זלמן ליניצר, אף על פי שנפטר היום מעבודתו בבית החרושת עוד בשעה אחת עשרה בבוקר – לא שב אל “פינתו”, זה מעונו, אלא בחמישית אחר הצהריים; והמעון הקטן של יענקל החייט וּפֶּרְל אשתו, זוג חשוכי בנים אלו, שבביתם הוקצתה לזלמן קרן זווית בשכר רובל וחצי לחודש, כבר היה עומד לו באותה שעה מרוחץ ומטוהר, רטוב ורענן, עומד ומצפה לחג שיהא שורֶה בתוכו ברווחה ולזמן מרובה. פֶּרְל – חתיכת בד עב תלויה לה לפניה, דוגמת סינר, והיא עומדת עתה בחדר הבישול ועוסקת בהכנת התבשילים לסדר ראשון; יענקל אף הוא כבר שב מן המרחץ, נתלבש בגדי יום טוב ונתקשט בצווארון חדש של נייר, והוא מתהלך לו עתה מתוך נחת רוח הנה והנה בתוך ביתו הנקי, צופה ומסתכל סביבו, כאילו עתה בפעם הראשונה זכו עיניו לראות מה שרואות; מתענג הוא על עצמו תענוג גמור, מרגיש בנפשו ושומע בלבו הד קול פעמי החג הממשמש ובא.
וכשנכנס זלמן לבית – ריח גס של חול, שיש בו חילול הדרת החג, מעין זה של חמץ בפסח, נכנס עמו. אפילו כותלי הבית וכליו נפגעו מכניסתו וזיוום הועם במקצת. הוא נכנס לבית “כמו שהוא”, מפוחם ומלוכלך, כבשעת יציאתו מבית החרושת, וכשהוא במעיל עבודתו הבלה ובמִנעליו המגואלים. פניו המכוסים שערות צהבהבות עד העיניים היו זועפים, ועיניו מרפרפות.
בשתיקה קינח את מִנעליו המרופשים בסמרטוט השטוח אצל המפתן; בשתיקה, ושלא להסתכל לצדדים, עבר ובא עד הכותל, ושם ישב לו על גבי כיסא, יושב ומחריש, עצוב ושומם, כזה שמתמכר כולו לייאוש זועף…
יענקל החייט נשא עין אחת והציץ באלכסון, לשם “חידוש”, בפניו של זלמן, אבל מיד הסיח דעתו מדיירו וראה אותו כאילו אינו. רושם עמוק מזה – עשה זלמן בכניסתו על פֶּרְל בעלת דירתו. לבה של זו נתמלא עליו בשעה ראשונה רחמים רבים. יודעת ומַכֶּרת היתה בצערו ונכמרו עליה רחמיה: העני! כל ימות החורף היתה אשתו ושני ילדיו, תינוקות קטנים, סובלים רעב וקור שם בעיירת מולדתו, ולצורכי חג הפסח לא מצאה ידו לשלוח להם אלא שני רובל, והוא בעצמו בודאי אין לו עתה אף מזון סעודה אחת לכבוד יום טוב – ולא יתעצב?
וּפֶּרְל הרגישה בלבה מעין בושה: מתביישת היתה בפני זלמן על ההרחבה שמצא זה בתוך ביתה, והיתה צריכה להתנצלות מצד עצמה, להוכיח לעצמה שבאמת הרי גם היא אינה עשירה, ומה היא יכולה לעשות?…התנצלות זו הניחה דעתה קצת ונתמעטה בלבה מידת הרחמים מאליהָ, ומעט מעט התחיל דיירהּ מעורר בה גם מעין קפידה; מציאותו כאן בשעה זו פגמה קצת את רוח היום טוב השולט בבית.
ויענקל החייט גחן והוציא מתוך ארון נמוך ושחור בקבוק גדול של יין, הגביהו ביד אחת באוויר כנגד עיניו, אוחז ומסתכל בו בעיון רב ובנחת רוח גדולה.
“יין זה טוב מן היין של אשתקד,” פנה ואמר לאשתו העומדת אצל הכירה בחדר הבישול, “הרי טעמת ממנו, מה דעתך עליו, הא?”
“היין אינו רע, אבל אין הוא אַי- אַי- אַי כמו שאתה סבור,” מנַכּה קצת פֶּרְל משבחו של יינה הטוב בפניו של זלמן.
