רקע
דב סדן
מאמר א: עם כתביו

 

א    🔗

מבחר כתביו של שלמה שפאן בשירה ובסיפור, בביקורת ובמחקר, על שני כרכיו שיצאו לאור, מדבר בעדו, שכן יש בו כדי להעמיד לפנינו דיוקנו בכמה מעיקרי גילוייו, אך דומה, כי כתוספת־ביאור לו מתבקש שרטוט דרך־חייו ועשייתו, כפי שהוא עולה מקטעי־דבריו בעל־פה, משרידי־רשימותיו בכתב, מפירורי זכרונותיהם של שהיו מקורבים לו בתחנות חייו השונות. דרך־חיים זו צד שוה לה לדרכם של בני גילו וסוגו וסביביהם, אך גם צד שונה לה ממנה. הצד השוה דיוֹ בהגדרה כוללת: אחד מצעירי־ישראל, יליד תחום־המושב בימי הצאר וגידולו בימי הפיכה ואנדרלמוסיה, פרעות ויסורים; נלבט בין מסורת וחידוש, בין המשך ותמורה, ורואה בעין־בשר בשקיעת חיי־העם בעיירת־הגולה המתמוטטת ובעין־רוח את התנערותם במכוֹרתו מקדם, מקדים לטעום ולהטעים טעמה של ההתנערות הזאת בתחיית הלשון; והוא נישא על גלי־טלטול, שעקירת־קבע והנחת־ארעי משמשות בה בערבוב, עד שהוא בא לארצנו, כאל חופו הנכסף, ומתערה בה, נושא בנינה ונשוּאה כאחד. הצד השונה טעון הארה מפורטת: כבר שלושת היסודות הראשונים – עיירת־מולדתו, בית אבותיו, בית לימודו – שינויָם ניכר מתוכם. עיירת־מולדתו – יארמוֹלינצי, הקרויה בפי היהודים יארמוליניץ, הנטועה ועומדת בפודוליה שרויה בתוך יערות עבותים (ואמנם נקראה דרך צחות: יער מלא־עצים), לכאורה כמותה כשכנותיה כך, אמנם, כמעט כל השנה, אולם במשך חודש אחד בה היא חורגת מהוָייתה: הלא הוא חודש היריד הגדול, המכנס בה רוב באים מקרוב ומרחוק, בני עמים שונים; וימי החודש הם לא בלבד ימי סחר־ומכר אלא גם ימי צהלה ושעשועים, שהאורחים צריכים בידור, ובאים תיאטראות וקרקסאות ולהטוטרים וטורחים לספק את צרכם בהנאה; וילדי העיירה עולם רב־פנים ומנומר נפתח לפניהם. בית־אבותיו, – פה נולד (תרנ''ח) כבן בכור לאביו ר' אליעזר בר' חיים יצחק יליד ניקולייב ולאימו מרת חיה בת ר' יעקב רייפניצר ילידת העיירה, והם מכלכלים את ביתם על דרך המסורת שאינה מפליגה כדי אדיקות יתירה, שכן האב תורה והשכלה שקולות לו ועד התעניינות בספרות העברית החדשה הגיע, והאם, מצוינת בהבנה סובלנית ביותר. חינוכו של בנם־בכורם חותם האֵם העֵרה ניכר בו יותר משניכר חותם האב המאופק וכעין אידיאל לילד ולנער היתה דמותו של סבו ר' יעקב שוחט, שמידת אדיקותו כמידת סבלנותו וכל עצמו כחולם חלום־תמיד, ונכדו, שהיה מעריצו הרבה, ירש תכונתו זו, שהחביאה בפני סביביו, אך הסגירה בדברים שבינו לבין עצמו, בדפי רשימותיו, ולימים אף מילטה בסיפוריו שנתפרסמו ברבים. עד־מה היה כרוך אחרי סבו אנו למדים מדבריו שכתב לו, לאחר שנודע לו מות אביו: " כתוב לי, סבא, אל מי אכתוב עכשיו מכתבים בלשון־הקודש אם לא אליך“. בית־לימודו – לא למד ראשית קריאה מפי מלמד־דרדקי, אלא מפי צעיר, שהיה קודם ריש־דוכנא ומרד על בעליו המלמד ופתח לו חדר משלו, שחידוש שיטת־לימודו העלה מחלוקת בעיירה, שכן לימד את התינוקות לפי “בית הספר” של מ.ב. שניידר. ואף החדר, שהנער למד בו אחר־כך מיוחד היה, – רבו, ר' משה מור, שנקרא, כמובן דרך גוזמה, מנדלסון של העיירה, נקט כעין שיטת־עבודה עצמית ועיקר לימודו תנ''ך, לשון עברית ודקדוקה, אף ספרות עברית ותולדות־ישראל. ימי לימודו אלה היו זכורים לו לטובה, גם אם היה שוקל שכר כנגד הפסד: השכר – לימוד מסודר וכמעט מודרני ובראשית הילדות, שרישומה עז; ההפסד – חסרון לימוד בש”ס ופוסקים, והוא לו חסרון של ממש, שכן, החדר לא באה ישיבה אחריו, אלא בית־ספר עממי רוסי, שמשגמרו למד, על דרך השכלה עצמית, בקורסים־שבכתב ואף נבחן בפנקסנות איטלקית כפולה וכדומה, והוכר כפנקסן הבקי באומנותו (תרע''ג); ומקץ שלוש שנים (תרע''ו) נכנס לאחר בחינה, לכיתה החמישית של בית־ספר־למסחר בקאמיניץ פודולסק וסיימוֹ בהצטיינות ובפרס של מדליית־זהב (תרע"ט). תעודת־הגמר, שהקנתה לו תואר של קנדידט־הקומרציה, מראה מערכת־לימודים מרובה ובכללה לימוד ארבע לשונות – רוסית, אוקראינית, גרמנית, צרפתית; אך מקונטרסי־נעוריו נעכר, שעיקר ידיעתו והתעניינותו היתה בעברית וברוסית, שכן הקונטרסים האלה המלאים שירים, שניכרים בהם כיבושי השירה של ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור, עד כדי השלטת הקלאסיקה שלהם, מצויים בהם גם תרגומי שירה, מהם משירת רוסיה מהם משירת אחרים, אלא שתרגומם על־פי תרגום רוסי. וראוי להעיר, כי מי שעתיד להיות מתרגמה של הקלאסיקה לא למד לטינית, שלא היתה בבית־הספר ההוא חובה אלא רשות בלבד.


