להסתאב על ידי לעיסה של בולמוס יובלי”, כתב.¹⁶⁰³ הוא חשב שיש לציין דווקא את פעילותם של היוצרים הצעירים ולשמור “על הפרופורציה הנכונה שבין כיבוד אבות ונטישת אבות”.¹⁶⁰⁴ לא לשכוח “את הבנים”, קרא, והתכוון בראש ובראשונה לעצמו. “מדוע התיאבון הזה לזבחי מתים והבוז וההתנכרות למלך החי, המהלך, הנושם, הנושא את אבוקתו בידים רוטטות, דַּמִּיוֹת וחיות עד מאד?”¹⁶⁰⁵ נאמן לדרכו זו ביקש לחגוג שלוש שנים לפעילותו של תיאטרון ‘אוהל’ או “חמש שנים לצאת ‘כתובים’”, וכך ללוות במסיבות את הפעילות התרבותית בהווה. אולי גם משום כך לא ראה כל רע בכך שחוגגים לו מסיבה כבר בשלב זה של חייו ויצירתו, שהרי נפל דבר בישראל: הוא פתח עידן חדש בשירה העברית.

במסיבה התגלה השינוי שחל במעמדו של שלונסקי: הוא הפך למשורר בולט ונחשב והמסיבה משכה אליה קהל רב שבא לחלוק לו כבוד ומילא את האולם מפה לפה. נשאו דברים: מ' בן-אליעזר, ש' גורליק, משה גליקסון, יעקב הורוביץ, משה הלוי, דב בר מלכין, שמעון פינקל, חיים פרידמן, ברוך קרופניק, יהודה קרני, א"ז רבינוביץ ושלונסקי עצמו. עיתון ‘הארץ’ הקדיש עמוד שלם למסיבה והביא את תקציר דבריהם של חלק מהמשתתפים. בצד השבחים שלהם זכה היו גם דוברים שלא חסכו את שבט ביקורתם. כשנתיים עברו מאז שהסתיימה תקופת ‘טורים’ הראשונה וגליקסון, עורך ‘הארץ’, בחן בביקורתיות את “פולמוס המשמרות” ואת התנהגותו של שלונסקי כלפי סופרי “דור ביאליק”. הוא טען כי הרגשת התהום הפערוה בין הדורות “הייתה בעיקר מנת חלקם של הצעירים הדעתנים וחמי המזג שלא הגיעו עוד לכלל בינה סלחנית”. בעיניו היה אמנם טעם לפולמוס, אלא שהייתה בו “הרבה מן ההפרזה והמלאכותיות”. לדעתו לא היה כאן רק “הבדל טבעי שבטעם ובאסכולות ספרותיות”, אלא גם “מיסוד הרתחנות והנצחנות שבפולמוס”. הוא הוסיף כי כשם ששלונסקי נהג בסופרים הזקנים בזלזול ולא כדין כך עשו אף הם, ועל כן גם שלונסקי לא זכה שינהגו בו במידת הצדק. גליקסון הביע את הערכתו לשלונסקי, שגם בעת הוויכוחים החריפים ביניהם בעת ההתקפות של שלונסקי על שירו של ביאליק “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם” ידע איך להתווכח ולא גרם לנתק ביניהם. להיפך, הודה גליקסון, היחסים ביניהם נשארו טובים, שהרי טוב ונוח היה לו לעבוד עם שלונסקי. אחרי הנשף הלך שלונסקי להמשיך ולחגוג עם חברים ובני משפחה בקפה “הלל”. גם בבית הקפה נישאו נאומים וברכות (מאת הסופר נתן גרינבלט, זלמן אהרונוביץ-ארן – לימים שר החינוך, לאה גולדברג, ישראל זמורה והעיתונאי א"ש יוריס). שלונסקי השיב למברכיו וקרא את מחזור השירים החדש שלו, “דברים”.¹⁶⁰⁶ בשבועון ‘הפועל הצעיר’ הקדיש הסופר ישראל כהן, חבר המערכת, רשימה קצרה למלאת 15 שנה ליצירת שלונסקי. כמו בן-אליעזר התייחס אף הוא לעניין חגיגת היובל: “בתאריך זה אין, אמנם, כדי יובל שלם ואף מחצית יובל. אולם אם זכות-יוֹבל אין כאן זכות יבוּל יש כאן, יבול שלם שעליו צריך לברך לאו דווקא ביום שקבעוהו לכך”. הוא ראה בשלונסקי מי שפתח מגמה בשירה העברית, “מגמה פורה ומפרה בתוכנה ובצורתה”. מגמה חדשה זו ביקשה לתאר את הנושאים הנצחיים בשירה – “איתני הטבע ואיתני הנפש” – בדרך שהלמה את קצב הדור החדש. אפילו המתנגדים לשלונסקי שהתנצחו עימו “נתבשמו משירתו ומלשונו”, כתב. את השבח לשלונסקי ליווה ישראל כהן גם בביקורת על הפולמוס שלו עם סופרי דור התחייה, וקבע כי עקירת הישן והנחת החדש נעשתה לפעמים “בקול רעש מיותר”.¹⁶⁰⁷

המסיבה במלאת 15 שנים ליצירתו הייתה הראשונה בסדרת מסיבות שנערכו לשלונסקי לרגל אירועים ספרותיים שונים. מכאן ואילך צוינו אירועים בחייו וביצירתו ברחבי הארץ ולוו במאמרים, ראיונות, כתבות, שיחות רדיו ותוכניות טלוויזיה, והוא הפך למעין “מוסד” בחיי הציבור בארץ.

בארבע השנים ממותו של ביאליק בשנת 1934 ועד צאת ספרו של נתן אלתרמן ‘כוכבים בחוץ’ בשנת 1938 הרגיש שלונסקי כי זכה לכתר המשורר שלא הקדים ולא איחר את זמנו אלא נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון. היו אלה שנות מלכותו, השנים שבהן תפסה אסכולת הספרות המודרניסטית מקום נכבד בשדה התרבות הארצישראלית.

 

פרק כ"ז: “המאסטרו”, קווי מתאר למחצית השנייה    🔗

אכן לא לשוא קראו לו “המאסטרו!”¹⁶⁰⁸

(חיים גורי)

חידוש ‘טורים’ ועריכת ה“דפים לספרות” של ‘השומר הצעיר’ (1938–1942)    🔗

בסוף שנות השלושים התחזק מעמדו הספרותי והציבורי של שלונסקי. מעתה הוכר כאביה של חבורת “יחדיו” – חבורת המשוררים המודרניסטים, והוא זכה להערכה על הפואטיקה החדשנית שעיצב ועל היותו אמן לשון מובהק שתרם רבות ללשון העברית. בגיל 37 זכה שתיכתב עליו מונגרפיה מקיפה: הספר ‘אברהם שלונסקי’ מאת ישראל זמורה. אמנם היה זה ספר שיצא על ידי בן החבורה ובהוצאתה, ועם זאת הייתה זאת הפעם הראשונה שבה נעשה ניסיון רציני וממשי להקיף את שירת שלונסקי ולעמוד על סגולותיה.

שנת 1938 הייתה שנת מפנה: ביוני פרסם שלונסקי את ספרו ‘שירי המפולת והפיוס’, חודשים ספורים בלבד לאחר פרסום ספרו של אלתרמן ‘כוכבים בחוץ’. ‘שירי המפולת והפיוס’ התקבל בסבר פנים יפות למדי, אך לא זכה לאותה תהודה שלה זכה ספרו של אלתרמן. ‘כוכבים בחוץ’ עורר את התפעלותו של שלונסקי ועם פרסומו ערך לכבודו מסיבה, בה שיבח את הספר בכל לשון של שבח. אולם מבין השיטין ניתן היה להבחין בדבריו גם במבוכה וחרדה שהוא התאמץ להתגבר עליהן, בנסותו להיראות בעיני המסובים כ“אב השמח להתקדמות בנו”, כפי שתיאר זאת ישראל זמורה ביומנו.¹⁶⁰⁹ דומה שהחל להכיר בכך כי אלתרמן בן טיפוחיו יצא רשמית מתחת חסותו והפך להיות משורר נערץ בזכות עצמו – ועוד מעט יתחרה במוניטין שלו ואף יעלה עליו.

ביום 15.4.1938, כמעט ארבע שנים מיום שפסקה הופעתו של כתב-העת ‘טורים’, הצליח שלונסקי לחדש את הוצאתו לאור למשך כשנה (עד מרץ 1939). בגלגולו השני היה זה כתב-עת שונה: העובדה שיצא ערב מלחמת העולם השנייה השפיעה על אופיו והפכה אותו לכתב-עת שהפוליטיקה תפסה בו מקום נכבד למדי.¹⁶¹⁰ בתקופה זו זנח שלונסקי את השקפתו הפציפיסטית והבין כי הכרח הוא להיאבק בנאציזם ובפאשיזם באופן אקטיבי. על המשורר לצאת בימים אלה “ממבצר השן”, ולהצטרף “לעולם העשייה”, טען במאמרו “דור בלי דונקישוטים”.¹⁶¹¹ הוא המשיך להתנגד למדיניות הדיכוי של סטלין ובמאמר המערכת, “טור ראשון”, שפתח את גיליונות ‘טורים’ המחודש, ביקר את משפטי מוסקבה וראה בסטלין את האויב הגדול של הרוח החופשית. הוא כינה אותו “רב-הטבחים הגרוזי” וטען כי יחד עם עשרים ואחד בולשביקים שרצח על לא עוול בכפם, הרג סטלין גם את “הסופר הרוסי” שאותו כינה שלונסקי “ההרוג העשרים ושניים”.¹⁶¹²

השנה שבה התחדש ‘טורים’ הייתה שנה סוערת לחבורת “יחדיו”. בתוך החבורה התגלעו מתחים רבים על רקע אישי ופוליטי.¹⁶¹³ מבחינה אישית נראה שנמשך המתח בין שלונסקי לבין בני חבורתו בגלל הקשרים שקשר עם מירה הורוביץ. כעסם של בני החבורה על כך ששלונסקי גרם עוול לידידו-ידידם יעקב הורוביץ ועל כך שכיסה מהם את הפרשה כולה לא שָכַך. בנוסף קמו עוררין על עצם מנהיגותו של שלונסקי. אחדים מבני החבורה חשו שאין הם שווי זכויות לשלונסקי ושהוא, כעורך יחיד של ‘טורים’, אינו מעריך די הצורך את יצירותיהם. הם טענו כי בעריכתו הוא משנה את דבריהם כראות עיניו, רודף שבחים לעצמו ומקצץ את כנפיהם. גם המתח הסמוי בין שלונסקי לבין אלתרמן הלך וגדל. “שני המלכים”, כינה אותם זמורה¹⁶¹⁴ – אך כידוע אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. הידידות העמוקה ביניהם לא פסקה, אך הפכה למורכבת הרבה יותר. אלתרמן נשאר אסיר תודה לשלונסקי על עזרתו בראשית צעדיו בספרות העברית ועד מותו השתדל לא לפגוע בכבודו: מדי שנה בשנה, ביום הולדתו של שלונסקי, נהג להביא לו זר פרחים וכך נהג גם בכל פעם ששלונסקי זכה בפרס. אולם ההערכה ואף ההערצה לאלתרמן עלו והתעצמו בקרב משוררי חבורת “יחדיו” ובקרב הסופרים הצעירים בני דור תש"ח ובעיני הציבור הרחב ולא ניתן היה להחזיר לקדמותם את מתכונת היחסים שבין אח בכור לצעיר או בין פטרון לבן חסותו.

מבחינה פוליטית הקצין שלונסקי בתקופת ‘טורים’ ב' את עמדותיו והתקרב מבחינה אידיאולוגית לתנועת “השומר הצעיר”. בני החבורה, ובראשם ישראל זמורה, טענו ששינוי זה בעמדותיו נבע מהשפעתו של המשורר היידי משה ליפשיץ, קומוניסט לשעבר, שהפך לידידו הקרוב של שלונסקי. אחדים מבני החבורה – וביניהם אלתרמן וזמורה – התנגדו לקו שמאלי מובהק זה, נשארו נאמנים למפא"י ולא הסכימו לכיוון החדש שנקט.

נוסף לסיבות אלה נקלעה חבורת “יחדיו” גם לקשיים כלכליים ושלונסקי נאלץ להתרוצץ יחד עם זמורה בחיפוש אחר מקורות מימון. בין השאר פנה גם לדוד בן-גוריון, בתקווה שמפא"י תתמוך בעיתון החבורה. אולם בן-גוריון לא היה מוכן לעזור לו עזרה של ממש, שכן ‘טורים’ היה כתב-עת בלתי תלוי ולא עיתון מפלגתי. השנים של ערב מלחמת העולם השנייה הקשו על מציאת משאבים להוצאת העיתון, ועייפותו של שלונסקי מהמתחים בתוך החבורה, מהצורך להתגונן מהתקפותיהם של החברים ומהנסיונות הבלתי פוסקים לשחר פני נדיבים ולפתותם לתרום כספים ל’טורים' – הכריעו את הכף. שלונסקי החל לחשוב על סגירת ‘טורים’ ופירוק החבורה.

גורם נוסף שהחיש את קיצו של ‘טורים’ היה האופציה החדשה שנפתחה לפני שלונסקי: באותה תקופה חודַש המשא ומתן בינו ובין אנשי “השומר הצעיר”. הללו קיבלו אותו בחמימות רבה והציעו לו לערוך את ה“דפים לספרות” של כתב-העת שלהם, שנקרא כשם התנועה: ‘השומר הצעיר’. נראה שהמשא ומתן הצליח בזכות הגמישות שגילו כלפי שלונסקי ועמדותיו. הם הסכימו שאין לתבוע משלונסקי, לאה גולדברג וחבריהם הזדהות מלאה עם דרכו של “השומר הצעיר”, והסתפקו בכך שסופרי “יחדיו” המצטרפים אליהם יביעו אהדה כללית לאידיאולוגיה שלהם.

שלונסקי החל לערוך את ה“דפים לספרות” שיצאו אחת לשבועיים (עד שנת 1942) והפילוג בחבורת “יחדיו” היה לעובדה מוגמרת. שלונסקי, לאה גולדברג, רפאל אליעז ומשה ליפשיץ הצטרפו ל“שומר הצעיר” ואילו ישראל זמורה הקים את כתב-העת ‘מחברות לספרות’, שבו השתתפו גם נתן אלתרמן ויעקב הורוביץ.

בעריכה החל במרץ, בהתלהבות ומתוך תחושת שליחות, כפי שעשה זאת בימי ‘כתובים’ ו’טורים'. הוא בא עם תקוות גדולות לעשייה ספרותית ברוכה וקיווה שלאחר תקופת “יחדיו”, שבה נאלץ להתבזות בחיפוש נצחי אחר מקורות כספיים, תתמוך תנועת “השומר הצעיר” בעיתון בנדיבות ותהיה גב רחב שניתן להישען עליו. עריכתו העלתה את רמת העיתון והפיחה בו רוח חיים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנהל מעל דפי ‘השומר הצעיר’ ויכוח ער בנושא של כתיבת שירה בעת מלחמה.¹⁶¹⁵ עמדתו של שלונסקי בוויכוח הייתה שאסור לשעבד את השירה לאירועי הזמן, אך המשורר יכול לתרום את תרומתו למאמץ המלחמתי בכתיבת שירי לכת, שירי הזדמנות או שירים פלקאטיים-תועמלניים. שירים כאלה, טען, אמנם גרועים מבחינה שירית, אך השפעתם גדולה ובאמצעותם יכול המשורר להשכיר את עטו לטובת הכלל כאדם וכאזרח.¹⁶¹⁶

בדיעבד התברר שהצטרפותו של שלונסקי ל“שומר הצעיר” היוותה פרשת דרכים בדרכו הספרותית והאישית. מעתה הפך למשורר המפלגה והיה עליו לנסות לתמרן בין דרישות המפלגה שיבטא בכתיבתו את מטרותיה ורעיונותיה לבין רצונו לשמור על חירות היוצר. הוא נאלץ לשמש מס על המשאבים הכלכליים שבהם זכה ומס זה היה לעתים כבד. לא פעם נאלץ להגמיש את השקפותיו ולהתאימן לאלה של תנועתו החדשה, אך היה לו לא נוח להודות בכך ותמיד השתדל להוכיח כי הוא שומר על עצמאותו.

הקמת “ספרית פועלים”, “המרכז לתרבות מתקדמת” וכתב-העת ‘עתים’ (1939–1950)    🔗

שנות הארבעים והחמישים היו שנות שיא בפעילותו הספרותית והציבורית של שלונסקי. הצטרפותו לתנועת “השומר הצעיר”, שהפכה בפברואר 1946 למפלגת “השומר הצעיר”, ופעילותו במסגרת זו קידמו אותו למרכז העשייה הספרותית. הוא היה לאדם רב השפעה שנמצא בלב ליבה של הציבוריות הציונית-הסוציאליסטית ונחשב למשוררה של ההתיישבות העובדת. בנובמבר 1939 הוקמה הוצאת “ספרית פועלים” על ידי אנשי “השומר הצעיר”. שלונסקי היה הרוח החיה בהקמת מפעל זה ומונה לעורכו הספרותי וההוצאה הפכה, גם בזכותו, להוצאת ספרים תוססת ונחשבת. במסגרת ההוצאה החל שלונסקי להוציא את סדרת ספרי הכיס “דורון”, שכללה נובלות קלאסיות, סיפורים מודרניסטיים, דברי סופרים על עצמם ועל בני דורם, שירה ועוד, וכן את סדרת “תרגומי מופת”. בהוצאת “ספרית פועלים” פרסם שלונסקי את הקובץ ‘שישה פרקי שירה’ (1940), שבו ראו אור שיריהם של המשוררים רפאל אליעז, נתן אלתרמן, יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, אלכסנדר פן ואברהם שלונסקי. משוררים אלה ייצגו, לדעתו, את אסכולה השירה המודרניסטית.

