מבחר סיפורים
הקבצן העיוור / אליהו מידניק
אחרי שנשרף ביתו של אברהם המלמד, אשר בו היה חדרו הדל וחנותה הקטנה של אשתו, ומשתי הפרנסות הללו היו מפרנסים בדוחק גדול, גמרו אברהם ואשתו, שהוא ילך אל קרובם העשיר נחמן, הדר בעיר לא קרובה, לבקש ממנו שיהיה בעזרתם לבנות מחדש את ביתם הנשרף ולקנות סחורה לחנות חדשה, ובעזרת השם יתברך יחזירו לו ברבות הימים מה שנטלו ממנו בתודה רבה. בעמל רב עלתה בידם להשיג את הנחוץ להוצאות הנסיעה. אברהם לבש את קַפּוֹטָתוֹ של שבת, שניצלה במקרה מן הדלקה, וַיִסע אל קרובו העשיר בן דודתה של אשתו.
העגלון שהביאהו אל עיר מגורי קרובו, הביאהו גם עד ביתו הגדול והיפה של זה. ואחר ששהה אברהם בחוץ זמן מה, שעבר עליו בתיקון עצמו, פתח את דלת הבית וַיָבוא אל אחד החדרים ויפגע בגברת הבית, אשה שמנה ועבה. הוא הכיר מיד את קרובתו, רבקה, והיא לא הכירתו, כי ראתה אותו זה שנים רבות רק פעם אחת בחייה, בזמן החתונה של אחד מקרוביהם המשותפים, שהוא היה שם לא מן הקרואים הנכבדים.
“וכי אינך מכירה אותי?” אמר אליה בשחוק של ידידות, “ואני הכרתיך כרגע. הריני שאר בשרכם אברהם, מלמד מעיר פלונית.”
“אה, אתה זה הוא אברהם, קרובו של נחמן,” אמרה הקרובה, “אם איני טועה, אותך ואת אשתך ראינו על חתונת בן גיסתי? ומה שלום אשתך? שב על הכיסא. ומה שלומך אתה?”
“ברוך השם, אנו חיים ובריאים. אשתי דורשת בשלומך ובשלום ילדייך היקרים,” ענה אברהם מתרגש מחיבה וידידות. “שואלת את לשלומנו?” הוסיף אחר רגע, “בוודאי מר לנו מר. וכי לא שמעתם מכאן על דבר האסון אשר קָרָנוּ?”
“ומה הוא הדבר?” התפלאה הקרובה.
“אמנם לא שמעתם? אסון גדול מאוד קָרָנוּ. זה כשני חודשים נפלה דלֵקה נוראה בעירנו. רחוב שלם נשרף ובתוכו גם ביתי וחנותי וכל אשר היה לנו, והנה נשארנו בעירום וחוסר כל, לא עליכם.”
“ישמרנו ה',” התחלחלה הקרובה, “לא עלינו, לא עלינו…הנה כי כן? ומה מעשיך עתה?”
“ומה יש לי לעשות?” ענה אברהם באנחה, “הרי אנו גוועים ברעב, אין חדר ואין חנות…בוודאי רע ומר מאוד.”
“צרורות של צרות יש לו להקדוש ברוך הוא, לא עלינו,” התאנחה גם הקרובה, “והוא מנהיג את עולמו כרצונו.”
“ור' נחמן היכן הוא? וכי הלך לאיזה מקום?” שאל אברהם את הקרובה אחר שנפסקה השיחה לשעה קלה.
“כן, נחמן הלך לו לרגל עסק אחד,” ענתה הקרובה. “נחמן עסוק וטרוד הוא תדיר. המסחר לא מין מלַמדוּת הוא. בדברי מסחר ייבש המוח, לשונאינו, אין לך מנוחה כל שהיא, אינך אוכל וישן כראוי, רץ אתה ונוסע יומם ולילה – וסוף סוף הרי אתה משתכר אל צרור נקוב. המסחרים רעים בזמנים הללו. לא טוב עכשיו לכל העולם, לעשירים כמו לעניים…עתים רעות שולטות עכשיו בעולם.”
התאוננות הקרובה על העתים הרעות עשתה רושם רע על אברהם. אבל, ניחם את עצמו, היא הרי כזרה נחשבה לו, הקרוב הרי הוא, יבוא נא הוא… ובעודו חושב כזאת נכנס אל החדר עלם בן עשרים, קצר קומה, בריא ושמן כאמו ובעל פנים אדומים כדם. הוא בא מן החוץ הדור בלבושו וימינו אוחזת מקל יפה. העלם העיף עינו באברהם, אשר ישב אצל השלחן, וַיִפֶן אל אמו באיזו שאלה.
“בנך הבכור הוא זה?” שאל אברהם, שהתענג על מראה העלם בן עשרי זה, ההדור והבריא, והרגיש לו בלבו חיבה של קרבה.
“בני הוא, בני הבכור,” ענתה האם ברצון. “חתן הוא כבר. נוטל הוא שלושת אלפים נדן, וכלתו מנגנת על הפסנתר ויודעת שפת צרפת, והמחותן הוא מהסוחרים המפורסמים..”
“אמנם כך? כך?” התפלא אברהם, שמח על עושרו וכבודו של בן קרובו.
ובן קרובו זה לא שם אליו לבו כלל, עבר לו אל החדרים האחרים מבלי שידע אפילו מי הוא אברהם, כי אמו לא הגידה לו.
אחרי זמן מה שב גם הקרוב, איש כחוש וגבה קומה, לבוש מעיל המגיע עד לקרסוליו. כשנכנס זה אל החדר קם אברהם ממושבו והסתכל בפניו בשחוק של רצון ויראה כאחד, ממתין שיכירהו. ואמנם הקרוב הכירהו ברגע: הוא ראהו שתי פעמים בחייו.
“אֶה, ו' אברהם! שלום עליכם. ומה לך בכאן?” שאלהו אחרי שהציג את מקלו בפינה וַיָשֶׂם על ראשו כיפה של משי במקום המצנפת שהסיר מעליו.
“מה יש לי בכאן?” ענה אברהם, כשהוא מעומד, בשחוק של התבטלות, “באתי…כך… להתראות.”
והקרוב כאילו שכח את אברהם בעת שהיה זה עדיין באמצע דיבורו, וירבה שיחה עם אשתו על אחד העניינים, ואברהם ישב לו מן הצד וַיסתכל בהם בשתיקה. אחר כך, כשהספיק נחמן שיחתו, הביט אל עבר אברהם. וכאילו הרגיש בו שנית שאלהו:
“ומה מצבך? הרי מלמד אתה, האין זאת?”
“מלמד אני, מלמד,”
“כלום יש לך מעמד טוב?”
“היה לי מעמד אבל… לא עליכם נשרפתי זה לא כבר. שרֵפה גדולה היתה בעירנו. שלושים בתים נשרפו ובתוכם גם ביתי עם חנותי.”
“כך?” התפלא הקרוב. “נשרף אתה? חבל עליך… לעולם דלֵקות מצויות באותן העיירות הקטנות הארורות.. הבתים שם קטנים וצפופים וגגותיהם מכוסים בקש, גם ארובות העשן אין מנקים במקומות ההם לעולם, וגדוד מְכבים – מַאן דְכַר שְׁמֵיה אצלם, וכשתקרה דלֵקה, האש מקפצת מהבית האחד אל השני ואין מציל. בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא.”
צחוק קל עבר על שפתי אברהם לדברי קרובו.
“ומה זה אכפת להקב”ה אם עני זה היה יושב בשלווה ומתפרנס בדוחק עם אשתו וילדיו?" התפלסף הקרוב. “כמה ילדים לך?”
“חמישה, לאורך ימים.”
“הלוא זה דברי: חמישה ילדים לו,” פנה הקרוב אל אשתו, “ולמי היה מקלקל? צווי, רבקה, לערוך השולחן, כי הגיע הזמן.”
“לך ורחץ גם אתה ידיך,” ציווה הקרוב לאברהם. אברהם רחץ ידיו וישב אל קצה השולחן, וַיאכל מכל אשר נתנו לפניו בדממה, כי המסובים, שאכלו לתיאבון ולא הרבו שיחה בכלל, כמעט לא שמו אליו לב.
וכשכילו לאכול שאל הקרוב את אברהם:
“אימתי אתה נוסע מכאן?”
“אימתי? אסע… אסע… מחר,” ענה אברהם מבולבל קצת.
וביום המחרת, אחרי סעודת הצהריים, כשהיתה לאברהם רק שעה אחת עד נסיעתו, הביע את בקשתו, שבשבילה נסע לכאן, לפני הקרוב, שנשאר עמו יחידי בחדר.
“הידעת? בקשה, בקשה אחת יש לי אליך,” גמגם אברהם בפנותו אל הקרוב בשחוק של תחנונים והכנעה.
“בקשה יש לי,” הוסיף, אחרי שהקרוב לא הפסיקו בשאלה, “כסבור הייתי… אני ואשתי כסבורים היינו לבקש ממך שתהיה בעזרתנו במשהו, בדבר מועט, לקנות סחורה לחנות, כי בלי חנות הרי אנו אובדים ממש, אין לנו אפילו למזון סעודה אחת, ובעזרת השם יתברך נחזיר לך ברבות הימים בתודה רבה עד פרוטה אחרונה…”
“אילו יכולתי, בוודאי נתתי לך,” ענהו הקרוב במנוחה. “הזמנים רעים מאוד. שניים שלושה רוּבּל עדיין יכול אני ליתן. אמנם מה אשם אני בזה שאתה עני? אבל הואיל שבני אדם אנו, יהודים אנו, גם קרוב אתה לי קצת… רבים הם הבאים אלי כמותך, ספק קרובים ספק לא קרובים,אבל עניים הם בלא ספק ואי אפשר לי לבזבז ממוני, יש לי בלא עינא בישא על מי להוציא ממוני. המבין אתה?”
אברהם לא ענה דבר, אך העמיד פניו כאומר: מבין אני ומבין. בוודאי הצדק אתך.
“שלושה רוּבּל יכול אני ליתן לך,” הוסיף הקרוב בקול תומך ועוזר, “אמנם רב הוא לפי מצב המסחרים בזמן הזה, אף על פי כן אני נותן לך שלושה רוּבּל.” בדבריו הללו הוציא מכיסו שלושה רוּבּל וַימסרם לי אברהם. “יושיעך ה' ואל תצטרך לידי מתנת בשם ודם.”
“תודה לך,” גמגם אברהם, שקולו רעד וחנקוהו דמעות. רשמי פניו החשֵכים התעוותו על ידי בת צחוק של הכנעה וכאב, ובעיניו הזהירו דמעות.
ובאותו זמן נכנסה הקרובה אל החדר. היא ראתה את הדמעות בעיני אברהם וגם התבוננה בהשטר של שלושה רוּבּל, שהיה מונח עדיין בכפו של זה, וַיכאב לה לבה מאוד על ממונה, כי נפל בידי זר, וַתֵפֶן אל אברהם, שהתבלבל גם הוא למראה פניה, בקול רך:
“נוסע אתה מיד? אין אתה מתעכב כלל?”
“כן, הריני נוסע,” מיהר אברהם לענות בקול חנוק. “כבר הגיעה השעה. חיה בשלום ובכל טוב,” הוסיף בתָקעו את כפו בכף הקרוב.
“וגם את היי בשלום ובברכה כל הימים,” בירך אחר כך את הקרובה, “ובנך הבכור היכן הוא? דרשו בשלומו, וישיעהו ה' ו’גביר' גדול יהיה. היו בשלום~”
“לך לשלום!” בירכה אותו הקרובה בחיבה. וַיֵצא.
האלך ואשוב לביתי בידים ריקות? חשב אברהם בלבו בשבתו בעגלה. ריקם יצאתי וריקם אשוב? לא, זהו דבר שאי אפשר. אם קרובי העשיר הקשיח את לבו ממני, עוד לא אפסו רחמנים מישראל.
והוא החליט לנסות רק בעיר אחת, לאסוף מעט ממון, לא כקבצן פשוט, חלילה, אלא כעני הגון מן הנשרפים.
העגלה הביאה את אברהם אל עיר קטנה אחת לעת ערב, וַייכנס אל בית המדרש להתפלל ערבית. אברהם נשאר בבית המדרש גם אחרי התפילה בתוך האנשים האוהבים להשתעשע בשיחות וחדשות בציבור. בבית המדרש הרגישו באברהם, וַייגשו אליו אחדים וַיתקעו לו כפם בברכת שלום, וַישאלוהו מי זה הוא ומאין ולאן הוא הולך, וכעבור זמן מה ישב אברהם על אחד הספסלים וסביבו נאספו אנשים מהשואפים לחדשות, וַיָנודו לשברו, וַישאלוהו על כל פרטי אסונו. אחדים מהם גם השתדלו להיות לעזר לאברהם, בפרטם לפניו שמות הגבירים, הנגידים ובעלי הבתים דְמָתָא, שלא ימנעו את עצמם מלתמוך בידי נשרף וכדומה. ואחד מהם גם הזמינהו לילך עמו אל ביתו לאכול וללון.
ביום השני יצא אברהם על פני העיר לבקר בבתי הנדיבים.
“יואיל נא מעלתו ברוב חסדו לעזור במעט לנשרף,” בנוסחה זו פנה אל הנדיב. “זה כשני חודשים היתה שרפה גדולה בעירי פלונית ונשרף ביתי עם חנותי, ונשארתי אני ואשתי וחמשת ילדי בעירום וחוסר כל… יעזור נא לי במה שירצה ויברכהו ה' בגללי… זה לא כבר הייתי בעצמי נותן נדבות לאביונים, ועתה רצה ה' להביאני לידי ניסיון קשה כזה.”
דברי אברהם, שיצאו מלבו, וכל מראהו העידו עליו לפני כל אחד שלא עני סתם עומד לפניו, אלא נשרף, ועל כן קיבל אברהם לא פרוטה או שתיים כשאר עניים, אלא חמש או עשר וגם יותר. לא כל אחד נתן מה שנתן בעין יפה – זאת הכיר אברהם היטב, והנדבות הללו לפעמים נדמו לו כממון שנחטף, אבל אף על פי כן נתנו, והוא לקח בחפץ לבב. וביום השלישי, כשיצא מן העיר הזו, ניתוספו אצלו על שלושת הרוּבּל שהיו לו עוד ארבעה.
במקום דרך הישרה לביתו ברר לו אברהם דרך עקלתון ויותר רחוקה, למען יוכל לבקר עוד ערים אחדות. הוא קיווה עכשיו להיראות את פני אשתו וילדיו לא בידיים ריקות ולהביא להם עזרה ממרחק.
אברהם נסע למסעיו חודש ימים וַיָשָב לבסוף אל עירו ואל ביתו ושלושים רוּבּל צרורים עמו בכותונתו של מוך אשר עליו.
אשתו וילדיו הכירו מתוך פניו ששב לא בידיים ריקות, וַישמחו לקראתו שמחה גדולה וַישכחו כל התלאות שסבלו בזמן האחרון, ושאלמלא השכנים שריחמו עליהם תמו לגווע ברעב.
“מה שלום נחמן, רבקה וילדיהם?” שאלה אשת אברהם את אישהּ, אשר השתרע על ספה של קרשים ערומים בהחדר הקטן והדל שבו גרו אשתו וילדיו, בתור נוסע שיש לו הרשות להיות עייף ויגע מנסיעתו.
“כולם בריאים ושלמים,” ענה אברהם.
“ומצבם מהו?” הוסיפה אשתו לשאול.
“מהו מצבם? עלינו ועל כל אהובינו החלק העשירי, העשרים מהונם – דיינו. בנם הבכור נעשה לחתן והרי הוא נוטל שלושת אלפים רוּבּל נדן, ומחוּתנוֹ הוא אחד העשירים הגדולים במדינה.”
“הנה כך הוא, כך?” דיברה אשתו בהתפעלות וגם בגאווה. “עשירים גדולים כל כך הם? ומהי רבקה? בוודאי שָמנה עוד יותר, בלא עינא בישא? אזכור אותה היטב. ואמנם לא נפלא הדבר לִשְמון מרוב טובה כזו… ומה, היא שאלה על אודותי?”
“שאלה לשלומך.”
“אתה רואה, קרובים מכל מקום קרובים הם. הרי רבקה אינה שוכחת בעושרה הרב את קרובתה הענייה; יָשֵב לה ה' כגמולה.”
“וכמה נתנו לך?” שאלה את אברהם אחרי רגע בפחד קל.
“כמה נתנו הם? אל ייתן להם ה' יותר. קרובים נאים! כלל הוא, משנעשה אדם עשיר הריהו נעשה חזיר, נהרג על פרוטה,” דיבר אברהם בקול של בעל ניסיון.
“איך?” שאלה אשתו בהלה, “לא נתנו לך כלום?”
“הם נתנו משהו, אל יהי להם בעצמם יותר.”
“וכמה יש אצלך?”
“יש ויש אצלי… אל תתייראו. כסבורה היית שאשליך כל יהבי על הקרובים העשירים ובלעדם הריני אובד? הקרובים קרובים הם לעצמם, ובייחוד כשהם עשירים; העשיר שוכח שיש אלוהים בעולם ושיכול הוא ברצונו לעשותו בן רגע לעני עוד יותר גדול ממני…ואני לא אבדתי, ברוך השם, גם בלי עזרת הקרובים העשירים.”
“ומי הוא שנתן לך ממון?”
“זה הכלל: ‘יגעת ומצאת’…”
אשת אברהם המינה בקוצר רוח על המשך דבריו.
“לא ייתנו לך רובלים, אבל חמש, עשר אגורות ייתן לך כל יהודי,” הוסיף אברהם לדבר.
“ובכן אפוא… חזרת על הפתחים?” קראה אשתו בבהלה.
“ומה בכך?” ענה הוא באי רצון גדול. “הרי לא חזרתי כעני, אלא בתור בעל בית נשרף.”
“חזרת על הפתחים,” חזרה אשתו בקול חנוק מכאב לב, ופתאום זרמו מעיניה דמעות שוטפות וַתתייפח: “אלִי, אלִי, למה תייסרני כל כך קשה? מה פשעי וחטאי, אל אהוב, כי הגיעתני כל זאת?! אישי חוזר על הפתחים, אוי לי!.. קרובי שכחוני, כי מכיוון שענייה אני איני קרובה עוד, את העני ישכחו… למה הצרכתני, ה', לידי מתנת בשר ודם? אוי ואבוי לי, העלובה!”
“הרי היא שבה אל תאניתה ובִכְייהּ, יותר אינה יודעת ואינה יכולה!” התרעם אברהם. “אצלך הכבוד הוא העיקר, יותר אין את יודעת, ואני בין כה וכה אספתי – היודעת את כמה? שלושים רובל, כן, שלושים רובל! לא כעני המקבץ פרוטות פרוטות, אלא שלושים רובל בימים אחדים. אילו הייתי רוצה, יכולתי לאסוף עוד יותר הרבה, הרבה מאוד! והנה זה שבתי הביתה, והרי היא יודעת קר לבכות ולהתייפח על ‘כבודה’ שנפחת ממנו חתיכה.. הנה הם, שלושים הרובלים, הרי הם לפנייך.”
"אברהם התיר את הצרור העשוי בכותונתו של מוֹך וַיוציא מתוכו שלושים רובל של נייר וכסף. למראה הממון חדלה אשתו לבכות. ממון הרבה כזה לא היה מצוי אצלה מעולם. גם בתה הבכירה התפעלה מאוד למראה הממון הרב.
עצות שונות נתנה אשת אברהם מה לעשות בממון זה.
“אתה תגיד לכל אחד כי היית כל העת אצל קרובנו העשיר, והוא שתמך במעט ממון,” אמרה לבסוף לאברהם. “ואני אומרת לשכור את החנות הקטנה שבשורת החנויות בשוק; סחורה תיתן לי גוֹלְדה חֶצייה בהקפה! אפשר ירחם ה' עלינו ויצליח דרכינו מעכשיו. נשכור גם דירה אחרת, מרוּוָחה, שעת בין הזמנים הרי ממשמשת ובאה, אתה תמצא לך תלמידים, ונתפרנס בעזרת השם יתברך. ה' הטוב לא שְכֵחנוּ, חלילה… אמנם ביתנו נשרף, אוי לצרתי!”
“אני גם את ביתנו עוד אבנה מחדש,” אמר אברהם בבטחה ואומץ.
“מי יתן ה‘, מי יתן ה’ הטוב והאהוב,” אמרה אשתו. “ה' טוב ומיטיב יש לנו, ממנו לא נבצר דבר. יכול הוא להגדיל עמנו חסדו עד שנוכל ברבות הימים לבנות לנו מחדש את ביתנו ההרוס עם חנות אצלו, גם לקנות סחורה הרבה ולפתוח חנות גדולה כאותה של חיה האלמנה או אפילו של גוֹלְדה. הֲייפָּלֵא מה' דבר? ואתה לא תצטרך להיות עוד מלמד – חנווני תהיה, בעל הבית הגון ואיש נכבד… ומדוע לא תהיה אשפר כזאת? במה גרועים אנו מאחרים? עוד יעזרנו ה' כאשר פיללנו…”
ובימים מועטים אמנם פתחה לה אשת אברהם חנות קטנה בשורת החנויות שבשוק, גם שכרה דירה של שני חדרים, וַתצא לגור בה עם בני ביתה. היא הזכירה כבר פעמיים ושלוש את אברהם כי הגיע לו הזמן לתור אחרי תלמידים, אבל הוא החריש ולא חדל מלישב באפס מעשה. רק כשהזמן נעשה קצר ואשתו דחקה אותו בכל עוז, ענה לה בסוף בכעס:
“יודע אני בעצמי ששעת בין הזמנים עכשיו. יש לי עוד זמן. מתייראה היא שלא תספיק לנו השעה לתפוס את האושר הזה!” הוסיף בזעף.
“וכי כבר נתעשרת שתתקלס במלַמדוּת? מי ייתן ה' ומצאת לך לזמן הבא מעמד טוב!” אמרה אשתו.
“אוּשרת אז אושר רב!” עיקם אברהם שפתיו בקַלָסה של כעס. “ואנוכי לא הייתי רוצה אפילו לראות עוד את פני החדר.”
“יודעת אני שהיית רוצה יותר לישב בטל; גם אני הייתי רוצה יותר לישב במנוחה, לאכול ולשתות לשׂבעה מן המוכן ולישון בכל יום שנת הצהריים… איני מבינה מה ה היה לך פתאום? תמיד היית יודע רק את השייך לך, את חדרך ותוּ לָא מִדֵי, ועכשיו רוחך יישׂאך השד יודע להיכן.”
“להיות מלמד, לעבוד כשור מבוקר עד לילה ולהשתכר סוף סוף שישים רובל, שיוּצאו עד הפרוטה האחרונה על המחיה!… והבית שרוף – אחרים בונים את ביתם מחדש, וביתנו לא ייבנה לעולם מאפס ממון.”
“ומה יכולים אנו לעשות? ה' יִיסְרנוּ קשה. אוי לצרותי הגדולות. כנראה מזלנו המר גרם שנהיה מתגוללים בבתי זרים לעת זקנה, אללי לי,” היא בכתה דומם. “אבל מה אנו יכולים לעשות?”
לאברהם היתה תשובה על שאלתה האחרונה, אבל הוא החריש ולא ענה אותה דבר.
בעוד ימים אחדים נעלם אברהם פתאום מביתו ואיש לא ידע אנה הוא בא. אשתו הבינה סיבת היעלמו: אין ספק שלבקש נדבות יצא לעולם. איזה “קליפה” דבקה בו מזמן שובו מנסיעתו ולא נתנה לו מנוח כל העת… וַתֵבְךְּ אשת אברהם בכי רב בחדרה באין רואים. כאבה היה עוד גדול ביותר, מפני שלא יכלה לגלותו לאחר. היא כיזבה לַכּל לאמור שאברהם נסע אל עיר רחוקה, על פי הזמנת אחד מקרוביו, להיות שם מלמד, כי יושבי המקום משלמים שכר טוב למלמדים.
בפעם הזאת לא פסח אברהם בכל עיר ועיר שבא אליה, אף על בית אחד מבתי ישראל, ולא הרבה לחקור על דרי הבית אם עשירים או עניים הם, טובים או רעים – ואף על פי כן הכניס פחות הרבה מאוד מבנסיעתו הראשונה, ועל זה התפלא והצטער מאוד.
הוא בא אל אחד הבתים ואומר בקול תחנונים:
“תנו נדבה לנשרף, נשרף אני, בעל הבית הגון הייתי לשעבר. הואילו ליתן לי נדבה יפה ויברך אתכם ה'.”
ולו מושיטים רק שתי אגורות או רק אחת.
“מה?” אומר הוא כנִלְעָב, “ממעט אתה ליתן; הרי לעני פשוט גם כן נותנים אגורה או שתיים.”
“וכי אחד אתה בעולם?” משיבים לו, “באים אלי כפעם בפעם כמותך, ואילו הייתי רוצה ליתן לכל אחד מהם כפי חפצו, גם אוצרות קֹרַח לא יִמְצְאו לי.”
הוא אינו עונה כלום ויוצא מן הבית בחֵמה מסותרה.
בבית אחר, בית שאינו של עשירים, כנראה לאברהם, נותנים לו פרוטה.
“פרוטה?” מתפלא הוא באי רצון, “מעט הוא: נשרף אני.”
“נשרך?” משיבים לו, “אנו יודעים… עין שאינה שובעת לעולם להעניים הללו. הַב, הַב להם! ואי אפשר פעמים לידע מי עשיר ממי: העני המקבץ או בעל הבית הנותן.”
“מקנאים בעניים,” עונה אברהם בשחוק של מרירות, קצף ורוע לב. יודע הוא שמלבושו השלם, הנותן לו צורה הגונה של נשרף ולא עני פשוט, הביא לידי הדיבורים הללו. נמצא שהוא צריך להחליפו בסחבות, כמו ששאר עניים לובשים…
“הלוואי הֱביאם אלוהים לידי ניסיון שלי וְיָדעו…” קילל אברהם את הנותנים שלא בפניהם.
ופעמים לא רחוקות מאוד אין נותנים לו כלום בבתים שהוא בא אליהם; אם מפני שאין לגרי הבתים מה ליתן או מפני שאינם רוצים ליתן.
וכך סובב אברהם בעיר ימים אחדים, רגליו נלאות, והוא עובר מבית אל בית ומקבל פרוטות, והפרוטות מצטרפות לחשבון קטן, ואברהם יוצא מן העיר האחת אל השנייה בנפש מרה: רע מאוד, חדלו ליתן…
מאכלו של אברהם פעם פת חרֵבה משלו או פעמים גם משיירי שולחן אחרים, ומלונו בבית המדרש על הספסל, ומצרף פרוטה לפרוטה, והממון צרור אצלו בכותונת של מוך שלו.. מלבושו עליו הולך ונשחת, הולך ונקרע ונהפך מעט מעט לסחבות. פניו וקולו מתרגלים להפיק לאט לאט תחנונים, חנופה והכנעה, שהעניים המחזרים על הפתחים מצוינים בהם… ואף על פי כן לא ישים חלקו בין העניים הקבצנים הפשוטים – נשרף הוא, מיוחס הוא…
הגיע האביב וימי חג הפסח קרבו ובאו, ואברהם, שזה שנה ומחצה הוא נע ונד בארץ, נמצא אז באחת העיירות הקרובות לעיר מולדתו. הרפש העמוק שעל פני החוץ, הפלגים השוטפים מימי השלג הנמס בתוך השוק ואור השמש הבהיר והמחמם – כל אלה הזכירוהו את שעת בין הזמנים שהיתה לו לשעבר, כשהיה מלמד: הוא התפטר אז מעבודתו הקשה ויכול סוף סוף לעזוב את החדר הצר והאפל ולצאת ולבוא כבן חורין; הוא היה הולך אצל חבריו המלמדים להשתעשע בחברתם בשיחות על כל עניין ועניין באריכות ובזחיחות הדעת; בבוקר ובערב בא לבית המדרש וַיתפלל בהרחבת הדעת תפילה ארוכה ומכוּוָנה, שנפשו מצאה בה תדיר תענוג רב, ואחרי התפילה היה לו פנאי להישאר בבית המדרש כמה שלבו חפץ ולשמוע חדשות וסיפורים ככל אוות נפשו, מבלי שהפריעהו כפעם בפעם זיכרון תלמידיו המשתובבים שם בחדר. מה יקר וחביב היה לו זמן חירותו זה אחרי ימי החורף של עבודת פרך…
הזיכרונות האלה, שעלו במוחו של אברהם כמו מן הערפל, עוררו פתאום בלבו רגשי געגועים על חייו בעבר וצער על שחלפו ואינם.
אֶח! נאנח אברהם מקרב לבו. גם אני הייתי לשעבר כאחד האדם, ועכשיו הריני עני מחזיר על הפתחים, נע ונד מביתי, מעירי. אוי ואבוי!
וַיתעורר בלב אברהם החפץ לשוב אל ביתו, וַיצא לדרך רגלי. ושלושה ימים לפני הפסח בא אל עירו.
לב אשתו התכווץ מכאב גדול כשראתה את אישהּ בא אל הבית בשעת הצהריים (בתה הבכירה מילאה אז מקומה בחנות, והיא שבה הביתה לאכול סעודת הצהריים). הוא שונה הרבה מאז התחמקו מביתו: גבו, שהיה כפוף מעט קודם לכן, נכפף עוד יותר, עור פניו השחיר ונתלכלך, שמורות עיניו החולות מעודו נקרחו והתאדמו.
“אברהם!” קראה, בקָפצה לקראתו, בקול גדול ולא יָסְפה; היא צנחה על מקומה בעיניים עצומות.
עייף ויגע ישב אברהם על הספסל בפינה, מחריש ומביט בפני אשתו הנדהמה.
“אברהם!” קראה אשתו אחר רגע, כשפקחה את עיניה, בקול בוכים. “היכן נתטלטלת כל העת? אוי לי ואבוי לנפשי. הסתכלו נא בו: עני מחזיר על הפתחים הוא לכל פרטיו! מה זה היה לך, אברהם? זכור נא! אם אבד לך בעצמך כל רגש בושה, הרי צריך היית לחוס עלינו, רוצח! אין אלוהים בלבך: הלוא אתה משחיר את פנינו, מבלי שנוכל להֵירָאות על פני חוץ. בת לי גדולה שהגיע פִּרקהּ להינשא, ומי זה ישא בתו של מחזיר על הפתחים? הכל יודעים כבר את מזלי המר; מתחילה כיזבתי להם, אמרתי כי נסעת למרחקים להיות שם מלמד, אבל כבר נודע הכל; היו פה אנשים שראו אותך בנַוולוּתך, וַיספרו על אודותיך לכל אנשי העיר… אוי ואבוי לצרות נפשי הגדולות! הסתכל נא בעצמך וּראה את מראך. אויה לי, אברהם אישי עני מחזיר על הפתחים!… ומה המריצך לזה? אינך רוצה להיות מלמד? אל תהא. וכי אני מכריחה אותך לזאת? היכָּבֵד ושב בבית מבלי לעשות כלום ונתפרנס כולנו במה שישלח לי ה‘… מה אדם עושה לעצמו? היית איש הגון, ישר, שומר את פרנסתו – ופתאום הלכת ונעשית מחזיר על הפתחים. צרותי הגדולות! אין זאת אלא שה’קליפה’ דבקה בך…”
כך הרבתה לדבר אשת אברהם בִמְרי שׂיחהּ, והוא כבש פניו בקרקע וַיֵשֶב שותק. לבסוף נשתתקה גם היא וַתֵבְךְּ מאוד, והוא הרכין ראשו עוד יותר ולא דיבר דבר. כשחדלה אשתו לבכות קמה ממקומה, קָרבה אל התנור, הוציאה מתוכו תבשיל וַתוריקהו אל הקערה וַתַצֵג אל השולחן המכוסה במפה עבה ושחורה.
“רחץ ידיך ותאכל עמי סעודת הצהריים, הן בוודאי רעב אתה,” אמרה אל אברהם בקול חלש.
הוא רחץ ידיו וַיֵשֶב אל השולחן מבלי דַבֵּר דבר, ויאכלו. בעת האכילה הסתכלה בו אשתו פעם בפעם מקדקודו ועד רגליו, עד שגם הוא העיף עיניו על עצמו פעמים אחדות במבט נבוך מעברים שונים.
“ובמלבושך זה עברת על פני כל העיר? וכי ראך והכירך איש?” שאלתו פתאום בייאוש.
הוא לא ענה דבר גם על שאלתה, וַיַבֵּט נכחו בפנים זועפים.
“לך שכב ותנוח מעט מעמל הדרך, כי עייף אתה, הרי הולך אתה רגלי, אויה לי!” אמרה לו אשתו בכַלותו לברך ברכת המזון.
הוא שהה מעט וַיָקם ממקומו, וַיבוא אל הפינה, וַיִתעתד לשכב על הספסל העומד שם.
“שכב על המיטה,” אמרה אשתו, והוא שמע לדבריה. הוא חש מתחתיו מצע רך אשר לא ידע כמותו זה חודשים רבים, וַישתטח עליו בתאוות נפש; אבל פתאום הרגיש במבטי עיני אשתו שכוננו עליו, וַיצטמצם וַיסגור את עיניו. ואשתו, שעמדה אצל דלת, נאנחה מעומק לבה וַתצא.
אברהם נרדם במהרה. בתו הבכירה, אשר לא איחרה לשוב מן החנות, מצאה אותו ישן וַתסתכל בתשוקה בפניו ומלבושיו זמן מה, ואחר כך החלה לבכות בדממה, אך לאט לאט קול בִכייהּ הלך וגדל, עד כי העיר לבסוף את אברהם משנתו.
הוא הביט רגעים אחדים כנדהם על כל מה שלפניו.
“את היא זו, דינה? למה את בוכה?” אמר לבסוף.
“אוי, אוי, אוי,” התיפחה דינה, “איך לא אֵבְךְּ, אם אב מחזיר על הפתחים לי?”
אברהם הסב עיניו ממנה בפנים נזעמים.
פתאום באה אשתו הביתה ובידה חבילת בגדים קטנה.
“מה את בוכה כך?” גערה בדינה בהסתכלה פעם בה ופעם באישהּ.
“אוי, אוי, אוי,” קוננה הנערה, “איך לא אֵבְךְּ?”
“יקוננו שונאינו לראשיהם, ואת מה כי תקונני? בת גדולה חכמה לי!… בוכה היא כעל מת, ישמרנו ה‘, אין לך מה לקונן. אבא שב עכשיו ולא ילך עוד מאתנו… הוא הלך אל קרובינו לבקש מהם עזרה לבניין ביתנו – ומה בכך?… מלמד היה ומלמד יהיה, בעזרת ה’, ושונאינו יתפקעו… והיא מקוננת לראשה! קונן אקונן עלייך, בהמה נבערה, או תקבריני את ולא אחיה להכניסך לחופה. ומי הוא זה יישא אותך כשבהמה נבערה כזו את, אוי למזלי המר!”
דינה הלכה לה אל אחת הפינות וַתסתֵר פניה בידיה וַתֵבְךְּ בדממה. ואמה עמדה רגע אחד בתוך החדר כאובדת עצות.
“אברהם,” פנתה אחרך כך אל אישהּ אשר שכב מחריש, “הרי מציאה באה לידי: איש אחד עבר על פני החנות ובידו קָפּוטה ומכנסיים למכירה; הם חדשים כמעט. לבוש נא אותם, ואם יהיו כפי מידתך, אֶקנם בשבילך. סגרתי במתכוון את החנות ואיבאם אליך לָמוֹד אותם.”
אברהם ירד בהכנעה מעל המיטה, ומבלי דַבֵּר דבר הפשיט מעליו את קַפּוֹטתו וַיישאר בכותונת של מוך בלה ומטולאה ומגואלה מאוד.
“פשוט מעליך כותונת זו,” אמרה אליו אשתו.
אברהם נשא עליה את עיניו במבט של מבוכה גלויה.
“מה? צר לך לפשוט מעליך כותונת של זהב זו?” התפלאה אשתו. “פשוט אותה וּתכבסה דינה: הלוא אי אפשר עוד ללָבשה כמו שהיא.” אבל אברהם לא עשה כדברה וַיַבֵּט על אשתו, שעמדה אצלו, בעין ראה ועקשנות, וכאילו התעתד להגן על עצמו. עתה הבינה אשתו סיבת הדבר: בכותונתו היה צרור ממונו, ועל כן ירא לפשטה. כמו ברזל קר עבר על לבה מתוך הרעיון הזה… ואברהם הושיט את ידו לקַפּוֹטתו הישנה לקחתה ולשוב ללבשה.
“למה לך הקפוטה הזו,” קראה אשתו בייאוש. “מדוד הבגדים אשר הבאתי. תהא הכותונת שלך עליך.”
אברהם לבש בדממה את הקפוטה והמכנסיים המובאים ולא שב לפשטם עוד. ואת מלבושו הישן נשאה דינה ותסתירהו באחד המקומות.
כל שלושת הימים עד החג לא יצא אברהם מפתח ביתו ויהי עוזר לבתו הגדולה ולאשתו, אשר התעסקו בבית בהכנות לחג הפס. הוא עזר להן לשאת ממקום אל מקום את כלי הבית הכבדים, המציא לידן דברים שונים הדרושים להן לצורכי עבודתן, גירד במעדר את קרקע החדרים, ועוד עבודות מעין אלה עבד בבית בחפץ לב, בזריזות נפרזה והכנה יתֵרה לא לפני אשתו בלבד, אלא אפילו לפני ילדיו.
הגיע הערב הראשון של החג, ואברהם יצא בפעם הראשונה מביתו לבוא אל בית התפילה. בבית התפילה עבר מבלי הַבֵּט לעברים עד אחורי התנור, וַיֵשֶׁב על הספסל וַיתפלל בכוונה מבלי הַעֲביר עיניו מן הסידור בכל העת. אחדים לפני התפילה וכמה ממכיריו אחרי התפילה קָרבו אליו וַיתקעו לו את כפם בברכת שלום; אחדים גם שאלוהו מתי שב העירה, והוא ענה בדברים היותר קצרים. כי יודעים הללו מה היה מעשהו בזמן גלותו מעירו וכי הם חושבים לו זאת לחרפה – הכיר אברהם על פי מיעוט שאלותיהם ודבריהם עמו, וַיקצוף עליהם בלבו.
