א    🔗

פטירתו של שלמה שפאן עשתה רושם – עדים מאות המלווים שהלכו, ביום־הגשמים, אחרי ארונו; עדים מאות המוקירים שהתכנסו לאזכרת השלושים, עדים עשרות דברי־ההערכה והמספד שהתפרסמו והלכו בעיתונים ובכתבי־עת ושגילו בו, בחברנו הנפטר, צדדים שונים של שבח ונוי, כשהצד השוה בדבריהם היה האֵבל על חייו שנקפדו בעצם־שטפם ועל פעלו שנקצץ בעצם־מהלכו. אבל לא כהרגשת הרבים, שהכירו אותו כפי גילויו, בינו לבין רשות־הרבים היא הרגשת המעטים, שהכירו אותו כפי עיטופו, בינו לבין רשות־המעטים, כל־שכן כפי עילומו, כשהוא מכונס בינו לבין רשות־היחיד, בינו לבין רשות לבו. ראשונים, מכיריו הרחוקים מעט, שמעו אותו מעל בימת־המַרצה, דוכן־המורה, שולחן־המסיבה, גל־הרדיו, ונראה להם מעורב בעשיות הרבה, עינו מנוצצה ושוחקת, פניו מאירות ומסבירות, דיבורו טוב ומיטיב, וכל־כולו נדיבות שופעת, תנופה נמרצת, כזיווּג של בריוּת־גופא ונהורא מעליא, ובשמעם על אחריותו היתה להם כעלילה קצרה של סערת־חוץ העוקרת אדם־אילן חסון בכוחו ומחוסם ברוחו והופכתו על פניו, ושעל־כן ניתן בהלוָייתו לשמוע אמירת־פתיעה של חבר: אך אתמול ישב עמנו בישיבה; או אמירת־תהייה של תלמיד: רק שלשום שמענו שיעורו. אבל אחרונים, מכיריו הקרובים הרבה, ראו ושמעו אותו גם הם בכל אותו גודש עשיה ומריצותה, אך גם ידעו, כי הזיווּג של בריוּת גופא ונהורא מעליא אינו זיווּג, שכן מחציתו האחרונה נתקיימה אך מחציתו הראשונה לא נתקיימה, כתריסר שנים, אם לא יותר, עשה האיש את שעשה מתוך מלחמת־תמיד עם לבו אשר מרד עליו וחזר ומרד עליו, עד שעצם־חייו היו שרויים בצלה של סכנת תמיד, ונמצאת אחריתו כאחרית עלילה ארוכה של סערת־פְנים העוקרת אדם־אילן חסון ברוחו ומחולחל בכוחו והופכתו על פניו.

כמותו כחבריו הקרובים ידעו, כי אימת האחרית תלויות עליו יום־יום, שעה־שעה, אך הוא התגרה בה ברב עשיה, והם לא ידעו, האם לעודדו במרוצת פעילותו או לרפותו, וביחוד בבוא מוסדות ואישים להטיל עליו משימות ותפקידים, על־פי הכלל השגור, שכל העומס מעמיסין לו. אולם גם הוא גם הם ידעו, כי היא מלחמה בכוחות לא־שוים, והיו חרדים לו, עד רפות כוחו ואיננו. חבריו, שראו אותו בינו לבין לבו המורד עליו, שמעו לפעמים את אנחתו, אנחת לב דוָי, אך ידעו, כי לא ייכנע, ולא בכדי נראה לו הכלל שהיה משננו: frangar non flectar [= אישבר ולא אכֶּף], וכדי להבליע את הלעז בנעימה, היה מוסיף: אנו, בני פודוליה.

ב    🔗

לא אדע, האמנם ניתן לקבוע במדוקדק טיפולוגיה של בני פודוליה, גם אם ידעתי את איש־פודוליה שונה משכניו מפנים לגבול – ווֹלין מזה ובסאראביה מזה, ושונה משכניו מחוץ לגבול – גליציה (“הקורדון”) מזה, אבל אם ניתן לדון על־פי האישים הבולטים, שפרובינציה זו העמידתם בשני דורות אחרונים, וחותמם ניכר בקרבנו – החל במיכה יוסף ברדיצ’בסקי ואהרן דויד גורדון, דרך יוסף אהרונוביץ ואליעזר שטיינמן, וכלה ביצחק שנהר, הריהם מצוינים בהרכב מוזר של קדרוּת ונהרה, חומרה וקלוּת. לא יקשה למצוא כרכב הזה בדמותו ותכונתו של שלמה שפאן, כשתוכו נראה נוטה לכובד־חזון אך ברוֹ נראה מפליג לקלוּת־חזות, ודיה הקבלה בין דיוקנו הגלוי, כדרך שניצג פה ושם, בזימונינו, פנים־אל־פנים, ובין דיוקנו הסמוי, כדרך שהבליח מצרור סיפוריו “בדרך מבית־המחזה”. אבל הנגלות לנו והנסתרות לו ולנפשו.