 

ב    🔗

כניסתו, כתלמיד־למשפטים, לאוניברסיטה האוקראינית בקאמיניץ פודולסק, חלה בימי התמורות וההפיכות, ואין צריך לומר, כי צעיר ער ורַגָש כמותו נמשך לפעילות ציבורית שכבר עשה בה בעיר־מולדתו, ועיקר־פעילותו במערכה הציונית והעברית בקרב הנוער המתלמד ובאגודתו “קדימה”. היה זה המשך פעילותו בקרב תלמידי בית־הספר התיכון, שמשמם השתתף בועידת התלמידים הציונים שנערכה באודיסה, במעמדם של ביאליק ואוסישקין, כשם שימי־הפרעות (ירמולינצה היא במחוז פרוסקורוב) עוררו אותו להיות מכלל המתנדבים שנסעו, מטעם הועד הציוני המרכזי, בסכנת־נפשות, מקהילה לקהילה לעודד את יהודיה ולסייעם, כך ימי העמידה על נפש הציונות עוררו אותו למלחמה נמרצה על אפיו של בית־הספר העברי “תושיה” שבהנהלתו, כשעבר לימים לידי היֶבסקציה. המלחמה הזאת, שנמשכה שנה תמימה, נסתיימה, כמובן, בנצחונו של יריבו, שהשלטונות עמדו מאחוריו, והיא גם נסיבה לבריחתו אל מעֵבר לגבול (תרפ''א). מכלל פעולותיו בקאמיניץ ראוי להזכיר השתתפותו בקובץ לעניני ספרות שנדפס בסטנסיל, “במתנו”, וביחוד שירו שחתם עליו בכינוי ש. ספרדי. פה נרקמה גם ראשית־ידידות שבינו ובין סופרים ופרחי־סופרים, ביחוד אברהם רוזן ואהרן אשמן, והיא ידידות שנתקיימה עד אחרית־ימיו, כדרכו של שומר־אמונים.

לימים היו מאורעות שונים מעלים לפניו זכר ימי־עשייתו בקאמיניץ וכן, למשל, הוא רושם: “דיברתי על היהדות באוקראינה, ונזכרתי כי הומת פטליורה. ברוך דיין האמת. עוד חי הוא עומד נגד עיני. בשעת חגיגה גדולה של האוניברסיטה האוקראינית בק[אמיניץ], ובפניו של פטליורה דיברתי עברית – נאמתי – בוַדאי במשך איזה רבע שעה, מאין היה עוז לעול־הימים. במשך הזמן בודאי יצלצלו הדברים כאגדה, דיברתי על גוי ואדם בשפת־קודש באזני הרוצח הגדול הזה”. והיא, היהדות הגדולה והמעונה, היתה עולה וחוזרת ועולה לפניו וכן ירשום: “מה גדול הכאב לזכר היהדות הרוסית, האוקראינית. וגם לזה קהינו – – אין גם הרגשה חיה של כאב, כאבנו”.


 

ג    🔗

ראשית גלגולו במזרח־גליציה היתה לטשוֹרטקוב (יוני 1921), וישיבתו בה הותרה, בכוח אישורו של שר־המחוז, כי עבר את הגבול ונרשם, והיתר ישיבתו כארבעה חדשים. מיד הטיל את עצמו לתוך עשיה, שכן לא יצאו אלא יומַים לקבלת היתר־הישיבה וכבר ניתן לו, מטעם שר־המחוז, אישור אחר – לשאת, מקץ כחודש ימים, הרצאת־פומבי על שירת ח. נ. ביאליק. ולפי דברי עצמו נפל לתוך העיר בעצם הריתחה של עבודת קרן היסוד: “ואני אחרי שנאלמתי דומיה במשך של זמן רב – מובן שפתחתי את פי ואזרתי חלצי לצאת כגיבור ולעשות את מלאכת ד' אמונה – נכנסתי לעבי הקורה ונואם ונואם ונואם אני וחוזר ונואם”. לפני תום מועד היתר־השהייה נרשם, כנהוג בימים ההם, בועד־ההצלה היהודי בלבוב כפליט שהודיע על אָבדן תעודותיו, ואישורו על כך היה בחזקת תעודת־זהות. מכאן שלא נעזר בתעודה, שהיתה תפורה עימו בקפלי בגדו במעבר הגבול, – תעודה הנושאת חותמת אוקראינית של רשות העיר וחתימותיהם של אזרחים יהודים ושאינם־יהודים, אך לשונה לשון הפולנים והיא מעידה על מוסריותו והעדר־זיקתו למפלגות מהפכניות, תעודה אָפיינית (ניתנה בימי שלטונם של הבולשביקים) באוצרו, כשם שנשמרו מכתבי־המלצה שונים, שלא מסרם על־פי כתובתם. עד־מה, אמנם נכנס בעבי הקורה לפעולה ציונית ועברית מעידה חברותו בהסתדרות המורים העברים, ונועדה לו מטעמה אף עבודה (שיעורי ערב לפליטי אוקראינה מטעם הג’וינט), אך נמשך לחבריו החדשים, בני גליציה, תלמידי אוניברסיטאות, שנעשו מורי הגימנסיות בשאר גלילות פולין ומחוזות הספַר שלה. הזרימה הזאת, שבלעדיה לא יתוארו שם לא יִסוּדה ולא קיומה של הוראת עברית תיכונית הראויה לשמה, היא פרשה הצופה למלוא־תיאורה; ולעניננו עתה נסתפק בהערה, כי היא גם פריה הבשל של תנועת ההשכלה העצמית של תלמידי ההשכלה העצמית של תלמידי הגימנסיות “צעירי ציון” ותלמידי האוניברסיטאות “התחיה”, שלא נמשכו לגל העליה השלישית, והלכו לבנות חינוך עברי. כמופת להליכה זו היה, כמדומה, ירמיהו פרנקל, שכבר היתה מאחוריו קאריֶרה של פרקליט ושופט והניחה, ונעשה כראש־מורים בגימנסיה “יבנה” בלודז‘, שכמותה כשארי גימנסיות נזקקה למורים בני־ארצו, שאף הם היתה קאריֶרה אחרת לפניהם ואפילו אחריהם, ויצאו בעקבותיו. ככל המשוער היתה ידו בהזמנתו של הסטודנט הפליט, שיצא לו בינתים מוניטון, אם כי הקריאה לא יצאה מלפני הגימנסיה שבהנהלתו, שהיתה כולה עברית, אלא מלפני הגימנסיה היריבה שהיתה חלקה עברית וחלקה פולנית, שבהנהלת הרב ד"ר מרדכי זאב ברודא. אין בידי להכריע, אם היתה פה כוונה מלכתחילה, אבל ברורה הפעולה־בדיעבד – הנקרא, שלא ידע בשפת הפולנים וספרותם, היה להם למורי “יבנה” כמועמד רצוי להוראת הספרות העברית במוסד היריב, שהם חלקו על דרכו, ואמנם עשוי היה לחזק ואף חיזק את העבריות בגימנסיה ששימש בה, ששמה הרשמי היה: גימנסיה ב’ היהודית לנערים של חברת בית־הספר היהודי התיכוני, ומדורה ברחוב מאגיסטראצקה. עד מהרה התרקמו יחסים מצוינים בינו ובין שארי המורים וביותר מנהלם, ד"ר מיכאל בראנדשטטר, פדגוג נלהב ויודע להלהיב לאהבת־הספרות, ביחוד הקלאסית, שאף הוא הניח משרתו בגימנסיה של הרשות (כגון הגימנסיה בלבוב, שבה זכיתי להיות מתלמידיו לספרות גרמנית) וסייע לבנינו של החינוך היהודי. הוא היה, אמנם, בנו של סופר עברי מפורסם, הוא ר' מרדכי דויד בראנדשטטר, אבל כדרכם של רוב בני סופרי־המשכילים לא ידע אביו להורישו לא ידיעה בלשוננו ולא בקיאות בספרותה, והיה מיצר על כך ומתקנא ביודעיה ונוהג בהם רוב הוקרה, ואם הוא כך, – כל־שכן סגנו, שאול ריגר, איש עברי מובהק.