אחר כך, כשישב אל הסדר עם בני ביתו, שאלה אותו אשתו בעת האכילה:
“ואת מי ומי ראית בבית התפילה ממכירינו?”
“את כולם ראיתי, הם קרבו כולם אלי ליתן לי שלום.”
“רבים נתנו לך שלום?”
“רבים? מחצית המתפללים… וכי סבורה היית שיֵבושו בי, או אפשר מתבושש אני? שמא סבורה את גם כן שלא יצאתי שלושת הימים החוצה מחמת בושה? בוודאי חשבת כזאת? ומה יש לי לֵבוֹש מפניהם? בעיניהם לא טוב הדבר – אל יהיו עושים כזאת, ואני הרשות בידי לעשות כל מה שלבי חפץ ואין מי שיוכל למַחוֹת בי. אם רע הוא זה – יֵרַע לי ואין לאחרים לדינני…”
אשת אברהם ובתו הבכירה הורידו ראשיהן ושתקו. הוא הרבה שיחה זאת הפעם הראשונה מאז בואו.
“ומי המה הם?” הוסיף אחר רגע, “וכי הם לא עניים? קבצנים הם הגוועים ברעב עשר ביום, ועוד הם מתגדלים? דל גאה – הקדוש ברוך הוא שונאו. העני צריך לדעת את מקומו הראוי לו… גם הם מתגדלים! ואנוכי עשיר אני מהם עשרות מונים, הם כולם אפילו בעיניהם לא ראו סך ממון כזה שנמצא אצלי…”
בדברים הללו הפסיק אברהם, וַיְגָרֵם בשיניו את העצם שהיתה בפיו בפנים נזעמים, ולא יסף לדבר עוד בערב ההוא.
את ממונו הנמצא אתו הסתיר אברהם מאשתו בזהירות יתרה, והיא כבר הקדישה אותו בלבה לדינה, לנדן.
באחד הימים סיפרה לאברהם על דבר דאגתה לדינה.
"אין צריך לומר כי מהחנות אי אפשר לי לחשׂוך בשבילה אפילו פרוטה אחת. היא מוציאה לצורכי הבית אפילו מה שמשתכרת בעצמה מתפירת ציורים ואותיות על גבי לבָנים, ולה לעצמה אין אפילו כותונת שלמה אחת. וכי אפשר למצוא בכל העולם בת יקרה כמותה? בלעדה הרי אבוד אבדתי. היא בעלת הבית, היא משגיחה על הילדים, היא תופרת, מתקנת ומניחה טלאים, ידיה ממש של זהב הן; ובמה אינה כלה נאה, אילו היה לי ליתן לה נדן. נוח היה לה שלא נולדה כלל במזל חושך כזה.
ואברהם שמע את דברי אשתו, כמשתתף בצערה.
“ואתה… וּלךָ אין ממון כלל?” שאלתהו.
“לי?” ענה אברהם במבוכה, “מדוע אין, יש לי חמישים רובל.”
הוא שיקר, כי מכסת ממונו הגיעה לשמונים ושניים רובל, ואשתו אמנם לא האמינה לו, וַתֹאמֶר:
“לא יותר? ממון מעט… אף על פי כן יהיה לדינה לתשועה גדולה, למחצית נדנהּ יהיה, למחצית השנייה יעזרנו ה'.”
“נדן לדינה,” גמגם אברהם, “אבל מה יש לנו למהר כל כך? דינה צעירה עדיין.”
“מה? צעירה היא? מה אתה שׂח אברהם? היצאת מדעתך? הרי בשנותיה כבר היה לי תינוק בן שנה. נערה בת שמונה עשרה – צעירה לימים! מוחי ייבש זה שלוש שנים במחשבותי, מהיכן אקח להשיאנה. גם היא בעצמה יָבְשה כולה כַחֶרֶשׂ, כי יודעת ומכירה היטב, אוי לה, את גורלה המר. אוי לאמה, מה פשעה שנולדה לי ולא לאם עשירה? אינה ראויה בוודאי לחיי עושר ואושר? לא נערה אלא מרגלית היא. ומה לא הייתי עושה בשבילה כדי לראות אותה מאושרה? גם את חיי הייתי מוסרת עליה.”
ואברהם, שדברי אשתו שדדו את מנוחתו, שמע מחריש.
“אמנם,” הוסיפה אשתו לדבר, “צריך היה לקנות מעט סחורה בשביל החנות: החנות כמעט ריקה היא ואין פשוט במה להשׂתכר. אבל… יהיה לנו מה שיהיה… ה' מוכרח יהיה לעזור לנו בכל אופן, ובממון זה אין אנו רשאים לנגוע. אותו נמסור בשלמות על ידי הגביר ר' מרדכי ויהא מונח תחת ידו עד שיידָרש לנו, מי ייתן הי'…”
במידה שרבו דברי אשת אברהם על עתידות בתה הבכירה, התגברה מבוכתו יותר ויותר.
ואשתו מוסיפה לדבר:
“היכן הוא ממונך? הַרְאני נא אותו?”
“למה,” השיב בכעס עצור, “למה לךְ לראותו?”
“ללא דבר,” אמרה אשתו בכאב לב. “ומדוע לא לי לראותו? וכי מסתיר אתה ממני את ממונך? וכי אין אני אשתך? ולמי מראה האיש ממונו אם לא לאשתו? אוי ואבוי לי!” ופתאום זרמו דמעות מעיניה וַתֵבְךְּ חרש.
“בוכה היא בכל רגע,” התקצף אברהם מאוד וַיָקוֹם בחמתו ממקום מושבו. “מוטב שלא חזרתי לכאן.”
ולאחר שלושה ימים מסר אברהם על ידי אשתו חמישים רובל.
“הא לך והיחנקי בהם!” אמר לה בחֵמה גדולה.
במשך שלושת הימים הרבתה אשתו לדבר ולבכות, עד שעשה כרצונה. ומאחר שבא הממון לידה, לא השיבה אותו עוד לאישהּ.
“מה לךָ לשאתו אצלך? יכול אתה חלילה לאבדו או יכולים לגונבו ממך, מוטב שאסתירהו בארגזי עד שנמסרהו לר' מרדכי למשמרת,” אמרה לו, ומבלי שהמתינה לתשובתו מיהרה וַתִצְפוֹן את הממון בארגזה היטב היטב. ובערב, כשהלך אברהם לבית התפילה להתפלל, שבה ותוציא את הממון מן הארגז ותחביאהו במקום סתר אחר, ואך נחה דעתה.
ואברהם, אחרי שלקחה אשתו ממנו את ממונו, הלך עצוב רוח ובפנים נזעמים כל הימים. הוא אמר לנוח בביתו והרי בני ביתו בעצמם מפריעים מנוחתו. הם אינם חסים עליו כלל. הוא אינו נחשב בעיניהם כלום. הם לממונו צריכים, ואלמלא זה גירשוהו כבר מן הבית. אילו הם חשבוהו לבעל ואב, לא נטלו ממונו בחזקה: היה רוצה – נתן, לאו – לא נתן, הכל ברשותו וברצונו… לִקְבּוֹץ על יד נבזה בעיניהם, והממון הנִקבּץ נושא חן, אף על פי כן, בעיניהם במאוד מאוד!… רואה הוא כי לא היה לו לשוב כלל אל עירו ואל ביתו.
במקום ההכנעה בייחוסו אל בני ביתו, התחיל להתגרות בם תמיד. אשתו ודינה אפשר שהיו שמחות בשינוי זה שנעשה בו, שהיו רואות בו סימן טוב, שאברהם חזר להיות בעל ואב שורר בביתו, אלמלא היתה להן סיבה גם לפחוד משינוי זה…
עבר חג הפסח ואשת אברהם התחילה לבלות כל היום והערב בחנותה. הנערה השנייה אחרי דינה חידשה עבודתה אצל התופרת, שני הנערים הקטנים התחילו שנית לבקר את בית התלמוד תורה; דינה עשתה כל עבודה בבית, גם תפרה. רק אברהם לא מצא עבודה לעצמו, וַיֵשֶב שומם בביתו כל היום. סביבו, לאור החמה המחממת, התעוררו החיים מקפאונם; יהודים יצאו מבתיהם, אשר כמו התכווצו בהם בימי החורף ממחסור וקור, בתקוות חדשות למצוא קצת פרנסה בשוק ולהמשיך חיי מחסור, דאגה ועמל… חיי הבל ושממון נראו לאברהם חייהם של אלה, והרעיון לעזוב את ביתו ולצאת מעירו תקפהו בכל עוז.
אלך מכאן, גמר בנפשו. הם מתפרנסים גם בלעדי… אמנם הם היו רוצים מאוד שאעבוד אני בשבילם, יודע אני… הם רוצים גם לגזול את ממוני הנשאר לי… לא אתן עוד ללַסְטמני… הם אינם נותנים לי מנוח בדאגותיהם התמידיות על אודות עצמם ורק על אודות עצמם… כשאיני בכאן אני שלֵיו לכל הפחות ברוחי… יחידי אני ואין מי שילטוש עיניו לממוני, הבא לי ברוב עמל.
אברהם התגעגע יותר ויותר על חי הגלות. בני ביתו פחדו מפניו וַיתהלכו עצובים ונִכְאֵי רוח, וזה גירה אותו עוד יותר.
פעם אחת, בשעת הסעודה של ליל שבת, גער אברהם באשתו:
“מה את מסתכלת בי כך?”
“כיצד אני מסתכלת בך? כיצד לי להסתכל בך? אני מסתכלת בך כבשאר האנשים.”
“מממ,” נהם אברהם וַישתוק רגע.
“אני יודע מפני מה אתם מסתכלים בי כך!” הוסיף פתאום בזעם,“אכפת לכם מה שאיני עובד בשבילכם. רוצים אתם שאהיה לכם עבד כנעני ואעבוד בשבילכם כחמור, אני יודע, יודע. לא תהא כזאת! רב לכם ללַסְטמי, דַיִי עבדתי אֶתכם בעולמי, דַיִי. חמש עשרה שנה עבדתי כשור בעוּלוֹ, ובשביל מי? בשבילכם, ממזרים! ואתם בוודאי משלמים לי כגמולי? לא אהיה עוד אוויל כזה, לא אנקוף אפילו אצבע קטנה בשבילכם, אילו הייתם מתים אפילו כולכם מיתה משונה לעֵינַי כרגע! ואם רוצים אתם ביותר… אעזבכם ולא תוסיפו לראותני עוד כל ימי חייכם. כך…”
אשתו ודינה ואחריהן גם שאר הילדים געו בבכי.
“מה, אתם בוכים?” קרא אברהם בקול אדיר, בקָפצו מקומו, כמטורף. “אתם בוכים?… אם לא תרפו מבכי אעזבכם תכף ולא תראוני עוד! אלך מכאן להיטָבע, להיחנק, אגרום לכם ביזיון היותר גדול שבעולם, אז תדעו לכם כיצד בוכים! וכי אין אתם חדלים לבכות? הרי אני תוחב את הסכין הזה לתוך לבי,” ויתפוש בידו מעל השולחן את הסכין הקהה.
האומללים נשתתקו כרגע מפחד.
אחר ימים אחדים נעלם אברהם פתאום מן הבית ולא נודעו עקבותיו.
אברהם היה מהלך על פני ערים שונות ומחזר על הפתחים.
בפעם הזאת ביקש נדבות בשביל הכנסת כלה, וַיצטער מאוד על שאין בידו כתב מאת הרב דעירו כי אמנם בת גדולה לו, שהגיע פרקה להינשא, ואז היו המתנדבים מתרבים.
אברהם חי יחידי ומבקש ומקבץ רק לו לעצמו, והכל צריכים ליתן לו, מפני שיש להם, והוא רוצה שיהיה לו ממון הרבה. הוא עולם אחד בפני עצמו, ושאר האנשים בעולם הם עולם שני, ושני העולמות הללו מלחמת תמיד להם: הוא רוצה ליקח, והם אינם רוצים ליתן; הוא מערים בכל מיני ערמומיות כדי להוציא מידם הקמוצה את הפרוטה, והם משתדלים להיפטר ממנו. והוא רואה את עצמו שנוא לכל העולם, וכל העולם שנוא לו.
הוא אינו מאמין באדם. אינו מאמין שאדם יכול לאהוב לא אך את עצמו אלא גם אחרים זולתו; אינו מאמין שיכול אדם שלא לשנוא את הללו שנהנים ממה שהוא בעצמו רוצה להנות; אינו מאמין גם כן שיש לכל בָּאֵי עולם דבר טוב וחביב מממון…
בשנה השישית להחזרתו של אברהם על הפתחים קרהו אסון גדול: הוא נעשה עיוור בשתי עיניו. עיניו החולות מעודו התקלקלו יותר ויותר בשנים האחרונות מטלטולו התדירי, וסוף סוף לקו בעיוורון, והעולם חָשַׁך בעדו.
כשנשאר יחידי בעולם האפל, חש בלבו רגשי פחד וחרדה של תועה בלילה ביער, שהחושך בעצמו מטיל עליו אימים, ומתיירא הוא בכל רגע שמא יפגע בחיה רעה, ונוסף לרעתו מחוּסר הוא גם כלי זין. החושך היה מלא פחדים למשמע אוזניו. הוא פחד מכל קול צעדים ואוֹפַנים. נדמה לו כי אין גם אחרים רואים אותו, מפני שאין בכלל בטבע בני אדם לדאוג לאחר זולתם, ויהיו נתקלים בו או ירמסוהו, וַיֶחֱרַד תמיד וַיזהיר וַיבקש את מנהלו להשגיח בשבע עיניים ולשָמרו מאסון. הוא היה צריך להפקיד את עצמו ביד מנהלו, אבל לא בטח גם בו. נדמה לו פעם בפעם כי מנהלו הנער מוליכו ישר אל עברי פי פחת או אל תחת אופַני עגלה, וכשהרגיש את יד הנער המחזיקה בו, שהיא סמוכה ביותר אל לבו, במקום ששם צרור אצלו ממונו, חרד מאוד שלא ימשש בהצרור שבכותונות של מוך ויוודע לו סוד הממון. פעמים נדמה לו שכבר יודע הנער שממון הרבה לו, והוא חורש עליו רעה להוליכהו אל אחד המקומות הנסתרים לרָצחהו ולגזול את ממונו. אמנם הוא נער קטן, אף על פי כן לא נבצר גם ממנו להכות בסכין או באבן את העיוור; אפשר גם כן שגילה מנהלו סוד ממונו לאחרים, והם יבואו עליו לרָצחהו נפש… וַיחליף אברהם את הנער האחד בשני, שהיה לא טוב או גם רע מזה שקְדָמו.
מעט מעט הורגל אברהם למצבו של עיוור. הוא נוכח ברבות הימים שאין אורבים לו על כל שעל לרָצחהו וללַסטמו. גם ממנהליו השכיר להסתיר את ממונו הצרוּר אצלו בכותונתו, ואם עלתה פעמים בידם של אלו לגנוב ממנו משהו – גנבו פרוטות מאשר מצאו בכיסי קַפּוטתו. תחת זה היה לעיוורונו צד טוב, כי נתנהו לרחמים בעיני רואיו.
פעם היה יושב בצד הדרך ומבקש נדבות. הוא יחידי מנהלו הלך לו לאיזה מקום. זה זמן רב לא שמע קול צעדים בקרבתו, כי בשעה זו אין העוברים ושבים מצויים, עיניו הקמות פקוחות, ובמוחו מתרוצצים שברי מחשבות על הכסף שקָבַץ ביום זה, על פגישתו עם אחד העניים אמש ועל המטר הקר המטפטף בעצלתיים מאז הבוקר… הוא מתכווץ מקרירות ונשען אל הכותל שהוא יושב אצלו, ועוצם עיניו בהתרשלות גדולה ובגעגועים על השינה. על לבו עולה זכר המטמון הנמצא בחיקו ומעורר את מחשבותיו:
מאה וחמישים רובל… בעיר מולדתו מי שיש לו במזומנים סכום כזה לעשיר ייחָשב, ואותו יחשבו לעני… יכול הוא, למשל, אילו רצה, לשוב פתאום אל עיר מולדתו… מכיריו יסתכלו בו ברחמים: קבצן עיוור הוא אברהם, רחמנות גדולה!… והם, הם בעלי בתים חשובים. אין להם פרוטת נחושת לפורטה, אבל בעלי בתים הם… ואשרתו, כשתראה אותו, תיתן בבכי קולה. כדי ביזיון וקצף: עכשיו כשיראו הכל מי הוא אברהם, לא יימצא מי שיתרצה לישא את דינה, והיא גם זולת זאת מחוסרת נדן. אורח נאה, מוטב שהיה אובד במקומות הרחוקים ונשכח כמת מלב… אז יוציא מחיקו מאה וחמישים רובל, יוציא לעיני אשתו וילדיו וכל מכיריו… והוא אומר להם בשחוק של נחת:
“וכי רואים אתם עכשיו מי ממנו העשיר ומי העני? וכי אתם רואים? אמנם אתם אפילו בחלומכם לא ראיתם מעודכם ממון רב כזה! איך אתם סבורים יכול אני, אילו הייתי רוצה, להיות בעל הבית חשוב או לאו? איך אתם סבורים? ואתן, אשתי ודינה, וכי עוד אתן מתביישות בי? הרי יכול אני בממוני למצוא חתן מן המעולים שבמעולים בשביל דינה. כל יכול אני… וגם אתכם המיוחסים ובעלי הבתים החשובים יכול אני לקנות בממוני אילו הייתי רוצה. אבל בַקשו ממני פרוטה בעד כל יחוּסכם ולא אתן לכם. התפארו אתם בכבודכם, קבצנים מיוחסים, והמון לי יהיה… מתביישות אתן בי, אשתי ובתי? רע ומר לי מאוד אם אתן מתביישות בי!…ואני אפילו פרוטה לא אתן לכן… מאה וחמישים רובל לי…”
זיכרון ממונו נעים מאוד לאברהם. הוא ממשש בידיו במקום ששם צרורים אצלו אימפֶּריאלים של זהב, מרגיש בהם ומתענג… הוא רואה מטבעות זהב הרבה, הרבה מאוד מאוד, לאין מספר ולאין קץ, המשתפכות לפניו כנהר זהב רחב ידיים שגליו המתנשאים מתנוצצים באור זהב יקר. האור הזה מְעַדן ומגָרה כאחד את הלב… והנהו שומע ברור צלצול הזהב המשתפך, צלצול נעים במאוד מאוד ההולך וקרב…
אברהם מתנמנם וראשו מורד על חזהו. אך העגלה עם הזוג המקשקש, שנראתה זה כמה רגעים בקצה הרחוב, עברה על פניו ברעש וַתעירהו משנתו החטופה.
הוא מתנודד, מתגרד בצדיו שעה קלה וקורא את הקריאה השגורה על פיו:
“תנו נדבה לעיוור חולה.”
באחד הלילות נמצא אברהם בבית הֶקְדֵש, וַיתהפך על מצע התבן מצד על צד וַיקשב לנחרת שאר העניים הישנים. הוא ישן אך מעט בלילות, מפחדו לכספו. גם בלילה ההוא נדדה שנתו, הוא הרבה לחשוב על ממונו וַיתאווה מאוד לבָדקהוּ. הוא היטה את אוזנו וַיקשב: סביבו כולם אחוזי שינה עמוקה. וַיתר צרור כותונתו, האחד בלאט, וַיוציא משם כמה מטבעות זהב בזהירות גדולה, שלא יישָמע קול צלצול קל, וַימששן בידיו אחת אחת וַיספרן. שמונה אימפֶּריאלים, אחד לא נעדר…
אך פתאום חרד בכל גופו וַיְכַס בכפו על המטבעות. הוא שמע תנועה קלה במקום ששם ישן מנהלו. הנער הקיץ פתאום משנתו וַיַרְא לאור הנר הכהה, ששכחו לכבותו, כיצד מיהר הזקן בידים רועדות להטמין בחיקו מטבעות אחרות, ששתיים מהן, כפי ראה, היו אימפריאלים שלמים.
יש אימפריאלים להשד הזקן הזה, חלפה מחשֶבת חשק בלב המנהל, נער בן שלוש עשרה, מגודל כל ימיו בין הקבצנים.
“מדוע אין אתה ישן, זקן,” אמר בשחוק של תשוקה לאברהם. “וכי בשעה כזו מונים ממון?”
“ייכנס השד באביך, איזה ממון?” ענה אברהם במבוכה וחרדה. “היכן ראית ממון? כי הנראה בחלומך ראית מון, ממזר, משוּמד, הרי חושך בחדר.”
“הנר דולק ואני ער. רק עיוורים אינם רואים לאור הנר, ואני ראיתי היטב את המזומנים.”
“ייכנס השד באבי אביך,” קיללהו אברהם בקצף. “גנב, ייכנס השד באבי אביך.”
“הנה כן הוא,” לגלג הנער, שהתענג למראה קצפו של העיוור, “מונה אתה את זוזיך בלילות. וכי זוזים הרבה לך?”
“גנב, ממזר, משומד, אצל מי ראית ממון? ייכנס השד באבי אביך, אין לי ממון כלל.”
“את מי תרמה? אני ראיתי בעיני כשהיית מונה את חצאי רובל שלך,” אמר הנער בצחוק של עמה.
"איזה חצאי רובל, גנב? קרא אברהם בבהלה.
“ומה הן המטבעות שלך? שמא תאמר איפריאלים הם? וכי ראית עיוור כמותו, רוצה הוא שיחשבוהו לרוטשילד. לא, אותי לא תרמה. אני ראיתי בעיני את חצאי הרובל שלך.”
“ייכנס השד בכל עצמותיך, משומד, גנב,” צעק העיוור בקול נורא וַיתנפל על הנער, אשר קפץ ממקומו וַיישָמט מפניו וַיָנוֹס אל הפינה. “איֶכּה ואימתך כרגע, ממזר, משומד!”
לקולו הקיצו העניים הישנים.
“מה זה כאן?” שאלו זה את זה בגיהוק ופיהוק.
“העיוור, ייקחהו השד, אינו מניח לישון,” ענה האחד באי רצון.
והעיוור, כששככה מעט חמתו, שכב על משכבו בנהימה של קצף. הכל סביבו שב למנוחה. עוד הפעם נשמעה נחרת הישנים. הנער שכב בפינה ולא שב עוד אל מקומו הראשון.
“איך התקצף השד העיוור; רוצה הוא להיות רוטשילד!” דיבר בקַלָסה מפינתו.
“גנב, גנב, ייכנס השד באבי אביך,” נהם אברהם בין שיניו.
“רוטשילד, רוטשילד עיוור,” התגרה בו הנער. וכך נמשכו ביניהם הדיבורים עוד רגעים אחדים, עד שתקפה את הנער שנתו שנית.
ואברהם לא יכול לישון, וַיתנודד מאוד כל הלילה.
והוא אמנם אמר לעצמו כי אך התל בו הנער כדי להרעימהו. הוא גם מישש בידיו את מטבעותיו בחיקו וַיווכח לדעת כי אמנם אימפריאלים הם, ולא חצאי רובל. אבל מעט מעט החל הספק לענותו. אברהם השתדל לגרשהו מעילו והוא שב אליו פעם אחר פעם כזבוב טורד.
הבל וריק! דיבר אברהם אל עצמו בבטחה. הרי אני בעצמי החלפתי ממוני באימפריאלים כשהייתי עדיין פקוח עניים, והצרור היה טמיר אתי ויד אדם לא נגעה בו. בצרור השני מונחים ארבעים רובל נייר, ובמקום זה שמונה עשר רובל – הכל על מקומו בשלום, לא נעדר דבר.
אבל, שב הספק להציקהו אחר רגע, אולי כנים דברי הגנב?…שמא נודע סודי לאחרים וַיבואו אלי באחד הלילות כשחטפתני השינה וַיוציאו את האימפריאלים וַישימו תחתם חצאי רובל? העניים בעצמם יכלו לעשות לי זאת, גנבים ורוצחים הם כולם!…או שמא עשה לי זאת הנער הגנב בעצמו ועכשיו הוא עוד מתעולל בי, אלפי ברקים ימחצו את ראשו! כשאדם ישן אפשר לעשות לו הכל; ושמא גם נתנו לי להריח סם שינה כדי להפיל עלי תרדמה… ועכשיו יש לי במקום מאה ועשרים רק ארבעה רובל…
לא, לא, התאמץ להרגיע את עצמו, אי אפשר כזאת! ייכנס השד בכל עצמותיך, נבל! המטבעות הן אימפריאלים בלא שום ספק! הרי בשבילם נעשיתי עני מחזיר על הפתחים, הייתי נע ונד מביתי ומעירי, וניטל מאור עיני, ועכשיו הריני קבצן עיוור, אובד וכואב… לא, לא, אימפריאלים הם, אימפריאלים! אילו יכולתי לראותם בעיני. אל אלוהים, מדוע תייסרני כל כך? כל באי עולם חיים חיי עושר ונחת, ואני עני כואב ועיוור. אלי, אלי, מדוע עשיתני לעיוור אומלל בארץ?
מוחו התכווץ מספק ומייאוש.
בהיות הבוקר מצאו העניים שהקיצו משנתם את העיוור כבר יושב אצל הכותל בפנים נזעמים מאוד.
“מה זה היה לך שצעקת בלילה?” שאלהו עני אחד.
אברהם קצף על השואל ולא השיבו כלום.
“הריני אומר לכם, מדוע צעק העיוור בלילה,” אמר מנהלו, שהקיץ ברגע ההוא בפינתו ויפסיק פיהוקו בשחוק. “הוא רצה להיות רוטשילד ואני לא נתרציתי לזה, ובשביל זה צעק כל כך.”
ייכנס השד באבי אביך, הלוואי ישנתָ שנת עולם, גנב, רוצח," נהם אברהם בחֵמה גדולה, בהָפכו פניו החיוורים מאוד והמעוותים מזעם אל עבר הנער הדובר.
“אתם רואים כיצד הוא כועס?” הוסיף הנער ללגלג, “רוצה הוא להיות רוטשילד ולא אחר, ומה יש לי לעשות עמו? ואני ראיתי בלילה כשהיה מונה את זוזיו לאור הנר, והנה רק חצאי רובל כסף אחדים לו, והוא רוצה שאחשוב…”
הנער הפסיק את דיבורו, כי פתאום קפץ העיוור ממקומו.
אברהם הזדעזע בכל גופו ופניו היו נוראים; הוא התנפל על עבר הנער המלגלג וכמעט תפס בו, אך הנער מיהר לנטות בבהלה הצדה. העיוור דלק אחריו, וַיָנוֹס הנער מפניו אל הפינה השנית, אחר כך נלחץ אל הכותל בפינה השלישית, ואברהם הוסיף לדלוק אחריו בחריצות נפלאה. נהימה דקה דומה לקול רתיחה התמלטה מבין שפתיו, ועיניו הקמות והעיוורות הביטו למעלה.
“ברח לך מכאן, נער, ואם לא ימיתך,” קראו האנשים שהיו בחדר. והנער, שפניו היו חיוורים כפני מת ושחוק של בהלה נקפא עליהם, רץ בכל כוח אל הפתח וַיפתח את הדלת וַיתפרץ החוצה, כמעט מתחת ידי העיוור, אשר בהגיעו אל הסף הגבוה נפל החוצה מלוא קומתו וַישתרע על הארץ בפנים כלפי מטה.
“אָה, אָה, אָה,” נהם בקול נורא מִתַאווה לנקמה עצומה ומאפס כוח להוציא לפעולה. דם נזל מחוטמו ולחיו האחת שנתקלה בכוח נהפכה למראה תכלת-שחרחר, והוא לא הרגיש בדמו וכאבו, וגם מן הארץ לא קם, וַישכב משתטח על פניו וַינהום. מעט מעט היתה נהימתו לבכי משונה ונורא…
עכשיו אברהם הוא זקן שחוח וחולה המעורר רחמים בלב רואיו. בהושיטו ידו לקבל את הנדבה, היא רועדת פעם בפעם…
הוא קובץ וקובץ, מצרף ומצרף פרוטה לפרוטה – יותר מזה אין לו בחייו כלום. אבל הוא אינו מרבה עוד מחשבות על ממונו, הוא גם אינו מונהו, וכבר נעלם ממנו מניינו בדיוק…
פעמים תועות במוחו איזה מחשבות מקוטעות על דבר כספו.
בצרור הזה, זוכר הוא, מאה ועשרים רובל; בצרור השני מצד ימין – שלושים רובל; ובצרור שממעל לו – כמה? כמה?
הוא אינו זוכר כמה…
***
אריה לֵיבּ השמש, יהודי קטן קומה בעל עיניים טרוטות, ירד מעל השולחן שמעד עליו בהדליקו את הנרות במנורה התלויה על גבי תקרת בית המדרש. באותה שעה ניגש אליו בחיפזון נער בין שתים עשרה, לבוש אדרת של מוך ישנה ומרוּסָקה, וכשהיה נושם בכבדות מתוך עייפות הושיט לו נר של דונג ואמר:
“הדוד ר' אייזיק שלח נר זה.”
אריה לֵיבּ נטל את הנר בתמיהה קלה, אבל מיד הבין שיש לו לנר זה איזה יחס למחלתה של אשת ר' אייזיק, והיה נכון להדליקו תכף ביחד עם שאר הנרות שהיו עומדים להידלק על גבי העמוד לתפילת המנחה. אלא שאז ניגש אליהם השוֹ"בּ פנחס, יהודי גבר קומה בעל פנים צהובים חיוורים המפיקים איזו חשיבות, שזה כשעה חֲדָא היה מהלך על פני צד המזרח לאורכו וידיו משולבות לו מאחוריו, ושאל את השמש:
“מה זה?”
“ר' אייזיק שלח נר של דונג,” השיב לו אריה לֵיבּ בקולו של איש המוכן ומזומן להיכנע תדיר.
“ר' אייזיק שלח נר של דונג?” חזר אחריו השוֹ"בּ בתמיהה, “וכי בידו שלח ר' אייזיק את הנר?” הוסיף לשאול כשהוא מנענע בראשו כלפי הנער.
“בידִי,” השיב הנער כשהציץ לתוך פניו של השוֹ"בּ במבוכה קלה.
השוֹ"בּ שתק שעה קלה כאיש שאינו יודע מה לגמור בלבו.
בינתיים ניגשו עוד כמה מהמתפללים.
“מה? נר של דונג שלח הדוד?” שאל אחד את הנער בתשוקה.
“מה מצבה של הדודה?” שאלהו השני.
“הדודה מסוּכָּנה,” השיב הנער, “הזמינו לרופא מק'.”
“ואימתי יבוא?”
“מחר בשעת הצהריים,” שיקר הנער, שלא שמע אלא שמועה מאמו על דבר הרופא מק' שיש בדעת בניה של דודתו להזמין.
פנחס שם קץ להשאלות ותשובות באָמרו אל אריה לֵיבּ:
“כלך, אריה לֵיבּ, אל ר' אייזיק ושאל מה טיבו של נר זה. אלא שתשוב תכף ומיד, מפני שהגיע זמנה של תפילת מנחה.”
“לשום מה יש לשאול בזה?” השיב לו השמש באי רצון מסותר, “הדבר מובן מאליו, שיש להדליק נר זה, ומיד הריני מדליקו.”
“כלך כשאומרים לך שתלך, שוטה וגס רוח!” נזף בו פנחס מתוך הכרת ערך עצמו
השמש משך בכתפיו בהכנעה וַילך תכף במצותו של השוֹ“בּ, כשהיה הומה מתוך שיניו: “בלבד שאלך, רגליהם של אחרים אינן שוות כלום.” שליחות זו היתה בעיניו מעשה של שטות ורוע לב מצדו של השוֹ”בּ.
ביחד עם השמש עזב את בית המדרש גם הנער, שמיהר עכשיו לביתו ולאמו, כדי להודיע לה איך מילא את משלחתו. אמו עשתה בידיה את הנר מחתיכת דונג שנשתיירה אצלה מערב יום הכיפור שעבר (היא היתה העושה נרות של דונג ליום הכיפורים בשביל מכירותיה) ומהפתילים שמדדה בהן בבוקר יום זה את הבית עלמין, שהלכה לשם להשתטח על קברי קרוביה, שהם אף קרובי אשתו של ר' אייזיק, בשביל שלומה של קרובתה העשירה החולה; ושלחה את הנר אל בית המדרש וציוותה לבנה להגיד שהדוד שְלָחו, בכדי שלא יזלזלו בכבוד הנר וישתמשו בו באופן היותר טוב.
כשנכנס אריה לֵיבּ אל ר' אייזיק לא היה זה מזומן כלל להסביר לו דבר כל שהוא בנוגע לאיזה נר של דונג. שעה קלה קודם לכן התקוטט עם שתי בנותיו הנשואות, שהיו תובעות ממנו שיזמין לאמן את הרופא המפורסם מעיר הפלך ק‘, שחולי העיר היו נוהגים לנסוע אליו כשהיו בחזקת סכנה. הזמנה זו היתה עולה בדמים מרובים, ולפיכך היה הדבר קשה מאוד לר’ אייזיק, שממונו חביב עליו מאשתו ובניו, וכנראה החליט שלא לוותר אף כמלוא נימה ולמעוד על דעתו בפני בנותיו הבכירות, שלא פסקו זה שני ימים לבכות לפניו ולריב אתו בחזקה. אריה לֵיבּ בכניסתו אל חדרו של הגביר מְצָאוֹ שהיה מהלך לאורך החדר בפנים נזעמים מאוד, ואחת מבנותיו יושבת בקרן זווית בעיניים אדומות מבכי.
“עַרְבָא טָבָא,” בירך השמש את הנמצאים בחדר ביראה ובקור נמוך, ובידיו היה מחזיק את הנר באופן שירגישו בו תכף.
ר' אייזיק העמיד עליו עיניו האמוצות והדלוחות, ושאלהו בזעף: “מה לך?”
" השוֹ“בּ שלחני לשאול את מעלתו, נר זה מה טיבו?” השיב אריה ליב, שהיה עומד לפניו כנסוף, “בנו של אחיו מסרהו לי ואמר שמעלתו שלָחהו,” הוסיף לגמגם כשראה שאין ר' אייזיק יודע מה הוא שׂח.
“מה זה ואיזה נר?” נתן ר' אייזיק עליו קולו בגערה מתוך חֵמה, “הרי השד יודע את אביך, מצורע!” סיים בדיבור של גידוף כלפי השמש המבולבל.
השמש אריה ליב הצטמצם והתחמק מן החדר בחשאי, ובראש שחוח שב אל בית המדרש. הוא היה עכשיו נבוך לגמרי ולא ידע מה לו לעשות בנר זה אשר בידו, וַייחַר לו עוד יותר על השוֹ"בּ, שאלמלא הוא היה מדליק את הנר והכל בא על מקומו בשלום.
והשוֹ"בּ, שהיה שוהה בפתיחת התפילה עד בוא תשובתו של ר' אייזיק, כשראה את השמש בא אל בית המדרש, קרא אליו ממקומו שבמזרחית-צפונית:
“נו, מה אמר לך ר' אייזיק?”
“ר' אייזיק,” פתח באי רצון השמש, שהיה בדעתו להרצות לפניו דבר כהווייתו, אלא שפתאום נצנצה במוחו איזו מחשבה של נקמה והלצה, והוסיף בשינוי קול: “ר' אייזיק אמר שמעלתו ילמוד לאור הנר של דונג כל הלילה בשביל החולה.”
רבים מהשומעים דבריו של השמש התחילו מציצים ברגשי כבוד בפניו של פנחס וחשבו עליו בלבם שיהודי כשר הוא. אלא שאחרים, והם בני תורה ובעלי צורה, שמעו את הדברים בתמיהה גדולה, והסתכלו כולם בהרב, שישב על מקומו בצד המזרח לא רחוק מארון הקודש, כאילו שואלים מפני מה לא בחר בו ר' אייזיק, אלא בהשוֹ"בּ, שהיה מוחזק לעם הארץ גס. והרב הרגיש באותה שעה מין מַרדוּת לבלו, וברוח שפלה התחיל מפשפש במעשיו, כדי לֵידע במה סרח לפני ר' אייזיק והוא לא ידע.
ופנחס אחרי שהתגבר על התרגשותו, שתקפתו זמן מה על שלא יכול להוציא הגה מפיו, אמר לבסוף לאריה ליב בחשיבות גדולה: “אתה תכין הכל בשבילי אחר התפילה,” ובדברו הביט אל עברו של הרב, ואחר כך התחיל מתפלל בקול רם ובכוונה גדולה.
אריה ליב התאפק בכל כוחו משחוק והלך לו שותק אל המסדרון והתעסק שם בכד המים והקיתון. הוא לא היה זהיר בתפילה ובמצוות, ולעולם לא היה דבר זה קשה בעיני אנשי הקהילה.
כשגמר השוֹ"בּ תפילתו ועקר עצמו ממקומו כדי לילך לביתו לסעוד סעודת ערב ולמהר בחזירתו לכאן, נדמָה לו פתאום, מאחר שהקדים לו הרב בפעם זו שלום כמעט בחנופה, שהריהו גבוה משכמו ומעלה משאר האנשים בבית המדרש, והיה דבר זה תמוה קצת בעיני עצמו. וכשעבר על פניו של אריה ליב פנה אליו ואמר לו בקול רם:
“הריני הולך לסעוד סעודת הערב ומיד אשוב לכאן, ואתה הדלק את הנר, תחוב אותו במנורה ואת המנורה תעמיד על עמודו של ר' אייזיק, ששם אלמוד.”
בלבו של אריה ליב נכנס באותו שעה רגש של מורא מפני אחריותו של הדבר, וכמעט שהיה נכון להתוודות על הלצתו. אלא שלשונו לא היתה מתהפכת בפיו למראה פניו של פנחס. הוא נוכח שכבר הרחיק ללכת, ולא השיב להשוֹ"בּ כלום.
כשחזר פנחס לבית המדרש ולא מצא הכנה של שהיא בשביל לימודו בלילה, ולא עוד אלא שגם אריה ליב לא נמצא בכל בית המדרש, כעס מאוד על אותו החצוף שמֵקל כל כך ברצונו של ר' אייזיק וגם בכבודו הוא, והיה ממתין לו זמן מה. בבית המדרש היו יושבים עדיין יהודים אחדים, מתחממים אצל שני התנורים, אבל מעט מעט גם אלה יצאו והניחו מקומם לצעירים ולנערים, שהיו באים בגמרותיהם ונרות דולקים בידם, וַימלאו את כל המקומות אצל התנורים. סוף סוף התעורר פנחס, שכבר גמר בלבו להתאונן מחר על השמש החצוף לפני ר' אייזיק, ומצא בעצמו את הנר של דונג בתיבת העמוד והדליקהו וישב על מקומו של ר' אייזיק להשתקע בכוונה גדולה בגמרא הפתוחה לפניו.