אם לנגלות – הרי דרכו בחיים לפנינו: כרבים מבני גילו ודורו וסביביו נמשך, מילדותו ממש, לרוח ההתנערות שבעם על שלושת יסודיה: ציונות, ארץ־ישראליות, עבריוּת, כשהמשולש נעשה לו כאחדות, שתכונתה המוֹניסטית התחדדה לו כדי העלמת מורכבותם של חזיוני התרבות שלנו או כדי הכחשתם. מגוּדל לאורו ובאורו של מה שנחשב לו לדורו, וכנראה אף ייחשב לדורות, בחינת מולד חדש של ספרותנו, שעיקרו כקנין חדש או נתפרש כקנין חדש, והוא קנין עולם ונפש בכוחה המחודש של לשוננו, ראה עצמו מתחילתו, אם במבורר אם במעומעם, חוליה במעשה הקנין הזה, ושעל־כן מותר לומר, כי בין ידע בין לא ידע תחילה, כי נועדה לו במערכה הזאת תעודה מיוחדת, הרי מה שעשה היה כהתקנה לכך. אברך משכיל, שוחר ספרות וחובב שירה, נצטרף, בהבריחו את הגבול ובבואו מפודוליה, שהיתה ברשותה של ברית־המועצות, לגליציה, מהם שהיו תלמידי־משפטים ותלמידי־רפואה ונשמעו לתפקידה של השעה ויצאו לכבוש את פולין היהודית ללשון העברית והוראת מקצועות־השכלה בה, והוא בה עמהם ובתוכם לשמש מורה לגימנסיה מיסודו של הרב ד''ר מרדכי זאב ברוידא בלודז'. גימנסיה זו תחרות קשה בינה ובין גימנסיה “יבנה” שבעיר – ראשונה, שנמשכו לה כמותה במדינה, אוטראקוויסטית היתה, אחרונה, שהיו כמותה במדינה, כולה עברית היתה, ואין צריך לומר, כי המורה הצעיר שבא מעֵבר לגבול, לבו לעבריות במזל השלמוּת ואך מקרה גילגלוֹ לעבריות במזל החצאיוּת, אולם היה זה מקרה ממוזל לו ולסביביו – הוא, איש־רוסיה, שלא ידע פולנית, היה פה כממילא כקונסול העבריות הגמורה, סמל לחבריו המורים בשתי הגימנסיות כאות של חיבור וגישור, לתלמידיו סמל של מי שכל עולמו מתמַצה לו בלשון־אבותיו.

הצלחתו, הצלחת פדגוג־אמן, גרמה, כי ככל שביקש להחיש את חפצו, היא עלייתו לארצנו, עיכבו וחזרו ועיכבו בידו, אך בצרתו הגדולה הזאת עמדה לו צרה קטנה והושיעתו – כמהגר לא היה בידו אלא פּספּורט־נאנסן, שחידוש־תקפו כרוך היה ברוב טרדות, עד שפקע, לרצונו, אורך־רוחו וקם ועלה. בארצנו היתה דרכו לעין־חרוד, ששימש בה בהוראה וזכר ימי־ישיבתו בה וקשרי־ידידותו עם אנשיה, וביחוד עם ברוך דגון (פישקו), היו לו כלויית־חן כל ימיו, והוא הניחה משום אהבת תלמוד־תורה שבו – משנפתחה האוניברסיטה העברית, עבר לירושלים והיה בה תלמיד ומורה כאחד – יומם יושב על ספסל לפני מוריו באוניברסיטה וערב יושב על דוכן לפני תלמידיו בגימנסיה. על מה ברר לעצמו תלמוד הספרות העברית – לא קושיא; על מה ברר לעצמו תלמוד הלשון היוָנית – קושיא, כטוב לבו בהלצה היה מתרצה בכך, כי עוד בשבתו בין חבריו־המורים, ילידי גליציה וגידוליה, שלמדו לשונות קלאסיות, ביקש להשלים חסרונו, וככל הנכון הלצתו גרעינה ממש, אבל דומה כי תשלום ביאור הוא גם בכך, כי חבורת אברכים היא שלמדו בימים ההם לשון יוָן וספרותה – בהם אתה מוצא אותו עילוי שלמד תחילה רפואה ונתכפלה לו אהבת תלמודו וידיעתו, ונעשתה לו עיקר, הלא הוא שאול ליברמן, כשם שאתה מוצא בהם את גדליה אלון ואת א. א. הלוי (אפשטיין) והצד השוה שבהם שבקיאותם ההלניסטית נעשתה להם לימים יתד גדולה להאחיז בה מחקריהם, והצד השונה שבהם, שהאחרון עשה ידיעתו ענין למעשה תרגום ללשוננו. משה שואבּה, מורם נאמן־הדרך וישר־הנתיבה, שמחתו הגלויה היתה גם על התלמידים, הלומדים לשון יוָן לגופה, גם על אלה שלמדוה לשם שימושה בחקר חכמת ישראל, אך גאוָתו היתה על אלה שעירבו תכלית ושימוש לשם העשרת ספרותנו בתרגומים של יצירי־המופת של ספרות־יוָן.