בסוף שנת 1946 התעצמה פעילותו הציבורית-ספרותית של שלונסקי והוא עמד במרכזם של שני מפעלים חשובים נוספים שנוסדו בעת ובעונה אחת והיו קשורים זה לזה: הקמת “המרכז לתרבות מתקדמת” (שמאוחר יותר כונה “צוותא – המרכז לתרבות מתקדמת”) וייסוד כתב-העת ‘עתים’ שאמור היה להיות ביטאונם של הסופרים המשתייכים ל“מרכז לתרבות מתקדמת”.

על הקמת “המרכז לתרבות מתקדמת” הוכרז בכנס היסוד בקיבוץ מרחביה. ב-10–11 באוקטובר 1946 התכנסו אנשי רוח ואנשי מדע בעלי השקפת עולם מרקסיסטית והציגו את מפעלם החדש. מסמך היסוד שלהם הדגיש את העובדה שהמרכז מוקם עם תום מלחמת העולם השנייה, לאחר ש“מיליונים מבניה של האומה הישראלית” נספו ועתה הם פונים לסופרים, אומנים, מחנכים ואנשי מדע בארץ ובעולם לעזור לעם היהודי לבנות את הבית הלאומי בארץ-ישראל. במסמך דובר גם על כריתת ברית עם כוחות הסוציאליזם, אך בכוונת מכוון לא הזכירו את ברית המועצות במפורש. הסיבה הייתה רצונם של המייסדים, ושלונסקי בראשם, ליצור בסיס רחב למרכז לתרבות מתקדמת. בישיבת הנעילה סיפר שלונסקי כי הוא שהמציא את השם “תרבות מתקדמת”, לאחר שפסל הצעות לשמות אחרים כגון “המרכז לתרבות סוציאליסטית” או: “המרכז לתרבות מרקסיסטית”. הצעות אלה היו פוליטיות מדי לטעמו והוא ביקש שֵׁם שיאפשר את ההצטרפות ל“תרבות מתקדמת” גם לאנשים שאינם רוצים להזדהות במפורש עם המרקסיזם. עם זאת ניסה להרגיע את ראשי “השומר הצעיר” ברמזו שזאת רק ההתחלה ובהמשך, לאחר שירכשו את לב המצטרפים, יצליחו למשוך אותם לכיוון האידיאולוגי הרצוי: “אנו ניסע איתם אל תחנות יותר רחוקות!” הצהיר.¹⁶¹⁷

כעבור חודשים אחדים נוסח המניפסט של “המרכז לתרבות מתקדמת” ולפיו מטרתו ללכד את אנשי הרוח והאינטליגנציה “כדי לטפח בארץ-ישראל מפעלים תרבותיים ברוח הקדמה, האנטי פשיזם, אחוות-העמים וקידום מפעלו הלאומי והסוציאלי של ציבור הפועלים בארץ-ישראל”. מקימי “המרכז לתרבות מתקדמת” שאפו לקשור קשרים הדוקים עם חוגים דומים להם בעולם ועתה הצהירו במפורש שהם בעד “קשר אחווה וסולידאריות עם ברית המועצות ומפעלה הפוליטי, החברתי והתרבותי”.¹⁶¹⁸ יש לציין כי בשנים הבאות שוב הוצנע הקשר עם ברית המועצות והוא נעדר מכל המסמכים והתצהירים הבאים. דובר על פיתוח ועידוד מפעלים אמנותיים, ספרותיים ותרבותיים ברוח הציונות החלוצית והסוציאליזם המדעי, הקמת מועדוני תרבות ליהודים וערבים, הידוק הקשר בין האמנים לציבור הפועלים וקידום דמותה הדמוקרטית והחילונית של המדינה.

כתב-העת ‘עתים’ החל לצאת לאור ביום 25.9.1946, לאחר ששלונסקי הצליח להתגבר על לבטים רבים של מפלגת “השומר הצעיר” ולממש את תוכניתו לייסד כתב-עת ספרותי נוסף. שלונסקי לא חדל להאמין בחשיבותם של כתבי-עת ספרותיים וביכולתם להשפיע השפעתם על הציבור וביקש להקים כתב-עת חדש וחבורה חדשה. הוא רצה לקרוא לכתב-העת בשם ‘אורלוגין’, אלא שאנשי “השומר הצעיר” התנגדו לכך בטענה שזה שם לועזי והדבר מבטא “פורמליזם ספרותי” המוקצה מחמת מיאוס.¹⁶¹⁹ ההתנגדות לשם נבעה לא רק מכך שהשם “אורלוגין” לא נשא חן בעיניהם, אלא מההבנה שהשם משקף תפיסה של כתב-עת שלא הייתה לפי רוחם: שלונסקי ביקש להקים כתב-עת שיעסוק בתרבות וישקף את ענייני השעה באמצעות מאמרים עקרוניים ואילו המפלגה רצתה כתב-עת תרבותי-ספרותי-אקטואלי שבו ישתתפו אנשי מפלגה מן השורה ולא רק סופרים “מקצועיים”. שלונסקי נאלץ אפוא להתפשר ובחר בשם ‘עתים’ שסימל את הקשר של כתב-העת לענייני השעה. כיוון שלא קיבל רשות להוציא לאור כתב-עת ספרותי “טהור” היה עליו לפרסם לא פעם מאמרים שדרשו פוליטיזציה של אנשי הרוח והיצירה הרוחנית או כאלה ששיבחו את התנהגותה של ברית המועצות כלפי סופרים שאינם הולכים בתלם. אפילו הוא עצמו, במאמרו “שוב על ההזדהות”, כתב כי ברית המועצות היא “השוקדת על הגאולה היחידה של האנושות” – משפט שספק אם האמין בו.¹⁶²⁰ עם זאת ערך את ‘עתים’ בפתיחות יחסית ודאג ככל האפשר לפרסם מגוון כותבים ומגוון דעות. הוא אפשר לפרסם גם מאמרים שביקרו את הנעשה בברית המועצות בתחום האמנות ודאג שישתתפו בכתב-העת בעיקר סופרים ראויים מכל המשמרות: הסופרים בני דורו של ביאליק, בני דורו שלו ורבים מהסופרים הצעירים בני דור תש"ח. כמו בתקופת ‘כתובים’ השתדל שלונסקי לתת ביטוי לרוחב אופקיו ופרסם סקירות ומאמרים עקרוניים על מגוון סוגי אמנות בארץ ובעולם: ספרות, תיאטרון, קולנוע, ציור, פיסול וריקוד.

כתב-העת ‘עתים’ התקיים במשך פחות משנתיים (עד 7.5.1948). תחילה טענו אנשי “השומר הצעיר” שסגירתו זמנית, והוא יתחדש באמצע 1949, אך הוא לא התחדש ובמקומו החל לצאת כתב-העת ‘אורלוגין’.

עם הקמתה של מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) בשנת 1948 הצטרף שלונסקי לשורותיה ואף נאם בוועידת היסוד שלה. הוא היה פעיל ב“תנועת השלום”, שריכזה אישים בעלי אוריינטציה מרקסיסטית, והשתתף בקונגרס הראשון של תנועה זו שנערך בפריז בשנת 1949. פעילותו הפוליטית כללה גם אירוע יוצא דופן: בשנת 1951 נערכה שביתה גדולה של ימאים בעקבות סכסוך עבודה בין מועצת הימאים לבין ההסתדרות הכללית ובנמל חיפה פרצו תגרות קשות בין הימאים לבין המשטרה. לצד השובתים עמדו מפלגות מפ“ם ומק”י ולמעלה מאלף מפגינים התכנסו בכיכר מוגרבי בתל-אביב להביע הזדהות עם הימאים. בין מפגינים אלה היה גם שלונסקי, שנשא נאום ובו קרא בכעס כי “מול החובלים מפעילים מקל חובלים”. לאחר נאומו הלך לשבת בקפה “כסית” עם ידידו המשורר אברהם חלפי. אולם לא עבר זמן רב ולבית הקפה הגיעה מכונית משטרה כדי לעצור את שלונסקי. כעבור זמן קצר שוחרר בערבות, והודיע כי הוא “המשורר העברי הראשון שנעצר במדינת ישראל אחרי אלפיים שנה של שעבוד”… אך בכך לא תמה הפרשה: בינואר 1952 הובא שלונסקי לדין לפני השופט א' מני (עם 6 אנשים נוספים) באשמה של “התקהלות בלתי-חוקית והקמת רעש והמולה במקום ציבורי”.¹⁶²¹ בסופו של דבר נדון שלונסקי על-ידי בית משפט לשלום לתשלום קנס של 3 ל"י, אך זוכה מאשמת התקהלות בלתי חוקית. “אין לי ספק כי א. שלונסקי וחבריו היו משוכנעים בצדקתם של הימאים, אולם גם הכוונות הטהורות ביותר אין בהן כדי לקדש אמצעים הפסולים בעיני החוק”, קבע השופט.¹⁶²²

הפרשה עוררה הד בתקשורת וּויכוח ציבורי ער על מידת ההצדקה למעצרו של שלונסקי ותרמה לתדמיתו כמשורר המעורב בענייני הציבור בכלל ובענייני מפ"ם בפרט.

מתנגדיו הפוליטיים מצאו להם עילה לנגח אותו בכך שערכו הקבלה בין מאסרו הקצרצר לבין הסופרים שנאסרו בברית המועצות: “מאסר כזה שנפל בחלקו של שלונסקי נאחל לכל משורריה וסופריה של הארץ הברוכה ההיא”,¹⁶²³ כתבו. “שמח א. שלונסקי, שמח לך בינתיים, כל עוד חי אתה במדינה כזו – מדינה בה אוסרים אותך לשעתיים בלבד!”¹⁶²⁴

הספר ‘על מלאת’ – בין שואה לתקומה (1947)    🔗

בשנת 1947 פרסם שלונסקי את ספרו ‘על מלאת’, שבניגוד ל’שירי המפולת והפיוס' נמצא רובו ב“קוטב הפיוס”. בספר רווחים דימויים חקלאיים וחלק מהשירים נראים אידיאליים וכמעט פסטורליים. למרות שהספר יצא כשנתיים לאחר תום מלחמת העולם והשואה, רק שירים מועטים נקשרו לאירועים אלה.

בזמן מלחמת העולם השנייה מיעט שלונסקי לכתוב שירים. דעתו הייתה כי השירה האמיתית אינה יכולה להיכתב בימי מלחמה, משום ששירה – גם אם היא קודרת וטראגית – נכתבת אך ורק מתוך התרוממות הנפש והיא חודרת למעמקים ועומדת בסימן הספק, ואילו האדם הלוחם זקוק לוודאות ולא לספק, לתשובות ולא לשאלות.¹⁶²⁵ הוא חש שאין הוא יכול לבטא את אימי המלחמה בשירה וכי בתקופה זו שבה רועמים התותחים מוטב לה למוזה שתשתוק: “היכולה בכלל הזעקה האמיתית לבוא מכאן, ממקום המנוחות והשאננות? האם לא מצווה היא לנו לניצולים, למפונקי-הגורל, לכפר על אושרנו, על כלימתנו וקוצר-ידנו – בהימנעות מאנחות, אם אין בנו כוח לתת את המבע שווה-הזעקה לגודל השואה?” כתב בשנת 1943.¹⁶²⁶ כפועל יוצא מתפישה זו הייתה תרומתו הספרותית העיקרית למאבק בנאציזם כתיבת רשימות ומאמרים ותרגום של שירים אקטואליים ואנטי פאשיסטיים, שכונסו באתנולוגיה שערך ‘שירי הימים, ילקוט משירת העולם על מלחמת-העולם’ (כולל תרגום שירו של ק' סימונוב “את חכי לי ואחזור” ותרגום המנון הפרטיזנים היהודים “אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה”, שחיבר הירש גליק). אך על אף הצהרתו, כי אין לכתוב שירה לעת כזאת, לא יכול היה שלונסקי להניח את קולמוסו¹⁶²⁷ והוא כתב שירים כמו “נדר”, “סופה”, “אלם” ו“מול יום האכזבות” שציטטו מהם שוב ושוב בעצרות לזכר השואה ובספרים הקשורים לנושא זה. השירים שנקשרו לתקופת מלחמת העולם השנייה כונסו בשערי הספר ‘על מלאת’: “מבואות”, “ויהי”¹⁶²⁸ ו“ממחשכים”. הוא ביטא בהם את הזוועות כדרכו בצורה מוכללת, כשהשואה מסומלת באמצעות ה“סער” וה“סופה”. חלק מן השירים והרשימות שכתב בתקופה זו מסתיימים בנימה אופטימית המבקשת לשכנע את בני עמו הדוויים לדבוק בחיים ולהאמין ביכולת שיקומה של החברה האנושית: “אך לפתע יזנק מקרבך האף-על-פי-כן, החפץ-חיים, זה האומר: הן! תמיד: הן!”, כתב.¹⁶²⁹

בפתח האנתולוגיה ‘שירי הימים’ פרסם את שירו “נדר” שנכתב על רקע הידיעות שהחלו להגיע על השמדת יהודי פולין.¹⁶³⁰ זהו השיר המפורסם והמצוטט ביותר מבין שירי השואה שכתב שלונסקי והשורות: “נָדַרְתִּי הַנֵּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל, / לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ” – הפכו למעין מוטו המשקף את מהות זיכרון השואה כבסיס להווה ולעתיד של החברה הישראלית-היהודית.¹⁶³¹

למרות ששלונסקי לא הסכים להודות בכך, נראה שיש ברבים משירי ‘על מלאת’ גם ניסיון להיענות לדרישותיה של האידיאולוגיה המרקסיסטית, שכן שיריו הפסטורליים-החקלאיים הולמים את השקפת העולם המרקסיסטית-אופטימית שבה דגלה מפלגת “השומר הצעיר”. עם זאת ניתן לומר שאין בשירים אלה התכחשות לדרכו השירית, משום שיש בהם גם ביטוי להשקפתו שתקופות נוראות כמלחמת העולם והשואה הן בנות חלוף ואחריהן חוזר העולם לשפיות, לבניין וליצירה. העולם השפוי נותן תוקף לדברים החשובים כמו פריון השדות והיבול ולעיסוקים הבסיסיים כמו: עבודתם של האיכר, הטוחן, שואב המים והנחתום. יש לראות את העולם השפוי כעומד בפרץ מול עולם ה“בוהו”, העולם שמאיימת עליו אימת הכיליון והאין.¹⁶³² במחזור השירים “בראשית אחרת” מתאר שלונסקי כיצד נברא העולם החדש מחשכת התוהו ובו: “בְּרֵאשִׁית חֲדָשָׁה עִם קוֹנָהּ מְדַבֶּרֶת, / כְּאַיִל אֶל אַיִל, בִּשְׂפַת הֲבָרוֹת”.

השקפת עולמו בתקופה זו באה לידי ביטוי במיוחד במחזור “שירי הלחם והמים”, שנכתבו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. שירים אלה נותנים ביטוי לעיקרי החיים שעליהם מושתת העולם, והם גם הולמים את האידיאולוגיה של ההתיישבות העובדת, החקלאית. “שירי הלחם והמים” מעניקים חשיבות עליונה למפעל הציוני כולו ולמפעל של קיבוצי “השומר הצעיר” בפרט, ונותנים בדרכם הסמלית אישור לאידיאולוגיה המרקסיסטית ולפתרון שהיא מציעה לכל הרעות החולות של החברה. עם זאת ישנן עדויות לכך ששלונסקי לא היה שלם עם ההשקפה המרקסיסטית ולא הסכים לפתרונות החד משמעיים שהיא הציעה למצבו של האדם. הוא לא היסס להביע ספק ולשאול את מנכ"ל הוצאת “ספרית פועלים” דוד הנגבי: “ואחרי שינצח הסוציאליזם, באין עוד דיכוי ובאין רעב – לא יימצא אדם יוצא לילל מול הלילה, לא יהיו עוד דמעות, והבכי יהיה אסור מטעם?”¹⁶³³

ייתכן שכתיבת השירים הפסטורליים ענתה על צורך נוסף של שלונסקי: יצירת ניגוד לתוהו ובוהו ששרר בחייו הפרטיים בתקופה שבה התמכרה אשתו לוסיה לטיפה המרה. האופטימיות והשלווה השורות על אחדים משירי ‘על מלאת’ עמדו בניגוד למצוקתו האישית ושימשו מעין חציצה בינו לבין האירועים הקשים שליוו את חייו האישיים עם לוסיה. הכתיבה, התרגום והעריכה שבהן עסק ללא ליאות היו לא רק בבחינת יצירה ופרנסה אלא גם מקלט והגנה על שפיות דעתו שלו; בתקופה שמצבה של לוסיה החמיר והוא היה שרוי בין שתי הנשים שאהב: לוסיה ומירה.