מפזורי רשימות ניכר, כי הפליט הצעיר התערה ברחשי החברה של העיר הסואנת ונרקמו כמה וכמה חוטים של קירבה וידידות לחוגי תרבות שונים. הרקמה הזאת דין להבליט בה שני קוים: הקו האחד הוא חפצו להשׂיח את עצמו דרך סיפור שתכניתו רשומה בשילוח, והיא בנויה כשכבה על־גבי שכבה – שכבה ראשונה, היונקת מחויות רחוקות יותר, חוויות ילדותו ונעוריו במחוז־גידולו; שכבה אחרונה, היונקת מחוָיות קרובות יותר, חוָיותיו עתה בעיר שהייתו. עד היכן בישולה של התכנית הגיע אתה למד מפירוט הנפשות האותנטיות, שאמר לעשותם נפשות־עלילה. הקו האחר הוא נסיונו לסייע בבנינה של בימה, שבראשה עמד ידידו אהרן זאב ויינטרויב, לימים: אשכולי, והוא אמנם יצא לימים לפעולות, בצורת חוברת “אנך”, נראה כי החשיב את נסיונו זה, בין בא מתוך שלא מצא נתיבה לבימות הקיימות בין בא מתוך שביקש בימה מיוחדת, והרי עסק בו כבר בהיותו בארצנו, ואף זכרו היה חביב עליו, עד כי לשנים, בהוציאו את ספרו היחיד שענינו ספרות יפה, שמח שחבריו נתעוררו מאליהם לקרוא את ההוצאה כשם החוברת.


 

ד    🔗

ימי ישיבתו ועבודתו בלודז' לא ארכו, כשם שלא ארכו ימי ישיבתם ועבודתם של טובי חבריו שראו את עשייתם בגולה ארעי, ושוב נעיר כעל מופת את ירמיהו פרנקל, שהתעורר וחזר והתעורר לעליה, וכבר היה בדרכו אליה ונתבע לחזור ולפי פסק־דינו של הרב צבי פרץ חיות נענה לתביעה. ואם בני הגלילות ההם כך, בן גליל רחוק, פליט וגולה, לא כל־שכן, אף שהנהלת הגימנסיה היתה מעוניינת לעכבו ואף שידע עצמו כי אפשר העיכוב לטובתו. שהרי הסביבה החדשה, הדינמית, הניחה לפניו כמה פתחים להרחבת אַפקוֹ ולהעמקת דעתו. אין בידנו להכריע, אם נטייתו ללימוד הקלאסיקה, שנעדר, כאמור מהשכלתו, והעדרו הורגש לו באוירה של גידולי קלאסיקה, התעורר בו כבר בימים ההם, אבל יש מקום להניח, כי האוירה הזאת הכשירה את המַסד לכך. אולם משנצטרפו גם תשוקת העליה גם צרות של בעל פספורט נאנסן, הקדים את חבריו בעליה. מצויד באישור, כנראה מדומה, כעובד בית־החרושת לטקסטיל, לאקס את טאגליכט, השיג ויזה, והגיע באניה “רומניה” (15 באוקטובר 1923), לארצנו. כל אותם הימים, הסמוכים לעליה ולאחריה היו לו כימי־חג, וביותר שחלו בימי־חג (סוכות ושמחת תורה), והרי קצת קטעי דברים ביומנו – עם תיאור “החלוץ” ומשרד־העליה: “מצב רוחי עלה, אני צוהל, עולם חדש לגמרי”. או למראה המוני־העולים: “ככה נבוא ונכבשנה את ארץ אבותינו – דמיוני יוצר תמונה מרהיבה זאת – הנה ככה ראה אותה בחזון גם המנהיג הגדול הרצל, זכרונו לברכה”. ביחוד מעודדת את רוחו מציאותן של הרבה נשים, הרבה משפחות בסיעות־העולים. ודין להזכיר כי אמירה גלויה, מפורשת בסולם מאז’ורי אינה על הדרך האמירה המצויה בנפוצות רשימותיו וציוּניו, שרוּבם בסולם המינורי.