ג    🔗

קרוב הייתי, בימים רחוקות ההם, לחבורה זו, וביחוד לאלה מהם שהיו מתכנסים אצל שלמה שפאן, שהייתי מבקרו הרבה בביתו, שבו היו יושבים בעגולה כמה מחבריו ללימוד, ובכלל ויכוחיהם העֵרים אף ויכוחים בענין תרגומה של קלאסיקה, מתוך הויכוחים האלה ניתן ללמוד, כי עצם הפנייה ללשון־יוָן היתה מקופלת בה הכוונה לדרוש את קנין הידיעה הלכה למעשה, והוא מעשה תרגום, אם כי שלמה שפאן התחיל בו אך מקץ שנתים מעל דפי השבועון “מאזנַיִם”. מדבריו נמצאתי למד, כי מעודו הפליא את יגיעתה של ספרותנו להרחיב גבוליה על דרך תרגומם של יצירות־המופת – כשם שהנער הפליא את ספרי “תורגמן” ואת קבצי “יפת”, כך הפליא האברך את תכנית שטיבל, בכוחו של פרישמן, ועשייתה, ובכללה במיוחד תרגום הקלאסיקה הקדומה. בחבורת התלמידים ההיא היו שחלמו כחלום הזה – כבר הזכרנו את א.א. הלוי, תורגמנה של פרוזה יוָנית, ודין להזכיר את מרדכי הק, צנא דמלא ספרי, שתירגם את ה“פואֶטיקה” לאריסטו, וכן את אברהם שטרן, שנראה תחילה ככוכב עולה בשמי־החקר, אך הניח את מערכת המדעיוּת השלֵוה ולקח עצמו לצד המדיניות הסוערת. לתשלום התמונה ראוי להזכיר את עזרא ציון מלמד, ששכנותו הקרובה עשאתו אורח מצוי בחבורה, ואף הוא נתן לימים ידו למעשה תרגום.