אנשי “השומר הצעיר” שבעו נחת מספרו ‘על מלאת’ וראו בו תפנית חיובית שעשה המשורר לאחר הצטרפותו אליהם. אולם בכתב-העת ‘דף חדש’ כתב משה שמיר (תחת שם העט אסף קלר) על שירי ‘על מלאת’ ביקורת שהיא ספק שבח וספק גנאי: שירת שלונסקי עושה לדעתו רושם של שירה “סולידית”, “אקדמית”, “שלווה, שקולה ומפויסת”.¹⁶³⁴ לו הייתה ביקורת זו נכתבת בשנות השלושים היה שלונסקי רואה בה כתב אשמה חמור נגד שירתו, שכן באותה תקופה לא היה בעיניו דבר נורא יותר מאשר לכתוב שירה שלווה וסולידית. אך למרות היעדר עדויות על תגובתו של שלונסקי לביקורת זו – סביר להניח שגם בשנים אלה לא שבע נחת מהאופן שבו נתפסה שירתו בעיני הצעירים. מכל מקום, אוהדים ויריבים ואפילו מעריצים מושבעים עמדו על השינוי שחל בשירת שלונסקי והדגישו שעם פרסום ‘על מלאת’ הסתיימה תקופת “הסער והפרץ” והמרד נגמר.

“המאסטרו” והסופרים בני דור תש"ח    🔗

עריכת כתבי-העת ופעילותו ב“מרכז לתרבות מתקדמת” וב“ספרית פועלים” אפשרו לשלונסקי לשלוט במרכזי כוח תרבותיים בעלי חשיבות. הוא זכה להכרה כמשורר מרכזי וחשוב שרבים משחרים לפתחו לשמוע את מוצא פיו הן בעניינים ספרותיים והן בענייני ציבור. בשנת 1943 הפסיק שלונסקי את עבודתו בעיתון ‘הארץ’ והחל לערוך את ה“דף לספרות” של עיתון ‘משמר’, עיתונה של מפלגת “השומר הצעיר” שהחליף את כתב-העת ‘השומר הצעיר’. את החילופים ליווה שלונסקי באמרתו השנונה: “עזבתי את ‘הארץ’ כדי לעמוד על ‘המשמר’ ולראות איך ייפול ‘דבר’”…

בשנת 1945 נבחר שלונסקי לחבר בוועד הלשון העברית. לכבוד בחירתו פרסם אלתרמן ב“טור השביעי” את טורו “שלונסקי באקדמיה” שבו כתב: “[…] הָעִבְרִית בּוֹ קְצַת-קָט מְאֹהֶבֶת… / יְרֵאָה וְנִמְשֶׁכֶת… וְאֵין לְהַפְרִיד / כִּי גַם אֶבֶן־סוֹקֶלֶת גַּם אֶבֶן־שׁוֹאֶבֶת / הוּא הָיָה וְיִהְיֶה לַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית”.¹⁶³⁵

באותן שנים התעצם גם מעמדו של שלונסקי כמתרגם אמן ובשנת 1947 זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגום על תרגומו המחודש ל’יבגני אוניגין'.

שלונסקי ביקש להעצים ולהרחיב את תחומי השפעתה של האסכולה המודרניסטית מבית מדרשה של חבורת “יחדיו” וכינס דור שלם של יוצרים צעירים תחת כנפיו. הוא ניצל את מעמדו המרכזי כדי להשפיע עליהם ולכוון את כתיבתם. עם סופרים אלה, המכונים סופרי “דור תש”ח“, נמנים דן בן-אמוץ, חנוך ברטוב, חיים גורי, בנימין גלאי, אמיר גלבע, מרדכי טביב, שלמה טנאי, נתן יונתן, ט' כרמי, אהרן מגד, מתי מגד, יגאל מוסינזון, ע' הלל, עוזר רבין, דוד שחם, נתן שחם, משה שמיר ואחרים. ראשית הקשר של שלונסקי עם הסופרים הצעירים היה עוד בשנת 1938 בתקופת ‘טורים’ המחודש, שעה שהקדיש מזמנו לפגישות עם בוגרי תנועת “השומר הצעיר” וקשר עימם קשרים. בחלוף השנים החלו היוצרים הצעירים לראות בשלונסקי מורה ומנהיג רוחני שחָנַך אותם ועזר להם להיכנס בברית הספרות העברית. הוא סייע בידם לפרסם את יצירותיהם בעיתונים ובכתבי-העת שערך והם מצידם נהגו להתכנס בביתו ומאוחר יותר במועדון “צוותא” להקשיב לשיחותיו ולבקש את עצתו. אך בעיקר אהבו להסתופף בחברתו, אם רק הורשה להם, בבתי הקפה “קרלטון” ו”כסית" שבהם נהג לעבוד, לשחק שח-מט, לתרגם, לערוך את כתבי-העת, לשתות ולשוחח. בתי הקפה התל-אביביים היו משרדו וביתו השני. “¹⁶³⁶ הוא היה יושב ב’קרלטון', מעיף וודקות לתוך פיו כמו נער בקולנוע המכלה גרעינים. הוא עודד, התווכח וכל הסופרים הצעירים היו יושבים אצלו כמו לפני אוֹרַקוֹל”, סיפר לימים הסופר יורם קניוק.¹⁶³⁷ בבתי הקפה ניהל את ענייני ‘עתים’, “צוותא” ו“ספרית פועלים” גם יחד, בעוד הסובבים אותו תוהים על כושר העבודה המדהים שלו ועל יכולתו להיראות כאיש בוהמה היושב ומבלה את זמנות בשיחות ובמשחקים ובה בעת להוציא את ‘עתים’ מדי שבוע ולעבוד על תרגומיו.¹⁶³⁸ המלצרים ב“קרלטון” שמרו לו שולחן קבוע והבינו אותו גם בלי שדיבר: כשסימן להם באגודל ואצבע – הביאו לו כוס קוניאק, כשהרים את שתי כפות ידיו זו מול זו, הביאו לו כוס בירה גדולה,¹⁶³⁹ סיפר גורי. “לא לשווא קראו לו ‘המאסטרו’. הוא ישב בקפה ‘קרלטון’ אשר בפינת שד”ר ורחוב הרצל בשעות שלפני הצהריים ועבד. בסימולטאניות מופלאה הצליח לערוך כתבי יד, לשוחח עם תלמידיו ורעיו ומעריציו, להתבדח או לעסוק ברצינות בסוגיה זו או אחרת. תוך כדי כך הגיר לתוכו כוסיות מרובות של וודקה. מעולם לא ראיתי שיכור. […] הוא היה איש רעים להתרועע, שופע חיים, וקסם שירתו הילך עלינו נעימות ומתח סקרני. הוא קירב את ‘הצעירים’, אהב אותם והדפיס אותם."¹⁶⁴⁰

ואכן תרומתו ליצירתם של בני דור תש“ח הייתה גדולה. לרבים מהם עזר לפרסם ספר ביכורים בהוצאת “ספרית פועלים”. הוא הגן עליהם בפני מרקסיסטיים קיצוניים בתנועה שרצו לעתים לצנזר יצירות שלא עמדו בקריטריונים האידיאולוגיים שלהם, ואיפשר להם לפרסם כל מה שרצו אם רק עמדו בקריטריונים הספרותיים שלו. בשנות הארבעים הפך שלונסקי להיות מעין “רבי” שסביבו מסתופפים סופרי דור תש”ח – החסידים. הוא היה בשבילם דמות “האב הגדול”, “בעל-הבית” שבצל קורתו מסתופפים הכול, “המאסטרו” של הלהקה הספרותית, כפי שכינה אותו הסופר משה שמיר כינוי של חיבה ולגלוג כאחד. הסופרים והמשוררים שסמך את ידו עליהם הרגישו שהם מוכתרים בכתר המשורר. שלונסקי גילה אכפתיות כלפיהם והם האמינו שהוא יודע לעמוד על טיבו של כל משורר ולקבוע לו את מקומו הראוי. הסופר מרדכי טביב סיפר כי שלונסקי עודד אותו לעבור מכתיבת שירה לפרוזה. את האופן שבו טיפל בו שלונסקי ונתן בו אמון השווה¹⁶⁴¹ לאדם שמצא אבן פשוטה ורגילה וליטש אותה “עד שלבסוף העלתה אותה אבן זהורית” והתגלתה כאבן יקרה.¹⁶⁴² בהיותו עצור במחנה רפיח כתב הסופר יגאל מוסינזון מכתב לשלונסקי לרגל קבלת פרס טשרניחובסקי לתרגום: “דור צעירים, מחנה גדול ורב, הולך בעבותיך וזוכר לך חסד שיריך […]. יישר כוחך, שלונסקי! אני נספחתי לקוראי ה’טורים' בימי נעורי – עד הביאי לידיך הנאמנות את פרי ביכורי, את סיפורי הראשון ‘ליל שרב’. […] לדור הזה יש כתובת לאן לפנות ויש אוטוריטה”.¹⁶⁴³ יורם קניוק סיפר כיצד עודד אותו שלונסקי לכתוב ודאג לו “לא לפני שזרק לסל שיר גדול, על ארבעה עמודים”, שכתב קניוק…¹⁶⁴⁴

אולם בעת ובעונה אחת היה שלונסקי גם “היעד הראשי לאקט ההתמרדות, האיש שממנו עליך להיפרד אם חפץ חיים משלך אתה”, כשם שהסביר משה שמיר, שנחשב לנושא דברם של סופרי דור תש“ח.¹⁶⁴⁵ רבים מהסופרים הצעירים הרגישו צורך לצאת מתחת כנפיו של “האב הגדול” ולמצוא שביל עצמאי וייחודי בספרות מחשש שייהפכו ל”שלונסקאים קטנים", כפי שהגדיר דן בן-אמוץ את התופעה.¹⁶⁴⁶ לאחר מותו אמר משה שמיר על שלונסקי: “אני אהבתי מאד את אברהם. אני מרדתי בו כמו שבן מורד באבא”.¹⁶⁴⁷

בהכללה אפשר לתאר שלושה דגמים עיקריים של מערכות יחסים שנוצרו בין שלונסקי לבין סופרי דור תש“ח: סופרים שכל חייהם זכרו לו את העובדה שהוא היה מי שהכניסם בברית הספרות והמשיכו להעריכו ואף להעריצו, ולעומתם סופרים שבראשית דרכם היו קרובים לשלונסקי אך כעבור זמן התרחקו ממנו ונשאו בליבם משקע כבד וטענות קשות נגד אופי חניכתו. בין שני סוגים אלה מצויים הסופרים שברבות הימים ביקרו את שלונסקי ואף נשאו בלבם משקעים אך בה בעת זכרו לו את חסד תמיכתו בהם בראשית צעדיהם והמשיכו לכבד אותו ואת יצירתו. אחדים מסופרי דור תש”ח (ביניהם משה שמיר, יגאל מוסינזון, נתן שחם, שלמה טנאי, דן בן-אמוץ) ניסו להקים כתב-עת משלהם בשם ‘ילקוט הרעים’ שייתן ביטוי ליצירתם ולדורם. השם “ילקוט הרעים” הדגיש, בין השאר את ערך הרֵעוּת והיַחַד, ונקבע גם כדי להצביע על הקשר לחבורת ‘יחדיו’ ועל כך שהם ממשיכי דרכה של חבורה זו.¹⁶⁴⁸

משה שמיר וחבריו פנו להוצאת “ספרית פועלים” כדי שזו תתמוך בכתב-העת שלהם, אך נתקלו בסירוב והחוברת הראשונה יצאה על חשבונם. את החוברת השנייה הסכימה אמנם “ספרית פועלים” להפיץ, אך גם בהמשך התלבטו שלונסקי ודוד הנגבי לגבי תמיכת ההוצאה בכתב-עת זה ובסופו של דבר לא הסכימו לעזור להם. כיוון שלא היו להם מקורות מימון נוספים הצליחו סופרי דור תש“ח להוציא בשנים 1943–1946 ארבע חוברות בלבד. במאי 1946 יצאה החוברת האחרונה של ‘ילקוט הרעים’, והם החליטו להתכנס בקיבוץ משמר העמק ולחשוב על עתיד כתב-העת. לכינוס זה שלח להם שלונסקי מכתב שבו פנה אל ה”רֵעים" וכתב להם כי הם הכוחות החדשים הצומחים בספרות והוא שמח שבזכותם יש לה עתיד והמשכיות. אך בעיקר הדגיש את אבותיהם הרוחניים, קרי הוא וחבריו מ“יחדיו”. למרות שטען כי אין לו שום כוונה לבוא אליהם ב“מוסר-אב ועצת-מבין” המכתב מגלה את רצונו להיחשב כפטרונה של קבוצת הסופרים הצעירים. על מכתבו חתם “ידידכם הבכור”, חתימה שניתן לראות בה כפל משמעות: “בכור” במובן גיל כרונולוגי ו“בכור” גם מבחינת החשיבות.¹⁶⁴⁹ נראה שלאורך כל תקופת ‘ילקוט הרעים’ נע יחסו של שלונסקי אל סופרי ‘ילקוט הרעים’ בין רצון לעודד אותם ולעזור להם לפרסם כתב-עת משלהם לבין הרצון להשאיר אותם תחת חסותו ולנתבם לכתוב בבמות שערך הוא. לאחר שנסגר ‘ילקוט הרעים’, ניסו בני החבורה להוציא לאור כתב-עת בעל שם שונה: ‘דף חדש’ (בעריכת חיים גליקשטיין, שלמה טנאי ומשה שמיר, תשרי תש"ח, ספטמבר 1947). מלחמת השחרור קטעה את הופעתו של כתב-העת, שממנו יצאה רק חוברת אחת, אך לפי עדותו של המבקר והביוגרף א“ב יפה¹⁶⁵⁰ גם לשלונסקי היה חלק בסגירתו. לדבריו שלונסקי לא היה מרוצה מהוצאת ‘דף חדש’ ועשה הכול כדי ש”ספרית פועלים" לא תוציא גיליון שני. באותה תקופה החל להוציא את ‘עתים’ והיה מעוניין שהצעירים יפרסמו את יצירותיהם בבמתו שלו. הסופרים הצעירים, שלא היו להם משאבים כלכליים להמשיך ולהוציא כתבי-עת משלהם, אכן פרסמו ב’עתים' ובבמות האחרות שערך שלונסקי והמשיכו לשחר לפתחו, אולם אלתרמן היה המשורר הנערץ עליהם יותר מכל משוררי הדור. הם נשאו בתרמיליהם את ‘ילקוט שירת רוסיה’ שערכו שלונסקי ולאה גולדברג בשנת 1942, אך בצידו הניחו את ספרו האהוב של אלתרמן ‘כוכבים בחוץ’.

המרד של סופרי דור תש"ח    🔗

על פני השטח נראה היה כי בני דור תש“ח הם ממשיכיו הנאמנים של שלונסקי וכי היו “בנים טובים” שאינם מתמרדים נגד אבותיהם הרוחניים. המבקר המרקסיסט עזריאל אוכמני היה בטוח כי הדורות הבאים של המשוררים הצעירים יהיו ניזונים מהישגיהם של שירת שלונסקי ואלתרמן ולא יתמרדו כנגדה,¹⁶⁵¹ אולם התבוננות ביחסים שבין שלונסקי לבין בני המשמרת הצעירה מגלה תמונה מורכבת הרבה יותר. במישור העקרוני פעלה כאן החוקיות הקבועה כמעט של מאבק בין שתי משמרות – בין שלונסקי, אבי השירה המודרניסטית, שהפך עתה לאבי המשמרת הוותיקה, לבין המשמרת החדשה של סופרי דור תש”ח. מצד אחד קידם שלונסקי את פניהם של הסופרים הצעירים בשמחה ובמאור פנים ועם זאת ניסה להשפיע עליהם, לכוון אותם בכיוון הרצוי לו ולמנוע מהם עצמאות יתר. הסופרים הצעירים מצידם צמאים היו להכרתו, אך בה בעת עשו הכול כדי להבליט את ייחודם ולמקם עצמם כמשוררים עצמאיים.¹⁶⁵² למעשה החלו ניצני המרד נגד שלונסקי ונגד שירתו מצד סופרי דור תש“ח כבר בסוף שנות השלושים בד בבד עם גילויי ההערצה שלהם אליו. משה שמיר היה הראשון שערער על סמכותו של שלונסקי. כבר בפגישתם בקן “השומר הצעיר” בשנת 1938 ביקר את אחד משיריו, “בֹּקֶר בעירי”. בשירו השתמש שלונסקי בתמונת לשון המתארת את ראשו המופשל של כנר המנגן את הצָ’קוֹנה של יוהן סבסטיאן בך. אך שמיר, שבאותן שנים ניגן בכינור, טען כי שלונסקי טעה, וכי יש לתאר את הכנר כשהוא מרכין את ראשו כדי להתרכז ביצירה ולא מפשיל אותו. “או שאני אידיוט ואינני מבין או ש…” התריס בחוצפת נעורים כלפי שלונסקי.¹⁶⁵³ כעבור שנים אחדות גם טען שאינו רוצה לקבל בירושה את שנאותיו ואהבותיו של שלונסקי כלפי דורות הסופרים הוותיקים, ודרש לבחון מחדש את היחס לביאליק ולטשרניחובסקי. “אין אנו חייבים לסבול את סבל ירושתה של אסכולה זאת”, כתב, וביקש לחדש את הקשר עם יצירת סופרי דור התחייה.¹⁶⁵⁴ שלונסקי פרסם את סיפוריו הראשונים של שמיר ולסיפורו “שלג על המוחרקה” אף הקצה עמוד שלם במוסף הספרותי של העיתון ‘משמר’.¹⁶⁵⁵ משה שמיר היה מאושר: “היה זה כאילו שם שלונסקי כתר על ראשי”. אולם זה לא הפריע לו לכתוב באותה תקופה ממש (1945) מכתב לשלונסקי שביקר קשות אותו ואת שירתו. אמנם הוא לא העז לשלוח אותו ופרסם אותו רק בשנת 1989, שנים רבות לאחר מות שלונסקי, אך הדבר מעיד על הטינה החבויה והביקורת שהייתה לו נגדו כבר בתקופה זו. במכתבו הגנוז ביקר שמיר את שלונסקי בכליו שלו: הוא טען ששלונסקי דרש בתקופת ‘כתובים’ לכתוב “ספרות מעמקים”, שמעזה לומר הכול ולסכן את הכול – ואילו עתה הוא כותב ספרות שבגדה בייעודה זה. לדבריו, ב”דף לספרות" שערך שלונסקי יש ביטוי נרחב לחגיגות של יובלות ולפרקי שירה “שאינם יוצאים מתחום החביבות”, אך לא לספרות עמוקה.¹⁶⁵⁶