“אֶ, אל תאמרי כזאת, היין הוא פלאי פלאים,” עומד יענקל על דעתו ומלַבּב בעיניו את הבקבוק האדום. כפי הנראה, מאוד מאוד נתאווה יענקל לטעום עוד הפעם, נוסף על הטעימות הראשונות, מן האדום האדום, אבל מחמת בושה מפני אשתו על כורחו כבש את יצרו והחזיר את הבקבוק למקומו הראשון, סגר חצי הדלת של הארון ושב להתהלך על פני החדר באפס מעשה, כשהוא מרגיש בלבו “מקום פנוי”, תאווה שלא נתמלאה.
כמה שלא היתה הבטלה נעימה ללבו, אבל דעתו לא נתקררה בה, מפני שלא ידע מה לעשות בעצמו בתוך ביתו, ולפיכך לא יכול להתאפק עוד, ולאחר שעה קלה עמד והודיע לאשתו, כנמלך בה ונוטל ממנה רשות כאחד:
" פֶּרְל, אני אצא לרחוב קצת, ואחר כך אלך לי משם לבית הכנסת."
“לך, כשרצונך בכך,” השיבה פֶּרְל. ויענקל הוריד תכף מעל גבי הכותל אדרתו החמה ותוך כדי לבישה אמר אמירה בעלמא, כלפי הכותל:
“אני אלך לשמוע את גדי.” ואחר כך הציץ בפני דיירו היושב עדיין סר וזעף על גבי הכיסא והוסיף: “ואתה להיכן תלך להתפלל?”
“הא?” הרים עליו זה עיניו החשוכות והתוהות – יקרענו השטן! – וזלמן הישיר קצת בו הכפוף.
“חֶ, חֶ, חֶ,” שׂחק יענקל שחוק של שטות, “אין דבר!” אמר מתוך מין נחת רוח. וכאן גמר לרכוס כפתורי אדרתו ולבש ערדליו הישנים ויצא מתוך הדירה.
ועל זלמן ליניצר לא עשתה שיחה קצרה זו שום רושם, לא לרעה ולא לטובה. הוא נשאר במקומו ובהוויתו הראשונה, בלי כל תנועה, אלא שגבו נתישב קצת ולא היה כפוף כבתחילה.
ואולם השתיקה כבר נפסקה, וּפֶּרְל עד עכשיו לא העזה, מחמת כיבוּד צער אחרים, להיכנס עם זלמן בשיחה, עתה זרקה לו לתוך פניו מבט חודר, ואחרי שתיקה מועטת התחילה מדברת מאצל הכירה:
“יום חם היה היום, יום קיץ ממש. אף היום לא עבדתם אלא עד חצות היום?”
“יודע השד את חֵקר,” סינן זלמן מבין שיניו ופניו הזעומים לא הסב כלפי הדוברת.
“בידוע! חֵקר יעשה לעצמו פסח נאה; ומה אכפת לו עם לפועליו לא יהא במה לעשות הפסח,” פתחה פֶּרְל ואמרה שוב אחר שעה קלה של שתיקה, ובשעת דיבורה עיניה ממשמשות פני דיירה.
זה שתק הפעם ולא אמר כלום, עד שאמרה לו בעלת דירתו לבסוף:
“כלום לא תטהר עצמך קצת?”
זלמן שהה עוד זמן מועט במקומו, אחר כך קם בכבדות ונכנס לתוך חדר הבישול הצר, וּפֶּרְל מיהרה וסילקה לצדדים כמה כלים, מחשש מגע ידיו ובגדיו המסואבים של זלמן.
זלמן ניגש לצינור מים, הפשיל שרוולי מעילו, והתחיל משתטף ומתרחץ תחת הקילוח. המים בעודם בכפיו נעשו עכורים ונרפשים ולאחר שטיפה והדחה ושפשוף מרובה סרה מעט הזוהמה העבה מידיו, ולא נשארה אלא זו שבתוך השרטוטין שנסתמנו עתה ביותר ונראו כעין רשת של סדקים דקים ושחורים על פני כל היד. בידיים לא נקיות אלו רחץ פניו השחורים, ובעוד המים העכורים מקַלחים מהם עמד לנגב עצמו בחתיכת בד קשה, שפשטה לו בעלת דירתו בעצמה, גזֵרה שמא יטול חתיכת הבד השנייה המצוחצחה, שהיתה תלויה סמוך לפתח ושמשה לה ולבעלה אֲלוּנְטִית. היא היתה תחילה חוששת כמו כן שמא ישאל זלמן בורית, אבל הוא לא שאל ודעתה היתה נוחה.