ראשית מגעו עם ארצנו נלוותה לה הרגשת מולדת שבויה או, לפחות, מקופחת ונעלבת: " תל אביב. הסגר, פקידים נבלים. עינויי־נפש ממש. אני מצדיק בכל־זאת הדין, קצת גלגול־מחילות וחיבוט־הקבר – ­ כלום באמת צריך כל דבר לבוא בקלות יתירה". עם־זאת לא מחל להם לפקידי המַנדט ומשמשיהם קבלת־פנים זו, ופקד גם אותה בפקדו עוונותיה של הרשות הזרה, שלא היה באוהביה ולימים אף התחבר עם שׂוטמיה הפעילים. אבל קשים ממעצורי־חוץ היו מעצורי־פנים: “ואצלי לעת־עתה ספק, ספק ככל הספקות שלי, וחוסר אמונה. אולי רק מרמים האנשים את עצמם, אוטוסוגסטיה – – אחרי חצות צריף בודד בשדה. יש רגע ונשמעה יללת התנים. בדברי הנביאים היתה יללה לסמל השממון, הריקנות, החורבן – בפעם הראשונה נדמתה לי לבכיה ממש – ונבהלתי. אולם עד־מהרה הבינותי, נזכרתי, כאילו זכרון ישן, שנשתכח, שנמחק, בלט והופיע פתאום מאוד. יללת התנים – הזוהי השארית היחידה המזכירה את ארץ־ישראל הקדומה?”


 

ה    🔗

כאמור, מכתבי־ המלצה שהביא עמו, ושבהם כתבו בו רוב שבחו יצחק קצנלסון, י.נ. שמחוני, יוסף שווייג (שתקאי), שאול ריגר, נשארו בכיסו, הוא לא הביאם לא ליוסף אהרונוביץ ולא לדויד שמעונוביץ (שמעוני), ואולי הוציא מן הכלל את דויד ילין, אף שגם המכתב אליו נשמר בעזבונו, דרכו בהוראה היתה במוקדה של העשיה בימים ההם – לקיבוץ, לעמק, נראה, כי ביקש להטות את ספקותיו בענין הקבוצה הגדולה ולא עלתה בידו, ואחרי התבוננות חוזרת יכתוב (טבת תרפ"ד): " וראשית כל הדבר הרחוק לי [ממני]: בית־הילדים. גדלים ילדים ללא חינוך־אב ואהבת־אֵם, ההורים הם בבחינת ‘יום טוב’ – וכשאני שואל את עצמי: מה סופו של חינוך זה – רבים הספקות“. אף האמונה בכוחה של הקבוצה, שהיתה בימים ההם לוהטת ומלהיטה את הרבים, היא לו בצריך־עיון: " ואצלי שוב אותו דבר: אין אני רואה ‘כלל’, ‘ציבור’, ‘תנועה’, רק ‘פרטים פרטים’, ‘יחידים יחידים’ השונים באָפיָם וטיבם שהשם יודע מאין ולמה באו”. וכתום כמה חדשים חוזרים הרהוריו על ילדי הקבוצה ואף הם במזל ערעורים קשים, אם כי מורגש שהוא טורח להתפייס קצת ויהי בלב קשה: “יש אולי להצטער על ערך של חוָיה נפשית שתלך לאיבוד”. והכוונה שוב לבית־ההורים, חיק־המשפחה, לימים והוא, רחוק בחייו מחיים אלה, היה רואה זכות לעצמו שהקדים בספקותיו את המחנכים, שלא יצאו מליבוטיהם עד עתה, וביחוד את המסַפרים, מסַפרי־הקבוצה, שספקותיהם מרובים מוַדאויותיהם. אמנם, הוא גופו, שחפץ־הנתינה היה מרובה בו על תביעת־הקבלה, וידע להתחבב על סביביו, עשוי היה להתערות באוירתה של קבוצה, וביותר שנטה לתפיסה הפרדוכסית שהיא, כנראה אף מאומתת במציאות, שאין לך כעדה גדולה לאפשרות הבדידות לאמִתה, והרי מעודו ראה את הבדידות ככורח האדם וגורלו. על־כל־פנים לא ייפלא, כי לא התמיד בחיי־חברה אלה ומשטרם, אולם עד שהכריע לצד ההליכה לעיר, נחסה בדומה לחיי קולקטיב של חינוך – ועֵדה הפנייה לש. ז. פוגאצ’וב לספחו למפעלו, כפר־הילדים בגבעת־המורה, ומשלא נענה הלך תחילה לתל־אביב ואחרי־כן לירושלים.

המעבר לישיבת־קבע בירושלים בא בעיקרו בשל חפצו להמשיך לימודיו, מה שניתן לו עם פתיחת מחזור־לימודים קבוע במדעי־היהדות באוניברסיטה העברית. במשך חמש שנים (תרפ''ז עד תרצ"ב) היה תלמיד ומורה כאחד. תלמיד: שמע לקח בספרות עברית –כחוג־ראש ובפילוסופיה וקבלה – כחוג מִשנה; וכן בשפת יוָן, ספרותה ותולדותיה – מפי דיזנדרוק, דויד ילין, א. צ’ריקובר, יוסף קלוזנר, גרשום שלום ומשה שואבּה. מורה: תחילה בגימנסיה ריאלית, מגמה מסחרית (בהנהלת שלמה שור), ואחר־כך בבית־ הספר התיכוני למסחר (בהנהלת זאב חַיוּת), וכן בשיעורי־ערב מטעם הסתדרות העובדים. גם פה וגם פה ידע למשוך את לבם של תלמידיו הזוכרים עד עתה את מורם לטובה, ודיינו בשתים עדויות של מי שלמדו מפיו בכיתות הגבוהות; העדוּת האחת: “הוא עשה את השיעור כחוָיה”, העדוּת האחרת: “עם כניסתו לכיתה פרץ משב־רוח מיוחד, משהו רענן ומרנין”; כשם שדיינו בעדותה של מי שלמדה מפיו ראשית ידיעה בלשון: “אפשר אנחנו נשכח הרבה מן הספר אשר אתה לימדתנו. אבל לעולם לא נשכח את הטובה ואת הסבלנות של מורנו הטוב”. ולא ייפלא, אם תלמידיו קיימו קשרים עמו גם לשנים, בין ישבו בארצנו בין ניטלטלו אל מחוצה לה ואף הרחיקו ביותר (ארגנטינה, מקסיקו).