המשורר שאותו טיפח שלונסקי וראה בו את ממשיך דרכו היה בנימין גלאי.¹⁶⁵⁷ הוא היה ה“שלונסקאי” ביותר מבין משוררי דור תש“ח והשפעתו של שלונסקי בלטה ביצירתו. שלונסקי אהב אותו מאד וראה בו “בן יקיר”. מזגו התוסס של גלאי, הווירטואוזיות הלשונית שלו, חריפות שכלו ורחבות אופקיו הזכירו לו את דמותו שלו בימי הנעורים. “יקרת לי, בנימין הצעיר, יקרת לי מאד” כתב לו שלונסקי שבדרך כלל נהג איפוק ברגשותיו.¹⁶⁵⁸ אולם במשך הזמן החל גלאי להתלונן יותר ויותר על “הבוס”, “הזקן”, “הרבי”, “אברהם אבינו” ו”המאסטרו" – כפי שכינה אותו במכתביו, והחל בועט בסמכותו: “מאסתי באפוטרופסים הגדולים!” הכריז.¹⁶⁵⁹

המשורר ע' הלל נמנה עם המשוררים שברבות הימים התרחקו משלונסקי.¹⁶⁶⁰ בראשית דרכו, בהיותו כבן שמונה עשרה, ביקש לחסות בצל כנפיו של שלונסקי, להתקרב אליו ולשמוע עצות מפיו באשר לכתיבת שירה. שלונסקי אמנם רצה לעודד את המשורר הצעיר, אולם טען כי אין אפשרות ללמד כתיבת שירה טובה. “מה עזרה יכולה לבוא כאן?” כתב, “שני שיריך שנדפסו נשאו חן בעיני ובעיני חברי. יש בהם הוכחה מספקת למקור של שירה שאתה נושא בך”.¹⁶⁶¹ אולם בהמשך נוצר ביניהם כמעט קרע. שלונסקי לא היה שבע רצון משיריו של ע' הלל ואילו המשורר הצעיר חש כלפיו רגשות טינה וקיפוח. הוא האשים את שלונסקי שעשה בשיריו כבתוך שלו, השמיט בתים ושורות מבלי להתייעץ עמו ובכך סילף את אופיים של שיריו. לטענתו זו כלפי “שלונסקי העורך” היו שותפים סופרים נוספים. שלונסקי היה ידוע כעורך קפדן שלא היסס לתקן את כתבי היד של חבריו, לא כל שכן את יצירותיהם של משוררים וסופרים מתחילים. אחדים מהסופרים שערך היו אסירי תודה לו על תיקוניו אך רובם לא היו מרוצים וכעסו עליו. נראה שטינתו של ע' הלל הניבה את אחת הביקורות השליליות הגלויות הראשונות שפרסמו בני דור תש“ח, שקראו תיגר על סמכותו כמנהיגם הרוחני: ע' הלל כתב ששלונסקי נאה דורש אך אינו נאה מקיים. לטענתו שלונסקי דרש ממנו ומחבריו לפרסם את יצירותיהם אך ורק בבמותיו שלו שמבטאות את האידיאולוגיה ה”נכונה“, ואילו הוא עצמו לא היסס לפרסם משיריו ב’לוח הארץ' יחד עם א”צ גרינברג – המשורר שהוא מתנגד לאידיאולוגיה שלו.¹⁶⁶²

גם יחסיו עם המשורר אמיר גלבע לא היו פשוטים. שלונסקי פרסם את שירו הראשון של גלבע ב“דפים לספרות” של ‘השומר הצעיר’ והשתדל לתת לשירו מקום של כבוד, כדי לעודד אותו בראשית דרכו. בפברואר 1941 כתב למערכת ‘השומר הצעיר’: “אנא לדקדק בהגהה, בייחוד של השיר [של אמיר גלבע]: משורר חדש וכדאי להנעים לו את הופעתו”.¹⁶⁶³ אולם בהמשך לא הזדרז לפרסם משיריו וחלפו חודשים רבים בין פרסום שיר לשיר. גלבע היה מאוכזב מהשינוי ביחסו של שלונסקי לשירתו ומכך שלא הצליח לשכנע אותו ואת דוד הנגבי להוציא לו ספר שירים – ולו גם צנום וצנוע ביותר – בהוצאת “ספרית פועלים”. את ספרו הראשון ‘לאות’ נאלץ גלבע להוציא בכוחות עצמו ולמרות שיחסיו עם שלונסקי ידעו עליות ומורדות – הם מעולם לא חזרו להיות יחסי אמון וחברות כמו בראשית הדרך.

חגיגות יובל החמישים והוצאת כתב-העת ‘אורלוגין’ (1950–1957)    🔗

בשנת 1950 נחוג יובל החמישים של שלונסקי במסיבה פרטית בדירתו, ברחוב דיזנגוף 212 שאליה עבר עם מירה. הייתה זו מסיבה אופיינית לבני החבורה: חצקל איש-כסית סיפק את התקרובת וכולם ישבו על השטיח או על כריות שהונחו על הרצפה, נשאו דברים, קראו מיצירות שלונסקי ובעיקר שתו.¹⁶⁶⁴ באותה שנה זכה פעם נוספת בפרס טשרניחובסקי, הפעם על תרגומו ל’טיל אולנשפיגל'. לכבוד יובל החמישים הוציאה “ספרית פועלים” את הקובץ ‘יבול’ שכותרת המשנה שלו הייתה “קובץ לדברי ספרות ומחשבה, עם יובל אברהם שלונסקי” ועל חברי המערכת נמנו סופרים ואנשי רוח בני שלושה דורות: יעקב פיכמן, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, יהודה גוטהלף, דוד הנגבי, צבי ארד ומשה שמיר. הייתה זו הכרה רשמית בשלונסקי כמשורר המרכזי של הדור – אותה הכרה שאליה חתר מראשית דרכו כנער צעיר.

מימין לשמאל: יגאל מוסינזון, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, מנשה לוין. שנות החמישים.

בשנת 1950 החל שלונסקי במפעל התרבותי הגדול האחרון שלו: הוצאת כתב-העת ‘אורלוגין’. כתב-עת זה היה יקר מאד ליבו והוא ראה בו את גולת הכותרת של מפעליו. סוף סוף ניתן לו לכנות כתב-עת שערך בשם ‘אורלוגין’ שרצה בו משכבר, והוא קיווה שהפעם יוכל להגשים את חלומו הישן ו’אורלוגין' יהיה כתב-עת ספרותי העוסק בשאלות הזמן מנקודת ראות עקרונית ומוכללת. “אם ‘עתים’ באו לרמז על הזמן האקטואלי השוטף במהרה, הרי ‘אורלוגין’ צריך לסמל את הזמן באורך-נשימה”, כתב לס' יזהר.¹⁶⁶⁵ ה“אורלוגין” היה בעיניו סמל לאיחוד שני המחוגים של שעון הזמן: המחוג הגדול שמראה את הרגעים (סמל לאקטואליה ולזוטות החיים) והמחוג הקטן, מחוג השעות (סמל לאירועי הזמן העקרוניים, המשמעותיים והמוכללים). “השירה האמיתית היא האורלוגין הדו-מחוגי, לא רגע לחוד ושעה לחוד”, קבע.¹⁶⁶⁶ התלהבותו וחריצותו לא ידעו גבול: ימים על ימים ישב וכתב מכתבים לכל ידידיו הסופרים ואף למי שלא נחשבו לידידיו המובהקים, לאנשי רוח, לותיקים ולצעירים, אנשי מפלגתו ואנשי מפלגות אחרות והזמין אותם (לעתים אף הפציר בהם) להשתתף ב’אורלוגין‘. אולם כמו בזמן הוצאתו לאור של ‘עתים’ גם עתה שאיפתו ליצור כתב-עת פלורליסטי משוחרר מלחצים פוליטיים, לא נשאה חן בעיני מפ“ם ו”ספרית פועלים", שתמכו ב’אורלוגין’. הם לא הסכימו להוציא לאור כתב-עת ספרותי “טהור” ודרשו שהזיהוי האידיאולוגי-פוליטי עם המפלגה יהיה ברור ונראה לעין. שוב נאלץ שלונסקי להתפשר: הוא הצליח “לשחרר” את היצירות הספרותיות שנדפסו ב’אורלוגין' מכבלי האידיאולוגיה המרקסיסטית, אך לא את המאמרים, ובאלה אכן בולטת האידיאולוגיה של מפ“ם. היה עליו לחזור ולהוכיח את נאמנותו למפלגה ולדרכה, והוא נאלץ לפרסם מאמר רחב יריעה של משולם גרול, “סטלין המורה”, שבוודאי לא היה לרוחו.¹⁶⁶⁷ עם זאת הצליח לא רק לערוך כתב-עת מכובד ומעניין שיצא בהידור רב, אלא גם לתת כדרכו במה לסופרים בני משמרות אחדות (מעל מאה משתתפים!) שחלקם לא היו מאנשי “השומר הצעיר” ומפ”ם, ואף הספיק לחנוך את ביכורי שירתם של דליה רביקוביץ ויהודה עמיחי.¹⁶⁶⁸ סך הכול יצאו לאור – מדצמבר 1950 ועד פברואר 1957 – 13 חוברות עבות כרס הכרוכות בכריכה קשה.

מותו של דב (בוריה) ומותה של לוסיה    🔗

שנות הארבעים וראשית שנות החמישים היו שנים של עשייה ברוכה, “תקופת זוהר”, שבה זכה שלונסקי לכבוד, להכרה, הוקרה והצלחה בכל התחומים. אולם גם תקופה זו הייתה משופעת קשיים ומתחים רבים שהעיבו הן על חייו הפרטיים והן על חייו המקצועיים, שאת רובם השתדל כדרכו להצניע. האירוע האישי הקשה הראשון היה מותו של אחיו האהוב בוריה (דב). בשנת 1943 חלה בוריה ושלונסקי ניסה לעזור לו בכל דרך אפשרית: הוא פנה למקורות שונים כדי למצוא לו עבודות תרגום, תמך בו ועזר לו לערוך את ספריו בנושאים מתמטיים ומדעיים פופולריים כדי שיספיק לראותם יוצאים בדפוס. לאחר כארבע שנות סבל נפטר בוריה בשנת 1947. בשירו “ניגון” ביטא שלונסקי את אבלו במילה אחת בלבד: “הַאֶרְאֶנּוּ?”, שעליה “העמיס” את עוצמת געגועיו לאחיו:

כָּךְ מוֹצְאִים זֶה אֶת זֶה הַדְּמָמָה וְהַדְּכִי,

כִּבְנִגּוּן שֶׁל חַבַּד – הַבְּכִיָּה וְהָרֶנֶן.

כָּכָה שַׁרְנוּ בִּשְׁנַיִם – אֲנִי וְאָחִי.

הַאֶרְאֶנּוּ?

מותו של דב, שהיה עמוד התווך והדבק המלכד של המשפחה לאחר מותו של אבי המשפחה, טוביה, היה נקודת שבר נוספת בחיי משפחת שלונסקי. מאז מותו של דב לא הייתה זו עוד משפחה מלוכדת אלא משפחה מפורקת שבניה מפוזרים ומתכנסים יחד אך לעתים רחוקות.¹⁶⁶⁹ אולם שלונסקי המשיך לדאוג לאמו ולאחיותיו (בעיקר לאחותו מניה) כל ימי חייהן ולפרנס אותן כמידת יכולתו.

הקושי האישי השני בחיי שלונסקי היה התמכרותה של לוסיה לטיפה המרה. בשנות הארבעים החמירה בעיית השתייה שלה ושלונסקי לא ידע את נפשו בדאגתו לה. הוא כמעט לא דיבר על כך עם איש והתמודד עם הכאב בינו לבינו. הוא המשיך לאהוב אותה, ריחם עליה ורצה לסוכך עליה מפני עצמה, אך החיים במחיצתה הפכו לבלתי אפשריים. את רוב זמנו בילה שלונסקי עם מירה והבנות דנה ורותי, אך הוא לא זנח את לוסיה וביקש לעשות הכול כדי שתירפא. לאחר חיפושים ובירורים החליט לשלוח אותה לתקופה ארוכה לפנסיון נודע בשוויץ שהתמחה בגמילה מאלכוהול. אמצעיו הכספיים היו מוגבלים ואילו השהייה בפנסיון בשוויץ הייתה יקרה להחריד, אולם החלטתו הייתה נחושה והוא גייס לשם כך כספים, נטל הלוואות ועבד ללא ליאות על תרגומיו. הוא השתתף כציר בקונגרס הציוני ה-כ“ב בבאזל ב-9–24 בדצמבר 1946 וניצל את נסיעתו גם כדי לעשות את הסידורים הדרושים במקום לאשפוזה של לוסיה. היא שהתה בפנסיון הגמילה למעלה משנה (עד יולי 1948), ושלונסקי נהג לכתוב לה מכתבים ברוסית. מכתביו אליה מלאי אהבה ודאגה וניכר בהם שניסה לגונן עליה ולהעלים כל זכר לנושא שיכול להוציא משלוותה. מעולם לא הזכיר במכתביו את מירה או את בתו רותי, שתפסו מקום נכבד בלבו ובחייו, הוא כיסה ממנה את דכדוכי הנפש שלו ואת דאגותיו הכספיות שהדירו שינה מעיניו והכניסוהו לחובות אדירים. בתקופה בה שהתה בשוויץ, לפני מלחמת השחרור, היה המצב בארץ קשה, אך שלונסקי ניסה להרגיעה: “כאן שקט ושלווה ואין שום יסוד לדאוג”, כתב.¹⁶⁷⁰ “העיתונים מגזימים ביותר! […] גם בעניין הקרבות מגזימים. הייתה פרמיירה באופרה. החיים נמשכים. הרי זו פלסטינה!”¹⁶⁷¹ המכתבים נראים כמעט “סטריליים”, בנויים במתכונת קבועה וחוזרים על אותם נושאים: הבעת דאגה לשלומה, בקשת אישור על הכספים ששלח לה, הרגעתה שלא תדאג לעניינים הכספיים, הפצרה שתאכל ותשתה ותבריא ומסירת ד”ש מידידיה. במרכז המכתבים עמדו ידיעות מפורטות על הכלבים של לוסיה, מילי ובילי, שהוא קיבל על עצמו לטפל בהם בהיעדרה.

כושר העבודה של שלונסקי נפגע. כדי לעודד את רוחו ובהתאם לחוזה שלו עם הוצאת “ספרית פועלים” עסק בתרגום הספר ‘טיל אולנשפיגל’ לשרל דה-קוסטר, ספר מלא שמחת החיים ושובבות, אך לא הצליח לעמוד בהתחייבותו לסיים אותו בזמן שנקבע. לאחר שדוד הנגבי, מנכ"ל “ספרית פועלים” דחק בו שוב ושוב לסיים את התרגום כתב לו בגילוי לב: “הנני עייף בזמן האחרון מן המעמסה הכבדה עד מאד בכל המובנים, שאני נושאה בה ביתר שאת בזמן האחרון. וכוונתי לעניין שוויץ. העול – בכל פירושיו. וזה מונע ריכוז, ומרבה ריגוז, ואין לי נחת מעבודתי. […] יש ימים שאני מסוגל להקיא (פשוטו כמשמעו!) מריחה של דיו. ועוד לא היו לי שעות מרובות כל-כך של חפץ נמנום, ודווקא בשמיכה מעל לראש, ושעות על שעות, ובלי להירדם. אך זה יעבור, זה מוכרח לעבור. ועד כאן מתוודים וידויים במפתיע. ואיך – זיל נחש. אך אין דבר, יהיה טוב!”¹⁶⁷² בתקופה זו הוא עצמו הרבה לשתות ולעשן וכתוצאה מהמתח ואורח החיים שניהל קיבל התקף לב ראשון, שאילץ אותו לערוך שינויים בחייו: מעתה הפסיק לעשן ומיתן מאד את שתייתו.

