יום ג' בשבוע נשא יחזקאל חייט הנשים את התשלום הראשון, רוּבּל ועשר קוֹפּיקות, אל חתנו הצעיר של אהרן ריבק, על חשבון העשרה רובל שלָווה מזה לצורך קניית מניה ציונית; יחזקאל נתחייב לפרוע אותו חוב, הקרן עם הריבית, לשיעורים, במשך עשרים שבועות, רוּבּל ועשר קוֹפּיקות לשבועיים. ובו בפרק היה פורע קמעה קמעה עוד חוב אחר של חמישים רובל שלָווה מחתנו הבכור של אהרן ריבק; אבל משונה הוא פירעון חוב זה של עשרת הרובל משאר פירעונות: טועם היה בו החייט טעם שלא טעם כמותו מימיו: הוא נשא את הרובל ועשר הקוֹפּיקות לבעל חובו בשמחה ובעונג, ברצון ובגאווה.
יחזקאל היה כבן חמישים שנה, פניו חיוורים ומכוסים רשת של ורידין כחולים, לסתותיו בולטות מאוד, זקנו מגודל ושיבה זרקה ברובו. כרוב החייטים, היה אף הוא מקפיד על נקיות מלבושיו, והם היו תדיר מרוּכסים לכל כפתוריהם. כשנכנס אל ביתו של אהרן ריבק היתה השעה שעת שתיית התה של אחר הצהריים, וַימצא את אהרן יושב בטרקלין מרווח אצל שולחן מכוסה מפה של סָמוּט ועמו יושבים שלושת חתניו הצעירים, שהיו כולם סמוכים על שולחנו. לפני כל אחד מן המסובים עמדה כוס תה וכף כסף קטנה עמה, ולפני שניים מחתניו, הצעיר והאמצעי, היתה מונחת טבלה של שחמט שכל צבאותיה היו עדיין ניצבים עליה כמעט במלואם. החתן הצעיר, אברך כבן עשרים ושתיים, בעל פנים מלאים וצהובים עם משקפים של זהב על חוטמו, שיחק בעיון וכובד ראש ולא היה גורע כל אותה שעה עיניו הטרוטות מן הטבלה; והחתן השני, אברך כבן עשרים ושש, שכרסו כבר נתעגלה ונתבלטה במידה הגונה, ופניו הלבנים והשמנים מעוטרים זקן שחור קטן ומרובה בשערות, שיחק בהרחבת הדעת, ואחרי כל מהלך ומהלך נסמך בנחת על כתף כסאו והיה משפשף ידיו זו בזו כשהוא מנגן בפני עצמו כל אותה שעה מין ניגון שנתחבר ונתנגן באותו מעמד מאילו. משונה הרבה משני אלו היה החתן השלישי, הגדול שבהם: פניו היו דלים וכחושים, כפני איש שלא אכל לשובע מימיו, וכמעט בלא חתימת זקן. הוא היה, כנראה גבוה מאוד, גופו הצנום כעין קנה רצוץ, וקַפּוֹטתו ארוכה הרבה מכשיעור ותלויה עליו כשק; כנגד זה היו המכנסיים שלו קצרים הרבה מכשיעור ולא הגיעו לקרסוליו. הצד השווה שבהם ששניהם – הקפּוֹטה והמכנסיים – היו ישנים ושחוקים וממין זול. בתוך הכוס שלו לא היתה תחובה כף של כסף, שלא היה נוהג לשתות תה מתוק. לא היה שותה תה מתוק אף אהרן, אלא גומע היה את התה החם, כמנהגו תדיר, גמיעות תכופות, כשחתיכת הסוכר נתונה לו בין שיניו, והוא גומע ומוצץ, גומע ומוצץ… פניו הגדולים והרחבים מגושמים ושחורים, כאילו שזפתם השמש ולא רוחצו זה ימים רבים; חוטמו גס מאוד, יותר מכפי שהגון לגביר, והיה מעיד על בעליו כמאה עדים שמבני עניים מנוּולים יצא זה ל“גבירות”. ואהרן לא היה יושב כחתניו על גבי אחד מן הכיסאות הרפודים סָמוּט אדום הנמצאים שם, אלא על גבי כיסא של עץ פשוט; הישיבה על גבי כיסאות רפודים היתה קשה לו, והיה מבכר תמיד על פניה את הישיבה על גבי כיסא עץ קשה, כמו שנשאר נאמן אף לדיסה של דוֹחַן, שהיתה “מחויבת” לעלות על שולחנו כמעט יום יום, כבאותם הימים, כשהיה עדיין מַלווה לאכרים מִלווֹת קטנות בעירבון של אדרות