ואמנם הכה שורש בירושלים, ובהעלותו אליה מעבר למסך־הברזל את אמו ואחותו ניתנה לו הרגשת־בית בה, וחיבב נופה וסביביה – היה באגודת־המשוטטים, ובה, ואף בראשוני חבריה, היתה מזומנתו, רחל גברילוביץ־גבריאלי, (ילידת ירושלים מדורות, מצאצאיו של ר' יהוסף שוארץ, חוקר ארצנו הנודע בספרו “תבואת הארץ”) והיא, רעייתו וחברתו הנאמנה בחייו, ונוצרת נחלתו עתה, אולם מעברם לתל־אביב (תרצ''ג} פירושו פרישת כנפִים. פה בעיקר עשו את ביתם כבית־מנעמים, שכינס סופרים ואנשי־מדע, ודירתם בקרית־מאיר היתה, ביחוד בשבתות, הומה התנצחויות של תורה ודעת; פה נתרחב פעלוֹ בהוראה מקפת והעמיד תלמידים הרבה, מהם הנודעים היום בחיי הרוח והמעשה, היודעים ואף מודיעים, עד מה הם מחזיקים טובה למורם השקט וסוער כאחד, שקולו היה רוגש ומאופק כאחד, והיה יודע להשליט את עצמו על ניגודיו בהרגשת־קצב מאוזנת. לימים (תש''ה) עבר לבית־המדרש למורות על שם א. ל. לוינסקי וראה הצלחה גם בו, וסופו נתמנה מפקח החינוך התיכון מטעם הזרם הכללי, שעמידתו היתה, כנודע, קשה, אך קשרי־ההבנה עם חבריו, שלוחי הזרמים האחרים, אפרים א. אורבך ויהודה אֶרליך (חברו מחבורת “אנך”), עמדו לו בקשייו, והקרובים אליו, שידעו גם בחָליוֹ, חלי־הלב, שמחו בראותם אותו מתפנה כולו לעבודתו האחרת, עבודת הספרות, אם בעל־פה – כמרצה לפרוזודיה – באוניברסיטה העברית בתל־אביב, וביחוד בכתב – הוצאת ספרי תרגומו ומבואותיהם.

וזאת לזכור, כי טרחתו לקדם את מערכת הלימוד ורמתו לא פסקה ממנו כל ימיו, והרבה אותות לה ובכללם יגיעו בחיבור ספרי לימוד ועיון – מזה דקדוק עברי שמושי (עם משה גוטשטיין וז. ליבנה), ומזה שתים אנתולוגיות (עם יעקב בקר): “מבחר המסה העברית”, “מחשבות ודעות”; ועוד שתים אנתולוגיות התכוון להוציא, אחת מבחר הפליטון העברי, האחרת מבחר שירת יוָן.


 

ו    🔗

אף משהזכרנו את תכנית האנתולוגיה האחרונה, נכנסנו אל מעֵבר לתחום־הוראתו, הלא הוא תחום יצירתו. ואם ליצירתו, הרי ודאי שראה תחילה ואולי אף לימים, כחטיבת־ראש בה את שירו וסיפורו וכחטיבת־מִשנה בה את תרגומו: אך דומה, כי ככל שהפליג במעשי־התרגום, ונתאוששה עשייתו, נשתנתה הערכת עצמו את עצמו על עצמו, לא בלבד לכרחוֹ אלא גם לרצונו. אמת, מחברות־עזבונו מלאות שירים, שקצתם בלבד נתפרסמו ברשות־הרבים והם, בתוספת שירים אחרים מובאים עתה בראשונה במגילת־ספר, כשם שהן מלאות שרטוטי סיפור, רשימה ורפלקסיה, שהשלמים שבהם הדפיס במקובץ בספרו: “בדרך מבית־המחזה”, ונוספו לו עתה קצת סיפורים אחרים, וכל אלה מעידים, כי נשא את נפשו לכתיבה משלו, ואם משאת־נפשו לא באה על מילואה, הסבו לכך, כמדומה, שני טעמים. הטעם האחד היה בניגוד שבין הכרתו הברורה, שדחתה תחילה את דרכה של השירה העברית הצעירה על שום ניתוקה החד מאם השירה הגדולה שלפניה ובימיה, ובין הרגשתו הברורה גם היא, כי שמירת המסורת על דרך ההמשך, שאינו נתפס לאֶפיגוניות, היא קשה יותר מכל חריגת־שינוי מעל המסורת ומכל קפיצת־חידוש מעבר לה. הטעם האחר, כי ההתגברות הגמורה על הניגוד שבין הכרתו והרגשתו על דרך מסת־שיר משלו היתה מחייבת אמונה יתרה בכוחו משהיתה בו, והרי ביסודו איש־הספקות היה והם שלא הניחו לו להפעיל אותה מנת־הנרקיסיות, שדרכה להעמיד לפני בעליה את מידת ההשגה הסובייקטיבית שבו במידת הישג אובייקטיבית שלו, וממילא לא ניתן לו ליהנות כהנאת המתנחמים על־נקלה באמרם: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשם שירה.

בענין השירה העברית הצעירה, כפי שנראתה לו בגילוייה בשלהי העליה השלישית ולאחריה רשם לעצמו: “שירת התקופה היא שירת הרבים. שרים, לכאורה, בגוף ראשון אבל הכוונה להמון. הבאמת קלט היחיד את נשמת הכלל ותהי שלו, עד כי התמזגו צלילי הליריקה הטהורה עם ביטוי החוץ?.. קשה להאמין, ורגש זה של אי־אֵמון וחשד־זיוף הוא המלווה אותי בשעת בואי במגע עם השירה העברית החדשה”. לא שהוא מכחיש מציאותם של משוררים לוחמים ושירה לוחמת, ואדרבה, שילר והיינה, ביירון ופושקין, ולרמונטוב ואצלנו יל''ג וביאליק ושניאור הם לו משוררים לוחמים שהלכו אם לפני המחנה אם בטרם היות מחנה, ואילו המשוררים במזל שירתנו החדשה אינם נראים לו ראשי מחנה אלא גרוריו, ואין הוא מניח חומרת ביקרתו עד שהוא פוסק: “לא תוכחה נבואית כי אם קינת נשים זקנות, לא ציוּן־דרך והתוָיית אָרחות, כי אם מאסף חלש ורפה־אונים”. אף שירת הכרך בלשון עברית, שפשתה בימים ההם, מתמיהתו, שהרי היא למשורריה, ילידי־העיירות מציאות שאולה, ובמרירות־מה יאמר: “וחושבני גם שאם יכתוב משורר– לא מפורסם, כמובן – שיר אהבה, תסרבנה המערכות לקבלו, להדפיסו, ‘טון זול’ הוא לאהוב בימינו”. ואף טעם אחר לו – הוא פורש שמותיהם של למדן ושלונסקי ושואל לשיריהם: " כלום משמשים הם ביטוי או סיפוק לדור הצעיר הנולד והמתחנך בארץ. מה יודע הדור הזה משירות הבכיה והקינות – ונערה אין בשיר, ואהבה לא תיזכר ולא תיפקד? והייפלא, כי ‘אהבה’ של קבק וספרו של (משה) סמילנסקי נחטפים ונקראים על קרבם ועל פדרם“. ברשימותיו בימים ההם משורטט גם ויכוח עם א.צ. גרינברג על שום מאמרו בענין אמנות חדשה. אף דרכה של השירה, על ניסוייה המודרניסטיים [”מלך המון"] קשה בעיניו, ודרך לעיגה יאמר: “פרוזה מנוקדת ומחולקת לשורות קצרות אינה עוד שירה”. ובכלל, השחרור ממשמעת שירה, שדרכה במשקל ובחריזה, ממרידו, שהרי אף גדולי המשוררים קיבלו את עולה מרצונם, ועל־כן הוא מפלה לטובה את א. שלונסקי שכוחו יפה לכתוב שיר ממש.