לוסיה חזרה לארץ, אך תהליך הגמילה לא הצליח ושלונסקי נואש מהאפשרות לעזור לה. ביום 8.10.1953 התאבדה לוסיה בקפיצה מדירתה ברחוב דב הוז 12. בעיתונים פורסמו עליה הספדים קצרים שכללו דברי שבח לה ולמשחקה, אולם בתוך כל אלה נפקד מקומו של שלונסקי לחלוטין ובשום מקום לא הוזכר שהוא היה בעלה במשך יותר משלושה עשורים. ברוח התקופה גם לא הזכירו את התאבדותה אלא כתבו כי נפטרה “באורח טרגי” או “בנסיבות טרגיות”. עיתון ‘הארץ’ הסווה את התמכרותה לאלכוהול ואת התאבדותה בכתבו שמתה מ“מחלה קשה” ואילו עיתון ‘על המשמר’ לא כתב כלל על נסיבות פטירתה. שלונסקי לא דיבר על מותה עם ידידיו ולא הזכיר אותו במכתביו מאותה תקופה. רק כמה שנים מאוחר יותר פרסם בספרו ‘אבני גויל’ את השיר “נאום פלוני על שכונתו” (1960), ונראה שהייתה זו הפעם היחידה שבה הזכיר, ולו בעקיפין, את התאבדותה:¹⁶⁷³

בֵּית-מְגוּרַי הוּא בֶּן 5 קוֹמוֹת, –

זוֹ שֶׁקָּפְצָה מִן הַחַלּוֹן שֶׁכְּנֶגֶד

נִסְתַּפְּקָה בְּ-3 בִּלְבַד.

לאחר מות לוסיה הצליח שלונסקי לשקם את הריסות חייו ולבנות לו חיים חדשים ומתוקנים. הוא עבר מרחוב דיזנגוף 212 לדירתו האחרונה ברחוב גורדון 50. מעתה חי חיי משפחה שלווים עם רעייתו מירה. הוא הקים איתה בית חם שנעים היה להתארח בו. היא עמדה לצידו כחברה נאמנה, שמעריכה ואוהבת את שירתו, לקחה חלק בהחלטותיו מה לתרגם, דאגה לבריאותו ויצרה תנאים הולמים לעבודתו הספרותית.

מאבקים בתוך המחנה: המתח בין שלונסקי לבין אנשי “השומר הצעיר” ומפ"ם    🔗

גם חייו המקצועיים של שלונסקי בעבודתו הקבועה ב’עתים' וב“ספרית פועלים” לא התנהלו על מי מנוחות, שכן העיבו עליהם המתחים הקשים שנוצרו בינו לבין אחדים מאנשי מפ“ם ובראשם מנכ”ל הוצאת “ספרית פועלים” דוד הנגבי. מאבקים פנימיים אלה נשארו בדרך כלל סמויים מהעין לציבור הרחב. הכול ביקשו להצניעם, בבחינת “אל תגידו בגת”. כלפי חוץ קשרו אנשי “השומר הצעיר” ומפ“ם זרי דפנה לשלונסקי והתגאו ב”משורר שלהם" שהוא בשר מבשרם, אך כלפי פנים מיררו הריבים הבלתי פוסקים את חייו וגרמו נזק לו וליצירתו. מאבקים אלה התמקדו בעיקר בנושא של “שירה ופוליטיקה”: הדרישה להליכה בתלם אידיאולוגי מצד דוד הנגבי מול החופש השירי שביקש שלונסקי לעצמו. לכך נוסף המתח האישי שנוצר בין שני האישים השונים כל כך באופיים ובהליכותיהם. היה זה מאבק של איש מנהלה חכם, נמרץ, מרקסיסט אדוק (בסוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים), קפדן, ישיר וכן, אינטליגנטי אך חסר כוח יצירה משל עצמו מול משורר בוהמי, יצירתי, דינאמי ומאיר פנים שידע גם ליזום ולארגן. הידידות ששררה ביניהם בשנים הראשונות הפכה בהמשך למתיחות שהתפרצה מידי פעם לכדי ריב גלוי.¹⁶⁷⁴

מראשית הקמתו של ‘עתים’ נוצרו חיכוכים בין שלונסקי לבין אנשי המפלגה, בדומה לאלה שנוצרו בינו לבין ברל כצנלסון בתקופת ‘דבר’. שלונסקי רצה לפרסם ב’עתים' ספרות משובחת ואילו הם רצו במה שתיתן ביטוי למושכים בעט סופר מאנשי המפלגה בקיבוץ ובעיר, גם אם אין הם עונים על הקריטריונים של סופרים “מקצועיים”. מאחר שלא סמכו על שלונסקי החליטו בשנה השנייה של כתב-העת להכניס למערכת את עזריאל אוכמני כנציג המפלגה כדי שיפקח על הנעשה בעיתון. לאורך תקופת קיומו של ‘עתים’ נשמעו מדי פעם טענות מצד דוד הנגבי ואחרים שהצד הרעיוני שבכתב-העת אינו בולט די הצורך. הנגבי טען ששלונסקי נוקט “ניטרליות מרחיקת לכת בפולמוסים בעלי ערך עקרוני” ודעותיו באמנות המובעות ב’עתים' “חורגות לא בלבד מתחומו של עיתון סוציאליסטי, אלא אפילו עיתון דמוקרטי ראוי לשמו”.¹⁶⁷⁵

אך עיקר החיכוכים בינו לבין הנגבי נקשרו ל“ספרית פועלים”. נראה שחלקם הגדול נבע מכך שחלוקת הסמכויות בין שלונסקי לדוד הנגבי לא הייתה מוגדרת די הצורך. ב“ספרית פועלים” ביקשו לשמור ערך השוויון ובנוסף לכך העושים במלאכה היו אנשי תרבות רחבי אופקים, שראו את עצמם בני סמכא בתחומים רבים, ועל כן לא תמיד הוגדרו תפקידיהם. שלונסקי עמד אמנם בראש מדור השירה, אך הנגבי לא רצה להסתפק בניהול טכני של ההוצאה וביקש להשפיע על דמותה הרוחנית. שלונסקי, לעומת זאת, עמד על כך שתינתן לו “חירות היוצר” גם אם הוא נחשב ל“משורר הבית” של המפלגה. מתח רב נוצר גם סביב תחום התרגומים. ההוצאה שילמה לשלונסקי משכורת קבועה והנגבי טען כי שלונסקי אינו נותן תמורה הולמת למשכורת זו וקצב תרגומיו אינו משביע רצון. דומה שאנשי “ספרית פועלים” התייחסו לעתים לשלונסקי כאל “מכונת תרגום” ולחצו עליו שיתרגם גם ספרים שלא היה לו בהם כל עניין כחלק מעבודתו בשכר. אולם שלונסקי התקשה לתרגם דברים שלא היה שלם עימם. לעומת זאת ניסה הנגבי לא פעם לעקוף את שלונסקי ופנה לסופרים כדי שיתרגמו את היצירות ‘קולא ברוניון’ ו’טיל אולנשפיגל‘, אף שתחום התרגומים היה בסמכותו של שלונסקי והיה ברור ששלונסקי עצמו מעוניין לתרגמם.¹⁶⁷⁶ שלונסקי מצידו טען שאין מעריכים בהוצאה די הצורך את תרגומיו, אין נותנים להם פרסום הולם ואין משלמים תמורתם שכר הוגן. "איני רואה את כל העבודה שלי ב’ספרית פועלים’ כמשהו ארעי, מקרי או אינטרסנטי", כתב, “איני מסוגל בכלל להיות דייר-משנה בענייני מפעל ספרותי, ואף לא ספץ, מומחה שהוזמן לעבודה טכנית”.¹⁶⁷⁷ אולם שוב ושוב מצא כי הנגבי ערך תוכניות ספרותיות ללא שיתופו ואף ללא ידיעתו: “איני רואה שום אפשרות (ולא שום רצון!) להמשיך ולהיות בעל תואר-סרק של ‘עורך ספרותי’ לאחר שעובדות רבות בזו אחר זו הוכיחו לי, כי אין לי הסמכות של עורך ספרותי, כי את הסמכות הזאת אתה נוטל בהחלט לעצמך, ורק לעצמך”, כתב לו.¹⁶⁷⁸

לעומת נסיונו של הנגבי לדרבן את שלונסקי לתרגם יצירות רבות ככל האפשר, הוא לא הזדרז לפרסם את שירתו המקורית. שלונסקי נפגע מיחסו של הנגבי לשירתו ובמכתבו הוכיח אותו על התנהגותו זו: "אתה שולח לי שירים בבחינת צו ופקודה לתרגם, ואם איני מתרגם, הרינו כמי שעובר על צו. הרי אין זו מלאכה שהיא בגדר תפקידי כסדרו, אלא תוספת שהזמן גרמה […] וכי צריך אני להיות בבחינת תמיד מוכן? […] בחפץ לב הייתי מקבל מכתב נזיפה כזה בעניין אחר, למשל בעניין ‘מיקי מהו’, או ספר שירים שלי – איך זה?! חשבתי כי תשלח לי מיד והנה - - - וכו' - - - “¹⁶⁷⁹ לפי עדותו של א”ב יפה העז הנגבי יום אחד אפילו לערוך את תרגומו של שלונסקי עצמו.¹⁶⁸⁰

תלונתו של שלונסקי לגבי הספר ‘עלילות מיקי מהו’ הייתה מוצדקת, שכן “ספרית פועלים” השהתה את הוצאתו של ספר ילדים זה במשך שנים אחדות. רק לאחר ששלונסקי לא יכול לשאת עוד את המצב ואיים כי יעזוב את ההוצאה השתנו פני הדברים. האיום פעל את פעולתו, ואנשי “ספרית פועלים” ו“השומר הצעיר”, שחששו להפסיד את “משורר הבית” שלהם ולגלות ברבים שהוא נטש אותם, הורו לדוד הנגבי לפרסם את הספר מיד. “אין לתאר את הנזק המוסרי שייגרם לנו אם הוא יסתלק”, אמרו.¹⁶⁸¹ באוגוסט 1947 יצא סוף סוף ‘עלילות מיקי מהו’, שבכתיבתו החל כחמש-עשרה שנים קודם לכן.

מדי פעם התלונן דוד הנגבי על שלונסקי בפני חבריו ב“ספרית פועלים” או בפני מנהיגי המפלגה מאיר יערי ויעקב חזן, אולם בדרך כלל בחרו האנשים לא להתערב או שעמדו לצידו של שלונסקי. רובם אהבו את שלונסקי – אמן השיחה, שהיה איש רעים להתרועע למרות אופיו הסגור, אדם בעל קסם ובעל חוש הומור. הם היו גאים בו ולא היו מוכנים לוותר עליו. עם זאת יש לציין שלמרות המתחים היו גם תקופות רגועות שבהן שררו קשרים חמים בין הנגבי לבין שלונסקי, ולא פעם נסעו שלונסקי ורעייתו מירה להתארח בביתם של דוד ומאשה הנגבי בקיבוץ מרחביה.

התקרבותו של שלונסקי ל“שומר הצעיר” והצטרפותו למפ"ם השפיעו במשך הזמן על דעותיו ועל שירתו. בשנות השלושים לעג לאלה הרוצים לשיר על הפרה הנחלבת בגלבוע והעלה על נס את הסמליות וההפשטה ואילו עתה ראה בריאליזם את הפסגה וכל מה שבא לפני כן כונה בפיו “רומנטיקה”. במקום הפרדה מלאה בין הספרות לפוליטיקה הוא ניסה לחבר ביניהם. הוא השתדל לשמור על ההפרדה בשירתו שלו, אך לא עשה זאת בפובליציסטיקה שלו או במדיניותו כעורך. בתקופה זו הגדיר שלונסקי את “התרבות המתקדמת” כשילוב של רוח וחומר, או בלשונו: חיבור בין “סימפוניות ועגבניות”.¹⁶⁸²

שלונסקי לא היה מוכן להודות בשינויים הרעיוניים שעבר, שחלקם נבעו מלחצים וייתכן שלא היה שלם עימם. נראה שניסה להחזיק את החבל בשני קצותיו: מצד אחד לא ויתר לחלוטין על השקפותיו ומצד שני השתדל ככל יכולתו “להתיישר” לפי השקפת העולם של מפ"ם. “לא ידוע לי סופר פרו-קומוניסטי אחר ששמה המפורש או המרומז של ברית המועצות לא ייפקד ביצירתו בעקיבות כזאת”, כתב המבקר שלמה גרודזנסקי. לדעתו התחמקות זו מעידה “באיזה מידה התרחב החיצוי בנפש המשורר בעקב חריגה אלימה זו מתחומו האוטנטי”.¹⁶⁸³

כינוס ראשון של השירים והתפכחות מההערצה לברית המועצות (1954–1956)    🔗

בתקופה שבה הורע מצבה של לוסיה היה שלונסקי עסוק בכינוס ראשון של כל שיריו. ביוני 1954 יצא הכרך הראשון ומיד לאחריו הכרך השני. ביום 20.10.1954 חגג שלונסקי באולם מוגרבי בתל-אביב שני אירועים: סיום הוצאת כל כתביו בשני כרכים ו-30 שנה לפרסום שירו הראשון. גם לערב זה, כמו לחגיגות אחרות של שלונסקי, הגיעו בני שלושת הדורות: הדור הוותיק – סופרי “דור התחייה”, חבריו המשוררים של שלונסקי (ביניהם אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי ואלכסנדר פן) ורבים מבני דור תש“ח. בכרך השני של כתביו כלל שלונסקי קבוצה נכבדה של שירים שכונסו פעם ראשונה בספר, תחת הכותרת “מספר היורה”, וביניהם שלושה שירים הקשורים ישירות לתקופת מלחמת השחרור. בדומה לשירים הקשורים לתקופת השואה גם השירים שנקשרו למלחמת תש”ח לא תיארו את גבורת הלוחמים או את אימת המלחמה, אלא בעיקר את הבנייה שלאחר תום הקרבות והחזרה למציאות השפויה. המלחמה על קשייה נראתה לשלונסקי מצב זמני, ואילו האהבה, פריון הטבע והכוכבים יהיו לדעתו המנצחים האמיתיים בקרב על דמות חיים. שלושת השירים נקשרו או הקודשו לאנשים קרובים שנשאו בעול בזמן המלחמה או נפגעו ממנה ישירות. השיר “ידיד בפלמ”ח" הוקדש לדנה הורוביץ (כוגן), בתה של מירה רעייתו. בתקופה שבה נכתב השיר שהתה דנה בגליל במסגרת הפלמ"ח. שמונה חודשים לא יצאה לחופשה ולא הגיעה הביתה, והוא כתב לה את השיר כדי לעודד אותה ואת היישוב כולו בימים הקשים של מלחמת הקיום האכזרית. הוא ציטט בשירו זה את השורות האופטימיות מהשיר “הקשיבו” שכתב המשורר הרוסי ולדימיר מיקובסקי: “הֲרֵי אִם הַכּוֹכָבִים נִדְלָקִים – / מַשְׁמָע – יֵשׁ לְמִי חֵפֶץ בְּכָךְ?”¹⁶⁸⁴

אָז נִזְכֹּר, בֵּין סְבָכָיו שֶׁל הַתַּיִל,

קוֹל-נִגּוּן שֶׁל פַּיְטָן שֶׁנִּהֵם:

"כּוֹכָבִים נִדְלָקִים בְּכָל לַיִל,

זֶה סִמָּן שֶׁיֵּשׁ חֵפֶץ בָּהֶם!"

זֶה סִמָּן שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּהֶם חֵפֶץ,

שֶׁתָּמִיד

שֶׁתָּמִיד

שֶׁתָּמִיד!

השיר “ברוך דין אמת” הוקדש למשה שמיר ונכתב כשבועיים לאחר שאחיו של שמיר, אליק, נהרג – ואילו השיר “קיבוץ שנחרב” הוקדש ליעקב צביאלי, איש קיבוץ נגבה, שהיה באותם ימים מנהלה של הוצאת “ספרית פועלים” וידיד קרוב לשלונסקי.

על שמחת כינוס שיריו העיבו מותה הטראגי של לוסיה והשבר האידיאולוגי של שנות החמישים. בשנים אלה כאב שלונסקי, כמו רבים מאנשי מפ“ם, את ההתפכחות מהתקוות שתלה ב”עולם המחר“. כבר בראשית שנות החמישים החל להיסדק הקשר בין מפ”ם לברית המועצות. “משפטי פראג” שנערכו בסוף שנת 1952 ביוזמת סטלין ערערו את האמונה בצדקת דרכה של ברית המועצות. בין 14 הנאשמים שעמדו למשפט היו 11 יהודים, ואחד מהם היה מרדכי אורן, איש מפ“ם, שהואשם בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. אנשי מפ”ם נקרעו בין נאמנותם לברית המועצות לבין נאמנותם לאורן, שהיה ברור להם שהוא חפף מפשע, עד כי לבסוף יצאו להגנתו. עם זאת, כשמת סטלין (5.3.1953) התאבלו עליו ראשי מפ“ם וכינו את מותו “אסון”. בשנת 1954 התפלגה מפ”ם וחלק מחבריה הצטרף לתנועת “אחדות העבודה”. שלונסקי נשאר נאמן למפ“ם למרות שאמונתו בדרכה של ברית המועצות, שלא הייתה שלמה מעולם, התערערה. כעבור כשנתיים חלה רעידת האדמה שזעזעה את אוהדי ברית המועצות בכל העולם: בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות (24.2.1956) חשף חרושצ’וב, מזכיר המפלגה ויורשו של סטלין, את פשעיו של המנהיג הנערץ, “שמש העמים”. גילויים אלה אילצו את מפ”ם לבחון מחדש את יחס ההערצה שלה כלפי ברית המועצות.