ממחרת בבוקר עם הנץ החמה התחילו באים אל בית המדרש כמה בעלי מלאכה, להתפלל במניין מוקדם, וכמה יהודים מן השוק, כדי להתחמם קצת אצל התנור שנשתמר עדיין חומו מעֵרב – ומצאו את פנחס שהיה יושב אצל עמודו של ר' אייזיק והגמרא לפניו ומראה לו ככוהן בשעת העבודה. מהנר לא נשאר אלא גבשושית של דונג סחופה ומנוולת שהעלתה עשן, צחנה והבל. אחת ושתיים הרים פנחס ראשו והעיף עיניו על הנכנסים, ותכף כפף אותו שנית על הגמרא.
לא איחר לבוא אל בית המדרש אף השַ“ץ זקן צמוק, שעצמות פניו החיוורים היו בולטות מאוד. בכניסתו קרב אל השוֹ”בּ ואמר בצחוק קל של תמימות וערמומיות כאחת:
“צַפְרָא טָבָא! ותלמודך כיצד היה?”
“צַפְרָא טָבָא!” החזיר לו פנחס שלום בהכרת ערך עצמו ונדנד בראשו בפישוט הצוואר לפניו, כאומר: וכי מה יש לשאול? בוודאי ובוודאי היה טוב.
השוֹ"בּ גמר בדעתו לסיים את העניין ולומר די. הוא היה ממתין זה זמן מרובה לכניסתו של השמש, שהיה רוצה לחרפהו על חוצפתו, והשמש עדיין לא בא.
ובאותה שעה היה אריה ליב עובר כמה פעמים על פני המסדרון, מציץ אל תוך בית המדרש ואל מקום מושב השוֹ“בּ, כאילו אינו מעז לִיכָּנֵס. הוא הוציא החוצה את הקיתון והריקהו והחזירהו למקומו, הביא דלי מים ושפכם אל תוך הכד, אף עשה סדרים בארון הספרים; ולבסוף קָרב אל פתחו של בית המדרש והציץ בו ונכנס, מסתכל אל מקומו של פנחס, השקוע בתלמודו ואינו רואהו. אריה ליב קרב אל הספסל שאצל התנור, ששם ישבו אנשים אחדים והיו מדברים על השוֹ”בּ ועל מצבה של הגבירה החולה, ובקצה הספסל ישב השַ"ץ, ועל פניו נראו מעין לגלוג ויראה כאחד.
השַ“ץ נשא אליו עיניו בתמיהה כממתין שיִשְׁנֶה השמש את דבריו. אבל אריה ליב הוסיף רק לצחוק ולא אמר עוד כלום. ותכף צחק אף השַ”ץ מתוך רצון, שמחה ונקמה. משמעותם של הדברים נעשתה לו בזה הרגע מחוּוֶרת יפה ולא היה צריך לביאורים.
היושבים על הספסל התרגשו לשמע שיחתם של השַ"ץ והשמש והיו תחילה מציצים בפניו של אריה ליב בצחוק של תמיהה ורצון כאחד, ואחר כך התחילו מסתכלים בפנחס העוסק בתלמודו, ומעיניהם נוצצה כעין שמחה…
ופנחס אף הוא נשא עיניו פתאום, וכשראה את השמש, קרא לו בחשיבות:
“אריה ליב!”
אריה ליב קרב אליו כאיש ההולך להתמתח תחת שבט מכהו, ועמד לפניו בהכנעה ועיניו כבושות בקרקע.
“וכי לא שמעת מה שלומה של אשת ר' אייזיק?” שאלהו השוֹ"בּ באותה חשיבות שבתחלה.
“לא שמעתי,” השיבו אריה ליב בקול נמוך.
“כלך בזה הרגע אל ר' אייזיק וראה מה שלומה של החולה,” אמר לו פנחס בקול מצווה, “ואף אמור לר' אייזיק שתכף אחר התפילה אלך בעצמי לבקר בביתו.”
אריה ליב נשא עיניו והציץ בפניו של השוֹ"בּ ולא זז ממקומו.
“ומפני מה עומד אתה על מקומך?” תמה פנחס, וכעין חשד לא ברור יציץ פתאום במוחו.
השמש חזר לכבוש את פניו בקרקע, אחר כך הפך כתפו כלפי פנחס והתחיל מתרחק ממנו בפסיעות מתונות. וכשקרב אל החבורה שאצל התנור הציץ אליהם שנית בצחוק קל ויצא מבית המדרש.
אף פנחס הציץ בפני היושבים אצל התנור וראה כיצד הם מוסיפים להסתכל בו, ונעשה פתאום קצת נבוך. הוא קצף מאוד בלבו על השמש, שמאתמול בערב התנהגותו עמו זרה ומלאה חוצפה.
פנחס היה כבר מעוטף בטליתו וקרא את הברכות ביחידוּת, כשהוא ממתיק להמניין השני, שעתיד להתפלל במהרה – והשמש עדיין לא שב. הדבר היה תמוה בעיניו. וכשהיה מתפלל כבר בציבור תפילת “אשרי”, ראה את אריה ליב שנכנס אל המסדרון, אבל השמש עבר על פני המסדרון בחיפזון ומבלי הַבֵּט לצדדים, ויצא מפתחו השני; ופנחס התבונן עכשיו היטב שרבים מהמתפללים הביטו אחרי אריה ליב בבדיחות הדעת ואחר כך הציצו שעה קלה בו, בהשוֹ"בּ עצמו. איזה ספק התחיל מֵצֵר לו, והיה עומד כעל גחלים.
מה זה ועל מה זה? שאל את עצמו במבוכה.
כשנגמרה התפילה מיהר לעזוב את בית המדרש, ופניו היו נזעמים יותר מבשאר הימים. הוא הילך לביתו. ובביתו המתינה לו אשתו בקוצר רוח, שראשה היה הולך סחרחר מאותו הכבוד שחלק ר' אייזיק לאישהּ. מאתמול בערב היתה מוּבטחָה, שאישהּ הריהו צדיק תמים וזכותו גדולה מאוד; וכמו כן היתה עכשיו מוּבטחָה, שהקוֹפּיקה שהיה הרב מקבל בשנים האחרונות מהשחיטה נוסף על הקוֹפּיקה המגיעה לו כמשפט הרבנים, תינָטל עכשיו ממנו ותינתן לאישהּ. וכשראתה אותו שב מבית המדרש ותיק של טלית ותפילין תחת זרועו, יצאה לקראתו מאצל התנור בפנים מסבירות מאוד, אבל כשהציצה בפניו העמידה עליו עיניה בתמיהה.
“חצוף גדול הוא אריה ליב! מִצווה לגרשו מבית המדרש,” אמר פנחס כמדבר אל עצמו בשעה שעבר על פני אשתו התמֵהה.
כשנודע לפנחס מה שעשה לו אריה ליב – ודבר זה נודע לו בו ביום – התקצף מאוד וַיישָבע בחמתו שלא ינוח עד שיגרשו את החצוף מבית המדרש. ואריה ליב היה משתמט ממנו, שלא לעמוד עמו במחיצה אחת. כך נמשכו הדברים שלושה ימים, עד ליל שבת.
בליל שבת נזדמנו השמש, השוֹ“בּ ור' אייזיק אל בית המדרש. הכל ידעו שעכשיו יתבררו הדברים. ור' אייזיק נכנס אל בית המדרש בדעה מיושבת וזחוחה, כדרכו תדיר בשבת בבית המדרש, ובפרט עכשיו שמחלת אשתו רפתה ממנה בלי עזרתו של הרופא המפורסם. ובאותה שעה היה פנחס עומד על מקומו ופניו כלפי הכותל וקורא “פתח אליהו” מתוך הסידור; ואריה ליב מניח על גבי השולחן את הכד של עור הקטן, שהיה מכה עליו בידו כשגמר ר' אייזיק את תפילת שמונה-עשרה, לאות שהשַ”ץ רשאי “לנגן”. ר' אייזיק עבר על מקומו שאצל הארון וישב עליו, והשַ"ץ התחיל מתפלל מנחה – הכל כנהוג.
אחר התפילה קָרבו אל ר' אייזיק בברכת שבת כמה מהמתפללים, ובתוכם השַ“ץ והשוֹ”בּ – הרב שָכֵן היה לר' אייזיק בבית המדרש – ובאותה שעה ניגש אליו בכבוד ויראה אף השמש, כדי ליטול ממנו את סידורו לפיקדון עד יום המחרת.
“ועתה אמור נא, איככה זה נועזת להונות את השוחט, הָא?” פנה ואמר ר' אייזיק אל אריה ליב בנזיפה קלה.
חֵמה לא היתה לו לר' אייזיק בשביל המאורע, והעומדים אצלו השמיעו קולם בצחוק שהיה בו מעין הגות כבוד להדובר ולגלוג על פנחס; גם פנחס צחק במבוכה, בושה והכנעה כאחת; ואף אריה ליב צחק מתוך יראה והכנעה.
“והוא ישב לו ולמד כל אותו הלילה,” הוסיף ר' אייזיק בהביטו בפני השוֹ"בּ הנבוך, וגיחך אף הוא מתוך בדיחות הדעת. “ועכשיו, אריה ליב, הֵא לךָ סידורי; ראֵה, הרי משקפיים שלי מונחים בו, אל תפילם ארצה.”
“אל יהא מעלתו חושש,” מיהר אריה ליב להניח דעתו של ר' אייזיק, ונטל את הסידור בידו בזהירות רבה כאילו היה של זהב או של זכוכית.
וכששב פנחס לביתו, כמעט דרך על הסף, פנה אל אשתו, שהיתה ממתינה לשובו מבית המדרש בלב מלא פחד, ואמר לה בפנים מאירות ושחוק של רצון, שלא כדרכו כלל:
“שומעת את? ר' אייזיק גיחך!”
יום ו', שעה שלישית אחרי חצות, עידַן רִתְחָא בהבִּיבְּליוֹתֵיקָה בשומימקה: הקוראות והקוראים מכינים לעצמם מבעוד יום רומנים למקרא. אלא שחיים יעקב המלמד בעל הבִּיבְּליוֹתֵיקָה מצא אף על פי כן לעצמו שעת הכושר לצאת מביתו. את כל העבודה בהבִּיבְּליוֹתֵיקָה נטש על בנו, בן שלוש-עשרה, משה לֵיבּ ולא מפני שהיא עבודה קלה ביותר; אדרבה, עבודתו של בּיבּליוֹתֵיקָר עבודה קשה מאוד, שרוב משא ומתן שלו עם שוליה דחייט ועם בתולה של סנדלר; הללו שבאים ליטול לעצמם רומן, סתם רומן, בשמו לא נודע להם, הרי הבּיבּליוֹתֵיקָר צריך לקרוא לפניהם שמותיהם של רומנים כאחד, לכאורה, יפים ונחמדים, ואף על פי כן שוהים ותוהים הלוקחים עד שיבחרו במה שיבחרו. וגם אלה לבּיבּליוֹתֵיקָר חכם להבין מדעתו: למי יש ליתן את הרומן ראשון, למי מה שהוא דורש, ולמי מה שאתה רוצה; ממי יש לדרוש בשביל הספר כמה שאפשר, וממי אפשר ליטול כמה שתרצה.. ואף על פי כן מובטח חיים יעקב שמשה לֵיבּ יעמוד על כל אותם הדברים הצריכים לבקיאות גדולה בספרים ובּבּריוֹת, ולא ייכשל בהם.
ומשה לֵיבּ הריהו קטן מכפי שנותיו, כתפיו עם שתי עצמות בולטות צרות, פניו קטנים, מָאֳרכים וחיוורים בלא קורטוב של דם, אלא שעיניו השחורות הגדולות ומצחו הגבוה כמו של גדול מיוּשב.
הריהו עומד על ספה של קרשים ערומים אצל שולחן גדול שמונחים על גבו שני ציבורים של ספרים, כשהוא כפוף על גבי ספר פתוח וקורא, כנראה, בעיון, ואף על פי כן כאילו רק בעין אחת: בתוך קריאתו הוא רואה ושומע כל הנעשה והמדובר סביב לו… והריהו שומע קול אחותו דבורה, נערה כבת שבע עשרה, שהיא טָחה בשעה זו קרקעו של החדר השני, כשהיא קוראה מתוך ייאוש:
“האלוהים! מה משלחת זו עלי היום! הרי הם מכניסים כל הרפש של החוץ אל תוך הבית. למה באו הללו כדי לקצר שנותי?”
דבורה שזוחלת על גבי קרקע החדר כשהיא יחפה ושולי שמלתה הבלה והמלוכלכה מאוד מופשלים עד לקרסוליה, מקבלת באופן זה פניו של נער שנכנס באותה שעה אל חדר הבישול בנעליים גדולות מרופשות. הימים ימי בציר.
“מי שם?” שואל משה לֵיבּ בקול רם מחדרו כשהו מפסיק בקריאתו.
“תפצה האדמה פיה עליך ועליו ביחד,” מקללת דבורה בצעקה. “בשבילכם” לא אגמור לעולם טיחת הקרקע, כמעט פנה היום ואת עודך כשוֹר בעוּלוֹ."
“שאולה תרדי, ריקא, תני להנער לעבור!” גוערת בה אמה מתוך חדר הבישול הסמוך לחדר, “וכי ראיתם מימיכם ריבה כגון זו? שבע שנים תהא מטנפת הקרקע! בשבילה לא אעשה היום את השבת. הוא מטייל לו שָׁמה, השד יודע אותו היכן ואני פה סובלת צרות גדולות מבת יקרה שלי; דבורה, תיפח רוחך, תני להנער לעבור!”
“בנךְ,תיפח רוח שלו,” משיבה דבורה כמעט בבכי.
“סרוחה, דומי!” משתיקהּ משה לֵיבּ. הוא עבר על גבי הספה, שעמד עליה, עד הפתח והציץ בעדו אל החדר השני ואל חדר הבישול. “בוא לכאן,” אומר הוא להנער, שעמד נבוך על ספו של החדר השני לנוכח דבורה, “מה אתה מֵשים לבך לה?”
“כפרתו תהיי,” מקנאה בינתיים אמו של משה ליב קנאת בנה ומקללת את בתה, “אַת אינך שווה אילו האדמה שרגלו דורכת עליה. אַת ואביך שניכם רשאים אתם להיות כפרתו. יהודי שנושא עולה של פרנסה, שעה קלה לא ישב בביתו, יום ו' אחר חצות הריהו מתקשט ויוצא לו דרך טיול…”
הנער השתמש בזה שדבורה נכנסה בוויכוח עם אמה, ומיהר לעבור על פני החדר בזהירות יתרה, שלא לרמוס ברגליו הקרקע המשוחה בטיט, ונכנס אל חדרו של משה ליב. משה ליב יודע אותו, ששוליה הוא אצל אברהם וולף הסנדלר, ושמו יחזקאל; הוא כבן שבע עשרה שנה, בעל פנים דלים וחיוורים עם עיניים טבועות בעיגולים כחולים שחרחרים.
“מה רצונך?” שואלו משה ליב.
“וכי יש אצלך ספר של שירים?” פותח הנער אף הוא בשאלה.
“מה אתן לך? וכי אתן לך ‘המשורר היפה’, ‘החייט הנשרף’ או ‘השיר כיצד נטרפה הספינה ולדימר בים’?”
“וכי יש אצלכם ספר של שירי אהבה?” שואל יחזקאל את משה ליב, כשהוא שוחק בשחוק של שטות ומבוכה קלה כאחת.
“ספר של שירי אהבה?” חוזר משה ליב,“יש ויש. טול ספר זה, ספר של שירים הוא. בו יש גם שירי אהבה. הרי ‘שיר של אוהב לאהובתו’ והרי ‘שיר של אהובה לאוהבה’ ועוד… אלא שתשלם בשביל ספר זה חמש קוֹפּיקות, הריהו ספר יקר.”
“חמש קוֹפּיקות?” משתומם יחזקאל כשהוא מביט על הספר הדק והקטן בלא כריכה שבידיו של משה ליב.
“הריהו ספר יקר,” מדבר אליו משה ליב, “קריאתו שווה אף יותר מחמש קוֹפּיקות.”
לא יהא לי במה לקנות זרעוני דלעת לשבת, חולפת מחשבה במוחו של יחזקאל, והריהו מכניס ידו לאחד מכיסי מעילו הקרוע ומחפש בו זמן לא מעט, שהכיס קרוע והיד המחפשת מגיעה והולכת עד לשוליו של הבגד, ומוציא משם לבסוף בעמל מטבע נחושת ומוסרו לידו של משה ליב.
“ומחירו של הספר כמה?” שואל כשהוא נוטל הספר בידו.
“קראהו תחילה ואחר תקנהו לעצמך אם תרצה,” משיבהו משה ליב, שמסתכל כבר בעינו האחת בספרו שמונח לפניו.
“הרי בֶּרְל הולך!” קורא פתאום הנער בקול של יראה, ומוסיף בבקשה, “אל תאמר לו שנטלתי ספר אצלך.” הוא מסתיר ספרו הקטן תחת מעילו וממהר לֵיצֵא מן החדר.
אצל דלתו של חדר הבישול הריהו פוגע בצעיר בן עשרים ושתיים, בעל קומה ממוצעת, שכתפיו רחבות ופניו בריאים, שחרחרים ושעירים.
“הגם אתה בכאן?” תמֵהַ הצעיר וגוער ביחזקאל בקול עב ועז, “הרי שלחנו אותך לקנות מסמרות ואתה נכנס לכאן…”
הנער מיהר לֵיצֵא מן החדר מבלי דַבּר דבר.
“הָא בֶּרְל!” מפסיק משה ליב שנית קריאתו לקראת בואו של הצעיר.
“אני הוא,” אומר בֶּרְל בסבר פנים יפות ושואל: “ומה עשה יחזקאל בכאן? וכי ספר נטל?”
“לאו, לא נטל,” משיבהו משה ליב, “הוא היה רוצה ליטול ספר לעצמו ולא נטל, שלא נמצא ספר בשבילו.”
“אף הוא נוטל ספרים, אף הוא בן אדם! הרי בעל הבית יודיעהו דבר!…ואתה, משה ליב,” מוסיף בֶּרְל, “תן נא לבתולתו של בעל הבית שלי איזה רומן יפה, ובלבד שיהא מן המובחר. היא אמרה שאם יש כבר אצלכם ‘האברך השחור’, תתנהו לה.”
“אין ‘האברך השחור’ בבית, שלא החזירוהו עדיין. השד יודע אותם כמה הם מחזיקים אצלם ספר, שׂכרך יוצא בהפסדך. אילו היה ‘האברך השחור’ אצלי לא הייתי מונעו ממנה,” מכזב משה ליב, ש’האברך השחור' מונח אצלו בארגז, אלא שלפי דעתו לא הגיעה עדיין השעה לאותה בתולה של הסנדלר לזכות בו.
“ובכן לא תיתן לבתולתו של בעל הבית שלי את ‘האברך השחור’?” מצטער בֶּרְל על שלא תשיג הבתולה את מבוקשה.
“מפני מה לא אתן? כשיחזירוהו אתננו לה ראשונה, אלא שאין הוא עכשיו בבית. הרי לפניך רומנים אחרים טובים מאוד: טול בשבילה את ‘הציפור של גן עדן’, או את ‘מכת לחי של שמו האהוב’, או טול זה, ‘הרוצח הנורא’ הריהו רומן יפה מאוד, זמן מועט קודם לכן החזירוהו לי.”
הרומן “הרוצח הנורא” עולה בכמותו פי שניים על “הציפור של גן עדן” ו“מכת הלחי של שמו האהוב”, לפיכך נותן בֶּרְל עיניו בו ליטול אותו.
“וכי מה מסופר ברומן זה?” שואל הוא את משה ליב.
“הרי זה רומן יקר מאוד,” מְגַזֵם משה ליב שִבחו סתם, שאין נפשו חושקת להרצות לפני בֶּרְל תוכנו של הרומן; אלא מכיוון הוא רואה שבֶּרְל כבר הזדמן לשמוע המסופר, הוא מוסיף: “ברומן זה יסופר על דבר נערה אחת שאבותיה עשירים, והיא אהבה צעיר אחד כמו כן עשיר, ואותה אהב צעיר אחר עני, וסוף דבר שנודע שאותו הצעיר העשיר אינו עשיר כלל ואינו אלא גנב וגזלן, והנערה העשירה משיבה אהבה להצעיר השני, שאף הוא נעשה עשיר, שדוד מת לו באמריקה והניח לו ממון הרבה…”
“ומה היה בסופם?” שואל בֶּרְל בבת צחוק של תשוקה על פניו לכשנשתתק משה ליב.
“סוף הרוצח שנשלח לארץ גזֵרה, ואותה הבתולה עם אותו הצעיר השני סופם נכנסים לחופה…”
על שפתיו העבות של ברל מרחפת בת צחוק של קורת רוח, ופתאום מנצנצת במוחו איזו מחשבה: הנערה העשירה – הרי היא שרה, הצעיר העשיר – מרקל, הצעיר העני – הוא בעצמו… מרקל הריהו הגנב והגזלן וסופו רע… “הרוצח הנורא” מוצא חן בעיניו של ברל מאוד.
“תן, תן לה הרומן הזה,” מרעים הוא פתאום בקולו הגס, עד שמשה ליב הציץ לתוך פניו בתמיהה קלה, ומוסיף כשמשפיל קצת קולו: יהא זה, אם לא ‘האברך השחור’."
משה ליב נוטל “הרוצח הנורא” ומחזיקו בידו כשהוא ממתין שברל יפרע לו מחיר קריאתו. ואמנם ברל פושט לו מטבע שהיתה מונחת בידו ואומר:
“הרי לך עשר פרוטות,” ומוסיף הוא ונוטל את “הרוצח הנורא” מידו של משה ליב.
“ומה תיטול בשביל עצמך?” שואלהו משה ליב.
“בשבילי? תן נא לי ספר מן המובחר, אלא שיהא מן המובחר.”
“יש אצלי בשבילך ספר טוב: ‘הגולם’.”
“וכי רומן הוא?”
“רומן. אלא שתיתן לי במחיר קריאתו חמש קופיקות, שהרי ספר טוב הוא זה,” מוסיף משה ליב בשעה שעל פניו נראית דוגמתו של בת צחוק ואת “הגולם” אינו מראה עדיין לברל.
“הראהו נא לי,” אומר לו ברל, ומכיוון שהציץ בו הריהו מוסיף אף הוא בבת צחוק של בדיחות הדעת: “הרי אתה, בר הדיוט, היית מִתְאַווה שאתן לך עשר פרוטות, ומ’הרוצח הנורא' יצאו עשרה ספרים כגון זה.”
“אין אני נוטל בשביל ‘הרוצח הנורא’ מבתולתו של בעל הבית שלך ער פרוטות אלא מפני שהיא קוראה ספרים תדיר,” אומר משה ליב, “ואלמלא כך לא הייתי נותנו לה אלא אם כן היתה פורעת בשבילו עשר קופיקות.”
“אם רצונך ליטול ארבע פרוטות, אתן לך,” אומר לו ברל.
“הֵיכִי תִימָצֵא ארבע פרוטות במחיר ספר?” השיב משה ליב בתמיהה, “הכל משלמים אפילו בשביל ספרים יותר דקים חמש קופיקות, ואף… אלא שממך אטול שלוש קופיקות…”
ברל שילם לו שלוש קופיקות שהוציא מאחד מכיסי מעילו, ונטל בידו את “הגולם”.
באותה שעה שומע משה ליב שדבורה, שגמרה כבר טיחת הקרקע ופרשׂה עליה שני שקים בלים, כדי שלא תהא למרמס לרגליים, “פותחת פיה” לקראת איש שבא מן החוץ ומחַבּט מִנעליו על ספר של חדר הבישול:
“כל הרפש של החוץ מכניסים אל בית זה! הרי טַחתי את הקרקע…” התחילה צועקת, אלא שנשתתקה מיד.
משה ליב עובר שנית על גבי הספה עד הפתח, מציץ ורואה שנכנס אל הבית צעיר גבה קומה ובעל צורה כבן עשרים ושלוש, זקנו הצהוב מסופר ושפמו מסולסל יפה יפה; והרי מלובש מעיל קצר נקי ונעליים גבוהות יפות, ששלושה רבעים שלהן שאינם מלוכלכים ברפש מבהיקים. הרי זה מרקל, רֵיש דוּכְנא שעל אודותיו חשב ברל קודם לכן.
פנים מצוינים הוא מרקל בשומימקה, שבא לשם זה מקרוב. באחד הימים הופיע בשומימקה צעיר בעל צורה, שמלבושיו, בתוארו ונימוסיו הוא דומה לבן כרך ממש, והריהו אינו אלא רֵיש דוּכְנא אצל ברוך המלמד. הוא בא לשומימקה אחר חג הסוכות שעבר, ובימי החנוכה הציג על הבמה, בעזרתם של כמה רֵישֵי דוּכְנא ובעלי מלאכות צעירים, “מכירות יוסף” באמנות כל כך גדולה (שנים עשר בניו של יעקב אבינו היו מלובשים בגדי שרד ישנים, מעין אלו של אנשי צבא, ויוסף היה משתטח על גבי מצבה של עץ ממש, שהיה נוטלים אותה בשביל המשחק אצל עושה המצבות בשכר), עד ששיחקו חמישה ערבים על הסֵדר והכנסתם היתה שלמה כפעם בפעם, כעשרה רובל ערב ערב. באותם הערבים הרבה מהבתולות בנותיהם של בעלי מלאכות, שהיו באות לראות במשחק, התאהבו ביוסף, הוא מרקל, הלבוש כותונת אדומה על הבמה, שהיה “יפה כחמה” ולקולו העָצֵב זלגו עיניהן דמעות…
מרקל השתחווה בחדר הבישול לפני האם והבת וַישאלן:
“וכי המלמד חיים יעקב יש בביתו?” הוא נכנס זאת הפעם הראשונה אצל חיים יעקב.
דבורה שתקה, ואמהּ, שהיתה מפוּחָמה ומלוּכלָכה עד מאוד מאחר שקינחה חוטמה בשרוולה, השיבתו:
“אין בעלי בביתו. וכי רצונך ליטול ספר?”
“הן,” השיב מרקל.
“אם כן הַטריח עצמך, במחילה מכבודך, לאותו חדר; בני שם והַיְנו הַךְ כמו אילו היה בעלי – אף הוא ייתן לך כל ספר שתרצה.”
מרקל נכנס לתוך אותו החדר. האם והבת הביטו אחריו כשהן שׂוחקות, ופתאום נראית על פניה של דבורה בת צחוק.
“וכי מה את מגחכת?” התרעמה עליה אמה.
בת הצחוק התרחבה על פניה של הנערה מתוך דיבוריה של מה שלא ברצונה, ולבסוף פרצה דבורה בשחוק. אמה הציצה לתוך פניה בתמיהה, ודבורה נבוכה, שנזכרה שהיא מגחכת בלא שום סיבה.
“ראי נא, אמא, כיצד לכלכלת כל פנייך בפיח,” מצאה לה פתחון פה אחר שעה קלה.
“יפה, על אמך את מלגלגת,” אמרה אמה בלא רצון והתחילה מקנחת פניה בשרוולה המפוחם והוסיפה ללכלך פניה, ובתה הוסיפה לגחך. “מה אתם אומרים לַבּנים של הזמנים הללו, הרי הם מלגלגים על אמם!חדלי לחכך, חדלי נא, ריקא, בָּכֹה אֶבכּה לראשך! עזרי לי לחתות הגחלים בתנור. בעזרתה של בת שכמותך לא אֶסְפּוֹק לסתום פי התנור אפילו עד הערב, מוטב שאביאך לקבורה עד הערב.”
"פגיעתו של מרקל היתה לא נעימה לברל מאוד. מרקל בכנסיתו אל החדר פשט לו ידו באמירת שלום, וברל החזיר לו שלום בשפה רפה.
“מה לך פה?” שאלהו מרקל, ולברל נדמה שהריהו מלגלג עליו.
“באתי ליטול ספר בשביל בתולתו של בעל הבית שלי,” השיב למרקל בלא רצון.
“ספר בשביל שרה? ומה נטלת בשבילה?” שאל מרקל.
“לאו כלום, כך,” גמגם ברל, “את ‘הרוצח הנורא’.” וכנגד רצונו מסר את ‘הרוצח הנורא’ לידו של מרקל, שזה פשט כדי ליטלו ממנו.
“הא, ‘הרוצח הנורא’,” אמר מרקל באותה שעה, “הן, הרי זה רומן מלא עניין. שרה רשאית לקרותו.” ומרקל הוסיף ליטול בעצמו מידו של ברל את “הגולם” הקטן והדק.
“ספר זה הריני נוטל בשביל עצמי,” אמר ברל בפנים זועפים.
“הרי זה ‘הגולם’,” העיר מרקל כשהציץ על שער הספר בגיחוך קל, “הרי זה מעשה יפה.”
ברל לא השיב ולא כלום ורצה לילך לו, אלא שמרקל עצרהו ואמר לו שביחד יצאו, ונשאר ברל מבלי דַבֵּר דבר.
“ולי אפשר לך ליתן ספר?” פנה מרקל אל משה ליב, “וכי אין אביך בביתו?”
“לאו,” השיבהו משה ליב כשקינח חוטמו בשרוול קפוטתו הקטנה, “וכי רצונך מהו?”
“ומה טוב יש אצלכם?” שאלהו מרקל.
“כל מה שתרצה תמצא אצלנו.”
מרקל גיחך גיחוך קל.
“וכי יש אצלכם ‘טובה של אמריקה’?”
“‘טובה של אמריקה’?” חזר משה ליב, “בוודאי יש. ‘טובה של אמריקה’ לא יהא אצלנו הֵיכִי תימָצֵא?”
“וכי אתה קורא ספר זה?” שאלהו מרקל כשהוא נוטל בידו מעל השולחן את הספר שהיה מונח לפני משה ליב.
“הרי זה ספר עברי,” מעיר משה לב שלא מעניין השאלה.
“זה ‘אהבת צדיקים’,” קרא מרקל מעל בי השער, “הן, הרי זה רומן יפה מאוד, קראתיו. וכך, הרי אתה קורא? יפה אתה עושה. קרא, קרא, צעיר, וְהָייתָ לאיש ברבות הימים.”
אוםד קל כיסה לחייו החיוורים של משה ליב.
“קרא, קרא,” שינן מרקל בקולו של מחנך, “וכי יש אצלכם כל חמישה החלקים של ‘טובה של אמריקה’?”
“הספר ‘טובה של אמריקה’ אינו אלא בעל ארבעה חלקים,” העמידו משה ליב על האמת ופשט לו ספר דק, “הרי לך ‘טובה של אמריקה’.”
“הרי זה החלק הראשון בלבד,” אמר מרקל מאחר שהציץ על כירכתו של הספר. ומרקל מתבייש מתוך טעותו שנתפש בה על ידי אותו קטן, בייחוד בפניו של ברל, והציץ בגנבה לצדו של ברל כדי לראות אם עשה עליו אותו דבר רושם, אלא שלא הכיר כלום בפניו של זה, שעמד לו מן הצד בפנים זועפים ושותק. וברל שם לבו אל טעותו הגסה של מרקל וישמרה בלבבו.
“החלק השני אינו עכשיו בבית,” השיב משה ליב למרקל, “כשתגמור קריאתו של זה תיטול החלק השני.”
“הֱווּ זהירים שאמצא אצלכם החלק השני בזמנו.”
“אין לך לחשוש כלום, כשיחזירוהו לי לא אתנהו לאחר זולתך.”
“וכמה מחיר קריאתו של הספר?” אל מרקל.
“חמש קופיקות, חמש קופיקות בשביל החלק.”
“וכי אתם מקבלים פרס בשביל חלק חלק?”
“בוודאי, הרי זה ספר יקר מאוד. הוא עלה לנו בשני רובל.”
“טוב,” אמר מרקל, “וכי אתן הממון לך מיד? הרי לפניך חמש קופיקות.” מרקל הוציא מכיס מכנסיו ארנקי יפה, אלא מלוכלך קצת, ונתן למשה ליב חמש קופיקות.
“נֵלְכָה!” אמר אחרי זה לברל כשהוא אוחז הספר בידו.
מרקל יצא מן החדר וברל הלך אחריו מחריש.
“דרוש בשמי לשלום שרה,” אמר מרקל לברל כשנפרד ממנו בחוץ, “מחר אבוא לבקרכם.”
ברל לא השיבו כלום והלך לו לדרכו. באותה שעה שָׂנֵא את מרקל כל כך, שאילו היה רואה דמיו מוגרים בראש חוצות, לא היתה דעתו מתקררת.
ש ב ת. בביתו של אברהם ווֹלְף הסנדלר.
צורה נאה להבית מבחוץ. הריהו גבוה וגגו שלם, אף הזכוכיות שבחלונות שלמות. לא בעל בית נכבד אחד היה מתרצה לדור בבית כגון זה. והבית נבנה זה זמן לא מרובה בערך, וכבר חדל אברהם ווֹלְף לפרוע חובותיו שחב לצורך בניינו. יש אומרים שאף מונח אצלו בקופסה סכום הגון לנדוניה בשביל בתו. הרי מזלו משחק לו, והרבה בעלי מלאכות ואף בעלי בתים משכניו מתקנאים בו.
בביתו של אברהם ווֹלְף ישנים עכשיו אחרי הסעודה השנייה, אלא שבני הנעורים שבבית לא ינומו ולא יישנו. ב“בית” – מה שמשמש לחדר אוכל וחדר אורחים – שורר ניקיון ומנוחה של שבת, ואצל השולחן הפשוט הגדול, שפרושה עליו מפה לבנה עבה, יושבות שתי נערות וספר פתוח לפניהן: הרי זו שרה קוראה את “הרוצח הנורא”, והשנייה היא קרובתה ושמה פֵיגה לאה – משרתת בבית נגיד בשומימקה, שבאה שבּת שבּת לבקר בביתו של אברהם ווֹלְף – מקשיבה לקריאתה בשוֹם לב. מן החדר השני, שבו ישנו אברהם ווֹלְף ואשתו והתינוקות שינה של צהריים, נשמע קול נחרתו הרם של אברהם ווֹלְף עולה ויורד.
שרה הרי היא כבת שמונה עשרה שנה, נערה צהובה גבוהת קומה, פניה מָאֳרכים ומלאים ועיניה אמוצות, ומבנה גופה מוצק ומחוסר חן נשים. ופֵיגה לאה היא כבת עשרים, בתולה שחרחורת, קומתה ממוצעת ופניה עגולים ושערותיה ועיניה הקטנו שחורות, שפתיה עבות קצת וידיה קטנות ועבות, ידיים עובדות. פֵיגה לאה נתייתמה בילדותה ומשנת השלוש עשרה לחייה שירתה בבית זרים. היא לא ידעה צורת אות, אלא שאמה, דודתו של אברהם וולף, היתה יודעת ספר ופיגה לאה זכרה אותה כשהיא קוראת בשבתות “תחינות” וצְאֶינָה וּרְאֶינָה", ויהי כל דף שנדפס עברית קדוש בעיני הבת. כשהיתה מוצאה בשעת כיבוד החדרים בבית אדוניה דפים עבריים מושלכים ומפוזרים, היתה מרימתם ברגש כבוד, מסדרתם לפי טעמה ומסתירתם במקום הנאות להם. ומעין רגש כבוד זה להַסֵּפר שמרה בלבה אף להרומנים שהיתה שרה קוראת.
שרה הרי היתה בעיניה של פיגה לאה מאוּשָרה בתבל, שטוב לה בבית אבותיה מאוד, שהם מאכילים, מלבישים ומנעילים אותה ומקבצים בשבילה נדוניה; אביה הריהו כמעט “נגיד”.
שרה כותבת מכתבים וכתובות על גבי מכתבים בשביל השכנות והשכנים של אותו הרחוב, ורומנים זַ’רגוֹניים היא קוראה משנת החמש עשרה לחייה. את הספרים היא מבליעה בפני עצמה או קוראתם באוזניה של פיגה לאה; מאבותיה היא מכַסה מתחילת קריאתה, על פי הרה לא ברורה לעצמה, כל הכתוב ברומנים שלה. אברהם וולף פונה פעמים אליה בשאלה: “ספרי נא לי מה כתוב ב’האורומניים' שלך,” כך הוא הוגה המילה “רומן” מאי ידיעה ואף מתוך הלצה קצת, אלא שהוא מובטח לכתחילה שאין דבר של ממש כתוב באותם “האורומניים” אלא מיני מעשיות, בדותות, שקריאתן יפה לנערות, ואף שרה לא היתה משיבתו לעולם על שאלותיו מעין זו, ואמרה לה לעצמה שאין אביה מסוגל להבין מה שכתוב בספרים. בין כך צריך לֵידע שלא היה אברהם וולף עַם הארץ: הוא אחד מהראשונים לקריאת “עברי” ולתפילה לפני העמוד בבית התפילה הקטן ויודע גם לעבור הסִדְרָה. ולספרים נודעת ממנו אף חיבה יתֵרה: יש לו בארגז של זכוכית שני סדרים של חומשי תורה, גדול וקטן, שניהם בכריכות טובות, כמה “סליחות”, כולן מכורכות יפה, וכמה ספרי תהלים, אף הם בכריכות שלמות; והריהו אוהב להוציא כמה פעמים בשנה כל ספריו מן הארגז, כדי לחָבטם מן האבק ולראות אם שלמה כריכתם ולחזור ולסדרם שורות שורות על גבי שתי הטבלאות של הארגז בסדר יפה, בספרים הגדולים היה מתחיל השורה ובקטנים כילה. אצל אברהם וולף אפשר למצוא כמה וכמה לוחות משונים: לוחות לשנה, לחמש שנים, אף לוח לארבע מאות שנה; בלוח זה הוא אוהב לעיין בשבתות אחר שינה של צהריים וללמוד לֵידע פשרם של ראשי התיבות שנמצאים בו כמה וכמה… ואמה של שרה הרי דעתה אף היא לא היתה נוחה מקריאתה של בתה, בייחוד בימי החול, שלא היתה רואה במעשה זה אלא איבוד זמן וממון, ופעמים קרובות היתה מריבה עם שרה בשביל דבר זה. כל זו דַיהּ היתה לשרה כדי שתהא רואה עצמה כאחת מאותן העלובות שעל אודותן כתוב בספרים, שאבותיהן אדוקים, קשי לב ואכזרים וגורמים לבניהם ייסורים משונים…
בשעה זו עומדת שרה על הדפים היותר נוראים שב“הרוצח הנורא”: רזליה הנאווה והמעוּגָנָה, שהיתה בבית אביה העשיר אֲמוּנה על משי, נשארה בעוני וחוסר כל, מאחר שאהובה הראשון, מַקְס היפה והנעים, הוריד את אביה לבית האסורים, שנתן לו שטרות מזויפים במקום ממון ומסרו בעצמו לבית דין: וזליה הנאווה והמעוּגָנָה, שכמה משרתים ומשרתות היו מוכנים ומזומנים בכל רגע ובכל שעה לשרת אותה, אנוסה עכשיו לכלכל נפשות בית אביה בשכר תפירתה! מי האמין שמַקְס היפה, האהוב, הנחמד והנעים – עוכר נפשות הוא!… עיניהן של שתי הנערות נושרות דמעות למקרא גורלה של אותה הגיבורה האומללה.