שיחת ביקורת זאת וכזאת, שיחה שבינו לבין דפי מחברתו, משקפת נאמנה את ראשית פגישתו עם השירה החדשה ואת רוח התנגדותו לה, שנתפייגה לימים, אבל לא נכחדה. והיא נתפייגה מתוך שראה חובת־אמת לעצמו להכיר באפשרותו של נס, שבו שירת־היחיד ושירת־הרבים עשויות לעלות מנפש המשורר, לא בלבד בסירוגי ביטוי אלא אף באיחודם. בחינת נס כזה נראה לו, מראשית נעוריו, נשר שירתנו, ועתה נתגלה לו או בשכמותו, דבריו בזה קצרים ונהירים: עיקרה של הזיקה ליצירה בהתיחדות ­ לפנים היה מתיחד עם ח.נ. ביאליק ועתה עם א.צ. גרינברג.


 

ז    🔗

נמצאת תפיסתו את שירת דורו כעורמת קשיים על־גבי קשיים, שעוקצם מכוּון לעצמו, וממילא לשירתו, אם להעמיד את תפיסתו לגבי שירתו זו על עיקרה ניתן לומר, כאילו נקלע בין רומנטיקה, שראתה את עיקרו של ההֶשלם ביצירה של אתמול ובין אוטופיה שראתה את עיקרו של ההֶשלם ביצירה של מחר, בעוד יום, ההווה, הוא כגשר רעוע ביניהם, והוא ושירתו כפוסעים במהוסס על־גביו. עד היכן הגיע היסוסו אתה למד מכך, שאילולא דרישתו המפורשת של עורך “בוסתנאי”, לא היה חותם שמו ונחבא מאחורי כינויו, החתום על כמה וכמה משיריו, הוא הכינוי ש. נפש. מה שהוא עיקר לנו, היא הסברה שבידינו, כי בימי התנגדותו, שלא המתיקה עדיין ההתפייסות המסוייגת שבאה לימים, נולד המתרגם שבו. ודין להדגיש: המתרגם שבו, כלומר בה''א הידיעה, כי מתרגם היה גם קודם־לכן. לא עוד, אלא קיים חיבור בין מעשי־תרגומו בשנות־עלומיו ובין מעשי־תרגומו בשנות־עמידתו, והמעלעל במחברותיו מוצא, שמנין שיריו שכתבם בימי־נעוריו מרובה, אך לא מעטים בהם דברי־התרגום. תחילת כתיבתו בשירה היתה, כאמור, רוסית, אלא ששיריו בה לא נשמרו לו, ביתר דיוק: לא שמרם, אלא בתרגומם שלו עצמו ללשוננו. ואף זאת, בכור שיריו שנשמרו (23 פברואר 1912) אף הוא דבר תרגום, ונשמע אפילו ניב מקורו (“היוּמוֹר שלי יהיה למלאך”). ומעשי־תרגומו בנעוריו אינם מסתפקים בשירתם של משוררים רוסיים, החל בז’וקובסקי וכלה בבאלמונט, או משוררים רוסיים־יהודיים, וראש להם חביבו של הדור ההוא, שמעון ש. פרוג, אלא כוללים אף משוררים אחרים, שתירגמם על־פי תרגומם, מהם אוסקר ויילד (“הבלדה על בית־הסוהר ברידינג”), קנוט האמסון, וביחוד היינריך היינה שנמשך לקסמו וקסמיו, גם בקו המסורת של שירתנו ומשורריה, גם בקו התרשמותו גופו. עד היכן הגיעה זיקתו זו, אתה למד מתוך כך, כי ברשמי זכרונותיו מימי ישיבתו בפאריז נסבים רוב הדברים על היינה וקברוֹ. ולא בכדי פתח את הספדו על קברו של המתרגם־האמן לפרוזה של היינה, הוא שמואל פרלמן, לאמור: היום הבאנו את היינה לקבר־ישראל.

הדגשנו מעשי־תרגום אלה, מהיותם עדות לנטייתו מטבע־סגולתו, וככל הנכון יכולת, שנצברה בו ולו בניסויי־תרגום אלה וכאלה, מקדמת נעוריו, עמדה לו מצד־מה בבואו למזג את כוחו על תגברתו ואת קנינו שקנאוֹ בשנות־עמידתו, קנין שירת יוָן. ודומה כי המפנה הזה, שהכריע את כל עיקר יצירתו לצד התרגום, חל בשעה שבינתו בשירה החדשה ובחינתו בה היו ברום־הפקפוקים וההכרעה, מלבד שינקה מחפצו ומכוחו להשכין יפיפותו של יפת באהלי שם, התפרנסה אף ממחשבת הכינוס. באחת רשימותיו, שבה הוא פוסק, כי אין נחת מן הספרות החיה, הוא אף מבאר בה את ההליכה לכינוס, ומודה באוצרות הצפויים וצפונים לנו מכוחו ובכוחו, לאמור: “איזה שילומים שמורים לנו בעבר בעד אפסות ההווה”. ואף תרגום מיטב ספרותם של העמים בכלל כינוס, וסימנך: ביאליק הוא לא בלבד מסדר בעל ספר אגדה ומהדיר שירתנו בימי־הבינים וכדומה, אלא אף מתרגמם של סרוַנטס ושילר.

ואף זה יובא מדברי שיחו: כשם ששעת משבר יפה לה שיבה למקור, וראינו כמה וכמה פעמים בספרותנו עד מה נחשבה לה השיבה למקורה, שירת המקרא, כך יפה לה שיבה למקורן של שירת העמים, שירת הקלאסיקה הקדומה ושירת יוָן בראשה.