כבשים ומחרוזות אלמוגים, והיה מהלך יום יום ושקו על כתפיו בין בעלי חובות ונפרע מהם בתבואה, בביצים ובתפוחי אדמה, אלא שזה היה בשכבר הימים. עכשיו כבר עולה ממונו למאה אלפים ומעלה, והריהו קונה לו חתנים בשביל בנותיו הכעורות במחיר עשרות אלפים רובל. בעשרת אלפים רובל כל אחד עלו לו שני חתניו שהיו שׂוחקים עכשיו בשחמט; ובשביל השלישי, הארוך והצנום, נתן חמישה אלפים. מלבד אלו השלושה, עוד היו לו שני חתנים – בעליהן של שתי בנותיו הבכירות – אבל אלו אינם נכנסים בחשבון: הם קמו לו למִקְנָה בדבר מועט, אחד בארבע מאות ואחר בשמונה – סך הכל: י"ב מאות רובל כסף; מפני שבשעה שעשה “קנייה” זו עדיין לא עלה לגדולה. הצד השווה שבהם שכולם היו בני תורה במקצת, והמאוחרים אף מיוחסים גדולים. לאותם השניים – הזולים – ולחתנו הצנום היושב כאן מסר אהרן זה כבר את עסקי “הריבית הקטנה”, האיכרית והיהודית, והוא עצמו עם שני חתניו הצעירים היה מנהל בממון את הפּריצים הגדולים עם הקטנים שמקרוב ומרחוק.
כניסתו של יחזקאל לטרקלין ביתו של אהרן ריבק עשתה רושם לא נעים כמעט על כל היושבים בו, ובייחוד על בעל הבית עצמו. לזה לא נעים היה לראות בביתו את החייט, שאין לו עמו שום עסק כאן, מפני שאהרן לא חשב הלוואתו של חתנו הצעיר לחייט זה אלא למעשה שטות ונערוּת. בכלל זה לא היה אהרן מוצא קורת רוח במה שחתנו הצעיר נעשה ציוני. כמה שבועות קודם לכן, כשהרב הצעיר דְמָתָא נתעורר פתאום, מאיזו סיבה, לייסד אגודה ציונית, והזמין לתכלית זו באחד הערבים אל ביתו כל אברכיה המכובדים של העיר, ושלושת חתניו הצעירים של אהרן ריבק בראשם, התייחס החתן האמצעי של זה אל הזמנת הרב בהלצה וקלות ראש, אלא שעל האספה הלך מכל מקום; ולאחר ששב הביתה עשה אותה כמין חומר של דְרוּש לגנאי ולגלוג, וביטל את הרב הצעיר, “בור ועם הארץ זה הנוטל גדולה לעצמו ורודף אחר הכבוד”, ואת כל הנאספים כעַפְרָא דְאַרְעָא. ואף גיסו הארוך, שלכאורה היתה דעתו נוחה מהאספה באותו מעמד ואף נטל חלק בהשיחות והוויכוחים, מאחר ששב אל ביתו ושמע איך גיסו, פיקח זה, מתלוצץ בהרב ובהציונים, קיבל דעתו מיד ומשך אף הוא ידיו מן הציונים ומאספותיהם. לעומת זה, החתן הצעיר, שהיה מראשי המדברים באותה אספה, נעשה באותו מעמד ציוני נלהב ואחר כך אף סגן-הראש – הרב בעצמו היה לראש – של האגודה הנוסָדה. וכשבא אליו שני שבועות קודם לכן החייט יחזקאל בבקשה, שילווה לו עשרה רובל לקניית מניה ציונית, בתנאי, שיהא משלם לו במשך עשרים שבועות רובל ועשרים קופיקות כל שני שבועות, חש בכל לבו לעזרתו ולא רצה ליטול ממנו אלא עשר קופיקות ריבית בשני שבועות – ונעשה על ידי הלוואה זו לשׂחוק בעיני גיסיו וחותנו. זה החותן היה אף מתרעם עליו בשביל אותו מעשה. ועכשיו כשראה החתן הצעיר את בעל חוב שלו נכנס אל החדר, נבוך קצת, מחמת בושה מפני חותנו וגיסו המשחק עמו, אלא שהתאמץ להעמיד פנים של איש מעשה ושל מנוחה שלמה לקראת החייט. והחייט, לאחר שבירך את היושבים, כל אחד בפני עצמו, נתן שלום דגושה למַלווהו כשפניו שוחקות ומפיקות רגשי כבוד בתערובת חנופה. על חתן זה היו אומרים בעיר ש“ידען” גדול הוא ובקי בכמה לשונות.