אחר כך הוריד זלמן מעל ציר הדלת, מאחוריה, קַפּוֹטַת שבת שלו שהביאה עמו מעיירתו, ונתלבש בה. קפּוֹטה זו, אף על פי שהיתה הנאה והחדשה שבמלבושיו, לא היתה יכולה לשמש לו לנוי בכרך; אדרבה, היא היתה נותנת לו צורה של בן כפר ושמה אותו לצחוק בעיני הרואים. כל פעם שהוכרח להתלבש בה – מין רגש עלבון היה תוקפהו, ולא נתיישבה עליו דעתו עד שפשטהּ מעל גופו.
אף הפעם נראה זלמן בעיני עצמו עלוב, מנוּול ומגוחך כאחד בקַפּוֹטתו זו הנתונה לו עתה על גבי מעילו המזוהם ושוליה מתחבטים על מגפיו המרוּפשים והכעורים. בייחוד גרם לו עינוי החלוק המסואב, שהיה סיאובו מורגש לגוף. לבסוף לבש גם אדרתו המעוכה והשחוקה, השווה באורכה להקפּוֹטה, ויצא מן הבית בשתיקה.
החמה שקועה. האוויר חם ורענן כנשיבתו של האביב, וערפל קל שבקלים, שקשה לעין לתָפסו, רפרף על פני הכל בדמדומי ערב. הרחובות מכוסים רפש לח, ועוברים ושבים מרובים עתה בהם; רוב אלו הם יהודים מהלכים לבתי מדרשות וכנסיות או מן המאחרים לקנות יין לארבע כוסות.
זלמן כשיצא לרחוב, לא על מנת לילך לבית הכנסת יצא, אלא במחשבה תחילה לקנות לעצמו – לחם; בצנעה, שלא יראוהו עוברים ושבים, ייכנס לתוך חנות מאפה ויקנה לעצמו לחם. הוא היה רעב עוד משעת צהריים; בשעה התשיעית בבוקר אכל לחם עם התֵה ומאז לא בא אפילו כזית מזון לתוך פיו. ליכָּנס מבעוד יום לחנות ולקנות לחם התבייש, ואף לא היה יודע היכן יאכלנו, והחליט להמתין עד הערב…
זה כמה ימים שהחליט בלבו לאכול חמץ בפסח זה. מששלח שני הרובלים לאשתו – אחד מהם היה שאול אתו מאת מכר טוב לב – ובידו לא נשארו אלא ארבעים קוֹפּיקות, שכר עבודה של חצי יום – זה חודשים שלמים שלא היו עובדים בבית החרושת אלא חצאי ימים – נכנסה מיד מחשבה מרה במוחו: מה יעשה בשני ימי הפסח וביום השבת שלמחרתם? אין לו אלא לאכול חמץ. ללחם – יספיק גם כסף מועט זה… ומחשבה זו כיוון שנתקעה לו במוחו שוב לא נעקרה מתוכו ונשארה מונחת שם כאבן כבדה שאין לה הופכין. דכדכה רוחו וגרמה לו אותו הייאוש שהדם נקרש על ידו, ומהגוף והנשמה ניטל יותר מחצי הרגשתם. במצב כזה כאילו חדל להרגיש גם צד החטא שיש במעשה זה שהוא אומר לעשות, ולא היה חושש אלא מצד הדחקוּת והשפּלוּת והצער שיש בו: כל העולם כולו יעשה פסח כשורה, כל הבריות יהיו מתענגים ונהנים ושרויים בנחת, והוא יאכל חמץ… על כורחו יאכלנו, מפני שאין לו אלא ארבעים קוֹפּיקות, ולהכעיס יאכלנו – למה “הוא” מנהיג כך את עולמו?…
ואף עכשיו, בשעה שהיה מהלך ברחוב, ממתין עד שתִכלה רגל מסביב ויוכל ליכָּנס לחנות מאפה, היה “יִצרו הטוב” שותק בלבו ולא היה מזדעזע אפילו במקצת; עתה העסיקה את זלמן דאגה אחת: שמא לא תעלה בידו ליכָּנס ולֵיצֵא מחנות המאפה באין רואה ושמא יתגלה סודו ליהודי.