ויכוחים שבאותה רשות המעטים, רשותם של תלמידי־חכמים צעירים, מרכזיהם שונים היו, אך כציר החוזר בהם היה תרגום שירת הקלאסיקה, דרכה ודרכיה, ומותר לומר, כי בירורים אלו היו כאבנים לכמה דברי־חקר נחשבים שנתפרסמו לימים ברשות־הרבים – החל במחקרו המצוין של מרדכי הק “ניצני המשקל הטוני בשירה העברית” וכלה בשלוש הרצאותיו של שלמה שפאן, בשלושת הכינוסים למדעי היהדות: “מבעיות הריתמוס והמשקל בשערה העברית החדשה” (והיא מוקדשת לזכרו של משה הק); “משקלים של טשרניחובסקי”; “מגמות ריתמיות עם חילופי ההברה (מאשכנזית לספרדית) בשירה העברית החדשה”. הרצאה אחרונה ראשיתה נעוצה בימי הויכוחים ההם, בראשית שנות השלושים, כשחזרה ונתעוררה בעיית המעבר מנגינה לנגינה, בעיה שנדרשה הלכה למעשה עם מעברם של כמה מטובי המשוררים מן הנגינה הקרויה מלעילית אל הנגינה הקרויה נכונה, והוא מַעבר שסכנותיו נראו תחילה מרובות מסיכוייו. אמת, מעבר זה נמצא לו מעודד – ח. נ. ביאליק, שהצטער בשירתו, כידוע ממכתבו הידוע אל י.ח. רבניצקי, והוא עצמו החוָה, כמעט באחרית ימיו, קידה קטנה לנגינה הנכונה, והכל מזכירים בזה פזמונו “המכונית” וראוי שיזכירו אף תרגומו לשירו של חיים ארלוזורוב “במשכנות־דלים” העשוי כך. אבל נמצאו מתריעים על הקלקלה הצפונה במעבר – יעקב פיכמן דיבר בפירוש על הברבאריזציה העתידה לה לשירה ולשונה, בעקב המעבר הזה, ואם כי נבואתו לא נתקיימה, והוא עצמו הפליא לימים במעברו, הרי בימי הויכוח ההוא רבו החששות והחריפו ביחוד למראה נסיונותיו של יעקב כהן, שלא מעטים משיריו קיפחו, עם המעבר שפירושו למעשה היתה העברה מכוּונת, מסגולות הרוך והגמישות ונעשו כמותם כמיני מַרש. אך יותר מכל פעל חשש קיפוחה של מסורת שירה, שאפילו לא היתה ארוכה, למימי גוֹטלוֹבּר ואילך, היתה עשירה, שכן נתנו בה מכוחם שלושה דורות משוררים, ודור אחרון הגדיל, שהרי אביריו העלו את עצם שירתנו לשיאה. ודין להוסיף. כי ההססנות שבעצם־המעבר – טשרניחובסקי שהיה מיריביו וטעמיו ונימוקיו עמו, קיים, גם אחרי מעברו, שתי נגינות, והרתיעה מפניו – יעקב שטיינברג, שלא שינה מנגינתו, עשו גם הן את שלהן.

ד    🔗

ושלמה שפאן התחבט באותה בעיה וחיבוטו נתפרנס משני מקורות, המקור האחד גלוי – כמורה־בפועל ידע, עד־מה קשה לקיים שתי מנגינות, אחת בפרוזה ואחת בשירה, ואם כי הבין, עד־מה מורינו משתבשים ומשבשים שאינם קוראים ומקריאים את תלמידיהם את השירים לפי משקלם המכוון, הרי סבר, כי מה שהיה היה, אבל מעתה ולהבא דין למתוח קו של חציצה, בחינת על הראשונים אנו מצטערים ואין להוסיף עליהם. הלכך לא נתקבלה על דעתו נחמתו של טשרניחובסקי, כי גם היוָנית קיימה שתי נגינות, אחת לדיבור ואחת לשירה, ולא בלבד משום שאין הנידון דומה לראָיה, שמתוך שהעיקר, ענין המשקל לפי ארוכות וקצרות, חסר מן הנמשל, נמצא המשל תלוי באויר, אלא משום שכל אותה כפילות, הקובעת נגינה אחת לדיבור ונגינה אחרת לשירה, אין לקיימה כהוראה־לדורות, והרי עצם לידתה של הנגינה המלעילית היתה באוירה של קריאה מלעילית ובהיבטל האוירה – אם ביטולה היה כדין או שלא כדין היא בעיה לגופה – בטלה חיותה. המקור האחר סמוי – כמתרגם־בכוח ראה כורח לנתק את המסורת של הנגינה המלעילית ולהמירה בנגינה נכונה להיות נגינת הדיבור ונגינת הקריאה אחת. ואמנם, משיצא המתרגם שבו מן הכוח אל הפועל דרש את ההלכה למעשה.