“וכי כבר קיבלת שובר מן הגזבר?” שאלהו החתן הצעיר בדיבור ראשון.
“בוודאי קיבלתי,” השיב יחזקאל כשעדיין פניו שוחקות, “עוד ארבעה ימים קודם לכן קיבלתי. הייתי הולך כמה פעמים אל הגזבר ולא קיבלתי שובר, שעדיין לא היו מוכנים שוברות אצלו, וביום ו' שעבר הלכתי אליו ונתן לי שובר. הריהו אצלי בכאן,” הוסיף יחזקאל כשתחב ידו לכיס מכנסיו.
“אף אתה, יחזקאל, בציונים?” פנה ואמר לו אהרן ריבק בקַלָסה.
“וכי אני איני יהודי?” השיב לו יחזקאל במין התבטלות וגאווה כאחת; יחזקאל חשב שהוא עומד במסיבה שכולה ציונית, ולא עלתה על דעתו שאין רוח אהרן ריבק נוחה מכל המעשה, “נטלתי, ברוך השם, שקל ומניה כשאר הבריות. יודעים אתם, אני אומר לאשתי היום” ‘דבורה, בכמה עלתה לנו הנסיעה ללונדון? בשלוש מאות רובל – זה חלקי מכל עמלי במשך שנים רבות; בעד חצי הבית שלי קיבלתי שלוש מאות רובל – ולא נשתיירה מהם אף פרוטה, ולא עוד אלא שנפרכו עצמותינו והושחרו פנינו, וסוף סוף,’ אומר אני לאשתי: ‘שבנו שנית אל עיר מולדתנו,מפני שסַדְנָא דְאַרְעָא חַד הוא, והיהודי הריהו קבור תשע אמות באדמה בכל מקום שיבוא לשם, מפני שבכל מקום הריהו שָׁכֵן, לא בבית שלו; ואת עשרת הרובל הללו,’ אומר אני לה, ‘אני נותן בכל לבי, שמא השם יעזור ויעלה בידנו להיאחז באיזו נחלה משלנו’…" ועד שסיים ראה והנה החתן הצעיר הריהו כאילו משתדל שלא להסתכל בו, ושני החתנים האחרים אף שׂוחקים בלגלוג, והפסיק בדיבורו ולא הראה את השובר שכבר היה מוציא מוך כיסו, אלא החזירו למקומו, וחזר ונתן ידו לתוך כיס מעילו והוציא משם רובל ועשר קופיקות של כסף ופשט אותם למַלווהו, אומר לו:
“הרי הבאתי למעלתו את הרובל ועשר קופיקות, הלואי, יושיעני ד', שתהא כך קלה עלי נתינת הרובל, כשם שהיא חביבה עלי וכשם שאני נותן בכל לב.”
החתן קיבל מידו את הממון ושם אותו בחריט יפה, שהוציאו מכיס מכנסיו, וחזר והסתירו בשתיקה גמורה וחלוטה.
“ואיך נראה הדבר למעלתו, וכי נהא לשנה הבאה בירושלים?” ניסה יחזקאל להתל כשהציץ בבת צחוק לתוך פניו של מַלווהו. אבל זה כבש פניו בקרקע, וכנראה לא היו לו דיבוריו לרצון כלל; והחתן בעל הכרס היה אף שוחק עליו מתוך זחיחות הדעת.
“מה דעתכם על אודות חייטן זה?” הלמהו פתאום כרעם קולו של אהרן ריבק, שנשמע מתוך התרעמות ולגלוג כאחד, “הרי החייטן זה אומר להביא את המשיח? וכי על ידי מניה שלך אומר אתה להביאהו?” הוסיף אהרן כשפנה בבוז אל יחזקאל, ותוך כדי דיבור הפך פניו כלפי חתנו ואמר בקצף: “אוי לכם מציוניים שלכם!”
פניו של החתן הצעיר התאדמו.