מתוך חשש זה התחיל זלמן תוכף פסיעותיו ועשה את עצמו כאילו הוא מהלך לתומו, כאילו אין פניו מוּעדות אלא לפניו, לפניו, והוא ממהר לאיזה מקום, לצורך עניין נחוץ, לבית הכנסת הוא הולך, למשל; מתיירא היה להביט סביבו, שמא משגיחים בו… כמדומה שכבר נגלה סודו והכל יודעים… ומשחשכה ועבר זמן הליכה לבית הכנסת, וברחוב לא נראו עוד אלא מהלכים יחידים מן “המאחרים”, התחיל זלמן מתבייש ומפחד מפני אותם היחידים כבוֹשֶׁת גנב, שהליכתו עצמה כאן, בתוך שאר האנשים, אינה רצויה ונחשבת לחטא. התרגשותו הלכה וגדלה. הוא פוסע והולך, שלא מדעת, לפניו, עד שמצא את עצמו פתאום בין רחובות ומבואות שלא היה מצוי בהם אלא לפרקים רחוקים, וכבר נתרחק מן אותה חנות המאפה של נכרי, שעליה נתן דעתו תחילה. מה יעשה? היחזור כאן, במקום זה, אחרי חנות? הרי מיד ירגישו בו. ובתוך כך נשאוהו רגליו הלאה. ייאוש מיוחד תקפהו פתאום: מה יעשה אם לא תעלה בידו להשיג לחם? לחזור לחנות הראשונה? אי אפשר; ורק עכשיו הכיר שאותה חנות קרובה ביותר לבית דירתו, ומכיריו מצויים שם…
הוא נמצא כבר בטבורו של הכרך, בתוך הרחובות הנאים, שהיו עתה שוממים ומוארים בצמצום; רוב החנויות סגורות ועוברים ושבים מעטים. כאן, במקום זה, שהיה זלמן עובר בו לפרקים רחוקים כל כך, ושלא היו מרגישים בו בעָברוֹ יותר משמרגישים בדק פורח – כאן, לכאורה, אין לו מה להתיירא. כאן לא ירגיש אדם בכניסתו לחנות מאפה ואיש לא יביט אחריו. ומיד ראה זלמן לפניו חנות מאפה עם דלת של זכוכית ויווני שחור עומד בתוכה. מסביב אין איש. זלמן הצר פסיעותיו והתחיל מתקרב לצד החנות על מנת ליכָּנס לתוכה, אבל דומה שצל איש מתנועע שם בקצה הרובע – וזלמן עבר על פני החנות בחיפזון, הלאה, הלאה… ועוד הפעם אין חנות מאפה, ושוב עוברים ושבים נפגשים בו זעיר שם, זעיר שם…
לבסוף עמד. להלן לא ילך עוד. וזלמן הפך פניו ושב על עקבותיו. הליכתו היתה הפעם בפסיעות קטנות, דרך טיול. בחנות זו או בחנות אחרת – אחת היא, לחם יקנה מכל מקום, ותכף לקנייה ילך לו לתוך אחד מהגנים הקטנים שברחוב וחבוי באפלה יאכל שם לחמו. כך, כך, בתוך הגן – אין לך מקום טוב מזה לאכילת לחם.
לזכר הלחם נתכווץ סנטרו של זלמן וזווית שפתו התחתונה נתעוותה עווית של תיאבון. יצר הרע של אכילה נתעורר בו בכוח חדש, והלב – אוי, כמה חלוש הוא… כעין תולעת מוצצת שם – עוד מעט ויתעלף. לשונו התחילה מתהפכת מאליה בתוך פיו, מלחכת וממשמשת שם באפלה – אוי, כזית לחם… ברכיו כשלו, וכמה פעמים נדמה לו שייפול כאן באמצע הרחוב וימות ככלב. פחד גדול נפל עליו מתוך רעיון זה, וכשנתקרב שוב לחנותו של היווני, עבר תחילה לצדו השני של הרחוב וראה בעד הדלת שכנגדו שני קונים אינם-יהודים עומדים בתוכה. אמתין מעט עד שיצאו, הרהר זלמן, היאך יהיו הם עומדים ורואים בקנות יהודי לחם בפסח?