לשרה עצמה כבר היו בחייה כמה “רומנים”, והרי היא “אוהבת” גם בזמן הזה, וכמו שהיא אומרת לעצמה, אוהבת היא בפעם הזו “באמת”. תיכף משהתחילה קוראה רומנים – נתאהבה בשוליה דחייט בעל פנים חיוורים, שהיה יוצא ובא בביתו של אברהם וולף; עוד נתאהבה איזה זמן אחר זה בנגר בֶּרדיטְשוֹבי; בימות החמה האחרונים ניסתה להתאהב בהמורה פַינְבֶּרְג, שאירע לו פעם אחת ליכָּנס אל ביתו של אברהם וולף, כדי שיתקנו לו נעלו שנקרעה לו בדרך הליכתו, וישב בביתו של אברהם וולף, כשהוא נעול נעל אחת, כמחצית השעה. עם שרה, שמצא אותה קוראה בספר, לא דיבר אלא דברים אחדים; הוא שאלה על דבר הספר שהיתה קוראה, והיא התאדמה והשיבתו בקיצור. מאותו יום התחילה מהלכת באותם המקומות ששם היתה סבורה לפגוש בו, ובשעת פגישה היתה כובשת פניה בקרקע ועוברת על פניו במהירות, והוא מצדו לא היה מֵשים אליה לב כלל. ועכשיו הרי היא אוהבת את מרקל – באמת. באחד מערבי חנוכה הלכה אף היא לראות ב“מכירת יוסף”, וראתה את מרקל על הבמה וּנְצָחהּ לגמרי. ולפיכך הרי היא משתתפת בכל לבה בצערה של רזליה, שאהובה בגד בה, ומורידה דמעות על אהבתה שנכזבה… ופיגה לאה אינה בוכה על אסונה של רזליה, אלא מחמת צער בעל חיים סתם, אף משום שגורלה של זו, משי שהיתה עשירה ומאוּשָרה כל כך ושאנוסה לעבוד ולחיות חיי צער ולחץ, נראה לה מר מאוד מאוד. פיגה לאה ממאסת בשירותה ומקנאה בעשירים מאוד. “מוטב למות מלחיות חיים כאלו,” שגור על פיה תדיר כשהיא מדברת על גורלה.
אף ברל לא התנמנם עדיין כל אותה שעה שהיה שוכב אחרי הסעודה של צהריים. כל כך משך “הגולם” לבו. ברל שוכב על ספה של קרשים בחדר הבישול, כר למראשותיו, מין בגד ישן פרוש תחתיו ובמעיל ישן יתכסה; ממקום משכבו הוא אינו רואה שתי הנערות היושבות בבית, ואינו אלא שומע קול קריאתה של שרה, שלא היה משתנה של אותה שעה. ו“הגולם” הרי זה מעשה בצעיר אחד שנתאהב בבתולה עשירה, והלך ולבש בגדים קרועים ולכלך פניו והיה למשרת בבית אבותיה של אותה בתולה, ועשה עצמו גולם. ואותה בתולה נסעה פעם אחת במרכבה רתומה לסוסים קלים, וַישתובבו הסוסים וַיהי כפֶשַׂע בינה ובין המוות, אלא שה“גולם” נזדמן בזה הרגע למקום האסון ותפש בידו החזקה בסוסים והעמידם; ובשביל זה נתאהבה בו אותה הבתולה העשירה, אף על פי שהיתה חושבת שהוא גולם וטיפש באמת, ולבסוף הפשיט ה“גולם” מעצמו צורתו המכועָרה ונגלה להבתולה ברוב יופיו ועושרו, והזוג הנחמד נכנס לחופה… סיפור המעשה מוצא כן בעיני ברל מאוד. בייחוד מתענג הוא על דברי שטותו של ה“גולם”, המעוררים בו צחוק גדול של נחת רוח פעמים תכופות. כשהבתולה העשירה מתחילה מתאהבת בה“גולם”, הרי ברל נהנה הנאה מרובה מזה שהוא יודע טיבו של אותו “גולם”, בשעה שאותה הבתולה חושבתו לשוטה ומכוער. “לא קשה, לא קשה,” מדבר הוא כאילו היתה אותה הבתולה עומדת אצלו, “הרי את רשאית להתאהב בו, רשאית.” וכך הוא מגיע אל סופו של הסיפור, ודעתו נוחה הרבה.
“כסבורה היתה שהריהו משרת דל ומכוער, ואני ידעתי מתחילה…” אומר הוא לעצמו בקור, מאחר שהניח הספר על הכיסא שאצלו, והוא מתמתח ומפהק בפיהוק רם ושוכב לו על צדו ועוצם עיניו, כשהוא נותן דעתו לנום שעה קלה. אלא שאין השינה חוטפתו, מכיוון שנדדה מעיניו עד אותה שעה, ומחשבות והרהורים באים וחולפים במוחו ואף הם גוזלים השינה כזבובי קיץ עוקצים.
ברל הריהו בעל מלאכה טוב וחרוץ, יד ימינו של אברהם וולף, ואברהם וולף, שאצלו הוא עובד משנת הארבע עשרה לחייו, אוהבו כבן ומתגדר בו. “מבית אולפנא שלי יצא,” הוא אומר עליו. אפשר שהוא רואה בו חתנו לוקח שרה בעתיד, כמו שהיה אף ברל מהרהר פעמים בלבו, ששרה כלתו ואשתו היא. הוא הכיר את שרה משנת התשיעית לחייה, ומשעה שהיא נעשתה בתולה בוגרת התחיל מרגיש בלבו לה מין חיבה וידידות, שבע רצון כשהיא מצווה לו לעשות דבר מה או לילך לאיזה מקום בשבילה ואף בשביל אחרים, ומקפיד שיהיו הנערים העוזרים חולקים לה כבוד. אף הספרים למקרא לא התחיל נוטל פעמים בשביל עצמו אצל יעקב חיים אלא הודות לשרה, שהיתה שולחתו פעמים, כשהיתה טרודה מאוד ואמה לא נתנה לה לצאת מן הבית אילו לשעה קלה, ביום ו‘, ליטול ספר בשבילה, ובאופן זה נטל לו ביום ו’ אחד אף ספר קטן בשביל עצמו, ומאותו יום התחיל נוטל בשביל עצמו בכל פעם שהיה הולך אצל יעקב חיים, בשליחותה של שרה, ספר קטן, שהיה קוראו ביום השבת. ברל לא היה בוּר, וספר היה מושך את לבו אליו תדיר; בן חמש עשרה כבר לא היה מתארח לחברה בשבתות וימים טובים עם שאר שוּליה דסנדלרים וחייטים שכמותו, כדי להתהלך ברחובות העיר ולבדוק המנעולים שעל גבי פתחי החנויות המוגפות, אם חזקים וסגורים כדבעי, שכבר ערב לו טעמה של שנת צהריים בשבת, ומאחר שקם משנתו אהב לעיין ב“קב הישר” ובסידור עם תרגום ז’רגוֹני של בעלת הבית שלו.
מחשבותיו של ברל, שאינן מניחות לו עכשיו לישון, הן על אודות מרקל. אותה המחשבה, שמרקל יבוא היום לבקר בבית זה, טורדתו כל אותה שבת ואף בתוך קריאתו היתה באה ומזעזעתו כמה פעמים; ועכשיו הרי היא תוקפתו בתוקף מיוחד. יש לחשוש בכל רגע שמרקל יכנס.
מרקל כבר ביקר כמה פעמים בביתו של אברהם וולף, שאף הוא היה מן הבאים לראות ב“מכירות יוסף” והמשחק נשא חן מלפניו מאוד, ועמד פעם אחת והזמין את מרקל שיהא נכנס אצלו; ולברל, ששנא את מרקל כמעט מאותה השעה הראשונה שפגשו זה בזה, היו ביקוריו למורת רוח, והיה קשה לו מאוד לראות כיצד אברהם וולף נוהג בו סבר פנים יפות, ועוד קשה ביותר ואף היה מקנא מאוד כשהיה רואה שבעיניה של שרה הוא, מרקל, מכובד נעלה, עד שהיא ירֵאה אפילו ומתבלבלת בפניו. לפי הכרתו הפנימית של ברל לא היה מרקל ראוי אף לאחת מכל אלו: הרי אינו אלא רֵיש דוּכְנא, “קומידיאנט”, מהַנֵי אָרְחֵי פָּרְחֵי, ובשעה שהיה מרקל מתגדר בפניו ומייחס עצמו למין חשוב יותר מבני מינו של ברל, הרי היה זה – שבז בלבו, כשאר בעלי מלאכות, לשאינם בעלי מלאכות, ל“הדיוטים” בלשונם – בז ביחוד מעומק לבו למרקל, ל“הדיוט” זה שמִתְאווה אף הוא להיות ברייה נאה ואינו אלא רֵיש דוּכְנא אצל ברוך המלמד… ועכשיו הרי ברל מעלה על זכרונו דיבוריו של מרקל, שזה דיבר אליו אתמול בביתו של חיים יעקב: “שרה רשאית לקרוא זה”, “דרוש בשמי בשלום שרה”, מעלה אותם על זכרונו בקצף ובקנאה ורואה בהם חילול כבודה של שרה.
הבריות מן הצד יכולין לחשוב שיש לו איזו שייכות לשרה, מקנא ברל במחשבתו קנאתה של שרה, רֵיש דוּכְנא כגון זה! ריקא הוא, יחף הוא, השד יודע אביו מי הוא; לא היו צריכים ליתן לו להיות נכנס אל הבית, הכי זה עסק שלו, אם שרה רשאית לקרוא אותו ספר. מי הוא – אינו אלא רֵיש דוּכְנא, ושרה הרי היא בתולה הגונה, בתו של בעל הבית… ובאותה שעה הריהו מזדעזע כולו הזדעזעות פנימית מקול שנשמע ב“בית” מאחר שנפתחה הדלת שיוצאה כלפי חוץ; הקול קול מרקל, שמדבר רוסית ואומר: “שלום עליכן!”
כשנכנס מרקל אל ה“בית”, שרה ופיגה לאה שתיהן התאדמו והחזירו לו שלום אף הן רוסית; מרקל פשט ידו לשרה תחילה ואחר כך לפיגה לאה ושתיהן לא השׂכילו בתקיעת כף. מאמרו השני של מרקל היה כמו כן רוסי: “מה שלומכן?” והנערות ענו אחריו אף הן רוסית: “מה שלומך אף אתה.” אחר כך הזמינתו שרה המבולבלה מאוד בשפה רפה לֵישב, וישב מרקל לנוכחה אצל השולחן.
“וכי אבותייך ישנים עדיין?” שאל את שרה יהודית.
“הן,” השיבתו שרה קצרות כשפניה כבושים בקרקע.
“המ,” התחיל מרקל מדבר מאחר שסלסל שפמו וגיחך, “בעיירות הקטנות נוהגין לישון בשבת… בעיר גדולה אין מנהג זה שולט… בעיר גדולה יוצאים בשבת תיכף אחר סעודת הצהריים לטייל ברחובות ובשווקים, כל החנויות פתוחות והבריות הולכים ונוסעים כבימי חול, ואון להכיר ששבת היום.”
“לפיכך הרי היא עיר גדולה,” העירה פיגה לאה, שלא היתה ביישנית מטבעה, אלא אדרבה, השיחה עם מרקל היתה לה רצון; מה שאין כך בשרה, שלא היתה יכולה בשום אופן להציץ ישר לתוך פניו של מרקל ומילים נעתקו מפיה בפניו. על אהבתם המשותפת לא נִדְבַּר עדיין אצל שרה ומרקל אפילו דיבור אחד; אף על פי שהיתה שרה מסיחה הרבה עם פיגה לאה על אהבתם זה לזו; אלא אפשר שהיה מרקל מבין מעצמו רגשותיה של שרה אליו. ואף שרה לא היתה מכירה סימנים של אהבה מצדו אל עצמה אלא מתוך ביקוריו התכופים בערך, ואף מתוך אותם הדיבורים שנשמעים לכמה פנים, שהיתה שיחתו של מרקל מרובה בהם. לכל הפחות לשרה נדמה שכוונה מיוחדת כרוכה בהם.
“כך, עיר גדולה,” הוסיף מרגל לדבר, מאחר שסלסל שפמו שנית, כשהוא פונה בדיבוריו לשרה, כאילו באה אותה הערה מצד שלה, “טוב מאוד לדור בעיר גדולה; החיים בעיר קטנה אינם קרואים חיים כלל, שאין בכאן שום תענוגים, שום טיול, שום חֶברה… ואני הריני אנוס לבלות בעיר קטנה… ואני הייתי חי בערים הגדולות חיים של שמחה… וכי מי רואה עולמו בחייו כמותנו מְשַׂחֲקִים. אנו הרי היינו משחקים בכל ערים הגדולות: בבֶּרדיטשוֹב, בשדה-לבן ועוד. בכנופיה של קָמינְסְקי הייתי, הרי היא אחת מהכנופיות היותר משובחות שבכל רַסֵיָה. טוב מאוד להיות מְשַׂחֵק!” סיים מרקל כשהיה מציץ בפניה של שרה, בשחוק של רצון.
אלא שפעם הזו לא ערבה לבה אף פיגה לאה להעיר דבר מה והיתה שתיקה שוררת שעה קלה.
“וכי אתן קוראות ‘הרוצח הנורא’?” התחיל אחר כך מרקל שנית כשהוא פונה אל שרה כבתחילה, “הרי זה רומן מושך לב. הייתי אצל המלמד חיים יעקב, כשנטל ברל בשבילך ספר זה. וכי דרש ברל אתמול בשלומך בשמי, שכך ציוויתיו?” בשאלה זו הציץ מרקל לתוך עיניה של שרה במין כוונה, אלא שזו כבשה אותן בקרקע מבוּלבָּלָה ולא השיבה כלום.
“הרי בּיבְּליוֹתֵיקָה זעירה זו של חיים יעקב,” המשיך מרגל השיחה יחידי, “דרשתי לכמה ספרים ולא נמצאו אצלו; ובאמת כיצד יהא הוא קונה ספרים של שניים, של שלושה רובל, כגון ‘מסתריה של החצר התוֹגַרְמית’ או… כך, ספרים מצויים יש אצלו. אלא שספר זה, ‘הרוצח הנורא’, הריהו רומן יפה…”
“הן, הרי זה רומן נפלא,” אמרה לבסוף שרה מבלי להביט בפניו של מרקל.
“הן, הריהו רומן יפה מאוד,” הוסיף מרקל, “מובטחני שהביא לנפשכן עונג רב.”
“הן, עונג רב,” השיבו בפעם זו שרה ופיגה לאה ביחד, אלא שפיגה לאה הוסיפה: “רוזליה עלובה, בשביל שהיתה אוהבת, סבלה כל כך.” שרה קינאה לה בלבה בשביל דיבוריה הללו, שבעצמה לא היתה יכולה לומר לו למרקל דוגמתם של אלו.
“וכי כסבורות הייתן,” אמר מרקל בקולו של בעל ניסיון כשהוא מציץ בפני שרה, “שהאהבה מביאה לעולם אושר לבעליה? פעמים הרי היא מביאה אף ייסורים וצער עמה… האהבה היא… הרי לא דבר קל הוא לאהוב…”
לדבריו של מרקל הללו השפילה אף פיגה לאה בפעם הראשונה עיניה בפניו כאילו מתוך בושה, ושרה התאדמה עד למעלה מאוזניה.
“ואני קורא עכשיו ‘טובה של אמריקה’. כבר קראתיו פעם אחת אלא שהייתי רוצה…” כאן הפסיק מרקל בפני קולו של אברהם וולף, שנפסק על ידי שיעול, שקרא: “גיטל לאה, ברָשקה!”
קולו של אביה נוח היה מאוד לשרה באותה שעה, שייחודה עם מרקל לא היה קשה לה בלבד, אלא שהיתה מתביישָה ואפילו מתייראה בשבילו בפניהם של אבותיה, אף על פי שלא היו באותה שעה עמה, אלא שיראוהו בכך סוף סוף, והיתה כמעט שמחה בלבה שאביה שם קץ לזה, ומיהרה לקום מאצל השולחן ופתחה פתחו של החדר השני ונכנסה אצל אברהם וולף, שקם משנתו וכמעט שירד ממיטתו והיה נועל נעליו. רצה לשלוח אחת מבנותיו הקטנות, שלא היו בבית באותה שעה, כדי ליטול מֵי תפוחים, מפני השינה ומפני המאכלים של סעודה שנייה היה חש בגרונו יְבוֹשֶׁת גדולה.
“הא, מרקל!” קרא כשנכנס אל ה“בית” והפסיק עצמו בגיהוק רם. קומתו היתה ממוצעת, מבנה גופו מוצק, זקנו צהוב קצת ומכסה רוב פניו וקדקדו היה שעיר מאוד. “מה חדש נשמע?” הוסיף לדבר למרקל, שקם ופשט לו ידו, ותוך כדי דיבור פנה אל פיגה לאה – שרה נשתיירה לשום מה בחדר השני האפל – ושאלהּ: וכי אין גיטל לאה בבית?
“אלך ואקרא לה,” אמרה פיגה לאה וקמה ממקומה ויצאה מן הבית.
“הרי יביאו מֵי תפוחים,” פנה אברהם וולף ברצון אל מרקל שנית וישב לו אצל השולחן, “מי תפוחים של דבסיה טובים, טובים מאוד.”
פיגה לאה שבה עם ברכה, נערה בת שבע שנים, ושרה נטלה מעל גבי טבלה שאצל הכותל בקבוק גדול ותמסרהו לברכה כדי שתישאהו, ופיגה לאה הלכה עמה ליטול מי תפוחים. בינתיים קמה משנתה אשתו של אברהם וולף, אשה גבוהת קומה, לא זקנה עדיין, אבל חיוורָה וחלושה; קלסתר פניה של שרה היה דומה לה. היא נשאה על ידיה תינוק בן שנה, בעל עיניים שחורות; אחר כך ירד מעל גבי מיטתו של אברהם וולף שנער שני, כבן ארבע, שפרצופו דומה בכל לאביו; עיניו היו שחורות ומבהיקות כגרגרים וחוטמו קצר, והיה גם מוצק ובריא כאביו.
אחר כך נכנסו אל ה“בית” עוד שני סנדלרים, אחד שכן שדר בבית השני, והשני דר כמו כן לא רחוק. אף ברל נכנס וישב לו מחריש בקרן זווית. הבית נתמלא אנשים וקרקעו נתלכלך מהמִנעלים המרופשים. הביאו מי תפוחים. שרה הביאה כוסות, ואברהם וולף מסך אל תוכן מי תפוחים מן הבקבוק, שאחר כך העמידהו באמצע השולחן. כוסו של עצמו מסך ראשון.
השכן היה יהודי צעיר, גבוה וכחוש עם חוטם דק שמתעקל והולך מאמצעיו, והסנדלר השני היה איש בחצי ימיו, קְצַר הקומה עם זקן שחור קטן, ושתקן. בשעה ראשונה היו הכל שותקים וכל אחד היה מציץ אל תוך כוסו המלאה שעמדה לפניו. אלא שמאחר שהתרוקנו הכוסות התחילו מדברים אצל השולחן על אודות מי התפוחים. השכן אמר ששתה בשבת שעברה אצל קרובו חיים ישעיה מי תפוחים טובים מהללו, מי תפוחים מצוינים. אלא שאברהם וולף היה מוצא אף על פי כן שמי התפוחים הללו טובים מאוד, ומסך כוסו הריקה וּמְסָרהּ לאשתו, וכשזו שתתה, נתמלאה הכוס פעם שנית ונמסרה לשרה ואחר כך לפיגה לאה; ברכה קיבלה שלושה רבעי הכוס – קצת יותר ממה שהיה מגיע לה, וזה היה לה שכר טרחתה – ולאהובו, להתינוק בן ארבע שנים, מסך אברהם וולף מחצית הכוס: זה הקטן “שותה כבר כגדול”. התינוק נטל הכוס בידו כשהיה שוחק בעיניו והֵריקהּ בלא הפסקה עד הטיפה האחרונה.
“הוא יהא בשותים,” מגיד השכן שבחו של התינוק.
“חה, חה,” גיחך אברהם וולף מתוך נחת, “זה הקטן יהא שולה כאביו – וכי שיכור גדול הוא אביו?” אברהם וולף אינו להוט אחרי הטיפה המרה ואינו מוחזק לשיכור, והריהו חושב דבר זה לעצמו לצדקה.
התחילו משיחין אצל השולחן, סחו על המחלוקת שפרצה בזמן האחרון בעיר בשביל בית המרחץ ושהשתתפו בה הרבה מבעלי המלאכות. אברהם וולף היה אחד מהעומדים בראש והיה מדבר עכשיו ברגש, כשהוא פונה בדבריו למרקל:
“אוי לאותה בושה! וכי יהודים עושים מעשה כגון זה? הרי יהודי עמד ובנה בית מרחץ בממון שלו והיה מחזיק אותו שתים עשרה שנה; יפה מאוד. וכי היתה לו הנאה כל שהיא מבית המרחץ כל אותן השנים? הריהו לא היה אלא מפסיד כל הימים. אותם ה’הדיוטים' אומרים שבית המרחץ היה מכניס לו שכר מרובה; בית המרחץ היה מביא לו שכר? יעקב ‘החֲזיר’ כשהוא הולך אל בית המרחץ הריהו נותן חמיש קופיקות דמי מרחץ, והירשל הסבל אינו נותן אלא שתי קופיקות, והמלמד אברהם מיכצ’יס טובל ש”י טבילות ואינו משלב אפילו פרוטה אחת – והרי מוֹטֵלי היה משׂתכר בבית המרחץ שעלה לו באלפים! והתיקון, שבית המרחץ היה נזקק לו שווה פרוטה? הרי אלמלא מוֹטֵלי, שהיה אדונו של בית המרחץ, כבר היה הפרוץ מרובה בו על העומד. יהודי רודף מצווה ובונה בית מרחץ, והרי ה’הדיוטים' אומרים שאל השכר נשא עיניו; ה’הדיוטים' כגון אלו רוצים להיעשות אדונים לבית המרחץ. הבה נראה אם תעלה בידם ליטול בית המרחץ ממוֹטֵלי, דמים יהיו מוּגָרים בחוצות, ובית המרחץ יקום למוֹטֵלי!…"
מעניין לעניין. הסנדלר השכן הזכיר המחלקות בשביל החזן, שחָלקוּ שתי שנים קודם לכן מתפללים של בית התפילה הקטן ואף אברהם וולף בתוכם.
“הן, המחלוקת בשביל החזן! וידם של מי היתה על העליונה?” אמר אברהם וולף ופנה שנית למרקל, “וכי מה – שיהיו היהודים שוכחים יהדותם לגמרי? החזן מת והרי אין הם צריכים לחזן אחר. ובשביל מה יהודים אנו? אף בית הכנסת כבר לא כלום הוא? הם, גודָל החייט וסיעתו, שמו עצמם אפוטרופסים לבית התפילה הקטן ואינם נזקקים לחזן, בשבילם יהא מיכל הזקן הצרוד מתפלל. הרי שמעת תפילתו של החזן שלנו? מה דעתך עליו, מתפלל יפה הוא?” שאל את מרקל.
“הן, הריהו חזן יפה,” השיב מרקל בחפץ לב. הוא היה שומע שיחתו של אברהם וולף בקצת חשיבות ובהנאה, שאברהם וולף פונה אליו בדיבוריו, והנהו נוטל כפעם בפעם כוסו שעומדת לפניו בשלוש אצבעות ידו הפסוקות, מרימה אל פיו ושותה מתוכה קמעא וחזור ומעמידה לפניו על גבי השולחן, ואחר כך מסלסל פעם בפעם שפמו. שרה ופיגה לאה, שהיו יושבות עכשיו בחדר השני, שבו ישן קודם לכן אברהם וולף, אשתו והתינוקות, למול הפתח הפתוח, באופן שהיו רואות כל הנעשה ב“בית”, היו מתלחשות כל אותה שעה על דבר מרקל, שהיה פעמים זורק מבט עין אליהן, לבִלבּולה של שרה; אלא שהיא קראה אף על פי כן באותו המבט מעין זה: “וכי רואה אַת מה קשה לי לבלות זמן בחברה כגון זו? יודע אני, שאף את כך”, ומסרה פירושו של מבט לזה לחברתה והוסיפה: “מה אנו מיטיבים להבין זה לזו…” ובאמת היתה עכשיו מרגישה עצמה יותר טוב הרבה משהרגישה קודם לכן, והישיבה בפניו של מרקל, שיושב בחדר השני למולה, היתה נעימה לה מאוד.
“דומה אני שאין אברהם חידוש אצלך?” פנה השכן ואמר למרקל בגיחוך קל.
שעה קלה לא היה מרקל משיב כלום.
“המ, במה אברהם נחשב לגבי מזַמרים,” התחיל אחר כך, “הריהו חזן יפה; אלא שאין החזן היותר טוב כהרי המְשַׁחֵק היותר גרוע… משַׂחק דבר אחר הוא לגמרי. לא הרי החזן כהרי המשַׂחק. משכורתו של המשַׂחק עולה פי חמישה ואפילו עשרה על משכורתו של החזן. בכאן לא הייתי יכול להציג על הבמה שום דבר אלא ‘מכירת יוסף’ והכנסתי שישים רובל. וכי אף ‘מכירת יוסף’ מִשְׁחָק הוא? הכנופיה שלנו לא היתה לעולם משחקת ‘מכירת יוסף’, שלא לכבוד היה לה הדבר. הרי היינו שׂוחקים ‘בר כוכבא’, ‘שולמית’, ‘המכשפה’, ‘שני קוּנִי לֶמֶליך’, אלא שבכאן לא היה לי עם מי לשחק ואף לא המלבושים הנחוצים והדיקורציה; בתיאטראות שבערים הגדולות יש תמונות שמציגות כל דבר כמו חי, כגון בתים, הרים ויערים – לזה קוראים דיקורציה; בתיאטראות כגון הללו אפשר לשׂחק; התֵיאָטֵר הריהו בעל ארבע מכפלות והרבה שורות של כיסאות עשויות בו למושב הבאים לראות במִשׂחק, והכיסאות בשביל היושבים בשורות הראשונות נחפים בסָמֶט, פתקה של השורות הראשונות עולה בשני רובל וגם בשלושה רובל. הרי היינו מכניסים בערב מאה וחמישים רובל, אף מאתיים ופעמים אף מאתיים וחמישים רובל, כשהיתה ההכנסה שלמה; אלא שכנגד זה הרי היינו כשלושים איש משַׂחקים… בכנופיה של קָמינסקי הייתי משַׂחק, הרי היא כמעט הכנופיה היותר גדולה ברַסֵיָה. משַׂחק הריהו משׂתכר יפה! המשַׂחקים בערים הגדולות, לא הללו שבאים פעמים לשׂחוק בהעיירות הקטנות, אלא אותם המשַׂחקים שבערים הגדולות הרי הם משׂתכרים הרבה מאוד. אלא שכמה שלא יהיה המשַׂחק משׂתכר, הריהו מוציא הכל עד הפרוטה. המשַׂחקים בערים הגדולות אוהבים ימים לראות טוב; הרי הם מתלבשים כגְרָפים, וכל המשַׂחקים הם מגולחי זקן ושפם; המשַׂחק צריך לגלח זקנו אף שפמו; ואף אני הייתי מגלח זקני ושפמי כשהייתי משַׂחק, שכך המשַׂחקים מתגלחים… כשהייתי משׂחק הייתי נושא על אצבעי טבעת זהב עם אבן יקרה טבועה בה במחיר חמישים רובל; מתנה היתה לי מאת הקהל. ואמנם מתנה זו לאו גדולה היא עדיין: הקהל נותן פעמים להמשַׂחקים מתנות שמחירן אף מאה רובל ויותר. בערים הגדולות אוהבים מאוד ומכבדים את המשַׂחקים. כשהמשַׂחקים יוצאים על הבמה משליכים עליהם פרחים. כששיחקנו בשדה-לבן סקלונו ממש בפרחים, עד שקשה היתה לנו ההליכה על גבי הבמה, כל כך פרחים הרבה זרקו על הבמה. אני שיחקתי אז בתור ‘האוהב’, הרי זה ‘התור’ היותר חשוב, והייתי לבוש גלימה של סָמֶט ארוכה עם סרח העודף שהיה סרוח על גבי הבמה ותלתלים ארוכים ירדו לי על כתפַי, שכך משפט מלבושם של האוהבים, ולובשים מין פאה נכרית העשויה לכך, שנמצא שתלתלים ארוכים ממש הם. וכך עמדתי חבוק יד עם המשַׂחקת היותר גדולה שבכנופיה, ואף היא הדורה בלבושה דיקוֹלְטֶה – זה מלבוש שאין לו שרוולים וחזָהּ חשׂוּף – וכך היינו עומדים… והקהל זרק עלינו פרחים, ערֵמות ערֵמות של פרחים, ומחא כף וקרא: גְרינפֶלד, ברַגינְסְקָיא –שם משפחתי גרינפלד ושם משפחתה של המשַׂחקת היותר גדולה היה ברגינסקיא – שהקהל קורא את המשַׂחקים בשמותיהם כשהוא קורא להם שיצאו אליהם.”
מרקל התפעל מסיפור עצמו. הוא נולד בעיר קטנה לאב “בעל בית”, שנתנהו אל החדר עד השנה השלוש עשרה לחייו, אלא שנפשו לא חשקה מעולם בתורה, ומאחר שיצא מהחדר היה הולך בטל כל הימים, ולבסוף יצא לתרבות רעה: גילח זקנו והתנה אהבים עם בתולות, בנותיהם של בעלי מלאכות, ועם משרתות. פעם אחת נזדמנה לעיר מולדתו כנופיה של משַׂחקים, שהציגו את ה“מכשפה” ושני קוּנִי לֶמֶליך", וַיהי להם מרקל למַקריא, וכשנסעו מעירו נסע עמהם ביחד. אבל לא נסע מרקל עם הכנופיה למסעיה אלא כמה שבועות, ונתפרדה החבילה: אל מהמשַׂחקים עזבו את הבמה לגמרי ונעשו תגרנים ומשרתים, אלו מהמשַׂחקות נאבדו אחת אחת בדרך מסעיה של הכנופיה והללו נתאגדו לכנופיה חדשה ואחזו דרכם על פני עיירות שונות. מרקל לא נכנס לתוך הכנופיה החדשה וַיסע לאודיסה וַיָבוֹא שם לעבוד בבית כובסים; אלא שלא עמד אף בניסיון זה, ואחרי כמה שבועות עזב את הכרך ושב אל עיר מולדתו. ומאותו זמן התחילו נדודיו שלא היו פוסקים. בזמן האחרון, מאחר שהצליח על הבמה בשומימקה, עלתה על דעתו לשוב שנית אליה ונסע עם כנופיה שלו אל העיר הקרובה, אלא שדעת השוטר לא היתה נוחה מזה וַיָשָב מרקל שנית אל שומימקה. אלא שבכלל היה לו הזמן הקצר של שַׂחְקוֹ על הבמה כל גאוותו בימי שבתוֹ בתור בין אדם פשוט בהעיירות השונות.
“חה, חה,” צחק אברהם וולף בשחוק קצר מתוך תמיהה ובדיחות הדעת, “משַֹחקים… ובשביל מה חדלת להיות משַֹחק?”
“בוודאי יש טעם לדבר,” נכנס השכן לתוך דיבורו.
“אמנם יש טעם לדבר,” אמר אף מרקל, " על פי סיבה אחת היה הדבר, על פי סיבה, וכי מבינים אתם, היה מעשה… מאחר שנכנסתי לכנופיה והתחלתי משׂחק על הבמה, התחילה המשׂחקת היותר גדולה שבחבורה, היא היתה יפהפייה שאין דוגמתה, והיא התחילה משימה לבה אלי. מן הרגיל יש לו לכל משַׁחק משַׁחקת משלו" – ושרה, ששומעת דיבוריו של מרקל מתוך החדר השני, מתחילה עכשיו ומקנאה בלבה מאוד למרקל, ובייחוד לא נעים לה מה שפיגה לאה שומעת דיבוריו הללו – “כן, יש לו לכל משַׁחק משַׁחקת משלו… וַייחַר הדבר מאוד להמשַׂחק היותר גדול שבחבורה, רצוני לומר שהיה היותר גדול שבחבורה עד שנכנסתי אני לתוכה, והתחיל מתגרה בה ואף בי פעם בפעם, אלא שאנו לא היינו משגיחים בו לגמרי. וַיהי היום ואנו, רצוני לומר אני ואותה המשַׂחקת, היינו מסובים בית האוכל הצרפתי, הרי זה בית האוכל היותר גדול שבאידיסה, באודיסה היה הדבר, ועוד משׂחק אחד עם משׂחק שלו אף הם עמנו, והיינו יושבים ומיטיבים לבנו; סעודה בבית האוכל הצרפתי עולה בעשרה רובל, המשׂחקים אוהבים לראות עולמם בחייהם; והנה… פתאום אותו המשַׂחק בכאן, והוא קָרֵב אל השולחן שלנו, שאנו היינו יושבים באולם גדול בתוך קהל של בריות עשירים ומכובדים מאוד, שהיו אף הם אוכלים ומיטיבים לבם, ואותו המשׂחק הופך פניו כלפי המשׂחקת שלי ומוציא מפיהו דיבור של גידוף; בכאן לא יכולתי לישב על מקומי וָאֶקפוץ וָאַכּהוּ על פרצופו אחת ושתיים ושלוש, עד שלא מצא ידיו ורגליו. וכל המסובים באולם קרבו אלינו כדי להפרידנו וַיאחזו בידי ולא עלתה בידם אלא בעמל רב לחלצהו מידי, כל כך לא יכולתי למשול ברוחי… אילו היה אותו המשׂחק מוסר דינו לערכאות הייתי נידון קשה, שהרי הוא היה משׂחק מכובד, וחילול כבודו הריהו חטא גדול; אלא שאני לא הייתי משגיח באותה שעה בכלום… אלא – בקיצור – הייתי מוכרח לעזוב את הכנופיה, שבאם לאו אמר אותו המשׂחק שימסור דינו לערכאות: או שאצא אני מתוך הכנופיה או שהוא ימסור דינו לערכאות. וָארוֹק על כל הכנופיה וָאעזבהּ, שלא הייתי רוצה בסקנדל. אלא שראש הכנופיה לא רצה בשום אופן לשַלחני, הוא כמעט בכה בהיפרדי מעליו. ‘אין אני אוהבךָ כל כך אלא בשביל קולךָ גרינפֶלד,’ אמר לי בשעה שנפרד מעלי, ‘משׂחק שכמותך לא יהא לי עוד. אלא שמקווה אני שעוד תשוב אלי…’ ואמנם אני יודע שאם אך אהיה רוצה יקבלוני חזרה בשתי ידיים, אלא שעוד יהיו מפצירים בי, עד שאשוב אליהם…”
“ואותה המשׂחקת מה היתה עליה?” שאל השכן את מרקל מאחר שזה נשתתק לשעה קלה, “מכיוון שיצאת אתה מן הכנופיה נתאהבה בוודאי במשׂחק אחר, הָא?”
מרקל לא השיבהו ולא היה אלא מגחך, נבוך קצת.
“ומהיכן הם המשַׂחקים והמשַׂחקות?” שאל אברהם וולף.
“מה שייך מהיכן הם?” העיר השכן, “הרי הם נעשים.”
" משַׂחקים ומשַׂחקות נעשים," אמר מרקל, "לדוגמא, בן עשירים, בנו של אב עשיר, איש צעיר צריך לחיות, ואבא מקמץ באַפּוֹתֵיקָא…נוּ, ולאותו הצעיר קול יפה והוא יכול להיות משחק, מה יעשה, וכי יהא יושב בביתו של אביו? והריהו נוטל לו מאביו קצת מזומנים ונוסע לו עם כנופיה. לכתחילה נזקקים לממון, שעדיין מתלמדים, וצריך לישא חן מלפני המשׂחקות ואף המשׂחקים, וכך… וכך משׂחק נעשה… ומשׂחקות… הרי כנופיה באה, לדוגמה, אל עיר אחת, ובתולות עשירות הרבה הולכות אל התֵיאָטֶר. נוּ, ראתה בתולה אחת אחד המשׂחקים, המשׂחקים הם כולם יפים, ומתאַהֲבָה בו… ולאותה הבתולה קול יפה, והרי היא עוזבת בית אביה מאחר שהיא נוטלת עמה קצת ממון ונוסעת עם הכנופיה… ופעמים הבתולה אפילו אינה עשירה, אלא שיפה היא והרי משחק מתאהב בה, וקולה נאה והריהו מכניסה אל הכנופיה… וכך משׂחקות נעשות.
“אָה, אילו גַבֵּי דידי הווה מעשה כגון זה, בת שלי לא היתה מתאהבת,” העיר בכאן אברהם וולף, שפניו נעשו בן רגע נזעמים וטפח בידו על גבי השולחן עד שהזדעזעו הכוסות שעמדו עליו, “ואותו המשׂחק הייתי מלמד כיצד חוטפים בתולות מבית אבותיהן, והיה מצַווה לבני בניו אחריו שלא לעשות כגון זה.”