“קבצן כגון זה נוטל אַקְציא שְמַקְציא, מניה,” הוסיף אהרן לדבר בכעס גדול כשפניו מכוּונים כלפי חתנו האמצעי, “איזה דוקטור רמאי, איזה הרצל, עמד והבטיח להם להביא את המשיח, והרי הם שולחים לו עשרות רובליהם. כמה שוטים הם יהודים שלנו! קבצן כגון זה לא מצא מה לעשות בעשרה רובל וקפץ ונתנם לאותו הרצל; הריהו מרחם עליו: הרצל זה בוודאי יהודי כשר הוא וצריך פרנסה.”
כל אותה שעה שדיבר אהרן היתה מרחפת על פניו של יחזקאל בת צחוק מעוּותה, וכשסיים – הפך יחזקאל פניו כלפי החתן הצעיר כמבקש עזרה. אבל זה שתק בזעף עצור, באותה שעה ששני החתנים האחרים שמעו דבריו של חותנם בת צחוק על פניהם מתוך נחת רוח.
“וכי אין זו כל הציוניות שלכם?” פנה אחר זה אהרן ואמר לחתנו הצעיר בבוז ולגלוג.
“היהודי אינו רואה בכל דבר שהוא אלא ‘עסק’, ואינו מסוגל להבין כיצד עובדים לשם רעיון בלבד, שלא בשביל התועלת,” אמר החתן הצעיר אל גיסו בעל הכרס, במקום תשובה לחותנו, “דַרווין ושאר חכמים גדולים אומרים שהאדם הריהו חיה חברתית, אלא שליהודים כבר אבד הרגש החברתי לגמרי, והרי זה, לפי דעתי, מקור דלותנו ושפלותנו.”
“אבל אין אני מוצא כלל את עצמנו דלים ושפלים משאר העמים,” השיב לו גיסו, המרוצה מאוד בשיחה זו שבאה לפניו, “אדרבה, לפי דעתי, טובים אנו משאר העמים. מי מרחם עניים כעם ישראל? מי מצטיין בטהרת המשפחה כהיהודים? והשכרות הרי אינה מצויה כלל אצלנו היהודים..”
דיבוריו של החתן האמצעי היו לרצון לאהרן, ואף יחזקאל, שבכלל היה נבוך למדי, שמע דיבוריו בבת צחוק של רצון כשנטה ראשו קצת לצד.
“אִי לךָ, אין אתה מבין דברַי,” קרא החתן בעל המשקפיים מתוך גירוי, “רצוני לומר, שמצבנו בחברה שפל, כל העמים יבוזו לנו..”
“ולפי דעתי הרי אנו צריכים לבוז לכל העמים,” נפל גיסו לתוך דבריו, “אין לכל העמים אף אחת מן המידות המשובחות שאנו מוצאים אותן אצל היהודים. אמנם חסרון אחד בעמנו, הרי זה העדר הסדר אצלנו. אין סדר לישראל, והרי זה אסוננו…”
“זהו עניין אחר לגמרי; אמנם הסדר חסר בכל מעשינו, אף זה אחד מחסרונות עמנו היותר גדולים, אלא שאני מדבר על מצבנו בגויים…” התאמץ החתן בעל המשקפיים להסביר את דבריו לבר פלוגתא שלו.
הוויכוח הלך ונמשך; ועד שהם מדברים, הציץ אהרן ריבק בפניו של החייט, שעמד מן הצד והקשיב לדבריהם, הבטה כזו, שזה הרגיש תכף חפץ וצורך לצאת מכאן.
“יוֹמָא טָבָא!” בירך את היושבים אחר שהות מועטה, אחר כך פנה לצד מַלווהו ואמר: “את הרובל השני אביא לו אם ירצה השם ביום ג' של השבוע השלישי, לא יאוחר… ואקווה שה’מעשה' אינו עדיין כמו שאמר מעלתו,” פנה ואמר לבסוף אל אהרן בבת צחוק של הכנעה, חנופה ובקשה.
אהרן ריבק לא הביט אליו ולא כיבדהו בתשובה. והחתנים, שהיו עסוקים בוויכוח, לא שעו אליו ואל דבריו כלל.
“יוֹמָא טָבָא!” בירך יחזקאל שנית את אהרן ריבק תחילה ואחר כך את החתן הצעיר ושני החתנים האחרים, כל אחד בפני עצמו, ולא החזירו לו ברכה, וַיצא.
“הריהו גומל חסד להחייט!” אמר אהרן ריבק תכף ליציאת החייט, הופך כלפי חתנו הצעיר פנים של זעף, “רואה אתה את אוזניך? כך תראה את עשרת הרובל.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.