וזלמן, מאפס מעשה, נשא עיניו לשמים: ממעל לרחוב המוצק והגבוה, המתנשא להאפיל על השמים בעצמם, נראה תלוי בתוך תכלת עמוקה ירח חיוור. הוא האיר ככל מה שיכול, והלילה היה בהיר; דומה שאין זה לילה, אלא יום משונה. יום קרוש ומקולל, יום שלפני גוויעת העולם; דומה שהתעבר השם בעולמו ונטל אורו מהחמה ובריותיו מהלכים לאור חמה לקויה ונראים כנאשמים ואבלים… כְפוּף ראש וּמְזֵה רעב גרר זלמן את רגליו אחריו ונסתלק ממול החנות והלך הלאה מתוך איזו קהות בגוף ובנשמה, שלא לראות היכן הוא ולאן הוא הולך. ובאותה שעה התחילו שלא מדעתו רוחשים וזוחלים במוחו מחשבות וזכרונות אלו, שבשעות אחרות היה רגיל זלמן להבריחם כמבריח זבובים עוקצים… משנעשה זלמן פועל לא מצא לגופו טוב – משִׁכחה. אלמלא היא, היאך היה יכול להסיח דעתו מאשתו וילדיו הרעבים בעיירתו ימים ושבועות שלמים, בעוד שהוא בעצמו חי כאן חיים שיש בהם אכילה בכל יום ושתיית כוס י"ש לפרקים – סוף דבר, חיי אחד הפועלים הכרכיים, שאי אפשר להם בלא שמץ קלות דעת; סוף סוף, את סעודת הצהריים הוא אוכל בכל יום, ובמחיר שמונה עשרה קוֹפּיקות! ויש שהוא מתיר לעצמו גם את הקרקוּס… אשתקד נכנס לקרקוּס ותענוג זה עלה לו בשלושים קוֹפּיקות.
זלמן נעשה פועל בן כ“א שנה – עתה הוא בן כ”ג – והכרך עשהו לפועל. הוריו העניים בעיירה לא רצו שילמד בנם מלאכה, וַיהי הולך בטל עד חתונתו, לומד גמרא קצת וקורא “ביכליך” קצת. לבסוף נשא בת נגר אמיד, בן עירו, וַיהי סמוך על שולחן חותנו שתי שנים, נוסע בימות החול לירידים ובימי שבתות מסייע לחותנו בקטטותיו ומריבותיו עם חבריו בבית המדרש על דביר “שלישי” ו“מפטיר”, שוחט וחזן וכדומה מצורכי הציבור. בינתיים כלתה הנדוניה, ואשתו ילדה לו שניים, וזלמן לא ידע במה לפרנסם, קם ונסע לכרך “לבקש”, ואשתו עם הילדים נשארו בעיירה דרים בשכנות. חותנו הקשיח לבו מהם ובפירוש אמר שאין להם על מי להישען אלא על עצמם. בכרך רעב זלמן ימים רבים, עד שפיתוהו שני בני עירו, פועלים, שילמד מלאכה המְחַיה בעליה. אביו היה נפח, אשתו בת נגר, ומזלו גרם שאף הוא יהא פועל – ונעשה פועל. הוא הכיר אמנם מיד כי גם המלאכה אינה מְחַיה בעליה הרבה, אף על פי כן לא נצטער על שנעשה פועל בעל ידיים קשות וסדוקות ולא נתגעגע על העבר. אדרבה, פעמים שהיה כועס על עברו “בעל-הבֵיתי”, שהיה מפריעו להיעשות פועל כדבעי וגרם לו הרבה שעות של נדודי רוח וייסורי נפש. שאר הפועלים חבריו בני גילו כולם היו עדיין בחורים, בני חורין, הולכים בערבי שבתות לראות במחולות של נשים מופקרות, מתנים אהבים עם שפחות, המפטמות אותם בכל טוב בחדרי בישוליהן, והוא – זֵכר אשתו ותינוקותיו הרעבים מזעזעו תמיד ומטיל ארס בכל ישותו המדולדלה. בכלל, אין הוא דומה לכל חבריו, אי אפשר לו להיות כמוהם, ביישן הוא וכדומה… ובשעה זו, בהליכתו ללא צורך וללא מטרה בתוך הרחוב הריק והמעולף אור קיפאון, שיווה לנגדו כל חייו התפלים והרעים, חיים של קלות דעת, של רוע לב, של אכזריות לגבי אשתו ובניו, חיים של “שלום עליך נפשי” ואֵגוֹאיסמוּס… ואף על פי כן לא עוררו זכרונותיו עתה בלבו שום הרגשה חדה. כל גופו נתמלא קהות. דומה הוא על עצמו כאדם ישן ורואה חלום רע, ואין לו כוח הרצון להתנער ממנו… וכך עבר ברחוב עוד ארבעה-חמישה רבעים, ושב על עקבותיו שנית.