הערתו של אברהם וולף זו, שנאמרה מתוך כובד ראש, היתה לו למרקל כקיתון של צוננים. דמיו פרצו לו לתוך פניו ונתבלבל.
אחרי זה לא היה מרקל יכול להשתייר בכאן זמן מרובה.
“אני צריך לילך,” אמר לבסוף וקם מכסאו, “בביתי ממתין לי איש אחד.”
אברהם וולף תקע כפו בכף מרקל הפשוטה לו, מחריש וזועף. מרקל תחב כפו גם לשני הסנדלרים האחרים, שרק האחד מהם, השכן, החזיר לו שלום, ואף קרב אל ברל, שלא כיסה עכשיו ממנו שנאתו לו, ותקע גם לו כפו לפרידה, כששניהם שוחקים. ואל תוך החדר השני, ששם ישבו הנערות, לא הסב אפילו פניו ויצא מן ה“בית”.
ושרה שהיתה מלַוותהו במבט עין נלהב, לחשה לרעותה באותה שעה:
“עלובה אני… אבותי רוצים להפריעני מלאהוב אותו, אלא שאותו אני אוהבת ואותו אֶאֱהַב כל ימי, רק המוות יפריד בינינו…”
יום ג' בשבוע נשא יחזקאל חייט הנשים את התשלום הראשון, רוּבּל ועשר קוֹפּיקות, אל חתנו הצעיר של אהרן ריבק, על חשבון העשרה רובל שלָווה מזה לצורך קניית מניה ציונית; יחזקאל נתחייב לפרוע אותו חוב, הקרן עם הריבית, לשיעורים, במשך עשרים שבועות, רוּבּל ועשר קוֹפּיקות לשבועיים. ובו בפרק היה פורע קמעה קמעה עוד חוב אחר של חמישים רובל שלָווה מחתנו הבכור של אהרן ריבק; אבל משונה הוא פירעון חוב זה של עשרת הרובל משאר פירעונות: טועם היה בו החייט טעם שלא טעם כמותו מימיו: הוא נשא את הרובל ועשר הקוֹפּיקות לבעל חובו בשמחה ובעונג, ברצון ובגאווה.
יחזקאל היה כבן חמישים שנה, פניו חיוורים ומכוסים רשת של ורידין כחולים, לסתותיו בולטות מאוד, זקנו מגודל ושיבה זרקה ברובו. כרוב החייטים, היה אף הוא מקפיד על נקיות מלבושיו, והם היו תדיר מרוּכסים לכל כפתוריהם. כשנכנס אל ביתו של אהרן ריבק היתה השעה שעת שתיית התה של אחר הצהריים, וַימצא את אהרן יושב בטרקלין מרווח אצל שולחן מכוסה מפה של סָמוּט ועמו יושבים שלושת חתניו הצעירים, שהיו כולם סמוכים על שולחנו. לפני כל אחד מן המסובים עמדה כוס תה וכף כסף קטנה עמה, ולפני שניים מחתניו, הצעיר והאמצעי, היתה מונחת טבלה של שחמט שכל צבאותיה היו עדיין ניצבים עליה כמעט במלואם. החתן הצעיר, אברך כבן עשרים ושתיים, בעל פנים מלאים וצהובים עם משקפים של זהב על חוטמו, שיחק בעיון וכובד ראש ולא היה גורע כל אותה שעה עיניו הטרוטות מן הטבלה; והחתן השני, אברך כבן עשרים ושש, שכרסו כבר נתעגלה ונתבלטה במידה הגונה, ופניו הלבנים והשמנים מעוטרים זקן שחור קטן ומרובה בשערות, שיחק בהרחבת הדעת, ואחרי כל מהלך ומהלך נסמך בנחת על כתף כסאו והיה משפשף ידיו זו בזו כשהוא מנגן בפני עצמו כל אותה שעה מין ניגון שנתחבר ונתנגן באותו מעמד מאילו. משונה הרבה משני אלו היה החתן השלישי, הגדול שבהם: פניו היו דלים וכחושים, כפני איש שלא אכל לשובע מימיו, וכמעט בלא חתימת זקן. הוא היה, כנראה גבוה מאוד, גופו הצנום כעין קנה רצוץ, וקַפּוֹטתו ארוכה הרבה מכשיעור ותלויה עליו כשק; כנגד זה היו המכנסיים שלו קצרים הרבה מכשיעור ולא הגיעו לקרסוליו. הצד השווה שבהם ששניהם – הקפּוֹטה והמכנסיים – היו ישנים ושחוקים וממין זול. בתוך הכוס שלו לא היתה תחובה כף של כסף, שלא היה נוהג לשתות תה מתוק. לא היה שותה תה מתוק אף אהרן, אלא גומע היה את התה החם, כמנהגו תדיר, גמיעות תכופות, כשחתיכת הסוכר נתונה לו בין שיניו, והוא גומע ומוצץ, גומע ומוצץ… פניו הגדולים והרחבים מגושמים ושחורים, כאילו שזפתם השמש ולא רוחצו זה ימים רבים; חוטמו גס מאוד, יותר מכפי שהגון לגביר, והיה מעיד על בעליו כמאה עדים שמבני עניים מנוּולים יצא זה ל“גבירות”. ואהרן לא היה יושב כחתניו על גבי אחד מן הכיסאות הרפודים סָמוּט אדום הנמצאים שם, אלא על גבי כיסא של עץ פשוט; הישיבה על גבי כיסאות רפודים היתה קשה לו, והיה מבכר תמיד על פניה את הישיבה על גבי כיסא עץ קשה, כמו שנשאר נאמן אף לדיסה של דוֹחַן, שהיתה “מחויבת” לעלות על שולחנו כמעט יום יום, כבאותם הימים, כשהיה עדיין מַלווה לאכרים מִלווֹת קטנות בעירבון של אדרות כבשים ומחרוזות אלמוגים, והיה מהלך יום יום ושקו על כתפיו בין בעלי חובות ונפרע מהם בתבואה, בביצים ובתפוחי אדמה, אלא שזה היה בשכבר הימים. עכשיו כבר עולה ממונו למאה אלפים ומעלה, והריהו קונה לו חתנים בשביל בנותיו הכעורות במחיר עשרות אלפים רובל. בעשרת אלפים רובל כל אחד עלו לו שני חתניו שהיו שׂוחקים עכשיו בשחמט; ובשביל השלישי, הארוך והצנום, נתן חמישה אלפים. מלבד אלו השלושה, עוד היו לו שני חתנים – בעליהן של שתי בנותיו הבכירות – אבל אלו אינם נכנסים בחשבון: הם קמו לו למִקְנָה בדבר מועט, אחד בארבע מאות ואחר בשמונה – סך הכל: י"ב מאות רובל כסף; מפני שבשעה שעשה “קנייה” זו עדיין לא עלה לגדולה. הצד השווה שבהם שכולם היו בני תורה במקצת, והמאוחרים אף מיוחסים גדולים. לאותם השניים – הזולים – ולחתנו הצנום היושב כאן מסר אהרן זה כבר את עסקי “הריבית הקטנה”, האיכרית והיהודית, והוא עצמו עם שני חתניו הצעירים היה מנהל בממון את הפּריצים הגדולים עם הקטנים שמקרוב ומרחוק.
כניסתו של יחזקאל לטרקלין ביתו של אהרן ריבק עשתה רושם לא נעים כמעט על כל היושבים בו, ובייחוד על בעל הבית עצמו. לזה לא נעים היה לראות בביתו את החייט, שאין לו עמו שום עסק כאן, מפני שאהרן לא חשב הלוואתו של חתנו הצעיר לחייט זה אלא למעשה שטות ונערוּת. בכלל זה לא היה אהרן מוצא קורת רוח במה שחתנו הצעיר נעשה ציוני. כמה שבועות קודם לכן, כשהרב הצעיר דְמָתָא נתעורר פתאום, מאיזו סיבה, לייסד אגודה ציונית, והזמין לתכלית זו באחד הערבים אל ביתו כל אברכיה המכובדים של העיר, ושלושת חתניו הצעירים של אהרן ריבק בראשם, התייחס החתן האמצעי של זה אל הזמנת הרב בהלצה וקלות ראש, אלא שעל האספה הלך מכל מקום; ולאחר ששב הביתה עשה אותה כמין חומר של דְרוּש לגנאי ולגלוג, וביטל את הרב הצעיר, “בור ועם הארץ זה הנוטל גדולה לעצמו ורודף אחר הכבוד”, ואת כל הנאספים כעַפְרָא דְאַרְעָא. ואף גיסו הארוך, שלכאורה היתה דעתו נוחה מהאספה באותו מעמד ואף נטל חלק בהשיחות והוויכוחים, מאחר ששב אל ביתו ושמע איך גיסו, פיקח זה, מתלוצץ בהרב ובהציונים, קיבל דעתו מיד ומשך אף הוא ידיו מן הציונים ומאספותיהם. לעומת זה, החתן הצעיר, שהיה מראשי המדברים באותה אספה, נעשה באותו מעמד ציוני נלהב ואחר כך אף סגן-הראש – הרב בעצמו היה לראש – של האגודה הנוסָדה. וכשבא אליו שני שבועות קודם לכן החייט יחזקאל בבקשה, שילווה לו עשרה רובל לקניית מניה ציונית, בתנאי, שיהא משלם לו במשך עשרים שבועות רובל ועשרים קופיקות כל שני שבועות, חש בכל לבו לעזרתו ולא רצה ליטול ממנו אלא עשר קופיקות ריבית בשני שבועות – ונעשה על ידי הלוואה זו לשׂחוק בעיני גיסיו וחותנו. זה החותן היה אף מתרעם עליו בשביל אותו מעשה. ועכשיו כשראה החתן הצעיר את בעל חוב שלו נכנס אל החדר, נבוך קצת, מחמת בושה מפני חותנו וגיסו המשחק עמו, אלא שהתאמץ להעמיד פנים של איש מעשה ושל מנוחה שלמה לקראת החייט. והחייט, לאחר שבירך את היושבים, כל אחד בפני עצמו, נתן שלום דגושה למַלווהו כשפניו שוחקות ומפיקות רגשי כבוד בתערובת חנופה. על חתן זה היו אומרים בעיר ש“ידען” גדול הוא ובקי בכמה לשונות.
“וכי כבר קיבלת שובר מן הגזבר?” שאלהו החתן הצעיר בדיבור ראשון.
“בוודאי קיבלתי,” השיב יחזקאל כשעדיין פניו שוחקות, “עוד ארבעה ימים קודם לכן קיבלתי. הייתי הולך כמה פעמים אל הגזבר ולא קיבלתי שובר, שעדיין לא היו מוכנים שוברות אצלו, וביום ו' שעבר הלכתי אליו ונתן לי שובר. הריהו אצלי בכאן,” הוסיף יחזקאל כשתחב ידו לכיס מכנסיו.
“אף אתה, יחזקאל, בציונים?” פנה ואמר לו אהרן ריבק בקַלָסה.
“וכי אני איני יהודי?” השיב לו יחזקאל במין התבטלות וגאווה כאחת; יחזקאל חשב שהוא עומד במסיבה שכולה ציונית, ולא עלתה על דעתו שאין רוח אהרן ריבק נוחה מכל המעשה, “נטלתי, ברוך השם, שקל ומניה כשאר הבריות. יודעים אתם, אני אומר לאשתי היום” ‘דבורה, בכמה עלתה לנו הנסיעה ללונדון? בשלוש מאות רובל – זה חלקי מכל עמלי במשך שנים רבות; בעד חצי הבית שלי קיבלתי שלוש מאות רובל – ולא נשתיירה מהם אף פרוטה, ולא עוד אלא שנפרכו עצמותינו והושחרו פנינו, וסוף סוף,’ אומר אני לאשתי: ‘שבנו שנית אל עיר מולדתנו,מפני שסַדְנָא דְאַרְעָא חַד הוא, והיהודי הריהו קבור תשע אמות באדמה בכל מקום שיבוא לשם, מפני שבכל מקום הריהו שָׁכֵן, לא בבית שלו; ואת עשרת הרובל הללו,’ אומר אני לה, ‘אני נותן בכל לבי, שמא השם יעזור ויעלה בידנו להיאחז באיזו נחלה משלנו’…" ועד שסיים ראה והנה החתן הצעיר הריהו כאילו משתדל שלא להסתכל בו, ושני החתנים האחרים אף שׂוחקים בלגלוג, והפסיק בדיבורו ולא הראה את השובר שכבר היה מוציא מוך כיסו, אלא החזירו למקומו, וחזר ונתן ידו לתוך כיס מעילו והוציא משם רובל ועשר קופיקות של כסף ופשט אותם למַלווהו, אומר לו:
“הרי הבאתי למעלתו את הרובל ועשר קופיקות, הלואי, יושיעני ד', שתהא כך קלה עלי נתינת הרובל, כשם שהיא חביבה עלי וכשם שאני נותן בכל לב.”
החתן קיבל מידו את הממון ושם אותו בחריט יפה, שהוציאו מכיס מכנסיו, וחזר והסתירו בשתיקה גמורה וחלוטה.
“ואיך נראה הדבר למעלתו, וכי נהא לשנה הבאה בירושלים?” ניסה יחזקאל להתל כשהציץ בבת צחוק לתוך פניו של מַלווהו. אבל זה כבש פניו בקרקע, וכנראה לא היו לו דיבוריו לרצון כלל; והחתן בעל הכרס היה אף שוחק עליו מתוך זחיחות הדעת.
“מה דעתכם על אודות חייטן זה?” הלמהו פתאום כרעם קולו של אהרן ריבק, שנשמע מתוך התרעמות ולגלוג כאחד, “הרי החייטן זה אומר להביא את המשיח? וכי על ידי מניה שלך אומר אתה להביאהו?” הוסיף אהרן כשפנה בבוז אל יחזקאל, ותוך כדי דיבור הפך פניו כלפי חתנו ואמר בקצף: “אוי לכם מציוניים שלכם!”
פניו של החתן הצעיר התאדמו.
“קבצן כגון זה נוטל אַקְציא שְמַקְציא, מניה,” הוסיף אהרן לדבר בכעס גדול כשפניו מכוּונים כלפי חתנו האמצעי, “איזה דוקטור רמאי, איזה הרצל, עמד והבטיח להם להביא את המשיח, והרי הם שולחים לו עשרות רובליהם. כמה שוטים הם יהודים שלנו! קבצן כגון זה לא מצא מה לעשות בעשרה רובל וקפץ ונתנם לאותו הרצל; הריהו מרחם עליו: הרצל זה בוודאי יהודי כשר הוא וצריך פרנסה.”
כל אותה שעה שדיבר אהרן היתה מרחפת על פניו של יחזקאל בת צחוק מעוּותה, וכשסיים – הפך יחזקאל פניו כלפי החתן הצעיר כמבקש עזרה. אבל זה שתק בזעף עצור, באותה שעה ששני החתנים האחרים שמעו דבריו של חותנם בת צחוק על פניהם מתוך נחת רוח.
“וכי אין זו כל הציוניות שלכם?” פנה אחר זה אהרן ואמר לחתנו הצעיר בבוז ולגלוג.
“היהודי אינו רואה בכל דבר שהוא אלא ‘עסק’, ואינו מסוגל להבין כיצד עובדים לשם רעיון בלבד, שלא בשביל התועלת,” אמר החתן הצעיר אל גיסו בעל הכרס, במקום תשובה לחותנו, “דַרווין ושאר חכמים גדולים אומרים שהאדם הריהו חיה חברתית, אלא שליהודים כבר אבד הרגש החברתי לגמרי, והרי זה, לפי דעתי, מקור דלותנו ושפלותנו.”
“אבל אין אני מוצא כלל את עצמנו דלים ושפלים משאר העמים,” השיב לו גיסו, המרוצה מאוד בשיחה זו שבאה לפניו, “אדרבה, לפי דעתי, טובים אנו משאר העמים. מי מרחם עניים כעם ישראל? מי מצטיין בטהרת המשפחה כהיהודים? והשכרות הרי אינה מצויה כלל אצלנו היהודים..”
דיבוריו של החתן האמצעי היו לרצון לאהרן, ואף יחזקאל, שבכלל היה נבוך למדי, שמע דיבוריו בבת צחוק של רצון כשנטה ראשו קצת לצד.
“אִי לךָ, אין אתה מבין דברַי,” קרא החתן בעל המשקפיים מתוך גירוי, “רצוני לומר, שמצבנו בחברה שפל, כל העמים יבוזו לנו..”
“ולפי דעתי הרי אנו צריכים לבוז לכל העמים,” נפל גיסו לתוך דבריו, “אין לכל העמים אף אחת מן המידות המשובחות שאנו מוצאים אותן אצל היהודים. אמנם חסרון אחד בעמנו, הרי זה העדר הסדר אצלנו. אין סדר לישראל, והרי זה אסוננו…”
“זהו עניין אחר לגמרי; אמנם הסדר חסר בכל מעשינו, אף זה אחד מחסרונות עמנו היותר גדולים, אלא שאני מדבר על מצבנו בגויים…” התאמץ החתן בעל המשקפיים להסביר את דבריו לבר פלוגתא שלו.
הוויכוח הלך ונמשך; ועד שהם מדברים, הציץ אהרן ריבק בפניו של החייט, שעמד מן הצד והקשיב לדבריהם, הבטה כזו, שזה הרגיש תכף חפץ וצורך לצאת מכאן.
“יוֹמָא טָבָא!” בירך את היושבים אחר שהות מועטה, אחר כך פנה לצד מַלווהו ואמר: “את הרובל השני אביא לו אם ירצה השם ביום ג' של השבוע השלישי, לא יאוחר… ואקווה שה’מעשה' אינו עדיין כמו שאמר מעלתו,” פנה ואמר לבסוף אל אהרן בבת צחוק של הכנעה, חנופה ובקשה.
אהרן ריבק לא הביט אליו ולא כיבדהו בתשובה. והחתנים, שהיו עסוקים בוויכוח, לא שעו אליו ואל דבריו כלל.
“יוֹמָא טָבָא!” בירך יחזקאל שנית את אהרן ריבק תחילה ואחר כך את החתן הצעיר ושני החתנים האחרים, כל אחד בפני עצמו, ולא החזירו לו ברכה, וַיצא.
“הריהו גומל חסד להחייט!” אמר אהרן ריבק תכף ליציאת החייט, הופך כלפי חתנו הצעיר פנים של זעף, “רואה אתה את אוזניך? כך תראה את עשרת הרובל.”
זלמן ליניצר, אף על פי שנפטר היום מעבודתו בבית החרושת עוד בשעה אחת עשרה בבוקר – לא שב אל “פינתו”, זה מעונו, אלא בחמישית אחר הצהריים; והמעון הקטן של יענקל החייט וּפֶּרְל אשתו, זוג חשוכי בנים אלו, שבביתם הוקצתה לזלמן קרן זווית בשכר רובל וחצי לחודש, כבר היה עומד לו באותה שעה מרוחץ ומטוהר, רטוב ורענן, עומד ומצפה לחג שיהא שורֶה בתוכו ברווחה ולזמן מרובה. פֶּרְל – חתיכת בד עב תלויה לה לפניה, דוגמת סינר, והיא עומדת עתה בחדר הבישול ועוסקת בהכנת התבשילים לסדר ראשון; יענקל אף הוא כבר שב מן המרחץ, נתלבש בגדי יום טוב ונתקשט בצווארון חדש של נייר, והוא מתהלך לו עתה מתוך נחת רוח הנה והנה בתוך ביתו הנקי, צופה ומסתכל סביבו, כאילו עתה בפעם הראשונה זכו עיניו לראות מה שרואות; מתענג הוא על עצמו תענוג גמור, מרגיש בנפשו ושומע בלבו הד קול פעמי החג הממשמש ובא.
וכשנכנס זלמן לבית – ריח גס של חול, שיש בו חילול הדרת החג, מעין זה של חמץ בפסח, נכנס עמו. אפילו כותלי הבית וכליו נפגעו מכניסתו וזיוום הועם במקצת. הוא נכנס לבית “כמו שהוא”, מפוחם ומלוכלך, כבשעת יציאתו מבית החרושת, וכשהוא במעיל עבודתו הבלה ובמִנעליו המגואלים. פניו המכוסים שערות צהבהבות עד העיניים היו זועפים, ועיניו מרפרפות.
בשתיקה קינח את מִנעליו המרופשים בסמרטוט השטוח אצל המפתן; בשתיקה, ושלא להסתכל לצדדים, עבר ובא עד הכותל, ושם ישב לו על גבי כיסא, יושב ומחריש, עצוב ושומם, כזה שמתמכר כולו לייאוש זועף…
יענקל החייט נשא עין אחת והציץ באלכסון, לשם “חידוש”, בפניו של זלמן, אבל מיד הסיח דעתו מדיירו וראה אותו כאילו אינו. רושם עמוק מזה – עשה זלמן בכניסתו על פֶּרְל בעלת דירתו. לבה של זו נתמלא עליו בשעה ראשונה רחמים רבים. יודעת ומַכֶּרת היתה בצערו ונכמרו עליה רחמיה: העני! כל ימות החורף היתה אשתו ושני ילדיו, תינוקות קטנים, סובלים רעב וקור שם בעיירת מולדתו, ולצורכי חג הפסח לא מצאה ידו לשלוח להם אלא שני רובל, והוא בעצמו בודאי אין לו עתה אף מזון סעודה אחת לכבוד יום טוב – ולא יתעצב?
וּפֶּרְל הרגישה בלבה מעין בושה: מתביישת היתה בפני זלמן על ההרחבה שמצא זה בתוך ביתה, והיתה צריכה להתנצלות מצד עצמה, להוכיח לעצמה שבאמת הרי גם היא אינה עשירה, ומה היא יכולה לעשות?…התנצלות זו הניחה דעתה קצת ונתמעטה בלבה מידת הרחמים מאליהָ, ומעט מעט התחיל דיירהּ מעורר בה גם מעין קפידה; מציאותו כאן בשעה זו פגמה קצת את רוח היום טוב השולט בבית.
ויענקל החייט גחן והוציא מתוך ארון נמוך ושחור בקבוק גדול של יין, הגביהו ביד אחת באוויר כנגד עיניו, אוחז ומסתכל בו בעיון רב ובנחת רוח גדולה.
“יין זה טוב מן היין של אשתקד,” פנה ואמר לאשתו העומדת אצל הכירה בחדר הבישול, “הרי טעמת ממנו, מה דעתך עליו, הא?”
“היין אינו רע, אבל אין הוא אַי- אַי- אַי כמו שאתה סבור,” מנַכּה קצת פֶּרְל משבחו של יינה הטוב בפניו של זלמן.
“אֶ, אל תאמרי כזאת, היין הוא פלאי פלאים,” עומד יענקל על דעתו ומלַבּב בעיניו את הבקבוק האדום. כפי הנראה, מאוד מאוד נתאווה יענקל לטעום עוד הפעם, נוסף על הטעימות הראשונות, מן האדום האדום, אבל מחמת בושה מפני אשתו על כורחו כבש את יצרו והחזיר את הבקבוק למקומו הראשון, סגר חצי הדלת של הארון ושב להתהלך על פני החדר באפס מעשה, כשהוא מרגיש בלבו “מקום פנוי”, תאווה שלא נתמלאה.
כמה שלא היתה הבטלה נעימה ללבו, אבל דעתו לא נתקררה בה, מפני שלא ידע מה לעשות בעצמו בתוך ביתו, ולפיכך לא יכול להתאפק עוד, ולאחר שעה קלה עמד והודיע לאשתו, כנמלך בה ונוטל ממנה רשות כאחד:
" פֶּרְל, אני אצא לרחוב קצת, ואחר כך אלך לי משם לבית הכנסת."
“לך, כשרצונך בכך,” השיבה פֶּרְל. ויענקל הוריד תכף מעל גבי הכותל אדרתו החמה ותוך כדי לבישה אמר אמירה בעלמא, כלפי הכותל:
“אני אלך לשמוע את גדי.” ואחר כך הציץ בפני דיירו היושב עדיין סר וזעף על גבי הכיסא והוסיף: “ואתה להיכן תלך להתפלל?”
“הא?” הרים עליו זה עיניו החשוכות והתוהות – יקרענו השטן! – וזלמן הישיר קצת בו הכפוף.
“חֶ, חֶ, חֶ,” שׂחק יענקל שחוק של שטות, “אין דבר!” אמר מתוך מין נחת רוח. וכאן גמר לרכוס כפתורי אדרתו ולבש ערדליו הישנים ויצא מתוך הדירה.
ועל זלמן ליניצר לא עשתה שיחה קצרה זו שום רושם, לא לרעה ולא לטובה. הוא נשאר במקומו ובהוויתו הראשונה, בלי כל תנועה, אלא שגבו נתישב קצת ולא היה כפוף כבתחילה.
ואולם השתיקה כבר נפסקה, וּפֶּרְל עד עכשיו לא העזה, מחמת כיבוּד צער אחרים, להיכנס עם זלמן בשיחה, עתה זרקה לו לתוך פניו מבט חודר, ואחרי שתיקה מועטת התחילה מדברת מאצל הכירה:
“יום חם היה היום, יום קיץ ממש. אף היום לא עבדתם אלא עד חצות היום?”
“יודע השד את חֵקר,” סינן זלמן מבין שיניו ופניו הזעומים לא הסב כלפי הדוברת.
“בידוע! חֵקר יעשה לעצמו פסח נאה; ומה אכפת לו עם לפועליו לא יהא במה לעשות הפסח,” פתחה פֶּרְל ואמרה שוב אחר שעה קלה של שתיקה, ובשעת דיבורה עיניה ממשמשות פני דיירה.
זה שתק הפעם ולא אמר כלום, עד שאמרה לו בעלת דירתו לבסוף:
“כלום לא תטהר עצמך קצת?”
זלמן שהה עוד זמן מועט במקומו, אחר כך קם בכבדות ונכנס לתוך חדר הבישול הצר, וּפֶּרְל מיהרה וסילקה לצדדים כמה כלים, מחשש מגע ידיו ובגדיו המסואבים של זלמן.
זלמן ניגש לצינור מים, הפשיל שרוולי מעילו, והתחיל משתטף ומתרחץ תחת הקילוח. המים בעודם בכפיו נעשו עכורים ונרפשים ולאחר שטיפה והדחה ושפשוף מרובה סרה מעט הזוהמה העבה מידיו, ולא נשארה אלא זו שבתוך השרטוטין שנסתמנו עתה ביותר ונראו כעין רשת של סדקים דקים ושחורים על פני כל היד. בידיים לא נקיות אלו רחץ פניו השחורים, ובעוד המים העכורים מקַלחים מהם עמד לנגב עצמו בחתיכת בד קשה, שפשטה לו בעלת דירתו בעצמה, גזֵרה שמא יטול חתיכת הבד השנייה המצוחצחה, שהיתה תלויה סמוך לפתח ושמשה לה ולבעלה אֲלוּנְטִית. היא היתה תחילה חוששת כמו כן שמא ישאל זלמן בורית, אבל הוא לא שאל ודעתה היתה נוחה.
אחר כך הוריד זלמן מעל ציר הדלת, מאחוריה, קַפּוֹטַת שבת שלו שהביאה עמו מעיירתו, ונתלבש בה. קפּוֹטה זו, אף על פי שהיתה הנאה והחדשה שבמלבושיו, לא היתה יכולה לשמש לו לנוי בכרך; אדרבה, היא היתה נותנת לו צורה של בן כפר ושמה אותו לצחוק בעיני הרואים. כל פעם שהוכרח להתלבש בה – מין רגש עלבון היה תוקפהו, ולא נתיישבה עליו דעתו עד שפשטהּ מעל גופו.
אף הפעם נראה זלמן בעיני עצמו עלוב, מנוּול ומגוחך כאחד בקַפּוֹטתו זו הנתונה לו עתה על גבי מעילו המזוהם ושוליה מתחבטים על מגפיו המרוּפשים והכעורים. בייחוד גרם לו עינוי החלוק המסואב, שהיה סיאובו מורגש לגוף. לבסוף לבש גם אדרתו המעוכה והשחוקה, השווה באורכה להקפּוֹטה, ויצא מן הבית בשתיקה.
החמה שקועה. האוויר חם ורענן כנשיבתו של האביב, וערפל קל שבקלים, שקשה לעין לתָפסו, רפרף על פני הכל בדמדומי ערב. הרחובות מכוסים רפש לח, ועוברים ושבים מרובים עתה בהם; רוב אלו הם יהודים מהלכים לבתי מדרשות וכנסיות או מן המאחרים לקנות יין לארבע כוסות.
זלמן כשיצא לרחוב, לא על מנת לילך לבית הכנסת יצא, אלא במחשבה תחילה לקנות לעצמו – לחם; בצנעה, שלא יראוהו עוברים ושבים, ייכנס לתוך חנות מאפה ויקנה לעצמו לחם. הוא היה רעב עוד משעת צהריים; בשעה התשיעית בבוקר אכל לחם עם התֵה ומאז לא בא אפילו כזית מזון לתוך פיו. ליכָּנס מבעוד יום לחנות ולקנות לחם התבייש, ואף לא היה יודע היכן יאכלנו, והחליט להמתין עד הערב…
זה כמה ימים שהחליט בלבו לאכול חמץ בפסח זה. מששלח שני הרובלים לאשתו – אחד מהם היה שאול אתו מאת מכר טוב לב – ובידו לא נשארו אלא ארבעים קוֹפּיקות, שכר עבודה של חצי יום – זה חודשים שלמים שלא היו עובדים בבית החרושת אלא חצאי ימים – נכנסה מיד מחשבה מרה במוחו: מה יעשה בשני ימי הפסח וביום השבת שלמחרתם? אין לו אלא לאכול חמץ. ללחם – יספיק גם כסף מועט זה… ומחשבה זו כיוון שנתקעה לו במוחו שוב לא נעקרה מתוכו ונשארה מונחת שם כאבן כבדה שאין לה הופכין. דכדכה רוחו וגרמה לו אותו הייאוש שהדם נקרש על ידו, ומהגוף והנשמה ניטל יותר מחצי הרגשתם. במצב כזה כאילו חדל להרגיש גם צד החטא שיש במעשה זה שהוא אומר לעשות, ולא היה חושש אלא מצד הדחקוּת והשפּלוּת והצער שיש בו: כל העולם כולו יעשה פסח כשורה, כל הבריות יהיו מתענגים ונהנים ושרויים בנחת, והוא יאכל חמץ… על כורחו יאכלנו, מפני שאין לו אלא ארבעים קוֹפּיקות, ולהכעיס יאכלנו – למה “הוא” מנהיג כך את עולמו?…
ואף עכשיו, בשעה שהיה מהלך ברחוב, ממתין עד שתִכלה רגל מסביב ויוכל ליכָּנס לחנות מאפה, היה “יִצרו הטוב” שותק בלבו ולא היה מזדעזע אפילו במקצת; עתה העסיקה את זלמן דאגה אחת: שמא לא תעלה בידו ליכָּנס ולֵיצֵא מחנות המאפה באין רואה ושמא יתגלה סודו ליהודי.
מתוך חשש זה התחיל זלמן תוכף פסיעותיו ועשה את עצמו כאילו הוא מהלך לתומו, כאילו אין פניו מוּעדות אלא לפניו, לפניו, והוא ממהר לאיזה מקום, לצורך עניין נחוץ, לבית הכנסת הוא הולך, למשל; מתיירא היה להביט סביבו, שמא משגיחים בו… כמדומה שכבר נגלה סודו והכל יודעים… ומשחשכה ועבר זמן הליכה לבית הכנסת, וברחוב לא נראו עוד אלא מהלכים יחידים מן “המאחרים”, התחיל זלמן מתבייש ומפחד מפני אותם היחידים כבוֹשֶׁת גנב, שהליכתו עצמה כאן, בתוך שאר האנשים, אינה רצויה ונחשבת לחטא. התרגשותו הלכה וגדלה. הוא פוסע והולך, שלא מדעת, לפניו, עד שמצא את עצמו פתאום בין רחובות ומבואות שלא היה מצוי בהם אלא לפרקים רחוקים, וכבר נתרחק מן אותה חנות המאפה של נכרי, שעליה נתן דעתו תחילה. מה יעשה? היחזור כאן, במקום זה, אחרי חנות? הרי מיד ירגישו בו. ובתוך כך נשאוהו רגליו הלאה. ייאוש מיוחד תקפהו פתאום: מה יעשה אם לא תעלה בידו להשיג לחם? לחזור לחנות הראשונה? אי אפשר; ורק עכשיו הכיר שאותה חנות קרובה ביותר לבית דירתו, ומכיריו מצויים שם…
הוא נמצא כבר בטבורו של הכרך, בתוך הרחובות הנאים, שהיו עתה שוממים ומוארים בצמצום; רוב החנויות סגורות ועוברים ושבים מעטים. כאן, במקום זה, שהיה זלמן עובר בו לפרקים רחוקים כל כך, ושלא היו מרגישים בו בעָברוֹ יותר משמרגישים בדק פורח – כאן, לכאורה, אין לו מה להתיירא. כאן לא ירגיש אדם בכניסתו לחנות מאפה ואיש לא יביט אחריו. ומיד ראה זלמן לפניו חנות מאפה עם דלת של זכוכית ויווני שחור עומד בתוכה. מסביב אין איש. זלמן הצר פסיעותיו והתחיל מתקרב לצד החנות על מנת ליכָּנס לתוכה, אבל דומה שצל איש מתנועע שם בקצה הרובע – וזלמן עבר על פני החנות בחיפזון, הלאה, הלאה… ועוד הפעם אין חנות מאפה, ושוב עוברים ושבים נפגשים בו זעיר שם, זעיר שם…
לבסוף עמד. להלן לא ילך עוד. וזלמן הפך פניו ושב על עקבותיו. הליכתו היתה הפעם בפסיעות קטנות, דרך טיול. בחנות זו או בחנות אחרת – אחת היא, לחם יקנה מכל מקום, ותכף לקנייה ילך לו לתוך אחד מהגנים הקטנים שברחוב וחבוי באפלה יאכל שם לחמו. כך, כך, בתוך הגן – אין לך מקום טוב מזה לאכילת לחם.
לזכר הלחם נתכווץ סנטרו של זלמן וזווית שפתו התחתונה נתעוותה עווית של תיאבון. יצר הרע של אכילה נתעורר בו בכוח חדש, והלב – אוי, כמה חלוש הוא… כעין תולעת מוצצת שם – עוד מעט ויתעלף. לשונו התחילה מתהפכת מאליה בתוך פיו, מלחכת וממשמשת שם באפלה – אוי, כזית לחם… ברכיו כשלו, וכמה פעמים נדמה לו שייפול כאן באמצע הרחוב וימות ככלב. פחד גדול נפל עליו מתוך רעיון זה, וכשנתקרב שוב לחנותו של היווני, עבר תחילה לצדו השני של הרחוב וראה בעד הדלת שכנגדו שני קונים אינם-יהודים עומדים בתוכה. אמתין מעט עד שיצאו, הרהר זלמן, היאך יהיו הם עומדים ורואים בקנות יהודי לחם בפסח?
וזלמן, מאפס מעשה, נשא עיניו לשמים: ממעל לרחוב המוצק והגבוה, המתנשא להאפיל על השמים בעצמם, נראה תלוי בתוך תכלת עמוקה ירח חיוור. הוא האיר ככל מה שיכול, והלילה היה בהיר; דומה שאין זה לילה, אלא יום משונה. יום קרוש ומקולל, יום שלפני גוויעת העולם; דומה שהתעבר השם בעולמו ונטל אורו מהחמה ובריותיו מהלכים לאור חמה לקויה ונראים כנאשמים ואבלים… כְפוּף ראש וּמְזֵה רעב גרר זלמן את רגליו אחריו ונסתלק ממול החנות והלך הלאה מתוך איזו קהות בגוף ובנשמה, שלא לראות היכן הוא ולאן הוא הולך. ובאותה שעה התחילו שלא מדעתו רוחשים וזוחלים במוחו מחשבות וזכרונות אלו, שבשעות אחרות היה רגיל זלמן להבריחם כמבריח זבובים עוקצים… משנעשה זלמן פועל לא מצא לגופו טוב – משִׁכחה. אלמלא היא, היאך היה יכול להסיח דעתו מאשתו וילדיו הרעבים בעיירתו ימים ושבועות שלמים, בעוד שהוא בעצמו חי כאן חיים שיש בהם אכילה בכל יום ושתיית כוס י"ש לפרקים – סוף דבר, חיי אחד הפועלים הכרכיים, שאי אפשר להם בלא שמץ קלות דעת; סוף סוף, את סעודת הצהריים הוא אוכל בכל יום, ובמחיר שמונה עשרה קוֹפּיקות! ויש שהוא מתיר לעצמו גם את הקרקוּס… אשתקד נכנס לקרקוּס ותענוג זה עלה לו בשלושים קוֹפּיקות.