 

ח    🔗

ידענו, כי עשה מלאכתו אמונה ופעלי־התרגום שלו למן תחילתם, היא האידיליה של תיאוקריטוס שהפתיעה בחידושה היא (הנגינה הנכונה), דרך ההימנאות אֶל דמטר ואל הרמס, ההמנונים והשירים ההומריים, שירת הסיודוס, משלי איסופוס ושירת האֶלגיה היוָנית העתיקה ופרקי האיליאס הראשונים, הם תרומה גדולה לספרותנו ולשוננו, אוצר בלום של יופי, חכמה וחן, וכבר נאמר שבחו בפי בני־הכי, שעמדו במפורט על מערכת הכיבושים וההישגים, ובמיוחד על היכולת להתגבר על קשיים מיוחדים, בעיקר בהקסמטר (הכורח לפתוח כל שורה בהברה מוטעמת) ומעשה תרגומיו היה גם עילה לבירור ממצה של הבעיות הכרוכות בו; ותמצית שבחו היא בהגדרה, כי אם רוב יתרוניהם של מעשי־תרגום אלה לא נמלטו מצד של מגרעת, לא של המתרגם היא אלא של טבע לשוננו היא, כי המתרגם השיג כל מה שניתן להשיג בדורנו (חיים וירשובסקי), ועדוּת נחשבה לטיב־עשייתו היא אף הודייתם של בני־אומנותו, אם של מי שקדם לו (בנציון בנשלום), אם של מי שבא אחריו ואף שר לו שיר מספד ותהילה, כמתכונת שירת הקלאסיקה (שלמה דיקמן), שנאמר בו:


אֶל בָּמֳתֵי־הֳלִיקוֹן, אֶל אַפֶּדֶן הַמוּזוֹת לֻקַחְתָּ

כִּי אֲהֵבוּךָ אֵלִים, / חֶמֶד יָוָן הַיָפָה,

שֶׂגֶב וְחֵן־אָמָנוּת לְתַרְגוּם־שִׁיר־לוֹעֵז הֶעֱנַקְתָּ,

הוֹד רוֹמְמוּת עַתִּיקָה, /קֶסֶם פְּאֵר מִנִי־אָז.

סוֹד־חֲצוּבָה מִפִּיתֹה פִּעְנַח בְּאָזְנֶיךָ אַפֹּלֹן,

זֶה הַקַשָׁת הַנוֹרָא, / נֵצֶר־לֵטֹה בְּדֶלְפוֹי,

אֶת חֲרוּזֶיךָ כֻּלָם פֵּאֲרָה אָרָטֹה בְּרֹב־חֶסֶד,

בַּת ־אֱלֹהִים עֲנֻגָה / לָהּ הִתְפַּלַלְתָּ בְּשִׁיר.

מַה יָפְיָפִיתָ, בֶּן־שֵׁם, / הַתֹּפְשִׂי בְּכִנוֹר־זֶרַע־הֶלֵס.

נֵבֶל־יָוָן וְעָשׂוֹר / מַה נָעֲמוּ בְּעִבְרִית.

אוֹלִמְפּוּס! הַר הַמוֹעֵד, / עַל פִּסְגַת בָּמוֹתֶיךָ בָּאַיְתֶּר

שָׁר שִׁירָתְךָ לְעַמוֹ / בֶּן־יִשְׂרָאֵל הֶעָדִין.

קָם מֵחֶשְׁכַת הָאַחֶרוֹן חֶסִיאוֹדוֹס בֶּן־ בּוֹיוֹטִיאָה,

אַף “מַעֲשִׂים וְיָמִים”. / סֵפֶר “מָגֵן ־הֵרָקְלֶס”

שׁוּב מִגַלָיו שֶׁל הַלֶתֵּי עָלָה מִן הַטַרְטָר וַיֶחִי.

אַיְסֹפּוֹס זֶה הֶחָכָם / קוֹל הִשְׁמִיעָנוּ שֵׁנִית.

הוֹמֶרוֹס, בֶּן קַלִיאֹפִּי, הֵקִיץ בַּהֲדַר הֶקְסָמֶטְרִים

לֹא נִשְׁמְעוּ בִיהוּדָה, / לֹא יְדָעוּם בְּצִיוֹן.


 

ט    🔗

מעשי תרגומו ודאי שהם קרנו הקיימת ופריה, אבל דין שלא יסתמו פתחי הערכתנו ליגיעת רוחו וחלקתו שלו עצמו, וביחוד בחלקת הסיפור, שככל המשוער נראתה לו בה אפשרות פורקן לעצמו, ואף רב יתר משנראתה לו בשירתו. השערה זו מסתייעה גם בגופה של עובדה, כי לא גבר על היסוסיו לכנס את מבחר שיריו ולפרסמם ברבים, אך גבר עליהם וכינס קבוצת־סיפוריו הנזכרת ופירסמה ברבים, אבל עיקר חיזוקה של ההשערה היא ברוב הרשימות של מיני תיאור ומיני ציור, שניכרים בהם מאמצי ניסוי להגיע לכלל נוסח משלו בדבר־סיפור ודרכו. וכבר הרמזנו על תרשימו של רומן אחד, שהתכוון להעלות את חוָיותיו והתבוננותו במעגלי החברה והאישים, שהיה שרוי בהם בלודז', כדי מערכת־סיפור מקפת, וניתן להוסיף תרשימו של רומן אחר, שענינו עולם של צעירים מארצות שונות ולעומתם עולם של זקנים (ואף פוֹרש דגם לו והיא דמותו וגורלו של ברנשטיין־כהן), אנשי “החבר”, כמה ממשוררי־הדור בארצנו, מנהיגי־פועלים וכדומה.

אמת, העיון המדוקדק בקטעים הפזורים במחברותיו, אינו מאשש את הסברה, כי היה בכשרוֹ ובנטייתו כדי רומן מגובש במתכונתו האֶפית־האובייקטיבית; ואדרבה הם מוליכים בפירוש אל נובילה הפרירה בתבניתה הלירית־ סובייקטיבית, והם אמנם הוליכו כדרך שהוליכו אליה. הכוונה בעיקר לקטעים, שיש בהם משום תהייה על עצמו, והם מצויים גם ברשימותיו גם באיגרותיו. אתה מוצא בהם הבהובי־זכרונות, ביחוד מימי־הילדוּת, אף תיאורי חלומות, ופעמים אף עקיבה אחרי שרשם של מיני נוהג והרגל, למשל: “בילדותי ובבחרותי הייתי מסתובב ככה סביב שולחן עגול שהיה בבית־אבא, שעות ארוכות הייתי רץ סביב שולחן זה ופסיעותי הולכות ונעשות יותר ויותר מהירות והמחשבות בראש עפות במהירות גם הן – באיזה מהירות! הרבה שירים הייתי כותב אז מתוך טיסה־סיבוב זה”. דברים אלה נכתבו בימי־עמידתו, ובמחברת שירי־הנעורים נמצא: “את נעורי תליתי בגלגל הסופה / דחפתי הגלגל ואמרתי לו: עופה”.