אותה החנות של היווני השחור משכה אותו אליה כאבן שואבת את המחט. כמה פעמים הלך וחזר עד שהגיע עוד הפעם אל מול דלת הזכוכית של חנות המאפה. עתה אין בחנות כל קונה, זולתי הנחתום לבדו, ואף בתוך הרחוב אין ברייה חיה. הוא לא נזדרז בכל זאת, אלא עמד על מקומו תוהה ושוהה, מפקפק, אם לעבור אל החנות שכנגדו אם לא. לבסוף נמלך ועבר לצד הרחוב השני, וכשהגיע לחנות התחיל מטייל לפניה הלוך ושוב כמה פעמים, ופתאום הפך פניו כלפי הדלת, ומבוהל ודחוף, מתוך איזה טירוף הדעת שקפץ עליו, נכנס לתוך חנות המאפה.
היווני השחור זקף עיניו עליו בכניסתו, וזלמן קרב עד השולחן והציץ אף הוא לתוך פני היווני בעיניים דלוחות; שפיו נעות – ואין קול יוצא.
היווני הוסיף להביט עליו בשתיקה, ולזלמן נדמה שכבר דרש ממנו לחם.
“מה רצונך?” תמה ושאל היווני לבסוף.
“לחם תן לי,” הוציא זלמן מפיו בקושי גדול ובקול נמוך מאוד, כמי שלא אכל שני ימים רצופים.
“כמה?”
זלמן לא השיבהו תכף. מתוך התרגשות הדיבור כאילו נסתלק מפיו. חוץ לזה התקשה בַדָבר, כמה לחם יבקש.
“חמש ליטרָאוֹת,” נזרקה פתאום מפי זלמן בלא חשבון.
היווני, שכבר חדל מהיות תמה, כאילו אין עתה שום חידוש בדבר, נתן לזלמן את הלחם המבוקש במשקל, חבוש חבישה קלה בנייר.
זלמן שילם לו בעד הלחם.
“שמא יש לך עיתון ישן?” שאל את המוכר.
“אין”
אז הוציא זלמן מכיס מעילו מטפחת אף מזוהמה וגדולה וכרך בה את הלחם שבנייר, כריכה בתוך כריכה.
איך יצא מתוך החנות – לא זכר זלמן. וכיוון שיצא מתוכה לרחוב נעשה פתאום בעיניו כל המעשה בקניית הלחם מעשה נורא ממש, שהטל עליו מין אימה.
מה יעשה בלחם זה, בחמש ליטראות שלמות? בפעם אחת לא יאכלן, והיכן יצניע השאר? הרי לא יישאנו למעונו!… ואלמלא היה קונה לחם אלא כדי סעודה אחת, מה היה עושה כל יום המחרת? הרי ביום, לעיני השמש, אי אפשר ליכָּנס לחנות לקנות לחם. אבל להיכן יכניס לחם זה?
בולמוס האכילה שתקפהו קודם לכן הרפה ממנו עכשיו לגמרי, הוא לא חשב עוד כלל על דבר האכילה. באותה שעה לא רצה כלום, אלא להיפטר מן הלחם; כל אדם שיפגוש בו הרי יכיר מיד, בסקירה ראשונה, שלחם הוא נושא תחת בית השחי: צורת החבילה מעידה עליה. ולהיכן ילך עם הלחם שבידו?
בראש הרובע נראו שניים הולכים לעומתו; זלמן מיהר לסור מעל החנות והלך ישר לקראת אותם השניים, אבל בהגיעו קרוב להם נטה קצת הצדה מפניהם ולא הביט אליהם. הוא לא יכול להרים עיניו, וכשעבר על פניהם מיהר לעבור משם והלאה; הוא פסע פסיעות גסות על פני הרחוב; הוא נס עם החבילה שתחת בית שחיוֹ.
מתוך הטירוף עבר כמה רחובות ונתקרב לרחוב מעונו, בלא להרגיש בעצמו היכן הוא. לבסוף נתעורר ונבהל:
להיכן הוא הולך?