זלמן נעשה פועל בן כ“א שנה – עתה הוא בן כ”ג – והכרך עשהו לפועל. הוריו העניים בעיירה לא רצו שילמד בנם מלאכה, וַיהי הולך בטל עד חתונתו, לומד גמרא קצת וקורא “ביכליך” קצת. לבסוף נשא בת נגר אמיד, בן עירו, וַיהי סמוך על שולחן חותנו שתי שנים, נוסע בימות החול לירידים ובימי שבתות מסייע לחותנו בקטטותיו ומריבותיו עם חבריו בבית המדרש על דביר “שלישי” ו“מפטיר”, שוחט וחזן וכדומה מצורכי הציבור. בינתיים כלתה הנדוניה, ואשתו ילדה לו שניים, וזלמן לא ידע במה לפרנסם, קם ונסע לכרך “לבקש”, ואשתו עם הילדים נשארו בעיירה דרים בשכנות. חותנו הקשיח לבו מהם ובפירוש אמר שאין להם על מי להישען אלא על עצמם. בכרך רעב זלמן ימים רבים, עד שפיתוהו שני בני עירו, פועלים, שילמד מלאכה המְחַיה בעליה. אביו היה נפח, אשתו בת נגר, ומזלו גרם שאף הוא יהא פועל – ונעשה פועל. הוא הכיר אמנם מיד כי גם המלאכה אינה מְחַיה בעליה הרבה, אף על פי כן לא נצטער על שנעשה פועל בעל ידיים קשות וסדוקות ולא נתגעגע על העבר. אדרבה, פעמים שהיה כועס על עברו “בעל-הבֵיתי”, שהיה מפריעו להיעשות פועל כדבעי וגרם לו הרבה שעות של נדודי רוח וייסורי נפש. שאר הפועלים חבריו בני גילו כולם היו עדיין בחורים, בני חורין, הולכים בערבי שבתות לראות במחולות של נשים מופקרות, מתנים אהבים עם שפחות, המפטמות אותם בכל טוב בחדרי בישוליהן, והוא – זֵכר אשתו ותינוקותיו הרעבים מזעזעו תמיד ומטיל ארס בכל ישותו המדולדלה. בכלל, אין הוא דומה לכל חבריו, אי אפשר לו להיות כמוהם, ביישן הוא וכדומה… ובשעה זו, בהליכתו ללא צורך וללא מטרה בתוך הרחוב הריק והמעולף אור קיפאון, שיווה לנגדו כל חייו התפלים והרעים, חיים של קלות דעת, של רוע לב, של אכזריות לגבי אשתו ובניו, חיים של “שלום עליך נפשי” ואֵגוֹאיסמוּס… ואף על פי כן לא עוררו זכרונותיו עתה בלבו שום הרגשה חדה. כל גופו נתמלא קהות. דומה הוא על עצמו כאדם ישן ורואה חלום רע, ואין לו כוח הרצון להתנער ממנו… וכך עבר ברחוב עוד ארבעה-חמישה רבעים, ושב על עקבותיו שנית.
אותה החנות של היווני השחור משכה אותו אליה כאבן שואבת את המחט. כמה פעמים הלך וחזר עד שהגיע עוד הפעם אל מול דלת הזכוכית של חנות המאפה. עתה אין בחנות כל קונה, זולתי הנחתום לבדו, ואף בתוך הרחוב אין ברייה חיה. הוא לא נזדרז בכל זאת, אלא עמד על מקומו תוהה ושוהה, מפקפק, אם לעבור אל החנות שכנגדו אם לא. לבסוף נמלך ועבר לצד הרחוב השני, וכשהגיע לחנות התחיל מטייל לפניה הלוך ושוב כמה פעמים, ופתאום הפך פניו כלפי הדלת, ומבוהל ודחוף, מתוך איזה טירוף הדעת שקפץ עליו, נכנס לתוך חנות המאפה.
היווני השחור זקף עיניו עליו בכניסתו, וזלמן קרב עד השולחן והציץ אף הוא לתוך פני היווני בעיניים דלוחות; שפיו נעות – ואין קול יוצא.
היווני הוסיף להביט עליו בשתיקה, ולזלמן נדמה שכבר דרש ממנו לחם.
“מה רצונך?” תמה ושאל היווני לבסוף.
“לחם תן לי,” הוציא זלמן מפיו בקושי גדול ובקול נמוך מאוד, כמי שלא אכל שני ימים רצופים.
“כמה?”
זלמן לא השיבהו תכף. מתוך התרגשות הדיבור כאילו נסתלק מפיו. חוץ לזה התקשה בַדָבר, כמה לחם יבקש.
“חמש ליטרָאוֹת,” נזרקה פתאום מפי זלמן בלא חשבון.
היווני, שכבר חדל מהיות תמה, כאילו אין עתה שום חידוש בדבר, נתן לזלמן את הלחם המבוקש במשקל, חבוש חבישה קלה בנייר.
זלמן שילם לו בעד הלחם.
“שמא יש לך עיתון ישן?” שאל את המוכר.
“אין”
אז הוציא זלמן מכיס מעילו מטפחת אף מזוהמה וגדולה וכרך בה את הלחם שבנייר, כריכה בתוך כריכה.
איך יצא מתוך החנות – לא זכר זלמן. וכיוון שיצא מתוכה לרחוב נעשה פתאום בעיניו כל המעשה בקניית הלחם מעשה נורא ממש, שהטל עליו מין אימה.
מה יעשה בלחם זה, בחמש ליטראות שלמות? בפעם אחת לא יאכלן, והיכן יצניע השאר? הרי לא יישאנו למעונו!… ואלמלא היה קונה לחם אלא כדי סעודה אחת, מה היה עושה כל יום המחרת? הרי ביום, לעיני השמש, אי אפשר ליכָּנס לחנות לקנות לחם. אבל להיכן יכניס לחם זה?
בולמוס האכילה שתקפהו קודם לכן הרפה ממנו עכשיו לגמרי, הוא לא חשב עוד כלל על דבר האכילה. באותה שעה לא רצה כלום, אלא להיפטר מן הלחם; כל אדם שיפגוש בו הרי יכיר מיד, בסקירה ראשונה, שלחם הוא נושא תחת בית השחי: צורת החבילה מעידה עליה. ולהיכן ילך עם הלחם שבידו?
בראש הרובע נראו שניים הולכים לעומתו; זלמן מיהר לסור מעל החנות והלך ישר לקראת אותם השניים, אבל בהגיעו קרוב להם נטה קצת הצדה מפניהם ולא הביט אליהם. הוא לא יכול להרים עיניו, וכשעבר על פניהם מיהר לעבור משם והלאה; הוא פסע פסיעות גסות על פני הרחוב; הוא נס עם החבילה שתחת בית שחיוֹ.
מתוך הטירוף עבר כמה רחובות ונתקרב לרחוב מעונו, בלא להרגיש בעצמו היכן הוא. לבסוף נתעורר ונבהל:
להיכן הוא הולך?
הוא היה מוכן ומזומן להשליך מידו את הלחם אל זווית אחת חבויה בצל, ומתוך דעה זו עצר במהלכו והלך לאטו, וכבר היה מסתכל לעברים לראות אם אין רואה. וכך עבר עוד רובע והגיע עד השני; וכאן, בצלעו של הרובע השני, התבונן פתאום, שהוא עומד לפני חלונות הבית של אדונו חֵקר, בעל אותו בית החרושת שהוא, זלמן, עובד בו. החלונות היו מוּארים אור גדול ורב, הבוקע בעד הווילונות ונראה לעומד בחוץ עם צללי בריות מתנועעים בתוך החדר הגדול. ודאי מסבים עתה שם לסֵדר – חשב זלמן כשהביט לתוך החלונות המוארים.
וזלמן שכח מחשבתו להשליך את הלחם, שכח הכל: עיניו ולבו באור החלונות ובמה שנעשה עתה, על פי השערתו, שם מבפנים, מעבר לווילונות. הפאר וההדר שמבפנים נראו לזלמן גדולים מאוד – הדרת מלך… וכך עמד ונסתכל לתוך החלונות עד שקץ בדבר.
וכשנתעורר ושב אליו זכרונו, זכר בבת אחת את הכל: את הלחם, את רעבונו ואת כל מצבו המוֹרֶה באותה שעה. צר היה לו עתה על עצמו: היאך זה היה יכול בשעה זו להיות עומד ומסתכל – “ולא כלום”… וברגע זה נדמה לו לזלמן כאילו הוא בעצמו נמצא זה עתה שם, מבפנים, בתוך אותו ההידור והפאר, האור והחום, אלא שעמדו עליו והשליכוהו פתאום לתוך השיממון והבדידות, הצער והייאוש שבכאן, בתוך הרחוב.
צריך לילך מכאן… ופתאום עלתה על לבו מחשבה משונה: הוא ייכנס לשם ויבקש מאת חֵקר ממון לצורכי הפסח. הוא יַראה לחֵקר, שהוא אנוס מחמת עוני לאכול חמץ בפסח. כלום אין הוא, זלמן, יהודי שלא ידע טעם פסח? היכן נשמע, היכן נראה כגון זה, שיהא יהודי צריך מתוך עוני לאכול חמץ בפסח?
בעיניו של זלמן נקווּ דמעות מתוך רחמים על עצמו. הוא לא ידבר עם חֵקר אלא תחנונים, ואי אפשר שלא ישמע לו זה ושלא ייתן לו ממון לצורכי החג… וכאן נזדעזע פתאום דבר מה בלבו והרהור צורב כאש נצנץ במוחו; עיניו עם הדמעות שבתוכן נעשו רעות, מְזָרוֹת חֵמה ושׂנאה.
על זכרונו עלו דברי פֶּרְל בעלת דירתו: “בידוע! חֵקר ייעשה לעצמו פסח נאה, ומה אכפת לו אם אין לפועליו במה לעשות הפסח?” – והרגשת כל אותו העלבון הכבד שעלב חֵקר אותו ואת חבריו הפועלים כל זמן עָבדם אותו, חזרה ונעורה בלבו; עלוב עלב אותם חקר כאביר לב, כאכזר, כאילו אין אלוהים בעולם וכאילו אין הוא, חֵקר, יהודי; בדיבורו אינו עומד, הפרוטה האחרונה הוא מקפח, מידת הרחמים זרה לו לגמרי ולחלוטין, והכל הוא עושה ביד קשה, באכזריות קהה; אפילו עם בהמה אין נוהגים כן.
“אֶקְסְפּלוֹאטָטוֹר,” תסס זלמן כנגד החלון מתוך שיניים מהודקות זו בזו, “אֵי, אֶקְסְפּלוֹאטָטוֹר!”
עתה הוא רואה כל אותו ההידור והאור שבבית חֵקר כלגלוג על עצמו, לגלוג של זדון ורוע לב כלפי גוף זלמן העומד עתה בחוץ והלחם תחת בית שחיו, ומתוך תקיפות שלא ידע זלמן כמותה מימיו החליט בכל עוז במקום זה שייכנס תכף ומיד לתוך בית חֵקר וידרוש ממנו את שלו ביד חזקה: " אף אני צריך לחיות עמך; אתה עושה פסח, אף אני צריך לעשות את הפסח. אף אני יהודי ולא נכרי. אשתי וילדי רעבים בפסח, ובני ביתך מתענגים על רוב טוב כזה !…"
הוא כבר זז ממקומו וקרב לדלת החיצונה, וכמעט שלא במתכוון צלצל בפעמון. רגע הבריקה ההכרה במוחו, שמעשה רב, מעשה משונה מאוד, הוא הולך לעשות, וכמעט שהיה מוכן לברוח מאצל הדלת; אבל הנה הדלת נפתחה, והשפחה, שידעתו, נתנה לו לעבור על פניה לתוך הפרוזדור והחבילה תחת ידו.
אצל פתח הבית הפנימי עמדו שתי נשים, צעירה וזקנה ממנה, שתיהן תמהות, כנראה, לכניסתו של זלמן. מאחריהן נראו ילדים נדחקים לפתח. כשקרב אליהם זלמן מחריש וזכום פנים, נטו הכל מפניו הצדה שלא מדעתם, והוא נכנס לחדר האוכל הגדול. עיניו כהו מפני האור הרב. העשיות והנרות שבמנורות, כלי הכסף וכלי הזכוכית שעל גבי השולחן – הכל הבהיקו בזוהרם והתיזו ניצוצות. בראש השולחן ישב חֵקר, ליטאי ירֵא שמַים ובן תורה, שקוע בפירוש האברבּנאל על “כְּהָא לַחְמָא”; אצלו עמד צעיר כבן עשרים וחמש; שניהם עמדיו מתוך זעף פנים תמהים ושואלים כלפי הנכנס, שנשאר עומד בתוך החדר, שותק וכובש פנים נזעמים בקרקע.
“מה זה, מה לך, זלמן?” שאלהו חֵקר נפעם קצת.
שעה קלה שתק זלמן, אחר כך הגביה פניו החיוורים מאוד ואמר בשפתיים רועדות:
“כך… אין דבר!… באתי לברכך בחג כשר.”
“רֵיקא! מה אתה רוצה כאן?” קפץ חֵקר ממקומו בחמה גדולה.
לדבריו העמיד עליו זלמן עיניים מְזָרוֹת אימה, וכך הציץ לתוך עיני חֵקר הנדהם שעה קלה, ולבסוף התחיל נוהם מתוך שניו המהודקות בלחש:
" אֶקְסְפּלוֹוֹוֹאטָטוֹר! אוּ-וּ-וּ אֶקְסְפּלוֹוֹוֹאטָטוֹר!" הוא בעט ברגלו האחת ברצפה ולא ידע את נפשו.
“מרים, לכי קראי לשוער!” קראה בעלת הבית אל השפחה בפחד.
“להשוער תקרא!” הוסיף זלמן בלחישת נחש לחֵקר, " אֶקְסְפּלוֹאטָטוֹר! שותה דם! הרי לך שוער!" זלמן קפץ ובא אל השולחן, קרע מטפחת החבילה והניח את הלחם באמצע השולחן: “הרי לך פסח כשר!”
כל בני הבית נדהמו והדיבור נסתלק מהם; רק חֵקר לבדו קם ואמר מתוך זעם כבוש:
“זלמן, מה אתה רוצה?”
“מה אני רוצה, שואל אתה? לאכול מצות בפסח אני רוצה, אקספלואטטור…”
“שמואל, תן לו רובל!” קרא חֵקר לחתנו הצעיר, “ואתה בָעֵר מכאן תכף את החמץ,” פנה ואמר לזלמן בשאט נפש.
“הא לך רובל,” ענה ואמר חתן חֵקר בקרירות של בוז.
אבל עיני זלמן המלאות דם לא ראו לא את הנותן ולא את המתנה.
“ברובל אתה אומר לקנות אותי! אקספלואטטור אוּ-וּ-וּ…” צווח זלמן בקול מעוך ורועד, רוקע ברגלו על הרצפה בחמת רוח וידיו הנטויות באיום כלפי חֵקר הזדעזעו באוויר מתוך קצף אין אונים.
“מרים! מרים!” קראו עכשיו כמה קולות מבוהלים בבת אחת, “קראו לשוער!”
השוער בא. קודם כל ציוו לו לפנות את “החמץ” מן הבית; אחר כך הוציא השוער את “עושה השערורה” מתוך הבית ומסרו ליד השוטר, על מנת שיוליך זה את השיכור, שהתפרץ לתוך הבית ועשה שם שערורה, למשמר.
וזלמן, כשעלה וישב עם השוטר על גבי הכרכרה – געה פתאום בבכייה, ולא בבכייה של שיכור, אלא של עלוב ואובד.
השוטר תמה על הדבר, אבל רגשת הכרת ערך עצמו דרש ממנו שיציץ על זלמן דרך אגב, בעין בוז, וידום – ועשה כן.
משלוש הוראות השעה שהיו לו לפַיינֶרְמַן במשך כמה חודשים לא נשארה לו אחר הפסח אלא אחת, החשובה שבהן: הוראת שעה ומחצה בשכר שישה רובל לחודש; ובכוונה התחיל פַיינֶרְמַן מתעכב אצל אותו תלמיד, שעדיין נשאר לו לפליטה, כפליים מכשיעור, כדי שלא יצטרך לשוב לחדרו קודם זמנו, ונמצא חברו מרגלית, הדר עמו בחדר אחד, מרגיש באבדת שעותיו, מה שלא רצה פיינרמן בשום אופן. חברו ושכנו זה, מרגלית, אף הוא אין לו אלא הוראת שעה אחת, וכל אותו זמן שדרו ביחד היה פיינרמן מְהַנְאוֹ ותומכו במקצת, ועתה, כשנתמזמזו גם שעותיו שלו אחת אחת, השתדל, מתוך מין ביישנות של ייאוש, להעלים ממרגלית את הדבר מעיקרא.
ובו בזמן הגיעה עצלותו של תלמידו האחרון למדרגה שאין למעלה הימנה. תלמידו זה היה נער כבן עשר, בעל עיניים אמוּצות, גדולות ומבולטות ופנים עגולים מחוסרי דמים. אביו, חנווני רב שׂער ומְעוּך חוטם, אוהב לתַבּל שפת רוסיה המשובשת בפיו במילים “ספרותיות”, כגון פדגוגיה, מתוֹדה, ספיציאליות, רצה להכניסו לגימְנַזיון ואף לעשותו ליודע עברית, והוראת בנו היתה עניין הקרוב ללבו מאוד. וכיוון שאותו תינוק היה מתרשל מאוד בלימודיו, היה אביו מלקהו בקשי לב גדול. מתחילה היה פיינרמן חולק בלבו על אופן כניסתו של זה בגבול הוראתו, אלא משרבו הימים והוא בעצמו התחיל מאבד שוויון נפשו, מחמת התרשלותו המתמדת של הנער, היתה לו גם קורת רוח למראה הנער המוכה. לבסוף אירע לו שבשעות של גירוי עצום התחילה ידו מתנשאה כאילו מאליה ויורדת ללחיו של התינוק העלוב, שמראהו מראה אידיוט גמור, ועל הרמת יד זו הרגיש פיינרמן כל פעם מוסר כליות לאחר המעשה. מקרים אלו סמוכים היו לאותה תקופה, כשהוראת שעה זו כבר היתה אצלו יחידה, והתלמיד אינו מבין אפילו אות משיעוריו, ופיינרמן מתאונן עליו בדברים נמרצים לפני אביו, אולם זה פסק פתאום, זמן מועט קודם לכן, להלקות את בנו.
ובאחד הימים, בחצי החודש, אחר שכילה פיינרמן שיעורו – הוא היה מלמד בחדר האוכל – ובני הבית כבר נאספו לשולחן הערוך לסעודת צהריים, והמאכלים הדשנים נתנו ריחם באף פיינרמן הרעב, פנה אליו האדון גְרִינְמַן – כך היה שם משפחתו של אדון הבית – ואמר לו:
“יודע אתה, אדון פיינרמן, לוולָדי אסור ללמוד, הרופא אסר עליו הלימוד לכמה חודשים.”
“הדבר קרוב להישָמע,” השיבהו פיינרמן מתוך מין קרירות רוח, “התרשלותו אמנם צריכה להיות פרי מחלה. התרשלות כזו לא ראיתי מימי,” התלהב קצת.
“לאחר זמן מועט יוצא אני למעון הקיץ,” הוסיף האדון גרינמן כאילו מתוך מבוכה קלה, “וָאוֹמַר: יינָפש נא וְלָדי קצת לפי שעה – והא לך המגיע לך.”
הוא הושיט לפיינרמן שלושה רובל.
“לא אטול שלושה רובל” השיבהו זה בקושי, ובאותה שעה הכסיפו פניו מאוד.
“למה?” תמה גרינמן, “הרי לא עבר אלא חצי החודש.”
“אני מלמד לחודשים, ולא לחצאי חודשים. רוצה אתה לפטרני באמצע החודש – עשה כרצונך; אבל לי תשלם שכר חודש שלם,” דיבר פיינרמן מתוך שפתיים רועדות קצת, כשהוא מתרגש יותר ויותר.
“יותר משכר חצי החודש לא אשלם לך,” אמר גרינמן גסות, שלא כדרכו עם המורה.
“אם כן לא אטול כלום. שלום!” קרא פיינרמן בקול מחונק, קפץ ויצא לפרוזדור, לבש שם מעילו ועזב את הבית.
אחר כך תבע את גרינמן לבית דין.
בשעת בירור הדין שאל השופט את גרינמן מדוע לא שילם לבעל דינו מה שמגיע לו.
“מפני מה איני משלם לו המגיע? אני רציתי לשלם לו, אלא שהוא ברח,” השיב גרינמן בגיחוך, כאילו כל העניין היה מגוחך בעיניו; השמעתם, אותי מאשימים שאינו רוצה לשלם שכר לימוד למורה שלו.
“הוא פיטרני באמצע החודש, וחייב לשלם לי שכר חודש שלם,” אמר פיינרמן בקול מזדעזע מתוך התרגשות.
“אדוני השופט!” אמר גרינמן בקול מתוק, “אדוני השופט! בני תינוק חלש הוא, הרופא נותן לו רפואות, ופיינרמן היה מכהו במקל על ראשו ועל ידיו, כלום מותר לעשות כך?”
“כיצד זה מעז לשקר כך?” קרא כאן פיינרמן ועיניו התפרצו מחוריהן.
“שתוק, ואם לאו אטיל עליך קנס,” השתיקהו השופט בגערה, וקם על רגליו והודיע “מטעם פקודת הוד המלך” שגרינמן ישלם לפיינרמן שלושה רובל.
וגרינמן, אדם כשר זה, מסר באותו מעמד להשופט שלושה רובל, והם נמסרו לפיינרמן בחדר הכתיבה של בית הדין.
וכשיצא פיינרמן מבית הדין ולבו מורתח ונע, עוד לא הרחיק ללכת – וקול קורא אחריו:
“אדון פיינרמן, אדון פיינרמן!”
הוא הביט אחריו וראה שגרינמן הוא הקורא לו, והסב פניו ממנו והלך לדרכו.
“למה אתה כועס כל כך?” דיבר אילו גרינמן מאחריו בקול מתון, “וכי הרבה הועלת במה שמסרת הדבר לבית דין?”
באותה שעה הסב פיינרמן שוב אליו את פניו המעוּותים עם עיניו הדלוחות והמבולטות, וקרא בקול חודר:
“אני הכיתי את בנך במק…ל?!” דמעות של קצף אין-אונים ועלבון חד ונוקב נשמע בקריאתו.
והוא מיהר ועבר הלאה, עד שנתעלם מעיני בעל דינו.
ולפיינרמן באו ימים של נדודים והתלבטות בלא מטרה על פני רחובות הכרך, כשמוחו המסוכסך נטרד על ידי הרהורים ודמיונות זרים ומשונים, ומשוקע בהם לא היה רואה הדרך שהוא הולך בה ונתקל פעמים בעוברים ושבים, שהיו מביטים עליו בעיני חשד.
המחשבה המרכזית שנתקעה במוחו כמסמר נוטע, ומשכה אותם ההרהורים והחזיונות המשונים מכל מחבואיהם, היתה זו: מה יהא עמו כשיאזלו ארבעה הרובלים שהיו בכיסו… כל שאר ההרהורים היו מרפרפים ומתחלפים, מבצבצים ונעלמים – וזו נשארה קיימת במרכז ולוחצת על לבו כידו של מת… הוא כאילו שכח לגמרי שיש לו באיזה מקום אנשים שהיו יכולים לעזור לו, שאליהם היה יכול להימלט בעת צרה. הוא הרגיש את עצמו גלמוד לגמרי ולגמרי, אובד בתוך כרך גדול זה הזר לו, בתוך המון שאינו יודעו, שאינו שם אליו לב כלל וכלל, שלכל אחד מתוכו היה זר, כאילו היו שניהם שייכים לשני מיני בריות משונים זה מזה, ולִבּוֹתם אינם תלויים בצד אחד – בתוך המון זה שכל אחד ממנו שייך רק לעצמו ובאחר לא יוכל להשתתף. ואף פיינרמן חשב והרהר כל אותן השעות המרובות אך ורק על אודות עצמו: מה יהא עמו, להיכן יפנה, מה יעשה, ושכח כל עיקר אותם הבריות שזמן מועט קודם לכן היו עדיין כל כך קרובים ללבו, להם היה משַתף כל החיִל שהיה עושה בלימודיו ובהגיונותיו, וכלפיהם היה מכַוון כל אותו הטוב, המעודד, המשמח, שהיה מוצא בהלך נפש עצמו והרהוריו.
ומה יהא עמו, מה יש לו לעשות – היה ידוע בבירור לפיינרמן משעה ראשונה שנראה לו מצבו נורא, באין מוצא ממנו. פתרון חיים זה, שקם עכשיו ועמד לנגדו בכל אותם הימים, היה מקנן כמעט, או ממש, תדיר באיזה מקצוע של מוחו; היה נובע אצלו ממין אינסטינקט של אהבה למוות, להמנוחה והשקט שבו, בניגוד לאינסטינקט של אהבה לחיים הטבוע בכל אדם, ושהיה עצום, כמובן, אף בו. כך, כשהיה בחודש הראשון לבואו לכרך, בגן העיר שאצל הים בערב, בשעה שהיה שביל של כסף נטוי על פני כל הים לרוחבו מאור הירח, והמים הכחולים-חשוכים התנועעו לאטם, והוא יושב אז על שפת הים והנהדר במקום שהמים עמוקים-עמוקים – הרגיש באותה שעה פתאום בחוש הוא יכול לאבד עצמו לדעת; היתה שעה שהכל בו נשתתק ולא היה בכוחו אלא חשק, או, ביותר דיוק, נטייה אחת – להחליק מן העמוד שישב עליו ולצלול במצולות אלו.. וזה בא לו תכף אחר שעה של הרהורים על דבר מלחמת חיים מוצלחת, על דבר ניצחון בחיים, על דבר אושר בחיים. בקושי קם אז מעל עמוד הגן ונמלט על נפשו, ברח מפני הפיתוי, שהיה גדול מאוד. ובאותו ערב חשב בינו לבין עצמו ששתי האפשריות, של חיים ומיתה – שתיהן שקולות הן עתה בעיניו ואין הֶכְרע לזו על זו. אפשר שחָיֹה יחיה עד בוא עתו וּכמוֹת כל אדם ימות, ואפשר שבאחד הימים או הלילות ישים קץ לחייו; שתי האפשריות שוות כאחת… אינסטינקטי החיים והמוות שקולים בו, ורק מסיבה צדדית הדבר תלוי שינצח זה או זה, וכאחד אי אפשר היה אף לו לעצמו לֵידע מראש מה משני אלו – חיים כדרך כל הארץ או מיתה בידי עצמו – יקרה אותו ביתר וַדאוּת. ועוד חשב שבוודאי אף כל הבריות, או לכל הפחות רובן, כך הן, ומתוך כך נראו לו החיים עוד יותר ארעיים זעירים, דלים.
ועכשיו, בשוטטו על פני רחובות הכרך, נראה לו שבאותה פעם, על שפת הים, לא קיבל אלא הארכת השעה והזמן שבו יאבּד עצמו לדעת. הריהו הולך ובא – היום, מחר, מחרתיים, ובאותו יום שבו תִכלֶה הפרוטה האחרונה מכיסו. וכיוון שגמר להמית עצמו באחד הימים, כבר לא היה אכפת לו מה שהממון אצלו הולך וכָלֶה וממון אחר לא יהא לו במקומו, מה שעברה על פניו נערה נחמדה הדורה בלבושה ובת צחוק של חיבה שלא יעדה בשביל הצעיר ההדור שהלך על ידה, ולצד שלו, של פיינרמן, גם הבט לא הביטה – לכל אלו יבוא הקץ במהרה, והיינו הך. הריהו הולך למות.
בלי משים נתחלף אור היום הבהיר בערב חשוך ומטושטש, ופיינרמן גורר רגליו על פני רחוב מואר על ידי פנסים, בתוך המון בריות חולפים ועוברים, שעליו הם עושים רושם של צללים מתנועעים ושטים. המון זה נחפז, טרוד ועסוק, רודף אחר פרנסה, דירות נאות, כלים נאים, בגדים נאים, נשים נאות; נשים טסות והולכות, ממהרות להתענג, לראות עולמן בחייהן, כאילו מתוך יראה שלא לאבד שעה קלה לבטלה… בו, בפיינרמן, לא הרגיש כל ההמון הזה כמה חודשים קודם לכן, כמו שאינו מרגיש בו עכשיו. אלא שאז היה מהלך בתוכו עשיר בתקווה להיעשות אחר זמן מן הזמנים שותף לחיים נאים הומים אלו, לכבוש אותם לו ולתפוס בתוכם מקום חשוב, ועכשיו ראה את עצמו מוזר כל כך לחיים אלו, שקסמוהו ביופיים, זרוּת שאין לה שום תקנה, כאילו בן עולם אחר הוא, עולם עכור, עלוב ומשומם, ומזלו גרם שיאבד מחוץ להם, לאותם החיים, מן הצד, ושיאבד ביגון, מתוך מיאוס ושעמום, מבלי שעורר באחד מכל ההמון הזה אפילו שימת לב היותר זעירה, אפילו הרהור היותר קל.
“צעיר, בוא נא אלינו,” שומע הוא פתאום קול מדבר אליו, ונזדעזע.
לפניו עמדה אישה עטופה מטפחת והציצה לו לתוך עיניו. הוא הביט עליה בתמיהה, והיא הוסיפה ואמרה:
“יש אצלנו נערות יפות, בוא נא אלינו.”
הוא הבין פתאום מי לפניו, ומתוך הרגשה ראשונה מיהר לסטות מעליה.
כל זמן היותו בכרך לא התרגל למראה הנשים המשוטטות ברחובות האלו. אף על פי שפגיעותיהן היו מעוררות בו תשוקה גדולה ומושכות אותו אל הנשים בחזקה, בכל זאת היה פעם בפעם לבו מזדעזע בו בכוח, מחשש בלבד שמא ייכנסו עמו בדברים, והיה בורח מפניהן מתוך ביישנות ועוד יותר מתוך יראה.
אף הפעם התחיל לבו דופק מתוך דיבוריה של אותה אישה, אבל לאחר שעבר על פניה היה מתחרט על שלא הלך אחריה.
לא מפני שום כיעור ולא מפני שום סכנה לא היה לו לחשוש במצבו הנוכחי. הוא רצה לטעום טעם חטא זה – קודם מיתתו…
“וכי יפה היא?” שאל הפעם את עצמו. הוא שב על עקבותיו, ובשעה שקרב והלך לאותה אישה הציץ הוא הפעם לתוך עיניה.
“תיכנס?”
להשיב לא יכול. מבלי הבט לצדדים הלך אחריה בלב הולך ומצטנן, מוכן לכל פורענויות שבעולם.
וכשיצא משם הרגיש את עצמו מטומא ומנוול מבחוץ ומבפנים, כאילו הוטלה זוהמה כבדה בכל רמ"ח אבריו, מציפורני רגליו ועד שערות ראשו. כיעור, כיעור, כיעור – אי… והוא היה מזומן להתמוגג בדמעות, כשהוא מרגיש את עצו ברגע זה מושפל בתור אדם עד הדיוטא התחתונה.
“אחת היא,” אמר לעצמו מתוך ייאוש קר, ונראה לו שהחלטתו לאבד עצמו לדעת תצא לפועל עוד באותו הלילה…
פיינרמן הוסיף לנוד ברחובות בימים ובלילות ברוח שפלה ומדוכאה, בז לעצמו, רואה את עצמו מלוכלך ומושפל מתוך הזכרונות המזוהמים מאותו ערב ואינו ראוי לחיות, ובינתיים – והחלטתו לאבד את עצמו לדעת קיבלה מאליה שינויים משונים. כן, מאחד הערבים ואילך התמכר, למשל, אל המחשבה על דבר מסירת עצמו על טובתם של תלמידי בתי המדרש הגבוהים, על ידי מעשה רב, שיש בו משום סכנת נפשות… מה לו ולאותם תלמידים – לא שאל את עצמו אפילו פעם אחת. החליטה זו, “לאבד עצמו לשם הכלל”, היתה נראית בעיניו מן הראשונה, איבוד עצמו סתם, בשביל מעשה-הרב שהיה בה והפרסום שהיה בא לו לרגלהּ; והעיקר – מה שלא כיחד אף מעצמו – בשביל שבאחזו בה כבר לא היה צריך להטיל עצמו למים או לתלות עצמו בחבל, אף על פי – אף מזה לא יכל להתעלם אפילו שעה קלה – שכל אותו דבר לא היה אלא פנטסיה ריקה, שלעולם לא היתה באה לידו להוציאה למעשה. ואף על פי כן הגיע הדבר עד כך שכבר היה נדמה לו שמחשבותיו נודעו לשוטרים ברחוב, ואלו כבר אורבים לו ושומרים צעדיו, שהרי זה הפך אליו פניו, וזה כאילו הראה עליו באצבע, וזה הביט אחריו שעה מרובה…
ולבסוף, באחת משעות נדודיו, עלתה לו על דעתו ליסע ליאסנאיה פוליאנה, אל הגְרָף לֶב טוֹלְסטוֹי, לבוא לפניו ולומר לו כדברים האלו:
“אליך באתי, להיות בקרבתך תמיד אני רוצה. להיטהר ולהתעלות רצוני, וזה אי אפשר בשום מקום אלא בקרבתך הנישאה והטהורה. תלמידך בכל אני רוצה להיות…”
וחוץ מזה עוד היה מבקש אצל טולסטוי – ובפרט קטן זה אפשר שלא הודה לעצמו בבירור גמור – אף מקום אכילה ולינה, שעוד מעט לא יימָצאו לו…
**
מרגלית קם משנתו והלך לחנות המכולת שבחצר והביא מים ושתה תה על הפת, מזרז בתוך כך את חברו לקום. פיינרמן לא נע ולא זע ממיטתו, אלא התחיל מתאונן בקול נמוך, שהוא חש בראשו ורגליו מאוד מאוד. והוא לא דיבר בקול נמוך אלא במתכוון, ולא היה אלא מתחַלֶה, וכל זה עשה בלי מחשבה תחילה. תה מן המובא לא שתה, וכלום לא אכל, אלא שכב בעינים עצומות ומסר את עצמו ברצון לרשות החולשה ההולכת וכובשת את כל גופו. וכשעמד מרגלית ויצא לרחוב, קם פיינרמן ממשכבו ונטל חתיכת לחם משלו, ביקש ומצא מעט מרקחת שזיפים שקנה מאתמול, סעד את לבו ושכב עוד הפעם על המיטה ועצם עיניו. כל אותה שעה, מאז הבוקר, היה שוכב בראש ריק מכל מחשבה, שוכב ומתבונן לתיאבון בדמות ברנש קטן ועגול, הדומה במראהו לאחד ממכיריו, שהיה מסתובב לפניו במהירות גדולה כשהוא כפוף בעיגול. כמעט שעצם עיניו התחילה צורה זו מסתובבת לפניו בתוך תהום החשכה, והוא נשאר עמה בתוך חשכה זו כל אותן השעות, ומתוך הסתובבותה הנמרצה פעמים נדמה לו שאף ראשו הולך סחרחר. במשך היום קם שוב מעל המיטה כשהוא רעב ואכל שארית לחמו מתוך סלו, וחזר ושכב וניסה לקרוא איזה שעה בספר, עד שעייף והניח הספר מידו, ועצם עיניו, ועוד הפעם בא אותו ברנש הכפוף כעיגול להתגלגל ולהתהפך סחור-סחור לפניו במהירות סביבון.
לעת ערב הביא מרגלית עוד חמים, ופיינרמן שוכב. בעלת המעון, זקנה כמושה, יעצה שישתה החולה שמן קיק – ושתה ה“חולה” שמן קיק. מרגלית מיהר להסיח דעתו מן החולה וחזר לספריו, ופיינרמן נשאר שוכב על גבי המיטה ומהרהר הרהורים: מה טוב היה אילו אחזה בו מחלה קשה, טיפוס או מעין זה, שתהיה לו כעין מחיצה בין העבר והעתיד; בוודאי לאחר המחלה היו חייו מתחדשים תכלית חידוש. לישון לא יכול, והיה שוכב כמתעלף כל אותה שעה, וכשהיה וקח עיניו היה רואה והנה מרגלית יושב אל השולחן נשען עי ידו והוא כפוף על גבי אחד מאותם הספרים שמתוך מראיהם בלבד היה תוקף את פיינרמן בימים האחרונים גועל נפש. מרגלית במצבו זה נראה לו לפיינרמן טעון רחמים, בשביל שהוא מבלה ימיו ולילותיו בכך, ועם זה כעס עליו בלבו על שהוא מאחר כל כך לישב ואינו מכבה את העששית. אור העששית הרגיז הפעם מאוד את פיינרמן וכאילו צרב את עיניו וכָווה את ראש.
בבוקר היה פיינרמן טועם בפיו טעם מר משונה ומראה התה והפת עוררו בו מין זיהום. מרגלית הביא בשבילו שתי כוסות חלב, גם כן בעצת בעלת המעון, ולאחר שגמע פיינרמן מעט מן החלב דחהו מלפניו בעקימת שפתיים: מר! והתחיל מגרד בציפורן מעל לשונו את הזוהמה הלבנה שקרמה עליה, מוציא פעם בפעם את הלשון כנגד מרגלית, שיבדקנה זה. רצה פיינרמן שלא יזלזל חברו במחלתו ולא יקל ראשו בה. לו נדמה כי עיני מרגלית שואלות אותו כל פעם: “מה אתה מתפנק ולפני מי אתה מתחטא? וכי בני אדם שכמותנו רשאים לעשות כך! והשעות מה תהא עליהן!” נראה לו, שכבר חדל מרגלית לכבדו בלבו; בז הוא לו על התרשלותו המוחלטת שתקפתו בימים האחרונים לעניין הלימודים, ובוודאי אינו נוטה להאמין גם במחלתו; ולפיכך לא מצא פיינרמן טוב לפניו אלא לשכב בדממה ובעיניים עצומות, כזה שאפסו כוחותיו לגמרי, ובמצב כזה היה יכול לראות את עצמו פטור מלדון בשאלות מעין אלו, שמרגלית תובעו עליהן בעיניו.
השאלה מה יהא עם החולה נפתרה כנהוג מאליה. מרגלית פגש ברחוב את המזכיר של אגודת מורים סטודנטים המלמדים תורתם בחינם לבני עניים (אחד מאלו היה מורו של פיינרמן, אבל זה זמן רב שפסק הסטודנט ליכנס אצלו, כנהוג), וסיפר לו על דבר מחלת שכנו. והמזכיר ראה חובה לעצמו להשתתף בהמתלמד החולה, והלך ביחד עם מרגלית לחדר מעונו, שכשהפנקס של אגודת המורים הסטודנטים תחת בית שחיו.
כשנכנסו מרגלית והסטודנט לתוך החדר שכב פיינרמן ופניו אל הקיר.
“מה לך?” פנה אליו הסטודנט כשהוא עומד אצל המיטה. פיינרמן הסב ראשו ופקח עיניו, וכשראה את הסטודנט גיחך לו מתוך חולשה והכרה תודה כאחת והתהפך על צדו מתחת השמיכה.
“מה לך? במה אתה חש?” דיבר אליו הסטודנט כמו שמדברים עם חולה, רכות ונוחות ומתוך השתתפות.
“בראשי אני חש, ובשאר אברי… לקום איני יכול,” השיב פיינרמן כשהשפיל קולו במתכוון.
“התלבש נא וניסע אל בית החולים. יכול אתה לקום?”
“איני יודע,” השיבו פיינרמן בקול נמוך מבראשונה.
“השתדל לקום.”
מרגלית סייע לו לפיינרמן לקום מעל המיטה ולהתלבש, והסטודנט הוריד את המעיל מעל הכותל ועטף בו את פיינרמן, אף על פי שבחוץ היה חם מאוד.