עתים מתעגלת רשימה חטופה של פירורי־זכרונות כדי מצע של ציור על עוקצו ההומורי המר, באותה הרשימה המעלה את זכר הפלישה של גיסות אוסטריה לעיר־מולדתו, מראות החזית, בלהות הבריחה, אושר־השהייה בבית זקן ונכדתו האהובה זהובת־התלתלים, והפגישה עמה לאחר שנים: עורף שמן, עבה, צואר קצר שכמעט שאיננו. עתים נסמכים רישומי וידוי על פִנים־פנימו, ובו יוזכר שירו של ביאליק “הציץ ומת”, וכשָׁכן לו שיר של היינה, וכשכן־שכנוֹ דבר כרוניקה: “תל־אביב כנראה סוערת, ד''ר גליקסון סופג מכות ופאפֶר ז”ל תולה עצמו", ומתוך שזכר המורה הזה, שהתאבד בתליה, מופיע אף ברשימה אחרת, כשהוא משולב בכעין תכנית סיפור, ניתן לשער, כי גם הרשימה הראשונה מכוונת לכך. ומה שחשוב לעיוננו במיוחד הוא, כי רובי רשימות שרויות באוירה, ששקיפות ואטימות משמשות בה בערבוב, והיא כאוירה של רזיות ערפילית. אין בידנו לומר, מה עלתה לו תורת המסתורין שלמד מפי גדול־מומחיה, אך הוא עצמו היה בו מיסודותיו ואף ידע על־כך וכן יכתוב (תר"צ): “אני רואה לפעמים במקרי־החיים הפשוטים יד מכונת ומסדרת, יסודות מיסטיים, דברים שאינם כפשוטם”.

ונזכיר עוד מה שראוי לתשומת־דעת מיוחדת, – לא נמצאו לנו בעזבונו רישומים ברורים על ראשית זימונו עם כתביו של ברנר (שהיה לו חסיד נלהב ומלהיב בסביבי נעוריו, והוא צבי ווֹיסלבסקי, שהיה שם מורה בימי המהפכה), אבל ניכר כי הזימון, בין חל בימי־נעוריו ובין חל לאחריהם, חרת בו חריתה עמוקה; ולא בכדי היה מפליא את עומק חדירתו הפסיכולוגית של בעל “שכול וכשלון”. אך, דומה, נקודת־הזימון העמוקה ביותר היתה בשיווי ההרגשה לגבי החזיונות, הנושקים בשולי המסתורין. אמנם הביקורת על קבוצת סיפוריו “בדרך מבית־המחזה”, יותר מששמעה בהם את קולו של מסַפרם, שמעה בהם את בת־קולו של ש''י עגנון וספר המעשים שלו, אולם הזיקה למומנטים המסתוריים של ברנר, וביותר הרשימות ופירורי הרשימות שנרשמו קודם היות ספר־המעשים, יוצאים ללמד כי האיש עלה על דרכם משום שהוליכה ממנו עצמו אליו עצמו.

ושוב לענין ברנר – מפתיעים ביחוד שיווּיי־התגובה. הרי, למשל, קטע פתיחה של מכתב: “מכתב כזה כותב אדם לפני אַבּדוֹ את עצמו לדעת”, וסיומו: “מכתב כזה הוא תוצאה של טירוף גמור”, לאמור, שני אימי הפתרונים שידעה הנפש הברנרית כמוצא מסבכה. ולענין הסבך עצמו הרי, למשל, הקטע על ראשית התרשמות בארצנו: “שׂירכתי את דרכי בהר ובעמק, בכר וביער. את הדר בריאת יה, מובן, לא ראיתי. מה לי ירק העצים? מה לי יפעת השקיעה? אני הייתי נתון כולי רק למחשבה אחת, רק לכמיהה אחת לצאת מן הסבך, למצוא שביל ולמלט את נפשי מנפתולי האחריות”. – –


 

י    🔗

רבים הכירו את הצד הגלוי שבו, תלמידיו – את המורה בכיתה, את המרצה מעל הקתדרה; חבריו הסופרים – את היושב־ראש בועידת־הסופרים או מועצתה; חבריו המורים – את שותפם בועידתם מעל במת ועידתם או לשולחן ועדותיהם; חבריו החוקרים – את יועצם באקדמיה ללשון העברית; רבים מהם, קהל הקוראים, הכירו את המשורר, המספר, המבקר וביחוד המתרגם־האמן, והוא נראה לרובם ככולם עושה ומעשה, פועל ומפעיל, שדרכו דרך שמחה של מצוה, שעשייתה בזריזות ועליזות. מעטים ידעו את הצד הסמוי שבו – בעל חשבון־תמיד שבינו לבין נפשו, בעל תהיית־תמיד על חידת האדם ותוגת־נפשו; ועוד מעטים מהם ידעו, כי החשבון הזה הוא אבי הגותו, והתהייה הזאת היא אֵם חזותו; הוא דבר ההגות ודבר החזות, שהם העידית שבו. בלשון אחר: מעטים־שבמעטים ידעו, עד מה הצד הסמוי שבו הוא תוכו והצד הגלוי שבו היא קליפתו, שצמיחתה אף היא מתוכו, אך היא לו לתוכו חסות וחיפוי כאחת.

שני שערים נפתחים לפנינו בכתבי האיש, הניתנים בזה; השער לצדו הגלוי – ביקרתו, מחקרו, תרגומו; השער לצדו הסמוי – הרהורו, שירו, סיפורו. ועל פתיחת השערים נחזיק טובה לאשר עמלו בה, וראש להם ידידו הקרוב אליו, המשורר שמשון מלצר, שבדק בעזבונו ובחר מתוכו את האומר: צַררני במגילת־ספר, והסדיר את המבחר, כפי שהוא נתון עתה בידנו.

[שבט תשכ''ד]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48451 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!