הוא היה מוכן ומזומן להשליך מידו את הלחם אל זווית אחת חבויה בצל, ומתוך דעה זו עצר במהלכו והלך לאטו, וכבר היה מסתכל לעברים לראות אם אין רואה. וכך עבר עוד רובע והגיע עד השני; וכאן, בצלעו של הרובע השני, התבונן פתאום, שהוא עומד לפני חלונות הבית של אדונו חֵקר, בעל אותו בית החרושת שהוא, זלמן, עובד בו. החלונות היו מוּארים אור גדול ורב, הבוקע בעד הווילונות ונראה לעומד בחוץ עם צללי בריות מתנועעים בתוך החדר הגדול. ודאי מסבים עתה שם לסֵדר – חשב זלמן כשהביט לתוך החלונות המוארים.
וזלמן שכח מחשבתו להשליך את הלחם, שכח הכל: עיניו ולבו באור החלונות ובמה שנעשה עתה, על פי השערתו, שם מבפנים, מעבר לווילונות. הפאר וההדר שמבפנים נראו לזלמן גדולים מאוד – הדרת מלך… וכך עמד ונסתכל לתוך החלונות עד שקץ בדבר.
וכשנתעורר ושב אליו זכרונו, זכר בבת אחת את הכל: את הלחם, את רעבונו ואת כל מצבו המוֹרֶה באותה שעה. צר היה לו עתה על עצמו: היאך זה היה יכול בשעה זו להיות עומד ומסתכל – “ולא כלום”… וברגע זה נדמה לו לזלמן כאילו הוא בעצמו נמצא זה עתה שם, מבפנים, בתוך אותו ההידור והפאר, האור והחום, אלא שעמדו עליו והשליכוהו פתאום לתוך השיממון והבדידות, הצער והייאוש שבכאן, בתוך הרחוב.
צריך לילך מכאן… ופתאום עלתה על לבו מחשבה משונה: הוא ייכנס לשם ויבקש מאת חֵקר ממון לצורכי הפסח. הוא יַראה לחֵקר, שהוא אנוס מחמת עוני לאכול חמץ בפסח. כלום אין הוא, זלמן, יהודי שלא ידע טעם פסח? היכן נשמע, היכן נראה כגון זה, שיהא יהודי צריך מתוך עוני לאכול חמץ בפסח?
בעיניו של זלמן נקווּ דמעות מתוך רחמים על עצמו. הוא לא ידבר עם חֵקר אלא תחנונים, ואי אפשר שלא ישמע לו זה ושלא ייתן לו ממון לצורכי החג… וכאן נזדעזע פתאום דבר מה בלבו והרהור צורב כאש נצנץ במוחו; עיניו עם הדמעות שבתוכן נעשו רעות, מְזָרוֹת חֵמה ושׂנאה.
על זכרונו עלו דברי פֶּרְל בעלת דירתו: “בידוע! חֵקר ייעשה לעצמו פסח נאה, ומה אכפת לו אם אין לפועליו במה לעשות הפסח?” – והרגשת כל אותו העלבון הכבד שעלב חֵקר אותו ואת חבריו הפועלים כל זמן עָבדם אותו, חזרה ונעורה בלבו; עלוב עלב אותם חקר כאביר לב, כאכזר, כאילו אין אלוהים בעולם וכאילו אין הוא, חֵקר, יהודי; בדיבורו אינו עומד, הפרוטה האחרונה הוא מקפח, מידת הרחמים זרה לו לגמרי ולחלוטין, והכל הוא עושה ביד קשה, באכזריות קהה; אפילו עם בהמה אין נוהגים כן.
“אֶקְסְפּלוֹאטָטוֹר,” תסס זלמן כנגד החלון מתוך שיניים מהודקות זו בזו, “אֵי, אֶקְסְפּלוֹאטָטוֹר!”
עתה הוא רואה כל אותו ההידור והאור שבבית חֵקר כלגלוג על עצמו, לגלוג של זדון ורוע לב כלפי גוף זלמן העומד עתה בחוץ והלחם תחת בית שחיו, ומתוך תקיפות שלא ידע זלמן כמותה מימיו החליט בכל עוז במקום זה שייכנס תכף ומיד לתוך בית חֵקר וידרוש ממנו את שלו ביד חזקה: " אף אני צריך לחיות עמך; אתה עושה פסח, אף אני צריך לעשות את הפסח. אף אני יהודי ולא נכרי. אשתי וילדי רעבים בפסח, ובני ביתך מתענגים על רוב טוב כזה !…"
הוא כבר זז ממקומו וקרב לדלת החיצונה, וכמעט שלא במתכוון צלצל בפעמון. רגע הבריקה ההכרה במוחו, שמעשה רב, מעשה משונה מאוד, הוא הולך לעשות, וכמעט שהיה מוכן לברוח מאצל הדלת; אבל הנה הדלת נפתחה, והשפחה, שידעתו, נתנה לו לעבור על פניה לתוך הפרוזדור והחבילה תחת ידו.