העובדה ששלונסקי לא ביקר את ברית המועצות במשך כל התקופה הזו גררה ביקורת חריפה עליו מצד אישים רבים, ובתקופת “משפטי פראג” החלו להתקיף אותו מעל דפי העיתונים. הסופר יהושע בר-יוסף פרסם ב’מעריב' מכתב גלוי ובו גינה את שלונסקי על כך שהוא נוסע לקונגרס השלום בווינה: “כעבד לפני רבו תשב לפניהם ותענה ‘אמן’ על דבריהם”, כתב.¹⁶⁸⁵ גם המשורר עזרא זוסמן ביקר אותו קשות על כך שאינו מגנה את משפטי פראג.¹⁶⁸⁶ כשנתיים וחצי אחר כך, ביקר אמנם שלונסקי את מפ“ם וטען שהייתה זו חולשת דעת מצידה שלא החתימה פטיציה לשחרור אורן. הוא התריס קשות גם נגד “הסוציאליזם המענה אנשים במשפטי שקר”,¹⁶⁸⁷ אך חלק מהציבור לא סלח לו על כך שבמשך כל השנים לא פצה פה לשאול לגורלם של הסופרים והיהודים בססס”ר.¹⁶⁸⁸

בשל עמדתו הפוליטית החליטה האקדמיה ללשון עברית לא לצרפו לשורותיה ולא לבחור בו כחבר. כלפי חוץ טענו אמנם שהוא לא נבחר משום שנעדר בעבר מישיבות רבות של האקדמיה, אולם הסופר יהודה בורלא ביקש להעמיד את הדברים על דיוקם וטען שעל אף שזכויותיו של שלונסקי בלשון הן רבות, “מהלכו הפוליטי הזר והשנוא לרובו ככולו של העם” – פוסל אותו מלהיות חבר במוסד לאומי עליון של העם.¹⁶⁸⁹

שלונסקי מעולם לא הודה בפה מלא שטעה בהטיפו בשנות הארבעים וראשית שנות החמישים להזדהות עם ברית המועצות של סטלין, והסופרים הצעירים בני דור תש“ח באו איתו חשבון ותקפו אותו על כך בגלוי: המשורר חיים גורי יצא נגדו במאמר ארוך שבו תקף אותו על כך שנמנה עם המשוררים “אשר השתחוו ל’מולך האדום' הסטליניסטי והצדיקו כל פשע וכל עוול הצועק שמימה בגלל אמונה כוזבת וסמיון עיניים וקיהיון חושים”.¹⁶⁹⁰ הסופר חנוך ברטוב, ששמע אותו באחד הערבים ב”צוותא" רומז על כך שאלתרמן משכיר את עטו לבן-גוריון, כעס מאד ואמר לו: “אלתרמן לפחות כותב מה שהוא חושב וחותם על זה. הוא יכול לשגות. אבל הוא חותם: נתן אלתרמן. ואילו אתה לא השמעת את קולך נגד סטלין”. שלונסקי ניסה להתגונן באמרו כי לא כתב אף שיר בעד סטלין, אך ברטוב השיב לו: “נכון שלא כתבת בעדו, אבל גם לא כתבת שום דבר נגד סטלין. ההבדל ביני ובין חברי לבינך הוא, שאנחנו בגרנו בשנות המלחמה ולא היינו בקיאים כלל בתולדות המהפכה. בשבילנו ברית המועצות הייתה מי שנלחמה נגד הנאצים ומה שאתה וחבריך טרחתם לתרגם מרוסית, כמו ‘הפואמה הפדגוגית’. […] אבל אתה שתרגמת את טרוצקי לעברית – ידעת!” הם נפרדו בכעס וזמן מה לא דיברו.¹⁶⁹¹

המרד של סופרי דור המדינה (1956–1960)    🔗

עד סוף שנות החמישים המשיך שלונסקי לעמוד במרכז החיים הציבוריים כשהוא מוכתר מצד אחד בכל כתר אפשרי וזוכה לשבחים על תרגומיו ומצד שני סופג ביקורת כבדה מסופרים ואנשי רוח שאינם נמנים על מחנהו. בשנת 1956 ייסדה הוצאת “ספרית פועלים” בשיתוף עם “המרכז לתרבות מתקדמת” פרס ספרותי על שמו, “פרס שלונסקי”. חלוקת הפרס התקיימה עד 1965 וקיבלו אותו יהודה עמיחי, לאה גולדברג, דוד כנעני, ט' כרמי, נתן שחם, אבא קובנר, אמיר גלבע, ישראל גוטמן, אהרן מגד וחנוך ברטוב.

בשנת 1957 פרסם שלונסקי את ספר הילדים השני שלו, ‘אני וטלי בארץ הלמה’. דמות הילדה הסקרנית, גיבורת הספר, עוצבה בהשראת טלי בת השלוש, בתה של דנה כוגן ונכדתה של מירה שלונסקי. טלי נשארה בבית אברהם ומירה שלונסקי שעה שהוריה נסעו לחו“ל ושלונסקי נהנה מחברתה ומשיחותיו עימו. כשחזרה דנה מנסיעתה אמרה לה מירה אמה: “יש לי הפתעה בשבילך. אברהם כתב ספר לילדים בהשפעת טלי!”¹⁶⁹² “‘אני וטלי בארץ הלמה’ זאת הילדות של טלי נכדתי. כאן על המרפסת הזאת התנהלו מרבית השיחות”, סיפר באחד הראיונות.¹⁶⁹³ לימים כתב שלונסקי באחד ממכתביו לטלי: “לטלי, שהייתה (ותהיה לי תמיד) הנכדה האהובה, ‘המוזה’ של ספר=שירים שלם – כל הברכות!”¹⁶⁹⁴ הספר התקבל בסבר פנים יפות, אולם למרות הצלחותיו עם ספר הילדים ועם תרגומיו (‘המלט’ – 1949, ‘טיל אוילנשפיגל’ – 1949, ‘קולא ברוניון’ – 1950, ‘המלך ליר’ – 1955, ‘הדון השקט’ – 1959) חש שלונסקי שהוא הולך ונדחק ממרכז הבמה. עתה עמד בפני מתקפה של דור צעיר יותר מבני דור תש”ח, מתקפה של המשוררים המכונים “דור המדינה” שיצאו נגד הפואטיקה שלו ושל אלתרמן. הסופרים בני דור תש"ח ניסו אמנם למרוד בסמכותו, לבקר את אופי עריכתו והאידיאולוגיה שלו, אך מעולם לא ערערו על גדולתו. הם ראו בו משורר חשוב, מרכזי, שהכול משחרים לפתחו, ואילו הדור החדש, משוררי “דור המדינה” ובראשם נתן זך, ערערו על אשיות השירה המודרניסטית מעיקרה באמצעות התקפה על שירתם של אלתרמן ושלונסקי. זך קבע כי ציורי הלשון של שלונסקי הם שקופים והגיוניים וכי השיר השלונסקאי “חיוור, שכלתני ופשטני יתר על המידה”. הוא טען כי הריתמוס שלו מונוטוני וכי שיריו מסוגננים מדי.¹⁶⁹⁵ זך וחבריו חיפשו את המילים הפשוטות, את החוויה הממשית, הקונקרטית, בזו לפאתוס ולהגבהה ולא קיבלו את שירת הסמלים וההפשטות. הם לא הסכימו עם פואטיקה המבקשת לנתק בין הרגש לבין אופן הבעתו וחזרו אל הביקורת שליוותה את שירת שלונסקי מראשית שנות העשרים. הסופרים הצעירים שהתרכזו סביב כתבי-העת ‘לקראת’ (1952–1954), ‘אוגדן’ (1957) ו’יוכני' (1961–1967) יצאו נגד מה שקראו “הקולקטיביזם” של שלונסקי שאותו ביקשו להמיר באינדיבידואליזם.¹⁶⁹⁶

פרס ביאליק, חגיגות יובל השישים והוצאת הספר ‘אבני גויל’ (1960)    🔗

בינואר 1960 קיבל שלונסקי, יחד עם ידידו-יריבו משכבר הימים אליעזר שטיינמן, את פרס ביאליק. מתן הפרס למורדים לשעבר שהתקיפו את ביאליק ויצאו נגדו בגלוי ובשפה בוטה נתקל בביקורת חריפה. חלק מהסופרים, וביניהם שלונסקי עצמו, ראו בקבלת הפרס מעין סגירת מעגל ופיוס בין שתי המשמרות, ואילו אחרים חשבו שאין זה מן הראוי להעניק את הפרס למי שהציקו לביאליק בחייו. בנימין גלאי יצא כנגד עצם העובדה ששלונסקי קיבל בשמחה את הפרס וטען כי המשורר-המורד בגד בערכיו והפך בעצמו ל“ממסד”. הוא לגלג על שלונסקי, חבר האקדמיה ללשון העברית, “חתן כל כתבי”, שחוגג את יובלותיו ברבים.¹⁶⁹⁷ גם המשורר שלמה טנאי ראה במתן פרס ביאליק הזדמנות לבוא חשבון עם שלונסקי. הוא טען ששלונסקי לא למד לקח מיחסו של ביאליק לשירת הדור הצעיר וכשם שאוזנו של ביאליק לא הייתה כרויה לשירת הדור החדש, כך גם אוזנו של שלונסקי לא קלטה את שירת הדור הצעיר.

טקס קבלת פרס ביאליק (יחד עם אליעזר שטיינמן ומשה עמישי). מימין לשמאל: אברהם שלונסקי, ראש העיר מרדכי נמיר, אליעזר שטיינמן, משה עמישי (מייזליש)

לדעתו, שלונסקי ציפה לשמוע בשירת הדור החדש את המשך שירתו שלו וביטל את הצעירים שראו את עצמם ממשיכי שירתו של ביאליק, ולא כל שכן את המשוררים שבשירתם בלטה השפעה אנגלוסכסית. “לב האבות נסגר לצלילי הבנים”, וכתוצאה מכך, כתב טנאי, המרחק בין הדור הצעיר לבין צלילי שירתו של שלונסקי אינו נופל מהמרחק של שלונסקי מביאליק.¹⁶⁹⁸

לאחר מתן פרס ביאליק נחוג יובל השישים של שלונסקי. ביובל זה נעשה ניסיון מצד המבקרים לבחון את מכלול יצירתו ולסכם את דרכו ואת תרומתו לספרות ולתרבות העברית. ב“טור השביעי” כתב אלתרמן: “אברהם שלונסקי מגיע אל יובל זה חרוך וחרוש מהרבה עמל והרבה סערה וריב. לא בכל מלחמותיו היו כל הפרטים עיקר ולא את כולם הוא עשוי לאשר מחדש. אך מי צדיק ויקום להשיג בשעה זו השגות על פרטים בני-חלוף שהם כאין וכאפס לעומת שפע הכוח והחיות שיוצר זה נסך בספרותנו?”¹⁶⁹⁹

באביב 1960 הופיע ספר שיריו ‘אבני גויל’, כשתים-עשרה שנים לאחר ספרו ‘על מלאת’. הספר כולל שני חלקים ששמותיהם מעידים על אופיים. החלק הראשון נקרא “צמרות בסופה” והשני – “כוכבי שַׁבָּת”. כותרתו של החלק הראשון, בעלת הקונוטציה השלילית, יכולה להתפרש כרומזת ל“סופה” בחיי שלונסקי: הן לזו שהעכירה את חייו בשנים הקשות שלפני מותה של לוסיה, והן כסמל לסופה שנגרמה כתוצאה מההתפכחות האידיאולוגית לאחר מות סטלין. ואילו כותרתו של החלק השני, בעלת הקונוטציה החיובית, רומזת לתקופה החדשה שנפתחה בחיי שלונסקי עם בניית ביתו החדש יחד עם מירה. חיזוק לפרשנות זו ניתן למצוא בהקדשה שכתב לרעייתו מירה: “למירה’לה היקרה / שותפתי לשעות הצמרות בסופה / ולחסד אורם של כוכבי השבת / באהבה / אברהם”. השיר “בעברך” שפותח את “כוכבי שבת” מוקדש למירה ובראשו כתב שלונסקי: “למ. ש-י”.

שם הספר עצמו, ‘אבני גויל’, מעיד על תחושתו של שלונסקי שהזמנים השתנו והפואטיקה שלו, שהציעה כתיבת שירים מלוטשים, המסותתים כאבני גזית – לא זכתה להערכה מספקת בקרב הדור החדש של המשוררים. הספר מציע שינוי בעקרונות הכתיבה, ושלונסקי כביכול מכריז כי מעתה ואילך יכתוב באבן הגויל המחוספסת והבלתי מסותתת בדומה לשירי הצעירים. שירו “האדיר הגווע”, שהוא העמיד בראש הספר, ביטא את נסיונות ההתגוננות שלו מפני התקפותיו של הדור הצעיר:

אַל עוֹד תִּבְנֶה גָּזִית מִלֶּיךָ

חֲצוֹב דְּבָרְךָ מֵאֶבֶן-גְּוִיל.

הספר ‘אבני גויל’ אכן כתוב בסגנון פרוזאי יותר, יומיומי, כמעט נטול קישוטים, בריתמוס חופשי וב“חרוז לבן”. חלק מהקוראים והמבקרים ראו בכך שינוי מרענן ועדות לחיוניותו של המשורר בן השישים המסתגל לתמורות העתים, והיו שראו בכך חיקוי עלוב לשירי הצעירים, ניסיון פתטי של משורר מזדקן להדביק את שירתם החדשנית של צעירי הדור. בעיתון הקומוניסטי ‘קול העם’ כתב מיכאל הרסגור ש“לולא השירים היו מקובצים ב’אבני גויל' ניתן היה לטעות ולחשוב כי הם פרי יצירתו של איזה משורר צעיר, העומד בין עמיחי לאבידן”.¹⁷⁰⁰

בספר זה מופיעים שירים אחדים שבהם ערך שלונסקי מעין סיכום וחשבון נפש. בשירו “משוגותי” תיאר את השינוי שחל בו מילד ואדם צעיר אגוצנטרי, הבטוח בעצמו וסובר שהעולם כולו נברא בשבילו לאדם בוגר המבין את העולם באופן שונה. עם זאת אין הוא חוזר בו אלא מגלה הבנה לילד ולצעיר שהיה פעם:

אֲבוֹי לִי

וְאַשְׁרַי

כִּי כֵן דִּמִּיתִי –

בְּאַהֲבָה אֲנִי זוֹכֵר מְשׁוּגוֹתַי.

בשירו “פת במלח” תיאר את דרכו כדרך היושר, כמי שידע גם ללכת יחד בחבורה כדי להגשים את מטרתו אך גם ללכת בדרך זו בדד, ושוזר בשירו דרך אגב אזכורים לחבורת “יחדיו” ול“צוותא”:

לֹא יִשַּׁרְתָּ עָקֹב, לֹא עָקַפְתָּ

דַּרְכְּךָ אֶל הַמְּחוֹז הָאֶחָד

גַּם כִּי שַׂשְׂתָּ לָלֶכֶת בְּצַוְתָּא

וְהָלַכְתָּ יַחְדָיו לְבָדָד.

בשירו “כתלי ביתי” תיאר שלונסקי בלשון פרדוקסים את השינוי שחל בו: את רצונו להתכנס פנימה, להיות בד' אמותיו, להתרחק משאון העולם, משאון הפוליטיקה, משאון המאבקים והוויכוחים הספרותיים ולקבל את הדברים בהשלמה. הוא אהב מאד את שירו זה וציטטו בהזדמנויות שונות, מתוך תחושה, שיותר משיריו האחרים מבטא שיר זה את מהותו בתקופה זו של חייו:

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְּמִיחָה הַמַּקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה

כִּי הַמַּקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם

רַק הַמַּחְרִישׁ הֲמֻלּוֹתָיו לִשְׁמֹועַ הַדְּמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָּם.

לכבוד יובל השישים שלו ערך המבקר א“ב יפה, בתיאום עם שלונסקי, את ‘ילקוט אשל, צרור מאמרים ורשימות’ – מבחר מהפובליציסטיקה שלו שעד כה לא כונסה בספרים. אולם שלונסקי לא כינס ב’ילקוט אשל' את רוב מאמריו מהעשור הראשון (תקופת ‘הדים’ ו’כתובים') שבהם באה לידי ביטוי תקופת המרד שלו והמאבק בביאליק ובני דורו. כמו כן לא כינס את המאמרים שהביע בהם דעות אנטי-סובייטיות בתקופת ‘טורים’ ב' ולא את המאמרים שביטא בהם עמדות פרו-סובייטיות בתקופת “השומר הצעיר” ו’עתים'”. מבחר סלקטיבי זה גרם לכך שיותר משביטא ‘ילקוט אשל’ את דעותיו של שלונסקי לאורך השנים על כל השינויים שחלו בהן, ביטא את שלונסקי של 1960 ואת האופן שבו רצה להיות מונצח בעיני הדורות הבאים.