ואותו ניתוק לא היה קל, ביחוד בראשית מסתו, כשיגע על בריאת הקסַמטר דאקטילי בנגינה הנכונה, הניתוק לא היה קל משום סביביו – דוקא הקסמטר זה או קירובו, ואפילו קירוב־קירובו, היה ממיטב כיבושיה של הנגינה המלעילית – החל בוייזל, שביקש בשירי־תפארתו, למצוא משהו בדומה להקסמטר של קלוֹפשטוֹק, בודמר ודומיהם וכלה באידיליות של טשרניחובסקי. הניתוק לא היה קל משום עצמו – והקושי היה, כדבריו, מראש ועד רגל. מראש – דהיינו בראש הטור המחייב נחץ בהברה הראשונה; עד רגל – דהיינו בסוף הטור המחייב מלעיל, שני דברים שהם יקרי־מציאות בלשוננו. אמת, בעיית המלעיל היתה ענינה של שירתנו בדורות אחרונים – הרי וייזל עשה כל שירת עלילתו (להוציא מעט הבתים החרוזים) באופן, שכל שורה סיומה מלעיל, וכן עשו אחרים, וראה בזה, למשל, ההבדל שבין תרגומו של שמעון בכרך ובין תרגומו של גוטלובר ל“נתן החכם”, ובדורנו הפליא בזה ביאליק בתרגום “וילהלם טל”, שכל שורותיו (ושוב: להוציא מעט הבתים החרוזים) מלעיל. אבל היא הנותנת – שגרתו של הראשון אפשר אך לא כדאי לחקותה, מקוריותו של האחרון כדאי אך אי־אפשר לחקותה. אמנם, בדורנו גדלה אפשרות ריבויו של המלעיל על דרך ההרחבה (חידושי משקל, כגון משקל תפעולת) ועל דרך הצמצום (גערה – גיר וכדומה), אבל שימושם מחייב זהירות, ביחוד בתרגום הקלאסיקה, שקדמות טעמה ונעימתה קשה עליהם החידוש שריח צבעו הטרי או אבק עשייתו מעמידו כמי שלכל המרובה יש לו אתמול אך על־כל־פנים אין לו שלשום. ואמנם, בין מי שיתחקה במפורט על יגיעתו של שפאן לגבור על צמד הקשיים האלה ויתעורר מתוך כך על דרכו להתגבר על שארי קשיים, ילמד פרק חשוב בשירה, בלשון, בטעם. ­

ה    🔗

צבת ראשונה זו עמדה לו לעשות צבתות רבות ואחרות, ומתוך זיוּוג של ידיעת הלשון שממנה תירגם וידיעת הלשון שאליה תירגם, שנצטרף לו זיוּוג של חקר התרגומים וחקר תולדות המשקלים בשירתנו בכל הדורות, נסתייע בכוח־יצירה וכשרון עיצוב וסגולת־הבחנה שבו ונתן לה לספרותנו מחזורי תרגומיו המצוינים, החל בהמנון לאפרודיטי (תרצ"ה), המנון של דמטר (תרצ''ח), המוקדש לאלמה מטר שלו, האוניברסיטה העברית; המנון אל האמס (תש"ב), ההמנונות ההומריים (תש"ו), יציאת מצרים ליחזקאל היוָני (תש"ח), שירים הומריים (תשט''ז), מעשים וימים, תיאוגוניה ומגן הראקלס להסיודוס (תשט''ז), משלי איסופוס (תש"ך), וכלה בשירת האֶלגיה היוָנית העתיקה (תשכ"ב) – אוצר בלום של שירה, שניתן בכלי לשוננו, בכלים מצויינים, מהם מתוקנים להפליא ומהם מאומנים להפתיע.

והמעיין המגולה הזה התפרנס ממעיין מכוסה – שירתו ורוח שירתו שלו עצמו. אמנם, הוא הביא את שירתו ברהייה לרשות־הרבים – שיריו, שחתם עליהם בקריפטוגראם לא נקבצו ואף מסיפוריו לא נתפרסמו אלא חמישה, ארבעה נקבצו במגילת־ספר, ואחד, הוא אחרון פרסומי הפרוזה שלו, במאסף סופרי ישראל. וקטנה אחת: בהרצאותיו ראה להגן על כמה תרגומי־מופת, שאף שמלאכתם או דרך מלאכתם אינה עשויה כתביעתנו עתה, אין הם, מהיותם עצמם בחזקת יצירה, צריכים תרגום־מִשנה, ואמנם כשזכה בפרס טשרניחובסקי ובמסיבה לכבודו בירכוֹ המברך שיזכה לתרגם תרגום־מִשנה את האֶפוס האחד והאחד של הומירוס, דחה מעליו את הברכה בטענה של מי יבוא אחרי המלך, אבל באחרית ימיו בא אחריו, ללמדך כי כשם שכתיבתו היתה מתוך ויכוח עם עצמו, בענין טיבה וגבולה עד שהכריע למתוח קו וחיבור בין ראשית כתיבתו בלודז' והמשכה בירושלים, כך גם תרגומו היה מתוך ויכוח עם עצמו, בענין טיבו וגבולו, עד שהכריע לעבור גבול שגבל לו תחילה וסימנך תרגום פרקי הומירוס שבידנו. אבל האומר, כי מעיינו המגולה התפרנס ממעיינו המכוסה, חייב להוסיף ולומר, כי מעיינו המכוסה היה עשיר ממַבועו, כשם שהוא חייב לסיים ולומר, כי מעדפו של מעיינו, שלא הגיע כדי מבוע שלו עצמו, התפרנסו תרגומיו, והיא אמירה היפה לכמה מגדולי התורגמנים שבנו.

[תשכ"ג]