אצל פתח הבית הפנימי עמדו שתי נשים, צעירה וזקנה ממנה, שתיהן תמהות, כנראה, לכניסתו של זלמן. מאחריהן נראו ילדים נדחקים לפתח. כשקרב אליהם זלמן מחריש וזכום פנים, נטו הכל מפניו הצדה שלא מדעתם, והוא נכנס לחדר האוכל הגדול. עיניו כהו מפני האור הרב. העשיות והנרות שבמנורות, כלי הכסף וכלי הזכוכית שעל גבי השולחן – הכל הבהיקו בזוהרם והתיזו ניצוצות. בראש השולחן ישב חֵקר, ליטאי ירֵא שמַים ובן תורה, שקוע בפירוש האברבּנאל על “כְּהָא לַחְמָא”; אצלו עמד צעיר כבן עשרים וחמש; שניהם עמדיו מתוך זעף פנים תמהים ושואלים כלפי הנכנס, שנשאר עומד בתוך החדר, שותק וכובש פנים נזעמים בקרקע.
“מה זה, מה לך, זלמן?” שאלהו חֵקר נפעם קצת.
שעה קלה שתק זלמן, אחר כך הגביה פניו החיוורים מאוד ואמר בשפתיים רועדות:
“כך… אין דבר!… באתי לברכך בחג כשר.”
“רֵיקא! מה אתה רוצה כאן?” קפץ חֵקר ממקומו בחמה גדולה.
לדבריו העמיד עליו זלמן עיניים מְזָרוֹת אימה, וכך הציץ לתוך עיני חֵקר הנדהם שעה קלה, ולבסוף התחיל נוהם מתוך שניו המהודקות בלחש:
" אֶקְסְפּלוֹוֹוֹאטָטוֹר! אוּ-וּ-וּ אֶקְסְפּלוֹוֹוֹאטָטוֹר!" הוא בעט ברגלו האחת ברצפה ולא ידע את נפשו.
“מרים, לכי קראי לשוער!” קראה בעלת הבית אל השפחה בפחד.
“להשוער תקרא!” הוסיף זלמן בלחישת נחש לחֵקר, " אֶקְסְפּלוֹאטָטוֹר! שותה דם! הרי לך שוער!" זלמן קפץ ובא אל השולחן, קרע מטפחת החבילה והניח את הלחם באמצע השולחן: “הרי לך פסח כשר!”
כל בני הבית נדהמו והדיבור נסתלק מהם; רק חֵקר לבדו קם ואמר מתוך זעם כבוש:
“זלמן, מה אתה רוצה?”
“מה אני רוצה, שואל אתה? לאכול מצות בפסח אני רוצה, אקספלואטטור…”
“שמואל, תן לו רובל!” קרא חֵקר לחתנו הצעיר, “ואתה בָעֵר מכאן תכף את החמץ,” פנה ואמר לזלמן בשאט נפש.
“הא לך רובל,” ענה ואמר חתן חֵקר בקרירות של בוז.
אבל עיני זלמן המלאות דם לא ראו לא את הנותן ולא את המתנה.
“ברובל אתה אומר לקנות אותי! אקספלואטטור אוּ-וּ-וּ…” צווח זלמן בקול מעוך ורועד, רוקע ברגלו על הרצפה בחמת רוח וידיו הנטויות באיום כלפי חֵקר הזדעזעו באוויר מתוך קצף אין אונים.
“מרים! מרים!” קראו עכשיו כמה קולות מבוהלים בבת אחת, “קראו לשוער!”
השוער בא. קודם כל ציוו לו לפנות את “החמץ” מן הבית; אחר כך הוציא השוער את “עושה השערורה” מתוך הבית ומסרו ליד השוטר, על מנת שיוליך זה את השיכור, שהתפרץ לתוך הבית ועשה שם שערורה, למשמר.
וזלמן, כשעלה וישב עם השוטר על גבי הכרכרה – געה פתאום בבכייה, ולא בבכייה של שיכור, אלא של עלוב ואובד.
השוטר תמה על הדבר, אבל רגשת הכרת ערך עצמו דרש ממנו שיציץ על זלמן דרך אגב, בעין בוז, וידום – ועשה כן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.