“ברגלינו נלך או בעגלה?” שאלהו הסטודנט כשיצאו שלושתם החוצה.
“ברגלי אלך,” אמר פיינרמן אחר קצת פקפוק. הוא נזכר שהסטודנט עני הוא, חושש שמא אין לו במה לשלם שכר עגלה, והוא בעצמו יהא צריך לשלם, ובית החולים הרי אינו רחוק כל כך מבית מגורו, ואפשר גם לחולה שכמותו ללכת שמה רגלי.
וכשהגיעו לבית החולים נפרד מהם מרגלית והם נכנסו לבדם.
שעת קבלת חולים כבר עברה, אבל בזכותו של הסטודנט, שרבות מהנערות הרופאות היו מכירותיו, לא דחו את פיינרמן בקש – אדרבה, נערה אחת יפה ושחרחרה ובעלת שערות גזוזות, שהיתה נותנת כל פעם בחיבה את עיניה השחורות בפני הסטודנט, דיברה אל פיינרמן בדברים רכים, פתחה פי מעילו וכותונתו וַתָשֶׁם מודד חום תחת בית שחיו. ופיינרמן, משנכנס לחדר קיבול החולים, ישב על ספסל, נשען על כתפיו והביט נכחו בעיניים בוערות וקמות. הוא היה כנסוּך שינה, וכל מה שראה לא נתפס לו אלא כחלום. עכשיו כבר היה מאמין שהוא חולה באמת ומידת חומו ודאי גדולה מאוד.
“שלושים ושבע ושתי עשיריות,” הודיעה בקול הנערה גזוזה כשהוציאה את מודד החום מתחת בית שחיו ונסתכלה בו. “חולה שמידת חומו קטנה כל כך לעולם לא יקבלנו הרופא לבית החולים,” חזרה ואמרה להסטודנט.
אבל הסטודנט הטה אותה אל הצד והתחיל מדבר אליה בחלש דבר מה בבת צחוק על פניו, ואף הנערה השיבה לו בבת צחוק שלרצון. פיינרמן שתמה ואף הצטער על מיעוט החום, הבין שבוודאי מבקש הסטודנט מהנערה רחמים עליו; ואף אמנם הסטודנט דיבר אליה בדברים האלו:
“צעיר זה תלמיד הוא, אנו נתַנוּ לו מורה חינם, עתה כשחלה ושוכב בתוך חדרו אין לו במה להתרפא. צריך לרחם עליו. מה אכפת לך, אמרי לרופא שמידת חומו מגיעה לשלושים ותשע. בשביל שקר מעין זה לא תירשי גיהנום. אנא, עשי נא למעני.” לדבריו האחרונים האלו צחקה הנערה מתוך רצון.
וכנראה עשתה הנערה כבקשת הסטודנט. היא הלכה למקום שהלכה, ואחר זמן מה שבה אליו וגיליון בידה. הסטודנט הלך לו משם בלא ברכת פיטורין לפיינרמן. ואת זה הוליכה הרופאה הגזוזה דרך חצר ארוך והכניסתו לתוך פרוזדור מרוּוח של בניין גבוה, ארוך ומואר.
יהודי בריא בעל זקן צהוב וקטן יצא לפרוזדור והכניס את פיינרמן לחדר מרחץ. שם, אחרי רחיצת כל הגוף בפושרי אמבָּטֵי, הלבישו היהודי בגדי חולים: לבנים גסים, פוזמקאות, סנדלים וחַלַט, והוליכו לתוך חדר גדול ששתי שורות של מיטות עומדות בו לכל אורכו. על אחת מהן, סמוכה לפתח ופנויה, הושכב פיינרמן.
בחדר כבר דולק אור אַלֶקְטְרִי. הביאו סעודת ערב בשביל החולים; אבל פיינרמן גם לא נגע במאכל שנתן לפניו היהודי הבריא. הוא שכב על צדו בעינים עצומות, ואותו ברנש הקטן והעגול מסתובב, מסתובב, כאילו שמוהו על ציר, וחושך יָשׁוּף את פיינרמן. רגליו היו קרות וגופו חם; פעמים כאילו חש מדקרות של מחטים רבים בעלי חודים קהים על גבו, והוא היה מובטח שעכשיו בוודאי חומו גדול מאוד. וכיוון שבא לידי הכרה זו, נתן לחולשתו להתגבר עליו והתמכר בלא שום התנגדות למראה הברנש המסתובב לפניו, וגם התחיל מדובב בשפתיו מיני מילים מקוטעות, כמדַבר מתוך החום… אחר איזו שעה – הוא לא ידע כמה זמן עבר – נדמה לו פתאום שאיש עומד עליו, ופקח את עיניו ולא ראה שום אדם בחצי האפלה שבבית. עיניו נתעצמו שוב, והברנש מתהפך, מתהפך, והמיטה חגה ומתחמקת מתחתיו.
בבוקר עוררוהו משנתו למשתה התה, וחדר החולים מלא כולו אור של שחרית. פיינרמן התחזק וישב על המיטה ושתה כדי חצי הכוס תה, והפיל שוב את עצמו לתוך המיטה ונשתקע בחולשתו ולא נתעורר עוד אלא עם כניסת הרופא לביקור חוליו.
הרופא, אדם גבוה כבן חמישים שזרקה שׂיבה בזקנו, ביקר את החולים בלוויית הרופאה השחרחורת. הוא התחיל ביקורו משורת המיטות שבימין, וכשהגיע לבסוף למיטתו של פיינרמן, שהיא הקיצונית בשורת המיטות שמשמאל, היה זה שוכב בעינים עצומות. בה בשעה פקח עיניו והציץ בפני הרופא והנערה כזה שכבר היה ממתין לבואם בקוצר רוח.
הרופא בדקהו במקומות שונים, ולו לא אכפת מה שהנערה עומדת ורואה חלקי גופו מגולים. על שאלותיו של הרופא השיב בקול נמוך וחלש. הנערה רשמה דבר מה במצוות הרופא בפנקס שהחזיקה בידה, ויצאה אחרי הרופא מתוך החדר. אחר עצם פיינרמן עיניו שנית והיה שוכב בלי נוע. כשהביאו לחולים סעודה של צהריים אמר פיינרמן מתחילה שלא לטעום ממנה כלום; אבל מפני שבאותה שעה נכנסה לחדרו הרופאה, שהביאה בשבילו סמים בתוך בקבוק, וַתעוררהו על האכילה, לכן ניסה פיינרמן, מחפצו לעשות רצון הנערה, לישב על גבי המיטה, עושה את עצמו כאילו קשה עליו הישיבה. לבסוף ישב בהסבה ואכל בעזרת הנערה מלוא כפות מספר מן המאכל שלפניו. יותר לא רצה לאכול. אחר כך מזגה לו הנערה כוס קטנה מן הסמים שהביאה בשבילו וַתשקהו, והוא שב לשכב כבתחילה, כשהוא מביט על הנערה מתוך הכנעה ותודה רבה.
כשנסתלקה הנערה שכב שוב בעיניים סגורות, ואותו ברנש מסתובב לנגדו, עד שהביאו תה של צהריים לחדר החולים. פיינרמן נתעורר; וברגע זה נכנסה הנערה השחרחורת, שכל אותה שעה היה ממתין לה, ומדדה את החום, בתוך שאר החולים, אף לו וַתשקהו מן הסמים כוס שנייה. רק הפעם הרגיש בלוח ברזל המהודק על מוט למראשותי מיטתו. הרופאה,אחרי מָדדהּ חומו, רשמה בנֶתֶר על אותו לוח דבר מה, וביציאתה הגביה עצמו קצת על גבי המיטה וקרא את הרשימה: שלושים ושמונה…
אחר כך הדליקו מנורות האֵלֶקְטְרוֹן שבקצה החדר השני… האור שבחדר כאילו נתמעט פתאום, והכל טבע בחצי אפלה מחנקת, שהנפש מתכווצת מתוכה; החולים ישנים מסביב שנת מַרמוּטה. עיני פיינרמן העצומות למחצה נפגעו פתאום על ידי ניצוצין שניתזו עליהן, מעין ניצוצין של כפתורי נחושת, השייכים לאיזה אדם העומד על יד המיטה. פיינרמן ראה ולא ראה אותו האיש, אבל מיד הבין שזהו הסטודנט שהכניסהו לחדר החולים ושבא לבקרו; פיינרמן לא רצה שידע זה שהוא הרגיש בו, ושב לעצום את עיניו יפה-יפה כבתחילה.
ולאחר שעה קלה עלתה לו על דעתו שלא על מנת לבקרו נכנס הסטודנט לכאן, אלא לשם הרופאה השחרחורת נכנס, כדי לבלות בחברתה או לֵיצא עמה לטיול. הרהור זה לא נעם לו, אבל לא יכול להסיח דעתו ממנו. וכיוון שכסבור היה, שעוד מעט תעבור היא עמו ביחד בתוך הפרוזדור על פתח החדר ויצאו שניהם לטיול, התחיל גונח, מתחילה בקול נמוך ובהפסקות בינתיים, ולבסוף בקול רם ובתכיפות, בכוונה תחילה שיגיע הקול אליה ותיכנס אליו ותשאלהו מה לו. אבל היא לא באה. וכל גניחותיו, שלא פסקו עוד שעה קלה, היו לבטלה.
מיום השלישי לכניסתו לבית החולים התחיל פיינרמן שותה ואוכל כל מה שהיו נותנים לפניו. באותו יום הקיץ משנתו בשעה אחת עם שאר החולים והיה מסתכל ומתבונן בכל מה שלפניו בתוך החדר.
הרופא בא והתחיל בודק את חוליו, כשהוא אומר לכמה מהם תוך כדי בדיקות דברי חידודין בלשון יהודית. בפיינרמן טיפל הרופא קצת יותר מבשאר החולים, בדקהו וחקרהו, והרופאה עומדת, מבטת ושומעת. משעה שנכנסה זו באותו בוקר לתוך החדר, הביט עליה פיינרמן במבט של ערעור קל, בגלל “הערב העבר”, ואף על פי כן רצה שתהא מכירה מתוך פניו כמה היא מוצאת חן בעיניו; כל שעת היותה בתוך החדר לא פסק מהסתכל בה, ופעמים היו עיניהם נפגשות, וגיחוך חלוש היה עובר על שפתיו ברגע זה. באותו חדר היה שוכב תינוק חולה כבן י"ב, ושיחקה הנערה עמו איזו שעה – ולפיינרמן נדמה שבמקצת היא עושה זאת בשבילו – כדי לשעשעהו ולהביאהו לידי גיחוך; ופיינרמן הציץ באותה שעה לתוך פניה בחיבה והתפעלות, רוצה לומר לה שהוא רואה אותה כסמל האהבה והרחמים.
עוד רצה לספר לה שלמד על פי תכנית לימודי הגימנזיון, עבר בארבעה-חמישה חודשים קוּרס של שש מחלקות, אלא שחשב למוטב לעמוד במאי הבא למבחן בלימודי כל שמונת המחלקות. כזאת וכזאת רצה לספר לה, אלא שעדיין לא מצא שעת הכושר לכך.
וכשיצאה הנערה ולא שבה זמן מרובה, שבו עיניו להיעצם, ואף ההסתובבות האין-סופית של הברנש התחילה שוב לפני עיניו, הסתובבות שמתוכה תקפהו גועל נפש עד כדי הקאה. הוא היה פוקח עיניו, אולי ייעלם החיזיון, אבל מיד נעצמו העינים מאליהן, והברנש המתגלגל בגלגל החוזר שב לענותו. ובערב של אותו יום שלישי קם פיינרמן פתאום ממיטתו, בשעה שעדיין כמה חולים בחדר היו ערים ומקצתם גם יושבים ומסיחים, עבר בלא החלט את הפרוזדור, מקום ששׂוחקים שם שני השומרים בקלפיהם, הגיע עד הכיור שממנו היו החולים רוחצים פניהם וידיהם, כפף ראשו מתחת למרזב ושפך עליו קילוח מים קרים. הוא עשה דבר זה במחשבה תחילה – שיראוהו החולים בכך. לבסוף קפא ראשו מתוך הצוננים.
“מה אתה עושה?” שאלהו אחד השומרים, כשהוציא עיניו מתוך קלפיו.
“לא כלום,” השיב פיינרמן ועזב הכיור ושב בראש רטוב לחדר החולים. כאן ניגב ראשו במגבת ושכב על המיטה.
החולים, כמדומה, הרגישו במעשהו זה; ולאחר ששכב זמן מה על מקומו, קם פיינרמן שוב מעל המיטה והלך שנית במרוצה אל הפרוזדור והיטה ראשו תחת המרזב. זרם המים חדר הפעם לתוך כותונתו וצינן כל בשרו.
“מה אתה עושה?” גער בו אותו השומר, קם וניגש אליו.
“ראשי בוער”, השיבו פיינרמן בהכנעה כשהוא רועד כולו מקור.
“אסור לשפוך מים על הראש,” אמר השומר כשתפסו בידו, השיבהו אל המיטה וַיכסהו בשמיכה כיסוי מעולה. גופו של החולה רעד, ושיניו זו לזו נוקשות.
בעוד שני ימים והרופא, לאחר שגמר בדיקת פיינרמן, אמר אל הנערה השחרחורת:
“מה לצעיר זה – איני יודע, אבל בוודאי אין מקומו בחדר חולים זה. מידת חומו נכונה היא. לדעתי צריך להעבירו לחדריו של הדוקטור ג'.”
דבריו אלו של הרופא הפיגו מפיינרמן את כל התחזקות הרוח שהרגיש בעצמו כל אותו הבוקר, והחולשה שבה למשול עליו כבראשונה; וכשקרבה אליו הרופאה אחרי סעודת הצהריים להשקותו כוס הסמים, שמעה שהוא מדבר כאילו מתוך חום. ופיינרמן קרא באותה שעה על פה התחלתו של “הדֶמוֹן”: " הדֶמוֹן הנוּגה, רוח הנדוד, דאה על פני האדמה החוטאת, וזכרונות הימים הטובים חלפו לפניו בהמון…" אלא שאוזן הנערה לא הבחינה כלום מדבריו. היא נגעה בידה על מצחו, אחר כך מדדה חומו ומצאה שהוא מגיע לשלושים ושבע ומחצית המעלה. פיינרמן הכיר מתוך פניה בעליית חומו ושמח על הדבר, אבל לעת ערב ירד חומו שנית.
למחר העבירו את פיינרמן אל אחד מחדרי המחלקה של הרופא ג', אדון צהוב בעל עיניים עקומות, מסתכלות מבעד למשקפיים כחולות, והוא איש אמיד וטוב מאוד, שהיה מוציא משכרו בבית החולים על הטבת הריפוי והכלכלה של חוליו. משנכנס פיינרמן לרשותו, רשמו על גבי דף המיטה שלו רומית: “אָנֶמיה”, והרופא ציווה להשקותו “ברזל” וליתן לו מאכלים מבריאים.
בשָכבוֹ בחדר זה נכנס אצלו פעם אחת מרגלית חברו לבקרו ועמו עוד מתלמד אחד, שלא ידעוֹ כמעט פיינרמן קודם לכן.
הצעירים התחילו אומרים דברי לגלוג קל על מחלתו של פיינרמן, וזה אף הוא מגחך גיחוך חלוש כנגדם, כאילו מתוך איזו ביישנות. הואתו המתלמד הזר שאל בהלצה אם לא נכתבה על גבי הדף המלה " אָנֶמיה" בטעות, ובמקומה צריך לקורא מילה אחרת, דומה לה במקצת. בכלל היה פיינרמן שמח על ביקור זה, ובייחוד, על ביקורו של מרגלית, שהרגיש עתה אליו, זאת הפעם הראשונה בכל זמן דעתו אותו, רגשי התקרבות אמיתית.
בשעת פטירתם מסר פיינרמן למרגלית מכתב כתוב לאבותיו בצירוף שבע קוֹפּיקות דמי מַרְקא, בבקשה שישלח מרגלית אותו המכתב למקומו. כל זמן ישיבתו של פיינרמן בכרך היה כותב מכתבים לאבותיו שבוע-שבוע, ולא רצה לבטל מנהגו אף הפעם. בתוך מכתבו זה לא נמצא אילו רמז קל על דבר מחלתו ושכיבתו בבית החולים. לבסוף ביקש מאת מרגלית, שכשיקובּל מכתב על שמו יואל להביאהו אליו.
פעם ושתיים נכנסה אצלו הרופאה השחרחורת לשאול בשלומו, והוא הודה לה על זאת בדברים והיה מביט בה בעיני אוהב, רוצה שתרגיש בדבר ותדע שהוא נשאר נאמן לה ולא בגד בה ללכת בלבו אחרי הרופאה החדשה שבחדרו זה; והיא, הרופאה החדשה, הִנָּהּ נערה בעלת פנים לבנים מאוד ועיניים שחורות משונות קצת, עקומות ומבהיקות ויפות מאוד, ושערותיה עשויות בטעם יפה.
כששהה בחדר חולים זה כמה ימים, התחילה השכיבה הבטלה להיות קשה עליו, וביקש מרופאתו החדשה איזה ספר לקריאה. היא הביאה לו חלק מחיבוריו של מוֹפָּסַן בתרגום רוסי. את סיפוריו של מוֹפָּסַן לא קרא פיינרמן מימיו, והפעם עשו עליו רושם משונה מאוד, שלא עשתה כמותו עליו קריאתו של שום ספר מעולם. קריאה זה הביאה לו התרגשות חזקה ומיחושי ראש תכופים.
על דבר הנערה, שנתנה לו ספר זה לקריאה, עלו לו על לבו הרהורים שונים – לא טובים, מרגיזים ומעוררים. וביום השני, כשקרבה אל מיטתו, לא יכול להציץ לה לתוך פניה.
“ומה הספר בעיניך?” שאלתו מתוך שיחה.
“הרי כבר קראתי מסיפוריו של מוֹפָּסַן קודם לכן,” שיקר פיינרמן, “קראתיו כבר…” גמגם, ולהביט בפניה של הנערה לא יכול.
“סופר גדול הוא מוֹפָּסַן,” אמרה היא.
“הן. אלא שלדעתי הרי הוא מטפל בזימה יותר מדי…”
“מאי זימה?” הפסיקתו היא, " מוֹפָּסַן אינו אלא מתאר החיים כהווייתם."
ובדברה דבריה אלו – היא ישבה באותה שעה על מיטתו, הניעה בראשה היפה בתנועת חן ונתנה בפניו מבט רצון של עיניה העקומות והיפות, מבט זה שהביא את פיינרמן לידי התרגשות ובלבול הדעת.
“ואת סיפוריו של בוֹקאצ’יוֹ קראת?” שאלה.
פיינרמן לא שמע מימיו אילו את שמעו של סופר זה ולא ידע מי הוא, והודה ואמר שלא קראהו.
“חבל, שלא קראת, אף הוא סופר מצוין,” העידה העלמה בתקנה בתנועת יד יפה שערות ראשה הנחמדות.
“אף הוא מיסודו של מוֹפָּסַן?” שאל פיינרמן, בהביטו הפעם עמוק עמוק לתוך עיניה של הנערה.
“יש בהם צד השווה,” השיבה לו, ואף על פי שעיניה המשיבות על מבטיו לא אמרו לכאורה כלום, בכל זאת נראה לו שצריך לקרוא בתוכן הכל, לא מקצת לא למחצה, אלא הכל, כפשוטו וכמשמעו, ומבט של עיניים הללו גזל ממנו הנשימה הישרה, והשיחה עמה נעשתה קשה לו.
והיא סרה מעל מיטתו ובאה לטפל בחולים אחרים שבחדר;כמעט כולם היו מוכי שחפת ולא צעירים.
בערב של אותו יום, כשהשתרר חצי האופן על פני בניין בית החולים וחדריו, לא יכול פיינרמן לישון זמן מרובה ושכב ער, כאילו המתין לדבר מה… כל קול סתום והברת חשאין שנכנסו לתוך אוזניו מתוך החלל הדומם וההוזה שמסביב, נדמה לו כקול פסיעותיה… וממחרת הבוקר ישבה שנית על גבי המיטה אצלו גופה נגע קצת בו. היא הביטה שנית לתוך פניו במבט הרצון של עיניה המשונות והיפות, ולפיינרמן היתה שוב כל חזותה אומרת: “הכל אני יודעת, הכל מוּתר, לכל אני מסוגלה,” והוא מתרגש, חומד ומתבלבל. הוא כבר שכח בגללה את הרופאה השחרחורת, ונמצא כולו ברשות כשפיה של זו. ופעם אחת בין השמשות ראה אותה כשעמה בפרוזדור חבויה מאחורי הדלת עם עוזר הרוקח הצעיר… ומתוך כך התחילו הרהוריו על אודותיה מציקים לו עוד יותר, והוא מתרגש ומתענה.
אותה החזות הקשה והמציקה שאירעה לו בחדר החולים הראשון לא חזרה אליו עוד: הברנש המסתובב לא היה בא עוד לפניו עם עצמית העיניים. באחד הימים התאונן לפני רופאו:
“חש אני בראשי וזכרוני לקה: פעמים רבות אני מתאמץ לזכור דבר מה, ואיני זוכר; מילים היותר מצויות שפות מזכרוני…”
בשבוע השני להימצאו בחדר החולים של רופא זה, כבר היה מטייל לאורך הפרוזדור הארוך והמרוּוח, מסתכל לתוך החדרים הסמוכים ומיץ לתוך פניהם של החולים היוצאים להתהלך או לישב בתוך הפרוזדור כמותו. כל אותם החולים המלובשים בבגדי אסירים היו נראים לו כפליטים שדחום החיים מתוכם לכאן, וכאן יבלו כל ימיהם; הוא לא היה יכול לשַׁווֹת אותם כנגדו שלא בחלטים ושלא בפוזמקאות ובסנדלים אלו. רק את עצמו ועל עצמו זכר כל אותה שעה שהוא בן בעל בית חשוב ואמיד בעיירתו וצעיר משכיל שקרא ושנה הרבה. מהלך היה על פני הפרוזדור במין גאוּת של הסתכלות, מציץ וסוקר לכל צד ופינה, ופניו כפני מי שלא בא לכאן אלא על מנת ללמוד מקצוע זה על בוריו. על הרוב היה שותק, ועם שכניו החולים לא נכנס בדברים.
פעם אחת ראה בפרוזדור חולה צעיר, בערך, שנתרפא בבית החולים בשׂכר, ובידו גיליון “המֵלִיץ”. פיינרמן קרב אליו וביקש ממנו הגיליון לקריאה. מתחילה כאילו שמחו שניהם זה על זה, והסבירו פנים זה לזה. וכשבאו לשיח בפעם השנייה, סיפר פיינרמן למכירו החדש, שהוא כותב בהמליץ " וב“הצפירה” מאמרים ופיליטונים החתומים בשמות בדויים, ושאף עתה הוא עסוק בכתיבת סיפור גדול בשם "מֵעָלְמָא דִקְשוֹט " בשביל “המליץ”… אבל תחת להיכבד בעיניו של אותו חולה, התחיל זה, כשנפגשו עוד פעם, מסתכל בו באיזו קרירות, וסר פיינרמן מפניו והתחיל מתרחק ממנו.
פעם אחרת עבר פיינרמן בערב על פני חבורת חולים צעירים שישבו בפרוזדור כנגד האח המבוערת. אחד מהם, שחרחר ודל ובעל שפם מחודד, התוודה לפני חבריו על חטא מסותר; והשומר בלילה, אף הוא איש צעיר, בריא וגלוח, גילה דעתו, דעת בר-סמכא, שחטא זה הוא הגורם היחידי לכל תחלואיו הקשים של אותו חולה, והרופאים אינם אלא טועים. פיינרמן קרב לכנופיה זו, כמו שאמר לעצמו, מתוך תשוקה לשמוע במה אלו יכולים לדון, ועמד על גבם מן הצד קצת.
תכף הציץ לו השומר לתוך פניו ואמר, כמדבר לבני חבריא שלו:
“אף צעיר זה אין כל מחלתו אלא אותו דבר.”
מהו “אותו דבר” – לא היה פיינרמן יודע בבירור, אלא שמצא עצמו עלוב על ידי זה שהעז השומר לדבר בו בפניו עם חבריו בסגנון כזה, וסר מיד מן הכנופיה בזעף, ואף נראה לו שהוא ידוע ומבין על מה רמז השומר באמרו “אותו דבר”…
וכך עברו עליו שלושה שבועות בחדר החולים של הרופא ג', ופיינרמן הרגיש ששעת יציאות מכאן ממשמשת ובאה, ועם זה יגיע מאליו גם הסוף לישיבתו בכרך. כמעט שלא מדעתו הולך ובא הסוף לנדודיו הקשים שסבל במשך חצי שנה ברצונו הטוב, והוא לא שמח ואף לא נעצב מתוך מחשבה זו.
“עליך לשוב לעיר מולדתך לזמן מה,” אמרה אליו הרופאה, שלכאורה לא היתה יכולה לדעת אפילו מקצת מחייו בכרך, “בביתך תנוח וְתֶחֱלַם. הרי הקיץ בא. הישיבה בכרך בימי הקיץ קשה ומזקת. ואצלכם שם – שדות, יערים, – מה טוב… אף אני הייתי רוצה לנסוע לאחד מאותם המקומות, לנוח קצת מכל העמל הקשה, העבודה. הריני מקנאה בך שאתה נוסע מכאן.”
והוא התראה כמסכים לדעתה, שאמנם יש לה על מה לקנא בו קצת. ובאותה שעה היה יודע בנפשו שייסע מן הכרך לא לזמן מה, אלא על מנת שלא לחזור עוד, אף לא בימי הבציר ולא בימי החורף, כשהשדות והיערים שם, במקום עיר מולדתו, הם מנוּולים ושחורים או קבורים תחת מכסה שלג, וכאן, בכרך, יש תיאטראות, טיולים, תענוגים…
בהמשך דבריה אמרה לו העלמה עוד כזאת.
“אווירו של כרכנו קשה לרבים הבאים ממקומות אחרים, וכנראה, קשה הוא אף לך.”
ופיינרמן במכתבו שכתב באותו יום לאבותיו הזכיר מימרה זו בשמו של רופא. במכתבו זה בא לגלות לאבותיו מה שהיה מסתיר, לפי דבריו, מהם עד כאן, היינו: שמצב בריאותו התמוטט בזמן האחרון מאוד, עד שהוכרח למשוך ידו מלימודיו, ושהרופא גוזר עליו יציאה מן הכרך לימי הקיץ; אוויר הכרך קשה לו, כנראה. ולפיכך מבקש הוא, פיינרמן, מהם שישלו לו להוצאות הדרך. את המכתב סיים בברכה: “להתראות פא”פ בקרוב". דבר שכיבתו בבית החולים לא הזכיר אפילו ברמז קל. ועל הרושם שהיה מכתב זה צריך לעשות על אבותיו, אחר כל מכתביו הרבים הקודמים, לא בא כמעט לחשוב כלל.
באותו היום שמע פיינרמן בֶּאֱמוֹר עליו הרופא הראשי אל הרופא ג' הכרוך אחריו, דברים האלה:
“עד אימתי יהא זה שוכב כאן? כבר הגיעה שעתו ליצא מבית החולים. אין מקום אצלנו בשביל כגון אלו.”
הדברים האלה דיבר הרופא הראשי, אדם גבוה, בעל חוטם עב ושפתיים עבות, בקול רם ונמרץ; וכשיצא זה, פנה הרופא ג' ואמר לפיינרמן:
“כבר יש לך לחשוב על דבר היציאה מכאן.”
“טוב,” השיבהו פיינרמן קצרות ונתאדם.
ואחר שעה הביא לו שומר החדר בגדיו. פיינרמן לבשם מתוך רגש נעים – כל כך הגונים נראו לו באותה שעה. נעים היה לו להיראות במראהו זה לפני החולים ולפני הרופאה. מעל זו נפרד בחיבה ובקורת רוח. הוא הלך כמו כן לבקש את הרופאה הראשונה השחרחרה, כדי ליטול ממנה ברכת הפרידה, ולא יכול למָצאה.
וכשעבר בתוך החצר, פגע בו השומר, המשמש בחדר החולים ששכב שם פיינרמן ואמר לו:
“למה אתה יוצא קודם סעודת הצהריים? הריני מגיש מיד סעודה של צהריים.”
אפשר שהשומר נתכוון לקבל מפיינרמן “דמי תה”; אבל פיינרמן השיב לו על דבריו בגיחוך של הרחבת דעת מעושה:
“אמצא סעודת צהרים אף בביתי” – ועבר על פניו.
כשיצא מתוך חצרו של בית החולים, קידמוהו אור וחום שפוכים על כל אפסַיים. לנגד עיניו נמשכו שורות עצים מתעטפים בפרחים לבנבנים, זולפי ריח קל נעים, והוא לא ידע להיכן יפנה.
בקושי מצא את הדרך שבה בא לכאן, והיא העולה לרחוב מעונו…
**
כשנתרחקה הרכבת מן הכרך, יצא פיינרמן אל גרם המעלות של עגלת מושבו וכאן עמד זמן מרובה, שעות שלמות.
מתחילה היה האוויר החם ממוזג באור חזק מוזהב, והשדות המשתרעים משני צדי הדרך שבה עברה הרכבת היו כאילו מכוסים ברשתות של אור, שכהו העיניים מפניהן. פיינרמן שאף אל קרבו בעונג ריח השדה שהשכירהו קצת, והזין עיניו במראה המרחב המשתרע לפניו, והיה מרגיש שלבו טוב וקל ומוחו אינו מסוגל בשעה זו לקלוט לתוכו אלא הרהורים מרפרפים של מה בכך, לא חמימים ולא קרירים, הבאים מאליהם וחולפים מבלי השאיר שום זכר, ואותם ההרהורים נסבו כולם על דבר הכרך: משם באו ואליו שבו. על דבר הנסיעה עצמה לא חשב פיינרמן כלום, כאילו אינה…
אבל הנה ערב ממשמש ובא. ממרום כאילו שוּפְּכוּ על העולם מלוא חופניים ענקיות אפר, ולאט לאט נתמלא בו כל חללו של עולם, והוא תלוי באוויר למעלה ולמטה ומכל העברים. זכרונות של מאורעות קרובים כל כך תקפו את פיינרמן; הוא זכר שבדרך זו עצמה נסע כמה חודשים קודם לכן אל הכרך. מלא אנרגיה בא לשם, על מנת לישא ולסבול לשֵם השגת המטרה שהיתה לנגד עיניו. החודשיים הראשונים עברו עלי בכרך בעבודה קשה ובמחסור, אבל שניהם היו נעימים ומעודדים כל כך, והוא היה כותב לאבותיו מכתבים מלאים רק בשורות טובות על החיִל שהוא עושה, ואת עוניו ומחסורו העלים מהם. הוא היה כותב להם כל אותו זמן, שבחודש מאי זה יעמוד למבחן המחלקה השישית, ועתה הנה הוא שב אליהם בימי מאי אילו בידיים ריקות, מנוצח ונכנע, כנס מן המערכה…
ומתוך הרהוריו אלו נפנה לגמרי ממראה הערב שלפניו ומתכנס אל תוך עצמו מתוך הכנעה, וכאילו נצטמצמה ונתמעטה דמותו.
ברוח שפלה זכר יום צאתו מבית אביו מתוך מחלוקת וריב, על מנת שישוב לשם כמנצח, ועכשיו – אוי לאותה בושה! – הריהו שב אליו, אל אביו, דל וריק, עלוב ושפוף, כבעל תשובה. וכאן זכר את אביו הקפדן ואת מנהגו עמו בזמן האחרון; את דבריו הדוקרים ואת מבטיו הנוקבים זכר – ובשרו נעשה חידודים חידודים. חשדות נתעבים, תואנות, עלילות וזלזולים ומוסר אווילי תפל, המשפיל ומדכדך את הנפש – אלו הם דברי ימיו בבית אביו. חושד היה בו אביו שאינו מניח תפילין בכל יום, וישטמהו וימרר את חייו. “אילו היית תלמיד הגימנזיון של המחלקה השביעית, או אילו, לכל הפחות, היית משתכר שישים רו”כ לחודש!… עכשיו כשאינך לא הא ולא הא, אלא יושב בבית האב ואוכל לחמו, הרי יכול עתה עדיין להתאפק מלהיעשות גוי…" כך היה במשמעם של דיבורי אביו ומבטיו. ונדמה לו לפיינרמן בימים ההם שאין לך בעולם חור צר ואפל באחד המרתפים הלחים, מקום אין אור השמש יומם וגחלת בַּקָרה להתחמם – שלא ייטב מבית איבו; ואין לך בעולם פת קיבר ולחם ניקודים, אשר לא יערבו מלחם אביו הנתקע לו כעצם בגרונו.
ועכשיו הוא נוסע מן הכרך כשנטוע לו בתוך לבו מין יראה מפני אותו הכרך, יראה שאין לעָקרה ושהיא תולדת הכרה עמוקה, כמה קשה העמידה בקשרי מלחמת הסערה התמידית בעד קורטוב של חיים השולטת כאן בכרך, וכמה קשה הניצחון במלחמה זו לאדם חלוש ופעוט שכמותו; אצל שולחן החיים מסובים רק אלו שיכולים לכבוש להם שם מקום בכוח עצמם, והוא מוכרח לוותר עליו ברוח שפלה ובהכנעה.
הֲלָכה ישנה וחבוטה זו נתחדשה לו עתה מתוך ניסיון עצמו, וזה היה מניח מעט את דעתו, לולא נזכר בדברים שאמר לו אביו בשעה שנתן לו חמישים רובל לצורך נסיעתו: “הריני נותן לך חמישים רובל, אלא שאני יודע מראש שלא תעלה בידך כלום, לא אתה האיש…”
נמצא שהֲלָכה כמוֹתוֹ…
סביב פיינרמן כבר האפילה שִפעת חושך, והוא חשב שהוא אינו אלא בן אדם מצוי שבמצויים כרבבות אלפי שאר בריות המתרוצצים בשעה זו בקצווי ארץ שונים, ואיש לא ישגיח בהם ואיש לא יֵדָעֵם. עומד הוא כאן על גרם המדרגה של העגלה בחשכה בתוך הערבה – ואין יודע מציאותו, ואין לו הרשות ואין לו התקווה שבזמן מן הזמנים יחדל להיות יצור נידח ואובד בתוך ריבֵּי רבבות של שאר בני אדם מצויים ודלים…
עד שקנה לעצמו רובה, ניסה בלילה אחד לאבד את עצמו לדעת על ידי חניקה.
מחשבה זו על דבר איבוד עצמו לדעת בצבצה במוחו פתאום, בשעה ששכב חולה בקדחת עצבים חבוי בחדרו, מזדעזע מתוך כל קול רם פחות או יותר הנשמע בחצר, ומקשיב בלב סולד מתוך אי מנוחה להדומיה שמסביב וחושש שמא תופרע…
“הרי אפשר לשים קץ לכל זה”, כך לחש לו כוח השופט הרפה שלו, שעד אותה שעה היה תועה בתוך תוהו ובוהו של חזיונות משונים ומרגיזים, “צריך אני רק לתלות את עצמי בלילה זה…”
בה בשעה נפגשו מבטי עיניו בציר הברזל הקבוע בתקרת החדר בשביל עששית תלויה.
וכיוון שנכנסה מחשבה זו לתוך מוחו נעשתה תיכף אצלו להחלטה גמורה, שממנה לא יסור. ומעכשיו דאג רק לדעת מה שיהא עד אותה השעה, שבה יוציא את החלטתו לפועל.
השעה כבר היתה סמוכה לבין השמשות, שעה מוּכֶנת לפורענות. אוזניו ולבו היו ערים כבתחילה, אך מן המיטה לא יכול לקום מתוך חולשת הגוף, וכך שכב עד שהואר חדרו על ידי אורו החיוור של הירח.
לבסוף קם מפני שחפץ ליכָּנס אל הנערה שאהֵבהּ – היא דרה באותו חצר עצמו – ושלא ראה אותה כמעט מאז הבוקר. התנהגותו היתה יכולה להיראות בעיניה משונה ביותר, גם חשש שמא תכיר מעצמה ותבין איזו עינויים הוא סובל בלבו וכמה גדולה היא הסכנה…
מאותו יום שבו נתפרסמה הפורענות עדיין לא חבקו זה את זו ולא נשקו זה לזו אפילו פעם אחת… החשק יקפא בתוך הלב ביחד עם הדם. הגוף והנשמה שניהם התחילו בפעם אחת מתנהלים לאט לאט: תאוות האוכל סרה לגמרי, השינה היתה חלושה וחטופה ומרגיזה בחלומות איומים; התנועות נעשו אטיות: הם בחרו לֵישב מבלי נוע על מקום אחד. הדיבורים נעשו מועטים מאו והקול – נמוך, צרוד כחנוק… היא היא המדברת על פי רב, והוא מתאמץ להשיבה באופן שלא תכיר מה עִמָּדוֹ.
על אודות אותה הפורענות הנוראה לא היו מדברים ומזכירים כלום, הוא לא יכול אפילו להעלותה על השפה, והיא – כלום היו אף לה ידועות אותן ההרגשות שמצצו את תמצית חייו באלו הימים?
כך היה שואל את עצמו בהציצו לתוך פניה באופן שלא תרגיש במבטו.
להשמועות המרגיזות העוברות בכְּרך על דרך הפורענות הצפויה – אף להן היה ייחוס שניהם שווה: שניהם היו מתרעמים על אלו שמסרו אותן מפה לפה וכאילו לא האמינו להן, ושניהם כאילו לא היו אלא מתייראים מפני השיחות שהרגיזו עצביהם וזעזעו כל קרביהם…
הוא נכנס לתוך מעון אבותיה, חיוור, דל פנים ובלי כוח לעמוד על רגליו. היא יצאה לקראתו – ושניהם שתקו. הוא ישב אל השולחן למולה.
אמה, שבימים האלו קמה ממיטות יולדת, אף היא היתה חיוורה, דלת בשר, חסרת כוח. היא התהלכה בחדר ומתוך חזה התפרצה לפעמים שלא מדעתה גניחה מלאה תוגת מוות. ותוגה כעין זו אחזה אף אותו, וכנראה גם את אהובתו. היא קמה מאצל השולחן וקראה לו בקול נמוך שיצא עמה לתוך האכסדרה. מתוכה היו נראים השמַים והכוכבים, והיא אהבה לֵישב כאן בערב ולהסתכל, שותקת, למעלה.