הדעה שהלכה והתקבעה בתודעת הציבור הייתה ששלונסקי תרם תרומה חשובה לשירה העברית ולספרות העברית, שהוא המשורר המודרניסט הארצישראלי הראשון שיצר יצירה עברית-לאומית-חדשנית, שזכות ראשונים לו בהכנת הכלים לשירה החדשה ושהוא שליח הציבור הבלתי מוכתר של לבטי דורו. אולם מאידך טענו שאין הוא גדול משוררי הדור. כתר זה ניתן לנתן אלתרמן. שלונסקי הוא “אב שניצחוהו בניו והוא שמח בניצחונם עליו”, טען המבקר ש"י פנואלי. גדולתו של שלונסקי היא בהיותו האיש שפילס דרך לחבריו המשוררים, מי שפתח אופקים לפני הדורות הבאים, ועל כן, סבר, שאין לשפוט אותו לפי יצירתו אלא יש לראות את תרומתו הכוללת העצומה.¹⁷⁰¹

שנות השישים (1962–1968)    🔗

בשנות השישים נחלשו המאבקים האידיאולוגיים בין המפלגות ושלונסקי חזר למרכז הבמה כדמות מרכזית בתרבות הארצישראלית. בשנים אלה הירבה בנסיעות לחו"ל: הוא ביקר ברוסיה באוגוסט 1962, ביקור ראשון מאז שעזב אותה בשנת 1921, ונשא נאום בעברית שבו הוקיע את דברי הנאצה של הערבים נגד מדינת ישראל. כשנתיים אחר כך הוזמן על ידי “ברית עברית עולמית” לסדרת הרצאות בארצות הברית ובשנת 1966 שהה באירופה שבועות אחדים במסגרת פעילותו בוועד השלום. בארץ אירח אישים חשובים וביניהם את הסופר ז’אן פול סרטר ורעייתו הסופרת סימון דה בובואר (1967).

לאחר שחזר מביקור של ימים ספורים בבולגריה ותיאר תיאור מפורט את הארץ ובעיותיה שאלו אותו העיתונאים: “איך הספקת בימים מעטים כל כך להעמיק בהכרת הארץ הזרה?” – “מה יש”, השיב, “כתבתי פעם בלילה אחד שיר על האנושות כולה…”¹⁷⁰²

בשנת 1963 תרגם את סיפורי יצחק (איסאק) בבל ובשנת 1966 תרגם מחדש את ‘יבגני אוניגין’. בשנת 1965 עיבד שלונסקי לתיאטרון ‘הקאמרי’ את המעשייה המפורסמת “בת הטוחן”, או כפי שנקראת במקור הגרמני, “רומפלשטילצכן”, על פי סיפורו של הסופר הגרמני הנס יעקב קריסטופל פון גרימלסהאוזן בעיבודם של האחים גרים, ויצר על פיו מחזה מקסים בחרוזים בשם ‘עוץ לי גוץ לי’. שלונסקי ריכך את הסיפור האכזרי והכניס בו הומור, משחקי מלים ושעשועי לשון. המחזה הועלה על קרשי הבמה בהצלחה (בבימויו של יוסי יזרעאלי ועם המוסיקה של דובי זלצר), נכנס לקלאסיקה של התיאטרון לילדים ומועלה עד היום כמעט מדי שנה. את המחזה הקדיש לנכדתו הבכורה סיגל אשל בת החמש. כמו ביצירות הילדים האחרות שלו, גם ב’עוץ לי גוץ לי' נתן שלונסקי כבוד לילד והאמין ביכולתו להבין את השפה העשירה של המחזה וללכת שבי אחרי כוחן של המלים.

בשנת 1966 פרסם א"ב יפה את המונוגרפיה על שלונסקי ‘א. שלונסקי המשורר וזמנו’, שסקרה את חייו ויצירתו עד 1960. שלונסקי שמח על כך שעומד לצאת ספר מקיף עליו ועל יצירתו וסייע ביד יפה, אולם כתיבת מונוגרפיה עליו עוד בחייו לא הייתה פשוטה. יפה ידע שעליו לצנזר פרטים מסוימים שאינם לרוחו של שלונסקי, למרות שמעולם לא אמר לו את הדברים ישירות. מצד אחד השתדל לדייק בפרטים והביא מידע חדשני וחשוב, ועם זאת הרגיש מעורבות גדולה בדברים והיה לו צורך לרצות את שלונסקי. לפיכך השתדל לסנגר עליו, לעמוד לצידו ולהאירו באור חיובי ככל האפשר.¹⁷⁰³ בעיקר בולט הדבר כשתיאר את התקופה שבה הזדהה שלונסקי עם ברית המועצות. הוא ביקש להוכיח כי שלונסקי היה חלק מציבור גדול שהלך שבי אחרי אמונתו בברית המועצות ותיאר כיצד היה מוכן “לתרץ את הקושיות וליישר את ההדורים, לסתום את הפרצות והבקיעים בחומת האמונה ב’עולם המחר'”: “האמנו בכל לבנו, כי ארץ-הסוציאליזם אינה פותחת לעולם במלחמה, היא רק מתגוננת, ורק המשטר הקאפיטליסטי הוא מחרחר ריב. […] אם היו ספקות בנפשנו – ביקשנו להחניק אותן. […] אם המוסר שלנו לא נטה להשלים עם צו הפוליטיקה - ניסינו לשכנע את עצמנו, כי פיקוח-נפש דוחה גם ענייני-מוסר אינדיבידואליים”, כתב יפה בלשון רבים.¹⁷⁰⁴

בשנת 1967 זכה שלונסקי להכרה רשמית בחשיבות מפעלו הספרותי וקיבל את פרס ישראל. המשורר עזרא זוסמן כתב כי “הבן המורה-הסורר הפך לבן יקיר”.¹⁷⁰⁵ בפעם השלישית זכה שלונסקי בפרס טשרניחובסקי (יחד עם נתן אלתרמן), והפעם על תרגומו לפואמות הגדולות של אלכסנדר פושקין (“יבגני אוניגין”, “בוריס גודונוב”, “האביר הכילי”, “מוצרט וסליירי”, “אורח האבן”, “משתה לעת דבר” ו“רוסלקה”).¹⁷⁰⁶

לאחר מלחמת ששת הימים היה שלונסקי מהאישים הבולטים המעטים שטענו כי הניצחון במלחמה זו (שהיה בעיניו ניצחון חשוב במלחמה צודקת), דוחף את מדינת ישראל לכיליון מוסרי בכך שהיא ממשיכה להחזיק בשטחים הכבושים, אינה מגלה רגישות לגורלם של הערבים ואינה משקיעה מאמצים די הצורך לחתור לשלום. הוא חשב כי החזקת השטחים אינה ערובה לשלום, התנגד לתנועת ארץ-ישראל השלמה והיה בעד ויתור על השטחים. בעוד רוב העם היה שיכור ניצחון טען שלונסקי כי “נצחונות אינם עושים שלום. נצחונות רק מפסיקים מלחמות, ומפסיקים לזמן קצוב […] כי לא על חרבנו נחיה כאן, אנחנו והם”, אמר, “החרב אינה משתלמת, היא מתהפכת. היא הפכפכת”.¹⁷⁰⁷

עם הסופר עמוס עוז

ביולי 1968 יצא ספרו ‘משירי הפרוזדור הארוך’ ובפסטיבל ישראל שנערך בירושלים חגגו את מלאת 50 שנה לצאת שירו הראשון בדפוס (הפעם חושב התאריך לפי שירו “בדמי יאוש”). בספר זה ראתה הביקורת ספר יהודי מאד ומפויס, שהלך והתרחק יותר מספריו הקודמים מתקופת “הסער והפרץ” ומבטו מופנה פנימה ולא החוצה. שלונסקי ראה בספר מעין סיכום של חייו בכללותם. הפרוזדור הארוך בעל הדלתות הרבות סימל בשבילו את חייו כמשורר. סמל זה נוצר לדבריו הן על סמך זכרונות ילדות על “איזה מוסד עם הרבה דלתות מבהילות והרבה פחדים קפקאיים”, והן על סמך התיאור במקורות: “העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין”,¹⁷⁰⁸ כשהפרוזדור משול לחיי העולם הזה והטרקלין לעולם הבא.

בסוף שנות השישים התמעטה פעילותו הפוליטית של שלונסקי במסגרת מפ“ם ואף בהוצאת “ספרית פועלים” וב”צוותא". הוא הודה כי התאכזב מהתפתחותם של מפעלים אלה שהיה הרוח החיה בהקמתם. לדבריו קיווה כי “ספרית פועלים” לא תדפיס רק יצירות הקשורות למרקסיזם במישרין, אלא תהיה הוצאה “חובקת כל”, אולם חלומו זה לא התגשם.¹⁷⁰⁹ לגבי “צוותא” קבע כי ממועדון תרבות הפכה צוותא לאולם אירועים.¹⁷¹⁰ הוא אף זנח את בתי הקפה שהיו בשבילו במשך שנים מעין בית שני (ולעתים ביתו הראשון). אולם הוא המשיך להביע את דעותיו במסגרת משאלים שערכו העיתונים (בעיקר על דפי ‘מעריב’). שלונסקי היה מרואיין מבוקש מאד, והעיתונאים שיחרו לפתחו וביקשו לשמוע את דבריו בנושאים מגוונים: תרבות וחברה, תרגום ושירה, חינוך הנוער, יהדות ויהדות הגולה, דת ומדינה. בראיונות שנתן דחה את המושג “עם סגולה” ואת התחושה של “אתה בחרתנו” וטען כי אין לאמץ מושגים אלה בלא שממלאים אותם תוכן ממשי. “הננו אולי העם היחיד שבמשך אלפיים שנה לא רצח”, אמר, אך למראה שביעות הרצון והתשואות של שומעיו הוסיף: “כן, אך זה משום שלא הייתה לנו אפשרות לרצוח…”¹⁷¹¹

אמן הלשון והביקורת על התרגומים    🔗

מראשית דרכו הספרותית הוכרה תרומתו הגדולה של שלונסקי ללשון העברית והכרה זו הלכה וגברה בשנות הארבעים, החמישים והשישים. העריכו את בקיאותו שאין כמוה במכמני הלשון לרבדיה השונים, את חידושי המלים והביטויים שלו ואת נסיונותיו להגמיש את הלשון ולשלב עברית ולעז, “שפה גבוהה” עם מלות עגה בתרכובת מיוחדת. בדור שבו עדיין התייחסו לשפה העברית בחרדת קודש כאל ‘גבירה מכובדת’ הייתה גישתו של שלונסקי לשפה חריגה. אהבתו לשפה העברית הייתה אהבה עמוקה וכמעט חושנית, אך דווקא משום כך לא ראה במילותיה ובצירופיה כלי זכוכית שביר, אלא חומר שניתן ‘ללוש’ ולצרפו בצירופים חדשניים ומקוריים, להקציע, להבריק ולרענן. הוא הכיר את השפה העברית על רבדיה השונים לפני ולפנים ונטל מן העושר הזה מלוא חופניים לצרכי שירתו.¹⁷¹²

גם בחיבור חידודי הלשון, כמו בחרוזי הפרסומת, “ניצל” שלונסקי את הצירוף המיוחד של ידע לשוני עמוק וחוש הומור קונדסי. הוא ביקש ליצור שפה חיה ותוססת, שיש בה ניבים וביטויים דשנים, אוצר מלים עשיר בצד קללות וביטויי סלנג. בהיותו קשוב לצרכי ההווה ביקש לשלב רבדי לשון שונים: ישן וחדש, גבוה ונמוך, רחוק וקרוב. הוא שילב כישרון של חוקר שפה רציני ועמל שקדני עם אהבה ללשון, אינטואיציה, כישרון והשראה של משורר: “הלשון עברית שותקה שיתוק חלקי במשך אלפי שנים. עכשיו אנו עדים לתהליך, בו אברים ששותקו מתחילים להתנועע. בכמה מקרים כבר חלף השיתוק מבלי השאיר סימן. לפעמים ‘זרימת הדם’ עזה יותר מדי, הכול בבת אחת: שפעת מלים גם מן המקורות וגם מן החידושים. אנו, הסופרים, חייבים להיות מצוידים בהרבה טאקט, לדעת מתי להשתמש בן, במלים אלו, ואיך וכמה”.¹⁷¹³ הסופר אהרן מגד אמר על לשונו של שלונסקי, כי היא בבחינת “גלגולי נשמה של פסוקים עתיקים ושל פנינים, שנידלו ממעמקי התרבות העברית-יהודית ושלונסקי בשאר רוחו ובחושו את ההווה שחרר אותם מעבדותם ונתן להם כנפיים”.¹⁷¹⁴

שלונסקי חידש מאות מלים וצירופי מלים שנכנסו לזרם הדם של השפה ולא נודע כי באו אל קרבה כגון: גִמְלה, הצגת בכורה, ויסות, חמקמק, מפגן, צחקוק, קצונה, ראשן, רכיכה, שנתון, תסרוקת, תמחיר, תשתית, תוכנייה ועוד מאות מלים וביטויים.¹⁷¹⁵ נוסף לכך המציא עשרות חידודי לשון. לחידושיו ובעיקר לחידודיו היה הד רב ברחבי הארץ הוא נחשב לבר סמכא בענייני לשון ורבים פנו אליו והתייעצו עמו איך לקרוא למסעדה, לבית קפה, לבית חרושת שנוסד או נעזרו בו למצוא שם עברי מקורי ומיוחד לרך הנולד. אחדים מידידיו אספו את חידושי הלשון ואת החידודים והאנקדוטות הלשוניות שלו ופרסמו אותן בעיתונות התקופה: ניתן למצוא בעיתונות את תרגומו השנון למילה “פלירט”: “דרך עגב” או “מיטה חטופה”, את אמרתו השנונה “אני חולה ממזג אווירוס”, את הגדרתו למילה “קריקטורה” – “כעיר-אנפין” ואנקדוטות רבות כמו תגובתו על הקהל הרב שהצטופף בפתיחה לתערוכה של פיקאסו במוזיאון הלנה רובינשטיין בתל-אביב: “מי שבא לפתיחה הוא פתיחופט”. הצעתו איך לתאר אישה הבוגדת בבעלה ומצמיחה קרן לבעל עוררה גלי צחוק בקרב הקהל הארצישראלי: “אם זו תהיה בגידה חד פעמית”, קבע שלונסקי, “הרי זו ‘קרן היסוד’, ואם היא תתמיד בבגידתה תהיה זו ‘קרן קיימת’”… העיתונאי יוסף לפיד סיפר כי ניגשה אל שלונסקי ברחוב בחורה חיננית שביקשה להתרימו למען “הליגה למלחמה בשחפת”. בידה החזיקה סיכות עם פרחים – סמל הליגה. – “אדון שלונסקי”, שאלה – “אתה רוצה פרח?” – “פה רך?” השיב שלונסקי – “אדרבה…” – “אבל, אדון שלונסקי”, חייכה הנערה, “התכוונתי בחי”ת!" – “מילא”, השיב המשורר, “את החטא הזה אני לוקח על עצמי…”¹⁷¹⁶

ציטטו גם פתגמים ואמרות כנף שלו כמו: “האדם הוא היצור היחיד שיש לו סבא”,

“אהבה שיש בה רק מין היא כמו סנדביץ' שיש בו רק לחם”,

“מעשיו מעשי קין ודבריו דברי הבל”

וכן:

“אם תצרפו למניין האנשים שאני אוהב את מניין האנשים שאני שונא, תמצאו את מניין האנשים שאני מכבד”,

ועוד:

ארוס עם כוח גברא – זה כוח עצום. ארוס בלי אתוס – זה ניאוף.

מהי סיגרה? בקצה האחד אש ובשני טיפש.

מהו שעמום? אם מסתכלים בזמן הרצאה בשעון בשעה 12.00 ורואים שהשעה 10.00.

מיהו צמחוני? חס על החי וחי על החסה.

אולם הגבול בין חידושי הלשון שלו לבין חידודי הלשון טושטש לעתים ובמקום חידוש לשוני “ניטרלי” יצר שלונסקי חידוד לשוני חד-פעמי. עובדה זו גרמה, ככל הנראה, לכך שחלק מחידושי הלשון שלו לא נקלטו בשפה. יותר מדי הורגש בהם משחק המלים. הם התקבלו כביטויים ייחודיים וחד-פעמיים, כפארודיה, קריצה, הומור, תחכום. ציטטו אותם, התפעלו מהם, אך לא יכלו לעכלם ולשלבם בשפה. שלונסקי הכניס חידודים אפילו ליצירתו “הרצינית” ובעיקר לתרגומיו. לעתים נסחף אחר הברקותיו, וקשה היה לו לוותר על חידודים ובמיוחד על אלה המביאים את ניחוח התרבות היהודית גם אם הם נגדו את רוח הטקסט. דוגמה בולטת לתופעה זו היא קריאתם של הקוזאקים בסיומו של הרומן שתרגם ‘הדון השקט’: “חֲזָק קָזָק וְנִתְקָזָק” (על משקל “חזק חזק ונתחזק”), שהיא כה זרה ומוזרה לרוחם של הקוזאקים, אך נשאה חן בעיני שלונסקי. בשנות החמישים והשישים הלכה השפה העברית והפכה לשפת דיבור יום יומית ושלונסקי, שהתגאה בכך שהוא זה שביקש להפוך את העברית לשפה חיה ותוססת, נאלץ לעמוד בפני ביקורת שטענה כי תרגומיו לוקים בחידושי יתר וכי בשפתו משובצים מלים וביטויים המוכרים רק ליודעי ח"ן וכי היא נראית לעתים מלאכותית.

בשנות השישים החלו מערערים גם על גדולתם של אחדים מתרגומיו, שבניגוד לשירתו היו עד אז כמעט בבחינת קונצנזוס.¹⁷¹⁷ שלונסקי אמנם זכה לביקורות נלהבות על תרגומו המחודש ל’יבגני אוניגין‘, שראו בו תרגום גאוני ברוח המקור והדגישו את הניגוניות והקלילות שלו. גם תרגומיו למחזות השקספיריים ‘המלט’ ו’המלך ליר’, ששלונסקי תרגם בלא שידע אנגלית (בעזרת תרגומו של בוריס פסטרנק לרוסית), זכו לשבחים. בתרגומים אלה, כתב דן מירון, יש אלפי קטעים שהם “יצירות מופת של המשפט העברי, אופני הבעה העשויים לשמש טופס של לשון עברית מלוטשת, חדת-ביטוי ועזת צליל – לדורות רבים”.¹⁷¹⁸ אולם כנגד זה קמו עוררין על תרגומיו ליצירות אחרות: בשנת 1963, עם צאת תרגומו לסיפורי יצחק בבל, ביקר דן מירון את התרגום, ומתקופה זו ואילך לא היססו מבקרים שונים לשלול חלק מתרגומיו. מאיר ויזלטיר, למשל, יצא נגד תרגומו ל’הדון השקט' ובמאמרו “קוזקים מדברים בלשון חז”ל" ביקר את לשונו הנמלצת והארכאית של התרגום,¹⁷¹⁹ ואילו יורם ברונובסקי ביקר את תרגום ‘רומן ללא כזבים’ וכתב שקריאת התרגום היא למעלה ממידת כוח הסבל שלו בגלל מטר החידושים הבלתי פוסק ששלונסקי ממטיר על הקורא, “חידושים מדושדשים המדרישים כוחות סבל של קדושים”.¹⁷²⁰

שנות השבעים (1970–1973)    🔗

בשנת 1970 נחוג יובל השבעים של שלונסקי ברוב עם בתיאטרון העירוני בחיפה ובקיבוץ עין חרוד. לכבוד הערב בעין חרוד הלחין יאיר רוזנבלום את שירו של שלונסקי “שבת” ושלונסקי היה מאושר לשמוע את שירו זה עם הלחן מושך הלב. מסיבות נוספות נערכו לו על ידי נשיא המדינה זלמן שז“ר ועל ידי הוועדה המרכזת של ההסתדרות יחד עם אנשי “אגודת הסופרים” והוצאות הספרים הפועליות. הטלוויזיה הישראלית הצעירה הכינה סרט מיוחד עליו (בבימויה של בלה ברעם) ובעיתונות נדפסו ראיונות ומאמרים לכבוד יובלו. באחד הראיונות חזר שלונסקי לדבר על הנושא שהעסיק אותו מתחילת דרכו: לידתו הסמלית בראשית המאה העשרים. אולם עתה, בניגוד לאמירותיו בשנות העשרים והשלושים, לא תיאר את לידתו כלידה מופלאה שבה ה”אני" הוא חלק מהעולם, אלא ניסה באמצעותה להסביר לבני הדור הצעיר את דרכו: המשוררים הצעירים בני דורו של נתן זך דגלו בהתכנסות המשורר בד' אמותיו, ב“אני” הפרטי שלו, ואילו הוא תיאר את חוסר יכולתו להשתחרר מהאחריות לעולם, לעם ולכלל: “יכול להיות שלוּ הייתי משורר במאה ה-19 והייתי צריך לעמוד בחיים שקטים, פחות או יותר, היה לי קל יותר למצות את עצמי כמשורר. בעמדי בפני חזיונות גדולים, יש לי תמיד חולשת-דעת. זה גדול ממני. אני מיותר פה”, אמר במעין התנצלות.¹⁷²¹

בשנת 1970 החלה “ספרית פועלים” במפעל הוצאת מהדורה של כל כתביו של שלונסקי בעשרה כרכים – חמישה מקור וחמישה תרגום, ובשנת 1971 זכה לראות את כל כתביו רואים אור, אך כאב את העובדה שכמעט לא נכתבו עליהם ביקורות משמעותיות. בשנת 1972 קיבל תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת תל-אביב וכן אזרחות כבוד של העיר תל-אביב.

בטקס קבלת אזרח כבוד של העיר תל־אביב (6.5.1970). מימין לשמאל: אברהם שלונסקי, חנה רובינא, יהושוע רבינוביץ – ראש העיר תל־אביב, גולדה מאיר ויגאל אלון

במסיבה מטעם עירית תל־אביב לרגל צאת עשרת הכרכים (2.2.1972) מימין לשמאל: אברהם שלונסקי, המשורר אמיר גלבע וראש העיר יהושע רבינוביץ.

אולם בצד השמחות, הטקסים והכיבודים היו אלה גם שנים של פרידות ובדידות לאין קץ. בזה אחר זה נפטרו רעיו המשוררים שליוו אותו כברת דרך ארוכה: לאה גולדברג (15.1.1970) ונתן אלתרמן (28.3.1970). באוגוסט 1970 נפטרה באופן פתאומי רעייתו מירה ושלונסקי התאבל עליה עמוקות. מצבו הבריאותי של שלונסקי עצמו הורע והוא חש ביתר שאת בבקיעים שנבעו ביוקרתו השירית. לאכזבתו גילה שסופרים אחדים שתמך בהם בראשית דרכם הפנו לו עורף ואף פגעו בו במישרין. לאחר מות רעייתו סגרה עליו הבדידות. שוב לא היה “המאסטרו” המנצח על תזמורת המשוררים הצעירים ואף לא ה“רבי” היושב בבית הקפה וסביבו קהל רב השותה את מוצא פיו בצמא ומפיץ את חידודי הלשון והשנינויות שלו ברחבי הארץ.

בני דור תש"ח המשיכו לתקוף ולבקר את דרכו הפוליטית. משה שמיר כתב מאמר פוגעני במיוחד שכותרתו הייתה “איך לשתות שמפניה בלי להיחנק?”.¹⁷²² הוא האשים את שלונסקי בכך שבהיותו בפריז נפגש עם השגריר הרוסי, ובמקום לנצל את הפגישה כדי לדבר איתו על יהודי רוסיה שאינם מורשים לעלות ארצה – דיבר איתו על תרגום שירתו שלו לרוסית. לדברי יונתן שלונסקי (בן אחיו בוריה) האשים שמיר את שלונסקי על לא עוול בכפו. שלונסקי נפגש עם השגריר הרוסי באישור השגריר הישראלי בפריז אשר בן-נתן ושוחח עימו על שחרור אסירי ציון, אולם הוא לא רצה לספר לעיתונאים על תוכן שיחותיו ועל כן ענה¹⁷²³ לשאלתם: “מה עשית עם השגריר הרוסי?” ענה בהומור: “שתינו וודקה”. התחכמות זו עלתה לו בהתקפה עזה, אך שלונסקי בחר לשתוק ולא להגיב על ההאשמות נגדו.¹⁷²⁴

המשוררים בני “דור המדינה” כמעט התעלמו ממנו. בצר לו, כשחש את הבדידות האופפת אותו מכל צד, אסף בלהיטות כל מחמאה וכל ביקורת חיובית שהשמיעו אנשים על שירתו ועל תרומתו לספרות. הסופר חנוך ברטוב, שהיה עד לפגיעה שפגע מאן דהוא בשלונסקי, כתב לו מכתב אישי ובו תיאר את תרומתו הגדולה לתרבות ופירט כיצד הוא רואה אותו כמשורר, כעורך, כמתרגם וכקטליזטור גדול של הספרות והתרבות העברית. בתגובה הציע לו שלונסקי לפרסם את המכתב ברבים. ברטוב נדהם. הוא שכנע את שלונסקי שלא כדאי לפרסם את המכתב, אך ליבו נצבט לנוכח השינוי שחל באיש. התרגשותו וצימאונו לתגובות אוהדות נראו בעיניו פתטיים והוא חש לא בנוח עם העובדה ששלונסקי פנה אליו לבקש ממנו “הסכמות”.¹⁷²⁵

הספר האחרון – ‘ספר הסולמות’ (1973)    🔗

בראשית שנות השבעים חש שלונסקי שזמנו אוזל וביקש להינתק משאון החיים כדי להספיק לכתוב. בתקופה זו עבד בשני תחומים: הוא שיקע כוחות נפשיים רבים בתרגום ספר שיריה של המשוררת היידית דורה טייטלבוים ‘מכמרות בטרם שחר’ ומצא בחברתה מפלט מבדידותו. בעלה של דורה טייטלבוים היה אדם אמיד ובעל בית חולים בארצות הברית. הוא עודד את הקשר שלה עם שלונסקי, שהיה ספק רומנטי ספק חברי. לימים נפוצו שמועות שבני הזוג טייטלבוים עבדו בשביל הקג"ב.¹⁷²⁶

מלבד העיסוק בשיריה של טייטלבוים השתדל שלונסקי להקדיש את הזמן הנותר לשירתו שלו. דווקא בשנים קשות אלה חזר אל שולחן הכתיבה והחל לעבוד על ספר שירים חדש בשם ‘ספר הסולמות’. הוא ידע שיהיה זה ספרו האחרון, עבד עליו ללא ליאות ושיקע בו את כל כוחותיו היצירתיים. הוא הספיק לתת את כתב היד לדפוס ולעבור על חלק מההגהות. בשירי ‘ספר הסולמות’, כמו בספריו האחרים משנות השישים ואילך, חזר וניסה לסכם את חייו, להסביר את דרכו באמצעות פרדוקסים שיריים ולנסות לקַבֵּע את דמותו כפי שרצה שתצטייר בדורות הבאים:

אֵינִי יוֹדֵעַ מַה יֹּאמְרוּ עָלַי הָהֵם שֶׁעוֹד יָבוֹאוּ.

חוֹשֵׁשְׁנִי: הֵם יִטְעוּ בִּי לֹא פָּחוֹת מִבְּנֵי דּוֹרִי.

הֵם יְנַגְּחוּנִי בִּפְסוּקַי

מִן הַמִּלֵאת

וּמִן הַבֹּהוּ –

יִרְאוּ אוֹתִי בִּכְתִיב וְלֹא יִרְאוּ בִּקְרִי.

אֲבָל הָעֵץ הוּא כָּל גִּילָיו

כָּל גִּלּוּיָיו גַּם יַחַד

כְּגוֹן אֲנִי שֶׁהִנְנִי כָּל עֲקֻבַּי וּמִישׁוֹרַי.

אַל נָא תָּשִׂימוּ פְּדוּת בֵּין שֶׁלֶף לְתִפְרַחַת

כְּשֵׁם שֶׁאֵין בִּי פְּדוּת בֵּין אוֹי-לִי לְאַשְׁרַי.

(מתוך: “העץ הוא כל גיליו”)

ב’ספר הסולמות' המשיך גם את הדו-שיח שלו עם ביאליק שנמשך לאורך כל חייו, וסגר את המעגל כשהוא מתוודה על כך שעתה הוא, המורד הגדול, חש את עצמו מחובר עד לבלי הפרד לשירו של ביאליק “צנח לו זלזל”:

בֵּית-מָנוֹס לַבּוֹרֵחַ

מֵעַצְמוֹ כְּמִגְּדוֹל הָאוֹיְבִים

בֵּית-וִדּוּי לַזַּלְזַל הַצּוֹנֵחַ

עַל גָּדֵר… וּמִפֶּתַע זוֹנֵחַ

אֶת מִשְׂחַק הַנִּיבִים הַנָּאוִים. – –

(מתוך: “עיר הווידויים האלמים”)

דומה ש’ספר הסולמות' הוא החם והרגיש שבין ספריו. כבר בספרו ‘משירי הפרוזדור הארוך’ הזכיר שלונסקי באופן ישיר את בתו רותי ואת נכדתו סיגל:

הוֹ רוּתִי יְקָרָה,

הַגִּידִי לְסִיגָלִי

שֶׁכְּבָר הַיּוֹם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ בָּרוּר

עוֹמֶדֶת פִּרְחוֹנִית בִּכְבִישׁ-שֶׁל-מָעְלָה

בְּצִפִּיָּה לִטְרֶמְפְּ אֶל הַיָּרֵחַ –

וּלְעֵת שׁוּבָהּ הַבַּיְתָה שָׁרָה שִׁיר

עַל נֶצַח כּוֹכְבֵיהֶם שֶׁל סָב וְסַבְתָּא.

(מתוך: “גלגול שני של כוכבים”)

בחברת נכדיו סיגל ודגן אשל

בשירו “האב והבת” ניסה להתגבר על מבוכתו נוכח גילויי הרגשנות שסלד מהם בעבר ולהתוודות באזני בתו על אהבתו אליה ועל תחושת הבדידות שהוא שרוי בה:

אָז אָמַרְתִּי לַבַּת

(וְהָעֶרֶב אַפַּיִם כּוֹרֵעַ)

אָז אָמַרְתִּי לַבַּת

(וְהָעֶרֶב נָבוֹךְ וּמֵבִיךְ):

"בַּת שֶׁלִּי

בַּת

אֲשֶׁר שְׁמֵךְ כְּקָמֵעַ לִי –

רוּת!

הִנֵּה הִגִּיעָה עֵת

הִנֵּה הִגִּיעָה עֵת גַּם לְאָבִיךְ

לְהִתְיַדֵּד

עִם עֲרִירוּת". – –

בניגוד לכל ספריו האחרים, ב’ספר הסולמות' תופסים שירי האהבה מקום נכבד.¹⁷²⁷ שירים אלה מופנים אל אהובה מיתולוגית בשם “חו-א-לו” שפירושו בסינית-מנצ’ורית “פרח האבן”. מקום השם חו-א-לו היא דמות ספרותית של איילה קסומה, גיבורת הספר ‘ז’ן שן, שורש החיים’ מאת הסופר הרוסי פרישווין ששלונסקי תרגם לראשונה בשנת 1942. נראה כי השתמש בדמותה של חו-א-לו כסמל לאהבות שהיו בחייו והיא מתקשרת לדמויותיהן של שלוש נשים: לוסיה, אשת נעוריו, שדמותה עמדה לנגד עיניו כשתרגם לראשונה את הספר ‘ז’ן שן’, ומירה, אם בתו רותי ורעייתו האהובה, ששירי חו-א-לו נכתבו זמן קצר אחרי מותה, ודמותה מופיעה ברמז באמצעות אזכור כתובת דירתם של שלונסקי ומירה בשירו “גורדון 50”:

מִי מִתְגּוֹרֵר פֹּה? – תִּשְׁאֲלוּ.

הֵן תִּשְׁאֲלוּ אִישִׁים?

פֹּה מִתְגּוֹרֶרֶת חוּ-אָ-לוּ

שֶׁל גּוֹרְדוֹן 50.

הדמות השלישית¹⁷²⁸ ששימשה השראה לחו-א-לו הייתה נערה צעירה בשם צילה מוגדוף (שמיר) ששלונסקי התראה איתה ובעיקר התכתב איתה במשך כשנה (4.12.1971–23.1.1973). שלונסקי הכיר את צילה מילדותה, שכן היה מיודד עם הוריה. צילה התכתבה איתו בתקופה קשה בחייה האישיים והמקצועיים. היא ביקשה להוציא לאור ספר שירים והתייעצה עם שלונסקי הן לגבי שיריה והן לגבי מצבה המשפחתי. בבדידותו נאחז שלונסקי בנעוריה של הבחורה הצעירה ושמח שהוא יכול עדיין לעזור, לתמוך ולייעץ. תבנית היחסים שנוצרה ביניהם איננה רק זו השבלונית והצפויה של משורר מזדקן המתאהב באישה צעירה. שלונסקי העלה במכתביו ובשיריו את קשריו עם צילה שמיר למדרגה מופשטת, סמלית, של יחסים בין המשורר לבין המוזה שלו, מושא חלומותיו השיריים והארוטיים. במכתביו אליה אין הוא עוד המשורר היהיר, הבטוח בכוחו, אין הוא המשורר האגוצנטרי שסביבו מתרכזים בני חבורתו ובני חסותו ושותים בצמא את משנתו הספרותית ואת חידודיו הלשוניים. בקשר שבינו לבין צילה שמיר מתגלה המשורר החכם, הקשוב, המבין והתומך שביקש להעניק לאישה הצעירה מחוכמתו ומניסיון חייו. הוא אינו מעמיד את עצמו במרכז, אלא את צילה. כל קשבו נתון לה ולצרכיה. שלונסקי התייחס בעדינות רבה לבעיותיה המשפחתיות, האישיות והשיריות ותמך בה הן כאישה והן כמשוררת צעירה שנכונו לה, לדעתו, עתידות. צילה שהתה באותה שעה בארצות הברית והוא טיפל בספר שיריה ושכנע את הוצאת “ספרית פועלים” לפרסם לה ספר ראשון. ארבעה חודשים לאחר שפסקה חליפת המכתבים הלך המשורר לעולמו (ט“ז באייר תשל”ג, 18.5.1973), ועבר מ“גורדון 50” ל“כתובתו החדשה”, כפי שניבא בשיר בשם זה:

הַיּוֹם בָּאתִי לְהוֹדִיעֵךְ כְּתָבְתִּי הַחֲדָשָׁה

שֶׁכְּבָר אֲנִי יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק:

הָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי

מוּל פֶּרַח-הָאֶבֶן

קְצָת יְמִינָה.

כִּתְבִי לִי כִּתְבִי הַרְבֵּה!

יומיים לפני מותו הספיק להתקשר להוצאת “ספרית פועלים” וביקש להוסיף לשיר החותם את הספר, “עפעפי ערב”, שתי שורות שבהן ניבא את מותו הצפוי:

עֲצוֹם עַפְעַפֵּי-עֶרֶב

עֲצוֹם עַפְעַפַּי.

נבואת הלב אכן התגשמה ו’ספר הסולמות' יצא ימים ספורים לאחר מותו.