הוא הלך אחריה למרות רצונו. מתוך האכסדרה היה קרוב יותר להרחוב ושאונו, שכל כך היה קשה לו. היא ישבה, שותקת, ועיניה כלפי השמים הכחולים והבהירים; הוא ישב עֵר ומקשיב בחשד של חולה. מסביב שררה דומייה כמעט שלמה, שלא הופרעה אלא פעמים על ידי קולות מצויים ובמידה מצויה. על לבו העיק משא כבד כעופרת. כשהתחלחל היה כאילו נצרב באש.
היה אביב. הלילה היה בהיר ביותר והשמים השתרעו במרום בהדר. שבוע קודם לכן היה מרגיש רגשות מתחדשים בתוך לבו עם בוא האביב; עכשיו לא הרגיש בהידור זה, ולא בבהירות, ולא באביב.
מקום לנוס אליו מפני הסכנה לא היה תחת השמים הנהדרים, ובליל יפה זה. בליל יפה זה, לאור ירח יקר זה, מהלכים מסביב אנשים חיות טרף…
הארץ תחת רגליך ברזל והשמים מעל ראשך נחושה – עמדה לו מחשבה בתוך מוחו כל אותה שעה.
אתלה את עצמי, דיבר לעצמו מבלי הגה כשהוא שקוע כולו בהרהורים, אתלה את עצמי, אתלה את עצמי… ושום רגש פחד מוך הרהורים אלו לא היה לו. אדרבה, הוא כאילו שמח לאותו דבר והמתין לו בקוצר רוח.
והיא?… אותה כמעט לא זכר כלל. רק פעם אחת צפה מתוך הערפל הנטוי על מוחו מחשבה לא ברורה כל צורכה על אודותיה.
מחר תמצאני מת בחדרי… היינו הך… הרי הם כולם צפויים למות.
והיא לא הפריעה כל אותה שעה את שתיקתה אפילו בדיבור היותר קל.
“ניכנס לתוך החדר,” אמר לבסוף באיזה קול קר.
“אני אשב בכאן,” השיבה היא בקול נמוך.
ונשאר יושב אצלה. אלא שבתחילה לא מצא בעצמו לא את הרצון ואף לא את היכולת לדבר אליה כדי להפיג קצת קשי רוחה.
וכמקודם שתקו וישבו בלי נוע עד שקראה לה אמה ליכּנס אל הבית. הגיעה השעה להם להיפרד. הוא כאילו התנודד פתאום, בפעם אחת; בעיניו נראה אות חיים, והוא דיבר דברים אחדים. הוא אמר לה לפני הפרידה איזה דברים ושאלהּ איזה שאלות – דברים ושאלות של מה בכך. והיא השיבתו כמו בלי רצון.
הם נפרדו והוא שב לחדרו בלי שום פחד. הוא הרהר על מה שעתיד הוא לעשות בעוד זמן מה ולא פחד. הוא פתח ספר לקרוא בו עד שתשכב היא לישון.
ובשעת קריאתו היה חותך במספריים מן המגבת העבה רצועה רחבה לאורכה, בלי איזו כוונה ובתנועה מיכנית. הוא היה שקט – כשקט של מת… הוא הספיק להסתיר את המגבת יחד עם הרצועה שחתך ממנה – והנה משכו בדלת חדרו הסגורה, כאילו חפצו לפָתחהּ.
הוא קם, ניגש אל הדלת וַימהר לפָתחהּ. הוא ידע שהיא היא, ואמנם מאחורי הפתח עמדה היא. היא מציצה אליו, מציצה אליו… מסתכלת בפניו כמו בחשד… זה הפעם הראשונה שבאה לחדרו בלילה, והוא ידע למה באה לכאן. והוא אמר לה:
“עדיין אינך ישנה?” למה נכנסה לכאן לא העז לשאול.
היא לא השיבה דבר ורק עמדה והסתכלה בפניו, הציצה לתוך עיניו; הוא לא השפיל את עיניו ושני המבטים נפגשו.
“למה מוזר אתה כל כך בערב זה?” – שאלתוּ בסוף בקול חֶרש.
“מוזר?” חזר בבת צחוק קפואה ומעושה, “בשביל מה אני נראה לך מוזר?… בואי נא לתוך החדר.”
הוא משכהּ בתנועה רכה בידה אל החדר.
“לא אכָּנס,” השיבה כשקועה במחשבות ונשארה עומדת בפתח הפתוח, מסתכלת בפניו.
“קר לי, לסגור הפתח…” התחיל ולא כילה. הדיבורים שוב נחנקו בתוך הגרון. רגעים אחדים עברו ככה בשתיקה.
“קורא אני; עוד מעט אשכב לישון,” התחיל שנית, מציץ לה ישר לתוך עיניה. הוא גחן אליה, חיבק בידו את צווארה וַיִשקהָ על לחיה נשיקה קלה: שפתיו נדנדו בחולשה.
היא נעה ממקומה וכנואשה סרה מעל הפתח, והוא יצא ללַווֹתה בגילוי ראש. בשתיקה נכנסה לתוך מעון אבותיה וסגרה אחריה את הדלת.
אחר רבע שעה כיבה הוא את העששית ושכב על המיטה. כעבור איזה זמן קם מעל המיטה וקרב למקום ששם הניח את רצועת האֵטוּן העב וּנטלהּ וישב אל המיטה בתוך חשכת החדר, ועשה ממנה, אחר שכְּפלהּ וקשר שתי קצוֹתיה ביחד, כמין עניבה…
אחר כך נטל עֵט וכתב, לאור הירח שנכנס לתוך החדר, על פיסת נייר: “בבקשה שלא להאשים שום אדם במותי.”
עם העניבה בידו שהה עוד איזה זמן על המיטה. אחר קם ונטל כיסא והעמידו בזהירות, כחושש להקים שאון, סמוך למקום שבו ציר הברזל תחוב בתקרה, ועלה ועמד על גבי הכיסא ושׂם קצה העניבה על הציר, והנה העניבה רחוקה ממנו מאוד ולא יוכל להכניס ראשו לתוכה. אז ירד וקיבץ כל הספרים שנמצאו בחדר והניחם על הכיסא ועמד על גבם… הוא נאזר בכל כוח שרירי ידו האחת שבה אחז בעניבה התלויה על ציר הברזל ומשך את עצמו למעלה, ובשנייה התאמץ לשים את העניבה על ראשו; וגופו מתנודד באוויר, מזדעזע ומתעוות, אף פניו מתעוותים כולם ונהימה משונה יוצאת לו מתוך שיניו הקפוצות, מפני התאזרות הכוח הגדולה. אך הנה הכניס את ראשו בעניבה ונטל ידו שבה אחד ברצועת האֵטוּן… הוא נופל על הרצפה… העניבה נקרעה.
אז שב לשכב מתוך מין מפח נפש וייאוש. במוחו לאל היו שום מחשבות זולת האחת – שהדבר לא עלה בידו. הרצועה שחתך מן המגבת היתה דקה ביותר, והוא לא שם לב לזה מראש.
ואחרי איזה שהות קם מעל המיטה ונטל את המגבת, ועשה ממנה עניבה באופן הקודם. עניבה זו היתה עבה מאוד והוא הידק קשריה היטב-היטב. מאחר שייתָלה בזו – יבוא הסוף.
ולא ניגש תכף ומיד להוציא הדבר לפועל. הוא שכב עוד הפעם על המיטה, והעניבה העבה עם הקשרים העבים מונחת אצלו על הכר. השעה נמשכה וחלפה, והוא הביט לחשכה בעיניו הפקוחות, ובתוך מוחו נמצאה רק מחשבה אחד: שצריך לקום ולהוציא הדבר לפועל; אלא שהוא שהה אף על פי כן, כאילו היו הרגעים האחרונים האלו יקרים לו וכאילו רצה להמשיכם.
“צריך לקום,” אמר לעצמו לסוף בקול וקם.
הוא עמד על הכיסא ועל הכרכים שעליו ושם את קצה העניבה על הציר. אלא כשרצה להביא את ראשו לתוכה לא יכול לעשות זה בשום אופן. הוא נמשך על העניבה בידו האחת שאחזה במגבת הקשורה וידו השניה פרפרה והחזיקה בעניבה, אלא שעד שהספיק לשים את העניבה על ראשו, היה נופל למטה ועמד על גבי הכיסא והכרכים. עוד הפעם הוא חוגר כוח ידיו ומתנשא למעלה עד שראשו מגיע לתקרה. העניבה קרובה לראשו, אלא שהיד הכפופה הנושאת משא גופו מזדקפת והוא יורד למטה. עוד הפעם, ועוד הפעם… כל גופו היה מכוסה בזעה מידַבקת קרה, והוא עייף ויגע ולא עצר כוח עוד לאחוז בידו במגבת ולהתנשא באמצעותה… הוא הוריד את העניבה מין הציר וירד מעל הכיסא וישב בקצה המיטה כשהוא אוחזה בידו.
ואחר איזו שהות שכב עליה והשתטח, כאילו כדי לנוח ולהחליף כוח… אחר כך קם והתחיל מבקש תקנה לעניבה, ולא נשאר לו אלא לנסות להדק קשרי העניבה עוד יותר כדי שתארך עוד קצת, ומשך בכל כוחו במגבת הכרוכה עד כמה שהיה אפשר, ושכב עוד הפעם ואת העניבה שם על צווארו ומשך בה, עד ששמה לו מחנק והתחילו רקותיו דופקות, והרפה ממנה קצת – ונשאר שוכב כך.
הוא רצה, ראשית, לנסות טיבה של החניקה מה היא, והשנית, להתרגל לכאב הבא מתוכה.
ומאחר ששכב כך זמן מה, עלתה מחשבה על לבו:
מחר ימצאוני תלוי ומראי יהיה נורא: כחול עם עיניים מבולטות, והעיניים תהיינה פקוחות…
ולעומת הרהור זה בא שני, שאם יישאר בחיים יבוא הבוקר ואותה פורענות תהא צפויה לו כקודם, ומתוך הרהור זה תקפהו שיממון של מוות…
להיתלות, להיתלות – קשקשה מילה בתוך ראשו ולבו כאחת.
והוסיף לשכב עוד זמן רב, ומכונס ומשוקע בתוך עצמו.
וכי אין שהייה זו סימן שאני חוזר מדעתי? אמר לעצמו מתוך אי מנוחה. עוד אשתקע בשינה ולא אספיק…
אבל הוא שכב כבתחילה בלי נוע.
פתאום קם מן המיטה ועלה על הכיסא ועל הספרים ושם את העניבה, שהורידה מעל צווארו, על הציר ואחז בה ביד אחת ונמשך אחריה במין כוח מיוחד ועלה על התקרה ושלח ידו השנייה כדי לשים את העניבה על צווארו, וטיפל בדבר ולא עלה בידו, עד שנפל למטה. שוב עלה וירד, עלה וירד, ולהכניס את ראשו בתוך העניבה לא יכול.
לבסוף נואש ממחשבתו וירד מעל הכיסא בראש שחוח והפיל את עצמו על המיטה. הוא התמתח על המיטה כמעט לתיאבון. מה שיהא ביום מחר לא הפחידהו הפעם, ואחר שעה קלה נם שנתו…
כל אינו-יהודי מן ההמון היה בעיניו כסמל הסכנה, והיה נראה לו שזה חושב לעצמו לצדקה מה שאינו מתנפל ואינו מכה ואינו הורג באותו מעמד. מפני אינו-יהודי וכל שכן מפני שניים שלושה אינם-יהודים ההולכים לקראתו היה סר הצדה, כשהוא יודע בעצמו שאילו עלבוהו אלו בדברים או אפילו שלחו בו יד, לא היה תובע עלבונו מידם ולא היה אלא משתמט מהם דומם. הכרת ערך עצמו, שהיתה תמיד גדולה אצלו יותר מברבים אחרים, אבדה לו בפעם אחת לגמרי, ביחס לכל אינו-יהודי, מאותה שעה שנודע לו אותו מאורע. הוא הרגיש עכשיו שהוא מסוגל להשפיל את עצמו לפני הקטן, הפחות שבהם מתוך התבטלות, הכנעה ובקשה של פחדנות הכלב, משעה שנוכח שיש לעשות עמו מה שלא היו נותנים לעשות לכלב בשוק.
במחקריו של טולסטוי עסקתי, בשיטותיו של סְפֶּנְסֶר אני בקי, על דבר הדרת גאונו של “האדם העליון” על פי שיטת ניטשה הייתי מדבר, ואחר כל אלו ימחצו לי את ראשי באבן בתוך הרחוב לעיני כל הבריות, כאילו הייתי גרוע אפילו מכלב, שביחס אליו צער בעלי חיים יש – חשב בפני עצמו כשהוא מהלך בצדי המדרכה.
אופן נפילת עצמו בידיהם שלהם היה מתאר לעצמו בדמיונו כפרפור הארנבת ידי משיגיה: חסרת אונים, מוגת לב ומזדעזעת בכל גופה כמתוך הקדחת… ובבחינת ארנבוּת כגון זו חיו כל ימי חייהם אבי זקניו ואבי זקניהם של כל ישראל, בני דורו של חמלניצקי, של כל ימי הביניים: חרדים בכל רגע ובכל שעה לחיים, עצביהם היו בכל רגע ובכל שעה ממותחים ומזדעזעים כמיתרים, ודמיהם היו מתחמצים ומתקלקלים…
היאך היו יכולים לשאת חיים כאלו, היה הוא שואל את עצמו בתמִיהה, לחיות כל הימים במגור ובפחד מוות? וכך חיו דורות רבים, זה אחר זה… ובשביל מה חיו?… הרי משעה של חיים כאלו טוב המוות…
ונדמה לו שבכל הסובבים אותו ובו בעצמו הריהו מכיר סימנים מובהקים של בנים לאותם אבות-זקנים, נרדפים ונהרגים על קידוש השם בלא הרף, שעומדים בפני הפורעניות לא במחאה, בעלבון של אנשים חיים המתקוממים על נפשותיהם, אלא בפחד ומורא בלבד, כאילו הוא דבר המצוי, רע מוכרח…
ואת עצמו היה שואל לא פעם אחת, למה גדול בו כל כך הפחד מפני אותה סכנה; הרי לא מפני המוות הוא מתיירא, שהוא היה מוכן לאבד את עצמו לדעת. וכשבא לנתח הרגשותיו היטב נראה לו שלא מפני שיקומו עליו להכותו או אפילו לרָצחו הוא מפחד כל כך, אלא מפני שזה יהא באמצע הרחוב לעיני השמש ובפניהם של בריות עומדים ומסתכלים. ומתוך אינוס גופני מאוס ונורא זה היה טיבעו, טבע היהודי, סולד כל כך… עוד נראה לו שבשביל זה מפחידתו אותה סכנה כל כך, מפני שהוא לא יימָצא בה אלא במצב של ארנבת מפרפרת באין אונים ובלב גוסס מתוך פחד בידי רודפיה השׂוחקים למִשבּתיה…
ובשביל זה, מאחר שקנה לעצמו באחד הימים במקרה רובה, לא אמר לשים בו קץ לעצמו, מעשה זה שהיה חושב עליו כל אותם הימים – על דבר מיתה בחניקה לא בא לחשוב עוד אחר אותו לילה שבו לא עלתה בידו להיתלות – אלא התחיל מהרהר על התאבקות והתקוממות, ואת המיתה בידי עצמו ראה כמעשה של מורך לב שאינו מהוגן… עוד קודם שעלתה לו לקנות לעצמו הרובה, בשעות שלא היה עדיין אלא מתכוון להמית בו את עצמו, היה נראה לו שהוקל לו לעשות כדבר הזה בכל שעה שירצה, אלא מכשבא הרובה לידו נוכח שלא קל הדבר כלל, כמו שנראה לו, ושלא היתה ידו מתרוממת לשלוח כדור אל רקתו או אל פיו… והוא היה נושא אצלו תמיד את הרובה כשהוא טעון…
ועל אודות אותה “השעה שלא תבוא”, בשעה שהיה הכל מסביב כתיקונו, היה מעכשיו יכול לחשוב ברוח קרה במידה ידועה. מפני המוות לא היה מתיירא. מקור ישותו כאילו הורעל אחרי אותו המאורע הנורא, ובכל אותם הימים היה נראה לו שלחיות אינו מסוגל עוד והוא צריך למות. ומכיוון שנוכח שלעצמו קשה לו לשלוח יד בעצמו, היה אפילו כאילו נושא נפשו למיתה בידי אחרים…
והיא לא ידעה על דבר הרובה איזה זמן כלל, אף על פי שהוא היה נתון אצלו תמיד בתוך כיס מעילו שמצדו הפנימי. כמה ימים היה מסתיר דבר הימָצאוֹ אצלו. וכשנודע לה הדבר לבסוף, הכסיפו פניה ואמרה לו:
“היכן נטלת אותו?”
“קניתיו… במקרה הציעו לפני לקנותו וקניתיו,” השיב לה בגיחוך קל מעוּות.
“למה הוא לך?” שאלתו כמעט מוך ייאוש.
“מה משמע?… הכל צריכים עתה לרובה…”
היא שתקה זמן מועט.
“אין צורך לך ברובה,” אמרה בקול של צער.
“אם כן הרי טיפשית גמורה אַת… הרי לא כדי שאמית את עצמי בו קניתיו…”
“איני רוצה שתהא מחזיק אצלך רובה,” אמרה ועיניה התחילו מטפטפות.
לא רחמים ולא השתתפות לא היו לו באותה שעה לנערה זו, שאהבתו אליה באלו הימים נחלשה במקצת.
“איני מבין דמעות הללו למה הן,” אמר לה כמצטער מתוך דמעותיה.
אלא שהיא הציצה לו לתוך עיניו בעינים עגומות, ונדמה לו שאין לרמותה, מפני שמחשבותיו מחשבותיה. כנראה אף לה נראה איבוד עצמה לדעת כמוצא יחיד ממצב נורא זה, ואפשר שאף היא חושבת על כך כל אותם הימים.
אפשר שלא אני לבדי כך, אלא שכל מכירי וחברי נושאים בתוך לבם אותו הגיהנום עצמו שנושא אני בלבי, אלא שהם מסתירים הדבר שלא יכירו בהם… הרי אף אני מתחפש ומסתתר, חשב הוא באותה שעה וסיים במחשבתו, אילו הייתי מאבד את עצמי לדעת, היתה אף היא שולחת יד בעצמה…
הוא ידע מידת עצמו: למראה כל פה הנפתח בדיבור היה ממתין לשמוע בשורה רעה, ואת כל אדם הנכנס לתוך הבית היה רואה כמבשר לא טוב. פעמים תכופות היה שומע כשהוא ברחוב דיבורים על דבר סכנה קרובה מפי אינם-יהודים ויהודים, מבלי שיכול אף על פי כן לֵידע בבירור, אם לא הטעהו חוש השמיעה שלו… ביציאתו לרחוב היה פעם בפעם מראה הרחוב נראה לו חשוד מאוד, נראה לו שבריות רצים, בריות אצים מתוך כוונות רעות, ואחרים נסים בפחד, ועם זה, כנראה, לא היה שום אדם אחר זולתו מרגיש בכך.
לפיכך לא האמין בשעה הראשונה לעצמו, ואמר לעצמו שההמון שנקהל שם בתוך הרחוב לא נקהל אלא בשביל סוס של רכב שנפל ארו בשביל עניין דומה לזה; אלא מכיוון ששמע קול רָם – כאילו שפכו לתוך גופו מים של קרח שצרבו לו כל קרביו. רקותיו התחילו דופקות וכואבות בכאב גדול, בגולגולתו ועורפו חלף קילוח של אֵלֶקְטְרִי. ברכיו כשלו.
ובתוך הרחוב ההמון הולך וגדול… אינם-יהודים רצים מכל העברים… נשמעות שריקות חלילים של השוטרים…
והדבר סמוך להבית ששם חדר מעון שלו. הוא נכנס בעד השער לחצר בברכיים כושלות, כשרוצעת לו את מוחו המחשבה הקצרה:
“הנה התחילה…”
הוא כאילו נס לתוך החדר. וכאן מיהר והוציא בידיים רועדות מתיבת השולחן את הרובה – שהפעם לא נשאהו בתוך כיס מעילו ומה שקודם לכן היה מתאר לעצמו בקלות יתרה, נראה לו עכשיו לאי אפשר כלל – שיורה מן הרובה במתנפלים…
בעד החלון ראה שמתוך החצר רצים כמה תינוקות ואף אחד גדול לחוף.
תיכף יישָמע הדבר אף לה, נצנצה במוחו, תכף יתפרצו לתוך החצר…
היאך יוכל לראות בזה? שׁוֹמְמָה כל ישותו.
הוא הרים את הרובה ושהה שעה קלה ושם את הקנה לתוך פיו – ושהה עוד קצת.
ולבו בקרבו התרוצץ מתוך כאב גדול, ובאוזניו נשמעות שריקות חלילים של מהומה, קולות פראים, קולות קוראים לעזרה, גניחות.
והיא הרים את יד הרובה ולא הספיק לחשוב על תוצאותיו של מעשה זה – ונשמע קול אדיר וחזק בתוך החדר…
1. אליהו מידניק אל אחד-העם
10 נאובר [נובמבר] שנת 1901
אדוני הנכבד!
אתכבד לשלוח לכ' שבעה ציורים:
1) הביבליותיקה בשומימקה
2) גחך
3) בביתו של הגביר
4) רב מטעם
5) “בשביל מי קרא הקורא?”
6) מה יאמר?
7) המופקרת
אולי יוכשרו כמה מהם בשביל “השלח” לשמחתי הגדולה.
ברגשי כבוד ויקר
אליהו מיידאניק.
כתבתי: [- - - ].
2. אליהו מידניק אל אחד-העם
אדון נעלה!
בבקשה מכ' לכבדני בטובו ולהודיעני משפטו שחרץ על שבעת ציורי, ששלחתי לו זה החודש השלישי.
אם ימצא חפץ באיזה מהם להדפיסם בירחונו, אשלח לכ' כמה תיקונים שיש לי לעשות בציורי, המונחים תחת ידו.
יואיל כ' להחזיר לי אותם הציורים, שלא יסכנו בשביל “השלוח”.
ברגשי כבוד ויקר
א. מיידאניק.
כתבתי: [– – – ].
16 ינבר [ינואר] 1902
3. רבניצקי אל אליהו מידניק
אדעסא 14/1 [1902] תרס"ב
לאדון א' מידניק
ידידי!
את ציוריך כבר קרא גם עורך “השלח” ושניים מהם (“הביבליותיקה בשומימקה” ו“גחך”) נתקבלו לדפוס. חמשת הנותרים מושבים לך בקב'.
אם יש לך לעשות איזה תיקונים בשני הציורים, אל תאחר לשלחם. בדבר [פרץ - - כבר - -] שנתפס לא בחטאו וכבר יצא לחפשי.
ידידך דו"ש
י"ח רבניצקי
4. רבניצקי אל אליהו מידניק
אדעסא 24/6 02[19]
לאדון א' מידניק
ידידי הנכבד!
ע“פ בקשתך במכתבך האחרון אלי נשלח אליך בחזרה הכת”י “הביבליותיקה בשומימקה” ביחד עם המכתבים שבהם רשומים התיקונים שלך. ואתה אל תאחר להשיב את הכ“י מתוקן. גם את שם הציור טוב לשנות, כי איננו עולה יפה. ציורך “ר' אייזק גיחך” נדפס בחוב' יוני. כשתתקבל החוברת יוסדר חשבונך, ואז ישלח הסך המגיע לך ע”פ הכתבת ששלחת.
ברגשי כבוד וידידות
י"ח רבניצקי
5. אליהו מידניק אל ביאליק
[ראשית ינואר 1904]
ידידי הנעלה!
במכתבך שמחתני במדה שאין למעלה הימנה. שמחתי מאוד שאתה תהא עורך הבלטריסטיקה ב“השלח” ושמחתי שקראת לי להיות מעוזריך. כל הטוב שיצא מתחת ידי – קודש הוא לך. ואהא משתדל שיהא הטוב בכתבי מרובה על הרע. לעבוד במחיצתך – עונג מיוחד הוא בשבילי. אתה תאצל מהודך על חלק “השלח” הבלטריסטי והפיוטי. כשאתה עורכו של “השלח” אשתדל לזכות להיעשות עוזרו התמידי – חלק טוב מזה איני מוצא לעצמי.
מקום אחד במכתבך התמיהני הרבה: אתה כותב שנמצאים בילקוט הרידקציא שלשת ספורים משלי, ואני לא ידעתי. אמנם מסרתי בשעתם שני כתבי-יד למר קלוזנר; את האחד אמר לקבל בשביל ה“לוח” ואת השני לא קיבל כלל – אלא ששניהם כאחד החזיר לי, ואיני יודע מהיכן לך השלושה. אותם השניים לא הייתי מעולם נותן לדפוס ב“השלח”, ביחוד ב“השלח” שלך. את האחד, שמצא בשעתו חן בעיניו של מר קלוזנר, דנתיו בגניזה, ואת השני, רשימה קטנה, אומר אני לשלוח למערכת “הדור”. ובכן – אין בילקוט “השלח” אלא ספורי האחד, גדול בכמותו, שלא שלחתיו להמערכת אלא כשני שבועות קודם לכן. בכתיבתו עסקתי משעה הראשונה לשובי בפעם האחרונה מאודיסא, ואותו יעדתי בשביל “השלח”, ואם זכיתי שתהא אתה עורכו – מה טוב ומה נעים לי.
שם ספורי “על פרשת דברים” ואין, כמובן, לערבבו ב“על פרשת דרכים” אחר. קראהו נא, ידידי, וכתוב לי משפטך עליו. בלב מובטח אני מוסרו לדינך; הרי כבר יצאתי זכאי מלפניך בשביל פרי-עטי הראשונים. ובספורי זה נשארתי נאמן לעצמי, אלא כמו שאני מקוה, דבר-מה הגיע עכשיו אצלי לידי בישול יותר גמור, והייתי מרגיש הפעם שעטי שגור בתוך ידי קצת יותר משהיה.
ולכשתקרא את ספורי – הואיל בטובך להודיעני דעתך עליו בשעה ראשונה שתמצא הדבר לאפשר לך – ואודך מתוך לב.
תודה רבה לך על שאלתך לשלומי ומעשי. בנוגע לשלום – אין שלום לי; נפשי שסועה וגזורה. מצב רוחי נורא, ואפשר שסופי יהא רע. עיפה נפשי – שהיא כנראה ביסודה לא בריאה ביותר – להורגים. אלא הרי אין מקום להשתפכות כעין זה במכתב ראשון.
יוכל היות שאלמלי עזבתי את רוסיה – נתרפאתי במקצת או אפילו הרבה. אלא שאיני נוסע. נסיתי לעקור עצמי ואת הקרובים לי מכאן – ואין שום תשובה מיק"א. ליסע לאמריקא? אלא שעדיין אני צריך לעבור על הפקודים לבוא לחיל הצבא ולא יתנו לי ליסע. אין שלום!
אם יש אצלך דבר תנחומין, אמור לי. כמה אני נצרך עכשיו לדבר כזה. ואפשר שישיבתי בעיירות גרמה לי כזה, ואני צריך לנוס ל“מקום מושב”. שם היה הרבה פג מרוחי הרעה. בודד, נכא-רוח ונדכא אני הולך כל הימים.
שלום לך ושלום לכל אשר לך. אמנם השתקעת בורשה? אנא, אל תשהה בקריאת ספורי, והודיעני בטובך משפטך עליו.
מכבדך ומעריצך
א. מיידניק.
כתבתי: [– – – ].
באומן אתעכב עוד כשניים שלשה שבועות. לעמוד למבחן אני מתעתד; מתעתד וחוזר מדעתי – מתוך שפלות ידים ויאוש שתוקפני פעם בפעם. ואפשר שאעמוד למבחן בחודש ינואר זה.
6. אליהו מידניק אל ביאליק
[17.1.1904]
ידידי המכובד!
כל הימים האלו אני יושב ומצפה בקוצר-רוח למשפטך על ספורי. גורלו של ספור זה נוגע אל לבי שבע מכל מה שכתבתי והדפסתי עד היום הזה. הלוואי [תגי]עני תשובתך היום או מחר. בבקשה ממך שלא תחמיצנה. מספורי הקטנים אל תתן ב“השלח” ולא כלום; לא בשבילו נכתבו, ובכלל כבר נשכחו מלבי. כתבתי בשעתם כמה ספורים קטנים א-לה צ’כוב בשנות הראשונות של עבודתו הספרותית, ולאחר זמן פסקתי למצוא בהם קורת-רוח (ר' אייזיק גחך" אחד מהם) והסחתי מהם דעתי לגמרי. אם יש ברצונך הואיל למסרם למערכת “הצפה”, ב“השלח” לא יכירם מקומם בכל אופן.
לקבלת תשובתך בדבר ספורי אני מחכה.
ברגשי כבוד ויקר
א. מיידאניק.
אדרסתי כזו [– – – ].
בעוד כמה ימים אצא לדור בקיעב ואודיעך כתבתי דשם.
אלא מכתביך יגיעו לידי מכל מקום.
7. אליהו מידניק אל ביאליק
ידידי הנעלה!
יצאתי מאומן זה כמה ימים לבלי שוב אליה עוד, ואינני יודע עכשיו אם כתבת לי כבר או לא כתבת תשובה [–] ספורי. באומן הבטיחוני שישלחו לי קורספודנציא שלי לכאן ואין שולחים. לפיכך אבקשך מאד באופן אם ערכת כבר מכתב בשבילי ולא קבלתיו – שתטריח עצמך בטובך ותודעני משפטך שנית. אנא כתב לי – ואודך מעומק לב.
כתבתי לכמה ימים (בעוד ימים אחדים אני יוצא לדור בקיעב??? ארעי) כזו: [ – – –].
אתכבד לדרוש בשלומך היקר
מוקירך ומעריצך
א. מיידניק.
19 ינואר [1904] שנת תרס"ד
8. אליהו מידניק אל ביאליק
קיעב 27 ינואר [1904]
ידיד נעלה!
עצבתני מאד בדעתך על ספורי, שאני מובטח במעלותיו כמו שלא הייתי מובטח בפרי-עטי מימי. פרי-עטי זה חביב עלי. אפשר אף אני טועה, אלא שלא אעמוד על טעותי אלא אחרי ימים. אבל הרי בשעה שכתבת אלי אגרתך האחרונה לא קראת עדיין אלא מחציתו. אפשר נשתנה דעתך עליו – מאחר שקראת אותו כלו? האמנם לא נשתנה? עדיין אני מקוה שאיני טועה – טעות כזו הייתה גורמת לי יסורים הרבה – ושאתה תמצאהו לראוי לבוא ב“השלח”. עדין מקוה אני; ותשובתך אבקשך לשלוח לי ע“פ האדרס [– – –]. בקיעב לא אעשה אלא כמה ימים ובכל אופן ישלחו לי מכתבך לכאן תומ”י [תכף ומיד].
מציורי שתחת ידך אל תיתן כלום ב“השלח”. אני אכתוב בשבילך אחרים. מסור אותם, בבקשה ממך, להצפה, אולי יודפסו שם.
מוקירך ומכבדך
א. מיידאניק.
9. אליהו מידניק אל ביאליק
[16.2.1904]
ידיד נעלה!
שלחתי לך זה אחר זה שני ציורים קטנים. בקשה ממך, הודיעני-נא, מה דעתך ע“ד “הגברת והאמה שלי? ומה החלטת בשנוגע ל”בביתו של הגביר”? כתב לי הפעם עפ"י הכתב דלמטה. מה עשית בספורי הגדול?
הצעה ביחד עם בקשה יש לי אליך, ובטובך עשה לי בקשתי ואהא מחזיק לך טובה. וזהו הדבר. אחי הגדול – אתה ידעתו – קבל סוכנות מכמה הוצאות-ספרים רוסיים והריהו נוסע ומפיץ הוצאותיהן בערים וכפרים. לכן עלתה על דעתו ליטול סוכנות אף מהוצאות-ספרים שלנו בתקוה לעשות חיל אף בהפצת ספריהן והוצאותיהן. וממך אמרתי הפעם לבקש שתמסור בטובך הגדול הצעה זו לממונה על זה ב“אחיאסף”, שבודאי ימצא חפץ בעבודת אחי. אנא מלא בקשתי ויודך אחי. כתבת אחי תמיד ושלי-לעת-עתה: [– - –].
ברגשי כבוד ויקר
א. מיידניק.
10. אליהו מידניק אל ביאליק
[16.3.1904]
ידידי הנעלה!
לדאבון לבי אבדה אגרתך האחרונה ששלחת לביתי. מביתי חזרו לשלחה לי לכאן ולא באה לידי. עפ“י בקשתי מסר לי אחי במכתב תוכן האגרת שבשבילה [הוא] מבקשך לקבל ממנו תודה רבה. איני יודע, למה אין דעתך נוחה מסוף “הגברת והאמה”? כמדומני, שהוא נאה למה שלפניו ולא יכול להיות אחר. נתכונתי ברשימתי לציין “התעלות האשה ע”י רגש האם”, וכמו שיכולתי רשמתי הדבר. מה שהיה בדעתי לכתוב כתבתי, וסוף אחר לא היה מכון למה שרציתי אני להביע ברשימתי. ובעינך לא מצא חן מה שרציתי לכתוב או זה שכתבתי? למה סתמת דבריך? הייתי מבקשך שתכתוב לי דעתך בפרוטרוט, אפשר אוכל לתקן ברשימה דבר-מה. אקוה שרשימתי תמצא אצך משפט ישר ובקש לא תדחנה.
מחר או מחרתיים אשלח לך ספור “חמץ”.
[את] “השלח” איני מקבל.
אדריסתי: [ – – –].
איני מובטח אם תמצאך אגרתי בורשה. יודע אני שלימי החג אמרת לנסוע לאודיסא.
מוקירך ודו"ש
א. מיידניק.
11. אליהו מידניק אל ביאליק
[30.3.1904]
ידידי הנעלה, הנשגב, היקר!
בודאי כבר מסרו לידך ספורי החדש “חמץ”. קראהו-נא, כשתקבלו לדפוס, בודאי תמצא לנכון להדפיסו בחוברת היותר קרובה. כתוב-נא לי בטובך דעתך עליו. איך יצא משפטך על “הגברת והמאה”?
בקשה גדולה לי אליך. עשה עמי אות לטובה ומסור לאדמיניסטרציה של “אחיאסף” בקשתי זו: תשלח-נא חמש חוברות השלח שבהן נדפסו ספורי וציורי: שתי חוברות משנת תרס“א עם הציור “ר' אייזיק גחך”, חוברת של תשרי משנת תרס”ב עם הציור “עונג שבת”, וחוברת ג' של שנת תרס“ד עם “בביתו של הגביר”. תואיל נא [האדמיניסטרציה] למלא בקשתי ולשלוח החוברות הנ”ל עפ"י הכתבת: [– – –]
ושתכתוב לי דבר ע“ד ספורי, תכתוב ע”פ אדריסתי הקודמת: [– – –]
בכבוד ויקר וברכה
א. מיידאניק.
12. אליהו מידניק אל ביאליק
[8.5.1904]
ידיד נעלה! שלחתי לך באחריות שני ציורים. האחד “חולשה”, לקוח מספורי הגדול ז"ל – כבר בערתיו מן העולם –ומעובד כדבר בפני עצמו. יש בודאי לקוי באופן הרצאתו, שקשה לשנות מטבע קבוע כבר. אלא שאני רוצה לבקש ממך שתעשה עמי “חסד של אמת” ותתקן מה שהוצאתי לא מתוקן מתחת ידי. הציור השני שמו “ברגע האחרון”. בשנוגע אליו יש לי כמו כן בקשה אליך. באחד המקומות שבו, שיראה לך אולי ראוי לזה ביותר, תוסיף מעין זה:
“החלומות ע”ד אשר-משותף שזה לא כבר היה חולם בתוך חום אהבתו היו עכשיו רחוקים ממנו כל כך; כאילו הכסיפו ונתנדפו מתוך המציאות הנוראה…".
במקום הנכון יהיו הטורים האלו רצויים וצריכים.
ועם זה שלום לך וברכה מאת מעריצך ומחבבך
א. מיידאניק.
שכרי תשלח עפ"י אדריסה זו: [– – –]
13. ביאליק אל יעקב פיכמן
905[1] 27 אודיסא
חביבי פיכמן,
הצעה טובה לפני “יבנה”: להוציא קובץ ספוריו היפים של המנוח [מי]דאניק. מובטחני שברויחו בהוצאה זו. רוב ספוריו [נדפסו] ב“השלוח” (הקבצן העור, עונג שבת, חמץ, חולשה, ר' אייזק גחך) והשאר בשאר עתונים וגם בכ“י (בין כתבי היד נשארו דברים קטנים יפים מאד, א-לה צ’כוב). [ידידיו] באודיסא ישלחו אליך רשימה שלמה של כל ציוריו. כל כתביו יחד, הישנים והחדשים, לא יעלו יתר על שמונה גליונות כמדומה, ואתם יכולים להוציאם בשתים, שלוש חוברות, או בכרך אחד, כרצונכם. התנאים טובים ונוחים לכם. או 15 רו”כ [רובל כסף] הגליון או מחצית ריוח. אם מסכים אתה הודיעני תיכף ומיד ותקבל את הרשימה עם הרשיון לגשת אל ההדפסה. כמדומה שאין לך הצעה טובה מזו לפני “יבנה” מצדי צדדים: סופר צעיר, ציורים נחמדים וקלים וקצרים, זכרון למנוח שמת מיתה משונה, וכו' וכו'.
פליטונך ב“הצופה” לא עלה באמת הפעם יפה בידך. אל נא תוסיף להוציא מת"י [מתחת ידך] דברים שאינם מתוקנים.
שיר קטן תקבל ממני, כמדומה, בימים האלה. בצרה גדולה אני עתה. נסתמו כל מקורי פרנסתי, ו“הצופה” הרי יודע אתה.
ולמה יצאת אתה מ“הצופה”?
שלום לידידי לויטס. ענה על הצעתי הנ"ל בו ביום כי עלי לדעת אם להימין אם להשמאיל.
אל נא תתעצל לכתוב לעתים יותר תכופות.
חובבך ח.נ. ביאליק.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.